מסמכים - מכון מניטו - הרב יהודא לאון אשכנזי ז"ל

[...] לאחר מכן נלמד נושא ראשון. אם יישאר לנו מספיק זמן, נלמד נושא שני, ואומר לכם מיד במה מדובר: בפרשת שמיני – המתחילה בפרק ט' של חומש ויקרא ועד סוף פרק יא – ישנם, בין היתר, שני נושאים שונים מאוד, ונושא הלימוד שלנו יהיה בעיקר להבין במה הם קשורים אחד עם השני. תחילה, יש סיפור על קרבן הכתרת הכוהנים, לאחר שבעת ימי המילואים עליהם דובר בסוף הפרשה הקודמת. פרשתנו נקראת "ויהי ביום השמיני"[1]; הפשט, שנלמד תחילה, הוא שהיום השמיני הזה הוא מחרת שבעת ימי ההכנה של הכוהנים, שהיו צריכים להתכונן להתחיל לכהן בעבודת המשכן – שהיה אב-טיפוס של המקדש בירושלים במשך ארבעים שנות המדבר. זה די אופייני שהמונח שבו משתמשת התורה הינו מונח המוכר לכם: "מילואים". בימינו, הכוונה לתקופת שירות צבאי לא סדיר, תקופה של אימונים ליתר דיוק. יש במקרא ביטוי "אשר מילא את ידו אחרי"[2], שפירושו שהושפע והוכשר על ידי. השורש האטימולוגי הוא להתמלא מ-, להתמלא מניסיון מסוים של הכשרה.

לאחר שבעת ימי המילואים – אתם רואים שהכוהנים זכו להעדפה, היו להם מליואים של שבעה ימים בלבד... – שהיא תקופה של הכנה שנפגוש גם בהלכה חשובה מאוד של יום כיפור: היו מכינים את הכהן הגדול לעבודת היום במשך שבעה ימים לפני יום כיפור[3], בעיקר בזמן הבית השני.

הצדוקים

אתם יודעים שבזמן בית שני, היה שבר בין אלו שהייתי מכנה "נאמני המסורת של בית הראשון" - הפרושים, לבין "כת" הצדוקים – אני מכנה אותם "כת" משם שהם נעלמו, אבל הם אלו שהחזיקו בשלטון הדתי בזמן בית שני. רוב הכוהנים הגדולים בזמן בית שני היו צדוקים, כלומר בעצם כופרים. אני לא יודע אם אתם תופסים את המצב המאוד פרדוקסלי הזה: כל התורה שהגיעה אלינו מתקופה זו – אני מתכוון לממלכת יהודה השנייה, לפני יותר מאלפיים שנה – הועברה אלינו על ידי הפרושים, שהיה מיעוט מדוכא על ידי השלטון הצדוקי ששלט על המקדש – מה שניתן לדמות מזה זמן מה כאן בארץ ישראל לרבנות הראשית. זמן מה בלבד, לא יותר. זה אולי מצב די דומה שאנחנו חווים – ואני מקווה שזה לא כך – מצב שבו בעלי האותנטיות של המסורת היו מיעוט בתוך החברה של ממלכת יהודה דאז. יש לנו אם כן דוגמה שמאפשרת להתמצא במצבים פרדוקסליים דומים. והנה, בעקבות חשש מפני הכפירות שהחדירו הצדוקים, בייחוד בעבודת המקדש, כאשר היה בידי הפרושים לעשות כן, הם היו מכינים את הכהן הגדול – כשהוא היה ממפלגתם – על מנת להזהירו מפני סכנה של שינוי הטקס.

בין אדם לחברו, לעצמו, למקום

אני פותח כאן סוגריים קצרות – דיברנו על כך לפני פסח בנוגע לנושא אחר לגמרי – על מנת שתבינו את חומרת הבעיה: התורה בכללה, כוללת שלוש קטגוריות של מצוות. זו חלוקה מפורסמת בתלמוד, והמהר"ל בייחוד הרבה להבליט: המצוות שבין אדם לחברו – המסדירות את היחסים בין האחרים לזולתם, המכונות בתרבות המודרנית 'מוסר'. המצוות שבין האדם לעצמו - השייכות אל החיים הרוחניים, בין האדם לזהות האנושית שבקרבו. המצוות שבין אדם למקום - בין הנברא לבורא, המכונות בתרבות המודרנית, הדת. והנה אנחנו לומדים מן התלמוד – תלמודם של הפרושים, כל פעם שאומרים "תלמוד" הכוונה לתלמודם של הפרושים. אנחנו יודעים מי היו הצדוקים אך ורק בעקבות רמזים שיש בתלמוד ובאוונגליון; אבל הם היו מפלגת השלטון לאורך רוב תקופת בית שני. הכלל של התלמוד הוא שבסדר המצוות שבין אדם לחברו, דהיינו המוסר, העיקרון המנחה את בית הדין צריך להיות הקלת הדין. משום שמצד טבע הדברים, היחסים החברתיים נוראים, ולכן יש צורך לפצות על כך. הפיצוי שהתורה מעלה בנוגע לדין, הוא "הקולא". זה לא בדיוק הקלת הדין.

לשון תרגום לשון הקודש

אתם יודעים שאי אפשר לתרגם, ברגע שמתחילים ללמוד בעברית ברצינות, השפה הצרפתית היא שפה יפה, אבל היא לא שפת תרגום. שפת התרגום המתאימה היחידה שבה נוכל להשתמש היא האנגלית, אבל מאחר ואני לא דובר אנגלית, אני לא משתמש בה... האנגלית הינה שפה הרבה יותר מתאימה כדי לתרגם את העברית מכל שפה אירופאית אחרת. מיד אומר לכם מדוע: משום שכאשר נוסחה השפה האנגלית הספרותית, היא נוסחה על בסיס תרגומים של התנ"ך לאנגלית. זו הסיבה שאנו מוצאים באנגלית הספרותית נוחות מסוימת בתרגום העברית, שאנו לא מוצאים בשפות האחרות[4].

כדי לחזור לנושא: אחרי סוגריים אלו, אפתח סוגרים קטנטנות כדי להסביר מה זה קולא. אבל בסדר היחסים שבין אדם לעצמו, זה להיפך: בחיים הרוחניים, הכלל הוא הדרישה הכי גדולה, משום "שאדם קרוב אצל עצמו"[5] באופן טבעי, כך אומר התלמוד. לכן הדין מחזיר את הערך השני, שהוא החומרא. האם זה ברור?

אני מסכם: החברה היא מציאות נוראה; כל אחד יודע את זה אך מעמידים פנים כאילו לא יודעים. יש משנה (אבות ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה" כלומר מורא המשטרה, בלעז פוליס שפירושו ביוונית העיר "איש את רעהו חיים בלעו", האדם היה אוכל, בולע, את רעהו חי... אתם רואים שהביטוי נשאר בשפה המדוברת: אני כל כך אוהב אותך, שהייתי בולע אותך... בשל אהבה יתירה...

הכלל שעל פיו מתנהלת החברה הינו כלל חסר רחמים, ולכן התורה משלבת מחדש את הקולא. לא אתן דוגמאות כי נצטרך לפתוח יותר מדי סוגריים, אבל אני חושב שהעיקרון ברור. ואילו בחיים הרוחניים זה להיפך, האדם "קרוב אצל עצמו", כך הוא בטבעו, ולכן התורה דורשת את ההחמרה היותר גדולה בקיום מצוות של החיים הרוחניים.

אבל במצוות שבין אדם למקום, זה לא הקולא ולא החומרא, אלא הדין כפי שהוא, באופן קפדני; ואם משנים אפילו קוצו של יוד, זה הופך להיות משהו אחר. מספיק לראות איך מתוך ניואנסים של ניסוח במעבר הקטגוריות הגדולות של האמונה מן השפה העברית אל השפה היוונית, הופיעה הנצרות. ואתם יודעים מה פירוש "זה דומה": זה לא אותו הדבר, אין לזה שום קשר. זה מתחיל עם ניואנסים, אני רגיל לתת דוגמאות, אך אומר רק אחת, שנראת לי הברורה ביותר: הביטוי "בן א-להים"[6]. זהו ביטוי תנכ"י מקורי, ופירושו בעברית: הנברא האהוב על הבורא. והנה ביוונית, זה הופך להיות: "אלהים הבן"[7]. אין שום קשר. אתם רואים איך משינוי קטן בניסוח הליטורגי, מייסדים משהו אחר. מספרים שאחד הכוהנים הגדולים הצדוקים, נידון למוות משום שהוא רצה לייפות את העבודה ולעשות את הקרבן של יום כיפור עם כפפות לבנות[8]. למרות שזה יפה כפפות לבנות, שהרי גם כתונת הכהן ביום כיפור הייתה לבנה, אז הוא רצה להוסיף כפפות לבנות...

מי שלומד את הסימבוליקה של כל הטקסים השונים מבין עד כמה אי אפשר לשנות שום דבר. אני סוגר את הסוגריים.

קולא וחומרא

אני עכשיו בכל זאת רוצה להסביר מה היא "קולא", שרגילים לפרש הקלת הדין. יש משנה בפרקי אבות (ב, א): "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה – שומעים כאן קולא וחומרא – שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". אינך יודע אם מצווה שנראית לך קלה, אולי הינה מאוד חשובה – משום שבעצם המדד היחיד שיכול להיות הוא העונש – ואינך יודע אם מצווה שנראית לך חמורה, אולי יש לה פחות חשיבות מן הקודמת. אני דורך על ביצים של פסחא... הבנתם את הקושי שיש לתרגם.

צריך להבין היטב: קולא אינה הקלה של הדין כלל, אלא זו העובדה שלכאורה נראה לנו שהיא מצווה שקל יותר לקיימה ממצווה אחרת. לכל אחד ואחד יש מאגר של חווית קיום המצוות, ולכן גם של קלות מסוימת או לא לקיימן. והמדד היחידי שיכול להיות אובייקטיבי, הוא למדוד את חומרת מצוה מסוימת ביחס לעונשה, אבל מכיוון שאנו לא יודעים מה העונש, לא כדאי לשחק ולמדוד. לעיתים קרובות, מדובר במצווה חשובה מאוד, ואנחנו חושבים שזו קולא, דהיינו הקלה של הדין, רק בגלל שהפריבילגיה של ההרגל לקיים את אותה המצוה, גורמת שלכאורה קל לקיימה. האם מה שאמרתי ברור? אני לא רוצה להביא לכם משנה נוספת שעוסקת בנושא הזה, זה ידרוש מאתנו לפתוח סוגריים גדולות מדי. אבל אתן משל קצר: רגילים לומר שבית שמאי מחמיר מאוד בדין, ואילו בית הלל מקל בדין. אנחנו לא שמים לב שההיפך הוא הנכון: בהלכה לפי שיטת בית שמאי, נוקטים ביותר אמצעי זהירות, משום שמדובר באנשים אדוקים פחות מאשר בהלכה לפי בית הלל, ששם נוקטים בפחות אמצעי זהירות.

אביא לכם דוגמא, אך אל תסיקו ממנה שום מסקנה הלכה למעשה, אלא תשאלו מה עמדתו – לא מה עמדתו, מה הפסק – של רב המועדף עליכם, כלומר הרב שאתם רגילים לשאול. זה בנוגע לאיסור מוקצה בשבת: האם כולם יודעים מה זה מוקצה בשבת? ישנם שימושים מסוימים בחפצים האוסרים בשבת, משום שזה עלול להביא לידי חילול שבת[9]. בית שמאי איננו מכיר במושג מוקצה, ואילו עבור בית הלל הלכות מוקצה מאוד חשובות. אז כאן לכאורה בית הלל מחמיר, ובית שמאי מקל. אבל זו ממש לא ההגדרה האמתית: אנשי שיטת בית שמאי מדקדקים כל כך בשמירת השבת, שהם לא צריכים הלכות מוקצה. ואילו אנשי בית הלל צריכים את הסייג הזה, המכונה מוקצה. אומר לכם עד היכן הלכות מוקצה מגיעות: אכלתם שקדים בסעודת שבת, אסור לפנות את הקליפות, משום שאסור לפנות מן המפה דבר שאינו אוכל [...][10]. אני מקווה שהבנתם את העניין: התורה מקלה על אנשים מדקדקים, והיא מדקדקת עם אנשים מקילים. לכן כאשר אמרתי שבתחום יחסי החיים החברתיים, כשבית הדין צריך לפסוק, הוא בדרך כלל נוטה לפסוק לקולא, זה בשל טבע הבעיה שיש לפתור, ולא משום שאנחנו עושים לעצמנו הנחות ביחס לדין.

זה לא כדי להוציא לעז על הליברלים, שהרי המונח ליברל יכול להתפרש במובן החיובי; אבל כאשר הפירוש הוא להרשות לעצמו חופש ביחס לדין, לא זו הקולא. אני לא יודע אם דבריי ברורים. אני סוגר את הסוגריים.

והנה מה שמתרחש: יש סיפור שמתאר שבמהלך הסמכת הכוהנים, כלומר ביום השמיני, לאחר שבעת ימי המילואים של הכנה לעבודה, התרחש אסון: בני אהרן התערבו בסדרי הפולחן על ידי הבאת מה שהתורה מכנה "אש זרה" על המזבח. נקרא בהמשך את הפסוקים. כלומר, הם פעלו מתוך אדיקות יתירה – אם אפשר לומר כן – והם הומתו; אש ירדה מן השמים ופגעה בהם. ולכן אהרן היה באבל – מאחר ומדובר בבניו – ואדם באבל אינו רשאי להקריב קרבן כפי שצריך היה להיות. יש אסון שמשנה את מהלך של הזמן כפי שנלמד, בבחינת "ויהי ביום השמיני", משום שהיה חסרון מצד הפולחן, ונראה בהמשך מה הייתה חומרת החיסרון הזה.

יש כאן סיפור ראשון שניתן לכנות "חטא בני אהרן", ובעקבות כך אבלו של אהרן ושינוי סדרי הפולחן בנוגע לקרבן. אחרי המאורע יש מחלוקת בין משה לאהרן: משה שואל את אהרן "איך עשיתם את הקרבן?" ואהרן עונה "כך עשינו. לא כך היה צריך לעשות?" ומשה משיב: "לא כך היה צריך לעשות". ומדובר באיזה קרבן? נראה בהמשך לפרטים, אבל זה היה קרבן הכתרת כלל עבודת הכוהנים. אתם רואים אם כן את חשיבות המאורע.

אני מקווה שנספיק לקרוא מספר ציטוטים מתוך פירוש המלבי"ם על מה שהמקורות, הן מהתלמוד והן מהמדרש, אומרים על מהות חטאם של בני אהרן. אבל תזכרו בצורה פורמלית שמדובר במן התלהבות סובייקטיבית שמביאה הלהבה הפרטית שלה לאור האמונה. הניסוח לא רע... אף אחד לא רשם... הבנתם את הרעיון. המוטיבציה הסובייקטיבית הייתה חיובית מאוד, אפשר לשאול את עצמנו: מדוע נענשים על אדיקות יתירה? זו הסיבה שהקדמתי לפני כן ואמרתי שביחסים בין אדם למקום לא משנים כלום. משום שזה לא בידנו.

דיני הכשרות

בחלק השני של הפרשה: דיני הכשרות; שגורמים להופעתם של הנחיות הנוגעות לכלל ישראל – איך לאכול כשר – בתוך ספר ויקרא שעוסק בעיקרון בכלל ההנחיות עבור הכוהנים והלויים – שבט לוי – וזו הסיבה שהוא מכונה בצרפתית Lévitique.

בעצם, רגילים ללמוד את הפרשה הזו באמצעות השאלה: מה הקשר בין שני הדברים? מדוע הם ביחד בפרשת שמיני? הרגילות גורמת לכך שאנחנו לא שואלים, לא תמהים, אבל זה דבר תמוה מאוד, ששני הדברים קשורים בסיפור התורה: מחד סיפור האסון שהתרחש ביום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים, ומאידך הצורך לאכול כשר. מה הקשר? תפסתם את השאלה שננסה לפתור. אני מקווה להספיק לענות, ולהביא לכם דוגמה נוספת בספר בראשית, שבה דברים דומים התרחשו, שבה יש רמז לדיני הכשרות שמתקשר לתיאור של אסון בסדר התולדות בהיסטוריה.

חטא בני אהרון – פירוש ראשון: אש זרה

לפני שנכנס ללימוד הפרטים, הייתי רוצה שנקרא את תיאור חטאם של בני אהרן. תפתחו בסוף פרק ט', המתאר את הקרבת הקרבן הגורם להופעת השכינה על המזבח. אני לא מבאר את כל זה, אני רק רומז, כדי למסגר את הסיפור עבור מי שכבר נמצא בעניינים. פסוק כד, שהוא הפסוק האחרון של פרק ט:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

פירושו, האש שיורדת מן השמים כדי להבעיר, לשרוף, להעלות באש את הקרבן, היא הסימן לכך שהקב"ה מקבל את הפולחן הזה. והנה, בני אהרן יביאו בנוסף, אש זרה לזו שירדה מן השמים. אני חושב שאין צורך להגדיר יותר מדי מה שמתרחש כאן. יש אשרור על ידי הטרנסנדנטי – זה בא מלמעלה – והנה הם מעריכים שיש צורך להביא משהו השייך לאמננטי. והנה, אסון:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

הביטוי הזה "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" חשוב מאוד – ותכף אביא לכם דוגמא נוספת. עצם העובדה שלא ביקשו מהם הוא הדבר החמור. זה לא שהדבר הזה הוא רע בפני עצמו, אבל בהקשר שבו הוא נעשה, זה הורס סדר מסוים. אומר לכם היכן מוצאים בעיה זו בהיסטוריה של הפילוסופיה: האם האידיאות האמתיות הינן אמתיות בגלל שכך קבע הקב"ה או האם זה בגלל שהן אמתיות, שהקב"ה מחשיב אותן לאמתיות. זו שאלה קשה בפילוסופיה. והנה יש כאן תניה: דבר זה חמור משום שזה לא חלק מסדרי הדינים, זה לא מה שהתורה מבקשת. אחרת, זה לא נורא; מי שלא מחויב בקיום תורה, יקבל שבחים אם יעשה מה שנדב ואביהו עשו. אבל נדב ואביהו, שהם מחויבים בעול התורה, עבורם זה חטא, משום שהם עשו דבר שהתורה לא ציותה. הם החליפו את התורה בעצמם. זה לא אומר שהמעשה שעשו הוא רע בפני עצמו, משום שהוא טוב; זה טוב להשתתף ולשתף את ההתלהבות העצמית לפולחן המבוקש מעם ישראל. אבל כיון שזה לא הפולחן המבוקש מעם ישראל, זה הופך להיות רע. אם מי שאינו מישראל עושה כן, משבחים אותו. אבל אין על מי שהוא מישראל לעשות כן, כי ישראל צריך לעשות רק מה שתורת ישראל מבקשת ממנו.

מצווה ועושה

אביא לכם דוגמא, לא ננתח, אבל אני מזכיר לכם אותה: אומר התלמוד (קידושין לא, א ועוד) "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". על פי התרבות הכללית שיש לנו, היינו אומרים את ההיפך: מי שעושה מעצמו, באופן עצמאי, עושה מה שהדין מבקש, למרות שהחוק לא דורש זאת ממנו, גדול יותר ממי שאינו אלא עושה את המוטל עליו. תחשבו טוב על זה. יש לתלמוד הסבר, מה פירוש "גדול". אתם רוצים שאומר לכם? טוב, אתן לכם... תפצירו בי מעט... [צחוק] התלמוד אומר שהטבע עשוי באופן כזה שמספיק שהחוק יבקש משהו, כדי שהנפש תתנגד לו. ולכן יש זכות יתירה למי שמוטלת עליו חובה, ומקיים אותה בכל זאת, ממי שלא מוטלת עליו. הבנתם את העניין.

זה מתקשר לשאלה כללית מאוד: כאשר התורה והנפש מבקשים את אותו הדבר, זה חשוד... למי אנו מצייתים? לכן נוח לנו יותר כאשר התורה מבקשת לעשות דברים שנוגדים את הנפש; אז אנחנו רגועים. זה באמת המוסר. אתם רואים למה אני מתכוון? כאשר המוסר והטבע הולכים באותו כיוון, זה מאוד חשוד. הדוגמה שאני רגיל להביא היא טעם מצוות אכילת דג בליל שבת. איזה טעם: של המצווה או של הדג?... קשה מאוד לאכול את הדג של ליל שבת, בתור שכזה, כי בנוסף, הוא צריך להיות טעים... אחרת זה לא הדג של ליל שבת! אתם מבינים מדוע לאורך ההיסטוריה – ויש לנו היסטוריה ארוכה מאוד, יותר משלושת אלפים שנה – הרבנים פסקו שיוצאים ידי חובת קיום המצוות אפילו בלא כוונה. כי מי מסוגל לכוון באכילת דג של ליל שבת?! כל עוד הוא טעים... צריך שהדג יהיה לא טעים, אבל לא קונים דג לא טעים לליל שבת! אז למה האוכל התכוון? לכן אתם יכולים להיות רגועים, תאכלו את הדג של ליל שבת בלי כוונה, ובתנאי שהוא יהיה טעים... יש הרבה מאוד דוגמאות מסוג זה.

אתן לכם דוגמה ברמת הסמנטיקה, שאני מחבב: ישנן שתי מילים בעברית שדומות מאוד זו לזו: עני ועניו. זו כמעט אותה מילה. ולכן הגמרא אומרת שאדם באמת עניו רק אם הוא עשיר, כי אם הוא עני, לא יודעים מה הוא: הוא עני או עניו? תפסתם? ואני מזכיר לכם שהשאלה הכללית, מאוד חשובה: באיזה תנאי המידה אמתית? יש לנו רק אמת מידה אחת: כאשר היא מתנגדת לנפש. אבל כל עוד היא מתנגדת לנפש, זה עוד לו המידה שהבורא ביקש! הקדושה האמתית היא כאשר המידה היא טבעית, אבל כאשר המידה היא טבעית, זו מידה או טבע? תפסתם? זה נושא שיש ללמוד, ולמיטב ידיעתי, החכם שהציג זאת בצורה היותר מעמיקה, הוא הרמב"ם בשמונה פרקים, כאשר הוא שואל: למי יש יותר זכות: מי שצריך להתגבר על טבעו[11] כדי לעשות את הטוב או מי שעושה את הטוב בצורה טבעית? שם הרמב"ם מביא מחלוקת בין הפילוסופים לבין התורה, ואני משאיר לכם ללמוד את זה בפרק ד' נדמה לי, תבדקו.

אני חוזר לנושא: נחזור על הפסוק הראשון של פרק י':

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת

ואני מוסיף: "ובכך"

וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

אשר לא ציוה ה'

אתם רואים במה זה "זר": לא ציוו עליהם זאת. כלומר הם עשו דבר מאוד יפה, אבל אין לו שום קשר עם מה שהתורה ביקשה, ויש לתורה את סיבותיה מדוע היא מבקשת מה שהיא מבקשת.

אוסיף לזה שני דברים – אפשר להוסיף מספר נושאים, אבל זה ייקח לנו יותר מדי זמן – לפחות שניים: דוגמה ראשונה: פרשנות ספר הכוזרי על חטא העגל. הכוזרי אומר שבעצם, לדמות את הטרנסצנדנטיות של הקב"ה על ידי סמל[12], אינו חטא בעצמו, כי זה רק סמל, זו לא עבודה זרה אלא זה הא-ל האמתי שרוצים לדמות. עבודה זרה זה לקחת כוח של העולם הנברא, ולהעמיד אותו בתור אלוהות; הפגניזם. אבל בחטא העגל, הם רצו לדמות בצורה סמלית את נוכחותו של הא-ל האמתי. לפי זה מה היה חטאם? הם בחרו בסמל שהתורה לא ציוותה. זו שאלה רחבה מאוד, אתם יודעים שכלול בנושא הזה עיקר מה שניתן לכנות "התיאולוגיה היהודית" בנוגע לציור של ריבונותו של הקב"ה. ראשית, אסור שיהיה ייצוג כלשהו; והנה, אנחנו מוצאים בבתי הכנסיות ייצוגים! הייצוג היחיד הכשר על פי התורה אלו אותיות האלפא-ביתא העברי, משום שאותיות האלפא-ביתא העברי הם המרכיבים של דיבור התורה. על פי המדרש, הקב"ה דיבר דרך וגם ברא את העולם על ידי האותיות של האלפא-ביתא העברי. שימו לב, שעל גבי לוחות האבן שיש ברוב הבתי כנסת, כתוב א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י'; זו הסימבוליקה המותרת היחידה. אל תחשבו שזה "סתם", זה נושא חשוב: הדיבור הוא ההופעה היחידה של נוכחות ה' בעולם המותרת על פי התורה. ויש פסוק מאוד ברור (דברים ד, יב): "וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל". לכן מותר להשתמש באותיות האלפא-ביתא בלבד כדי לצייר את הופעתו של הקב"ה בעולם. אבל יש בתי כנסיות, וזה לא אסור, שיש בהם גלגל המזלות, המקושר עם שנים עשר השבטים.

מכל מקום, עולה מכאן שאין חטא בעצם השימוש במזל של התקופה, אלא לעשות אותו למרות שהתורה לא ביקשה. אבל באופן עמוק יותר, חטאם היה שהסמל הזה בא להחליף את משה ולא הקב"ה, וחטאם היה שהם הפכו את משה לאלוה. כלומר, טמונה בתיאור חטא העגל לידת הנצרות, לפני הזמן: סגידה למתווך, וכניעה... בקיצור. אתם רואים מה ניתן לומר על "לא ציוה ה'", זה מאוד חשוב.

חידוש ושינוי

יש נושאים נוספים שניתן לחבר, אבל אני חושב שזה מספיק כדי להראות איך התורה מתבטאת על מנת לציין מה היה חטאם של נדב ואביהו. אני חושב שביחס לתרבות העכשווית שלנו, הייתי קורה לזה "סובייקטיביזם" או "אימננטאיזם" על פי התורה. אתם לא יודעים עד כמה אליטות יהודיות עכשוויות רבות סובלות בליקוי הזה, ומדמיינים שהם מייפים את התורה על ידי הסובייקטיביות שלהם. אז כאשר זה תואם מה שהתורה מבקשת, זה מצוין, זה חידוש. אבל חידוש, הוא חידוש של דבר שכבר קיים. שינוי, זה אסור, אבל חידוש, משבחים אותו. מה ההבדל ביניהם? חידוש זה חידוש של מידה שגורם לכך שהיא נשארת מה שהיא. לעומת זה שינוי, זה שינוי של המידה, קלקול של המידה. היא הופכת להיות "שנייה", ואילו בחידוש, היא נשארת עצמה, "אחד". תשימו לב לכך: שינוי - אסור; חידוש - צריך. הרב קוק הורה: "צריך לקדש את החדש, ולחדש את הקדוש"[13]. אבל השינוי אסור. לעיתים קרובות אני שומע אנשים שמצטטים את הרב קוק ומחליפים "חידוש" ב"שינוי", אבל אין שום קשר בין הדברים. חידוש זה הזמן של הירח, ושינוי זה הזמן של השמש. עם השינוי הופכים להיות אחר, עם החידוש נשארים עצמנו. יש שני חטאים שמפניהם צריך להישמר: השינוי, ולסרב לחידוש. מי שמסרב לחידוש, נשאר פרהיסטורי; בזמנו הוא צדק, אבל עכשיו הוא בפיגור אנכרוני. אני לא יודע אם זה ברור. מי שעושה שינוי, יש סיכוי אחד מתוך אלף שהוא יהיה "חוזה המקדים את זמנו", ואולי בעוד שלוש מאות שנה, כך זה יהיה, אבל בכל מקרה אף הוא אנכרוני, מהכיוון השני; אבל מי יכול לדעת האם בעוד שלוש מאות שנה זה יהיה כך? אתם רואים מה הכלל: "אשר ציוה ה'". תזכרו את הביטוי הזה, זהו נושא בפני עצמו, יש הרבה מאוד ממדים של סוגיות תלמודיות שמתקשרות לנושא הזה.

אני ממשיך, פסוק ב':

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'

אתם רואים שאותו ביטוי חוזר על עצמו.

וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'

חטא בני אהרן - פירוש שני: יין ושכר אל תשת

נמשיך עוד כמה פסוקים, אבל אני כבר מציין לכם שנמצא שוב תמה זו בתחילת פרשת אחרי מות. שם נלמד על ידי קישור בין פסוקים, אבל זה כבר כתוב כאן, שמלבד "אש זרה", יש סיבות עמוקות שהביאו אותם להביא אש זרה זו. נלמד שהם היו שתויים, למרות שאסור לכהן לשתות יין. ניתן לעשות ניתוח שלם על שכרות היין, שמתדמה לשכרות הרוחנית. ישנם שני סוגי שכרות יין[14], זו שמביאה לשמחת הנפש, וזו שמביאה להיות שיכור[15]. בייחוד הרבה מאוד ביטויים ופסוקים בשיר השירים, מורים על כך. בסגנון של התנ"ך, שכרות היין שייכת לרוחני, אבל היא עלולה להיות שייכת לשכרות. מכל מקום, זו שכרות היין, החיובית, השכרות האמתית של השמחה שמעניק היין, "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהלים כד, טו), כששתינו את יין השמחה, יש לנו שמחת חיים. וזו המעשה של אמונה הכי גדול שניתן לעשות בפני הבורא, להיות מלא שמחת חיים. יותר מכל שכרות אחרת, שכרות היין היא זו שמגלה שמחת חיים אוטנטית זו; דתית אך אוטנטית. דבר זה אסור לכהן, מפני שהוא עלול להיכשל בחטא הזה: השכרות מביאה לידי החטא הפולחני. תקשרו את העניין הזה לפורים, שצריך לחוות את השמחה של השכרות, עד הרגע שבו עלולים להתבלבל בין הטוב לבין הרע, ולעצור. להתבלבל בין מרדכי להמן, אבל "עד ולא עד בכלל"[16], כפי שאומרים בעברית.

תזכרו שני חטאים אלו: להביא אש זרה, לשתות לפני העבודה, ולכן מכאן ואילך, אחרי הסיפור הזה, הקב"ה מתגלה לאהרן ומצווה אותו: אסור לכוהנים לשתות יין לפני העבודה. עד כדי שלא אומרים ברכת כוהנים בתפילת מנחה, משום שאכלו ארוחת צהריים ואולי שתו יין[17]. שמתם לב שלא אומרים ברכת כוהנים בתפילת מנחה? אפילו לא ביום כיפור או בתענית אחרת, משום שנוכל להתבלבל ולחשוב שמותר לומר ברכת כוהנים במנחה.

נחזור לנושא: ניתנו לנו כבר שני הסברים על החטא הזה. נראה שיש עוד שניים, נראה אותם בפירוש המלבי"ם, ואחד לפחות מתוך דבריו.

תפתחו בפרק י' פסוק ח, כדי שתראו מה שציינתי מקודם, שמיד לאחר הסיפור הזה, התורה אוסרת על הכוהנים לשתות יין, ומכאן ההיסק שבגלל שהם שתו יין, הם נפלו בחטא של אש זרה. האם זה ברור? הפשט הוא שחטאם הוא האש זרה, אבל מה שהביא לחטא, המכונה "ידי עבירה" בעברית, מה שמביא לחטא, זה היה היין.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר.

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר.

"על מנת שתוכלו להבדיל", אני אומר כך.

וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.

כלומר שתיית יין פוסלת לא רק מלעבוד אלא גם מללמד את העבודה, משום שהיין מוביל להרעלה[18] שגורמת לבלבל בין הערכים. זה ברור? הבנתם היטב. מכל מקום, תזכרו שיש שני סוגי יין, היין המשמח והיין המשכר.

האם החלק הראשון של תיאור האסון הזה מספיק ברור?

ויהי ביום השמיני

עכשיו נלמד מה שהמקורות אומרים על שם הפרשה, וזה יביא אותנו להעמיק יותר ביחס לשאלתנו הכללית, מה הקשר בין האסון הזה לבין דיני הכשרות.

[...][19]

דיני הכשרות

... בין המינים האסורים באכילה, לבין המינים המותרים באכילה. זה כל פרשת שמיני.

בעלי חיים האסורים והטוטמיזם

אני כבר מציין לכם – משום שאני עלול לשכוח – שמדובר בקבוצות שלמות של בעלי חיים, אין אלו בעלי חיים "טוטם"[20], אשר בשל אנלוגיה עם הטוטמיזם, אנו אוסרים לצרוך אותם, בגלל הכבוד שרוחשים כלפי הטוטם.

אני מציין זאת, מפני שבהסברים האוניברסיטאיים ביחס לשאלת הכשרות – שהאקדמאיים מכנים "איסורי מזון", או משהו בסגנון – לרוב מקשרים איסורים מסוג זה לטוטמיזם. כלומר בכל חברה וחברה, יש דברים האסורים לאכילה, משום שרוחשים כבוד כלפי כביכול איזה אב קדמון. למשל, יש חברות שבהן לא אוכלים תנינים, זה בעל חי קדוש משום שכמובן אנחנו באים מן התנין... דרך הלמורים או דרך, סליחה, שכחתי איך קוראים להם... או להיפך, יש בעלי חיים שאוכלים משום שרוצים לנכס לעצמנו את התכונות של האב. כל אלו הם ההסברים האוניברסיטאיים, ואני חושב בייחוד על הספר מסוג זה שקראתי במהלך הלימודים שלי, זה הספר "La légende dorée" של Frazer[21] זה אומר לכם משהו הספר הזה? אין לכם זמן לבזבז, וגם לי אין...

את חטאי אני מזכיר היום, אין לכם מושג את כמות השטויות שקראתי במהלך הלימודים האקדמאיים שלי... ענק... אני מציין זאת דרך אגב כדי לומר שהסברים מסוג זה לא עובדים, כי אלו מינים שלמים של בעלי חיים, ממלכות שלמות; וכשהתורה מונה בעלי חיים מסוימים, זה משום שהשימוש בכללים עלול לבלבל עם מינים אחרים. ולכן יש כאן רשימה של בעלי חיים חשודים, שלא היינו יודעים לאיזו קבוצה לשייך אותם; לכן מציינים אותם אחד אחד.

אני לא התכוונתי לעשות שיעור על הכשרות, אבל כדאי שנלמד זאת לפרטים; מה המשמעות שדינים אלו נושאים בקרבם. בייחוד למדתי תזה סטרוקטורליסטית על דיני הכשרות, שנערכה על ידי אחד מנציגי התרבות הצרפתית בתל אביב, בשם "סוֹלֶרס"[22], אני לא יודע אם שמעתם עליו, אף אחד כאן לא מתל-אביב. הוא היה סטרוקטורליסט שערך מחקר אדיר על דיני הכשרות; יש לי את הטקסט איפה שהוא, כדאי שאולי נדפיס לכם אותו כדי שתקראו; איך סטרוקטורליסט שאינו יהודי הבין, את ההיגיון לפחות, של ההשלכות של דיני הכשרות. והוא מסביר שההבדל הגדול עם הנצרות, שמבטלת את כל דינים הללו עם ניסוחים כגון "זה לא מה שנכנס לפה שמטמא אלא מה שיוצא ממנו"[23], או "הכל מותר", ושם הוא מראה שהמטרה לבטל את החומות של הבדלה, זה באותו הקשר כמו "לא איש ולא אישה, לא יהודי ולא יווני"[24], אז גם לא כשר ולא טרף... אתם מבינים את הבעיה. אני סוגר את הסוגריים.

מכל מקום אני צריך להזכיר שני דברים: משמעות הפועל "ויהי", ומשמעות המילה "יום השמיני".

אומר קודם בצורה פורמלית את עיקר העניין, כדי לאפשר לנו לקצר בהמשך. בסופו של דבר, מתאספים כאן רשימת מקורות שמציינים שיציאת מצרים הייתה אמורה להיות הסוף של העולם הזה, והיינו אמורים להיכנס לעולם הבא; להיכנס לעולם המעבר בין עולם הזה לעולם הבא, דהיינו ימות המשיח. יש מקורות – שאולי לא כל כך מוכרים לכם, תמצאו אותם במדרש – שמורים שביציאת מצרים העולם השתנה: החולים התרפאו, כל הפגמים נעלמו, המתים התחילו לקום לתחיה; והנה החטא מנע את כל זה, והעולם המשיך את ההיסטוריה של העולם הזה. אבל ארבעים השנה של דור יציאת מצרים, הייתה תקופה נפלאה ומועדפת. זה נכשל, אך זה יכל להצליח. מכל מקום תזכרו את הרעיון הזה.

אציין לכם נקודה אחת שהרבה מאוד פעמים נזנחת לדעתי: כל התורה שבכתב אינה מדברת אלא על דור יציאת מצרים; היא נגלתה רק לדור זה. לפני כן, אחר כך, זה תורה שבעל פה. אבל התורה שבכתב, תורת משה, מדברת על דור יציאת מצרים; זה הדור שזכה לחוות את מאורעות ההתגלות. לא רק ההתגלות של דבר התורה, אלא ההתגלות של הקב"ה דרך המאורעות של 'יציאת מצרים', הר סיני וכל מה שהתרחש במשך ארבעים שנה אלו. זה דור של ענקים, נפלא, שהתורה מכנה "דור דעה"[25]. רק לאחר ארבעים שנה מתגלה שהיה חוסר יכולת לבסס את ה"דעה", ההכרה הזו על החוויה שאליה נקראו בדור הזה. בייחוד רבי יהודה הלוי, כשהוא מדבר על חטא העגל, הוא מביא את הכלל הבא: יש לדון את הדר הזה לפי מדרגתו[26]. אנחנו המודרניים, מעמידים פנים שיש לנו שיפוט מתנשא על מה שמכנים "דור המדבר"; ובצרפתית זה קיבל משמעות מאוד שלילית. אבל דור המדבר בעברית, זה "דור דעה"! דור שנקרא להגיע לדעה, ומעד בגלל הדעת. אבל זה בנוגע לדעת שהוא מעד, לא בנוגע לבורות. אני לא יודע אם זה ברור מה שאני אומר. הוא נקרא להתגלות, וזה במדרגה ההיא, שהיה קושי.

יש דיון בתלמוד, במסכת סנהדרין (קי, ב), האם דור המדבר יש לו חלק לעולם הבא או לא. יש שתי דעות, אחת שטוענת שאין לו, ואחת שטוענת שיש להם. איך מסבירים את הדעה הראשונה? זה לא שאין להם, אלא כבר היה להם! האם זה ברור? "יש להם" או "אין להם" חלק לעולם הבא? מי שאומר "אין להם" דהיינו "אין עתיד להיות להם", כי הם כבר קיבלו את החלק שלהם לעולם הבא. ומי שאומר "יש להם", משום שמגיע להם לקבל אותו בצורה יותר טובה... אבל זה דור נפלא.

תנ"ך בגובה העיניים

אומר לכם למה זה דומה, הרבה פעמים אני שומע היסטוריונים "דתיים" שאומרים שגדולתה של היהדות היא שמייסדיה היו בני אדם כמונו. אברהם, יצחק, יעקב, משה, היו בני אדם כמונו. אני מניח ששמעתם את הדברים הללו... זה בדיוק ההפך: אין להם שום דבר משותף איתנו. הם היו המייסדים של זהות שעברה את כל ההיסטוריה האנושית כמו קטקליזם – 'ישראל'. כאשר נערוך את המאזן של היחס בין האופן הזה להיות אדם – 'ישראל' – לבין האנושות כולה, על פני ארבעת אלפים שנה, אנו נבין שאלו שיסדו את הזהות הזו לא היו בני אדם כמונו. אנחנו חיידקים לעומתם! אנחנו פרטים של כלל המכונה 'ישראל'; אבל הם היו לבדם הכלל כולו. אני לא יודע אם אתם מבינים מה שאני אומר. אני מדבר על אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן דוד ושלמה – כל הגדולים.

אז זה אותו הדבר, הדור הזה הוא דור של ענקים, דור מייסד, כל התורה אינה מדברת אלא אליהם; הן מצד המצוות, והן מצד המאורעות. אנחנו מדברים מתוך שמועות, על מה שעבורם הייתה ידיעה, "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" (דברים ד, לה). אני לא יודע אם ההשלכות של זה ברורות, אז שוכחים את זה. אתם יודעים למה זה דומה? שוכחים שההתגלות הייתה מפני ששכחנו שהיא הפסיקה. שכחנו שהייתה תקופה בהיסטוריה שבה נפסקה ההתגלות, וזה גורם לנו לשכוח שהיא הייתה לפני כן. תפסתם? ואנחנו מדברים על העידן שלנו כאילו שהוא דומה לעידן התנ"ך, ואז אנחנו צוברים שאלות של אי הבנה, "זה לא כל כך דומה לעולם שלנו"... כי נקודת ההנחה שגויה. מי אמר שזה דומה לעולם שלנו?? זה עולם אחר, עולם ההתגלות. הבנתם? וכל הדמויות הגדולות הללו נמצאות בזעיר אנפין בזהות של ישראל בכל תקופה ותקופה. בכל דור הם כולם נמצאים, אבל בהתאם לגודל הדור. מכיוון שהדור קטן, אנחנו לא מבינים על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על המייסדים. זה ברור אני מניח?

מכל מקום זה בנוגע היום השמיני. אתן לכם קודם כל סקיצה; ומי שמכיר כבר את הרעיון הזה, יבין יותר בקלות. עבור האחרים, אם זה לא ברור, תשאלו אותי.

המבנה של תיאור ההיסטוריה לפי התורה הוא: ששת ימי בראשית; השביעי שהוא היסטוריית האנושות; והשמיני, שהוא היום שבו נעבור אליו כאשר ההיסטוריה של האנושות תצליח. אתן לכם דוגמה על פי המקורות: בסיפור ששת ימי בראשית, מופיע פסוק פזמון בסוף כל יום ויום: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" יום אחד, יום שני, יום שלישי, עד היום השישי. לא כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי". זאת אומרת שמאז אדם הראשון, אנחנו עדיין בתוך היום השביעי של הראשית, ואנחנו מקווים שהוא יסתיים, כאשר אליהו הנביא – שבא במוצאי שבת כידוע – יאמר לנו: הגיע הזמן לעבור ליום השמיני. היום השמיני, אני מכנה אותו, בגלל קירוב, היום המשיחי. אתן לכם מקור אחד לזה: מה שאמרתי לכם כתוב בפרקי דרבי אליעזר[27], עם תוספת: 'היום השביעי לא תם, וחינוכה ייוודע לעתיד לבוא'. ששת הימים הראשונים עברו, השביעי בתהליך של היסטוריה עד הצלחתו, וכאשר הוא יצליח יהיה כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי", בתנ"ך של ימות המשיח.

התכנית של היום השביעי

אומר לכם במה מדובר: יש תכנית עבור כל יום ויום. למשל: ביום הראשון, "יְהִי אוֹר" – אור, לא האור – וזה התקיים: "וַיְהִי אוֹר"; ולכן אפשר לומר "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". הפסוק, שמסכם את התכנית עבור היום השיעי נמצא בתחילת פרשת קדושים (ויקרא יט, ב):

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם

קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.

זה הפסוק שמסכם את התכנית עבור היום השביעי. כאשר זה יתקיים, ש-"יש של קדושה"[28] יהיה קיים, יהיה כתוב: "ויהיו קדושים, ויהי ערב ויהי בוקר, יום שביעי"; ונעבור ליום השמיני. אני לא רוצה להעמיק יותר מזה, אבל תזכרו את זה לפחות בצורה פורמלית.

יום השמיני והמשיח

והנה ב"מקרה", יש למילה "שמיני" רצף של קשרים עם היום המשיחי. ראשית כל, שמיני פירושו במקום השמיני, אבל השורש משותף עם המילה שמן, שמן המשחה שבה מושחים את המשיח. היום השמיני, הוא היום של המשיח.

גם בצרפתית, כדי לומר על מישהו שהוא חשוב אומרים "c'est une huile", וזה בא מהתקופה שבה היו מושחים בשמן. אתם לא מכירים? זה פשוט.

שמיני זה שמונה, וכפי שאתם יודעים, כל החגים שיש להם שמונה ימים, הם חגים משיחיים. יש לחגים של התנ"ך שבעה ימים, יש שיש להם שמונה ימים, למשל שמיני חג עצרת; שבועות ביחס לפסח. זה רמז לאחרית הימים. חנוכה, זה ברור לכל; וחנוכה זה גם השמן. "חשמונאים": ח'-שמן. אבל כל זה מקרי כמובן... [צחוק] אז אתם מבינים את כל מה ששומעים כשאומרים: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי". זה היום שבו היו עוברים מהעידן הישן, מהעולם של פעם, הציוויליזציה של מצרים, עולם הזה, שמתבטלים, כדי להיכנס לעולם הבא; והנה, אסון. ולא יצאנו מזה. לכן נשארים ביום השביעי. האם זה ברור?

וי"ו ההיפוך

וכל זה מצוין בפועל "ויהי". אני מביא לכם את הכלל של התלמוד: כל פעם שסיפור מתחיל ב-"ויהי בימי", צריך לצפות שיספרו לנו על אסון שהתרחש. והנה יש כאן ניסוח דומה "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי". אביא עכשיו את ההסבר של הרב קוק: בדקדוק העברי, קיים כלל של היפוך העבר לעתיד והעתיד לעבר. תראו מה קורה עם "ויהי": יהי – עתיד, ויהי – עבר. הוא"ו הופכת את העתיד לעבר. ההיפך הוא "והיה": היה – עבר, והיה – עתיד. הכלל השלם הוא: סיפור המתחיל ב"ויהי", זה אסון, ואילו סיפור שמתחיל ב"והיה", זו שמחה; זה מבשר בשורה טובה. התלמוד מביא מספר דוגמאות של סיפורים המתחילים ב-"ויהי בימי" שכולם הם סיפורי אסונות; והנה קושיא: מגילת אסתר מתחילה ב"ויהי בימי אחשוורוש", אך הייתה שם ישועה! ישנן שתי תשובות: תשובת הגמרא היא שאיבדנו את אסתר. המחיר שהיה לשלם עבור ישועת ישראל היא שאסתר הפכה להיות אשתו של אחשוורוש. כלומר התולדות של מלכות ישראל עברו לגויים. אסתר היא הסוף של היסטוריה שמתחילה עם שרה. אתם זוכרים את המדרש שאומר ששרה חיתה מאה עשרים ושבע שנים, אסתר מלכה על מאה ועשרים ושבע מדינות[29]. ההיסטוריה של התולדות של המשיחיות של עם ישראל מתחילה עם שרה ופוסקת עם אסתר; ועם אסתר זה עובר לגויים. זו אחת הסיבות שבגללן, לפי השולחן ערוך, כאשר פוגשים מלך ממלכי הגויים יש לברך. כי הוא לא יודע, אבל אנחנו יודעים: מלכותו נאצלת ממלכות ישראל. אני לא יודע אם זה ברור. ואם שמתם לב, בזמננו כל המלכויות נעלמות אחת אחרי השנייה. זה התחיל עם מלכי איטליה במלחמת העולם הראשונה; לאחר מכן במלחמת העולם השנייה, כמעט כולן. האחרונים שאנו מצפים זה אנגליה, ולפי העיתונים זה קרוב מאוד... יש אחת שנפילתה הייתה מרהיבה ביותר, שושלת של השה, וזו של אתיופיה "מלך מלכי המלכים", הוא החשיב את עצמו למלך המלכים, ועוד של מלכות ישראל... תנסו לקרוא את ההיסטוריה הזו לפי הכלל הזה, ותראו שאנחנו בעידן שבו המלכות תמה אצל הגויים, ומתכוננת בישראל. לא אמרתי שום דבר נוסף... מכל מקום דמותה של מלכת אסתר זכתה לדיונים רבים בתלמוד; מה התרחש שם? התולדות עברו אל הגויים, וזו הסיבה ששם ה' לא מופיע במגילת אסתר. זה חידוש של ספר חסידים, של חסידי אשכנז, בעל הרוקח, ששם ה' מופיע רק אם יש תולדות של האדם. הפעם הראשונה ששם ה' מופיע בתורה זה בפסוק "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱ-לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב, ד). כי תולדות האדם מתחילות. וכאשר התולדות מנוטרלות, עוברות להיות חשאיות, שם ה' נעלם ממגילת אסתר.

אני חוזר לנושא על ידי חידושו של הרב צבי יהודה, המתחלק לשתי מדרגות: ראשית, העבר כמות שהוא, הוא אסון; זה כבר קרה. יש כאן רגישות שונה מזו של התרבות העכשווית. התרבות העכשווית מציבה את תור הזהב בעבר; ואילו אנחנו מציבים אותו בעתיד. אם תרצו, השאלה של הגויים היא: 'מה התרחש על מנת שנגיע למצב הנוכחי'? ואילו השאלה של עם ישראל היא: 'מה מחכה לנו כדי שנצטרך לעבור דרך כל זה'. אלו שתי רגישויות שונות בתכלית. בזמן של עם ישראל, החושך קודם ליום; אצל הגויים זה להפך: קודם כל היום, תור הזהב, ועכשיו אנחנו בלילה. כאן יש פסימיזם ושם יש אופטימיזם. אתם תופסים את ההבדל? אם תלמדו את הספרות של הגויים, אתם תראו שהם באובססיה מ- זה כבר קרה. אם אתם מבינים ערבית, אומר לכם בערבית: "מה שכבר קרה, מת". נחזור לנושא: העבר כמות שהוא, בבחינת "ויהי" - אסון. ואילו העתיד, משום שעדיין מצפים לו, כולל את כל האושר האפשרי. אתם רואים שזו רגישות שונה בתכלית. אם הבנו היטב את הכלל זה, מגיעים לשם. ואם בנוסף, זה עתיד שהפך לעבר, זה ויהי. ואם זה עבר שהופך לעתיד, בנוסף זוהי באמת טובה. זה הכלל. וזה מה שיש כאן: "ויהי", צריך לצפות לאסון, האסון שהתרחש ביום השמיני, יום שמיני שהיה אפשרי בזמן יציאת מצרים.

מחלוקת משה ואהרן

אתם רואים: היום השמיני זה: סיימנו את ההכנות של שבעת הימים, ואנו נכנסים ליום השמיני. אבל זו הייתה ההכנה של הכוהנים בשבעת ימי המילואים. אבל ברובד שני, זו ההיסטוריה של העולם: שבעת הימים של העולם תמו, משום שבסופו של דבר הקדושה הצליחה בעם ישראל; עוברים ליום השמיני, והנה מתרחש אסון. כבר לא יודעים להקריב קרבן, ויש מחלוקת בין תלמידי חכמים. איך המחלוקת הזו הופיעה? על ידי נדב ואביהו. הם הביאו אש זרה, אסון, ושכחו מה ההלכה. אנחנו נראה עכשיו את המחלוקת ההלכתית בין משה ואהרון בנוגע לקרבן:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים

קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ

כלומר צריך היה לאכול את הקרבן כדי להבטיח את כפרת העוונות שמנעו את התחלתו של הפולחן. כך הייתה ההלכה שמשה מסר: תאכלו מה שנותר מן הקרבן. אנחנו נראה שאהרן לא אכל, משום שהוא היה באבל. אתם רואים איך האסון הגיע: גרגיר חול שהפסיק את היסטוריית העולם.

מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה'

אכילת הקרבן על ידי הכהן

כלומר, תפקיד הכהן הוא לאכול אוכל שמובא על ידי העם ושבעבורו לא נעשה שום חטא. כל מאכל עבור העם לוקה בחטא של השאלה הכלכלית. אם זה לא ברור, אוסיף בקצרה: הקרבנות שהובאו במקדש היו קרבנות שנלקחו לפני שיווק התבואה. זה היה אוכל המכונה "קדוש"; דהיינו "מוקדש", והוא יכול להיות כזה רק אם הוא הורם לפני הכניסה למעגל הכלכלי של התבואה. כלומר זה אוכל שבעבורו לא נעשה שום חטא. ולכן סעודה שכזו יכולה לכפר על העונות שכרוכים בבעיה הכלכלית. כל חטא כרוך בשאיפת ההנאה; אם לא אוכלים לא חיים, אבל בגלל שאנחנו מוכרחים לאכול אנחנו חוטאים. זה מכונה הבעיה הכלכלית. צריך כאן ניתוח על אוצר המילים המרקסיסטי, כדי שיהיה ברור: "הערך העודף" של הלחם שאתם קונים, זה היה החטא של ניצול העובד. לחם זה לא קדוש. הבנתם את הרעיון. והכוהנים צריכים לאכול מזה, וזה מה שמכפר על החטאים שאנחנו מוכרחים לעשות משום שצריך לאכול על מנת לחיות. והכוונה של העם הייתה: אם יכלנו להיות כמו הכהן, שלא צריך לחטוא כדי לאכול, לא היינו חוטאים. וזה מה שמכפר על החטא בשגגה, כלומר החטא שכרוך בו חוקי החיים. זה בפשטות – בלי "בפשטות", כי זה באמת לא כזה פשוט – זה בגלל שצריך לאכול על מנת לחיות שיש חטאים. ואז הכהן חי חיי קדושה שבהם הוא יכול לאכול ולחיות מבלי שהאוכל שלו לוקה בחטא כלכלי. זה לא קשה להבין.

ומה היה הפולחן של קרבן? סעודה מושלמת, הנאכלת על ידי האדם המושלם, הלבוש בגדים מושלמים, בבית המושלם. זו מחוות החיים המושלמת שהיא ההתנהגות של הקדושה.

אז אהרן היה צריך לאכול מן הקרבן. אבל יש מניעה: אני באבל, איך אני יכול לאכול את הקרבן?

אנחנו ממשיכים: הנה מה שמשה אומר לאהרן: תאכלו כי כן צוותי.

כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.

וכשאר משה בא לבדוק איך כל זה קרא (טז):

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ

מציינים בחומש שמילת "דָּרֹשׁ", זו המילה שמסיימת את החצי הראשון של התורה, והמילה " דָּרַשׁ" מתחילה את החצי השני של התורה. כלומר זה מתרחש באמצע.

מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף

הוא נשרף במקום להיאכל.

וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר

מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת

בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יהו"ה

אני חוש שנתתי מספיק נתונים כדי להראות שזה היה חשוב. כלומר היסוד עליו מתבסס הפולחן כולו, ביטלתם אותו. אז אי אפשר להתחיל! כי זה הפולחן של התורה; העובדה שהכהן אוכל את קרבן החטאת, לפחות את חלקו. חלק היה נשרף, וחלק שמגיע לו – זה מכונה מנדוקציה[30] בתיאולוגיה. הכהן אוכל מן הקרבן ומכפר על חטאי העם. והנה יש מבוי סתום, הוא לא יכול לאכול בשר, כי הוא היה באבל. ולמה הוא היה באבל? כי בניו היו אדוקים מדי. אני לא יודע אם אתם מבינים את הדרמה.

מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'

הפסוק ברור, נכון?

הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה

אני לא מסביר אבל תנחשו.

אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי

וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה

זה ממש דרמתי מה שאנחנו עומדים לקרוא:

הֵן

אכן, אני מאשר, זה אמת.

הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה

וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?

הפסוקים לא אומרים מה משה ענה, אבל אני אומר לכם מה היה עונה: זה העניין שלך? תעשה מה שצריך לעשות, מה אתה מתווכח? מדוע אתה מתפלפל? הבנתם את הבעיה.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו

זו גדולתו של משה. הוא אמר לעצמו: אהרן הבין את השיעור הקודם, הוא הבין את ההלכה, אבל לא כך צריך היה לעשות.

זו הדרמה של "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי".

הכשרות בספר בראשית

אדבר בקצרה, כי לא נותר לי זמן, ואפילו לציין את המקורות.

אקח אב-טיפוס של קשר שבין אסון לבין ציווי על דיני הכשרות. לא נותר הרבה זמן, אבל אנחנו מגיעים לעומק השאלה, ואומר את העיקר: אתם זוכרים שבספר בראשית התורה מספרת לנו סיפור שאף אחד לא מבין: יעקב פגש מלאך, נאבק עמו כל הלילה; יעקב גבר עליו, אבל המלאך הצליח בערמה, למרות שנוצח, לפגוע בכף ירך יעקב. מיד אחר כך, מוסיפה התורה (בראשית לב, לג):

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה

מה שמכנים בטעות "עצב השת"[31]. זה לא עצב השת של הטרמינולוגיה הפיזיולוגית, אלא זה העצב שמחבר את האיברי ההולדה של הבהמה. וכולם שואלים: מה הקשר? בגלל שמלאך פגע בכף ירך יעקב, לא אוכלים את אותו הגיד? מה הקשר?

ואתם יודעים עד כמה זה חשוב להקפיד על דיני הכשרת, וזו הסיבה שבארצות שבהם לא יודעים להסיר עצב זה, לא אוכלים את כל החלק התחתון, ולכן היהודים האדוקים בצרפת לא אוכלים ירך גדי (gigot), משום שהרבנות החליטה שהיא לא יודעת להוציא את הגיד; כאילו שבמשך אלפיים שנה לא ידענו איך לעשות... טוב, ככה זה. אתם רואים "חומרא"... אגב אם תלכו לבקש חלק תחתון של בהמה באטליז כשר בצרפת, יסתכלו עליכם עם עיניים חודרות...

והתלמוד (חולין קא, ב) לוקח את הפסוק "על כן לא יאכלו בני ישראל", ואומר שמצווה זו יושמה למעשה רק לאחר מעמד הר סיני, ששם בני ישראל מכונים "בני ישראל"[32]. כלומר כל עוד לא ניתנה תורה בהר סיני בתור חוק, אין תוקף של חוק, של חיוב לכל המצוות שניתנו לפני כן. רק כאשר עם ישראל הופך להיות כלל ישראל שמחויב לקיים את התורה, זה הופך להיות מחייב כחוק. זה מה שהתלמוד אומר, כאילו שהוא לא נדהם מזה שיש קשר בין מלאך שפגע ביעקב לבין זה שצריך לאכול כשר. זה העיקרון של הכשרות, זה מתחיל שם. האם הצלחתי לגרום לכם לפחות להציב את השאלה? אתם רואים שיש כאן דבר דומה: אסון התרחש: יעקב נפגע בכף ירכו, ולכן אוכלים כשר. כך גם כאן: אסון התרחש, והתורה מצווה על דיני הכשרות; אל תשכחו שצריך לאכול כשר, למרות שיכלנו להיכנס ליום השמיני, ולא נכנסנו אליו בגלל אסון. מכל מקום אתם רואים את הקשר הפורמלי.

אני חוזר לסיפורו של יעקב ואצטט את דברי השל"ה, שהסביר מקור בספר הזהר: בגמרא, וגם בספר הזהר, מסבירים מדוע התכלת הוא הצבע של יעקב; ואתם יודעים שדגל מדינת ישראל מתקשר לזה, זה לא "כחול-לבן" אלא "תכלת-לבן"; זה לא אותו כחול. נראה גם מניין באה המילה תכלת בעברית. הגמרא אומרת (מנחות מג, ב): "שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכיסא הכבוד". כלומר זה התכלת של מעבה מעמקי הים, שדומה לתכלת של מעבה מעמקי הרקיע, שדומה לכיסא הכבוד. אם ניקח את הראשי תיבות של "י'ם", "ר'קיע", "כ'סא הכבוד", מקבלים את המילה יר"ך. והכ"ף של "ירך" זה כיסא הכבוד. כלומר יעקב נפגע ב-'כ"ף' של הירך, כלומר בכיסא הכבוד; שתואם ל-ט' באב בימות השנה. ב-ט' באב, כיסא הכבוד נפגע, אני מסכם הרבה מאוד, זה הרבה יותר עמוק, אבל יש יותר מדי נתונים שצריך היה להסביר, לכן אני נותן לכם סכמה. כך החכמים הסבירו אסון זה: יעקב נפגע בתולדותיו על ידי שרו של עשיו, שעתיד לגזול מיעקב צאצאים, וימיר דתם לנצרות. זוהי סכמה אבל זה ברור, כן? אתם יודעים ששרדנו את עשיו, אך איבדנו הרבה מאוד אנשים אצלו.

אני זוכר את נסיעתי האחרונה לפורטוגל, דיברנו על זה? האנוסים מפורטוגל, שחזרו להיות יהודים... אין לכם מושג, פורטוגל כולה יהודית. ספרד, זה 90 אחוז, אבל פורטוגל זה מפליא עד כמה... כשערכנו את הטקס עם האנוסים מבלמונטה[33], הם יצאו מכל מקום, אנשי כמורה, מושלי מחוז, סגני מושלי מחוז, ועוד ועוד. כל אלו הם הצאצאים של הגיד הנשה של יעקב, שנגזלו על ידי שרו של עשיו.

השל"ה[34] מסביר: זה מה שמציינים ב-ט' באב, שבו איבדנו את כיסא הכבוד: נחרב הבית. כלומר המקבילה של כיסא הכבוד עלי אדמות, המקדש, נחרב.

יש אגב נבואה במדרש שהתקיימה: נשיא רומה ייקבר בט' באב. אחד האפיפיורים שמתו בזמננו, נראה לי ז'אן-פול 1[35], והוא נקבר בט' באב; והוא מכונה: נסיך רומא.

קהל: וזה חל להיות בשבת, ולכן לא צמנו באותו יום!

מניטו: יפה. הרמז ברור... זה מדהים, זה מקרה מופלא ביותר, זה מקרה כמובן...

אתם רואים מה שקורה: התולדות לא נשלמו, ולכן צריך לאכול כשר. כי התולדות מושפעות מן האופן שבו אנו אוכלים. האדם הופך להיות מה שהוא אוכל. וזו הסיבה שכאשר מתעורר ספק ביחס לתולדות, צריך להזכיר את דיני הכשרות[36]. זה הקשר שיש.

נותרו לנו 5 דקות, אם יש לכם שאלות, אשתדל שיהיו לי תשובות...

קהל: האם ההבחנה בין העבירות שעונשן מידי לבין העבירות שעונשן נדחה או שניתנות לכפרה על ידי התשובה, זה בגלל שהעוון נעשה בפרהסיא?

מניטו: זה אחד המרכיבים, אבל זה מרכיב אחד בלבד. הבנתם את השאלה? יש עבירות שהעונש עליהן מידי, ויש עבירות שהעונש עליהן נדחה, או מתבטל על ידי התשובה. השאלה היא האם העבירות שעליהן העונש מידי הן אלו שנעשו בפרהסיה. התשובה: זה אחד המרכיבים.

אני מקשר לשאלה זו דבר חשוב: ישנן שלוש עבירות חמורות ש-"ייהרג ואל יעבר"; וההלכה מדגישה, דווקא בפרהסיה; אם זה בסתר, אפשר "לרמות"[37]. דיברנו על האנוסים, הרבה מאוד יהודים מסרו עצמם לשריפה כדי שלא לכפור בה' בפרהסיה, אבל בסתר זה פחות חמור[38] – זה בין האינקוויזיטור לבין אותו יהודי – אבל בפרהסיה, צריך היה להישרף. זה הולך בכיוון הזה, אבל זה מרכיב אחד בלבד, זו שאלה רחבה הרבה יותר.

קהל: כתוב "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' " (דברים ט, כ), ואז משה התפלל בעד אהרן, בעד בני אהרן, שלא ימותו, ולכן רק שניים מתו ולא כולם. כתוב גם שהם היו נשיאים. נראה שהקב"ה המתין לרגע שבו הוא יוכל לפרוע את החטאים שקדמו.

מניטו: השאלה מורכבת מדי כי ציינת מספר נקודות שהקהל לא שמע, וצריך לבארם. ציינת מרכיבים שלא למדנו הערב. אבל אני מנצל את ההזדמנות כדי להעמיק את השאלה, בנוגע למה שאמרת בסוף, שאולי ניתן להבין שנדב ואביהו נענשו לא רק בגלל מה שעשו אז, אלא גם כדי לכפר על עוונות הקודמים. זה מאפשר לי – ואני מודה לך כי כמעט שכחתי – להביא לכם את שני הפירושים הנוספים על מה היה חטאם של נדב ואביהו.

חטא בני אהרן – פירוש שלישי

הפירוש הראשון הוא, שכבר בהתגלות הר סיני, אמרו נדב ואביהו – ואני מנסח מה שהמדרש אומר: מתי ימותו שני זקנים אלו – הכוונה למשה ואהרון – ונחליפם[39]. זו אמירה ישירה ללא עקיפין, ואומר לכם איך החכמים מסבירים אותה – ומבחינה פסיכולוגית, קל מאוד להבין; חוסר הסבלנות של ההתלהבות של הנערות במשבר נערות, בפני הדור הכבד, שלא מרפה... כך המפרשים מסבירים: משה ואהרן מייצגים הנהגה רכה של האומה, התורה של הרחמים; ואילו הם, מידת הדין, והם רוצים להחליף את ההנהגה של מידת הרחמים על ידי הנהגת מידת הדין. זה אכן אופיינו מאוד עבור נערים להיות "שרי הדין", ואילו אופייני לזקנים, להיות שרי רחמים[40].

כאן, צריך לצטט בית משיר של ויקטור הוגו – שברח לי; בשיר "Booz endormi", מי זוכר? [...][41].

חטא בני אהרן – פירוש רביעי

אז אמרנו שלושה הסברים: הראשון - אש זרה, השני - שתיית היין שלפני, השלישי - החלפת הדורות, והרביעי הוא שהם היו רווקים, הם לא נשאו אישה[42]. הם חתרו לסוג של התנשאות, תהילה: התחייבות נזירית של קדושה; לא ראוי לכהן לשאת אישה. למרות שלהיפך, התורה מחייבת שהכהן יישא אישה, משום שכאשר הוא עובד את ה', אנחנו לא יודעים על מה הוא מדבר: או על ה' או על האישה שאין לו... אני לא יודע אם זה ברור... [צחוק]. לכן לא היו מאפשרים לכהן רווק לעבוד; וזה נשאר קצת בליטורגיה היהודית, יש תפילות מסוימות שרק אדם נשוי יכול להיות שליח ציבור, ויש אפילו תפילות בראש השנה ויום כיפור, נשוי עם לפחות שלושה ילדים; כדי שנהיה בטוחים שההתלהבות הדתית שלו, לא תבוא מאש אחרת... הבנתם מה שאני רוצה לומר?

אלו ארבעת ההסברים.

כדי לחזור לשאלתך: זה מה שקרה בהר סיני, ודבר זה חורז את כל היסטוריית האנושות כולה. האמירה האחרונה של הנבואה היא: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כד). מאבק הדורות שהתחיל כבר עם אדם הראשון, בינו – אדם הראשון – לבין אביו, דהיינו בוראו. החטא של אי הכרת הטוב, שניתק את הקשר שבין הקב"ה לבין האדם. חוסר הכרת הטוב בין הדורות, זה תחילת ההיסטוריה האנושית. וזו הסיבה שזו הנבואה האחרונה, אליהו הנביא יבוא לפייס את האבות עם הבנים, בבוא הזמן.

אני מקווה שיש לכם כאן דוגמה של משמעות הקשר שבין שני סוגי סיפורים אלו: סיפור האסון שמנע מן היום השמיני להיות היום השמיני, והדקדוק בדיני הכשרות. עידן התולדות ממשיך, אז תזהרו על ייצור של הצאצאים; לא סתם מייצרים בני אדם, זה תלוי במה שאוכלים ההורים. איך זה עובד? המודרניים לא מבינים. אנחנו חייבים לערוך מאזן של שלושת אלפים שנות היסטוריה, ככה זה עובד. אתם יודעים איך עובדת ההתבוללות: "עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז); לאחר שלושה או ארבעה דורות, זה נגמר. הצאצא האחרון של הדור השלישי או הרביעי, שכבר לא אוכל כמו הסבא, כבר לא בתוך הקהילה, ושואלים את עצמנו איפה הוא. יש תמיד תקווה, יש חזרות בלתי צפויות, אבל הכלל הוא שלוש או ארבע דורות. הרב שלי, הרב צבי יהודה קוק, הסביר לי שזה הזמן שעוד ניתן לראות את הסבא או אפילו הסבא רבה; כאשר אפשר להכיר אחד את השני. זה זמן ההתבוללות. כפי שאמרתי, אנחנו עדים לחזרות בלתי צפויות. החזרה של היהודים הרוסים, אחרי המכבש של יותר מדור של מרקסיזם, והנה הם חוזרים; ובסופו של דבר, הם יאכלו כשר. לפחות יאכלו "יהודי", מה שלא קרה הרבה זמן... האמת: הם יאכלו בכלל, כי שם הם לא אכלו...

קהל: המילה "והיה" יש בה ארבעת אותיות שם הויה.

מניטו: וב-"ויהי" יש את האותיות האחרות... לא נשאר לי זמן לענות לך.

[1] זה השם הרווח של הפרשה בעיקר אצל רבותינו הראשונים כרמב"ם (ספר המצוות, מ"ע קח), הרמב"ן, הר"ן ועוד.

[2] ראה ויקרא טז, לב "וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ"; במדבר ג, ג "אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם".

[3] משנה, מסכת יומא א, א: שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין וכו'.

[4] מניטו מעיר בבדיחות: "כשאר אני קורא מזמורי תהלים בתרגום צרפתי, אני 'נהיה פרוטסטנטי' proteste - מוחה. רק פרוטסטנטים מסוגלים לשיר את ספר תהלים בצרפתית... וזה עובר. אבל תנסו אתם לשיר מזמור תהלים בצרפתית...רוצים שאראה לכם דוגמה? אין לנו זמן... נעשה תרגול בפורים...".

[5] תלמוד בבלי, סנהדרין דף ט, ב ועוד. והוא כלל משפטי שפירושו שאין אדם נפסל לעדות בהודאת פיו שהרי תורה פסלה קרוב לעדות [רש"י שם]. ונראה שמניטו מפרשו באופן מוסרי, ור' ספר מורה נבוכים חלק ג' פרק מו, וספר מלמד התלמידים ריש פרשת וישלח.

[6] Le fils de Dieu.

[7] Dieu, le fils.

[8] תלמוד בבלי, פסחים דף נז, א: תנו רבנן ארבע צווחות ... ועוד צווחה צא מיכן יששכר איש כפר ברקאי שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. ופרש"י: וחציצה פוסלת בקדשים, דבעינן ולקח הכהן שיקח בעצמו, ועוד: דבזיון הוא.

ממשיך התלמד ומספר מה עלה בגורלו: מאי סלקא ביה ביששכר איש כפר ברקאי אמרי מלכא ומלכתא הוו יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות כל יומא אתא איהו אחוי בידיה אי גדיא יאי יסק לתמידא אמר מלכא הואיל ולא הוי ליה אימתא דמלכותא ניפסקו לימיניה יהב שוחד ופסקיה לשמאליה שמע מלכא ופסקיה לימיניה אמר רב יוסף בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא.

[9] ר' משנה תורה, הלכות שבת, כד, יג.

[10] נראה כי נפסקה ההקלטה וחסרים מספר מילים.

[11] Faire violence à sa nature.

[12] Symbole. וכ"ה בכל מקום שתרגמנו "סמל".

[13] אגרות הראי"ה ח"א, עמ' רי"ד, וז"ל: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש".

[14] Ivresse du vin.

[15] Ebriété.

[16] ע"פ בבלי, נזיר דף ו, ב.

[17] ר' בבלי, תענית דף כו, א.

[18] Véhicule d'une intoxication.

[19] ההקלטה נקטעה.

[20] בעל חי, צמח או עצם אחר שנטפס כאביה הרוחני של קבוצה אנושית מסויימת.

[22] Philippe Sollers.

[23] הבשורה על פי מתי פרק טו 15.

[24] פאולוס : 'אגרת אל הגלטיים' פרק ג 26.

[25] במדבר רבה, חוקת, פרשה יט; ספר הזהר, פרשת בשלח סב, ב.

[26] ספר הכוזרי, מאמר ראשון, פסקה צג' ואילך.

[27] פרק יח.

[28] Être de sainteté.

[29] אסתר רבה פרשה א, ח: ר' עקיבא היה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים בעא לערערה יתהון אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא תבא אסתר בתה של שרה שחיתה שבע ועשרים ומאה שנה ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה...

[30] Manducation. דהיינו ייחוס משמעות מיסטית למעשה האכילה.

[31] העצב האישכיאדי ('הסיאטי'), Nerf sciatique בצרפתית (nervus ischiadicus). הקרוי כנראה על שם עצם השת ששמה ISCHIUM.

[32] תלמוד בבלי, חולין דף קא, ב: תניא אמרו לו לר' יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראו בני ישראל עד סיני אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם.

[33] עיירה במרכז פורטוגל שבה התגלתה בשנת 1917 קבוצה גדולה של אנוסים. בתחילת שנות ה-90 קיימה הרבנות הראשית לישראל מבצע "השבה ליהדות" אשר במהלכו גויירו מרבית אנוסי בלמונטה.

[34] וישלח, ס' ד.

[35] הכוונה לקודמו, פול 6, שנקבר ביום שבת 12 באוגוסט 1978, ט' באב ה'תשל"ח.

[36] ראו להרחבה דברי מניטו ב'סוד מדרש' בפרק ויגע בכף ירכו' : ביכולתו של יעקב להעביר את כוח עמידתו ליוצאי ירכו, ביכולתו של העם להעביר מדור לדור את זהותו. לכן בני ישראל מצטווים על גיד הנשה. בני ישראל דייקא. לא בני יעקב: ׳עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה׳. אם בני יעקב רוצים להיות בני ישראל, עליהם להיזהר במצווה זו במיוחד. בן ישראל המפסיק לקיים מצווה זו מאבד את זהותו האמתית. הוא מתבולל ואחרי מספר דורות עוזבים צאצאיו את עם ישראל. גם אם זה נשמע מסתורי - מה הקשר בין מה שאני אוכל ובין הזהות שלי, כך זה מתפקד.

[37] ע' רמב"ם, משנה תורה, הל' יסודי התורה, פ"ה הל' א-ד, שהחילוק בין צנעא לפרהסיא נוגע אך ורק לשאר עבירות ולא לג' החמורות.

[38] לפי שאין חילול השם ברבים, ע' רמב"ם, שם.

[39] בבלי, סנהדרין דף נב, א: וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור אמר להן הקדוש ברוך הוא הנראה מי קובר את מי.

[40] ר' משנה תורה, הל' סנהדרין, פ"ב ה"ג: אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים, ולא סריס מפני שיש בהן אכזריות, ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן.

[41] ההקלטה נקטעה.

[42] ויקרא רבה, פרשת אחרי מות, פרשה כ, סימן י: ר' לוי אמר שחצים היו הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם מה היו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול ואנו שני סגני כהונה אי זו אשה הוגנת לנו...

הקדמה למשנת הרב קוק: חכמת האמונה וההסבר הנבואי של ההיסטוריה: תפקידיו של התלמיד-חכם | מניטו בהרצאה לזכר הרצי"ה בשנת 1990

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Thu, 12 Feb 2026 23:44:07 +0200

כתבי הרב קוק: אורות - שיעור 8 | שִׁיבָתוֹ של אליהו הנביא: הסתרים שיאחדו את השבטים | שכחת השבטים חלק א

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Thu, 12 Feb 2026 21:21:06 +0200

כתבי הרב קוק: אורות - שיעור 7 | תיקון ההיסטוריה דרך איחוד הערכים והזהויות | אורות ישראל א ד

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Wed, 24 Dec 2025 21:07:21 +0200

כתבי הרב קוק: אורות - שיעור 6 | השתלשלות הרע בעולם | אורות ישראל א ד

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Sun, 21 Dec 2025 10:44:00 +0200

כתבי הרב קוק: אורות - שיעור 5 | המאפיינים הייחודיים של האומה הישראלית | אורות ישראל א ג

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Sun, 21 Dec 2025 10:41:12 +0200

כתבי הרב קוק: אורות - שיעור 4 | מערכת היחסים המורכבת בין ישראל והעמים | אורות ישראל א ב

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Sun, 21 Dec 2025 10:39:07 +0200

כתבי הרב קוק: אורות - שיעור 2 | הויה מול מציאות: שאלות קיום וגורל שמקבלות מענה בחכמת הקבלה

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Sun, 21 Dec 2025 10:34:35 +0200

כתבי הרב קוק: אורות - שיעור 1 | הממדים האוניברסליים בזהות הישראלית: "כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה"

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Sun, 21 Dec 2025 10:31:57 +0200

כתבי הרב קוק: אורות - שיעור 3 | זוהר מהעולמות העליונים | אורות ישראל א א

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Sun, 21 Dec 2025 08:37:37 +0200

שיעור על פרשת בראשית (1991)

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Thu, 16 Oct 2025 21:33:19 +0300

שיעור על פרשת בראשית

בריאת העולם בתורה ובמדע: הילכו יחדיו?

הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

שיחות על פרשת השבוע

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

השיעור נמסר בשנת 1991

מניטו: כפי שאתם מנחשים, קיימים נושאים רבים כל כך בפרשת בראשית שאני תוהה לעצמי באיזה נושא לבחור. אז השנה, אולי יש לכם שאלות, בקשות או נושא להציע לי? אם אין, נתחיל ללמוד עם הטקסט. אני משוכנע שיש לכם יותר שאלות משיש לי תשובות. האם אתם רוצים שנלמד את הפרק על הבריאה? או את אחד הנושאים בסיפורים הראשונים של ההיסטוריה האנושית? או על גן עדן?

קהל: את שניהם.

מניטו: את שלושתם... אז נלמד נושא? אה, אני מתרשם שאתם לא מתלהבים מזה...

קהל: יש נושא חשוב מאוד וקשה מאוד להבנה: בריאת האדם, זכר ונקבה וההפרדה ביניהם. האם אתה יכול להסביר את משמעות הדברים?

מניטו: זה מקרה פרטי של הבריאה עצמה. בסדר. חכה, אני מסמן. נראה לי שזה נושא שמוכר לך.

קהל: יש לי שאלה על הקביעה המדעית כיום של יקום בהתפשטות. האם זו שאלה מטאפיזית - הקב"ה ברא עולם והציב לו גבולות, או לא.

מניטו: זו שאלה או הרצאה? בכל מקרה יש לנו כבר שתי שאלות. אני לא בטוח שאספיק לסיים לענות על הראשונה.

קהל: אני מתעניין ביחסים בין קין והבל, באלימות, ואחר כך בתולדות – תולדות קין, תובל־קין וכל השאר.

מניטו: זה נושא בפני עצמו, אם כי הוא קשור קצת לשאלה הראשונה על אדם וחוה. אתה מבין כיצד. זה נושא בפני עצמו, אבל זה נושא רחב מדי לשיעור כזה.

קהל: אולי כדאי לבחור נושא אקטואלי. רש״י הראשון על התורה מדבר על עימות בין האומות לישראל בקשר למדינת ישראל. כאן עולה השאלה: האם מדובר באירוע שכבר התרחש עם הכרזת העצמאות?

מניטו: או שמא רש״י הוא נביא?

קהל: האם אלו דברי רש"י, או שאולי זה אנחנו שאומרים את הדברים [על פי פירושו]?

מניטו: למעשה, לפי רש״י זו שאלה תמידית. וזה דבר יוצא מן הכלל – יש פירוש למקורות רש״י (שובל, פירוש אקדמי קלאסי בישראל) שמצביע על כך שבבחירה של רש״י לפתוח דווקא בפירוש הזה מתוך שלל המדרשים על הפסוק טמונה ממש אינטואיציה נבואית, מפני שזו הבעיה המרכזית של דורנו. אני אומר את זה בקיצור נמרץ: יש עימות עולמי נגד ישראל על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, וזה בדיוק מה שרש״י מסביר. אנחנו חיים את זה כעת. ומה שחמור - הנה, מצאתי את הנושא שמוכר לי - זה לאו דווקא אויבי ישראל, אלא דווקא אותו חלק מישראל שבעניין הזה נעשה לשותף של אויבי ישראל. וזה חמור במיוחד, מפני שתוך כמה ימים שמענו את זה פעמיים מרבנים גדולים בישראל - לא של ישראל, אלא בישראל - שללא שמץ של בושה אמרו דברים שבמסגרת העניין הזה הופכים אותם לבני ברית של אויבי ישראל. אני יכול לצטט אותם, אבל אין צורך. ש"ך, טיפוס! [...] דיברתי על רב, וזה מגונה. ביררתי קצת: לפחות באופן חלקי מדובר על לחץ של קהילות חרדיות אמריקאיות שמממנות את הישיבות האנטי-ישראליות - כלומר אנטי-ציוניות - בישראל כדי להפעיל לחץ על המדיניות הישראלית, כאשר המטרה היא שלא יהיו לישראל בעיות עם אמריקה. כאילו לא היו לנו כבר אלפיים שנה בעיות עם רומא. זה ממחיש את גודל הבעיה. בנושא הזה, אל תגרו אותי. זה ברור. אנחנו חיים את זה.

קהל : האם הכרזת העצמאות לא הייתה צריכה לסגור את הנושא?

מניטו: לא! "בראשית ברא אלוקים" - כאן זה מתחיל. רש"י על בראשית - כאן זה מתחיל. יש שאלה אחת שאני חושב שפעם אחת צריך ללמוד אותה לעומק, אבל אני מודה שאני לא מעז לגשת אליה. והיא - העובדה שהעם היהודי מהווה תעלומה בעניין הבא: הוא מושך אליו את האסונות החמורים ביותר. אנחנו האחראים לאסונות שאנחנו מושכים על עצמנו. אני לא יודע אם אתם מבינים את ההקשר. יש כאן תעלומה: כיצד ייתכן שהיהודים עצמם הם אלו שאחראים לצרות של היהודים? וזה מה שרש"י מצביע עליו. יש רק עם אחד בעולם שאין לו גאווה בזהותו - היהודים. מספיק לקרוא את העיתונים, כולל עיתונים ישראליים. זה סגנון מתמיד של התאבדות. זה ברור. אז זה נושא בפני עצמו. טוב, אבל זה לא הנושא של הפרשה. זה נושא בפני עצמו. ו... כן?

קהל: איך אפשר לקרוא את סיפור הבריאה – שהעולם הוא בן 5700 שנה, ובמקביל להבין את מה שאומרים המדענים – שהעולם הוא בן מיליוני שנים?

מניטו: זה קצת קשור. הייתי מתחיל משם. יש כבר שלוש שאלות די עצומות. ובכן שימו לב: בנוגע לבעיה של תיארוך הזמן של העולם, של היקום, זו בעיה שיש לחקור אותה באופן מדעי על ידי חקירה של השיטות המדעיות של התיארוך. ואני חייב לומר שלמדתי את זה מפני שהתמודדתי עם הבעיות האלה בתקופת הלימודים האקדמיים שלי, וזה מדע בפני עצמו.[1]

ראשית, אני רוצה להסביר עיקרון ראשון. אני לא יודע אם יש בקהל הזה מדענים שהתנסו בשיטת המדעים. על כל פנים, אתם יודעים שהשיטה המדעית, כלומר הניסויית, מבוססת על המושג של השערה מסבירה[2] של התופעות. בהתחלה יש תצפית של התופעות. לאחר מכן המדען מנסח השערה מסבירה, והוא מחפש ניסויים שמאשרים או מפריכים את ההשערה המסבירה שלו.[3]

בהקשר הזה, קיימת רוח מדעית שאין לה שום קשר עם רוח מדענית.[4] יודעי ספר מבינים את ההבדל: הרוח המדעית היא רוח ספקנית שמטילה ספק בעצם ההחזקה בדעות מוצקות. למדען אמיתי אין אף פעם אמונות, יש לו פחות ופחות ספקות על השערתו המסבירה.[5] קיים מכלול שלם של ניסוי מעשי שמוביל למה שאני מכנה מדען אמיתי.[6] הכרתי פרופסורים גדולים באוניברסיטה שהיו גם מדענים, והיו צנועים מאוד לגבי הוודאות המדעית. אין ודאות מדעית. יש ספק שהולך ופוחת ופוחת... נאמר, "שהוא חסכוני". אני זוכר את הביטויים של המורים שלי באוניברסיטת פריז. ההשערות נעשות יותר ויותר חסכוניות: הן מסבירות את המספר הגדול ביותר של התופעות הנצפות, אבל הן תמיד רק השערות.

ישנו תחום שהוא התחום המדעי. הוא חוקר את התופעות באמצעות השערות שמנסחת הרוח האנושית. והייחודיות[7] של הרוח האנושית התנסחה בסופו של דבר במערב על ידי המדע המערבי. בציוויליזציה שלנו מדובר במחשבה המערבית. ואני מדגיש: [המחשבה] כפי שהתגבשה כבר במאה הארבע עשרה[8] על ידי המבשרים הגדולים של מה שהיה בסופו של דבר המאה השבע עשרה[9] והמאה השמונה עשרה, ושגיבשה את השיטה הניסויית. מתוך מכלול שלם של מדענים אירופאים שפיתחו מכשירים מעשיים לחקירת התופעות של העולם, קלוד ברנארד[10] היה מורה חשוב. הנחת היסוד של השיטה הפוזיטיבית^{^[11]} - לא פוזיטיביסטית^{^[12]} (כמו סיינטיסטי) שזה שלילי - אלא פוזיטיבית של חקירת התופעות היא: 'השערה שמסבירה'. כאשר ההשערה מאושרת על ידי הניסיון היא נעשית יותר ויותר מוכחת, [אבל] היא לעולם אינה נקראת אמיתית על ידי מדען אמיתי. זה מובן מה שאמרתי? במקרה זה המקצוע שלי.[13] כשלמדתי את הנושא הזה למדתי את הלוגיקה המדעית, הפילוסופיה, ואני מבטיח לכם: מדען אמיתי לעולם לא יאמר זאת. זה באמת חוסר טעם, חוסר עקביות. אתם מבינים מהו מושג ההשערה. איך אומרים את זה צרפתית? 'זה לא בטעם טוב' לקבוע בוודאות. במיוחד כאשר אדם הוא הדיוט, אינו מומחה בתחום, ומסתמך על קריאות בסגנון פופולרי - במידה זו או אחרת - של נושאים מדעיים מופרזים.

אין במדע תיארוך של היקום עצמו.[14] קיימות רק השערות לגבי תיארוך של תופעות מסוימות, בהתאם לתיאוריות שונות. שם עובר פחות או יותר הגבול שעד אליו נפרשות ההשערות הללו. לאחר שאמרנו את זה, נציג את העיקרון המשותף לכל התיאוריות הללו: כאשר אנו צופים בתופעה כלשהי, אנחנו מתבססים על ההנחה הבאה: כדי שהתוצאה של תופעה קודמת תופיע בכמות מקבילה לזו שאנו רואים בתופעה הנצפית, נדרש זמן מסוים שניתן למדידה. אתן לכם דוגמה: יש לנו בסלע עקבות של עופרת. אנחנו משערים שלפני העופרת זה היה אורניום. ידוע שנדרש כך וכך זמן כדי שגרם אחד של אורניום יהפוך לעופרת. צופים שיש כך וכך גרמים של עופרת, ומסיקים על בסיס השערה שהיה כך וכך זמן של אורניום, ושנדרש כך וכך זמן כדי שהאורניום יהפוך לעופרת. זו אחת השיטות, שיטת התיארוך באמצעות האורניום. יש שיטות אחרות. לדוגמה, קיימת שיטת תיארוך על פי גרגירי אבקת פרחים. צופים בסלע עקבות של אבקה מן התקופה הפרהיסטורית. לפי התצורה האסטרונומית של אותה תקופה פרהיסטורית,[15] אבקה מסוימת בסלע מסוים מצביעה על כך שנדרש פרק זמן מסוים כדי להגיע למצב הנוכחי.

אבל תראו את המשמעות של התהליך האינדוקטיבי [שנעשה כאן]: מניחים שתופעה מסוימת התרחשה מאז ראשית העולם, ומניחים שהיא התרחשה בהתאם לחוקים שמסבירים אותה כיום; על פי התנאים האלו, היה אמור לעבור זמן מסוים. כלומר, מדובר על משך זמן שמחושב לפי התנאים של ההנחות. מתוך כך, מסיקים הסיינטיסטים באופן ודאי: חלף כך וכך זמן. הם קובעים כאילו הדברים הם ודאיים, בעוד שבפועל מדובר בהנחה מותנית בלבד. האם זה מובן? אבל למדענים עצמם זה דבר מובן מאליו. אין אפילו צורך לדבר על כך במעגלים מדעיים, כך זה פשוט מתקבל, כדוקטרינה. ומאז אמצע המאה ה־18 הקנה מידה של התיארוך החל להשתנות: הופיעו חישובים אסטרונומיים שנעים בין עשרה מיליון שנה, לחמישים מיליון שנה, למאה מיליון... כל הזמן המספרים משתנים. מדוע? משום שכל התיארוך תלוי בהנחות היסוד של השיטה המדעית עצמה. ובכן, אני מכנה את זה 'תחום אינדוקטיבי'.[16]

הרמב״ם כבר עסק בזה. הרמב״ם אומר בצורה מאוד ברורה שהחוקים ששולטים ביצירת העולם אינם החוקים ששולטים בהתפתחות העולם הנברא. אלה אינם אותם חוקים. כדי לקבוע תיארוך נכון, המדע נסמך על הנחת היסוד שבזמן שבו נברא העולם הוא היה כפוף לאותו דטרמיניזם חוקי-חקיקתי. כלומר, של חוקים קבועים כמו אלו שנחקקו לאחר שהוא נברא. אולם מסיבות לוגיות מושג הבריאה אינו שייך לתחום החשיבה המדעית. המחשבה המדעית מקבלת רק מושגים המתייחסים לתופעות הניתנות לחזרה ולבדיקה, מפני שחוק מדעי יכול להיקבע רק על בסיס תופעה שחוזרת על עצמה. אבל מעצם הגדרתו, מעשה הבריאה אינו תופעה שחוזרת על עצמה. הוא אירוע יחידאי וראשוני. לכן, מושג הבריאה איננו יכול להיות חלק מהמחשבה המדעית.

אומר אפילו יותר מזה: מושג הבריאה אינו חלק מהמחשבה הרציונלית, זה נושא של אמונה. זאת משום שמושג הבריאה כולל סתירה לוגית מוחלטת. מושג הבריאה פירושו בוודאות: מתוך האין, [זה המושג] ex nihilo בצרפתית, שמקורו בלטינית. ואכן, הפילוסופים משיבים ex nihilo nihil כלומר מן האין לא בא דבר. הם מאמינים במושג מסוים. ומשלים את עצמם שהוא רציונלי מפני שהוא רגיל מפני שהוא מופיע תדיר בשיח המקובל. והרי הרגיל והרציונלי אינם שייכים לאותה לוגיקה. 'בריאה' זהו מושג אמיתי, אך מסיבות שאין להן דבר עם התבונה. הבריאה זה נושא של אמונה שאנחנו יודעים שהוא אמיתי מפני שהוא התגלה לנו [בתורה]. בנוסף, יש גם וודאות עמוקה שזה אינו יכול להיות אחרת.

אנסה להסביר את זה: המושג בריאה הוא לא מושג רציונלי. מורה לדת המלמד ילדים שמושג הבריאה הוא רציונלי לא מודע לגודל העיוותים[17] שהוא גורם - בעברית זה נקרא עבירות. כי זו עבירה פדגוגית. זה לא נכון! זה לא רציונלי! כשהילד יגדל ויבין שהדברים אינם רציונליים כלל וכלל, התוצאה החמורה תהיה שיחד עם זה הוא יאבד גם את הבסיס המוסרי שלימדו אותו.

ולמען האמת זה מושג שכולל סתירה לוגית: אלוהים ברא את העולם יש מאין. אנחנו מאמינים בכך, מפני שיש לנו סיבות להאמין שהתנ״ך הוא אמת והתנ״ך אומר זאת. אבל מבחינת השכל, זה בכלל לא מושג שהוא מובן מאליו. שהרי מאין לא נובע דבר, ואלוהים אינו קוסם. על כן צריך לדעת היטב: מושג הבריאה הוא אינו רציונלי, זה נושא של אמונה.

המקובלים מסבירים כיצד להבין במה מדובר, אך לשם כך צריך ללמוד קבלה. ואל תחשבו שקבלה לומדים בכל מקום, על כל פנים לא בספרי הפופולריזציה המכונים קבליים. את זה כבר הסברתי לכם פעמים רבות, שכל הספרים הנכתבים על הקבלה הם שקריים. משתי סיבות: הראשונה, מפני שכאשר מקובל לומד את הקבלה, יש לו שבועת חניכה שאסור לו לדבר על הקבלה. אם כן, שתי אפשרויות: או שהוא הפר את שבועתו ואז אין לסמוך עליו, או שהוא לא נשבע כלל, ואז מובן עד כמה הוא מזויף[18]. כבר הזכרתי זאת לא פעם: יש ספר קבלה אחד בלבד שאני מכבד באמת, ליתר דיוק סדרת ספרים: ספריו של הרב הראשי סאפרן (הרב שפרן) מג׳נבה. אלה ספרים גדולים המדברים על החכמה היהודית ובין השאר הם מסבירים שקיימת קבלה. יש שם משפט כזה: "הקבלה היא אמת". ואז בשם הקבלה שמושכת את ההמונים הוא מגיש חכמה יהודית רגילה וברורה.

חשוב להבין את זה היטב: התורה היא דבר רציני! אם התורה ניתנה בהתגלות פירוש הדבר שאי אפשר להבין אותה לבד. אחרת, התורה לא הייתה צריכה להינתן. התורה מתחילה לדבר רק כאשר כושר ההבנה של האדם מגיע לקצה גבול יכולתו. רק אז התורה מתחילה לדבר. אם אני חושב שאני מבין פסוק, סימן שלא הבנתי כלום, שהרי מדוע אני זקוק לנביא אם אני מבין? האם זה מובן? התורה מתחילה לדבר רק כאשר השכל האנושי מגיע לגבול יכולתו. רק אז התורה מדברת. זו הסיבה שצריך ללמוד הרבה לפני שלומדים תורה. החכמים אומרים 'ארבעים שנה', וזה דבר רציני. מדובר על גיל שכלי - צריך שיהיה לאדם ארבעים שנה של בגרות שכלית כדי להתחיל להבין שמה שהתורה אומרת חורג מעבר לשכל האנושי. דאם לא כן, מדוע אני צריך נביא כדי ללמוד את מה שאני יכול להבין מעצמי? המנטליות הזו כבר שייכת לפילוסופיה, שהיא דבר אחר לגמרי. זה ברור? יש היום המון אנשים המדברים על התורה מתוך ארשת של מלומדים. הם קוראים לעצמם "דוקטורים", ומה הם אומרים? מחשבות עמוקות שאפשר למצוא בכל מיני גרוטאות של מסורות שונות. הם אומרים: "זה תורה". למה? משום שזה מצא חן בעיניהם. "זה נראה עמוק. אם זה עמוק, זה תורה". זה לא נכון.

יש פסוק שאתם אולי מכירים, ואם לא, צריך ללמוד אותו: "בגויים אין תורה". זה פסוק ממגילת איכה. והמדרש אמר: האומר תורה בגויים אל תאמין, חכמה בגויים תאמין (איכה רבה ב ט). מי שאומר שיש חכמה באומות – תאמין. מי שאומר שיש תורה באומות - אל תאמין, מפני שאין לזה שום קשר. החכמה היא חכמה, והתורה היא תורה. ואם הקב"ה החליט - והאנושות כולה הכירה בכך שאכן כך הוא החליט - להתגלות דרך הנביאים העבריים כדי לומר את התורה, זה מפני שהאנושות מצד עצמה לא הייתה מסוגלת לדעת אותה. אילו הייתה מסוגלת, לא היה צורך בהתגלות אלוקית. זה מובן? אני לא יודע למה דיברתי על כך, אבל מן הסתם הייתה לכך סיבה.

ובכן אני חוזר לשאלה. לפי האמת, מושג הבריאה הוא מושג שאינו שייך לתבונה האנושית. כאשר הפילוסוף מדבר על בריאה, זו רק דרך של דיבור, זו צורה ספרותית. 'לברוא' פירושו: לא היה דבר, ופתאום יש. או שזה כך, או שמדברים על דבר אחר! זה ברור?

והנה, התורה אמרה מילה שקיימת רק בעברית. חקרתי רבות את העניין הזה בגרסאות של התנ״ך בכל שאר השפות, ולא מצאתי אלא בערבית מילה אחת: خْلَّف שפירושה להוליד. כאשר ילד נולד הוא מופיע אל ההוויה, אף על פי שגופו בא מגוף קודם. יש נוכחות שמופיעה באופן מוחלט מתוך אין קודם, מתוך היעדר קודם. זו המילה היחידה שמצאתי בשפה אחרת המתקרבת למשמעות של בריאה בעברית. אתן דוגמה למי שמכיר לטינית. הגרסאות הלטיניות אומרותfécit שפירושו לעשות. אבל הפועל 'לעשות' הוא יש מיש, היה חומר ראשוני שעיצבו אותו - וזו יצירה, זה לא בריאה. ביוונית אומרים poïein ποιεῖν . זה יותר דומה לגאוניות היוצרת של המשורר, ואין לזה שום קשר למה שהתורה מדברת עליו. בעברית אומרים 'פייטן', ואגב זה בא מהיוונית. כלומר משורר. המילה ברא בעברית פירושה להופיע מן האין. וזה דבר שאינו מובן לשכל. ולכן כאשר מציבים שאלה של השוואה וקשר בין שני התחומים - המקראי והמדעי, יש לדעת שהתחום המקראי מדבר על הבריאה, ומעבר לכך מדובר במחשבה דדוקטיבית שטמונה בה נקודת מוצא וממנה מסיקים תוצאות. אני יודע שהמודרניים מדברים על המפץ הגדול כאילו זה אותו דבר. אני לא יודע אם זה אותו דבר, אבל בכל מקרה אין לזה שום קשר. יש נקודת מוצא של תולדות העולם שעליה מדברת התורה. לעומתה, התחום של המדענים הוא תחום אינדוקטיבי. כלומר מתוך מצבו של העולם עכשיו, שואלים כמה זמן נדרש כדי להסביר את המצב הנוכחי, בהנחה שהתפתחות התופעות למן ההתחלה היא אותה התפתחות כמו עכשיו. הרמב״ם כבר ציין זאת באופן ברור בהסבר שלו שמדובר על שני תחומים שאינם ניתנים להידמות זה לזה. לכן עצם הרעיון של לעמת או להשוות את מה שהתורה[19] מלמדת לתחום המדעי, זה ברור שזה כלל לא אותו הדבר. ו, מפני שהתחום המדעי[20] הוא תחום היפותטי שמנסה להסביר תיאור פנומנולוגי של התופעות, וכל אסכולה יש לה את התיארוך ההיפותטי שלה. ()

[כל סוף הפסקה דרוש עריכה מחדש לדעתי. יודע שלא דייקתי כאן, אבל לדעתי זה צריך להיות הכיוון, כי המשפטים ארוכים מדי, הסוגריים שנפתחים גדולים מדי, והתוכן לא מובן – אני חושב שכעת זה מסודר היטב – הורדתי משפטים בסוגריים להערות].

ובכן, על כל פנים, תדעו שלפי המסורת העברית תאריך הלוח העברי מתחיל מן השנה הראשונה לבריאת אדם הראשון. ומאז נמשך המניין מאדם הראשון ועד למאה השנייה, בימי רב אדא. אלה היו ימים שבהם עוד היו מקדשים את החודש על פי תצפית בלוח הירחי־שמשי, מפני שאז הזמן עדיין היה גמיש, לא קשיח. עד לזמן ההוא, שהיה עדיין הזמן העברי, המפגש בין השמש והירח היה צריך להיות נצפה כדי שיהיה ניתן לתפוס אותו. כאשר החלה הגלות, הזמן האסטרונומי הפך לקשיח. זה נושא אחר לגמרי שמעט מאוד יהודים מכירים: בתקופת רב אדא נעשתה קביעה מחושבת של היחס בין הזמן השמשי לזמן הירחי. אבל אל תאמינו שזה כל כך סכמטי ובקירוב, כפי שמציג לוח השנה של הקונסיסטואר; מבחינה אסטרונומית זה דבר מסובך מאוד. באופן כללי אומרים שבמשך תשע־עשרה שנים שמשיות יש שבע שנים שמתאמות בין מהלכי הירח והשמש. שבע ועוד שתים־עשרה שווה תשע־עשרה. אך מדובר במורכבות שאין לכם מושג עליה. אני אישית מכיר רק אחד מהרבנים הגדולים בימינו שמכירים את העניינים האלה בתלמוד - החכם דהאן מפריז, אם כי ודאי יש עוד. צריך להיות באמת בעל מוח מופלא; אני לא יודע איך הם עשו זאת עם המוח שלהם, אם היום - ששיש לנו מחשבים וכלים חישוביים - אנחנו עדיין מתקשים להבין את עקרונות הלכות קידוש החודש שבתלמוד. טוב, אמרתי זאת אגב אורחא. אז זוהי אם כן הסיבה הראשונה לפער בין גיל העולם על פי התורה לגיל העולם על פי המדע.[21]

הסיבה שנייה היא הגדרת הזמן: כאשר אנחנו מדברים על הזמן, לפחות בתרבות המערבית, אנחנו מגדירים אותו על פי ההגדרה של קאנט. בהקשר הזה אני רוצה לצטט לכם רב גדול מישראל, חכם יהודי רוסי, הרב שם־טוב גפן. הוא השתקע בארץ ישראל בסוף המאה הקודמת, עסק רבות בתפיסת הזמן, ועיצב אותה על פי הפילוסופיה של קאנט. למדתי את ספרו אצל הרב קוק, וזה היה בשבילי ממש גילוי: לראות שהיו חכמי גטו רוסיים ששלטו במונחים של קאנט כדי להסביר את הבעיה שעליה אני עומד לדבר.

ובכן, הוא מסביר שכאשר אנחנו מדברים על הזמן אנחנו מדברים עליו דרך הקטגוריות של התפיסה החושית האנושית.[22] כלומר, תפיסתו של האדם היא דרך הקטגוריות של הזמן והמרחב, אך אלה קטגוריות של החושיות. ומאז קאנט, אין פילוסופיה שאינה מתחשבת בהבחנה הזו. והנה הרב שם־טוב גפן הראה התייחסות לבעיה הזאת בפירושו של רש"י למעשה בראשית. והוא אומר דבר פשוט מאוד: הזמן שעליו אנחנו מדברים הוא הזמן האנושי, כלומר התופעות נתפסות בתודעה האנושית דרך הזמן והמרחב. זה עיקרון מן הפילוסופיה הקלאסית, אבל אני חושב שקל להבין אותו. התופעות של המציאות ביחס לתודעה האנושית ניתנות דרך הזמן והמרחב כפי שהאדם תופס אותם - זו קטגוריית החושיות אצל קאנט. ניקח לדוגמה זבוב: גם לו יש מערכת חושים, אך האופן שבו הוא מצייר לעצמו את הזמן והמרחב שונה לחלוטין משלנו; יש לו מערכת חושית אחרת הגורמת לכך שהוא חי במסגרת חלל־זמן שונה משלנו. לפיכך, הזמן האנושי שעליו אנחנו מדברים הוא זמן האדם, וכדי שהזמן יהיה זמן, צריך שיהיה אדם. אולם לפי סיפור התורה האדם נכנס לעולם ביום השישי - בסופו או בתחילתו, לא חשוב, זה כבר עניין אחר. ולכן כל עוד אין אדם שתופס את ייצוג העולם, אין זמן אנושי. זה ברור. את הדבר הזה הרב שם־טוב גפן מכנה כהבדל בין זמן שבכוח לזמן שבפועל. כדי שיהיה זמן שבפועל, צריכה להיות תודעה אנושית שתופסת את העולם; אם אין אדם, אין זמן שבפועל. לכן כאשר התורה מדברת על ששת ימי בראשית, היא מדברת על זמן שבכוח. והמלומדים, שמשתמשים במינוח מנופח,[23] אומרים ש"יום אחד הוא מאה מיליון שנה" - שיבושם להם, זה עניינם. האם זה מובן? זה לא יותר מסובך מזה.

ובכן, קיימים שני רבדים של דיבור וחשיבה שונים בתכלית: זה של התורה וזה של המדע. המישור של סיפור התורה - שיש להבין אותו בקטגוריות של העברית, שפת התורה, ומנגד המישור של השיטה הניסיונית-המדעית. מי שזכה ללמוד את שניהם יודע שאין ביניהם כל קשר, ושאי אפשר להפנות מן האחד שאלות אל האחר. אני לא יודע אם זה מובן, אבל היו סמוכים ובטוחים - אין שום סתירה.

קהל: אבל יש בעיה עם המאובנים בטרוקדרו.

מניטו: אני אגיד על זה משהו. גם לי ניתנה הזכות ללמוד במוזיאון האדם שבטרוקדרו[24] בתחום האתנולוגיה. במשך שנים עסקתי במדידות של שלדים אנושיים וגולגלות מכיוון שזה היה אחד מהדוקטורטים שלי. לא אכביד בפרטים המקצועיים של הדברים שחקרתי, אבל את הדברים הבאים אומר ביראת כבוד עצומה, שכן כאשר מדדתי את העצמות והסחוסים המאובנים של האדם הניאנדרטלי, שאלתי את עצמי: לְמה זה מקביל בשושלת היוחסין של התנ״ך? לפני נוח, אחרי נוח? לפני המבול, אחרי המבול? אתם מבינים את הבעיה? ובכן, על מה מדובר? מהו בכלל המדע של הפרה-היסטוריה? אנחנו צופים בשאריות של מאובנים, ואז מסיקים מהן שקיימת שושלת דינמית, כלומר שכל צורה נובעת מצורה קודמת בקו ליניארי. ושוב, זו לא תצפית, כי אם השערה, משום שמניחים שנחוץ משך זמן ארוך כל כך לתופעה שמתארים אך מעולם לא נצפתה. והרי מעולם לא נצפתה צורה הנובעת מצורה קודמת.

חכו רגע, ארשום זאת על הלוח ותראו זאת בקלות, ואז תפתחו בספר, בפסוקים כ״ו–כ״ח של הפרק הראשון, ותראו מה אומרת שם התורה. דמיינו שמוקרנות בפניכם עקבות של מאובנים שמסודרות לפי קו היפותטי של התפתחות. ואז אתם מניחים שזה תואם לתבנית הבאה, שמתחילה מ... אתם רואים, זה נפרס בזמן, ומכנים את זה "אבולוציה". וכפי שאתם יודעים, יש מחלוקת גדולה בין דרווין ולמארק על עקרון האבולוציה: האם הגורמים הם חיצוניים או פנימיים? יש גם אסכולות אחרות. ובכן, מניחים הנחה, על פי השערה-מסבירה, שאבולוציה ליניארית היא זו שהולידה את המאובנים האלה. זהו התרשים הקלאסי של האבולוציה, של מה שנקרא האבולוציוניזם המדעי. מובן? אני חוזר: צפו במאובנים. סדרו אותם לפי הנחה שלפיה כל מין נשלף מן האחר והשאיר אחריו עקבות היסטוריות, פרהיסטוריות. ברור? הבנתם את זה? ובכן, מהו העיקרון של הדוקטרינה הזאת, האבולוציוניזם ככלל? הזכרתי שתי אסכולות, אבל יש שלוש עיקריות: דרווין, למארק, לא, היה גם בופון.[25] למארק, דרווין, ודה־פריס.[26] אלה הם המוטציוניסטים בעצם. מהו העיקרון? שפרויקט החיים הוא ההוויה החייתית, וכל מין חי נוצר ממין אחר באמצעות מוטציה. שוב, בין האסכולות הגדולות של האבולוציה קיימת מחלוקת על עקרון ההתפתחות הזו. לפי עקרון המוטציה, כל מין נשלף, נפרד מן הקודם לו, עד שמגיעים אל המין המפותח ביותר - האדם. כלומר, האדם במוצאו הוא אמבה שהתפתחה, ופתאום נעשתה מודעת לכך שהיא אמבה שהתפתחה[27] ומתחילה להגות על גורלן של אמבות שהתפתחו. זה העיקרון של האבולוציוניזם. יפה, יפה! וכמה שזה מגוחך! ואם הייתם יודעים באיזו רצינות לימדו אותנו את התאוריה הזו כאן פרופסורים רציניים מאוד... אני זוכר את השיעור האחרון שלי בטרוקדרו - הפרופסור נקרא ראבו, אולי שמעתם את השם הזה, הוא היה בסוף הקריירה שלו, באמת כבר זקן מאוד. קורה. ובכן, השיעור האחרון שהוא נתן לנו היה על עמידתו הזקופה של האדם. למדנו שבע-עשרה תאוריות שגויות על העמידה הזקופה. אף אחת מהן איננה מסבירה את עמידתו הזקופה של האדם. כל איברי האדם, כל מבנה הגוף האנושי, ערוכים באופן כזה שהעמדה הטבעית הייתה אמורה להיות כפופה, מתעקמת. אתם מכירים את המחלות? יש מחלה שנקראת "פטוזיס", כלומר צניחת איברים. זהו סימן מובהק לכך שהאיברים שלנו אינם ממוקמים בהתאם לעמידה הזקופה. זה מובן מה שאני אומר? ואז, בסוף, אני זוכר היטב את הסצנה הזאת, הוא סיים ואמר כך: "אנחנו בעלי חיים שעברו שינוי". ריבונו של עולם! אולי בשבילו זה נכון. אתם יודעים שהגויים אומרים שהם צאצאי החיות. וכשהיהודים קוראים את המדרשים שאומרים שהגויים... טוב, לא אמרתי כלום. ובכן, נחזור לנושא. הכול מובן, כן? אבל ידעתי שגם בשבילו זה לא היה נכון, שהרי גם הוא צאצא של אדם הראשון. ומה קרה? המדע המערבי!

תארו לכם, העיקרון המשותף לכל התאוריות הללו הוא שהיצור הראשון שמופיע הוא יצור חי, חייתי, ומאיזו סיבה מסתורית, שאף מדען מעולם לא הצליח להסביר, אותו יצור חייתי הוליד יצור מפותח מעט יותר, שלבסוף נהיה לאדם. העיקרון הלוגי, אם אפשר לקרוא לזה כך, ביסוד תאוריית האבולוציה הזאת, הוא שמן הפחות יוצא היותר. הדבר הזה מעולם לא הוכח, לא מבחינה לוגית ולא מבחינה ניסויית, וצריך לדעת זאת. האם זה ברור? "מהפחות יוצא היותר" - מעולם לא ראינו את זה. מה שאנחנו רואים הוא דווקא ההפך: שהפחות נובע מן היותר.[28] וזה כבר דבר אחר לגמרי. וזה מה שאומרת התורה, נקרא את זה בפנים, ואם נעשה רק את זה – די בכך.

עוד מעט נראה בטקסט שהפרויקט היה לברוא את האדם, ושהחיות הן שלבי ביניים שלא הגיעו לגמר הפרויקט של האדם. זה נעצר בדרך. נקרא זאת בטקסט. הפרויקט הוא לברוא יצור שיהיה האדם. ואז העולם ניסה להוציא אותו מעצמו. נקרא את הטקסט כפי שהוא כתוב: "תוצא הארץ נפש חיה". כלומר שתוציא הארץ מתוכה את הנפש החיה, את האדם החי. במשך שלב אחר שלב הצליחה הארץ להוציא רק טיוטות, גרסאות שקרובות לאדם. היא לא הצליחה להגיע רחוק יותר מן הנחש, שהיה היצור הקרוב ביותר לאדם. שוכחים שלנחש היו מעלות, פריבילגיות, שאפילו לאדם לפעמים אין. הוא דיבר. נכון, יש בני אדם שמדברים - נו, הם מתפקדים דרך הדיבור. אבל הנחש דיבר, ואלוהים דיבר אליו. דמיינו לעצמכם: נחש נביא.[29] אם לוקחים את הכתוב ברצינות, רואים מה שהוא היה מסוגל לעשות. והיו לו גם תכונות אחרות. אחר כך הנחש, בקללתו, איבד את אבריו ואת עמידתו הזקופה והפך למה שנהיה. אתם יודעים שהמסורות הקדומות שמרו באופן מדויק את הסמל של הנחש כאב הקדמון, ולאו דווקא התנין או הקיימן. המסורת המצרית הגדולה טענה שהיא צאצא של ה“פשן”[30], כלומר הנחש. והמערביים, בנטייתם לקונקרטיזציה, שמרו את מטה הנחש – הקַדּוּסֵה – כסמל רפואי. זאת אומרת, שלמסורות האנושיות יש זיכרון. או למשל הדרקון הסיני, או הדרקון של סן־ז'ורז'.[31]

על כל פנים, אתם רואים, צריך לקרוא את הטקסט כמו שהוא כתוב. ומה שהכתוב אומר הוא שיש פרויקט של הבריאה: להוציא מהכוח אל הפועל, להביא לגילוי של אותה 'הנפש החיה', שהיא האדם, בעולם הנברא. ושהעולם הצליח להוציא רק את היצור החי הטבעי, המפותח ביותר, שהיה לבסוף הנחש. ואז אלוהים אומר בטקסט: מאחר שהאדמה אינה מצליחה, אעשה זאת בעצמי. נחזור לטקסט. התבוננו, אני מודע לכך שנדרש זמן כדי להיגמל מהתכנים של בית הספר הצרפתי, בית הספר האירופי. לא, ניסחתי לא נכון! של בית הספר החילוני, של בית הספר הרפובליקני. יש הנחות של ודאות שגורמות לחשוב שדווקא כך צריך לחשוב. ואף על פי שהמדע האמיתי מערער על הפסאודו-ודאויות הללו, ממשיכים לחשוב כך, משום שהמורה שהיה לנו בחטיבת הביניים לא היה יכול לומר אחרת מזה. אני מקווה שזה ברור מה שאני אומר. לא, אינכם יודעים עד כמה המלומד האמיתי חושב אחרת. הוא חושב אחרת מהשיח שממנו נובעות השאלות ששאלתם.

ובכן, ניקח בקיצור את שלושת הפסוקים, ותעשו בעצמכם את ההקבלה בין הפרויקט של הבורא ובין מימושו ביום השישי בנוגע לאדם. תקראו את פסוק כד בפרק א. זה היום השישי של הבריאה. אזכיר לכם בקיצור נמרץ את התוכנית של כל יום מימי הבריאה על פי סיפור התורה: בהתחלה נכתב ניסוח הפרויקט: "ויאמר אלוהים" - זה הפרויקט. אחר כך מגיע הסיפור של מה שאירע בפועל, והוא לעולם אינו חופף בדיוק לפרויקט. יש פער בין פרויקט האמת ובין המציאות. וזה סוד ההבדל בין המסורת היהודית-עברית ובין יתר מסורות המחשבה. רק בישראל הוכרזה האחדות הסופית של פרויקט האמת והמציאות, האחדות של האמת והמציאות. בכל מקום אחר, במסורות אחרות, ובעיקר במסורת היוונית, מוותרים על האחדות ונכנעים, נסוגים, ומשלימים עם הדואליזם: ההפרדה בין האמת ובין המציאות. המחשבה האנושית הטבעית היא דואליסטית: אין כל יחס בין האידיאל ובין המציאות.

אנחנו חווים פער בין פרויקט השלמות שניתן לנו ושאנחנו מסוגלים להבין אותו במחשבתנו כיצורים, לבין המציאות שאנחנו תופסים. אני מסכם בקיצור נמרץ. הגויים מוותרים על האופטימיות של האחדות ונסוגים אל דואליזם פסימי בין האמת ובין המציאות. וזה מסביר את כל המסורת שלהם. למשל, נוסחה כמו "הצדק אינו מהעולם הזה"[32] - זה בא משם. "הצדק אינו מהעולם הזה", ולכן על פי תפיסת המציאות הזו כל העוולות מאושרות ומקבלות גיבוי באמצעות החוק, הלגאליות. מהיכן זה בא? זה בא מן העולם הזה. זו המנטליות הדואליסטית, שהצדק-האמת אינו מן העולם הזה. "ממלכתי אינה מן העולם הזה", אתם מכירים את כל השטויות האלו. ובכן, מה שנורא בזה שזה נכון, אבל זה שקר. זה נכון זמנית, אבל הוא שקר ביסודו. רק היהודים, כלומר העברים, שמרו על האידיאל הזה שעל אף הכול העולם הוא אחד.

ואני חייב לומר לכם, למדתי על הנושא הרבה באוניברסיטה. המדע המודרני לא יכול היה להופיע אלא בזכות דקארט, שהיה... היו לו קודמים, מה שנקרא הטרום־דקארטיים. לא אעשה לכם שיעור בהיסטוריה, אבל דקארט הוא זה שהכריז על האחדות העמוקה שבין המתמטיקה ובין הפיזיקה. אבל זה עיקרון עברי – שאלוהים אחד. כלומר, זה שרצה את העולם - ותעודת הזהות של פרויקט האמת היא המתמטיקה, הוא אותו אחד שברא אותו, והמציאות הפיזית תמיד בסטייה. זה מה שהמדענים קוראים לו 'דלתת השגיאה'. כאשר חוק מתמטי חל, אך חל רק בתנאים של הניסוי, מציינים זאת ב... אך המדען יודע שזה נובע מחוסר השלמות של המכשירים שלנו.[33] אך בסופו של דבר המדע אפשרי רק אם המתמטיקה אמיתית בתוך הפיזיקה. והרכבות החלו לפעול, ובלמי האוויר גם כן, רק בזכות דקארט, כשהוא הכריז שהאחד הוא האחר. זה המדע המודרני. זה עיקרון עברי של מוניזם מוחלט. ולמה דקארט נודה על ידי הישועים של הסורבון? משום שהוא נחשב כופר בעיקרי הנצרות. הוא ערער על מה שהנוצרים קוראים לו האוכריסטיה.[34] אני לא יודע אם אתם מכירים את המונח הזה, אבל הדבר אינו תואם את המדע המודרני. ובכן, כל זה עברי. כלומר, העברים קיבלו את ההתגלות, את האינטואיציה, כל מה שמעניק את הוודאות שיש יקום אחדותי, שהעולם אחד, שאלוהים אחד. שזה שרצה את העולם וזה שברא אותו - הוא אותו אחד. זו היהדות. וכל הפייטיזם[35] הפוריטני[36] המפריד בין חיי הרוח ובין חיי הגוף, ובין החיים החיצוניים ובין החיים הפנימיים - כל זה הוא הפיתוי האלילי שהתמצק לבסוף בדואליזם הנוצרי. הנוצרי מאמין שהתנ"ך אמיתי, אבל חי כאילו אינו אמיתי. וזה נכון גם לגבי כל הפייטיזמים, גם היהודיים. אינני יודע אם אתם מבינים למה אני רומז.

ובכן, בחזרה לנושא שלנו: אנחנו רואים שמראשיתה התורה מצביעה על כך שיש פער בין פרויקט הבורא - שיתממש רק בעולם הבא, ובין מציאותו של עולם הזה. ויש סיבות לכך שיש פער, אך לעת עתה אני מדבר על הפער כשלעצמו, שהוא פער של אותו פרויקט. הדבר נרמז בביטוי שבפרק הראשון בבראשית: "ויהי כן". התרגומים הצרפתיים אומרים: "כמו שאלוהים החליט". את המושג "ויהי כן" הם מתרגמים: "וכן היה", שמשמעותו בצרפתית כאילו היה אותו דבר. אולם בעברית זו לא אותה משמעות. "כן" (האות כף אינה דגושה) פירושו "כאילו", "בערך", קרוב. רק לגבי האור נאמר: "יהי אור - ויהי אור". לגבי כל השאר נאמר "יהי... - ויהי כן" – היה משהו שדומה ל... ואנו נמצאים בעולם של אשליה, של קירבה, של דמיון לעולם האמיתי שהוא העולם הבא. אבל כל ילד מבין זאת. המבוגרים הם אלה שעושים את עצמם כאילו זה לא נכון. לכן הילדים מאושרים. מכיוון שהם נורמליים הם יודעים שעולם האשליות - זה עולם המבוגרים. והם מתחילים להיות מודאגים כשמבוגרים באמת מאמינים שעולם האשליות הוא העולם האמיתי.[37] אם היו לכם ילדים אתם יודעים על מה אני מדבר. ובכן, התורה מדברת אל בני ישראל, אל הילדים. תמיד: "דבר אל בני ישראל". דבר אל הילדים.

מה רצית לשאול?

קהל: האם האסלאם הוא נגד ייחוד השם?

מניטו: המונותיאיזם העברי הוא תלת־ממדי: אחד, יחיד, מיוחד. בעולם האסלאם מדובר על המושג יחיד, כלומר שאלוהים הוא ייחודי, שאין אחר כמותו. הם לא מבינים את המשמעות של אחד, כלומר שהוא אחדות הכוללת בתוכה ריבוי. אצל המיסטיקנים שלהם, הסופים, יש רמז להבנה הזו, אבל המוסלמים הקלאסיים הם מונותאיסטים קנאים של הייחוד, לא של האחדות. המושג 'מיוחד' פירושו: האל הזה, שהוא יחיד בכך שהוא אלוהים, ואחד בעצמותו, הוא גם מיוחד לישראל, כלומר קשור בהשגחה פרטית בעם ישראל. לכן, המוסלמים נמצאים בדרך אל המונותאיזם האמיתי מפני שהם באים ממסורת שמית, אך המונותאיזם העברי ממוקם מעבר לייחוד של הישמעאלים. לכן הרמב"ם יכול לומר שהמונותאיזם שלהם כן ואמיתי, בעוד שהנוצרי אינו אלא עבודה זרה ממש. כלומר, לא שהנוצרים אינם מאמינים באל אחד. אלא שהנצרות עצמה, במבנה שלה, היא עובדת אלילים ופגאנית במהותה, גם אם יש נוצרים יחידים שמאמינים באחדות אמיתית. יש לנו בעיה עם המונותאיזם הנוצרי, בעוד שעם המונותאיזם המוסלמי אין לנו שום בעיה. הוא תואם. כלומר, הם עובדי האל האחד, הם נגד הפוליתאיזם. זה ברור. ואילו אצל הנוצרים הבעיה ממשית, מפני שיש אצלם שִׁתּוּף, כלומר שיתוף בין האל לאדם ובין הבן לאב, ויש מתווך שהוא גם אלוהי וגם אנושי. אני מקווה שיום אחד הם יצליחו לצאת מזה, אבל בעומק הדברים זה תלוי בנו. כל עוד אנחנו מאפשרים להם להאמין שהם ישראל, שום דבר לא יסתדר. ביום שבו נאמר להם שהם בעצם התפוצה (הדיאספורה) של ישראל, המצב ישתפר. אבל כדי שזה יקרה, אסור שיהיו עוד יהודים בגלות...

קהל: הפאטליזם זה ה"מכתוב", הכתוב, הגורל שנקבע מראש, שהושרש בתפיסה הזו.

מניטו: צריך לשים לב: ה"מכתוב" אינו פאטליזם. הפאטליזם זה מושג צרפתי שקשור ל"פטום" (fatum) - הכוכבים, החוקים, כלומר דבר חסר אישיות. לעומת זאת ה"מכתוב" אצל המוסלמים פירושו רצון האל עצמו.

קהל: זה המצב אצלם, האל אמר ויהי כן וכך בדיוק התרחש.

מניטו: זה חידוש יפה, אני קונה אותו. כן, זה נכון, וזה עמוק יותר. מה שאני רוצה לומר זה שהמוסלמי הוא אדם ירא שמיים. בעיניו הכול הוא רצון האל. ואילו אצל היווני או הלטיני מדובר בגורל, וזה דבר אחר לגמרי. זו לא אותה חוויה. כשהמוסלמי אומר "מכתוב" הוא מתכוון שמישהו החליט כך. וכששואלים אותו "מי?", הוא עונה "אני לא יודע, תשאל את איברהים". הוא קורא לו 'אלוהי אברהם", אך למעשה זה אלוהי ישמעאל. וזה הבדל גדול. אבל מה שאתה אומר נכון: המוסלמי מקבל את המציאות כפי שהיא, כמציאות סופית, כ'ויהי כן'. אני זוכר שפעם השתתפתי בסימפוזיון עם תיאולוג מוסלמי. בדרך כלל הערבים לא מדברים איתנו. לא היו ערבים בסימפוזיונים האלה, ואני מבין את זה: הם חוששים שחלילה יאמרו "תיאולוג ערבי דיבר עם יהודי". בוודאי אם זה היה בישראל, אז בכלל... אבל האיש הזה היה פקיסטני. והוא סיפר שהוא בכלל לא מבין את מה שהמערביים קוראים לו "אבולוציה - תולדות". הוא לא מכיר את עצם הרעיון הזה. בעיניו, הכול קבוע, קפוא, כפי שהיה מאז ומעולם. אין שום שינוי, הכול הוא "ויהי כן". ועם כל זאת, ההכרה שלהם ברוממות ובטרנסצנדנטיות של הבורא היא מוחלטת. את זה צריך להכיר. לעומת זאת, אצל הנוצרים הטרנסצנדנטיות של הבורא היא כל כך מוחלטת עד שהם הרחיקו את אלוהים מחוץ לעולם ועכשיו הם מנסים להסתדר באמצעות בן שמוצאו יהודי.

ובכן, נקרא את שלושת הפסוקים האלה ונחזור לנושא שלנו. הנה העיקרון שאני רוצה להבליט: יש פער בין הניסוח של התוכנית ובין ההגשמה. בסוגריים, אני אגיד כמה מילים על התכלית של הפער הזה. יש תכלית למציאות שבה היצור נברא מתחת למדרגות הווייתו האמיתית: כדי שתהיה לו האפשרות להגיע אליה בזכות. כי אם אלוהים יוצר את היצור מושלם, היצור מתמזג ביוצר. לכן, התנאי לקיומנו הוא שנהיה שונים מן הבורא, כלומר שנהיה מראש בלתי מושלמים. ויש לנו את השלמות שלנו, של יצור, שעלינו להשיג, והיא התוכנית של הבורא עבורנו. אני מקווה שהדברים המורכבים האלו, שאמרתי בפשטות, מובנים. פירוש הדבר הוא שהתורה מלמדת אותנו באופן עקבי שכבר מבראשית קיים פער מובנה בין מצב העולם לבין עתידו של העולם – כאשר הוא יתאחד עם תוכניתו של הבורא. בתוך הפער הזה נחצבת התכלית: על ידי מימוש השלמות של היעד הזה היצור יזכה להצדיק את בריאתו. בנקודה הזו אנחנו שונים מאוד מהמוסלמים כפי שהסברנו, וגם מהנוצרים. שכן מבחינת הנוצרים, העבודה הדתית היא לסגוד למה שקיבלנו מהאל כפי שקיבלנו אותו. ואצלנו יש למול את הדבר, לשפר אותו. ורק בכך שמשפרים אותו אנחנו זוכים שנבראנו. כלומר, קיימת נקודת מבט דתית שונה בתכלית. זה מובן?

אם כן, אנחנו נמצאים בפסוק כד: "ויאמר אלוהים" – כשמגיעים ליום השישי – "תוצא הארץ". תשימו לב שכבר מראש הניסוח נראה חומרי, כביכול אבולוציוני: שתוציא הארץ. אין יותר מזה. אי אפשר לנסח זאת באופן ברור יותר ממה שכתוב : שהארץ, בכוח הייחודיות שלה עצמה, תצליח להוציא מתוכה נפש חיה - את האדם החי. אבל אנחנו לומדים בהמשך שהיא לא הצליחה. היא הצליחה רק להוציא את הנחש, כלומר, את האדם הטבעי, האדם שחי על פי טבעו, האדם שפועל כמו בעל חיים. הוא בעל חיים, אך יש לו דמות אדם. הוא מתפקד כמותם, והדת שלו היא הטבע עצמו, הנאטוריזם, עבודת הטבע. הוא מחזיר את עצמו לטבע, אני לא יודע איך לומר את זה אחרת. התודעה הזו אגב נוגעת בליבת כל הנטיות האלו של אדיקות דתית ביחס לטבע. למשל, יש שחקנית ישראלית לשעבר שעושה שמות בצרפת עם הנאטוריזם שלה. איך קוראים לה? ריקה זראי. אם הייתם יודעים עד כמה היא צוחקת על הגויים, אי אפשר לתאר. ובו בזמן היא מתעשרת מהם. רק יהודי מסוגל לזה. אז מה זה, בעצם? זה הנטוריזם. כלומר, האדם שמסכים להיות יצור טבעי בלבד. "אני צריך שמש, ים תיכון, וכל שאר הדברים האלה" - אין דבר יותר טראגי מזה. זה הסטטוס של ה"נופש": האדם שעובד כל השנה במטרה להתעייף כדי שיוכל לנוח יותר בחופשה שלו. וכל החברה סובבת סביב תעשיית ימי החופשה. וגם זה המצאה של יהודי - ליאון בלום. זה היה בזמני. היו לו מחשבות נדיבות, אבל תראו לאן זה הוביל. אמנם ברזולוציות אישיות יש אנשים שמצליחים לנוח, ואין לי מושג איך הם עושים את זה. אבל מדובר על מבנה כלכלי שלם שנבנה סביב עיוותים מוסריים: אנשים עובדים כדי שבסוף יעזרו למדינות העולם השלישי להילחם זו בזו. מה יוצא מהתעשייה אם לא זה? טנקים של דאסו (Dassault),[38] וכל היתר. ואז נחים, ומתעייפים מכך. על כך נסבים הדיונים בין הנכבדים והשופטים היהודים ביום כיפור. "תגידו, אצלכם החופשה היתה בדוביל או בקבּוּר"? אתם מבינים למה אני מתכוון.

נחזור לפסוקים. הנה התוכנית: הארץ, שברמת ההוויה היא כנראה היצור שחי מבחינה ביולוגית אך חסרת אישיות, תוציא מתוכה את האדם. כלומר, בלשון אחרת, מן ה'מה' - הבלתי־פרסונלי של היש, יופיע ה'מי' - מישהו. וצריך מאמץ מחשבתי עצום כדי להעלות על הדעת את המעבר שיתרחש מהארץ הבלתי־פרסונלית אל האישיות האנושית היוצאת ממנה. זו התוכנית. כיצד יכולה האישיות, הסובייקט, לצאת מהבלתי־פרסונלי? שום היגיון טבעי לא מסוגל להסביר את התולדה הזו. אין דבר כזה. זה נוגד את ההיגיון[39] שהמחשבה תצא מן החומר. זה היה המיתוס של המאה התשע־עשרה, המיתוס המטריאליסטי. והוגים - או אולי צריך לומר "משוררים", מכיוון שרבים מהם, וקראתי אותם, הם באמת משוררים - העמידו פנים שהם מאמינים בכך שהסובייקט יכול לצאת מן האובייקט.[40] אבל במי אפשר לבטוח? ההוגים של ימי הביניים ידעו היטב שמבחינה לוגית מדובר בחוסר היגיון מוחלט. הסובייקט אינו נובע מן האובייקט. האם זה מובן מה שאני אומר? והנה, זה מה שהתורה אומרת.

אז אנחנו לומדים שהארץ איננה דבר בלתי־פרסונלי, אלא שהיא עצמה סובייקט. אלא שהסובייקט הזה מצוי בממדים כאלה שהוא חומק מתפיסתנו. הארץ היא מישהו, לא משהו. אמרתי לכם כאן דבר עצום. ובכן, תתפלאו, כל חסיד קטן יודע את זה כמובן מאליו. יתר על כן, כל איכר יודע את זה. אתם הרי יודעים שהמילה הצרפתית païen ("פגאני") באה מן המילהpaysan ("איכר"). כלומר, איש הארץ, איש הנוף. ואנחנו היהודים, מזה תקופה ארוכה, הפסקנו להבין זאת כאשר במקביל הפסקנו גם להיות איכרים. מלבד אנשי הקיבוצים, אנחנו כבר לא תופסים את זה: שהארץ היא יצור חי. אלא שהחיוּת שלה מצויה במדרגה שהיא מעבר לתפיסתנו. והרי אתם יודעים שהיא נוקמת כשפוגעים בה. והיא נוקמת היטב. כשהארץ מנערת את כתפיה, בני האדם קוראים לזה 'רעידת אדמה'. אבל בעצם היא רק מנערת את כתפיה. ויש לה דרכים משלה לנקום. זה מובן עכשיו? עדיין לא? אם כך, תשאלו את האיכרים שיספרו לכם את "סיפורי חכמת האדמה" שלהם. ואנחנו לא תופסים עד כמה הפליג הרב קוק ללמד את העניין הזה. סימן הגאולה של ישראל הוא הקיבוצים: כאשר יהודים חזרו להיות איכרים, זו ההוכחה - חזרנו לארץ! אני זוכר את הרב קוק מדבר על "בננות קדושות" ו"עגבניות יהודיות". תארו לכם שדווקא הדור שלנו זכה לאכול עגבניות יהודיות ובננות קדושות. בעבר, למדנו את זה בשולחן ערוך. שהרי קודם כול זו הלכה - פרי הגדל בארץ ישראל [מברכים עליו] "אשר קדשנו במצוותיו", נכון? אולי קצת הגזמתי, אבל לא הרבה. ובעולם כולו, במשך אלפיים שנה, כאשר זכו לקבל בוטן אחד מארץ ישראל לט"ו בשבט... אולי אתם לא זוכרים את הימים ההם, אבל אני זוכר, אני חייתי את זה. והיה צריך להמתין לשיירות שהביאו מארץ ישראל את שרידי הפירות שלהן לט"ו בשבט. והסוד היחיד שכיום אף ישראלי לא מצליח לתפוס הוא מדוע היינו זקוקים לשיירות כדי לעשות ט"ו בשבט במגרב, בעוד שיכולנו פשוט להיות בארץ ישראל עצמה. זה המסתורין של ההיסטוריה היהודית. וזה כבר סיפור אחר.

אם כן, "תוצא הארץ": כשמדברים על הארץ, צריך לתפוס את זה: הארץ היא סובייקט, היא פרסונלית. כמובן, קיים פער בין הבלתי פרסונלי לבין התוכנית שבה אמורה להופיע הפרסונלי מתוך הבלתי פרסונלי. אבל כדי להבין את זה צריך לדעת שהארץ היא האדמה.

ויש גם סוד דקדוקי: אתם יודעים שהמילה 'אדם' באה מהמילה 'אדמה'. אבל בעברית, צורת הנקבה נבנית מצורת הזכר ולא להפך. אם כן, הייתה כבר אדמה, שהייתה הנקבה של אדם כלשהו, שאשתו הייתה אדמה. ומיהו אותו אדם, שאשתו הייתה אדמה ובנו היה אדם הראשון? אתם רואים, אלו מושגים שנמצאים מעבר לתפיסה שלנו, אבל הם בעברית.

קהל: האדם הראשון היה צריך להיקרא 'אדם־שני'?

מניטו: לא, הוא היה צריך להיקרא 'בן-אדם'. ובאמת, אביו הוא האדם שלדעתי בקבלה מכונה 'אדם קדמון'. כלומר, האדם הראשון הוא בנה של האדמה ושל איזה אדם אחר. ומיהו אותו אדם? מכיוון שיש כאן בעיה דקדוקית פשוטה: בעברית, הנקבה נבנית מן הזכר, לא להפך. והנה, הכתוב אומר שהאדם נקרא אדם משום שנלקח מן האדמה. אבל האדמה - של איזה אדם היא הייתה? נמצא, שאנחנו ניצבים מול מציאות של אדמה פרסונלית. וחקרתי את זה הרבה. אפילו חוויתי את זה בתור חייל בצבא הצרפתי, שם הכרתי איכרים בשטח. אני מבטיח לכם שהאיכרים מבינים את זה בלי שום קושי, הם לא צריכים את רש"י בשביל לתפוס את זה. מדובר באיכרים אמיתיים, זה קיים. אבל יהודים? הם לא מבינים מה זה להיות איכר, חוץ מאנשי הקיבוצים.
"תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ" – שימו לב עד כמה התורה עוקבת אחרי הופעתו, אחר צמיחתו של האדם מן האדמה, של היצור שאפשר לומר עליו שהוא 'נפש'.

מבחינה הלכתית, למונח "נֶפֶשׁ" בתורה יש משמעות חשובה. "נפש" פירושו "הסובייקט האחראי". התורה אינה מייחסת אחריות מוסרית לגוף או לנשמה, אלא לנפש: "נפש כי תחטא". אתם מכירים את המדרש הזה,[41] שהוא ברור מאוד: אלוהים ברא גן, ורצה להפקיד את הגן הזה בידי גנן. אז מה הוא עשה? לקח עיוור וחיגר, הושיב את החיגר על העיוור, ואמר להם: הנה, שניכם תהיו שומרי הגן. תסתדרו ביניכם. וניפגש באחרית הימים; אז אבוא לבקר את גני ואראה מה עשיתם בו. וכשאלוהים חוזר, הגן הרוס. אז הוא פונה לשומר, שהורכב מעיוור וחיגר, ואומר: "מה קרה כאן?" ואז העיוור אומר: "זה לא אני, זה הוא שרואה, אני רק הולך לאן שהוא אומר לי ללכת". והחיגר אומר: "אני בכלל לא יכול ללכת, זה הוא שהולך". אז מי בעצם אחראי על מה שאנחנו עושים? הראש - שמחליט לאן הולכים, או הרגליים - שהולכות לשם? זה גם הראש וגם הרגליים. אז מה עשה אלוהים? הוא החזיר אותם זה על גבי זה, ואמר: תישפטו יחד. ואלו הן תולדות האדם: הנשמה והגוף. הנשמה בלי הגוף חסרת כוח, והגוף בלי הנשמה חסר כוח, אבל מסיבות שונות - של תפיסה או של תנועה. למדתי את זה אצל אחד מרבותיי, על בעיית 'רֶגֶל', זה ביטוי עברי חשוב מאוד שנאמר בתורה. כי מי הוא באמת הסובייקט? הראש או הרגליים? הרגליים - זו הליכה, והראש - צריך לומר הלכה. אחד בלי השני לא קיים. שניהם נחוצים. אם כן, זה הפרויקט: הנפש. הנפש היא זו שיכולה לשאת אחריות מוסרית. הנשמה - חפה – מכיוון שהיא שייכת לעולם אחר. הגוף – חף/פטור – מכיוון שהוא כפוף לדטרמיניזם שלו. הקשר שביניהם מוליד את האדם, עם הזיכרון שלו, עם הרגש שלו, עם הרציות שלו - הכוונה היא לא "רצון" של הנשמה, אלא דחפים, מניעים. וזו נפש שנושאת באחריות מוסרית. היא הסובייקט. זהו, אפוא, הפרויקט של הבורא.

ולא רק נפש. הוא יוצר גם סביבה: "בהמה, ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן" - וכן היה. זהו הפרויקט. עדיין לא תרגמתי את המונחים של הסביבה: "בהמה" – היא אינה בדיוק חיה במובן הגס של המילה[42] אלא נניח בעל חיים[43]; "ורמש" – השרצים; "וחיתו ארץ" - כלומר, חיות הפרא. "ויהי כן" – וכן היה, או: בערך כך היה. ואז המימוש מופיע בפסוק כ״ה: "ויעש אלוהים" - אלוהים עשה. הנה מה שהארץ אפשרה לו לעשות. הפרויקט היה נפש חיה והסביבה שסביבה. אבל הארץ, ככלי של המימוש, הצליחה לאפשר לאלוהים להוציא לפועל רק את "חיתו ארץ", החיה הפראית. היא כבר הופיעה ברשימה הראשונה. "למינה" – לפי מינה. "ואת הבהמה למינה" - לא בדיוק בהמה מבויתת, אבל משהו כזה, בערך. "וכל רמש האדמה למינהו" - וכל השרצים אשר על האדמה למיניהם. אבל נפש חיה? אין. זה מובן? אתם רואים, הארץ לא הצליחה להגשים את פרויקט הבורא. חסרה נפש חיה. ובכל זאת, "וירא אלוהים כי טוב" - אני מתרגם: "אלוהים ראה שזה טוב מספיק". לא "טוב" במובן המושלם, אלא "מספיק טוב".[44]

ואז בפסוק הבא, פסוק כו: "ויאמר אלוהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". האדם לפי הפרויקט שלנו הוא התמונה שיצרנו לעצמינו ביחס אליו. אני מתרגם את זה אחרת מהתרגומים הרגילים של הגויים. בסוגריים, רק אומר משהו קצר כדי שתתפסו את חשיבות העניין: התרגומים הצרפתיים מתרגמים "בצלמנו כדמותנו" במשמעות של ציור, דמות. לעומת זאת בעברית הכוונה היא לתוכנית, לכוונה הפנימית של פרויקט האדם. תפסתם את ההבדל?

זה אומר שאלוהים תכנן את האדם "כפי שרצה לתכנן אותו". והתלמוד מסביר: למה היה צורך לומר "נעשה אדם בצלמנו"? שהרי כל מה שאלוהים ברא – הוא עשה כרצונו. למה דווקא באדם היה צורך לומר "נעשה"? מפני שכל דבר בעולם יכול להתכנס לעיקרון אחד פשוט, בעוד שהאדם מורכב מעקרונות מנוגדים. והגמרא אומרת שהפילוסופים היוונים שאלו על כך: "שאלו חכמי יוון – כמה אלים שיתפו פעולה ביצירת האדם?"[45] התורה עונה: אחד בלבד. אבל היה צורך שהתורה תדגיש שהאדם אכן נעשה כפי שאלוהים רצה לעשותו. מדוע? מכיוון שהאדם נושא בתוכו סתירות שאינן ניתנות ליישוב: טוב ורע, זכר ונקבה. צריך להיות גם גבר וגם אישה כדי לדעת עד כמה זה באמת בעייתי. האדם הוא מקום המפגש של הניגודים. וזה מה שצריך לגלות.

התורה היא חסרת רחמים. היא אינה מאפשרת לנו להעמיד פנים שזה פשוט, זה בכלל לא פשוט. הייתי תלמיד, לא תלמיד-תלמיד, אלא יותר נכון שאומר תלמיד בלבד, של פילוסוף גדול שהיה יהודי במוצאו:[46] ולדימיר ינקלביץ', שמעתם עליו. הוא טבע ביטוי ברור מאוד כדי להגדיר את האדם, ביטוי פילוסופי שאסביר לכם. בעצם אין צורך בהסבר. הוא קרא לזה: "הבלתי־אפשרי ההכרחי". כלומר, האדם הוא יצור מפלצתי, אבל כזה שקיים בכל זאת. בלתי אפשרי מבחינה לוגית אך הכרחי, קיים בהכרח. הוא נתן לכך דימוי של זוג שאינו אוהב זה את זה אך נידון שלא להתגרש, כלומר הנשמה והגוף. כל מה שהנשמה אוהבת, הגוף שונא; כל מה שהגוף אוהב, הנשמה שונאת; והם נידונו לחיות יחד מבלי יכולת להתגרש, בעונש מוות. זהו דגם של נישואין בלתי אפשריים אך הכרחיים. האדם, הוא אמר, הוא מפלצת פילוסופית. וזה נכון! האדם הוא מפלצת פילוסופית. והיהודי נושא את הכוח ל... ובכל זאת הוא קיים בהכרח. לכן צריך להבין מדוע, ולשם מה, מה התכלית, מה המשמעות. אבל מכל מקום, מנקודת מבט קיומית, זה ברור שיש כאן אי-אפשרות לוגית וקיומית.

לכן התורה הייתה צריכה לאשר שזה אכן אלוהים עצמו שרצה לברוא את האדם כך. ולשם מה הוא נברא – את זה נלמד לאורך כל לימוד התורה. אבל המחשבה הטבעית תנסה להרגיע את עצמה, או תעמיד פנים שהיא נרגעת, באומרה: לא, יש שתי כוחות ששיתפו פעולה בבריאת האדם - אלוהים והשטן. כמובן שאלוהים ברא את האדם; והשטן, כידוע - את השאר. כלומר, אלוהים שם באדם את הנטייה לטוב, והשטן שם את הנטייה לרע. זה הדואליזם שעליו דיברתי מקודם. אבל התלמוד מחייב אותנו להיות בעלי צלילות חסרת רחמים: אלוהים עצמו הוא שברא אותנו זכר ונקבה, יצר טוב ויצר רע, אב ובן, אני והזר, הוא והאחר. זה מצבו הדרמטי של היצור האנושי, ואנחנו לומדים זאת מהתלמוד. אלוהים הוא זה שכפה עלינו את המצב הקיומי הזה, ואין מוצא. לומר שזה השטן? האסלאם מצא מוצא: הטוב - בזכות אלוהים, הרע - מהשטן. גם הנוצרים אומרים "השטן". אבל ביהדות אין שום מוצא: זה לא אלוהים ולא השטן. זה אני, המוסרי. זה מובן מה שאני אומר? אין מוצא! והמוסר נוסד רק על בסיס האחריות של הנפש: "נפש כי תחטא". אין שום העברת אחריות, התופעה הזו אינה קיימת בתודעה היהודית. כמובן שקיימות כל הדקויות, כל המקרים הגבוליים, כל המצבים – נלמד אותם בפרטי פרטים. זו קזואיסטיקה[47] עדינה מאוד. אבל העיקרון הוא ברור: זה אני הוא זה שאחראי על עצמי. אין מוצא.

אז אתם רואים מהו הפרויקט: זהו ה"נפש חיה". אבל הארץ הוציאה לבסוף רק את הנחש, כלומר משהו שהוא אסימפטוטי[48] לאדם, הוויה של טבע, הייתי אומר: האדם של הטבע. לא אמרתי הגוי, זה גרוע מזה[49], אלא הוויה של טבע שמחקה את פרויקט האדם. אתם רואים את הניואנסים שמסתתרים מאחורי הדברים שאמרתי: "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם": היה ערבוב כל כך גדול במהלך ההיסטוריה, עד שזה הגיע למצב שבו אמרו הקתולים כששחטו את האלביגנזים: "הרגו את כולם, אלוהים יכיר את שלו".[50] קשה מאוד להכיר מיהו אדם ומיהו נחש. צריך לנחש, מלשון נחש. אבל כן, יש ערבוב גדול בין פרויקט הבורא – ה'נפש חיה' שהוא האדם באמת, ובין ההוויה של הטבע שמתערבבת בפרויקט האדם. ובסופו של דבר פרויקט המיון הזה, שהוא עבודת הבירורים, נעשה לאורך ההיסטוריה.

אתם רואים את פסוק כז. כבר בפסוק כו, אלוהים אומר: "זה אני שמתערב כעת, מאחר שהארץ לא הצליחה להוציא את הסובייקט האנושי, אעשה זאת בעצמי בשיתוף עם הארץ". ואלוהים לקח את הגוף מהארץ ונתן לו את הנשמה שלו עצמו, ומתוך זה נוצרה נפש חיה.

עכשיו תקראו את פרק ב פסוק ז, שמדבר על האדם, ותראו בבירור מה נאמר שם:
"וייצר ה׳ אלוהים את האדם עפר מן האדמה..." - האבק של הארץ, כך מתרגמים המתרגמים. אבל תדמיינו את זה רגע: אלוהים, ברא הכול כרגיל, וכאשר הוא רצה לברוא, כשברא את גוף האדם, הוא לקח את האבק?! זו תמונת מצב שאינה מתיישבת על הדעת. כלומר אנחנו לא יודעים כיצד לתרגם את המילה 'עפר'.

קהל: אדמה.

מניטו: "עפר מן האדמה". אין לי זמן להעמיק בזה יותר מדי, אבל לפי ההקשר בסופו של דבר אנחנו ניזונים מן העפר. זה העפר שעל ידי הפעולה הכלורופילית הוא משתנה וכן הלאה וכן הלאה, עד שנעשה לפרי שאנו אוכלים. אם תלכו אל תוך העפר תמצאו בו את הפרי, שחבוי שם בתוכו. פירוש המילה 'עפר' הוא החלק בתוך הארץ שיכול להיות ראוי לאכילה. והגויים עשו מזה אבק. אתם יודעים, אני לא יודע אם אתם מכירים את המילה הערבית, تُرَاب (טֻרַאבּ), זה האבק שמטאטאים. אבל זה לא מה שהתורה אומרת. התורה מתארת לנו את בריאת העולם. אז דמיינו שהבורא לוקח אבק כדי ליצור...

"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" - והאדם נהיה לאדם, לנפש חיה. אותה 'נפש חיה' שאנחנו מחכים לה בפרק הראשון מופיעה רק עם בריאת האדם בפרק השני.
אם אסכם, הפרויקט הוא כזה: שהעולם יוציא מעצמו, מתוכו, אדם, כפי שאומרים האבולוציוניסטים. הוא לא הצליח. אז אלוהים אומר: אני מתערב. וזהו ההבדל המהותי שמאפיין את הקטיעה בשרשרת האבולוציה בין החיות - שמגיעות עד לבעל החיים המפותח ביותר: האדם של הטבע. אני מדייק: 'האדם של הטבע' לעומת 'האדם הנברא'. בסופו של דבר, מאותו רחם יכולים לצאת או עשו או יעקב. והמדרש, חסר רחמים, אומר: עשו הוא נחש מקועקע על הירך.[51] "כי לא נחש ביעקב" - הנחש אינו ביעקב. וניתן להבחין עד איזו רמה זה מגיע. זו הנשמה שעושה שהאדם הוא אדם.[52] דאם לא כן, הרי שהמורה שלי צדק. אתם מבינים למה אני מתכוון?

כעת אגע בכמה היבטים של הבעיות האלו. מה שרציתי עד כה להצביע עליו הוא שכאשר קוראים את התורה בעברית – אבל בעברית-עברית, לא בתרגום – אז מבחינים שהתורה נוקטת בשיח שהוא שונה לגמרי ממה שמייחסים לה. המון טענות שניתן אולי להפנות אל תרגומים של התנ"ך אינן נוגעות כלל לטקסט עצמו. זו אחת מהסיבות שמסבירות לנו מדוע הדיבור העברי חצה את תולדות הציוויליזציות. כיום, אנחנו מצויים בעיצומה של התמודדות עם הציוויליזציה המערבית העכשווית – שהיא ציוויליזציה גדולה. אבל בכל זאת, צריך לבוא ולדבר עברית, גם אם מדברים צרפתית. זה מה שניסינו לעשות הערב, וזה בלתי אפשרי...

אם כן, אני מסכם. היו שתי שאלות: הראשונה על שיטות התיארוך. השיטות האלו ממוקמות בפרספקטיבה ובעולם מושגים שונה לחלוטין. האחת, היא השיטה הניסויית. זו שיטה עם השערות של הסבר ההולכות ונעשות חסכוניות יותר, כלומר מסבירות את המספר הגדול ביותר של תופעות. אולם השיטה הזו מבוססת על הנחות יסוד שאינן מוכחות דרך ניסוי או היגיון. מאידך, יש לנו סיפור נבואי שנותן לנו את השושלת שיצאה מהיצור הראשון שהוא קורא לו אדם ועד אלינו.

נוכל להעמיק בזה יתר דרך השאלה הבאה: מהו אותו יצור שהתורה קוראת לו אדם? מאיפה זה מתחיל? ומה היה קודם לכן? זו פרהיסטוריה פרהיסטורית. האדם הוא היצור הרגיש לבעיה המוסרית. מרגע שיצור חי נעשה רגיש לצניעות הוא נקרא אדם. לפני כן, זו פרהיסטוריה. יכולתי לתאר רמות רבות של תיאורים בנוגע לצניעות. אולם צריך להבין על מה מדובר כשמדברים על צניעות, על כל פנים כשמדברים בשפה העברית. כשהתלמוד אומר באופן מדויק: "אין מגלים סתרי תורה אלא לצנועים", צריך להבין זאת היטב. מדוע במספר כל כך גדול של בתי ספר יהודיים התורה אינה מצליחה? משום שחסרה בהם צניעות. פשוט מאוד. ומהי הצניעות? זו ראשית התודעה המוסרית. נקודת הראשית של התחושה המוסרית זוהי הצניעות. צריך לכסות את הערווה. היא חשופה, היא פגיעה, יש לכסות אותה. שם מתחילה התודעה המוסרית. והיצור הזה - נקרא אדם. לפני כן, זו פרהיסטוריה. זה גרוע מהניאנדרטלי.

קהל: זו לא רק הפרהיסטוריה. גם ההיסטוריה נושאת את התוכן הזה, של היעדר מוסר. למשל כאשר שומעים, בלי לנסות לשפוט, את הסיפורים על האכזריות של המונגולים או של הטטרים...

מניטו: אתה יכול לומר האריים.

קהל: ...אם כן, במובן מסוים, התקופה הפרהיסטורית, אם ניתן לומר כך, היא נמשכת גם בתוך ההיסטוריה עצמה.

מניטו: צריך להיות זהירים מאוד. אסור להכליל. צריך לדייק ולהבחין. אבל זה נכון. זה נכון מה שאתה אומר. כבר יותר משישים שנה שאני עוקב בקפדנות אחר ההיסטוריה המודרנית ובוחן אותה מתוך נקודת המבט של המוסר העברי. זו היסטוריה נוראה. זו היסטוריה פרהיסטורית. לכן אני מאוד אוהב מדע בדיוני, זה מרגיע אותי. כי ההיסטוריה האמיתית - גרועה יותר. תודה.

קהל: כיצד אפשר להבחין באכזריות שעליה דיברנו עכשיו? הציווי שניתן לעברים כאשר נכנסו לארץ כנען היה להשמיד את כל הכנענים. זה אינו אכזרי?

מניטו: לא, זה לא כך. מעולם לא נאמר כך. קודם כול, צריך להציע להם שלום. יש תנאים. תנאי השלום הם שבע מצוות בני נח. התמודדתי עם השאלה הזאת באמת: זה קרה בחזית של אלזס בזמן המלחמה, כשהיו מולי אנשי האס־אס. שאלתי את עצמי אז: אם אכן אותם עמים, אותן אוכלוסיות הן באמת דוחות מעליהן את המוסר הבסיסי ביותר, אז הם חיות טרף - ואני חושב שזה נכון. ואני זוכר שמתוך החזית [הבנתי] שאין לזה אלא פתרון אחד.

הערות להרחבה והעמקה:

[1] תחום בפילוסופיה של המדע הנקרא אפיסטמולוגיה ומתודולוגיה מדעית.

[2] בצרפתית hypothèse explicative - מונח שהתגבש בהדרגה במהלך המאה ה-19, אך שורשיו נטועים כבר במאה ה-17 אצל הוגים כמו רנה דקארט ואייזיק ניוטון שהבחינו בין השערות מדעיות ובין עובדות נצפות. הביטוי עצמו בצורתו הצרפתית הופיע לראשונה בצורה שיטתית בכתבים של הפילוסוף והפוזיטיביסט אוגוסט קונט (Auguste Comte, 1798-1857) שתיאר את ההשערה המדעית כהנחה זמנית שמטרתה להסביר תופעה נצפית על סמך כללים כלליים, אך כזו שאינה בהכרח אמיתית באופן מוחלט.

[3] הדברים מבוססים על משנתם של מספר הוגים ובעיקר על משנתו של קלוד ברנרד:

Claude Bernard, Introduction à l'étude de la médecine expérimentale (1865):

…la méthode expérimentale, considérée en elle-même, n’est rien autre chose qu’un raisonnement à l’aide duquel nous soumettons méthodiquement nos idées à l’expérience des faits que l’observation et l’expérimentation nous fournissent.

"השיטה הניסויית, הנבחנת בפני עצמה, אינה אלא היגיון שבעזרתו אנו מוסרים באופן שיטתי את רעיונותינו לניסיון של העובדות אשר התצפית והניסוי מספקים לנו".

קרל פופר , שעליו שוחחתי (א.ח) עם מניטו בעל פה מרחיק לכת אף יותר מכך:

A theory which has stood up to severe tests is said to be well corroborated. But this does not mean it is certain, or even probable in the sense of inductive probability.
(The Logic of Scientific Discovery, pp. 83)

כלומר: אמנם ניסויים חוזרים מחזקים את ההשערה, אבל לא מפחיתים את הספק עד לאפס ולא הופכים אותה לודאית,

"Every genuine test of a theory is an attempt to falsify it, or to refute it. Testability is falsifiability; but there are degrees of testabilty: some theories are more testable, more exposed to refutation, than others; they take, as it were, greater risks."

― Karl Popper, Conjectures and Refutations: The Growth of Scientific Knowledge

"כל מבחן אמיתי של תיאוריה הוא ניסיון להפריך אותה או להעמידה בסתירה. ניתנות־לבדיקה היא ניתנות־להפרכה; אולם יש דרגות שונות של ניתנות־לבדיקה: יש תיאוריות שניתנות יותר לבדיקה, חשופות יותר להפרכה מאחרות; הן נוטלות, כביכול, סיכונים גדולים יותר".

[4] בצרפתית ההבחנה היא ביןesprit scientifique (רוח מדעית) לבין esprit scientiste:

- esprit scientifiqueהרוח המדעית, היא גישה ביקורתית, ספקנית, פתוחה לשאלות, מבוססת על תצפית ובדיקה. זוהי גישה של חקירה וענווה מדעית, שמכירה בכך שאין ודאות מוחלטת ושכל השערה נתונה לניסיון ולאישוש או להפרכה.

- esprit scientisteהרוח הסיינטיסטית, היא גישה דוגמטית שמאמינה במדע כתחליף מוחלט לכל דבר אחר, ולעיתים מתייחסת אליו כאילו הוא מקור האמת המוחלטת. זוהי עמדת "אמונה במדע" ולא חקירה מדעית.

הדברים מבוססים בין השאר על משנתו של אנרי ברגסון (Henri Bergson) שספריו נמצאו בספרייתו של מניטו. ברגסון מבחין בין מדע כחקירה לבין מדע כאמונה:

Le scientisme n’est pas la science, mais la croyance que la science peut tout expliquer.

"הסיינטיזם איננו המדע, אלא האמונה שהמדע יכול להסביר הכול"

[5] "plus une expérience est répétée avec succès, plus le doute s’éloigne, sans que jamais la certitude absolue puisse être atteinte"

"ככל שניסוי חוזר בהצלחה פעמים רבות יותר, כך הספק מתרחק, מבלי שאי־פעם תושג ודאות מוחלטת". קלוד ברנארד (שם).

[6] על פי קלוד ברנארד המדע מתקדם בשלבים:

Observation – תצפית: איסוף עובדות.

Hypothèse explicative - השערה מסבירה: ניסוח השערה המסבירה את העובדות.

Expérience- ניסוי: בדיקה אמפירית של ההשערה.

[7] בצרפתית:Et le génie de l'esprit humain - ניתן לתרגום גם: והגאונות של הרוח האנושית.

[8] נראה שכוונתו של מניטו בין השאר לויליאם מאוקהם, (William of Ockhamנזיר פרנציסקני, פילוסוף, לוגיקן ותאולוג (1287–1347). נחשב לדמות מפתח בסכולסטיקה המאוחרת. רעיונות מרכזיים בשיטתו:

התער של אוקהם :(Ockham’s Razor)העיקרון המפורסם ביותר שלו: אין להרבות בישויות מעבר לנדרש .(entia non sunt multiplicanda praeter necessitatem)כלומר כאשר יש כמה הסברים אפשריים לתופעה, יש להעדיף את הפשוט ביותר. העיקרון הזה נעשה לאבן יסוד במדע המודרני בחיפוש אחר תאוריות פשוטות, חסכוניות ואלגנטיות. כפי שמניטו מציין בשיעור.
נומינליזם: לשיטתו מושגים כלליים אינם קיימים במציאות אלא רק במחשבת האדם. לדוגמה: אין סוסיות בעולם, יש רק סוסים יחידים; המושג סוסיות הוא מילה, לא ישות ממשית. בכך הוא ניגד את המסורת האפלטונית וטען לגישה אמפירית יותר.
יחסי אמונה ותבונה: וויליאם מאוקהם הבחין הבחנה חדה בין תחום האמונה הדתית לבין תחום השכל והמדע. לשיטתו, התיאולוגיה מבוססת על התגלות, לא על הוכחות רציונליות. בכך תרם לרעיון שהמדע והאמונה הם תחומים נפרדים, רעיון שיעבור הלאה לרנסנס ולעידן המודרני.

[9] נראה שכוונתו של מניטו בין השאר לפרנסיס בייקון שחי בין השנים 1561–1626. הוא היה פילוסוף, מדינאי והוגה אנגלי, נחשב לאבי המתודה הניסויית המדעית ולמבשר עידן הנאורות.

[10] קלוד ברנארClaude Bernard ,‏ 1813–1878 היה רופא ופיזיולוג צרפתי. נחשב אחד מאבות המתודה המדעית הניסויית המודרנית, ודמות מרכזית בפיתוח המושג השערה מסבירה (hypothèse explicative) במדע. הוא כתב שההשערה המסבירה היא נקודת המוצא של כל מחקר ניסויי.

[11] מהמילה הלטינית positus: מה שמונח, קיים בפועל. כלומר: גישה פוזיטיבית היא גישה אמפירית, ריאלית, מבוססת עובדות וניסיון. בלי לקבוע מראש אידיאות או תכליות.

[12] גישה פוזיטיביסטית (positiviste)מתייחסת לזרם הפילוסופי פוזיטיביזם שעל פיו רק הידע המדעי־אמפירי הוא אמיתי; כל תחום אחר (מטאפיזיקה, דת, ערכים) חסרי משמעות. זו אידיאולוגיה שמצמצמת את כל ההכרה האנושית למדע בלבד. לכן במובן הזה, "פוזיטיביסטי" הוא דוגמטי, שכן הוא רואה במדע אמת מוחלטת, ומתנגד לשאלות פילוסופיות או ערכיות.

[13] מניטו לימד פילוסופיה בצרפת, בתיכון יבנה בפאריס. יש בעיזבונו מחברות שבהן כתב סיכום של גישות פילוסופיות קלאסיות ובנות זמנו.

[14] גם לא התיארוך של המרחק בין הגלקסיות, שהוא אחד הגורמים לתיאוריה של המפץ הגדול. מניטו כאן עקבי בשיטתו שיקום מכיל יותר מאשר מרכיבים פיסיקאליים בלבד, ויש בו גם אנושיות שלא ניתנת להסבר בכלים מדעיים. בהמשך מתייחס מניטו לקושי אחר בתיאורית המפץ הגדול: מדובר על השערה דדוקטיבית המתבססת על הנחה שהתנאים והחוקיות שבהם אנו צופים כעת אירעו לפחות עד למפץ ואולי גם בעת המפץ.

[15] נראה שכוונת הדברים היא כזו: התיארוך מבוסס על קישור בין הנתונים הגיאולוגיים (כמו גרגרי אבקה בסלע) לבין התצורה האסטרונומית שהייתה קיימת באותה תקופה. למשל מיקום כדור הארץ והשמש, שינויים באקלים וכן הלאה.

[16] תחום שבו בונים ידע מתוך הסקה על פי הנחות ותצפיות, ולא על סמך ודאות מוחלטת.

[17] בצרפתית המילה aberrations מצטלצלת עם המילה עבירה.

[18] מניטו הדגיש פעמים רבות שהוא לא מלמד קבלה אלא נעזר במושגים מהקבלה כדי להסביר נושאים של זהות, תורה ואמונה. להרחבה בנושא, חפשו ביוטיוב קטעים של מניטו על 'מבוא לקבלה' שלקוחים משערי אורה שיעור 1 ושיעורים כל כתבי הראי"ה, וכן 'שאלות ותשובות על קבלה' שיעלה בקרוב ומבוסס על ההקדמה שלו לשיעור האחרון בסדרת השיעורים נתיב גמילות חסדים.

[19] "אני לא אומר "התנ״ך", כי מה שהגויים עשו מן התנ״ך הוא תנ״ך נוצרי. הם עשו ממנו נייר של bible אבל מה שהתורה אומרת על הבריאה זה מעבר לכך" (מתוך השיעור). יש לציין שהמילה ספר ביוונית היא βιβλίο (vivlío) . היא באה מהמילה היוונית העתיקהβίβλος (bíblos) , שפירושה "מגילה" או "קלף כתוב" - 'נייר' בלשונו של מניטו - וממנה נגזרה גם המילה Bible, כלומר "הספר" (במובן של המקרא, התנ"ך בעברית).

[20] "אני מרגיש בנוח בתחום המדעי ברמה האישית" (מתוך השיעור).

[21] תיארוך שנות העולם המדעי הוא אינדוקטיבי.

[22] sensibilité humaine – ניתן גם לתרגם: חושיות אנושית, תחושתיות אנושית, תפיסה חושית אנושית, רגישות אנושית, קליטה אנושית, חוויה אנושית חושית.

[23] כלומר המלומדים שמחילים את קטגוריות הזמן של האדם על מציאות שהאדם נעדר ממנה. בכך הם מנפחים ( hypertrophié ) את אוצר המילים שמתייחס מעצם הגדרתו, למושגי אנוש בלבד.

[24] המוזיאון של הטרוקדרו (Le Trocadéro) היה מוסד תרבות ומדע צרפתי חשוב בפריז, ששכן בכיכר הטרוקדרו מול מגדל אייפל. הוא כלל כמה מוסדות שונים לאורך ההיסטוריה, והחשוב שבהם לענייננו הוא "Musée de l’Homme" - מוזיאון האדם, שנוסד בשנת1937 . מוזיאון האדם נועד לחקור את המקור, האבולוציה, והתרבות של המין האנושי, והוא שייך למוזיאון הלאומי הצרפתי להיסטוריה של הטבע.

[25] ז'ורז'-לואי לקלרק, קונט [הרוזן] דה בופון(Georges-Louis Leclerc, comte de Buffon) ‏, 1707–1788 היה אחד מחוקרי הטבע וההוגים הצרפתים הגדולים של המאה ה־18, עוד לפני דרווין. בופון היה מראשוני הביולוגים המודרניים ועסק ביסוד הרעיון של שינוי הדרגתי בטבע. הוא כתב את הסדרה העצומה Histoire naturelle ("ההיסטוריה הטבעית") שבה ניסה לתאר באופן שיטתי את עולם החי, הצומח והאדם. הוא טען שהמין האנושי והחיות התפתחו בהדרגה, אך לא האמין באבולוציה במובן של מוצא משותף אחד. הוא ראה בטבע תהליך של שינוי מתמיד, אך עדיין תחת השגחה אלוהית. הוא היה מבקר חריף של התיאוריה המקראית הפשוטה של בריאה מיידית, ובכך הכין את הקרקע לרעיונות האבולוציוניים שבאו אחריו, אצל למארק, ואחר כך אצל דרווין.

[26] המדען ההולנדי (הוגו דה פריס (Hugo de Vries, ‏1848–1935, שהיה אחד מאבות תורת המוטציות (mutationnisme) בתחילת המאה ה־20. דה־פריס הציע הסבר שונה משל דרווין ולמארק: הוא טען שהתפתחות המינים אינה תהליך הדרגתי רציף, אלא תוצאה של מוטציות פתאומיות (שינויים גנטיים קיצוניים) שמייצרות מין חדש.

[27] בהקלטה שומעים קולות גיחוך ופרץ של צחוק.

[28] נראה שמניטו רומז כאן לניגוד לכאורה שבין תורת האבולוציה לבין המשמעות הנגזרת מן החוק השני של התרמודינמיקה – אנטרופיה. בפתרון הניגוד הזה עסקו הוגים ופיזיקאים רבים ביניהם בולצמן, שרדינגר, ופריגוזין. במאה ה־21 חוקרים (כמו Jeremy England ו–Sara Walker) מציעים שהאבולוציה עצמה היא מנגנון תרמודינמי טבעי: המערכות החיות מתארגנות כך שימקסמו את פיזור האנרגיה. כלומר, הן בעצמן מקדמות את עליית האנטרופיה הכללית, תוך שמירה על מבנה פנימי יציב. אך הם עסקו בעיקר בעצם ההיווצרות של מערכות חיים מסודרות ביקום שמתנהל על פי האנטרופיה, ואין בכך כדי להסביר את היווצרותה של מערכת חיים מפותחת כמו אדם מתוך מערכות חיים קדומות יותר, התפתחות שאינה ניתנת בהכרח להסבר על פי העקרונות שטבעו הוגים אלו על האנטרופיה והחיים.

[29] בשיעורים אחרים הגדיר מניטו את הנביא כ"מי שמדבר באמת".

[30] הפשֶן ייצג את כוחו של הפרעון על כל מצרים המאוחדת. הוא נשא עליו שני סמלים של בעלי חיים: קוברה מצרית, הידועה בשם אוראוס, מוכנה להכיש, שסימלה את האלה המצרית התחתונה וַדג’ט; ונשר, שייצג את האלה השומרת של מצרים העליונה נֶכבֶּת. שני הסמלים הללו חוברו לחזית הפשן ונקראו "שתי הגברות".

על פי : https://www.egyptos.net/egyptos/pharaon/les-attributs-royaux-du-pharaon.php?utm_source=chatgpt.com

[31] על פי אגדה נוצרית מהמאה ה 11 גיבור נוצרי הרג דרקון בסן ז'ורז' (בצפון אפריקה) ולכן תושבי המקום התנצרו. יש אירועים טקסים ואיקונוגרפיות לזכר המאורע עד היום בצרפת ובקטלוניה. הדרקון מסמל בברית החדשה את הנחש (אפוקליפסה יב 9, בנוסח הלטיני והצרפתי). בהמשך, בתרבות הנוצרית, הדרקון מייצג את הכוחות הבלתי מרוסנים של הבריאה, את היסוד הפרוע של העולם שטרם נכנע לסדר האלוהי, כוחות החטא והתשוקה שיש להכניעם.

[32] האמרה "הצדק אינו מהעולם הזה" התגבשה בספרות ובהגות נוצרית–אירופית (למשל אצל פגי), כמטאפורה תיאולוגית–מוסרית על המרחק בין צדק אלוהי לסדרים אנושיים. הדברים מבוססים על הפסוק שמניטו מצטט בהמשך: "מַלְכוּתִי אֵינֶנָּה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה" (יוחנן 18:36).

[33] רעיון הdelta d’erreur - , הפער בין המודל המדעי למציאות, לבש מאז המאה ה 18 מספר צורות:

הגישה האמפירית־אינסטרומנטלית (במיוחד אצל הפוזיטיביסטים): השגיאה היא מרווח מדידה טכני בלבד, - Δ נובע ממגבלות הכלים או התנאים הניסויים, לא מעקרון פילוסופי.
הגישה הקוונטית (הייזנברג, בוהר): הופכת את ה־Δ לעיקרון מהותי - אי־הוודאות עצמה היא חלק מהטבע, לא טעות. המדידה משנה את הנמדד, ולכן הפער בלתי ניתן לביטול.
על פי תורת היחסות: הפרש בין מערכות ייחוס שונות - תלוי נקודת מבט.
הגישה האפיסטמולוגית (בשלאר, קון): השגיאה היא תנאי להתקדמות הידע. כל תאוריה חדשה נולדת מתוך תיקון של "פערי" התאוריות הקודמות; ה־Δ הוא מנוע ההתפתחות של המדע.
הגישה הפוסט־מודרנית / פרשנית (פוקו, לטור): הפער אינו טעות, אלא עדות לכך שכל תיאור מדעי הוא הבנייה תרבותית, תמיד חלקי ותלוי בהקשר.

כל הגישות הללו מבטאות היבטים של הפער בין האמת למציאות.

[34] בנצרות, נקודת המוצא היא דוּאליזם: אל מול עולם האלוהות ניצב עולם החטא והחומר. הגוף והרוח נפרדים. האוכריסטיה שמבטאת את הפיכתם של הלחם והיין לכביכול גוף ודם המשיח, היא ניסיון לגשר על הפער הזה. היא ביטוי של רצון לאחד מחדש את מה שנקרע. הנוצרי אומר: "הגוף והרוח מתאחדים באוכריסטיה". דקארט לפי הסברו של מניטו משיב: "אתה בעצם מודה שהם נפרדים, ולכן אתה צריך נס כדי לחבר ביניהם".

[35] המילה piétisme בצרפתית פירושה אדיקות ויראת שמים, מסירות, כבוד להורים או לאל. מבחינה היסטורית מדובר בזרם דתי נוצרי המדגיש את הדבקות הרגשית, האמונה הפנימית, ההכנעה לפני האל, והחיים המוסריים האישיים, יותר מאשר את הלימוד השיטתי או את הדוֹגמה התאולוגית. מקור המונח הוא בתנועה שנולדה בגרמניה במאה ה־17 בתוך הנצרות הפרוטסטנטית, כתגובה למה שנתפס אז כדת קרה, שכלתנית ופורמלית מדי. הפייטיסטים שמו דגש על חוויית האמונה האישית ועל לב טהור.

[36] גישה של אדיקות דתית מוסרנית וסגפנית במיוחד.

[37] הדברים מהדהדים את משנתה של הפסיכולוגית שפעלה בזמנו של מניטו: פְרַנסוֹאָז דולְטו (Françoise Dolto) . לפי דולְטו, ילדים הם מאושרים יותר ממבוגרים, אבל הם מאושרים באופן אחר: מתוך קשר חי, אותנטי וישיר עם האמת הפנימית ועם הדמיון, ולא מתוך היעדר סבל. עיקרי הגישה שלה:

הילד חי בעולם שבו הכול עדיין אפשרי. הילד הוא יצור פתוח, שואף חיים, שמרגיש את העולם באופן חושי ובלתי־מתווך. היא אמרה שהילד נמצא בקרבה מתמדת למסתורין של החיים, ושזה המקור לשמחתו. הילד לא מפריד עדיין בין "רצוי" ל"מצוי", הוא חי את האפשרות ולא את המגבלה.
“L’enfant croit au possible.” - הילד מאמין באפשרי. המבוגר, לעומתו, "מאבד" את האמונה הזו, והוא חי בתוך מבנה חברתי נוקשה של "מה שאפשר" ו"מה שאסור". הילד מאושר כי הוא קרוב לאמת של עצמו. הילד הוא יצור של אמת: הוא מרגיש, שואל, בוכה, צוחק, מגיב – הכול ישיר. כאשר הילד מרגיש דבר אחד אך רואה שהמבוגר אומר דבר אחר, הוא לא יודע למי להאמין: לעצמו, או לעולם. לפי דולטו הפער הזה הוא שורש החרדה של הילד. הילד חושב שהוא טועה בתחושותיו, מפני שהמבוגרים "מכחישים" את מה שהוא חש. למשל, כשאם עצובה אך מחייכת ואומרת "הכול בסדר" הילד חש את העצב, אך שומע הכחשה ואז מתחיל ללמוד "לא לסמוך על תחושותיו".

[38] מייסד קבוצת דאסו, מרסל דאסו (Marcel Dassault), נולד בשם מרסל בלוך (Marcel Bloch) בשנת 1892 למשפחה יהודית צרפתית אשכנזית. בזמן מלחמת העולם השנייה סירב לשתף פעולה עם ממשל וישי ועם הגרמנים, ולכן נעצר ונשלח למחנה הריכוז בוכנוואלד. אחרי המלחמה, בשנת 1949, הוא שינה את שמו מבלוך לדאסו (Dassault) – הכינוי של אחיו, פול בלוך, שהיה פעיל במחתרת הצרפתית ונודע בשם “Char d’Assault” ("טנק הסתערות" בצרפתית). השם Dassault נגזר ישירות מהמילים האלה d’assaut , כלומר של הסתערות. האירוניה שמשתקפת בדברי מניטו (על כך שהיהודי יוצר טנקים ומטוסים) רומזת על כך שהיה מודע היטב לרקע הזה. ואולי אף לכך ש Dassault חזר בתשובה בשנות חייו המאוחרות, תמך בקהילה היהודית ובנה בתי כנסת.

[39] C'est de la paralogique – מקור המילה הוא המונח paralogisme – . כלומר, טיעון שנראה לוגי במראית עין, אך למעשה שגוי מבחינה הגיונית.

[40] מניטו רומז כאן ל מחלוקת הגדולה במאה ה־19, בין המטריאליזם לבין האידיאליזם והרוחניות. מצד אחד עמדו המטריאליסטים, לדוגמה הרברט ספנסר (Herbert Spencer, 1820–1903)פילוסוף בריטי שניסה להחיל את תורת האבולוציה של דארווין גם על תחומי החברה, הנפש והמוסר. הוא גרס שהתודעה עצמה התפתחה בהדרגה מתוך הארגון החומרי של הטבע, כלומר, שהנפש האנושית היא שלב מתקדם בהתפתחות החומר. גם ההוגה הצרפתי הפוזיטיביסטי אוגוסט קונט (Auguste Comte) הוגה ה"פוזיטיביזם" הצרפתי, ראה בכל תופעה (כולל נפשית או מוסרית) ביטוי של חוקי טבע חומריים. הוא סבר שלא ניתן לדבר על רוח או סובייקט במנותק מהעולם הפיזי. התיאוריות של דארווין ומרקס היו קשורות בזרם המטריאליסטי. מצד שני עמדו האידאליסטים: הגל, שופנהאואר, אנרי ברגסון ועוד. הגל סבר שהרוח (Geist) איננה תולדה של החומר אלא להפך, החומר הוא ביטוי של הרוח בתהליך ההתגלמות שלה בעולם. ברגסון קבע שהחיים אינם ניתנים להסבר מכני. התודעה, החופש, והיצירתיות נובעים ממה שהוא מכנה élan vital"" - ההינף, "הדחף החי" שהוא כוח רוחני דינמי, יוצר, שאי־אפשר לצמצמו לפיזיקה או לביולוגיה.

[41] סנהדרין צא א

[42] במקורbête , מילה שיש לה קונוטציה של חיה פשוטה או טיפשית, ובהשאלה אדם טיפש.

[43] במקור animal, מילה שמדגישה את הקטגוריה הביולוגית, את הסוג – יצור חי.

[44] ׳וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב׳. המילה ׳וַיַּרְא׳ מבטאת שיפוט חיובי, אישור מאת הבורא. גם בנוגע לשאר הימים, ואף על פי שכתוב ׳וַיְהִי כֵן׳, נאמר ׳וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב׳. על אף הפער שהתגלה בין התכנון לביצוע, המציאות מספיק קרובה לתכנון כדי שניתן יהיה להמשיך לשלב הבא ביצירת העולמות. אמנם מה שנהיה במציאות הוא רק ה״כֵן״ של התכנון, אבל הוא מספיק קרוב לו. את המונח ״טוב״ שמתאר את מצב העולם בסיום כל אחד מששת ימי המעשה, יש להבין כמשמעו בלשון הקודש. ״טוב״ במקרא משמעותו כי הדבר המתואר ״קיים בזכות ולא בחסד״. בהקשר שלנו באה מילה זו לתאר יש שקיומו מוצדק על־ידי זכותו, ולא יש הנמצא כמתנת חינם. במשמעותה הפשוטה של המילה ״טוב״ יש ממד מטפיזי מוחלט ולא שיפוט איכותי יחסי. המונח ״טוב״ אינו תואר־השם במובן הדקדוקי של המילה - תוספת למהותה של ההוויה אלא מונח המתאר יש שזכאי לקיומו (מתוך סוד מדרש התולדות, חלק ג, עמ׳ 82).

ראו גם ב״דרך חיים״ למהר״ל, עמ׳ 24 (הוצאת האחים הוניג): "...כי הנבראים נבראו בשביל שיש בהם טוב ואם לא היה בנמצאים הטוב לא היו נבראים, כי הדבר שאינו טוב בעצמו אין ראוי שיהיה לו המציאות, ויותר ראוי שיהיה נעדר ולא יהיה לו המציאות ... רק מצד הטוב שנמצא בכל אחד יש לו קיום, ומפני זה חתם בכל בריאה ובריאה במעשה בראשית וירא אלקים כי טוב, וזהו בפרט כל בריאה ובריאה בפני עצמה, וכן בכלל כל הבריאה וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד...". ולהרחבה ראו את הסברו של מניטו על כך, בסוד מדרש התולדות, כרך 9, בפרק דו פרצופין הערה 9.

"הביטוי "ויהי כן" הוא משמעותי ביותר, שכן הוא מצביע על אותה המציאות, שנתבקשה להגיע לתוצאה מסוימת, לא הצליחה לעמוד בדרישה הזו במלואה, אלא רק בקירוב. עם זאת, סופו של התהליך היה קרוב דיו לציווי, על מנת שהבורא יאמר: "כי טוב". הבריאה הגיעה בכל שלב למצב הטוב ביותר לפי כוחה, באופן שניתן היה לעבור לשלב הבא בהשתלשלות העולמות. עם זאת, בכל שלב חסרה המציאות קצת מאותו אידיאל, מאותה שלמות שאליה הייתה אמורה להגיע. החוסר הזה, ההפרש בין האידיאל למציאות, נקרא בקבלה "קליפות הפרי", כמו ההבדל בין הפרי לקליפה השומרת אותו. אותם הפרשים, אותם הפסדים, מהווים במציאות "חוסר מצטבר". ביום השני, הבריאה החסירה משהו, והחֶסר הזה הועבר ליום השלישי. ביום השלישי,^[43] הבריאה החסירה דבר-מה נוסף, והפער גדל בהצטרפו לפער הקודם. כל יום נוסף הגדיל את הפער, עד שכאשר הגיעה הבריאה ליום השישי, החיסרון כלל את כל ההפרשים של כל הימים שקדמו לו. על כן אמרו חכמים: " בתורתו שלר' מאיר מצאו כתוב והנה טוב מאד - והנה טוב מות". מכאן עולה, שהעולם כפי שאנחנו מכירים אותו הוא מלכתחילה עולם חסר, עולם שאינו מגיע למיצוי הפוטנציאל שלו. האדם נולד לתוך מציאות חסרה, מה שמסביר את תחושתו הפנימית העמוקה של האדם באשר לפער בין העולם כפי שהוא צריך להיות, בפוטנציאל, באידיאל, לבין מה שהאדם רואה כשהוא מביט סביבו. על פי התורה, הפער הזה אינו קיים רק בדמיונו של האדם; הפער הזה הוא ממשי, והוא היה קיים עוד לפני בריאת האדם". (מתוך הספר 'סוד העברי', חלק 1, שער ראשון).

[45] סנהדרין לח א בראשית רבה פרשה ח סימן ט.

[46] מניטו התנגד למונח פילוסוף יהודי, מכיוון שמדובר באוקסימורון: היהדות רואה את ההתגלות כמקור החכמה בעוד שהפילוסופיה רואה את שכל האדם כמקור החכמה. לכן הוא הקפיד לומר "פילוסוף ממוצא יהודי".

[47] מונח פילוסופי־מוסרי שפירושו שיטת חשיבה או ניתוח מוסרי המבוססת על מקרים פרטיים (קזוסים) במקום על עקרונות כלליים.

[48] זהו מונח השאול מתחום המתימטיקה: מתקרב ללא גבול, אך לעולם לא נוגע או מגיע ממש לנקודת היעד.

[49] בניגוד לאדם הטבעי, הגוי כן מכיר בערכים על טבעיים אבל מצד הסטרא אחרא ולכן מעוות אותם.

[50] בלטינית Caedite eos. Novit enim Dominus qui sunt eius המילים הללו נאמרו על־ידי הארכיהבּט של מסע הצלב האלבִגֶנְּסי - ארנוֹ אמארי (Arnaud Amalric) - בעת המצור על העיר בזייה בשנת 1209, כאשר הוזמן להכריע כיצד להבחין בין הקתרים (כופרים מבחינת הכנסייה) לבין הקתולים האורדיים בעיר.

[51] ישנו מדרש שמציין שנחש היה מקועקע על ירכו של עשיו. המדרש מופיע בין היתר בשל"ה, בפירושו על פרשת תולדות, ד"ה "ועתה אבאר הסוד", שם הוא מתבסס על תרגום אונקולוס: "גבר נחשירכן". מניטו לוקח את המדרש צעד קדימה ומסיק מזה שהקעקוע מצביע על זהותו של עשיו.

[52] כלומר כפי שראינו אצל עשו, מהגוף יכול גם לצאת אדם טבעי, כנחש. רק הנשמה מגדירה את יעקב - תאומו של עשיו שיצא מאותו רחם - כאדם נברא.

שיחות על פרשת השבוע: פרשת שופטים

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Thu, 28 Aug 2025 15:42:52 +0300

שיקום המשכ"ן במדינת ישראל: על ארבעת מוסדות השלטון ומעמד השופטים לפי התורה

שיעור על פרשת שופטים

הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

ההבדל בין המצוות בספר דברים למצוות בחומשים הקודמים

מניטו: כהקדמה קצרה לפרשה הזו אומר לכם כמה משפטים. אני מקווה שלאחר מכן יישאר לנו זמן ללמוד מספר קטעים. ואחר כך נמשיך עם פירושי רש"י, ככל שהזמן יאפשר.

אני מזכיר לכם בקצרה שהחשיבות של הפרשיות האלו נעוצה בכך שהן חוזרות על מספר מצוות שכבר התגלו בארבעת הספרים הראשונים, אלא שכאן הן מופיעות בצורה חדשה, אחרת מהראשונה. לעתים הן גם מופיעות עם הבהרות הכרחיות, תוספות, שנחוצות כדי לנסח את הדברים ברמה של ההוראה הייחודית לחומש דברים, החומש של תורת משה .הסיבה לכך היא שהתורה פונה כאן לדור שעתיד להיכנס לארץ ישראל, ולכן יש צורך לנסח את המצוות שמתייחסות לחיים ההיסטוריים והחברתיים בארץ ישראל. אני סבור שעולה כאן הבדל עקרוני שקל יחסית להגדרה: אפשר היה להסתפק ולקרוא את ארבעת הספרים הראשונים בקריאה תיאורטית מעט, מופשטת או אידיאולוגית – סגנון קריאה שכבר קיים בחוגים מסוימים שתופסים את התורה בעיקר כאידיאל מסוים. אבל כאן, בספר החמישי, מאחר שהתורה פונה לדור שעתיד להיכנס לארץ ישראל כדי להתחיל חיים ממשיים בהיסטוריה ובקהילה, יש צורך להבהיר את הממד המעשי של יישום המצוות שבתורה. במילים אחרות[1] אנחנו מוצאים בפרשיות של ספר דברים, הספר החמישי, מספר נושאים שנלמדו בארבעת הספרים הקודמים ובמיוחד בספרים ויקרא ובמדבר. אבל הם מובאים מחדש מתוך כוונה חקיקתית עבור חברה היסטורית, לא רק עבור קהילה אידיאלית שהקשר שלה לתורה נושא אופי של זרם דתי, קצת מופשט. הנה, זה העיקרון החשוב הראשון.

העיקרון השני הוא להזכיר באופן קבוע לדור השני של ישראל באותה תקופה – אחרי שדור יוצאי מצרים, דור האבות, נשאר במדבר – את ייעוד הקדושה של ישראל. כל מצוות התורה, מכל סוג ותוכן, נועדו בסופו של דבר למטרה אחת: להוביל אל הקדושה.

המצוות מחולקות לשלש קבוצות

בשבוע שעבר ראינו בפירוט מעט רחב יותר את ההגדרות של הקטגוריות העיקריות בחוקי התורה. לא אכנס שוב לפרטים, אלא אסכם זאת בשלושה משפטים בלבד, סיכום שמבוסס על לימוד קלאסי של התורה שבעל פה כפי שהיא עוצבה במיוחד בידי המהר"ל מפראג.

בדרך כלל אנחנו רגילים לראות את מצוות התורה מתחלקות לשתי קבוצות, שני סוגים. זו התזה הקלאסית והמוכרת ביותר, במיוחד כשלוקחים כדוגמה את עשרת הדיברות. מיד נראה שהמהר"ל מדייק זאת יותר. בתזה הקלאסית הזו יש שתי קטגוריות: המצוות בין אדם למקום – המצוות שמחוקקות ומסדירות את היחסים בין האדם לבין אלוהיו. נוטים להגדיר את הקבוצה הזו במילה הכללית "דת" או "פולחן". מצוות בין אדם לחברו – בין אדם לרעהו, בין בריה אחת לבריה אחרת. ההגדרה של תכלית המצוות בקטגוריה הזו היא המוסר, המוסריות. לדוגמה, אם נתבונן בעשרת הדיברות, הרי שנוטים לומר שהלוחות הראשונים הם מהסוג הראשון, והלוחות השניים מהסוג השני. למעשה, המהר"ל מחדד את ההגדרה הזאת ומסביר שבתורה יש שלושה תחומים: מצוות בין אדם למקום - החוקים המסדירים את היחסים בין הנברא לבין הבורא, כלומר מה שמכונה בימינו בשם הכללי "דת." מצוות בין אדם לחברו - הסדר המוסרי והחיים המשותפים בתוך החברה. מצוות בין אדם לעצמו - מצוות המסדירות את יחסו של האדם אל עצמו, במובן המילולי אך גם מעבר למובן המילולי.

מבחינה דקדוקית, "בין אדם לעצמו" הוא ביטוי פועל חוזר – בין האדם לבין עצמו – כלומר כאשר האדם הוא גם נושא הפעולה וגם מושא הפעולה של התנהגותו. אך בעברית, למילה "עצם" המשמשת כאן לציון היחס הזה יש פירוש נוסף: "מהות" – מהות הדבר שעליו מדובר. על כן, הפירוש של "בין אדם לעצמו" הוא מה שבין האדם לבין מהות האדם שבו, כבוד האדם שבתוכו. את מכלול התחומים שעליהם מצביעות ומתייחסות המצוות האלו ניתן לכנות בתרבות בת־זמננו בשם 'חיים רוחניים'.

מדוע מסתירים את המשיחיות

למען האמת, המצוות שבין אדם לעצמו מתייחסות להתנהגויות של המשיחיות.[2] מכיוון שזה נושא רחב מדי, אזכיר זאת רק ברמיזה, כהערת אגב, כדי להזכיר לכם שבדורות האחרונים של המסורת והמחשבה היהודית – כפי שהן עוצבו בתוך התרבות המערבית – כל החלק הזה בתורת ישראל הוסתר ונעלם.

מזה כמה מאות שנים, ובעיקר ביהדות האירופית, כל מה שנוגע לנושא המשיחיות והמשיח נעדר מהמקורות הרציניים של התקופה. הסיבה לכך נעוצה באווירה התרבותית החיצונית, שהייתה נוצרית, ויצרה סכנה של בלבול וערבוב במשמעות המונחים המשמשים לתיאור מכלול ההתנהגויות שאני מכנה 'משיחיות' או 'משיחיזם'. לכן, כדי למנוע את אותו ערבוב, העדיפו חכמי ישראל להסתיר לחלוטין את כל מה שנוגע לנושא בלימודי היהדות. נדמה לי שדיברתי על כך בשבוע שעבר. חשוב להדגיש שהכוונה [של חכמי ישראל] הייתה טובה: למנוע מיהודים לדבר על המשיח בהקשר הנוצרי. שכן עם הזמן, גם אם כוונת המילים הייתה יהודית לגמרי, האוזן, אפילו האוזן היהודית, החלה לשמוע בהן קונוטציות נוצריות. עם זאת, התוצאה הייתה הרת אסון למדי. אני מציג זאת כאן בפשטות, יש כמובן מקום להבחנות עדינות יותר. מניסיוני, כמעט בכל פעם שמדברים כיום על משיחיות או על המשיח, צריך לשאול היטב על מה בדיוק מדובר והאם לא חדרו למונחים הללו משמעויות נוצריות. ההסתרה הזו לא התרחש בקרב חוגי המקובלים, במיוחד בקהילות שחיו בעולם האסלאמי, כלומר בעולם הספרדי בכלל.[3] אני מציין זאת מפני שזה נושא שעומד להפוך לאקטואלי וחשוב מאוד להיות ערים לכך. במיוחד כשמדברים צרפתית, לעולם אין לדעת איזו משמעות מייחס בן-שיח, גם אם הוא ירא שמים, למונחים שבהם הוא משתמש כשהוא מדבר על המשיח. אני לא יודע אם הדברים שאמרתי מובנים, אבל אתם חשים היטב את חשיבות הבעיה.

התכלית הכוללת של מכלול מצוות התורה היא הקדושה

אם כן, כך או אחרת, מכלול ההוראות שבתורה – כלומר המצוות – מכוון למטרה אחת וסופית: הקדושה. תהא אשר תהא התכלית המיידית והישירה של המצוות, התכלית [הסופית] היא תמיד הקדושה. בקבוצה הראשונה של המצוות מדובר על ה"עבודה", הפולחן, של מה שמכונה "הדת". בקבוצה השנייה מדובר על הדרך־ארץ של התורה. כאן אני מדגיש, למי שכבר למד את הנושאים האלה, שזו "דרך ארץ של התורה", ולא "דרך־ארץ שקדמה לתורה". הכוונה בכך היא לחיים המוסריים, לחיים בחברה, שכן ברור שביהדות אין חיים מוסריים מחוץ לחיי חברה. אבל גם כשמדובר במוסר הפרטי – והוא קיים במסגרת הקבוצה החברתית המצומצמת שהיא המשפחה, או אפילו בחיים הפנימיים – תמיד יש באדם שניים בתוכו כאשר עולה שאלה של כבוד מוסרי. והקבוצה השלישית - החיים הרוחניים.

ובכן, כך או אחרת, התכלית היא הקדושה, אשר במובנה המדויק חורגת משלוש הרמות הללו. "עבודה" ו"עבודת הקודש" – זה לא אותו הדבר. [כך גם] "מוסר" ו"מוסר של קודש" (אני ממציא כאן את המילים האלו כדי להמחיש לכם בעברית). וכך גם "רוחניות" ו"רוחניות של קדושה". כשעוסקים ברוח או כשמדברים על רוחניות, לא בהכרח עוסקים ברוח של קדושה. שהרי ייתכן שעוסקים ברוח, אך זו רוח של טומאה.

והנה מלכתחילה, המטרה, התכלית של הקדושה – ניתנה לישראל כולו. אמנם היא הוענקה לשבט לוי, במיוחד לכהנים שבשבט לוי, אך היא נותרה האידאל המהותי היסודי של כלל ישראל. לכן אני מזכיר לכם את הבעיה הזו. בתחילת הדברים, הגדרתי מטרה אחת לניסוח מחדש של המצוות האלה בספר דברים ובמיוחד בפרשת שופטים. מעבר למטרה הראשונה שהגדרתי, קיימת מטרה נוספת: להזכיר שהמצוות הללו, המשלבות ומגשימות את התורה בתוך חיי החברה והמדינה, נועדו לתכלית של קדושה, ולא רק כדי לעצב סגנון חיים מסוים או חכמה מסוימת שבזכותה תהיה לעם ישראל חוקה חכמה יותר משל שאר העמים. היקפה ומשמעותה העמוקה של התורה עולים על כך לאין ערוך.

אני לא יודע אם אתם מורגלים בכך, אבל הייתה תקופה שלדבר על היהדות לא כדת אלא כסגנון חיים היה דבר שבאופנה. המילים הללו, 'סגנון חיים', הן מרתיעות, מפני שהן נשמעו יותר מדי רגילות, ולכן קראו לזה במונחים אחרים מעט. אבל המונחים האלו כבר הסיטו במקצת את מטרתה האמיתית של התורה.

אם כן, לפניכם הקדמה קצרה לנושא הכללי של ספר דברים. עם זאת,
ישנה חשיבות מיוחדת לפרשת שופטים, המשתרעת מפסוק י"ח בפרק ט"ז ועד פסוק ט' בפרק כ"א: בפרשה הזו התורה מגדירה את הזכויות ואת החובות של ארבעת הקטגוריות של השלטון בחברה של עם ישראל שחיה על פי התורה. ואכן, בסופו של דבר, בתרבות המערבית התרגלו למושג של דואליות שלטונית: הכוח האזרחי והכוח הדתי. לאמיתו של דבר, אפילו בחברות המערביות, מבנה ארגון הכוח בחברה הוא מרובע. אני אגדיר את זה ביחס לתורה, ואתם תעשו בעצמכם את ההשוואות למערכות החברתיות שבהן אנו חיים, בפרט במערב.

ארבעת הכוחות הפועלים בחברה

ישנם ארבעה כוחות. הכוח המלכותי :בתרבות העכשווית מכנים אותו הכוח הפוליטי: הממשלה וכל המוסדות הנלווים אליה. כוח הכהונה: הכוח של אנשי הדת, הכוח של המכהנים, במובן הפשוט של המילה – נושאי משרות דתיות. הכוח המשפטי: הכוח המחוקק, הכוח של השופטים על פי התורה. הכוח הנבואי: הכוח של הנביאים. ישנם אפוא ארבעה מבנים של היררכיות שלטון בחברה של עם ישראל. בפרשה שלנו הארבעה הללו נזכרים בצורה מדוקדקת ביותר, על זכויותיהם וחובותיהם. בחומשים הקודמים (שמות- במדבר) יש שתי פרשיות[4] שמתייחסות לארבעת הכוחות הללו. אבל בטקסט הראשון שנלמד אציג את הסדר שבפרשתנו שבו מושם הדגש על כוח השופטים.

כוח העד והעיתונות

אבל נראה[5] שבכל ארבעת המקרים מושם הדגש על חשיבותו של כוח חמישי. אני לא יודע אם נכון לכנותו 'כוח', אבל מדובר בצורת זהות חמישית של האדם, והיא דמותו ותפקידו של העד. נתמקד בלימוד על תפקידו של מה שנקרא "העֵד" בחיי האדם, בחיי החברה.
אני מזכיר בסוגריים את העיתונאות. כי בסופו של דבר העדים בחיים החברתיים של זמננו הם העיתונאים, הם "העד". אם דיברנו על כוח, אתם יודעים עד כמה רב כוחם של העיתונאים. אני לא יודע באיזה שם־תואר להשתמש, אבל כוח העד הוא לפחות כוח עיתונאי, כפי שאתם יודעים. ובכן, עניינו של העד, הוא הנושא שיעבור כחוט השני דרך כל הלימודים השונים הללו.

שחזור המשכן באמצעות ארבעת הכוחות

עכשיו אציג זאת על הלוח[6]:

השלטון האזרחי, הפוליטי – מלך
השלטון המשפטי – שופט
השלטון הכוהני – כוהן
השלטון הנבואי – נביא

הצבתי כאן את הסדר הראשון[7] שהוא חשוב מאוד מפני שהוא מתייחס אל המושג משכן,
שמופיע כאן בראשי התיבות של ארבעת המילים: מלך, שופט, כהן, נביא. נרחיב מעט על המילה משכן. 'משכן' פירושו: המקדש. הפסוק שמלמד זאת נמצא בפרשת תרומה בספר שמות: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - והמילה משכן מציינת את המקדש. היא מתייחסת למשכן במדבר שהיה ההקדמה וההכנה לבית המקדש, למקדש שבירושלים. אבל משכן זו מילה חשובה מפני שהיא מורה על תפקידו של המקדש: המקום שבו הקדושה ממוקמת. בית המקדש - בית הקדושה. ותפקידו של המקדש היה להיות משכן – מקום משכנה של השכינה. שימו לב למשמעות של המילה שכינה. שכינה היא הנוכחות ששוכנת. אם המקדש הוא אותנטי, אזי הוא משכן, כלומר הוא המקום שבו שוכנת השכינה.

מכאן מובנת חשיבות המושג משכן. החפץ חיים, יחד עם מפרשים רבים מאוד, בהשראת מקורות המדרש והתלמוד, הדגישו שמשכן הוא מקום משכנה של השכינה. אלא שהפסוק לא אומר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו – שיעשו לי מקדש ואשכון בתוכו, בתוכו ממש. אלא אומר ושכנתי בתוכם– הכוונה היא שהמקום שבו שוכנת השכינה היא דווקא החברה הישראלית. זה מובן? אני אשכון בתוכם, בתוך בני ישראל. הדיוק מובן? והנוכחות, השכינה מתפשטת בדיוק דרך ארבעת הכוחות שאותם הזכרנו קודם.

בתוך החברה האנושית, הכוחות האלו הם המימוש של מה שמסמלות ארבע האותיות של השם האלוהי בעולמות העליונים. י־ה־ו־ה מקביל ל־מ־ש־כ־ן. ישנם ארבעה עולמות עליונים של האלוהות הנעלמת, הטרנסצנדטית, והם משתלשלים מטה מטה, עד העולם התחתון, אל תוך החברה האנושית. והם הם ארבעת הכוחות. את כל זה צריך ללמוד בעברית, משום ש שאם הייתי אומר בצרפתית "מלוכה בזכות אלוהית"^{^[8]} המשמעות הייתה אחרת לגמרי. כל הנסיכויות הללו שהן כביכול ב"זכות אלוהית". ובעברית מתברר שלא רק המלוכה היא בזכות אלוהית. גם השופט בזכות אלוהית, הכהן בזכות אלוהית, והנביא – על אחת כמה וכמה – בזכות אלוהית. אתם רואים שבצרפתית אין לזה משמעות. ובעברית הכוונה היא שיש כאן מעין שליחות, של מהות הטרנסצנדנטית המיוצגת בארבע אותיות השם האלוהי, שהולכת ועוברת דרך אינסוף תיווכי העולמות, עד אלינו. לפי תורת החפץ חיים – ואולי זה גם החתם סופר, אני זוכר שזה אחד משניהם, וראוי להזכיר את שני השמות – במשכן התרחש גילוי של נוכחות השכינה. כאשר המקדש חרב, השכינה נעלמה, המשכן חרב. ומתי חרב המקדש? כאשר החברה הישראלית עצמה חרבה. וכאשר החברה הישראלית חרבה, ארבעת הכוחות שלה התפוגגו. לא נותר בה לא מלך, לא שופט, לא כהן, ולא נביא.

מוסד "הרב" בגלות – כנגד ארבעת הכוחות

שמתם לב? ברגע שהמקדש חרב, החברה הישראלית חרבה, וארבע רשויות השלטון הללו נעלמו. ואז מתחיל זמן הגלות. ובזמן הגלות היו לעם ישראל מנהיגים שמכונים "הרבנים".
כלומר מוסד "הרב" מחליף את אותם ארבעה הכוחות.

מתוך הלימוד בראשית הדברים עולה שהתפקיד האמיתי של הרב הוא להיות דיין, כלומר שופט. במילים אחרות, תפקידו האמיתי של הרב הוא להיות המורה של החוק, כלומר השופט, הדיין של בית הדין. זה השופט של ימי המקרא. היום, בחברה הישראלית, יש לנו את הדיין שעוסק בענייני הדת, ואת השופט שעוסק בענייני המערכת השיפוטית. זה בערך המונח. זה לא בדיוק כמו במסורת היהודית, אבל אני מפשט את זה. ולפעמים כדי לפשט צריך דווקא לסבך...

על כל פנים, את המעבר הזה ירשנו מתקופת המשנה. כל ה"רבנים" בתקופה הזאת - הרב פלוני במשנה, הרב אלמוני במשנה – היו בעצם דיינים. הם היו השופטים, אלה שמלמדים את החוק, את התורה כחוק ישראל. אבל יחד עם זאת, הייתה להם גם אחריות כלפי שאר הכוחות שנעלמו. ולכן, רב אמיתי – גם אם הוא מתפקד בעיקר כדיין, כשופט –הוא עומד גם כן במקומו של המלך, במקומו של הכהן, ובמקומו של הנביא.

כעת אגש בקצרה להסביר את הנושא של תפקיד הרב בגלות ותאמרו לי אם זה מספיק מובן: מי שחי בקהילה יהודית מסורתית יודע שישנם רבנים שנראים כמלך יותר מאשר כל דבר אחר - "מלך היהודים" . בדרך כלל, כדי שהדבר יהיה ברור, מכנים אותו "הרב הראשי". אבל לא היינו מעלים בדעתנו לבקש מהם דין, או לבקש מהם תפילה, ועל אחת כמה וכמה לא נבואה. מה שבדרך כלל מבקשים מהם זה להנהיג את הקהילה, לנהל את ענייני הקהילה. אין כאן שום רמז לדמויות מסוימות. מצד שני ישנם רבנים שהם ממש דיינים. כלומר, כאשר מתעוררת שאלה, פונים אליהם כדי לברר מה התורה אומרת ולפעול על פיה. ישנם רבנים אחרים שנראים יותר ככוהנים, מפני שכאשר זקוקים לברכה פונים אליהם. וישנם רבנים שנראים יותר כנביאים. וכאן אני עוצר, מפני שבימינו, ככל שהזמן רץ, "הנבואה" נפוצה יותר ויותר^{^[9]}. אבל בכל זאת, הדמות של הרב היא דמותו של השופט. כלומר, כאשר נחרב המשכן, נשאר לנו משהו – הדיינים, הרבנים כדיינים. והם אמרו לעצמם: צריך להחיות את חיי הקהילה.

בסוגריים אציין שבצרפתית יש כאן מעין ערבוב, בלבול, כשעושים הקבלה בין הרב לבין הכומר^{^[10]}. תפקיד הכומר מקביל לכהן, בעוד שהרב הוא שופט. החזן של הקהילה הוא זה שמקביל לכהן. לא אמרתי שהוא כומר, אם כי,בצרפת היו רגילים להלביש את החזנים כאילו מדובר כביכול בכמרים^{^[11]}. זה מתחיל להשתנות. יש לציין שהכמרים עצמם אימצו את לבושם של השופטים בימי הביניים, והרבנים גם הם אימצו את אותו לבוש של השופטים. אבל מדובר בעצם בלבוש אזרחי – במקור, אותה גלימה אינה לבוש דתי, אלא לבוש אזרחי של בעלי שררה משפטית. אנחנו לא עוסקים כאן באתנוגרפיה של לבוש. והרי, לא הבגד הוא שעושה את הנזיר^{^[12]}. ובאמת, האישיות בקהילה שמקבילה לכהן, היא החזן, השליח ציבור. בקהילות המסורתיות לא קיימת זהות בין תחומי האחריות והסמכויות של הרב ואלו של החזן. בבית הכנסת – החזן הוא העומד בראש. בבית הדין – הרב הוא העומד בראש. היום הכול התערבב, נבלל זה בזה. בצרפת קראו לזה ministre officiant –^{^[13]} ואני חושב שיש אף מקומות שבהם מכנים זאתfonctionnaire du culte^{^[14]} – אלו מקומות שבהם הקונסיסטואר^{^[15]} הוא המלך. ואז הרבנים נהפכו לפקידי דת.^{^[16]} האם זה מובן? בכל אופן, אסגור כאן את הסוגריים. אתם רואים עד כמה החיים מורכבים.

אז אסכם את זה באופן סכמתי: במשך כל תקופת הגלות, ארבעת הכוחות הללו נעלמו, והרב הוא שלקח את מקומם. היו לו גם ועדות שעסקו בניהול שאר הכוחות הללו. אבל מצד אישיותו, הרב היה הדיין.

דרך אגב, אצל הספרדים, היה מקובל ההרגל למנות את רב הקהילה, שהיה באמת ממלא את תפקיד הדיין, ולעולם לא קראו לו "רב". אלא קראו לו "חכם". אתם זוכרים את זה? זה נושא רחב ללימוד, שגם באוניברסיטאות מגלים אותו מחדש ונכתבות עליו עבודות דוקטורט: ההבדל בין רבני אשכנז ל־חכמי ספרד. אלו שני מושגים שונים במקצת. על הדברים האלו אני יכול לדבר זמן רב, ולו רק כאנקדוטות. אספר לכם אנקדוטה,שפורסמה בעיתונים בישראל לא מזמן. זה היה באוטובוס. נותר מושב פנוי ליד אישה, שהייתה מנומסת מאוד. נכנס רב, היא מזמינה אותו לשבת לצידה. הוא אומר: "לא, איני יכול." אחר-כך נכנס לאוטובוס חכם ספרדי, ומתיישב במקום הפנוי לצידה. בתשובה לשאלתה, "מה ההבדל"? החכם עונה: "הוא – זה רב. ואני – אני חכם". אני חושב שאתם חשים את כל מה שמסתתר מאחורי הדברים. ובכן, עד כאן – זה בקשר לדברי החפץ חיים.

שיקום המשכן בחברה הישראלית בימינו

כעת, אשתף את הדרך שבה אני עצמי למדתי את הדברים האלה, לפני זמן רב, אצל הרב קוק. הוא לימד אותנו שכאשר המשכן נבנה מחדש, הוא נבנה בדיוק בשלבים הללו: ראשית – מלכות. אחריה – שופט, שהוא הסנהדרין, שהיא בית הדין העליון של התפקוד המשפטי. לאחר מכן – בית המקדש, וזה הכהן. ולבסוף – הנבואה לכל ישראל. הרי לפניכם שלבי שיקום המשכן. אנחנו חיים בשלב הראשון, וארשה לעצמי לומר שהשלב השני עומד להתחיל.

השלב הראשון הוא המדינה, כלומר כל האנרגיה של שיקום ישראל. אני לא רוצה לומר "תחייה" כפי שאומרים בסוכנות היהודית, מפני שמעולם לא מתנו, ולכן אי אפשר "להחיות". אלא מדובר בשיקום ישראל. במבט על התמונה הכוללת, לפני הכול מגיע שיקום המלכות. מלכות ומדינה זה אותו הדבר, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. ובתוך המדינה שאר הפונקציות כבר ניכרות, אם כי באופנים חבויים מאוד. לדוגמה: בתוך המלכות יש את הרבנות הראשית - היא רומזת לסנהדרין, אך עדיין איננה הסנהדרין. זה מובן? בינתיים מתכוננים לבית המקדש, אך עדיין לא בית המקדש עצמו. וישנם כבר גם נביאים, והם לא רק בבתי משוגעים... ובכן, יש כאלה גם בזמננו. כלומר, המאמץ של עם ישראל מתמקד במדינה. אנחנו נמצאים בשלב הראשון, ובינתיים מתכוננים לשאר השלבים. לדוגמה, מאז מלחמת ששת הימים מדברים בגלוי על ההכנות לבית המקדש, והדבר הולך ונעשה יותר ויותר ברור. פה ושם רואים הבזקים של מידע :למשל, מראים לכם בטלוויזיה כיצד ייראו בגדי הכהן הגדול. כבר מתחילים להתכונן. בישיבת "עטרת כהנים" בעיר העתיקה לומדים את כל ההלכות שצריכים להיות בקיאים בהן כדי להיות ערוכים לרגע שבו זה יקרה. ואצלנו זה יכול לקרות גם מחר בבוקר, ולכן צריך להיות מוכנים. ואכן, כל זה כבר מוכן. אפילו האבנים כבר מוכנות. לא אגיד לכם מי שילם עליהן, אבל אתם מנחשים – יהודים אמריקאים. ועל אותה הדרך, גם כל השאר צריך להיות מוכן – כדי שנוכל להעמיד סנהדרין, וכולי. כך, הולכים ומשתקמים השלבים השונים של המשכן. השלב הראשון הוא המדינה. אתם רואים, התורה יודעת מה היא רוצה. בסופו של דבר, ההיסטוריה עצמה מגשימה זאת על פי רצון התורה. ומי שרותם את העגלה לפני השוורים – משמע שאינו יודע מהי עגלה ומהו שור. אני לא יודע אם זה ברור מה שאני אומר, [אבל למרות היפוך הסדר]^{^[17]} זה תמיד עושה רושם.

תפקיד השופטים על פי הפרשה

ניגש כעת אל ההוראה הראשונה שהתורה נותנת לנו בעניין האוטנטיות של השופט – כיצד צריך להיות השופט, כדי שיהיה אמיתי ונאמן לתפקידו^{^[18]}. אני קורא:
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך". מהם ה"שערים"? באופן מילולי אלו שערי הערים שבהם יושב בית הדין. בכל פעם שמוזכרת העיר דרך שעריה, הכוונה לישות החברתית, לעיר בתור גוף חברתי המכונן מערכת שיפוטית. ומכאן התובנה: צריך שיהיו בתי דין בכל עיר ועיר.

החלוקה הזהותית לפי שבטים וערים ומשמעותה בימינו

"אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך" - כלומר יש כאן אינדיבידואליזציה של זהות ישראל בתוך עם ישראל. הזהות לא אחידה. כל שבט מגלם דרך ייחודית להיות ישראל, ולכן חייב להיות לו בית-דין משלו. בתוך כל שבט יש משפחות שונות, ערים שונות וגם להן צריכה להיות מערכת שיפוט משלהן. לא יעלה על הדעת שבית דין אחד, ישפוט במקום שאינו שייך לו.

בימינו, אנחנו לא מחולקים לשבטים כמו בימי המקרא, אנחנו מחולקים לקהילות. וזה עצמו עומד להשתנות, מפני שבמדינת ישראל החלוקה תהיה למחוזות ולנפות.^{^[19]} בכל אופן, הנקודה החשובה היא שזהות ישראלית תהיה מובחנת בהתאם לאזורים גיאוגרפיים, כמו בתקופת המקרא, שבה ההבדלה נעשתה על פי החלוקה לשבטים. אבל בגלות הכרנו חלוקה אחרת: לא לפי שבטים אלא לפי קהילות, 'עדות' בעברית מודרנית. היינו "היהודים-של..." היהודים של המקומות, של הגויים שבתוכם חיינו. התחלקנו לפי ארצות: יהודים צרפתים, יהודים גרמנים, יהודים מצרים, יהודים תוניסאים, יהודים מרוקאים, וכולי. אבל לפי שבטים – מעולם לא הייתה חלוקה כזאת. ובוודאי שלא הייתה ביהדות המסורתית. חלוקה לכתות אידיאולוגיות כפי שיש כיום. אתם מבינים למה אני רומז.

זו תופעה חדשה, ובעצם מזיקה. זה שאול מתרבויות אחרות, מהכנסייה –שם מכירים התפלגות לכתות על בסיס דוקטרינה. אבל: להתחלק לפי סוגי בתי כנסת – זה לא היה קיים מעולם. עכשיו יש "בית כנסת חסידי" מול "בית כנסת אנטי־חסידי", "בית כנסת מתנגד" מול "אנטי־מתנגד", "בית כנסת אורתודוקסי" מול "אנטי ־ אורתודוקסי" וכן הלאה. כל זה תופעה חדשה, מלאכותית, והיא עתידה להיעלם. החלוקות האמיתיות היו תמיד לפי טיפוסים אנושיים: שבטי ישראל – ישראל של ראובן, ישראל של שמעון, של לוי, של יששכר, של בנימין, וכולי. אתם זוכרים את הפסוק שלמדנו בשבוע שעבר: "בנים אתם לה' אלוקיכם" –כולכם בנים לה', ולכן "אל תעשו אגודות אגודות" אל תעשו כתות, זה חסר כל משמעות. ובעניין אחר, אבל חשוב מאוד: כל סוג של יהודי צריך שיהיו לו דיינים משלו.

אנסה להמחיש זאת על ידי השוואה גיאוגרפית מוגזמת מעט: שופט הונגרי לא יכול לשפוט ברטוני-אירופי. צריך להיות ברטוני כדי להבין את ברוטן, צריך להיות הונגרי כדי להבין את הונגריה, את התושבים שמתגוררים בה. האם זה מובן ?זה כמו לתת לרב תימני לשפוט יהודי שוודי. אם אין ברירה – אין ברירה, אבל זה בוודאי לא האידיאל. לכן נקבעה מציאות היסטורית שלכל שבט היה סנהדרין משלו, שנקרא 'סנהדראות' – בית דין עליון לכל שבט ושבט. מדוע? לא רק מפני ריבוי התיקים והצורך בהרבה בתי משפט. לא!
אלא מפני שכל שבט היה צריך את שופטיו, והשופטים מכירים את יהודי השבט. אני חושב שהרעיון מובן, אין צורך להכביר מילים. אתם רואים עד כמה המצב שלנו כיום עלול להיות מלאכותי. ובכל זאת נעשה מאמץ גדול בבתי הדין הרבניים, לפחות בבתי הדין הרבניים בירושלים. באופן עקרוני – תמיד יושבים שלושה דיינים. אבל משתדלים שיהיה בהם אחד מתנגד, אחד חסיד, אחד תימני. או מתנגד, ספרדי, סלוניקאי. אתם מבינים למה אני מתכוון: לפחות אחד שמכיר מבפנים את הנפש היהודית שתבוא לדין. ואילו היום יש סכנה של אחידות כפויה, והיא מתבטאת גם באחידות של הלבוש – ה"בגד שאיננו עושה את הנזיר".

מדוע שופטים קודמים לשוטרים

וכבר בפסוק הראשון, "שופטים ושוטרים תתן לך", רואים סדר: קודם השופטים, ואחר כך השוטרים שמבצעים את פסק הדין. הסדר חשוב: קודם השופט, אחר כך השוטר. כי אם התורה הייתה אומרת: שוטרים ושופטים – זו הייתה תורתה של מדינת-משטרה, פשוטו כמשמעו. אתם יודעים מה זה מדינת – משטרה? זה חשוב מאוד! המדינה יכולה להיות מדינה חוקית ומוסרית רק אם השופט חשוב מהשוטר. אתם רואים, הסדר חשוב מאוד: שופטים ושוטרים.

הכוח המוגזם של השופט במדינת ישראל

והרי אי אפשר להתעלם מהמציאות :באופן אינסטינקטיבי, ספונטני, החברה הישראלית מתפקדת בצורה הזו. סמכויות השופטים הן עצומות בכל הרמות הפוליטיות. אני לא יודע אם אתם מודעים לכך, אבל כל רשות שהיא – בין אם היא ממשלתית, פרלמנטרית, או אחרת - יכולה להחליט מה שתרצה. אבל אם השופט מחליט אחרת - הכול מתמוטט. שמתם לב לזה? זה הגיע לרמה כזו שלעתים נוצרת סחרחורת: יש כאן מעין דיקטטורה של השופטים במדינה. אני לא יודע אם אתם מודעים לכך. יש [במדינה] מעגלים סגורים רבים: השופטים ממונים על ידי הממשלה, אבל ברגע שהם מונו - הממשלה נחשבת כאָין, כי השופטים הם אלה שמחליטים. זה מסובך!

המגמה הכללית היא כזו: מכיוון שהאנתרופוס - כלומר האופן היהודי של "היות אדם" - מתבטא בישראל, השופט הוא מעל לכל ערעור. זה הכוח העליון. זה מאוד מנחם, ומצד שני זה גם מדאיג בגלל סמכויות-היתר העצומות של שופטים שאינם בהכרח כשירים מבחינה שיפוטית. אם תעיינו בכל פסקי הדין של בג"ץ, תגלו שכל אימת שמתעוררת שאלה מהותית - ולא בעיה פורמלית - הם פוסקים לפי האידיאולוגיה שלהם ומפרשים את החוקה לפי מה שהאידיאולוגיה שלהם אומרת. שמתם לב?ראש הטופס כמובן, זה מסוכן מאוד. אנחנו נוגעים כאן באיזון – זמן השופטים. אמנם זה האידיאל של החקיקה על פי התורה, אבל זה גם זמן פגיע מאוד.

אני רוצה לפתוח סוגריים היסטוריים: הייתה עוד חברה בעולם העתיק שנהגה במשטר דומה - הפניקים. אני לא יודע אם קראתם את Salammbô של גוסטב פלאובר (Flaubert). הוא מדבר שם על ה־Suffètes . זה בעצם אותו מונח: שופטים (Shofetim) רק בנוסח הפניקי. זה מזכיר לי להוסיף שלדעתי, עד כמה שידיעתי מגעת,^{^[20]} נראה שיש רק ארץ אחת בעולם
שבה האידיאל הזה נשמר מאוד: זו שווייץ, שבה קיימת מנטליות ותודעה של החוק שהיא קרובה מאוד לכך: המשפט, השופט, עומד מעל כל כוח אחר. וכל אימת שצריך תיקון או שינוי של חוק, הדבר נעשה במשאל־עם (référendum),ולא במניפולציות פרלמנטריות כמו המצב שמתרחש בכנסת. כבר מונטסקייה ב'רוח החוקים'^{^[21]} נגע בכך בקצרה. אבל הדבר ניתן ליישום רק בחברות במספר תושבים מצומצם. כאשר החברה היא בקנה מידה של קנטון, אז זה יכול לפעול כך: באמת השופט הוא המלך. ולמעשה, גם לפי התקנות של המלוכה בישראל, מלך ישראל היה נשיא בית הדין העליון. לפחות מלכות יהודה, אבל נחזור לזה מאוחר יותר.

השופט והשוטר במדינת ישראל – סמכות הנוגעת בקדושה

מהפסוק "שופטים ושוטרים" יש להבין דבר נוסף: הזהות של השופט נקשרה על ידי התורה לזהות של השוטר, והזהות של השוטר נקשרה על ידי התורה אל הזהות של השופט. כלומר – השוטר, כמו השופט, בתפיסת התורה, נוגע בקדושה. אני אומר לכם כאן דברים לא רגילים ביחס לתרבות המודרנית. עלינו לכבד את השופט - ואני מדבר על השופט הישראלי, גם אם מדובר בשופט אזרחי, ואפילו אם בחייו הפרטיים הוא אוכל מה שהוא אוכל. הוא הרי מייצג תפקיד חשוב מאוד, מפני שאמת הדין תלויה במה שאותו שופט צריך לומר. זה הכבוד שלו, הכבוד של התורה - זה כבודו של השופט, וזה כמובן גם כבודו של הדיין. אבל כל עוד השופט הוא זה שמכריע בעניינים שבהם הדיין איננו מכריע, זה השופט שמכריע. ואני חושב שישראל היא מדינה שאין לה שום סיבה להתבייש בשופטיה – להפך. אדרבה, אני חושב שהיא צריכה להתגאות בשופטיה. יש עדויות מרשימות לאיכות מערכת המשפט בישראל, בייחוד כאשר מדובר בבעיות פוליטיות, ועד כדי כך שמתפרסמים מאמרי מערכת בעיתונות הזרה שכותבים: זו יכולה להיות רק מערכת המשפט הישראלית. קראתם את זה?

אתן לכם דוגמה קטנה שהרשימה אותי: אתם יודעים מדוע רבין איבד את השלטון, כשהוא איבד את השלטון? מפני שאשתו שכחה חשבון קטן של כמה דולרים, כאשר היה בוושינגטון. ולפי מה שאני זוכר מהפרשה, זה היה באמת בשגגה גמורה, ועוד שמדובר בסכומים מגוחכים בהשוואה למה ש...

אתם זוכרים קצת... בהשוואה למה שמוסרניים ישראלים אדירים החזיקו בחשבונות בנק מפוקפקים בחו״ל. אבל – כיוון שמדובר באיש ציבור, מערכת המשפט הישראלית הכריעה: הוא אינו יכול להיות ראש ממשלה. ובעולם כולו תמהו : "באיזה סוג של משחק הישראלים משחקים?"

ואגב, זה מתרחש בתוך העולם החילוני. אתם מבינים למה אני מתכוון? יש דוגמאות רבות מהסוג הזה. וזה – "שופטים ושוטרים." ואומר זאת הפעם לגבי השוטרים: אמנם יש לנו בעיות עם השוטרים – הדבר עולה תדיר בעיתונים –אבל אני עצמי זוכר תקופה שביום העצמאות, כאשר המשטרה צעדה במצעד, באותם ימים היה מצעד קטן בירושלים, ובייחוד המשטרה צעדה (כי לא היה עדיין צבא מספיק גדול), היינו מוחאים כפיים לשוטרים שצעדו. ובאיזו מדינה מוחאים כפיים לשוטרים? נכון, יש חריגות. היום, יש גם עיוותים חמורים. אבל בכל זאת –השוטר הוא דמות מקראית שיש לכבדה. ראו עד לאן הדברים מגיעים.

לא מזמן נזדמן לי לדבר באוניברסיטה על ההבדל בין יחס היהודים אל תורתם, לבין יחסו של כל אזרח אחר אל החוקה שלו. דמיינו לעצמכם "שמחת תורה“ של החוקה הצרפתית, והצרפתים רוקדים עם החוקה ביום הבסטיליה, ב־14 ביולי… ובאותה מידה – זהו יחסנו לשוטר.

והנה סיפור שסיפר לנו הרב קוק:^{^[22]} כשהיה עוד צעיר, אביו היה הרב הראשי של רחובות, אם אינני טועה. ובאחת החופות שערך, החתן היה שוטר. הוא הגיע הישר מן האימון הצבאי אל החופה, במדים ועם כובע המשטרה שלו. והרב קוק בירך אותו. אחד מן החרדים שבמקום התרעם:

"מה זה, חתן עם כובע משטרה?! איזה מין דבר זה?". ענה לו הרב קוק ואמר: "דע לך : השטריימל שלך איננו כתוב בתורה. אבל הכובע של השוטר היהודי כתוב בתורה: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך".

ובכן, כדי להגיע שוב לאותה בריאות טובה של הכבוד שאנו חייבים לאישיות אשר היא זאת שמגלמת^{^[23]} את הסדר של התורה, כדי להשיב את הכבוד לאישיות באמצעות המדים, נצטרך הרבה מאמצים. מפני שיש לנו דימויים קבועים מראש^{^[24]} של "בגד הקודש". ואם תלך לומר בפה מלא ששמעת באיזה שיעור שמדי המשטרה הם קדושים – אתה מסתכן בכך שיתקיפו אותך. אתם מבינים את הפרדוקס? אני לא מדבר על צה״ל. יום אחד עלי להביא לכם את מחזור ימים נוראים שלי. זה ספר עתיק מאוד של המסורת הספרדית. הספרדית שבאה מספרד. יש בו סליחות, והסליחות כפי שאתם יודעים, מסודרות לפי סדר אלפביתי. אז כתוב: "אבירי... גיבורי... יש "גיבורי צהל. איני יודע אם אתם מבינים – זה ספר שמגיע מימי הביניים. כלומר, כבר אז נזכרו "גיבורי צה״ל". מאיפה זה בא? אני אביא לכם את הספר הזה. אין בשום מקום בתנ״ך מילה "צהל" במשמעות שיש לה היום. יש פסוק בישעיהו "צָהֲלִי וְרֹנִּי" – כלומר: הריעי ושמחי. צהלה. ואתם מכירים את "צהלה"? טוב.

אבל מחבר הסליחה ההיא כתב "גיבורי צהל". ובסוגריים – יש גרסה אחרת: "גיבורי צהר", כלומר הירח. זו אחת המילים שפירושן ירח. צהר. כמו סיהֲרָא בארמית - הלבנה.

אתם יודעים, כל הפייטנים האמיתיים! המילה פייטן באה מהיוונית. מהמילה היוונית ποιεῖν שפירושה לברוא, ליצור. פייטן, הוא המשורר היווני. כל אותם מחברים, פייטנים, היו בעלי השראה. כשקוראים את שירי ר’ יהודה הלוי ביום הכיפורים, שואלים מאיפה הוא מביא את זה, וכו׳. מה שרציתי לצטט כמודל – זה תהילים של דוד המלך. כל ההיסטוריה שלנו מוסברת בתהילים, מהתחלה ועד הסוף. ספר תהילים הוא נבואה. משורר אמיתי הוא בהשראה. וממילא, מי שהוא באמת בהשראה – תמיד משורר. איני יודע אם שמתם לב. ובכן, הייתה לנו בעיה. כי יצא לי להראות את זה פעם בבית כנסת, ביום אחד של ראש השנה. לא אמרו שם תפילה לשלום המדינה, וגם לא התפללו לשלום צה״ל. הם התפללו על מגיני ישראל. אבל המילה "צה״ל" לא יצאה להם מהפה. וזה בית כנסת ספרדי, ש"ס וחלום. "אז אני… ובכן…הראיתי זאת לחזן. הוא לא אמר מילה. אבל הוא הבין למה. מאז לא דרכה רגלי בבית הכנסת ההוא.

צדק מול לגאליות

אני חוזר אל הבעיה שמתעוררת בסוף הפסוק. אקרא בקיצור את תחילת הפסוק:
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך " כאן ההדגשה היא, שבכל עיר יהיה בית דין.
ולכן צריכים שוטרים – כדי שההחלטות של בית הדין תבוצענה.

"ושפטו את העם משפט צדק"

הבה נחשוב מעט על שתי המילים האלה. מה זה יכול להיות, משפט שאינו משפט צודק? מדוע התורה דורשת משפט צדק? ובכן, נגלה כאן דבר חשוב מאוד : החוק הוא בידי השופט. הוא יכול לגרום לכך שהחוק יאמר דברים שאינם צודקים. ובכל זאת זה ייחשב ״משפט על פי החוק״. ייתכן משפט שהוא באמת נאמן למה שניתן לגזור מתוך החוקה, אבל הוא איננו צודק! מה הבעיה שמסתתרת כאן?

יש הבדל בין חוקיות לבין מוסריות. יכולות להיות תקנות חוקיות, והן חוקיות, אך הן אינן מוסריות. מובן? אפשר לגרום לחוק לומר דברים בלתי מוסריים. זה בתוך ובמסגרת החוק. אבל זה לא בתוך המוסר. זה בתוך הלגאליות של החוק. יש כאן הבדל בין החוקיות לבין המוסריות. ועל הבעיה הזו נחלקים התורה וישראל מצד אחד, וכל שאר החברות מצד אחר.
כל החברות יש להן חוקיות. כל החברות יש להן חוק. זה נקרא בלטינית mores – כלומר, מנהגים. והחוקה, שהיא החוק, החוקה של אותם מנהגים, מקבלת תוקף של חוק. ואז "זה חוקי" או ש "זה לא חוקי ", ותפקידו של השופט (המגיסטרט) – הוא לומר מה חוקי ומה אינו חוקי.

תפקידו של השופט איננו לומר מה מוסרי ומה איננו מוסרי, מה צודק ומה איננו צודק. מבינים מדוע? לעיתים קרובות מאוד, שופטים נאלצים לומר: לפי החוק – כך וכך. אבל באמת זה לא כך. ואז צריך לשנות את החוק. האם זה מובן מה שאני אומר? לעיתים קרובות מאוד, בבג"ץ, בבית המשפט העליון, השופטים נאלצים לתת פסקי דין שאינם מוסריים, מפני שהחוק הוא כך. כלומר החוק שחוקקה הכנסת בזמן זה או אחר, כאשר ביקשה לפתור בעיה מסוימת. ובמקרים אלו ניתנת על ידי בג"ץ המלצה לשנות את החוק, כי אחרת לא ניתן לשנות.

אתם מבינים עד כמה המושג הזה של משפט צדק חשוב?

רק מאוחר מאוד, החברות הלא יהודיות, של הגויים, קיבלו על עצמן את הפרויקט שהצדק עניינו במוסר. אבל זה כלל לא היה נכון מבחינה היסטורית. הצדק עניינו היה בחוקיות. מובן? ורק אצל היהודים, זה מובן מאליו. לכן היהודים סבורים שכאשר אומרים "צדק", "משפט", "שפיטה" – הכוונה למה שצודק. אבל לא ! אצל הגויים הכוונה היא למה שחוקי. וקיימת לחברה הישראלית, סכנה של לגאליזם (חוקיות פורמלית) של מדינת חוק, בניגוד למדינת הלכה. שמעתם את הוויכוחים הללו. אלא שלצערנו, גם בעולם ההלכה יש סכנה של לגאליזם. אין לכם מושג עד כמה. מפני שאפשר לגרום לשולחן ערוך, שהוא קודקס ההלכה, לומר כל דבר, שהוא נכון מבחינה הלכתית – אבל איננו צודק. איני יודע אם זה מובן. אתם יודעים שעם השולחן ערוך אפשר לדון כל אדם לגיהינום. כל דיין יכול לדון אותו לגיהינום. כבר סיפרתי לכם זאת פעמים רבות.

במהדורות הספרדיות הישנות של השולחן ערוך מאמסטרדם, בעמוד השער, הופיעו שלוש אותיות. זהו סוד בעיני הביבליוגרפים. שלוש האותיות הן: א–ת–ש. יום אחד אמר לי משפטן: אתם יודעים מה זה אומר? ואצלנו בתלמוד תורה ידענו. זה ראשי תיבות של אל תהי שוטה. אתה הולך לקרוא את הקודקס – אל תהיה טיפש. א–ת–ש: אל תהי שוטה. לפני שניגשים לקודקס, צריך קצת הומור. מפני שעם כל קודקס – ובייחוד השולחן ערוך – אפשר לשלוח כל אחד לגיהינום. אינני יודע אם זה ברור מה שאני אומר. אבל אתם לא מגיבים. אז נראה שהבנתם. זה אומר שמספיק להצמיד סעיף מהשולחן ערוך – ולהגיד: הנה, כתוב כאן כך. כמובן שזה כתוב.

אספר לכם סיפור, שחוויתי בעצמי בצעירותי, כשהייתי צריך לקבל החלטות. יום אחד נאלצתי להכריע. ועל פי ההלכה כפי שהכרתי אותה – ותראו, כדי לקצר אני אומר לכם את הסוף כבר בהתחלה – הייתי מחויב לגרום למשפחה יהודית להתגרש.

אבל הייתי כל כך מבולבל. אמרתי לעצמי: זה לא ייתכן. ההלכה היא כך, אני רואה שהיא כך, אבל זה לא ייתכן שתהיה אכזרית כל כך. ניגשתי לרב הראשון. ובאותה תקופה בפריז לא היה בית דין . וכשאין בית דין, אז בדרך כלל עושים בית דין על ידי התייעצות עם שלושה פוסקים, מעמידים את שלוש דעותיהם יחד כבית דין, והולכים אחרי הרוב. כך זה נעשה. אני הולך אל הרב הראשון. ובחמלתו אמר לי: כן, כן, ההלכה כך – אבל איננו עושים כך. אנו מתנהגים ביותר חסד. נו, הוא טוב לב. אבל מה אומרת ההלכה? הרב השני – רב אורתודוקסי. אמר לי: כן, ההלכה כך. אבל תגיד לי, האם אתה רב רשמי? אמרתי: לא. אמר לי: אם כן, אל תתעסק בזה. הפסק! שניהם אמרו את אותו הדבר, כל אחד בדרכו, ואני נעשיתי עוד יותר מבולבל. ואז הלכתי לרב השלישי – חסיד. ואומר לכם מי זה היה: הרב רובינשטיין. הפריזאים יזכרו – הרב הראשון של רחוב פאווה אחרי המלחמה. אני נכנס אליו. אמר לי: "שב, שמעתי את שאלתך". הוסיף ואמר: "האם אתה יודע את ההלכה?" אמרתי: כן. אמר: בכל זאת, נלמד יחד. למדנו שעתיים – רש"י, תוספות, ראשונים ואחרונים. ואני נעשיתי עוד יותר מודאג – וגם יותר משוכנע שזו ההלכה. כי זה מה שכתוב. ואז אמר לי: "עכשיו אתה יודע מה אומרת ההלכה. צריך לגרש אותם". אמרתי:כן. אמר:"אבל עכשיו, מי אתה שתגרש שני יהודים? "ההלכה אמנם כך – אבל אין מורין כך. איננו מלמדים כך. אנחנו כבר לא ברמה הזו. כלומר, ההלכה התיאורטית יכולה להיות כך, אבל בפועל איננו פוסקים כך, אלא ההפך. אינני יודע אם זה מובן מה שאני אומר. ואז נרגעתי. בסופו של דבר, הוא צדק. הוא לימד אותי שיעור ביהדות. אמר: ההלכה כך, אבל אין מורים כך. זה ברור?

אתם מבינים את הבעיה. אתם יודעים כמה ספרים יש בשולחן ערוך? כמה חלקים יש בשולחן ערוך?

אז פעם הייתה לי שאלה לשאול. זו הייתה שאלה תיאולוגית קצת קשה. הייתי צריך לנסוע מצרפת. לא היה לי מי שיכול להשיב לי עליה. פגשתי רב גדול מאוד בארץ אחרת^{^[25]}. והוא אומר לי: אתה יודע, השאלה הזאת נמצאת בספר החמישי של השולחן ערוך. היא נמצאת יותר בחמישי. אז אמרתי: אבל מה זה הספר החמישי של השולחן ערוך? והוא אומר לי: זה הדיין, הספר החמישי של השולחן ערוך. אינני יודע אם הבנתם את התשובה.

מהי הטית משפט?

אז אני חוזר לנושא. כלומר, צריך להבטיח את ה'משפט צדק', ולא רק את ה'סתם משפט ." ובכן, הנה ההוראות כדי שהמשפט יהיה משפט צדק. וכאן אנחנו הולכים לגלות הפתעות.

פסוק י״ט:
"לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט"

אל תסיט את המשפט. זאת אומרת, אל תהיה נוטה חסד כלפי אחד מבעלי הדין שעומדים לפניך. כלומר, לשופט יש כוח להטות את הכפות, להטות לפי נטיותיו. הוא עושה נטיות.
"לא תטה משפט"!

ומיד עולה השאלה העקרונית: האם צריך לומר את זה לשופט? הרי המצווה פונה אל השופט. אם צריך לומר לשופט "אל תטה משפט", אז איזה מין שופט זה? אל תחשבו שזה פשוט כל כך.

זה מזכיר לי מה שאני אומר לעיתים קרובות: האם אומרים לכבאי: דבר ראשון, אתה צריך לדעת שהאש שורפת? אם אני צריך ללמד כבאי שהאש שורפת, סימן שהוא לא כבאי!
אז אם אני צריך לומר לשופט... שהשופט חייב לנהוג ביושר - סימן שהוא לא שופט. אז מה צריך לגלות כאן? מה שמגלים כאן הוא שאני לא יכול להיות נאיבי. והתורה אינה נאיבית. ועם התורה לא מרמים. התורה יודעת היטב ששופט, דווקא שופט, עלול להיות רגיש לפיתויים — מכל סוג שהוא. לכן צריך להיזהר.

ראו, איך רש"י נכנס כאן "בפטיש של ברזל". ואצטט לכם גם גמרא[26].
"לא תטה משפט" — השופט צריך לדעת שהתורה… איך לומר? שהתורה אינה תמימה. אי אפשר לומר לתורה: "אבל זה שופט". היא תשיב: כן, זה שופט, ובדיוק בגלל זה אני אומרת לו "לא תטה משפט". מדוע? כי בימינו אנשים נבהלים מול "דחלילים". אומרים: "אבל זה דיין!" אז מה? דווקא משום כך צריך להיזהר. מובן מה שאני אומר? הבנתם? היזהרו!

קהל: הזכרת קודם בערך את החירויות שהיו נוטלים לעצמם הדיינים כלפי ההלכה.

מניטו: למשל?

קהל: למשל, במקרה שהבאתם עכשיו, הוא נקט יותר רחמים...

מניטו: אבל איני יודע אם שמת לב ששלושתם אמרו לי אותו דבר. ההבדל היה באופן שבו... הבנתם?

קהל: יש גם מקרים אחרים אצל הדיינים, שבהם לפעמים יש להם נטייה להיות הרבה יותר מחמירים. כלומר, יש להם חופש פעולה הרבה יותר רחב מאשר השופטים במערכות המשפט החוקיות שמוכרות אצל האומות האחרות.

מניטו: אתה מדבר על דיינים או על שופטים?

קהל: על דיינים.

מניטו: טוב, אז נצא מתוך הנחת יסוד... כשאנחנו מדברים על דיינים, אנחנו נמצאים בפסוקים הללו המדברים על שופטים. השופט שבתנ״ך הוא הדיין העליון.

קהל: אם כן, לפי מה שהבנתי, כדי לעשות משפט צדק, צריך דווקא להיות...

מניטו: יש מקרים שבהם משפט צדק הוא החמרה. יש מקרים שבהם משפט צדק הוא הקלה. למה בכלל צריך שופט? אילו לא היה צורך בגורם האנושי שישפוט את הגורם האנושי, היה די לנו במחשב. מכניסים את התורה לתוך מחשב, את הערכים של המשפט, ולוחצים על כפתור. הנה, יש לי בעיה - תן לי את הפתרון. אבל זה בכלל לא כך.

קהל: זה לא הנטייה של השופט? האם לא זהו הגורם האנושי?

מניטו: לא. מה אמרת? הנטייה?

קהל: הנטייה, כלומר, ההטיה שלו ליישם את הדין בצורה מסוימת.

מניטו: לא, זה לא זה. זו לא אותה צורה של 'להיות שופט כבעל גורם אנושי'. לא! כי אתה חושב רק על ממד אחד של הבעיה - הבעיה הרגשית. טוב-לב או אכזריות. לא על זה מדובר. המניעים של התודעה האנושית – גם כשהיא תודעת השופט – זה עולם מסובך. לא מדובר רק על רוך או על אכזריות. יש אינטרסים ממאות סוגים. "אולי אם אצדיק את בעל הדין הזה, ואני יכול לפי מה שכתוב כאן, ולא את בעל הדין השני – גם זה לפי מה שכתוב – אולי אם אתן צדק לזה, יום אחד אזכה ממנו בתקציב לצדקה." אפילו דבר קטן כזה. מזהירה אותי התורה: היזהר מזה. זה ברור? אין לנו שום מושג. אני עצמי היה לי רב גדול – אגיד את שמו, האלג׳יראים ודאי זוכרים אותו, בני אלג׳יר זוכרים אותו – זהו הרב פינגרוט, דיין גדול. פעם התקשרתי אליו, הייתי אז באורסיי, התקשרתי כי הייתה לי בעיה קשה להבנה, לא הלכתית דווקא. התקשרתי אליו בטלפון, והוא היה באמצע דיון בבית הדין.
הוא אמר לי: ״כשאתה מדמיין את עצמך לומד תורה זה בגן בין העצים, אני – בכל פעם שהטלפון מצלצל – זה כואב לי בלב. אגב, הוא באמת נפטר מהתקף לב. הוא אמר לי:" דיין – זה דבר נורא. איזו פרשה מסובכת, צריך להמציא פתרון. אין לנו שום מושג כמה ייסורי מצפון צריך להיות לדיין כדי לוודא שההכרעה שלו נכונה.״

ואגב, לפי ההלכה התלמודית, בית דין שצריך לפסוק דין שבו יש סיכון של עונש מוות – חייב להתענות לפני כן. ולא רק במקרה של עונש מוות, גם בדינים אחרים.

אני נותן דוגמה נוספת, כיון שאנחנו מדברים על זה: אם בית דין פסק פסק־דין בטעות – למשל פסק קנס ממוני למישהו, והוא מגלה בסופו של דבר שטעה, אפילו עשר שנים אחרי, הדיין חייב לשלם את הקנס מכיסו. זאת אומרת: הצדק בתורה הוא אמיתי – ואם נעשה עוול, מי שמשלם זה הדיין עצמו.

כלומר הדיין חייב לדעת שהוא משקיע את עצמו בתוך פסק הדין – ולא שהוא שולט בו מלמעלה. ובאמת, המניעים של הדיינים – זה לא רק הנטייה להיות מקל או להחמיר. זה פשטני מאוד, ואפילו גס! הגיע הזמן שנבין שהסיווג של ״שופט מקל״ ו״שופט מחמיר״, זה סכמטיזציה גסה.

במציאות, המניעים של השופטים הם מורכבים מאוד. אתם מבינים, זה ההבדל בין מניע (motif) לבין דחף פנימי (mobile) . מישהו יכול לנמק פסיקה על פי פסוק מסוים – אבל צריך לשאול: מה הניע אותו לבחור דווקא את הפסוק הזה ולא פסוק אחר? כלומר, מה יש בעולמו הרגשי העמוק, בחוויות חייו, שהוביל אותו לאותה הכרעה? לכן תמיד מעדיפים בית דין של שלושה דיינים – כדי שיהיה רוב, כדי לא להסתמך על משוואה אישית של דיין יחיד. מה גם שהיהודים, כפי שאתם יודעים, לא טיפשים. בסוף הם למדו את השיטה. וזה לא ״טריק״, אלא מציאות: בדרך כלל אדם הולך לשאול דיין שהוא כבר יודע מראש מה תהיה תשובתו… ראיתם כמה זה פשוט? ולכן התורה נתנה לנו חוק .
"כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלוהיך בו".

כלומר – כאשר תעמוד לפניך פרשה קשה מדי. והמילה "יפלא" איננה רק "קשה" אלא "נפלאה", כלומר פלאית, קשה כל כך, שנדרש כמעט נס כדי למצוא לה פתרון. זה עניין של פליאה, של תימהון והשתאות. פלא!

אז - פרשה משפטית:

בין דם לדם – דין שקשור לדם, לדיני נפשות.
בין דין לדין – שאלה בדין, אם פלילי ואם ממוני.
בין נגע לנגע – שאלות של נגעים, מחלוקות הנוגעות לפצעים, לנזקי גוף.
דברי ריבות – מחלוקות משפטיות, מריבות.
בשעריך – בבתי הדין המקומיים שלך.

אז אומר הפסוק:: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳ אלוהיך בו" כלומר תעלה אל המקום אשר ה׳ יבחר, לך אל המקום שבו נמצאת הסנהדרין, בית הדין העליון. באותה תקופה עדיין לא נקבע היכן יהיה בית המקדש. בסוף, התגלה שזה יהיה בירושלים. אבל בתחילה המשכן היה בשילה, וגם הסנהדרין היתה אז בשילה. אחר כך, כשנחרב הבית, הסנהדרין עבר ליבנה. לכן לא כתוב "ירושלים", אלא "המקום אשר יבחר ה׳" . אבל בסוף זה התברר כירושלים.

השופט אשר יהיה בימים ההם

פסוק ט׳: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".

כאן עולה מיד השאלה שמעלים המפרשים: האם אפשר ללכת אל שופט שאיננו בזמני? מדוע התורה מדגישה "אשר יהיה בימים ההם"?

כאן מתגלית נקודה עמוקה: אמנם כל השופטים החיים חיים באותה תקופה כרונולוגית, אבל לא כולם חיים באותו "זמן" של התורה. הם אולי בני אותו הדור, אבל יש מי שעדיין חי בתורה של המאה ה־14, ויש מי שחי בתורה של המאה ה־23. ולכן, לא אליהם צריך ללכת. צריך ללכת אל השופט שהוא בזמן שבו אנחנו חיים. במילים ברורות: רק בית הדין של הרבנות הראשית נכנס בגדר פסוק זה. שאר הדיינים – אכן דיינים הם, אבל מי יודע באיזה "זמן" הם נמצאים: האם בזמן של ספריהם, של רבותיהם, או של שיטתם. אבל ה"שופט אשר יהיה בימים ההם" – זהו השופט שהאומה מינתה לעצמה, ולא כת או קבוצה מסוימת.

מניט: מה רצית לשאול ?

קהל: (שאלה לא ברורה)

מניטו: זה אומר, אני לא יודע מאיזו תרבות יצאת עם כל השאלה הזאת. אבל אומר לך: מכל מקום צריך ללכת אל השופט שנמצא כאן. ואם הולכים אל מישהו אחר...לא משנה, אני לא נכנס לשאלה שלך. הייתי יכול להיכנס, הבנת, אבל עניתי בלי לענות.

על רבנות מול כריזמה

תיתכן סיבה אחרת חוץ מלשאול מה אומרת התורה. זו סיבה אחרת שאנסה לתאר לכם. זה עניין אחר, אין לנו זמן להעמיק בו כי אני רוצה להגיע לדבר על עניין העד. אתאר זאת כך: כאשר החוויה הדתית הופכת למשהו אחר, שהוא אמנם בתחום הדתי, אבל אין בו עוד קדושת התורה, ונכנסים בו ממדים שלא אקרא להם עבודה זרה, אבל הם קרובים לכך. בצרפתית קוראים לזה סופרסטיציה, אמונות טפלות. בעבר היו רבנים שייצגו את התורה, והקריטריון שלהם היה התורה. היום יש יהדות של כריזמה. אתם יודעים מה זה כריזמה? כריזמטי. אם הדרישה היא לחוויה דתית כריזמטית, הולכים לרבי הכריזמטי. אבל לא הולכים אל הדיין האמיתי. וכאן צריך להיות פיכח. צריך להיות קדוש – במובן של בריא (saint – sain). ! והנה אנחנו בתוך אנדרלמוסיה כריזמטית. לא הולכים לתורה. יש לאנשים העדפות לא מודעות לגבי צבע הזקן. אינני יודע אם אתם מבינים למה אני מתכוון. זה לא אומר ש"באקראי" השני לא יגיד אותו דבר כמו הדיין האמיתי. אבל זה מקרה בלבד. חשוב שאומר דברים קשים – אבל הם פשוטים. לי זה כל כך מובן מאליו שכך זה ייראה בסוף, גם אם כעת לא רואים את זה. בכל מקרה – צריך ללמוד תלמוד. אני זוכר אחד מרבותיי שהיה אומר לי: "אם אין לך את התלמוד – התלמוד ישלוט בך."

אנחנו בזמן של קיבוץ. אלא שזה קיבוץ של כפר נחום^{^[27]}, מין ערבוביה של הכול. קיבוץ גלויות – אבל מי שמתכנס אינו בהכרח דומה זה לזה. וזה לא לחינם שהקב״ה נתן לנו מוסדות לאומיים.

תראו את החוצפה: אלו אנשים מאמינים, ובכל זאת אומרים "ריבונו של עולם, אתה לא יודע לעבוד". אלה לא האנשים שצריכים להנהיג אותנו. איזו חוצפה. או שהם מאמינים – ואז הקב״ה הוא שמנהיג. או מה? זו הסכנה שבכריזמה, זהו חטא העגל. זה מה שקורה כשהערב רב עושה עגל במקום משה שהתעכב: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" - והם הלכו לאיבוד. הרב נעלם, אז "עשה לנו עגל זהב". מכאן זה בא – מהערב רב.

אספר לכם בדיחה כדי להקל את האווירה. לפני כמה חודשים הייתי בפריז, והייתה שם הילולא גדולה – הילולת בבא סאלי, שזכיתי להכירו. צדיק אמיתי. אבל היום יש לו יורשים. באותה הילולא, שלא הייתי בה, סיפרו לי דברים שהיו מקפיצים שערות יהודיות גם על ראש קרח. מכרו הכול בשם בבא סאלי. אנשים שילמו סכומים עצומים רק כדי לראות מרחוק את הגלימה של בבא סאלי. הייתה שם אפילו כרזה... לא יודע מה נאמר שם.

וזה בדיוק ענייננו " : אשר יהיה בימים ההם" - צריך להיזהר מאוד.

אומר לכם דבר אחר: בימים האחרונים אני מוצף שאלות חרדות על מה שאומרים הרבנים בקשר למה שקורה במפרץ הפרסי. חשבתי שיהיה טוב שנלמד יחד כמה מן הטקסטים האלו – שתראו מה באמת אומרים התלמוד והזוהר, במקום להסתפק בהצהרות עיתונאיות. שהרי כעת זה התקופה של "העדים"^{^[28]}.

הדבר היחיד שעודד אותי הוא הצהרתו של הרבי מליובאוויטש. לפחות הוא מצטט מקורות אמיתיים. אופן הסיפור של החסידים – זה כבר משהו אחר, אבל נלמד את המקורות.

אני מציע שביום שני בערב, משמונה, נתכנס ונלמד. אין לי ערב אחר. אולי יהיה זה באולם הגדול של היכל שלמה, אם יתאפשר – ואז זה יפורסם ברדיו. אם האולם לא יהיה פנוי – נעשה כאן.

נלמד לפחות טקסט אחד מן התלמוד וטקסט אחד מן הזוהר על מה שמתרחש עכשיו. נלמד עם פירוש המהר״ל.

אגב, אתם זוכרים שבשבת הגדול למדנו על זה – ואיש לא העלה בדעתו שזה יתרחש חודשים ספורים לאחר מכן....

הערות:

[1] וזה בשביל מי שאחר לשיעור (מתוך השיעור)

[2] תכלית המשיחיות על פי מניטו היא להוציא לפועל את זהות בן האדם כפי שקיימת במחשבת הבריאה. כלומר בין האדם כפי שהוא היום, לבין עצמו – מהותו, זהותו כפי שתהיה עם תקופת המשיח.

[3] אמנם היו קהילות ספרדיות גם באירופה, ואחרי תור הזהב הספרדי־יהודי־ערבי , גם הן חיו בתוך אווירה נוצרית (מתוך השיעור)

[4] נראה שמדובר בפרשת משפטים בספר שמות ופרשת אמור בספר ויקרא.

[5] אם ייוותר לנו זמן, ואתם תוכלו לראות זאת בעצמכם בקריאת הפרשה בשבת (מתוך השיעור)

[6][6] בהקלטה ניתן לשמוע את קול החריטה על הלוח.

[7] ומכאן ואילך נתקדם לפי לימוד של החפץ חיים על פרשת השבוע הזו (מתוך השיעור).

[8] royauté de droit divin - המושג של סמכות מלוכה אלוהית מקורו בתיאולוגיה המערבית-נוצרית: המלכים נחשבו כשליחיו של אלוהים בעולם, וישבו כביכול, על כס בית המשפט האלוהי.

[9] «le temps qui court les prophètes ça court» ניסינו לשמר את משחק המילים בצרפתית:
מצד אחד «le temps qui court» = בזמנים אלה, בימינו,
ומצד שני «ça court» = " "זה רץ", כלומר "יש מזה הרבה, זה נפוץ".

[10][10] rabbin et le curé le

[11] בצרפת ובמערב אירופה החזן נתפס לא רק כבעל תפילה, אלא כמעין פקיד דתי רשמי של המדינה, המקביל ל־curé - כומר . ברוב בתי הכנסת הגדולים כמו בבית הכנסת Rue de la Victoire בפריז, החזנים חויבו ללבוש גלימות שחורות ארוכות עם צווארון לבן, בסגנון הכמורה הפרוטסטנטית והקתולית. המנהג לא נבע מתפיסה פנימית יהודית אלא מלחץ חיצוני של המדינה הצרפתית - בעיקר מאז תקופת נפוליאון. מתוך רצון להכפיף את הדת היהודית למודל המוכר של הדתות הנוצריות, כדי שתיראה "דת תרבותית" ולא "כת זרה".

[12] פראפרזה על הביטוי : l’habit ne fait pas le moine – הבגד אינו עושה את הנזיר.

[13] נושא המשרה הדתית, שאחראי לטקס הפולחן.

[14] פקיד של פולחן דתי

[15] consistoire - קונסיסטואר - מוסד דתי קהילתי יהודי שהוקם בצרפת ע"י נפוליאון, ומתפקד עדיין בימינו. תפקידו היה לארגן, לנהל ולפקח על חיי הקהילות היהודיות, ולשמש כגוף הרשמי המייצג את היהודים מול המדינה.

[16] מערכת המשרות והמוסדות הללו – רב, חזן וקונסיסטואר - שיקפה את הרצון של המדינה הצרפתית לראות ברבנים וחזנים עובדי מדינה, בדומה לכהני הדת הנוצריים, תחת פיקוח ושכר מוסדי. ומכאן הבלבול הפוטנציאלי בין המושגים המקוריים בעברית ובקהילות המסורתיות , שמשקפים את התפקידים המקוריים של מלך, שופט וכהן לבין המושגים הללו בקהילות היהודים הצרפתיות של ימינו.

[17] תוספת של המתרגם

[18] אולי יהיה לנו זמן רק לקרוא זאת, עם כמה מן הפרשנויות, אבל אני סבור שזה יספיק (מתוך השיעור)

[19] עדיין לא ברור אם יהיה צורך להרבות בתי־דין בהתאם להתרחבות הטריטוריות, אבל זה רעיון עקרוני (מתוך השיעור)

[20] אולי גם אצל חברות סקנדינביות, שאותן אינני מכיר היטב. (מתוך השיעור)

[21] Esprit des lois

[22] ייתכן שהכוונה לבנו של הרב שמחה הכהן קוק בן דודו של הראי"ה שהיה רבה של רחובות.

[23] "מגלמת" זה מונח שמטריד אותי מהתחלה, כי הוא מונח נוצרי (מתוך השיעור):

incarner נובע מ־incarnation (התגלמות, התגשמות), מלטינית in carne = " בבשר - מונח יסודי בדוקטרינה הנוצרית:l’Incarnation = התגשמות האל בבשר, כלומר האמונה שאותו האיש (Jésus) הוא אלוהים שהפך לאדם. לכן, בעולם התרבותי–דתי האירופי, המילה נושאת מטען נוצרי מובהק.

[24] ששאולים מהעולם הנוצרי.

[25] הדברים מובאים בגרסה מעט שונה במבא לשערי דמעה כרך ב : "כך הסביר לי מור אבא, הרב הראשי של מחוזינו:[43] ״בידיך ד׳ חלקים, החלק החמישי אינו נמצא בכתב והוא החלק החשוב ביותר. אם אינך בן אדם הגון, אתה תהרוג כל אחד עם הספר הזה. זכור שחלק זה קודם לכל חלק אחר. זיל גמור״. לפי מה שזכור לי מפי מניטו מדובר על הרב ויינברג בעל ה"שרידי אש".

[26] את הנוסח המדויק, אביא בסוף השיעור.

[27] כפר נחום Kfar Nahum – Capharnaüm מופיע באבנ- גליון כעיר בגליל. עם הזמן, בשפות אירופאיות המילה "Capharnaüm" קיבלה משמעות מושאלת: בלגן, ערבוביה, מהומה של דברים שונים בלי סדר

[28] כפי שלמדנו בתחילת השיעור – העיתונות היא כוח העדות של ימינו

שיחות על פרשת שבוע: פרשת ואתחנן (1990)

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Fri, 08 Aug 2025 07:28:30 +0300

שיחות מניטו על פרשת השבוע

קריאת שמע: השאיפה לאחדות הערכים בחיי האדם - שיעור על פרשת ואתחנן

הרב יהודא לאון אשכנזי (מניטו)

השיעור נמסר בשנת 1990

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

מניטו: יש בפרשת ואתחנן כמה טקסטים בעלי חשיבות רבה.[1] אחד מהם ראוי לציון, אך לא נעסוק בו כרגע: החזרה על עשרת הדיברות בניסוח שונה [מהניסוח בפרשת יתרו], שמיועד לדור השני של יוצאי מצרים. טקסט חשוב נוסף בפרשה הוא קריאת שמע. כיוון שזה טקסט יסודי, חשבתי לערוך בו עיון מקיף ושלם ככל האפשר, במיוחד בלימוד ]הפסוק הראשון] של קריאת שמע. אנחנו נתקדם בלימוד באופן הבא: אני אקרא פעם אחת את הטקסט של הפרשה הראשונה של קריאת שמע. במהלך הקריאה אצביע על שורת נושאים הראויים לעיון - כמובן, לא יהיה לנו זמן להעמיק בכולם. לאחר מכן נקרא את הטקסט פעם שנייה, כדי להדגיש את המבנה של הטקסט הזה. לבסוף, אם יותיר לנו הזמן, נתמקד בלימוד מעמיק יותר של הפסוק הראשון שנשען על פירוש רש"י.

שמע ישראל: למה להזכיר את אחדות האל?

הפסוק הראשון פותח במילים "שמע ישראל". מי שמכיר את טעמי המקרא, כלומר את סימני ההטעמה של הפסוקים, מוזמן לעקוב גם אחריהם. המילים "שמע ישראל" מתורגמות לרוב כ"הקשב, ישראל" או "האזן, ישראל", וזו אכן משמעותה המילולית של המילה "שמע". עם זאת, כפי שנראה מיד, זה תרגום נכון אך לא שלם. הוא משקף רק חלק מן המשמעות של המילה.

כשנשאל את השאלה הראשונה, נוכל להבין מייד שהתרגום המילולי הזה אינו שלם. נושא הפסוק הראשון הוא שאלת האחדות או המונותאיזם. אם כך, מדוע ראתה התורה צורך לקרוא לישראל ולהזכיר לו את עקרון האמונה באחדות האל? השאלה עצמה פשוטה להצגה, אך מורכבת לפתרון: התורה פונה אל העם היחיד בהיסטוריה שהאמין באל אחד. כיצד ייתכן שהיא מוצאת לנכון להזהיר את ישראל להישמר, לשמוע: שמע! היזהר! תהיה מודע למה שאתה שומע! "שמע" - כלומר לשמוע לא רק במשמעות הפיזית של קליטת קול, אלא בהקשר העמוק יותר, השכלי-ההכרתי. בדיוק כפי שאדם שואל את חברו: "אתה שומע אותי?" לא במובן של "קלטת את הצליל?", אלא: "הבנת?".

מדוע ראתה התורה צורך עמוק לא רק להפציר בישראל, אלא אף מעבר לכך: ממש לקרוא אליו בקריאה נוקבת, לעורר אותו, להעמיד אותו על המשמר, ולהזהירו על העיקרון הזה: "שמע ישראל"? ואני מזכיר[2]: יש כאן תרכא, טעם מפסיק, המבליט את המילה "שמע". "שמע", הֶפְסֵק (תרכא) "ישראל". וכפי שתראו, כל מילה בפסוק הזה ראוי שתילמד בפני עצמה. בהמשך אעמיק באחת מן המילים שבפסוק במהלך הקריאה השלישית עם רש"י, אבל כבר עכשיו אני רוצה להדגיש: כל מילה ומילה בפסוק ראויה ללימוד בפני עצמה.

"שמע" - מדוע דווקא "שמע"? "ישראל" - גם זה יוצא דופן. פרט לפסוקים מועטים, נדיר שהתורה פונה אל ישראל וקוראת לו בשמו: "ישראל". בדרך כלל, הנוסח בפניה לעם ישראל הוא "בני ישראל". אם התורה פונה לישראל כקולקטיב וקוראת לו "ישראל", זו פנייה חריגה, שמרמזת על כוונה מיוחדת.

"ה' אלוקינו": לימוד קצר על התגלות שמות ה'

"שמע ישראל ה' (יקוק)" – שם הויה הוא השם הפרטי שבו משתמשת התורה כדי לציין את מי שהוא אלוהים. המילה "ה'" [שם הויה], שאנו מבטאים בלימוד כ"השם", כלומר ה-"שם" – כפשוטו, אינה זהה ל "אלוהים". "ה'" אינה מילה שמשמעותה "אל"/אלוהים" או בהיגוי הלמדני "אלוקים" שהיא המילה המציינת את מושג האלוהות. "ה'" הוא השם הפרטי של מי שהוא אלוהים. וזה שם שאינו ניתן לביטוי, שם שאנחנו לא מבטאים אותו כפי שהוא כתוב.[3] המתרגמים ואלו שעוסקים בתיאולוגיה נוהגים לכנות את השם הזה במונח הלועזי המעט-ברברי, "טטרגרמטון". זה מונח שמקורו ביוונית: "טטרה" – ארבע", "גרמה" - אות. כלומר: "השם בן ארבע האותיות". ולכן כשאנחנו אומרים: "שמע ישראל ה'" - אנחנו נוקטים בלשון עקיפה, מעין כינוי או רמז, מכיוון שאיננו מבטאים את שמו המפורש של מי שהוא אלוהינו.

וכאן ראוי לשים לב:

המילה "אלוהים" משמשת בהקשר הזה כשם עצם שיש לו משמעות של תואר. כלומר, זה שֵם עצם שמבחינה תחבירית מתפקד כאֶפִּיתֶט[4] בלשון הדקדוק הצרפתי – מונח קרוב ל'תואר מתאר' או 'כינוי מהותי'. כלומר "אלוהים" הוא זה שעליו נאמר שהוא "האל".[5] זה שהוא "האל".[6] המילה "אלהים" מנוסחת בצורת גוף שלישי נסתר. זה כמו לדבר על מישהו אחר שבדרך כלל לא פונים אליו ישירות, כפי שנהוג בנוסחים המסורתיים. המילה הברורה ביותר בצרפתית היא "lui" – כמו "הוא" בעברית. וכשאני נאלץ לתרגם לצרפתית בכתב, אני נוהג לכתוב "celui" –בשני חלקים עם מקף: ce-lui", כדי להדגיש את המשמעות: "זה – הוא", או "זה ההוא" (celui là).[7]

אם כן: "ה' אלוקינו" – שהוא אלוהינו – "ה' אחד". זה התרגום המילולי. אני חוזר: בפסוק הזה יש שש מילים: שמע – הקשב, ישראל: ה' אלוקינו, ה', אחד. כל המפרשים עמדו על העניין. במיוחד אחד מגדולי מפרשי רש"י – הראשון לפי הסדר הכרונולוגי –הרא"ם, ראשי תיבות: ר' אליהו מזרחי. כך הוא נקרא בפי חכמים: הרא"ם. הוא נחשב לאחד ממפרשיו המרכזיים של רש"י. הוא חי לאחר תקופתו של הרמב"ן, שאמנם לא פירש את רש"י באופן ישיר, אבל מרבה לצטט מדבריו בראש פירושו על כל פרשה כדי לדון באמירותיו. הרא"ם עצמו נידון ונבחן גם על־ידי המהר"ל מפראג בפירושו המפורסם על רש"י – "גור אריה". אחריו יש גם את הפירוש החשוב "לבוש האורה" ואת הפירוש "שפתי חכמים" - מהפירושים העיקריים על רש"י. למעשה קיימים מאות ספרים שמפרשים את המפרשים של רש"י. כלומר, ספריית פירושי רש"י, שהוא הפירוש המרכזי על התורה, היא ספרייה עצומה. אני ציינתי כאן את העיקריים. הרא"ם במיוחד מדגיש שכדי להבין את הפסוק הזה יש לבאר אותו קודם כל בפשטות מילולית, כלומר באופן המובן מאליו.

ובכן, יש כאן צורך להשמיט מילה אחת או להוסיף מילה. סליחה אם אני לא מדייק, הכוונה היא: או שיש כאן מילה מיותרת או שחסרה מילה. למשל, היה אפשר לנסח את הפירוש כך: "שמע ישראל, ה' אלוקינו הוא אחד[8]". על פי הפירוש הזה, המילה "ה'" מופיעה פעמיים ואחת מהן נראית מיותרת. או לחלופין, היה אפשר להבין: "שמע ישראל, ה' שהוא אלוקינו - ה' אחד". כלומר: "ה' שהוא אלוהינו – הוא[9] ה' אחד". ואכן, כפי שנראה בהמשך השיעור כשנגיע לקריאה השלישית של הפסוק, נראה שהנוסחה השנייה, המורחבת, עם ההבהרה התחבירית – היא זו שהתקבלה כבסיס לפירוש ולדרשה אצל רש"י.

אם כן, השאלה שמעורר הפסוק הראשון היא כיצד להבין את המילה "אחד"? והשאלה הזו תוביל אותנו אל ההגדרה של מה שמכונה "המונותאיזם העברי". כלומר, מעבר לעיון המעמיק ולניתוח המילולי של כל מילה בפסוק הזה, עלינו להבין מה פירוש "להבין",[10] ומדוע אנחנו מוזהרים וחשים טלטלה נוכח הקריאה הזו: "שמע ישראל".

השאלה הקיומית שמעסיקה את האנושות: המושג 'ישראל'

בנוסף, צריך לשאול למה התורה מתכוונת כשהיא אומרת "ישראל", שהרי זו אחת המילים המסתוריות ביותר בכל הסיפור המקראי. יש שתי מילים שקשה במיוחד להבין אותן:

השם שבו נקרא הקב"ה במקרא.
והמילה "ישראל".

שמתם לב מן הסתם שגם במהלך ההיסטוריה עצמה הזהות האנושית הזאת, "ישראל", נותרה בגדר תעלומה. אני מדגיש: אני לא משתמש כאן במילה "תעלומה" במשמעות הנוצרית של "מסתורין ישראל" ,[11]שהרי שם יש למושג הזה קונוטציה שונה לחלוטין.[12]תחתית הטופס אבל כוונתי לומר שאי אפשר שלא להבחין בכך שמדובר בזהות אנושית שכולם מנסים להגדיר, ואף אחד לא מצליח באמת לעשות זאת. הדברים מגיעים עד כדי כך שזה הפך לנושא שנוי במחלוקת אף בתוך הכנסת הישראלית עצמה. הדיון הזה מוכר בשמו: "מיהו יהודי". אבל בעצם השאלה האמיתית היא לא רק "מיהו יהודי", אלא גם, ואולי בעיקר: "מהו יהודי". כיום אנחנו מכנים את עצמינו "יהודים". אבל מיד, ברגע שבו אנחנו משתמשים במילה "יהודי" היום, די בהעלאת המילה עצמה - "יהודי" - כדי לעורר אינספור שאלות. יש בה חומר לדיון כמעט אינסופי. יש אינספור נושאים לחוגי לימוד, ממש כמו מספר החוגים שאפשר להמציא ולדמיין. זה נושא נדוש, לעוס עד דק, של החוגים ללימודי יהדות: מה זה בעצם "להיות יהודי". אני פשוט רוצה להדגיש את זה, מפני שאם אנחנו רוצים להגדיר על מה מדובר, נמצא את עצמינו ניצבים מול תעלומה. מדובר בעניין שכרוך באופן ישיר במסתורין הגלום בהבנה של השם שמסמן את מי שהוא יהודי.

בעצם, אפשר לומר שבמובנים שונים צריך לפענח את כל אוצר המילים הלשוני של התנ"ך. אם נתבונן בזה באופן סכמטי, בעבודת הפענוח הזו אנחנו מגבילים את עצמנו בכך שהעברת המשמעות נעשית דרך תרגומים מילוליים ממילונים של שפות אחרות. אבל אפילו אלו שלומדים בעברית, מגלים שיש להבין מה המשמעות שהנביאים ביקשו לייחס למונחים העבריים שבהם השתמשו. צריך היה לקחת את כל מילות המקרא, את כל מילות הטקסט, אבל אתן לכם רק דוגמה פשוטה: כשהתנ"ך מדבר על שולחן, למה הוא מתכוון? כשהתנ"ך אומר "יד", למה הוא מכוון? בתהליך שבו רמת המשמעות מידרדרת והולכת, אנחנו עוברים מתרגום מושגי, אל הסבר על פי הקשר, ומשם לתרגום מילולי. בסופו של דבר אנחנו מציינים את הרובד הגס ביותר של ייצוג הדברים,[13] כפי שאנו תופסים אותם בעולמנו החיצוני, באמצעות דברים מקבילים[14] ואנלוגיים[15] הנושאים את אותו השם.[16] למשל, כשהתנ"ך אומר "יד ה". טוב, את הקב"ה אנחנו הרי לא מבינים, אז צריך ללמוד. כלומר, להבין למה רומזת "יד", איזו משמעות יכולה להיות טמונה פה עבורנו בביטוי הזה, "יד ה'". או המילה "עין". כל זה רק כדי להראות לכם שזה לא פשוט.

אבל אחת המילים הכי חמקמקות להגדרה, היא "ישראל". מה פירוש הדבר להיות "ישראל"? ולא הייתי מרחיב כל כך בדיבור על המילה הזו אלמלא הייתה זו שאלה קיומית בתולדות האנושות כולה, ובקנה מידה עצום כל כך. בדרך אגב, אצטט לכם מדרש אחד. לא אצטט אותו בפירוט, כי יש חשש שניכנס לסוגריים עצומים... אבל מדובר במדרש[17] שמצביע על כך שהתורה ייחסה חשיבות - או נכון יותר: ראתה צורך - לזהות ולהגדיר בפנינו את הגבולות החיצוניים של הזהות הישראלית. כיצד? על ידי כך שסיפרה וניתחה לנו את ההיסטוריה של זהות משפחת אברהם. זה נושא שאתם בוודאי כבר מכירים אותו היטב. ניתן דוגמה: מסופר לנו באריכות על מתח זהותי בין ישמעאל וישראל. בסופו של דבר, "ישמעאל" - זה ברור! ברובד אחר, מסופר לנו גם על מתח זהותי בין עשיו לישראל. ובסופו של דבר גם "עשיו" - זה ברור! אם נבקש להבין את ההתפתחות, את המימוש של הפוטנציאל האדיר של הכישרון, את המהות הייחודית[18] של התרבות שיצאה מישמעאל מצד אחד, ומעשיו מצד אחר, זה ברור: אפשר להגדיר ולתחום את עולם האסלאם, ואפשר להגדיר ולתחום את עולמה של הנצרות. זה לא כל כך קשה. כלומר, זה בגבולות ההשגה של המדע האנושי, של האנתרופולוגיה.

אבל ישראל...?

כשאדם מוסלמי יוצא מן האסלאם זה ברור: הוא אקס־מוסלמי. כשאדם נוצרי יוצא מן הנצרות זה ברור: הוא אקס־נוצרי. אבל ישראל? זה מסתורי. אין דבר כזה אקס־יהודי! כאשר ישראל יוצא מישראל הוא נשאר ישראל, ובכל זאת הוא עוזב את ישראל. הוא איננו ישראל - אבל הוא ישראל! זו דוגמה לאופי ה"קשה־להגדרה" הזה.

לכן, הכול נראה כאילו - למרות שאנחנו יודעים את הגבול החיצוני של זהות ישראל:[19] ישראל איננו ישמעאל, ישראל איננו עשיו[20] - יש כאן מעין הגדרה עקיפה, אבל מציאותית! איזה מין מציאות מהותית, שהיא סוג של דינמיט בתוך ההיסטוריה של האנושות: "ישראל?" סימן שאלה. עד כאן זה מובן?

"שמע ישראל" - מדוע משה רואה צורך בפסוקיו [21]לפנות אל ישראל בעניין המונותאיזם העברי באופן סמוי ומרומז? [22] וזו השאלה שהעליתי לפני כן: למה בכלל משה נדרש לעורר ולהתריע את ישראל - העם המונותאיסטי היחיד - להיזהר ולשמור על המונותאיזם?

ה' אחד: עיון ברעיון המונותאיזם העברי במהלך ההיסטוריה

"ה' אחד" - המילה שצריך להבליט כאן היא המילה "אחד". אחד בעברית משמעותו UN בצרפתית[23]. יש מילה אחרת בצרפתית שנוטים להשתמש בה כדי לציין את המונותאיזם העברי במקום המילה "אחד", וזו המילה unique "יחיד".[24] אקדיש את הזמן הנדרש כדי לנסות להזכיר לכם – ולא כדי לשכנע אתכם משום שזו אינה שאלה של שכנוע, אלא של אוצר מילים – שזו אינה מילה נרדפת[25]. זה תואם, אבל זה לא נרדף. שמות העצם שמתייחסים לשני שמות התואר האלה: למילה אחד זה אחדות. במובן של אחווה. לא בדיוק אחווה, אלא במובן של אחדות כאיחוד. אבל בעברית, כדי לומר "יחיד " (unique), יש לנו מילה שונה לחלוטין: זו המילה "יחיד" ולא "אחד". ושם העצם המתאים לכך הוא "ייחוד "(Yichoud). וזה אומר: ייחודיות[26], מה שמייחד, מה שמֵבְחִין, כלומר: מה שמגדיר דבר מה כייחודי, המאפיין הספציפי. ייחוד – יחיד[27]. ולגבי הנושא שלנו, אני חושב שניגש אליו בצורה פשוטה מאוד. כאשר אנחנו מכריזים, קובעים, את ייחודו של הקב"ה, כאשר אומרים שהקב"ה הוא יחיד, כוונתנו לומר שהוא היחיד, שהוא מה שהוא. כלומר, לומר שהקב"ה הוא יחיד פירושו: אין שני לו, אין שני, אין שלישי, אין רביעי. אבל כאשר אומרים שהקב"ה הוא אחד, ממשיכים הלאה, מעבר לכך: אנחנו קובעים שהאל היחיד הזה הוא גם אחד בתוך עצמו. זה כבר ממד אחר, מושג שונה לחלוטין. אם כן, צריך להבין שהמונותאיזם העברי הוא מונותאיזם ייחודי. הוא מתגלה, הוא פורץ מתוך המונותאיזם השמי הכללי, שהוא המונותאיזם של הייחוד (unicité). ובתוך או מעל המישור הזה של המונותאיזם של הייחוד, מופיעה טענה שממשיכה מעבר לו: המונותאיזם של האחדות (unité). אם כן, ישנו מאפיין ייחודי מאוד למונותאיזם העברי. האם זה מובן מספיק? תגיבו, תגידו לי אם לא הבנתם, בצרפתית או בעברית. האם זה מובן? השתיקה הזאת... היא ייחודית (צחוק).

קהל: האם זה אומר שלעמים השֵמִיים שחיו יחד עם אברהם, עם משפחתו של אברהם, כבר הייתה התודעה של הייחוד (unicité), ושהחידוש של אברהם זה: לא רק שיש אל יחיד, במובן המתמטי שיש אל אחד בלבד. אלא בתוך אותו האל יש אחדות של תכונות?

מניטו: מצוין. האם זה ברור מה שהוא אמר? ובאמת, מה פירוש "שֵמִיים"? אלו הם צאצאיו של שֵם. שימו לב איך נקרא אותו אב קדמון: שֵם. באופן המסוים של היות אדם, הם היו האנשים שיודעים את ה-'שֵם'. האם זה מובן? מבין ילדיו של נח, לא בכל שושלת, מופיעים העברים. השושלת של העברים מופיעה וצומחת משושלתו של שֵם. השֵמִיים הם המונותאיסטים של הייחוד. המאבק של השֵמִיים הוא נגד הפוליתאיזם. הפוליתאיזם קל להבנה: לראות את העולם כאילו יש בו כמה אלים. זו נטייה טבעית. כנגד הנטייה הזו ניצבת האינטואיציה המונותאיסטית השמית.

כדי שיהיה מובן, אני אבטא את האינטואיציה הזו בלשון תנאי: אם יש אלוהים - לא ייתכן שיהיו יותר מאחד. ואל תחשבו שזו מסקנה של השֵׂכֶל. לא! האינטואיציה הזו נולדה דווקא כתוצאה ממאמץ רוחני עמוק. ואני מדגיש: זו לא אמת שכלית. זו אמת רוחנית! אבל בגלל שאנחנו כל כך רגילים לחשוב כך, היא נראית לנו כדבר ברור מאליו מבחינה רציונלית. אבל לא, אין זו אמת רציונלית, אלא אמת רוחנית.[28] להפך! מבחינה רציונלית דווקא הפוליתאיזם היה הדבר הברור מאליו. ולכן אי אפשר להאשים את הפוליתאיסטים בכך שהשֵׂכֶל שלהם עקום או מעוות. הם פשוט פעלו מתוך תבונה טבעית. ונבין בהמשך למה.

אני שוב חוזר: האינטואיציה של המונותאיזם השמי היא אינטואיציה רוחנית, ולא שכלית. ההרגל של האינטואיציה הזו שנרכש במשך ההיסטוריה גורם לנו לחשוב שזו אמת רציונלית. הוא הפך אותה בעינינו ל"אמת הגיונית". נכון שיש כאן עקביות לוגית מסוימת. אבל זו לא הלוגיקה של השֵׂכֶל, זו לוגיקה של הרוח.

נדון בכך בהמשך הדברים. כדי לא להכביר מילים, אתחיל מקביעה אקסיומטית: נניח כהנחת יסוד שיש חידוש בתורה, דבר מה חדש. אבל החידוש הזה כבר היה קיים ברובד כלשהו אצל השֵמִיים. למשל: מלכי־צדק, שהיה בן־דורו של אברהם, הוא מונותאיסט של הייחוד (unicité). אבל הוא מתחת לרמת האינטואיציה העברית ששבה ומופיעה עם אברהם, האינטואיציה של המונותאיזם של האחדות (unité). למשל, כאשר אנחנו כבני הזמן המודרני מתבוננים בתרבות ובציוויליזציה הפוליתאיסטית רבת־השנים, יש לנו נטייה, מתוך נאיביות של אנשים מודרניים, לראות בהם פרימיטיביים. אבל בפשטות, הם היו נורמליים, מבחינת המנגנון הטבעי שבו פועלת המחשבה. הם פשוט לא זכו לחסד של התגלות. רק לעם שהאחדות נתגלתה לו ]בגילוי אלוהי], הייתה תחושה מוקדמת של האחדות. אבל העם הזה היה יכול להיות המצע להתגלות של רעיון האחדות רק משום שמלכתחילה הוא היה שייך לאנושות שכבר עברה את המדרגה הראשונה של המונותאיזם, שהיא: מונותאיזם של הייחוד (unicité).

דווקא מתוך המיתוסים האלה עצמם,[29] פורץ האור של העברים, אנשי המונותאיזם. היו למונותאיזם העברי הזה גם תקופות של ליקוי מאורות, אך הוא שב ומגיח מחדש עם אברהם. אבל אברהם לא בא משום מקום. כפי שאתם יודעים, הוא בא משושלת העברים. והשושלת הזו של העברים עברה תהפוכות וגלגולים. אשתמש במונחים מהגנטיקה: אתם יודעים יש תכונות דומיננטיות ותכונות רצסיביות. היו דורות בקרב העברים, שבהם המונותאיזם של האחדות היה במצב רצסיבי. והכי רצסיבי מכל הרצסיביים היה אביו של אברהם, ששמו תרח. אבל זה הופיע מחדש עם אברהם. יש להתרגל לכך.

כוחו של הרגל: האנושות התרגלה לאמיתות הנבואה והפכה אותן לאמיתות רציונליות

אני עומד לומר לכם עיקרון, שלדעתי תקף באופן כללי: יש לזכור – החינוך המקראי השפיע על האנושות במשך אלפי שנים. יש לו השפעה אדירה על ההיסטוריה של התרבות האנושית. ההתרגלות לתרבות החינוכית של המקרא, ההיכרות הקרובה עם מה שנראה לנו היום כ"אמיתות ברורות מאליהן" מתוך תורת הנביאים העבריים, מתוך התנ"ך - ההיכרות וההרגל גורמים לנו לחשוב שאלה אמיתות רציונליות, בעוד שלמעשה מדובר באמיתות של אמונה. האם זה ברור? במהלך כל הלימוד הזה אנסה להראות ולהדגיש כיצד המונותאיזם העברי הוא מושא של אמונה, כזה שלא שייך בכלל לקטגוריה של אמת רציונלית ברורה מאליה.

לשם כך, נפתח בהגדרה בסיסית: השֵׂכֶל האנושי פועל על פי עיקרון מרכזי שאנשי הלוגיקה ניסחו והדגישו: 'עקרון הזהות'[30]. זה הרי ידוע: כל מה שאינו נופל תחת עקרון הזהות נחשב לבלתי רציונלי. זה לא אומר ש[מה אינו נכלל בעיקרון הזהות] אין בו עקביות או היגיון. אלא שההיגיון הזה הוא, כמו שאומרים בעברית: "למעלה מהשֵׂכֶל". העקביות הזו, ההיגיון הזה, האמת הזו, נתפסת למעלה[31] מן השֵׂכֶל, כלומר: מעֵבר לשֵׂכֶל הטבעי. האמת הזו שייכת לסדר אחר, שונה מהאמת הרציונלית. וזה לא אומר שלמעלה מהשֵׂכֶל...

תשמעו: אנחנו מנסים להיגמל ממה שנראה בתור אמת מפוכחת וברורה מאליה של התרבות המערבית. המערב התרגל לחשוב על כל אותם דברים שאני מכנה "אובייקטים של אמונה" בתור דברים אבסורדיים. אני אצטט לכם משפט בלטינית של אחד התאולוגים הלטיניים:Credo quia absurdum est[32] - אני מאמין כי זה אבסורדי. כי אם זה לא היה אבסורדי לא היה לי צורך להאמין בזה. נכון?

תראו מה קורה: התרבות סביבנו הרגילה אותנו לאיזו קלישאה מסולפת: כאילו, אנחנו מאמינים באובייקט של אמונה כלשהו מפני שבעצם הגדרתו הוא בלתי־ייאמן. אם כן, ככל שזה יותר בלתי־יאומן - כך אנחנו יותר יראי שמיים. אבל זה לא סביר! עצם זה שאתה מאמין לא מעניק לך זכות להאמין במה שלא יהיה. אתם מבחינים בזה? נוצרה בתרבות אשליה של אמת ברורה מאליה שאם מדובר באמונה, אז ממילא, מעצם הגדרתה של אמונה, זה בלתי סביר. זה ברור, לא? אגב, היהודים הם ממש מומחים בזה: הם יכולים להאמין במה שלא יהיה! רוצים להקים דת חדשה? קחו יהודי, תגרמו לו להאמין באידאל, והוא יסחוף אחריו את כל האנושות! זה ברור. יש משהו בזה: היהודים המציאו את כל ה"איזמים" האפשריים: סוציאליזם, ציוניזם, קומוניזם, ליברליזם... ואם הימים יספיקו, הם עוד עלולים להמציא לנו גם את... היהדות!

נחזור לנושא: הרעיון המרכזי של הפסוק הזה – אחדות ה' – הוא הרעיון של התגלות. ואלה שלא זכו לחסד, לזכות של ההתגלות הזו – אין להאשימם על כך שהם מחוצה לה. זה מובן מה שאני אומר? אני זוכר, כשלמדתי פילוסופיה בסורבון, היו איתנו גם סטודנטים קתולים. לא היו רק יהודים בסורבון. והם היו, אם ניתן לנסח זאת כך, לכודים בתוך בעיה מדומה. הם הרגישו שצריך להאשים את סוקרטס על כך שאיננו משה. אבל סוקרטס המסכן הוא סוקרטס, הוא לא משה! מדוע להאשים בכלל את סוקרטס על כך שאינו יודע את מה שמשה יודע? זה מובן, כן?

אבל ליהודים הייתה תגובה הפוכה. היהודים היו משוכנעים שמשה לא ידע, אלא את מה שסוקרטס ידע.[33] ובכל פעם שהם גילו משהו דומה [לתורה] אצל סוקרטס או אצל תלמידיו של סוקרטס, הם היו נרגעים. סוקרטס פועל מתוך תודעה בריאה, שפויה.[34] אי־אפשר להאשים אותו על כך שאין לו את הרוח הקדושה![35] זה מובן, כן?

הנושא כאן הוא הקטגוריה של ההתגלות. ההתגלות ניתנה לעברים, היא לא ניתנה ליוונים. אני מקווה שזה מובן מה שאני אומר. ולכן, צריך להבין את זה באופן ברור: ההתגלות נמסרה לעם שכבר נשא בתוכו את הנטייה לקראת אותה התגלות. כלומר, ישראל שלפני ההתגלות הוא הכלי, כלי הקיבול של ההתגלות. זה אומר שמצד עצמו ישראל כבר נושא בתוכו באופן בלתי ממומש,[36] כחלל שמצפה להתמלא, את מה שעתיד להתגלות לו בשלמות. אני מקווה שזה ברור מה שאני רוצה לומר: הקב"ה מדבר, אומר הנביא ישעיהו, האוזן היא זו שמקשיבה, ששומעת. האם זה מובן? ישעיהו אומר את זה באופן מדויק מאוד:" דיברתי – ואתה לא סגרת את האוזן".[37]

אתם רואים מה פירוש של "שמע"? זה אומר: "הקשב". שמע זה הקשבה. שמעתי הסבר יפה מאוד של אנדרה שוראקי. אתם יודעים, אחד מגדולי מתרגמי התנ"ך הפואטי. קראתם את התרגום של אנדרה שוראקי לתנ"ך?

קהל : כן

מניטו: אז הייתי אומר שאני מעריץ אתכם! טוב, הוא באמת מתרגם דגול של המקרא[38]. לפני הרבה שנים שמעתי ממנו דבר יפה מאוד. הוא אמר: "'שמע ישראל' זה בעצם 'שתוק', אם לא שותקים, אי אפשר להקשיב. משום שאם אינך שותק, אין לך אפשרות להקשיב. אלא שהיהודים, כפי שאתם יודעים, מדברים מצוין... הנה, אני ניגש מייד לעניין שאליו רמזתי כבר לפני כן.

בסופו של דבר, התודעה האנושית אינה מסוגלת לתפוס או לייצג את מידותיו של אותו האל שעליו נאמר שהוא אחד – אלא באופן סותר. לכן "אחד", זה מושג של אמונה. כאשר אנחנו תופסים את הופעות הריבונות של אותו אל אחד, שהוא האל היחיד, הרי שאנחנו תופסים זאת דרך תיווך של תכונות, מידות, שהן לא רק שונות – אלא גם סותרות זו את זו. ולפיכך, אין להאשים את תגובתו הפוליתאיסטית של האדם הטבעי. היה זה טבעי לחלוטין שהאדם, מטבעו, יהיה פוליתאיסט. משום שכל מה שהוא תפס היה כמין תוהו ובוהו של תכונות.

סוד הקיום האנושי: כשהאמת הושלכה לארץ, וההיסטוריה האנושית (הלא-אבסולוטית) זכתה

פה אני רוצה לפתוח סוגריים קטנות. פעם אחת למדתי קטע של המדרש[39] שמראה שכאשר הקב"ה החליט לברוא את האדם המלאכים מחו על כך. רואים שם שהמלאכים מצויים במחלוקת ביחס לעצם כוונת הקב"ה לברוא את האדם. חלקם אומרים: טוב שהקב"ה יברא את האדם, וחלקם אומרים: לא טוב שיברא אותו. אני לא אכנס כאן ללימוד הסוגייה של "מהו מלאך", אלא רק אעבור, ברשותכם, לרמה אחרת של אוצר מילים. באופן אנאלוגי נאמר זאת כך: הערכים המוחלטים ששולטים על ההיסטוריה ועל דרך פעולתו של עולמנו, שברמה מסוימת של שפת התנ"ך הם ה'רצונות' של הקב"ה 'ביחס-ל...', כלומר הרצון האלוהי ביחס לערך מסוים, מתורגם בשפה המקראית לצורת "מלאך". נניח את זה פה כנקודת מוצא. ההיסטוריה של העולם – וממילא גם ההיסטוריה של האדם – נבחנת על פי הערכים האבסולוטיים. אלא שהערכים האבסולוטיים הללו אינם תמימי דעים לגבי הפסַק שראוי לגזור על ההיסטוריה של האדם. חלק מהמלאכים אומרים: לא, זה יצור בלתי אפשרי. וחלק מהמלאכים אומרים: כן, זהו יצור הכרחי.

ושוב, אני לא נכנס כאן לעומק המדרש. העיון במדרש כשלעצמו עמוק, חשוב ומרתק מאוד. הוא מגלה לנו עד כמה בעלי המדרש היו בעלי תפיסה פילוסופית ואנתרופולוגית מעמיקה ורחבה ברמה שאנחנו לא מעלים על הדעת. בסופו של דבר, המדרש הזה מבטא את העובדה שהקולות בעד ונגד בריאת האדם שקולים. יש מספר זהה של ערכים מוחלטים שאומרים "לא", בדומה לאלה שאומרים "כן". כלומר, במישור של הערכים האבסולוטיים, כאשר הקב"ה נמלך בעצמו – אין ביכולתו להגיע להכרעה: האם ראוי לברוא את האדם או לא? ומיד, כשמתחילים לחוש את התחושה, את האינטואיציה, שקיומו של האדם בתוך עולם הטבע הוא אנומליה במציאות הטבעית, אז מבינים שהמדרש הזה צודק: יש כאן סוד – סוד הקיום האנושי.

הרבה פעמים למדתי אצל אתנולוגים ואנתרופולוגים. כבר הזכרתי לכם פעם את אחד מהספרים של קסטלר. בספרו The Ghost in the Machine יש ניסוח יוצא דופן: "ההשערה היחידה שיכולה להסביר את ההיסטוריה האנושית היא שהאדם נולד חולה". כלומר: האדם הוא יצור חולה מבחינה נפשית. הוא מכנה זאת: "הפרנויה האנושית". וברגע שמנסים לקרוא את ההיסטוריה של האנושות באופן אובייקטיבי, עולה השאלה: האם אנחנו לא עוסקים כאן בעצם בסיפורו של חולה נפש? האדם? האם זה ברור מה שאני אומר? טוב, אל תיבהלו. הכול מתנהל כאילו... וכן, זה בעצם באמת כך, שהאדם הוא יצור, אם יורשה לי לומר, מסתורי. ואחד ההסברים הוא שאולי הכול התחיל בפגם מבני כלשהו במבנה של המוח, ושבעצם נולדנו חולים נפשית. ואם כך, רק מעטים מאוד מבין בני האדם הם בעלי רוח בריאה באמת. ואת אלה אנחנו מכנים "קדושים".[40]

על כל פנים, בחזרה לנושא, הרי זה מה שאומר המדרש: האבסולוטים (הערכים המוחלטים) נחלקים ומתנגדים: יש שאומרים "כן", ויש שאומרים "לא". והמשמעות היוצאת מזה היא: מנקודת המבט האבסולוטית אין אפשרות להכריע. האם זה טוב לברוא את האדם? האם יש בכלל מקום לברוא אותו? האם ניתן לחרוץ שיפוט חיובי על ההיסטוריה של המין האנושי? אין תשובה!

ואז ממשיך המדרש ואומר שהקב״ה לוקח אחד מן הערכים המוחלטים - זה שאומר "לא", שהוא ערך האמת – ומשתיק אותו. לפי לשון המדרש: הוא השליך את האמת לארץ. ומביאים פסוק: "וַתַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" )דניאל ח, יב). וכך, לאחר שהיו שני קולות בעד ושני קולות נגד, נשארו שניים בעד מול אחד נגד. ואז ה' בורא את האדם. הבריאה הזו של האדם היא כמעין הימור. בתנאי שהאמת תשתוק. כלומר, אם נשפוט את ההיסטוריה האנושית לפי האמת, הכרעת האמת תהיה שלילית. לכן, כדי לאפשר את בריאת האדם, יש להשתיק את האמת. כך שבריאת האדם היא סוג של הימור.

המדרש ממשיך ואומר: המלאכים התקוממו. כלומר התלוננו, ערערו לפני הקב"ה: איך אתה מזלזל בקריטריון של כל הערכים? שכן אם משתיקים את האמת, מה ערכן של שאר המידות? שהרי המידות אינן נחשבות לערכים אלא מכוח האמת שבהן. ואז אומר הקב"ה: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" (תהילים פה יב). כלומר: ההיסטוריה עצמה תכריע. היא זו שתגלה האם ההימור שהקב"ה לקח כאשר הקדים את החלטתו להכרעת הערכים המוחלטים היה מוצדק או לא. בסוף ההיסטוריה יהיה משפט, רק בסוף! אבל המשפט אינו יכול להיעשות כל עוד האמת מבקשת לדבר. כל עוד רצונה של האמת הוא לדבר כדי לומר 'לא' המשפט אינו יכול להתקיים. רק כאשר האמת תאמר כן, המשפט יוכל להיעשות.

אבל במדרש יש נוסח שאני רוצה להדגיש. המדרש אומר כך: בזמן שהמלאכים דנו ביניהם אמר הקב"ה: "כבר בראתי את האדם". ועל מה זה מבוסס? על פסוק שבו מדובר על תכנית בריאת האדם. התוכנית היא: נַעֲשֶׂה - בעברית, זה זמן עתיד. ואז אומר המדרש: נַעֲשֶׂה – כבר נעשה, בעבר. זו הקריאה שעליה מבוסס המדרש. זאת אומרת שהקב"ה מקדים את המוחלטים בממד של הזמן – "כבר". למעשה הזמן הוא אופן ההיות של האדם. לפי הניתוח של ברגסון, ניתוח שהוא במקום, זהו ה'מֵשֶך'. אנחנו קיימים בזמן שבו אנחנו קיימים. ואופן ההיות שלנו הוא המשך.

למעשה, הדאגה של מי שקיים היא להמשיך את הקיום עוד יום נוסף. זוהי הדאגה המתמדת. במיוחד ככל שהגיל מתקדם. כלומר אנחנו חיים במשך, כי המשך הוא זה שמעניק לנו את הזמן כדי להסדיר את הבעיה הזו שעל בימת הנצח היא בלתי פתירה: בממד של המוחלט, התשובה לשאלת בריאת האדם היא שלילית, שכן יש לנו בעיה של סתירה בין ערכים שצריך לפתור. ובמוחלט של הרגע, של הנצח, אין אפשרות לפתור אותה. אם כן, הבעיה הזו ניתנה לנו כך שנוכל לפרוס אותה לאורך כל הזמן של הקיום. הפתרון הוא העשייה [לפי מניטו: תיקון וכו'] לאורך הזמן: יש לנו זמן לפתור, נקודה אחר נקודה,^{^[41]} את הנקודות השונות של הבעיה שיש לפתור, כלומר – את המצוות השונות.

טוב, אני סוגר את הסוגריים. המדרש הזה מצביע על כך שהאדם הוא יצור בלתי אפשרי מבחינה רציונלית, אף על פי שהוא הכרחי. ו ההוכחה לכך שהוא הכרחי היא שהקב"ה החליט בכל זאת לעשות אותו. אבל מצד שני הוא בלתי אפשרי! מדוע? מפני שברגע שמזמנים את הערכים לשפוט את ההיסטוריה של האדם, מספר הטיעונים בעד ומספר הטיעונים נגד שווים: מכיוון שאנחנו חיים בעולם שנקרא עולם של טוב ורע מעורבים, לא ניתן לגזור שום פסק דין. [42]

ההבנה הזו מתקשרת ניסוחים רבים ודומים שנלמדים במקומות אחרים. לדוגמה, כשהתלמוד אומר שהמשיח לא יבוא אלא בדור שיהיה "כולו זכאי או כולו חייב". כלומר, המשיח יבוא רק בדור שבו כולם יהיו זכאים או בדור שבו כולם יהיו חייבים. טוב, אפשר להתפתות לבחור באפשרות השנייה, כי האפשרות הראשונה – שכולם יהיו זכאים – נראית בלתי אפשרית. אז אולי עדיף שכולם יהיו חייבים?! אבל זה לא העניין! המשמעות המסורתית עמוקה הרבה יותר מזה: הכוונה היא לדור שבו כל אחד הוא או זכאי או חייב. כל עוד לא הגענו למצב כזה הדין אינו אפשרי: מכיוון שכולם גם זכאים וגם חייבים בעת ובעונה אחת - אי אפשר לשפוט! האם זה ברור מה שאני מנסה לומר? צריך שתתבהר איזו מין מציאות אנושית מסוימת שתאפשר לומר על מישהו – אתה צדיק, ועל מישהו אחר – אינך צדיק. כל עוד אנחנו מעורבים מטוב ומרע, כיצד נדע את זה? אם כן, יש לנו נחמה גדולה.

המסורת מלמדת שהקב"ה שופט לפי משקל. הוא לא סופר את המצוות, הוא שוקל אותן. זאת אומרת: אם הכף נוטה לאחד הצדדים היא תכריע לצד ההוא. לאמירה הזו מלוּוה עיקרון מפחיד מאוד: כל מעשה עשוי להכריע את הכף לצד זה או אחר מפני שאנחנו תמיד במצב של 49 מול 51. ואז... אתם מבינים למה זה דומה. אבל זהו ישראל! אז יש כאן כמין עיקרון שנושא בחובו קפדנות מוסרית קשה מנשוא. כי זה אומר שכל מעשה עשוי להכריע. ואני חושב שהניסיון יכול ללמד אותנו את זה. כשאנחנו צעירים אנחנו לא מבינים שכל מעשה מעמיד את הכול על כף המאזניים, כי אנחנו מוגנים במעין מחסה שנקרא נעורים. אבל זאת סוגיה בגמרא בקידושין, והרגע ראינו את זה, שהכול מונח על כף המאזניים, בכל מעשה ובכל רגע. לא צריך לחשוב על זה, כי אם חושבים על זה נשארים משותקים, והקפדנות המוסרית היתֵרה זו מחלה חמורה. כי היא מתחילה ב maniaquerie [43] ועלולה להיגמר בחסידות. סליחה, רציתי לומר להפך.

נשוב לנושא: המדרש הזה מלמד שהמוחלטים הם אלו ששופטים את האדם בעל הסתירות והניגודים. ואילו במיתוס היווני ההפך הוא הנכון: האדם הוא זה ששופט את הסתירה בין המוחלטים. אתם עוקבים? מדובר במיתוס של מלחמת האלים. לדוגמה, היווני רואה את עולם האלים כעולם של מלחמה, ככאוס של ערכים, מתח בין המוחלטים. כמידות, תכונות סותרות. זו התפיסה היוונית. השמים – סותרים זה את זה. ואילו התפיסה היהודית הפוכה: השמים בשלום - עושה שלום במרומיו. יש בשמים אחדות של ערכים. אבל למטה, כאן, יש סתירה. הסתירה היא באדם.

אתם רואים שלמעשה יש כאן שתי אינטואיציות במישורים שונים. האדם הטבעי, שפועל על פי ההיגיון היווני ורואה את הסתירה בין התכונות האלוהיות, אינו יכול להיות מונותאיסט. כדי להיות מונותאיסט הוא נאלץ להיות אתאיסט. אני מקווה שזה מובן, זו לא בדיחה או שנינות. כי מהו סוקרטס? הוא הפילוסוף של מסורת פוליתאיסטית. ולכן, כשהוא אומר שהוא מאמין באלוהים – בסופו של דבר, עונה שפינוזה, כוונתו לאמונה בטבע. כלומר – איך הפוליתאיסט נעשה מונותאיסט? על ידי כך שהוא נעשה אתאיסט. וזה מובן. הגויים תמיד האשימו את ישראל באתאיזם. מה גם שאי אפשר היה לייצג את אלוהי ישראל בתוך הפנתיאון שלהם. אתם יודעים שנהוג היה אצל האימפריות של העת העתיקה – יוון, רומא – לכבוש ארץ ואז לשלב את אלוהי העם הנכבש בתוך הפנתאון שלהם. לספח אותו למערכת האלים הקיימת. זה נקרא קולוניאליזם תיאולוגי. אבל כשניסו לספח את אלוהי היהודים, לא היה שום דבר שאפשר להפוך לפסל. ולכן הם הסיקו שהיהודים הם אתאיסטים.

למשל, יש סופר רציני שבוודאי למדתם עליו במסלול הלימודים שלכם, גם אם רק בעקיפין – טקיטוס. ובכן, בעיני טקיטוס היהודים הם עם קצת שתול ( הבנתם את הרמז – "implanted") וזה עוד מובן). אבל היו אפילו אגדות – שאני מספר לכם כדי להמחיש עד כמה מרחיקת לכת הייתה בורותם של חכמי העת העתיקה – לפיהן היהודים, או העברים, אוסרים על עובדי האלילים להיכנס אל קודש הקודשים מפני שבתוך קודש הקודשים נמצא ראש של חמור. אני לא יודע אם אתם מכירים את המקור לכך. לא נבזבז זמן על שטויות, אבל זה שווה רגע של מנוחה. הם שמעו שקוראים לאלוהי ישראל "אדון" והם שמעו מילה דומה – "אתון"^{^[44]}, שבכמה לשונות פירושה חמור. והם היו משוכנעים שהיהודים עובדים חמור. כן, זה מגיע עד כדי כך.

[הפסקה בהקלטה]

...החסד, הצדקה: כלומר אני נותן לזולת מבלי להתחשב בשאלה האם הוא ראוי לכך או לא. כי אם אני דואג לברר האם הוא ראוי או לא, אני נותן לו רק אם הוא ראוי. וזה כבר דין, לא חסד. המידה השנייה היא מידת הדין והיא מנוגדת למידת החסד: אני נותן רק למי שבאמת ראוי לכך. ולפעמים אני תופס את הגילוי של מה שנסתר מאיתנו –ריבונותו של הקב"ה – דרך החסד. אי אפשר להכחיש זאת: די בחוויה של פעולת הנשימה כדי לדעת שהקב"ה הוא טוב – הוא נתן לנו אוויר בשפע. אם היינו דגים – היה זה המים, אבל גם מבלי להיות דגים, המים הם מים! אני לא יודע איך לומר זאת. אין צורך אלא להיות קיים כדי לדעת שאנחנו קיימים בחסד. אין שום תנאי של זכות לעצם הקיום שלנו. הזכות לקיום מעורבת בשאלת הקיום רק בדיעבד. כלומר בעתיד יהיה עליי לזכות בקיום שניתן לי בחסד. אבל כשילד נולד, זו הבטחת חינם: צא לדרכך ואז... לא ניתן גם להכחיש שכאשר מתגלה ריבונות ה' אנחנו מקבלים את הגילוי הזה גם דרך מידת הדין הנוקשה, מידת הצדק המוחלט. ושתי המידות האלה, חסד ודין, הן שני ערכים מוחלטים. שתיהן אמתיות!

לא כדאי לבטל זמן על ניתוחים, שכן ההבדל בין המידות ידוע, אבל הנה עצם העניין: האחת איננה השנייה! ומה קובע המונותאיזם העברי? שהאחת היא השנייה. אסביר את עצמי: האחת איננה השנייה: כשאני עוסק במידת החסד אני מפר את מידת הדין. וכל המחלוקת בין הערכים – היא בדיוק פה! האם כשמדובר בערך כלשהו.... האם אנחנו נותנים רק למי שראוי לכך? או שמא הנתינה, פירושה לתת מבלי להתחשב כלל בזכאות? ישנם כאלה שדוגלים במידת הצדק' וישנם כאלה שדוגלים במידת החסד. אבל אין טעם להעמיד מידה אחת כניגוד אל מול חברתה. שתי המידות האלה, שתיהן מוחלטות ואמיתיות!

קחו לדוגמא את האבות. האבות הראשונים הם :אברהם הוא הצדיק של מידת החסד המוחלט, הנתינה ללא תנאי. יצחק הפוך ממנו –הצדיק של מידת הדין הנוקשה, המוחלט. ושניהם הם אבות, שניהם הם עקרונות מוחלטים באמונה: אלוהי אברהם אלוהי יצחק. ואז מגיעים אל יעקב. כדי להגיע אל האחדות. כשיעקב ייקרא ישראל – "שמע ישראל". שים לב, הקשב! כאשר אני נוהג בצדק, כשאני עסוק בלהיות צדיק, אני מציית לערך מוחלט של רצון ה'. אבל באותו הרגע ממש אני מפר ערך מוחלט אחר של רצון ה' שעניינו להיות בעל חסד. להיות צדיק זה לא להיות בעל חסד, ולהיות בעל חסד זה לא להיות צדיק. הנה, אפשר לבטא זאת באלף צורות שונות. זה ברור!

אם כן, מלבד בצורה של השערה, האדם אינו מסוגל באופן שבו הוא קיים להבין בכוחות עצמו או להגיע בעצמו אל עיקרון אחדות האל . האם זה מובן? לעיתים זה התגלה לנו.

יש פירוש של בעל הכלי יקר - שאני ממליץ לכם ללמוד, למי שיודע ללמוד בעברית - על הפסוק הראשון. הפירוש אומר שמדובר בחוויה של דור מצרים ושל יציאת מצרים: אותו אל מתגלה כמי שמעניש את המצרים וכמי שמציל את העברים. זה שמציל את העברים הוא זה שמעניש, זה שמעניש הוא זה שמציל. העיקרון הזה של האחדות הוא מעֵבר לחוויה שלנו, אבל פעם אחת חווינו את זה – במצרים. [בני ישראל] חוו את האחדות הזאת, ממש דרך אותן המכות. אותה מכה, הייתה בעת ובעונה אחת, מכה למצרים וישועה לעברים. והיה נס בתוך נס: הנס הראשון – המכה, הנס השני – שהמכה לא פגעה בעברים. אותה מציאות עצמה הייתה רעה לחלק אחד ומושיעה לחלק אחר[45].

הבנתי את זה קצת מתוך לימודי הרפואה. לא למדתי רפואה אבל היו לי מורים רופאים. ברפואה נמצאים חומרים שהם בעצמם רעלים לאחדים, ורפואות לאחרים.

אגב, האם אתם יודעים שהתורה נקראת סם? הפסוק אומר: "וזאת התורה אשר שם משה". ו"שם" – כלומר שמשה שם (בסין), אבל המדרש דורש את זה כסמ"ך: אַל תִּקְרֵי "אֲשֶׁר שָׂם (בסין)" – אֶלָּא "סַם (בסמ"ך)". כלומר שהיא סם חיים^{^[46]} לאחדים, וסם מוות לאחרים – אותה תורה עצמה. אגב, בהפטרת תשעה באב שקראנו אתמול אחר הצהריים היה פסוק שאמר: "ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ורשעים ייכשלו בם". אותן הדרכים, אותן הדרכים בדיוק: הצדיקים הולכים בהן, והרשעים נכשלים בהן.

אם כבר הצלחתי להבהיר את הנקודה הזאת אז כבר התקדמנו הרבה: האדם, כאשר הוא נמסר לכוחותיו בלבד, אינו יכול להגיע לעיקרון של האחדות. יש צורך שהדבר יתברר לו מלמעלה. הדבר הזה הוא שמוביל לכך שגם כאשר אנחנו יודעים זאת, מתוך ההתגלות, מתוך זיכרון המסורת, עדיין חוויית הקיום היא כזו שמחייבת אותנו לחדש את הידיעה הזאת שוב ושוב. כי החוויה הזו של הקיום מציבה אותנו כל הזמן כנגד העיקרון הזה של האחדות. החוויה הטבעית של הישות של הטבע פועלת באופן כזה שמאשש רק את הפוליתאיסטים. אפשר לומר את זה כך: הפוליתאיסטים חשים בעולם הזה כמו בבית.

ותראו מה ההנחיה שניתנת לנו בפרשת שמע:^{^[47]} צריך לחזור ולהכריז על כך בערב ובבוקר, בכל אירוע של מעבר: כשיוצאים מהלילה ונכנסים ליום, כשיוצאים מהיום ונכנסים ללילה, כשיוצאים מהבית לדרך, וכשחוזרים מהדרך ונכנסים הביתה, "בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך", וכשיוצאים מהעולם הזה כדי להגיע לעולם הבא. ברגעי המעבר האלו צריך לומר: שמע ישראל. שמתם לב לכך?

ללא הרף יש לשוב ולשחזר את האמת הזאת, שפעם אחת הייתה חוויה מוחשית לדור של ההתגלות, לחברַה שיצאה ממצרים! אבל יש סכנה שהיא תישכח. אם כן, כעת מבינים טוב יותר את הסיבה לכך שמשה צריך להזהיר את ישראל, העם המונותיאיסטי: שמע.

קהל: איך אפשר להבין את חווית האחדות אצל כל האבות שחיו לפני ההתגלות?

מניטו: זה הנושא שעליו דיברתי קודם, זה מה שיש לנתח. מדובר באפשרות לבחור באמונה.^{^[48]} ומי שיש בו את האומץ לבחור באמונה הזו זוכה לגילוי שמאשר לו את אמונתו. והוא מוריש אותה כמורשת. תשמעו, מדובר בהוראה האחרונה שמשה רוצה להותיר לעמו לפני שהוא נפרד מהם. זוהי ^{^[49]}העדות ( estament ) האחרונה שלו, במובן האצילי של המילה – עדות שיש להשאיר, הנחיה שיש להותיר אחריך. בצרפתית אומרים על כך: testament - כלומר צוואה: השמר לך ישראל, אל תשכח ישראל, "שמע ישראל", "ה' אלוקינו ה' אחד". כלומר: הייתה חוויה, אבל החוויה הזאת הייתה אפשרית רק למי שכבר נולד עם אינטואיציה כלשהי לגביה. ואז החוויה ההיא הפכה לחוויה של התנסות, כזו שהועברה במסורת בליווי הוראה ברורה: לדעת שזה לא מובן מאליו, ושאם לא משחזרים אותה היא אובדת. אם מתמסרים לחיים הטבעיים בלבד, אי־אפשר אלא לעמוד כנגדה. המציאות כולה בנויה באופן כזה שהיא נוטה למשוך את התודעה האנושית חזרה לעולם מושגים פוליתאיסטי, ובקצה – דוּאליסטי. ולכן הדתות הדואליסטיות זכו לכזו הצלחה.

חשוב לדעת, וכאן הרשו לי לפתוח סוגריים היסטוריים: הליטורגיה של המונותאיזם העברי - ובפרט הברכות, התפילות שמלווֹת לפני קריאת שמע ולאחריה, בערב ובבוקר – נוסחו כנגד הדוגמות התיאולוגיות של הדת הזורואסטרית. שמעתם ודאי על הדת של הפרסים הקדמונים – המאזדאית,^{^[50]} או דת זרתוסטרא. בכן, הדת הרשמית הייתה דואליסטית. אבל חשוב לדעת שבתוך העולם הפוליתאיסטי הזה, ולפיכך גם הדואליסטי, התקיימו מסורות נסתרות של מונותאיזם. אבל המסורות הסודיות, המונותאיסטיות, היו שמורות למְיוּדעִים, לבאי סוד בלבד. בעוד שהדת הרשמית הייתה הדת הפוליתאיסטית. אתם רואים – אלה המיתוסים של הדואליזם.

אז שימו לב טוב: מה שאני הולך לומר עכשיו. הוא קצת עדין, תגידו לי אם זה מובן, אני הולך פה על קליפות ביצי פסחא^{^[51]}: ביהדות זה בדיוק הפוך. הדת האקזוטרית, זו שנלמדת בגלוי, ה"נגלה" כפי שאומרים בעברית – היא המונותאיזם המוחלט. לעומת זאת, ההבנה של ריבוי התכונות, של הריבוי באלוהות, שמורה למְיוּדעִים, לנכנסים בסוד. בקבלה מלמדים שיש עשר ספירות, אבל לא מלמדים את זה לכל אחד. בעוד שבדתות אחרות זה הפוך.

ואני זוכר מסורת שלמדתי פעם, המסורת של הפיתגוראים. אני מניח ששמעתם בוודאי על פיתגורס דרך המשפט המפורסם שלו. ובכן, הפיתגוראים היו אסכולה שהיו לה שתי רמות של שיח: הראשונה הייתה שיח אקזוטרי – גלוי, נגלה – שהיה פוליתאיסטי במוצהר. אבל הייתה גם רמה שנייה של שיח אזוטרי, אפשר לומר אפילו קבלי, שהיה מונותאיסטי. בכל המסורות הפוליתאיסטיות, הייתה איזושהי מסורת מונותאיסטית סודית. אלא שכוהני הדתות הללו סברו שהיא אינה ברת־השגה עבור כל אדם. כפי שניסיתי להסביר קודם – האדם, כאשר הוא נתון לטבע, באופן טבעי הוא פוליתאיסט. הוא אינו יכול להגיע לאמת הזו, שהיא אמת ברורה רק עבור עילית.^{^[52]}

אם כן, האזהרה הזאת חשובה מאין כמותה. ועכשיו, שִׁכְחו את הערת הסוגריים שהזכרתי. במסורת היהודית, ההכרה באין־סוף, בריבוי שבתוך האחדות, שמורה למיודעים, לבאים-בסוד בלבד. אבל קריאת האזהרה הברורה, הפניה הישירה והמעוררת, פונה אל כלל המאמינים במונותאיזם. טוב, [זה] הפסוק הראשון. אנחנו עדיין בקריאה הראשונה.^{^[53]}

ואהבת את ה' אלוקיך: איך ניתן לצוות על אהבה?

אז אני אקרא את הפסוק השני: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ" . אגב, שימו לב: הפסוק הראשון אמר: "ה' אֱלֹקֵינו," ה' אלוהינו," והפסוק השני אומר: "ה' אֱלֹקֶיךָ" – "ה' אלוהיך". שימו לב להבדל. תזכרו את זה.

קהל: האם יש הפסק בין שני ה"ה'" בפסוק "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד"?

מניטו: לא, זו לא הפסקה ממש, זה טעם, כן. כלומר יש טעם שנקרא פסיק(pasik) , וזה נשמע כאילו ההטעמה "נשארת תלויה באוויר:" קוראים "הש-אם", ואז מגיע "אחד".

קהל: [שאלה לא ברורה].

מניטו: הטעם מפסיק קלות, הוא לא ממש מפריד. אם הבנתי נכון את השאלה שלך,^{^[54]} אז אפשר לקרוא את הפסוק: "שמע ישראל" – היזהר ישראל, "ה'" שהוא "אלוהינו" זהו "ה' אחד" כלומר: זה לא סתם כל ה'! ה' אלוהינו, וה' אחד. אני רוצה לתת לכם רמז מתמטי קטן, אבל גם אם זה לא יהיה לגמרי ברור אני אמשיך מיד הלאה: הערך המספרי של השם ה' (י-ה-ו-ה) הוא 26. הערך המספרי של המילה "אחד" הוא 13. לכן, כאשר נאמר: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". אפשר לקרוא זאת: שמע ישראל, ה' שהוא 26, ה' אלוקינו, הוא ה' שהוא 13. אפתח כאן סוגריים: שמתם לב עד כמה הגויים פוחדים מהמספר 13? הם אפילו לא אומרים 13, אלא קוראים לזה "12 bis". שמעתי פעם הסבר לכך: המכה הגדולה של מצרים התרחשה בי"ג בניסן, ומאז נחרטה בזיכרון האנושי הבהלה מהמספר הזה. לכן 13 הוא מספר מפחיד אצל הגויים. אם יהיה לנו זמן בקריאה השלישית אולי נחזור לנושא הזה מהדלת האחורית.

פסוק שני: "ואהבת... בכל לבבך ובכל נפשך" – בכל האישיות שלך, הפרסונליות שלך. "ובכל מאודך" – בכל כוחך. ובכן, אני רוצה להבליט כאן שתי שאלות. ראשית – שימו לב: "ואהבת את ה' אלוקיך" - זה לא סתם ש"יש יסוד ברור להניח^{^[55]} שתאהב..." זה אחת מ־613 המצוות. אמנם הצורה הלשונית היא צורת עתיד, "ואהבת" וזה לא מקרי. אנחנו כבר יודעים: כאשר התורה פונה לישראל כקולקטיב צורת הציווי מופיעה בלשון עתיד. מדוע? מפני שזו גם הבטחה. אבל היחיד, האדם הפרטי, מגשים את העתיד הזה בכך שהוא מצוּוה לקנות ולזכות באותה הבטחה. ואז עולה השאלה הראשונה, שאלה שהיא באמת גדולה: האם אפשר לצוות על אהבה? והשאלה השנייה היא: מה בכלל פירוש הדבר הזה, האהבה שעליה מצווים?

הציווי מתייחס רק לתודעה אנושית שמבינה על מה מדברים איתה. אתן לכם דוגמה אחרת: כאשר התורה אומרת: "צדק צדק תרדוף" היא לא מסבירה מה זה צדק. מי שמסביר את זה בפירוט זו התורה שבעל פה, התלמוד, שמלמד אותנו את הדינים של הצדק. התורה עצמה פונה לאנשים שמבינים, שמכירים את המילה שבה היא משתמשת. אתה אמור לדעת מה זה "צדק". אם אתה לא יודע מה זה כנראה שאתה לא חלק מהמעגל שהתורה פונה אליו ולכן זה לא מתייחס אליך. בסדר? האם זה מובן מה שאני אומר?

על כל פנים, אני לא יודע אם נצליח להגיע לשתי השאלות האלה. אבל לפני הכול אני מדגיש כבר עכשיו: אנחנו כבר מבינים שקיימת קריאה כזו שהיא כל כך לא טבעית לאדם והיא "אחדות הערכים", והקריאה הזו מיד מנוסחת ומתממשת בציווי. "צריך לאהוב את זה. כי אם לא תאהב את זה, זה יהיה רחוק ממך". שימו לב לצורת הניסוח .החובה מנוסחת בצורה טוטלית: בכל לבבך – בכל מה שכלול בלב שלך. כלומר שום דבר לא צריך להיוותר בחוץ. האהבה צריכה להיות מקיפה לחלוטין. כך צריכה להיות ההשפעה של האהבה. מכיוון שהמושא של ה"אהבה" הזו הוא "אחדות הערכים". ואחת התכונות של אחדות הערכים הוא "אל קנא", שמתרגמים בצרפתית "אל מקנא", כלומר בלעדי. כשמדובר באחדות – מדובר בטוטאליות. זה האינסוף. שום דבר לא יכול להיות מחוצה לו.

אם כן, אנחנו רואים שזה לא פשוט. שהרי אם האחדות הזו שקולה לאינסוף של הכוליות, של הטוטאליות, זה אומר שכל מה שישנו מצוי תחת מבטו של אל אחד, שהוא יחיד. ומה לגבי הרע? אתם רואים שמיד אנחנו נשלחים אל בעיות מסחררות! כלומר, הדואליזם נדחה לחלוטין. הנטייה הזו לארגן לעצמנו דואליזם נוח – שבו מצד אחד יש האל הטוב, ומצד שני ישנו האל הרע, שקוראים לו השטן – נדחית. היהדות דוחה את זה. זה לא קיים! אז איך מתמודדים עם זה?

אבל זה לא... אני חוזר ואומר: זה לא פשוט. זה מעבר [להשגה]. ושוב, זה מחזק את הצורך לשמוע היטב מה יש בדרך הטובה. "הישמרו לכם[56]": הנטייה הטבעית היא להחליק מהמונותאיזם אל תוך הדואליזם. זה מובן? הדואליזם נוח מאוד; הוא מאפשר להשליך על השטן כל מה שמביך אותנו ביחס לקב"ה. לכבודו של האל, חייב שיהיה "שטן". אני מקווה שזה מובן. אני מעז להזכיר טענה פילוסופית (שכחתי של מי): "לכבודו של הא‑ל, לא כדאי להאמין בו"^{^[57]}. מכיוון שמה שמתרחש בעולם זה לא כל כך מכובד. המונותאיזם - הוא קשה. האם זה ברור? הרבה יותר קל להסביר את העולם עבור פוליתאיסטים מאשר עבור מונותאיסטים.

ובכן, ניחשתם את כל הבעיות שמסתתרות מאחורי זה. אז... ואני לא יכול להתאפק מלצטט לכם שיר יפהפה של ויקטור הוגו, ששכחתי את שמו, מתוך אגדת הדורות (La Légende des siècles), . ובשיר הזה מתוארת תחרות בין אלוהים לשטן – מי יברא את היצור הטוב ביותר? ואז, לאחר מאמצים שטניים, השטן מצליח לברוא עכביש. אלוהים מביט בו – והוא נכנס לשינה. זה שיר יפהפה של ויקטור הוגו. אבל בכל זאת, ישנם עכבישים תחת השמש.

אז, מדובר בבעיה עדינה. היזהר! הפסוק השלישי: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך " כלומר, בראש ובראשונה, זה נוגע אליך אישית. ובכן, "הדברים האלה" – ישנן שלוש רמות קריאה, בקצרה. הראשונה: "הדברים האלה" שאני אומר לך על ה' אחד, אחדות הערכים, כלומר קריאת שמע. הרמה השנייה: כל ספר דברים, שמתחיל במילים "אלה הדברים". וברמה השלישית, הרחבה של זה: כל דברי התורה. לכן נמצא דעה בגמרא[58] שמפרשת שהפסוק "והיו הדברים... ושננתם לבניך" מתייחס לתלמוד תורה. אבל גם לפי הקריאה הראשונה, המחמירה, "הדברים האלה" אשר אני מלמדך - "אשר אני מצווך היום". אתם רואים, ברגע שאומרים "מצווך היום", הכוונה היא לכל המצוות.

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ. מתרגמים: תטמיע אותם בבניך. כלומר, לשנן - זה לימוד שצריך לחזור עליו שוב ושוב עד שהוא נקלט. הרעיון כאן הוא לנעוץ בחזקה, להטביע את זה בעומק התודעה של הבנים. אתם רואים, השורש הוא השורש ש־נ, כמו במילה שן – דבר שמושרש, נטוע היטב. "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם...ובשעריך": בשער העיר, שם ממוקם בית המשפט.

קראתי במהירות את שאר הפסוקים. אתם יכולים כבר לנחש שכל מילה כאן נלמדת באופן מעמיק על ידי המפרשים. אז זו הקריאה הראשונה. יש כאן הצהרה של עיקרון גדול שאינו ניתן להשגה בידי האדם כאשר הוא נתון רק למחשבותיו שלו: העיקרון של אחדות הערכים, שהוא ההגדרה של המונותיאיזם העברי. המונותיאיזם השמי, כפי שתמצאו למשל באסלאם, הוא מונותיאיזם של ייחודיות, כלומר הוא תואם במובן מסוים למונותיאיזם של העברים אבל לא זהה לו. בעוד שיש לנו בעיה מול המונותיאיזם הנוצרי, שדווקא שם נוצרת בעיה במישור האחדות. האם זה ברור?

ואז, הקריאה הזאת, "שמע ישראל" , צריכה להתקבל [על ידי ישראל]. הקבלה, שנקראת קבלת עול מלכות שמיים, עול מצוות, זה עקרון הריבונות. מתרגמים זאת "עול"^{^[59]} אבל זה תרגום גס במקצת. המילה עול פירושה לקבל על עצמך את הריבונות של משהו. עול־על – להיות מעל. ועול מלכות שמיים, עול מצוות, צריך להתקבל בדרגות המגוונות של ההתנהגות שלנו.

עכשי אני רוצה להציג, את הקריאה השנייה כדי להדגיש בפניכם את המבנה של הטקסט הזה. נפתח בעיסוק קל באנתרופולוגיה. על מה מדובר כאן? באנתרופולוגיה של האדם לפי המסורת היהודית. ננתח את זה במישור הפשוט ביותר. ותבינו מיד לאן אני רוצה להגיע.

לפי מסורת התורה, האדם – הזהות של כל אחד מאיתנו – הוא בראש ובראשונה נשמתו. אשתמש כאן בכלי של השוואה. מה הכוונה ב"נשמה"? לא מדובר במה שגורם לי להיות חי. מה שגורם לי להיות חי הוא הכוח הביולוגי שמניע אותי, להיות חי במובן הביולוגי. אלא מה שגורם לכך שאני הוא האדם החי הזה, אני-עצמי; או אם לומר זאת בדרך של רמז, בהפשטה: מה שגורם לכך שכל אחד מאיתנו הינו מי שהוא - זו הנשמה של כל אחד. זוהי הייחודיות, הסגוליות, הגאוניות המיוחדת של כל פרט. האופן המיוחד שמייחד אותו בתור אדם ושאף אחד אחר אינו יכול לחלוק עמו. שהוא היחיד שהוא כזה. העצמיות העמוקה של כל אחד.

כולם הם סובייקטים אנושיים, אבל כל אחד מהם שונה באופן ייחודי מכל האחרים. הוא היחיד שהוא מה שהוא. תראו עד כמה הדבר דומה למה שיהודה הלוי קרא לו – אביא זאת בצרפתית, בלשונם של התיאולוגים –עקרון האינדיבידואציה: העובדה שכל אחד הוא אינדיבידואל ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. נוכל לומר שהנשמה שעליה דיברנו מתממשת באמצעות שלוש פונקציות חשובות של האדם. האדם מתממש בשלושה רבדים של מציאות שנקראים בעברית: מחשבה, דיבור ומעשה. כלומר, הנשמה מתממשת במה שאנו קוראים מחשבה. היא מתבטאת במה שאנו קוראים דיבור. והיא מתבטאת במה שאנו קוראים מעשים. שלושה רבדים של מימוש הנשמה, ביטוי של הנשמה. הנשמה של כל אחד נמצאת בקשר עם מה שמחוץ לה, עם העולם החיצוני, באמצעות שלוש פונקציות שהן: מחשבה, דיבור ומעשה. ובכן, יש את הנשמה, ואז ישנה רמה ראשונה של ביטוי, של יצירת קשר עם החוץ – והיא מחשבה. רמה שנייה – דיבור. ורמה שלישית – מעשה, הפעולה עצמה. אתם רואים? אלו קטגוריות עבריות: כלומר, הישות שהיא אני, מתבטאת באמצעות המחשבה, מתבטאת באמצעות הדיבור, ומתבטאת באמצעות המעשה. עומדים לרשותי כלים המאפשרים את הפונקציות הללו. אלו הם הכלים של המחשבה. בעצם, בדומה לכך שגופי משרת את המוח בתור כלי: ראשית, כלי המחשבה - כל גופי באשר הוא חושב. כלי הדיבור – כל גופי באשר הוא מדבר. ושלישית, כלי המעשה - כל גופי באשר הוא מאפשר לי לפעול.

אתם רואים שמסורת עברית מתארת את כל המציאות האנושית באמצעות אנתרופולוגיה משלה, שאינה תואמת בהכרח את תפיסת התרבות המערבית. אם יש בעיה שאינה ניתנת לפתרון בתרבות המערבית, זו השאלה: מה קודם למה – הדיבור או המחשבה? נכון? ובכן, זו בעיה בלתי פתירה. אבל זו בעיה מדומה. משום שהנשמה מתבטאת ישירות במחשבה וישירות בדיבור. הישות שמסוגלת לחשוב אינה מדברת באותו אופן כמו הישות שאינה מסוגלת לחשוב. ולכן הישויות שאינן חושבות יש להן אמנם דיבור, אך פרימיטיבי, בסיסי וכו'. הבנתם!

כל המעגל הסגור המפורסם הזה, התרנגולת והביצה, האם יש תחילה מחשבה ואחריה דיבור, או תחילה דיבור ואחריו מחשבה - זו בעיה מדומה. אבל ברור שיש קשרים בין הדיבור למחשבה. אנחנו יודעים היטב שהדיבור אינו מצליח לבטא לגמרי את המחשבה, כשם שהמחשבה אינה מצליחה לבטא לגמרי את הדיבור. יש יותר במחשבה ממה שמגיע לדיבור, ויש יותר בדיבור ממה שיש במחשבה. האם זה ברור מה שאני אומר? אני חושב שכן. המילה שבה אני משתמש כדי לבטא את מחשבתי, מסתירה את מחשבתי תוך כדי שהיא מבטאת אותה. ואז, ברגע שסיימתי לומר את דברי, יבוא מישהו אחר ויבין מתוך מה שאמרתי דברים שלא היו כלל במחשבה שאותה ניסיתי לבטא. אתם רואים, אנחנו עומדים מול תעלומה של ממש!

הבנתם? במחשבה שלי יש יותר מאשר בדיבור שלי, ובדיבור שלי יש יותר מאשר במחשבה שלי. ובכן, למעשה, הנשמה מתבטאת ישירות במחשבה. היא מתבטאת ישירות בדיבור - וכמובן שיש זיקה בין השתיים - והיא מתבטאת ישירות במעשה. אבל האובייקט שבאמצעותו הנשמה מתבטאת בשלוש הפונקציות הללו הוא פונקציה רביעית שהיא הרצון, הרצון הפנימי. ובכן, הקשר הוא ישיר: הנשמה מתבטאת תחילה כרצון, שמתבטא במחשבה. היא מתבטאת כרצון שמתבטא בדיבור. היא מתבטאת כרצון שמתבטא במעשה. יש אם כן : נשמה, רצון, מחשבה, דיבור, מעשה. האם זה ברור? אתם רואים את חמשת המדרגות?

א . נשמה - או נפש אם תרצו, אך מקובל לומר נשמה .

ב . רצון

ג . מחשבה

ד . דיבור

ה . מעשה.

והנה, אנחנו נמצא את ההתייחסות לרמות הללו של הנשמה בתוך הטקסט. ראו, ההצהרה על עקרון אחדות הערכים ברמת הנשמה – זהו הפסוק הראשון, "שמע ישראל" זוהי הנשמה ששומעת זאת. ההצהרה על עקרון אחדות הערכים. ברמת הרצון זה נקרא אהבה, זה הפסוק וְאָהַבְתָּ ובפסוק וְאָהַבְתָּ, כבר מופיעות שלוש הפונקציות המצוינות בו: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ - מחשבה וּבְכָל נַפְשְׁךָ - דיבור וּבְכָל מְאֹדֶךָ – מעשה. אתם רואים? הפסוק כבר מציב בפנינו את התוכנית של מה שיבוא בהמשך. אתם רואים כמה זה פשוט!

קהל: [שאלה לא ברורה]

מניטו: [קטע לא ברור]

[הפסקה בהקלטה]

אהבה או תשוקה: על מקומה של אחדות הערכים באהבת אמת

מניטו: ...הפסוק וְאָהַבְתָּ. זה עקרון אחדות הערכים ברמת הרצון. וזה נקרא אהבה. וכאן מצוינות שלוש הפונקציות: החיבור בין הרצון למחשבה – זה לְבָבְךָ. החיבור בין הרצון לדיבור – זה נַפְשְׁךָ. החיבור בין הרצון למעשה – זה מְאֹדֶךָ. אמנם לא תרגמתי עכשיו, תרגמתי קודם, אבל כעת אתם שומעים את המשמעות העברית של המילים העבריות, נכון? ברור? אני מבין שאתה מבין^{^[60]}.

אבל שאלתי קודם שאלה: מה פירושו של דבר לצוות על אהבה? כעת התשובה מתחילה להתבהר: עצם הציווי לאהוב הוא עיקרון אחדות הערכים שמופיע כאורח חיים ושניתן כציווי על הרצון. והשאלה השנייה: מה פירוש לאהוב? ובכן, זה הכוח שנושא אותי לעבר מושא שעליו אני אומר שאני אוהב; האמירה 'אני אוהב' היא ביטוי לחיפוש אחר אחדות הערכים באמצעות אותו מושא[61]. כלומר, מי שהצליח להגשים זאת, מי שיש בו אחדות של ערכים, הוא אוהב.

אם כן, התורה תחוקק כיצד עליך לאהוב: וכאשר אתה אוהב[62] – ואהבת את ה אלוהיך – כך עליך לאהוב: בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ. מה פירוש לאהוב? זה אומר להיות בקשר עם משהו מסתורי שנקרא אחדות הערכים, שנוכח ומסתתר כאחד. הוא כאילו נדחק מאחורי מושא האהבה. שלא תחשבו שאני בכוונה משתמש במילים לא מובנות. אני פשוט מדבר צרפתית. הצרפתים היו אומרים שאני דיברתי פולנית. בדיוק.

קהל: [שאלה לא ברורה]

מניטו: יש הרבה אנשים שמסוגלים לחשוק, והם אומרים שהם אוהבים. אבל הם משתוקקים. אם יש לכם את החסד שמעניק את הידיעה מה זה לאהוב – ואני מאחל לכם את החסד הזה, זה דבר נדיר מאוד –אז תדעו שאתם נמצאים במגע עם סוג של מסתורין שהוא מה שאני מכנה, מה שאני מתרגם כ'אחדות הערכים'. למשל, בפסוק הזה יש הוראה, הנחיה, שניתנת במילה השנייה של הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת". המילה אֵת מציינת את המושא הישיר של הפועל. זה אומר שהמושא הישיר של הפועל "לאהוב" צריך תמיד להיות ה׳.^{^[63]} זה מובן, כן? כי אם אני אוהב משהו אחר מלבד ה׳, משמע שאני עובד אלילים.

למשל, ביטוי שאני נוהג להשתמש בו לעיתים קרובות: נניח שאני אומר לאשתי "אני סוגד לך" ^{^[64]}(je t’adore),מבלי לשים לב למה שאני אומר; [אבל] אם הייתי צריך להישפט על כך הייתי מגיע לגיהינום של עובדי האלילים. כי הביטוי "אני סוגד לך" (je t’adore) משמעותו "אני עובד אותך" ואת עבודת ההערצה יש להפנות רק כלפי הקב"ה. ובכן, בעברית... לא, תחשבו היטב, זו אינה בדיחה. (הערה לא ברורה מקהל) בדיוק. צריך לדעת מה אנחנו אומרים. לכן אמרתי: שזה לא "אני אוהב", אלא אני משתוקק, אני חושק. צריך לומר: אני חש הנאה כשאני אוכל שוקולד, ולא "אני אוהב שוקולד". זה משהו אחר. כלומר, אנחנו לא תמיד יודעים מה אנחנו אומרים עם המילים שאנחנו משגרים החוצה.

קיימת צורה אחרת של הפועל "לאהוב": אהוב ל־ ולא אהוב את. למשל, בפסוק: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. כי אם היה נאמר: וְאָהַבְתָּ אֶת רֵעֲךָ, הייתי מגדיר את הזולת כאליל.

אגב, קיימת פילוסופיה של הפיכת הזולת לאליל. זו פילוסופיה אופנתית בימינו: ה"אחר" כאליל. זה נובע מפני ששוכחים את ההדדיות. אם לזולת אין את אותו ציווי אהבה הדדי, אז אנחנו הופכים להיות קורבנות של אליל ששמו "האחר".^{^[65]} ובנוסף, זה לא מחייב לשום דבר. אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אותם פילוסופים גדולים של "אהבת הזולת" בדרך כלל לא אוהבים את שכניהם. אתם יודעים את זה? אני לא מאשים אף אחד באופן אישי. הוא מדבר על "אהבת הזולת", האחר, ואז השוער של הבניין... אה, זה "אחר"-אחר. זה כבר 'משהו אחר'. יפה!

ישנן שתי צורות דקדוקיות: אַהֲבָה אֶת ואַהֲבָה ל־. המשמעות היא שבכל מקרה שבו אוהבים זה בעצם ה׳ אֱלֹהֶיךָ שאותו אוהבים –וזו אחדות הערכים. את האהבה הזו מעבירים הלאה כדי שגם הזולת יוכל ליהנות ממנה. כלומר, הציווי וְאָהַבְתָּ מובן כך: אתה תאהב, והמובן המובלע הוא אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ – ולְרֵעֲךָ, כלומר תאפשר לזולת ליהנות מהאהבה הזאת. זה מובן? אתם מבינים? למד (ל') - היא מילית המורה על כיוון, על מושא עקיף. את - היא מילה המורה על המושא הישיר (accusatif) של הפועל. לכן יש לשמוע את הפסוק כך: וְאָהַבְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְרֵעֲךָ.

ניקח למשל את האהבה השוררת בתוך הזוגיות. היא דבר שונה מאוד ממיניות. זה דומה למשל לאמירה: אני אוהב שוקולד. אם אני אומר שאני אוהב אישה, אבל בעצם מדובר במין, אז זו לא אהבה. זה מין. זה משהו אחר. בצרפתית אנחנו משתמשים במילים מדוקלמות ללא תשומת לב לתוכן.^{^[66]} אומריםfaire l’amour – - לעשות אהבה. אבל מה זה אומר "לעשות אהבה"? זהו פשוט המעשה המיני. זה משהו אחר לגמרי. האם אתם באמת חושבים שכאשר חתול וחתולה "עושים אהבה" הם באמת עושים אהבה? טוב, הבנתם למה אני מתכוון. ובכן, הנה לימוד אחד, תקבלו כאן תשובה די פשוטה: כאשר היא אוהבת אותו –זה אותו שהיא אוהבת, אבל דרכו היא אוהבת את ה׳. וכאשר הוא אוהב אותה –זה אותה שהוא אוהב, אבל דרכה הוא אוהב את ה׳. כשזה כך – אז זו באמת אהבה. אני מקווה שזה מובן מה שאני אומר כאן. אבל אפילו בצרפתית אפשר להבין זאת.

אבל בכל מקרה, כאשר מדובר באמת באהבה, המושא האמיתי של האהבה הוא אך ורק הקב"ה. אחרת – זו עבודת אלילים. ובכלל, כל עבודות האלילים מלאות "אהבה". טוב, דיברתי ככה באופן חופשי, אבל הבנתם למה אני מתכוון. יש תופעות כאלה שהן אהבה מעוותת, אהבה מוסטת מייעודה. יש בהן מטען רגשי, התלהבות מסוכנת, בכל אותם זרמים של אידיאליזם שהם ברבריים במהותם. מה פועל שם בעצם? זו אהבה מעוותת. ואתם רואים עד כמה אנחנו לא יודעים להשתמש במילים במשמעותן האמיתית. ואז, ברגע שלוקחים אליל במקום אחדות הערכים נוצר מייד מיתוס הרסני.

למשל, כאשר האיש הופך את האישה לאלילה, או כאשר האישה הופכת את האיש לאליל – זה כישלון האהבה. ואז בהתנהגויות שיש בהן עבודת אלילים, מגיעים התסכולים, האהבה הנכזבת, והורסים את האלילים שאליהם הם סגדו. אבל זה רק מפני שמהתחלה סגדו לאלילים, זה היה היסוד הלקוי שם. הבנתם את הכישלון? אגב, זה הולך קצת בכיוון של השאלה שלך.

טוב, נמשיך.

ועכשיו אנחנו ברובד המחשבה: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. זהו עקרון אחדות הערכים ברמת המחשבה. לאחר מכן, ברמת הדיבור, פסוק ז: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם – זה מתייחס לדיבור. ברור? לאחר מכן ברמת המעשה יש לנו שני פסוקים: הפסוק האחד, פסוק ח, הוא על החיים האישיים: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – אלו הן הפונקציות של האדם במישור האינדיבידואלי. והפסוק השני הוא על החיים הקולקטיביים: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ – במישור של החיים הציבוריים והקהילתיים. ובכן, אני חוזר למבנה הכללי של הפרשה: עיקרון אחדות הערכים – ה' אֶחָד – ברמת הנשמה ,זה הפסוק הראשון. לאחר מכן ברמת הרצון, זה הפסוק וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, שמכיל את ההתחלה של שלוש הפונקציות: בְּכָל לְבָבְךָ, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאֹדֶךָ. ואז: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... עַל לְבָבֶךָ – מחשבה. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ – דיבור. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת... – מעשה. הרי לנו המבנה השלם. זה מובן?

קהל: [שאלה לא ברורה]

מניטו: כן. הכוונה היא... זה נושא משני. כלומר באופן עקרוני גם הנשים מחויבות לכל המצוות, אלמלא היו סיבות משניות הקשורות להיותן נשים – תבינו את זה בהמשך. אבל במישור האינדיבידואלי אין שום הבדל. רק ברמה משנית ישנם נימוקים משניים שפועלים ויוצרים הבדל כלשהו, אבל משמעות הציווי מיועדת לשני המינים כאחד. ובכן זו הייתה הקריאה השנייה. נשארו לי חמש דקות לקריאה השלישית.^{^[67]}

קהל: [שאלה לא ברורה].

מניטו: אענה כך: כלומר, אם ישראל הוא באמת ישראל אזי הציווי הוא בעצם הבטחה. כלומר... אני אתן דוגמה. ניקח מצווה אחרת לגמרי: "לֹא תִּרְצָח", בסדר? ובכן, כך התורה מנוסחת, היא מנוסחת כלפי ישראל: אם אתה ישראל – אני מבטיח לך שלא תרצח. הֱיֵה לישראל באמת, ותראה שכך אתה, אז לא תוכל עוד לרצוח. בסדר? אותו דבר כאן. אם אתה, ישראל, אתה באמת ישראל - אתה מקבל עליך את הריבונות, הענווה, הערכים. אתה מתחייב כלפי הזהות הישראלית שלך. אתה מבין כעת את התשובה.

ובכל מקרה, מה שלמדנו מתוך השאלות שלכם מוביל אותי לדייק יותר: צריך להבין את משמעות המילים שאנו משתמשים בהן. בסדר?

כאן עסקנו בזה בהקשר של אהבה. עשינו בירור מקדים בהקשר של המחשבה. ושוב אני חוזר: אהבה איננה תשוקה! אף על פי שיש דמיון, אף על פי שיש קשר, אין לזה קשר מהותי. אין לזה קשר !בדיוק כפי ש... אני לא יודע איך לומר... יש אנשים שטוענים שאהבה אינה אלא תשוקה מינית שעברה תהליך של עיבוד חברתי, כן? אבל אלו הגדרות של סוציולוגים. ברור שמי שאכן חווה אהבה אמיתית יודע טוב מאוד שאין לזה שום קשר.

טוב, אני לא רוצה להעמיק בנושא הזה כעת, אבל אני חושב שהדבר מספיק ברור: אלו שתי תופעות שונות לחלוטין. הגדולה של היהדות היא, שבמסגרת ההתנהגות היהודית הן מגיעות לחפיפה. אבל יש מסורות אחרות שמפרידות ביניהן הפרדה מוחלטת, ואז זו קטסטרופה. זה טראגי. או אולי אלה פשוט דרכים להיות אדם שאנחנו לא מסוגלים לזהות. אני זוכר שיעור לימוד בפריז, לפני זמן רב מאוד. היה שם כומר, והגיע תורו להציג את השיעור על שיר השירים. ואז מישהו בקהל העיר בכל זאת: אבל, אדוני הכומר, איך אתה יכול להבין את הדברים האלו? זה משהו... למשל, אתם רואים שבמסורת הקתולית האהבה והמיניות מופרדות באופן מוחלט[68].

דוגמה נוספת^{^[69]}: אדבר כעת על המחשבה. אתם הרי יודעים שיש הרבה אנשים שמדברים על מחשבה מבלי לדעת מהי באמת. המחשבה האמיתית היא מחשבה ללא דימוי, מעבר לתמונות. רוב האנשים חושבים באמצעות תמונות. הם מדמיינים, וחושבים שהם חושבים. אני שואל אתכם שאלה פשוטה: אם אומר לכם, למשל: הרעיון של עיגול. מייד אתם רואים צורה עגולה. אבל הצורה העגולה היא תמונה, והרעיון של עיגול איננו עגול. זה הרעיון של יחס מסוים, רעיון מופשט. כל עוד האדם לא הגיע לרמה של מחשבה ללא דימוי הוא מחזיק באלילים - אלילי הדמיון.

[1] כדי לא לאבד זמן, נתחיל בלימוד הטקסט.ואם יהיה לנו זמן, אז נראה את המבנה של הפרשה.

[2] בטקסט המקורי : אני קורא את הטעמים למי שמכיר אותם. לא אתרגם את הטעמים למי שאינו בקיא, כי יהיה קשה מדי להסביר את משמעותו של כל סימן.

[3] פסחים נ א

[4] תואר (שֵׁם תואר או תואר מהותי) המתווסף לשם עצם כדי לציין תכונה או איכות

[5] כלומר תיאור מהאנושות כלפי מעלה, דרך דיבור על האל – ניסוח עקיף, שמרמז על תפיסה תיאולוגית אנושית או מסורתית - הגדרה חיצונית (הערת מתרגם)

[6] כלומר הגדרה מהותית, פנימית – אין זה רק ייחוס אנושי אלא קביעה של זהות: הוא־הוא האל (הערת מתרגם).

[7] קטע קשה לתרגום ולהבנה ואולי הכוונה: "כשאני כותב בצרפתית ורוצה לתרגם את המילה "הוא" במובן של הקב"ה, אני נוהג לכתוב "ce-lui" – - לא כשם עצם רגיל, אלא ככינוי שמצביע על מי שמהותו היא להיות הוא, ההוא שאין נוקבים בשמו, אך מכוונים אליו.

[8] כלומר יש מילה עודפת : "ה'"

[9] כלומר חסרה המילה "הוא"

[10] את המילים "שמע ישראל" – כלומר עלינו לשאול: מה משמעותה של ההבנה עצמה? מה פירושו של "להבין" באמת?

[11] le mystère d’Israël

[12] במסורת הנוצרית המושג "מסתורין ישראל "מציין את הפרדוקס הבא: עם ישראל היה העם הנבחר, קיבל את ההתגלות (הברית, התורה, הנביאים), אך דחה את ישו כמשיח. בעיני התאולוגים הנוצרים המסתורין הוא כזה: כיצד ייתכן שעם כל כך קרוב לאלוהים – מתנגד לגאולה על פי תפיסתם.

[13] במונחים של הפילוסופיה של השפה: היחס בין מסמן למסומן

[14] "מסומנים"

[15] כלומר קיימת אנלוגיה בין המסומנים בעולם החיצון לבין המסומנים בעולמה של התורה. לדוגמה : "יד אדם" כפי שנתפסת בעולם החיצוני, היא אנלוגית ל"יד ה'".

[16] "המסמן"

[17] לא ברור לאיזה מדרש מניטו מכוון

[18] potentiel de génie de civilisation

[20] בלי קשר לטענות על ניכוס זהות שאנחנו מכירים כל אחד בדרכו. ואנחנו חווים את היריבויות האלה ( מתוך השיעור )

[21] את המילים "שמע ישראל" אומר משה.

[22] "ותבינו בהמשך למה אני קורא לזה המונותאיזם העברי באופן סמוי." ( מהשיעור )

[23] כמספר – אחד, שניים שלוש.

[24] unique. ייחודי.

[25] אחד - יחיד

[26] בצרפתית unicité - ( מתוך השיעור )

[27] כלומר :  כשאומרים "ה' אחד", אין הכוונה ל־"ה' יחיד"* במובן של בלעדי בלבד, אלא ל־"אחד" שמכיל בתוכו את הריבוי באחדות שלמה - יחיד מדגיש בידול. אחד מדגיש הרמוניה. ראו לדוגמה רמ"ק בפרדס רימונים: "והנה נקרא הא־ל יתברך 'אחד' – ולא 'יחיד'. כי 'יחיד' משמעו דבר שאין עמו דבר אחר כלל, ואין זה שבח, כי כך הם כל הדברים קודם שנבראו – 'יחידים'. אבל 'אחד' – פירושו שהוא אחד אף על פי שיש ריבוי בעולם, והוא שולט עליהם ומאחד את כולם. וזהו שבחו, שהוא אחד – ומאחד את הכול." ( שער הצחצחות פרק ג )

[28] נראה את זה בהמשך אני לא רוצה לערבב כרגע יותר מדי בין נקודות מבט שונות( מתוך השיעור )

[29] של היחוד (א.ח)

[30] principe d'identité - עקרון הזהות בלוגיקה: כל דבר הוא מה שהוא: A = A . זהו בסיס לכל מחשבה לוגית־רציונלית. דוגמה: אם כל בני האדם בני תמותה, וסוקרטס הוא אדם, אז סוקרטס בן תמותה.

[31] au-delà

[32] מבוסס על טרטוליאנוס (Tertullianus), תאולוג ופילוסוף נוצרי חשוב שפעל בצפון אפריקה (קרתגו) במאה ה־2 לספירה (בערך בין 160–225 לספירה). הוא כתב: certum est, quia impossibile est . הניסוח שהביא מניטו הוא ציטוט מכתבי וולטר שניסח כך את השקפתו של אוגוסטינוס.

[33] אני מקווה שאתם מבינים למה אני מתכוון (מתוך השיעור)

[34] un esprit sain – רוח בריאה.

[35] saint esprit - רוח הקודש. מניטו משתמש כאן במשחק מילים בצרפתית בין:

"esprit sain" – רוח בריאה (sain = בריא)

"esprit saint" – רוח קודש (saint = קדוש)

[36] en creux

[37] אולי הכוונה ל ישעיהו פרק נ : אֲדֹנָי יֱהוִה, נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף דָּבָר יַעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעִיר לִי אֹזֶן, לִשְׁמֹעַ כַלִּמּוּדִים. אֲדֹנָי יֱהוִה, פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נָסוֹגְתִּי

[38] מניטו כתב הקדמה לתרגום שלו

[39] בראשית רבה פרשה ח סעיף ה : "אמר ר' סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון נעשו מלאכי השלת כתים כתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא הדא היא דכתיב (תהלים פה יא) "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" חסד אמר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אמר אל יברא שכלו שקרים צדק אמר יברא שהוא עושה צדקות שלום אמר אל יברא דכוליה קטטה מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לאךץ הדא הוא דכתיב (דניאל ח יב) "ותשלך אמת ארצה" אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה שלך תעלה אמת מן הארץ הדא הוא דכתיב (תהלים פה י ) "אמת מארץ תצמח". ..." ר' הונא רבה של צפורין אמר עד שמלאכי השרת מדינין אלו עם אלו ומתעסקין אלו עם אלו בראו הקדוש ברוך הוא אמר להן מה אתם מדינין כבר נעשה אדם"

[40] המשחק הלשוני בצרפתית מהדהד את ההבחנה בין:

"sains d'esprit" – שפויים / בריאי רוח
"saints" – קדושים.

מניטו הזכיר לא אחת, שהאדם הבריא הוא האדם כפי שהוא במחשבת הבריאה

[41] בני האדם שחיים במשך לא כמו המוחלטים שמתקיימים בנצח.

[42] על המושג "הבלתי אפשרי ההכרחי" שטבע אותו חברו של מניטו יענקלביץ ראו בפרק בשם זה בסוד מדרש כרך 9 .

[43]

המילה "maniaquerie" בצרפתית מתארת התנהגות אובססיבית או אובססיביות קטנונית — כלומר אדם שמתעקש באופן מוגזם על פרטים, סדר, ניקיון, שליטה או הרגלים מסוימים. במובן יומיומי זה לרוב מלווה בטון ביקורתי או מתלוצץ על הקטנוניות שבכך. למשל, אם מישהו חייב שכל דבר יהיה בדיוק במקום שלו או מתרגז כשמישהו מזיז משהו, אפשר לומר עליו בצרפתית שהוא עושה "une maniaquerie".

[44] האות תיו במילה אתון מחליפה את האות דלת במילה אדון

[45] השוו לזהר ח"ב לו תניא אמר רבי יוסי בההוא ממש דאשתכח דינא למצראי בההוא ממש אשתכח רחמי לישראל הדא הוא דכתיב "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" תני רבי חזקיה כתיב (ישעיה יט) "ונגף ה את מצרים נגוף ורפא" נגוף למצרים ורפא לישראל "

[46] אי אפשר לתרגם את זה כ"סַם" במובן "drug",אלא כמו "סם חיים" – שיקוי חיים, אליקסיר ( מתוך השיעור)

[47] אני מקדים קצת את המשך השיעור ( מתוך השיעור )

[48] במקור: c'est une option de la foi : אפשר גם לתרגם באופן אחר : זו בחירה ששייכת לאמונה. בשיעורים אחרים מניטו מסביר את הקשר בין המילים " opinion" ( דעה ) ו "option" ( אפשרות ) . נקיטה בדעה מסויימת היא סוג של בחירה באחת מבין שתי אפשרויות שלא ניתנות להוכחה דרך השכל, בחירה שמקורה ברצון, בזהות.

[49] בלשון שאולי היו נוקטים במונחים נוצריים ( מתוך השיעור ).

[50] הדת המאזדאית היא שמה הקדום של הזורואסטריות – הדת הלאומית של פרס הקדומה, שנוסדה ע"י זורואסטרה (או זרתוסטרה, בפרסית: זרתושט) ככל הנראה בסביבות המאה ה־10 עד ה־6 לפנה"ס. היא קרויה על שם האל העליון שבה – אהורה מאזדה (Ahura Mazda), שפירוש שמו: האדון החכם או האור החכם.

[51] "ביצי פסחא" (במקור בצרפתית: œufs de Pâques, ובאנגלית: (Easter eggs) ביטוי שמקורו במסורת הנוצרית של חג הפסחא (Pâques), שבו נהוג להסתיר ביצים צבעוניות כדי שהילדים יחפשו אותן. אך בביטוי המודרני — המשמעות דומה למשמעות הביטוי בעברית : "ללכת על ביצים".

[52] מניטו הוסיף בקריצת עין : כפי שאומרים בצרפתית: isra-elite. – israélite.

[53] מבין שלשת הקריאות שעליהן דובר בתחילת השיעור.

[54] לא רציתי לעסוק בהיבט הזה של הבעיה, כי זה לוקח זמן. אבל תגיד לי אם זה ברור מספיק מבחינתך ( מתוך השיעור )

[55] המילים "יש יסוד ברור להניח ש " הן ביאור ראשוני לצורת העתיד של המילה "ואהבת" כפי שיוסבר בהמשך הקטע הנוכחי.

[56] הכוונה לפסוק "השמרו לכם פן יפתה לבבכם"

[57] טענה זו נוסחה באופן כמעט זהה על ידי אמיל סיוארן (Emil Cioran) ‏1911–1995 שהיה פילוסוף, מסאי והוגה רומני-צרפתי, מהבולטים בהגות הפסימיסטית של המאה ה־20.

[58] קידושין ל א

[59] כמו עול של צמד בקר

[60] הדברים מכוונים כלפי השואל

[61] כלומר המושא הוא : "ה' אלהיך"

[62] כלומר הציווי אינו לאהוב אלא כיצד לאהוב : "בכל לבבך..."

[63] כלומר: ואהבת - כאשר אתה אוהב – תאהב את ה'. ניתן לקרא את הפסוק : "ואהבת - רק את ה' אלהיך". ראו ב סוד לשון הקודש כרך ב בפרק 'צדיק וטוב' : " המשמעות של המילה אֶת בעברית היא עִם, כלומר אֶת הוא מה שבא עִם. "אֶת השמים": השמים וכל מה שבא עם השמים, לרבות צאצאי השמים וצאצאי הארץ.

[64] בצרפתית הביטוי "je t’adore" מתורגם מילולית לעברית :"אני מעריץ אותך" או "אני אוהב אותך מאוד מאוד" (במשמעות יומיומית). אך במקור , "adorer" בא מצרפתית עתיקה (adorer) ומלטינית (adorare) ומשמעו "להשתחוות, לעבוד אל, להעריץ באדיקות דתית". לכן באופן מדויק יותר:

adorer" משמעותו להעריץ, לסגוד, לעבוד (במובן דתי).
בשימוש יומיומי רומנטי בצרפתית זה אומר "לאהוב מאוד"

[65] משתמעת מכאן ביקורת על שיטתו של לוינס, ביקורת שמניטו העביר פעמים רבות, אך לוינס היה רק אחד מהנציגים של הזרם הזה ולכן ההתייחסות בהמשך הדברים אינה בהכרח מופנית כלפיו. היחסים בין מניטו ללוינס היו יחסים של חיבה והערכה הדדית. הנה ציטוטים מדבריו על לוינס בנושא המדובר : " יש כאן למעשה אימוץ של המוסר של ״הלחי השנייה״, וזהו מוסר נוצרי המוותר מראש על כל דרישה להדדיות. האם אותו אחר רואה בנו גם האחר שלו? האם הוא גם רואה בנו משום היותנו האחר שלו, הצודק בהכרח? יש כאן עיוות של התודעה המוסרית, גם אם אותם הוגים מסתמכים על דברי הוגים יהודים בעלי שיעור קומה, כמו עמנואל לוינס. אתם יודעים שלוינס אינו מוכן להעמיד שום דרישה להדדיות כתנאי מוקדם לתפיסתו. אנחנו חלוקים בנקודה זו מכל וכל והוא יודע זאת. אמרתי לו זאת מספר פעמים. צעירים רבים שלא יורדים לסוף דעתו מאמצים גישה זו בצורה הקיצונית ביותר ולמעשה הם הופכים אצלם את תחושת האחריות לתחושת אשם. זה מוביל לאבדון. זה מוביל להרס עצמי. צריך להיות ער לסכנה זו ולהילחם נגדה" ( שערי דמעה 3 'היה קורא')

" פרופ׳ לוינס היה אומר שהדרך היחידה לזהות את האל היא דרך הרשימו שהוא השאיר בפנים של האחר. זה אכן נכון, בתנאי אחד: שגם האחר עושה אותו דבר. ללא הדדיות, ההגות שלו נועדה לכישלון. זה נכון גם לגבי ההגות של מרטין בובר. שניהם הוגים גדולים מאוד, אבל ההגות שלהם היא הגות פילוסופית, ולא פרשנות למקרא. הם פילוסופים, בעלי שיטה קוהרנטית, כל אחד לעצמו. אבל פילוסופיה זו אינה חכמת ישראל (מתוך שיעורי הרב על מושג החופש)." ( שערי דמעה 1 'מהות הברכה')

[66] במקור : onomatopée - מילה שנאמרת באופן אוטומטי, צליל בלבד, בלי עומק או משמעות אמיתית

[67] השיעור הסתיים טרם הקריאה השלישית אך ניתן למצא מעין הקריאה הזו בספר שערי דמעה כרך 3 על קריאת שמע בפרק "מי עתיד לומר שמע ישראל"

[68] חוץ מאצל הקרדינל דנילּוּ. ובכן, אני חייב לומר, כדי שהדברים יהיו ברורים: לכמרים יש שני סוגי נדרים שונים. יש נדר של פרישות (celibat) – זה דבר אחד, ויש נדר של צניעות/טהרה (chasteté) – זה דבר אחר. והוא עצמו קיבל על עצמו את נדר הפרישות, ולא אמרתי יותר מזה.

אני מזכיר את המקרה הזה, של האב דנדילו, משום שהעיתונות הצרפתית הייתה מאוד לא הוגנת כלפיו. הוא באמת היה אדם גדול, הכרתי אותו אישית, ואני חייב לומר גם, שהוא היה אנטי-יהודי גדול מאוד. היה נסיך אמיתי של הכנסייה, כפי שאומרים, באמת אישיות רמה .טוב, אמרתי.

אני לא יודע למה, במינוח הנוצרי אומרים על המתים שהם "מאושרים". בכל מקרה, כדי לחזור לנושא: אתם מבינים על מה אני מדבר. (מתוך השיעור)

[69] לשימוש במילים ללא תשומת לב או הבנת משמעותן

שיחות על פרשת שבוע: פרשת פנחס (1992)

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Thu, 17 Jul 2025 21:19:10 +0300

משמעות המפקד: מספרים של שמות וזהות - שיעור על פרשת פנחס

השיעור נמסר בשנת 1992

תמלול, תרגום ועריכה: צוות מכון מניטו

מניטו: בפרשת פנחס, שאותה נקרא השבוע, מתקיים המפקד האחרון שמופיע בספר במדבר והוא בעל הקשר היסטורי משמעותי.

סיפור המגיפה וכלל ישראל: המשמעות של המפקד

בפרשת בלק, שלמדתם אותה בשבוע שעבר, ראינו את הניסיון שהתנסה בו עם ישראל, במיוחד בכל הנוגע ליחסיו עם מואב. אחד הנושאים המרכזיים בפרשת בלק הוא ניסיון הקללה של בלעם, כפי שביקש ממנו בלק מלך מואב. בלק היה אחוז בהלה מול העם הזה שיצא ממצרים ופרץ אל בימת ההיסטוריה של האזור שאנחנו מכנים כיום 'המזרח התיכון'. כשבוחנים את תולדות מצרים, תולדות עם ישראל, והעמים שהחזיקו בארץ־ישראל, מבינים שאף כוח לא היה מסוגל לעצור את המהפכה הלאומית־גאופוליטית הזו שהתחוללה בזמן יציאת מצרים, עת העברים יצאו מאלמוניותם ומהחיים במחתרת של מצרים.

כשאני מבטא את המילים האלה, עולה בי ההבנה עד כמה הדימוי הזה דומה להפליא לאירועים שאנחנו חווים בימינו. אני מעדיף שלא להאריך בהצגת ההקבלה הזו, שהרי אנחנו חיים אותה והיא נוכחת בתודעה שלנו. אבל בוא נרשה לעצמנו תרגיל של דמיון: יש כאן כמה אנשים בחדר שכבר היו בחיים לפני מלחמת העולם האחרונה. באותם ימים, ההיסטוריה של עם ישראל התרחשה במחתרת, בהסתר, בתוך ההיסטוריה העולמית. והנה, לפתע, מתרחשת יציאה מן ההסתרה הזו, יציאה שמובילה לטלטלה גאופוליטית עולמית. ודאי שמדובר בממדים רחבים הרבה יותר מאשר אלו של יציאת מצרים, אך הם בעלי אופי מקביל ודומה במהותו. מוכר לכם הנושא שאני רומז אליו?

אם כן, לבסוף, כמוצא אחרון, כאשר בלק נוכח שהעמים שהחזיקו בארץ המובטחת, כלשון המשוררים,

[בנקודה זו מניטו פותח סוגריים על מושג 'הארץ המובטחת']: יש לזכור עד כמה הביטוי הפיוטי מאד הזה אינו מדויק. ארץ ישראל לא הובטחה לישראל - היא ניתנה לישראל. יש כאן מלכודת תיאולוגית שהמקור שלה הוא נוצרי והביטוי "הארץ המובטחת" הוא חלק ממנה. יש פילוסופיה שלמה על "הארץ המובטחת": כשאומרים "הארץ מובטחת" - משמעות הדבר שההבטחה לעולם לא מתקיימת באמת. כי ברגע שהיא מתקיימת וניתנת - זו כבר אינה הבטחה. אתם רואים את המלכודת? שוחחתי על כך פעם עם ידידי הטוב אנדרה שוראקי. וודאי שמעתם עליו - משורר גדול בפני עצמו. הוא הציע ניסוח חלופי, שגם כמה תיאולוגים נוצריים אימצו אותו: "ארץ ההבטחה" (la terre de promission). זה אמנם נשמע יפה בצרפתית, אבל עדיין טמונה בו אותה המלכודת התיאולוגית. אבל הפסוק בתורה מאוד ברור: "הארץ אשר נתתי". חד-משמעית. כך אנו מוצאים את עצמנו שוב בלב האקטואליה, אבל עדיין אנו עוסקים בתקופת יציאת מצרים.

אם כן, באותו הזמן בלק פונה לסוג של אסטרטגיה מאגית לכאורה. אלא שאיננו לוקחים בחשבון עד כמה המציאויות הללו משפיעות בפועל על מהלך ההיסטוריה, ותכף אגיע לזה.

ויש את בלעם, שהוא נביא האומות, וזה כבר נושא אחר לגמרי: המשמעות של המושג "נביא האומות". אנחנו כל כך רגילים לרעיון של הנבואה בהקשר של התנ"ך, עד שהמחשבה על קיומה של נבואה גם בעמים אחרים אינה זמינה לנו, אינה מובנת מאליה. זה נושא בפני עצמו, ואם יישאר לנו זמן בהמשך תזכירו לי ואדבר עליו. אבל מעבר לשאלה הזו, צריך להבין שעד תקופת יציאת מצרים כל עם, כל דרך קיום אנושית, כל חברה אנושית, נשאה בתוכה יכולת נבואית. מאז ראשית ההיסטוריה של האנושות הוענקה לאדם היכולת הנבואית. ולכן התנ"ך מדבר באופן ישיר וברור על היכולת הזו בקרב אומות העולם.

עם זאת, אותה נבואה בעמים היא מסוג שונה לחלוטין מהנבואה בישראל, וזה אחד מהלימודים של ריה"ל בספר הכוזרי. בקרב האומות, היכולת הנבואית מופיעה ברמת היחיד: אצל יחידי סגולה יוצאי דופן קיימת יכולת לתפוס ולהבין את משמעות ההיסטוריה של העם שלהם. בכך אני נוגע באופן ישיר באחת מההגדרות של מהות הנבואה: הנבואה מגלה את משמעות ההיסטוריה האנושית כפי שהיא מתרחשת בעולם הזה. ואולם, ריה"ל מוסיף: בקרב ישראל היכולת הנבואית מופיעה מתוך קנה המידה של קהילת ישראל. נביא בעם ישראל הוא הדובר של סגולת הנבואה של כלל ישראל, של האומה כישות שלמה. כאן נחשפת ההבחנה הגדולה לאורך ההיסטוריה בין החוויה הדתית וגם התרבותית של החברה הישראלית לבין זו של שאר העמים: במסורות אחרות ערכים דתיים ורוחניים נמסרים בידי יחידים, בעוד שבישראל הזהות הכללית היא הנושא. הדמויות היחידניות שבולטות בקרב ישראל הן, במובן מסוים, דוברות של הזהות של כלל ישראל. אני מקווה שהרעיון הזה מוכר לכם.

הרעיון הזה של 'כלל ישראל' הוסבר במהלך 2000 שנות הגלות. במהלך תקופת הגלות, תקופת התפוצות, כלל ישראל הפך לישות שניתן לכנות אותה מופשטת. היינו בעיקר אוסף של קהילות שהושתלו על ישויות אחרות, זרות. בדרך הזאת נותרנו תמיד מחוברים לרעיון של כלל ישראל, אבל בצורה מעט מיסטית, ולעתים אף מיתית במידה מסוימת. עד כדי כך, שיש מעין - אם ניקח את האטימולוגיה של המונח 'תפוצות' - מעין 'תפוצתיות' של הזהות הישראלית ברמה האישית וכמקבץ של יחידים. אלה היו קהילות, אבל האומה הישראלית כשלעצמה... אמנם דיברו על העם היהודי, אבל העם היהודי היה עם מפוזר באופן כזה שלא הייתה לו אף אחת מהתכונות של עם.

באופן מיוחד, בעולם האשכנזי, היהדות הפולנית הייתה באמת עם. ובפולין, הפולנים הכירו אצל העם היהודי-הפולני במאפיינים של עם. היה פרלמנט יהודי פולני בפולין, אני לא יודע אם אתם יודעים את זה. ובעולם הספרדי, זה היה וודאי המצב במרוקו. היהודים במרוקו לא היו רק קהילות, זה היה עם. אני אומר "זה היה" כי זה נגמר. זה בתהליך של סיום, וגם בפולין זה נגמר.

אבל במשך 2000 שנה, מלבד סוג כזה של יוצאים מן הכלל, היינו אוסף של קהילות.
והיינו מחוברים באופן רוחני, מיסטי, אל כלל ישראל. אך עם הזמן, זה הפך למיתי.
אותו כלל ישראל התגבש מחדש בזמננו, באומה העברית, בישראל עצמה. ומכיוון שאנחנו חיים בתוך העידן של המוטציה הזהותית הזו, אין לנו עדיין הפרספקטיבה הדרושה כדי להגיע להבנה עד כמה גדול הפער בינינו לבין עידן הגלות, עידן שבו הזהות היהודית הפכה לאינדיבידואלית. ואני מדגיש שוב: בזמן הגלות היינו קשורים רק בצורה רוחנית, מיסטית, לזהות "ישראל" הקולקטיבית. ובמשך הגלות, היינו "העם היהודי". ולכן קצת איבדנו את מה שהיה מובן מאליו בקטגוריה הגדולה הזו.

בנוגע לערכים שעליהם מדברת התורה – הם קיימים ברמה מסוימת אצל האומות. אתם זוכרים את הביטוי "חסידי אומות העולם". נוהגים לתרגם 'חסידי אומות העולם' ל־Les justes des nations - ' - הצדיקים שבאומות. אבל המילה - 'juste' - צדיק , אינה מבטאת במדויק את משמעות המונח 'חסיד'. היה מדויק יותר אולי לומר: 'החסידים שבאומות העולם', כלומר: יראים, מסורים, אדוקים. אלא שבשפות שאינן עברית, המילה 'חסיד' קיבלה משמעות אחרת מזו שהיא נושאת במסורת היהודית ולכן התרגום נהיה בעייתי. ובכל זאת, הרעיון הזה מספיק מוכר. ברמה האישית - "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא", בעוד שאצל ישראל הזהות הזו ניתנת לישראל ככלל. ובמיוחד כשמתייחסים לנבואה.

בהקשר לזה, אני חוזר לריה"ל. יש הבדל מהותי בין הנבואה בישראל לזו של האומות:
כל אדם בישראל ניחן ביכולת נבואית. והנביאים של ישראל הם הדוברים של אומה שנמצאת בקשר של דיאלוג עם הבורא של האנושות כולה. בעוד שבאומות האחרות, באומות העולם, זה ברמה האינדיבידואלית. היו יוצאי דופן שניחנו ביכולת נבואית. אחרי דור יציאת מצרים זה חדל אצל האומות. אבל עד לזמן ההוא של יציאת מצרים, הרעיון של 'נביאי אומות העולם' היה רעיון מוכר, ברור מאליו, בסיפור המקראי.

בתקופות מסוימות מופיע מקרה מיוחד, שבו מופיע הנביא של כלל האומות. בזמן יציאת מצרים זה היה בלעם. בלעם אינו רק הנביא של האומה שלו, אלא הוא הדובר של כלל האומות, [שעומד] נוכח או בקשר לתופעה של ישראל. אני עדיין עוסק בפרשת השבוע שעבר. ולכן, כאשר נגמרו האסטרטגיות נגד ישראל - היום היינו מכנים זאת "אנטי-ישראליות" של אותו זמן - מלך מואב, בלק, פונה בסופו של דבר לבלעם נביא האומות כדי לקלל את ישראל. כמו שאמרתי מקודם בקצרה: לבני האדם המודרנים, הרעיון הזה של לקלל - לנסות לנצח מישהו באמצעות קללה - נראה כמשהו ששייך למאגיה.

אז אומר כמה מילים, כדי לנסות לזהות את התופעה הזו של קללה בתרבות העכשווית שלנו: בתרבות המודרנית זה נקרא פרופגנדה, פשוט! אתם יודעים עד כמה תעמולה היא כוח שמסוגל להפוך טוב לרע ורע לטוב. ואנו מוצאים את המדע הזה של התעמולה (אם כמה מכם עוסקים בפרסום, יש ביניהם דמיון. המטרה היא למכור מוצר(. ובכן, המדע הזה הופיע בציוויליזציה המערבית בזמן הנאציזם. אתם זוכרים את גבלס, שהיה הדובר של התעמולה הנאצית. ותעמולת הנאצים הצליחה, במה שניסה בלעם לעשות בזמן יציאת מצרים: להשמיד את העם היהודי באמצעות תעמולה. טוב, זה נושא בפני עצמו. אתם תמשיכו את הניתוח בעצמכם. אבל אני חושב שזה מספיק ברור. ונראה בבירור, שהיום הבלעם של זמננו הוא פשוט מזכ"ל האו"ם. כלומר דובר האומות, במישור התעמולתי, כלפי העם היהודי וישראל. אתם קולטים את ההקבלה הזאת. כי מה פירוש "לקלל"? זה 'לומר רע עליהם'. לא רק לאחל להם רע, אלא לדבר עליהם רעות. ומה פירוש לברך? זה לומר עליהם טובות. אז אני רק חוזר על המשפט המסכם הזה: היכולת הנבואית של בלעם היא היכולת של מה שאנחנו קוראים היום 'תעמולה': לומר את הרע כאשר מדברים על טוב. ואז, מידה כנגד מידה, הקב"ה מהפך את הדברים, ומשמיע את הטוב דווקא מתוך דברי הרע. עד כאן לגבי בלעם.

וכאשר בלק מבחין שבלעם לא מצליח לעשות תעמולה - כלומר, להשמיץ באופן מספיק את העם הזה היוצא ממצרים כדי להשמידו - אז בלעם נותן לו עצה אחרונה (כל זה נמצא בפסוקים האחרונים של הפרשה של השבוע שעבר(: כל עוד העם הזה מחזיק בזהותו האותנטית - הוא בלתי מנוצח. כל עוד ישראל הוא באמת ישראל - הוא בלתי מנוצח. הדרך היחידה להשמיד את ישראל היא לשלול ממנו את מהותו. אז הוא נותן לו עצה: לנסות להוביל את ישראל לחטא כנגד תעודת הזהות שלו. אם מצליחים לפתות אותו, לגרום לו לבצע את החטאים החמורים שבאמצעותם הוא לא יהיה עוד באמת ישראל, אז הוא ייהרס. זאת העצה שניתנת.

זה היה הניסיון הגדול שתואר בפרק שחותם את הסיפור של הפרשה של השבוע שעבר: לפתות את ישראל באמצעות בנות מואב, כלומר באמצעות בנות מדין. הסצנה האחרונה שמסופרת לנו בפרק כה, היא נפילתם של העברים בפיתוי בידי בנות מדין, נשי מדין. הייתה במואב קואליציה של מדין-מואב. אני חושב שבימינו אנחנו מכנים זאת "מתירנות", דיסקוטקים. ואני לא חוזר על המדרשים שמספרים את זה בצורה כל כך מדויקת: כיצד פועלים אויבי ישראל כדי להטות את עם ישראל מזהותו. ואז מתרחש אסון. אל מול הניסיון האחרון הזה שבנות מואב מעמידות בו את עם ישראל, יש כמין סוג של שיתוק באופן שבו מנהיגי ישראל פועלים.

אז בקיצור נמרץ אסביר למה התורה מספרת לנו על זה בפירוט נרחב כל כך, בתחילת פרשת השבוע ששמה 'פנחס'. המידה, החשיבות, הזכות של פנחס, מגיעה לרמה כזו שחידוש הברית בין אלוהים לעם ישראל נעשה באותו רגע עם פנחס. בקצרה, זה הפסוק הראשון בפרשת פנחס. המדרש מסביר זאת באופן הבא: משה היה משותק נוכח מה שהתרחש. אחד מראשי השבטים, זמרי בן סלוא משבט שמעון, הולך לנגד עיני כולם עם אחת מנסיכות מדיין ומשה עצמו לא יכול להתערב, הוא אינו מסוגל להגיב. והמדרש מסביר מדוע: משה עצמו לקח לו אישה מדיינית, אתם זוכרים. וכך כולם משתתקים. משותקים. ורק פנחס מתערב. והוא עוצר את האסון של אובדן הזהות של ישראל בניסיון הזה.

אתם זוכרים את מה שלמדנו בפרשת בהעלותך: כל פעם שיש סכנה של מגפה מגיעה קטסטרופה, וחלק מהעם נעלם במגפה הזו .המילה מתורגמת במילון כ"מגפה", כלומר אפידמיה, אבל בעצם מדובר בפגיעה שבגללה עם ישראל מאבד מספר מחבריו.[1] אתם זוכרים את זה? היה מניין מסוים [שנעשה] כדי לבדוק האם נותרו מספיק, כדי שהישות של ישראל תישאר עדיין "כלל ישראל" - כפי שדיברתי על המושג הזה לפני כן.

והנה, בפסוק האחרון של הפרשה נאמר: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף", זאת אומרת: 24,000איש מישראל נאבדו באותה קטסטרופה, בניסיון הזה של העריות. וזה מביא אותנו אל הפתיחה של הנושא של פרשת השבוע שלנו.

כעת נראה כעת מדוע זה היה הכרחי לקיים מניין חדש לאחר המגפה הזו. אז תפתחו את פרק כו. אזכיר לכם שוב בקיצור נמרץ, ואני מקווה שזה מספיק מובן: היו עשרה ניסיונות של העם בארבעים שנות המדבר, עשרה ניסיונות בהקבלה לעשרת הערכים של התורה, שהם כנגד עשרת הדיברות. וכאן מדובר בניסיון האחרון, החמור ביותר, הדיבר העשירי. ניתן לכנות זאת בעיית העריות.

אז הנה מה שהפסוק אומר: תקראו את הפסוק הראשון של פרק כו. זה פסוק מיוחד במינו שנוגע בנושא שאותו אני מכנה: הכלכלה הטיפוגרפית[2] של התורה - זו פרשה שנעצרת באמצע פסוק.

"ויהי אחרי המגפה"

אני מתרגם פעם אחרונה את המילה "מגפה": זהו מונח שבעברית שמציין אסון, מה שפוגע באדם וממית אותו. ביחס ל"נגף" או "מגפה", בדרך כלל מילונים מתרגמים "מגפה" במובן של une épidémie, אבל אפידמיה היא רק סוג של מגיפה. אני מניח שהמילונים האלה נכתבו בתקופות של מגפות גדולות שפגעו באנושות. וכפי שאתם יודעים, הקהילות היהודיות סבלו תמיד מסכנות קשות בכל פעם שהייתה מגפה בציוויליזציה. זה היה גורם להתפרצות של אנטישמיות חמורה מאוד, שכן האשימו את היהודים בהרעלת הבארות. אתם יודעים את זה. מה שאני מספר לכם אינו אנקדוטה. בדרך כלל היהודים לא נפגעו ממגפות כמו כולרה וכו, כי פשוט היה להם סגנון חיים אחר. אתם יודעים שהיהודים נוטלים ידיים לפני האכילה, דברים כאלה. ואז, כשראו שהגויים נפגעים מהמגפה והיהודים לא ,האשימו אותם בלחשים מאגיים, ברעלים שכוונו כלפי הגויים. זה וודאי מזכיר לכם זיכרונות מהתקופה של ימי הביניים באירופה. ובכן, זה קרה בכל מקום. בכל פעם שיש אסון, מאשימים את היהודים[3].

בחזרה לנושא: יש סימון 'פ', כלומר - תחילת פרק. הפרשה נעצרת כאן, באמצע הפסוק. "

וידבר ה' אל משה ואל אלעזר בן אהרון הכהן לאמור"

בסיפורים שקדמו למדנו על מות אהרון, ובנו אלעזר החליף אותו. כעת, תראו את רש"י על הפסוק הראשון:

"ויהי אחרי המגפה: משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות".

אתם רואים את הניסיון הזה, של עוינות העולם החיצוני. ושוב, אני מזכיר לכם את האסטרטגיה האחרונה של בלעם, שהייתה מאותם "זאבים" - אותן סכנות ועבירות שמשחיתות את זהות ישראל והופכות אותו לפגיע. זה דומה לרועה שנוכח שיש בעדר שלו זאבים והם הרגו כמה מהצאן. אז הוא מונה אותם כדי לדעת את שמות הכבשים שנותרו. והנושא כאן חשוב: "כלל ישראל" - הישות, הקולקטיב של ישראל, "כלל ישראל" - הוא זה שנמצא בברית עם הקב"ה. ואני מדגיש שוב: אצל העמים, אומות העולם, ישנם יחידים שמתאגדים לכדי כנסייה, שמתאגדים לכדי קהילה. אבל...

אני אחבר את זה לבעיה הכללית של החוויה הדתית: ביהדות, משמעות החוויה הזו הפוכה משאר הדתות, בלי קשר למראית העין. ביהדות, כלל ישראל הוא זה שנמצא בקשר דתי עם הקב"ה, וכל יחיד בישראל חי, מבטא, את הברית הזו [של הקב"ה] עם כלל ישראל. כל אחד ברמתו, ולפעמים ברמות שליליות, אבל אלו רמות שליליות של אותה הברית עצמה.

זה מסביר לכם את התופעה שתמיד נראית מוזר וקשה להבנה למנטליות הלא-יהודית:
מדוע יהודי, אפילו אם הוא אתאיסט, הוא יהודי לפי המסורת היהודית, בעוד שגוי, אפילו אם הוא קרדינל, הוא אינו יהודי מבחינתנו. גוי, גם אם הוא קרדינל, הוא לא יהודי. והרי הוא מאמין בתנ״ך, והרי הוא חי את התנ״ך - בדרכו שלו - אבל הוא חי אותו. קרדינל, כן? זה לא סתם. ובכל פעם שאנחנו עורכים בירורים כאלה עם נכבדים ואנשי כמורה נוצריים חוסר ההבנה הזה תמיד נמצא שם. בסוף הם התרגלו: "טוב, זו הזיה יהודית". יהודי, אפילו אתאיסט - זה יהודי! אגב, בימינו, כציונים, יש לנו נטייה להפוך את הנוסחה ולומר: יהודי, אפילו דתי, הוא גם כן יהודי. אתם מבינים למה אני מתכוון? יש בזה משהו. זה עם כזה. נוצרי, ברגע שהוא מפסיק להאמין בעיקרי אמונתו הנוצרית הוא כבר לא נוצרי. הוא נשאר צרפתי, אבל הוא כבר לא נוצרי. לעומת זאת, במישור היהודי, הזהות ניתנת קודם כל על ידי הקולקטיביות היא זו שנותנת את הזהות, והפרט מממש את הזהות הזו של הקולקטיב. כל אחד לפי הפרופיל, ולפי היכולת שלו לעשות את זה בצורה מיטבית. ולכן אתם מבינים איך יכולים להיות יהודים "שליליים", אבל הם עדיין יהודים. אז, כדי שכלל ישראל יהיה נוכח, נדרש מינימום כמותי של יחידים. רק כשמגיעים לסף מסוים של כמות, מתגלה האיכות של הכלל.

הסוציולוגים מכירים את התופעה הזו: כשמספר מסוים של יחידים מתאספים יחד - זוהי בדיוק תופעת המניין - בהתחלה זה רק תוספת כמותית של אנשים. אבל אז מופיעה מציאות רוחנית שהיא הישות של הקבוצה, ששייכת כבר לממד האיכותי. ולכן, למרות שכלל ישראל הוא מציאות מהסדר האיכותי, הוא במספר מינימלי מסוים של יחידים. המספר שהתורה דורשת הוא שש מאות אלף. אתם רואים שזו אותה בעיה גם ברמת המניין של עשרה: זו היחידה האנושית הקטנה ביותר של רבים שמוציאה לפועל מציאות של קולקטיב, שהיא מהסדר של כלל ישראל, אבל ברמה של מניין. למה דווקא 600,000 - זו שאלה אחרת. אני רוצה לציין בפניכם שחכמי הקבלה בני זמננו שהקדימו את הציונים, אמרו כבר בזמנם שמה שאנחנו קוראים לו "מדינת ישראל" יקום כאשר יהיו שש מאות אלף יהודים בפלשתינה.[4] ובכן, תבדקו: בדיוק בשנה שבה הגיע מספר היהודים בפלשתינה ל־600,000 הוכרזה מדינת ישראל. המספר כולל גברים, נשים וילדים. ואילו ביציאת מצרים מדובר היה על 600,000 ראשי משפחות. ובכן, יש כאן עניין של דמוגרפיה, וגם של עלייה כמובן, אבל תנו לנו זמן, נגיע לכך גם אנחנו. זה מסתורי, אבל זה כך. זה היה אחד מתלמידי הגר"א שהעיר על כך.

הנה, זה החלק הראשון של רש"י. אני ממשיך לחלק השני, הסבר שני] למניין בפרשת פנחס]:

ד"א: כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין עכשיו שקרב למות ולהחזיר צאנו מחזירם במנין.

"כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה נמסרו לו במנין". היה מניין ביציאת מצרים. "ועכשיו, שקרב למות" אכן, בפרשה הזו תינתן למשה הרשות להעביר את סמכותו ליהושע כי זה סוף השליחות של משה לישראל. "ולהחזיר צאנו מחזירן במנין" כלומר: נמסרו לו שש מאות אלף ושבעים שמות בסיסיים. שימו לב למספר הזה :כאשר משפחת יעקב ירדה למצרים, התורה מדגישה, ואנחנו חוזרים על כך בליל הסדר: "בשבעים נפש ירדו אבותיך". וכאשר השבעים האלה נהיו לשש מאות אלף, יציאת מצרים התאפשרה. כשמשה מוסר את ההנהגה ליהושע לפני שהוא עוזב את ישראל, הוא בודק אם נותרו מספיק [אנשים] כדי שיהוו את 'הכלל ישראל' שהופקד בידיו, משום שבין יציאת מצרים ועכשיו, חלפו ארבעים שנים שבהן כלל ישראל הועמד בניסיונות. בניסיונות הללו הוא נדרש להתמודד עם עשרת מדרגות הזהות - עשר הערכים של עשרת הדיברות שהיא תעודת הזהות של ישראל.

וכעת אנחנו מגיעים לניסיון העשירי, זה שסופר בפרשה הקודמת ושאליו התייחסתי, עם בלק בלעם מדין ומואב. לא יהיה לנו זמן לעקוב אחרי הפירוט של המניין הזה, אבל במסגרת הלימוד שלנו אני רוצה להתמקד במקרה מיוחד - בתוך סיפור המניין - שאינו מופיע בשאר המניינים. שאר המִפְקָדים מסתפקים ברשימת שמות - מניין.יש כמה חריגים, למשל כשהמִפְקָד בא כדי להבליט את זהותם של משה ואהרן, אז יש חצי פסוק, אולי שלושת רבעי פסוק, שמסבירים מיהם משה ואהרן. זה מופיע בספר שמות, אני מזכיר את זה כדי להשלים את התמונה. אבל בדרך כלל העיקרון שנשמר הוא שהמִפְקָדים לרוב מונים: "פלוני בן פלוני, אלמוני בן אלמוני" לפי הנוסח הידוע והקבוע. אבל כאן, ניתנים הסברים לגבי כמה שמות שעתידים להיעלם מעם ישראל. ואנחנו נעקוב אחריהם.

להמשך השיעור – לחצו כאן:

מחלוקות בין גדולים

אציין לכם את הפסוקים: ראשית, מניין השבטים מתחיל בשבט ראובן, שמניינו מתחיל בפסוק ה. ונקרא בפסוק ט: וּבְנֵי אֶלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם, הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִאֵי הָעֵדָה, אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח, בְּהַצֹּתָם עַל ה׳.

ופסוק י: וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אוֹתָם וְאֵת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה, בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם אִישׁ; וַיִּהְיוּ לְנֵס - היו לסימן, לעדות.

הפסוקים הללו מזמינים ניתוח עמוק יותר. תראו, זה מאוד עוצמתי:

שני פסוקים כדי לדבר על דתן ואבירם - לצטט שמות רק כדי לומר שהם אבדו?! ניגע לרגע בנושא הכללי: כאשר אנחנו עורכים סיכום של המפקד הזה, אנחנו תופסים - במיוחד כשקוראים את רש"י,[5] שמציין זאת באופן מאוד מיוחד - שמתוך 70 השמות של ראשית המִנְיָן, יישארו רק 65 שמות. ובכן, יש כאן רגע של, איך לומר, ערעור על שלמותו של כלל ישראל.

כדי שכלל ישראל יהיה נוכח באמת, צריך שיהיו 'שבעים פנים'. מדובר במִנְיָן מדוקדק, וכשנסתכל על הסיכום נראה שיש רק 65. אז עולה השאלה: האם כלל ישראל עדיין קיים? זה רגע דרמטי במהלך ההיסטוריה של המִפְקָדים. וכך זה מתחיל, שימו לב: שני השמות הראשונים שנעלמים הם דתן ואבירם. איתם מוזכר גם קורח, שהוא שייך לשבט לוי, וגם הוא יעלם. אז אפתח סוגריים קטנים כדי לדבר על זה, סוגריים קטנים בתוך השיעור.

נראה שאפשר להצביע, באמצעות דגמים שונים - ובאמת יש כעשרה דגמים שונים במדרש -על פי איזה סוג של קריטריון נעשתה ההעמדה בניסיון והברירה של הזהות. איזה סוג של טעות בזהות עלולה בסופו של דבר להוות פגיעה בזהותו של כלל ישראל. אבחר באחד מן הדגמים, ואם ישאר לנו זמן נבחן אולי גם דגם נוסף, בליווי פירוש אחר של רש"י לפסוק שונה. כעת אמנה את סוגי החטאים. כלומר, את סוגי השיבושים בזהות שמסכנים את זהותו של כלל ישראל.

הנה, לדוגמה, יש לנו את דתן ואבירם: מדובר כאן במרד של ראשי העם. דתן ואבירם היו יריבים של משה ואהרן בשם זכות הבכורה של שבט ראובן. והם חברו לקורח, שהוא יריב אחר של משה ואהרן, בשם שבט לוי. כאן אנחנו נמצאים בלב לבו של עניין מהותי, משום שגם אנחנו, ברמה שלנו, בתוך ההקשר של הזהות היהודית בת זמננו, מתמודדים עם מציאות דומה.

העניין הוא כזה: אחת מנקודות התורפה - אחת החולשות, הנקודות הפגיעות של זהות ישראל - היא שעם ישראל, שהוא עם קטן מאוד, מתמודד ונאבק מול ערעורים קיומיים, קריאות תיגר אדירות, שעולות מתוך ההיסטוריה של האנושות. וזה ניכר בצורה מובהקת דווקא בארץ ישראל. במקום שבו הזהות היהודית נאספת ונחשפת, דווקא בארץ ישראל! כל פעם שישראל הוא מאוחד, הוא בלתי מנוצח. מרגע שפוקדת אותו מחלוקת, הוא נהיה פגיע. ואין צורך לרמוז לאירועים מהתקופה שלנו. שום צורך. וברוב המקרים, מסתבר שזו מחלוקת שלא לשמה. שכשמנסים לברר אנחנו מגלים: 'על מה בכלל המחלוקת? מה באמת מפריד ביניהם?" שום-כלום. שום דבר. שטויות. שמתם לב לזה? כשגדולי ישראל מתווכחים ביניהם, מה באמת יש ביניהם? העם לא מצליח להבין. לא רואים כלום. אולי, אי שם למעלה, בשורש של המחלוקת הזו, יש ערכים כבדי משקל שעומדים על הפרק. אבל ברמה של החוויה המיידית, ואני יכול לומר זאת גם במילים אחרות: ברמה של מה שאנחנו חווים בפועל, אנחנו פשוט לא מבינים.

אם מנסים באמת להבין מה ההבדל בין התוכנית של הליכוד לתוכנית של המערך לגבי מצרים - לא מבינים .אין שום הבדל. אז אולי ההבדל הוא ששמיר זה לא פרס, ופרס זה לא שמיר. אולי זה ההבדל. וזה מוזר. ובכן, כאן זה אותו דבר, בין קרח לבין משה ואהרון, מדובר בגדולים.
אז אנחנו, הקטנים, כשאנחנו מסתכלים למעלה: "אבל מה ההבדל?!" - אנחנו לא רואים.
ובכל זאת יש הבדל גדול. יש כאן מרד של ראשי העם, דתן ואבירם. הנסיכים שמתקוממים נגד משה על כך שלקח את זכות הבכורה משבט ראובן כדי לתת אותה לשבט לוי. אני מפשט מאוד, כי מדובר על ערכים מגוונים שמונחים על הפרק: ערכי המלכות, ערכי הכהונה, ערכי הנבואה .באמת, אם הכול היה מתרחש כסדרו, אז ראובן, הבכור של ישראל, היה אמור להיות נושא הערכים הגדולים של המלכות והכהונה. אבל הייתה פסילה![6] [של ראובן]. יש טענות. נשארה תרעומת. נשארו טענות משפטיות שעדיין מישהו רוצה לטעון אותם. התיק נסגר, העניין נחתם, אבל התחושות, היומרות - נותרו. כאילו דתן ואבירם אומרים למשה: "אתה, מהשבט של לוי! אתה לוקח את ההנהגה של העם!? זה [צריך להיות] אנחנו - מראובן!". אז משה מסביר ככל יכולתו, תקראו בתורה: כבר מזמן ההנהגה עברה מראובן ללוי. אתם מבינים למה אני מתכוון? זה מפסיק, וממשיך, וחוזר שוב...

פרשת הנעלמים

נמשיך, ונראה שיש שישה שמות שהולכים להיעלם. ועכשיו קחו את פסוק לג בפרק כ"ו. זה פסוק חשוב מאוד לנושא שלנו. רואים שבשבט יוסף, וליתר דיוק בשבט מנשה, בנו של יוסף, מתרחשת בעיה דומה עם צלופחד. מונים את כל הפנים, את השמות של שבט מנשה, וכשמגיעים אל צלופחד הוא עומד להיעלם. באיזו צורה?

וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר, לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת; וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד, מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

וגם כאן, מקרה מיוחד בהיסטוריה של התולדות: מונים את ראשי המשפחות. והנה כאן, התורה אומרת לנו באופן מאוד מדויק: היינו מצפים שיהיה כתוב: "צלפחד ובניו" אבל הנה, לצלופחד אין בנים והוא עצמו עומד להיעלם. יש לו רק בנות, והן מוזכרים בשמותיהן. שימו לב לזה.

ומי היה צלופחד? צלופחד זהו חטאו של סתם, של היהודי הפשוט. של החבר הפשוט בעם. צלופחד הוא זה שבזמן יציאת מצרים חילל את השבת. בדור המדבר הוא חילל את השבת. האירוע הזה כבר סופר לנו בסיפורים הקודמים: ברגע שבו התורה סיפרה על סיפור המן, ובשבת המן לא ירד - התורה כבר נתנה את חוק השבת. והנה מסופר שצלופחד שהיה "מקושש עצים" - יש לכך משמעויות רבות, אבל אסתפק בהצבעה על מה שנחוץ לנושא שלנו. צלופחד הוא זה שחילל את השבת.[7] והוא עצמו ייעלם. וגם הירושה שלו עלולה להיעלם, כי אין לו בנים. אבל הנה, יש לו בנות, ונותנים לנו את שמות הבנות. אז שימו לב לזה טוב, כי זה עוד יחזור על עצמו.

בכוונה קשרתי את זה למושג של ירושה. המִנְיָן הזה הוא לקראת ירושת הארץ. כלומר, הולכים לחלק את ארץ ישראל לכמות חלקים כמספר המשפחות בשבטי ישראל. המניין הזה הוא לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה לפי השבטים. תראו את זה מופיע באמצע הפרשה. וכבר מתריעים: החוק הוא - ואת זה נלמד בסדרות[8] הבאות - שהילדים יורשים את הוריהם. אבל כל עוד עם ישראל היה מחולק לשבטים, רק הזכרים, הבנים, הם שירשו, ולא הבנות. כי אם הבנות היו יורשות, היה חשש שהנחלה של השבט תעבור לשבט אחר, משום שהבנות עלולות להינשא לבנים משבט אחר. ואז מתגלה כאן סיכון. תגידו לי אם זה מספיק מובן, כי זה מאוד חשוב.

מה שאני מנסה להסביר בקצרה זה את הדבר הבא: בעצם, הבנות כן יורשות לפי התורה. אבל מסיבה משנית, שנוגעת לירושת הארץ, החוק הוא שבמִנְיָן הזה רק הבנים יורשים. זה מובן? אז אחר כך יתברר, ואגיע לזה בסוף השיעור, שבמקרים מסוימים כשאין בנים - הבנות כן יורשות. ואיך הבנות יכולות לרשת אם לפי החוק הן לא יורשות? כי בעצם, מלכתחילה - הן כן יורשות. אבל הן לא יורשות כאשר יש בנים, כדי שהנחלה לא תעבור משבט לשבט. זה ברור עד כאן?

אז אתם מבינים שברמת ההלכה מאחר שכלל ישראל כיום כבר אינו מחולק לשבטים,
אנו מכנים את הדינים האלו "הלכתא דמשיחא" - חוקים שתקפים רק בעידן המשיחי. אבל כרגע[9] - אנחנו מצויים בעידן [של] זמן משיחי. אם הסיפור[10] היה מצליח, יציאת מצרים הייתה הסיום של ההיסטוריה של העולם הזה. היינו נכנסים לארץ ישראל - אבל כבר מעין עולם הבא, בתוך העולם הבא. הסיפור לא הצליח, ולכן הוא נדחה לקץ הימים של הגלות האחרונה - שלנו. אבל ברמה של הטקסט הזה, כבר רומזים לנו שיחסרו שמות מתוך השבעים. אמנם יש לנו שמות "ברזרבה" - הבנות של צלפחד. כך ניוושע! אחזור לכך בהמשך. מובן?

ראינו כבר שיש את דתן, אבירם וצלופחד - זה שלושה. וחסרים לנו עוד שלושה. קורח, כבר אמרתי לכם מראש, קורח הוא משבט לוי. אז נמשיך. אז כעת אנחנו עוסקים במניית שמות שבט לוי.

ס: וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר. ס״א:
וַיָּמָת נָדָב, וַאֲבִיהוּא, בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה, לִפְנֵי ה' ]קטע לא מובן]

וקוראים אותם, דרך אגב, ביום כיפור. אומר זאת בקיצור נמרץ, ולכן יהיה קצת קשה להסביר את זה בצורה ברורה: בחטא נדב ואביהו שוררת כמין התלהבות דתית של הכוהנים. הגזמה של הלהט הדתי שדווקא היא גורמת להם לטעות, שדווקא היא מפילה אותם בפח. הייתה חטאתם של המנהיגים, הייתה חטאתו של האדם הפשוט מן העם: דתן ואבירם - חטאת המנהיגים; צלופחד, מחלל השבת - האדם הפשוט; ונדב ואביהוא - חטאת הכוהנים.

ומכל הלימודים של הגמרא בנושא הזה, אזכיר לכם אחד. אזכיר אותו בשם הרב קוק. אני זוכר שלמדתי איתו את זה. העניין הוא כך: תארו לעצמכם שהכהן הגדול צריך לעבור תהליך שלם, טקס שלם לצורך הקרבן, אבל הוא מלא כל כך בלהט דתי עד שהוא מוסיף משהו מעצמו. למשל, הוא עוטה כפפות לבנות כשהוא מקריב את הקרבן. זה יפה, אבל הקרבן נעשה פסול. והם נענשו במיתה. כשהקריבו על המזבח אש זרה אשר לא צווה אותם. הם הכניסו לעבודת הקודש שה' דורש - להט דתי משלהם. "מתוקן", כביכול "רפורמיסטי". זו חטאת הכוהנים. ויש בזה גם צד חיובי, באותה הדרך כמו בחטא של המנהיגים: הייתה שאיפה, טענה מזמן קדום. הבכור שנפסל לאחר מכן - הוא בכל זאת בכור. ובמקביל, זה החטא של הכוהנים: הכהן ההטרודוקסי - הוא אורתודוקסי מזויף.[11] אז יש לנו, אם כן, חמישה שמות שנעלמו, ואם נוסיף את קורח - זה שישה.

והנה, מיד אחרי המִפְקד הזה מתרחש רגע דרמטי. עשינו את הספירה, ומגלים שיש רק 65 שמות! נראה את זה עם רש"י בפסוקים לה – לו, לגבי בני שותלח, יש לנו רש"י 'נפיץ' ממש. אז אני אקרא לכם בקצרה את תחילת דברי רש"י שאינה נוגעת ממש לנושא שלנו, ואחר כך נחשוב יחד על סוף הרש"י הזה. בכל אופן יש לקרא את הפסוק עצמו:

בְּנֵי שׁוּתָלַח: בֶּכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי, תַּחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי. – פסוק לה, וְאֵלֶּה בְנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן: מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי – פסוק לו.

באמת ישנם יהודים צפון אפריקאים ששם משפחתם בקרי – בכרי. [קטע לא ברור]

רש"י: שאר בני שותלח נקראו תולדותיהם על שם שותלח ומערן יצאה משפחה רבה ונקראת על שמו ונחשבו בני שותלח לשתי משפחות..."

למה רש"י צריך להתערב? משום שהפסוק מציין בנים שונים של שותלח: בכר – בכרי, ותַחַן – תחני. ואחר כך הפסוק אומר: "ואלה בני שותלח, ערן". אז רש"י מתערב: האחרים נקראו על שם אביהם (כלומר שותלח), ואילו מערן יצאה משפחה רבה, ונקראה על שמו. ולכן נחשבו בני שותלח לשתי משפחות בלבד, אף על פי שהיו לו יותר בנים מזה. יש מקרה מיוחד עם ערן – שהזכירו אותו, ואת שותלח - הזכירו, אבל את כל השאר - לא הזכירו. ובכן, בהקשר הזה [למניין משפחת שותלח] רש"י עומד ללמד ביחס לנושא שלנו [מנין המשפחות]. אני סוגר את הסוגריים האלו [של חלוקת משפחת שותלח]. הן חשובות מאוד בפני עצמן, אבל הן יובילו אותנו לסטייה מקו השיעור שתיקח יותר מדי זמן.

הנה כל דברי רש"י על הפסוק :

"צא וחשוב ותמצא בפרשה זו חמשים ושבע משפחות, ומבני לוי שמונה הרי ששים וחמש וזהו שנאמר (דברים ז) כי אתם המעט וגו' ה"א מעט חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים אף זה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן אך הוצרכתי לפחות ולהוסיף בדבריו".

הפסוק שרש"י מצטט מדברים ז[12] אומר: אל תחשבו שבחרתי בכם בגלל שאתם עם גדול, שאתם עם חזק, בזכותכם. זה בגלל שאתם צאצאים של האבות. והפסוק ממשיך: "כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" –וזה נכון! אני לא יודע אם לאנושות חסר הומור, אבל בכל פעם שעורכים סיכומים, סטטיסטיקות - רואים מספר מבהיל של בני המערב, מספר מבהיל של בני המזרח, מספר מבהיל של כל מה שתרצו. וזה מבהיל! ואז ]סופרים את] היהודים - מעט מאוד. ובכל זאת, המעטים הללו - מעט מאוד יהודים שמחזיקים את העולם בנשימה עצורה[13] [בציפייה דרוכה]. כך אומרים האנטישמים. הם לא יודעים - אבל הם צודקים! )משפט לא ברור בצרפתית).

והנה מה שאומר הפסוק: "כי אתם המעט מכל העמים" - כי אתם חמישה פחות מכל העמים. אומר המדרש: המעט - הקטן ביותר, יש לקרא: "ה"א מעט" - חמישה פחות. כלומר הקב"ה אומר לישראל: "אין לכם מספיק זכות - בכוחות עצמכם, בפני עצמכם - כדי להשתוות לשבעים אומות העולם". תפסתם את זה[14]? "כי כשסופרים אתכם בסופו של דבר, אתם חמישה פחות. שישים וחמישה" - כך אמר רש"י. ורש"י ממשיך: "הֵא מְעַט – חמישה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים". לעומת מספר כל משפחות האדמה. ואני מיד אחזור למספר שבעים. ומה שרש"י מוסיף יגרום שמחה ל...יש כאן מישהו מנרבון? הדרומיים...הדרום של צרפת? "וזה הבנתי מיסודו של ר' משה הדרשן" כלומר : "ואת זה הבנתי מתוך היסודות של תורתו של ר’ משה הדרשן". רבי משה הדרשן היה אחד מגדולי החכמים הספרדים מדרום צרפת, מנרבון. קראו לו "הנַרְבּוֹנִי". ידוע לכם שיש משפחות ששמן "נַרְבּוֹנִי", והן מצאצאי אותן משפחות. אז אתם לומדים כאן משהו חשוב להיסטוריוגרפיה היהודית: לומדים מכאן שלרש"י היו מורים אשכנזיים והיו לו גם מורים ספרדים, ובפרט רבי משה הדרשן. הוא היה דרשן עצום, שגם הנוצרים טוענים לזיקה אליו, מפני שהם אלו שעדיין מחזיקים ברוב כתבי היד של רבי משה הדרשן. אז דעו זאת: הוא כתב המון מדרשים משיחיים שהנוצרים נטלו לעצמם ולאחרונה הוציאו לאור. כך התאפשר לנו להכיר את המדרשים הללו, שמדברים על המשיח הסובל על המשיח המפואר וכו' והם תורגמו גם ללטינית. אתם לא מכירים את כל זה, אבל הוא היה דרשן עצום שחיבוריו אינם בידינו, אבל מדי פעם רש"י מצטט את רבו, רבי משה הדרשן, וזה מה שמאפשר לנו להעריך את גודל ההחמצה, שאין בידינו פירוש שיטתי של רבי משה הדרשן. זה נשאר כתורה שבעל פה. טוב, אני סוגר את הסוגריים. אז בחזרה לנושא: יש בדברי רש"י הקבלה מאוד חשובה, שאנחנו לומדים אותה גם בנושאים אחרים, בין ההבחנה וההבדלה[15] בזהות האנושית במישור של האומות, לבין ההבחנה וההבדלה בזהות האנושית במישור של ישראל, ברמה האישית. זאת אומרת: יש את ישראל מצד אחד, ואת האומות מצד אחר. זה נושא לעצמו, אולי אומר עליו כמה מילים. אנחנו, היהודים, רגילים לרעיון הזה של "ישראל והאומות", ואנחנו לא שמים לב עד כמה הרעיון הזה עצום: עם אחד, קטן מאוד, שמטייל, נודד בתוך ההיסטוריה של התרבויות האנושיות, ובשקט גמור טוען לקטגוריה כל כך נפיצה מול הגויים. מצד אחד כל האנושות, ומצד אחר עם קטן מאוד שאומר בביטחון: יש ישראל ויש האומות. אנו נוכחים שזה אכן מה שהיה בהיסטוריה, שכך זה התנהל. ולמרות זאת, הרעיון הזה, או יותר נכון, המושג הזה, הוא, כפי שאומרים הלוגיקנים, מושג פולמוסי, תוקפני. היהודים אפילו אינם מודעים לכך. בכל פעם שאני צריך להשתמש בקטגוריות האלה כשאני מדבר בפני קהל לא-יהודי, אני נוקט בכל אמצעי הזהירות האפשריים והבלתי אפשריים, כדי להסביר שזו אינה אשמתי, התנ"ך הוא שמדבר כך. איני יודע אם אתם מבינים עד כמה זה יכול לעורר רתיעה. לפעמים אני ממש מתפעל מהסבלנות של הגויים, כששומעים את היהודים אומרים דברים כה חמורים[16]. הבנתם את חומרת הבעיה? קהל : ( לא ברור ) מניטו: ועדיין זה מעצבן, וזו אחת הסיבות לאנטישמיות. קהל: יש כאן קנאה. מניטו: קנאה? איני יודע, זה יותר גרוע מזה, זה יותר דרמטי מזה. כי עבור הגויים, יש כאן גילוי של משהו בלתי נתפס: אלוהים ברא את אינסוף בני האדם, ובכל זאת, מהן הסיבות שבגללן החליט לבחור דווקא בעם הקטן הזה? זה מעבר לזה יש כאן תסכול עצום. זו שנאה שנובעת מאהבה נכזבת. אני לא יודע איך לומר זאת במדויק. אני אגיע לזה בפירוט, אבל לפני שאפרט, רציתי להבליט את הממד הבלתי רגיל של מה שאני מדבר עליו, תוך שאני מודע לגמרי לכך שבעיני היהודים זה מובן מאליו[17]. אבל עבור הגויים לשמוע זאת, זה אדיר ומטלטל[18]. האם זה ברור? ראו כיצד רש"י אומר בשלווה: ( אנחנו מכירים היטב את הנושא הזה )

ישנה הקבלה בין שבעים הפנים של משפחת יעקב לבין שבעים העמים.

כלומר, כדי שהיחס בין הישות הזו, "כלל ישראל", לבין האומות יוכל להתבסס, צריך שתהיה הבחנה, הבדלה, לשבעים דרכי היות ישראל - שבעים אופנים שונים להיות המשפחה של יעקב. זה ברור לכולם?

כי חייב שיהיו 'פנים' תואמים לכל אופן של היות אדם[19] אצל הגויים.

יש ביטוי בספרות של הגויים עצמם: 'היהודי של האומות' . למשל, 'היהודי של האפיפיור'[20], משהו מהסוג הזה: 'יהודי של הגויים'[21].

אין צורך לנתח את זה יותר מדי. אני חושב שזה מוכר לכם היטב. אתם יודעים טוב מאוד שלכל גוי יש את היהודי שהוא מעדיף: 'אה, אם כל היהודים היו כמוך...' , 'היהודי של הגויים'. וזה נכון! אבל מה שפחות יודעים זה שגם ההפך נכון: גם ליהודים יש את הגויים המועדפים עליהם,

אלה 'שלהם', אלה הגויים האמיתיים. השאר - 'בום בום'

למשל, עבור יהודי צרפתי, להיות גוי זה להיות צרפתי. אפשר בכלל לדמיין להיות פרסי? או גרמני או אנגלי? כולנו יודעים טוב מאוד שיש מידה מסוימת של כבוד, של הדר, בלהיות אנגלי או גרמני. אבל בעיני יהודי צרפתי זה נראה מוזר. אפשר בכלל להעלות על הדעת להיות גוי כזה? גוי 'אמיתי' זה צרפתי.

הבנתם למה אני מתכוון? "אני מעדיף את הגויים שלי".

ובכל פעם שיש מריבות בין יהודים, תמיד נשמעת הטענה: 'אתם פחות יהודים מאיתנו, כי הגויים שלכם פחות גויים מהגויים שלנו.' וזה עובד גם בכיוון ההפוך. זה די מסתורי, אבל זה ככה. בכל אופן אני מאמין, שכל הדרכים להיות לא-יהודי הן דרכים ראויות וכבודן במקומן. אבל יש, אם תרצו, התאמה. התורה ציינה אותה כבר מראשית הדברים. כפי שיש לנו את הביטויים: שבעים השפות, שבעים האומות, שבעים פנים לתורה, יש לנו גם שבעים בני משפחת יעקב. מדוע? מפני שקודם כול קיימת ההבחנה, ההבדלה הזו בין היהודים לבין עצמם. גם זה יכול להיראות כתעלומה: שנים-עשר השבטים של ישראל הם אופנים שונים להיות ישראל. וכשמקבצים את כולם יחדיו, אנחנו שואלים את עצמנו:

כיצד, מהו הסוד שבאמצעותו הם עדיין עם אחד? הבנתם למה אני מתכוון?

ואתם רואים שיש כאן מעין שליחות מטעם 'אחדות האנושות', שמחפשת את עצמה בתוך האחדות של ישראל. לכן זה נושא חשוב מאין כמותו. וממילא ישראל, במובן מסוים נדון לכך - שהוא מוכרח לקבל על עצמו להתפרט, להתבדל לשבעים פנים, כדי שיוכל להיות 'ישראל של האומות'. כי אילו ישראל היה רק 'ישראל אחד', בתוך עצמו, לא הייתה שום אפשרות של קשר עם הריבוי העצום של העמים. וכדי שבמישור האחדות של ישראל ייווצר יחס אל העמים, חייבים לרדת ממדרגת האחדות אל מדרגת הריבוי, כדי להיות בהלימה – באותה פאזה - עם המדרגה שבה קיים הריבוי והגיוון של האומות.

אנחנו דור מאוד מיוחד ומיוחס, דור שבו שבטי ישראל נפגשו שוב אחרי אלפיים שנה. אני לא יודע אם אתם בכלל מודעים לזה, כבר התרגלנו לזה, אבל אני זוכר שלפני מלחמת העולם, היה עידן שבו עדיין, מלבד כמה נוסעים מיוחסים, כל שבט מישראל היה סגור בתוך הגטו שלו, בין הגויים שלו. ושאר הקהילות - ידענו שהן קיימות, אבל זה היה משהו כמעט מיתולוגי. אני זוכר את הפעם הראשונה שפגשתי יהודי אירופי שמניח תפילין ואוכל רק כשר. נשארתי נבוך: גוי שאוכל כשר!? הנה, המשיח הגיע!

ואגב, גם ההיפך היה נכון: בפעם הראשונה שהאשכנזים פגשו יהודים ספרדים, הם היו נבוכים: איך יכולים להיות ערבים שהם יהודים? ונאלצתי להבין עד כמה במובן קיומי עמוק, זה באמת כך. האם זה ברור?

אנחנו כבר שייכים לדור של המפגשים האלה. ואני יכול לספר לכם אינספור אנקדוטות מהתקופה ההיא רק צריך לראות אם אני זוכר איזו אחת פשוטה…לא, אני לא נזכר. אבל יש כל כך הרבה (אנקדוטות כאלה). בכל מקרה, הייתה התפעלות הדדית: כשהם נפגשו הספרדים אמרו ( כדי לבטא קמץ א.ח) 'אה!' והאשכנזים( כדי לבטא את אותו קמץ א.ח ) אמרו 'או!' ומאז כבר היו נישואי תערובת (בין העדות), והילדים בסדר גמור. זהו העידן של ישראל , התקופה של קיבוץ ( גלויות ) . עתה, מה שצריך לשוב ולהדגיש הוא שחייבת להיות לפחות מידה מסוימת של התאמה בין האופנים של היות יהודי לבין האופנים של היות אדם : שבעים ושבעים. ואם נעלמות דרכים מסוימות של היות ישראל, כלל ישראל כבר אינו עומד בדרגה הנדרשת מגודל שליחותו. לכן זהו רגע קטסטרופלי.

ברור עד כאן?

הנה, חישבנו את החשבון, ונוכחנו שנותרו רק 65.

עוד תראו כיצד נוושע על ידי בנות צלופחד. אבל זה כבר החלק השני.

קהל: אני מבין היטב למה מונים את שבט לוי בתוך השבעים, אבל למה לא בתוך השישים ריבוא?

מניטו: שימן לב, יש כאן שני רבדים. ברובד הכמותי, יש שש מאות אלף,

ובמִפקדים אחרים, המִפקד של שבט לוי, אפילו מהבחינה הכמותית, נערך בנפרד. זה בתחילת ספר במדבר, בסדר? אבל ברובד האיכותי, מונים את האופנים להיות - השמות. זכרו את הביטוי שיש בתחילת ספר במדבר: 'במספר שמות'. צריך למנות גם את המספר וגם את השמות. המספר - זה המישור הכמותי. והשמות - זה המישור האיכותי. לכל אדם יש בסופו של דבר גם שם וגם מספר תעודת זהות. לכולנו יש גם מספר וגם שם. 'במספר שמות' - כלומר, גם המספר וגם הערך. וזה נושא חשוב מאוד בפני עצמו, מפני ששני המישורים האלה - הכמותי והאיכותי - מנוגדים. המישור של הכמות והמישור של האיכות סותרים זה את זה. רק באדם יש קשר בין המספר לשם, בין הספרה לערך, בין הגוף לבין האדם. זהו סוד הזהות האנושית. יש דברים שנמצאים כבר בממד המספרי, אבל בשם - אנחנו צריכים לזכות. רק בסוף חייו של אדם אפשר להוכיח אם הוא אכן זכה בשם הזה. בהתחלה נותנים לנו שם ובזה אומרים: "הנה מה שעליך להיות". ורק בסוף החיים יודעים אם השם הזה, אם התכנית הזאת, אכן התגשמה באמת. לכן יש שמות שהם שמות מסוכנים, שמות שקשה לשאת אותם. לא נותנים כל שם לכל אחד. הבנתם למה אני מתכוון? אני פותח כאן סוג של סוגריים קטנים: לפי המסורת - המדע הזה של מתן השמות הלך לאיבוד - הוא היה אחד מממדי הנבואה. ולפי המסורת, כשאב נותן שם לבנו, הוא מתנבא מבלי שידע שהוא מתנבא. אבל לפעמים יש טעויות. ואז מוכרחים לעשות שינויי שמות. אתם מגלים פה, נושא חשוב מאוד: אם אני קורא למישהו אברהם, אנחנו לא שמים לב אנחנו חושבים שאנחנו עושים כבוד לאברהם אבינו. אבל בעצם אנחנו מטילים על ילד קטן, על בן לישראל, את התוכנית: הֱיֵה אברהם. אברהם בן פלוני בן פלוני בן פלוני - אבל באופן מסוים של להיות אברהם. ואם הוא לא יוכל? כשיגיע בסוף חייו, כשיזמנו אותו למשפט בבית הדין של המרשם האזרחי בשמים הוא יגיד שהוא היה אברהם ואם הוא לא היה העניין מתחיל מחדש ( גלגול נשמות א.ח ) . לכן צריך להיזהר. וזו הסיבה שהמסורת מנחמת אותנו: אנחנו כבר לא יודעים לקרוא שמות. בעצם, הנושא הוא המדע של מתן השמות. אבל המדע הזה אבד לנו. נשאר לנו רק המדע של החפצים, ולא המדע של בני האדם איך לקרוא שם לאדם את זה כבר לא יודעים. ולכן המסורת מנחמת: כששואלים 'איך יקראו לו?' אז מתנבאים בלי לדעת. לכן צריך להיות זהירים. יש קהילות שבהן היו כללים: נותנים את השם של הסבא. ויש סדרי קדימה קודם סבא מצד האב, אחר כך סבא מצד האם, אחר כך גיס של בן הדוד… ויש קהילות שבהן זה היה אסור לא נותנים את שמו של אדם חי. ואם הסבא בחיים, אז נותנים את השם של אביו של הסבא. היו כללים. וגם הכללים האלה כבר אבדו. אז ממציאים שמות ככה,בבלגן [22] אני כבר לא יודע איך לקרוא לזה ויש אחד שנקרא מתוך הבלגן – נמרוד, ואז קורה שאנחנו חייבים לעשות שינויי שמות. קהל ( שאלה לא לגמרי ברורה וזה ניסיון שחזור א.ח ) אבל מנינו 6 שמות שאבדו ועם ה 65 זה עולה לשבעים ואחד? מניטו: זהו כי יש שבעים ואחד. וזה כבר החלק השני שאליו עוד לא הגעתי. כי צריך שיהיו שבעים, ואז עם האחדות של השבעים[23] זה נעשה שבעים ואחד. וקורח הוא מקרה מיוחד. בכל מקרה, זה ברור עד כאן? המספרים והשמות? רק רמזתי להם בקצרה. כעת, נקרא את הפסוקים ואני מניח שנגיע לסוף הלימוד: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחוֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף; וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנוֹתָיו: מַחְלָה, נֹעָה, וְחָגְלָה, וּמִלְכָּה, וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" המדרש יסביר שזו הייתה זכותן של בנות צלפחד, ששמותיהן הוזכרו כאן, ובזכותן ( נושענו א.ח ) כאשר הגענו אל הרגע הטרגי הזה כשהיו חסרים חמישה. הן היו נשים צדקניות, נשים גדולות, צדקניות במובן האמיתי, צדיקות גדולות, ולאחר המִפקד הזה, הן העזו להתקרב אל משה, כפי שכתוב בפסוק: 'ותעמודנה לפני משה' - הן ניגשות ודורשות משפט. אבל צריך להבין: היה פחד עצום[24], היה שם קהל שלם, והן עומדות לפני הנשיאים וכל העדה, והן מדברות בפני כולם, ליד פתח אוהל מועד המקום שבו מתרחשת ההתגלות ואומרות (פסוק ג): "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה׳ בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ." כלומר, הן מבהירות: אמנם אבינו מת בחטאו, אבל הוא לא היה בעדת קורח, ולא השתתף במרידה של קורח ודָתָן ואבירם. ובכל זאת, הוא מת בעוונו הפרטי, ולא היו לו בנים. אז הן שואלות:" לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן? " - למה יימחה שמו בגלל שאין לו בן? "תְּנָה לָנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" - תן לנו נחלה בין אחי אבינו.

"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה׳" - משה מביא את טענתן לפני ה׳.

עכשיו, אני פותח כאן סוגריים קטנים על שיטת הלימוד התלמודית:

הטקסט הבא מתוך התלמוד, אתם תעיינו בו לבד[25].

לפי הפסוק ה׳ אומר למשה:

"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתוֹן תִּתֵּן לָהֶן אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶן, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן." - הן צודקות! אם אין בן הבנות יורשות. אבל בתנאי: שהנחלה לא תעבור לשבט אחר. לכן הן חייבות לבחור לעצמן בעל, מתוך שבט משפחת אביהן[26].

התורה מספרת שהייתה תקופה שבה הנשים היו בוחרות לעצמן את הבעלים.

יום אחד בשנה זה היה מותר. זה היה בט"ו באב[27]. אתם מכירים את ט"ו באב? לא? עוד לא, אבל...( קטע לא ברור )

אז, התלמוד שאל את השאלה: אם ככה הוא הדין, למה היה צורך שכל הסיפור הזה יקרה? כלומר : כשהכינו את המִפקד, הבחינו שלצלופחד אין נחלה. ובהקשר הזה, התורה גילתה שכאשר אין בן הבנות יורשות. אז למה לא לומר מראש את הדין הפשוט: 'כשאין בן, הבנות יורשות'? ( והתשובה א.ח ) זה כדי להבליט את זכותן של בנות צלופחד, שבזכותן נחשפה אחת המצוות שבתורה על שמן. ומכאן אנחנו לומדים שהן היו קדושות גדולות.

כאן אני סוגר את הסוגריים

כעת אני רוצה לדבר איתכם על סוד הסנהדרין, כסיכום של כל מה שאמרנו.

אקשר זאת בקיצור נמרץ עם הסיפור של הפרוטוקולים של זקני ציון. שמעתם על הפרוטוקולים של זקני ציון. ובכן, ברוסיה, האנטישמים של המאה הקודמת, נכסו לעצמם את הנושא שעליו אני מדבר, ההתאמה בין ישראל והאומות, כדי לבדות עלילה של קנוניה יהודית, קנוניה בינלאומית של שליטת ישראל באנושות כולה. הם קראו לזה הפרוטוקולים של זקני ציון. כנראה הם הסתמכו על כל מיני מלשינים ויהודים מומרי דת ששיתפו איתם פעולה. כי בעצם, היה להם משהו שמזכיר פרוטוקולים של זקני ציון.

אכן היו להם פרוטוקולים של זקני ציון! כי הדברים האלה לא מומצאים סתם כך. הם התבססו על מרכיב מאוד חשוב, וזה המבנה של הסנהדרין, שהיה בית הדין העליון של ישראל. הכלל בסנהדרין היה שחייבים להיות שבעים חכמים המסוגלים לשמש דיינים, פלוס נשיא הסנהדרין. וזה עולה למספר שבעים ואחד. וכאשר יש את השבעים בצירוף האחדות של השבעים ואחד , אזי השכינה שורה, וזה נעשה שבעים ושתיים[28]. טוב, אז עכשיו אני חוזר לניתוח. שמעתם כבר על המספר הזה, שבעים ושניים. זהו גם השם של שבעים ושתיים [29].

והכלל היה שכל חכם בסנהדרין היה צריך להיות, כמובן, חכם בתורה, אבל גם בקי בתרבות של אחת משבעים האומות ובשפתה.

אני חוזר על הכלל: כדי להיות חבר בסנהדרין, היה צורך להיות תלמיד חכם בתורה, אבל גם להיות מסוגל לייצג אחת מהאומות של העולם בבית הדין העליון. וכשהסנהדרין היתה מתכנסת, האנושות כולה היתה מתכנסת דרכו , באמצעות הדיינים האלה. ונשיא הסנהדרין היה מייצג את ישראל. זה שבעים ואחד. וכאשר האחדות הזו הייתה מתקיימת, נוכחות אלוהים הייתה שורה שם וזה היה שבעים ושניים.

זהו, אני סוגר את ההסבר הזה... זה ברור?

ובאמת, אפשר להבין את זה. ואם היה לנו זמן, הייתי מביא דוגמה מהגמרא.

אפשר להבין את ה...אני אומר לכם דבר שאולי קצת קשה לתפוס, תגידו לי אם זה מספיק ברור. אתם יודעים שיש מחלוקות בתלמוד, בין חכמי הסנהדרין: איך צריך לנהוג במקרה מסוים?

אחד אומר כך, השני אומר כך, השלישי אומר אחרת.

נשיא הסנהדרין קם ואומר: 'הלכה תהיה כמו דברי פלוני.'

אז אנסח את זה באופן ציורי ( הדיון בסנהדרין א.ח ) במילים שלי, אבל אתם כבר מבינים לאן אני חותר:

חכם אחד שמייצג את הבריטים אומר: 'ובכן, אם האנשים הם כמו האנשים שלי כך צריך לנהוג.'

אחר אומר: 'אה, לא, לא, לא הקורסיקאים עושים אחרת.'

והנציג של ישראל מכריע: 'בשלב הזה של הציוויליזציה שבו אנחנו נמצאים זה כמו הבריטים.'

טוב, אני סוגר את הדברים האלה. בבקשה, תשכחו ממה שאמרתי עכשיו!

אבל אתם רואים כיצד זה התנהל[30].

זה ברור? וזה אפילו מדויק מאוד אבל אחר כך, לקינוח.

אז הנה הבעיה, הדרמה:

ישנם שישה פצעים בצלע של ישראל. ה'עקב אכילס' של ישראל.

אלו הם השמות שמנינו: דתן ואבירם, נדב ואביהו, צלופחד וקורח.

אנחנו מצליחים לרפא, לאטום חמישה מהפצעים האלה בזכות בנות צלפחד.

אבל יש פצע אחד שנשאר פתוח - קורח.

וכאן אתם יכולים להבין כל מה שהמדרשים אומרים על חומרת חטאו של קורח. המריבה של קורח נגד משה היא חמורה יותר מכל שאר המריבות שהיו: מריבת הכוהנים, מריבת ראשי העם ומריבת היהודי הפשוט.

המריבה של קורח, שנאת החנם שבין תלמידי החכמים, היא החמורה מכולן.

לא אומר בזה יותר. ועד קץ כל הימים - קורח!

אם היה לנו זמן, הייתי מביא לכם מספר פסוקים, אבל אקרא לכם רק אחד.

תפתחו בתחילת פרשת קורח. הנה כיצד מסופר על מחלוקת קורח:

'וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי…'

המדרש שואל: למה כשמונים את יחוסו של קורח לא מגיעים עד יעקב: "קורח בן יצהר בן קהת בן לוי בן יעקב".?

והמדרש מסביר: יעקב ביקש שלא ייזכר שמו בתוך היחוס הזה, כי קורח הוא זה שהכניס את המחלוקת לישראל. ובמונחים של המדרש בעברית: 'עשה קרחה' – כלומר פרצה, סדק - שלא יתאחה אלא רק באחרית הימים.

כלומר, כל עוד יש מחלוקת, עדיין קיים החיסרון הזה, ועדיין לא מגיעים אל ה–71.

'כי אתם המעט מכל העמים'

הנה לך התשובה לשאלתך[31].

חמישה חסרים מתוך השבעים. אבל אין לנו את ה–שבעים ואחד.

אז אסיים ברמז קצר מאוד שאביא לכם מן הקבלה.

המילה 'אדני' אל"ף, דל"ת, נו"ן, יו"ד שבה אנו מכנים את שם ה׳, הייתה אמורה להיכתב עם ו׳, אבל היא נכתבת בלעדיה. אם הייתה נכתבת עם ו׳, הערך הגימטרי שלה היה 71.

אבל כשכותבים אותה בלי ו׳, הערך הגימטרי שלה הוא 65. כלומר, אין בה את ה–71. אבל גם כשכותבים אותה בלי ו׳, עדיין אפשר לומר 'אדני'.

אנחנו ממש על הסף אבל עד כמה זה דק! כחוט השערה זה דק מאוד, על חוד התער.

בדיוק במקום הזה, של ההתאמה בין הזהות של ישראל שצריכה להיות בהתאמה עם הזהות של האנושות כולה. ומכאן אפשר להבין מדוע התלמוד יכול לומר שיהודי יחיד שעושה מצווה מכריע את העולם כולו לכף זכות, ויהודי יחיד שעושה עבירה מכריע את העולם לכף חובה. כי אנחנו ממש על הגבול. וכמובן, הדבר החמור ביותר, הוא המחלוקת.

אז הנה, בגדול, אחד הנושאים שאנו לומדים מהפרשה הזו.

אני מקווה שזה היה ברור מספיק. אבל זכרו את העיקר:

היינו אמורים להיות 71, אנחנו רק 65, אבל בזכות האימהות שלנו

הגענו לפחות לשבעים.

קהל: באותה דרך שיש חלקים מהזהות של ישראל, שאפשר לומר שנעלמו, והשאירו מספר קטן יותר, האם לא ייתכן שזה נכון גם לגבי האומות? כי אני חושב למשל, לאחר זוועת הפשעים שהגרמנים ביצעו, הם ראויים להיעלם מעל פני האדמה?

מניטו: העלית שאלה רחבה מדי בשביל שאוכל לחזור עליה מילה במילה. אענה לך בעוד כמה שניות, אבל אפשר היה לשאול את השאלה קצת אחרת. אומות העולם שחטו זו את זו, טבחו זו בזו. האם אין אופנים של היות אדם שנעלמו בעקבות מעשי הטבח של אומות העולם זו בזו?[32] ובעצם, אם יש אפילו אדם יחיד ששרד מצורת קיום אנושית מסוימת - זה מספיק! הוא עדיין מייצג דרך אחת מוגדרת של היות אדם.

לפי הנושא התנ״כי, שבעים זה המינימום של הגדרה של ריבוי , אבל זה נמשך עד אינסוף. יש אינסוף דרכים להיות אדם, אינסוף דרכים להיות גוי, ואינסוף דרכים להיות יהודי. אבל דיברתי במישור של ההבדלה, של המינימום של הריבוי, כדי שיהיה אפילו מישור אחד

האם זה ברור עד כאן?

קהל ( בתיה לנצט ז"ל ): אולי נוכל לקבל הבהרה מיהו צלפחד הזה שיש לו חמש בנות צדיקות?

מניטו : יפה! זה מחלל שבת.

קהל : ולא בנים!

מניטו: באמת, זה נושא לדיון. מי היה צלפחד הזה שחטא בחילול שבת והיו לו חמש בנות קדושות ולא בנים. ייתכן שניתן להבהיר זאת לא הכנתי שום תשובה לשאלה הזאת. זו שאלה מאוד חשובה. ויש הרבה שאלות כאלה: איך ייתכן שיש תופעות של זהות כזו בעולם של זמננו? אתה הולך לישיבה לבנות, מדברים שם צרפתית , זה לא הגיוני בכלל , אבל "בית יעקב" . ואתה רואה בנות ישראל שהפכו לקדושות, ואבא שלהן מחלל שבת גמור, זה יכול לקרות. אבל זו לא התשובה. השאלה נשארת שאלה...

קהל: אני רק רוצה להעיר הערה קטנה על התיאור שנתת לגבי הסנהדרין, הדרך שבה פותרים בעיות משפטיות. זו בדיוק אותה דרך שבה היום פועל משרד המשפטים.

כי כשצריך לחוקק חוק בישראל, קודם כל מתייעצים בתשובות החוק בצרפת, באנגליה, בארצות הברית וכו׳, ואחר כך בודקים את המחויבויות של ההלכה, ומחליטים מה הכי קרוב להלכה ובו בזמן מתאים גם לחברה הישראלית. אז זה מעניין, שבאופן אינסטינקטיבי הם חזרו לזה.

מניטו: זה מדויק. כמו בהרבה תחומים , בעומק, אני חושב שעושים ככה כי פשוט אי אפשר אחרת.

אבל זה נוגע לנושא שתמיד הדהים אותי: ישראל הוא עם שיש לו אינטרס להיות מוסרי,

שחייב להיות מוסרי.

זה ברור מה שאני אומר עכשיו? אצל הגויים, המידות הטובות הן מעלה, אבל אתה מה שאתה.

אבל בישראל, יש כלל אחר לגמרי: עדיף להיות צדיק. ברור מה שאני אומר?

זאת אומרת אין לנו ברירה אחרת. אין לנו אפשרות אחרת. צריך להיות צדיק.

אני לא יודע אם זה ברור מה שאני אומר…בכל מקרה זה באמת…אם חושבים על מה שאתה אומר, שבאמת היה במקומו, כמו שאמרתי ( בתיאור הדיון בסנהדרין א.ח ) :

בסופו של דבר, כשאומרים 'הלכה כמו הבריטים' זה כי בדרך כלל זה החוק הבריטי ( שקובע ) למרות שיש גם את הטורקים… ואת הצרפתים…

קהל: שאלה לא ברורה

מניטו: אסביר קצת יותר, גם אם זה ייקח שתי דקות. כלומר, אני לוקח מקרה דמיוני, אבל כמודל לדיונים התלמודיים. נניח רבי עקיבא, רבי יהושע, רבי אליעזר. שלושת גדולי ישראל האלה, שלכולם יש אותה תורה. רבי עקיבא אומר: 'כך נפרש את הפסוק, וכך נעשה.' רבי יהושע אומר אחרת. רבי אליעזר אומר אחרת. רבי מאיר קם ואומר: 'הלכה כרבי עקיבא.'

טוב, אם כל היהודים היו כמו רבי עקיבא, כך התורה אומרת לנהוג.

אם כל היהודים היו כמו רבי אליעזר, כך התורה אומרת לנהוג.

אבל בכל דור ודור יש "ראש ישראל", שיודע איך הם היהודים בדורו, ולכן הוא מחליט:

כך תהיה ההלכה!

האם זה ברור עד כאן? ויש כאן הרבה בעיות. כי היום יש לנו קיבוץ של ערבוביה, בכל המובנים, של כל סוגי היהודים. והסכנה הגדולה היא המרחב האורתודוקסי, שאנחנו לא חלק ממנו, שהוא גם מחוץ לחברה הישראלית בכלל. הסכנה היא לתת הלכה נוקשה, אחידה לחלוטין לכולם, כאשר ברור שכל יהודי הוא אחר.

לא אמרתי דברים מסוכנים מדי, נכון? הבנתם מה שאמרתי?

את זה אתם תלמדו בסדרה הבאה: כשהתורה נמסרת על ידי משה, הוא מוסר אותה לראשי השבטים[33], מפני שכל ראש שבט יודע איך היהודים שלו , ויודע איך ליישם (את ההלכה) אצלם.

תראו את זה באופן ציורי : מעולם לא קרה ששאלו רב תוניסאי שישיב הלכה עבור קהילה של יהודים מרוקאים מעולם!. או להפך: לא שואלים ליטאי איך פוסקים הלכה עבור תימנים. אבל זה בדיוק מה שעושים היום בבני ברק.

.אתם מבינים את חומרת הבעיה?

קהל: איך אפשר ליישב את 12 הדרכים להיות יהודי עם 12 השבטים,

ואת 70 הדרכים להיות יהודי עם 70 האומות?

מניטו: אלה תתי-חלוקות - אני לא יודע איך לומר זאת. לכל שבט יש את תתי-השבטים שלו, ולכל תת-שבט יש את המשפחות שלו.

בקהילה מסורתית , ואני, כמו חלק מאיתנו - זה עוד מהזמן שלפני המלחמה ולפני השואה - הייתה לי הזכות להיות ילד בתוך קהילה כזו. בקהילה מסורתית, היו מנהגים לפי... הייתי אומר, לפי השבט, לפי המשפחה. לא היו עושים בדיוק אותו דבר בבית כנסת הזה כמו באחר, כי הייתה מסורת משפחתית. אבל לא היה עולה על דעתו של איש לומר שמה שהאחרים עושים זה לא כשר. הבנתם מה אמרתי? גם כשזה היה בפרטים הקטנים ביותר.

אז בקנה מידה הרבה יותר רחב, יש לכם את האשכנזים והספרדים. ובתוך האשכנזים יש כאלה ויש כאלה. ובתוך הספרדים יש אלה ויש אחרים. וכך היה עושר, עושר קיומי של זהות, של כבוד עצמי, וזו הייתה הנורמה. והיום זה נהיה בושה. היום זה נהיה אחרת זה התהפך. האם ברור מה שאני אומר?

[1] בצרפתית: Qui fait perdre à Israël Un certain nombre de ses membres – ניתן לתרגם גם: שגורמת לישראל לאבד חלק מאבריו.

[2] כלומר הדרך שבה הטקסט המקראי מאורגן בצורה חזותית ומבנית.

[3] אני רואה אתכם כל כך מתוחים אז אספר לכם בדיחה. אתם הרי יודעים היטב שבכל פעם שיש אסון, מאשימים את היהודים. אז יהודי אחד הגיב :"גם הטיטניק זה היה היהודים?" השיבו לו: ,"כן! 'אייסברג'^{^[3]} - זה לא יהודי?" (מתוך השיעור)

[4] דיון על כך ומקורות בעיקר מתלמידי הגר"א נמצא במספר מקומות בספרו של הרב מ"מ כשר התקופה הגדולה בכרך ב .

[5] על במדבר כו לו "ואלה בני שותלח".

[6] ראו דברי הימים א פרק ה פסוק א

[7] על הקשר בין צלפחד לבין פרשת המן ראו בפירוש רבינו הלל לספרי פרשת שלח בתחילת פרשת המקושש

[8] בפרשות.

[9] הכוונה כאן לזמן של הפרשה שלנו – בעיית בנות צלפחד טרם הכניסה לארץ

[10] L'histoire – ניתן גם לתרגם "ההיסטוריה"

[11] כלומר : כהן שמציג עצמו כשומר מסורת, אך בפועל חורג ממנה, זה שורש חטאת הכוהנים.

[12] ו׳: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

ז׳ :לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים חָשַׁק ה׳ בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים.

ח׳: כִּי מֵאַהֲבַת ה׳ אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם, הוֹצִיא ה׳ אֶתְכֶם בְּיָד חֲזָקָה וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם.

[13] המילה בצרפתית ניתנת לתרגום גם "בהבל פה": qui tiennent le monde en haleine

[14] תרגום של הביטוי בצרפתית : vous avez le petit train est arrivé

[15] בצרפתית différenciation de l'identité humaine

[16] des énormités pareilles

[17] השמטנו משחק מילים עם משמעות בצרפתית בלבד: que pour les juifs ça va de soi

les sphardim disent soi soi

[18] c'est énorme d'entendre ça mais pour l'égoïime

[19] תרגמנו כך את הביטוי הצרפתי השגור בפי מניטו: manière d'être homme. ניתן לתרגם גם :"אופן קיום אנושי", "הצורה שבה האדם מתקיים"

[20] באיטלקית: Il Giudeo del Papa תפקיד רשמי שהתקיים ברומא משך מאות שנים, כסמל לכניעת היהדות לכנסייה, במובן של : “הנה היהודי שלנו, שמכיר בעליונותנו ומקבל את תנאינו.”

לעיתים שימש תפקיד זה כדי לשמור על קשר עם הקהילה היהודית (בתור מתווך).

לסמל שהכנסייה כביכול סובלנית (“יש אצלנו יהודי”). להשפיל את היהדות כולה, בהעמדתו לראווה.

[21] כלומר : לכל אומה יש דימוי סטריאוטיפי של “היהודי האידיאלי”, זה שמתקבל על הדעת, ה”נוח”.

היהודי הזה הוא “היוצא מן הכלל החיובי” כביכול, שמאפשר לגויים להגיד: “אה, אם כל היהודים היו כאלה!”

[22] brique broc - בליל של דברים לא מסודרים, אוסף מקרי או אקלקטי, כמו “שעטנז”, “בלגן”, “מישמש”

[23] כלומר הכוח שמאחד את השבעים

[24] בשל התוצאה של המנין החסר ומשמעותה

[25] "ראויה היתה פרשה זו להכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן "(סנהדרין ח א )

[26] השוו בבא בתרא קכ א : "לטוב בעיניהם אמר רב יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים שנאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אלא מה אני מקיים אן למשפחת אביהן תהיינה לנשים עצה טובה השיאן הכתוב שלא תנשאנה אלא להגון להן " וראו דברי ה"תורה תמימה" בביאור דרשה זו בבמדבר לה ו אות ז

[27] על הקשר בין פרשת בנות צלפחד לטו באב השוו : " זה הדבר תניא א"ר שמעון בן גמליאל בחמשה עשר באב הותרו השבטים לבא זה בזה מאי דרוש זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" תענית ל ב

[28] יחד עם השכינה

[29] נראה שהכוונה לשם בן ע"ב אותיות או לשבעים ושתיים שמות ( רש"י סוכה מה א ) או לשם יקוק במילוי יודין שעולה ע"ב.

[30] מתוך השיעור : "אז אתם מבינים למה העלייה מצרפת כל כך חשובה?

כי היה צריך שיהיו נציגים של צרפת האצילית בתוך ישראל. וזה נכון באופן קיצוני: עד מלחמת ששת הימים כמעט ולא היו צרפתים בארץ. הסנהדרין חיכה לצרפתים. זו נבואה של עובדיה. ואני סוגר את הסוגריים

[31] השאלה שנשאלה קודם לכן : למה בנות צלפחד משלימות לשבעים ולא לשבעים ואחד עם הששה שאבדו

[32] קראתי לא מזמן על נושא אחר לגמרי . זה ספר שאולי כדאי לכם לקרוא. יש בצרפת סדרה שנקראת הרפתקת האדם (L’aventure humaine). אתם מכירים את הסדרה הזו? יש ספר אחד שקיבלתי ממש עכשיו, שהרשים אותי מאוד. זה על אחד מהאינדיאנים האחרונים, ה"פראים" כפי שהספר קורא להם , שבסוף המאה הקודמת נתפס בידי האמריקאים. שמו של הספר הוא ISHI. הספר הזה מספר את סיפור השבט שלו, ואיך כשהאירופים הגיעו לאמריקה, הם טבחו באומות שלמות, בתרבויות שלמות. אבל זה לא רק באמריקה זה בכל מקום. תנו לגויים להיות בינם לבין עצמם - זה האו״ם…

[33] דַּבֵּר אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה

שיחות על פרשת שבוע - בלק (1994)

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Mon, 14 Jul 2025 21:51:21 +0300

השיעור נמסר בשנת 1994

תרגום: אברהם כליפא

תמלול בצרפתית: textline26

הגהה ועריכה: צוות מכון מניטו

תודה לראובן ולנה רוזנטול

מניטו: תפתחו בתחילת פרשת בלק. אני חושש שמשתתפים נוספים יכנסו וזה עלול להפריע לנו, ואני מעדיף לא לחזור על מה שאני הולך להגיד, ולכן בהמשך, במהלך קריאת הפסוקים, אתן לכם מספר ביאורים על הפרשה.

המקום של עמון ומואב בתורת התולדות

מכל מקום, אני חושב שהתיאור ההיסטורי שבו עוסקת הפרשה שלנו מוכר לנו די והותר. אני אסתפק באזכורים קצרים מאוד. צריך את חומש במדבר וחומש דברים. מדובר בניסיון של מואב – שכפי שאתם יודעים, הייתה אחת האומות היריבות של ישראל, בייחוד בתקופה הזו של יציאת מצרים. אני מזכיר שגם מואב וגם עמון הן שתי אומות שיצאו מלוט, קרוב משפחה של אברהם. כלומר הן מהוות את אחת השושלות של משפחת אברהם. זו יריבות שהופיעה ונמשכה הרבה מאוד זמן. אגב, היא עוד לא נעלמה, אבל אני לא רוצה לבזבז הרבה זמן על אבחון של הפרופיל הזהותי האופייני לעמון ומואב של זמננו. לכן אזכיר רק בקצרה: אנחנו רגילים ליריבות עם שתי שושלות של משפחת אברהם שהציבו את עצמם בתור מתחרים לישראל בשני אופנים שונים: ישמעאל מחד ועשיו מאידך. אבל יש מתחרים נוספים. צאצאי הענף הזה של משפחת אברהם [צאצאי לוט] היו מהבולטים שבהם. לאחר שלוט נפרד מאברהם הוא ייסד שתי אומות, עמון ומואב. בגדול, באופן סכמטי, האומות הללו התיישבו באזור של עבר הירדן המזרחי, בערך באזור של מדינת ירדן של ימינו. אגב, אתם יודעים שבירת מדינת ירדן מכונה בעברית "רבת עמון", שפירושו הבירה של עמון. הערבים הפכו אותה ל"עמאן", אבל במקור זה "רבת עמון".

בזמן יציאת מצרים התרחשה התנגשות בין עם ישראל היוצא ממצרים לבין כל השושלות הללו ממשפחת אברהם, כאשר אדום היא היריבה העיקרית של עם ישראל משום שאדום היה אחיו התאום של יעקב. אדום הוא העם של עשיו. זה ברור לכולם, כן? ויש סירוב של כל השבטים הללו – בזמנם הם היו שבטים, אבל הם היו ציוויליזציות מן המניין, מסורות מן המניין, זהויות מן המניין; שניים מהם הפכו להיות מה שהם הפכו להיות, ישמעאל מחד ועשיו מאידך. מכל מקום הם מסרבים לתת לעם ישראל לעבור דרך חלקי שטחי ארץ כנען שהיו מיושבים על ידי העמים האלו כדי לחצות את הירדן ולהיכנס לארץ המיועדת לישראל בזמן הזה. לכל מילה כאן יש משמעות, תזכרו את המילים בהן השתמשתי ומשמעותן, בצורה מדויקת.

התורה מספרת לנו במיוחד על ניסיון של מאבק נגד ישראל. בתור הקדמה אומר על הניסיון הזה שהוא בעל אופי פרדוקסלי מאוד – אולי זו לא המילה המתאימה – עבור המנטליות המודרנית: זה היה ניסיון להיאבק נגד ישראל דרך מהלך ואסטרטגיה שבהשוואה לתרבות העכשווית יכולה להיראות לנו כשייכת לתודעה מאגית . מלך מואב, בלק, קורא לבלעם כדי לנסות לקלל את ישראל – ניסיון שיכול להיתפס כפרדוקסלי עובר המנטליות התרבותית שלנו. לא מצליחים להכניע את ישראל דרך הכוח, ולכן מנסים אסטרטגיה אחרת.

מלך מואב דאז, בלק, היה שייך לשושלת של עם אחר. הוא גנב את מלכות מואב, ולכן הפסוק אומר: "וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא" (במדבר כב, ד). אני מציין זאת כדרך אגב, מפני שכל פרט של הפסוקים חשוב כפי שאתם יודעים; והמפרשים כותבים ש'בעת ההיא' הוא היה מלך מואב מפני שהוא לא היה המלך הלגיטימי של מואב.

מכל מקום, אני לא רוצה לפתוח יותר מדי סוגריים, הוא קורא לדמות חשובה בסיפור התורה, בשם בלעם, הידוע כנביא אומות העולם. לכן עלינו להבין מה המשמעות של נביא אומות העולם.

נבואה בגויים

אתחיל את ההקדמה דרך השאלה הזו. אנחנו רגילים לרעיון שהנבואה נוגעת לישראל – בייחוד בסיפור הנבואה התנ"כית. לכן לדבר על נביא שאינו מעם ישראל בתוך סיפור הנבואה התנ"כית יכול להראות פרדוקסלי, וננסה לבאר זאת. בתור הקדמה, אני רוצה לדבר בקצרה על שתי הנקודות האלו; ואני לא רוצה שההקדמה תהיה ארוכה מדי...

המושג הראשון הוא "נביאי אומות האולם". יש ביטוי אחר שיכול להישמע פרדוקסלי: "נביאי שקר". זה נשמע עוד יותר עוצמתי, שכן יש איזה מין סתירה פנימית בין "נביא" ו"שקר".

יש לדעת שהנבואה היא סגולה אנושית אוניברסלית שהלכה לאיבוד עם הזמן. היא נשארה בתוך עם ישראל תקופה נוספת, ולבסוף אבדה מכל העולם. צריך לזכור את זה. אני לא רוצה לנתח יותר מדי את הנושא משום שזה ידרוש מאתנו זמן רב. אבל אני רוצה שתגידו לי אם זה מספיק מובן: שכחנו שהנבואה הייתה קיימת, משום ששכחנו שהיא נעלמה. אני חוזר, וזה לא פרדוקס: העובדה ששכחנו שהנבואה נעצרה בתקופה מסוימת של ההיסטוריה האנושית, גורם לכך ששכחנו שהיא הייתה קיימת באמת. זה מובן?

בני האדם המודרניים אינם מבינים מהי נבואה. יש קונצנזוס של אוצר מילים שמסביר אותה כך: דבר ה' המועבר אל מספר בני אדם שהם נביאים. אבל זה לא אומר שמבינים מה זה אומר שהקב"ה מדבר, ואיך הוא מדבר, ובמה מדובר. אני חוזר על הנקודה הזו: מבחינת בני האדם המודרניים נבואה היא שם נרדף למשהו אחר. הוגי הדעות, אפילו היהודים – ואגב יש כמה הוגי דעות יהודים שמאוד לא נוח להם לקבל את המשמעות הזו של הנבואה, במשמעותה האמיתית, דהיינו התגלות דבר ה' מחוץ לתודעה האנושית – משייכים את זה למשהו אחר לגמרי, אבל דומה: מה שמכונה "השראה". כלומר לא מצליחים לאזור אומץ להודות שאנחנו לא יודעים מה זה אומר, ולכן עושים כאילו שזה אומר משהו אחר. "וידבר ה' אל משה לאמר", או ליחזקאל, לירמיהו, לישעיהו וכו'. האם אתם נחשפים לבעיה? חושבים על הנבואה, יהיה אשר יהיה l'accord d'orthologie כפי שאומרים בצרפתית, דהיינו אורתודוקסיה של הלשון, אבל לא חושבים פחות מזה. אמנם המילים מדויקות, אבל מה יש מאחוריהן? בסוף, חושבים על משהו השייך למושג של השראה. יש השראה שירית, השראה אומנותית כללית ויש השראה נבואית. אבל בסופו של דבר לא מדובר במשהו אחר. במיוחד כאשר הסגנון של הנביאים הוא "סגנון נבואי גבוה מאוד" בתור סגנון נבואי, וזה מקנה לנו 'נכות' – גורם לנו להתייחס לנבואה כאל שירה דתית, למרות שאין שום קשר ביניהם. אני מקווה שזה מובן.

אם כן, זו הנקודה המרכזית. בניגוד לתקופת התנ"ך, אנחנו חיים בתקופה מודרנית שמתמשכת כבר אלפי שנים, הרבה מאוד זמן. בהקשר הזה, יש לזכור את התאריך הבא : חורבן הבית. החל מחורבן בית ראשון, מזה 2600 שנה, נפסקה הנבואה. החל מאותה העת, כאשר המודרניים מתבוננים בתופעה שהתנ"ך מכנה "נבואה", האנשים הגדולים של האנושות – ואומר לכם מדוע אני מצטט אותם בכוונה – עושים כאילו מדובר בחוויה של השראה שבני האדם המודרניים רגילים אליה. אומרים על מישהו שיודע לדבר, שיש לו "השראה"; על מישהו שיודע לכתוב, שיש לו "השראה". אבל אם לוקחים ברצינות מה שאומרים הפסוקים, ברור כשמש שמדובר במשהו אחר לגמרי. זה מובן? ומדוע יש לנו קושי להתייחס אל הפסוקים ברצינות? משום שאין לנו שום דרך לחוות אותם.

בפעם הראשונה ששמתי לב למכשולים של הלשון, הייתי בתיכון; לפני די הרבה זמן קראתי קטע ממחזה של מוסיי, משורר צרפתי שחיבבתי מאוד. הוא היה משורר גדול. באחד המחזות שלו, אני חושב שזה היה "אחד הלילות", יש משפט: "ואומר לכם, רק מה שהאל אמר לי". זה משפט יפה מאוד, בעל שנים- עשר "רגליים", חרוז אלכסנדרוני. אבל כולם יודעים שהאל מעולם לא דיבר אל מוסיי. אפילו מוסיי בעצמו לא האמין בזה. מוסיי היה אדם בריא, למרות שהוא היה משורר... זה לא תמיד ככה , אבל עם מוסיי – כן. אני חושב שזה מובן. זו צורה של דיבור, מאוד יפה אגב, אבל זו רק צורה של דיבור. האל מעולם לא דיבר אל מוסיי. לעומת זאת בתנ"ך, נאמרו הפסוקים הללו: "וידבר ה' אל משה לאמר". יש פסוק שהמדרש מדגיש במיוחד, בנבואת יחזקאל: "ויהי דבר ה' אלי לאמר". או שזו צורת דיבור – ואז לפי זה כל הפסוקים אינם אלא שקר של אדיקות, או שזה רציני.

כאשר תופסים את ההשפעה שהיה לספר הזה על האנושות, צריך להיזהר; במיוחד שמצד אחר זה הספר היחיד שמתאר את ההיסטוריה של עם ישראל. אני אומר את כל זה כדי שתבינו מדוע חשוב לדעת שהמודרניים לא מבינים מהי נבואה; כמובן חוץ מאלו שמבינים, וכפי שאני רגיל לומר: זה קיים, אבל נדיר. וזה בלתי ניתן להעברה. באמצעות האמונה, יש כמין השתייכות, קונצנזוס, שאלו שיודעים אומרים שאכן ה' דיבר אל משה, אל יחזקאל וכו'; אבל אנחנו, המודרניים, לא מבינים. אני חושב שהמאורע שעלינו לזכור הוא המאורע הזה: הנבואה נפסקה, וכיון ששכחנו שהיא נפסקה, שכחנו שהיא הייתה קיימת. האם המהלך מספיק מובן?

אגב, התנ"ך בעצמו מזהיר אותנו שהנבואה תיפסק. יש פסוק במלאכי, אחרון הנביאים, שאומר שבאחרית הימים, הנביא אליהו יחדש את החוויה של הנבואה. אתם רואים כמה זהירות צריך לנקוט כאשר ניגשים לנושאים הללו. אני לא רוצה שההקדמה תהיה ארוכה מדי, אבל אמרתי את כל זה משום שאני חש שזה נושא מורכב עבורכם והוא טעון בירור רחב יותר. אז תשתדלו לומר לי אם זה מספיק ברור. אל תגיבו כמובן...

[...].[1] כל זה היה כדי לבאר את המונח "נביא שקר". "נביא" באמת, אבל של "שקר" באמת.

[...] "נביא אומות העולם". ואני מקווה שאתם כבר חשים שהמונח הראשון, "נביא שקר", קשה יותר להבנה מאשר השני: "נביא אומות העולם". כי אם זו תופעה שמתחברת לטבע האנושי בצורה טבעית, אין סיבה שלא היו נביאים באומות העולם בזמן שהייתה נבואה. אבל הביטוי שקשה יותר להבין אותו הוא "נביא שקר".

אציין שלושה דברים שמביא רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: ראשית, רבי יהודה הלוי מתאר לנו חמש דרגות בהיררכית דרגות החיים במציאות. אציין אותן בעברית, ובקצרה, כי זה לא הנושא שלנו. הראשון הוא: דומם.[2] תשימו לב שכל המונחים שמציינים את חמשת מדרגות החיים בעברית הם מונחים הנוגעים לכוח הדיבור: בעברית, 'דומם' משמעותו מי ששותק. כלומר זה שיכול היה לדבר, אבל אינו מדבר; מינרלים אם תרצו. משוררים יאמרו שהם "שומעים את קול הסלעים"; זו שירה. אבל זה לא אומר שזה היה בלתי אפשרי בזמן הנבואה. אם תקראו היטב את הפסוקים המתייחסים אל שלמה המלך, תראו ששלמה המלך ידע לשמוע את כל הקולות של הטבע, כולל קולו של הדומם. לאחר מכן, הצומח. זה פחות מורגש, אבל זה בכל זאת אחד האופנים לומר שיש כמין לחישה. זו לא "לחישת הרוח בקנה סוף", אלא הצומח עצמו שלוחש – וכפי שאומרים בעברית: 'שיח'. עץ קטן מכונה בעברית 'שיח', מלשון לחישת הדיבור. לאחר מכן, 'החי': החיים ברמה הביולוגית מכונים 'חיים'. החי יודע לצעוק; [כל אחד] לפי מינו: זה לנבוח, זה לצעוק וכו', אבל יש כבר קולות שמופיעים. מעל זה, נמצאת המדרגה הרביעית: 'החי-המדבר'; זה האדם. מעל 'החי- המדבר', יש מדרגת 'החי-המדבר-באמת' – זה הנביא. כלומר, מתוך כל אחת מהמדרגות של הקיום עולים אל מדרגה עליונה יותר, עד שמגיעים לאדם, ומהאדם אל הנביא. כלומר, לאמיתו של דבר, מטרת הבריאה בכל דרגות החיים היא החי המדבר באמת, המכונה בעברית 'נביא' .

המשמעות של שורש המילה 'נביא' הוא לדבר באמת. אני לא רוצה להשתמש במילה 'נואם',[3] כי אתם תחשבו שכל נואם יכול להיות נביא. כלומר הנביא הוא גם 'נואם' במובן הפשוט של המילה. יש ביטוי בספר ישעיה שמורה שזה אותו שורש – הנביא הוא זה שיודע לדבר באמת: "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו" (נז, יט). כלומר מי שבורא לחישת השפתיים, הניסוח על ידי השפתיים. יש מילה אחרת שבאה מאותו שורש, 'תבואה': האסיף של מה שיוצא מן האדמה. והנבואה זה הדיבר שנובע מן החי. אתם רואים שיש כאן דוגמה חשובה לכך שההגדרות[4] בעברית שונות מזו של שפה אחרת כמו הצרפתית.

והנה, מאז הראשית, יש במדרגה הראשונה סגולה של הטבע האנושי האותנטי נאמר, שהאדם בטבעו מסוגל לנבואה. האדם שאינו נביא הוא אדם שאיבד את הסגולה הזו. אין לו אותה כי הוא לא מסוגל לה, ולכן הוא איבד אותה. כמו שבעל חיים הוא חי שאינו מדבר. אבל ההוכחה לכך שהוא צריך היה לדבר, זה לא שיש לו פה, אלא שהוא יכול להשמיע קולות, ולכן הוא יכול לדבר. ואגב הציפורים יודעות יותר מאשר להשמיע קולות, הן שרות. אני זוכר שהרב צבי יהודה קוק ז"ל לימד אותנו לגבי אתונו של בלעם: כולם שואלים את עצמם: מה זה, אתון שמדברת? והוא אמר: הבעיה האמיתית היא לא שבעל חיים מדבר, אלא שבעל חיים אינו מדבר! זה מובן? אתם רואים עד כמה ההרגל מסתיר את המוקד של הבעיות. ואכן, הפסוקים ברורים: באופן יוצא דופן – וזה היה נס, במובן השורשי של המילה 'נס' – הקב"ה פתח את פי האתון, והיא דיברה. זה לא דבר כלשהו שדיבר. אני לא יודע איך לומר את זה... נאמר: זה לא קנה סוף שדיבר, אלא זה יונק.

יש סיפור שלם של המדרגות ולכן השלבים של עצירת הנבואה. ויש שלב חשוב שהתרחש עוד לפני השלב שציינתי לכם ושהוא מהווה את הסוף: דור יציאת מצרים, בזמן מעמד הר סיני, שבו עם ישראל קיבל את התורה. או אז, הנבואה פסקה מאומות העולם. הפסקת הנבואה בעולם לא הייתה פתאומית, אלא יש תופעת המכונה rémanence; דבר שהולך ומתמעט, עד שהוא נעלם לגמרי או הופך להיות דבר אחר. תקופת מעבר, נאמר. החל מזמן יציאת מצרים, מה שבא אחרי הנבואה אצל אומות העולם, זה האורקלים; אורקלים שייצרו מיתוסים. כל המיתולוגיות נוצרו בתקופה ההיא, כאשר סגולת הנבואה אצל אומות העולם ירדה מדרגה. היו מסורות ששימרו ידיעה ברורה יותר של המיתוסים העתיקים שלהם, במיוחד במזרח, במזרח הרחוק, ובאפריקה; לעומת זאת במערב, זה הפך מהר מאוד סתום וחתום.[5] זו הסיבה מדוע עם הפסקת הנבואה מופיעה במערב המחשבה הפילוסופית, בעוד שבמזרח מופיעה המיסטיקה. אלו התוצאות של אותו המאורע, שיש להן מהות שונה. מכל מקום, אתם מבינים שכל מה שאני אומר מאוד סכמטי, ובסופו של דבר התאריך החשוב עבור הבעיה הזו הוא חורבן הבית.

אני מוסיף עוד שני דברים מספר הכוזרי: הנבואה נפסקה סופית בגלל שתי סיבות: ראשית, גלות ישראל, ששברה את אחדות האומה הישראלית. שנית, העובדה שנבואת ישראל מתייחסת רק לארץ ישראל, ולכן גם אפשרית אך ורק בה. לכן, העובדות שעם ישראל התמוטט בתור אומה וגם חי מחוץ לארצו שמו קץ לנבואה.

חכמת המיתולוגיה

אם תקראו את ההיסטוריה של התרבות האוניברסלית, מכל המסורות, אתם תזהו את הנקודות ציון האלו. לא ניתן להכחיש אותן, משום שהן עובדות היסטוריות. אתן לכם דוגמה: המחשבה הפילוסופית מופיעה ביוון בתקופה שבה הנבואה נפסקה בעם ישראל. לפני המחשבה הפילוסופית, יש את התקופה של ה"חכמים": חכמי המיתולוגיה של יוון. כאשר היוונים בעצמם כבר לא הבינו את המיתוסים שלהם, נולדה המחשבה הפילוסופית. תוכלו ללמוד את זה אצל סוקרטס, שהוא הציר. אפלטון עדיין שייך לתקופה המיתולוגית, אבל החל מאריסטו, זה נגמר: היוונים כבר לא מבינים את המיתוסים שלהם. הם מתחילים לחשוב בצורה פילוסופית, כלומר בצורה משנית, על תכני המחשבה שלהם. אלו תכנים שהיו בעצם המחשבה הקודמת שלהם שהפכה להיות סתומה וחתומה.

רק בעת החדשה, לא לפני הרבה זמן, גילו המודרניים מחדש שבמיתוסים של אומות העולם טמונה חכמה. חכמה טמאה, אבל בכל זאת חכמה. אני רגיל להביא דוגמה שהיא קרובה מאוד לתרבות העכשווית: התקופה של הדרמות היווניות הגדולות בתיאטרון סיפקו רעיונות מרכזיים לתיאטרון המערבי, טרגדיה או דרמה. אלו רעיונות ונושאים שתופסים את התודעה של התרבות האוניברסלית עד כדי כך שחובבי התיאטרון לא מפסיקים לשוב ולצפות באותו המחזה עשרות פעמים לאורך חייהם. הדבר דומה לחובבי מוזיקה ששומעים את אותה סימפוניה מאות פעמים וכך יכולים להנות משינויי הסגנונות של המבצעים השונים; אלו תמות שתופסות את התודעה האנושית, את הנפש האנושית, גם במוזיקה וגם בתיאטרון. והנה, מדובר בתמות ששייכות למיתולוגיה. קחו את כל התיאטרון הקלאסי ותראו שמדובר ברעיונות שלקוחים מהמיתולוגיה היוונית. זה מובן?

ההערה הזו מראה לנו עד כמה קיימת חכמה מסוימת שהלכה לאיבוד. זו חכמה שנוגעת לתת מודע ולעיתים אף למודע של האדם המודרני, שכבר לא יודע מהיכן באים לו הרעיונות האלו. הסטרוקטורליסטיים, בייחוד האתנולוגים הסטרוקטורליסטיים, גילו מחדש חברות אנושיות רבות שנהגו לשנן את המיתוסים העתיקים שלהן, אם מתוך הבנה ואם מבלי להבין. ויש כמה פילוסופים מודרניים, בני זמננו אגב, כמו לוי שטראוס[6] – שאיני יודע אם הוא עדיין בחיים, אני שמעתי את הרצאותיו במשך שנתיים – שהדגישו את זה מחדש: מאחורי המיתוס מסתתרת חכמה מסוימת. ומאז פסקה ההתגלות הנבואית צריך היה להמתין במשך מאות שנים, עד העת המודרנית, כדי לשים לב שמאחורי המיתוסים הייתה חכמה מסוימת. ואני מדבר על נביאי אומות העולם, או מה שנשאר מהם. אחד הפילוסופים העכשוויים הגדולים ששמו פול ריקר[7] – האם הוא חי או נפטר איני יודע, מתרחשים דברים בחו"ל ואנחנו לא יודעים... – אמר: המיתוס נותן חומר למחשבה.[8]

אבל אני חוזר במיוחד ללוי שטראוס מכיוון שזה מאפשר לי להראות לכם את המקור לגילוי המחודש של החכמה שמסתתרת מאחורי המיתוסים: משנתו של פרויד. פרויד הדגיש בעזרת שיטת האנליזה, החל מ'החלומות' שהדגיש זאת, והיום זה התפרסם ברשות הרבים: תסביך אדיפוס. זה היה מיתוס, בלתי מובן בעליל אבל כזה שתפס את הדמיון. והנה לפתע שמים לב שיש חכמה שמסתתרת מאחוריו. אתם יודעים מה זה תסביך אדיפוס, אני לא צריך להזכיר לכם. ואני רוצה לומר: זה סיפור ששייך לנפש היוונית. זה לא עובד על הנפש העברית; זה לא קיים. דעו לכם שכאשר תסביך כזה קיים במשפחה יהודית, זה סימן לכך שזו משפחה מתבוללת. אל תנסו לאבחן את זה אצל בני הדודים או השכנים שלכם אם זה מתנהל כך או אחרת... מה זה תסביך אדיפוס? בן שהורג את אביו. ואילו הסיפור המקביל במסורת התורה זה ההיפך הגמור: זה מה שהגויים מכנים le sacrifice d'Itsh'ak, אבל זה אב שלא הורג את בנו. אני מקווה שאתם תופסים עד כמה אין ביניהם שום קשר. זה החוויה של היריבות, בכיוון ההפוך. מבחינת המסורת היהודית, ואצטט לכם משפט מהתלמוד: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה, ב). בעוד שבחכמה היוונית זה להיפך: הבן מקנא באביו. אני מקווה שאתם תופסים את ההבדל. תשוו. שמעתי את הרעיון הזה בפעם הראשונה מפי פסיכיאטר יליד שטרסבורג, שגר בירושלים, בשם יהודה שופק. שמעתם על ד"ר שופק? הוא עשה את ההקבלה הזו, וזה מאוד פורה: שתי התמות הללו הן בדיוק ההיפך האחת מן השנייה. בפעם האחרונה שהזכרתי לו את הרעיון הזה הוא שכח שהוא זה שחידש אותו בפעם הראשונה. שמעתי אותו בשטרסבורג לפני... בקיצור.

נחזור לנושא: אתם רואים שהיו נביאים אצל אומות העולם. הנבואה נפסקה קודם כל אצל אומות העולם, ומה שבא לאחריה הם המיתוסים. לאחר מכן המחשבה הפילוסופית יצאה נגד המיתוסים. זה במערב. ולכן אין לתמוה ביחס למושג "נביאי אומות העולם".

נביאי שקר וההבדל בין נביאי ישראל ונביאי אומות העולם

אני מקווה שגם הביטוי הראשון של "נביאי שקר" ברור לכם באותה מידה, למרות שלא התעכבתי עליו יותר מדי: ניתן להשתמש בסגולת הנבואה עבור השקר. זה לא מובן מאליו שבעל סגולת הנבואה יהיה גם מוסרי. זה נובע מתוך השאלה המוסרית. כלומר אלו שני צדדים שונים: האם אדם הוא מוסרי או לא, והאם הוא נביא או לא. אם תקראו את התנ"ך תשימו לב שיש כלל קבוע בנבואה התנכ"ית: מבחינת הנביא של התנ"ך המוסר והנבואה חד הם, הם אותו הדבר, הם זהים. ואילו אצל אומות העולם אלו דברים נפרדים. יש כאן הבדל גדול ללא יוצא מן הכלל. זה לא אומר שלא יתכן מצב שבו נביא של אומות העולם יהיה מוסרי, אבל הוא מוסרי לא בגלל שהוא נביא. הנבואה שלו אף פעם לא נוגעת במוסר. זה האורקל, זה משהו אחר. נביאי אומות העולם מתנבאים על הגורל, מה שמכונה במזרח הרחוק "קארמה"; ואילו נביאי ישראל מתנבאים ביחס לתודעה המוסרית. זה הבדל שנוגע במהות. רציתי לציין דבר נוסף, אבל אני חושב שזה מספיק ברור.

הדבר הזה בולט עוד יותר במאבק שלנו עם הנצרות. גדולי התיאולוגים הנוצריים, ללא יוצא מן הכלל, מפרידים בין מוסר לדת. לא נגאלים על ידי המוסר. מבחינתם, [גאולה דרך המוסר] זה היפך הנצרות. נגאלים על ידי האמונה, החנינה, אבל לא על ידי המוסר. זה "להתייהד", כדבריהם. בחנתי את זה אצל שורה ארוכה של בעלי סמכות, לא רק צרפתים, וגדולי התיאולוגים הנוצריים מסכימים עם זה פה אחד: 'הכפירה היהודית' היא לחשוב שנגאלים על ידי המוסר. אגב, המאבק הגדול שיש בין הפרוטסטנטים לקתוליים קשור לזה. ודאי נתקלתם בזה בלימודים בתיכון. אתם בטח זוכרים את מחלוקת "פסקל ופור-רויאל"; זה מדבר אליכם? אז תחברו את העניין הזה לכאן. שימו לב שבמחלוקת הזו הגאונות הייתה בצד של פסקל, אבל הישועים צדקו... אבל זו בעיה אחרת. כדי לחזור לנושא, אין לתמוה על כך שיש נביא אצל אומות העולם.

והנה, הנביא הזה של אומות העולם, בלעם, היה יוצא דופן. לכל אומה ואומה יש נביאים שמסוגלים לדבר על המשמעות הנבואית של האומה שלהם. אבל בלעם היה נביא אומות העולם בכללותם. חיפשתי אנלוגיה בעידן העכשווי על מנת לדמות לכם את זה. אני חושב שיש תופעה מאוד חשובה שאני רוצה להדגיש: בכל סוף גלות של עם ישראל מופיע גוף מדיני אוניברסלי, או לכל הפחות בעל יומרה אוניברסלית. למשל בתקופת יציאת מצרים שושלת הפרעונים הייתה גוף פוליטי עם יומרה אוניברסלית. זו הייתה אימפריה, ואימפריה זה בדיוק זה – היומרה האוניברסלית. בסוף הגלות השנייה, זו הייתה האימפריה הפרסית. כורש היה הסמכות עם יומרה פוליטית אוניברסלית. שימו לב שגם במקרה של פרעה וגם במקרה של כורש צריך היה להמתין כדי לקבל את האישור שלהם. המתינו לאור ירוק של האוטוריטה הפוליטית האוניברסלית, או בעלת היומרה האוניברסלית של התקופה, כדי שהיציאה מהגלות תהיה אפשרית. כל עוד פרעה לא נתן אור ירוק, כל עוד כורש לא נתן אור ירוק, אי אפשר לצאת. בזמננו, התרחשה תופעה מאוד דומה: הציונות הוכרה כלגיטימית על ידי חבר הלאומים. זו הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה שמופיע גוף בינלאומי בעל יומרה להיות ריבונות פוליטית אוניברסלית. כאילו – במונחים תנכ"יים אם תרצו – חבר הלאומים נוצר אך ורק על מנת לאשרר את הצהרת בלפור. אגב, יש לשאול מה הוא עשה חוץ מזה... מה שיישאר בהיסטוריה זה כל הכישלונות של חבר הלאומים, והצלחה אחת: הצהרת בלפור. הזכרתי את כל זה כדי לומר: ברגעים המיוחדים הללו של סוף הגלות של עם ישראל מופיע גוף אוניברסלי של "האדם של הנבואה". בזמן יציאת מצרים, זה היה בלעם. מטרתו: למנוע את יציאת מצרים. ועל אף רצונו זה, הוא מברך במקום לקלל.

ניסיונות הקללה של בלעם

כעת, אני ניגש לשאלה השנייה: מה זו האסטרטגיה הזו, מאבק על ידי קללה? אתם זוכרים ששאלנו את השאלה הזו בתחילת השיעור. מי שאיחר, תנסו להתחבר. האנלוגיה היחידה שמצאתי לזה – ואתם תחייכו אבל נראה לי שזה יותר ויותר דומה – הוא המזכיר הכללי של האו"ם. הוא הדובר של הישות הפוליטית בעלת היומרה האוניברסלית. כל פעם מתנגשים בבעיה הזו. אני ניגש בקצרה אל הנקודה השנייה: האסטרטגיה של הקללה - במה מדובר? אבקש מכם לפתוח את חומש דברים, בפרק כג, פסוק ד.

אני ניגש לנושא דרך הקדמה בלשנית: מה פירוש המילה 'קללה'? אנחנו רגילים לפרש: לאחל רע למאן דהו. מונחת כאן רתיעה של התודעה המודרנית בפני משמעות לכאורה מאגית של האסטרטגיה הזו. האם וכי כאשר מקללים מישהו, הקללה פועלת? זה יביא עליו רעה? אם כן, האם המאגיה פועלת? התודעה המודרנית דוחה את הדבר הזה. לכן נתעלה מעל המשמעות האטימולוגית הראשונית הזו כדי להגיע לאטימולוגיה הרבה יותר פשוטה: 'לומר את הרע של'. והנה בתרבות העכשווית, 'לומר רע על' מהווה אסטרטגיה מאוד יעילה מאז שגילו את האסטרטגיות של התעמולה. זה מספיק, הבנתם. הבינו זאת לראשונה עם התעמולה הנאצית נגד היהודים. התוצאה של התעמולה הזאת היוותה אסון בהיסטוריה היהודית, בהיסטוריה של יהודי הגולה. הכרתי הרבה מאוד גוים טובים שהוטעו קודם כל על ידי התעמולה של הכנסייה בשל אנטישמיות נוצרית, ולאחר מכן בעיקר על ידי התעמולה הנאצית, שהצליחה להפוך את היהודים לשדים. 'לומר את רעתם של', 'לאחל את רעתם של', 'להביא רעתם של'. והרעה אכן הגיעה. מספיק לעבור דרך מושג התעמולה על מנת להבין במה מדובר באסטרטגיה הזו. אגב זה פועל גם לרעת מדינת ישראל, אחרי שזה פעל נגד היהודים, ולזה רמזתי כאשר הזכרתי את המזכיר הכללי של האו"ם. זה תמיד עבר דרך האו"ם. אני לא יודע אם שמתם לב לחזרה על ההאשמות הסיסטמתיות נגד מדינת ישראל, כאילו שמדינת ישראל היא בכל פעם התוקף כאשר היא הקרבן גרמה לכך שמדינת ישראל... בקיצור, 'היהודי של אומות העולם' כפי שהיו אומרים העיתונאים. תחברו את כל המרכיבים הללו ביחד, וזה ייתן לכם מבט כללי על האסטרטגיה של בלעם.

אני חושב שיש בעיקר לזכור את האטימולוגיה של המילים 'לברך' ו'לקלל'. לברך זה 'לומר את הטוב של', ולכן באופן נגזר 'לאחל טוב ל-'. לקלל זה 'לומר את הרע של', ו-'לאחל רע ל-'. בסופו של דבר התעמולה הצליחה להפוך את הטוב לרע. מה פירוש? ההתנהגות של חוסר רצון טוב שיש בתעמולה זו נוירוזה שמזינה את עצמה מכל נתון או רמז. כל טענה שניתן להעלות כדי להתנגד לתעמולה נלקחת על מנת לשרת אותה. זה מובן? ולכן צריך להיזהר. אתם מבינים מדוע הרבנים תמיד לימדו שהיצר הרע הגדול ביותר הוא הוצאת שם רע;^{^[9]} 'לומר את הרע של' זה הרע הגדול ביותר. אני לא רוצה להאריך בזה יותר מדי, אלא רק להדגיש את ההבדל שיש בין לשון הרע^{^[10]} לבין הוצאת שם רע: הוצאת שם רע זה לומר בצורה שקרית שמישהו שעשה רעה שהוא באמת לא עשה. אבל הלשון הרע זה לומר שמישהו עשה רעה שהוא באמת עשה; 'לומר את הרע של'. והלשון הרע אסורה.

אני נזכר בחידוש של מורי, יעקב גורדין ז"ל, שציטט מדרש על הנושא הזה: המילה 'מלשינות', שהיא גם לשון הרע, מורכבת מ-לשון ו-מות; הלשון ההורגת. התלמוד אומר (ערכין טו, ב) שלשון הרע הורגת שלושה אנשים: זה שמדברים עליו, המדבר וזה שאיתו הוא מדבר. זה כל התופעה הזו, המהלך הזה. מספיק ללמוד את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד העכשווית, כדי לשים לב כמה תועלת יש בזה. האסטרטגיה הזו של בלק, שמבקש מבלעם לקלל את עם ישראל, אל תחשבו שזה לא כלום. זה היה יכול להצליח, וזה אכן הצליח באיזה אופן, נלמד קטע על זה.

תפתחו בחומש דברים, פרק כג, ד:

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'

יש לנו כאן הנחיה של התורה שאוסרת על צאצאי מואב ועמון – אתם רואים, פוגשים אותם שוב – [...]^{^[11]}. ההלכה היא בנוגע לגיור של הגברים, לא של הנשים. לא הייתי צריך לצטט לכם את זה, כי אני צריך להסביר ואין לנו זמן. מכל מקום זוהי הלכה שהייתה תקפה בזמן שבו ידעו לאבחן מי בא מעמון ומי בא ממואב, באמת. מאז סנחריב – גם נבוכדנצר – אבל בעיקר סנחריב, מתקופת חורבן בית ראשון, התערבבו כל האומות, ומהתקופה הזו צריך להיות מאוד מאוד זהיר כאשר מאבחנים מי שייך לאיזו זהות אנושית. מעט מאוד שושלות אנושיות יודעות מאין באו. זה מובן? אבל זה קיים. בצרפת, יש הרבה מאוד קוסמופוליטים בעלי אזרחות צרפתית, ויש גם צרפתים. בגרמניה, יש גרמנים. זה נדיר, אבל זה קיים. על מנת לדעת איך לשייך אותם; ביום הדין, הקב"ה לבדו יזהה מי הוא שלו. ולכן, מבחינת ההלכה, כאשר אדם אומר "שמי עמוני", לא בהכרח נאמין לו. כלומר לא מיישמים כלפיו את העיקרון שהוא לא בר גיור.^{^[12]}

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'

אגב זה מתחבר למאורעות עליהם דיברנו בתחילת לימודנו.

גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם

אני ממשיך בלי לתרגם כיון שזה לא הנושא שלנו: על דבר..

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם

בזמן יציאת מצרים, עמים אלו היוו מכשול.

בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ.

רואים כאן פעם נוספת את הזהות הארמית.

וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ

להפוך, דהיינו להפך.

אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ.

יש כאן לימוד חשוב מאוד בנוגע לבעיה עליה דיברנו, על הלשון הרע, הוצאת שם רע, תעמולה וכו'. רק האהבה מסוגלת להפוך את הרע לטוב. כלומר אם אחד שומע דברים רעים על אדם שהוא אוהב, הוא מיד יחזיר את הדברים להקשרם האמיתי; "והוי דן את כל האדם לכף זכות". אני לא מתרגם כי זה ייקח אותנו רחוק מדי.

היפוך ההפכים כציר הקיום עם ישראל, וההבדל בין השפה הצרפתית לאנגלית

דרך הרעיון הזה אפשר להדגיש שקיים כוח שמשחק לטובת עם ישראל. הוא מסביר במעט את המסתורין-במירכאות של התמדת הקיום של עם ישראל לאורך ההיסטוריה. יש בישראל כוח היפוך ההפכים. כוח היפוך ההפכים, משחק בכל מדרגות המציאות: הזמן, המקום, והזהות האנושית. זה יוצא דופן בהיסטוריה של החברות האנושיות. באמצעות הקטגוריה הזו ניתן ללמוד את כל ההיסטוריה של עם ישראל וכך להבין את תופעת התמדת קיומו של עם ישראל על פני כל הציוויליזציות; "נצח ישראל". כל זה בזכות כוח היפוך ההפכים שיש בישראל; הכוח להפוך את העבר לעתיד. הדוגמה שאנחנו פוגשים לעיתים קרובות היא התשובה: מה שהיה עבר הופך להיות עתיד.

אם תלמדו דקדוק יווני, העבר הוא עבר חלוט, העתיד הוא עתיד שטרם יושם, ויש את ההווה. בדקדוק העברי אין הווה; יש עבר שיכול להפוך לעתיד, ועתיד שהופך לעבר. אני לא יודע אם שמתם לב שבדקדוק עברי, אין הווה. אי אפשר לומר בעברית "Je suis" כפי שאומרים אותו בשפה כמו הצרפתית, עם הפועל être בהווה. אין מקבילה בעברית לפועל être כאשר הוא משמש כ-auxiliaire.

למשל, בצרפתית ניתן לומר: Je suis assis (אני יושב). מה הפירוש?! אני לא "assis" ("יושב") אני בן אדם! זה דבר אחר לגמרי. מי אני באמת. אני assis?! על מה מדובר? זו תבנית חשיבה[13] אחרת לגמרי של המציאות. שימו לב שבעברית אין הווה, ורק הקב"ה יכול לומר "אנכי". כאשר משה שואל את הקב"ה תחת איזה שם צריך לדבר עליו, הקב"ה עונה לו: "אהיה אשר אהיה". זה עתיד. המתרגמים תרגמו: "אני אשר הוא אני", ואין לזה שום משמעות. אתן לכן דוגמה נוספת בעברית, כדי שתבינו שאין קשר בין הקטגוריות הלשוניות של העברית ושל השפות יווניות-לטיניות כמו הצרפתית: בצרפתית אומרים: J'ai. בעברית אומרים: יש לי. Il y a à moi, il y a pour moi. יש כאן תפיסה מוסרית שונה באופן קיצוני. מה הפירוש של J'ai, je possède, ça m'appartiens, אתם מיד רואים תפיסה אימפריאליסטית. לעומת זאת בעברית: יש לי - Il y a pour moi זה משהו אחר לגמרי.

רציתי רק לציין שבעברית משתמשים ב-participe présent^{^[14]} – בינוני ההווה: je suis en train d'exister, je suis en train de faire exister ceci ou cela. תפקידה של האות מ"ם בראש הפועל הוא להפוך את העבר לעתיד ובו זמנית העתיד הופך לעבר. מצאתי את הצורה הזו רק בשפה האנגלית. באנגלית זה נקרא "הזמן הממושך". חקרתי לא מעט מדוע הצורה הזו קיימת באנגלית. והסיבה היא שהאנגלית הספרותית נבנתה על יסוד תרגומים של התנ"ך. זו הסיבה שבגללה באופן כללי האנגלית הספרותית היא השפה המתאימה ביותר לתרגום התנ"ך. כאשר מתרגמים קטע בעברית לאנגלית הוא שומר על משמעותו; כאשר מתרגמים אותו לצרפתית, זה מאוד קשה. צריך לתרגם לצרפתית שירית, כדי שזה יתקרב מעט להרמוניה של המשמעות בעברית. לעומת זאת באנגלית, זה עובר... אתם תשימו לב לזה עם הזמן. אז ביררתי והסבירו לי שהסיבה לכך הוא שהאנגלית הקלאסית נבנתה על יסוד תרגומי התנ"ך. זה תהליך מסובך מאוד.

ובין ישראל לאנגליה יש קשרים מאוד מסתוריים, משום שקיבלנו את ארץ ישראל מידי האנגלים. צריך לומר שקצת עזרנו להם... אבל בסופו של דבר קיבלנו אותה מהם. האנגלים הם הראשונים שהפיצו את התנ"ך בהיקף שבו הוא הופץ. ההפצה האנגלו-סקסונית של התנ"ך הייתה ענקית. פעם למדתי ספר של מחבר בשם מילוש, לא יודע אם שמו אומר לכם משהו. מחבר עכשווי ממוצא ליטאי. הוא אמר, באופן רציני מאוד: ישנן שתי אומות בעלות יומרה רצינית עם טענה שהן ממוצא עברי: הבאסקים והאנגלים. ליתר דיוק, דווקא ה"אנגלים", יותר מאשר האנגלו-סקסונים, כי הסקסונים זה משהו אחר. הוא הסביר זאת בצורה די משעשעת, אבל אני חושב שהוא היה רציני: 'אנגלי' באנגלית זה 'ברית-איש'; איש הברית. הוא עשה הרבה אנלוגיות מהסוג הזה. לגבי הבאסקים, הוא מכנה אותם 'היבר', והוא טוען שה-'היברים' מלשון עברי. יש לו עוד נימוקים.

אני מביא לכם את זה בתור תוספת פיקנטית, אבל יש בכל זאת משהו בין האנגלים לבין ישראל. כדי לרצות את הצרפתים, אני רגיל לומר בפני ציבור צרפתי: יש דבר משותף בין ז'אן ד'ארק לבינינו: צבעי דגלה של ז 'אן ד'ארק זהים לצבעי דגל ישראל. ראיתם את הדגל של ז'אן דארק? כחול לבן. ועוד דבר משותף: הן ג'אן דארק והן היהודים העיפו את האנגלים החוצה... זה מקרה, אבל חשוב...

זה הפסוק שרציתי להדגיש:

וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה

עד כאן ההקדמה, ואני מסכם: ת תבוננו בשני מושגים: מה פירוש "נביא אומות העולם", ומה היא האסטרטגיה של הקללה. אני חושב שזה מספיק בתור הקדמה.

סוגיית המוסר לפי הרב אשלג: לקבל או לתת? אלטרואיזם או אגואיזם?

כעת נלמד קטע אחר; אבל אני רואה שכבר מאוחר, כרגיל... יש לנו חצי שעה.

תיקחו את תחילת פרשת בלק, אני קורא את שני הפסוקים הראשונים (במדבר כב, ב):

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי.

בפסוקים הקודמים עם ישראל כבש נחלות של העם האמורי , שהאמורים בעצמם כבשו מידי מואב. זה מה שמואב מבין.

וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד

"ויגר" זה קצת יותר מפחד, אבל זה לא חרדה.

כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ [התייאש] מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

הסברה היא: אם בני ישראל מסוגלים לגבור על מי שגבר על מואב, קל וחומר שהם יגברו על מואב. ההיגיון ברור, כן? אתם תקראו לבד את המשך הפסוק. אנחנו נסתמך על הפסוק הזה כדי להתחיל את קריאת הקטע הבא. אקרא ישירות בעברית ובצרפתית. בעקרון הקטע מספיק ברור. אם אתם זקוקים לתוספת ביאור תגידו לי:

ויגר מואב מפני העם. יבואר בהזכיר מאמרם כתיב יוצר אור ובורא רע וקרינן ובורא את הכל.

בהסתמך על מה שהמסורת מבארת על הפסוק הזה, נבאר מפני מה מואב היה ירא מעם ישראל.

לשנא מעלייא (ברכות יא).

הביטוי "ובורא את הכל" הוא למעלה מהביטוי "ובורא רע". אני מבאר בקצרה, זה נושא שיש ללמוד אותו לפרטיו במשך שעות: מדוע הנביא יכול לומר שהקב"ה בורא רע? הוא בורא את העולם! אני מבאר את זה בקצרה על פי משנתו של מקובל עכשווי גדול מאוד, הרב אשלג. כלומר הלימוד הזה ידוע מקדמת דנא, אבל הלבוש שהוא נתן לו הוא כך: עצם הבריאה זה לברוא בריאה שמקבלת את היש. זה מה שמגדיר את הנברא. לקבל את היש לפני שהבריאה ראויה לו – זה להיות במצב של רע. לתת את היש - זה הטוב; לקבל את היש – זה הרע. ולכן אנחנו מוכרחים להיות בעלי יצר הרע, בעלי נטייה לרע. מה זה 'נטייה לרע'? לקבל בלי להיות ראוי לכך. זו ההגדרה הבסיסית של היהדות. הקב"ה ברא אותנו, ולכן אנחנו בעלי יכולת קבלה. אבל כל עוד אנחנו רק כאלה, אנחנו נמצאים ברע. הרע בלהיות 'יש' הוא שאנחנו נבראים – משום שאנחנו מרגישים שהטוב זה לתת, אבל אנחנו קיימים רק בגלל שאנחנו מקבלים. פה נמצאת הדרמה של הבריאה האנושית. ולכן, יש לקבל באופן מסוים על מנת להיות ראוי לקבל: לקבל על מנת לתת. זה מובן?

אני לא רוצה לסבך את זה יותר מדי, זה ניתוח הרבה יותר רחב, אבל: אם אני מקבל על מנת לתת, מותר לי לקבל. כל עוד אני מקבל כדי לקבל, אני מתבייש לקבל! אבל אם אני מקבל על מנת לתת, אני משוחרר מהבושה הזו. להפך, אני מקבל בשמחה. זו הבעיה של האגואיזם והאלטרואיזם. כל בעיה מוסרית נסובה סביב המאבק בין האגואיזם לבין האלטרואיזם. הפילוסופים לא יוצאים מזה: האלטרואיזם הוא הטוב, והאגואיזם הרע. ולכן נדגיש ונשבח את האלטרואיזם ונרשיע את האגואיזם. אבל משתיקים את העובדה שאם אנחנו לא אגואיסטים אנחנו לא קיימים! זה מובן? באגואיזם יש 'אני' תחילה, באלטרואיזם יש 'האחר' תחילה. אבל אם אני לא קיים, איך אני יכול להיות עבור השני? "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי מה אני" (אבות א, יד); אתם מבינים את הסדר של המשנה. ולכן ההתנהגות היחידה שמזככת את הנטייה שלנו לקבל, המכונה יצר הרע, זה לקבל על מנת לתת.

הדבר הזה מגדיר את הגישה היהודית למציאות: לקבל כמה שיותר על מנת לתת כמה שיותר. הכישלון הוא לעצור באמצע. הכישלון הוא לרצות לקבל כמה שיותר, נקודה. זה הכישלון של הזהות היהודית. לעיתים קרובות מוציאים את דיבתם של היהודים מכיוון שרואים בהם רק את הבחינה הזו: לקבל. הם לא מבינים שזה לקבל על מנת לתת. זו המשוואה היחידה שפותרת את הבעיה של הזהות האנושית. משום שלקבל על מנת לקבל – זה רשע, הרע. לתת על מנת לתת – זה האידיאליסט הלא שפוי, שעושה כאילו הוא אף פעם לא מקבל. 'האומנות בשביל האומנות' בבחינת הקיום זה מביא לידי שיגעון. אלו אנשים שעושים כאילו שהם רק נותנים, והם מסתתרים כדי לקבל. הכרתי הרבה מאוד אנשים כאלו, אידיאליסטים כנים, אבל הם היו בעלי תאוות כמו כל יצור חי נורמלי, והסתתרו כדי להנות מן החיים. משום שהסיסמה שלהם הייתה האידיאל עבור האידיאל. אתה לא אוכל? אתה לא נושם? אתה לא ישן? מי מנשים אותך? מי מאכיל אותך? מי נותן לך לישון? אתה לא מקבל?! אתם רואים את חוסר הנעימות של הסגפן – הוא עושה כאילו הוא כאן רק על מנת לתת, והוא לא מקבל. הוא מסתגף, אבל בסופו של דבר מטרת הבורא היא לא לברוא סגפנים.

יש בדיחה, אבל זו לא כל כך בדיחה: יש סטייה של החסידות שהיא להיות "חסיד סגפן" (hassid ascétique)... שמעתם על החומצה (acide) אצטית (acétique)? ... זו סטייה מן החסידות. יש חסידים סגפנים, אבל זו לא החסידות המקורית של הבעל שם טוב.

תשמרו את זה באיזו מגירה של הזיכרון שלכם. זה לימוד שראוי לעשות אותו מתוך הכתב. אני מציין שספרי הרב אשלג הם ספרים שניתן ללמוד אותם לבד, אבל בתנאי שיש לך רב.

כל זה היה בנוגע לרצון לקבל ולרצון להשפיע: לקבל על מנת לקבל, להשפיע על מנת להשפיע, להשפיע על מנת לקבל, ולבסוף, המוסר האמיתי: לקבל על מנת להשפיע. זה נקרא "חכמה" בתורת הקבלה.

זה מסביר לימוד של התלמוד שאנשים מעטים מבינים כמו שצריך: התלמוד אומר שעד הבר-מצווה לילד יש רק יצר הרע, ולכן הוא לא מחויב במצוות. החל מהבר מצווה, יש לו יצר הטוב, ולכן הוא מחויב במצוות. מה הפירוש? עד הבר מצווה יש לו רק את הזהות לקבל והוא לא חש שום ייסורי מצפון מזה שהוא מקבל.

הטעות של המחנכים וההורים המחנכים היא למנוע מילדיהם לקבל, על ידי כך שהם מוכיחים אותם על כך שהם מקבלים. זה הפשע החמור ביותר שאדם יכול לעשות כלפי ילדיו. כל עוד ילד הוא ילד, צריך לסייע לו להיות ילד, כלומר לבנות את כלי הקיבול, משום שבכל שנותיו הוא יוכל למלא רק את הכלי שהוא הכין כשהיה ילד. ויש אנשים ונשים שרצים כל חייהם אחרי ילדות שלא הייתה להם. מכיוון שלא ניתן לקבל את היש אלא במידה שבה אנו מסוגלים לקבל, לא פחות ולא יותר. אני מקווה שזה מובן. עד הבר מצווה מכינים את התיאבון להיות. אם ההורים או המחנכים מדכאים את התיאבון ליש זה הפשע החמור ביותר; זה מכונה 'גניבת דעת'. אני מקווה שזה מובן. כמובן, באותן שנים שהילד אינו בר מצווה הוא בר חינוך. כלומר צריך להכין אותו לקראת הישות המוסרית שהוא יהיה בהמשך החל מהבר-מצווה. ולכן יש לחנך בחינוך שמכוונן כלפי המחויבות המוסרית. אבל עד הבר מצווה אין לו שום מחויבות בתור מחויבות. האב מחויב כלפי בנו, והאב חייב לחנך את בנו להיות יום אחד תחת המחויבות. אם כן, אתם מבינים שיש תקופה בילדות שצריך להגן עליה עד הבר מצווה.

ומדוע בבר מצווה יצר הטוב נכנס בילד? משום שגיל הבר מצווה הוא גיל ההתבגרות. זו התקופה שבה הילד מסוגל מבחינה טבעית לתת חיים, הוא מחויב בנתינה. אבל עד אז, הוא קיים רק על מנת לקבל. הייתי מובן? כלומר צריך לתת לילדים, לא להלעיט אותם, אבל לתת להם. ובעיקר להסיר מהם את רגשי האשמה לפיהם לקבל זה רע. מותר שילד ישמח לקבל בלי תסביכים, בלי חרטות, בלי ייסורי מצפון. זה מה שהרב אשלג הדגיש בפירושו על דברי התלמוד. זה מובן? כשיהיו לכם ילדים, תשימו לזה לב היטב, משום שאחר כך זה מייצר אדיפוס. אתם רואים מאיפה באים היוונים. לעומת זאת – בני ישראל: "דבר אל בני ישראל", בתור בנים. ויש סדרה של לימודים שנסובים סביב זה. כל מה שאמרתי היה כדי להסביר למה אומרים "בורא את הכל" והפסוק אומר "ובורא רע".

השורש הרעיוני מאחורי רעיון האחדות

"וכתבו המפרשים כי ישנם דברם שלעצמם אינם טובים, כגון מלח ופילפלין ותבלין, שהן בפני עצמם אינם ראויים לאכלה. אבל כשאתה מערב אותם ומתבל בהם הם ממתיקים ומטעימים את המאכל. ולא עוד אלא שאי אפשר למאכל בלעדיהם."

אי אפשר לאכול בלי מלח ובלי פלפל. יש לכם כאן אלו שאוכלים עם מלח, אלו עם פלפל, ואלו עם חרדל; זה ה'תבלין'.

"וזה כתיב "רע" וקרינן הכל, לשנא מעלייא. שהבריאה בכללה היא טובה שגם הרע מצטרף ונעשה טוב".

כלומר כשאני רואה את הבריאה בכללותה – עליה אומר הפסוק "וירא אלוהים כי טוב". אם אני מבודד אחד המרכיבים שלבדו הוא רע, אז לבדו הוא רע. האם הרעיון מספיק מובן? אני לא חושב שזה מסובך, אבל אני מרגיש שאתם לא מספיק מבינים. לא עד הסוף, נכון? האם יש כאן רוקחים? אם יש בינינו רוקחים אתם תבינו טוב יותר: יש חומרים שכשהם חלק ממכלול הם הופכים להיות מועילים, אבל לבדם הם מזיקים. בתוך הכלל שהכול טוב, [יש] חומר שכשהוא לבדו הוא מזיק. זה יותר ברור? זה נכון ברמה המטפיזית של הבריאה כולה, אבל הרב ייקח כדוגמה את עם ישראל.

הרבה פעמים ציטטתי לכם את זה, וכל פעם שאני מצטט אני שוכח מי אמר. אני חושב ש'הריו' אמר זאת. איש פוליטי בשם אדוארד הריו,^{^[15]} שאמר על היהודים: עם ישראל בכללו הוא עם של ענקים; בתור פרטים, הם יכולים להיות נבלים. והוא אמר על הגרמנים – זה תפס אותי כי הוא דיבר על שניהם ביחד – שזה להיפך: בתור פרטים הגרמנים יכולים להיות אנשים גדולים, ענקים; אבל בתור כלל הם מסוגלים להפוך לנאצים. אתם רואים את ההבדל, כבר דיברנו על זה.

'ודוגמה זו נוהגת גם בעם ישראל, שאף על פי שיש ביניהם רשעים, מכל מקום בכללם כולם כאחד הם טובים. כמאמרם כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, בכלל."

כאשר ישראל הוא כלל, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". כאשר כל אחד מתחבר לכלל. 'כל' מתקשר למילה 'כלל'.

"כמאמרם דודי לי ואני לו הרועה בשושנים."

כלומר הוא רועה, אבל שושנים.

"מה שושנים קוצים מצויים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו וצדיקים ורשעים."

"השושנה והקוצים" זה בזהר שמות.

"ואמרו כל תענית שאין ביניהם מפושעי ישראל, אינה תענית. מנלן? מסממני הקטורת (כריתות ו)."

הקטורת מורכבת מאחד עשר מרכיבים, אחד מהם היה בעל ריח רע מאוד, אבל כמכלול... הבַשָמים יודעים זאת: אפילו בבושם היותר עדין, יש מרכיבים שיש להם ריח בלתי נסבל כשהם לבדם. שכחתי איך הרכיב הזה מכונה בצרפתית.

קהל: המושק?

מניטו: למשל.

ניגש לקטע השני:

"בזה יש לבאר מאמר בלק לבלעם לכה נא איתי וגו' [ותקלל את העם הזה] אפס קצהו תראה."

כדי להבין את זה צריך לפתוח את הפסוקים בחומש במדבר בפרק כג, יג. לא נשאר לי זמן ולכן אסביר לכם את הנושא בעל פה: כאשר בלק שם לב שבמקום לקלל בלעם מברך – ואתם זוכרים את הפסוק שלמדנו בספר דברים "ויהפך את הקללה לברכה" – בלק מתלונן כלפי בלעם: קראתי לך כדי לקלל אותם ואת מברך אותם! אומר בלק:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם.

הרעיון ברור מאוד, אתם תראו את זה בעצמכם בקטע שהבאנו: כל זמן שכלל ישראל עומד לנגד עיני בלעם, הוא לא יכול לקלל אותם. משום שבתור כלל, כמו כל כלל, הוא כולו טוב. לכן הוא ממליץ לבלעם להימצא במקום שבו הוא יראה רק חלק מהכלל – שאם לנגד עיניך יש רק חלק מהם, אז תוכל לקלל אותם. תפסתם? תקראו שוב בעצמכם את הקטע המובא, הוא מסביר את הדברים בצורה כל כך יפה, אני לא רוצה ללכת מהר מדי. תקראו בעצמכם, אני סומך על העברית שלכם.

אתם רואים מדוע הרעיון של אחדות לאומית חשובה כל כך בעם ישראל. מכיוון שכשיש רק חלק של עם ישראל מופיעים בו כל הפגמים; לא משנה באיזה חלק. כאשר עם ישראל כולו ביחד, הוא בלתי מנוצח. זה הרעיון שרציתי ללמד, לומדים אותו מן הפסוק הזה; אם אתה מדבר רק על חלק מהם, תוכל להעלות את הפגמים. אבל אם תסתכל על הכלל, זה בלתי אפשרי, אתה מוכרח להודות שזה עם של ענקים. הבנתם את הרעיון. אני חושב שבעקבות הדברים מה שנאמר לגבי הבריאה כולה מובן יותר.

מעמד הר סיני הפרטי

יש חידוש של אחד מגדולי הראשונים לציון, הרב עוזיאל. שמעתם על הרב עוזיאל? הוא היה גדול הראשונים-לציון של הדורות האחרונים, וכיהן במקביל לרב קוק האב. הרב עוזיאל ביאר פסוק מתהלים עם רעיון דומה; זה פסוק שקוראים בשבת בבוקר, אתם צריכים להכיר אותו: "מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו" (יט, י). כלומר אם מבודדים מצווה אחת, לא מבינים אותה. אם רואים את המכלול, רואים איך "צָדְקוּ יַחְדָּו", "צדק" בתור מכלול.

כך הסביר הרב עוזיאל, ואני משתמש בזה כדי לבאר את הדבר הבא: יש לימוד לפיו כל אחד ואחד מישראל חווה לפחות פעם אחת בחייו – יש מועדפים – מעמד הר סיני. כלומר, ביחס לנקודה אחת של הלימוד – וזה סובייקטיבי ושונה אצל כל אחד – מתגלה לו שזוהי האמת המוחלטת. יש לכל אחד מישראל חוויה של הבנה, אפילו הברקה בלבד, שיש משמעות לעולם.^{^[16]} כשאני אמרתי "כל אחד מישראל", זה ביחס לתורה. אבל זה נכון עבור כל בן אדם ביחס למשמעות של הגורל האנושי. הכללים של משחק החיים מביאים בהכרח לכך שכל אחד יפגוש לפחות פעם אחת את החוויה הזו שיש יש משמעות בעולם. וזה נעלם. אנחנו לא יודעים להסביר, אבל חווינו את החוויה הזו. למשל, בהיסטוריה של הספרות זה קרה פעמים רבות, אבל המשל שרגילים להביא זה "הלילה" של פסקל.^{^[17]} פעם אחת, הייתה לפסקל התגלות. "לכל יש משמעות, כי אני יודע את זה ביחס לנקודה אחת". קיימת שיטה של צורת חשיבה המכונה בלוגיקה "הִשָׁנוּת". דהיינו, אם יש לי הוכחה ביחס לנקודה אחת, ניתן להסיק על ידי הישנות שגם השאר אמת. זה אחד המדדים שמאפשרים לנו לאבחן אם יש לפנינו תלמיד חכם אמיתי. אדם שאומר: "הפסוקים הללו של התנ"ך - אני מקבל, הם יפים מאוד. אבל מה שיש לצדם - אני מתנגד, אני לא מקבל". זו ההוכחה שהוא לא יודע לחשוב, כי התנ"ך הוא מכלול. אם זה אמת בנקודה הזו, אין שום סיבה שזה לא יהיה אמת ביחס לנקודה אחרת. זו מין התנהגות – אני לא יודע איך לבטא את זה – של בורות. לא להבין על מה מדברים כאשר מדברים על מכלול התנ"ך. אתם רואים שכל הדברים הללו מאוד מקבילים. כאשר מדברים על מכלול קיימת מסוגלות להבין על מה מדובר. הלימוד הזה נראה לי מאוד חשוב, כמו הדוגמאות הללו.

אני חוזר לפסוק ממנו למדו את כל זה, ואתם תקראו בעצמכם בקטע שציטטתי. כלומר, אכן, ניתן לבקר מרכיב אחד המבודד מתוך מכלול, והביקורת מוצדקת. מתי יש לשון הרע? כאשר יש כוונה לומר רע על מישהו. אתם רואים שבלעם לא היה מסוגל לומר רע על עם ישראל בתור כלל, אבל הוא מסוגל לומר מה החסרונות של זרם זה או אחר. הבנתם את הרעיון?

אני רוצה לומר שני דברים: אני רואה שהשקיעה הולכת ומתאחרת, וכדי להתפלל ערבית אנחנו צריכים להמתין לצאת הכוכבים. לכן אני מציע שנתחיל את השיעור ב-18:30. אבל מי שמתפלל מנחה, אני מבקש, בכל לשון של בקשה, להגיע ב-18:15, משום שאני לא רוצה שנתחיל תפילת מנחה יותר מאוחר מזה. אומר לכם מדוע: כאשר יש שתי מצוות מתחרות יש זכות קדימה למצוות תלמוד תורה על פני התפילה. אסור לי לאחר את השיעור בגלל שאנחנו מתפללים מנחה. אני יודע שיש אנשים אדוקים שיכלו לחשוב אחרת, אבל זה הדין. ולכן השיעור יתחיל ב-18:30, ומנחה ב-18:15. ואם תרצו, החל משבוע הבא השיעור יוכל להמשיך קצת אחרי השעה 20:00. מי שחייב לחזור ב-20:00 זה לא נורא, אשתדל לסיים את השיעור הכללי ב-20:00, ונמשיך עד הלילה כדי להתפלל ערבית, לפחות בימות הקיץ. מתאים לכם? שמתם לב שביקשתי את רשותכם על משה שכבר החלטתי...

קהל: אפשר להתחיל ערבית מוקדם יותר ולחזור אחר כך על קריאת שמע.

מניטו: כן, לא נורא. עדיף לצאת ידי חובת קריאת שמע בתפילה. עדיף.

הערות:

[1] ההקלטה נקטעה.

[2] Etre inerte.

[3] Orateur

[4] במקור: קטגוריזציה.

[5] מניטו השתמש במילה "הרמטי" לפי מובנה הפילוסופי, דהיינו סתום וחתום בפני שכל האדם.

[6] 1908-2009.

[7] Paul Ricoeur, 1913-2005.

[8] Le Mythe donne à penser.

[9] La calomnie.

[10] La médisance.

[11] ההקלטה נקטעה.

[12] צ"ע שהרי נאסרו בחתנות אך לא בגיור, ר' הל' איסורי ביאה פי"ב הל' יז-יח.

[13] במקור: קטגוריזציה

[14] הלוא הוא present continuous באנגלית.

[15] Edouard Herriot.

[16] השוו הקדמת הרמב"ם לספרו מורה הנבוכים.

[17] ספר שנכתב על ידי בלז פסקל, בלילה של ה-23 בנובמבר 1654, ומתאר חזיון דתי שחווה.

שיחות על פרשת השבוע - שלח לך (1995)

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Mon, 14 Jul 2025 21:47:39 +0300

תמלול: מוריאל מרג'י

תרגום: צוות מכון מניטו

השיעור שלפניכם נמסר בשנת 1995, כשנה לפני מותו של מניטו. הימים הם ימי הסכמי אוסלו. ממשלת ישראל מצויה בעיצומו של תהליך חתימה על הסכמים עם ערפאת והרשות הפלסטינית בהם נמסרו שטחים מארץ ישראל. על פי עדות תלמידיו ובני משפחתו המאורעות וההחלטות של הממשלה באותה תקופה ציערו אותו מאוד, השפיעו על הלך רוחו, ואף נתנו את אותותיהם במצבו הבריאותי. הדברים באו לידי ביטוי גם בשיעורים שמסר, כפי שתראו להלן. את השיעור תרגמנו מילה במילה כדי לשמור על התוכן והסגנון המקורי של השיעור.

מניטו: ובכן, אנחנו נקרא את הפסוקים הראשונים של פרשת שלח לך. וכפי שאתם יודעים, האירוע המרכזי של הפרשה הזו, זה מה שמכירים בשם סיפור 'חטא המרגלים', חוקרי הארץ, מאחר שמשה הולך – בהתערבותו של הקב"ה ובהסכמתו – לשלוח מרגלים.

והפירוש המדויק[1] של "מרגלים" אלו שליחים צבאיים – כדי לרגל ארץ שאנחנו עומדים לכבוש. יש גם מונח אחר שמופיע: "לתור את הארץ", "לחקור את הארץ", אבל המילה הזו - "לתור" - יש לה משמעות אחרת. ממנה באה, אגב, המילה "תיירים". אני זוכר שבשנה הראשונה של העלייה שלי, שבת של פרשת שלח לך, הלכנו לבקר את הרב הראשי שהיה אז הרב ניסים אם אני זוכר נכון, זכרונו לברכה. והוא עסק בפרשת שלח לך כשפנה אלינו, "התיירים", באומרו: באתם לתור את הארץ, לחקור את הארץ, כדי לדעת אם כדאי לעשות עלייה... אגב, אני חייב לומר שהעולים בני זמננו, מאז מדינת ישראל המודרנית, יש להם מעמד מועדף בהשוואה לאלה שיצאו ממצרים, אבל זו שאלה אחרת.

בכל מקרה, המרגלים האלה החזירו דו"ח מעורפל, דו-משמעי, כשאמרו גם את האמת וגם את ההפך שלה: האמת – עם אילו בעיות היינו צריכים להתמודד, אך הביעו אותן באופן שלא הותיר אפשרות להתגבר על הקשיים האלה.

כעת, קחו את השיח שיש לנו בנוגע לממשלה הנוכחית כבר שנתיים: כולם מכירים את הקשיים שלה. אבל החידוש בשיח של הממשלה הנוכחית – בניגוד לממשלות קודמות ואף ביחס לעמדתם בעבר כשהיו בשלטון – הוא שהם מסיקים מראש מסקנה שלילית. אף אחד לא יודע איך ההתפתחויות – שנעשות אגב דחופות יותר ויותר מהשבוע הזה והלאה בנוגע למה שמכונה 'הגדה המערבית', יהודה ושומרון, או בנוגע לגולן. אף אחד לא יודע מה ההתפתחויות הפוליטיות המיידיות, בטווח הקצר או הארוך יותר, יולידו. מעולם לא הסתרתי מכם שמבחינתי הייתי פסימי מאוד, כי יש פגם גדול מאוד בעם היהודי ובישראל, והוא שאנחנו לגיטימיסטים[2] בצורה מוגזמת. בזמן שכולם רואים גם את גודל הסכנה, ומצד שני את השבריריות של הבסיס החוקי של השלטון הנוכחי – אני הייתי נוטה לומר יותר משבריריות, אך בכל אופן זה מספיק ברור – למרות הכול, וכולם רואים בבירור מה עלול לקרות כתוצאה מההחלטות שהתקבלו, למרות הכול קיימת אינרציה שהיא מפתיעה מאוד, ואולי ניתן להסביר אותה כלגיטימיזם מוגזם שמוביל לעיוורון. על פי התורה, הסיבה עמוקה יותר – אך לא רק זה, מה שניתן לבטא במונחים פוליטיים, סוציו-פוליטיים – יש משהו שמתקשר לזהות של ישראל מאז יציאת מצרים שמסיימת סיפור גלות, ופותחת את תקופת מימוש ההבטחות של סוף הגלות.זה כבר קרה, בעיקר בתיאור התורה עם הדגם של דור יציאת מצרים: יש משהו הרבה יותר עמוק מאשר עיוורון של אינרציה טהורה פשוטה, טמאה ולא פשוטה...

אבל על כל פנים, אחד מהפרקים אליהם מתייחס הפסימיזם הזה אם תרצו, שחוצה את כל הפרשנויות של הסיפורים האלו בתורה, זה אותו פרק מפורסם של המרגלים.אני רוצה להבליט אחת מהקושיות. אני אצטט לכם פרשנויות. נלמד פירוש של 'התורה תמימה' על אחד המקורות של רש"י, שצילמתי לכם. המקור עצמו מהגמרא.

לפני שנתחיל ללמוד את הטקסט מהדף שחילקתי לכם, ניקח את הפסוקים הראשונים. ומיד מהפסוקים הראשונים מבחינים שהכול קורה כאילו משה ידע מראש מה יהיה הדיווח השלילי של המרגלים. וזה, איך לומר, מפתיע שמשה לקח על עצמו את הסיכון להפוך את הדיווח של המרגלים – אני לא יודע איך לומר – לחוקי, מכיוון הדיווח של המרגלים גרם לכך שהתגובה של העם הייתה... תארו לעצמכם […] ושאלה מרגלים שמגישים את הדיווח שלהם בפני הרשויות המוסמכות (כאילו שרשויות מוסמכות צריכות דיווח, טוב זו כבר שאלה אחרת) ושהתגובה של העם הייתה התגובה שהייתה לדיווח המרגלים: ייאוש. זה יותר מ"דיכאון", כי דיכאון זו תגובה רגשית שאינה בהירה, שאינה מונעת על ידי ידע, אבחנה של מצב. ייאוש הוא ויתור, ויתור מתוך ייאוש.

ואי אפשר שלא לשים לב לעובדה שזה משתקף מקריאת העיתונים והמדיה – בין אם זה הרדיו או הטלוויזיה: קיים כבר ייאוש מראש. והקולות שנישאים כדי – איך לומר, איך אומרים בצרפתית – להזהיר, הם קולות חלשים מאוד מאוד, והם בדרך כלל קולות של אותם אנשים שכשהיו בשלטון הם אלו שהכינו את המצב הנוכחי. זאת אומרת, כדי לומר את הדברים סוף סוף בצורה ברורה: הממשלות הקודמות מעולם לא שקלו את האפשרות שהשטחים המדוברים הם ארץ ישראל, ולכן התוצאה הייתה ה[...] של מסירה לערבים. בין אם אלו הסורים בצפון, המצרים בדרום, הירדנים במזרח, והפלסטינים בתוך ארץ ישראל עצמה.

ובסופו של דבר, האחריות המרוחקת מתחילה אצל דור החלוצים עצמם.רואים את האנלוגיה עם דור יציאת מצרים: עשרה מתוך שנים-עשר ראשי השבטים, עשרה מתוך שנים-עשר נציגי ישראל, נתנו דיווח שלילי במצב בלתי סביר. כי מדובר היה בניצולי יציאת מצרים – באלה שהיה להם האומץ ללכת אחרי משה בזמן שארבעה חמישיות מהעם לא הלכו אחרי משה. ולכן דווקא אצל הציונים של אותה תקופה שהופיע הייאוש הזה [...] עד כמה גדולה האנלוגיה. ונראה הערה קטנה של רש"י שמראה לנו את זה.

טוב, השאלה שאנסה להתמודד איתה היא כזו: משה ידע את הדבר הזה [הדיווח השלילי של המרגלים]. , כיצד ייתכן שהוא לא עורר, לא מנע, אלא הפך את המצב הזה לחוקי? ונלמד את הדבר הזה בעניין שמו של יהושע. כי יהושע נקרא 'הושע'. וברגע מינוי המרגלים, משה התפלל שהושע, יישמר מעצת המרגלים, מהעצה הרעה של המרגלים, כך שלכאורה הוא היה צריך לצפות את זה, והוא שינה את שמו ל'יהושע', משמעותו, : "י-ה יושיעך", "שהקב"ה יושיע אותך" - התלמוד מוסיף - "מעצת מרגלים", מהמזימה, מהקנוניה של המרגלים.

אז אם הוא ידע - והכול מתרחש כאילו שהוא ידע - אם הוא ידעְ – כיצד ייתכן ש...?

אני רוצה להאיר את המצב הזה דרך מצב דומה מאוד ואפילו חריף הרבה יותר של הקושי הזה: בסוף חייו של משה הוא מתנבא באופן פשוט ומוחלט[3]: אתם תמרדו בה'. מאיפה הוא יודע את זה? לא רק מאיפה הוא יודע – הקב"ה גילה לו את זה – מה עם החירות? האם יש כאן גזירת גורל? איך להבין את מוחלטות/הכרחיות של התחזית הזו, שלאחר מותו של משה יהיה קרע בין ישראל לאלוהיו? וזה יהושע, בדיוק אותו יהושע, שיהיה עליו להתמודד באופן קשה כדי לנסות להציל, ולו במעט, את האותנטיות של קדושת ישראל בדור שלאחר יציאת מצרים.

[...] אז הנה קצת מתכנית הלימוד שלנו. אבל קודם כל הפסוקים שנוגעים למרגלים עצמם:

"וידבר ה' אל משה לאמור: שְׁלַח לְךָ" – כלומר מצידך, בשבילך. וכל הפרשנים הדגישו את זה: ההחלטה הייתה בידי משה. "שלח לך" משמעו: "אם אתה רואה צורך", "אם אתה רואה את זה לטוב". אני לא יודע איך עוד לחזק את הקושי: הכול קורה כאילו שיש חירות באירועים שעתידים להתרחש – משה היה חופשי לשלוח את המרגלים האלה, או למצוא אסטרטגיה שבה רק האנשים מתוך הדור הזה, המסוגלים לכבוש את הארץ, יהיו […] ישראל של הכיבוש, והאחרים יוותרו כתוצאה, כפסולת של סינון, של מיון, כמו שהיו אפשרויות של סינונים שונים בכל מפקד. ובכל זאת, נראה שמאחורי זה יש גזירת גורל,שמשה מאשר את מה שהוא יודע שעתיד להתרחש באופן בלתי נמנע – שהרי הוא מבקש הגנה מיוחדת עבור יהושע, וכפי שאנחנו יודעים, זה יהושע וכלב: כלב – נציג שבט יהודה, תזכרו את זה טוב, ויהושע – נציג שבט מנשה, של יוסף, שהם אלו שיהיו, שוב, הניצולים של חֲמִישִית אחת – 2 מתוך 12, זה בערך חמישית –שנותרת לאחר הסינון של עם ישראל.

אז בהכרח עלינו להתמודד עם השאלה הקשה הזו. אני מותיר בצד את כל הסכנות של השמצה כנגד הזהות של ישראל מבחינת הסגנון: "עם קשה עורף". ונראה שהנביאים כלל לא היססו: הביטויים שנאמרים הן על ידי משה והן על ידי הנביאים הולכים רחוק מאוד:"דור עיקש ופתלתול", "בנים לא אמון בם". אני לא מתרגם – אלה ביטויים קשים מאוד, ולמרבה הצער זה כתוב בתנ"ך. ולא רק התיאולוגים הנוצרים, אלא כל האנטישמים שקראו את התנ"ך השתמשו בזה כארסנל אנטישמי, שלצידו "החזית הלאומית"[4] מזמן כבר הייתה נידונה על ידי בתי משפט צרפתיים... כאשר אלו עיתונים ישראליים ושרים ישראלים שמוציאים דיבת ישראל – הם חסינים. אבל כשאלה אנטישמים מבחוץ – הם עלולים להיענש על ידי... נו, הישראלים.

"שלח לך" – מצידך, בשבילך, "ויתורו את ארץ כנען". אני מזכיר לכם שיש נושא לימוד חשוב בנקודה הזו: זוהי ארץ העברים, אך היא נקראת 'ארץ כנען' משום שבימי האבות היא נכבשה על ידי הכנענים. אבל מדובר בארץ העברים, שממנה הוגלה העם - שממנו יצאו אברהם יצחק ויעקב בהמשך - אל תוך הציוויליזציה של בבל. ההיסטוריה הרשמית של ישראל מתחילה עם יציאת אברהם מאור כשדים. ההיסטוריה האמיתית של ישראל מתחילה עם האדם הראשון עם שלב חשוב אצל אחד מאבותיו של אברהם: עבר, שהעניק את הזהות העברית לשורש הזה, שמאחד הענפים שלו יצא ישראל ושאר הענפים יתייצבו כיריבים לישראל. זה מה שאנחנו מגלים בלימודים האלה. ובימינו, אנחנו מתמודדים עם אותה קריאה: אני חוזר ממסע בצרפת, ושם מספר המאמרים והתוכניות בטלוויזיה שמטילים ספק בשייכות היהודית והעברית של הארץ הזו הולך ונהיה יותר ממדאיג. במיוחד – אינני יודע, לא עקבתי, כי זה היה בערב שבת –הייתה תכנית שהוקלטה בירושלים עם... [קהל: ...] נכון, כן. לפי מה שסיפרו לי – לא ראיתי את זה –הערבי שדיבר שם הטיל ספק בזהותה העברית של ירושלים.

קהל: […] הוא ענה לו יפה מאוד ואמר לו שהוא עושה רוויזיוניזם היסטורי.

מניטו: כן, אבל סוף סוף זה הרבה יותר חמור מזה. העובדה עצמה שהתוכנית הזו יכלה להיות משודרת –אם ברנאר פיבו[5], אינני יודע איך לומר, היה לו קמצוץ של כבוד לחוקי מדינת ישראל, הוא לעולם לא היה משדר דבר כזה. אני מקווה שאתם מבינים מה המשמעות של זה. אני חייב לומר לכם, אגב, שהוא רצה לראיין אותי קודם בתוכנית שלו. הם הראו לי את התסריט שלו, ואמרתי שלא אשתתף בכלל בהונאה כזו. ולכן לא הייתי שם. בינינו, אני חייב לומר שהייתה לו בושה, אבל בכל זאת הוא עושה את עבודתו. לא – הוא עושה את עבודתו טוב כעבודה. ואמרתי לו – אגב המזכירה שלו רשמה את זה –אמרתי לו: באופן עקרוני אני צריך לבקש ממשרד הפנים לאסור את השידור שלכם. הוא הודה שהתוכנית הזו הוכנה בצרפת עבור מדינה זרה. ובכן, בתי המשפט הצרפתיים יכלו להיות מוסמכים לעסוק באי-שוויון של התכנית. [...] אדישות מוחלטת.

אז זה בנוגע לארץ כנען, יש סיבות בקבלה שמסבירות מה הפירוש של 'ארץ כנען' במובן, אני לא רוצה לומר [במובן] 'המיסטי', אלא במובן העמוק.

אז נמשיך:

"אשר אני נותן לבני ישראל". שוב, אני אסביר את זה: אין צורך לאשר שזה שייך לישראל אם זה שייך לישראל. אבל למעשה זו ארץ העברים. ולישראל ניתנה ארץ העברים. אני מקווה אם זה ברור מספיק: הזהות של העברים תיבחן באירועים היסטוריים שונים. ומאברהם העברי עד שמגיעים – לאחר שני בירורים של זהות בנוסף על בירורים אחרים שבין אברהם לעבר – אל הזהות של יעקב שנהפך לישראל. לא כל אברהם – יש ישמעאל. לא כל יצחק – יש עשיו. זה יעקב שנהפך לישראל. לפיכך, יש צורך לאשר שהארץ הזו שנתבעת על ידי משפחת אברהם – הארץ הזו נתבעת על ידי הנוצרים, היא נתבעת על ידי המוסלמים – היא אינה שייכת אלא לישראל. זה נושא חשוב ואני מנצל כל פעם את הבמה כדי לציין את זה בפניכם. הייתי זקוק לשעתיים כדי להסביר את זה, אבל אני חושב שהעיקר נאמר ברמזים האלה.

"איש איש, למטה אבותיו תשלחו, כל נשיא בהם". אגב, המרגלים המדוברים האלו – היו אנשים בדרגה גבוהה. "וישלח אותם משה ממדבר פארן, על פי ה'". אז, "על פי ה'" – אין לתרגם זאת כ"על פי צו ה'", שהרי הקב"ה אמר למשה "שלח לך" – אם תרצה, כמו שאמר לאברהם "לך לך – לטובתך". ואם אתה חושב שזה לטובתך – שלח אותם. אם אתה חושב שלא צריך לשלוח – אל תשלח אותם. "על פי ה'", פירושו, אני לא מצליח לתרגם ישירות: ברשותו של הקב"ה, בהכוונתו של האל עצמו. הם היו כולם אנשים גדולים, אישים.[6] אז תראו מיד מה אומר רש"י על "כולם אנשים", ושם נמצא אחד מהמפתחות לבעיה שלנו: "כולם אנשים" – בכל מקום שבו הטקסט של התנ"ך משתמש במילה "אנשים" זה לשון של חשיבות. ובאותו רגע הם היו כשרים.

לפני שנתקדם, אני אלמד אתכם את אחד מהפרשנים בנושא, כדי לומר שזה הוביל את המפרשים לטעון שבסופו של דבר, הצורה עצמה שבו מנוסחים המסרים נועדה להזהיר אותנו: כאשר מופיעה סיטואציה שהיא לכאורה כל כך בלתי סבירה – כשמנהיגי העם, אלו שהיו החלוצים של הציונות של אותה תקופה, הם בעצמם בגדו בפרויקט של ארץ ישראל – שלא נופתע. כי זה כבר קרה! האם זה ברור מה שאני אומר כאן? ולכן זה תקף אפילו לפני ש... (נתחיל לדון באקטואליה של ימינו א.ח.)

אני אצטט לכם פירוש. עוד לפני שמייחסים את [הפירוש] הזה למפלגה הציונית [...] של השלטון, שכבר אינם עוד ציונים, אבל עדיין נמצאים בשלטון. הפירושים מצביעים על הסמכויות הרבניות של העם היהודי שמנעו את העלייה שהייתה יכולה להציל מיליונים מאחינו. אני מצטט לכם את פירושו של הרב מוסקוביץ' בשם "גלילי זהב" שלמדתי עם הרב קוק[7]. זה פירוש שאביו של הרב קוק שיבח מאוד, הוא אחד הרבנים הנדירים של הגולה שכתב פירושים ציוניים עוד לפני שקמה מדינת ישראל. הוא היה מרומניה. למדתם את הפירוש הזה? נראה שיש בו מעט במגמה חסידית. אבל בכל מקרה הוא בבירור היה ציוני עוד לפני שהמונח התקבע. והנה מה שאומר הפירוש הזה:

"ונראה כי נושא הטקסט הוא כדי לאפשר לנו להישען על התמונה של מה שאירע ביציאת מצרים לעתיד לבוא". כאשר בתהילים מדובר על הדור של המדבר אנו מוצאים שזה נוסח כך: "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם וישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי-אל ומצותיו ינצרו ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו" (תהילים עח ו-ח).

אני אומר בעוד רגע שלמרות הכול זה לא שירת דבר. משום שאנחנו כל כך... וזה לא שירת דבר: כל ההפצרות[8] הללו שליוו אותנו במשך אלפי שנים – לא יצא מזה דבר. כשמגיעים האירועים – אנחנו לוקים בעיוורון. ואני חושב במיוחד על מה שהיה על מנהיגי העם היהודי לדעת כסיבה לשואה אפשרית. ולמעט כמה חריגים, חריגים באמת – כולם היו עם עיניים סגורות.

היו יוצאים מן הכלל, אני אציין בפניכם שניים: הרב אשלג. למדתי עם בנו, והוא אישר לי שהרב אשלג, המפרש הגדול של הזוהר, נאלץ לברוח מוורשה משום שבשנות ה־20 הוא החל להכין את העלייה של יהודי פולין. הוא היה כבר מקובל גדול כשהוא מודיע להם על השואה. וכמעט שרפו אותו! דמיינו לעצמכם היום בישראל את מי שמתריע מפני הקטסטרופה שעלולה לבוא – ואז מרחיקים אותו ושמים אותו בכלא. זה מופלא שאף אחד לא ראה, לא הגיב.

אני חושב על הרב הראשי לישראל: מדובר על המדינה היחידה בעולם שבה אי אפשר להתפלל על חורבות של בית כנסת – וזה בירושלים, על הר הבית. אם זה היה קורה בכל מקום אחר הייתה פורצת בכנסת מהומה. אבל בלב ירושלים – הרב הראשי לישראל לא פוצה את פיו. זה משהו שאי אפשר להבין. אני אומר את הדברים בעדינות. אתם רואים לאן הגענו. והכול לשווא. כך או כך, [...] מה שאומר הפירוש: הרי זה בא […]

והדוגמא השנייה זה היה ז'בוטינסקי. בשנות ה־20 הוא נסע לניו יורק עם ספר תורה על הכתף כדי להתריע בפני היהודים הציונים של ניו יורק שהשואה מתקרבת – ואף אחד לא הלך בעקבותיו. זה היסטורי מה שאני מצטט לכם מז'בוטינסקי. היחיד שמדבר מעט כך זה אריק שרון, "אריק חרבי תורישמו ידי"...

[מניטו קורא ומתרגם את המשך הפירוש]: "זה בא ללמד שזו הסיבה שהטקסט נתן בפירוט את השבחים האלו למרגלים (שהם היו כולם צדיקים, כולם אנשים) כדי שהדור האחרון ידע, בעת שתגיע הגאולה לישראל, שלא ניתן אמון באותן אישיויות שיקומו להתנגד לגאולת הארץ גם אם רואים בהם אנשים כשרים וצדיקים. ואפילו אם הם ראשים[9] (צריך לומר רבנים ראשיים) ונסיכים של הדור. ואפילו אם האל עצמו, שיודע את הדברים הנסתרים, יכול להעיד עליהם שהם צדיקים גדולים".

אתם רואים עד לאן זה מגיע. ואל תחשבו שמדובר בדברי סרק – בסוף הגמרא בסוטה יש רמז לטקסט הזה, בפירוש לפסוק "כי מי בז ליום קטנות": שבאחרית ימי הגלות יהיו צדיקים גדולים – "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב"ה". זה התלמוד עצמו שמדבר, זה לא טקסט של איזה רב ציוני – זה התלמוד עצמו שמדבר. חכמי התלמוד ידעו שבסוף זמן הגלות ישובו ויתרחשו המאורעות הללו שהם בלתי סבירים – ושאותם צדיקים יהיו הכופרים באמונה של ישראל. אין צורך לומר שמות.

אני חושב שנשב כאן עד מחר בבוקר אם נתחיל למנות את שמות הרבנים הגדולים של הדורות האחרונים שמנעו מהיהודים לבוא לארץ ישראל, ואת אלו שעדיין ממשיכים.

"אלא שלאחר כך יניאו את לב ישראל מבוא לארץ" - שלא ניתן בהם אמון. "כי סוף שיתגלה קלונם כקלון המרגלים". אי אפשר שלא להיות מופתעים לשמוע – בעיקר בגולה, אבל גם כאן – רבנים אנטי-ציונים שאומרים דברים קשים על המרגלים בעודם עושים את אותו הדבר. אני מקווה שאתם קולטים: פעם אחת חשפתי אחד כזה לעצמו: הוא נדהם לגלות מה שהוא עושה, ובסוף עשה עלייה. אתם רואים – זה מסוכן... זה אמיתי, אבל נכון.

ובכן הנה לנו רמז ראשון. אז מצד אחד זה מרגיע. זאת אומרת, לא משנה כמה בלתי סביר הוא האירוע, האנשים שצריכים לראות – לא רואים, האנשים שצריכים לדבר – לא מדברים,

וכן הלאה. ובכן, העובדה שזה ידוע, שזה [הזהות של] ישראל – זה אמור להרגיע. אבל מה שמדהים זה – שזה באמת כך. אני מקווה שזה ברור מה שאני אומר. מצד אחד זה מרגיע, אבל מצד שני זה יותר ממדהים! איזה עם בחר לו הקב"ה? אני מקווה שאתם רואים את ההשלכות של זה. אני לא יודע אם זה היה כאן: פעם, בשבת, אבל אני לא יודע איפה, לא מזמן, […] מישהו שאל אותי שאלה לגבי השואה.

קהל: זה היה בגוש קטיף.

מניטו: אה, זה היה בגוש קטיף, אבל אני רוצה להזכיר את זה. למעשה יש בעיה משולשת של אחריות, במרכאות, לשואה: הגרמנים, היהודים והקב"ה. הגרמנים – אף אחד לא מעז להטיל בכך ספק, כי זה עלול להעמיד בספק את הציוויליזציה האירופית. וכאשר יש בהלה מעצם הרעיון לערער את הציוויליזציה האירופית, אז מעדיפים להסתדר. ואני חושב שה"מלך" הוא מיטראן, אם עקבתם אחרי מה שקרה בשנות חייו האחרונות –לדבר כאילו שזה משהו שגרתי, סוגריים בהיסטוריה של גרמניה, משהו מוגבל, משהו שהפכו אותו לבנאלי, משהו שראוי לגנאי – אבל לא יותר. ובעיקר – ואת זה אני אומר בעיקר מול התיאולוגים הנוצרים –הבהלה הזו, שהיא עמוקה מאוד, מ[האפשרות] לערער על הנצרות. כי ציוויליזציה שחונכה על ידי הנצרות במשך אלפיים שנה ומובילה לדבר כזה, זה... יכולתי לדבר על זה במשך שעות.

אבל במיוחד אצל היהודים יש בהלה לערער על האחריות של הגרמנים. מעדיפים לקבל פיצויים על תאי הגזים. ואז, היהודים –זה בלתי מתקבל על הדעת שהיהודים עצמם אחראים לזה. אז נותר רק השלישי – הקב"ה. ואז מתחילים להרהר" :שתיקתו של אלוהים" "ליקוי האל", "איפה היה אלוהים באושוויץ?". ויש אנשים גדולים בני זמננו –ובכן לא נדבר – שמתנהגים כמו ילדים, כאילו מעולם לא למדו דבר מהתורה –על איזה אלוהים הם מדברים? אבל אולי יום אחד אזכה לאומץ לתקוע סיכה בשמותיהם. אלה אנשים שחיים כיום. אני לא רוצה לומר שמות, אבל אולי יש לכם מישהו בראש. ובכן הנה, סוגרים את המשולש :מי האחראי? זה הקב"ה. רק שלא שמים לב שלא היהודים הם האחראים. ויש לנו הלכות של קידוש השם: כל היהודים שנהרגו בשואה הם קדושים, והם זכאים לעולם הבא בלי גיהינום. אבל מדובר באחראים של הקהילה, שגרמו לכך שהיהודים נפלו למלכודת. ובכל מקרה, לגבי האחראים החילונים – לא דורשים מהם להכיר את התלמוד והזוהר, אבל הרבנים – כן. ובדרך כלל, הרבנים האלו המציאו לעצמם שעיר לעזאזל כדי לנסות להסיר את האשמה מהיהודים, מהקב"ה, ומהגרמנים. אז השעיר לעזאזל זה הציונים... אני לא יודע אם אתם יודעים –מגיע הבלתי-ייאמן![10]

אז אני חוזר ואומר שזה מאוד מדאיג, הבעיה שלנו. צריך לחפש הסבר אפשרי לגמרי במקום אחר :זה הגורל של האנושות, ו[…] גורל הבחירה בישראל –זהו גורלו של העולם, שעובר דרך הבחירה בישראל.

ולכן, לא מצאתי מקור למה שאומר לכם עכשיו, כבר אמרתי לכם את זה בצורות שונות מספר פעמים: כדי שההיסטוריה של העולם תהיה צודקת, הקב"ה צריך לסדר את זה כך שיהיו נגדו כל הסיכויים. אם הייתה איזו דחיפה קטנה לכך שהעם הנבחר יהיה העם הנבחר –ובכן זה לא היה צודק. יש, אגב, מדרש שמדבר על זה, אדבר עליו עוד מעט, הוא מדבר על זה בעקיפין: כדי שאלו שמגיעים לסוף ההיסטוריה יגיעו לשם כצדיקים וכדי שהדבר יהיה צודק – יש צורך שיעברו לשם רק אחרי מאבק אמיתי של ההיסטוריה –לא ייתכן שתהיה להם "מארטינגל". אתם יודעים מה זה מארטינגל[11] –כששמים משהו במשחק, ויודעים את חוקי המשחק –זה מזויף. לכן הכול מתרחש כאילו הקב"ה בחר בעם שהוא המורד ביותר בטבעו כלפי התורה. והכול מתרחש כאילו שזה כך. הכול מתרחש כאילו רק היהודים מסוגלים להבין את תורת העברים, אבל רק היהודים מתנגדים לה. אני מקווה שזה ברור מה שאמרתי.

אני אומר את זה לעיתים קרובות בצורה אחרת: כדי להיות רב צריך להיות יהודי. מה זה רב? זה מישהו שמבין את תורת העברים. ורק יהודים יכולים להיות רבנים ולהבין את תורת העברים! והכול קורה כאילו שהעם הזה –זה לפי ההגדרה, והקב"ה יודע את זה, והתורה יודעת את זה, והיא אומרת לנו את זה –העם הזה אינו חסין מפני שזה יהיה פשוט. יש פסוק ברור מאוד[12] שבו הקב"ה אומר: אבל מצאו לי אומה אחרת שמורדת באלוהים שלה כמו שישראל מורדים באלוהים שלהם. וזה נאמר בדרכים שונות. אני מקווה שזה ברור: מין סלחנות שכזו.

ואז, לעיתים קרובות... אסביר לכם משפט שאני אומר לעיתים קרובות, במיוחד בתפוצות, ואומר לכם מתי זה נראה לי ברור במיוחד. לפני שנים הייתי בליון. והנוער היהודי ארגן הפגנת מחאה נגד רוסיה, כדי לדרוש מהרוסים –שהיו הסובייטים באותה תקופה –שייתנו ליהודים לעזוב לישראל. אלו היו היהודים של ליון, שצעדו בליון, כדי לדרוש מהרוסים, שייתנו ליהודים לעזוב לישראל. אז הייתי באותה התקהלות, שהייתה מאובטחת על ידי ה־CRS הצרפתים, ובראש התהלוכה היו דגלים צרפתיים וישראליים. ושמעתי ג'נדרם שאמר לחבר שלו: "הנה, תראה, הישראלים צועדים!" יהודי אחד יצא מתוך התהלוכה ואמר: "אדוני, העלבת אותי – אני צרפתי!". ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי, ואמרתי לו: "אבל אם אתה צרפתי –מדוע אתה עומד מאחורי דגל ישראלי? זה דגל זר!" הוא לא ידע מה לענות. הוא אמר: "אבל אדוני אינו אנטי יהודי, הוא צרפתי".[13] זה שורש העניין. הם אנטי-יהודים, הם לא כל כך אנטי-יהודים –הם מה שהם, אבל אנחנו הופכים אותם לאנטי-יהודים. זה מה ש[...] האנטישמיות, כדי להבין עד כמה היא בלתי נמנעת. עד כדי כך, שאנחנו מרשים לעצמנו את המותרות שיהיה אנטישמיות במדינות שאין בהן יהודים. ביפן, למשל, יש אנטישמיות נוראה ואין שם יהודים. אבל זו אנטישמיות מיובאת שמגיעה ממדינות שהיו בהן יהודים. אתם מבינים למה אני מתכוון?

אז כל זה אותה הבעיה: יש לנו את נבואת הנביאים שהאנטי-יהודים שדוגמתם היא בבל ייענשו משום שהגזימו. אלוהים בחר בבבל [לשאת את תפקיד המעניש א.ח] לא מפני שהם אנטי-יהודים, אלא מפני שהם הגזימו. הם ידעו, הם מגזימים. [...] בבל היו כמו השבט ("מטה זעמי") שמכה בנו, אבל השבט יישבר משום שהוא הכה חזק מדי. טוב, לא אומרים את הדברים האלה בפומבי, אבל אלו הנביאים שמדברים כך. ואז – זה ממשיך. אתם יודעים, הגעתי אך שלשום מפריז. הפניקה בעקבות תוצאות הבחירות של החזית הלאומית –אבל שום דבר לא זז! שום דבר לא זז! יותר מזה.

טוב, בקיצור, אני סוגר את הסוגריים. אז הכול מתרחש כאילו, כדי שחוקי המשחק יהיו צודקים. כדי שלא תהיה "מארטינגל" הקב"ה לקח את העם הקשה ביותר ככלי לגאולת העולם: אם זה עובד איתו –אעביר את האחרים. והכול מתרחש כאילו שזה עובד. אבל זה עובד כך. אני יותר ויותר משוכנע שזה נכון, מפני שמצאתי מדרש בתלמוד שאומר: למה התורה נקראת "תורה מייגעת"?כי היא מעייפת את כוחו של האדם! ושאם ישראל לא היה מתייגע בלימוד התורה הוא היה בולע את עולם החי. זה מה שאומר התלמוד[14].

[15] בכל מקרה, אלו הרבנים עצמם שאמרו את זה: יש שלושה דברים שהם הכי נוראים בעולם: אצל בעלי החיים – הנמר; אצל הצמחים – זה ה... איך קוראים לתבלין הצרפתי הזה? הצלף ;ואצל בני האדם – זה ישראל. אם מחפשים טוב [...] זה הצברים [...]

והנה מה שהפסוק עומד לומר לנו: "ואלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ... ... ויקרא משה להושע בן נון – יהושע". [...] מה זה אומר "בן נון", ולמה לא נאמר "בֶן נון" אלא "בִּן נון" יום אחד נלמד זאת. מזל הדגים זה לא כלום. יש בעיקר את ההערה הזו שתובא שוב בתלמוד. זו גמרא במסכת סוטה שאומרת: "יָה יושיעך מעצת מרגלים". נראה אחר כך מקור שני, שבו היו"ד שמשה הוסיף ליהושע הייתה היו"ד שנלקחה מ"שרי" ששמה שונה לשרה. היו"ד הזה שהיה בסוף שמה של שרי נשאר תלוי באוויר – כך אומר המדרש –עד שירד והפך לאות הראשונה של "יהושע". מה הקשר בין שרה ליהושע? והרי, במקום היו"ד הזה באו שני הֵא –אחד לאברהם ואחד לשרה. אם יהיה לנו זמן, נראה גם את המדרש הזה.

ובכן, עכשיו תפתחו את ההערה של התורה תמימה, כאן, באות ו' - אתם איתי? ונקרא את זה יחד. אבל הקושי הוא: אם משה ידע –כיצד ייתכן ששלח אותם? נראה שהוא ידע, שהרי הוא מתפלל שיהושע יזכה להגנה מפני עצת המרגלים! אנחנו נלמד את הטקסט הזה –לא באופן מלא, כי יש בו כמה נושאים –ואני אתן לכם השלמה במקום אחר. ובכן, אתם איתי?

"נראה, שכוונת הפשט של מדרש זה היא שמשה התפלל באמצעות נוסח תפילה זה, והכוונה שלו הייתה שיהושע לא יצטרף לכוונת המרגלים, כדי להביא יחד איתם דיבת הארץ". וזה מלא הומור. אגב, הארץ הזאת, שקראנו לה במשך אלפיים שנה "ארץ זבת חלב ודבש", ופתאום היא "ארץ אוכלת יושביה", זו ארץ שמקיאה את יושביה. ויש ספרים שיצאו לאחרונה, בעיקר על ידי סופרים יהודים אמריקנים אנטי-ציוניים –אחד האחרונים, שהוא מאוד מאוד אלים, זה זוכה פרס נובל האחרון […]ששמו... נכון?

קהל: […]

מניטו: כן. אבל זה חוזר על עצמו אצל הרבה כותבים מ[…]בצרפת –שמעתם על אדגר מורין ?ובכן, הוא – גם הוא לא מהסס. יש עוד אחד שלא מהסס – זה אטאלי. ההשמצות נגד ישראל זה משהו ש... איך אומרים? "דיבת הארץ". ובכן, זה אתה שאמרת לי קודם מהי עוצמתם של המרגלים –שדיברו דיבה על הארץ.

אבל לפי זה יש שתי קושיות: אם משה ידע את כוונת מזימת המרגלים, איך ייתכן שהוא שלח אותם לכישלון הזה? קושי שני: למה הוא לא התפלל גם על שאר המרגלים שיינצלו מהמחשבות הרעות האלה?

"לכן נראה שמשה לא ידע את כוונתם". זה קשה, כי הגמרא אומרת את ההפך –זו הגמרא שאומרת שכאשר משה התפלל הוא התפלל: "יָה יושיעך מעצת מרגלים". ולא מבינים, אני לא מבין, איך יכול התורה תמימה לחלוק על גמרא מפורשת. אתם מבינים את הקושי. לכן אני אקרא את ההסבר שלו, ואחר כך אנסה להצביע על כך שזו לא דרכו הרגילה, זהו הסבר דרש, זה לא ממש הפשט. ואנחנו נחזור לפשט של הגמרא באמצעות פרק אחר, בסיפור חייו של משה.

"הוא לא ידע את כוונתם של המרגלים, ורק עבור יהושע הוא התפלל, משום שחשד, פחד, שכשם שכל תוצאה תלויה בסיבתה, בשורשה ובעיקרה, ויהושע בא מיוסף –וביוסף היה מום של דיבה, שהוא הוציא דיבה על אחיו". זה הסבר קצת של דרש, אבל אפשר להסביר את זה גם אחרת, בעזרתו אגב. הוא פחד שמא הפגם הזה הושרש גם בו. כפי שנהוג לומר שההתנהגויות של האבות עוברות בירושה לבנים. לכן הוא התפלל עבורו. "והעובדה שהוא התפלל כך עבורו, ולא עבור גדי בן סוסי, שגם הוא היה משבט יוסף, אולי מפני שיהושע היה תלמידו של משה, והוא ייחס לו חשיבות יותר משאר האנשים". פה זה מתחיל להיות קצת דרש... "הוא אהב אותו מאוד, לפי מה שכתוב בפסוק: "ומשרתו יהושע בן נון – לא ימיש מתוך האוהל", והוא ידע שיהושע הוכשר להכניס את ישראל לארץ, והוא פחד הרבה יותר שהוא ייפול בכישלון הזה…" בנוגע לגדי בן סוסי, שמייצג אפוא את מנשה, משה לא כל כך חשד בו, כי זה היה רק חשד [...] אבל אם כך, למה לא נתייחס לזה כאל חשד בלבד עבור יהושע?[…] אני לא נוהג לומר את הדברים האלה –ההסבר לא נראה.

יש דרך אחרת להשתמש בלימוד הזה של התורה תמימה: לומר שאכן יהושע בא מיוסף, וביוסף יש נטייה ל"חוץ לארץ". ולפיכך היה מקום לחשש שנטייה זו ל"חוץ לארץ" מרחפת, מכבידה על של יהושע. צריך לדעת את זה: יש הרבה מאוד מקורות שמצביעים על כך שהילדים של רחל –זה חוץ לארץ, והילדים של לאה –זה ארץ ישראל[16]. זה מאוד ברור. אפשר להתאים את זה לתורה תמימה כך.

שמתי לב שזו אותה מגמה שהרב קוק מסביר בפסוק בתהילים: "ויטוש משכן שילו אהל שכן באדם" (תהילים עח ס) [17]יוסף – זו הנטייה הישראלית של התפוצות. וזה מובן מתוך סיפורו של יוסף שהוא הדגם המובהק של זה. (זה מה שהזדמן לי לומר לאחרונה לרב הראשי של צרפת. זה לא במקרה שהוא נקרא יוסף! זה לכל הפחות צירוף מקרים, שדורש התבוננות(.

בחזרה לנושא. הנה מה שאומר לנו התורה תמימה. נראה מיד את ההערה השנייה, ואחר כך נלמד בחומש דברים קטע שיאיר לכם את הקושי שלנו. אז קחו את ההערה השנייה: "י' שניטל מאִמנו שרה, שנקראה שרי, עלה ונשתטח לפני הקב"ה, ואמר: ריבון העולמים עקרתני מן הצדקת הזאת. אמר לו הקב"ה: צא לך –בעבר היית נתון בשם של אישה ובסוף תיבה, חייך –שאני נותנך בשם זכר בראש תיבה". וזה מה שכתוב בפסוק: ויקרא משה להושע בן נון – יהושע".

זה מדרש בלתי מובן! זה יהודי... כי אנחנו מבינים את כל המילים, אבל זה לא אומר כלום. ולכן צריך לצטט המון מקורות. אצטט רק כמה מהם. יש מקור שאומר[18] שהעולם הזה מסומן באות "ה", והעולם הבא מסומן באות "י", לפי הפסוק "כִּי בְּיָ-הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (העולם הזה והעולם הבא). אז העולם הזה נברא ב"ה", "בה-בראם - בה"א-בראם", "ברוך שאמר והיה העולם", והעולם הבא נברא ב"י". השם – שם הוויה –לעולם הבא הוא "אהיה" – בעתיד, "יהיה". יש פסוק שמציין זאת: "יהיה ה' אחד ושמו אחד". זו המילה "אחד" שתהיה שמו של ה'. בעולם הזה זה יו"ד ה"א וי"ו ה"א –בעולם הבא זה יו"ד ה"א יו"ד ה"א. אז כדי לפשט: היו"ד מסמן את העתיד של העולם הבא, ה"הא" – משמעו כאן, עכשיו", הא לחמא עניא". אבל יש קושיה: כי [בסדר האל"ף-בי"ת] היו"ד בא אחרי הה"א. אתם יודעים את התשובה? התשובה חשובה מאוד, אבל היא פשוטה מאוד: זה העולם הבא שאלוהים רצה לברוא, והוא צמצם אותו בעולם הזה שמאפשר לזכות בעולם הבא. אז היו"ד נברא לפני הה"א!

ואם תספרו: א׳ + ב׳ + ג׳ + ד׳ – זה יוצא יו"ד. אחד + שתיים + שלוש + ארבע – זה יוצא עשר (הערך המספרי של האות יו"ד). יש תוכנית: זה העולם הבא שנברא תחילה. למעשה, זה העולם הזה שנברא תחילה. יש בשפה המרקסיסטית, ב[...] המרקסיסטי, קטגוריה מאוד ברורה שמסבירה את זה: זו "התשתית" ו"מבנה העל" (infrastructure et superstructure) אבל יש לנו משפט בתלמוד, שמעולם לא מצאתי את המקור שלו אגב, אם יום אחד תמצא אותו תגיד לי אם זה בתלמוד או במדרש: "סוף המעשה – במחשבה תחילה". בתוכנית – יש את היו"ד, שהוא סוף המעשה – עשייה. זה ברור? לכן, תמיד בסוף העשייה מתגלה מה שהיה בהתחלת המחשבה. הבנתם את הפרדוקס לכאורה: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" – "בריאה" – זה עולם הבא. "והארץ הייתה תהו ובהו" –שבירת הכלים, צמצום, […] אני לא מתרגם.

אז זה מקור ראשון. המקור השני הוא לגבי שיר חדש: יש עשר שירות שיושרו, תשע כבר נשמעו, העשירי הוא "שיר" בזכר, כבר לא "שירה חדשה", אלא "שיר" בלשון זכר. זה שיר שאחריו לא יהיו עוד תולדות, לא יהיו עוד הולדות. אני מתכוון –בתחילת ההיסטוריה שלנו יש את שרה שמולידה את ישראל, ובסוף ההיסטוריה שלנו יש את יהושע –שבאופן נורמלי, אם העם היה ראוי, הוא היה צריך להיות המשיח של יציאת מצרים –בזמן יציאת מצרים. ואני רוצה ללמוד מיד את המקור שמרחיב את זה מעט. כלומר, משה היה צריך לסיים את ההיסטוריה של העולם הזה, ויהושע להתחיל את ההיסטוריה של הזמנים המשיחיים. ואז – העם לא היה ראוי[19]...

אז קחו דברים, בפרק ל"א. הפסוק שנלמד, כמפתח לקושי שלנו –פסוק ט"ז בפרק ל"א: "ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ...". זו נבואה של הגורליות שעליו אני מדבר איתכם: הקב"ה שאומר למשה –הנה אתה עומד למות והעם הזה יתמרד. אז זה שוב נראה כמו ייעוד/גורל צפוי מראש. יש מילה בצרפתית שאומרת את זה טוב יותר? יותר מ"גורליות" . "קבוע מראש", אם תרצו, יותר מ"ייעוד". ובכן, זה משה עצמו שמסביר אחר כך, הסביר להם, קחו בפרק ל"א, פסוק כ"ז –משה אומר לעם:" כי אנכי ידעתי את מריך, ואת ערפך הקשה, הן בעודני חי עמכם היום –מרים הייתם עם ה', ואף כי אחרי מותי...". כלומר: משה יודע מניסיונו האישי מה יקרה אחר כך: אם כבר כשמשה היה כאן הם מרדו, קל וחומר אחרי מותו.

לכן זה מחזיר אותנו לשאלה שהצגתי בהתחלה: לא מדובר בעם שמוכרח בגזירה אלוהית של ייעוד מראש, מוכתבות מראש, להיות כזה. אלא משום שהוא כזה, אלוהים בחר בו. אני מקווה שזה ברור מה שאני מסביר לכם עכשיו. כדי שלא יהיו טענות בדין האחרון. הקב"ה היה יכול בצורה פשוטה מאוד לתת לנו את "המארטינגל", את הוראות ההפעלה, איך לעשות כדי לנצח. ובכן –לא רק שהוא לא נתן לנו [את הוראות ההפעלה], אלא שההוכחה לכך שאנחנו כאלה –זה שהוא כן נתן לנו וזה לא מועיל. אני מקווה שזה ברור מה שאני אומר. כמובן שזה מועיל לדעת מה היינו צריכים לעשות כדי להצליח. לא לומר שזה חוסר ניסיון בקריאת התורה, (כביכול) "אתם לא תבינו את זה מעצמכם". זה כל כך פשוט –כל עם אחר הוא עצמו. היחיד שהוא ההפך של עצמו –זה היהודים!

וזה מתגלה באופן הכי ברור אצל אלו שהיו אמורים להיות "נורמליים" לפי התורה. אני לא רוצה לומר יותר, הבנתם. ומה שמתגלה פה זה שהם הופכים לקריקטורות של עצמם. כש... אגב, זה כבר נמצא אצל הרבנים. אם תלכו למלאכי, הדרך שבה מלאכי מדבר: "תופשי התורה – לא ידעוני", אלו שאחראים להפיץ את התורה אינם מכירים אותי, אומר הנביא בשם ה'! אז רואים איך זה מתרחש בקרב החוגים שאמורים להיות החוגים האדוקים של העם – כאן ובתפוצות –שדווקא שם מתרחשים הסקנדלים הפיננסיים הכי נתעבים... וזה תמיד היה כך. רואים שגם משה וגם שמואל –לגבי שמואל, נקרא בהפטרה –שניהם אומרים לעם: "עליי אתם לא יכולים לטעון טענות בענייני ממון. האם לקחתי מכם חמור אחד?" אתם מכירים [...] אם מסתכלים מה קורה במפלגות הדתיות –חוץ מהמפד"ל, שמעולם לא היה בה סקנדל –זה מזעזע.

ובכן, אנחנו חוזרים לשאלה מההתחלה: ראשית, זה מרגיע – כי ככה זה. שנית – מדוע זה כך. לכן אנחנו בטוחים שנגיע אל הסוף: "והיה שארית ישראל". השארית – זו ישראל. זה מה שנקרא בהתחלה "ראשית" שחוזר בסוף כ"שארית". אלו אותן אותיות, בסדר אחר. אבל באיזה מחיר? הנה הבעיה.

נשארה לי רק נקודה קטנה להוסיף: הקשר בין שרה ויהושע. אני רק ארמוז עליו בקצרה: שרה פותחת את ההולדה של ישראל. הפעם הראשונה שהמילה "תולדות" מציינת הולדה עבור ישראל היא כאשר שרה מולידה את יצחק. וההולדה הזו תצליח אחרי בועז ורות, שכן דוד יֵצא מן ההולדות שהחלו בשרה.

אבל אני רוצה לצטט לכם מקור נוסף הנמצא בגמרא במסכת מגילה: אתם יודעים שכמו בירושלים, בערים שהיו מוקפות חומה בימי יהושע חוגגים את פורים ביום שלאחר מכן. יש אפילו ערים שחוגגים בהן יומיים, משום שלא בטוחים. לכאורה, היה מתבקש לקבוע כך את החג לערים שהיו מוקפות חומה בימי אחשוורוש. והגמרא במגילה מסבירה שכדי לתת כבוד לארץ ישראל הוחלט לקבוע את הקריטריון של ערים מוקפות חומה בימי יהושע.

ויש קשר נוסף למה שקורה בפורים: בפורים פסקה נבואת הנביאים. נבואת הנביאים נפסקה –והיא נפסקה בימי אחשוורוש ואסתר. יש כמה פסוקים שמצביעים על כך, במיוחד פסוק שנלמד בגמרא בחולין:[20] שואלים שם – היכן יש רמז לאסתר בתורה? זה הפסוק: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". "אסתיר" – אותן אותיות כמו אסתר. אבל אסתר זה שם פרסי, ו"אסתיר" זו מילה בעברית. זה לא עובד... ובכן – זה כן עובד: ההתגלות נפסקה בימי אסתר המלכה, ולכן שם ה' אינו מופיע במגילת אסתר –הוא מופיע בהסתר.

ובכן, ההתגלות הייתה אמורה להיפסק אחרי יהושע.[21] אבל מפני שלא היינו ראויים, נבואת הנביאים שנועדה להוכיח את ישראל המשיכה אחרי יהושע, והיא המשיכה עם הנביא הושע – אותו שם ממש. זה מוכיח שהיה אמור להיות רק שישה ספרים: החומשים, וחומש יהושע. אבל מפני שישראל חטאו הנבואה הייתה חייבת להימשך עם הושע, עד לימות אחשוורוש ואסתר המלכה. תבדוק את פסוק ב', פרק א' של הושע. אתה שם? ובכן, אני מקשיב: "תחילת דבר ה' בהושע...". זוהי תחילת הנבואה מחדש – אחרי יהושע. אז יש מדרש שמשווה את אסתר שמלכה על 127 מדינות, לשרה שמתה בגיל 127 שנים. המדרש הזה קושר את שרה עם ימי אחשוורוש, שהיו אמורים להיות ימי יהושע. אז אני אתן לכם את הציטוטים השונים האלו –כדי להראות לכם שיש עקביות בכל המדרשים האלו...

ולבסוף, אני חוזר בדקה שנותרה לנו לליבה של הסוגייה, למרכז העניין: אנחנו דור שעדים לכך שגם כאשר יודעים, הכול מתרחש כאילו זה לא עוזר במאומה. ובכן, זה עוד לא סופי, נקווה שבימים הקרובים זה כן יעזור במשהו. טוב, בכל מקרה, אתם יודעים. ככה זה. יש שאלה?

קהל: ככה זה, בלי תנאים? האם יש אפשרות אחרת?

מניטו: בוודאי! במרחק של עשרה סנטימטר מהחוף – אפשר עדיין לטבוע, ובעשרה סנטימטר – אפשר גם עוד להינצל. למעשה, אני פסימי כי... אני לא יודע איך לומר לכם, יש לי תחושה שהיהודים מקבלים בדיוק מה שמגיע להם. תסלחו לי שאני אומר את זה: אבל זה מה שמגיע להם, וזה מה שיקרה. טוב, אני מקווה שלא העברתי לכם שיעור אנטי-יהודי...

[1] - le sens direct - אפשר להציע גם : הפירוש המילולי, המשמעות הישירה.

[2] לגיטימיסטי (מלטיניתlegitimus – ): חוקי, ראוי. מתאר נטייה לקבל סמכות, שלטון או חוק, אך ורק משום שהם נחשבים לגיטימיים מבחינה פורמלית, ללא בחינה מוסרית או ביקורתית.

[3] purement et simplement - באופן בלתי מותנה וישיר

[4] מפלגתו הלאומנית של לה-פן בצרפת

[5] ברנאר פיבו (Bernard Pivot) היה עיתונאי, סופר ומבקר ספרות צרפתי, שנחשב לאחד הדמויות המרכזיות בעולם התרבות הצרפתי. הוא נולד ב-5 במאי 1935 בליון ונפטר ב-6 במאי 2024 בגיל 89.

[6] des personnalités - אישיויות. צורת רבים של אישיות

[7] הרצי"ה

[8] Exhortations – ניתן גם לתרגם הטפות או תמריצים

[9] פרפראזה על דברי הכתוב "ראשי בני ישראל המה"

[11] מתוך ויקיפדיה : מרטינגל הוא שיטת הימורים שבה מהמר מכפיל את סכום ההימור לאחר כל הפסד, מתוך תקווה שכאשר ינצח, הוא יכסה את כל ההפסדים הקודמים וירוויח סכום השווה להימור הראשוני. למרות שזה נראה מבטיח, השיטה עלולה להוביל להפסדים גדולים בשל הצורך בהון בלתי מוגבל

- בתורת ההסתברות – מרטינגל הוא תהליך סטוכסטי שבו הערך הצפוי של הצעד הבא, בהתחשב בכל הצעדים הקודמים, שווה לערך הנוכחי. זהו מושג חשוב במתמטיקה ובסטטיסטיקה, במיוחד בניתוח משחקים הוגנים ובמודלים פיננסיים.

[12] ירמיהו ב י, יא : "כי עברו איי כיתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד הן היתה כזאת ההימיר גוי אלוהים והמה לא אלוהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל"

[13] כלומר, היהודי שאליו פנה מניטו לא הבין שהתנהגותו - אחיזה בו זמנית בשני הדגלים - מגבירה את האנטישמיות.

[14] ביצה כה ב

[16] מספד למשיח? עמ 43

[17] ראו מספד למשיח? עמ' 50

[18] מנחות כט ב

[19] "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא". (נדרים כב ע"ב)

[20] קלט ב

[21] נדרים כב ב : "אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד

שערכה של ארץ ישראל הוא".

פרשת השבוע (כי מציון) - פרשת נשא

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Fri, 30 May 2025 10:23:31 +0300

תרגום ועריכה מצרפתית: אליעזר שרקי

הנזיר ונדר הנזירות

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' (במדבר ו, ב).

מעמדו של הנזיר מבחינת התורה הוא דו משמעי. מצד אחד הוא נחשב לקדוש: "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'" (שם, ח). למרות זאת, בסוף תקופת נזירותו, הוא צריך להביא קורבן חטאת, דווקא מפני שהוא התחייב בנזירות. במילים אחרות, מצב הקדושה שהוא קיבל על עצמו – ולא כדי למלא אחר חובות של התורה, או מתוך הכרח כלשהו[1] – כמו מוביל אותו לסוג של אשמה, הרובצת עליו כל עוד הוא לא קיים את חובתו. זוהי אשמה 'חפה מפשע': להיות כפוף לחובה שקיבלת עליך בהתנדבות, אך לא הספקת לבצע אותה.

כך, כל זמן שהוא בנזירותו, הוא אינו יכול להיחשב כצדיק,[2] והוא יצטרך לכפר על סיכוני העבירה שהוא נחשף אליהם מרצונו. אולם אחרי שהוא עמד באתגר זה, 'היוצא מן הכלל', יברכו אותו על מעשה הגבורה שלו, והוא יאושר במעמדו כצדיק.

אנחנו מבינים אם כן למה הפסוק משתמש במילה 'פלא' לגביו. צריך להבין זאת במשמעות המדויקת של הביטוי 'יוצא מן הכלל' – הוא יצא מהכלל של ההתנהגויות הרגילות. הנדר טומן בחובו סוג של גבורה, מלאת סכנות, שהתורה לא מספקת להן הגנה, בשונה מהמצב לגבי יתר מצוות התורה. התורה קובעת דברים בהתאם לטבע האנושי האמיתי. מקור ההתגלות של התורה הוא בורא העולם, בורא עולמם של בני האדם, ולא המייסד של כת נזירית זו או אחרת. לכן השגחה מיוחדת (סייעתא דשמיא)[3] מלווה את קיום המצוות. משום כך, כשאדם מקבל על עצמו חוקים נוספים, יהיה אשר יהיה המניע לגבורה הנועזת הזאת, הוא מסתכן. לכן התורה לא מצווה על מעמד של נזיר. היא צופה אותו, סובלת אותו, מחוקקת בעניינו, אך היא איננה מייסדת אותו.

בעידן שלנו, מקובל לכנות את מצב הנזירות שמתארת התורה בשם: 'חומרות', שהמניעים לקיומן – בין אם הן דתיות או חילוניות – אינם מובנים מאליהם.[4]

במקומות רבים בתלמוד, שאין כאן המקום לדון בהם, נראה שרבותינו הבחינו בכך שמאחורי הנזירות מסתתרת לעתים קרובות התנהגות נרקיסיסטית.[5] למרות זאת, באופן כללי, המסורת היהודית מקבלת את החומרות כְּתֵּרַפְּיָה. אכן, יש מצבים שבהם המאבק נגד היצר נזקק לעזרה על ידי חומרות שמתחייבים אליהן באמצעות נדר, על מנת לחזק את הרצון הטוב. וכל זה מכובד מאוד. הַדְּרָמָה מתחילה כאשר, מתוך סוג של גאווה, מציגים את 'הקביים' של החומרות כאילו הם כללי התורה, ומבקשים להטיל את קיומן על כל הקהל.

המושג של 'אשמה חפה מפשע' המופיע למעלה, יכול להיראות כפרדוקסאלי. אבל האמת היא שהדברים מושרשים בלשון חז"ל: משמעותו של המונח 'חייב' – אשם – עשויה גם להיות 'כפוף לחובה'. מי שנתון לחובה ועדיין לא קיים אותה – הוא בגדר 'חייב'. ובכל זאת האשמה הזאת היא 'חפה מפשע', מפני שבאמת לא נעשה עד כה שום חטא, אף שיש מעין 'חטא', בכך שהאדם חייב את עצמו ללא מחשבה מַספקת. לכן רגילים במסורת היהודית להוסיף לכל הבטחה את המילים 'בלי נדר'. על אותה דרך, המונח 'זכאי' פירושו גם 'חף מפשע', משוחרר מהחוב על ידי קיום החובה.

רואים מכאן כמה הדיוק במילים העבריות עצמן יכול להאיר את האמת שבתורה.

שירת הלויים

וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט).

פרק ז של הפרשה מתאר את טקס חנוכת המשכן. תרומתם של ראשי השבטים לחנוכה זו כללה גם שש עגלות, המיועדות למשפחות הלויים שהוטל עליהן לשאת את החלקים השונים של המשכן, לאורך כל תחנות המסע במדבר. בני קהת לא קיבלו עגלות, מכיוון שהיו ממונים על כלי המשכן עצמם.[6] היה עליהם לשאת אותם על הכתף: "בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ".

ההוראה שבפסוק זה ברורה: אלו מהלויים שהיו ממונים על המשכן כבית המוקדש לעבודה, היו רשאים להשתמש לעבודתם באמצעים שהתעשייה האנושית מספקת כדי לסדר את יחס האדם לסביבתו, לביתו, שהרי העולם נברא כ'ביתו של האדם'. כמו כן, המשכן, המבשר את המקדש בתקופת ההליכה במדבר, הוא בית לאיש הקדושה, לכהן. כשם שהאדם מקבל על עצמו לטפל בעולם, ומסדר אותו בעבודתו (במשמעות הראשונית של המילה 'עבודה': מלאכה), כך הוא בונה את 'בית הקדושה', בית המקדש, כמקום של מפגש בין הבורא לנברא, על ידי העבודה (במשמעות השנייה של מילה זו: פולחן).

אנחנו יודעים שההגדרה של העבודה – במובן הראשוני שלה, המלאכה – נלמדת דווקא מאותן המלאכות הנצרכות לבניית המשכן.[7] לכן אך טבעי היה שעבור השירות במשכן – כבית – ישתמשו באמצעים שנועדו לסדר את המאמץ של העבודה, כלומר במכלול הטכניקות שהאדם מסוגל להמציא. במקרה זה, מדובר בהובלה באמצעות העגלות. ראשי השבטים הם אלה שהיו צריכים לספק את העגלות הללו, מפני שתפקידם הוא לפתור את הבעיות הכלכליות של האומה (מלאכה), ולמסור אותן ללוויים – שתפקידם הוא לדאוג לחיים הרוחניים של האומה (פולחן).

אולם, כלי העבודה עצמם אינם חלק מהבית, מהמשכן כבית. המרחב שלהם איננו המרחב של העולם; הוא הפנימיות שלו. כשם שהנשמה מחוברת לגוף, אך איננה 'חלק' מהגוף, אלא היא מה שמחיה את הגוף ומאפשר את המודעות של האדם לעצמו. לכן, עבור משפחת קהת, שהיא משפחתם של משה ואהרן, השירות הוא ישיר וללא אמצעים. מה שהם נושאים – הם נושאים בעצמם.

השיר

התלמוד דן במישרין בעיקר ייעודם של הלויים – השיר – ונותן לנו להבין, מתוך הפסוק, את משמעות העבודה המבוצעת על ידי האדם עצמו, שהייתה מיוחדת למשפחת קהת:

"וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ". ממשמע שנאמר "בַּכָּתֵף" – איני יודע שיישאו? מה תלמוד לומר "יִשָּׂאוּ"? אין יִשָּׂאוּ אלא לשון שירה, וכן הוא אומר (תהלים פא, ג): "שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף". (ערכין יא, א)

יש כאן רמז לכך שהשיר, הייעוד המיוחד ללויים, מוזכר בתורה, במילה "יִשָּׂאוּ". מונח זה בא מהשורש 'נשא', שנותן את השם לפרשה, ומשמעותו: התעלות, בכל המשמעויות של המונח.

האנלוגיה כאן ברורה: כבר בקשר לפסוק בפרשה הקודמת, הגמרא ציינה ש"עֲבֹדַת עֲבֹדָה" פירושה 'שיר':

"כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר ד, מז), אמר ר' יוחנן... "לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה" – איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר: זו שירה. (ערכין יא, א)

במילים אחרות, השיר מלווה כל עבודה אחרת. הוא הנשמה של ההתעלות המתרחשת בעבודה.

המשוררים

שבט לוי, המיועד לליווי הרוחני של האומה הישראלית, היה מכוח זה ערב לאחדותם של כלל השבטים. אנחנו רגילים לרעיון של שנים עשר שבטי ישראל, אולם למעשה ישנם שלושה עשר. וכפי שידוע, הערך המספרי של המילה 'אחד' הוא שלוש עשרה.

ליעקב היו שנים עשר בנים, אך צאצאיו של יוסף התחלקו לשני שבטים: אפרים ומנשה, כך שהשם של יוסף נעלם ממספר בני יעקב, ובמקומו באים שני בניו. נמצא אם כן שלאמיתו של דבר היו שלושה עשר שבטים. אך לאחר חטא העגל, שבט לוי, שלא היה שותף לאירוע, הובדל משאר שבטי ישראל.[8]

על ידי הבדלה זו, שבט לוי היה ערב לאחדות הקדושה של כלל ישראל. היום, בהשאלה, אפשר היה להניח שכלל היהודים שייעודם המיוחד הוא 'דתיות', היו צריכים למלא את התפקיד של שבט לוי. אך ניתוח סוציולוגי מפורט היה מוכיח בקלות שהיהודים החרדים, למעט מקרים נדירים, נוטים, בדרך הפוכה, להתנהל כמייסדי שבטים 'פרושים', ומנשלים את הכלל מהקדוּשה שצריכה לשרת את כולם, ולא רק לשרת את עצמם.

כנגד זה, הפייטנים – יותר מאשר הוגי הדעות או החכמים – הם ממשיכיהם של הלויים, המשוררים של נשמת ישראל. כולם יכולים להזדהות עם השירה שלהם, תהיה אשר תהיה הייחודיות של כל אחד. בימינו, עובדה זו כבר מאוד מורגשת בישראל.

[1] ראה 'תורה תמימה' על פסוקנו, הערה י.

[2] שמא יעבור על נדר נזירותו לפני סוף הנזירות (ה"ע).

[3] קיימת סיעתא דשמיא בקיום המצוות משום שהחובה מקנה לך זכויות. מצב זה לא תקף אצל הנזיר, מכיוון שהוא מכניס את עצמו בחיובים שאינם מן התורה (ה"ע)

[4] דוגמה לחומרות חילוניות: אדם שמטיל על עצמו כבלים מוסריים מיוחדים, כמו לעזור למישהו אחר על חשבון מצבו הכלכלי בצורה מופרזת.

[5] ראה ספרי, פרשת נשא, פסקה כב, על הפסוק בספר במדבר ו, ב (בעניין הנזיר מן הדרום, שהסתכל על בבואתו במעיין).

[6] דהיינו הארון, המנורה, מזבח הזהב וכדומה.

[7] כלומר, ההגדרה ההלכתית של המלאכות, שנאסר לעשותן בשבת – נלמדת ממלאכות המשכן (ה"ע).

[8] דווקא מתוך שהובדל, ולא היה צריך לדאוג לקיום עצמו, שבט לוי התפנה להתעסק בכלל האומה (ה"ע).

מבוא לתורת הקבלה של מניטו - אריק חלמיש

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Fri, 25 Apr 2025 02:13:01 +0300

{bfaccordion-start}

{bfaccordion-slider שיעור 1}

{bfaccordion-slider שיעור 2}

{bfaccordion-slider שיעור 3}

{bfaccordion-slider שיעור 4}

{bfaccordion-slider שיעור 5}

{bfaccordion-slider שיעור 6}

{bfaccordion-slider שיעור 7}

{bfaccordion-slider שיעור 8}

{bfaccordion-slider שיעור 9}

{bfaccordion-slider שיעור 10}

{bfaccordion-end}

קול המועד: פורים, תום הנבואה והמלכות | תמלול השיעור

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Thu, 06 Mar 2025 21:17:44 +0200

קול המועד: פורים, תום הנבואה והמלכות | סיכום השיעור

itaykolin@gmail.com (איתי קולין) — Thu, 06 Mar 2025 11:09:57 +0200

פתיחה

בשיעורים על חנוכה הסביר מניטו את משמעותן של המלכויות השונות, בדגש על מלכויות יוון וישראל, לאור התפיסה המשיחית של ההיסטוריה האנושית, תכליתה ומשמעותה. כזכור, את המשיחיות בהיסטוריה האנושית הגדיר מניטו כשאיפה לגאולה מהגלות של האנושות שהחלה בדור הפלגה, ואת הפרויקט הזה לקחו על עצמן המלכויות. בהגשמת מטרה זו, יש להבחין בין שני סוגי מלכויות, המייצגות כל אחת אסטרטגיה מסוימת: ארבע המלכויות ששורשן בנמרוד, ומלכות ישראל ששורשה באברהם. בין שני סוגי המלכויות מתקיימת מערכת יחסים מורכבת של מאבק והשפעה הדדית לאורך ההיסטוריה האנושית. בשיעור על פורים מאיר מניטו פן נוסף ביחסים הללו, המתפרט לשני נקודות מרכזיות: הראשונה – אפיון העידן של הפסק הנבואה וגלות העם לאור המאבק בין מלכות ישראל למלכויות של האומות; השנייה – אופן ההנהגה הרצויה בעם ישראל בשעה שהם מצויים תחת שלטון המלכויות בעידן זה.

השיעור כולל שלושה חלקים: הראשון דן בתהליך הסבל ('צער') שעובר על עם ישראל עקב ירידת מלכותו מבמת ההיסטוריה והעברת נטל המשיחיות ('המלכות') לאומות העולם – התהליך הזה מתגלם בדמויות המגילה ובראשן אסתר; השני דן בסבל שעובר על העולם כולו בעקבות תהליך סיום ההתגלות שהתרחש בזמן אירועי המגילה, בדגש על השלכותיו בנוגע ליחסים שבין האדם לבורא; בחלק השלישי, שמהווה נגזרת מעשית של החלקים הקודמים, מניטו מלמד – דרך דמותו של מרדכי – על שינוי בצורת ההנהגה של עם ישראל שהתרחש עם נפילת מלכותו והיציאה לגלות: הצדיקים לוקחים על עצמם את נטל ההנהגה. מכאן ואילך יש להחלטותיהם משמעות על גורל העם כולו, בעיקר בזמנים שיש בכוחם להנהיג תהליכים שישימו קץ לגלות. עם זאת, הבחירה והאחריות הבסיסית נמצאות בידי הציבור האם ללכת בדרך הנכונה או השגויה. את העיקרון הזה מחבר מניטו בהסבר מפתיע לדברי הגמרא הידועים "חייב איניש לבסומי".

כמו תמיד, גם בשיעורים אלו בולט מניטו בדרכו להצביע על משמעותם של מושגים הלכתיים נקודתיים ודמויות פרטיות ולהרחיבם לעקרונות כוללים, המסבירים את מהלכי ההיסטוריה ברמה אוניברסלית. שיעור זה תמציתי במיוחד, ועל כן נדרשנו בסיכום זה להרחיב מעט יותר על נושאים מרכזיים שמופיעים בו, ולהסתייע בשיעורים נוספים.

הצער הראשון: תום המלכות

תחילת השיעור נסמך על מקור ממסכת מגילה (י ע"ב). הגמרא מסבירה כי מילות הפתיחה של המגילה – "ויהי בימי המלך" – מלמדות כי מדובר בימי צרה, 'לשון צער'. למרות הנס הגדול, מתנוסס הצער כדגל מעל דברי המגילה, ומניטו מאפיין אותו בשיעור דרך שני ממדים.

הממד הראשון של הצער נסוב סביב שמה של המגילה, 'מגילת אסתר'. המגילה נקראת על שמה של אסתר וסיפורה של אסתר הוא נקודת הציר של הסיפור. נאמן למסורת חז"ל, יחסו של מניטו אל סיפור מקראי הוא לא כאל רומן היסטורי ססגוני המוסר לנו מוסר השכל בתחומי המוסר, הרוח או הדת; סיפוריהן של דמויות התנ"ך באים ללמדנו על מאפייני הזהות של עם ישראל, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'. באופן כזה, בוחן מניטו את אסתר כדמות כללית, אבטיפוס של זהות, נוסף על היותה אישיות פרטית. אסתר היא בבואה של הזהות הגלותית של ישראל, שהחלה להתעצב באותו הזמן. כמו דמותו של היהודי בגלות, החי בכפל זהויות (יהודי-גרמני, יהודי-מרוקאי, יהודי-איטלקי, וכן הלאה), חיה גם אסתר כמלכה על קו תפר זהותי: הקשר שלה למלכות פרס ברור מדברי המגילה, אך מוצאה משבט בנימין מצביע על קשר למלכות ישראל. מדובר על ענף המלכות של יוסף ובנימין ("משיח בן יוסף") המקביל למלכות של שבט יהודה ("משיח בן דוד"), שפונה – כמו אסתר – לגויים.

אסתר, בשבתה במלכות הארצית והפיזית, מייצגת את מלכות ישראל ברמה המטאפיזית והלאומית. סיפורה האישי משקף מהלך לאומי שהתרחש בעם ישראל באותו הדור: "כי דרך אסתר המלכה, המלכות עוזבת את ישראל ונכנסת אצל הגויים עד ימות המשיח" (מתוך השיעור). ברמה האישית, אסתר שילמה מחיר כבד על הצלת היהודים – היא אבדה מעם ישראל עקב נישואיה לאחשוורוש; וגם ברמה הכללית, אבדתה ומסירתה למלכות אצל הגויים מייצגות מחיר לאומי כבד שמשלם עם ישראל בזמן יציאתו לגלות – תום עידן המלכות בישראל.[1]

פיתוח של רעיון זה מקבל ביטוי בהמשך השיעור, כאשר דן מניטו במושג ההלכתי 'קרקע עולם'. הגמרא במסכת סנהדרין (עד ע"ב), משתמשת במושג זה כדי לבאר את הקשר בין אסתר לאחשוורוש, ו'לְזָכּות' את אסתר מאשמת גילוי עריות בפרהסיה משום היותה סבילה. על רקע היותה דמות כללית, מצרף מניטו להסבר זה נדבך היסטוריוסופי שנוסף על ההלכתי:

"ואסתר המלכה זה לא דווקא אסתר – אישה – יהודייה אחת [...] יש הסבר של התלמוד – זה לא נושא שלנו: היא הייתה "קרקע עולם". זאת אומרת, יש איזו מגמה לפי המשמעות העמוקה של ההיסטוריה, שהיה צריך להציל את עם ישראל דרך אסתר המלכה, דרך מה שקרה לאסתר המלכה ואחשוורוש [...] אז "מגילת אסתר", שוב, זה היה נס של אסתר המלכה, אבל זה האסון של עזיבת המלכות מישראל. כי דרך אסתר המלכה, המלכות עוזבת את ישראל ונכנסת אצל הגויים עד ימות המשיח".

מהו הקשר בין המושג 'קרקע עולם' והמגמה ההיסטורית שמניטו מדבר עליה? מהי אותה 'מלכות' שעוזבת את ישראל ועוברת לגויים? כדי להעמיק בדבריו שנאמרו ברמיזה ובתמציתיות, יש לבחון את ההקשרים הקבליים שמהם יונק מניטו, וכן להסביר את המושג הקבלי 'מלכות' וכיצד הוא מתגשם בהיסטוריה האנושית. הדברים הבאים יסייעו להבהיר ממדים נוספים הקשורים לנושא המלכויות בשיעוריו.

המושג 'מלכות' אצל המקובלים מייצג את הספירה האחרונה בעץ הספירות. אחד הפנים של ספירת המלכות, על פי מובנה הפשוט של המילה, הוא המעורבות וההתגלות של הקב"ה בעולם שלנו, בארץ. בלשון אחרת: השכינה. המלכות, כספירה המבטאת ממד של הנהגת האל במציאות, היא מלכותו של הקב"ה שצריכה להופיע בהיסטוריה האנושית. ההקשר הקבלי מעמיק את הבנת מושגי חז"ל במדרשים – 'מלכות' ו'ארבע המלכויות' – שמניטו עסק בהם בשיעוריו על חנוכה. מלכותה הריבונית של ציביליזציה כלשהי היא לבוש למלכותו של הקב"ה שמופיעה בהיסטוריה, קרי, היא שלב בתוכנית המשיחית של הקב"ה לתיקון הבריאה.

תוכניתו של הבורא מתגשמת בקרב בני האדם דרך ציביליזציות ודרכים שונות. כאשר עם ישראל בארצו ומכונן מלכות – אותה 'מלכות' נמצאת באחריותו של עם ישראל. ואילו כאשר עם ישראל גולה מארצו ונופלת מלכותו הריבונית, גם ה'מלכות' – התוכנית המשיחית לגאולת האנושות – עוברת לאומות העולם. מכאן מובן טעמה של החובה ההלכתית לברך כאשר רואים מלך של הגויים, שהרי הוא מתפקד כנציג של המלכות שנמצאת באומות. במלך הזה – על אף שהוא גוי – קיים ממד של ה'מלכות' של הקב"ה. אמנם בצמצום, בשעבוד, כמו המצב שמתארת המגילה בימי אסתר.

יוצא אפוא שאסתר ויתר דמויות המגילה משקפות תהליך היסטורי כללי יותר, החורג מעבר לפן הלאומי הפרטיקולרי של עם ישראל. גיבורי המגילה משקפים תהליך אוניברסלי של עם מיוחד השותף למימוש מלכות ה' בעולם. ואכן, המדרש והמקובלים מסבירים שסיפורה של מגילת אסתר הוא ביטוי להנהגת הקב"ה את עולמו בעת הגלות.[2] ראשית, דרך דמותה של אסתר. הזוהר מקשר בין אסתר לספירת מלכות דרך המושג 'קרקע עולם'.[3] בלשון הקודש, המילה 'קרקע', כמו גם 'ארץ' ו'אדמה', מייצגות היבטים שונים של ספירת מלכות, כך שהמושג 'קרקע עולם' מכוון להופעת המלכות בעולם. כלומר, אסתר במציאות חייה מגלמת את הספירה 'מלכות'. שנית, דרך דמותו של אחשוורוש. הביטוי 'המלך', החוזר במגילה כמילה מנחה, מכוון באופן נסתר לקב"ה,[4] כך שמלכות אחשוורוש היא לבוש של מלכות הקב"ה בעולם המתממשת באמצעות מלכי הגויים.[5]

זהו המוקד הראשון של הצער המצוי בסיפור המגילה: העברת התוכנית המשיחית בעולם מעם ישראל אל האומות. הדבר ישתנה בעידן של מלכות המשיח, שבו תחזור המלכות לעם ישראל. ניצנים של עידן זה מזהה מניטו כבר בתקופתנו, בעקבות התופעה הפוליטית שבה מלכויות רבות הגיעו אל קיצן במהלך המאה העשרים.

הצער השני: תום הנבואה

הממד השני של הצער הוא סוף עידן הנבואה שהתרחש בתקופה המתוארת במגילה. מניטו מסביר זאת דרך רמז תלמודי. הגמרא במסכת חולין (קלט ע"ב) שואלת על הקשר בין אסתר לתורה: "אסתר מן התורה מניין?" ועונה: "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". אין זו סתם רמיזה הקושרת בין השם הפרסי 'אסתר' לבין המילה המקראית 'הסתר' המוזכרת בפסוק. מדובר על בבואה של תקופה, התקופה של מגילת אסתר, שבה האנושות כולה חוותה שינוי רחב היקף בתרבות העולם. דרך ניתוח הפסוק וחשיפת הרמז, מניטו מגלה את כוונת הגמרא: הצער הוא על הפסקת התגלות הבורא אל בריאתו, או בלשון המקובלים 'הסתרה בתור הסתרה'. כפל הלשון של המושג 'הסתרה', מלמד על מהות השינוי שהתרחש בקשר שבין האדם לבוראו באותה התקופה.

להסתר הפנים של הבורא בהיסטוריה יש מספר רמות. הרמה הראשונה, וההכרחית להופעת האדם, נוצרה מעצם מעשה הבריאה. כדי להשפיע על מהלך ההיסטוריה, האדם זקוק לבחירה חופשית. על מנת שזו תתממש, הכרחי שהעולם הנברא המשתנה תדיר על ידי היוצר, כפי שאירע במהלך ששת ימי בראשית, ישתעבד לסדר של חוקים דטרמיניסטיים המאפשרים לאדם לתכנן את צעדיו. במילים אחרות, כדי להעניק לאדם את המפתחות להתוויית כיוון התפתחותו של העולם, הבורא, בתום היום השישי של ימי בראשית, 'מפנה את הבמה' ומסתתר תחת המסווה של עולם הטבע. זוהי ההסתרה הראשונה המכונה הסתר פנים – הבורא מסתיר את פניו מבריאתו. בכל זאת, ברמה הזו עדיין קיים קשר בין הבורא לבריאה דרך ההתגלות.[6]

מניטו מזכיר בשיעור בקיצור נמרץ שתי תגובות להתגלות בתקופת הנבואה: העבודה הזרה והנבואה העברית. השילוב של בורא המסתתר מאחורי חוקי הטבע, בד בבד עם מצבים שבהם הוא מתגלה – כלומר נמצא ומסתתר – גרם לאדם תחושה של היעדר וגעגוע. תחושה זו הביאה אמנם לתוצאה שלילית – התגברות האלילות והעבודה זרה, שהתיימרו לזהות את עקבות הבורא המסתתר בבריאה, אך היא גם הובילה לתוצאה חיובית, חיזוק האמונה בנוכחות האלוקות: "הרגשה שלילית מביאה למשהו חיובי: יודעים שחסר משהו. לכן יש מקום לאמונה". גם אם בתקופת הנבואה בני האדם לא חוו התגלות בעצמם, אף אחד לא פקפק במי שכן חווה זאת או הכחיש שהיא קיימת. האמונה באלוהות ובהיתכנות של התגלותה לבני אנוש אפיינה את חוויית הקיום של בני האדם בזמן הנבואה.

בעקבות חורבן בית ראשון שבישר את סוף העידן הנבואי, חוויית ההתגלות החלה להשתכח מן האנושות. הבורא הסתיר את פניו בשנית, ובני האדם ברחבי העולם הפסיקו להבין את הדיבור האלוהי, בין אם מדובר בנבואות ובין אם מדובר בסיפורי מיתולוגיה. זוהי הרמה השנייה של הסתר הפנים – 'הסתרה בתוך הסתרה'. תחושת ההיעדר נמוגה, ועמה האמונה העוצמתית שאפיינה את התקופה הקודמת: "כל הביטויים שאנחנו לומדים במקורות [כמו 'מלאכים' למשל] היה להם משמעות, פשוטו כמשמעו, באותה תקופה של גילוי שכינה. אבל בתקופה שלנו זה כאילו. כאילו מאמינים בזה, בלי להאמין, מכיוון שאין לנו ניסיון בזה" (מתוך השיעור). לפי מניטו, מצב כזה של חוסר אמונה אינו מצבה הטבעי של הבריאה.

כדי להסביר מהיכן נובע המצב הזה, נזקק מניטו להמשך הפסוק שהגמרא מביאה "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא, יח). מתוך משמעות המאורעות ההיסטוריים שהתרחשו בתקופת המגילה הוא משכלל את הפרשנות השכיחה לפסוק, ומציג כמין משולש יחסים בין ההסתר הכפול, הפנייה אל אלוהים אחרים ונטישת הארץ. כאשר עם ישראל נוטש את ארצו, עצם נטישת הארץ מהווה פניה לאלוהים אחרים, שכן הארץ הינה מימוש של השכינה בעולמנו.[7]

הצער של סוף הנבואה קשור בקשר הדוק לתקופה ההיסטורית של מגילת אסתר. גם היעדרות שמותיו של הקב"ה מהמגילה רומזת לפער זה. זאת ועוד, בתקופת המגילה עם ישראל עמד בפני הזדמנות לחזור לארץ ולהחזיר את התגלות השכינה, אך זו הוחמצה, ו'ההסתרה בתוך הסתרה' אף הוחרפה.

הצדיקים והנהגתם

בכל זאת, גם בתקופת ההסתר הכפול ישנם סימנים של התגלות – דרך ניסים גלויים ונסתרים כמו זה של המגילה. זיהוי הסימנים הללו, שהם בבחינת חוויה מצומצמת של ההתגלות שאבדה, מקנה תחושה של גילוי שכינה אף על פי שהמאורעות נראים לכאורה כהתרחשות טבעית. מיומנות הזיהוי הזו היא סגולתם של הצדיקים, בעלי רוח הקודש. כוח אמונתם הוא כה עוצמתי, עד שהם מקרינים אותו על סביבתם הקרובה באופן שגם השוהים במחיצתם זוכים להתחזק באמונה ויראת שמיים. תופעה זו מקבלת ביטוי בפירושו של מניטו בעקבות המהר"ל על הגמרא (ברכות לג ע"ב), שיראת ה' לגבי משה היא "דבר קטן". מבחינה מילולית, קיימים שני פירושים למילה 'גבי'. הראשון והנפוץ הוא 'כלפי משה'. אך יש פירוש נוסף: 'ליד משה', 'סמוך למשה'. כלומר, בסביבתו של משה (והצדיקים הממשיכים את דרכו) הנוכחות האלוהית מורגשת ברמה כזו, שהדרישה ליראת שמיים נראית פתאום כ'דבר קטן' וקל להשגה.

מגילת אסתר מעניקה משמעות מכרעת ביותר לנוכחותם ותפקידם של הצדיקים שבדור. על פי המדרש ופירושו של בעל ה'תורה תמימה', המילים "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה" (אסתר ד, א) מלמדות שמרדכי ברוח קודשו זכה לגילוי של משמעות המאורעות, כמו בנבואה, דרך חלום. חלומו הביא אותו לפנות לאסתר, והיא יזמה תפילה של היהודים. התפילה ההיא לא הסתכמה רק בבקשת צרכים, אלא גם שיקפה שינוי תפיסתי: ההתגלות אינה הכרחית לאמונה. היהודים משלימים עם ההסתר הכפול והיעדר ההתגלות, ובכל זאת מתחזקים באמונתם.

השינוי התפיסתי של היהודים באמונתם כלל מרכיב נוסף שהתלמוד מדבר עליו: קבלת התורה מחדש מתוך רצון חופשי – "הדור קיבלוה" (שבת פח ע"א). בפסקאות הקודמות שבהן דיברנו על הסתר הפנים, הזכרנו את דברי מניטו בשיעור על המשוואה בין ההתגלות לבחירה. צד אחד שלה מצביע על כך שההתגלות של הבורא שוללת את הבחירה. במעמד קבלת התורה בהר סיני בלט העיקרון הזה ביתר שאת: נוכח הבורא לא ניתן לבחור אחרת ממצוותו – הקב"ה "כפה עליהם הר כגיגית" כלשון הגמרא (שם). כלומר, במעמד הר סיני, קָבלתם של ישראל את התורה לא יכלה להיות תוצאה של בחירה חופשית מלאה, משום שכאשר ישנה התגלות הבחירה מתרוקנת ממשמעותה. ואילו בתקופת המגילה "הדור קיבלוה", שכן ההסתרה של הבורא מאפשרת את הבחירה. בעוד שההסתרה הראשונה במעשה בראשית יצרה בחירה ברמה מסוימת, ההסתרה הכפולה בזמן המגילה וסיום ההתגלות הוסיפה אפשרויות חדשות של בחירה. החלה תקופה חדשה שבה הבחירה האם לקיים את רצון הבורא הפכה דומיננטית יותר.

משמעות נוספת בנוגע לתפקיד הצדיקים היא צורת ההנהגה המיטבית של עם ישראל בזמן ההסתר הכפול: הצדיק תופס את מקומם של הנביאים כסמכות המגלה את דבר ה' ומפענחת את משמעותם של מאורעות ההיסטוריה. בעקבות רמזים שמפזר הרב אפשטיין בפירושו 'תורה תמימה', מגלה מניטו כוונות עמוקות בנושא. חלומו של הצדיק בתקופת ההסתר הכפול מהווה מעין התגלות נבואית, המתווה דרך להתנהלות בעולם של הסתר ומסייעת להימנע מהמכשולים הנסתרים באפלה. כלומר לצד הצער, סוללת המגילה את הנתיב שבו יכול העם לשרוד בתקופה החשוכה של הגלות: מומלץ ללכת בדרכם של הצדיקים. חלומותיהם ורוח קודשם מאירים לעם כולו את משמעות המאורעות ואת הדרך הנכונה לנהוג בעקבותיהם. ואכן, צורת החיים הזו של הנהגת רבנים וצדיקים אפיינה את עם ישראל מאז הופסקה ריבונותו המדינית.

אולם ראיית הצדיק את הדרך הנכונה אינה ערובה לכך שהעם אכן צועד איתו. מניטו מאיר את הדיאלקטיקה בין שתי דרכי התגובה האפשריות של העם, מתוך כפל משמעות הביטוי 'ממקום אחר', שנאמר על ידי מרדכי (שבאותו דור היה הצדיק שרואה את הדרך הנכונה) כתגובה להיסוס של אסתר: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (אסתר ד, יד). על פי לשון הקודש, הביטוי נראה פרדוקסלי: ה'מקום' הוא ביטוי לקב"ה (בראשית רבה סח, ט) ואילו ה'אחר' הוא הביטוי האנלוגי ל'סטרא אחרא' ('הצד האחר'). אלא שטמון כאן יסוד חשוב בבחירת האדם: בין כך ובין כך יתקדמו המאורעות אל תכליתם האלוהית בכל דרך שאסתר תבחר. בן האדם, מסביר מניטו בשיעורים אחרים, אינו יכול לקבוע את היעד הסופי של גורלו, אך יש בידו לבחור האם הוא יתממש דרך תורה ומצוות או דרך ייסורים.[8] האפשרות האחרונה מכונה כאן דרך המילה 'אחר', תחת השפעת 'המן'. כפי שהזהיר מרדכי, אם חלילה מתנהלים הדברים בדרך זו, המנהיגות היא הראשונה לשלם את המחיר: "ואת ובית אביך תאבדו".

ההחלטה שקיבלה אסתר על פי רוח קודשו הנבואית של מרדכי ללכת בדרך הנכונה, מוסיפה נדבך של שמחה ל'ימי אחשוורוש', למרות הצער. לעומת זאת, יש מקרים שבהם עם ישראל שוגה בהחלטותיו ומפנה עורף להנהגה של הצדיק. בתחילת השיעור הביא מניטו דוגמה לכך: על אף הפצרותיו של עזרא הסופר, הצדיק של אותו הדור, רוב עם ישראל לא שב מבבל לאחר הצהרת כורש. המאורעות וגזירות השמד המסופרים במגילה – דגם לייסורים שעוברים על עם ישראל בשעה שהוא מתמהמה לשוב לארצו במועד[9] – הם תוצאה ישירה של הבחירה המוטעית הזו, שהובילה להמשך הצער: "ויהי בימי אחשוורוש".

חייב איניש לבסומי

את העיקרון של הבחירה החופשית והקריטריונים לדרך נכונה ושגויה, משכלל מניטו בהמשך השיעור דרך הסבר מפתיע לביטוי הלכתי מפורסם: "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". 'ארור המן' מבטא בחירה שגויה של האדם, ואילו 'ברוך מרדכי' מבטא את הבחירה הנכונה. הגמרא, באותו מקום שבו היא דנה על המקור לאסתר מן התורה, שואלת גם על המקור ל'המן', ומציעה ביטוי מתוך פסוק שנאמר בהקשר האכילה מעץ הדעת. והנה, קיים קשר עמוק בין דרכו של המן לעץ הדעת. דרך האכילה מעץ הדעת ('המן העץ'), פעולה שנבעה מבחירה שגויה של הצד האחר ('ארור המן'), נכנס החטא לעולם, ומאז עולמנו מעורב מטוב ורע. מאז מוטלת על האדם המשימה לתקן את העולם דרך בירור הטוב מהרע במהלך ההיסטוריה. הבחירה ב'ארור המן' – המייצג את הצד הקיצוני של הרע בעולם, הסטרא אחרא – מובילה את המאורעות לתכליתם בדרך של ייסורים, ואילו הבחירה ב'ברוך מרדכי' מובילה לבירור הטוב מהרע דרך התורה. הדרך האחרונה רלוונטית במיוחד בדור של סיום הגלות – כפי שהיה אפשרי בתקופת אסתר ומרדכי, וכפי שהדבר מתאפשר מחדש בתקופה שלנו.

שתיית היין בחג הפורים מסוגלת לטשטש את הגבול שבין הטוב והרע השייכים לעץ הדעת. חוויית השכרות צריכה להיעצר באותו קו גבול, המאפשר מחד לגעת בחוויית האחדות שהייתה לפני חטא עץ הדעת, ומאידך להישאר בתחומי המוסר, המבחין בין טוב ורע: "כי היין נותן את הערבוב בין טוב ורע. אז להגיע עד אותו גבול ולהסתפק בזה. זאת אומרת, המצווה היא כפולה: קודם כול להיות בשמחה של היין. זה מצווה, חובה. אבל אחר כך להסתפק בגבול – וזה קשה מאד. עד דלא ידע ולא יותר" (מתוך השיעור). מניטו מדייק בביטוי: "עד דלא ידע" – ולא עד בכלל". אכן, לפי רוב פוסקי ההלכה יש מצווה של שמחה על היין, אך יש איסור להשתכר עד כדי אובדן חושים ועשתונות.

בסוף השיעור קושר מניטו בין הנושאים שעלו בו: היין, הבחירה והנהגת הצדיקים. כאשר הולכים בדרך השגויה, כמו בעת שכרות קיצונית, מתקשים לזהות את הרע, שלעתים מתלבש במצג של טוב. בנקודה הזו, עלולים לאבד את המצפן המוסרי ולהכשיר את הרע. כמו במקרה של אסתר, המנהיגים – מתוקף היותם דמויות כלליות שמייצגות תהליך שעובר העם כולו – הם הראשונים לשלם את המחיר.

הערות:

[1] ייתכן שיש כאן תהליך נוסף שמייצגת אסתר. הצלתה של אסתר את היהודים במחיר אבדתה מקבילה לתהליך היציאה לגלות: אמנם שלא כעמים האחרים שנכבשו, עם ישראל ניצל ביציאתו לגלות, אך המלכות אבדה ממנו ועברה באופן מקיף ממנו אל הגויים.

[2] משנה אבות, פ"ו מ"ז: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" – פשטם של דברים מלמד שסיפור אסתר קשור להבאת גאולה לעולם.

[3] ראו בזוהר (הוצאת ראובן מרגליות ומוסד הרב קוק), פרשת חוקת, קפג, ב: "רבי יצחק פתח, ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וגו'. מגלת אסתר ברוח הקודש נאמרה, ובגין כך כתובה בין הכתובים. ויהי ביום השלישי, דאתחלש חילא דגופא, והא קיימא ברוחא בלא גופא, כדין ותלבש אסתר מלכות. מאי מלכות. אי תימא בלבושי יקר וארגוונא, הא לאו הכי אקרי. אלא ותלבש אסתר מלכות, דאתלבשת במלכות עלאה קדישא, ודאי לבשה רוח הקדש." וראו עוד ברעיא מהימנא, ויצא, ער"ה ב, ובפרדס רימונים לרמ"ק, שער ערכי הכינויים, ערך 'קרקע': "קרקע נקראת השכינה (בתקונא יט, דף) מפני שהיא קרקע עולם לכל הט' ספירות העליונות ועליה אמרו (סנהדרין עד ע"ב) אסתר קרקע עולם היתה. ובה נטועים איש על מקומו ובמציאות זה נקראת קרקע".

[4] הדברים מפורשים גם בתלמוד. ראו מגילה טו ע"ב: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך. אמר רבי תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם".

[5] חגיגה ה ע"ב: "מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים. ר' שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים".

[6] "האל קורא את עצמו: 'אל מסתתר בשפריר^' כדי שתהיה בחירה לאדם. אבל יש לנו אִמרה בשם הנבואה של גלוי שכינה. בעולם של הסתר פנים – יש גילוי" (מתוך השיעור).

[7] של"ה, פרשת ויחי, אותיות ה-ו.

[8] ראו בשיעורו של הרב על נתיב גמילות חסדים, שיעור 1, שנמצא באתר מכון מניטו. על שתי הדרכים הללו ראו מאמר 'מתן תורה' של הרב אשלג.

[9] השואה שחווה עמנו בזמן שיבת ציון היא דוגמה לכך. מניטו חי את צער החטא הזה ואת תוצאותיו הקשות באופן יומיומי, וחש אחריות אישית של ממש לשכנע את שארית הפליטה בתפוצות לשוב לארץ ואת היושבים בציון להבין את משמעות התקופה, דווקא לאור הסכנה שצפה מכך שתוכניתו של הקב"ה עלולה להתממש 'ממקום אחר'. וראו על כך בהרחבה בדברי מניטו בנספח עיונים ובהרחבות בסוף הסיכום.