תורת התולדות

המקרא, ובעקבותיו העִבְרִי, משתמש במושג ״תולדות״ כאשר הוא מספר את היסטוריית האנושות, כשהוא דן במתרחש במשך זמן אותה היסטוריה. משמעות המילה ״תולדות״ בלשון הקודש שונה באופן מהותי ממשמעות המילה ״היסטוריה״ אצל הפילוסופים היוונים.

הפילוסופים היוונים, ובעקבותיהם התרבות המערבית הקלסית, שמים את הדגש על האירועים, והם מתייחסים לאותם אירועים כאל תופעות.[1] הפילוסוף מנסה לחשוף תבניות בלתי פרסונליות מתוך אותן תופעות, חוקים בלתי פרסונליים הקובעים את מהלך ההיסטוריה.

במובן הזה התורה אינה ספר היסטורי. התורה עוסקת בעיקר בזהות האנושית והמוטציות המתרחשות באותה זהות במשך הזמן של ההיסטוריה, החל מאדם הראשון, אב האנושות, עד שהיא מצליחה להוליד את בנו, ה״בן אדם״ האמִתי, כפי שהוא מכונה על־ידי נביאי ישראל.[2] התורה מדגישה את האירועים המקדמים את האדם, את האנושות כולה לקראת הולדת בנו, ושמה את הדגש על הבעיות הזהותיות הקשורות למאמץ זה, ולא על פרטי אירוע זה או אחר או על כרונולוגיית אירועים מסוימים. העברי שם את הדגש על זהות האדם, על מידת ההתאמה הקיימת בין אותה זהות בכל נקודת זמן ובין מחשבת הבורא[3] ותכניתו, כאשר הוא ית׳ ברא את עולמו.

התולדות הן התולדות של מישהו - האדם, שנברא על־ידי מישהו, הוא בורא עולם, כאב של בנו לעתיד לבוא. התפיסה העברית של הזמן היא תפיסה דינמית של מאמץ המביא בסופו של דבר ל״בן אדם״, כפי שהוא כבר במחשבת הבורא. אותו ״בן אדם״ הוא היש האמתי. ההיסטוריה האנושית, היא מעין הקדמה להופעת היש האמִתי, פתיח להיסטוריה של הבן אדם האמִתי. תפיסה זו, לפיה כל עוד אותו בן אדם טרם נולד, אנחנו עסוקים במעין פרה־היסטוריה שקודמת להופעת היש האמִתי, נוגדת את התפיסה הפילוסופית היוונית והמערבית המדברת על ההיסטוריה שלנו כהיסטוריית היש.

המילה ״תולדות״ מופיעה י״ג פעמים בתנ״ך והיא תמיד כתובה בכתב חסר,[4] חוץ מן המופע הראשון ׳אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם׳[5] והמופע האחרון ׳וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת חֶצְרוֹן׳[6] הפותח את תולדות דוד המלך, בסוף מגילת רות. במהלך ההיסטוריה נמצאת האנושות במאמץ מתמיד להוליד את בן דוד, והתורה חושפת את השינויים העיקריים שחלים בזהות האנושית, החל מאדם הראשון, דרך נֹחַ, שֵׁם, עֵבֶר, אברהם, יצחק ויעקב עד שיעקב מקבל את השם ישראל. בכל שלב ושלב שופט הקב״ה את המהלך שהביא לידי אותו שינוי כדי לקבוע אם השינוי חיובי, המקדם אותנו לקראת הולדת הבן אדם, אם כישלון, מבוי סתום, או חזרה לאחור.

המושג ״תולדות״ טומן בתוכו את רעיון הבירור. הבירור נעשה בכל שלב ושלב כדי לזהות דרך מי עוברת הזהות המתאימה יותר למחשבת הבורא, המתקדמת באמת לקראת הולדת המשיח, כסמל של אותו ״בן אדם״ אמִתי. זהות שמתבררת כקרובה בלבד לזהות המובחרת יותר, המבוררת יותר, המתאימה יותר למחשבת הבורא, שבאותה נקודת זמן פוסלת את עצמה ואינה יכולה עוד להוליד את אותו ״בן אדם״. כך קורה עם אברהם ולוט, עם יצחק וישמעאל ועם יעקב ועֵשָׂו.

אברהם הכיר את בוראו

העברי יודע כי העולם שבו הוא חי נברא על־ידי בורא עולם. הוא אינו זקוק להוכחה כלשהי, לספקולציה פילוסופית כדי לדעת שיש בורא לעולמנו. אם כך הוא המצב, נשאלת שאלת נחיצות סיפורו של מעשה בראשית בתורה. מהי מטרת המספר המקראי בקודש כאשר הוא מוסר לנו ש׳בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׳?[7] המספר המקראי בקודש מבקש ללמד אותנו שאותו עולם, והאדם כנצר הבריאה, נתון מתחילתו להיסטוריה מסוימת, בעלת יעד ותכלית מוגדרים על־ידי הבורא עצמו.[8] הוא מבקש ליידע אותנו שיש משמעות לזמן ועל האדם להגיע, דרך מאמציו, למפגש שקבע עמו בורא העולם בסוף היום השביעי. הוא מבקש להזכיר לנו שעל האדם מוטלת המשימה להשלים־לתקן את העשייה של הקב״ה במהלך ששת ימי המעשה.

המושג ״בריאה״ אינו מבחינת התורה מושג מטפיזי, תאולוגי מופשט. זהו מושג בעל משמעות מוסרית משום שהבריאה היא האקט המוסרי par excellence. הקב״ה רצה לברוא את האדם והוא נותן את היש לאדם במתנה.

הקב״ה רצה לברוא את העולם ויש לו ״פרויקט״ עבור עולמו. דרך התולדות צריך האדם להוליד את הבן אדם. כאשר יעד זה יושג, ישפוט הקב״ה את המהלך כולו, בדומה לשיפוט המהלכים הקודמים וייכתב בתורתו ״וירא אלוקים כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי״.[9] אז תיפתח ההיסטוריה של היש האמִתי, ביום השמיני.

הדרך שבה מגיע אברהם להכרת בוראו מאפיינת את גישתו של העברי. אברהם קודם כול מכיר את עצמו כנברא, כבריאה, כמי שמקבל את היש שלו מבחוץ, כמתנת חינם, כחסד מוחלט.[10] מתוך הכרה זו יוצא אברהם למסע שבו הוא מחפש מיהו בוראו:

׳ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וגו׳׳ - ר׳ יצחק פתח: (תהילים מה) ׳שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך׳. אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב״ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם.

בראשית רבה, פרשה לט-א

אברהם אינו עוסק בפילוסופיה ספקולטיבית. הוא אינו שואל את עצמו אם יש בורא לעולם, אלא מיהו הבורא, העומד מאחורי חוקות הטבע הבלתי פרסונליים. הגילוי האלוקי של אברהם אבינו מגיע מחוץ לנפשו אל תוכו, מלמעלה למטה, מתוך עמדה של ספקנות היוצרת מעין חלל ריק בתודעתו.

העמדה הפילוסופית, שלא כמדרש, טוענת כי ההכרה באלקות מגיעה מתוך האדם. מוכרת המימרא של הפילוסוף רנה דקארט[11] ״אני חושב משמע אני קיים - cogito ergo sum״ - משמעותה לענייננו היא: אני קיים לכן אני יכול לבדוק מה יש במעמקי תוכי. אולי אגלה שם את האינסוף. במקרה הטוב יאמין דקארט באלוקים תוצרת דקארט, ופילוסוף אחר יאמין באלוקים תוצרת עצמו וכו׳. ואולי לא. הכול ספקולציה. אין דרך לצאת מן הספק.

גישתו של אברהם שונה לחלוטין משום שהוא מניח מלכתחילה שהתשובה אינה נמצאת בו. לכן הציץ עליו בעל הבירה, הקב״ה, ואמר לו: אני בעל הבירה. רבי יהודה הלוי - הריה״ל, מוסיף שאם לא היה ה׳ נגלה אלינו, לא היינו יודעים שהוא קיים.[12]

הכרתו העצמית של אברהם כבריאה היא רגע מכונן בתודעה העברית. להכיר את עצמי כבריאה, פירושה להיות מודע לעובדה שאני קיים רק אם אני מקבל את היש שלי ממישהו אחר. מהכרה זו, ממודעות זו, נגזרת תפיסה מסוימת של ההיסטוריה, של הזמן ושל המוסר. הזמן הוא הזמן של הקניית היש שקיבלתי במתנה, ברגע הלידה, והקריטריון לשיפוט מעשיי הוא קריטריון מוסרי.  

מי יהיה ישראל

התורה אינה מסבירה מדוע רצה הקב״ה לברוא את העולם, אולם התורה שבעל פה קובעת שקיום אותו עולם תלוי בקבלת התורה על־ידי ישראל:

׳ויהי ערב ויהי בקר יום הששי׳ ה׳ יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. (מסכת שבת פח ע״א)

אמר רבי אלעזר: כד ברא קב״ה עלמא על תנאי הוה, דכד ייתון ישראל אם יקבלון אורייתא יאות, ואם לאו הרי אנא אהדר לכו לתהו ובהו, ועלמא לא אתקיים עד דקיימו ישראל על טורא דסיני וקבילו אורייתא. (זוהר חלק א׳ פט ע״א)

[13]

אין משמעות לעולמו של הקב״ה בלי ישראל, בלי אומה המקבלת את התורה. אם אין בעולמו של הקב״ה עם שמוכן להישפט על־פי התורה של איחוד המידות, אין משמעות לעולם ואין לו זכות קיום.

חשוב להבין מיד שהסיפור המקראי אינו סיפור טרגי או פסימי. הוא אמנם סיפור דרמתי אבל אופטימי,[14] המתקדם, על אף הכישלונות בדרך, לקראת השגת יעדו. השאלה המעסיקה אותנו, דרך הסיפור המקראי, היא מי במציאות, יהיה אותו ישראל שיקבל את התורה וייתן את זכות הקיום לבריאה כולה.

״בעל הטורים״, בתחילת פירושו לתורה,[15] מדגיש דווקא את הממד האופטימי של הסיפור המקראי כאשר הוא כותב שהמילה הראשונה של התורה ״בראשית״ מתפרשת כנוטריקון: בראשונה ראה אלוקים שיקבלו ישראל תורה, כלומר בטוח שישראל כלשהו יקבל את התורה שהיא הנותנת את הערך, את המשמעות לעולם. השאלה היא מי יהיה אותו ישראל ועל כך מספרת התורה דרך התולדות.

אפשר לשאול שאלה זו באופן שונה: האם רק אותו עם ישראל שאנחנו מכירים היום, צאצאי אברהם, יצחק ויעקב, היה יכול, היה מסוגל לקבל את התורה? מתן תשובה חיובית לשאלה זו מביא אותנו לשאול שאלה נוספת: אם הכול נגזר מראש, איך באה לידי ביטוי בחירתו החופשית של האדם? מדוע התורה טרחה וסיפרה לנו את אשר התרחש מאדם הראשון עד מעמד הר סיני?

התורה דרך הפתיחה ״ההיסטורית״ שלה, דרך התולדות, מבקשת לקבוע כלל יסודי, מהותי בדרכי ההשגחה והנהגת העולם והוא שמעיקרא, כל אומה ואומה הייתה יכולה להיות אותו ישראל, כל אחד ואחד היה יכול להפוך להיות אברהם. אברהם אבינו לא נולד כאברהם אלא כאַבְרָם מאור כשדים. מכאן זכותו העצומה של אַבְרָם שהצליח, אחרי תהליך ממושך של בירור אמיתת מידתו, להיות אברהם העברי המתחיל בייסוד האומה הישראלית.

מתחילת חומש בראשית מספרת התורה מה קרה במשך הדורות בפרויקט התולדות - מי התקדם ומי נכשל ונפסל פסילה עצמית, על־פי שיפוט מוסרי של הבורא.

זה היה יכול להיות נֹחַ עצמו או אשור, למשל,[16] אולם הם פסלו את עצמם. בסופו של חלק זה בתהליך, עשרה דורות מאדם עד נֹחַ ועשרה דורות מנֹחַ עד אברהם, הגענו למצב שבו רק משפחה אחת, משפחת אברהם,[17] מתוך כל משפחות האדמה, הצליחה וזכתה להגיע למדרגה הרצויה, וממנה יוכל לצאת אותו עם ישראל.

החלק השני של תהליך הבירור הוא פנים־משפחתי, המתרחש בתוך משפחתו של אברהם עצמו. מלכתחילה, גם כאן, כל האופציות היו פתוחות, אולם בכל שלב ושלב מתקיים בירור, ותוך כדי הבירור הזה מופיעה הדמות של יעקב כראויה לקבל את השם ישראל: אברהם ולא לוט, יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עֵשָׂו.

מלכתחילה לא נגזר שכך יהיה. הדוגמה המובהקת היא יעקב ועֵשָׂו. יצחק אבינו סבר ששניהם יחד יקימו את עם ישראל. יצחק חשב שיעקב ייתן את הכוח הרוחני ואילו עֵשָׂו יעסוק ב״חומר״ כ״איש שדה״.[18] אולם עֵשָׂו פסל את עצמו, ולכן היה על יעקב לקחת על עצמו את שני התפקידים. הדבר לא היה הכרחי מלכתחילה.

ישראל כראשית

אותו ישראל הוא באמת הראשית האמִתית של הבריאה.[19] הוא הנותן את הקיום לעולם כולו. המדרש מונה מספר דברים הנקראים ראשית, ובתוכם גם התורה. מה הם יחסי הגומלין בין ישראל לתורה? ״אי זה מהן קודם?״[20] שאלה זו היא בעלת השלכות מעשיות ביותר. אם התורה חשובה יותר מעצם קיומו של עם ישראל, מה יקרה לעם ישראל אם הוא יחטא? האם עם ישראל יגיע אז לקיצו? תשובת המדרש ב״תנא דבי אליהו רבה״ פרק טו היא שישראל קודמים:

אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם? אמרתי לו: דרכן של בני אדם שאומרים: תורה קדומה לכל... אבל הייתי אומר: ישראל קדושים [קודמין]...

כלומר, במצבים מסוימים, כמו חטא העגל, צריך להשהות זמנית את התורה משום שלפי האמת המוחלטת שהתורה מייצגת, אחרי חטא חמור כזה, אין עוד זכות קיום לעם ישראל ואין מנוס מלהשמיד את עם ישראל. ׳וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם׳.[21] לכן כאשר שובר משה רבנו מיוזמתו את הלוחות הראשונים, הוא למעשה משהה את התורה והקב״ה מברך אותו על כך ״יישר כחך ששיברת״.[22] משה רבנו גילה במעשה זה את רצונו של הקב״ה, מבחינת ״הקב״ה גוזר והצדיק מבטל״.[23]

מכל מקום אנחנו לומדים מעצם ההגדרה של ישראל והתורה כראשית שקיים קשר הדוק, שלא ניתן לניתוק בין שני המושגים האלה: ישראל הוא ישראל של התורה והתורה היא התורה של ישראל.

בקרב הוגי דעות רבים יש קושי להגדיר את הזהות הנקראת ישראל. יש הרואים בישראל דת ורק דת, יש הרואים בישראל אומה ורק אומה. כל אחד שם את הדגש על ממד זה או אחר. ברצוני להציע את הדיוק של ה״בן איש חי״ בפרשת וישלח[24] כבסיס להגדרה. ה״בן איש חי״ מדגיש ״כי ישראל הוא מספר יעקב משה דוד דשלשה צדיקים אלו צריכים להיות בחיבור אחד״, כלומר הגימטריה של המילה ״ישראל״ ששווה 541, שווה לסך הגמטריות של ״יעקב״ 182, ״משה״ 345 ו״דוד״ 14. יש בישראל שלושה ממדים: העם, התורה והארץ. יעקב מסמל את ממד העם, משה מסמל את ממד התורה ודוד מסמל את ממד הארץ. אי אפשר להפריד בין שלושת הממדים הללו: עם ישראל עם תורתו על אדמתו. ברגע שמפרידים בין ממדים אלו, אנו נקלעים לבעיות של זהות. כך קרה לנו במהלך הגלות כאשר ממד הארץ היה חסר. אז התחילו הוויכוחים בנוגע להגדרה של ישראל. עלינו לחזור לנוסחה הפשוטה הזו: העם עם תורתו על אדמתו.

האידאל של ישראל

הפרויקט המשיחי של התולדות עובר בדורות הראשונים, דרך השלשלת של שֵׁת, ולא דרך האנושות של קַיִן, כפי שעולה בבירור מתחילת פרק א בספר דברי הימים א: ׳אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ. קֵינָן מַהֲלַלְאֵל יָרֶד. חֲנוֹךְ מְתוּשֶׁלַח לָמֶךְ.׳[25] אין בפסוקים אלו אזכור של קַיִן וצאצאיו משום שהם פסלו את עצמם מבחינת פרויקט התולדות של הבורא. זהו הבירור הראשון: שֵׁת ולא קַיִן. אולם השלשלת ה״משיחית״[26] של שֵׁת אינה מצליחה לחנך את האנושות של קַיִן והיא נכשלת.

׳נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת׳.[27] שלושה בנים המעמידים שבעים אומות, שבעים משפחות האדמה. בתוך הפסוקים המונים את השבעים אומות, מצויינים מספר אירועים חריגים. הראשון שבהם ׳וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרוֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר בָּאָרֶץ׳ והשני קשור לשמות בני עֵבֶר ׳שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ׳. האחדות הקמאית נשברה. האנושות התפלגה.

המקובלים אומרים שהאנושות דומה למראה שנשברה, בדור הפלגה, לשבעים רסיסים. מי שמשתמש ברסיס זה או אחר של המראה השבורה כדי לראות, רואה תמונה עקומה. אי אפשר אמנם להכחיש שיש כאן תמונה, אך היא במקרה הטוב חלקית. כך קרה עם השבעים אומות, בדור הפלגה. שוב כישלון.

תוצאת הכישלון היא שכל גוי, כל אומה לקחה אחד חלקי שבעים מן הזהות המקורית של אדם הראשון, ומאז יש שבעים אופנים שונים, פרצופים שונים להיות אדם ׳אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ׳,[28] וכל אחת ואחת היא מיוחדת במינה, יחידאית במינה. כל אומה מפתחת, מטפחת ערכים מסוימים בהתאם לזהות החלקית שהיא ירשה מפיצול האחדות הקמאית של האדם.

כל אומה מנסה, ברגע שהיא מזהה הזדמנות ויש לה היכולת לעשות כך, לכפות על שאר האומות את ה״מודל התרבותי״, הזהות התרבותית שלה. חז״ל מכנים ניסיונות אלו ה״מלכויות״. האידאל המוצהר של מייסדי כל מלכות הוא לבנות מחדש את האוניברסל האנושי, אותו אוניברסל שנשבר לשבעים רסיסים. לפחות בתחילתו, כל ניסיון כזה הוא ניסיון כן, ניסיון אותנטי, אולם במציאות הם נכשלים משום שמהר מאוד הופכת כל מלכות להיות אימפריאליסטית והיא מונעת מזהויות אחרות להתפתח. ההיסטוריה של המלכויות היא היסטוריית הכישלון התמידי של החלום האנושי הזה, והוא לבנות מחדש את האחדות הקמאית ולחיות בשלום.

הדוגמה הבולטת ביותר היא המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה־עשרה. מי שלומד את כתבי הפילוסופים הצרפתיים של סוף עידן הנאורות, שהשתתפו בפרויקט האנציקלופדיה הגדולה של דידרו, מזהה שהאידאלים שלהם כנים ואותנטיים, קרי ״חופש, שוויון, אחדות״. אולם בתוך שנים ספורות אותה תנועה מהפכנית הופכת להיות האימפריה הצרפתית שמנסה לכפות על שאר העמים את הזהות הצרפתית, תחת ההנחה ש״להיות אדם זה להיות צרפתי״. כך שבמשך עשרות שנים למדו כל ילדי המושבות, בכל פינות תבל, כולל היהודים בצפון אפריקה, שאבות אבותיהם היו גאלים! והמורה הצרפתי שלימד אותם היה משוכנע שהקדמונים האמִתיים היו גאלים, ולא יכול להיות אחרת!

מטרת המשיחיות של ישראל היא לאחד את האנושות כאשר כל משפחה אנושית, כל אומה שומרת על תפקידה הייחודי ועם ישראל בתור ׳מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ׳ מאחד את הכול.

האנושות דומה לזר פרחים. לכל פרח בזר יש תפקיד משלו ואם אותו סוג פרח חסר, הזר אינו שלם. הזר של פרויקט המלכויות הוא אוניפורמי. יש בו מקום רק לסוג פרח אחד. הזר של פרויקט המשיחיות של ישראל הוא רב־גווני, מורכב משבעים פרחים מסוגים שונים ויחד הוא מבחינת זר אמִתי. תפקידו של ישראל הוא להיות הגורם המאחד, המחזיר את הזר כזר.

לכן היה חשוב להדגיש שפרויקט המלכויות דומה מאוד במטרותיו התיאוריות, האוטופיות, לפרויקט המשיחי של בורא העולם, דרך התולדות, מאדם הראשון עד ה״בן אדם״ האמִתי שהוא מסומל על־ידי המשיח. במהלך ההיסטוריה נפלו יהודים רבים מדי קורבן לפרויקט המלכויות והתפתו לעזור להרכיב את ה״זר״ של מלכות זו או אחרת. הפרח שהם חשבו להביא מצא את עצמו מהר מאוד מחוץ לזר.

שאלה: האם יש סיכוי שהחלום של מלכות כלשהי תצליח?

תשובה: לא, מפני שהכלי התרבותי, הזהותי שנושא את החלום האותנטי הזה הוא חלקי ופרטיקולרי. לכן אותה אומה אינה יכולה להגשים את החלום שהיא נושאת. הזהות היחידה המסוגלת להיות אוניברסלית באמת, לפי הסיפור המקראי וההיסטוריה, הוא ישראל. רק יהודי מסוגל להיות בו־זמנית כל אדם אחר: יהודי־גרמני, יהודי־צרפתי, יהודי־רוסי וכו׳.

שני הפרויקטים האלה, המלכויות מצד אחד והמשיחיות של ישראל מן הצד האחר, נמצאים במצב של התמודדות מתמדת, של קונפליקט, במהלך כל ההיסטוריה.

הדגם בתורה לניסיון כזה הוא נִמְרוֹד ׳הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבּוֹר בָּאָרֶץ׳, שמייסד את האימפריה הראשונה. נִמְרוֹד מורד בבורא העולם והוא מפיץ את הסיסמה ׳נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם׳.[29] תחת שרביטו, הוא שם דגש על הקולקטיב האנושי ומנסה למחוק את האישיות הפרטית של כל אחד ואחד.

על נִמְרוֹד קמים מתנגדים, והם דווקא משתייכים למשפחת שֵׁם. הראשון שבהם הוא אַשּׁוּר, שלפי המדרש[30] לא הסכים עם המהלך של נִמְרוֹד ופרש ׳מִן הָאָרֶץ הַהִוא יָצָא אַשּׁוּר׳.[31] אולם לאחר זמן מה הפך אַשּׁוּר בעצמו להיות בעל אימפריה, בדומה לנִמְרוֹד ׳וַיִּבֶן אֶת נִינְוֵה וְאֶת רְחֹבֹת עִיר וְאֶת כָּלַח. וְאֶת רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה׳. אז התגלה המניע האמִתי שלו והוא פסל את עצמו. המניע האמִתי שלו לא היה שלילת הרעיון האימפריאליסטי של נִמְרוֹד. הוא פשוט לא הסכים שנִמְרוֹד יעמוד בראש האימפריה.

המתנגד השני הוא אַבְרָם מאור כשדים.[32] אַבְרָם נשאר נאמן לאידאל של זקנו עֵבֶר, הוא נשאר ׳אַבְרָם הָעִבְרִי׳.[33] הוא שמר על השפה העברית, על לשון הקודש[34] והוא המשיך לדבר על האחדות שהייתה ואינה עוד. זכר האחדות היה האידאל של משפחתו. נִמְרוֹד אינו יכול לסבול את הפרויקט המתחרה של אברהם, ולכן מיד הוא מבקש להרוג את אברהם, כאשר הוא זורק אותו אל תוך הכבשן.

אברהם ונִמְרוֹד מתחילים את המהלך שלהם מאותה אבחנה קיומית, אקזיסטנציאלית בנוגע למצב העולם. אי אפשר להסתפק במצב הקיים של העולם. הוא אינו משביע רצון. נִמְרוֹד מתעל את המרד, את אי־שביעות רצונו כלפי בורא אותו עולם.[35]

המרד של אברהם כלפי מצב העולם מביא אותו לשרת את פרויקט הבורא. הוא מחליט להיות עבד הבורא כדי לתקן את המצב. מאז הופך אברהם להיות אויבו של נִמְרוֹד. כעת יש לנִמְרוֹד שני אויבים: בורא עולם ועַמוֹ ישראל דרך אברהם בדור שלו. וכך קרה במהלך ההיסטוריה. שתי האידאולוגיות הבולטות של המאה העשרים, שראו את עצמן כמקימות אימפריות לאלף שנה, האידאולוגיה הנאצית האתאיסטית־חומרנית והאידאולוגיה המרקסיסטית־סטליניסטית, התאפיינו בשנאה תהומית לעם ישראל ולכל דבר שהוא מייצג.

הזהות הארמית

אחרי שהוא מנה את שבעים האומות, מבליט המספר המקראי בקודש בספר דברי הימים דווקא שושלת אחת: ׳שֵׁם אַרְפַּכְשַׁד שָׁלַח. עֵבֶר פֶּלֶג רְעוּ. שְׂרוּג נָחוֹר תָּרַח. אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם׳. מצד אחד הדבר נראה כחזרה מיותרת על הנאמר בפסוקים הקודמים משום שאין ברשימה הזו שם חדש, אולם זאת האינדיקציה לבירור השני. מכל אותם אנשים, רק אַבְרָם מאור כשדים ממשיך את סיפור התולדות. אלא שהפסוק האחרון ברשימה זו ׳אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם׳ חריג ויחידאי בתנ״ך והוא דורש עיון מעמיק דרך הדרש של הגמרא בסוף הפרק הראשון של מסכת ברכות:[36] ״בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו״. אמירה זו של הגמרא קשה משום שלפי המסופר בחומש בראשית בפרק י, ובפסוקים שראינו זה עתה מספר דברי הימים, אברהם אינו צאצא של אֲרָם בן שֵׁם אלא של אַרְפַּכְשַׁד בן שֵׁם. מהי משמעות קביעה זו של הגמרא, שכמובן יודעת היטב את סדר הדורות? מיהו אֲרָם ומה מיוחד בו?

בשלב זה של ההיסטוריה האנושית, אין אומה ישראלית. יש רק משפחה אחת, משפחתו של אברהם ששמרה על החלום של עֵבֶר. חז״ל רוצים, דרך הדרשה ״בתחילה נעשה אב לארם״, ללמד אותנו שבתוך שבעים האומות יש אומה מיוחדת - היא אֲרָם ששמרה יותר מן האומות האחרות על היכולת לבנות מחדש את הזהות האוניברסלית של האנושות.[37]

הזהות של אֲרָם היא זהות חלקית כמו שאר הזהויות של הע׳ אומות. עם זאת היא שמרה על היכולת הפוטנציאלית להצמיח מתוכה מחדש את האחדות הקמאית האוניברסלית. הזהות הארמית משמשת תבנית, רחם ההיסטוריה המשיחית המתחילה בפועל עם אברהם. היא הזהות הדומיננטית במלכות ׳בָּבֶל׳, גם כאשר מלכות זו נשלטת על־ידי דמויות אחרות, כמו נִמְרוֹד בן כוש בן חם או אשור.

בשלב זה של חייו אברהם הוא ארמי. זהותו היא הזהות הארמית, אף שהוא מצאצאי עֵבֶר וזהותו האמִתית היא הזהות העברית. הוא ״אב לארם״. בימינו היינו אומרים שהוא יהודי. הזהות היהודית היא הזהות של בני אברהם, יצחק ויעקב כאשר הם חיים בארצות לא להם, בתוך החברה הגויית המארחת אותם.

הפסוק ״אַבְרָם הוּא אַבְרָהָם״ אינו סתמי. הוא מבטא מהפכה זהותית שהיא תוצאה של המאמץ האדיר של אַבְרָם, כאשר הוא מצליח להיפרד, לזרוק את הקליפה הארמית שלו ולגלות את הזהות העברית מחדש. זאת משמעותה של דרשת חז״ל ״בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו״. שינוי זהותי זה קשור ליציאתו מן הגלות קשר ישיר.

אחיו נָחוֹר, לעומת אברהם, מחליט להישאר בגלות בחרן, והוא משתלב בנוף הזהותי הארמי עד כדי כך שהתורה מספרת לנו שמתוך בניו נמנים ׳עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם׳.[38] אבי ארם אינו בוודאי ביטוי מקרי. נָחוֹר קיבל החלטה מודעת, הופכית להחלטת אַבְרָם אחיו שחוזר לעבריות שלו. אין זה פלא שגם בתואל בן נָחוֹר כבר מכונה בתואל הארמי,[39] אף שהייחוס האמִתי שלו הוא לעֵבֶר ולא לאֲרָם.

משמעות שינוי שמו של אברהם

השם ״אברהם״, לעומת השם ״אַבְרָם״ המסמל את הזהות הארמית, הגלותית של אברהם, מסמל את הממד האוניברסלי של הזהות העברית: ״ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו״. בימינו, אנו אומרים אַבְרָם היהודי לעומת אברהם העִבְרִי־ישראלי.

אַבְרָם־אברהם הוא אותו איש אבל בשני שלבים שונים לגמרי בהיסטוריה שלו. השם החדש שהוא מקבל מבטא מהפכה של ממש בזהותו, מזהות גלותית מוקטנת לזהות לאומית־אוניברסלית במלוא תוקפה. היהודי החוזר מגלות אדום־רומי אחרי אלפיים שנה עובר תהליך דומה. עליו לשמר את הערכים היהודיים ולהקנות להם ממד חדש - ממד עברי, ממד אוניברסלי.

בתהליך הזה קיימות מספר סכנות. הסכנה הראשונה היא שהיהודי לא ירצה לחזור לארץ כלל משום שהוא שכח שהוא בכלל ממוצא עברי. הסכנה השנייה היא שבמהלך ההתפרקות מן הקליפה הארמית, יש כאלה שזורקים את הפרי עם הקליפה ושוכחים שהם ממוצא יהודי. בעיות הזהות בימינו קשורות לשתי מגמות אלו. יש כאלו השוכחים שהתורה נכתבה בעברית ולא באידיש או בלאדינו, ויש כאלו השוכחים שאנחנו צריכים לקיים את התורה. העולם היהודי מצד אחד והחברה הישראלית מן הצד האחר - חיים באותם עימותים, מתלבטים באותן קושיות: מי נשאר ארמי? מי כבר עברי? מי לא רוצה להיות עברי?

מטרת התורה על־ידי תיאור המאמץ האדיר של אברהם, כאשר הוא יוצא מן הקליפה הארמית ומבקש להגיע לזהות העברית שלו, היא ללמד אותנו איך עלינו להתנהג בזמן היציאה מן הגלות האחרונה, איזה תהליך ברמת הזהות עלינו לעבור במקביל לחזרה הפיזית לציון. אנחנו לומדים בחומש בראשית את ה״תעודת זהות״ של נשמת ישראל. ישראל מבחינת האבות וישראל מבחינת הבנים. ״מעשה אבות סימן לבנים״.[40]

המעבר מן הזהות הארמית לזהות העברית מתבצע במספר שלבים והוא מגיע לשיאו כאשר אברהם מצטווה למול את עצמו, בפרק יז. אז הוא מקבל את שמו החדש ״אברהם״. הציווי על המילה גם קשור באופן ישיר להבטחה על הארץ.[41]

רבי צדוק הכהן מלובלין, בעל ה״פרי צדיק״[42] מדגיש שתקופת האבות מתאפיינת כתקופה של קבלת הבטחות, אולם הבטחות אלו התקיימו בפועל רק בתקופת הבנים. העימות היום בין העולם היהודי כפזורה - diaspora לחברה הישראלית הוא העימות בין אבות לבנים. יהודי הגלות אוהבים להגדיר את ארץ ישראל כארץ האבות, אולם לאמתו של דבר הם האבות שלנו משום שאנחנו אלו שחוזרים לארץ ישראל מבחינת בנים. זהו סוד הפסוק בירמיהו לא-טז ׳וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם׳. גם מלאכי אומר בסוף נבואתו (ג-כד) ׳וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם׳.

אוניברסליות לעומת קוסמופוליטיות

זהותו של אַבְרָם ספציפית מאוד, כאילו מדובר על אומה אחת בין כל האומות, שלא כמו זהותו של אַבְרָהָם שהיא זהות אוניברסלית. כדי להמחיש את ההבדל ניקח לדוגמה את היהודים החיים בגולה. יהודים אלו מאורגנים בקהילות וכל קהילה קשורה מאוד לזהות האומה שבתוכה היא חיה (שהיא בעצמה אחד חלקי שבעים מן הזהות המקורית של אדם הראשון כפי שהסברנו קודם לכן), וזה הופך אותה לספציפית מאוד. יהודי־צרפתי הוא יהודי־צרפתי. יהודי־אמריקני הוא יהודי־אמריקני. אין אפשרות להיות יהודי סתם. אתה תמיד יהודי־מישהו. יהודי חי בסימביוזה עם חברה גויית כלשהי. גם כאשר הוא חושב שהוא חי בגטו סגור, במנותק מן החברה הסובבת אותו, הוא תמיד היהודי של מישהו. הוא אינו יכול להיות אוניברסלי.

כאשר יהודי מדבר על אוניברסליות הוא משתמש במינוח לא נכון או שהוא מטעה בכוונה. היהודי הוא קוסמופוליטי ולא אוניברסלי. אם השאיפה שלו, האידאל שלו דרך העבריות הפנימית שלו הם אמנם האוניברסליות, המציאות שלו מבחינה קיומית היא קוסמופוליטית משום שכל קהילה צמודה לאומה המארחת אותה, בעלת זהות ספציפית מאוד. היהודי החי בתוך חברה מסוימת, צמוד לפרצוף החלקי של אותה חברה ולא לפרצוף האדם הכללי, למין האנושי כולו. רק העברי החי בארצו יכול להיות צמוד למין האנושי כולו.[43]

מעניין לראות שדווקא היום, בְּעֵינֵי הגויים, הישראלי הוא היהודי של העולם כולו, לעומת היהודי, שהוא היהודי של הגוי שלו. כאשר יהודי אומר שהוא כמו אברהם אבינו קשור לאוניברסליות של העולם, אין הדבר נכון - הוא דווקא קוסמופוליטי משום שהוא היהודי של הגוי הזה דווקא. דווקא הישראלי בהיותו בחזרה עברי, הוא צמוד למין האנושי כולו. בשביל זה עליו לעבור את תהליך שינוי השם שעבר אברהם. צריך להגיע לשם ״אברהם״ בחזרה.

מאַבְרָם לאַבְרָהָם - תהליך בלתי הפיך

בהמשך הסוגיה קובעת הגמרא שיש איסור לחזור ולקרוא לאברהם אבינו ״אַבְרָם״:

תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר ׳והיה שמך אברהם׳. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו שנאמר ׳ולא יקרא עוד את שמך אברם׳.

קביעה זו באה לבטא את העובדה שהתהליך שעבר אברהם הוא תהליך בלתי הפיך. התקדמות עצומה בתולדות. שלב מכריע בבניית הזהות הישראלית. בחירתו של אברהם היא השורש של בחירת צאצאיו עד אחרית הימים. זה נצחי, בלתי הפיך.

לעומת שינוי שמו של אברהם, שינוי שמו של יעקב לישראל אינו בלתי הפיך:

אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב ה״נ? שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב ׳ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב׳.

הזהות הישראלית נבנית על־ידי ג׳ אבות, אברהם, יצחק ויעקב, ובכל שלב ושלב חלה התקדמות. עם זאת יש הבדל בין שני השלבים הראשוניים לשלב השלישי. שני השלבים הראשוניים הם בלתי הפיכים, לעומת השלב השלישי, וזאת מדוע?

ברמת הכלל שלושת השלבים הללו מקבילים לשלוש הגלויות, גלות מצרים המביאה לבית הראשון, גלות בָּבֶל המביאה לבית השני וגלות רומי המביאה לבית השלישי. כל עוד גלות רומי לא הסתיימה ובית המקדש השלישי טרם נבנה, יכול עדיין ישראל להיקרא יעקב. השם ״יעקב״ מסמל את ממד העם בגלות רומי, והשם ״ישראל״ מסמל את ממד העם כאשר הוא יוצא מן הגלות הזו וחוזר לארצו.

לכן לא במקרה כתוב בפסוק המובא על־ידי הגמרא ״במראות הלילה״. הלילה מסמל את הגלות וכאשר ישראל יוצא לגלות, הוא נקרא שוב יעקב. יעקב מוכן למשימה זו ׳וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי׳.[44]

אפשר להסביר את הנושא במישור אחר: אברהם הוא הצדיק של מידת החסד, יצחק הוא הצדיק של מידת הדין. שתי מידות אלו הן חלק בלתי נפרד, בלתי הפיך של זהות העם. יעקב הוא הצדיק של איחוד המידות. מידה זו טרם הפכה להיות חלק בלתי נפרד של זהותנו. ברור לכול שהבעיה העיקרית של העם היא בעיית האחדות, ולא בכדי הסיסמה של ישראל היא ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳.[45]

חלום היהודי לעומת חלום הישראלי

שאלה: מדוע בגלות היהודים הם בבחינת אבות?

תשובה: יהודי הגולה מאמינים באמונה שלמה בהבטחות של התורה דרך הנביאים שיום אחד יחזור עם ישראל לארצו. זהו חלומם, לפחות של אלו שלא התבוללו לגמרי ולא שכחו את מוצאם העברי. כאשר מתייחסים לחלום, החלום כחלום הוא שלם. הם אכן מאמינים שפעם יעלו ארצה. הם חיים תמיד באמונה זו. כאן בארצנו אנחנו חיים בעולם אחר לחלוטין. הבנים מגשימים, מקיימים ולכן מתפתח עימות ואפילו ניכור בין יהודי הגולה לישראלים, בין האבות לבנים. חלומותיו של הישראלי שונים לחלוטין מחלומותיו של היהודי בגולה. האחרון אינו חולם על עלייה לארץ. חלום זה חלף מבחינתנו. החלום שלו הוא ירושלים הבנויה לעומת החלום של היהודי בגולה ״לשנה הבאה בירושלים״.

בהיותי ילד לפני מלחמת העולם השנייה, גרנו משפחתי ואני בעיר אוראן באלג׳יריה. אז דיברו בבית אבא שהיה רב העיר ובבית סבא ז״ל יהודית־ערבית. מבחינה תרבותית ודתית, זה היה עולם עשיר מאוד, אולם הוא אבד. אז כילד הייתי חולם על ירושלים וכאשר היו שואלים אותי בבית הספר מה ארצה להיות כשאתבגר, הייתי עונה באופן מעט נאיבי: אני רוצה להיות רב בירושלים. מה שאכן קרה! כאשר אני זוכר את אותו עולם יהודי שאבד, אני באמת מוצא את עצמי בו, אולם אני יודע שהוא חלף. כעת אני חי בארץ ישראל בעולם היהודי של הנכדים שלי ועולם זה חוזר להיות עולם עברי, שונה לחלוטין מקודמו. גם בעולמם של נכדיי אני מרגיש בבית, אך בהבדל אחד. הנכדים שלי אף פעם לא ידעו מה היה עולמו של סבי ע״ה. אולם סבי היה חולם על עולמם. זהו כל ההבדל.

היהודי הגלותי מאמין בהבטחות לעומת היהודי בארץ שמתמודד עם הקושי לקיים את ההבטחה הזו. זהו עניין אחר לגמרי. הילדים שלנו אינם מאמינים בעלייה לארץ ישראל אלא בדברים אחרים לגמרי משום שהם כבר חיים בירושלים.

מתוך הריסותיו של העולם השלם הזה, מתוך החורבן הזה, קם עולם אחר לגמרי - העולם הישראלי. אני שייך לדור האחרון שהכיר את אותו עולם ואני יודע מה נחרב. מה שאני רוצה להסביר הוא שהחלום של הגדולים של אותו עולם היה העולם שלנו. זהו הסוד של הלידה והיהודים בגלות חייבים להשיב בכנות לשאלה מה עדיף באמת: האם הם רוצים להיעלם באיזה פרה־היסטוריה או לחזור להיות אומה חיה?

נוצרת אי הבנה בין האבות לבנים ואנחנו זקוקים לאליהו הנביא כדי להשכין שלום ביניהם. המשנה בסוף מסכת עדויות[46] אומרת בפירוש שאליהו הנביא אינו בא לפסול או להתיר אלא להשכין שלום בעולם, שנאמר ׳הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא׳. הוא בא לקרב בין האבות לבנים.

הערות:

[1] משמעות המילה היסטוריה Ιστορία ביוונית היא ״מחקר״ והיא הוכנסה לשימוש על־ידי הרודוטוס שכך קרא לספרו אודות מלחמת פרס־יוון.

[2] בעיקר אצל הנביא יחזקאל. ראה למשל ׳וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ׳ (ב-א).

ראה זוהר חלק א׳, קצא ע״א: תא חזי יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורי, דכתיב (יחזקאל ד-יד) ולא בא בפי בשר פגול, זכה ואקרי בן אדם ... זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם בגין דכל מלין דעלמא כלהו דחלין מקמי דיוקנא דאדם, דאיהו שליטא על כלהו, ואיהו מלכא על כלא.

[3] משמעות המילה ״מחשבת״ בלשון הקודש היא רצון. הביטוי ״מחשבת הבורא״ בא לציין את רצון הבורא עבור בריאתו ולא מחשבה בלתי פרסונלית.

[4] ראה ב״ר יב-ו: א״ר שמואל בר נחמן כל תולדות שנאמרו בתורה חסרין בר מן תרין ...

[5] בראשית ב-ד

[6] רות ד-יח

[7] בראשית א-א

[8] משמעות האות ״בית״ במילה בְּרֵאשִׁית היא בעבור, בדומה למה שיעקב אבינו אומר ללבן כאשר הוא מתחייב לעבוד שבע שנים בעבור רחל ׳אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה׳ (בראשית כט-יח). מטרת התורה היא ליידע אותנו מיד מהי המטרה, מהי התכלית: בשביל התורה, בשביל ישראל (מתוך שיעורי הרב).

[9] התורה מספרת איך הכין הקב״ה את עולמו לקראת בריאת האדם, ביום השישי. בסוף כל יום ויום שופט הקב״ה את המצב - האם המשימה של אותו יום בוצעה מספיק טוב כדי לעבור לשלב הבא ״ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״, ״ויהי ערב ויהי בוקר יום שני״, עד ״ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי״. מכאן ואילך נמסר העולם לידי האדם והקב״ה שובת ממלאכת עולמו. העולם שלנו הוא העולם של היום השביעי של הבורא ועל האדם מוטלת המשימה להביא אותו למצב שבו יהיה ניתן לעבור לשלב הבא - יום השמיני, ימות המשיח, עולם הבא. בלשון חז״ל משימה זו של האדם נקראת ״תיקון העולם״ ופירוש המילה ״תיקון״ הוא השלמה (מתוך שיעורי הרב).

[10] הכרה זו עוברת בראש ובראשונה דרך האקט של האכילה. כדי ״להיות״ אני חייב לאכול. דרך האכילה אני מקבל את היש שלי מבחוץ ואני מכיר את עצמי כנברא הזקוק לדבר חיצוני כדי להמשיך להיות. אין זה פלא שהמדרש קושר בין אברהם ובין האקט של האכילה כדרך החינוכית העיקרית שלו ללמד את העולם על קיומו של הבורא (תנחומא, פר׳ לך לך, יב): ״והיה מאכיל עוברים ושבים שנאמר ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם, לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו, ואמר להם לי אתם מברכין ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח, והיו אומרים לו היכן הוא, אמר להם שליט בשמים ובארץ וממית ומחיה מוחץ ורופא, צר את העובר במעי אמו ומוציאו לאויר עולם מגדל צמחים ואילנות מוריד שאול ויעל, כיון שהיו שומעין כך היו שואלין כיצד נברך אותו ומחזיקין לו לטובה, היה אומר להם אמרו ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר, והיה מלמדם ברכות וצדקות, הוא שאמר הכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן״. ברור אפוא מדוע קבעו חז״ל שברכת המזון היא מצווה דאורייתא (מתוך שיעורי הרב).

[11] רנה דקארט (1650-1596) פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי, נחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית ולאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית.

בספרו ״ההגיונות״ הוא מתאר את השיטה שלו שסיפקה מסגרת פילוסופית למדעי הטבע. כדי לנסות לומר דבר בעל משמעות על העולם, ביקש דקארט לצאת מנקודת מוצא כלשהי שעליה יוכל להישען בבואו לדון במהותו של העולם. נקודת מוצא זו תהיה אמת ודאית שלא ניתן להטיל בה ספק. כדי להשיג זאת, הוא הפעיל מתודה הידועה בשם ספקנות מתודולוגית ובבסיסה הטלת ספק בכל רעיון שניתן להטיל בו ספק.

[12] ראה ספר הכוזרי, מאמר א, פסקה סז: ... אולם שאלת קדמות העולם או בריאתו שאלה שקשה לפתרה היא וראיות שתי הטענות בה שוות ומה שהכריע לצד הבריאה הוא הקבלה מאדם מנח וממשה ע״ה עדות הנבואה שהיא נאמנה מעדות ההקש ההגיוני ועם כל זה אלו ראה אדם המאמין בתורה הכרח הגיוני בדעה על היולי קדמון בצרוף לדעה שלעולמנו זה קדמו עולמות רבים לא היה בכך משום פגם באמנותו שעולמנו זה נתחדש רק לפני זמן מסוים ושראשוני האנשים בו היו אדם ונח.

[13] תרגום: אמר רבי אלעזר כשברא הקב״ה את העולם היה על תנאי שום יבואו ישראל ויקבלו את התורה תתקיימו ואם לא הריני מחזיר אתכם לתהו ובהו והעולם לא נתקיים עד שעמדו ישראל על הר סיני וקבלו את התורה.

[14] התפיסה היוונית של ההיסטוריה היא תפיסה פסימיסטית לחלוטין. הם רואים אותה כטרגדיה (מעניין לראות שהטרגדיה נולדה ביוון במקביל להפסקת הנבואה בישראל). אין בדרמה ממד של פסימיזם. יש בה מתח משום שהשחקנים פועלים (זו האטימולוגיה של המילה drama ביוונית ״האקט של העשייה״) ולפעמים נכשלים. אולם הכישלון הוא זמני בלבד (מתוך שיעורי הרב).

[15] בעל הטורים מאת ר׳ יעקב בן אשר (בערך 1343-1269), בנו של הרא״ש, מעמודי הפסיקה בישראל.

[16] ראה בהמשך השיעור.

[17] עמוס ג-ב: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה.

[18] ע״פ בראשית כה-כז.

[19] ראה ב״ר א-א ״ואין ראשית אלא תורה״, ויקרא רבה לו-ד ״בשביל ישראל שנקראו ראשית״.

ראה גם פירושו של רש״י בד״ה ״בראשית״: בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז״ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח-כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב-ג) ראשית תבואתו.

[20] ראה ב״ר א-ד: ׳בראשית ברא אלהים׳ ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהן שנבראו ויש מהן שעלו במחשבה להבראות התורה והכסא הכבוד נבראו תורה מנין שנאמר (משלי ח) ה׳ קנני ראשית דרכו כסא הכבוד מנין דכתיב (תהילים צג) נכון כסאך מאז וגו׳ האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות האבות מנין שנאמר (הושע ט) כענבים במדבר וגו׳ ישראל מנין שנא׳ (תהילים עד) זכור עדתך קנית קדם בהמ״ק מנין שנאמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון וגו׳ שמו של משיח מנין שנאמר (תהילים עב) יהי שמו לעולם וגו׳. רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה שנאמר (שם צ) בטרם הרים יולדו ואותה השעה תשב אנוש עד דכא וגו׳. אבל איני יודע איזה מהם קודם אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קודם לתורה? א״ר אבא בר כהנא התורה קדמה לכסא הכבוד שנאמר (משלי ח) ה׳ קנני ראשית דרכו וגו׳ קודם לאותו שכתוב בו (תהילים צג) נכון כסאך מאז. ר׳ הונא ור׳ ירמיה בשם רבי שמואל בר ר׳ יצחק אמרו מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר... כך אילולי שצפה הקב״ה שאחר כ״ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה לא היה כותב בתורה צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל.

[21] שמות לב-י

[22] שבת פז ע״א

[23] שבת סג ע״א

[24] ראה ״בן איש חי״ מאת הרב יוסף חיים (1909-1834) מבגדאד, הלכות שנה ראשונה, פרשת וישלח, פתיחה.

[25] דברי הימים א, א, א-ג

[26] אם שֵׁת עצמו או צאצאיו, ובעיקר נח, היו מצליחים להפוך את קין או צאצאיו למוסריים, המוכנים לתת מקום לזולת ולבנות חברה מושתתת על ערכי המוסר, היינו כבר אז מסיימים את היסטוריית העולם הזה ועוברים לשלב הבא, ל״יום השמיני״. אולם הם נכשלו והאנושות הגיעה למצב שבו אין מוסר כלל. אז התערב הקב״ה כדי להציל את הפרויקט שלו והכול התחיל מחדש מנח ובניו (מתוך שיעורי הרב).

[27] דברי הימים א, א, פסוק ד ואילך.

[28] ע״פ בראשית י-ה.

[29] ע״פ בראשית יא-ד.

[30] ראה מדרש תהילים (שוחר טוב) מזמור קיח.

ראה גם ב״ר לז-ד: ... מן הארץ ההיא יצא אשור מן העצה ההיא יצא אשור כיון שראה אותן באים לחלוק על הקדוש ברוך הוא פנה מארצו.

[31] בראשית י-יא

[32] ראה דברי רבי אברהם אבן עזרא (בראשית יא-א): באותה שעה שנמרוד בנה את המגדל אברהם אף הוא היה מבוני המגדל.

[33] ע״פ בראשית יד-יג.

[34] מאז דור הפלגה העולם כולו בחיפוש אחרי ה״שפה אחת״ שבכוחה לחבר בין בני אנוש. היוונים חשבו שהגאומטריה היא בבחינת ״שפה אחת״. יש שחשבו שזו דווקא המוזיקה ויש שניסו ליצור ״יש מאין״, שפה אחת לאנושות כולה, כגון שפת האספרנטו. איש לא קלט שאותה ״שפה אחת״ נשתמרה אצל אברהם אבינו וצאצאיו. אם נעלה כיום לאוטובוס ירושלמי, נראה שאחד מדבר אנגלית, השני מדבר צרפתית, השלישי רוסית, הרביעי פרסית, החמישי אמהרית, וכולם יכולים לתקשר בלשון הקודש... נמצא שאותו אוטובוס ירושלמי הוא סממן לעקבתא דמשיחא, שבו חוזרים למצב שקדם לפילוג ולהפצה ״שפה אחת ודברים אחדים״ (מתוך שיעורי הרב).

[35] ראה ב״ר כג-ז.

[36] ברכות יג ע״א

[37] המילה ״אוניברסל״ היא כמובן מילה מודרנית. ר״ש בן יוחאי משתמש בביטוי ״אדם״ כדי לציין את התכונה המיוחדת של הזהות העברית ששמרה על אותה אוניברסליות שורשית, קמאית, כאשר הוא אומר (יבמות סא ע״א): ״וכן היה ר״ש בן יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל שנא׳ ׳ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם׳ אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם״. ישראל נשאר אדם, כלומר יש לו זהות אוניברסלית, כאשר שאר האומות הם ״האדם״, מבחינת ההשתייכות שלהן למין האנושי, אולם עם זהות חלקית עקב הפיצול שחל בדור הפלגה (מתוך שיעורי הרב).

[38] בראשית כב-כא

[39] בראשית כה-כ: וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה.

[40] ראה תנחומא לך לך ט, ב״ר מ-ו, רמב״ן לך לך יב-ו.

[41] ראה ב״ר מו-ט: ... אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסים לארץ.

[42] ראה ״פרי צדיק״ לרבי צדוק הכהן מלובלין, פרשת וארא, דרוש ג: ...והיינו כשהבטחתי להם ולא קיימתי.

[43] הבלבול במושגים אוניברסליות לעומת קוסמופוליטיות נובע מן העובדה שהיהודי יכול לעבור מחברה לחברה, לשנות את מקום מושבו ולהישאר בכל זאת יהודי. אולם אין זה הופך אותו לאוניברסלי. למשל, הוא עובר ממצב של יהודי־אלג׳יראי למצב של יהודי־צרפתי, או ממצב של יהודי־מרוקאי למצב של יהודי־ קנדי. להיות אוניברסלי הוא להיות מסוגל להעביר מסר לכלל המין האנושי המחולק לשבעים חלקי זהויות בסיסיות. רק עברי מסוגל לכך (מתוך שיעורי הרב).

[44] בראשית מו-ב

[45] ויקרא יט-יח

[46] עדויות ח-ז

ברית מילה

זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר

וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם

בראשית יז, י-יא

כאשר מקבל אברהם את צו המילה ׳וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם׳, הוא אינו יודע על איזו ערלה מדובר משום שיש ארבע ערלות באדם: ערלת האוזן, ערלת השפתיים, ערלת הלב וערלת הבשר.[1] איך אברהם הבין מעצמו שמדובר בערלת הבשר? בא המדרש ומסביר:

אמר רבי הונא בשם בר קפרא: ישב אברהם ודן גזירה שוה: נאמרה ערלה באילן, ונאמרה ערלה באדם. מה ערלה שנאמרה באילן, מקום שהוא עושה פירות, אף ערלה שנאמר באדם, מקום שהוא עושה פירות.

אמר ליה רבי חנינא בר פזי: וכי נתנו גזירות שוות לאברהם, אתמהא?! אלא, רמז רמזה לו, ׳ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד׳. ׳ואתנה בריתי ביני ובינך׳ במקום שהוא פרה ורבה.

בראשית רבה, פרשה מו-ד[2]

לפי רב הונא למד אברהם גזירה שווה מעצמו. גזירה שווה מקשרת בין שני נושאים שאין לכאורה קשר ודמיון ביניהם כלפי חוץ אלא רק בעומק הרעיוני שבו, ניתן למצוא קשר פנימי בין הפסוקים,[3] המתבטא בכך שיש בהם מילה משותפת. המילה המשותפת מלמדת שניתן להשוות בין הפסוקים, משום העומק המשותף להם. לפי רבי הונא בשם בר קפרא הקשר הפנימי בין העץ - האילן לאדם הוא הפרי. כל אחד עושה פרי, ולגבי כל אחד משתמשת התורה במילה ״ערלה״. בנוגע לעץ נאמר ׳וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ׳,[4] ולגבי האדם נאמר ׳וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם׳.

רבי חנינא בר פזי אינו מקבל לימוד זה משני טעמים. לימוד דרך גזרה שווה שייך לי״ג מידות שהתורה נדרשת בהן ומידות אלו מאוחרות יותר מזמנו של אברהם אבינו.[5] נוסף על כך, יש לנו כלל האומר ש״אין אדם דן גזירה שוה מעצמו״.[6]

התורה היא מן השמים ולא על־פי ההיגיון

הרב אריה מירקין כותב בפירושו על מדרש רבה בהוצאת ״יבנה״: ״אפילו לדעת אלה שאברהם קיים את כל התורה כולה, לא עמד על המצוות אלא ע״פ רוח הקודש או ע״פ ההיגיון״. איני מקבל את התוספת הזו ״או ע״פ ההיגיון״. יש כאן מכשול וברצוני להסביר מדוע אני מתנגד כל כך לאמירות מסוג זה.

אני יודע שאנו רגילים להסביר שהאבות ידעו את התורה לפי ההיגיון. האם זה סביר? נניח שהתורה נשכחה, האם יכול מישהו להחזיר אותה לפי ההיגיון?! רק לגבי הלכות נאמר שאפשר להחזיר אותן דרך הפלפול:

אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה ... תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספיקות ... במתניתין תנא אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ״כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.[7]

האגדה אינה ניתנת לשחזור, היא עוברת אך ורק בעל פה ואם מסורת זו נשכחה ממאן דהו, אי אפשר לשחזר אותה. לעומתה ההלכה ניתנת לשחזור על־ידי כללי הלימוד הידועים בש״ס ובפוסקים.

התורה אינה טבעית להיגיון האדם, לשכל האדם. התורה היא מן השמים. אחרי שקיבלנו את התורה דרך הנביא, דרך משה רבנו ׳וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳,[8] אנו לומדים אותה דרך כללים, כמו י״ג מידות, דרך היגיון, דרך השכל שלנו. אולם איך אפשר לומר שהתורה עצמה היא מפי ההיגיון?! הביטוי של חז״ל הוא ״תורה מפי הגבורה״.

הטעות נובעת מן ההרגל של אותם בני תורה בלימוד התורה, דרך אותם כללים לוגיים, שכליים. יש כאלו שבסופו של דבר משוכנעים שהתורה באה מהיגיון האדם. התורה אינה פילוסופיה. היא אינה המצאה של השכל האנושי, של איזה היגיון אנושי. כאשר מישהו מעלה סברה וטוען שסברה זו היא פרי שכלו, צריך להיזהר מאוד. יש דברים בגו.

לכן חשוב לזכור את דברי הנביא האחרון, המבקש מאתנו ׳זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי׳.[9] מדוע כתוב ׳זִכְרוּ׳? התשובה היא שאם נאבדת התורה מן הזיכרון שלנו, אזי אי אפשר להחזיר אותה. אם שוכחים - שוכחים, ואי אפשר להחזיר זאת דרך ההיגיון. גילוי התורה הוא דרך הנבואה של משה רבנו, רבן של נביאים, לא דרך שכלו.[10]

גם בהמשך פירושו כותב הרב מירקין שאברהם ״הכיר את בוראו ע״פ ההיגיון״ וגם כאן צריך לדייק: המדרש אומר שאברהם הכיר את בוראו.[11] המדרש אינו אומר שאברהם הכיר שיש בורא. אפשר על־פי ההיגיון להכיר שיש בורא - מניחים איזו הנחה ואז מסיקים מסקנה דרך סברה זו או אחרת שלא ייתכן עולם בלי בורא. זו פילוסופיה ספקולטיבית לשמה. ״הוכחות״ כאלו נמצאות למכביר בכל ספרי הוגי הדעות בימי הביניים או בתקופת הרנסנס, ובכל פעם קם מישהו וסתר את ההוכחה. צריך לזכור שאברהם הוא לא אריסטו! המדרש בא לומר כי אברהם ידע מיהו בוראו וידיעה זו אינה נובעת מן ההיגיון האנושי. אמירות כאלו מסוכנות.

דעתו של רבי חנינא בר פזי היא שתורת האבות היא בעלת סטטוס שונה מזו של הבנים - מן התורה שמסר משה לבני ישראל. קיים הבדל מהותי בין תקופת האבות לתקופת הבנים. האבות שמרו את התורה מבחינת מידות, מבחינת אותה דרך ארץ שקדמה לתורה,[12] אותה למדו בישיבות שֵׁם ועֵבֶר.

מזמן יציאת מצרים, אנו חיים בתקופת הבנים, ולכן אין לנו כל אפשרות לחוות את החוויה הזו הנקראת להיות אבות. זה היה עולם אחר. רק דרך חכמת הנסתר אפשר ללמוד את משמעות המושג הזה ״תורת האבות״. לכן רבי חנינא בר פזי אינו יכול להסכים עם שיטתו של רב הונא המייחסת לאברהם אבינו שיטת לימוד השייכת לתורת הבנים, קרי לימוד דרך ג״ש.

שֵׁם ועֵבֶר לעומת אברהם

שאלה: מה היה חסר לשֵׁם ועֵבֶר כדי להיות אברהם?

תשובה: הייחוד של אברהם הוא שהוא המייסד של האומה הישראלית. האומה הישראלית אינה יוצאת משֵׁם או מעֵבֶר. אברהם הוא זה שמתחיל את העניין הישראלי. המהר״ל בספרו ״תפארת ישראל״[13] שואל שאלה קצת דומה: מדוע התורה לא ניתנה לאדם הראשון או לאברהם אבינו אלא דווקא למשה ביציאת מצרים? תשובתו העיקרית היא שהתורה שלנו היא תורה לעם ישראל כעם, כאומה. מדוע צריך עם דווקא כדי שיתחיל עידן התורה? מפני שהתורה היא תורת תיקון העולם כולו, והעולם הוא מבחינת ״כלל״. לכן רק עם שהוא כלל, יכול לקבל את התורה בשם העולם, שהוא כלל.

מי שמגלה את התורה מגלה את התורה לכלל האדם, דרך האומה, ולא דרך יחידים. ההבדל בין ע״ז לתורה הוא שהע״ז נוסד בידי יחיד כלשהו ותלמידיו. תורת ישראל היא תורת העם. לכן השאלה היא מאיזו נקודה בזמן מתחילה הזהות של ישראל ככלל, כאומה.

משה כנותן התורה תמיד נקרא במקורות בן עמרם.[14] יש הבדל ברור בן אברהם לעמרם. אברהם הוא אב האומה והוא היחיד. משה הוא בן עם־רם והוא שייך לכלל ככלל. עד אברהם היו יחידים שהיו מסוגלים להיות ישראל ולמפרע יש להם חלק בעולם הבא של ישראל. אולם עד אברהם לא הייתה סגולה להיות אב לאומה. איננו מחפשים רב שיש לו תלמידים אלא אב המייסד אומה, וזה מתחיל מאברהם עד תקופת משה שהוא בן עם־רם.

שֵׁם התחיל לתקן את חטא האדם הראשון. הוא פועל בכיוון הופכי לאנשי מגדל בָּבֶל שביקשו ״נעשה לנו שם״,[15] במקום להמליך את הקב״ה על האדמה. הוא מסוגל להחזיר את השם לה׳.

עֵבֶר התחיל לתקן את חטאו של קַיִן. הוא מכונה ״אח״. ׳אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל׳.[16] הוא זה שמחזיר את המילה ״אח״ למקרא. מילה זו נעלמה מן הסיפור המקראי אחרי שקַיִן הרג את הֶבֶל.

נכון שבלי שֵׁם לא היה עֵבֶר, שבלי עֵבֶר לא היה אברהם, אולם זה מתחיל מאברהם - הוא אב. עם אברהם אנו עוברים לפאזה אחרת לגמרי. יש בו את כוח התולדות. שֵׁם ועֵבֶר היו מייסדי ישיבות לעומת אברהם שמייסד אומה. יש כאן הבדל מהותי.

אני זוכר שפעם כעס הרב צבי יהודה ז״ל כאשר הוא שמע את הביטוי הזה שהישיבות הן ״בתי המלאכה של נשמות ישראל״. הקב״ה הוא אדון התולדות, בורא הנשמות! לא הישיבות. יש כאן תפיסת עולם זרה לגמרי. יש כאן אומה, לא אוניברסיטה. אברהם הוא האב ומשה הוא רבנו, הרב של האומה.

שאלה: אנו רוצים להידמות לאבות. אם כן, מהי מטרתנו: שמירת התורה או להידמות לדרך ארץ של האבות?

תשובה: רש״י אומר על דברי אליעזר, עבד אברהם: ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים״.[17] זה פלא! אולם צריך להבין לעומק שאין תורת הבנים בלי שיחת האבות. תורת הבנים בלי הנשמה של אותה תורה, הפנימיות של אותה תורה היא לא יהדות. זה מתחיל להיות צדוקיות.[18]

קיימות ביהדות תפיסות המנתקות בין התורה לזהות העברית. יש כאלו החושבים שאפשר לקיים מצוות בלי להיות מחוברים לעם כעם. על כך יש ביטוי חריף מאוד בגמרא: ״האומר אין לו אלא תורה, אף תורה אין לו״.[19] תורה של הבנים בלי הזהות של האבות היא כבר משהו אחר. הרי מה היה ההבדל בין הנצרות ליהדות בהתחלה? הנוצרים הראשוניים היו יהודים, אולם הם ניתקו את עצמם מן העם היהודי וזה הפך להיות ע״ז.

לפני שנלמד את המדרש הבא, נסכם את המחלוקת בין רב הונא לרב חנינא. רב הונא שם את הדגש על המקשר בין האבות לבנים. מבחינת רב הונא תוכן התורה הוא אותו תוכן בין תקופת האבות לתקופת הבנים. לכן כבר למד אברהם אבינו ג״ש. רבי חנינא בר פזי מבקש לחדד את ההבדל בין תורת הבנים, שבה יש מקום לי״ג מידות, ללימוד דרך ג״ש, לתורת האבות שהיא במישור אחר לגמרי.

סוגי ערלה

ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא, ר׳ ישמעאל אומר: אברהם כהן גדול היה שנאמר (תהילים קי) נשבע ה׳ ולא ינחם אתה כהן לעולם וגו׳ ונאמר להלן (בראשית יז) ונמלתם את בשר ערלתכם. מהיכן ימול? אם ימול מן האוזן אינו כשר להקריב, מן הפה אינו כשר להקריב, מן הלב אינו כשר להקריב, מהיכן ימול ויהיה כשר להקריב? הוי אומר זו ערלת הגוף.

ר׳ עקיבא אומר ד׳ ערלות הן: נאמרה ערלה באוזן (ירמיה ו) הנה ערלה אזנם ונאמרה ערלה בפה (שמות ו) הן אני ערל שפתים ונאמר ערלה בלב (ירמיה ט) וכל בית ישראל ערלי לב ונאמר ערלה בגוף וערל זכר (בראשית יז-יד) ונאמר לו: התהלך לפני והיה תמים, אם ימול מן האוזן אינו תמים, מן הפה אינו תמים, מן הלב אינו תמים, ומהיכן ימול ויהיה תמים? הוי אומר זו ערלת הגוף. נגדא אמר: ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, אם ימול מן האוזן אינו שומע, מן הפה אינו מדבר, מן הלב אינו חושב, מהיכן ימול ויהיה יכול לחשוב? זו ערלת הגוף.

א״ר תנחומא: מיסתברא הדא דנגדא וערל זכר, וכי יש ערל נקיבה אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר הוא אם נקבה, משם מוהלים אותו.

בראשית רבה, פרשה מו-ה[20]

אחרי שאברהם קיבל את הכהונה משֵׁם בן נֹחַ הוא מלכי צדק, הוא הופך להיות כהן גדול וככזה אסור לו להיות בעל מום. השאלה העומדת לפניו היא: מהיכן הוא יכול למול את עצמו בלי להפוך לבעל מום? יתרה מזו, עקב הסרת הערלה, הוא אמור להפוך להיות תמים.[21]

התורה מדברת על ערלת האוזן, על ערלת הלב ועל ערלת הפה. רש״י מסביר שבכל מקום שמוזכרת המילה ״ערלה״, פירושה הוא אטימות: [22] ״ערל שפתים - אטום שפתים וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום (שם ו) ערלה אזנם אטומה משמוע (שם ט), ערלי לב אטומים מהבין (חבקוק ב) שתה גם אתה והערל והאטם משכרות כוס הקללה, ערלת בשר שהגיד אטום ומכוסה בה (ויקרא יט) וערלתם ערלתו עשו לו אוטם וכיסוי איסור שיבדיל בפני אכילתו (שם) שלש שנים יהיה לכם ערלים אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו״. הערלה חוצצת לפני הגילוי, מונעת את הגילוי, את האיחוד. אולם אין זה דבר מופשט, כפי שמקובל להסביר לפי תפיסת התרבות הכללית או כפי שהנצרות פירשה. כאילו ערלת האוזן פירושה מבין ולא מבין, שומע ולא שומע.[23] אין מקרא יוצא מידי פשוטו.[24]

המהר״ל מסביר בספרו ״תפארת ישראל״,[25] ברמת הנגלה, שמטרת הסרת הערלה היא יצירת החיבור בין הקב״ה לאברהם, מעבר לטבע: ״וידוע כי הערלה נקראת על שם כסוי ואטימה, וכל דבר נכסה ונבדל נקרא ערלה, וזהו בכל מקום שנאמר ערלת לב שאינו נכנס הדבר בלבו ונבדל ממנו וכן ערלת אזן כסוי אזן. וכל דבר מופרש ומובדל מדבר יש לו אטימה וכסוי המבדיל שהוא הערלה. וכל הדורות עד אברהם כל הדורות ההם היו תחת הטבע ולא היו נבדלים מן הטבע עד שבא אברהם ובחר השם יתברך בו כדכתיב (נחמיה ט-ז) אַתָּה הוּא ה׳ האלהים אשר בחרת באַבְרָם, והוציא אותם מן הטבע עד שלא היה הטבע מבדיל בין השם יתברך ובין הבריות, כי הטבע שהיא חמרית היא מבדלת בין השם יתברך ובין הבריות עד שבא אברהם ואליו היה חבור עם השם יתברך שבחר בו והוציא אותם מן הטבע, שלא היה כאן הבדל ואטימה עוד בין השם יתברך והאדם. ואז צוה להסיר הערלה היא האטימה, והמילה היא הברית והחבור שיש עם הש״י מפני שהוציא הש״י אותו מן הטבע ולכך הערלה שהיא האטימה שנולד באדם בטבע צוה הש״י להסיר אותו ביום השמיני שהוא אחר ז׳ ימי הטבע וכמו שבארנו זה למעלה באריכות, לכן נתנה המילה לאברהם בפרטות.״

המקובלים נותנים הסבר נוסף בנוגע למשמעותה הפנימית של המוכנות להסיר פיזית את ערלת הגוף דווקא כדי להיות תמים. הנושא עדין מאוד ורק ארמוז קצת לפי רוח הנסתר ותורת האר״י וכל אחד יבין אותו כפי יכולתו. הערלה היא מלכות דיסוד וצריך להסיר אותה כדי למנוע סכנה של שתי רשויות,[26] ולא, אי אפשר יהיה להאמין באל אחד.

״מהיכן ימול ויהיה יכול לחשוב זו ערלת הגוף. א״ר תנחומא: מיסתברא הדא דנגדא וערל זכר״ - הסברא של נגדא נלמדת מן הביטוי ״ערל זכר״ בפסוק ׳וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר׳.[27] ״וכי יש ערל נקיבה אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה משם מוהלים אותו.״ יש בגמרא ביטוי כזה ״דאשה כמאן דמהילא דמיא״[28] - הנשים הן מולות מעצמן.[29] לכן מן המילה ״זכר״ בביטוי ״ערל זכר״ למד אברהם אבינו את מקום המילה.

צדקה ומשפט

ברית המילה של אברהם אבינו ושינוי שמו גורמים להאצת האירועים בפרויקט התולדות של הבורא. בתחילת פרק יח באים אליו שלושה מלאכים ומבשרים לו, אחרי שנים של עיכוב והמתנה, על לידת יצחק ועל הפיכת סדום ועמורה. כל עוד אברהם הוא רק אַבְרָם, כל עוד מידתו אינה מאומתת, יכולים להתקיים בעולם סוגים שונים של מועמדים לצדקות. אימות מידתו של אברהם, אימות צדקותו כצדיק של מידת החסד באמת, גורמים להעמדה לדין של בני דורו. הדוגמה הבולטת היא המשפט של החברה המושחתת של סדום. לוט שנראה עד כה כקרוב מאוד לאַבְרָם, מגן עליה. גילוי האותנטיות של אברהם חושפת את פסילתו של לוט ומעמיד בסכנה את אנשי סדום.[30] אברהם מבין זאת, ולכן הוא פותח בסנגוריה על העיר ועל תושביה המושחתים. לאמתו של דבר, אברהם אינו הגורם לפסילת האחרים ולעמדתם במשפט. פסילתם היא פסילה עצמית, הנובעת מהתנהגותם הלא מוסרית.

לפני שהקב״ה מודיע לאברהם את החלטתו להפוך את סדום ועמורה, הוא מלמד אותו את הדרך הנכונה - דרך ה׳, לבניית חברה מוסרית, אמִתית:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו[31]

אין די באמונתו. עליו ועל בניו להתנהג לפי מידות המוסר דרך קיום תורה ומצוות ולהשתית את החברה העברית על ערכי הצדקה והמשפט.

אברהם מבסס את תפיסת המשפט שלו על ערכי המוסר. תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לתפיסה הלגלית של לוט ואנשי סדום, כפי שהיא באה לידי ביטוי במדרשים.[32] תחת המסווה של הלגליות, של החוק, ניתן להסתיר את כל העוולות שבעולם. החלפת המידה המוסרית בגישה הלגלית היא שורש האי מוסריות הגרועה ביותר. גישה זו מאפיינת גם את עֵשָׂו והציוויליזציה המערבית היוצאת ממנו, דרך התפיסה הלגלית של החוק הרומי וקביעתה של ״dura lex sed lex״ - החוק קשוח אולם זהו החוק.

על אברהם גם להבין שמידת החסד לחוד אינה מספיקה כדי להשתית את החברה העברית משום שמידת החסד מנותקת משאר המידות גם כן יכולה לשמש מסווה לעוולות קשות ביותר. דרך ה׳ האמִתית היא צדקה ומשפט יחד. כך מנהיג הקב״ה בעצמו את עולמו. לכן כאשר מתפלל אברהם על אנשי סדום, הקב״ה מלמד אותו מהן גבולות החסד ומתי החסד הופך להיות חסד של הסטרא אחרא, המגן על כל עוולות העולם.

הערות

[1] ראה פרקי דרבי אליעזר, פרק כט: ״כל עץ מאכל וערלתם ערלתו״, ר׳ זעירא אומר: חמש ערלות בעולם, ארבע באדם ואחת באילן, ארבע באדם מנין? ערלת האזן שנא׳ הנה ערלה אזנם, ערלת שפתים שנא׳ ואני ערל שפתים, ערלת הלב שנא׳ ומלתם את ערלת לבבכם, ערלת בשר מנין שנא׳ וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו וכו׳, אחת באילן שנאמר כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו.

[2] ראה גם שבת קח ע״א: מניין למילה שבאותו מקום? נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו, מה להלן דבר שעושה פרי, אף כאן דבר שעושה פרי. אימא לבו דכתיב (דברים י) ומלתם את ערלת לבבכם, אימא אזנו דכתיב (ירמיהו ו) הנה ערלה אזנם? דנין ערלתו תמה מערלתו תמה ואין דנין ערלתו תמה מערלת שאינה תמה.

[3] ראה דברי הרב הנזיר בספרו ״קול הנבואה״, המגדיר את י״ג מדות כ״הגיון שמעי״ פנימי הדורש הקשבה מיוחדת לדברי תורה.

[4] ויקרא יט-כג

[5] פשט התורה לא התגלה עד מאמר הר סיני. יש בידינו תורת המצוות אשר נצטוו בה ישראל שנאמר ״וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל״, אף על פי שאנחנו יודעים שהאבות קיימו - שמרו את כל התורה, אולם זה היה מבחינת ״אבות״. מדובר אמנם באותה תורה, אולם מבחינה אחרת. לכן לפי ההסבר הזה, אין מקום לומר שאברהם יכול לדון ג״ש כפי שרב הונא אמר משום שלא הייתה בידו התורה כפי שהיא נכתבה אחר כך (מתוך השיעור).

[6] פסחים סו ע״א

[7] ראה תמורה טז ע״א.

[8] דברים ד-מד

[9] מלאכי ג-כב: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. 

[10] ראה ״עבודת הקודש״ לרבי מאיר אבן גבאי, חלק ד, פרק כא: ...ולבאר זה אמרו במדרשו של רבי שמעון בן יוחאי עליו השלום (זוהר ח״ב כ״א ע״ב) א״ר יהודה מאתר אתגזר משה לא אתגזר בר נש אחרא. אמר רבי יוחנן בעשרה דרגין אשתכלל דכתיב בכל ביתי נאמן הוא ולא נאמן ביתי, זכאה חולקיה דגבר די מלכא אסהיד ביה כדין עד כאן. ולפיכך בזכות משה תורה מן השמים ולהורות על שהיה ע״ה משוכלל וכלול מכל המדרגות. כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ומתה מרים ונסתלק הבאר, חזרו כלן בזכות משה, אבל כשמת משה פסק המן ולא חזר בזכות יהושע, לפי שהיו פניו פני לבנה וצורתו משם, ולפיכך בימיו נאמר ויאכלו מעבור הארץ כי השפעתו מן המקום אשר משם נאצלה נשמתו, ולהורות על סוד חלוק מקומות השפעת הנבואה כחלוף מקום אצילות צורות הנביאים האות, והסימן אמרו חז״ל פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, כי הלבנה אין לה מעצמה כלום, אבל מאירה מאור הנאצל עליה מן החמה ולזה היה אורה אור השמש וממנו האור והשפע לה, ולזה ונתת מהודך עליו כי רוח יהושע מרוחו של משה בדוגמא עליונה, וזה סוד ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, כי הנה נוף האילן סוד הקו האמצעי מקום נבואתו של משה מעניק האור והשפע לכל הענפים, וממנו מתפשט לכל הצדדים והוא סוד הכולל כל ששה קצוות ובו השביעיות נשלמות, ומשם נתפשטו הענפים למטה בסוד שבעים קומות ההדורות, וזה סוד אספה לי שבעים איש מזקני ישראל והאור והשפע נאצל עליהם מאורו ורוחו של משה ואינו חסר כלום והכל בדוגמא עליונה להורות על הייחוד. ולזה היתה נבואת כל הנביאים אצולה ונשפעת מכחו ורוחו של משה, ולזה כל נבואתם נקראת קבלה בפי קדושי עליון באמרם דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן, לפי שקבלו נבואתם ממשה, אבל משה לא קבל כי אם מפי הגבורה, ולזה אין למדים דבר תורה מנבואתם אבל נבואתם למדה מן התורה, כי משה רבן של נביאים כי הוא השרש והם הענפים היונקים ממנו.

[11] ב״ר סד-ד: ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״ - רבי יוחנן ורבי חנינא, תרויהון אמרי: בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו. ריש לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. מנין? עק״ב שמע אברהם בקול בוראו וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. ר׳ יונתן משם ר׳ יוחנן אמר: אפילו הלכות עירובי חצרות היה אברהם יודע, תורותי שתי תורות שקיים אפילו מצוה קלה שבעל פה. ר׳ סימון אמר: אפילו שם חדש שעתיד הקדוש ברוך הוא לקרוא לירושלים היה אברהם יודע דכתיב (בראשית כב) ויקרא שם המקום ה׳ יראה וכתיב (יחזקאל מח) ושם העיר מיום ה׳ שמה וכתיב (ירמיה ג) ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה׳. רבי ברכיה אמר בשם ר׳ יהודה: אין כל יום ויום שאין הקב״ה מחדש הלכה בבית דין של מעלה. מאי טעמיה? (איוב לז) שמעו שמוע ברוגז קולו והגה מפיו יצא ואין הגה אלא תורה כענין שנאמר (יהושע א) והגית בו יומם ולילה.

[12] ויקרא רבה ט-ג: דא״ר ישמעאל בר רב נחמן: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה״ד (בראשית ג (לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ ואחר כך עץ החיים זו תורה אראנו בישע אלהים.

[13] ראה פרק כא: ואף כי התורה היא תורה אל הכלל ...

[14] ראה שבת פט ע״א וגם פרש״י על איוב כח.

[15] בראשית יא-ד

[16] בראשית י-כא

[17] ראה ברש״י בראשית כד-מב.

[18] ראה מאמרו של הרב אשכנזי ״מאי חנוכה - תורת האב ותורת הרב״, עטרת כהנים, גיליון כסלו תשנ״ח.

[19] יבמות קט ע״ב

[20] ראה גם ויקרא רבה כה-ו ותנחומא פרשת לך לך טז.

[21] בראשית יז-א

ראה הספר ״שושן סודות״ המיוחס לאחד מתלמידי הרמב״ן, אות שח: למה כסה ולא גילה הכתוב בפירוש מקום המילה והיה לו לכתוב לו וערל זכר אשר לא ימול בשר שפכתו כענין שנאמר וכרות שפכה, כי שם אבר ההוא בלשון הקודש שפכה עד אשר הוכרחו רז״ל לרומז מג״ש נאמר ערלתו ונאמר להלן פרי עץ ערלתו מה להלן במקם שעושה פרי אף כאן כו׳ ומה סוד הוא שיעלמהו ולא יכתבהו בפירוש, והלא ג׳ ערלות הן ערלת לב לשון מילה וזה בלתי מבואר אלא בג״ש, יאמר בפירוש ולא יסתום דבריו.

[22] שמות ו-יב ד״ה ״ערל שפתים״.

[23] גם בהלכה יש הרבה ביטויים שצריך להבינם לעומק, כמו ״מדבר ואינו שומע״ או ״שומע ואינו מדבר״. יש מי שמסוגל לקבל אבל לא להשפיע, יש מי שמסוגל להשפיע בלי לקבל (מתוך השיעור).

[24] ע״פ שבת סג ע״א.

[25] ראה תפארת ישראל, פרק יט.

[26] ראה ״עץ חיים״ מאת רבי חיים ויטאל, שער מג, פרק א.

ראה ״שערי צדק״ מאת רבי יוסף גיקטליה (בעל ״שערי אורה״): ... ויש מצות מיוחדת ליסוד כגון עריות וברית מילה ... והמדה הזאת היא יסוד ברית מילה בסוד מילה ופריעה כאחד מילה כנגד יסוד פריעה כנגד מלכות ולפיכך מל ולא פרע כאלו לא מל וזהו השער שנכנסים בו בסוד מילה שאלמלא ברית מילה לא נתנה תורה לישראל ולכך ידעת מה שאמרו בג׳ דברים נכנסו ישראל בברית מילה וטבילה והרצאת קרבן והנה כל הנימולים נדבקים ביסו״ד ומלכות ולפיכך כתיב באברהם התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך ביני וביניך ממש ומאותה המקום זכה לזרע והבן זה מאד שאלמלא לא נפתח המקור לא זכה לזרע וזהו סוד ויוצא אותו החוצה ומאחר שניהול אברהם ונתגלה המקור ילדה לו שרה בן וזהו סוד ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור את הכוכבים ובאלה מצא לו מקור זרע מצדיק יסוד עולם וזהו וידו״ד פקד את שרה כאשר אמר נפקדו כל העקרות עמה ... ודע כי במדות היובל יצאו ישראל מארץ מצרים שפתחו להם שערי בינה וזהו סוד וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים ותמצא יציאת מצרים חמישים פעמים בתורה ולא עוד ולפיכך תמצא כי הגאולה תלויה בברית מילה שזהו היסוד ובהתחבר היסוד עם המלכות הרי הגאולה סמוכה למלכות וזהו שאמר צריך לסמוך גאולה לתפלה חותם בא״י גאל ישראל אדנ״י שפתי תפתח והבן זה כל הנימול זוכה לשתי גאולות גאולה למעלה וגאולה למטה שניצול מבאר שחת שהיא הערלה ולפיכך הגואל משחת חייכי המעטרכי חסד ורחמים הבן זה מאד והבן כמה כח ברית מילה כי זהו השער שבו נכנסים לכל הגאולות והנה המלכות כששואבת ומקבלת שפע מן היסוד שהוא סוד כל הגאולות הנמשכות מבינה נקראת המלכות על זה המלאך הגואל כלומר שליחות של יסוד עולם וזהו המלאך שהיה הולך עם יעקב הנקרא האלה״ים הרועה אותי וגו׳.

[27] בראשית יז-יד

[28] ראה ע״ז כז ע״א: דאשה כמאן דמהילא דמיא. מפרש בשו״ת שרידי אש, חלק ב׳, סימן סז-ג: ״... אלא משום שתכלית המילה היא הסרת הערלה, ואשה שאין לה ערלה הרי היא כמהולה ממש״.

[29] שמעתי מהרב ברויאר ז״ל, מצאצאי הרב הירש, שעל פי יסוד זה הוא הסביר את הביטוי ״חתן דמים למולת״ בפסוקים (שמות ד, כה-כו) ׳וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת׳. וכך היה המעשה: אתם יודעים שבמהלך מלחמת העולם השנייה בזזו הגרמנים וגנבו מבתי כנסת ספרים וחפצי קדושה ושמו אותם במחסנים במספר מקומות בגרמניה כדי להקים מוזאון בפראג. כאשר אנחנו נכנסו לגרמניה לקחנו בחזרה חלק מן הספרים, וספרים אלו חולקו בין בתי כנסיות ובתי ספר שהוקמו אז. אחרי מספר שנים אני יושב במשרדי באורסיי ולומד מספר אחד שהוחזר מאותו אוסף. נכנס למשרד הרב ברויאר והוא מסתכל על הספר שאני מחזיק בידיים והוא אומר לי מיד ״הספר הזה שייך לי״! הייתי המום. מיד הוא הוסיף: לפי ההלכה אני צריך לתת לך שני סימנים שהספר הזה אכן שלי. ואכן זה היה באמת שלו! (מתוך השיעור)

[30] ראה ב״ר מט-ו: ... א״ר ירמיה בן אלעזר: עיקר שלוותה של סדום לא היתה אלא חמשים ושתים שנה ומהם עשרים וחמש שנה היה הקדוש ברוך הוא מרעיש עליהם הרים ומביא עליהם זועות כדי שיעשו תשובה ולא עשו, הה״ד (איוב ט) המעתיק הרים ולא ידעו ובסוף אשר הפכם באפו.

[31] בראשית יח-יט

[32] סנהדרין קט ע״ב

ארץ ישראל

שלמות אברהם

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים

בראשית יז-א

קיים קשר פנימי מהותי בין השם א״ל שד״י, הביטוי ״והיה תמים״ לנושא הברית מילה.[1] השם א״ל שד״י הוא אחד משמות ספירת היסוד, שהיא הספירה השנייה מלמטה למעלה, מעל ספירת המלכות שמקבלת ממנה, כפי שבעל ״שערי אורה״ מסביר:[2] ״העיקר הפנימי הוא כי במידת א״ל שד״י הוא נותן מזון לכל בריה ובריה ומשלח ברכותיו לאדנ״י, עד שיבלו שפתותיהם מלומר די. וכשמידת אדנ״י מתמלא מכוח א״ל שד״י אז גם היא נקראת על שמו שד״י וא״ל שד״י, כמו שכבר הודעתיך. וכל הברכות והטובות הנשפעות באדנ״י למלאות צורך כל בריה, על ידי אל שדי הם, כאמרו ואל שדי יברך אותך ויפרך וגו׳ (בראשית כח-ב).״

ספירת היסוד גם נקראת ״ברי״ת״ ומטרת נתינת מצוות הבר״ית מילה לאברהם היא השלמתו, כפי שלומד בעל ה״שערי אורה״ בהמשך: ״דע כי י״י יתברך רצה להשלים לאברהם אבינו עליו השלום בכל הספירות ואמר לו: התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז-א) ולמען תהיה נאחז במרכבה שלי אני נותן רושם בבשרך ונקרא ברית בשר, כאמרו: ואתנה בריתי ביני ובינך (שם, ב), וכתיב: והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם (שם, יג). בריתי בבשרכם, זו ברית בשר; לברית עולם, זו ברית הלשון, שהוא סוד התורה שנמשכה מן הבינה ... ואלמלא שקיבלו ישראל ברית בשר, לעולם לא זכו לקבל תורה שהיא ברית הלשון.״

לשון אחר: הגימטריה של המילה ״ברי״ת״ היא תרי״ג חסר אחד. ברית המילה משלימה את התרי״ג מצוות של הברית.[3] הברית אינה שלמה כל עוד אברהם לא מל את עצמו, כפי שעולה מן הזוהר השואל מדוע רק עכשיו מופיע השם א״ל שד״י בתורה:[4] ״מה הטעם שעד עתה לא אמר אליו הקב״ה אני אל שדי (ומשיב), אלא כך למדנו עשה הקב״ה למטה כתרים תחתונים שאינם קדושים. וכל אלו שלא נימולו יטמאו בהם. ויש בהם (בכתרים תחתונים) רשימות ומה הוא הרשימה שיש בהם, הוא כי נראה בהם שי״ן דל״ת ולא יותר (דהיינו שחסר שם יו״ד מהשם שד-י) ומשום זה מטמאים בהם ומתדבקים בהם... אחר שנימולו יוצאים מאלו (כתרים תחתונים) ונכנסים בכנפי השכינה ומתגלה בהם היו״ד רשימה הקדושה אות ברית השלם ונרשם בהם השם שד-י ונשלם בקיום שלם ועל כן כתוב בזה אני א״ל שד״י מה שלא כתוב מטרם שנצטוה על המילה״.

ברית המילה משלימה את אברהם ואז הוא זוכה לשפע ברכות, כפי שאנו לומדים מהמשך הפסוקים:

וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד

וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר

אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם

וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ

וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים

בראשית יז, ב-ח

זכותו של ישמעאל על ארץ ישראל

נתינת הארץ לאברהם קשורה באופן ישיר למצוות ברית המילה, כפי שעולה מרצף הפסוקים. אברהם מל את עצמו בגיל שמונים ושש ואת ישמעאל בנו בגיל שלוש עשרה.

הזוהר רואה בעצם מילתו של ישמעאל בעיה קשה משום שקיים קשר ישיר בין מצווה זו להבטחה על ארץ ישראל:

רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי באורחא, אמר רבי יוסי לרבי חייא, אמאי את שתיק, הא אורחא לא אתתקן אלא במלי דאורייתא, אתנגיד רבי חייא ובכה, פתח ואמר (בראשית יא ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ווי על דא, ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל. אמר ליה רבי יוסי, אמאי, והא אולידת לבתר, והוה לה ברא גזעא קדישא, אמר ליה את חמי ואנא חמינא והכי שמענא מפומוי דרבי שמעון מלה ובכינא, (ס״א אמר ליה מה היא אמר ליה ווי וכו׳), ווי על ההוא זמנא, דבגין דשרה אתעכבת, כתיב (שם טז ב) ותאמר שרי אל אברם וגו׳ בא נא אל שפחתי וגו׳, ועל דא קיימא שעתא להגר למירת לשרה גבירתה, והוה לה ברא מאברהם, ואברהם אמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, ואף על גב דקודשא בריך הוא הוה מבשר ליה על יצחק, אתדבק אברהם בישמעאל, עד דקודשא בריך הוא אתיב ליה ולישמעאל שמעתיך וגו׳, לבתר אתגזר ועאל בקיימא קדישא, עד לא יפוק יצחק לעלמא.

ותא חזי, ארבע מאה שנין קיימא ההוא ממנא דבני ישמעאל, ובעא קמי קודשא בריך הוא, אמר ליה מאן דאתגזר אית ליה חולקא בשמך, אמר ליה אין, אמר ליה והא ישמעאל דאתגזר (ולא עוד אלא דאתגזר בר תליסר שנין) אמאי לית ליה חולקא בך כמו יצחק, אמר ליה דא אתגזר כדקא יאות וכתיקונוי ודא לאו הכי, ולא עוד אלא דאלין מתדבקין בי כדקא יאות לתמניא יומין, ואלין רחיקין מני עד כמה ימים, אמר ליה ועם כל דא כיון דאתגזר לא יהא ליה אגר טב בגיניה.

ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר, מה עבד קודשא בריך הוא, ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא, ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא, בגין ההוא גזירו דבהון, וזמינין בני ישמעאל למשלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנא סגי, כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו, ואינון יעכבון להון לבני ישראל לאתבא לדוכתייהו, עד דישתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל. וזמינין בני ישמעאל לאתערא קרבין תקיפין בעלמא, ולאתכנשא בני אדום עלייהו, ויתערון קרבא בהו, חד על ימא וחד על יבשתא וחד סמוך לירושלם, וישלטון אלין באלין, וארעא קדישא לא יתמסר לבני אדום.

זוהר - חלק ב (פרשת וארא), לב ע״א[5]

נשתמש בפירושו של ״בעל הסולם״ על האתר (פסקה קצח) כדי לברר את הנושא: ״רבי יוסי ורבי חייא היו מהלכים בדרך. אמר רבי יוסי לרבי חייא: מדוע אתה שותק. הרי הדרך אינה נתקנת אלא בדברי תורה?״ הדרך היא מסוכנת וצריך הגנה מפני הסכנה. בדרך צריך לוויה של דברי תורה כלשון הפסוק ׳כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ׳.[6]

״נאנח רבי חייא ובכה. פתח ואמר: ׳ותהי שרי עקרה אין לה ולד׳. אוי על זה, אוי על אותו הזמן שילדה הגר את ישמעאל״. כל עוד שרה הייתה עקרה, ניתן לומר כי הירושה של אברהם עוברת דרך ישמעאל. אולם סוף סוף נולד יצחק והירושה עוברת דרכו, אז מדוע עין קצרה כזו?

״אמר לו רבי יוסי: למה? והרי שרה ילדה לאחר מכן והיה לה בן גזע קדוש.״ על פני הדברים נראה שרבי יוסי אינו רואה את לידתו של ישמעאל בחומרה ואינו תופס את חומרת התחרות בין יצחק לישמעאל. איך יכול להיות שתלמיד חכם אינו תופס את חומרת הבעיה?

״אמר לו: אתה רואה ואני רואה״ רבי חייא מסביר לרבי יוסי שצריך לבחון את המצב בכל הצדדים. אתה רואה צד אחד של הבעיה ואני רואה צד אחר לגמרי. ״וכך שמעתי דבר מפיו של רבי שמעון ובכיתי. אוי על אותו זמן, שבשל ששרה התעכבה כתוב: ׳ותאמר שרי אל אברם... בא נא אל שפחתי...׳, על זה עמדה השעה להגר לרשת את שרה גבירתה, והיה לה בן מאברהם. ואברהם אמר: ׳לו ישמעאל יחיה לפניך׳״ רבי שמעון בר יוחאי מסביר שיש לאברהם, הצדיק של מידת החסד, נטייה לישמעאל משום שהוא בנו. זאת התנהגות המצופה מן הצדיק של מידת החסד. ישמעאל הוא בנו, ולכן הוא אוהב אותו אהבה טבעית.

שרה אמנו היא לאומנית והיא זו שקובעת שרק יצחק יירש את הארץ ׳וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק׳. בעקבות אמירתה קובעת התורה את ההלכה כמותה ׳כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ׳. [7]

איך נוכל להסביר את הנטייה הנאיבית הזו של מספר רב של יהודים שמתאבדים לדעת? חז״ל מדגישים שוב ושוב שזה כבר נמצא בשורש אומתנו. זה מתחיל באברהם, ולכן צריך להיזהר - כל מה שאנו עתידים לסבול מישמעאל כבר כתוב, וכל זה נובע מאמירתו של אברהם שאמר ׳לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ׳.[8] גם עלינו לזכור שישראל אינו אברהם ואפילו לא יצחק אלא יעקב בן יצחק בן אברהם.

ידו בכל ויד כל בו

עניין ברכות האבות מרומז בתיבת ׳בַּכֹּל מִכֹּל כֹל׳:[9] בַּכֹּל - זה אברהם אבינו כמו שנאמר ׳וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל׳.[10] מִכֹּל - זה יצחק אבינו שאמר ׳וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל׳.[11] כֹל - זה יעקב אבינו שאמר ׳יֶשׁ לִי כֹל׳.[12]

כאשר מברך אברהם את ישמעאל, הוא אומר לו ׳וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן׳.[13] בבית מדרשו של הרב אשלג שמעתי את ההסבר הבא בשם ה״פרי צדיק״: לישמעאל יש אחיזה באברהם ׳יָדוֹ בַכֹּל׳, אולם לא ביעקב שנאמר ׳וְיַד כֹּל בּוֹ׳.[14] גם שמעתי ממו״ר ר׳ יעקב גורדין ז״ל שכוונת אמירת הפסוק בליל פסח ׳שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וכו׳׳[15] היא למלחמה של יעקב נגד ישמעאל.[16]

אנו רואים שוב ושוב שתלמידי חכמים מובהקים אינם מתייחסים לנושאים אלו לפי התורה אלא לפי שיקול דעת מומחה זה או אחר. כאשר הם נשאלים שאלה על כשרות מאכל זה או אחר, הם מגלים חכמה עמוקה, עצומה, ולפעמים לוקח להם שנים לפסוק אם מותר לאכול מאכל פלוני, אם לאו. אולם כאשר מתעוררת שאלה קיומית ברמת עם ישראל כולו, הם נסמכים על שיקול דעתם האישית, כאילו אין בהלכה, בתורה, כללים ברורים הקובעים איך לפסוק, כאילו התורה פתאום אינה אומרת שום דבר. התורה מספרת לנו על התחרות בין ישראל ובין ישמעאל, עֵשָׂו, לוט, אבימלך, לבן, כדי שנדע מה לעשות, מבחינת ״מעשה אבות סימן לבנים״.[17] אולם, פתאום כל אחד והדגל שלו. זה חמור ביותר. הם הופכים להיות חרדים מדבר ה׳ ולא חרדים לדבר ה׳.

״ואברהם אמר: ׳לו ישמעאל יחיה לפניך׳ ואף על פי שהקב״ה היה מבשר לו על יצחק, דבק אברהם בישמעאל עד שהקב״ה השיבו: ׳ולישמעאל שמעתיך׳״ פעם נתתי משל המסביר מצבים רבים בהיסטוריה שלנו. באלפיים שנות גלות היה אברהם מתפלל שההבטחה תתקיים ושבניו יוכלו לשבת בארץ. הוא היה אומר להקב״ה: תן לבניי את הארץ שלהם. הקב״ה היה משיב לו: אולם איזה מהם? הערבים הגרים ביריחו או היהודים המתגוררים בשיקגו?!

הנטייה של אברהם לישמעאל היא תוצאה של התנהגות בני ישראל - עם קשה עורף. כאשר ישמעאל מאמין, הוא מאמין באמת, וכאשר ישראל הוא קשה עורף, הכול הופך להיות קשה.

״ואחר כך נימול ונכנס בברית קודש עוד בטרם בא יצחק לעולם. בו וראה: ארבע מאות שנים עמד הממונה של בני ישמעאל״ המקובלים מסבירים ששרו של ישמעאל הוא גם שרו של עֵשָׂו משום שישמעאל אינו נמנע בתור מלכות בפני עצמה, כחלק מארבע המלכויות. לפי המהר״ל[18] הוא שייך למלכות פרס, והיינו צריכים לחכות עד ימים אלו כדי שזה יתגלה. האסלאם הוא פרס. פלא! מהיכן ידע המהר״ל זאת?

״ארבע מאות שנים עמד הממונה של בני ישמעאל וביקש לפני הקב״ה ואמר לו: מי שנימול, יש לו חלק בשימך? אמר לו הקב״ה: הן. אמר לו: והרי ישמעאל שנימול, למה אין לו חלק בך כמו יצחק? אמר לו: זה נימול כראוי וכתקונם וזה אינו כך.״ הדיוק ״את בריתי תשמור״ חשוב משום שהוא מצביע על שני נושאים שונים: הברית ושמירת הברית.

״ולא עוד אלא שאלו מתדפקים בעיקר שמונה ימים ולא רחוקים ממני רק כמה ימים. אמר לו השר הממונה: ואם כל זה, כיוון שנימול לא יהיה שכר טורח על זה? אוי לאותו זמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול. מה עשה הקב״ה - הרחיק את בני ישמעאל מהדבקות העליונה ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה, בשביל המילה שבהם.״ כל עוד הבעיה הייתה עם הנוצרים, כמו בזמן ממלכת הצלבנים, היא לא הייתה בעיה אמִתית משום שלאדום אין זכות הנובעת מקיום מצוות ברית המילה. אולם לישמעאל יש, אפילו אם היא לא נעשית כתיקונה.[19] הבעיה אִתם קשה ויש להם אחיזה מסוימת בארץ.

״ועתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה, בשעה שהיא ריקה מכול, זמן רב, כמו שהמילה שלהם ריקה ללא שלימות.״ ריקה מכל - הכוונה ריקה מישראל. ״והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם עד שתתם זכותם של בני ישמעאל. ועתידים בני ישמעאל לעורר מלחמות גדולות בעולם ויתאספו בני אדום עליהם ויערכו עימהם מלחמה אחת על הים ואחת על היבשה ואחת סמוך לירושלים וימשלו אלו על אלו וארץ הקדושה לא תמסר לבני אדום. באותו זמן יתעורר עם אחד מסוף העולם על רומי הרשעה ויערוך עליה מלחמה ג׳ חודשים ויתאספו שם עמים ויפלו בידיהם עד שיתאספו עליה כל בני אדום מכל קצוי העולם ואז יתעורר הקב״ה עליהם זהו שכתוב כי זבח לה׳ בבצרה ולאחר כך מה כתוב לאחוז בכנפות הארץ (איוב לח-יג) ויכלה את בני ישמעאל מן הארץ, וישבור כל הכוחות שלמעלה על עם העולם״ דהיינו ישראל ״אלא כוח של ישראל בלבד ז״ש ה׳ צלך על יד ימינך״.

האם המלחמות המוזכרות כאן כבר חלפו מאתנו או לא? ניתן לזהות חלק מן האירועים שהתרחשו בעשורים האחרונים עם המסופר כאן, אולם קשה לדעת באיזה שלב אנו נמצאים בדיוק. דעתי היא שהמלחמות כבר חלפו וזה בבחינת חצי נחמה.

לפני קום המדינה הבעיה העיקרית בהקשר לארץ ישראל הייתה עמדתו הפוליטית של ״אדום״, של העולם הנוצרי. במשך דורות לא רצה אדום לתת לנו לחזור לכאן. אולם אחרי השואה, הסכימו האומות הנוצריות ברובן לתת לנו מדינה קטנה, על אותו שטח שאינו לב החיים שלנו, בלי יהודה ושומרון, בלי דרך האבות, בלי שכם, בלי בית אל, בלי חברון וכו׳. אולם ממלחמת ששת הימים, עם שחרור יהודה ושומרון וכמובן ירושלים, בין לילה, באה לידי ביטוי הברית בין ישמעאל לעֵשָׂו והכול התהפך. רוב רובו של העולם הפך להיות נגדנו.

עד מלחמת ששת הימים הציונות החילונית־פוליטית, כפי שהיא נוסחה בידי אבות ההסתדרות הציונית, הייתה מספיקה כדי להתמודד עם טענות הגויים, בעיקר אדום - אנו רוצים מדינה ככל העמים, כדי לתת הגנה ליהודים הנרדפים. אחרי מלחמת ששת הימים טיעונים מסוג זה אינם מספיקים עוד ודרושה תשובה תורנית אמִתית משום שהבעיה קשורה בזכות המילה של ישמעאל.

הזוהר מדגיש - וזאת נקודה עיקרית - שעוצמת אחיזתו של ישמעאל בארץ תלויה במידת הריקנות של הארץ מיהודים. כל יישוב חדש מחליש אחיזה זו. מכאן חשיבות ההוראה של הרב צבי יהודה ז״ל. הוא חידש את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל כדי להילחם נגד אותה אחיזה של בני ישמעאל.

בני ישמעאל יודעים היטב ש״פלשתינה״ אינה הארץ שלהם. הם יודעים דרך הקוראן עצמו שארץ ישראל שייכת ליהודים.[20] כל עוד הם אינם משתכנעים שהיהודים באמת מתנהגים כבני ישראל אמִתיים היודעים שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, הם נאחזים בארץ, עד כדי כך שהם מוכנים להקריב את עצמם. עד אז יש להם אחיזה בארץ ישראל והעולם מקבל את טענתם שהיא שייכת לשני העמים.

מעניין לראות את עוצמת ועומק הקשר ה״טבעי״ בין היהודים למצוות המילה, אפילו אצל הרחוקים ביותר. הרב נריה (ז״ל), תלמידו של הרב קוק זצ״ל,[21] סיפר פעם שכאשר התעורר הפולמוס סביב השאלה ״מיהו יהודי״ בארץ, הוא הוזמן לכנס שבו התנגדו רוב המשתתפים להגדרה ״מיהו יהודי״ על־פי ההלכה. הוא פתח ואמר: כל יום שופכים דם נקי בישראל ואתם שותקים! ״הס״ נשמע באולם. איש אינו הבין על מה מדבר הרב. אחרי זמן מה קם אחד המשתתפים, חילוני לגמרי ואמר: האם אתה מדבר על מצוות ברית המילה? האם אתה רוצה לרמוז שאיננו יהודים? הרי יהודי נימול, זו מצווה! הסיפור הזה מראה שיש איזו נקודה בריאה בתוך כמעט כל יהודי - אפילו אלו שמגדירים את עצמם כחילונים שבחילונים (חוץ כמובן מכמה משוגעים ויש לצערנו גם כאלו), וזה נותן תקווה. צריך לחשוף את הנקודה הזו כדי לחזק את הקשר בין היהודים לארץ ישראל והתורה.

מו״ר ר׳ יעקב גורדין ז״ל הסביר פעם התחרות של עֵשָׂו הוא אדום מצד אחד וישמעאל מן הצד האחר, עם עם ישראל, על־ידי משל מעמיק. התחרות שלנו עם עֵשָׂו היא בעיקר במישור התאולוגי־דתי. המחלוקת עם הנוצרים קשורה לעיקרי האמונה ולזהות שלנו, בגלל הטענה שלהם שהם־הם הישראל האמִתי. הוא כינה מחלוקת זו מחלוקת ״בשמים״. בארץ עֵשָׂו מוכן לתת לנו חלק כזה או אחר. אצל ישמעאל המצב הפוך. בני ישמעאל אינם מוכנים לתת לנו חלק כלשהו בארץ. המחלוקת אִתם היא ״בארץ״. איך ניתן לשרוד כאשר האחד אינו מוכן לתת לחיות בארץ והשני אינו מוכן לתת לחיות בשמים? הפתרון הוא לחיות ב״אופק״. זה מה שהיהודי עשה במהלך הגלות. הוא ניסה לשרוד למרות הכול.

כאשר סוף סוף חוזר אותו יהודי לארץ הוא צריך לראות את המצב בעיניים פקוחות ולא להיות נאיבי ולהמציא איזו נוסטלגיה בכל הקשור לחיים המשותפים עם הערבים. אסור לשכוח איך חיינו תחת שלטון ערבי. אני זוכר זאת היטב. יש לנו עסק עם ישמעאל והוא אינו יכול לתת לנו את נחלתנו מיוזמתו. להפך, הוא טוען שבהיותו בכור מגיע לו ״מנה כפולה״. כך אומר רשב״י בפירוש:

תניא רשב״י אמר: דרש רבי עקיבא אין צחוק האמור כאן אלא ע״ז וכה״א ויקומו לצחק, רבי אליעזר אומר זה ג״ע וכה״א בא אלי העבד לצחק בי, רבי יהושע אומר זה שפ״ד וכה״א יקומו נא הנערים וישחקו וגו׳ וחרבו בצד רעהו, ואני אומר חס ושלום שיהיה בביתו של אותו צדיק מי שעושה כן אלא אין צחוק זה אלא ירושה שהיה ישמעאל מצחק ואומר אני בכור ונוטל שני חלקים, ורואה אני את דברי מדברי רבי עקיבא.[22]

ישמעאל הוא הדמות היחידה בתורה שאינה מדברת ויש סיבה עמוקה להתנהגות זו. ברגע שישמעאל מדבר עם יצחק, הוא בעצם מכיר בקיומו, ובכך הוא מודה שאין לו זכות ירושה על ארץ־ישראל כדין בן השפחה. ישמעאל רק ״מצחק״. בהמשך התוספתא הזו נאמר שהוא היה זורק חיצים על יצחק, כאילו הוא בא ואומר לו: לא שמתי לב שאתה פה בכלל. ישמעאל מנסה לשלול את הזהות העצמית של יצחק, כאילו אינו קיים כלל.

תשובתו של ישמעאל

אופטימיות מסוימת בנוגע לפתרון הבעיה עולה מדברי המפרשים על הפסוק בספר בראשית כה-ח:

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו

על השאלה איך אפשר לומר שאברהם מת בשיבה טובה כל עוד הייתה קיימת המחלוקת בין ישמעאל ליצחק, משיב רש״י בשם המדרש בפסוק הבא ׳וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו׳: ״יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו והיא שיבה טובה שנאמר באברהם״.[23] כאשר נתן ישמעאל את זכות הקדימה ליצחק, הוא בעצם הכיר בזכותו של יצחק על ארץ ישראל. באותו זמן חי ישמעאל במצרים ובא ממצרים לקבור את אביו בחברון, מקום מושבו של יצחק. יש עוד אינדיקציה חשובה ברש״י על פסוק יז:

וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו

רש״י אומר בד״ה ״ויגוע״: ״לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים״.[24] ישמעאל לא היה רק בעל תשובה אלא צדיק.

הרמב״ן עומד על קושי מסוים בפירושו של רש״י. רש״י רגיל לפרש מילה כאשר הוא רואה בה קושי מסוים, בפעם הראשונה שהמילה מופיעה בתורה. המילה ״ויגוע״ הופיעה כבר מספר פעמים, ובמיוחד אצל אברהם אבינו. אם כן, מדוע רש״י לא פירש אותה בפסוק ח ׳וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם׳? התשובה היא שרש״י בא להדגיש מהי תשובתו של ישמעאל.

יש שני שלבים בתשובתו של ישמעאל. השלב הראשון מתרחש כאשר עושה ישמעאל תשובה כלפי אברהם בלבד. יש בתוספתא ממסכת סוטה שבה ציטטתי, שני חלקים. בחלק הראשון מביא רשב״י את דעות רבותיו: ״תניא רשב״י אמר: דרש רבי עקיבא אין צחוק האמור כאן אלא ע״ז וכה״א ויקומו לצחק, רבי אליעזר אומר זה ג״ע וכה״א בא אלי העבד לצחק בי, רבי יהושע אומר זה שפ״ד וכה״א יקומו נא הנערים וישחקו וגו׳ וחרבו בצד רעהו״. כל זה קורה כאשר ישמעאל הוא ״בחוץ״. או אז הוא עובד ע״ז, הוא שופך דמים, הוא מגלה עריות. ישמעאל חוזר לביתו של אַבְרָם אביו, דרך האסלאם, שכידוע הפך להיות ״דת״ האומה הערבית־ישמעאלית מאוחר מאוד, אלפי שנים אחרי אברהם. ישמעאל אז עשה תשובה כלפי אלוקי אברהם.

בכל אופן, עדיין חסרה הכרתו של ישמעאל בבכורה של יצחק, בעובדה שארץ ישראל שייכת לצאצאי יצחק ולא לו. השלב השני מתרחש כאשר הוא נותן את הקדימות ליצחק בחברון. ברמת הכלל, טרם זכינו לכך ואין זה מקרי שהעימות סביב חברון כה קשה.

ברכתו של ישמעאל

כל עוד לא חזר ישמעאל בתשובה כלפי יצחק, ״ברכתו״ היא ברכת הריבוי בלבד ׳וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב׳,[25] וזו בעצם קללה, כפי שכבר למדנו מספר פעמים, על הפסוק בבראשית א-כח: ׳וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ׳.[26]

יש חשיבות לסדר בברכה זו: השלב הראשון הוא שלב ה״פרו״ - הכנת הפרי החדש, ההתקדמות בתהליך התולדות, ורק אחר כך בא השלב של ה״רבו״ - הריבוי של הפרי החדש.

כאשר אין ״פרי״ ויש רק ריבוי, הופך המצב להיות קטסטרופלי - פיצוץ אוכלוסין ובעיות קשות של חלוקת אוכל. אנשים שידם משגת מתנהגים כמו קַיִן, ששומר לעצמו את החלק הטוב ומוכן לתרום רק את הנותר לו בסוף השנה. התורה מתארת מה קרה כאשר התחילו צאצאי קַיִן להתרבות, בלא שום התקדמות בפתרון הבעיה המוסרית, בלא שום התקדמות לקראת הולדת ה״בן אדם״, שהוא גמר התולדות. כך נאמר בבראשית פרק ו פסוק א:

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם

אנו רגילים להסביר את הפסוק כאילו כתוב: ויהי כי החל האדם רב על פני האדמה, כלומר להתרבות.[27] אולם לא כך כתוב אלא לָרֹב, והוראתו היא ויהי כי החל האדם לרב מלפרות, בניגוד לצו הבורא ״פרו ורבו״. ההוכחה שהקריאה הזו היא הקריאה הנכונה נמצאת בהמשך הפסוק: ובנות ילדו להם. האם לא נולדו יותר בנים? אלא שהבן הוא זה שמכין את הפרי והבת מרבה אותו.

בבראשית א-כח נאמר:

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ

יש קושי בפסוק. האם הביטוי ״פרו ורבו״ הוא ההסבר של הברכה ״ויברך״ שנאמרה בתחילת הפסוק, כלומר עצם הברכה הוא ב״פרו ורבו״, או האם יש כאן שני נושאים: קודם כול מברך הקב״ה את אדם הראשון ואחר כך הוא מצווה אותו על ״פריה ורביה״?[28]

הגמרא[29] מסבירה ש״ויברך אותם״ זו פעולה - הקב״ה שם באדם ובחוה את הברכה, ומכיוון שהוא שם בהם את הברכה, הוא ציווה אותם לפרות ולרבות. לשון אחר: מכיוון שיש בטבע של בני האדם אותה סגולה של ״פרו ורבו״, אז יש להם מצווה. ״ויברך אותם״ זו פעולה בפני עצמה ממש, זה מה שעושה את האדם לאדם משום שלפני כן הם היו סתם בריות טבעיות.

הסימן של הברכה הוא דווקא ההולדה. לכן הברך נקרא ברך משום שזה המקום שבו מקבלת האישה את הילד,[30] לפי הביטוי ׳וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי׳.[31]

כידוע, קיימת מחלוקת בגמרא מהו המספר המינימלי של ילדים שצריך להוליד כדי לצאת ידי חובת המצווה של פריה ורביה. לפי בית הלל צריך להוליד זכר ונקבה, זכר ל״פרו״ ונקבה ל״רבו״, ולפי בית שמאי שני בנים.[32] על כל פנים אנו למדים שהכלי של ה״פרו״ הוא הזכר והכלי של ה״רבו״ הוא הנקבה. זהו המקור להסבר שהבאתי לגבי הפסוק בפרק ו: ויהי כי החל האדם לרב ובנות יולדו - הבנות הם הכלי של הריבוי.

פרו ורבו

אחרי שאברהם מצטווה על המילה, הקב״ה אומר לו ׳וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד׳. לפי ההסבר שלמדנו זה עתה הפסוק קשה משום שמשתמע ממנו שאין שלב של ״פרו״ אצל אברהם. אולם צריך להבין שעצם שינוי שמו של אברהם מאַבְרָם לאברהם הוא השלב של ה״פרו״. אברהם הוא שונה לחלוטין מאַבְרָם. שינוי השם מצביע על מוטציה חיובית במהלך התולדות, והוא עכשיו מוכן להוליד את יצחק. לכן כוונת הפסוק היא שהשלב של ה״פרו״ כבר התקיים באברהם, ומשום כך הוא מקבל עכשיו את הבשורה של הריבוי.

מהו הפרי? הוא גילוי הברכה שיש בעץ בפועל, גילוי ה״בכח״ שיש בעץ. אותה הקבלה נמצאת כאן: ה״בכח״ של אַבְרָם הוא אברהם. ה״בכח״ של אַבְרָם הארמי הוא העבריות של אברהם - זה הפרי שלו.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים

בראשית יז-ב

אברהם צריך להגיע לשלב של התמימות, כדי שהפרי שלו יתגלה בפועל. אז הוא יכול לקבל את ברכת הריבוי האמִתית, החיובית ׳וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד׳, כל זה דרך יצחק בנו.

הערות

[1] ראה פרש״י ד״ה ״והיה תמים״: אף זה ציווי אחר ציווי: היה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו: התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר: והיה תמים: עכשיו אתה חסר ה׳ אברים, ב׳ עינים ב׳ אזנים וראש הגויה, אוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך רמ״ח כמנין איבריך.

[2] ״שערי אורה״, שער ב.

[3] ראה פירוש השל״ה הקדוש בסוף פרשת לך לך.

[4] ראה זוהר חלק א, צה ע״א (פרשת לך לך, פס׳ תמא-תמב בפירוש הסולם).

ראה גם ספר ״טעמי המצוות״ (עמ׳ 242), המיוחס לר׳ יוסף הבא משושן הבירה: התהלך לפני והיה תמים, ר״ל תמים כיצד? בחותם יש צורת שי״ן וביד צורת דלי״ת, נמצא ש״ד נמצא שם חסר. מיד כיון שנגלה היו״ד שהוא צורה העליונה, נמצא שלם וזהו שם שד-י, שנאמר אני אל שד-י התהלך לפני והיה תמים (בר׳ יז-א). אמר שד-י כנגד תמים שעדיין לא היה מדת שד-י ולא היה שלם כעין דוגמא של מעלה ולא היה בו אות ברית כיון שנגלה הברית היה אהוב למעלה ונחמד למטה.

[5] תרגום: רבי יוסי ורבי חייא היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי לרבי חייא: למה אתה שותק? הרי הדרך אינה נתקנת אלא בדברי תורה. נאנח רבי חייא והתחיל לבכות, פתח ואמר: ׳ותהי שרי עקרה אין לה ולד׳, אוי על זה! אוי על הזמן ההוא שהולידה הגר את ישמעאל. שאל אותו רבי יוסי: מדוע? הרי בסוף היא ילדה את יצחק אבינו והיה לה בן גזע קדוש. אמר לו: אתה רואה, ואני רואה. אני כך שמעתי מפיו של רבי שמעון בר יוחאי דברים (״מילה״). מה שמעת? אוי על אותו זמן, בגלל ששרה התעכבה מללדת, כתוב בתורה ׳ותאמר שרי אל אברם בוא נא אל שפחתי ואבנה גם אנוכי ממנה׳, על זה עמדה לה השעה להגר אם ישמעאל לירש את שרה גבירתה, ונולד לה בן מאברהם אבינו. אברהם אמר לקדוש ברוך הוא: ״לו ישמעאל יחיה לפניך׳. ואף על פי שהקב״ה היה אומר לאברהם אבינו שיהיה לך בן משרה ויקרא שמו יצחק, בכל זאת אברהם אבינו ביקש גם על ישמעאל. עד שהקב״ה השיב לו: ׳ולישמעאל שמעתיך׳ וגו׳. ואחר שישמעאל נימול לפני שנולד יצחק בעולם, בוא ותראה מה כתוב על העניין הזה: ארבע מאות שנה עומד הממונה, השר של ישמעאל, וביקש לפני הקב״ה. הוא שאל את הקב״ה: מי שנימול, יש לו חלק בשמך? אמר לו: כן, יש לו חלק. אמר לו: הרי הוא נימול בטרם מלאו לו 13 שנים, למה לישמעאל אין חלק בקב״ה כמו יצחק אבינו? אמר לו: זה (יצחק) נימול כמו שצריך, ובזמן שצריך, אבל זה (ישמעאל) - לא, ולא רק זה שהוא לא מל כמו שצריך, אלא שעם ישראל מתדבקים בקב״ה כמו שצריך, בתוך שמונה ימים, ביום השמיני, ובני ישמעאל רחוקים ממני עד שלוש עשרה שנה, עד שהם מלים את עצמם. אמר לו: בכל זאת, סוף סוף הוא נימול, האם לא מגיע לו שכר עבור המילה? אוי על אותו זמן, בגלל המצוה הזאת שעשה ישמעאל בעולם ומל את עצמו! מה עשה הקב״ה? הקב״ה הרחיק אותם מהעולם הבא, ונתן להם חלק למטה, בארץ ישראל, בגלל המילה שמלו את עצמם עתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ כל עוד היא ריקה מעם ישראל, כמו שהברית (מילה) שלהם היא ברית ריקה, בלא שלמות. הם ירצו לעכב את עם ישראל מלשוב לארצם, עד שייגמר הזכות שלהם. בני ישמעאל עושים קרבות קשים בעולם. אבל יתאספו בני אדום עליהם, בני עשו יתאספו עליהם, והם יעשו קרב עם בני ישמעאל, מלחמה אחת על הים, מלחמה אחת ביבשה, ומלחמה אחת סמוך לירושלים. אחד יילחם על השני, ואחד יילחם בשני, ואחד ישלוט על השני. אבל ארץ הקודש לא תימסר לבני אדום.

[6] משלי א-ט

[7] בראשית כא, פסוקים י ו-יב

סנהדרין סט ע״ב: ואמר רבי יצחק יסכה זו שרה ולמה נקרא שמה יסכה? שסוכה ברוח הקדש והיינו דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. ראה גם מגילה יד ע״א.

ראה גם פרש״י (בראשית כא-יב) ד״ה ״שמע בקלה״: בקול רוח הקודש שבה למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.

[8] בראשית יז-יח

[9] על פי ברכת המזון. ראה ב״ב יז ע״ב: ת״ר שלשה הטעימן הקב״ה בעולם הזה מעין העולם הבא אלו הן אברהם, יצחק ויעקב, אברהם דכתיב ביה (בראשית כד) בכל, יצחק דכתיב ביה (בראשית כז) מכל, יעקב דכתיב ביה (בראשית לג).

ראה פירוש השל״ה הקדוש, תורה שבכתב, אם כל חי (פרשת חיי שרה).

[10] בראשית כד-א

[11] בראשית כז-לג

[12] בראשית לג-יא

[13] בראשית טז-יב: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן.

[14] ראה פירוש ה״שפת אמת״ מאת רבי יהודה אריה ליב אלתר, האדמו״ר מגור, על ב״ב יז ע״ב: ״אברהם שהי׳ אב לאבות היו כלולין בו הג׳ ברכות ... וז״ש ויתן את כל אשר לו ליצחק. ובודאי כל הברכות כלולין באלה הג׳ ברכות ... וז״ש בישמעאל ידו בכל שהי׳ לו חלק במדת אברהם. ויד כל בו שמדת יעקב גובר ושולט עליו. שבזה אין אחיזה לשום סט״א כי הוא אמת לאמיתו.״

[15] ירמיהו י-כה

[16] ראה פרקי דרבי אליעזר, פרק לא: ששה נקראו בשמותן עד שלא נולדו, ואלו הן: יצחק וישמעאל משה ושלמה ויאשיהו ומלך המשיח, ישמעאל מנין שנ׳ ויאמר לה מלאך ה׳ הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל, ולמה נקרא שמו ישמעאל שעתיד לשמוע הקב״ה באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל...

[17] ראה תנחומא לך לך ט, ב״ר מ-ו, רמב״ן לך לך יב-ו.

[18] ראה ״נר מצוה״: ויש בני אדם שואלים, והיכן רמז מלכות ישמעאל שהיא מלכות רבתא ותקיפא?
ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם, והם אלו ארבע מלכויות, ואם לא שבטל מלכות ישראל לא הגיע להם המלכות. אבל מלכות ישמעאל לא ירש כוחו מן מלכות ישראל, כי כוחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר (בראשית יז-כ) ולישמעאל שמעתיך. והנה נתן השם יתברך כוח ותוקף לישמעאל בפני עצמו, ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ארבע מלכויות, רק אשר ירשו כוח ותוקפם של ישראל ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל. ויותר נראה לומר כי ישמעאל הוא בכלל מלכות פרס, והוא בכלל מלכות שניה. ואף על גב שאמרו ומלכות אחרי הוא פרס, לא כתיב פרס בפירוש בכתוב אלא ר״ל כי פרס הוא בכלל מלכות תנינא.

ראה גם ״נצח ישראל״ פרק כא. המהר״ל מסביר שנמנו בין ארבע המלכויות רק המלכויות שקיבלו את מלכותן מישראל. בָּבֶל קיבלה את מלכותה מפני שהשתלטה על ממלכת ישראל. פרס כבשה את בָּבֶל וקיבלה ממנה את המלכות, אחר כך יוון כבשה את פרס, ובסוף רומי כבשה את יוון, והמשיח שואב את כוחו ממלכות רומי. ישמעאל נמצא מחוץ למהלך הזה. ישמעאל הוא מלכות גדולה מאוד, אך הכוח של מלכות זו בא מתפילתו של אברהם אבינו ולא מעם ישראל.

[19] המוסלמים אינם מבצעים את הפריעה אחרי חיתוך העור. פריעה היא קילוף העור הדק מעל העטרה והיא מבוצעת בציפורן אגודלו של המוהל. הציווי על הפריעה לא נאמר לאברהם אבינו עצמו (ראה יבמות עא ע״ב: לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ודברי התוספות במקום ד״ה ״לא נתנה״: ״ומ״מ אברהם פרע מילתן אע״ג דלא נצטווה, כדאמר בב״ר פרשה סד, דאפילו עירוב תבשילין קיים״).

[20] היהודים נזכרים בקוראן תחת הכינוי ״עם הספר״, או יהודים או בני ישראל, ולפחות בשלושה מקומות מבהיר הקוראן כי ארץ ישראל שייכת ליהודים: בסורה 5, בפסוקים 21-20 נכתב: ״משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים״, ״בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון״. בסורה 7 (ממרום החומה), בפסוקים 137-136, לאחר חציית ים סוף, נכתב: ״אז לקחנו נקמתנו מהם והטבענום בים (הכוונה לפרעה וחילו), כי הכחישו את אותותינו ולא העלום בדעתם״, ״הנחלנו לבני העם שנרדפו את מזרחה ומערבה של הארץ אשר נתנו ברכתנו בה, והתקיים במלואו דברו הטוב של ריבונך על בני ישראל, זאת כגמול על עומדם בעוז רוח. גם הכחדנו את מפעלות פרעה ובני עמו, ואת כל אשר הקימו״. בסורה 17 (המסע הלילי), המתיחס לאחרית הימים נכתב: פסוק 103 (פרעה) ״ביקש למנוע מהם לצאת מן הארץ, ואנו הטבענו אותו ואת אשר עמו גם יחד״, פסוק 104 ״אחרי (פרעה) אמרנו לבני ישראל, שבו בארץ, וכאשר תתקיים ההבטחה לאחרית הימים, נקבץ את פזוריכם״.

[21] הרב משה צבי נריה ז״ל (1995-1913) הוא מייסד מרכז ישיבות בני עקיבא.

[22] ראה תוספתא, סוטה בפרק ו.

[23] ראה גם פירוש הרמב״ן: ״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו״ - לשון בראשית רבה (סב ג) כאן בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה.

[24] ראה גם פירוש הרמב״ן: ״ויגוע״ - לשון רש״י לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים ובגמרא (ב״ב טז) הקשו והא דור המבול נאמר בהם גויעה ויגוע כל בשר הרומש על הארץ וגו׳ וכל האדם (לעיל ז כא) כל אשר בארץ יגוע (לעיל ו-יז) ומתרץ גויעה ואסיפה קאמרינן כוונתם כי הגויעה מיתה בלא חולי מכאיב ובלא יסורין ואין זוכין לה אלא הצדיקים ואנשי דור המבול ההפוכים כמו רגע ולא חלו בהם ידים וכן מתי מדבר ועל כן אמר בהם גויעה בגוע אחינו (במדבר כ-ג) וכן והוא איש אחד לא גוע בעונו (יהושע כב-כ) שלא המית אותו עונו פתאום אבל כשיזכיר הכתוב כן עם זכרון המיתה כמלת ויאסף או וימת תרמוז למיתת הצדיקים. ולשון בראשית רבה (סב-ב) ויגוע וימת אברהם (לעיל פסוק ח) אמר רבי יהודה בר אילעי החסידים הראשונים היו מתיסרין בחולי מעים בעשרה ובעשרים יום לומר שהחולי ממרק. רבי יהודה אומר כל מי שנאמרה בו גויעה מת בחולי מעים ושם (לעיל ו-יז) אמרו וכל אשר בארץ יגוע יצמוק ויראה שמלת גויעה אצלם המק בשרו והוא עומד על רגליו (זכריה יד-יב) וכן דעת אונקלוס שתרגם בכאן ואתנגיד והוא העלוף כלשון אתנגיד ואתפח (סנהדרין לט) יכול ישלם חמשה נגידים (ב״ק סז) ונאמר כן במבול כמו שאמר (לעיל ז-כג) וימח את כל היקום ונאמר ויגוע וימת כגבר יחלש וימות והיא מיתה בצדיקים.

[25] בראשית טז-י

[26] כאשר מתארת התורה את תולדות ישמעאל, כתובה המילה תולדות ״חסר דחסר״, כלומר בלי שום אות וא״ו: ׳וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם׳ (בראשית כה-יב). זהו המקרה היחידי בכל התנ״ך כולו שמילה זו כתובה בצורה כזו וזה בא לציין את העובדה שאכן אין שום התקדמות בפרויקט התולדות של הבורא אצל ישמעאל (מתוך שיעורי הרב).

[27] ראה פירוש הראב״ע: ומלת החל: מתחילה והוא מבנין הפעיל. ״לרב״ שם הפועל. (שם הפועל מן רבב - רבה, להתרבות)

[28] רמב״ן: זו ברכה ממש לפיכך כתוב בה ויאמר להם אלוקים.

ראב״ע: ומלת פריה ורביה באדם ברכה היא כמו בבריאת המים, רק היא מצוה העתיקוה קדמונינו ז״ל ושמו זה הפסוק זכר לדבר.

ראה פירוש השל״ה הקדוש - תורה שבכתב, מגדל עוז (פרשת נח), נר מצוה.

[29] שבת קיא ע״א, יבמות סה ע״ב

[30] ראה איוב ג-יב: מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם וגו׳.

[31] בראשית ל-ג. ראה גם בראשית נ-כג: גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף.

[32] ראה יבמות סא ע״ב: כך לשון המשנה. הגמרא מביאה בהמשך מספר ברייתות עם דעות שונות בשם ב״ה וב״ש.

ראה גם ״ספר המצוות״ להרמב״ם מצוות עשה רי״ב, ״משנה תורה״ הלכות אישות, פרק טו ושו״ע אבן העזר סימן א.

מידת כה

בחלק הראשון של המדרש שלמדנו בשיעור הקודם דובר על המידה הנקראת ״כל״ שהיא הברכה של האבות עצמם, וצאצאיהם אחריהם. החלק השני של המדרש דן במידה הנקראת ״כה״ והיא המידה המיוחדת של ברכת הכוהנים. מידה זו היא מאת ה׳ ׳יְבָרֶכְךָ יְהוָה׳.[1]

מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים? רבי יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, ר״י אמר: מאברהם ׳כה יהיה זרעך׳ ׳כה תברכו את בני ישראל׳, ר׳ נחמיה אמר: מיצחק שנאמר (בראשית כב) ׳ואני והנער נלכה עד כה׳ לפיכך אמר המקום ׳כה תברכו את בני ישראל׳, ורבנן אמרי: מיעקב שנאמר (שמות יט) ׳כה תאמר לבית יעקב׳ וכנגדו ׳כה תברכו את בני ישראל׳.

בראשית רבה, פרשה מג-ח

לפי רבי יהודה הכול מתחיל מאברהם, ולכן הוא העיקר.[2] מפרשי המדרש מסבירים את עמדתו של רבי נחמיה שאמר מיצחק ולא מאברהם משום שמאברהם יצא גם כן ישמעאל. אולם דעתי אינה נוחה מן ההסבר הזה משתי סיבות: האחת, שרבי נחמיה בוודאי יודע שמיצחק יצא גם עֵשָׂו ואם כך הוא היה צריך לומר כמו רבנן האומרים מיעקב שמיטתו שלמה. הסיבה השנייה, אין בשום מקום רמז שישמעאל נכלל בברכה ׳כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ׳.[3]

מידת כה ומידת פה

כדי להבין את המדרש אנו צריכים לברר שני מושגים דרך תורת הקבלה: המושג ״כה״ והמושג ״פה״. בפרשת העקדה, כאשר אברהם אבינו ויצחק מגיעים לאזור הר המוריה, אומר אברהם לשני הנערים, ישמעאל ואליעזר,[4] המלווים אותם:

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם

בראשית כב-ה

מדרגת הקדושה השייכת לאומות העולם ובעיקר לישמעאל[5] נקראת פ״ה. מידת פ״ה היא הכלי של העולם, החומר של העולם, שנאמר ׳שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר׳ - עם הדומה לחמור.[6] זוהי הקדושה הטבעית השייכת לבריאה. הבריאה יכולה להגיע עד מדרגת פ״ה, שמונים וחמש בגימטריה - מבחינת ׳וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים׳.[7] במסגרת הטבע, אי אפשר לעלות יותר. מעל זה נמצא הבורא, מבחינת אלוקים, שמונים ושש בגימטריה פ״ו.

אברהם ויצחק אינם מוגבלים בידי הטבע והם הולכים עד כ״ה. השם כ״ה, עשרים וחמש בגימטריה הוא פתח לשם הוויה י-ה-ו-ה, עשרים ושש בגימטריה. כ״ו היא מידת ההוויה.

ישראל אינו מוגבל בידי הטבע. עם ישראל דרך הגילוי הנבואי המיוחד לו יכול להתעלות ולהתקרב אל ה׳ שהוא האלוקים. יתרה מזו, כדי למלא את תפקידו כראוי, זקוק ישראל לברכה מיוחדת, וזו באה מאת ה׳ דרך המידה הנקראת כ״ו. אלו שקיבלו את המידה הזו ׳כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב׳,[8] קיבלו גם את ברכת הכוהנים ׳כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳.[9]

המהר״ל מסביר שהברכה היא התפשטות,[10] התפשטות דרך קו החסד - אברהם, דרך קו הדין - יצחק ודרך קו מידת האמת - יעקב. לכן נקראת ברכת הכוהנים ״הברכה המשולשת הכתובה בתורה״.

רבי אליעזר ור׳ יוסי בר חנינא, ר״א אמר אימתי אני מגדל את בניך ככוכבים כשאגלה עליהם בכה ׳כה תאמר לבית יעקב׳, ור׳ יוסי ב״ר חנינא אמר כשאגלה על מנהיגם בכה שנאמר (שם ד) ׳כה אמר ה׳ בני בכורי ישראל׳.    

בראשית רבה, פרשה מג-ח

אין כאן מחלוקת אלא שתי מדרגות שונות של התורה. רבי אליעזר מדגיש שמידה זו שייכת למדרגת ״יעקב״, דהיינו אפילו במצב של גלות. רבי יוסי ב״ר חנינא מבקש להדגיש את המדרגה הנקראת ״ישראל״, השייכת לארץ ישראל.

מידת כ״ה - מדרגות התיקון

מידת ״כה״ קשורה לתיקון העולם. מציאות כל העולמות נחלקת לארבעה עולמות שהם חמישה (עולם דא״ק, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה) ובכל אחד מחמשת העולמות פרטים אין קץ, והם בבחינת חמש הספירות כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות.[11] השם כ״ה רומז, דרך הגימטריה שלו - עשרים וחמש כנגד חמשת עולמות אלו עם הספירות של כל עולם ועולם, לאינסוף מדרגות התיקון העומדות בפני האדם מראשית תולדותיו בתחילת התיקון.

בגמר התיקון מגיע האדם למדרגת פנים אל פנים עם ההוויה, כמשה רבנו. ׳וְדִבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ׳.[12] אותה מדרגה של פנים אל פנים מתגלה לאברהם בבשורה של ״כה״ השייכת לצאצאיו.[13]

כ״ה הוא סגולת ישראל ׳כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ׳,[14] ורק ישראל יכול להגיע למדרגה זו. כ״ה הוא הגדרת התורה שישראל מקבל ׳כֹּה אָמַר יְהוָה׳.[15] כ״ה הוא הגדרת הברכה שישראל מקבל ׳כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳.[16]

השתלשלות העולמות

משה ואהרון קיבלו את אותה תורה,[17] אולם אנו רגילים לקרוא לתורה ״תורת משה״ ולא ״תורת אהרון״. תורת משה היא התורה לתיקון העולם כאשר התורה דרך אהרון הכהן היא התורה לכפרת העוונות.

תיקון העולם פירושו השלמת העולם שנברא בידי הקב״ה ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳[18] כדי שהאדם יתקן־ישלים אותו.[19] בכל מקום במקרא הוראת המילה ״לעשות״ היא תיקון. נושא העשייה הוא האדם.

יש ארבע מדרגות של היש שהם חמש: אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. זה מתבטא בשם בן ארבע אותיות המתאחד בקוצו של יו״ד שהיא המדרגה הכוללת.

גילוי העולם כעולם מתחיל בנקודה הראשונה שהיא מתפשטת דרך אורך, רוחב ועומק. קוצו של יו״ד רומז לעולם דא״ק - המדרגה הנקראת ״כתר״ בספירות הכוללת את כל העולמות. היו״ד הראשונה רומזת לחכמה - עולם האצילות, הה״א הראשונה רומזת לבינה - עולם הבריאה, הו״ו ליצירה - מידת תפארת והה״א אחרונה רומזת לספירת מלכות, עולם העשייה. איחוד ה׳ הוא האיחוד הגמור של כל המדרגות - ארבע שהם חמש.[20]

יש הבדל מהותי בין המדרגה הנקראת בריאה - העולם בשלמותו, כפי שהוא במחשבת הבורא מלכתחילה - הוא העולם הבא ובין עולם העשייה - הוא העולם הזה. הבורא צמצם את עולם הבריאה בממדים של העולם הזה. עולם הבריאה הוא עולם של אלקות גמורה, שלמות גמורה, בלי שום מום.

עולם הבריאה נקרא ״עולם הבא״ וזה המדרגה של הספירה בינה.[21] ״לברוא״ פירושו לגלות בשלמות - רוחניות גמורה, למעלה מן השטח והזמן, החומר והצורה. הקב״ה ברא מלכתחילה את האור של העולם הבא. ׳יְהִי אוֹר׳.[22] אז הוא צמצם את האור הזה, הוא גנז את האור של העולם הבא בממדים של האור של העולם הזה. ׳וַיְהִי אוֹר׳.

העולם נברא בשלמותו. עולם הזה הוא אותו עולם אבל מצומצם. במעבר, בהשתלשלות מן המדרגה של ״בריאה״ למדרגה של ״עשייה״ נכנס המום, הפגם. זה עולם הטבע.

כאשר לומדים את הפסוקים של מעשה בראשית צריך לשים לב אם הפסוק מדבר ברמת ״עולם הבריאה״ או ברמת ״עולם העשייה״ משום שזה לא אותו דבר. ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים׳[23] זה במדרגה של שלמות. ׳לַעֲשׂוֹת׳ זה כבר ניתן לממדים של העולם הזה - עולם התיקון כדי להקנות את הזכות.

הפער הקיים בין מחשבת הבורא למצב של תוהו ובהו אינו קשור לשום חטא, לשום אשמה מצד האדם. אין לו שום אחריות לכך. המצב של שבירת הכלים קדם לחטא האדם הראשון, ולפי תורת האר״י ז״ל הוא נרמז בפסוק השני של מעשה בראשית. [24] זה הליך שבא מעצם בריאת העולם. נוסף על כך, ולפני הופעת האדם, לא הצליחה הבריאה כבריאה למלא אחרי רצון הבורא בצורה מלאה, כפי שלמדנו כבר מספר פעמים.[25]  

נרחיב מעט את ההסבר: עולם הטבע הוא עולם המום. זה נרמז בגימטריות הזהות של המילים ״מום״ ו״הטבע״: שמונים ושש. תוכן העולם, במדרגה הנקראת ״בריאה״, נקרא ״מים״ - ריבוי של המילה מ״ה המורה על מציאת כל הדברים שיש בעולם. כל העולם הוא מכלול של מים.

׳בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים׳. התוצאה של הצמצום היא ׳וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם׳.[26] המ״מ הראשונה של המילה מי״ם מורה על התחלת הדברים - זה בא ממקום - מ״מ פתוחה, המ״מ השנייה היא המ״מ של ההכללה - מ״מ סגורה - רמז ללשון רבים. כל הדברים באים מן המ״מ הראשונה הפתוחה ומגיעים למ״מ השנייה הסגורה דרך עשר מדרגות - אות יו״ד.

כאשר היו״ד במילה ״מים״ מתפשטת ויורדת עד הה״א האחרונה של עולם העשייה, היא הופכת לו״ו והמילה ״מים״ הופכת ל״מום״. מטרת התיקון היא להעלות בחזרה את העולם למדרגה של ״מים״ וזו ההגדרה של העולה ״אשר אין בה מום״.[27] לתקן את המום של הטבע ולהעלות את הטבע.

ההתפשטות של היו״ד לו״ו נקראת ק״ו. לכן אם במילה ״מים״ מחליפים את האות היו״ד בתיבה ק״ו, מופיעה המילה מקו״ם. לכן נאמר ׳וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד׳.[28]

האדם מקבל את העולם במצב של קלקול, של ״תוהו ובהו״, ועליו מוטלת משימת התיקון ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳. אין עשייה בלשון המקרא אלא תיקון[29] - ׳וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ׳.[30] האדם נעשה בעולם העשייה כדי לתקן את עולם העשייה לפי הדגם של עולם הבריאה.

תורת משה ותורת אהרון

כאשר מתקן האדם את העולם, הוא עושה שגיאות. לכן עליו לכפר על אותם עוונות שנובעים מתפקודו של האדם. אנו צריכים את תורת משה כתורת התיקון ותורת אהרון כתורת הכפרה של העוונות הנובעים מאותו תיקון.

שאלה: האם לולא חטאו של אדם הראשון הייתה התכנית דומה?

תשובה: האדם הראשון קלקל את הדברים, ולכן אנו צריכים ללמוד את אותה תורה גם בממד הכפרה, נוסף על ממד התיקון. מלכתחילה הכול היה צריך להיות תיקון. בדיעבד של החטא, קיים בתורה ממד שמתגלה ככפרה.

זהו ההבדל בין תורת משה לתורת אהרון. שניהם קיבלו את אותה תורה. לפי המדרש הדיבור היה יוצא מביניהם.[31] אולם אנו רגילים למושג ״תורת משה״. מדוע איננו רגילים למושג ״תורת אהרון״? מפני שהדגש של תורת ישראל הוא על צד התיקון. בנצרות זה ההפך. לכן קיים הבדל תהומי בין הנוצרים ובינינו.

לצערנו מתגלה היום נטייה בקרב רבנים מסוימים של שימת הדגש על נושא הכפרה דווקא, ואצלם התיקון הופך להיות טפל. מצב זה מסוכן משום שאלו שיטות זרות ליהדות. אם יש חטאים צריך לכפר, אולם העולם לא נברא כדי שיהיו חטאים וכפרות! העולם נברא כדי שהאדם יזכה בו, יזכה בעולמו דרך תיקון העולם, דרך עמלו ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳.[32] כאשר עסוק האדם באותו תפקיד של מתקן העולם כעבד ה׳, לפעמים הוא נכשל ויש חטאים. אז צריך לכפר אך זה משני. הקב״ה לא ביקש מלכתחילה חטאים כדי שהחוטא יביא כפרות אלא הוא אמר לבני אדם: שמעו בקולי, תתנהגו בצורה נאותה, בצורה מוסרית, כפי שכתוב בתורה ואם קיים אי סדר, אזי צריך לכפר עליו.[33] היעד הוא התיקון ולא הכפרות. זה מה שהנביא ירמיהו מבקש להדגיש:[34]

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר

כִּי לא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח

כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם

העיקר הוא תורת משה. רק בדיעבד מתגלה עבודת הקרבנות כעבודה של כפרה, אולם מלכתחילה זו הייתה עבודה של הודיה.[35] לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין חוץ מקרבן תודה.[36] העיקר הוא התיקון, לא הכפרה. איני תופס את הנפש הדתית של הדת שהיא בעיקר אבל וכפרה. זהו עולם של מפלצת! הם אינם תופסים את שמחת המצווה.

תיקון - עשייה

שאלה: מה צריך לתקן כאשר אין חטא?

תשובה: ההיסטוריה של האדם מתחילה לא בעולם שלם אלא בעולם במצב של תוהו ובוהו ׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ׳.[37] העולם במדרגה הנקראת ״בריאה״, במחשבת הבורא, כבר שלם. מחשבת הבריאה היא המחשבה על העולם בשלמותו.

במדרגה זו כבר ברא הבורא את העולם הבא וצמצם אותו לממדים של העולם הזה.[38] הפסוק ׳וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ׳ מתאר מה קרה במהלך הצמצום ובלשון הקבלה ״שבירת הכלים״. אחרי שבירת הכלים מתחיל תהליך התיקון - בנייה מחדש של אותם כלים שנשברו כדי להגיע לעולם הבא שהוא העולם לפי מחשבת הבורא.

התיקון של העולם הזה בידי הקב״ה לפני הופעת האדם היה חלקי בלבד. הקב״ה הוא המאציל, הוא הבורא, הוא היוצר, וכיוצר הוא תיקן את התוהו ובוהו הזה עד השלב הנקרא ״יום השישי״ במעשה בראשית. מכאן ואילך מסר הקב״ה את העולם לאדם ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳ והתיקון נעשה בידי האדם, במסגרת אותו יום שביעי - שבת של הבורא כבורא.

חשוב להדגיש שאין כאן חטא כלל אלא יש כאן פחיתות מבחינת היש של העולם לעומת אותו עולם במחשבת הבורא. פחיתות זו נקראת ״שבירת הכלים״ והיא הכרחית מבחינת העולם הזה.[39]

הקב״ה שם את האדם בגן עדן כדי שהוא יכין את עצמו בעבודה זו של התיקון בחוץ וכדי לזכות אותו בגן עדן שנקרא ״עולם הבא״. אולם האדם רצה לצאת בלי הכנה כדי לראות מה קורה בחוץ, ולכן הוא גורש.[40]

שאלה: אם הדגש הוא על תיקון העולם ולא על כפרת העוונות, מדוע אהרון הוא הכהן ולא משה?

תשובה: מלכתחילה משה רבנו היה צריך להיות הכהן ואהרון הלוי, אולם אחר כך זה התהפך. אם הדור היה זוכה לאותה מדרגה, אזי משה רבנו היה כהן והיינו עוסקים רק בתיקון העולם. אולם לא זכינו לכך. לכן אנו צריכים כהן שיכול לכפר על החטאים.[41]

זהו גם ההבדל בין הלוחות הראשוניים ובין הלוחות השניים, בין המשכן לפני חטא העגל ובין המשכן אחרי חטא העגל. לפני חטא העגל אין שום רמז בציווי המשכן לכפרת עוונות. כל העבודה הייתה אז עבודה של שירה, עבודה של הודאה, הודיה. אחרי חטא העגל יש לאותו משכן ממד נוסף, תפקיד נוסף של כפרה.

הרב חרל״פ בספרו ״מי מרום״[42] מבחין בין בחינת מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים לבחינת גוֹי קָדוֹשׁ, בין תפיסת הכהונה לפי משה לתפיסת הכהונה לפי אהרון. בפרשת ״תרומה״, שבה מופיע הציווי על הקמת המשכן, שמו של אהרון אינו מופיע. בפרשה זו מתואר המשכן לפי תורת משה, לפני החטא. לעומתה בפרשת ״תצוה״ שמו של משה אינו מופיע. בפרשת ״תצוה״ ובתחילת פרשת ״כי תשא״ מופיעים כל האלמנטים הקשורים לעבודת הכפרה על־ידי אהרון הכהן: בגדי הכהונה, הכיור ומזבח הקטורת הקשור ישירות לעבודת יום הכיפורים המזכירה את האפשרות של החטא. התורה נקראת ״תורת משה״. מלכתחילה התורה היא תורת התיקון, במובן של השלמת הבריאה, כשותפים של הקב״ה. לא לשם כפרת העוונות נברא העולם. רק בדיעבד, מכיוון שיש לדאבוננו חטאים, אנו צריכים את הכהן בתפקיד של מכפר, מבחינת הקדמת רפואה למכה, מבחינת ״בראתי יצר הרע, בראתי תורת תבלין״.[43] אם ממד הרע מתגבר, באה אותה תורה כתבלין לו. הטעם של יצר הרע הוא מר, מר ממוות וצריך לרכך אותו, להמתיק אותו.

יצר הרע - הרצון לקבל לעומת הרצון להשפיע

אסור לשכוח שכל עיקר הבריאה הוא יצר הרע[44] ״עושה שלום ובורא רע״[45] (כך אומר הנביא, אולם בתפילה אנחנו אומרים ״עושה שלום ובורא את הכל״[46] - לשון סגי־נהור). היצר הרע כשלעצמו הוא הכוח המניע את האדם. אין בריאה בלא יצר הרע:

רבי נחמן בר שמואל בר נחמן בשם רב שמואל בר נחמן אמר: הנה טוב מאד זה יצר טוב, והנה טוב מאד זה יצר רע. וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהא! אלא שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן, וכן שלמה אומר (קהלת ד) כי היא קנאת איש מרעהו.

בראשית רבה, פרשה ט-ז

אצל הרב שלמה בנימין אשלג בנו של ״בעל הסולם״ ז״ל[47] למדתי שהשורש של כל רע הוא הרצון לקבל, הרצון לקבל את היש. מטרת התורה והמצוות היא לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו לרצון להשפיע.

הבריאה בעצם היותה בריאה היא ההפך של הבורא. הבורא הוא הנותן את היש לבריאה, והבריאה היא המקבלת את היש שלה מן הבורא. לשון אחר: הבורא הוא המשפיע והנברא הוא המקבל.

לומר כי נבראנו מפני שאנו מקבלים את היש שלנו, את החיים ממישהו אחר שהוא הבורא, ולומר שנבראנו עם יצר הרע, דהיינו עם רצון לקבל, זה לומר את אותו הדבר. חז״ל מגדירים תינוק כ״פה שאומר הב, הב״.[48] להיות ״עבד הבורא״[49] זה לקבל. אין לעבד דבר משלו, הוא רק מקבל.

הבריאה מרגישה בהבדל האונטולוגי בין הבורא לנברא, בין הנותן, המשפיע למקבל, והיא מרגישה שלא בנוח במצב הזה. מצד אחד יש הכרח מעצם היותנו נבראים לקבל, ואין שום אפשרות אחרת כבריאה העובדת את ה׳. מן הצד האחר לקבל ורק לקבל הוא הרע במהותו.[50] על האדם להתמודד עם הבעייתיות האונטולוגית הקיומית הזו, ולהפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע כדי להידמות לבורא, בשביל ״לעשות נחת רוח ליוצר״.[51] עליי לזכות ביש שלי על־ידי מעשיי, עליי לקבל כדי להשפיע ולא לקבל סתם, בשביל לצאת מן המצב הקיומי הזה.

בשלב הראשון של החיים, אני כל כולי יצר הרע משום שבשעת הלידה אני מקבל את היש שלי במתנה. השלב השני מתחיל בעת הבר מצווה אצל הבנים, או בעת הבת מצווה אצל הבנות, בזמן הבגרות המינית כאשר הילד מסוגל לתת חיים בעצמו. או אז נכנס בו יצר הטוב.[52] מאותו רגע הוא מסוגל להשפיע. בשלב הראשון של החיים צריך לחנך את היצר הרע של הילד. שלב זה נקרא אצל חז״ל בהלכה ״בר חינוך״, והמטרה היא להפוך את היצר הרע ״הטבעי״ של הילד ליצר הטוב.

עבודת הבורא דרך יצר הרע ויצר הטוב

׳וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ׳.[53] רש״י מפרש במקום ״בשני יצריך״. ההסבר, לפי הפשט של דברי רש״י, הוא שאין קושי לעבוד את הבורא דרך יצר הטוב. הקושי הוא לעבוד את הבורא גם דרך יצר הרע - ללמוד ולדעת איך לקבל.

אולם לפי הסוד זה ההפך. אין קושי לעבוד את הבורא דרך תיקון היצר הרע. הקושי הוא לעבוד אותו דרך היצר הטוב. אין זה פשוט כלל וכלל.

נדמה לנו שאנו עובדים את ה׳, אולם האם זה באמת כך? אולי אני עובד לעצמי?! כאשר מבקש הקב״ה מן האדם משהו וזה מתאים לטבעו, מי יכול לדעת מה קורה באמת? האם אני עובד את הקב״ה או את הטבע שלי? לכן כאשר מבקש הקב״ה משהו שמתאים ליצר הטוב שלי, קיים תמיד ספק לגבי התנהגותי. האם היא נובעת מרצון הבורא או מרצון היצר הטוב שלי? לכן קשה מאוד להיות זוכה דרך יצר הטוב משום שאי אפשר לדעת איזה טעם טעמתי באמת, את טעם המצווה או את טעם הטבע שלי? זאת הסיבה שאנו מתפללים ״וטהר ליבנו לעבדך באמת״[54] - שהדברים יהיו ברורים וחד־משמעיים.

קל הרבה יותר לרוב העם לקיים מצוות הנוגדות את הטבע משום שהמצב ברור וחד־משמעי. ברור מעל לכל ספק שאני מקיים את אותה מצווה משום שאני מקבל את צו הבורא, ואין שום גורם אחר המביא אותי לקיים אותה.

ניקח לדוגמה את המצווה לאכול דג בשבת. ״האוכל דג ביום דג ניצל מדג״,[55] כלומר האוכל דג ביום השבת ניצל מדין גיהינום.[56] כאשר אוכלים את הדג בסעודת שבת, האם האכילה הזו היא לשם המצווה, או אני פשוט אוהב את טעם הדג הזה ויש באכילה הזו גם צד של הנאה? כאן המבחן משום שהמצוות לא ניתנו להנאה.[57] מה הפתרון? צריך לחלק בין שני מושגים, שמחה והנאה, משום שיש הבדל הלכתי מהותי בין שני המושגים. הנאה אגואיסטית, לתועלת עצמית בלבד אסורה. שמחה של מצווה מותרת.[58] אכילת הדג בשבת צריכה להיות לשם מצוות עונג שבת, שהיא חובה.[59] ׳וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג׳[60] - זו מדרגת השמחה המיוחדת לשבת.[61] צריך לעשות מאמץ - והוא קשה - כדי להגיע לאותה מדרגה, כדי להגיע להבחנה ברורה בין הנאה לשמחה, בין ״אכילה גסה״ ל״אכילת מצווה״.

סוד ההיסטוריה של עם ישראל - מידה מופרזת

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ[62]

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם

בראשית יד, כא-כג

הפסוק הראשון הוא הסוד של כל התלאות שעברו על עם ישראל במהלך ההיסטוריה שלו, בכל הגלויות, החל מאברהם אבינו וכלה בדור שלנו, היוצא מגלות ״החיל הזה״.[63] בלשון הגמרא זה נקרא ״הפרזה במידותיו של הקב״ה״. אברהם אבינו גילה חסידות רבה מדיי,[64] כאשר הוא סירב לקבל ממלך סדום דבר והשאיר אצלו את הנפשות. התוצאה היא שאנו צריכים לגלות לאותם מקומות שבהם נמצאים אותן נפשות ואותו הרכוש, כדי להעלות את ניצוצות הקודש האלו.

לא תמיד שמים לב שכאשר מידה מסוימת מוגזמת, יכול המצב להיות חמור אף יותר ממצב של חסר. ״אל תהי צדיק הרבה״.[65] אסור להיות חסיד יותר מדיי. אסור להפוך להיות חסיד שוטה. נטייה זו קיימת בנפש היהודית וזו התאבדות לדעת. מידת הוותרנות מסוכנת.

כדאי להזכיר את המדרש על קַיִן והֶבֶל על הפסוק ׳וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ׳.[66] המדרש שואל מדוע כתוב ״ויקם קַיִן״ ותשובתו היא:[67]

אמר רבי יוחנן הבל היה גבור מקין שאין ת״ל ויקם אלא מלמד ש[קין] היה נתון תחתיו. אמר לו :שנינו בעולם, מה את הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו רחמים, מיד עמד עליו והרגו. מן תמן אינון אמרין טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.[68]

הֶבֶל היה חזק יותר מקַיִן והפיל אותו ואז קַיִן התחיל להתלונן: אני אחיך - אל תהרוג אותי. הֶבֶל ויתר לו. זו הדוגמה הראשונה של הנטייה למידה מופרזת של חסידות, של ותרנות.

לפעמים דווקא המידות הטובות מעכבות את הצדיק וגורמות לו לא לעשות דברים מסוימים, גורמות לו לעיכוב. שורש נשמתו של הצדיק, למשל, שייך לצדיקות עילאית מפחד המלחמה משום שיש הרוגים, משום שיש חורבן.

דוגמה נוספת: אנו יוצאים מגלות רומי, היא גלות אירופה, אחרי אלפיים שנה, ואנו עדיין מתלבטים אם ארץ ישראל שהובטחה לצאצאי אברהם לפני ארבעת אלפים שנה היא באמת שלנו. כאשר שאל אברהם את השאלה ׳בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה׳,[69] זאת הייתה שאלה לגיטימית משום שהוא היה בתחילת מסעו בחזרה לעבריות. אולם איזה לגיטימיות יש להתלבטות שלנו היום?

הנטייה לוותרנות, לחסד מופרז, אמנם קיימת בנפש שלנו, בתור בני אברהם, אולם עלינו לזכור שאיננו בני אברהם בלבד אלא בני אברהם, יצחק ויעקב. אנו ישראל והתורה ניתנה לקהילת יעקב. להיות רק צדיק של מידת החסד - מידתו של אברהם, זה לא להיות ישראל. מידתם של ישראל היא איחוד המידות. מה שבגדר מידה טובה אצל אברהם, אסור לישראל. חטא הוא לישראל להיות חסיד כמו אברהם. חטא הוא לישראל להיות בעל דין כמו יצחק.

הקב״ה חיכה עד יעקב אבינו כדי לגלות את התורה משום שיעקב מאחד את המידות, וזהו סוד תורה מן השמים. שמים הוא שמו של יעקב. אברהם הוא כולו מים - חסד, יצחק הוא כולו אש - דין. יעקב הוא שמים - אש ומים. הוא מסוגל לקבל תורה מן השמים.

אם התורה הייתה רק תורה של החסד בלבד, יש בכוחות האדם להגיע לתורה כזו. אותו דבר בנוגע לתורת הדין. אין זה למעלה מכוחות האדם. צדיק אבל אנושי. תורת איחוד המידות - חסד ודין בבת אחת, דורשת עזרה מן השמים. לכן בא הפסוק ואומר ׳תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב׳[70] קהילת יעקב דווקא.

מטרת העבודה

׳ויאמר מלך סדום אל אברם תן לי הנפש וגו׳׳ ׳ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי וגו׳ - ר׳ יהודה ור׳ נחמיה ורבנן, ר״י אמר: עשאן תרומה, היך מד״א (במדבר יח) ׳והרמותם ממנו תרומת ה׳׳, ורבי נחמיה אמר: עשאן שבועה, היך מה דאת אמר (דניאל יב) ׳וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם׳, ורבנן אמרי: עשאן שירה היך מה דאת אמר (שמות טו) ׳זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו׳. רבי ברכיה ור׳ חלבו ור׳ אמי בשם ר״א אמרו: אמר משה בלשון שאמר אבא שירה ׳הרימותי ידי אל ה׳׳ בו בלשון אני אומר שירה שנאמר ׳אלהי אבי וארוממנהו׳.

בראשית רבה, פרשה מג-ט

חכמי המדרש מבקשים להגדיר את תכלית העבודה האמִתית, והם מביאים שלוש הגדרות שונות של מהות העבודה: תרומה, שבועה או שירה. אליבא דרבי יהודה הכול שייך לגבוה, לבורא, בדומה לתרומה השייכת לכהן ולא לזרים. מדובר בחיים רוחניים מסוג מיוחד במינו, של יחידים המסוגלים להרים את העולם לבוראו. אליבא דרבי נחמיה מדובר באנשים הפורשים מהנאות העולם הזה. זו דתיות מסוג שונה, של מי שאוסר על עצמו את הנאת העולם. שיטת רבנן היא שעלינו להפוך את הכול לשירה, כמין הסטטיות של הרוחניות. לדעתי, אין כאן מחלוקת. מדובר באותה העבודה, אולם כל אחד שם את הדגש על פן שונה.

למעשה, המטרה היא לכלול את שלוש השיטות יחד. הדמות המייצגת היא דמות הכהן משום שהוא זה שמרים את התרומה, הוא זה שאוסר על עצמו את הנאת העולם והוא זה - מבחינת לוי - שעוסק בשירה, כדברי הגמרא האומרת ש״עבודת עבודה״[71] היא השירה.[72] כלל ישראל דרך קיום מצוות התורה הוא מבחינת ׳מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ׳ והוא מגשים את תכלית העבודה של אברהם, שהיא להגיע לדרגה שבה כל העם יהיה מבחינת תרומה לה׳. טרם הגענו למדרגה זו.

מידה - מצווה

למדנו שהאבות קיימו את התורה מבחינת מידות ולא בתור ציווי. יש הקבלה מלאה עד הפרט האחרון בין מעשה האבות למצוות שעם ישראל ככלל מקיים, החל ממתן תורה: התנהגות האבות לפי מידותיהם היא תורת הבנים לפי מצוותם. קיימת הקבלה בין הזכויות של הבנים דרך התורה ובין הזכות של מידות האבות - פה במדרגת אברהם - בשורש הדברים. קיבלנו את סגולת התורה הודות לזכות האבות.

המדרש מביא מספר דוגמאות הבאות להמחיש את ההקבלה בין המצוות למידות, בין המעשים של האבות למצוות שבני ישראל קיבלו בהר סיני:

׳אם מחוט׳, א״ר אבא בר ממל: א״ל הקדוש ברוך הוא: את אמרת אם מחוט, חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית, היך מה דאת אמר: (במדבר מו) ׳ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת׳ ומתרגמינן חוטא דתכלתא, ועד שרוך נעל, חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה, היך מה דאת אמר: (דברים כה) ׳וחלצה נעלו מעל רגלו׳.

ד״א ׳אם מחוט׳ זה המשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן, ׳ועד שרוך נעל׳ אלו עורות התחשים. ד״א ׳אם מחוט׳ אלו הקרבנות כההיא דתנן וחוט של סקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים, ׳ועד שרוך נעל׳ אלו פעמי רגלים, היך מה דאת אמר (שיר ו) ׳מה יפו פעמיך בנעלים׳. ׳בלעדי רק אשר אכלו הנערים׳ הה״ד (שמואל א ל) ׳ויען כל איש רע ובליעל מהאנשים אשר הלכו עם דוד ויאמרו יען אשר לא הלכו עמי לא נתן להם מהשלל אשר הצלנו כי אם איש את אשתו ואת בניו וינהגו וילכו ויאמר דוד לא תעשון כן אחי את אשר נתן ה׳ לנו וישמור אותנו ויתן את הגדוד הבא עלינו בידינו ומי ישמע לכם לדבר הזה כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדו יחלוקו ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה דוד לחוק ולמשפט לישראל עד היום הזה׳. אמר רבי יודן: והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה, וממי למד מאברהם זקינו שאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים וגו׳.

בראשית רבה, פרשה מג-ט

״ד״א אם מחוט זה המשכן שהוא מצוייר בתכלת וארגמן ועד שרוך נעל אלו עורות התחשים. ד״א אם מחוט אלו הקרבנות״ - החוט המוזכר אצל אברהם הוא רמז לעבודת הקרבנות, לחוט הסיקרא במזבח המחלק בין החלק העליון לחלק התחתון.

״כההיא דתנן וחוט של סקרא חוגרו באמצע להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים ועד שרוך נעל אלו פעמי רגלים היך מה דאת אמר מה יפו פעמיך בנעלים״ - הבנים דרך הדקדוק בקיום התורה מקיימים את הצורה שבה מתבטא אברהם במידות שלו.

ההקבלה המדויקת בין המידות למצוות נלמדת בתורת הסוד - איך כל פרט ופרט מקיום המצוות מתקן את האורות של אותן המידות, שהן־הן הנשמה של עם ישראל, שהיא־היא הנשמה של העולם כולו. דרך המצוות אנו מתקנים את העולם במלכות שדי וזה בזכות האבות.

הערות

[1] ראה במדבר ו, כב-כז.

[2] ראה ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף ג׳יקטליה, שער ראשון, הספירה העשירית (דף יב ע״א): והמידה הזאת כמו שהודענוך אברהם אבינו עליו השלום התחיל להחזירה למטה.

[3] בראשית טו-ה

[4] ראה ויקרא רבה פרשה כו-ז.

[5] ראה ילקוט שמעוני - בראשית, פרק כב, רמז צח.

[6] נידה יז ע״א

[7] תהילים ח-ו

[8] שמות יט-ג

[9] במדבר ו-כג

[10] ראה ״חידושי האגדות״ מאת המהר״ל על מסכת סנהדרין י ע״ב: ... כי הברכה היא התפשטות.

[11] ראה הקדמה לספר הזוהר מאת הרב אשלג, סעיף מא.

[12] שמות לג-יא

[13] אפשר גם להוסיף את דברי בעל ה״שערי אורה״, השער הראשון, הספירה העשירית: וכשהלך משה אצל פרעה בשליחות השם יתברך התחיל במילת כ״ה, לפי שהוא הפתח להיכנס לשם יהו״ה יתברך. וזהו שכתוב: ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה כ״ה אמר יהו״ה אלהי ישראל שלח את עמי וגו׳ (שם ה-א), והשיב פרעה: מי יהו״ה אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את יהו״ה (שם ב). אמר לו משה רבנו עליו השלום: אם אינך יודע שם יהו״ה, דע כי הפתח הראשון שנכנסין לידיעתו היא המידה הנקראת כה, ובה נבראו שמים וארץ, והיא המחדשת אותות מכות גדולות לכל הפושעים והמורדים בו, וזהו סוד שאמר לו: והנה לא שמעת עד כ״ה, כ״ה אמר י״י בזאת תדע כי אני יהו״ה הנה אנכי מכ״ה במטה אשר בידי (שמות ז, טז-יז).

[14] בראשית טו-ה

[15] שמות ד-כב

[16] במדבר ו-כג

[17] ראה פרש״י שמות ו-כו, ד״ה ״הוא אהרן ומשה״: אלו שהוזכרו למעלה שילדה יוכבד לעמרם הוא אהרן ומשה. יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן לומר לך ששקולין כאחד.

[18] בראשית ב-ג

[19] ראה ב״ר יא-ו: כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, הדא הוא דכתיב ״אשר ברא אלוקים לעשות״ אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון.

[20] ראה ״עץ חיים״ מאת רבי חיים ויטאל, שער א, ענף ה: עוד צריך שנקדים לך הקדמה א׳ והוא כי כל הי״ס הכוללות כל עולם ועולם הנה בכללות יחד כולם כא׳ בחי׳ הוי״ה א׳ בכל מקום שהוא בין בכללות בין בפרטות כנ״ל יוצא מכל אות ואות מהם הוי״ה א׳ והנה קוצו של יו״ד שבאות׳ הוי״ה הוא ספי׳ כתר ויו״ד עצמה הוא בחי׳ חכמה וה׳ ראשונה בינה והו׳ הוא הת״ת כולל ו׳ ספירן אשר כללותם נקרא בשם ז״א כמ״ש במקומו בע״ה והה׳ אחרונה מל׳ הנקרא אצלינו נוק׳ דז״א וכ״ז הוא בדרך הוי״ה הכוללת הה׳ פרצופים יחד כנ״ל.

[21] ראה ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף ג׳יקטליה, השער השמיני, הספירה השלישית: ... ודע כי יש זמן שעתיד להיות, שהצדיקים יתעלו עד שיתאחזו בספירת הבינ״ה שהיא סוד העולם הבא.

[22] בראשית א-ג

[23] בראשית ב-ג: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

[24] בראשית א-ב: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

[25] ראה ב״ר פר׳ ה׳ המביא מחלוקת בין ר׳ יהודה לר׳ פנחס לגבי הפסוק ״ותוצא הארץ... ועץ עושה פרי״ ביחס לציווי ״תוצא הארץ עץ פרי״. ר׳ יהודה סבר שהאדמה המרתה את פי הקדוש ברוך הוא בכך שלא הוציאה ״עץ פרי״ אלא ״עץ עשה פרי״.

ראה הרחבת הנושא בפסקה ״התמודדות עם המדע״ בשיעור ״מלכי צדק״.

[26] בראשית א, א-ב

[27] דברים יט-ב

[28] בראשית א-ט

[29] ראה פרש״י על בראשית א-ז ״ויעש אלוקים את הרקיע״: תקנו על עמדו והוא עשייתו כמו ״ועשתה את צפרניה״.

[30] דברים כא, י-יב: כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. ראה פירוש רש״י על הפסוק ״אשר ברא אלוהים לעשות״ לעשות פירושו לתקן.

[31] ראה רש״י על שמות יב-ג ד״ה ״דברו אל כל עדת״: וכי אהרון מדבר? והלא כבר נאמר: ״אתה תדבר״ אלא חולקין כבוד זה לזה והדיבור יוצא מבין שניהם כאילו שניהם מדברים.

ראה גם מכילתא דרבי ישמעאל בא, מס׳ דפסחא ג: ׳דברו אל כל עדת ישראל׳. רבי ישמעאל אומר: וכי שניהם מדברים היו? והלא כבר נאמר: ׳ואתה דבר אל בני ישראל לאמר׳ (שמות לא-יג), ומה תלמוד לומר: ׳דברו׳? אלא כשהיה משה מדבר היה אהרן מרכין אזנו לשמוע באימה, ומעלה עליו הכתוב כאלו שומע מפי הקב״ה. ר׳ אחי בר׳ יאשיה אומר: וכי שניהם מדברים היו? והלא כבר נאמר: ׳ואתה דבר אל בני ישראל׳ ומה ת״ל: ׳דברו׳? אלא כיון שמשה מדבר היה אהרן מימינו ואלעזר משמאלו ואיתמר מימינו של אהרן, והדבור יוצא מביניהם כאלו שניהם מדברים. ר״ש בן יוחאי אומר: משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר לו: למדני, ואהרן היה חולק כבוד למשה ואומר לו: למדני, והדבור יוצא מביניהם כאלו שניהם מדברים.

ראה גם שמות רבה ז: ״הוא אהרן ומשה. הם המדברים״ (שמות ו, כו-כז) למה נאמר? לפי שהוא אומר: ״ויאמר ה׳ אל משה ראה נתתיך אלהים לפרעה״ - אין לי אלא משה דיין לפרעה, אהרן מנין? תלמוד לומר: ״אל משה ואל אהרן״, הקיש אהרן למשה: מה משה דיין לפרעה - אף אהרן דיין לפרעה, ומה משה אמר דבריו ולא ירא - אף אהרן אומר דבריו ולא ירא. ר׳ אומר: יכול כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה? תלמוד לומר: ״הוא אהרן ומשה״, העיד ששניהם שקולים.

וכן בשיר השירים רבה ד, ובמדרש תנחומא פרשת בא סימן ה.

[32] בראשית ב-ג. ראה מדרש ב״ר יא-ו: כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, הדא הוא דכתיב ״אשר ברא אלוקים לעשות״ אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון.

[33] ראה אברבנאל - תצוה (פסקא לח, עמ׳ רפט): ... כאילו טוב לפניו שנחטא ונשוב ואין הדבר כן כי הנה הקב״ה לא צוה בקרבנות אלא אחרי מעשה העגל ... אז נתן לפניהם התרופה לרפאות מחלתם בעת הצורך בקרבנות ... להגיד שהתכלית הנכסף במעשה המזבח ועבודת הכוהנים אינו לכפרת העונות כי מוטב שלא יחטא האדם ולא יקריב קרבן לכפר עליו, אבל היה תכלית המזבח להקריב בו התמידין בבקר ובערב שהם לא היו לכפרת עונות כי אם תודה לאלוה יתברך על כל הטובה שהיטיב לעמו...

[34] ירמיהו ז, כא-כג

[35] קיימות שתי גישות בחז״ל ובמדרש בפרט: הראשונה המקדימה את ציווי המשכן למעשה העגל בהתאם לסדר המקראות ורואה בו כפרה בדיעבד. השנייה הסוברת שציווי המשכן נועד לכתחילה ככפרה, וניתן רק אחרי מעשה העגל לפי הכלל ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״.

רוב הפרשנים דבקו בסדר הכרונולוגי של התורה, כמו ראב״ע, רמב״ן, חזקוני והדר זקנים, רשב״ם ואברבנאל. רש״י ור״ע מספורנו, לעומת זאת, הולכים בדרך המדרשית, לפיה ניתן ציווי המשכן אחרי מעשה העגל.

גישת הרב אשכנזי היא כדעה הראשונה והיא שמה את הדגש על תורת משה כתורת התיקון ונושא הכפרה כמשני.

[36] ראה ויק״ר אמור כז-יב: וכי תזבחו זבח תודה לה׳, ר׳ פנחס ור׳ לוי ור׳ יוחנן בשם ר׳ מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם, כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם הה״ד (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה׳ צבאות כי טוב אלו ההודיות מביאים תודה בית ה׳ זה קרבן תודה וכן אמר דוד (תהילים נו( עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אינו אומר אלא תודות ההודיה וקרבן תודה.

ראה גם ויק״ר ט-ב.

ראה פירוש הרב קוק ב״עין איה״ על מסכת ברכות, חלק א, סימן סב.

[37] בראשית א-ב

[38] ההסבר של הקבלה שונה מן ההסבר הניתן על־ידי התאולוגים. התאולוגים טוענים שהעולם נברא באופן מושלם ואחר כך החל להתקלקל. הם נותנים הסברים תאולוגיים־מגיים רבים כדי להסביר מי קלקל את העולם, אולם אין קשר בין ההסברים שלהם לפשט הפסוק, בין מה שהם אומרים מלבם ובין מה שהתורה רוצה להסביר לנו (מתוך השיעור).

[39] שבירת הכלים נופלת רק על העיגולים (מתוך שיעורי הרב אשכנזי על ״אורות הקודש״, רז היושר והעיגולים).

[40] דור המדבר טעם את הטעם של עולם הבא מבחינת גן עדן. החטא שלהם היה הפוך - הם לא רצו לצאת מן המדבר. הם רצו להישאר בישיבה של משה רבנו (מתוך השיעור).

[41] עניין הכפרה מיוחס לבגדי הכהונה ומשה כאשר שימש כהן גדול בימי המילואים לא לבש בגדי כהונה אלא שימש בחלוק לבן - ראה זבחים פח ע״ב, נתיבות עולם, נתיב הלשון, פרק יא מאת המהר״ל, שמועות ראיה, פרשת תצוה (תרפ״ט) מאת הרב קוק.

[42] ראה מי מרום, שיחות לספר שמות, מאמר עח ״העלאת העולמות והעלאת הנצוצות״.

[43] קידושין ל ע״ב

[44] ראה בעיון הקדמת ספר הזוהר מאת הרב אשלג.

[45] ישעיה מה-ז

[46] ראה ברכות יא ע״ב.

[47] הרב אשכנזי היה תלמידו של הרב שלמה בנימין אשלג זצ״ל, בנו של הרב יהודה לייב הלוי אשלג זצ״ל (1884 - 1954) המכונה ״בעל הסולם״ על שם פירושו לספר הזוהר.

[48] ראה תיקוני זוהר, תיקון ו, עמ׳ כב: אלא כולהו צווחין בצלותין ביומא דכיפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי כתבנו לחיים.

ראה גם ע״ז יז ע״א.

[49] ראה ״ספר הגן״ מאת רבי יצחק ב״ר אליעזר, מחכמי אשכנז: ״לא נבראתי אלא להיות עבד לבורא יתברך שמו בלבב שלם, שנאמר: ולעובדו בכל לבבכם״.

[50] רע ר״ת רצון עצמי.

[51] ראה מוסר אביך מאת הרב קוק, ״שלמות העבודה מאהבה לרצון ד׳ בלבד״, עמ׳ מג

[52] ראה אבות דרבי נתן נו׳ א׳ טז.

[53] דברים ו-ה

[54] מתוך ברכות קריאת שמע.

[55] האוכל דג ביום ד״ג, כלומר בשבת שהוא היום השביעי, סך של ד׳ וג׳, ניצל מד״ג - מדין גהינום. פתגם עממי זה היה שגור בפי הרב דוד אשכנזי ז״ל, אביו של הרב, ולא נמצא לו מקור אצל חז״ל.

[56] לטעמים נוספים לאכילת דגים בשבת ראה בין איש חי, שנה שניה, פרשת וירא, סעיף יח.

[57] ר״ה כח ע״א: מצות לאו ליהנות ניתנו.

ראה בעל המאור שבת דף ט ע״א מדפי הרי״ף, ד״ה למ״ד, ושו״ת עונג יו״ט ס׳ נ - סעודת שבת להנאה ניתנה.

[58] ראה שבת ל ע״ה: אמר קהלת (ח-טו) וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאלוקים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. ואילו (ב-ב) אמר וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה, אלא וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה שמחה של מצוה, וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה, שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק וכו׳ אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר (מלכים ב׳, ג-טו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה, אמר רב יהודה, וכן לדבר הלכה. אמר רבא, וכן לחלום טוב.

[59] שבת קיח ע״א: כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים. ראה פירוש המאירי במקום.

ראה בן איש חי, שנה שניה, פרשת וירא, סעיף חי: דגים חיים במים שהוא יסוד עליון ושבת ניזון ממקום עליון וגבוה מאוד.

[60] ישעיהו נח-יג

[61] ראה ערוך השולחן, יורה דעה סימן ת סעיף ו-א.

ראה גם תלמוד ירושלמי שבת, פרק טו, הלכה ג: ... לא ניתנה שבת אלא לתענוג ...

[62] אני זוכר שזה הפסוק הראשון שלמדתי אצל הרב אשלג ז״ל. הוא הסביר שהפשטנים מפחדים מפנימיות התורה, מכל מה ששייך לנפש. מה שאומר מלך סדום כאן הוא מה שהשטן אומר: תן לי הנפש - והרכוש קח לך, קח את החיצוניות ואברהם מסכים מחמת חסידותו. הוא לא רוצה לקבל שום דבר ממנו (מתוך השיעור).

[63] ע״פ עובדיה א-כ.

[64] נדרים לב ע״א

[65] ע״פ קהלת ז-טז. ראה הגמ׳ ביומא כב ע״ב: בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול ״לך והכית את עמלק״, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא - בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו? יצאה בת קול ואמרה לו ״אל תהי צדיק הרבה״.

[66] בראשית ד-ח

[67] ב״ר כב-ח

[68] תרגום: משם למדו טובה לאיש רע - אל תעשה, ורעה לא תבוא אליך.

[69] בראשית טו-ח

[70] דברים לג-ד

[71] במדבר ד-מז: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

[72] ערכין יא ע״א: איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר זו שירה.

למי מגיע המעשר?

קריאה בשם ה׳

מלכי צדק אינו מזכיר את שם ההוויה כאשר הוא בא לברך את אברהם. הוא משתמש בכינוי ״אל עליון קונה שמיים וארץ״:

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן

וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ

וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל

בראשית יד, יח-כ

רש״י מפרש את המילה ״קונה״ כ״עושה״,[1] לומר שמלכי צדק מכיר את ה׳ כבורא העולם בלבד, בתור אלוקים המנהיג את עולמו רק דרך חוקיות הטבע. אמונה זו היא אמונה אמִתית כשלעצמה והיא האמונה הרווחת בדורות הראשונים אצל אותם צדיקים שהתורה מזכירה אותם, כולל נֹחַ או מתושלח, שלפי המדרש היה אף גדול ממנו.[2]

שם ההוויה היה אמנם ידוע לאדם הראשון, כפי שניתן ללמוד מן הפסוק ׳קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה׳,[3] אולם ידיעה זו נעלמה מן הדורות הבאים אחריו, החל מדור אנוש ואילך, כפי שכבר למדנו על פירושו של רש״י ״אז הוחל לקרוא בשם ה׳ - לשון חולין״.[4]

שאלה: כאשר משתמש אברהם בשם ההוויה בתשובתו למלכי צדק ׳הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׳,[5] האם מלכי צדק מבין במה מדובר?

תשובה: ״לפני עיור לא תתן מכשול״.[6] אין דברי שקר בתורה.[7] לכן חזקה שמלכי צדק מבין את אברהם. בתורה כולם מדברים אמת, אפילו הנחש. כאשר הוא אומר ׳וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע׳,[8] הוא אומר אמת.

ידיעת שם ה׳

האמונה בה׳ ׳שהוא האלוקים[9] ולא להפך, האמונה בשם ההוויה י-ה-ו-ה, מתחילה עם האבות. זה החידוש בפסוק שציטטת ׳וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׳.

בלשון הקבלה היינו אומרים שבדורות הראשונים, עד אברהם, האמונה הייתה קשורה למעשה בראשית בלבד. הבחינה של מעשה מרכבה, כלומר ההשגחה על ודרך התולדות של האדם כדי להגיע בסוף התולדות ל״בן אדם״, לא הייתה ידועה להם.

אמונה זו היא בבחינת שינוי מהותי לעומת האמונה של הדורות הקודמים ועליית מדרגה חשובה ביותר בהשגת הקדושה שהיא מטרת האדם, מבחינת ׳קְדֹשִׁים תִּהְיוּ׳.[10]

ה׳ שהוא האלוקים מתגלה לאבות כה׳ דרך מידותיו לפי הצורך, ובעיקר דרך מידת היסוד, בשם ״אל שדי״,[11] כפי שנאמר בפסוק ׳וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם׳.[12]

הפסוק הזה קשה כשלעצמו משום שהיה צריך להיות כתוב ״ושמי ה׳ לא הודעתי להם״, כפי שרש״י מיד מציין ״לא הודעתי להם אין כתיב כאן״.[13] הבנתנו את הפסוק צריכה להסתמך על טעמי המסורה: ׳וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי׳ - כנותן הבטחות, לשון ראיה (אף על פי שכתוב במפורש ׳לא יראני אדם וחי׳),[14] וכאן יש אתנחתא בפסוק, אולם באמת ׳וּשְׁמִי ה׳׳ - לכן התוצאה היא ש׳לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם׳. אף על פי שהאבות ראו אותי - דבר שהוא בלתי אפשרי לסתם בני אדם, אולם אפשרי לאברהם, ליצחק וליעקב משום שהם אבות,[15] הם לא ידעו אותי. לא הייתה להם הידיעה - במובן המקראי של המילה.

עליית המדרגה הבאה מתרחשת עם משה רבנו, בזמן יציאת מצרים. עליו לדעת את ה׳: ׳וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה׳.[16] על משה רבנו מוטלת המשימה להעביר ידיעה זו גם למצרים, ולא רק לישראל: ׳וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם׳.[17] יציאת בני ישראל ממצרים מותנית בהצלחת משימה זו של משה רבנו. בני ישראל אינם יכולים לצאת עד שפרעה הרשע, שאמר ׳מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ׳,[18] יקבל תשובה לשאלתו. חוסר ידיעתו של פרעה שהביא בהתחלה, לפי המדרש, את התמונות של כל הע״ז שבעולם - את כל המזלות - ושאל את משה מי ה׳ והיכן הוא,[19] מעכב את תהליך הגאולה של עם ישראל. אין גאולה כל עוד פרעה אינו מגיע למדרגה של ׳מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה׳.[20]

קטנות באמונה

יש בתורה פסוקים שבהם מופיע השם ״אלוקים״ וגם שם ההוויה, ולא מספיק עומדים על ההבדל בין שני שמות אלו. ניקח לדוגמה את הפסוקים המתארים את כניסתו של נֹחַ לתיבה:

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי בָנָיו אִתָּם אֶל הַתֵּבָה

הֵמָּה וְכָל הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף

וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים

וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר יְהוָה בַּעֲדוֹ

בראשית ז, יג-טז

השאלה המתבקשת היא מדוע לא סגר נֹחַ בעצמו את התיבה. עד כה הוא עשה את כל מה שהקב״ה אמר לו לעשות, ובתור איש מאמין הוא היה צריך בעצמו לסגור את התיבה כדי למנוע כניסת המים. זאת מן הרגע שנאמר לו שהמבול מגיע. כאן מחכה לנו הפתעה. רש״י בד״ה ״מפני מי המבול״ כותב:[21]

אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ולא מאמין שיבוא המבול ולא נכנס עד שדחקו אותו המים.[22]

לפי האמונה של נֹחַ באלקות של הבורא - והיא אמונה אמִתית, העולם מתפקד לפי חוקיות מסוימת, בלתי ניתנת לשינוי. אם כך קבע הבורא דרך חוקות הטבע, אז אין מקום לשום שינוי. מה שהיה הוא שעוד יהיה. ההודעה על המבול הקרב ובא נוגדת לחלוטין את ידיעתו, את אמונתו של נֹחַ. לא רק חורבן עולמי בא לעולם בעקבות המבול אלא עצם סדרי חוקות הטבע משתנה, כפי שניתן ללמוד ממדרש עמוק מאוד המתאר את שקרה לפני המבול, בזמן אבלו של מתושלח:[23] ״שינה עליהם הקב״ה סדר בראשית, שהייתה חמה יוצאת ממערב ושוקעת במזרח״. נֹחַ לא ידע שיש רצון מעל חוקיות הטבע, ומכיוון שחוקות הטבע הן תוצאה של אותו רצון, אותו בעל רצון יכול לשנות אותן במידת הצורך. לשון אחר: המבול אינו אפשרי מבחינת ״אלוקים״, אולם הוא אפשרי מבחינת גילוי שם הוויה. ידיעה זו רחוקה מנֹחַ.

אגב הנאמר ברש״י שאף נֹחַ מקטני אמנה היה, ברצוני להזכיר את דברי הרב צבי יהודה ז״ל על הסוגיה בסוף מסכת סוטה ״צדיקים שלא מאמינים״.[24] הוא היה אומר שיש בדור שלנו צדיקים רבים שאינם מאמינים משום שהם אינם רואים את התגלות רצון ה׳ בכל האירועים שמתרחשים בדור שלנו, מבחינת ׳עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ׳.[25] אנו דווקא מתפללים ״ותחזינה עינינו בשובך לציון״.[26] צדיקים אבל לא מאמינים, הייתכן דבר כזה? אנו צריכים לפתוח את העיניים. הצרה היא שבדור שלנו יש הפרדה בין קיום המצוות לאמונה. זה לחוד וזה לחוד, וזה מביא לידי אסון. הרי, אי אפשר לומר שאותם צדיקים אינם מאמינים. אולם אמונתם היא מין אמונה תאולוגית שאפשר למצוא בכל הדתות. מה בנוגע לאמונה בה׳ אלוקי ישראל, בהשגחתו בהיסטוריה של עם ישראל? פתאום ׳עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ׳ - אינם מאמינים.

שאלה: למה הם נקראים צדיקים?

תשובה: מכיוון שלפי המעשים, לכאורה, הם לא עושים רע. הם מקיימים הרבה מצוות. יש כאן נושא עמוק מאוד וצריך לתפוס אותו. איך יכול המדרש לומר שנֹחַ אינו מאמין? הרי התורה מעידה עליו ׳כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי׳.[27] זאת אותה שאלה.

ברצוני להביא שני הסברים להתנהגותו של נֹחַ. את ההסבר הראשון שמעתי מהרב רובינשטיין ז״ל, בעל ה״שארית מנחם״, שהיה הרב של הקהילה ברחוב פאַווע בפריז. למדתי יחד אתו את כתביו של רבי נחמן מברסלב. הוא היה נותן הסבר חסידי קלאסי לשאלה זו: נֹחַ האמין שהמבול יבוא מכיוון שהקב״ה אמר לו זאת, אולם מתוך חסידות, הוא לא האמין באמת שהקב״ה יביא מבול על העולם, שיתרחש כזה אסון. לכן כל עוד לא התחיל המבול, הוא קיווה שהוא לא יבוא. אולי הגזרה תתבטל בכל זאת? זאת שיטת החסידות המלמדת זכות, לפנים משורת הדין.[28]

ההסבר השני מתבסס על השימוש בשני שמות של הקב״ה בפסוקים בפרשה זו:[29] השם ״אלוקים״ ושם ההוויה. נשווה בין הפסוקים ונעקוב אחרי פירושו של רש״י במקום:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ[30]                                                            וַיֹּאמֶר יקוק לְנֹחַ[31]

וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה[32]   וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יקוק[33]

רש״י: זה בנין התיבה                                                           רש״י: זה ביאתו לתיבה

מעיקרא יש לתמוה על כל המסופר באותה פרשה. נניח שנמסר לאדם על־ידי מקור נאמן שעוד מעט יהיה העולם מוצף במים. האם תגובתו הטבעית לא תהיה לנסות להציל את נפשו מהשחתה זו בדרך כלשהי? כל אדם חכם יחפש את הדרך הטובה ביותר להינצל, בלא שום הזדקקות לנבואה כלשהי. נֹחַ היה בלא ספק איש חכם, כפי שמדגיש ״בעל הטורים״ בפירושו: ״האלקים התהלך נח - סופי תיבות חכם״.[34] אם כן, מדוע הקב״ה צריך לצוות עליו לבנות תיבה? תשובה לשאלה זו דורשת עיון בפסוק שבו מצווה הקב״ה את נֹחַ:

עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר[35]

אפשר להבין את הפסוק ״כלשון בני אדם״[36] וללמוד ממנו שהקב״ה, בבחינת אלוקים בורא העולם, נתן עצה לנֹחַ, כאיש חכם, לבנות תיבה כדי להציל את נפשו ואת ביתו ממוות. עצה זו נשמעת טבעית לחלוטין לנֹחַ, והוא אינו נדרש למאמץ מיוחד כדי לקבל אותה.

לחילופין אפשר להבין את אותו פסוק כפי שהקב״ה באמת התכוון: הקב״ה ציווה את נֹחַ לבנות בית[37] ולכפר על האדם,[38] על־ידי הבאת קרבן וקריאה בשמו המיוחד של ה׳ - שם ההוויה לעולם.[39] הקב״ה חיכה לנֹחַ מאה ועשרים שנה לראות מה נֹחַ יעשה. האם הוא יתנהג כמו אברהם שקורא בשם ה׳ אל עולם, או האם הוא יבנה תיבה כדרך כל הארץ? נֹחַ שמע את הציווי במשמעו הפשוט. לכן מגלה התורה את הפער בין ההבנה של נֹחַ את הציווי ובין הציפייה של ה׳: ״ככל אשר צוהו״, ולא ״את אשר צוהו״ שהוראתו במדויק, או ״כן עשה״ שמשמעו כצורת הציווי ולא הציווי עצמו. נֹחַ אינו מסוגל לציית לדבר ה׳ האמִתי. ״ויעש נֹחַ ככל אשר צוה אותו אלוהים כן עשה״, לא פחות ולא יותר.

על בסיס הבנה זו, בא אביו של השל״ה הקדוש, ר׳ אברהם הלוי הורוביץ ז״ל,[40] ומחדש שאם נֹחַ היה אומר שהוא אינו מסכים להיכנס לתיבה כלל, לא היה מבול. כך הוא לומד את הקשר בין שני חלקי הפסוק: וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה -- כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. היות שאי אפשר להמית צדיק שנאמר ׳הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג׳,[41] נֹחַ היה יכול להציל את העולם כולו, אם רק היה אומר ״אני לא רוצה להיכנס״, אם רק היה מבין שיש דרך לשנות את גזרתו של הקב״ה מבחינת ״הקב״ה גוזר והצדיק מבטל״.[42] אולם נֹחַ אינו מנסה לשנות את מהלך ההיסטוריה. הוא אינו קם ועושה מעשה, אף שהקב״ה מצפה ממנו ליזום מהלך שיביא לידי שינוי במצב. לכן הקב״ה דוחק אותו אל תוך התיבה דרך המים, דרך חוקות הטבע, כפי שרש״י דייק ״עד שדחקו אותו המים״.[43]

עבירה לשמה

מוסיף אביו של השל״ה הקדוש: גדולה עבירה לשמה.[44] אם נֹחַ היה מציל בכל זאת את דור המבול, הוא היה עושה עבירה אבל לשמה, וגדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה. ו״גדולה עבירה לשמה״ אותיות עג״ל. הגמרא אומרת שדור המדבר לא היה ראוי לאותו חטא, ואם הם עשו את החטא הזה, זה היה כדי ללמד תשובה לרבים.[45] הגמרא גם אומרת שדוד המלך לא היה ראוי לאותו חטא עם בת שבע. אם כן, מדוע הוא עשה את אותו חטא? כדי ללמד תשובה ליחיד.

אולם בסופו של דבר אני מוסיף: טוב שכך נהג נֹחַ ולא, היינו חיים בגיהינום. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ יקוק ״זה ביאתו לתיבה״ לשבח.

מדוע נֹחַ ניצל מהמבול?

נוסיף כאן עוד דיוק על הפסוק ז-א, שבו נאמר:

וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה

בפסוק זה נֹחַ מוגדר כצדיק לפני ה׳, וזה נראה עומד בסתירה עם הנאמר בבראשית ו-ט, שבו מוגדר נֹחַ כצדיק לפני האלוקים:

אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ

התירוץ שאני מציע מבוסס על דיוק בפירושו של רש״י בתחילת פרשת נֹחַ.[46] בסוף פרשת בראשית ו-ח, נאמר ׳וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה׳, ומיד בתחילת פרשת נֹחַ נאמר ׳אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו׳. אם נֹחַ היה באמת צדיק, הוא לא היה צריך למצוא חן משום שמשמעות המילה ״חן״ היא חינם. התורה לא אמרה: ונֹחַ איש צדיק מצא חן בְּעֵינֵי ה׳. ואכן, הגמרא במסכת סנהדרין בדף קח ע״א אומרת בפירוש שגם נֹחַ היה בכלל הגזרה:

תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתם גזר דין אלא שמצא חן שנאמר נחמתי כי עשיתים ונח מצא חן בעיני ה׳.

עצם האמירה שנֹחַ ניצל כי הוא מצא חן, ולא כי הוא היה צדיק, מעלה שאלה חשובה שיש לדון בה, בעיקר על רקע עמדתה התאולוגית של הנצרות, הגורסת שאין לאדם אפשרות להיות באמת צדיק, להיות באמת זכאי במשפט. לכן, לפי טענת הנוצרים הכול תלוי ברצונו של הקב״ה הפועל באופן מלאכותי ביותר ומחליט בלא שום סיבה מי מוצא חן ומי לא. לכאורה, יש כאן הצדקה לעמדה זו. התשובה נמצאת בפסוק ׳כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה׳ עצמו. לא נאמר ״כי ראיתיך צדיק לפני״ אלא אותך - אות־בך. יש בך אות וזהו אברהם. הקב״ה ראה את ״האות״, את אברהם כצדיק לפניו, ולא את נח. אין כאן זכייה בזכות המעשים של נֹחַ, ואין כאן מעשה שרירותי מצד הקב״ה אלא יש כאן זכייה ברמת הזהות, ברמת הסגולה הפנימית ביותר. הוא ניצל על חשבון העתיד. כאשר אברהם מופיע, הוא מצדיק בדיעבד את כל אלו שקדמו לו.

קטגוריה זו של הזכות לפי הזהות היא המפתח להבנת דברים רבים שמתרחשים בהיסטוריה, ולא תמיד הם ברורים לנו על־פי הקטגוריות המסורתיות של הזכות לפי המעשים או החן. היא גם המפתח להבנה נכונה של דברי רש״י:

׳אלה תולדות נח׳ הואיל והזכירו ספר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה. ד״א ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.

״זכר צדיק״ זה נֹחַ, ״לברכה״ זה אברהם, שנאמר עליו ׳וֶהְיֵה בְּרָכָה׳.[47] המילה ״ברכה״ חוזרת במקרא כאשר אברהם מופיע. לכן אם מזכיר המקרא את נֹחַ, זה בשביל אברהם. התולדות שלו - קרי אברהם, הצילו אותו. מדוע ״נֹחַ מצא חן״? כי ״אלה תולדות נֹחַ״. הקב״ה ראה את אברהם בתולדותיו. לכן הוא ניצל.

אברהם הוא צדיק שמסוגל להושיע אחרים. נֹחַ, לעומת זאת, הוא אמנם צדיק, אולם הוא אינו מסוגל להושיע אחרים.

מדוע אברהם זכה בברכה?

נחזור לפסוק שבו פתחנו את השיעור: ׳וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל׳. המפרשים נחלקו בשאלה מי נתן המעשר למי: האם נתן אברהם מעשר למלכי צדק, או האם מלכי צדק הוא זה שנתן מעשר לאברהם? רש״י, ראב״ע והרמב״ן[48] מבינים שאברהם נתן מעשר למלכי צדק. סברתם היא שמאחר שמלכי צדק הוא כהן לאל עליון ואברהם הוא הדיוט, הוא זה שצריך להביא את המנה השייכת לגבוה כמתנה לכהן. לעומתם הבינו הרד״ק והחזקוני,[49] על־פי הגמרא במסכת נדרים בדף לב ע״ב, שמלכי צדק הוא שנתן מעשר לאברהם משום שהוא הבין שהכהונה עוברת ממנו לתולדותיו של אברהם.

הזוהר אומר שהקב״ה הוא זה שנתן את המעשר לאברהם אבינו. המעשר הוא הספירה העשירית - ספירת המלכות.[50]

המדרש דורש את המילה ״מכל״ בפסוק:

׳ויתן לו מעשר מכל׳, רבי יהודה ברבי סימון אמר: מכח אותה ברכה אכלו ג׳ יתידות גדולות בעולם אברהם יצחק ויעקב, באברהם כתיב (בראשית כד) ׳וה׳ ברך את אברהם בכל׳ בזכות ׳ויתן לו מעשר מכל׳, ביצחק כתיב (שם כז) ׳ואוכל מכל׳ בזכות ׳ויתן לו מעשר מכל׳, ביעקב כתיב (שם לג) ׳כי חנני אלהים וכי יש לי כל׳ בזכות ׳ויתן לו מעשר מכל׳.

בראשית רבה, פרשה מג-ח

הבנת המדרש הזה דורשת עיון במושג ״ברכה״ כפי שהמקובלים הסבירו אותה. אברהם קיבל את הברכה במידה הנקראת ״בכל״, יצחק במידה הנקראת ״מכל״ ויעקב במידה הנקראת ״כל״. מדובר באותה ברכה, הנקראת במדרש הזה ״המעשר מכל״. אברהם קיבל אותה מצד החסד, יצחק קיבל אותה מצד זכותה של מידת הדין ויעקב קיבל אותה מצד זכותה של מידת האמת.

מקור הברכות הוא בספירת המלכות, שהיא הספירה העשירית מלמעלה למטה. הברכה היא השפע שה׳ משפיע בעולם והוא כדמיון הבריכה שהנחל נמשך לתוכה.[51] השם של הקב״ה בתורה המגלה מידה זו הוא שם האדנות - אדנ״י, ואברהם הוא הראשון שקרא להקב״ה בשם זה,[52] כפי שהגמרא אומרת במסכת ברכות. מטרת המדרש דומה: מדוע אברהם זכה לאותה ברכה? מפני שהוא נתן המעשר מכל - הוא שייך למידה זו, הוא שייך לספירה זו. זה השם שבו בירך יעקב אבינו את בניו, שירש אותו מיצחק אבינו ויצחק מאברהם. כל אחד לפי מידתו הוא - ״בכל מכל כל״.

מסביר רבי יוסף ג׳יקטליה, בעל הספר ״שערי אורה״:[53]

וה׳ יתברך מסר שם זה לאברהם אבינו עליו השלום, לפתוח שערי אדנ״י ולתת כל מה שצריך לו ולשאר כל בני העולם ומסר בידו ברכ״ה זו. וזהו סוד ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה (בראשית יב-ב); לא אמר והיה מבורך אלא ׳והיה ברכה׳, הרי הברכה מסורה בידך קח כפי רצונך, ולא לך לבדך אני נותן לך רשות ליטול אלא לכל מי שתרצה תן בפי רצונך לכל בני העולם, וזהו ונברכו בך כל משפחות האדמה (שם, ג) כלומר כל הרוצה ליטול כלום מברכה זו אינו נוטל אלא על ידך, שהרי היא מסורה בידך ושלך היא. ולפיכך אמרו רז״ל שהראשון שקרא את י״י יתברך אדנ״י הוא אברהם אבינו עליו השלום באמרו אדני יהוה מה תתן לי (שם טו-ב), כי ממנו שאל צרכיו לשם הגדול. ואחר אברהם ירשה יצחק, וזהו: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו (שם לה-יא). ועל הברכה הזאת נתקוטטו עשו ויעקב, וזוהי הבכורה שמכר עשו ליעקב, וחזר יצחק וקיים המקח כששלחו לפדן ארם, וזהו: קום לך פדנה ארם ואל שדי יברך אותך ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך (שם כח-ב).

העיקר הוא הזולת

המוכנות לתת את המעשר מאפיינת את ישראל, וכאשר איש מישראל מביא את המעשר שלו או את הביכורים שלו, הוא מגלה שה׳ הוא באמת אדונו. בפרשת הביכורים יש תיאור של הטקס שבו מביא הישראלי את הביכורים שלו ונותן אותם לכהן:

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

דברים כו, א-ג

בשלב הראשון ׳וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ׳ ה׳ הוא ה׳ של הכהן - ובשלב השני, אחרי שאותו יהודי מסר את הביכורים לכהן, הופך ה׳ להיות ה׳ שלו ׳וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׳.

אין זה מקרה שחג מתן תורה הוא דווקא חג הביכורים. התורה התגלתה למי שמסוגל לתת ביכורים. מי שמסוגל לאותה עבודה של אברהם מסוגל לתורה, וזה מה שהמדרש בא ללמדנו: בזכות ״ויתן לו מעשר מכל״ קיבלו את הברכה.

שורש מוכנות זו נמצא כבר אצל הֶבֶל. בבראשית פרק ד פסוקים ג-ה נאמר:

וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה

וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ

וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו

לכאורה, קיים כאן אי צדק משום שהיוזם של המהלך הוא דווקא קַיִן, שהיה הראשון שהביא מנחה. אם כן, מדוע נדחתה מנחתו? רש״י נותן לנו את הסיבה בד״ה ״מפרי האדמה״: קַיִן הביא ״מן הגרוע״. הוא הביא את מה שנשאר לו בסוף השנה ״ויהי מקץ ימים״, אחרי שהוא לקח לעצמו את הביכורים. הֶבֶל, לעומתו, מביא מ״בכורות צאנו ומחלבהן״.

היחס לזולת אצל קַיִן, אם מדובר ביחס שלו לגבוה, אם מדובר ביחס שלו לאחיו, שונה לגמרי מן היחס לזולת אצל הֶבֶל. קַיִן מכיר את עצמו כעיקר. האחר אצלו הוא מבחינת תוספת בלתי מחויבת במציאות, האחר הוא ״הבל״ בלא ממשות, בלא זכות קיום אמִתי. הֶבֶל, לעומתו, רואה את אחיו כעיקר ואת עצמו כתוספת.

התאולוגיה של קַיִן דומה לדרך ארץ שלו, לייחסו לשאר בני אדם. הוא העיקר והוא נותן את החלק השייך לגבוה מן הגרוע בסוף, אף על פי שמבחינת כמותית זה יכול להיות חלק ענק. קַיִן לוקח לעצמו את ראשית התרומה.

בדרך ארץ של קַיִן טמונה תאולוגיה של ע״ז. יש להֶבֶל תאולוגיה אמִתית, כשרה, טמונה בדרך ארץ שלו: העיקר לעיקר, הראשית לראשית. מתחילת ההיסטוריה של המין האנושי, לפי המסופר בתורה, אנו מבינים שרק מי שמסוגל לביכורים שייך להקב״ה.

התורה כולה היא התורה של הבכור. לשאלה מיהו הבכור האמִתי, עונה התורה הרועה, הכהן, מי שרואה את העולם כשייך לבורא, והוא עצמו תוספת בעולמו של הבורא. העיקר הוא הזולת, האחר. זה נכון בכל המישורים: במישור הדרך ארץ בין אדם לחברו וגם במישור של העבודה בין אדם למקום. ראשית התבואה היא בשבילו. כך מתנהג הֶבֶל. קַיִן, לעומתו, מתנהג באופן הפוך לגמרי.

כל התורה כולה היא התורה של אותה עבודה, כפי שאמר רבי עקיבא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ[54] - זה כלל גדול בתורה״.[55] העיקר הוא הזולת וצריך הדדיות. לכן כל עוד אנחנו מסתפקים רק במידת החסד ״העיקר הוא הזולת״, אין זה עדיין מספיק. אנו צריכים להגיע למידתו של יצחק. אם מידת החסד באה להגן על הזולת, מידת הדין באה להחזיר את הדדיות. בלא הדדיות זה עלול להיכשל. אם העיקר הוא הזולת בלבד, בלי הדדיות - אזי יש לזולת תיקון, אולם לי אין תיקון. נוסף על כך, אם קיימת רק מידת הדין, אזי התיקון הוא רק התיקון שלי. אז מה לגבי הזולת? לכן צריך להגיע למידת האמת המאחדת את הכול.

בא בן עזאי ומוסיף: ״זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם[56] - זה כלל גדול בתורה״. יש עוד דעה המובאת במדרש המצוטט על־ידי ה״עין יעקב״ על אגדות הש״ס, האומרת ״אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם[57] - זה כלל גדול בתורה״.[58] אנו נזקקים שוב לתורתו של המהר״ל להבנת הדברים: ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳ הוא הממד של בין אדם לחברו, ׳זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם׳ הוא הממד של בין אדם לעצמו, ו׳אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד׳ הוא הממד של בין אדם למקום. הכול יחד.

אולם זה חייב להתחיל בממד של בין אדם לחברו, בכלל של רבי עקיבא. התורה כולה ניתנה למי שמסוגל לביכורים, למי שמסוגל להיות הבכור לפי התורה, כלומר הכהן שאין לו חלק בעולם הזה.

לפי ההסבר הזה אפשר להסביר את הפסוק שפתחנו בו את השיעור: ׳וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל׳. אברהם נתן את המעשר מכל למלכי צדק, לכהן דאז. מתוך הפשט הזה, בא הדרש: ה״כל״ הזה הוא הברכה שאברהם קיבל מאת ה׳ ׳וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל׳.[59] מכל הברכה הזו נתן אברהם את המעשר.

השיטה השנייה במדרש האומרת שדווקא מלכי צדק נתן לאברהם את המעשר מתבססת על הכלל ״עשר בשביל שתתעשר״.[60]

מקור ההבדל בין ישראל לאומות העולם

שאלה: המוכנות לתת את הביכורים מאפיינת את ישראל ולא את אומות העולם. האם ההבדל בא מן השכל או מן הנשמה?

תשובה: יש לכולם שכל. יש לכל אחד יכולת קוגניטיבית ואינטלקטואלית. יש לכל אחד יכולת למידה, יכולת אנליטית וכו׳. יש לי ידידים גויים רבים בעלי שכל חריף ביותר, חלקם אף זכו בפרס נובל. כאשר אנו מדברים על עניין מדעי, הם מתגלים כאנשים חריפים ביותר. אולם, כאשר אנו מדברים על נושא הקשור לאמונה או לקדושה, מתברר שאין להם שום הבנה בנושא. מהיכן נולד הפער העצום הזה? האם נטען כעת שאין להם שכל? התשובה היא שלפי שורש נשמתם, הם אינם שייכים לנושאים אלו, אולם אין הדבר אומר שהם אינם בעלי שכל חריף ביותר. ההבדל בא מן הנשמה. כל אחד והנשמה שלו, האופי והשורש שלו.

למשפחות האדמה[61] יש אופי מסוים ולעם ישראל יש אופי שונה. לשון אחר: הזהות של אברהם היא הזהות העברית. לכל אומה יש זהות משלה. זהו ההבדל.

אתן דוגמה: כאשר קונים זר פרחים לשבת, יש בזר מספר סוגי פרחים וכל פרח הוא שונה. אולם רק יחד הם מהווים את זר הפרחים של השבת. אי אפשר לומר שפרח אחד הוא יותר ״פרח״ מפרח אחר. זאת אמירה בלא טעם. כל מה שאפשר לומר הוא שפרח מסוים הוא ״שושנה״ והשני הוא ״נרקיס״.

זאת ועוד, עולה ריח של גזענות מן העמדה האומרת שההבדל בא מן השכל משום שלאמתו של דבר יש בה טענה סמויה שרק ליהודי יש שכל. ההבדל בא משורש הנשמה, מן האופי הלאומי העברי, מן הזהות האנתרופולוגית של היהודי, שהיא הזהות העברית. אברהם העברי הכיר מיהו בוראו, ולא דרך השכל. דווקא על־פי שכלו בלבד נשאר אברהם אבינו בסימן שאלה, כפי שרבי יצחק מדגיש במדרש.[62] ״משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?״ או אז התגלה אליו הקב״ה ״הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה״. אסור לטעות בדבר הזה.

אברהם הכיר את בוראו

לצערנו הרב יש מלומדים שלא למדו כל צרכם, המחזיקים בדעה מוטעית זו, לפיה הכיר אברהם לפי השכל שיש בורא. הם מביאים כהוכחה לשיטתם, כביכול, את המדרש המפורסם האומר שאברהם הכיר את בוראו.[63] אולם הם אינם מבינים את דברי המדרש. לא כתוב במדרש שאברהם הכיר לפי השכל שיש בורא. זו פילוסופיה! הוא הכיר מיהו בוראו. רק עברי מסוגל להכיר מיהו הבורא. לדעת שיש בורא - כולם מסוגלים. אולם זה לא אמונת ישראל. אמונת ישראל היא יותר מכך. אמונת ישראל היא שה׳ הוא האלוקים.[64] לכן המשימה של ישראל היא הפצת האמונה בה׳ ולא האמונה באלוקים. כל האסונות שבעולם באו דרך האמונה באלוקים. הרי חומייני מאמין באלוקים!

שאלה: האם זה לא דומה קצת לשיטה של החן במובן הנוצרי?

תשובה: לא. זה ברמת הזהות. אתה נולד יהודי. אין כאן החלטה שרירותית שאחד זוכה בחן והשני לא, כפי שהנוצרים טוענים. ובכל מקרה אפשר גם להתגייר.

אנו מברכים כל בוקר ״שלא עשני גוי״.[65] יש פירוש חסידי יפה מאוד לברכה זו: ברוך שלא הגוי עשני. יש יהודים רבים הרואים את עצמם יהודים רק בגלל שהגויים אומרים שהם יהודים. הפילוסוף סרטר הגדיר בדיוק כך את היהודים.[66]

לימוד שיטת הרמב״ם

שאלה: אבל אם זה מלידה, זה גזעני יותר!

תשובה: לא. ראשית, כל גוי יכול להתגייר, וכאשר הוא מתגייר, הוא מחליף נשמה, הוא מחליף זהות. הוא לא מחליף שכל. שנית, גם השכל של כל אחד ואחד הוא נתון מזמן לידתו. אי אפשר להחליף אותו.

הפילוסופים הקדמוניים ושפינוזה ראו את עצמם כאליטה, ורק הם היו בעלי שכל מספיק חריף כדי להשתייך לעולם החכמה, על יד ההמון הבלתי ראוי. האם הגדרה זו מדויקת? בנקודה זו, צריך מאוד להיזהר כאשר לומדים את שיטת הרמב״ם ב״מורה נבוכים״,[67] מפני שהיא קשה להבנה ואפשר לטעות בה בקלות. צריך להתעמק רבות כדי להבין נכון את דבריו וזה לא בידי כל אחד.[68] המפתח להבנה נכונה של דברי הרמב״ם הוא שהרמב״ם היה יהודי, היה רב. מתוך ידיעה זו, צריך ללמוד את דבריו ולא לקרוא את ה״מורה״ כאילו פילוסוף כתב אותו משום שאז קוראים ע״ז ולא רמב״ם. אסור לקרוא את דברי הרמב״ם דרך שיטתו של שפינוזה, ואתו כל שלשלת גדולי הפילוסופיה המודרנית. צריך לדון בדבריו של הרמב״ם בתוך בית המדרש משום ששם מקומו, ולא בתוך האקדמיה של הפילוסופים.

נעיין בדוגמה הבאה כדי לחדד את ההבדל בין גישתו של הרמב״ם ובין גישתם של הפילוסופים. השכל מהווה אצל הפילוסוף קריטריון יחיד לבדיקת האמת. הפילוסוף אינו יכול לקבל שיש משהו חיצוני, מעל השכל.[69]

עמדת הרמב״ם עומדת בניגוד מוחלט לרוח הפילוסופיה. כנאמן למסורת חז״ל אומר הרמב״ם שגם בכוח השכלי שייך עניין המצוות והאפשרות של העבירה. לפי זה, גם אם לא תהיה שום טעות לוגית, ייתכן ששני פילוסופים יגיעו למסקנות שונות, לפי בחירתם, או לפי שורש נשמתם.[70] זאת אומרת, יש החלטה רצונית הקודמת לפעולת השכל, הקובעת מראש לאן חפץ האדם שייטה שכלו, ולכן גם יכולה להיות תביעה מוסרית כלפי האדם על מסקנות שכלו. השכל תלוי בראשיתו ברצון.

כאשר מבקש גוי להתגייר, האם שכלו דוחף אותו? זה בא מן הנשמה שלו. דווקא כאשר בא אליי גוי ואומר לי שהשכל שלו אומר לו שהיהדות היא האמת, אני קצת מפחד. אני שואל את עצמי: איזה שכל אמר לו את זה?! זה נקרא גרי חלומות.[71] אחד בא ואומר: חלמתי שהיהדות היא האמת - לא מקבלים אותו. כל עוד הוא גוי - איך הוא יכול לדעת שהיהדות היא האמת?

שאלה: אבל זה נראה גזעני!

תשובה: כך אומרים אנשים גזענים משום שהם מפחדים מן האופי המיוחד של כל משפחה ממשפחות האדמה. זה ההבדל העצום בין התפיסה הפילוסופית של הדת ובין התפיסה הנבואית של הדת. זה שונה כמו שהצדוקים שונים מן הפרושים. אנו מצאצאי הפרושים. הצדוקים נעלמו, אולם הנטייה לצדוקיות לא נעלמה.

תורת הצדוקים היא תורה אחרת לגמרי וזה העניין שהזכרתי לפני כן של ״צדיקים שאינם מאמינים״. מי שמאמין דרך השכל לא נקרא מאמין. הרי מי מאמין דרך השכל? וולטיר? או ז׳אן־ז׳אק רוסו? צריך לתפוס את חומרת העניין.

מה שהתורה מבקשת מן הגויים הוא קיום שבע מצוות בני נֹחַ ותו לא, ואז יהיה להם חלק בעולם הבא. היכן הגזענות כאן? אם זה היה תלוי בשכל - כמו שהפילוסופים אומרים - אז רק להם מגיע חלק בעולם הבא!

עמנואל קאנט טוען בספרו ״ביקורת התבונה הטהורה״ שיש משהו בבהירות השכלית שמחייב את האדם להיות מוסרי. זאת טעות חמורה. מן המוסר הטהור הזה בסופו של דבר יצא הנאציזם! שכל שמביא לגיהינום. הכול תלוי במי הוא בעל אותו שכל, במידות המוסריות שלו. אם זה רשע, יוצא מכך רשעות. אם הוא צדיק, יוצא מכך צדקות. לכן ההבדל אינו השכל אלא הנשמה.

שאלה: האם יש לגוי אותו חלק של העולם הבא כמו ליהודי?

תשובה: אפילו לגבי היהודים לא אמרו חז״ל שזה אותו חלק לכולם. כל אחד והחלק שלו, כל אחד ועולמו. ״קנה עולמו בשעה אחת״.[72]

ההלכה היא ברורה: גוי שמתגייר - טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר.[73] אין כאן משהו מגי אלא נזרקה בו נשמה אחרת,[74] ולגוף ככלי של הנשמה צריך שבע שנים אחרי הטבילה.[75]

שאלה: אלו הבאים להתגייר אחרי חלום - איזה מין חלום הם חולמים?

תשובה: הזיות, קלקול נפשי מיסטי. הם אומרים: אני מאמין בכם. צריך לפחד מכך. כל עוד זה בא דרך אמונות טפלות צריך להסתייג. בית הדין צריך להשתכנע שאין מדובר בגיורי אריות, בגיורי עריות או בגיורי חלומות אלא שזה לשמה, לפי ההלכה. אז מקבלים את הגר בו ביום.

יראה אצל אברהם

שאלה: למה על אברהם לעבור עשרה ניסיונות עד שהקב״ה אומר לו ׳עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה׳?[76]

תשובה: מפני שהוא כולו חסד. הוא לא יודע מהי יראה. הוא אוהב. כל עוד הוא לא קיבל את מידת היראה, הוא אינו מושלם וזה קשה לו מאוד. חסיד אמִתי - ואני למדתי חסידות עם חסידים אמִתיים - לא רואה שום דין בעולם. מי יכול לתאר זאת לפי השכל? רק חסיד - דרך נשמתו.

מי שלמד את מדעי הטבע יודע שהטבע הוא כולו דין. איך יכול לבוא חסיד ולומר אין דין - זו אשליה! האם השכל שלו אומר זאת? דווקא הנשמה שלו אומרת זאת. לא פעם שלחתי בעלי תשובה אצל החסידים, אחרי התייעצות עם מו״ר, מכיוון שניתן היה להבחין שנשמתם הייתה זקוקה לכך, או להפך, יש כאלו שמתאים להם להיות מתנגדים. כל מקרה לגופו.

אצל הספרדים אין שיטות כאלו, חסידים או מתנגדים. כאשר התחלתי ללמוד את תורת האשכנזים, הייתי נוטה לומר שהספרדים מאמינים כמו החסידים ומקיימים מצוות כמו המתנגדים. אולם אחרי שמעט התבגרתי, הבנתי שההפך הוא הנכון: החסידים מאמינים כמו הספרדים והמתנגדים מקיימים מצוות כמו הספרדים.

הערות

[1] רש״י ד״ה ״קונה שמים וארץ״: כמו (תהילים קמו) ״עושה שמים וארץ״ ע״י עשיתן קנאן להיות שלו.

[2] ראה ילקוט שמעוני - בראשית, פרק ה, רמז מב: אמרו: מתושלח צדיק גמור היה, וכל דיבור ודיבור שהיה יוצא מפיו, היה מושל ר״ל משלים בשבחו של הקב״ה, והיה שונה ט׳ מאות סדרי משנה. כיון שמת, שמעו קול רעש ברקיע שהיו עושין לו הספד, והיו יורדין דמעות מעיני חיות על מקום פטירתו, כיון שראו כך - עשו לו הספד מלמטה, וקבע להן הקב״ה זמן אחר, זמן לדור המבול בשכר שהספידוהו שבעה ימים.

ראה גם מדרש תהילים כו׳ ״ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו״: אמר רב הושעיה: מלמד שתלה הקדוש ברוך הוא שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שיעשו תשובה, ולא עשו. על שם שנאמר ״אל תאסוף עם חטאים נפשי״. ראה גם תוספתא נדרים פרק י.

[3] בראשית ד-א

[4] בראשית ד-כו. ראה הרחבת הנושא בשיעור ״גילוי שם ה׳״.

[5] בראשית יד-כב

[6] ויקרא יט-יד

[7] ראה תנחומא, פרשת צו ״וכי יש דבר שקר בתורה״. ראה גם פרי צדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין, שמות ג.

[8] בראשית ג-ה

[9] דברים ד-לה

[10] ויקרא יט-ב

[11] ראה זוהר חלק ג, (ויקרא) יא ע״ב: תשיעאה (נ״א א״ל) שדי, דאמר לעלמא די, דהא די ספוקא הוא, וספוקא לא אתי לעלמא אלא מן צדיק דאיהו יסוד עולם, דאמר לעולם די. ראה גם ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף ג׳יקטליה, שער ב.

[12] שמות ו-ג

[13] רש״י על שמות ו-ג: וארא - אל האבות, באל שדי - הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי, ושמי ה׳ לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא ניכרתי להם במידת אמיתות שלי, שעליה נקרא שמי ה׳, נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי.

[14] שמות לג-כ: וַיֹאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָנָי כִי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

[15] וכך צריך להבין את תחילת דברי רש״י האומר: וארא - אל האבות. יש הרוצים לומר שרש״י רצה לחסוך בכתיבה, ולכן הוא לא פירט ״אל אברהם, יצחק ויעקב״ אלא רק כתב ״אל האבות״, אולם הם לא ירדו לסוף דעתו. רש״י מחדש שהעובדה שאברהם יצחק ויעקב ראו את ה׳, היא תוצאה ממעמדם כאבות, ובניגוד לפסוק ״ולא יראני אדם וחי״ המדבר על שאר בני האדם, שאינם בגדר אבות. כך המהר״ל מסביר את רש״י ב״גור אריה״ במקום (מתוך שיעורי הרב).

[16] שמות ו-ב

[17] שמות ז-ה

[18] שמות ה-ב

[19] ראה שמות רבה ה: ... אמר להם המתינו לי עד שאחפש בספר שלי, מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלהיה, התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון, אמר להם: חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו ...

[20] שמות טו-יא. ראה פרקי דרבי אליעזר פרק מב: ר׳ נחוניא בן הקנה אומר: תדע לך כח התשובה. בא וראה מפרעה מלך מצרים, שמרד בצור עליון הרבה מאד שנ׳ מי ה׳ אשר אשמע בקולו. ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה שנ׳ מי כמוך באלים ה׳ מי כמוך נאדר בקדש. והצילו הב״ה בין המתים. מניין שלא מת? שנ׳ כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך... ואולם בעבור זאת העמדתיך וכו׳.

[21] בראשית ז-ז: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּו אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל.

[22] ראה ב״ר לב-ו: א״ר יוחנן: נח מחוסר אמנה היה, אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה.

[23] סנהדרין קח ע״ב

[24] ראה סוטה מח ע״ב: אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב״ה דתניא רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה, והיינו דאמר ר׳ אלעזר מאי דכתיב (זכריה ד) ׳כי מי בז ליום קטנות׳ מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב״ה.

[25] תהילים קלה-טז

[26] מתוך תפילת השמונה עשרה.

[27] בראשית ז-א

[28] ראה ״אוהב ישראל״ בשם האדמו״ר י״מ מזלאטשוב ז״ל: ״כי נח הצדיק האמין בשלמות, אך בדבר זה, הי׳ ירא להאמין באמונה שלימה בכל לבבו כי אמונה הוא לשון המשכה, והי׳ ירא, אולי יהי׳ הוא הגורם הבאת המבול, דעל ידי שלימות אמונתו יומשך ביאת המבול, וזהו שפירש״י מקטני אמנה הי׳, דבאמת הי׳ מאמין, רק שירא להאמין בשלמות שהשי״ת יביא המבול, כי אולי יהי׳ הוא הגורם לזה״.

[29] ראה זוהר חלק א (פרשת נח) פז ע״א: ויאמר ה׳ לנח בא אתה וכל ביתך אל התיבה. אמר רב שמעון: אמאי בכלהו אלהים והכא ה׳ וכו׳? שמא עלאה דרחמי, אלא רזא היאו דאוליפנא, לאו אורח ארעא לקבלא אתתא אושפיזה בהדה אלא ברשו דבעלה, אוף הכי נח בעא לאעלא בתיבותא וכו׳... ולא הוה יאות עד דבעלה דתיבה יהב ליה רשו לאעלאה דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התבה וכו…׳...

תרגום: אמר רבי שמעון: למה בכל הפרשה כתוב אלוהים שהוא דין ופה שם ה׳ שהוא שם העליון של רחמים, אלא הוא סוד שלמדנו אין דרך שאשה בעלת הבית תקבל אורח לביתה אלא ברשות בעלה וכן פה נח רצה ליכנס להתבה ולא היה נכון עד שבעל התיבה נתן לו רשות שהוא הקב״ה בשם ה׳ דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התיבה ... ומוסיף לעניין זה הרב אשלג בפרוש הסולם כי ה׳ הוא ז״א והתיבה היא מלכות ואז נכנס ונתחבר בהתיבה.

[30] בראשית ו-יג

[31] בראשית ז-א

[32] בראשית ו-כב

[33] בראשית ז-ה

[34] בעל הטורים על בראשית ו-ט.

[35] בראשית ו-יד

[36] ע״פ נדרים ג ע״א.

[37] ״תיבה״ אותיות הבית למפרע.

ראה פירוש השל״ה הקדוש לגבי מידות התיבה כביטוי לשם ה׳.

[38] ראה באריכות המאמר ״ונח מצא חן״ מאת הרב אשכנזי.

[39] אפשר להבין את המילה ״תיבה״ כקופסא או להבינה כ״מילה״ (ראה פירוש הבעל שם טוב).

[40] ר׳ אברהם הלוי הורוביץ ב״ר שבתי שפטל הלוי היה בעצמו תלמיד חכם חשוב והוא כתב מספר ספרים ובהם יש נוחלין, עמק ברכה, חסד אברהם ובית אברהם. משפחת הורוביץ היא משפחת לויים שמקורה בספרד. בשנת 1391 עזבו בני הורוביץ את ספרד והשתקעו בעיירה הורוביץ שבצ׳כיה. אחר כך הם השתקעו בפראג.

[41] בראשית כ-ד

[42] שבת סג ע״א

[43] ראה ״גור אריה״ מאת המהר״ל: פירוש שהי׳ בא עד התיבה ועדיין לא נכנס בה, ולפיכך כתב ״זה ביאתו אל התיבה״, אבל כניסתו אל התיבה לא הי׳ עד שדחקוהו מי המבול, כדכתיב בקרא שאחרי זה ״ויבא נח וגו׳״, והשתא ויבא הראשון שבא עד התיבה, והב׳ שנכנס לתוך התיבה״.

[44] ראה נזיר כג ע״ב: אמר ר״נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. ראה גם דברי הרמב״ם ב״שמונה פרקים״, סוף פרק חמישי.

ראה גם רש״י על ברכות סג ע״א ד״ה ״דכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה״: תן לב אם צורך מצווה הוא כגון אליהו בהר הכרמל עבור עליה.

ראה ״מי השילוח״ מאת רבי מרדכי יוסף מאיזביצא, פרשת פנחס: היינו מי שמרחיק את עצמו יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון יתברך.

ראה ״ליקוטי מאמרים״ מאת רבי צדוק הכהן מלובלין, פסקה טז, הדן בהרחבה במושג ״עבירה לשמה״: ... אבל באמת עבירה לשמה הוא עצמו רצון הש״י דגם זה מקרא כתוב ׳עת לעשות לה׳ הפרו תורתך׳... כי אין המצווה אלא כשהיא רצון ה׳ ואם אינו רצון ה׳ אינו מצווה כלל ואפילו כונה לשם שמים אם אינו רצון הש״י אינו כלום... אבל לעשות מעצמו נגד משפט התורה או רצון ה׳ יתברך זה נחלת גויים...

ראה גם ״תקנת השבים״, עמ׳ לט, מאת רבי צדוק הכהן מלובלין: ... ומאחר דאחר התשובה זוכה ע״י החטא למדרגה גדולה יותר, מקום שבעלי תשובה עומדין. והעבירה הוא שהבאתו לזה, אם כן אגלאי מילתא למפרע דהפרת התורה בעבירה היה לעשות לה׳, ואף דהוא לא כוון לכך בשעת המעשה הכל היה מסודר ובא מששת ימי בראשית מרצון ית״ש.

ראה גם ״נפש החיים״ מאת רבי חיים מוולוז׳ין, פרק ז (בסוף שער ג).

ראה גם שו״ת ״משפט כהן״ מאת הרב קוק, סימנים קמג-קמד, עמ׳ שטו ואילך הדנים במעשה של יעל ואסתר להצלת עם ישראל: ... ולעניין הצלת כלל ישראל כבר כתבתי לעיל, דלעניות דעתי מטעם הוראת שעה ולמיגדר מילתא נגע בה, אלא שהוא דבר פשוט כל כך שאין צריך בית דין על זה ... אבל לפי סברתי הכל אתי מטעם מגדר מילתא והוראת שעה... ודמי לשמיעה לדברי נביא, ולא נפיק מכללא אלא עבודה זרה, אבל לא שפיכות דמים, ולא גילוי עריות גם בדידיה. וכיון שהיא הוראת שעה ודאי שפיר נקראת בשם עבירה מצד עצמה, אלא שהמצווה היא יותר גדולה ממנה ומכרעתה.

[45] ע״פ ע״ז ד ע״ב: וא״ר יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו׳, והיינו דא״ר יוחנן משום ר״ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב (תהילים קט) ולבי חלל בקרבי, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא למה עשו? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור אומרים לו כלך אצל צבור.

[46] ד״ה ״אלה תולדות נח״ בראשית ו-ט.

[47] בראשית יב-ב

[48] רש״י ד״ה ״ויתן לו״: אברם מעשר מכל אשר לו לפי שהיה כהן.

ראה פירושו של רבי אברהם אבן עזרא בראשית יד-כ ד״ה ״מגן״: כמו נתן…. ואברם הוציא המעשר לכבוד השם ולא מצא אדם ראוי לתתו לו כמלכי צדק.

ראה גם פרקי דרבי אליעזר, פרק כז: ... ר׳ מאיר אומר: אברהם התחיל ראשון לעשר לקח המעשר מכל מה שהשיב מן הרכוש של סדום ועמורה ואת כל מעשר רכוש לוט בן אחיו ונתן לשם בן נח שנ׳ ויתן לו מעשר מכל. יצא שם בן נח לקראתו וראה את כל המעשים שעשה ואת כל הרכוש שהשיב והיה תמה בלבו, התחיל מהלל ומפאר ומשבח לשם עליון ואומר ברוך אל עליון אשר מגן צריך, עמד אברהם והיה מתפלל לפני הב״ה ואמ׳ רבון כל העלמים לא בכח ידי ולא בכח ימיני עשיתי את כל אלה אלא בכח ימינך שאתה מגן לי בעולם הזה ובעולם הבא שנ׳ ואתה ה׳ מגן בעדי בעולם הזה כבודי ומרים ראשי לעולם הבא וענו העליונים ואמרו מגן אברהם...

[49] רד״ק ד״ה ״ויתן לו מעשר מכל״: … ואדוני אבי ז״ל פירש כי מלכי צדק נתן לאברהם בשכרו המעשר מן הדין, כי מלך סדום אמר לאברהם (פסוק כ-כא): ״תן לי הנפש והרכוש קח לך״ ואברהם אמר (פסוק כג): ״אם מחוט ועד שרוך נעל״, אמר מלכי צדק לאברהם: מן הדין תוכל לקחת מעשר מהכל, ולא תקח דבר ממלך סדום, כי שלך הוא המעשר מצד הדין, כי כל המציל ממון חברו המעשר הוא שלו, על שטרח להצילו. ונכון הוא הפירוש, כי יש לתמוה לדעת המפרשים, איך היה נותן אברהם משל מלך סדום למלכי צדק והוא לא רצה לקחת לעצמו, ויתן לאחרים?! זה לא ייתכן.

חזקוני ד״ה ״ויתן לו״: מלכי צדק לאברהם מעשר מכל.

[50] ראה מדרש הנעלם, פרשת לך לך, מאמר ב ״וישמע אברם כי נשבה אחיו״: ״ויתן לו מעשר מכל״ - א״ר יצחק: האי קרא לא ידענו מי נתן מעשר למי. אלא הקב״ה נותן לו מעשר. נוטל אות א׳ מתחת כסא הכבוד, ונותן אותה עטרה על הנשמה, שהוא אברם. ואיזו היא אות אחת? אות ה׳. כאשר נברא העולם בה, להיות צרורה בצרור החיים, ונשלמת בהשלמתו. הה״ד, ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם, וזהו המעשר שנתן לו הקב״ה.

ראה גם זוהר, חלק א, פז ע״ב: ... דבר אחר, ויתן לו מעשר מכל, קב״ה יהב ליה מעשרא, ומאן איהו דא דרגא דכל פתחין דמהימנותא וברכאן דעלמא ביה קיימי, ואיהו מעשר, ואיהו חד מעשרה, ואיהו עשרה ממאה, מכאן ולהלאה עאל אברהם בקיומא דלעילא כדקא חזי ...

מפרש ״בעל הסולם״: ומה הוא מעשר הוא אחד מעשרה והוא עשרה ממאה דהיינו המלכות אשר בקטנותה אין בה אלא ספירה אחת כתר והוא אז אחת מעשר ספירות שבז״א ובגדלותה יש לה עשר ספירות שלמות והיא אז עשר ממאה ספירות שבז״א והקב״ה נתן לאברהם מדרגה זאת.

[51] ראה ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף ג׳יקטליה, שער ראשון, ספירה עשירית: ולפי שיהו״ה יתברך משפיע כל מיני שפע ואצילות בשם אדנ״י ובו כל גנזי המלך וכל מיני עושרו, ואליו יבואו ובו יתכנסו ויגנזו, ומשם יתפשטו למלאות צורך כל הבריות, והוא כדמיון בריכה שהנחל נמשך לתוכה ומן הבריכה מספיקים מים להשקות את הגן ולשתות ולשאר הצרכים, מכנים בתורה שם אדנ״י בכינוי ברכה, כי הברכה מלשון בריכה. וזהו השם שבו בירך יעקב אבינו עליו השלום את בניו, שירש אותו מיצחק אבינו ויצחק מאברהם.

[52] ברכות ז ע״ב: : אמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחאי: מיום שברא הקב״ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב״ה אדון עד שבא אברהם.

[53] ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף ג׳יקטליה, שער ראשון, ספירה עשירית.

[54] ויקרא יט-יח

[55] ראה ב״ר כד-ז, ספרא פרשת קדושים פרק ד, ירושלמי נדרים פרק ט, הלכה ד.

[56] בראשית ה-א

[57] שמות כט-לט

[58] המדרש הזה מצוטט בהקדמת העין יעקב. המקור של בעל ״העין יעקב״ אינו ידוע.

[59] בראשית כד-א

[60] שבת קנא ע״ב, שבת קיט ע״א

[61] ע״פ עמוס ג-ב.

״משפחות האדמה הם הגוים - שבעים האומות, ולכל אומה ואומה יש אופי מיוחד משלו. יש שבעים אופנים להיות אדם וכל זהות לאומית היא רק אחד חלקי שבעים מן הזהות המקורית של אדם הראשון. ישראל הוא מקרה יוצא דופן. הוא איננו שייך למשפחות האדמה. השם ישראל אינו מופיע ברשימת האומות בדור הפלגה. ישראל הוא זה שמשמר, דרך שם ועבר, את הזהות המקורית של אדם הראשון, ישראל הוא הזהות האוניברסלית היחידה.״ (מתוך שיעורי הרב על פרשת נח).

[62] ב״ר לט-א

[63] ב״ר סד-ד: ״עקב אשר שמע אברהם בקולי״ רבי יוחנן ורבי חנינא תרויהון אמרי: בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו, ריש לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, מנין עק״ב שמע אברהם בקול בוראו וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי.

[64] דברים ד-לה

[65] מתוך ברכות השחר.

[66] ראה Réflexions sur la question juive (1946), עמ׳ 84:

Le Juif est un homme que les autres hommes tiennent pour Juif, voilà la vérité simple d'où il faut partir.

היהודי הוא בן אדם שאחרים מחשיבים ליהודי, זו האמת הפשוטה שממנה הכל מתחיל.

[67] ראה פרק א. לפי הרמב״ם המאפיין את האדם הוא ההשׂגה השׂכלית שלו: ... ומכיוון שהאדם נתייחד בעניין מופלא מאוד שבו, אשר איננו באף אחד מן הנמצאים שמתחת לגלגל הירח, והוא ההשׂגה השׂכלית, ששום חוש, איבר או צלע אינם מפעילים אותה, דימה אותה להשׂגת האלוה אשר איננה נזקקת לכלי, אף כי לא דַמְיוּת באמת, אלא לכאורה. בגלל העניין הזה, דהיינו, בגלל השכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלוהים ובדמותו.

ראה גם ״משנה תורה״, הלכות יסודי התורה, פרק ד, הלכה ח: נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו. ועל צורה זו נאמר בתורה ׳נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳, כלומר: שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם, עד שידמה להן.

[68] הרב אשכנזי הסתייג מאוד מלימוד ברבים של ספרי חכמי ימי הביניים בעלי נטיות פילוסופיות, להוציא את ספר הכוזרי, ללא רקע מתאים בתורת ישראל וגם בפילוסופיה יוונית וכללית.

[69] מקביעה זו יוצא שהדבר היחיד שיכול להבדיל בין שני פילוסופים הוא טעות לוגית. אם לא תהיה שום טעות לוגית, שניהם יגיעו לאותה מסקנה בהכרח. ובכ״ז אנחנו רואים שהפילוסופים חלוקים בינם ובין עצמם וקיימות שיטות שונות, מנוגדות זו לזו. אם כן, מהו לפי שיטתם, מקור הבדלי השיטות? הם אינם יכולים לטעון שזה בא מן השכל! (מתוך שיעורי הרב).

[70] ראה ״שמונה פרקים״ להרמב״ם, פרקים א-ב.

[71] יבמות כד ע״ב

[72] ע״פ הסיפור של רבי אלעזר בן דורדיא (ע״ז יז ע״א).

[73] יבמות מז ע״ב

[74] יבמות כב ע״א, מח ע״ב, סב ע״א: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ראה גם יבמות כג ע״א: לכי מגיירה גופא אחרינא היא.

ראה פירוש האלשיך הקדוש לפרשת קדושים (ויקרא יט-לג): גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, שהוא כי בהתגיירו מקנים בו מן השמים נפש חדשה מתחת כנפי השכינה, נמצא שהוא כנולד ממש, כי הנפש אשר לא טהורה היתה העבירוה ממנו.

ראה הלבוש, הלכות גרים סימן רסט, אות א: אמרו חז״ל הדעת נותן שגר המתגייר ומקבל עליו עול התורה והמצוה ועול מלכות שמים, ודאי נתערה עליו רוח ממרום רוח חדש רוח קדישא נשמתא חדתא ונעשה איש אחר וכאלו נוצר ונולד בו ביום דמי וכל ימיו הראשונים הם כלא היו דאיש אחר הוא, וכל קרוביו שהיו לו בגירותו אינם עוד קרוביו וכנכרים יחשבו לו, לפיכך כל העריות שאסרה לנו התורה משום שאר בשר אינם אסורים עליו שאין לו שום קרובים ושאר בשר בעולם שהוא נוצר לבדו כאדם הראשון וכו׳.

[75] המקור לא נמצא.

[76] בראשית כב-יב

האבות שָׁמַרו את התורה

וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ

בראשית יד-יז

אברהם חוזר בלא ספק מן המלחמה נגד ארבע המעצמות כמנצח הגדול. בפשטות, יש לראות את המפגש בינו למלך סדום כקבלת פנים מלכותית לכבוד מי ששיחרר את עמי כנען מן האיום. ואכן, כך דרשו חז״ל את הביטוי ׳עֵמֶק שָׁוֵה׳:

רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן: ששם הושוו כל עובדי כוכבים וקיצצו ארזים ועשו לו במה גדולה והושיבו אותו למעלה הימנו והיו מקלסין לפניו ואומרים (בראשית כג-ו) ׳שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו׳. אמרו לו: מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוהים את עלינו. אמר להם: אל יחסר העולם מלכו ואל יחסר העולם אלוהו.     

בראשית רבה, פרשה מב-ה

גם מלכי צדק מלך שלם נמנה עם היוצאים לקראת אברהם:

וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן

בראשית יד-יח

רש״י מסביר בחלק הראשון של פירושו בד״ה ״לחם ויין״: כך עושים ליגיעי מלחמה, והראה לו שאין בלבו עליו על שהרג את בניו.[1]

הקושי בפירוש זה הוא שסדר הדברים בפסוק היה צריך להיות ״ומלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון הביא לחם ויין״ או ״נתן לאברהם לחם ויין״. מדוע כתוב ״הוציא לחם ויין״? רש״י בשם המדרש מפרש את המילה ״הוציא״ במשמעות של ״גילה״. שֵׁם בן נֹחַ גילה לאברהם שאחד מבניו יקריב בירושלים מנחות ונסכים והוא יהיה כהן לה׳:

ומדרש אגדה רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו.

המקור לדברי רש״י הוא המדרש הבא שדן בשאלה מה נמסר בדיוק לאברהם על־ידי מלכי צדק. המדרש מביא שתי דעות:

רבי שמואל בר נחמן ורבנן, רבי שמואל אמר: הלכות כהונה גדולה גילה לו ׳לחם׳ זה לחם הפנים ׳ויין׳ אלו הנסכים. ורבנן אמרי: תורה גילה לו שנאמר (משלי ט) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.

בראשית רבה, פרשה מג-ו

אליבא דרבי שמואל בר נחמן, מלכי צדק בתוקף היותו כהן גילה לאברהם את סתרי התורה הקשורים לעניין הכהונה, מבחינת ״דרך ארץ שקדמה לתורה״.[2]

אליבא דרבנן, גילה מלכי צדק ״תורה״ לאברהם מבחינת הדרך ארץ שקדמה לתורה. הסברה של רבנן היא שאי אפשר להיות כהן באמת, לעבוד עבודה אמִתית בלא תורה. לכן יש כאן רמז למסירת תורה לאברהם. אם כן, שתי דעות אלו מניחות מסירת איזה תורה משֵׁם בן נֹחַ לאברהם, ולכן אין מחלוקת של ממש ביניהן.

מה טיב אותה תורה שנמסרה על־ידי מלכי צדק לאברהם? עידן התורה עצמו מתחיל באברהם,[3] אולם לפניו היה כבר קיים, אצל צדיקי העולם, אותו מוסר בסיסי הנצרך כדי לחיות כבני אדם אמִתיים על הארץ. אצל שֵׁם ועֵבֶר הייתה מצויה חכמה הנקראת ״אורח ארעא״,[4] דהיינו אותה דרך ארץ שקדמה לתורה,[5] ואותה דרך ארץ אפיינה את הזהות העברית הקדומה של בני עֵבֶר, העם העברי דאז. במסגרת אותו ״אורח ארעא״ הם היו גם מקריבים קרבנות, כפי שהכתוב אומר לגבי נֹחַ אחרי שהוא יצא מן התיבה: ׳וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ׳.[6] שֵׁם בן נֹחַ מסר לאברהם את אותה חכמה הקשורה להתנהגות האמִתית של יושבי האדמה, כולל הסגולה לכהונה.

האבות מתעלים למדרגה עליונה יותר, והיא נקראת ״דרכה של תורה״ עצמה. ההתעלות למדרגה זו היא תנאי מוקדם לגילוי התורה עצמה, לקבלת תורה מן השמים. המידות של האבות מתגלות דרך אותה התנהגות המכונה ״דרכה של תורה״, ובני ישראל קיבלו כמסורת מן האבות את אותן מידות ואותה ״דרכה של תורה״, אותה דרך ארץ עברית.[7]

יש גם במדרש הזה רמז לבחינות שונות של תורה שנמסרו לאברהם אבינו.[8] יש תורה מבחינת לחם,[9] יש תורה מבחינת חלב[10] ויש תורה מבחינת יין.[11] אלו הרבדים השונים של תוכן התורה: תורה לפי הפשט, תורה לפי הדרש ותורה לפי הסוד.

הגמרא[12] אומרת שאברהם קיים את התורה כולה. לשאלה על היכולת לקיים את כל התורה לפני נתינתה בהר סיני, משיב הרמב״ן שזה היה מבחינת ״מי שאינו מצווה ועושה״.[13] יוצא שהחידוש בהר סיני הוא צד החיוב ׳צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳.[14]

אנו מוצאים ביטוי דומה אצל חז״ל: ״האבות שמרו את כל התורה״.[15] בעקבות אמירה זו מתעוררות כמובן שאלות רבות וכבר נאמרו תירוצים שונים כדי להסביר את התנהגות האבות על־פי ה״שולחן ערוך״.[16] אצל המקובלים הביטוי שונה והוא שלפני מתן תורה לעם ישראל, שָׁמַרו האבות את המצוות, מבחינת אותו ״יין המשומר״,[17] שמוזכר בגמרא בקשר לעולם הבא.

יש בענבים מיץ שמתבשל בזמן מסוים עד שניתן לבצור אותם ולהכין מהם יין. כאשר היין מוכן וראוי לשתייה, מתגלה בדיעבד שכבר אז אותו יין היה ״בכח״ בתוך אותם ענבים. הוא היה מבחינת ״משומר״. הוא היה קיים בפוטנציה.

בכל משך התקופה הנקראת ״העולם הזה״, העולם הבא הוא גם מבחינת ״יין המשומר״ ש׳עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ׳.[18] הגמרא שואלת:[19] ״מאי עין לא ראתה? אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית״. העולם הבא הוא העולם התואם את מחשבת הבורא, כאשר ברא הבורא את העולם. הוא בא ומתגלה מתוך העולם הזה לאורך הזמן. לכן העולם הבא הוא מבחינת ״משומר״ - קיים כבר בפוטנציה בעולם הזה, בדומה ליין בתוך הענבים.

מידה - מצווה

האבות שַמַרו את התורה מבחינת מידות,[20] וזאת הייתה ההתנהגות, הדרך ארץ הראויה למי שעתיד להיקרא בשם ישראל. כל אחד מן האבות היה ישראל בפוטנציה, מבחינת ״כלל״. אברהם היה שקול כנגד כל ישראל מבחינת מידת החסד, יצחק מבחינת מידת הדין ויעקב מבחינת מידת האמת.

האבות למדו את הדרך ארץ השייכת לתורה, המתאימה לתורה בישיבות שֵׁם ועֵבֶר. שֵׁם תיקן את המצוות בין אדם למקום ועֵבֶר תיקן את המצוות בין אדם לחברו.

הדרך ארץ של האבות היא־היא גופא תורה, אולם לא מבחינת מצוות, במובן של קיום מצוות כדי לצאת ידי חובה,[21] אלא מבחינת מידות. כאשר אנו אומרים ש״האבות שַמַרו את התורה״, הכוונה היא שהאבות התנהגו לפי התורה, בלי להרגיש בשום צד של חיוב, כמו שאנחנו בני ישראל מרגישים. הם הרגילו את עצמם, כך שהמידות האלו הפכו אצלם לטבע.

רבים טועים בהבנת הביטוי ״ההתנהגות הטבעית״ של האבות. התורה אינה טבעית לאדם משום שהיא תורה מן השמים. לכן מבחינת הבריאות בעולם התחתון, אין זה טבעי כלל וכלל להתנהג על־פי אותה תורה. צריך להתרגל. הייחודיות של ישראל היא שכלל ישראל מוכן לכך, מזומן לכך, אולם כל אחד ואחד צריך לקנות את אותה זהות תורנית כדי שהיא תהיה קבועה בטבע שלו. לכן אנו מתפללים בכל יום ״שתרגילנו בתורתך״[22] משום שאין זה טבעי לנו.

תורת הבנים

אנו כבנים קיבלנו את המידות של האבות כמצוות במעמד הר סיני, ושומה עלינו להשוות את שיעור הקומה של הנפש היחידאית הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו לאמִתות הנפש הנקראת ״כלל ישראל״. אם בחינת חסד זה אברהם, אם בחינת דין זה יצחק ואם בחינת אמת זה יעקב. ישראל מבחינת בנים מקבל את המידות של הזהות הכללית מבחינת ציווי, את התורה דרך מצוות. דרך החובות של הכלל, אני מקבל את הזהות של כלל ישראל.

מצוות גיד הנשה משמשת בניין אב לכל התורה כולה. אכילת גיד הנשה כבר נאסרה על יעקב אבינו, שנאמר ׳עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה׳,[23] ובכ״ז הגמרא אומרת בפירוש,[24] שאף על פי שכך היה נהוג בישראל כבר מאותה תקופה, אין זה היה מבחינת מצווה משום שהחיוב מתחיל רק במעמד הר סיני. רק אז הופכים בני יעקב להיות בני ישראל, הופכים להיות כלל ישראל. אז מתחילה תקופת הבנים והקשר לתורה משתנה.

אם בתקופת האבות הקשר של ישראל לתורה הוא קשר של מידות ולא מצוות, מבחינת אותה התנהגות טבעית שהאבות אימצו לעצמם, בתקופת הבנים הקשר לתורה עובר דרך קיום אותן מצוות כמצווה ועושה, כפי שנאמר ׳תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב׳.[25] התנהגות האבות לפי המידות היא תורת הבנים לפי המצוות.

מדרגת הצדיק לעומת מדרגת החסיד

מי שמתנהג בהתאם לצו התורה נקרא צדיק. הוא חי בהתאמה עם התורה. הצדיק מציית לצו התורה, אף על פי שזה לא תמיד בדיוק תואם את רצונו, משום שיש לו יצרים. לכן ייתכן עימות בין היצרים שלו לחוש החיוב, חוש החובה, במשמעות שהפילוסוף עמנואל קאנט נותן למושג ״חובה״.[26]

מדרגת החסיד היא מעל למדרגת הצדיק.[27] החסיד רוצה את מה שהתורה רוצה. לכן הוא כבר לא חווה את הצד של החיוב.[28] המצווה כבר נהפכה אצלו לחלק ממנו. לכן חסידים רבים נוטים לחומרות, לא כדי להוסיף מצוות על מצוות התורה - הרי זה אסור אלא כדי לצאת ידי חובה ״ציווי״ כלשהו, כדי לחוש בכל זאת איזה צד של חיוב.

לשון אחר: הצדיק מרגיש בהטרונומיה של המצווה, מבחינת צו הבא מחוץ לנפשו ונכפה על נפשו. החסיד חי את האוטונומיה של המצווה. לכן התפילה האמִתית של הצדיקים היא ״יהי רצון מלפניך״, שרצוני יהיה רצון מלפניך, שתהיה זהות בין רצוני לרצונך. ״עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונך כרצונו״.[29]

כאשר מגיעים יחידי סגולה לדרגה שבה התורה נהפכה אצלם למידת טבעם, הם נקראים ״יחיד״ או ״חסיד״. זה אולי קרוב למושג ״מי שמקיים תורה בשמחה״. מי שמקיים את התורה שלא בשמחה נקרא ״צדיק״, אולם הוא אינו נקרא ״חסיד״.

התאמה בין הזהות העברית לתורה

יש התאמה גמורה בין הזהות העברית של האבות ובין התורה. כך צריך להבין את דברי הגמרא האומרת ששס״ה מצוות לא תעשה הן כנגד שס״ה גידין ורמ״ח מצוות עשה, הן כנגד רמ״ח אברים. [30] יש הקבלה בין מספר המצוות של התורה כקודקס, כחוקה וכנקודות הנפש של האדם. יש הקבלה בין התורה כחוקה לישראל כנפש. ישראל ואורייתא אחד הן.

רש״י, בעקבות המדרש, מציין את ההתאמה הזו בתחילת פירושו על התורה, כאשר הוא מסביר את המילה ״בראשית״: בשביל ישראל שהוא ראשית תבואתו ובשביל התורה שהיא ראשית דרכו[31] משום ששניהם נקראים ״ראשית״. מהו ראשית? ראשית הוא דבר אינסופי, בלא גבול - ״אין חקר״.[32] שני דברים נקראים ״ראשית״: בעולם הנפש - הנפש של ישראל, ובעולם הערכים - התורה. יש התאמה גמורה בין כל נקודה לנקודה, בין כל פרט ופרט של התורה ובין כל פרט ופרט של נפש ישראל. זו בחינת האבות. לכן באופן טבעי, התנהגותם היא לפי התורה. אחר כך אנחנו עוברים לתקופה אחרת לגמרי - תקופת הבנים.[33]

ההקבלה הזו בין מידות האבות למצוות נעלמה מאתנו, והיא הפכה לתורת הסוד. כל פרט ופרט מן המצוות מתקן את האורות של אותן מידות, שהן הנשמה של עם ישראל, שהיא נשמת כל העולם כולו. דרך המצוות אנו מתקנים את העולם במלכות שדי וזה בזכות האבות.

שאלה: מדוע החיוב הוא על הפרט בלבד?

תשובה: אין בחירה ברמת הכלל.[34] הזהות של הכלל היא התורה, שהיא־היא נשמת ישראל. הבחירה קיימת ברמת הפרט בלבד. כל אחד נולד עם טבע מסוים, עם נטיות מסוימות. עליו להשוות את טבע נפשו הפרטית, היחידאית לדגם שהוא נשמת ישראל. כל אחד ואחד נמצא במדרגה מסוימת של אותה השוואה של העולם הפנימי שלו לדגם האובייקטיבי של מיהו ישראל אמִתי. זה נעשה דרך אותן מצוות, אותם ציווים של התורה.

המדרש אומר על הפסוק ׳וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר׳,[35] שעם ישראל במעמד הר סיני היה עומד לאורך כל ההר, לומר לנו שכל אחד היה במדרגה שונה, ולפי מדרגתו, לפי כוחו היה שומע את אותה תורה השייכת לו.[36]

שבעים פנים לתורה

שאלה: האם זה קשור לשבעים פנים בתורה?

תשובה: ממש לא. זהו נושא אחר. בכל מקרה אסור לשכוח שכאשר מדברים על שבעים פנים בתורה,[37] מדברים על שבעים פנים אמִתיים בלבד. יש המון פנים שאינם כהלכה, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעולם הבא,[38] אף על פי שיש בידו תורה ומצוות.[39] פעמים רבות משתמשים בביטוי הזה כדי לבסס דעת פלוני אלמוני שאינה שייכת לתורה. זאת טעות חמורה.

שאלה: איך אפשר להבחין אם דעה היא אמִתית או לא?

תשובה: שלמה המלך כבר אמר ׳הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ׳.[40] מי שיש לו ראש, יש לו עיניים. מי שלומד בכנות - לשמה - מיד יודע אם זה הלכה, אם לאו. לא כל דיבור על התורה הוא תורה.

ברצוני לחדד נקודה הזו: אין בסיס לאותה שאלה בכלל. האם אנחנו זקוקים לקריטריונים מחוץ לתורה כדי לדעת אם זה תורה, אם לאו? זו צרה! זו קטנות והתדרדרות של הדור.

כאשר כתב משה רבנו את התורה ושמע את הפסוק ׳נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ׳[41] בלשון רבים, הוא אמר להקב״ה: אתה נותן פתרון פה לאפיקורסים. ענה לו הקב״ה: כתוב ומי שרוצה לטעות - יטעה.[42] רק מי שרוצה לטעות טועה.

קיבלתי ממו״ר ז״ל שרק מי שמסוגל להטעות אחרים טועה, מבחינת ״הפוסל - במומו פוסל״.[43] אנו חיים בדורות יתומים ואנו זקוקים לרופאי נפש רבים כדי לגלות מה מסתתר בתת ההכרה של שכלנו. סוף סוף מתברר שמי שבריא רואה את הדברים באופן בריא. אדם בריא אינו טועה. ״והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת״.[44] צריך להיות בריא כדי לקבל תורת אמת.

תורה מן השמים

שאלה: האם אין סתירה בין האמירה שהתורה היא מן השמים לאמירה ש״לא בשמים היא?״[45]

תשובה: כאשר אומרים ״תורה מן השמים״, הכוונה היא שהתורה אינה מתאימה לארץ.[46] נצטווינו להתנהג כמו מלאכים. זאת הטענה הבסיסית של אומות העולם והשטן נגדנו, כפי שניתן ללמוד מדברי רש״י בתחילת פרשת ״חוקה״:[47]

׳זאת חוקת התורה׳ לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה.

הטענה של הגויים היא שאנחנו מתחזים, עושים את עצמנו כאילו אפשר להיות קדושים בעולם הזה: איך אתם אומרים שאתם מתנהגים לפי תורת המלאכים, הרי אי אפשר לחיות בקדושה כל עוד יש מיתה בעולם! התשובה היא שהקב״ה נתן לנו בתורה את האפשרות לטהר את הטומאה. אולם הגויים והשטן טוענים שזה מלאכותי, שזה רק כדי לצאת מן הקושיה: איך בכלל ניתן להתנהג לפי התורה, הרי זה בלתי אפשרי אחרי החטא של האדם הראשון! זו עיקר טענתם.

כאשר חז״ל אומרים ״לא בשמים היא״ אין סתירה. הכוונה היא שכעת שקיבלנו את התורה, היא לא בשמים. אולם היא מן השמים.

יין עושה רושם

נמשיך בלימוד המדרש:

רבי אבא בר כהנא אמר: כל יין שכתוב בתורה עושה רושם חוץ מזה. א״ר לוי: אף זה לא יצאנו מידו שמשם קרא עליו ׳ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה׳.

בראשית רבה, פרשה מג-ו

בכל פעם שהתורה מדברת על יין מתרחש אסון: היין שנֹחַ שותה אחרי שהוא יוצא מן התיבה, היין שבנות לוט נותנות לו לשתות. כל יין כזה ״עושה רושם״. יש תוצאה: עמון ומואב. דוגמה נוספת היא היין של בני אהרון, נדב ואביהו, לפי הדעה האומרת שהם היו שתויי יין כאשר הם הקריבו אש זרה.[48] אולם כאן, במפגש בין אברהם למלכי צדק, יש חידוש: ״חוץ מזה״ אומר המדרש. כאן יש דווקא מקרה חיובי. היין של מלכי צדק היה כשר ולא היה יין נסך משום שהוא כהן לאל עליון ולא כהן לע״ז. לכן היין הזה שמלכי צדק מסר לאברהם לא הביא עמו אסון. אין חשש לא לע״ז, לא לג״ע ולא לשפ״ד.

יש איסור מדאורייתא לשתות יין נסך. יין נסך הוא יין שהביאו עובדי ע״ז לפני פסל האליל שלהם. ׳אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם׳.[49] האיסור לשתות יין נסך נובע מן החשש שהיהודי יתקרב לגוי, וחלילה יתחתנו ביניהם, וזה עלול להוביל לעבודה זרה. כלומר, טעמי המצוות הם כדי לשמור על ייחודו של עם ישראל מאומות העולם.[50]

יש אנשים הסוברים בטעות שהיום הדין של יין נסך אינו חל משום שאין ע״ז. שמעתי פעם מהרב צבי יהודה ז״ל את ההסבר הבא: נכון שהיום אין ע״ז מיוחדת כפי שהיו אצל הקדמונים, אולם כעת יש סתם ע״ז. יש אפיקורסיות. פעם היה לכל אומה, לכל יחיד אליל מיוחד. היום רואים האפיקורסים את העולם כולו כאליל ענקי, כפסל ענקי כלל עולמי. לכן ״סתם יין״ אסור מדרבנן.

יין - חכמה

עניין היין קשור לחכמה. ״נכנס יין יצא סוד״.[51] זה נכון לגבי נֹחַ, זה נכון לגבי לוט וזה נכון לגבי בני אהרון. לפי הפשט הביאו בני אהרון אש זרה אשר לא ציווה ה׳.[52] השאיפה שלהם לפי המדרש הייתה להחליף את משה ואהרון. הם אמרו ״מתי ימותו זקנים אלה?״[53] מתגלים אצלם קוצר רוח והתלהבות דתית, מעין אקסטזה. הבעיה אינה בעצם ההתלהבות משום שהיא יכולה להיות כשרה. היא יכולה להיות מעשה טוב. אולם זה בתנאי שהתורה תבקש זאת. מכיוון שהתורה אינה ביקשה זאת, זה הפך להיות חטא.

ההסבר העמוק של התנהגותם הוא שהם לא היו מסוגלים להיות מנהיגי הדור של אותו דור משום שהם היו במדרגה גבוהה יותר מדיי,[54] כפי שהתורה מעידה עליהם באומרה ׳בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ׳.[55] הם היו קרובים יותר מדיי לקדושה העליונה. יש חשש שמרוב רוחניות הם ירצו להתנתק מן העולם הזה לגמרי,[56] מעיצומו של היום השביעי ולעבור כבר עתה ליום השמיני,[57] ובכך להתנתק מן העם שהם אמורים לשרת. מנהיג אינו יכול להשאיר את עמו מאחור. התנהגותם של בני אהרון עלולה לפסול את כל בני ישראל.[58]

טרם הגיע הזמן לעבור ליום השמיני, והאש שהם מביאים היא זרה, זרה לתורת משה, שלא כהלכה.[59] להיות קדוש יותר מדיי, להיות צדיק יותר מדיי לעומת העם, ואף על פי שהכוונה היא לשמה, יכול להתגלות כמצב בעייתי ביותר עם תוצאות קשות, עד כדי מיתה.

אפשר להסביר את הנושא בעזרת דברי הרמב״ם בכתביו הרפואיים. הרמב״ם כותב שלא נותנים לתינוק שזה עתה נולד לאכול בשר או לשתות יין אלא חלב בלבד, אף שיום אחד הוא יזדקק לבשר. אין זה אומר שהבשר או היין אינם כשרים או אינם טובים כשלעצמם. זה אומר שמי שנותן בשר ויין לתינוק חוטא ויכול להרגו.

צריך לעבור זמן. מי שמתקדם מהר מדיי, מסתכן. זה מה שרבי אבא בר כהנא אומר: כל יין שמוזכר בתורה קשור להתקדמות מהירה מדיי לקראת חכמה נסתרת, חוץ מן המפגש בין אברהם ומלכי צדק.

״א״ר לוי: אף זה לא יצאנו מידו שמשם קרא עליו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה״.[60] רבי לוי חולק על דעתו של רבי אבא בר כהנא וסובר שהתוצאה של היין שקיבל כאן אברהם הייתה הגלות במצרים. אנו רואים שוב את הדו־ממדיות של ההסבר במדרש: קודם כול הצד החיובי ומיד המדרש מגלה את הפגם שיש במצב. מצד אחד קיבלנו את הירושה של כל מה שקדם וזה הצד החיובי. מן הצד האחר קיבלנו אותה בלי בירור. מטרת הבירור היא הוצאת הטומאה, הפסולת שהצטברה במהלך התקופה הקודמת ותיקון של כל מה שהיה ״בכח״ בתקופות הקודמות.

׳וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל׳[61] - בני ישראל יוצאים ממצרים עם הרכוש שהוא למעשה אותו רכוש שאברהם עזב בידי מלך סדום. הגמרא במסכת נדרים בדף לב ע״ב, על הפסוק ״תן לי את הנפש והרכוש קח לך״,[62] רואה באמירה זו את הסיבה העמוקה של גלות מצרים ״מפני ש[אברהם]הפריז על מדותיו של הקב״ה ולא קיבל את הגרים״. אברהם מסרב לקבל את הנפש ואת הרכוש שמציע לו מלך סדום. הוא היה עניו יותר מדיי, חסיד יותר מדיי. התוצאה היא שצריך לרדת לגיהינום של הגלות כדי להציל את אותן הנפשות שאברהם עזב בידי מלך סדום ואחר כך את הרכוש. לכן הגמרא אומרת שישראל לא ירדו לגלות אלא כדי לעשות נפשות של גרים,[63] כדי לצרף את אותם ניצוצות של קודש שנשארו מחוץ לזהות ישראל, כדי להציל אותם מן הטומאה של החיצוניות.

הנקודה שאני מבקש להדגיש היא שבני ישראל היו צריכים, היו יכולים להוציא את הרכוש כבר בחיי יוסף משום שהבירור כבר נעשה אז, והרכוש הרלוונטי כבר היה כולו בידיהם. אולם בני ישראל ״היו מצויינים שם״, כלשון ההגדה של פסח. הם התרגלו לגלות, למצרים, ונשארו בה הרבה מעבר לזמן הדרוש לבירור הרכוש. במצרים התגלתה רשלנות והתרגלות לטומאה מצידם ובסוף ״הפח נסגר״.[64]  

הערות

[1] כרדלעומר מלך עילם נמנה על צאצאי שֵׁם (ראה בראשית י-כב).

[2] ראה ויקרא רבה ט-ג: דא״ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הה״ד (בראשית ג) ׳לשמור את דרך עץ החיים׳ דרך זו דרך ארץ' ואחר כך עץ החיים זו תורה.

[3] סנהדרין צז ע״א: תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. אברהם אבינו נולד בשנת א׳תתקמ״ח (1948) לבריאת העולם.

לפי דעת הרמח״ל אלפיים שנות תורה מתחילות במתן תורה בהר סיני. ראה ״דעת תבונות״ ח״א, עמ׳ קמד: ״המצב השני הוא הזמן כזמן הזה, אשר אין נביא וחוזה, ואין אתנו אותות ומופתים לחייב כל האדם להכיר גדולתו ית׳; אמנם יהיה איזה גילוי יותר, ואיזה ידיעה מגדולתו ית׳. ותראי כי גלות מצרים, ודאי לא היה כגלות ההוא לפניו ולאחריו, שהיו ישראל משוקעים בעבודה, ולא הייתה תורה, ולא היו ישראל אומה נבדלת בחוקותיה ומצוותיה כיום הזה, ולא היו בני אדם מכירים שמו של האדון ב״ה כלל ועיקר. ואמנם עתה הנה יש תורה, ועל כן אף על פי שאנחנו בגלות, לא יקרא זמן של תוהו, כמו שקראו לשני האלפים הראשונים (עי׳ סנהדרין צז ע״א), כי יש התורה, כמו שביארנו, שכבר ניתנה מן השמים, והינה בידינו לעולם ולעולמי עולמים, תודה לאל, ושמו של האדון ב״ה נודע בעמים.״

[4] ברכות ז ע״א ועוד.

[5] ראה ויקרא רבא, פרשה ט: דרך ארץ קדמה לתורה עשרים ושש דורות.

[6] בראשית ח-כ

[7] אותה דרך ארץ אינה סתם איזו דרך ארץ שרוצים, איזה אוסף של נימוסים שבוחרים לאמץ. לא מדובר בקוד אתי - פרי עמלו השכלי של האדם, שאני בוחר לאמץ. מדובר קודם כול בכללי המוסר האבסולוטי שהאבות למדו בישיבות שֵׁם ועֵבֶר דווקא, ובמידות ההתנהגותיות של האבות עצמם, שהן גילוי הספירות ״חסד״, ״גבורה״ ו״תפארת״ בעולמנו. קניית אותה דרך ארץ, שהיא מיוחדת לעם העברי, נחוצה כדי להגיע לגילוי תורה מן השמים (מתוך השיעור).

[8] ראה תענית ז ע״א לגבי השוואה עם דברים נוספים.

[9] משלי ט-ה: לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי.

[10] שיר השירים ד-יא: נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן.

[11] שיר השירים א-ב: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.

[12] יומא כח ע״ב: אמר רב: קיים אברהם אבינו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית כו) ׳עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו׳׳. א״ל רב שימי בר חייא לרב: ואימא שבע מצות? הא איכא נמי מילה. ואימא שבע מצות ומילה? א״ל: א״כ מצותי ותורותי למה לי? אמר רבא ואיתימא רב אשי: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר ׳תורותי׳ אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה.

ראה פירוש רש״י על בראשית כו-ה (ע״פ ב״ר סד-ד): ׳ותורתי׳ - להביא תורה שבע״פ, הלכה למשה מסיני.

ויקרא רבה ב-י: ׳מן הבקר ומן הצאן׳ ברוך המקום שספר עצמו עם הצדיקים הראשונים, אדם העלה שור ע״ג המזבח שנאמר (תהילים סט) ותיטב לה׳ משור פר, נח קיים מה שכתוב בתורה שנאמר (בראשית ח) ויבן נח מזבח לה׳, אברהם קיים את התורה כולה שנא׳ (שם כו) עקב אשר שמע אברהם וגו׳, שהוא עשה קרבן והקריב איל, יצחק קיים מה שכתוב בתורה והשליך עצמו לפני אביו כשה זבוח, יעקב קיים מה שכתוב בתורה שנא׳ (שם לג) ויתנו אל יעקב את אלהי הנכר וגו׳, יהודה קיים מה שכתוב בתורה שנאמר (שם לח) בא אל אשת אחיך וגו׳, יוסף קיים מה שכתוב בתורה שנאמר (שמות כ) כבד את אביך וגו׳ לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד, עד שלא נתנה תורה להם והם עשו אותה מאליהן, לפיכך אהבם הקב״ה אהבה גמורה והשוה את שמם לשמו הגדול עליהם, הוא אומר (תהילים קיט) אשרי תמימי דרך וגו׳ ואמר (דברים לב) הצור תמים פעלו ואמר (תהילים יח) האל תמים דרכו.

ראה גם ב״ר סא-א: מהיכן למד (אברהם אבינו) תורה? זימן לו הקב״ה שתי כליות כשני רבנים, והיו נובעות לו תורה.

[13] ראה פירוש רמב״ן על בראשית כו-ה: למד אברהם אבינו את התורה כולה ברוח הקודש ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ בלבד.

[14] ויקרא כד-ב, במדבר כח-ב, במדבר לד-ב

[15] ראה גם ״תפארת ישראל״ מאת המהר״ל, פרקים יט-כ.

[16] האדמו״ר הזקן כותב בליקוטי תורה על פרשת שלח (מאמר ב, ד) שאברהם ״קיים אותם ברוחניות, שהמשיך כל האורות עליונים הנמשכים על ידי המצוה.״

[17] ראה סנהדרין צט ע״א: מאי עין לא ראתה? אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.

[18] ישעיהו סד-ג

[19] ברכות לד ע״ב

[20] ראה ״נפש החיים״ מאת רבי חיים מוולוז׳ין שער א, פרק כא: ...וזו היתה גם כל ענין עבודתם של האבות וכל הצדיקים הראשונים שקיימו את התורה קודם נתינתה כמו שדרשו רז״ל על הפסוק מן הבהמה הטהורה גו׳ ואמרו מכאן שלמד נח תורה ואמרו קיים אברהם אבינו את כל התורה, לא שהיו מצווים ועושים כך מצד הדין דאם כן לא היו מעמידים ח״ו על דעתם והשגתם אף שהשיגו שלפי ענין שרש נשתמם ההכרח להם לעבור ולשנות אף מקצת מאחת מכל מצות ה׳...

[21] ראה ״אורות הקודש״ לרב קוק, חלק ג, עמ׳ רצב לגבי בועז. במגילה רות נאמר עליו (רות ג-ז) ׳וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ׳ וחז״ל דורשים ״וייטב לבו בדברי תורה״. הרב קוק לומד מכאן שהאכילה והשתייה שלו הם דברי תורה ועבודת ד׳ גופא: ״וייטב לבו בדברי תורה - שהן הן האכילה והשתייה עצמן לבאי סוד ד׳ דידעי מאי דמחוי להו במחוג״.

[22] מתוך ברכות השחר.

[23] בראשית לב-לג

[24] חולין קא ע״ב: תניא: אמרו לו לר׳ יהודה: וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב, והלא לא נאמר אלא בני ישראל, ולא נקראו בני ישראל עד סיני!, אלא בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם.

[25] דברים לג-ד

[26] ראה ״הנחות יסוד למטפיזיקה של המידות״ מאת עמנואל קאנט. קאנט מסביר שהרצון הטוב הוא טוב באמת כאשר הוא מציית לחובה. המעשה המוסרי הוא המעשה שחובה לעשותו. זהו מעשה שמציית לחובה מוסרית. כאשר יש לאדם מספר אפשרויות פעולה, הוא בוחר לפעול על פי רצונו הטוב. אם אדם פעל על פי נטייה טבעית, הרי שזה יחשב לפעולה אוטומטית, לא כרוכה בבחירה, ואז לא ניתן לומר שאדם פעל מתוך רצון טוב. לכן מעשה טוב חייב להיות בחירה מתוך אלטרנטיבה - מעשה שנעשה מתוך רצון מודע לקיים את החוק המוסרי. על פי קאנט פעולה כדי שתחשב לטובה לא דיה שתהיה מתאימה לחוק המוסרי. חובה היא הכרחיותה של פעולה מתוך הכרת כבוד לחוק. אני מכיר בהכרחיות הפעולה המוסרית מתוך הכרה שזה מה שאני חייב לעשות. החוק המוסרי תקף מכוח התבונה, ולפיכך חל על כל בעלי תבונה. כל בעל תבונה מבין את החובה לפעול על פיו. כמו שחוק הגרביטציה חל על כולנו, כך גם החוק המוסרי. חוקי המוסר חלים על כל בעלי התבונה.

[27] יש ארבע מדרגות: ישר, צדיק, חסיד וקדוש.

[28] מעיד הרב אשכנזי על אביו הרב דוד אשכנזי ז״ל שהיה מחמיר בתחומים רבים. כאשר שאל את אביו מדוע הוא מחמיר, ענה לו שהוא מחמיר בכל אותם תחומים שהוא אינו חש יותר בצד החיוב וזה חסר לו.  

[29] פרקי אבות ב-ד

[30] מכות כג ע״ב: דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים לג) תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוי, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום.

ראה גם זוהר פרשת וישלח, חלק א, קע ע״ב: בגין דאית בבר נש רמ״ח שייפין, לקבל רמ״ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ״ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון, ואית בבר נש שס״ה גידין, ולקבלהון שס״ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד, ולקבל שס״ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון, דאיהו לקבל סמא״ל, דאיהו חד מאינון שס״ה מלאכין (נ״א יומין), ובגין כך אמרה אורייתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א״ת לאסגאה תשעה באב, דלא אכלין ביה ולא שתין, ובגין כך חזא קב״ה כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב. ויאבק איש עמו, בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב, ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב, וביומי שתא אשכח יום תשעה באב, דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא, ואתחרב בי מקדשא, וכל מאן דאכיל בתשעה באב כאילו אכיל גיד הנשה.

[31] ד״ה ״בראשית ברא״ - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז״ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח-כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב-ג) ראשית תבואתו.

[32] ע״פ איוב ט-י.

[33] בקבלה האבות הם כנגד ספירות חג״ת והבנים כנגד ספירות נה״י. ראה פירוש הגר״א לספרא דצניעותא סג ע״ב. ראה גם ״פרי עץ חיים״, שער העמידה, פרק טו.

[34] ראה שבת פח ע״א: מלמד שכפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית ...

[35] שמות כ-א

ראה שמות רבא כ״ב: ׳אנכי ה׳ אלהיך׳, הה״ד (דברים ד) ׳השמע עם קול אלהים׳. המינין שאלו את ר׳ שמלאי. א״ל: אלוהות הרבה יש בעולם! אמר להם: למה? אמרו לו: שהרי כתיב ׳השמע עם קול אלהים׳. אמר להם: שמא כתוב מדברים אלא מדבר! אמרו לו תלמידיו: רבי, לאלו דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב? חזר ר׳ לוי ופירשה. אמר להם: ׳השמע עם קול אלהים׳, כיצד? אילו היה כתוב קול ה׳ בכחו לא היה העולם יכול לעמוד, אלא ׳קול ה׳ בכח׳ בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן. אמר הקב״ה לישראל: לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש בשמים אלא תהיו יודעים שאני הוא ה׳ אלהיך שנא׳ (שם ה) ׳אנכי ה׳ אלהיך׳.

[36] ראה ״מורה הנבוכים״ להרמב״ם, חלק שני, פרק לב: אבל מעמד הר סיני אף על פי שהיו כולם רואים את האש הגדולה ושומעים את הקולות המבהילים המפחידים על דרך הנס, לא השיג דרגת הנבואה אלא מי שראוי, וגם לפי דירוג הנך רואה אמרו עלה אל ה׳ אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והוא ע״ה ברום המעלות, כמו שאמר וניגש משה לבדו אל ה׳ והם לא יגשו, ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר העם למטה מאלה כפי שלמויותיהם.

[37] ראה במדבר רבה יג-טו, זוהר חלק א מז ע״ב.

[38] ראה פרקי אבות ג-יד. 

[39] ירושלמי פסחים פרק ו, הלכה ב: המגלה פנים בתורה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.

[40] קהלת ב-יד: הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. 

[41] בראשית א-כו

[42] ב״ר ח-ח: רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר: בשעה שהיה משה כותב את התורה, היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה שנאמר ׳ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳, אמר לפניו: רבון העולם מה אתה נותן פתחון פה למינים? אתמהא! אמר לו: כתוב והרוצה לטעות יטעה.

[43] קידושין ע ע״ב

[44] מתוך הסידור, קדושה דסידרא.

[45] דברים ל-יב: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

ראה הסוגיה של תנורו של עכנאי במסכת בבא מציעא נט ע״א. 

[46] המילה ״שמים״ מורכבת משתי מילים: אש ומים, כפי שחז״ל מדגישים. אין בארץ שום אפשרות של קיום בו־זמנית של אש ומים משום שהמים מכבים את האש או האש גורם להתאדות המים. המים כסמל למידת החסד והאש כסמל למידת הדין אינם יכולים בארץ, באופן טבעי, להתקיים יחד. כאשר אני עושה חסד עם מישהו, אני פוגע בדין, וכך להפך. לכן אין בכוח שכלו של האדם לבד להמציא תורה המאחדת בין מידות סותרות. לכך דרושה ״תורה מן השמים״, כלומר תורה הנובעת ממקור איחוד המידות הסותרות, כמו ״השמים״ שבהם אש ומים נמצאים בכפיפה אחת ובהרמוניה. זהו פשט הביטוי של חז״ל ״תורה מן השמים״ (מתוך שיעורי הרב).

[47] ראה רש״י במדבר יט-ב.

[48] ראה רש״י על ויקרא י-ב: ״רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש, תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש. משל למלך, שהיה לו בן בית וכו׳, כדאיתא בויקרא רבה״.

[49] דברים לב-לח

[50] סתם יין של גוים, היינו שלא נודע אם הוא להקרבת ע״ז או לשתייה, אסור בהנאה ובנגיעה. ראה ס׳ המצוות להרמב״ם סי׳ קצד, ויו״ד סי׳ קכג-קלח.

שבת יז ע״ב: גזרו על פתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן.

ע״ז ל ע״ב: אמר רב אסי אמר רבי יוחנן משום רב יהודה בן בתירא: שלשה יינות הן: יין נסך - אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, סתם יינם - אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית, המפקיד יינו אצל עובד כוכבים - אסור בשתייה ומותר בהנאה.

ראה ״משנה תורה״ להרמב״ם, מאכלות אסורות פרק יא, הלכות ג-ד: יין הגוים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם, אסור בהנאה כמו יין שנתנסך, ודבר זה מגזירת סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות. וכל יין שיגע בו הגוי הרי זה אסור, שמא נסך אותו, שמחשבת הגוי לעבודת כוכבים. הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי, דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנייה.

[51] עירובין סה ע״א

[52] ויקרא י-א: וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

[53] מדרש תנחומא, פרשת אחרי מות, סימן ו: שהיו משה ואהרון מהלכין...ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, והיו אומרים: מתי ימותו שני זקנים ואנו נוהגים בשררה על הציבור תחתיהם?

[54] ראה פירוש רש״י על ויקרא י-ג ד״ה ״הוא אשר דבר״: ... עכשיו רואה אני [משה] שהם גדולים ממני וממך.

[55] ויקרא י-ג

[56] במובנים רבים חי הכהן בעולם מנותק מן המציאות היום־יומית: אסור לו להיטמא למתים, הוא אינו צריך לעבוד, אין לו נחלה בתוך בני ישראל וכו׳. מצד אחד כל זה נחוץ כדי שהכהן יוכל למלא את תפקידו כראוי. מן הצד האחר קיימת סכנה אינהרנטית לתפקיד של הכהונה והיא השאיפה הבלתי נשלטת לגעת מיד בקודש ללא גבולות. לכן מטילה התורה על הכוהנים כל כך הרבה הלכות כדי להכניס אותם בתוך מסגרת שבה הם יוכלו לשרת בצורה נאמנה את עמם (מתוך שיעורי הרב).

[57] כל הפרשה הזו נאמרה תחת הכותרת של ׳וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי׳ (ויקרא פרק ט). עולם הזה הוא היום השביעי של הבריאה. עולם הבא הוא היום השמיני. ביום השביעי התורה היא תורת משה.

[58] גילוי הצדיק האמִתי נצרך כדי להתקדם בתולדות הבן אדם האמִתי, אולם הוא טומן בחובו סיכון: עצם הופעת הצדיק פוסלת את כל שאר המועמדים האפשריים להוביל את השלב הבא. הופעת הצדיק גורמת לשיפוט של מצב העולם על־ידי הבורא ולפסילת כל מי שאינו נמצא ברמה הנדרשת. אימות אברהם אבינו כצדיק של מידת החסד באמת, מביא להפיכת סדום ועמורה, שעד כה זכו לארך אפיים מצד הבורא, על אף שחברה זו כבר היית מושחתת מזמן. לכן מחליט אברהם אבינו להתפלל ולהציל אותם משום שהוא מרגיש אחריות כלפיהם. עצם הופעתו גרמה לפסילתם (מתוך שיעורי הרב).

[59] אפשר גם להוסיף שגם המחתות והקטורת היו בניגוד להלכה. על כך אומר הרב הירש: כל כלי השרת חייבים להיות משל ציבור ולשם קודש (ראה ״משנה תורה״ להרמב״ם הל׳ כלי המקדש פ״ח, ה״ז; הל׳ בית הבחירה פ״א ה״כ).

[60] בראשית טו-יג

[61] בראשית טו-יד

[62] בראשית יד-כא

[63] פסחים פז ע״ב: אמר רבי אלעזר: לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנ׳ וזרעתיה לי בארץ.

[64] ע״פ תהילים קכד-ז.

גילוי זהותו האמִתית של לוט

הפרידה מלוט דורשת עיון מיוחד משום שהיא בבחינת שלב מכריע בבירור הזהות העברית מתוך הזהות הארמית. אנו נמצאים כיום בבירור דומה, בירור הזהות הישראלית־עברית מתוך הזהות היהודית. לכן טרחה התורה לספר במדויק את התפתחות היחסים ביניהם משום שחשוב לדעת היכן נמצא העברי והיכן נמצא אותו בן משפחה המבקש להישאר ארמי. בירור זה קשה משום שלוט דומה מאוד לאברהם, הטומאה של לוט דומה מאוד לקדושה של אברהם, ומכאן הסכנה.

הדרישה להתנהגות מוסרית

וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו

וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה

בראשית יג, ו-ט

הפסוק הראשון מחזיר אותנו מיד לסיפור של קַיִן והֶבֶל. שני אחים בלבד בעולם ובכל זאת לא הספיק להם המקום.[1] הפתרון של קַיִן היה להרוג את הֶבֶל. כאן, בסיפור של אברהם ולוט, חלה התפתחות חיובית: במקום רצח - פירוד בין ״האחים״ שלא יכלו לשבת יחדיו. ׳הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי׳. המדרש מבאר מהו הרקע לפרידה:

׳ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט׳, רבי ברכיה בשם רבי יודה ברבי סימון אמר: בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל? היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקב״ה לאברהם: לזרעך אתן את הארץ הזאת ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד, למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אנון אכלין. אמר להם הקב״ה: כך אמרתי לו: לזרעך נתתי - אימתי, לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה ׳והכנעני והפרזי אז ישב בארץ׳ עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ.

בראשית רבה, פרשה מא-ה

רועי אברהם יזמו את הריב כאשר הם נוכחו לדעת שרועי לוט מתנהגים באופן לא מוסרי והפכו לגזלנים, כאשר בהמתם יוצאות לא זמומות לרעות בשדה.

מהו מקור טעותם? הקב״ה הבטיח לאברהם את הארץ ׳וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת׳.[2] אין לאברהם בן היורש אותו, ולפי הבנתם אין לו יכולת להוליד כלל. הוא ״פרדה עקרה״. לכן לוט הוא היורש ״הטבעי״ שלו והארץ כבר שייכת להם. על כך בא הכתוב ומדגיש ׳וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ׳, לומר שטרם הגיע זמן קיום ההבטחה הזו. בשלב זה ארץ ישראל אינה של אברהם אלא היא עדיין כבושה בידי הכנעני.

ממדרש מקביל[3] אנו למדים שרועי לוט הגזלנים לא הסתפקו בגזל אלא היו אף מאשימים את רועי אברהם הישרים בגזל. הרי בהמתו של אברהם עתידה לעבור ללוט, ואם הם לא דואגים לה כדבעי, הרי הם גוזלים מלוט!

בהמותיו של אברהם היו הרועים מוציאים אותם זמומים שלא יגזלו לבריות ובהמותיו של לוט לא היו רועים זוממים אותן. התחילו רועים של אברהם מדיינין עם רועים של לוט ואומרים להם: למה אתם משיאים ללוט שם רע ומוציאים בהמתו שלא זמומה? אמרו להם: רועים של לוט אנו, הם שאנו צריכים למחות בידכם שאתם זוממין את הבהמה שע״י שאתם יודעים שסוף בהמתו של אברהם לחזור ללוט מפני שאינו מוליד, אין אתם זנין אותה כראוי מפני שאתם יודעים שאין לאברהם בן ולמחר הוא מת ולוט יורשו, אתם עושים עצמיכם צדיקים מבהמותיו של אחר?

ההבדל בהתנהגות הרועים של אברהם ושל לוט הוא סימפטום להבדל בין אברהם ללוט עצמם. יש אצל אברהם התאמה מלאה בין המחשבה להתנהגות החיצונית, בין הנסתר לנגלה. תוכו כברו. יש אצל לוט קדושה גנוזה, נסתרת משום שהוא גם מסוגל להיות אח ורועה ויש לו מקנה. אולם בנגלה,[4] בהתנהגות היום־יומית שלו, רואים רק טומאה, אי מוסריות. קיים אצלו פירוד בין הנגלה לנסתר: קדושה בפנים וטומאה בחוץ.

זמן הבירור

הבירור בין קדושת אברהם ובין הטומאה של לוט נעשה סביב שאלת הבעלות על ארץ ישראל. עד כה קיבל אברהם הבטחה כללית, לא מפורטת על הארץ ׳וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת׳.[5] רש״י[6] מדגיש שעצם נוכחותו של לוט מונעת גילוי ברור של ה׳ לאברהם:

כל זמן שהרשע עימו היה הדבור פורש ממנו

רבים מקשים על רש״י שנאמר בפירוש בתחילת הפסוק שה׳ כן דיבר עם אברהם, על אף נוכחותו של לוט ׳וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם׳. לכן בנוסח פירושו של רש״י הנקרא רש״י ישן יש תוספת:

ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב ׳וירא ה׳ אל אברם׳ באותה שעה כשר היה וקל להבין.

אחרי הפרדה חוזר הקב״ה על הבטחתו לאברהם, הפעם באופן ברור ביותר:

וַיהוָה אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה

כי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם

בראשית יג, יד-טו

׳לְךָ׳ ולא ללוט. בגלל התנהגותו הלא מוסרית, פסל לוט את עצמו. התנהגות לא מוסרית, ניסיון להחיש את הבעלות על ארץ ישראל, הם הקריטריונים לפסילתו. הטעות שלו ושל רועיו היא שהם חשבו שכבר עתה הם הבעלים המעשיים של הארץ, כאשר אברהם בעצמו, באותה נקודת זמן יודע שאין כך המצב. הוא ״גר ותושב״ בארץ אף שהיא ״אחוזתו״.

׳גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי׳.[7] השימוש בביטוי ״אחוזת קבר״ על־ידי אברהם אינו מקרי והוא מרמז לדין גאולת הקרקע והשבת האחוזה ביובל.[8] אברהם מתייחס לארץ ישראל כאחוזתו, בתור צאצא של עֵבֶר. לכן בכוח היא כבר שלו, אולם זמן המימוש בפועל טרם הגיע ׳וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ׳.

לוט התגלה כרשע והזכות שעמדה לו עד עכשיו, שורשיו העבריות, אינם מגנים עליו עוד. כעת התגלה מיהו לוט האמִתי.

ריב או מריבה

׳ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו׳׳: רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי סימון אמר: כשם שהיה ריב בין רועי אברהם ובין רועי לוט כך היה ריב בין אברהם ולוט, הדא הוא דכתיב ׳ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך וגו׳.

בראשית רבה, פרשה מא-ו

מהו ההבדל בין ריב למריבה? מריבה היא מחלוקת רעיונית, מחלוקת על השקפת עולם. ריב הוא עימות פיזי. במקרה הקיצוני פורצת מלחמה בין שני הצדדים.

בין הרועים היה ריב, עימות פיזי. אף שהיו הבדלים בין השקפת העולם של אברהם לזו של לוט, אברהם אינו מעוניין להגיע למצב של מריבה עמו משום שהוא רואה בו עדיין בן משפחה בעל פוטנציאל גנוז. יש לאברהם אהבה יתרה כלפי לוט.

אברהם רוצה בכל מחיר להימנע ממריבה, ממחלוקת רעיונית־אידאולוגית משום שבדומה למחלוקת לשם שמים, כמו המחלוקת של הלל ושמאי,[9] סופה להתקיים ושנואה היא המחלוקת.[10] כאשר המחלוקת אינה לשם שמים, אפשר לברר מי צודק ולהכריע בין הדעות. אולם במקרה של מחלוקת לשם שמים באמת, מכיוון שדברי שני הצדדים - הלל ושמאי, הם דברי אלוקים חיים, אין אפשרות לפשר או להכריע בין שניהם והמחלוקת נשארת עומדת לעולם ועד.

׳הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי׳: אמר אבי חלבו: הבדל נא אין כתיב כאן אלא ׳הפרד׳ - מה הפרדה הזו אינה קולטת זרע, כך אי אפשר לאותו האיש להתערב בזרעו של אברהם.

בראשית רבה, פרשה מא-ו

המחלוקת ביניהם אינה יכולה להישאר אירוע חד־פעמי, ריב מזדמן בין הרועים. יתרה מזו, ההפרדה אינה הפרדה ״טכנית״, הרחקה פיזית בלבד, אלא יש צורך בהפרדה מוחלטת בין צאצאי אברהם ללוט משום שאברהם הבחין שזהותו של לוט אינה עוד אותה זהות. לכן באה הצעתו של אברהם ׳הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי׳ משום שאנו כבר לא אותו עם והחיבור בינינו נהיה בלתי אפשרי, כמו שפרדה אינה יכולה להוליד.

׳כי אנשים אחים אנחנו׳ וכי אחים היו? אלא שהיה קלסתר פניו דומה לו.

בראשית רבה, פרשה מא-ו

נדרשת הפרדה מוחלטת כדי שהאנשים לא יטעו, בגלל הדמיון החיצוני בתואר הפנים. אברהם אינו רוצה שבטעות יתלו אנשים את מעשי לוט בו. יש כורח להיפרד.

מואבי ולא מואבית

מלוט יוצאות בסופו של דבר שתי אומות, עמון ומואב. היחסים בין ישראל לשתי אומות אלו מורכבים. מצד אחד חל איסור לקבל גרים זכרים משתי אומות אלו ׳לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳׳.[11] ומן הצד האחר אומרת הגמרא בפירוש שאפשר לקבל גיורות משתי אומות אלו:

עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד ... אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית.[12]

הדרש של הגמרא אינו דרש בדיעבד, כדי להצדיק את הכנסתה של רות לתוך עם ישראל. זהו דין תורה מעיקרא. לכן צריך להסביר מדוע יש הבדל בין האיש לאישה, מדוע מקבלים את הנשים ולא מקבלים את הגברים.

נסביר עניין זה דרך הגזרה של פרעה על הבנים, בתחילת חומש שמות ׳כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן׳.[13] אם המטרה של פרעה היא למנוע את לידתו של מושיע ישראל, אזי גזירה על הבנות אפקטיבית לפחות כמו גזרה על הבנים. לכן יש מקום לשאול מדוע מוכנים המצרים לתת לבנות לחיות והם דווקא גוזרים מיתה על הבנים?

התורה מכנה את המצווה של הולדת ילדים ״פרו ורבו״. יש בה צד של ״פרו״ ויש בה צד של ״רבו״. הצד של ״פרו״ הוא הצד הגברי והצד של ״רבו״ הוא הצד הנשי, כלומר האישה צריכה לרבות את הפרי שהאיש מביא.

יש הבדל מהותי בין שני הצדדים משום שהצד הגברי הוא בגדר של ״תוצר מוגמר״, האיש מביא אתו זהות ספציפית מאוד. הוא כבר נעשַה פרי מסוים ״בפועל״. אם הפרי הזה מקולקל, מושחת אין לו עתיד מבחינת תורת התולדות, אין לו יכולת עוד להוליד את האדם האמִתי. האישה, לעומתו, כל כולה פוטנציאל, כל כולה ״בכח״. היא עדיין מספיק ״ניטרלית״, א־ספציפית כדי להוליד, לרבות פרי זה או אחר.

המצרים רצו לקחת את הבנות בבחינת ״הבכח״ שבהן. אפשר דרך אותן בנות להוליד זהות חדשה־ישנה מצרית בצד אחד, עברית בצד השני שתאפשר למצרים להמשיך למלא תפקיד עיקרי, מוביל בהמשך התולדות. לכן לא גזר פרעה על הבנות מיתה.

הסיבה הפנימית יותר היא שהבנות הן הצד של כנסת ישראל - הצד הנסתר של ישראל. הצד הנגלה של ישראל - עם ישראל אינו מעניין את המצרים כלל. הם מבקשים להמשיך את ההיסטוריה דרך העם המצרי ולא דרך עם ישראל.

גם במקרה של מואב ועמון יש פוטנציאל גנוז אצל הנשים המכונה ״אורו של משיח״ שלא קיים עוד אצל הגברים.

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם

עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ

דברים כג, ד-ה

אנשי עמון ומואב פסלו את עצמם לצמיתות בגלל התנהגותם הלא מוסרית, כאשר ביקשו בני ישראל לעבור דרכם, לפני הכניסה לארץ,[14] במקום להכיר תודה על הצלתו של לוט בידי אברהם.

קרוב ורחוק

לוט, כאחיינו של אברהם, קרוב מאוד אליו ׳כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ׳,[15] והוא הופך להיות הכי רחוק שאפשר, עד כדי איסור גיורם של צאצאיו בצד הזכרי. כאשר משהו נמצא קרוב למשהו אחר, יש לנו נטייה לומר שקל לאחד אותם, אולם ההפך הוא הנכון. אם שני דברים רק קרובים אחד לשני, הם באמת רחוקים מאוד. אפשר להמחיש את הכלל הזה באופן פשוט אם נתבונן בציור של אסימפטוטה במתמטיקה. המרחק בין העקומה לקו הישר הולך וקטן, שואף לאפס אבל הוא לעולם, מעצם ההגדרה של האסימפטוטה, לא יהיה אפס. לכן הוא יישאר ״רחוק״ לתמיד. זהו ההסבר לכלל של הגמרא ״אינו דומה״ - אם משהו רק דומה, אפילו דומה אינו דומה.

הדברים נכונים ברמת הזהות על אחת כמה וכמה. מי שנמצא רחוק מאוד מן הזהות של עם ישראל יכול באופן קל הרבה יותר לשנות את זהותו ולהתגייר. גם במישור היחסים הבין־אישים, בין אומות, קל יותר להסתדר עם הרחוק שאינו מפריע בשום צורה. לכן באה התורה ומחדשת ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳[16] - ואהבת לרעך שהוא כמוך. תחרות עם מישהו שנמצא רחוק אינה קשה כל כך משום שההבדל ברור. אולם כאשר מדובר במישהו קרוב, ההבדל אינו ברור כל כך והתחרות היא קשה מאוד.

גיורת הבאה מעמון או ממואב נמצאת במצב מיוחד משום שגנוזה בקרבה הקדושה הטמונה במואב ובעמון. זהו מהלך משיחי. מה שהיה קרוב יותר והפך להיות הרחוק ביותר - בחוץ לגמרי, חוזר עם רות, שורש של דוד המלך. דבר זה כבר יכול להביא לידי גאולה, ישועה לעולם כולו. לא מדובר בסתם גיור.

תולדת המשיח רצופה בקלקולים. המעשה של בנות לוט דומה מאוד למעשה של יהודה ותמר,[17] לפחות לגבי הבת הבכירה. כפי שתמר התכוונה לשם שמים,[18] כך גם הבכירה.

בנות לוט חשבו בטעות שלא נשאר איש בעולם, ורק מלוט אביהן ניתן יהיה להמשיך את התולדות. ׳וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ׳.[19] הכוונה הנסתרת של בנות לוט הייתה כוונה ״משיחית״ מובהקת - הצלת פרויקט הבורא, הצלת המין האנושי. אולם הדרך הייתה מקולקלת, בלא קדושה.

שאלה: היכן אנו לומדים שיש הקבלה בין שני המעשים?

תשובה: המספר המקראי בקודש מזכיר בסוף מגילת רות את מעשה יהודה ותמר:

וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וְהַזְּקֵנִים עֵדִים יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם. וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת[20]

הכוונה הנסתרת באותו מעשה של תמר, הקדושה של מעשה תמר, מתגלה בפועל כאשר סוף סוף לוקח בועז את רות לאישה כדי להוליד ממנה את דוד.

דרום וצפון

לאן מועדות פניו של לוט אחרי הפרידה? אברהם נותן לו את זכות הבחירה:

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה

בראשית יג-ט

לכאורה, אברהם נותן את האופציה ללוט לבחור גם בארץ כנען כמקום מושבו. מה היה קורה לוּ לוט היה אכן בוחר בארץ כנען ואברהם היה צריך לרדת לסדום?[21] לכן מדגיש רש״י מהו הפשט של הפסוק:

בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמד לך למגן ולעזר וסוף דבר הוצרך לו שנאמר וישמע אברם כי נשבה אחיו.

כלומר, אברהם אומר ללוט: אם תפנה לשמאל אהיה בימינך, קרוב אליך, ואם לימין אהיה בשמאלך, לא רחוק ממך, כדי לעזור לך במידת הצורך. הפרדה לאברהם היא קשה[22] משום שהוא יודע שיש בלוט קדושה גנוזה.

אונקלוס, לעומת רש״י, מפרש שמאל וימין כצפון ודרום: הלא כל ארעה קדמך אתפרש כען מלותי אם את לצפונא ואנא לדרומא ואם את לדרומא ואנא לצפונא. משמעות פירושו היא שאברהם ביקש להתרחק מלוט.

המדרש מתייחס לשאלה ששאלנו מה היה קורה לוּ היה לוט בוחר בארץ כנען ואומר:

אמר לה: אם את לשמאלה אנא לדרומה ואם אנא לדרומה את לשמאלה.

אם אתה לוט בוחר בשמאל, דהיינו הצפון, אני אברהם אהיה בדרום מנגד, ואם אני אברהם בדרום, אתה לוט בצפון. יוצא מן המדרש שלא הייתה כל כוונה מצד אברהם לתת ללוט לבחור לאן ללכת.

אמר רבי יוחנן: לשני בני אדם שהיו להם שני כראיים, אחד של חטים ואחר של שעורים, אמר לה: אם חטיא דידי שעריא דידך ואם שעריא דידך חטיא דידי, מן כל אתר חטיא דידי,[23] כך ׳אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה׳. אמר רבי חנינא בר יצחק: ואשמאלה אין כתיב כאן אלא ואשמילה מן כל אתר אנא משמאיל לההוא גברא.[24]

בראשית רבה, פרשה מא-ו

׳אַשְׂמְאִילָה׳ - בנין ״הפעיל״ ופירושו: מכל מקום אני אשלח אותך לשמאל ״מן כל אתר אנא משמאיל לההוא גברא״. אנו למדים מן המדרש שאברהם שייך לדרום־ימין ולוט לצפון־שמאל.[25]

נברר קודם כול את המושגים ״שמאל״ ו״ימין״. הספירות נחלקות לשלושה קווים: הספירות חכמה, חסד ונצח שייכות לקו ימין. הספירות בינה, גבורה והוד שייכות לקו שמאל. הספירות כתר, תפארת, יסוד ומלכות שייכות לקו האמצע. בלשון הזוהר: שכינתא אתקרי יד ימין מסטרא דחסד, יד שמאל מסטרא דגבורה.[26] אברהם שייך לחסד־דרום־ימין,[27] לעומת לוט ששייך לדין־צפון־שמאל.

על אברהם מוטלת המשימה לאחד בין החסד לדין. הוא מבחין שלוט כבר יצא החוצה, מחוץ לאיחוד המידות.[28] הזוהר מבטא את הרעיון הזה כאשר הוא אומר שלוט ביקש לחזור לעבוד ע״ז. גם רש״י מפרש את התנהגותו של לוט באותו כיוון ״אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו״.[29] מאותו רגע מתגלה אצל לוט הטומאה במקום הקדושה. טומאה זו מכונה על־ידי המקובלים חסד של הסטרא אחרא או חסד דטומאה.[30] אברהם מבקש להשליך את הטומאה הזו לצד שמאל.

אסון הוא כאשר מידה מופיעה בעולם באופן מנותק, בלא הרכבה עם מידות אחרות. חסד בלא גבולות מביא לידי מבול של מים ולהשחתת העולם. על־כן יש צורך בהרכבה של מידות סותרות, המאזנות ומעדנות זו את זו. הצפון - הדין - מופיע בצורה של חסד, והדרום - החסד - מופיע בצורה של דין.[31] כך מופיעות המידות באופן שאנו יכולים לחיות עמן ואין הן משחיתות את העולם. אולם כאן אצל לוט קיים ניתוק מוחלט.

קולא וחומרא

לשון אחר: הימין מציין את הקולא והשמאל מציין את החומרא.[32]

מה שמתגלה כאן אצל לוט הוא נטייה לחומרא דווקא, וזה נוגד את סדר התגלות המידות, בשלב הראשון חסד, בשלב השני דין ורק אחר כך אפשר להגיע לאיחוד בין החסד ובין הדין הוא האמת.[33]

גילוי הדין בשלב הראשון, כמידה הראשונה מכונה במספר מקומות חסד של הסט״א.[34] התורה מדגישה נטייה זו של לוט לדין בפסוק ׳וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט׳.[35] לוט רואה את עצמו כשופט בסביבה של סדום ועמורה.[36] אם כך, אין מנוס - צריך להיפרד. רק באחרית הימים אפשר יהיה שוב להגיע לאיחוד המידות.

המילה ׳הָאֶחָד׳ בפסוק ׳וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט׳ הוא רמז להקב״ה.[37] רמז לתפיסת הדת אצל הגויים, הבאה לידי ביטוי בעיקר אצל האומות הנוצריות המכירות במלכות הבורא אבל רק בשמים. קיימת אצלן הפרדה מוחלטת בין מלכות שמים ובין המלכות הארצית, היא השלטון המדיני־חילוני - ״תנו לקיסר את אשר לקיסר ותנו לאלוקים את אשר לאלוקים״.[38] הן אינן מוכנות לקבל את האפשרות של שיפוט מעשה התחתונים על־ידי הקב״ה.

אנשי סדום, ומאוחר יותר אנשי הדת הנוצרית, אומרים: אפשר אולי לעשות מקום להקב״ה לגור בתחתונים ׳הָאֶחָד בָּא לָגוּר׳, אולם האם הוא גם רוצה להיות שופט ׳וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט׳? האם הוא רוצה לגלות את אדנותו לפי תורה מחייבת, מבחינת קיום מצוות?! לכך איננו מסכימים.

מכאן החשיבות של החידוש של אברהם ״אלוקינו שבשמים ובארץ״.[39] אחדות מוחלטת בין שמי מרומים ובין תחתיות הארץ. המלכת הקב״ה כמלך על הארץ דווקא. ״נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״.[40]

רשע מעיקרא, צדיק מעיקרא?

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת יְהוָה אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר

בראשית יג-י

לכאורה, משתמע מן הפסוק שמעלת ארץ מצרים גבוהה ממעלת גן ה׳ משום שהפסוק מתחיל עם גן ה׳ ואז הוא מוסיף מעלה יתרה ״כארץ מצרים״.[41] לכן בא הרא״ם[42] ומסביר ש״אין הכפי״ן הללו ככפ״י כעם ככהן שהם להשוואת העם לכהן והכהן לעם רק לדמיון הככר לשניהם לגן ה׳ לארץ מצרי׳״, כלומר אסור לטעות[43] ולחשוב שארץ מצרים היא גן ה׳ - גן עדן או יתרה מזו. זאת גם כוונת המדרש המדייק שלא היו זרעים כלל בגן ה׳:

׳כגן ה׳ כארץ מצרים׳ - ׳כגן ה׳׳ לאילנות, ׳כארץ מצרים׳ לזרעים.

בראשית רבה, פרשה מא-ז

ממשיך הרא״ם וכותב ״ופי׳ הגן לאילנות ומצרים לזרעים, מפני שהגן מורה על האילנות כדכתיב ויטע ה׳ א׳ גן בעדן מקדם ויצמח כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, וארץ מצרים מורה על הזרעים כדכתיב לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק״.

וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו

אַבְרָם יָשַׁב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם

וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד

בראשית יג, יא-יג

לוט אינו מסתפק בהתיישבות בערי הכיכר באופן כללי אלא הוא בוחר לשבת דווקא בעיר סדום אף שאנשי סדום ידועים כאנשים רעים.

לוט ראה את עצמו כמסוגל להיות שופט בסדום.[44] האם הוא רצה להיות איש האמת האמִתית בסדום ולפיה לשפוט או שמא הוא הסכים עם הנורמה הלא־מוסרית של אנשי המקום והוא ביקש לשפוט על פיה? אם המוטיבציה שלו היא באמת להיות איש האמת האמִתית במקום הרשע והרוע, עליו להיות בעל תכונות מיוחדות כדי להחזיק מעמד במקום הזה. אנו למדים מהמשך הפרקים במקרא שדרכו לא הייתה להיות השופט של האמת אצל הרשעים. הוא דווקא ביקש לשבת במקום של הרע והטומאה.

בהנחה שלוט באמת רצה להיות שופט לפי האמת בסדום, השאלה העיקרית שעלינו לדון בה היא אם בכלל הייתה אפשרות שלוט יצליח. לשון אחר: כאשר אנחנו אומרים על מישהו שהוא רשע, האם כך נגזר מלכתחילה? כולנו מכירים את המדרש האומר שבזמן הריונה של רבקה, כאשר היא הייתה עוברת לפני בתי מדרשות רצה יעקב לצאת, וכאשר היא הייתה עוברת לפני בתי ע״ז רצה עֵשָׂו לצאת:

׳ויתרוצצו הבנים בקרבה׳ בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה״ד (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה״ד זורו רשעים מרחם.[45]

ההסבר הרגיל הוא שכבר בשלב זה בחר עֵשָׂו להיות רשע ויעקב בחר להיות צדיק. כך משתמע בפשטות מפירושו של רש״י על הפסוק ׳וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר׳[46] בד״ה ״והנה תומים״: חסר ובתמר תאומים - מלא, לפי ששניהם צדיקים, אולם כאן אחד צדיק ואחד רשע. עמדה זו סותרת את חופש בחירתו של האדם ואנו יודעים שהבחירה היא בידי האדם.[47]

יש הסבר חסידי עמוק מאוד על המשנה בפרקי אבות[48] האומרת ״הוי עז כנמר״ מצד אחד, ו״עז פנים לגהינם ובושת פנים לגן עדן״ מן הצד האחר. מי שהוא בעל המידה של ״בושת פנים״ יכול להיות צדיק אך ורק בגן עדן, אולם מי שהוא ״עז כנמר״ יכול להיות צדיק גם בגיהינום. מי ש״עז פנים״, ״עז כנמר״ יכול להיות קדוש ולפעול כעבד הבורא דווקא בגיהינום עצמו.

יעקב אבינו הוא ״איש תם״,[49] כלומר לפני שהוא מגיע למדרגה הנדרשת לזהות של ישראל, הוא בעל המידה של ״בושת פנים״. הוא אינו יכול למלא את משימתו, להיות ׳מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ׳ אלא במקום הקדושה. אין לו כוח לעמוד במקום הטומאה. לכן המטרה שלו היא להגיע מיד לגן עדן. יעקב אבינו יכול להיות צדיק רק בבית הכנסת.

אולם עֵשָׂו היה יכול להיות צדיק גם במקום אחר. קרה מה שקרה והתגלה שעֵשָׂו נהיה רשע וזו הבחירה שלו. בשורש זהותו הוא היה מסוגל להיות צדיק דווקא בגיהינום כדי להציל את אלו שנפלו לשם.

מעיקרא יעקב ועֵשָׂו יחד היו צריכים להיות ישראל, כל אחד לפי הבחינה שלו. המשימה של כל אחד הייתה שונה. משימתו של עֵשָׂו היא העולם הזה - להיות מלך. משימתו של יעקב היא העולם הבא - להיות כהן. יש מלך צדיק ויש מלך רשע. יש כהן צדיק ויש כהן שאינו צדיק.

פירוש זה מאפשר להבין נכון את דברי רש״י בד״ה ״ממעיך יפרדו״: מן המעיים הם נפרדים זה לרשעו וזה לתמו. רש״י לא אמר סתם: זה רשע וזה תם אלא זה הלך ״לרשעו״ לרשעות שלו וזה הלך ״לתמו״ לתמימות שלו. כל אחד מלכתחילה, גם עֵשָׂו כשלעצמו, גם יעקב כשלעצמו, היה יכול להיות או צדיק או רשע. מה שבחר עֵשָׂו בכיוון שלו הוא סוף סוף להיות רשע. מה שיעקב בחר הוא להיות צדיק בכיוון שלו.

ההבדל ביניהם מלכתחילה הוא שיעקב מיועד מטבעו לרוחניות ועֵשָׂו מטבעו מיועד דווקא לגשמיות, כפי שהחסידים רגילים לומר זאת. נטיות דומות קיימות בתוך עם ישראל עצמו, אחרי שיעקב קיבל על עצמו למלא גם את התפקיד המקורי של עֵשָׂו: יש מי שרואה את עצמו ״כעז״ ומסוגל להיות עבד הבורא אפילו בעולם של הרע.

ההסבר הזה נכון גם בנושא שלנו. אפשר לראות בלוט, בהתחלת הסיפור, כוח שיכול להיות ״אברהם״ דווקא בסדום ועמורה. יש לו מידות דומות לאברהם כמו הכנסת אורחים. אברהם, לעומתו, אינו מסוגל לכך כלל. בדיעבד ורק בדיעבד מתגלה כוונתו האמִתית של לוט והיא לא הייתה לשמה.

הנקודה העיקרית שאני מבקש שוב ושוב להדגיש היא שאין כאן הכרח - אין כאן מצב של ״לכתחילה״, של ״מכתוב״ כפי שקיים בתאולוגיה המוסלמית,[50] אלא האי מוסריותו של לוט מתגלה דרך התנהגותו. מכל מקום הניצוץ של הקדושה שהיה בנפשו של לוט נשאר בקדושה שלו ומתגלה באחרית הימים ברות המואביה ובנעמה העמונית.

משימות האדם - רוחניות וחומריות

יש לאדם בעולם הזה שתי משימות משום שעליו לפתור שתי בעיות: הבעיה החומרית והבעיה הרוחנית־מוסרית. על האדם לבנות חברה שבה כל אחד יכול לחיות בהתאם לצרכיו ולזהותו.[51]

הפתרון של יצחק אבינו הוא מלכתחילה לחלק את העבודה בין שני בניו, עֵשָׂו ויעקב, בהתאם לנטייה הטבעית של כל אחד מהם. ׳וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים׳.[52] עֵשָׂו בחר להיות ״איש שדה״, לעסוק בחומריות, ואכן לגיטימי להיות עבד ה׳ בחומריות, כמו להיות השופט של העיר או מה שעשה יוסף במצרים.

אולם בין שתי האפשרויות הפתוחות לפניו, בחר עֵשָׂו בצד של ״הרשעות שלו״. מלכתחילה הוא היה יכול להיות צדיק או רשע בתחום שלו, בהתאם לנטייה הטבעית שלו. אולם הוא זה שבחר להיות רשע. הרשעות היא שלו, כפי שרש״י מדייק ״רשעו״.

יעקב בחר בתמימות. כאשר מחליט מישהו להיות איש רוח אין זה אומר אוטומטית שהוא צדיק, כפי שאנשים רבים טועים לחשוב. איש רוח יכול להיות צדיק או רשע. זה תלוי בו בלבד. אותו דבר לגבי איש החומר. הוא יכול להיות צדיק או רשע. זה בחר ברשעות שלו וזה בחר בתומו שלו. מצבם של אברהם ולוט דומה מאוד: שניהם יוצאי חלציו של עֵבֶר ותֶּרַח והנתונים ״הטבעיים״ של שניהם דומים מאוד. אולם אַבְרָם בחר להיות אברהם, איש מידת החסד האמִתית ולוט בחר להיות רשע, איש מידת החסד של הסטרא אחרא. הקריטריון לגילוי רשעתו של לוט הוא התנהגותו הלא מוסרית.

מידתו של אברהם

נעבור למדרש הבא:

רבי יודה אמר: כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפרש לוט בן אחיו מעמו, אמר הקב״ה: לכל הוא מדביק וללוט בן אחיו אינו מדביק. רבי נחמיה אמר: כעס היה לו להקב״ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אבינו אברהם, אמר הקב״ה: אני אמרתי לו ׳לזערך נתתי את הארץ הזאת׳ (בראשית טו-יח) והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו? א״כ ילך ויביא לו שני פרסתקין[53] מן השוק, ויורישם את שלו, כמו שהוא רוצה בן אחיו?! הה״ד (משלי כב-י): ׳גרש לץ ויצא מדון׳ ׳גרש לץ׳ זה לוט, ׳ויצא מדון׳, ׳ויהי ריב בין רועי אברם וגו׳׳, ׳וישבות דין וקלון׳, ׳ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה וגו׳׳ (שם).

׳אהב טהר לב וחן שפתיו רעהו מלך׳ הקדוש ברוך הוא אוהב כל מי שהוא טהר לב, ומי שיש לו חן בשפתיו. מלך הוא רעהו, זה אברהם, שהיה תמים וטהר לבב, ונעשה אוהבו של מקום, שנאמר: זרע אברהם אוהבו, ולפי שהיה לו חן בשפתיו, שנאמר (איוב מא-ד): ודבר גבורות וחין ערכו, נעשה לו הקב״ה כריע, שמתוך אהבה שאהבו. אמר לו: לזרעך נתתי את הארץ הזאת.

בראשית רבה, פרשה מא-ח

״רבי יודה אמר: כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפרש לוט בן אחיו מעמו״ כעסו של אברהם אבינו אינו מובן משום שהוא זה שביקש להיפרד. עלינו להבין שאף על פי שזה היה הכרחי, הפרידה כאבה לו בכל זאת. גם גירושו של ישמעאל שהוא הכרחי בְּעֵינֵי שרה, אינו מוצא חן בעיניו ׳וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ׳.[54] הכעס הזה, הכאב הזה נובעים ממידתו, שהיא מידת החסד המוחלט.

״אמר הקב״ה: לכל הוא מדביק וללוט בן אחיו אינו מדביק?״ הקב״ה עונה לאברהם שהכעס שלו אינו במקומו משום שיש סיבה מוצדקת להפרדה ביניהם. הוא מונע מאברהם גילוי אלוקי ברור. מהלך הפרידה מוכרח להתקיים.

לכאורה, הדבר נראה מוזר משום שאנו יודעים שאברהם מסוגל להשפיע על כולם, על חניכי ביתו, על ׳הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן׳.[55] אולם עם לוט הוא חש בקושי מסוים, והוא אינו מסוגל להתגבר עליו.

״כעס היה לו להקב״ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אבינו אברהם, אני אמרתי לו ׳לזערך נתתי את הארץ הזאת׳ והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו?״ כל עוד לוט נמצא עם אברהם, הגילוי לאברהם אינו יכול להיות ברור דיו. רק ״אחרי הפרד לוט״ הדיבור אל אברהם נהיה ברור.

קיים מתח בין הכרחיות הבירור שמאפשר חזרה לזהות העברית האמִתית ובין מידת החסד המוחלט של אברהם, שהיא בְּעֵינֵי חכמים נחשבת ל״מידה מופרזת״,[56] אולם כך היא חייבת להיות אם אברהם הוא באמת איש מידת החסד. חסד שאינו חסד מוחלט אינו חסד. הוא אוהב את לוט, הוא אוהב את ישמעאל וכו׳. אברהם כאברהם צודק כאשר מידת החסד שלו מופרזת. זאת זהותו.

אולם אברהם אינו ישראל. הוא רק בתחילת התהליך המביא ליעקב־ישראל. אנו רגילים כל כך לזהות את אברהם כחלק מישראל, עד שאנו שוכחים שיש לא מעט שלבים בדרך, מאברהם המתחיל לגלות בחזרה את זהותו האמִתית, עד יעקב המקבל בפועל את השם ישראל. רק למפרע מיעקב, יצחק הוא ישראל. רק למפרע מיעקב ויצחק, אברהם הוא ישראל.[57] ההתגלות של אותה זהות הנקראת ישראל מתחילה באברהם וצריך להיות קודם כול אברהם, כלומר איש מידת החסד המוחלט. אולם אם נסתפק בשלב הזה, לא נגיע לזהות ״ישראל״.

אוהבו של הקב״ה

״אני אמרתי לו ׳לזערך נתתי את הארץ הזאת׳ והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו?״ קיים מתח נוסף בין הצורך להיפרד מלוט - הפרדה פיזית והפרדת הזהויות משום שלוט התגלה כרשע גמור, ובין הצורך לשמר ולהציל במידת הצורך את האור הגנוז בו - אורו של משיח דרך רות. הקב״ה כאילו מוכיח את אברהם על יחסיו עם לוט, מבחינת ״אוי לרשע אוי לשכינו״.[58]

״א״כ ילך ויביא לו שני פרסתקין מן השוק, ויורישם את שלו, כמו שהוא רוצה בן אחיו?! הה״ד: ׳גרש לץ ויצא מדון׳ ׳גרש לץ׳ זה לוט, ׳ויצא מדון׳,[59] ׳ויהי ריב בין רועי אברם וגו׳ וישבות דין וקלון ׳ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה וגו׳, ׳אהב טהר לב וחן שפתיו רעהו מלך׳ הקדוש ברוך הוא אוהב כל מי שהוא טהר לב, ומי שיש לו חן בשפתיו. מלך הוא רעהו, זה אברהם, שהיה תמים וטהר לבב ונעשה אוהבו של מקום, שנאמר ׳זרע אברהם אוהבו׳ ולפי שהיה לו חן בשפתיו, שנאמר ׳ודבר גבורות וחין ערכו׳, נעשה לו הקב״ה כריע, שמתוך אהבה שאהבו. אמר לו: לזרעך נתתי את הארץ הזאת.״ אברהם הוא בלא ספק בעל מעמד מיוחד ׳וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי׳.[60] הוא אוהבו של הקב״ה, הוא ״גדול בענקים״.[61] הוא יחידי. הוא מתחיל לבד להוציא אל הפועל את הזהות של כלל ישראל. הוא התחלת התגלות המידות של הזהות העברית.

כאשר הזהות של כלל ישראל כבר יצא אל הפועל, אסור לחזור למצב של טרום־ישראל ולהתלבט באותן בעיות שבהן אברהם היה צריך להתבלט משום שזהו אסון, והעונש, קרי הגלות מגיע.

מתחים אלו הם חלק מזהותו של ישראל. מטרת לימוד המקרא כמקרא היא לימוד זהותו של עם ישראל. מכאן נובעת חשיבות לימוד המדרש - חכמת חכמי ישראל שגילו את כל המצבים שבהם אנו חיים בדומה למה שחיו האבות, מבחינת ״מעשה אבות סימן לבנים״.[62]

ערב רב

שאלה: למדנו בשיעור הקודם שאברהם טעה כאשר הוא לא קיבל מידי מלך סדום את הרכוש ואת הנפש משום שהוא לא רצה לקבל דרך רשע. האם כאשר מצרף משה רבנו את הערב רב בזמן יציאת מצרים הוא מתכוון לתקן את המצב?

תשובה: יש צורך בהוצאת הערב רב[63] כדי להשלים את תיקון הגלויות. הערב רב האמין באמונה של ישראל - האמונה בה׳, דהיינו באמונה שהגאולה אפשרית.[64] הערב רב סבל את סבל הגלות והם רצו להשתתף בגאולת עם ישראל. זהו הדגם של כל מה שקרה במהלך ההיסטוריה שלנו: מכל אומות העולם באים - מבחינת ערב רב - אלו הרואים באמונת ישראל האמונה של הבריאה כולה.

אולם היה חסר להם הדרך ארץ של האבות, של העברים[65]. בני ישראל ידעו מהי הדרך ארץ של האבות השייכת לתורה. הערב רב רצה לקבל את התורה בלי לקנות קודם כול אותה דרך ארץ עברית, שעבר מדור לדור, מאברהם ועד דור יוצאי מצרים. היה חסר להם הדרך ארץ העברית שקודמת לתורת משה, ועל בסיס אותה דרך ארץ מקבלים בני ישראל את התורה.

ברור שהיה צורך והכרח להוציא את אותו ערב רב ממצרים, אולם זה נעשה בחיפזון. רש״י על הפסוק בחומש שמות לב-ז ׳לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ׳[66] מסביר: העם לא נאמר אלא עמך, כלומר הערב רב שהוצאת ממצרים וגיירת בלי להימלך בי. בסופו של דבר המהלך היזום של משה רבנו, שהוא מתבקש כדי להשלים את התיקון של הגלויות, הביא לידי חטא העגל ולידי חטא דור המדבר.

חטא העגל בא בהשפעת הערב רב. הם אלו שאמרו ׳אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ[67] מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׳.[68] זה היה דרכם לעבוד את הבורא - עבודה אבל זרה, לא עבודת העם העברי, לא עבודת ה׳ אלא עבודה דרך המזלות, עבודה שלא ביקשה התורה, לאו דווקא עבודת אלילים. הם המשיכו להתנהג כמו ״גוים דתיים״ משום שהם לא קיבלו את חינוך האבות. בלשון הקבלה החטא הזה שייך להגדרת הספירות כעיגולים - הצד הטבעי של כוחות האלקות בעולם.

בעקבות חטא העגל מתפלל משה רבנו שתי תפילות. התפילה הראשונה אינה על הערב רב אשר חטא אלא דווקא על עם ישראל. קודם כול צריך לסלוח להם. אחר כך באה התפילה השנייה על הערב רב, וכאשר הקב״ה מוחל להם, הם הופכים להיות חלק מן העם. אולם רק באחרית הימים יהיה הגיור הזה מושלם. המוטיבציה של משה כאשר הוא מתפלל היא שאם הערב רב לא יוצא ממצרים בשעה שעם ישראל יוצא, אזי יצטרך עם ישראל לחזור לגלות בתקופה מאוחרת יותר כדי להוציא את הקדושה הגנוזה בערב רב.

החטא השני שהוא פועל יוצא מהצטרפות הערב רב הוא חטא המרגלים. כידוע, המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל וזה נראה לנו משונה ביותר: איך נוכל להסביר שחלק מבני ישראל מאסו בארץ שהובטחה להם על־ידי הקב״ה? התשובה היא שההבטחה על הארץ ניתנה לשבטים, לצאצאי האבות. ארץ ישראל שייכת לעם העברי. ארץ ישראל אינה שייכת לערב רב. לכן אין ציונות בתורת הערב רב. יש אצלם תורת משה שלמה חוץ מציון.

כך יש הסבר ברור לגבי אותם אנשים שארץ ישראל לא אומרת להם דבר. אם הם צאצאי הערב רב ניחא, אולם אם הם צאצאי השבטים, זה חמור פי כמה! הם מוכנים לקבל את ״ארץ ישראל של מעלה״, ״ירושלים של מעלה״. הם פיתחו מיסטיקה כזו ״עמוקה״ לגבי ארץ ישראל! אצלם העיקר הוא להקפיד על מצוות תורת משה בחו״ל.[69] אין להם כל זיקה לארץ ישראל של מטה.

יש סוגיה במסכת שבת[70] המסבירה את הפסוק לפני מתן תורה ׳וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר׳:[71]

אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב״ה עליהם הר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם.

האמירה ״שם תהא קבורתכם״ דורשת הסבר משום שבני ישראל כן קיבלו את התורה ובכ״ז נקבר דור המדבר במדבר. התירוץ הוא שהגמרא לא אמרה ״פה תהא קבורתכם״, כלומר בהר סיני, אלא שם - במדבר תהא קבורתכם משום שאינכם רוצים להיכנס לארץ ישראל. מכאן שהכניסה לארץ היא קבלת התורה האמִתית.

שאלה: כיצד עלינו להבין שהקב״ה הציע למשה רבנו להתחיל את הכול מחדש אחרי חטא העגל?[72]

תשובה: הגמרא על הפסוק ״הלוחות אשר שברת״[73] אומרת ״יישר כוחך ששיברת״,[74] דהיינו הקב״ה היה מחכה שמשה ישבור את הלוחות. כך הוא הציל את העם. אם באים לדון את העם באותה שעה לפי התורה בממד האבסולוטי שלה, קרי הלוחות הראשונים שנכתבו בכתב אלוקי, אין זכות קיום לעם והוא אבוד משום שהוא התנהג כרשע. כאשר שובר משה את הלוחות, אנו עוברים למצב שבו כאילו לא נתגלתה התורה לעולם. במצב זה אפשר להציל את העם.

רק משה רבנו יכול ליזום את מהלך שבירת הלוחות. הקב״ה אינו יכול לעשות דבר משום שברמה של האמת המוחלטת, אי אפשר לשבור את הלוחות משום שהלוחות הם האמת. קיים קונפליקט בין שתי מידות: לפי מידת הדין היה צריך להשמיד את העם, אולם לפי מידת הרחמים היה צריך לשבור את הלוחות. הקב״ה אינו יכול לשבור את הלוחות משום שהלוחות הם האמת. לכן זו זכותו של משה שהבין את רצון הקב״ה לשבור את הלוחות. לכן הוא אומר ״יישר כוחך אשר שברת״.

ההצעה שקיבל משה היא להוציא ממנו עם אחר שיהיה כמין כנסיית מאמינים במקום עם ישראל, צאצאי האבות שמאמינים בתורת משה. אולם יש קושי בהצעה זו: כל עם אחר שייצא ממשה הוא לאמתו של דבר גם יוצא מאברהם, מיצחק ומיעקב משום שמשה הוא בעצמו מצאצאי האבות! לכן מה שצריך להבין הוא שתפקידו של משה ותפקידם של האבות שונים לגמרי. תפקיד האבות הוא להוליד אומה. תפקידו של משה הוא להיות הרב של אותה אומה. האבות הם מבחינת ״אבינו״, משה הוא מבחינת ״רבנו״. אלו תפקידים שונים לגמרי. לאבות יש בנים - אין להם תלמידים.[75] למשה יש תלמידים. הוא לא בגדר ״אבות״. לכן משמעות ההצעה היא להקים כנסייה ולא אומה. משה מבין את הבעיה, את המלכודת והוא אינו מתפתה לקבל אותה משום שהוא יודע שזה אינו רצון הבורא. לכן הוא דווקא מתפלל ואומר ׳זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם׳.[76]

הערות

[1] ב״ר כב-ז: ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו׳: על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין אמר ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר מה דאת לביש דידי. דין אמר חלוץ ודין אמר פרח. מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות ושניהן נטלו את המטלטלין ועל מה היו מדיינין אלא זה אומר בתחומי בהמ״ק נבנה וזה אומר בתחומי בהמ״ק נבנה, שנא׳ ויהי בהיותם בשדה ואין שדה אלא בהמ״ק, היך מה דאת אמר (מיכה ג) ציון שדה תחרש, ומתוך כך (בראשית ד) ויקם קין אל הבל אחיו וגו׳.

[2] בראשית יב-ז

[3] פסיקתא רבתי פרשה ג

[4] הנגלה הוא הנגלה של הנסתר. לפי האר״י ז״ל מתחיל סוד ״הנגלה״ בנשמה - אות ״נון״, הנשמה המתגלה בגוף - אות ״גימל״, לגוף יש לבוש - אות ״למד״ הנמצא בהיכל ״ה-ה״. לכן הנגלה הוא הגילוי האמִתי של מה שנמצא בפנים. כך אנחנו אומרים בתפילה ״לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי ומודה על האמת״ לא רק בסתר אלא גם בגלוי. היינו אומרים שהחידוש הוא שצריך להודות על האמת בסתר כבגלוי, אולם יש חידוש יותר פנימי: צריך להודות על האמת בגלוי כבסתר. הרב צבי יהודה ז״ל היה רגיל להסביר את הנושא כך: מי שאומר בגלוי שהוא אינו מאמין בנסתר, יש לחוש שבסתר אינו מאמין בנגלה. צריך איחוד בין שני הפרצופים הללו - לאה ורחל (מתוך השיעור).

[5] בראשית יב-ז

[6] בראשית יג-יד ד״ה ״אחרי הפרד לוט״, ע״פ מדרש תנחומא (פר׳ ויצא י): שכל זמן שהיה אברהם דבוק ללוט לא היה הקב״ה נגלה עליו, כיון שפירש ממנו נגלה עליו. מנין? א״ר אלעזר בן פדש משום ר׳ יוסי בן זמרה: שנאמר ״וה׳ אמר אל אברם״. אימתי? ״אחרי הפרד לוט מעמו״.

ראה גם דברי אברבנאל (לך לך) על הפסוק ״וגם ללוט ההלך את אברם״: ... לפי שהיה לוט באמת, בהיותו בחברת אברהם, מונע דיבוקו באלהים ומעיק להשגת נבואתו.

[7] בראשית כג-ד

[8] ראה ויקרא כה.

[9] פרקי אבות ה-מז

[10] ראה דרך ארץ ז-לז: הא גדול השלום ושנואה המחלוקת. כיצד? איש שיש בה מחלוקת סופה ליחרב. ואמרו חכמים: מחלוקת בעיר - שפיכות דמים.

ראה גם ילקוט שמעוני - הושע, ד, וב״ר לח-ו.

ראה ״דרך חיים״ מאת המהר״ל, פרק ה: ... ומחלוקת ב״ש וב״ה אע״ג שיצאה בת קול הלכה כב״ה לא היה הבת קול מבטל המחלוקת מפני ששנואה המחלוקת כי אהוב ואהוב היה המחלוקת הזה, רק כדי ללמד אותה הלכה שהיו חפצים לדעת ההלכה, ואדרבה בת קול היה אומר אלו ואלו דברי אלקים חיים והיה מחזיק את החולקים ולא היה מבטל המחלוקת. ולפיכך סמך המאמר הזה למה שלפניו לומר שאם המחולקים היתה כונתם לש״ש לא תתבטל דעות החולקים ואותן תלמידים שהיו מקבלים דבריהם לא קבלו דעת שתתבטל. אבל אם לא היה מחלוקת לש״ש רק לנצח תתבטל מחלוקתם, ומה שקבלו תלמידים דבריהם הכל בטל ומבוטל כך יש לפרש.

[11] דברים כג-ד

[12] יבמות עו ע״ב

[13] שמות א-כב

[14] עקב המעשה של בנות לוט מופיע זהות בעייתית משום שמצד אחד יש בה הצד של החסד הבא מאברהם ומן הצד האחר כל התכונות הרעות של סדום: אי כיבוד של הזולת, אגואיזם קיצוני וכו׳. בהתנהגות של עמון ומואב מתגלה שצד זה גבר אצל אנשי עמון ומואב ״לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים״. אולם בכל זאת אי אפשר היה שיסוד החסד לא יתגלה בדור מן הדורות. הוא נשאר גנוז אצל הנשים ומתגלה דרך רות המבקשת להצטרף לעם ישראל (מתוך שיעורי הרב לפרשת וירא).

[15] בראשית יג-ח

[16] ויקרא יט-יח

[17] ראה פירוש רש״י על בראשית לט-א. הרמב״ן מסביר במקום שלפני מתן תורה מותר היה לייבם על־ידי קרוב משפחה, לא רק ע״י אח. ניתן לראות במעשה בנות לוט גם כן קיום ״מצות״ ייבום. גם הביטוי ״לבוא עלינו״ בפסוק ״וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ״ (בראשית יט-לא) מיוחד, והוא בשימוש רק בקשר למצוות הייבום - ראה דברים כה-ה: ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ״.

[18] ב״ר פה-ב: ... ר״ש בר נחמן אמר כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשתו של פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים.

[19] בראשית יט-לא

[20] רות ד, יא-יב

[21] ראה פירוש ״העמק דבר״ מאת הנצי״ב מוולוז׳ין במקום.

[22] ב״ר מא-ח. ראה בהמשך השיעור.

[23] תרגום: משל לשני בני אדם שהיו להם שני כריים של תבואה, אחד של חיטים ואחד של שעורים, אמה לו: אם החיטים שלי השעורים שלך, ואם השעורים שלך, החיטים שלי, מכל מקום החיטים שלי.

[24] תרגום: מכול מקום אני משמאיל לאותו איש.

[25] ראה פירושו של רבנו בחיי: אם השמאל ואימינה - כלומר אם אתה הולך לשמאל ׳ואימינה׳, אני אלך לדרום, כי שם מגמת פניו ללכת, כי כן כתוב למעלה הלוך ונסוע הנגבה. ׳ואם הימין׳ כלומר אם אתה רוצה לילך בדרום ׳ואשמיאילה׳, כלומר אשמאיל את עצמי, כן פירש רש״י. ויש לתמוה איך אמר ואשמאילה את עצמי, וכונתו של אברהם לילך בדרום. אבל באור ׳ואשמאילה׳ הכונה בו ואשמאילה אותך, כלומר על כרחך תצטרך שתלך לצפון. וכן שמעתי כי תרגום אונקלוס בנוסחאות מדוקדקות אם את לצפונא ואנא לדרומא ואם את לדרומא ואצפנך, כלומר בעל כרחך, כי לא אתן לך רשות להתעכב בדרום מפני כובד המקנה אשר לי.

[26] זוהר חלק א, כג ע״א

[27] ראה ספר הבהיר, קצא: כך אמרה מדת החסד כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי שהרי אברהם עמד שם במקומי וישמור משמרתי...

[28] ראה חלק א, פד ע״א: אמר רבי שמעון, תא חזי מה כתיב ויהי ריב בין רעי מקנה אברם, רב כתיב חסר יו״ד, דבעא לוט למהדר לפולחנא נוכראה דפלחי יתבי ארעא, וסופיה דקרא אוכח דכתיב והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ומנלן דלוט אהדר לסרחניה לפולחנא נוכראה, דכתיב ויסע לוט מקדם, מאי מקדם, מקדמונו של עולם, כתיב הכא ויסע לוט מקדם, וכתיב ויהי בנסעם מקדם, מה להלן נטילו מקדמונו של עולם, אוף הכא כן.

[29] בראשית יג-יא ד״ה ״מקדם״

[30] ראה ויקרא כ-יז: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא. התרגום מפרש ״חסד הוא - קלנא הוא״ ורש״י אומר: ״לשון ארמי חרפה חיסודא״.

ראה גם ב״ר מט-ט הדורש את הפסוק מספר משלי יח-א ״לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע״ על לוט עצמו: ״... אין אנו יודעים אם לוט נתאוה לבנותיו אם בנותיו נתאוו לו מן מה דכתיב (משלי יח) לתאוה יבקש נפרד הוי לוט נתאוה לבנותיו ובנותיו לא נתאוו לו״.

[31] ראה ״פרדס רימונים״ מאת הרמ״ק שער ח, פרק יא: שמן הראוי היה שיהיה הסדר הנכון צפון שהוא קר ולח המורה על המים לצד החסד שהוא מים קרים ולחים, ודרום שהוא חם ויבש לצד האש שהוא חם ויבש, לא בהפוכו כשהם עתה. אלא ״קודשא בריך הוא לחברא לון כחדא עביד מזגא דא כמזגא דא״... והמשל בזה כי הצד צפון קר ולח מצד מימי החסד שכנגדם עד שיצדק אמרנו כי צפון הוא צד החסד שבגבורה. והדרום חם ויבש מצד האש שכנגדו עד שיצדק אמרנו כי דרום הוא גבורה שבחסד.

[32] ימין הוא חסד, כבית הלל המקילים, שמאל הוא גבורה, כבית שמאי המחמירים. ראה גם ספר התניא, אגרת הקודש, איגרת יג.

[33] ראה ספר הבהיר מט: ... אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, מאי מימי קדם, מלמד שאם לא היה אברהם גומל חסד וזוכה למדת חסד לא היה יעקב זוכה למדת אמת, שבזכות שזכה אברהם למדת חסד זכה יצחק למדת פחד דכתיב (בראשית לא-נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, אטו יש איש שישבע כך באמונת פחד אביו, אלא עד כאן לא ניתן ליעקב כח, ונשבע בכח שניתן לאביו שנאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק...

[34] ראה דבר הרמח״ל, ספר כללי מאמר החכמה, יד ״הסטרא אחרא״: הסטרא אחרא היא כלל כוחות נבראים, ויש בה תחילה עשרה מקורות מקבילים והפכים לעשר ספירות, ונקראים גם כן בשם זה, דהיינו עשר ספירות של קליפה, ונחלקים לארבעה עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, מקבילים והפכים לאצילות בריאה יצירה עשייה דקדושה. ואמנם ארבע מדריגות דקליפה יש, זו קשה מזו, ובכל אחת מהן ארבעה עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה, וארבע המדריגות נקראות רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה. שלוש מאלה הארבע הן רע גמור, אך קליפת נוגה יש לה זמנים, ופעמים שמתחברת עם השלוש ונעשית רע, ופעמים משתעבדת לקדושה ונטפלת לה, והיינו שנפרדת מן השלוש, ומתחברת לקדושה, ומיטהרת, ונקראת תוספת מחול על הקודש, שהיא טוב. והנה מן המקורות האלה שזכרנו מתפשטים ענפים, והם כלל מלאכי החבלה והשדים וכל המזיקים.

[35] בראשית יט-ט

[36] ראה ב״ר נ-ג: ... ולוט יושב ישב כתיב, אותו היום מינוהו ארכי דיינים. חמשה ראשי דיינים היו בסדום: קץ שקר, ורב שקר, רב מסטידין, רב נבל, וקלא פנדר. לוט היה ארכי הדיינים שבכולן. בשעה שהיה אומר להם דברים שהם ערבים להם הן אומרים לו גש הלאה סק לעיל, ובשעה שהיה אומר להם דברים שאין ערבים להם היו אומרים לו האחד בא לגור וישפוט שפוט.

[37] הקב״ה נקרא אח״ד - ראה ספר הייחוד מאת רבי חמאי גאון.

[38] פתגם זה נמצא בבשורה על־פי מתי, פרק כב. ראה הרחבת הנושא בפסקה ״ה׳ אלוקי הארץ״ בשיעור ״גילוי שם ה׳״.

[39] על־פי הגדת פסח.

ראה גם דברי הימים ב, ו-יד: וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.

ראה שיחות הרב צבי יהודה, בראשית, פרשת ״לך לך״, סדרה ב.

[40] תנחומא נשא, טז

[41] ראה ״גור אריה״ מאת המהר״ל על המקום.

[42] רבי אליהו מזרחי (הרא״ם), מרבני קושטא במאה החמש עשרה. הוא מוכר בעיקר בזכות פירושו על פרש״י שעל התורה המכונה ״המזרחי״.

[43] מקור הטעות הוא ההקבלה הקיימת במספר מקומות בין מעשה בראשית ליציאת מצרים, בין אדם הראשון שהיה בגן ויצא ממנו לעם ישראל היוצא ממצרים. אין זה כוונת הפסוק כאן ועל הנקודה הזו עומד המדרש (מתוך השיעור).

[44] בראשית יט-ט

[45] ב״ר סג-ו

[46] בראשית כה-כג

[47] נידה טז ע״ב: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב״ה ואומר לפניו ריבונו של עולם מה תהא עליה גיבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר כדר׳ חנינא דאמר ר׳ חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

ראה גם ברכות לג ע״ב.

[48] פרקי אבות ה-יח: יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמיים. הוא היה אומר: עז פנים לגיהינם, ובוש פנים לגן עדן. כן יהי רצון מלפניך ה׳ אלוהינו שתיבנה עירך בימינו, ותיתן חלקנו בתורתך, ועם עושי רצונך.

[49] בראשית כה-כז

[50] נטייה זו קיימת בעיקר אצל היהודים שחיו בעולם המוסלמי. הם הושפעו קשות מן האווירה הדתית והתרבותית של הערבים הרואים בכל דבר גזרה אלוקית מלכתחילה שאין אפשרות לשנותה. תפישה זו זרה לתורת ישראל משום שהיא שוללת את אפשרות התשובה ועבודת המידות (מתוך שיעורי הרב).

[51] כיבוד הזהות של כל אומה ואומה (אפילו אם מדובר בזהות חלקית מבחינת ״האדם״ לעומת הזהות של ישראל מבחינת ״אדם״) מהווה דאגה עיקרית אונטולוגית במשנתו של הרב אשכנזי. הרב עושה הבחנה ברורה בין שני מושגים: universel ו-universalité, בעקבות הטענה של הכנסייה הנוצרית־קתולית־רומית המציגה את עצמה אוניברסלית (זהו פירוש המילה קתולית עצמה) וכך הוא אומר: ״היהדות היא ״דת״ אוניברסלית אמִתית, כי מטרתה לבנות מחדש את האחדות הקמאית של האדם, כאשר יש מקום לכל אומה, בהינתן קבלת מספר חוקי התנהגות בסיסיים במישור המוסרי, ולא במישור התאולוגי או הרוחני. הגאולה אפשרית לכל אדם באשר הוא אדם המתנהג באופן מוסרי. היהדות אינה מנסה להפוך כל אדם ליהודי. הנצרות, לעומתה, מנסה לכפות את עצמה על כל העולם והיא מציגה דגם אחיד לכל העמים, תוך התעלמות מוחלטת מן הזהות האנתרופולוגית של כל אומה ואומה. היא מנסה להיות הדת של האוניברסל האנושי תוך כפיית זהות רוחנית אחידה על כולם. מי שלמד את היסטוריית הפילוגים בנצרות רואה מיד שהם קשורים לזהות האנתרופולוגית של העמים. העמים האנגלו־סאקסים הם בדרך כלל פרוטסטנטים, העמים הסלבים בדרך כלל קתולים־אורתודוקסים והעמים הלטינים בדרך כלל קתולים־רומים. אי כיבוד הזהות האנתרופולוגית (שהיא התוצאה מהפילוג שחל בדור הפלגה ויצירת ע׳ אומות) גרם לפילוג הזה. אני אוהב להשתמש במשל הזר כדי להמחיש את הנושא: בזר יש פרחים מסוגים שונים, צבעים שונים ורק ביחד הם מהווים את הזר. כל אומה, כל אחת ממשפחות האדמה הוא פרח ואנחנו צריכים שבעים פרחים שונים כדי שהזר יהיה זר אמִתי. ישראל הוא החוט שמקשר והופך את אוסף הפרחים לזר. זו האוניברסליות לשמה.״ (מתוך שיעור על אברהם העברי - 1981).

[52] בראשית כה-כז

[53] כלומר, אסופים הדומים לטפילים.

[54] בראשית כא-יא

[55] בראשית יב-ה

[56] נדרים לב ע״ב

[57] ישעיה כט-כב: לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם.

ראה גם מדרש תנחומא, פרשת תולדות, סימן ד: אלא תולדות יצחק אברהם הוליד את יצחק, זה שאמר הכתוב ״עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם״ (משלי יז) הצדיקים מתעטרין בבני בניהם ובניהם מתעטרין באבותם. כיצד? אברהם נתעטר בזכות יעקב, כשהשליך אותו נמרוד לתוך הכבשן ירד הקב״ה להצילו, אמרו מלאכי השר ריבונו של עולם לזה אתה מציל? כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו? אמר להן הקב״ה: בשביל יעקב בן בנו שעתיד לעמוד ממנו אני מצילו. מנין? אמר רבי ברכיה: שכך כתיב: לכן כה אמר ה׳ אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, פדאו מן הכבשן הרי נתעטרו אבות בשביל בנים... 

[58] סוכה נו ע״ב

[59] המדון הוא הריב.

[60] ישעיה מא-ח

[61] יהושע יד-טו. ובב״ר יד-ו (ובפרש״י עה״פ מ״מדרש אגדה״): זה אברהם.

[62] ראה תנחומא לך לך ט, ב״ר מ-ו, רמב״ן לך לך יב-ו.

[63] ראה ״שער הפסוקים״ מאת רבי חיים ויטאל, פרשת שמות: והאנשים האלה לא נתערבו עם שאר המצריים, והיו בעריהם נוהגים מנהג בני ישראל. וכמ״ש בפסוק (שמות מז) ואת העם העביר אותו לערים, שהם אותם הגרים שקיימו מצות המילה, והפרישם בערים מיוחדות, והיו ניכרים משאר המצריים, ולא היו מעורבים בהם. ופרעה ראה ב׳ בחי׳ אלו. וכנגד הגרים, אמר הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, כי הם בחי׳ הערב רב שעלו עם ישראל, שהיו כפלי כפלים מישראל, כמ״ש רז״ל. והם העם של בני ישראל, ואינם בני ישראל עצמם, והם היו רב ועצום משאר המצרים, הנקרא עמו של פרעה, משא״כ בישראל, כנודע מפסוק ושלישים על כלו, שהיו שלשים מצריים, כנגד כל אחד ואחד מישראל. וכנגד ישראל עצמם, אמר ויקוצו מפני בני ישראל, ולא נאמר מפני עם בני ישראל, כי עיקר שנאתו היתה עם בני ישראל, שהם העיקר ולכן הבה נתחכמה לו לישראל עצמו, ועי״כ יתבטלו הגרים הנקראים עם בני ישראל. והרי נתבאר טעם שעבוד וגלות ישראל בדור ההוא, וגם למה היה במצרים, וגם למה היו אותם השעבודים, ואותם הגזרות המשונות. ובספר הזוהר פרשת תשא על פסוק כשושנה בין החוחים, יש רמז גדול למה שביארנו.

ראה גם דברי הזוהר, חלק ב, (בשלח) מה ע״ב, המסביר שהערב רב נקרא ״עם בני ישראל״ או ״העם״ סתם: ״ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף״, לתקנא ארחא לאתריה, ר׳ יהודה אמר מאי שנא כד הוו ישראל במצרים דכתיב (שם ה) שלח את עמי (שם ט) כי אם מאן אתה לשלח את עמי (שם ד) בני בכורי ישראל, ובההוא זמנא לא הוו גזירין ולא אתקשרו ביה כדקא יאות, והכא דהוו גזירין ועבדו פסחא ואתקשרו ביה קרי לון את העם! אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם סתם, כמה דאת אמר (שם לב) ויגוף יי׳ את העם על אשר עשו את העגל, ויקהל העם על אהרן, וירא העם כי בשש משה וכן כלהו.

[64] הברכה לפני תפילה העמידה היא ״ברוך אתה ה׳ גאל ישראל״. על זה אומרת הגמרא: איזהו בן עולם הבא? זה הסומך גאולה לתפילה״ (ברכות ד ע״ב).

[65] הזהות האנתרופולוגית, השבטית של הערב רב שונה מהזהות האנתרופולוגית של בני ישראל. דרך הזהות האנתרופולוגית העברית עובר מדור לדור הדרך ארץ של האבות, אותן מידות המאפיינות את בני ישראל והקשר לארץ ישראל. כאשר משה רבנו מצרף את הערב רב לעם ישראל, הוא חסר כל אלה, ובגלל בהילות המהלך אין סיפק בידם לקנות את אותם ערכים (מתוך שיעורי הרב).

[66] ראה שמות רבה מב-ו: לך רד כי שחת עמך - העם אין כתיב כאן אלא עמך. אמר משה רבון העולם מנין הם עמי, אמר לו הקב״ה עמך הם שעד שהיו במצרים אמרתי לך (שמות ז) והוצאתי את צבאותי את עמי אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב, אתה שהיית עניו וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים ואני הייתי יודע מה הם עתידין לעשות אמרתי לך לאו, ועשיתי רצונך והם הם שעשו את העגל שהיו עובדים עבודת כוכבים והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטא, ראה מה כתיב אלה אלהינו אין כתיב כאן אלא אלה אלהיך שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל אלה אלהיך, לכך הקב״ה אמר למשה לך רד כי שחת עמך.

[67] יש כלל בפרשנות המקרא שכדאי להזכיר: כל פעם שבזמן יציאת מצרים כתובה המילה ״עליה״ הכוונה היא לערב רב, כמו בפסוק ״וגם ערב רב עלה איתם״ (שמות יב-לח). כאשר הכוונה היא לבני ישראל התורה משתמשת במילה ״יציאה״ (מתוך השיעור).

יש פסוק שלכאורה סותר אמירה זו: וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (שמות יג-יח). לכך מתייחס הזוהר חלק ב׳, (בשלח) מה ע״ב: ת״ח אי לא הוו אינון ערב רב דאתחברו בהון בישראל לא אתעביד ההוא עובדא ולא מיתו מישראל כל אינון דמיתו ולא גרים לון לישראל כל מה דגרים, ות״ח ההוא עובדא וההוא חובה ממש גרים גלותהון דישראל דתנינן בעא קודשא בריך הוא דישתכחון ישראל בההוא שעתא כמלאכי עלאי ולמעבד להון חירין מכלא, חירין ממותא ולמהוי חירין מן שעבודא דשאר עמין כמד״א (שמות לב) חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות, כיון דאתעביד ההוא עובדא גרימו כלא, גרימו מותא, גרימו שעבוד מלכוון, גרימו דאתברו אינון לוחי קדמאי, גרימו דמיתו מישראל כמה אלפין מנייהו, וכל דא בגין אתחברותא דאינון ערב רב דאתחברו בהו, אוף הכא בגיניהון לא אתקרון בני ישראל ולא ישראל ולא עמי אלא העם סתם, ואי תימא וחמושים עלו בני ישראל, כד הוו סלקין ממצרים ולא אתחברו בהדייהו אינון ערב רב קרי לון בני ישראל כיון דאתחברו בהדייהו דכתיב וגם ערב רב עלה אתם קרי לון העם.

[68] שמות לב-ז

[69] ראה ״שערי אורה״ מאת רבי יוסף ג׳יקטליה, סוף שער ב: אבל כשישראל בחו״ל כמה מערערים וכמה מקטרגים עומדים אצל תפילות הצבור וכל שכן אצל תפילות היחידים. שהרי כשישראל הם בחו״ל הרי הם ברשות שרי האומות (כדברי הרמב״ן על יקרא יח-כה) ואין דרך לעלות תפילתם שאין שערי שמיים אלא בישראל וכן אמר יעקב: וזה שער השמיים (בראשית כח-יז). ואם כן בחו״ל הכל סתום אצל השמיים (וצריכים סגולה לשלוח התפילות לארץ ישראל כמבואר בברכות ל׳) וכו׳. וכל (המלאכים) המקטרגים על ישראל בארץ האומות כולם עומדים בין הארץ ובין השמיים, כדמיון כותל ומחיצה להפסיק בין ישראל לאביהם שבשמיים והם נקראים ״ענן״ המפסיק. ״סכותה בענן לך מעבור תפילה״ (איכה ג-מד) וכו׳ המבין פסוק זה יבין כמה מחיצות מעכבות בגלות.

ראה גם דברי רבי נחמן בליקוטי מוהר״ן, המדבר על ארץ ישראל הפשוטה והגשמית עם הבתים והחצרות. בשיחות הר״ן (שי׳ קל״א) מובא ש״רבינו דיבר פעם נוראות על גדולת וקדושת ארץ ישראל, והיו שחשבו שמן הסתם מתכוון רבינו לעולמות העליונים, לבחינות ודרגות וכו׳, ושאלו את רבינו למה כוונתו, הקפיד רבינו ואמר: אני מתכוון כפשוטו, הארץ הזו, עם הבתים האלו והאבנים האלו. ומזה נעשם כל התיקונים שאמר רבינו קודם. לגור בא״י, כפשוטו, שזו מצות עשה דאוריתא.״

[70] שבת פח ע״א

[71] שמות יט-יז: וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.

[72] שמות לב-י: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

[73] שמות לד-א, דברים י-ב

[74] שבת פז ע״א

[75] לאן נעלמו התלמידים של אברהם? לאן נעלם ״הנפש אשר עשו בחרן״? רק באחרית הימים הם חוזרים (מתוך השיעור).

[76] שמות לב-יג

מציאות בסדום

אוהלים

וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה

וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.

בראשית יג, א-ב

כאשר עולה אברהם ממצרים, לוט עדיין נמצא עמו. גם ללוט היה רכוש רב שנראה דומה מאוד לרכושו של אברהם:

וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים

בראשית יג-ה

לפי הפשט, משמעות המילה ״גם״ בפסוק הזה, היא שהפריטים של רכוש לוט זהים לפריטים של רכוש אברהם, כלומר גם לאברהם יש צאן בקר ואהלים. עם זאת איננו מוצאים בתורה אזכור של אוהלים לגבי אברהם. לכן שואל המדרש מה מיוחד באוהלים אלו:

׳היה צאן ובקר ואהלים׳ רבי טוביה ברבי יצחק אמר: שני אהלים - רות המואביה ונעמה העמונית, דכותא ׳קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאת׳ (בראשית יט-טו).

בראשית רבה, פרשה מא-ד

המדרש מפרש את המילה ״אוהלים״ כ״בנות״. באופן כללי, מפרשים חז״ל את המילה ״אוהל״ במקרא כאישה,[1] כמו בפסוק ׳וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא׳. פשט הפסוק הוא: וידעת כי שלום אשתך. גם בבראשית יב-ח אנחנו מוצאים משמעות דומה ׳וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה׳. בפסוק הזה כתובה המילה ״אהלה״ עם ה״א ולא עם וא״ו[2] משום שהאוהל שייך לאיש. ידועה גם המימרא של הגמרא ״ביתו זו אשתו״.[3]

כוונת הכתוב, לפי המדרש, היא להדגיש שיש ללוט ערך נוסף, לעומת העושר החומרי שיש לאברהם, והוא הבנות שלו, כפוטנציאל לתולדות עתידיות. רמז לשתי נשים צדקניות בעתיד. אולם בשלב זה הקדושה הזו היא עדיין נסתרת לגמרי.

אנחנו לומדים מסמיכות הפסוקים ד וה ׳אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה׳ או אז ׳וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים׳ שאותן ״אוהלים״, דהיינו הקדושה של רות ונעמה, שהן עיקר הברכה של לוט, באו בזכותו של אברהם.[4]

מציאות

רבי טוביה ברבי יצחק אמר: שתי מציאות - רות המואביה ונעמה העמונית. אמר רבי יצחק: (תהילים פט-כא) ׳מצאתי דוד עבדי׳ היכן מצאתיו? בסדום.

בראשית רבה, פרשה מא-ד

מהי משמעות המושג ״מציאות״ אצל חז״ל? חז״ל משתמשים במילה ״מציאה״ כאשר מוצאים דבר בעל ערך שאינו במקומו. מהי המציאה שהייתה בסדום, שלא במקומה? הווה אומר אלו רות ונעמה. הווה אומר דוד המלך, צאצא של רות. היכן ״מצאתי דוד עבדי״? בסדום. לא במקומו, לא בקדושה של ארץ ישראל אלא בסדום. יש אצל לוט ערכים השייכים לישראל והקב״ה מצא אותם.

המדרש מונה את המציאות של הקב״ה בעולמו,[5] דהיינו אותם דברים שהם כבר מעין עולם הבא. בעולם הזה הם בגדר של מציאה. פתאום הדבר מתגלה בהיסח הדעת. הקב״ה מצא את אבותינו במדבר.[6] המדבר אינו המקום של ישראל. ׳הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׳ (ירמיהו ב-ב). איזה עם הלך אחר התורה במדבר? הווה אומר עם ישראל.

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר

בראשית יט-טו

המילה ״הנמצאות״ בפסוק מיותרת משום שקשה לקחת אתך מישהו שאינו נמצא באותו מקום. לכן מפרש המדרש את המילה ״נמצאות״ במובן של ״מציאות״. פירוש המילה ״נמצאות״ הוא כלי מוכן, מזומן להמצאה כלשהי.

אדם טבעי וישראל

המקובלים מדגישים שהגימטריה של לוט והגימטריה של אדם זהות ושוות לארבעים וחמש.[7] למה כוונתם? יש בלוט קדושה נסתרת, וקדושה זו באה לידי ביטוי דרך רות שממנה באים דוד המלך והמשיח. לכן יש גם ללוט ממד של ״אדם״.

מבחינה לשונית, אצל חז״ל, המונח ׳אדם׳ מציין רק את ישראל ואילו המונח ׳האדם׳ הוא רחב יותר וכולל גם את אומות העולם, את המין האנושי כולו. זהו הפירוש הנכון של דברי הגמרא האומרת ״אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם״.[8] אומות העולם קרויות האדם. לכל אדם באשר הוא אדם שייכת הבחינה הזו של ״האדם״. מעבר לבחינה זו, יש לישראל מבחינת ״צאן מרעיתו של הקב״ה״,[9] מבחינת ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, בחינה נוספת של ״אדם״.

הבחינה של ״האדם״ מתייחסת לאדם המסתפק במה שהקב״ה כבורא העולם שם בעולמו עבורו. בעולם הטבע הכול מוכן כבר מראשית הזמן. הקב״ה שם בעולמו מספיק שפע לכולם והאתגר של ״האדם״, של אומות העולם הוא לארגן את העולם כך שכל אחד יקבל את חלקו לפי הצרכים שלו, דרך חוקות הטבע הבלתי פרסונליים. אני רגיל להשתמש בביטוי ״אדם טבעי״ כדי לציין בחינה זו של ״האדם״.

האדם הטבעי יכול להיות הוגה דעות משכמו ומעלה, מומחה בכל ״החכמות החיצוניות״,[10] אולם הוא מטבעו פגני. הוא אינו עובד ע״ז או עובד אלילים. הוא ״נאטוריסט״ - טבעוני (naturiste), איש הטבע. האדם הטבעי אינו חש בחסרון קיומי בכך שהוא חי חיים טבעיים בלבד. דבר אינו חסר בעולמו של האדם הטבעי. הוא אינו זקוק לשום תוספת ברכה בעולם כדי לחיות, ואי אפשר להכחיש שאכן הוא יכול לחיות, מבחינתו, חיים מאושרים. לכן האדם הטבעי אינו חש צורך בתפילה. מטרת התפילה היא לקבל שפע נוסף, ״ברכה״ בלשון הקבלה, כדי להתעלות מעל החיים הטבעיים האלה בשביל למלא משימה מיוחדת. ישראל זקוק לברכה מיוחדת כדי למלא את משימתו של ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״ כלפי אומות העולם. לכן התפילה היא צורך קיומי של ישראל משום שישראל אינו מוכן להסתפק במצב העולם כמו שהוא.

תפיסתו של האדם הטבעי נובעת מייאוש עמוק מאוד וחוסר תקווה. לעומת ישראל שמרגיש בחיסרון העיקר, אומות העולם, המכונות בתורה ״משפחות האדמה״, אינן רואות איך ניתן לשנות את המצב הקיומי של האדם. רוב הגויים, להוציא יחידי סגולה, נותנים לגורל להוביל אותם והם אינם רואים צורך בתוספת ברכה מצד הבורא.

מבחינה זו וברמת הכלל - ברמת כנסת ישראל, הרב קוק כותב שההבדל בין היהודי ובין הגוי הוא גדול יותר מן ההבדל שיש בין הגוי לבהמה אשר שניהם שייכים לעולם הטבע:[11]

ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי.

ההבדל בין אדם־ישראל ובין האדם־אומות העולם בא לידי ביטוי ברמות שונות של ההשגחה של ישראל ואומות העולם. יש השגחה כללית לאומות העולם, ברמת המין האנושי, ויש השגחה פרטית לישראל.[12] לפי תורת החסידות,[13] לכל אדם יש השגחה פרטית ולישראל יש השגחה פרטית יתרה. לכל אומה ואומה יש שר משלה,[14] אולם לכל יהודי יש מלאך משלו. כל אחד לפי זכותו ומדרגתו.

זהו סוד ״הנשמה היתרה״. בכל ימות השבוע, לכל אחד, לפי המדרגה שלו, נשמה משלו. בשבת אנו מקבלים נשמה יתרה.[15] יש לתלמיד חכם בכל ימות השבוע נשמה יתרה,[16] ובשבת הוא מקבל ?%]]> https://manitou.manitou.org.il/arcive/sfarim/sodtoladot1/1411-stoladot1sdom?format=html  

מציאות בסדום

אוהלים

וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה

וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב.

בראשית יג, א-ב

כאשר עולה אברהם ממצרים, לוט עדיין נמצא עמו. גם ללוט היה רכוש רב שנראה דומה מאוד לרכושו של אברהם:

וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים

בראשית יג-ה

לפי הפשט, משמעות המילה ״גם״ בפסוק הזה, היא שהפריטים של רכוש לוט זהים לפריטים של רכוש אברהם, כלומר גם לאברהם יש צאן בקר ואהלים. עם זאת איננו מוצאים בתורה אזכור של אוהלים לגבי אברהם. לכן שואל המדרש מה מיוחד באוהלים אלו:

׳היה צאן ובקר ואהלים׳ רבי טוביה ברבי יצחק אמר: שני אהלים - רות המואביה ונעמה העמונית, דכותא ׳קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאת׳ (בראשית יט-טו).

בראשית רבה, פרשה מא-ד

המדרש מפרש את המילה ״אוהלים״ כ״בנות״. באופן כללי, מפרשים חז״ל את המילה ״אוהל״ במקרא כאישה,[1] כמו בפסוק ׳וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא׳. פשט הפסוק הוא: וידעת כי שלום אשתך. גם בבראשית יב-ח אנחנו מוצאים משמעות דומה ׳וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה׳. בפסוק הזה כתובה המילה ״אהלה״ עם ה״א ולא עם וא״ו[2] משום שהאוהל שייך לאיש. ידועה גם המימרא של הגמרא ״ביתו זו אשתו״.[3]

כוונת הכתוב, לפי המדרש, היא להדגיש שיש ללוט ערך נוסף, לעומת העושר החומרי שיש לאברהם, והוא הבנות שלו, כפוטנציאל לתולדות עתידיות. רמז לשתי נשים צדקניות בעתיד. אולם בשלב זה הקדושה הזו היא עדיין נסתרת לגמרי.

אנחנו לומדים מסמיכות הפסוקים ד וה ׳אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה׳ או אז ׳וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים׳ שאותן ״אוהלים״, דהיינו הקדושה של רות ונעמה, שהן עיקר הברכה של לוט, באו בזכותו של אברהם.[4]

מציאות

רבי טוביה ברבי יצחק אמר: שתי מציאות - רות המואביה ונעמה העמונית. אמר רבי יצחק: (תהילים פט-כא) ׳מצאתי דוד עבדי׳ היכן מצאתיו? בסדום.

בראשית רבה, פרשה מא-ד

מהי משמעות המושג ״מציאות״ אצל חז״ל? חז״ל משתמשים במילה ״מציאה״ כאשר מוצאים דבר בעל ערך שאינו במקומו. מהי המציאה שהייתה בסדום, שלא במקומה? הווה אומר אלו רות ונעמה. הווה אומר דוד המלך, צאצא של רות. היכן ״מצאתי דוד עבדי״? בסדום. לא במקומו, לא בקדושה של ארץ ישראל אלא בסדום. יש אצל לוט ערכים השייכים לישראל והקב״ה מצא אותם.

המדרש מונה את המציאות של הקב״ה בעולמו,[5] דהיינו אותם דברים שהם כבר מעין עולם הבא. בעולם הזה הם בגדר של מציאה. פתאום הדבר מתגלה בהיסח הדעת. הקב״ה מצא את אבותינו במדבר.[6] המדבר אינו המקום של ישראל. ׳הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה׳ (ירמיהו ב-ב). איזה עם הלך אחר התורה במדבר? הווה אומר עם ישראל.

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲו‍ֹן הָעִיר

בראשית יט-טו

המילה ״הנמצאות״ בפסוק מיותרת משום שקשה לקחת אתך מישהו שאינו נמצא באותו מקום. לכן מפרש המדרש את המילה ״נמצאות״ במובן של ״מציאות״. פירוש המילה ״נמצאות״ הוא כלי מוכן, מזומן להמצאה כלשהי.

אדם טבעי וישראל

המקובלים מדגישים שהגימטריה של לוט והגימטריה של אדם זהות ושוות לארבעים וחמש.[7] למה כוונתם? יש בלוט קדושה נסתרת, וקדושה זו באה לידי ביטוי דרך רות שממנה באים דוד המלך והמשיח. לכן יש גם ללוט ממד של ״אדם״.

מבחינה לשונית, אצל חז״ל, המונח ׳אדם׳ מציין רק את ישראל ואילו המונח ׳האדם׳ הוא רחב יותר וכולל גם את אומות העולם, את המין האנושי כולו. זהו הפירוש הנכון של דברי הגמרא האומרת ״אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם״.[8] אומות העולם קרויות האדם. לכל אדם באשר הוא אדם שייכת הבחינה הזו של ״האדם״. מעבר לבחינה זו, יש לישראל מבחינת ״צאן מרעיתו של הקב״ה״,[9] מבחינת ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, בחינה נוספת של ״אדם״.

הבחינה של ״האדם״ מתייחסת לאדם המסתפק במה שהקב״ה כבורא העולם שם בעולמו עבורו. בעולם הטבע הכול מוכן כבר מראשית הזמן. הקב״ה שם בעולמו מספיק שפע לכולם והאתגר של ״האדם״, של אומות העולם הוא לארגן את העולם כך שכל אחד יקבל את חלקו לפי הצרכים שלו, דרך חוקות הטבע הבלתי פרסונליים. אני רגיל להשתמש בביטוי ״אדם טבעי״ כדי לציין בחינה זו של ״האדם״.

האדם הטבעי יכול להיות הוגה דעות משכמו ומעלה, מומחה בכל ״החכמות החיצוניות״,[10] אולם הוא מטבעו פגני. הוא אינו עובד ע״ז או עובד אלילים. הוא ״נאטוריסט״ - טבעוני (naturiste), איש הטבע. האדם הטבעי אינו חש בחסרון קיומי בכך שהוא חי חיים טבעיים בלבד. דבר אינו חסר בעולמו של האדם הטבעי. הוא אינו זקוק לשום תוספת ברכה בעולם כדי לחיות, ואי אפשר להכחיש שאכן הוא יכול לחיות, מבחינתו, חיים מאושרים. לכן האדם הטבעי אינו חש צורך בתפילה. מטרת התפילה היא לקבל שפע נוסף, ״ברכה״ בלשון הקבלה, כדי להתעלות מעל החיים הטבעיים האלה בשביל למלא משימה מיוחדת. ישראל זקוק לברכה מיוחדת כדי למלא את משימתו של ״מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים״ כלפי אומות העולם. לכן התפילה היא צורך קיומי של ישראל משום שישראל אינו מוכן להסתפק במצב העולם כמו שהוא.

תפיסתו של האדם הטבעי נובעת מייאוש עמוק מאוד וחוסר תקווה. לעומת ישראל שמרגיש בחיסרון העיקר, אומות העולם, המכונות בתורה ״משפחות האדמה״, אינן רואות איך ניתן לשנות את המצב הקיומי של האדם. רוב הגויים, להוציא יחידי סגולה, נותנים לגורל להוביל אותם והם אינם רואים צורך בתוספת ברכה מצד הבורא.

מבחינה זו וברמת הכלל - ברמת כנסת ישראל, הרב קוק כותב שההבדל בין היהודי ובין הגוי הוא גדול יותר מן ההבדל שיש בין הגוי לבהמה אשר שניהם שייכים לעולם הטבע:[11]

ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאוייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה, ובין נשמת הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי.

ההבדל בין אדם־ישראל ובין האדם־אומות העולם בא לידי ביטוי ברמות שונות של ההשגחה של ישראל ואומות העולם. יש השגחה כללית לאומות העולם, ברמת המין האנושי, ויש השגחה פרטית לישראל.[12] לפי תורת החסידות,[13] לכל אדם יש השגחה פרטית ולישראל יש השגחה פרטית יתרה. לכל אומה ואומה יש שר משלה,[14] אולם לכל יהודי יש מלאך משלו. כל אחד לפי זכותו ומדרגתו.

זהו סוד ״הנשמה היתרה״. בכל ימות השבוע, לכל אחד, לפי המדרגה שלו, נשמה משלו. בשבת אנו מקבלים נשמה יתרה.[15] יש לתלמיד חכם בכל ימות השבוע נשמה יתרה,[16] ובשבת הוא מקבל ?%]]> itaykolin@gmail.com (איתי קולין) סוד מדרש התולדות 1 Sun, 15 Sep 2019 09:00:58 +0300 https://manitou.manitou.org.il/arcive/sfarim/sodtoladot1/1410-stoladots1shemhashem?format=html סוד מדרש התולדות 1: גילוי שם ה'  

גילוי שם ה׳

ה׳ אלוקי הארץ

אחרי שפרעה החזיר את שרה לאברהם ונתן רכוש רב בידו, מתארת התורה את חזרתו של אברהם אבינו לארץ ישראל:

וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה

וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב

בראשית יג, א-ב

השימוש בשורש ע-ל-ה בתורה בא להדגיש את המעבר מארץ הטומאה ״ערוות הארץ״[1] לארץ הקודש, ובאופן כללי יותר את העלאת הרכוש הרב שאברהם קיבל מפרעה, המקנה, הכסף והזהב מן הטומאה לקדושה.[2]

ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. כאשר בתורה כתובה המילה ״הארץ״ בלא ציון מפורש של מקום, הכוונה היא לארץ ישראל, כפי שעולה מן הפירוש הראשון של רש״י על תחילת חומש בראשית. חו״ל מכונה בתורה ״שמים״. כך מדייק הגאון מווילנה מן הנאמר בסיפור שליחתו של אליעזר, עבד אברהם, על־ידי אברהם למצוא אישה ליצחק בחרן הנמצא בחו״ל.[3] אברהם אוסר על אליעזר להחזיר את יצחק לחו״ל ואומר לו:

יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם

כאשר מזכיר אברהם אבינו לאליעזר עבדו את יציאתו מן הגלות בציווי הקב״ה, הוא משתמש בביטוי ״ה׳ אלוקי השמים״. אך כאשר מדבר אברהם על הקב״ה המולך עליו בארץ ישראל, הוא משתמש בביטוי ״ה׳ אלוקי השמים ואלוקי הארץ:

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ

יש כאן חידוש חשוב: דרך ארץ ישראל, מתגלה הקב״ה גם כן כאלוקי הארץ.

אומות העולם מתקשות להאמין שהא״ס ב״ה מתעניין דווקא במה שהאדם עושה בארץ, בדרך שבה מארגן האדם את החברה האנושית, בתפקוד היום־יומי של האדם. ״ה׳ אלוקי הארץ״ הוא חידושו של אברהם.

ה׳ מנהיג את עולמנו שהוא עולמו, מנהיג את ההיסטוריה של עולמנו. גוי יכול להאמין שיש בורא ״בשמים״, אולם קשה לו עד מאוד להאמין שאותו בורא עולם מצווה אותו מה לעשות בהתנהגות היום־יומית שלו דרך המצוות, איך לקשור את נעלו וכו׳. זה נראה לו מתחת לכבוד הבורא.

התאולוגיה הנוצרית מבחינה בין ״מלכות השמים״ ובין המלכות הארצית - קרי השלטון הפוליטי החילוני. תפיסה דואליסטית זו באה לידי ביטוי בפתגם הידוע ״תנו לקיסר את אשר לקיסר ותנו לאלוקים את אשר לאלוקים״.[4] קשה לנוצרי לתפוס שחיי החברה, על כל מרכיביה, כולל השלטון המדיני־פוליטי, צריכים להתבסס על דרישה מוסרית אלוקית אבסולוטית.[5] זהו אחד ההבדלים המהותיים בין היהדות לנצרות. תפיסת התורה היא מונותאיסטית, אחדותית ללא פשרה - מלכות ה׳ בשמים ובארץ. תפיסת הגויים, ובראש ובראשונה תפיסת האומות הנוצריות, היא דואליסטית: הפרדה בין ״דת״ ל״מדינה״, הפרדה בין הלגליות של החוק למוסר. גישה זו יוצרת עיוותים קשים מבחינה מוסרית בחיי היום־יום ומכשירה מלכתחילה את כל העוולות האפשריות ברמת השלטון החילוני, כפי שהוא מכונה על־ידי האבות המייסדים של הכנסייה.

הנוצרים אינם מבינים מה הייתה מחשבת הבורא כאשר ברא הקב״ה את העולם. מחשבת הבורא הייתה דווקא לברוא את הארץ, כפי שעולה מלימוד הפסוק ׳בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ׳[6] על־פי הכלל של ״סוף מעשה במחשבה תחילה״.[7] מכיוון שהארץ מוזכרת בסוף הפסוק סימן הוא, לפי הכלל הזה, שהקב״ה רצה דווקא לברוא את הארץ, ובריאת השמים היא רק אמצעי לברוא את הארץ. לכן ההכרה במלכות ה׳ על הארץ היא דווקא העיקר. יש כאן שתי עמדות קוטביות לחלוטין: התורה באה ללמד אותנו איך לתקן את העולם החומרי, הגשמי ואילו הנוצרים טוענים שמלאכת תיקון העולם היא מחוץ לתחום שיפוטו של הקב״ה.

מטרת התורה היא ללמד אותנו את האמונה בה׳, בשם ההוויה י-ה-ו-ה. ״ה׳ הוא האלוקים״. זאת שורש אמונת ישראל,[8] כפי שכותב השל״ה הקדוש: ״האדם הנעשה והנברא בצלם אלקים לדעת כי ה׳ הוא האלקים ולהיות כאלקים, שלושה אלה הם שלושה שרשים, שורש מציאות ה׳, שורש תורת ה׳, שורש דביקות בשם... ומה שנברא לדעת כי ה׳ הוא אלקים זהו באמצעות תורת השם, כמו שנאמר במתן תורה (דברים ד-לה), אתה הראת לדעת כי ה׳ אלקים אין עוד מלבדו״.

עד אברהם אבינו היו יחידי סגולה שהאמינו בבורא עולם, באלוקים כמשפיע על העולם דרך חוקות הטבע.[9] חשוב להבין שאין זה מעניינה של התורה ללמד אותנו שהעולם נברא. ההפך הוא הנכון: התורה מדברת רק עבור מי שיש לו כבר את הידיעה שיש בורא לעולם, שיש משגיח. לכן מיד בפסוק הראשון נאמר ׳בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים׳, בלי לספק כל הסבר מקדים על אותו אלוקים.

התורה אינה עוסקת בתאולוגיה כלל ואין לה כל מטרה לענות לשאלות של הפילוסופים בדבר מציאות האלוקים או לספק הוכחות בדבר בריאת העולם.[10] מעשה בראשית בא לענות על השאלה בעבור מה נברא העולם, מהי התכלית. יש תכלית לבריאה משום שיש ראשית לבריאה.[11] תשובתם של חז״ל היא בשביל התורה ובשביל ישראל משום ששניהם נקראים ראשית.[12]

מטרת התורה היא גילוי ה׳ בעולם. במהלך חייו, בדרך חזרה לזהותו העברית, עובר אברהם גם תהליך אמוני. כבר באור כשדים, מגיע אברהם למדרגה שבה הוא ״הכיר את בוראו״ כלשון המדרש:

׳עקב אשר שמע אברהם בקולי׳ רבי יוחנן ורבי חנינא תרויהון אמרי: בן ארבעים ושמונה שנה הכיר אברהם את בוראו. ריש לקיש אמר: בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו. מנין? עק״ב שמע אברהם בקול בוראו וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי.

בראשית רבה, פרשה סד-ד

המדרש אינו בא לומר שאברהם הכיר שיש בורא לעולם. זאת פילוסופיה ספקולטיבית. המדרש בא לחדש שאברהם הכיר שיש מישהו מאחורי חוקות הטבע הבלתי פרסונליים.

הגילוי האלוקי הגיע מחוץ לנפשו של אברהם אבינו אל תוכו, מלמעלה למטה, מתוך עמדה של ספקנות היוצרת מעין חלל ריק בתודעתו. אברהם מניח שהתשובה אינה יכולה להימצא אצלו. לכן הציץ עליו בעל הבירה, הקב״ה, ואמר לו: אני בעל הבירה:

׳ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וגו׳׳ - ר׳ יצחק פתח: (תהילים מה) ׳שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך׳. אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב״ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם. (שם) ׳ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך׳ ויתאו המלך יפיך ליפותיך בעולם והשתחוי לו הוי ויאמר ה׳ אל אברם.

בראשית רבה, פרשה לט-א

שלושה שלבים בגילוי שם ה׳

אחרי שבעל הבירה התגלה לאברהם אבינו, מתחיל אברהם לקרוא בשם ה׳ בכל מקום אליו הוא מגיע ׳וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה׳. כאן מתחיל השלב של גילוי שם ה׳ בעולם. לפי סדר המקראות בפרק יג העניין קשור ישירות לעלייתו מארץ מצרים, מארץ הטומאה:

וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי

אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם יְהוָה

בראשית יג, ג-ד

התגלות ההוויה עצמה מתחילה רק במשה רבנו, בדור העשרים ושש לבריאת האדם, בזמן המראה בסנה. עד כה הכיר משה רבנו את הקב״ה בשם ״אלוקים״. השם ״אלוקים״ הוא שמו של הבורא שקבע את חוקות הטבע. במסגרת התפיסה הדטרמיניסטית הנגזרת מחוקות הטבע, גורלו של עם עבדים הוא להישאר לעולם ועד עם של עבדים. תחת השם ״אלוקים״ אין אפשרות להוציא את בני ישראל ממצרים משום שמהלך כזה דורש שינוי במנהגו של עולם. לכן פונה משה אל ״האלוקים״ ומבקש לדעת תחת איזה שם תתבצע היציאה מן הגלות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר

שמות ג, יג-טו

ידיעת שם ההוויה י-ה-ו-ה על־ידי משה רבנו היא חידוש גמור. הוא מצטווה על־ידי הקב״ה ליידע גם את פרעה בדבר החידוש הזה: 

וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר

אבל פרעה אינו מבין. הוא אינו יודע מיהו ה׳: 

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי יְהוָה אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת יְהוָה וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ

במעמד הר סיני אנחנו עוברים לשלב התגלות ההוויה לכלל ישראל:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים  לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי 

שאלה: בפרק יב פסוק ח, לפני שאברהם ירד למצרים, כבר נאמר ׳וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה׳. אם כן, מהו החידוש בפרק יג?

תשובה: הזוהר אומר שאלו דרגות שונות. אחרי שהוא עולה מארץ הטומאה ומעלה עמו את הרכוש, את הברכה שהוא קיבל, מגיע אברהם למדרגה גבוהה יותר. לכן עיקר הגילוי הוא בפסוק שלנו. 

שאלה: כבר אצל אֱנוֹשׁ נאמר שהוא קרא בשם ה׳. אם כן, מהו החידוש של אברהם? 

תשובה: אכן אצל אֱנוֹשׁ כתוב ׳וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה׳, ולפי פשט הפסוק אֱנוֹשׁ הוא אכן הראשון שהתחיל לקרוא בשם ה׳. אולם שתי שאלות עיקריות מתעוררות בקריאת הפסוק הזה, על רקע פירושו של רש״י המשנֵה, לכאורה, את הפשט כאשר הוא מפרש את המילה ׳הוּחַל׳ כ״לשון חולין״: מהי משמעות המילה ״גם״ בתחילת הפסוק, ומהי משמעות המילה ״הוחל״ בחצי השני של הפסוק.   

בן אדם

שֵׁת הוא בנו השלישי של אדם וחוה והוא נולד אחרי שקַיִן הרג את הֶבֶל. חוה רואה בו את ממלא מקומו של הֶבֶל: 

וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן 

כדי להבין את תפקידו של שֵׁת בעולם, עלינו קודם כול לחזור ללידת קַיִן והֶבֶל. 

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה

הביטוי ״ותלד את קַיִן״ אינו הביטוי הרגיל שהתורה משתמשת בו כאשר אישה מולידה בן. לפי הביטוי הרגיל היה צריך להיות כתוב: ותלד בן ותקרא את שמו קַיִן. שמו של אדם מבטא את מהותו הפנימית, את זהותו. קַיִן הוא הראשון שנולד מרחם אישה והוא בְּעֵינֵי אימו ״קנוי״. הוא מכיר את עצמו כאדם הקיים בצורתו המושלמת. העולם כולו שלו. אין אצלו מקום לזולת - אין מקום לאח ואין מקום לבורא. הוא־הוא העולם. לכן מבחינתו אין צורך במאמץ מוסרי כלשהו. הוא אינו צריך לקנות את נפשו. מי שרואה את עצמו כקנוי חוטא בחטא הגאווה. אם ״אדם״ הוא שמו של האדם בדור הראשון, קַיִן הוא שם ״האדם״ בדור השני. 

אפשר להבין את ההפתעה כאשר נולד ילד נוסף: 

וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה

זהותו של הֶבֶל היא להיות ״אח״. הֶבֶל נולד כאח, לא כבן. המילים ״את אחיו״ מיותרות בפסוק: אנחנו יודעים שאם הוא גם בנו של אדם וחוה אזי הוא האח של קַיִן. לכן המשמעות של הביטוי ״את אחיו״ אינה רק ציון נתון גנאולוגי אלא יש כאן תיאור תפקידו, זהותו. הֶבֶל נולד כאח והוא צריך לתקן את חוסר האחווה של קַיִן. ייעודו הוא לחנך את קַיִן, בעל הבית של העולם. לכן הוא נולד כ״כהן״, וככהן שמור לו מקום מיוחד בהיסטוריה. אסור לכהן להיות מלך. המלך הוא קַיִן. המלך זה הבן. 

מצבו של הֶבֶל בעייתי מאוד משום שהוא, מבחינת קַיִן, בגדר של תוספת בלתי מחויבת במציאות, כמו ההבל היוצא מן הקדרה. לכן נמצא הֶבֶל בסכנת חיים מתמדת. האתגר שלו הוא להצליח להפוך את קַיִן לאדם מוסרי שמוכן לתת מקום בעולמו לזולת. ולא, סופו ידוע.

האתגר של קַיִן הוא לאפשר להֶבֶל לחנך אותו. קַיִן נבחן על עניין האחווה. על שניהם לפתור יחד את משוואת האחווה. קַיִן נכשל, כך גם הֶבֶל. מלכתחילה אילו הצליחו קַיִן והֶבֶל לפתור את משוואת האחווה, היה התיקון נגמר על ידם והבן שהיה נולד מהתמזגותן של השושלת של בני קַיִן מצד אחד והשושלת של בני הֶבֶל מן הצד האחר היה אותו ״בן אדם״ המושלם שיכול לומר שבשבילו נברא העולם. מכיוון שקַיִן לא הצליח להיות האדם האמִתי, כל היסטוריית העולם היא תיקונו של חטא קַיִן.

ממנו לדעת טוב ורע

אנו שומעים פעמים רבות שעיקר התיקון הוא תיקון חטא אדם הראשון, אולם לאמתו של דבר תיקון זה כבר בוצע על־ידי דוד המלך ברמת הכלל, ברמת כלל הבריאה. החטא של אדם הראשון הוא מרידה במלכות ה׳. עיקרו של החטא הזה הוא הרצון להתנהג לפי הרצון שלי ולא לפי צו הבורא. התורה מצווה אותי ואני מחליט לעשות משהו אחר. כך צריך להבין את הפסוק:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד -- מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם 

משמעות הביטוי ״ממנו לדעת טוב ורע״ היא שאני רואה את עצמי כמקור להגדרת הטוב והרע, להגדרת הערכים, להגדרת הסמכות המוסרית ולא הבורא. זו מרידה במלכות הבורא, ב״מלכות הקדושה״.

אברהם אבינו מתחיל את תיקון חטא האדם הראשון כאשר הוא ממליך את ה׳ בשמים ובארץ, כפי שהזכרנו בתחילת השיעור. משה רבנו ממשיך אחריו. המדרש מביא שתי דעות על הפסוק ׳וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ׳ לגבי מיהו המלך המוזכר בפסוק. דעה אחת אומרת הקב״ה והדעה השנייה - משה רבנו. משה רבנו המליך את הקב״ה בדור יציאת מצרים, דור של גילוי התורה, שהיא רצון הבורא להתנהגות האדם. ההגשמה בפועל של המלכה זו מתרחשת על־ידי דוד המלך בארץ ישראל. הוא ממליך את הקב״ה עלי אדמות. לכן מבחינת הכלל, התיקון של חטא האדם הראשון כבר הושלם על־ידי דוד המלך. עד דוד המלך לא היה אף מלך שהמליך את הקב״ה על הארץ.

תיקון חטאו של קַיִן

ברמת הכלל, החטא שצריך להעסיק אותנו, במהלך ההיסטוריה, במהלך ״התולדות״, הוא החטא של קַיִן שהרג את הֶבֶל - תיקון יחסי האחווה בין אדם לחברו. תיקון החטא הזה הוא משימתו של משיח בן דוד. אנו עסוקים במאמץ אדיר של הולדת ״בנו״ של דוד המלך דווקא, הוא המשיח. הדגש צריך להיות על הפסוק ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳, לפי הכלל שקבע רבי עקיבא: זהו כלל גדול בתורה. 

בגמרא מובאות שתי דעות: ״רבי עקיבא אומר ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳ כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר ׳זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם׳ כלל גדול מזה״. יש עוד דעה המובאת במדרש המצוטט על־ידי ה״עין יעקב״ על אגדות הש״ס האומרת ׳אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם׳. מדובר בממדים שונים של התורה: ׳אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד׳ - במישור של בין אדם למקום, ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳ במישור של בין אדם לחברו, ׳זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם׳ במישור של בין אדם לעצמו. משמעות הביטוי ״בין אדם לעצמו״ היא התולדה של עצם האדם באדם, בין אדם לתולדותיו. 

ברמת הפרט, נמצא כל אחד ואחד ברמה זו או אחרת של התאמת זהותו הפרטית לצו הבורא דרך המצוות, וייתכן מצב שבו חוזר אדם פלוני על חטאו של אדם הראשון ומורד בבורא. זהו חטאו, מרצונו החופשי ולא התוצאה הבלתי נמנעת של חטא קדמון כלשהו. בעניין זה המחלוקת עם הנצרות היא מחלוקת מהותית ביותר. הנצרות טוענת שמאז חטאו של האדם הראשון, כל אדם הוא בגדר של חוטא. לצערי הרב, יש גם יהודים שלא למדו כל צרכם האומרים דברים דומים. לדעת הנצרות יש כאן מין הכרח: האדם נפל ממדרגתו והוא אינו יכול להתגבר אלא אם כן הוא מוצא ״חן״ בְּעֵינֵי הבורא ואין הדבר תלוי בהתנהגותו אלא בהחלטה שרירותית של הבורא. 

עמדת התורה שונה לחלוטין. מי שחוטא חוטא. הוא החוטא מפני שהוא החליט שרצונו קודם לצו הבורא. אף אחד אינו מוכרח לחטוא בגלל איזה חטא קדמון. שלמה המלך, החכם מכל אדם, כבר אמר שהאדם נולד ישר. עובדה היא שכאשר בני ישראל קיבלו את התורה בהר סיני, ואמרו ״נעשה ונשמע״, הם חזרו למצבו של האדם הראשון לפני החטא ונפסקה זוהמת הנחש. אחר כך, בחטא העגל, הם שוב קלקלו את המצב. האדם החוטא הוא זה שצריך להתמודד עם חטאו הוא. הוא ולא אחר. 

יש אפשרות לאדם החוטא לחזור בתשובה. הנוצרים אינם מכירים ביכולת האדם לחזור בתשובה. התשובה היא חידוש של התורה. האדם הראשון חזר בתשובה, אחרי שהוא פגש את קַיִן: 

׳ויצא קין מלפני ה׳׳ ... פגע בו אדם הראשון. א״ל: מה נעשה בדינך? א״ל: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדה״ר מטפח על פניו, אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע! מיד עמד אדה״ר ואמר (תהילים צב) מזמור שיר ליום השבת וגו׳.

אדם הראשון חזר בתשובה בדוד המלך. זהו סוד המדרש האומר שכאשר הראה הקב״ה לאדם הראשון כל דור ודור, הוא ראה שיש מלך בישראל, שאין לו זמן לחיות בעולם, בארץ. אז הוא נתן לו שבעים שנה מחייו.  

זהו ההסבר של הפסוק בתהילים ׳רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה׳. אויביי ״הרבים״ טוענים שאני דוד נכשלתי בתיקון הנפש שיש בי, והיא נפשו של האדם הראשון. לכן הם טוענים שאין ישועתה לו, לאדם הראשון. אולם דוד הוא זה שלימד את עיקרון התשובה לרבים והוא זה שהמליך את הקב״ה עלי אדמות. לכן הוא תיקן את חטאו של האדם הראשון ברמת הכלל. הקב״ה הוא המלך.

אחותי היא

סוגי רעב וסוגי אוכל

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ

בראשית יב-י

יש רעב לאוכל ויש רעב לדבר ה׳: ׳הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה׳.[1] משימת ישראל היא לספק את הרעב בעולם. יוסף הצדיק רוצה למלא את התפקיד הזה - הוא המשביר[2] לכל העולם. משמעות חלומו הראשון של יוסף היא שעם ישראל צריך לעסוק בחקלאות ולאסוף אלומות רבות ככל האפשר כדי להאכיל את העולם כולו.[3]

חז״ל מכנים את האוכל ״אוכל נפש״, לומר לנו שהאוכל הוא בעיקר מיועד לנפש, ולא לגוף דווקא. הנפש היא הצירוף, החיבור של גוף עם נשמה.[4] גוף בלא נשמה מכונה ׳גולם׳. אותו גולם יכול להיות מפותח מאוד משום שהוראת המילה ״גוף״ בעברית מציינת גוף חי עם כל הפונקציות שלו, כולל המחשבה.[5] גוף מת נקרא ׳חלל׳. הביטוי ״אוכל נפש״ אצל חז״ל בא לבטא שבאכילה יש דבר מה השייך לנשמה עצמה, לא רק לגוף. בתורת הקבלה מסבירים שהכלי התחתון של הנשמה הוא הגוף.[6]

אם אין אוכל, הנפש והנשמה עצמה אינם יכולים להתקיים בעולם המציאות. לכן יש הקבלה בין המושג של רעב לאוכל למושג של רעב לדבר ה׳, וזה מה שהתורה אומרת ׳כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם׳.[7]

הירידה למצרים

כאשר יש ״רעב בארץ״ ישראל צריך לרדת למקום שבו נמצא כעת האוכל, כדי להוציא את האוכל הזה ולספק אוכל לכל העולם כולו. לכן כאשר אומרת התורה ׳וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ׳ אז מיד, בלי כל הסבר נוסף נאמר ׳וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה׳.[8] דבר מה מתרחש במצרים והסימן הוא שיש רעב בארץ. יש שֶׁבֶר במצרים, יש סבר במצרים, יש תקווה במצרים.[9]

באותה תקופה הייתה מצרים הציוויליזציה, התרבות הדומיננטית,[10] הנוף התרבותי של האדם.[11] מדוע יש למצרים תפקיד כה מיוחד בהיסטוריית האדם? בפרק ב בספר בראשית נאמר:[12]

וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים

שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב

וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ

וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת

נהר הפישון המוזכר כאן מזוהה על־ידי המפרשים[13] כנילוס שבמצרים. הגיחון נמצא באזור הודו, החדקל והפרת נמצאים במְסוֹפּוֹטַמְיָה. יש חשיבות יתרה לפישון־נילוס, כלומר למצרים, מפני שבהיותו הראשון מבין ארבעת הראשים, הוא קרוב יותר לנהר היוצא מן הגן.

׳וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם׳ ולא לדור. מחוץ לארץ כנען נמצא אברהם בגלות. גם בעל ההגדה של פסח מדייק ״שלא ירדו אבותינו להשתקע שם״. במסכת כתובות נאמר[14] ש״כל הדר בחו״ל כאילו עובד ע״ז״. מימרא זו מדויקת: כתוב ״כל הדר״ ולא כתוב ״כל הגר״, כלומר מי שמכיר את עצמו כגר בחו״ל ולא כתושב המקום ממש, לא עובד ע״ז.

במסכת ע״ז[15] כתוב שישראל שבחו״ל עובדי ע״ז בטהרה הן. היהודי בגלות נמצא בנוף תרבותי של ע״ז, אולם הוא נמצא בטהרה.[16] זהו הסוד של מקדש מעט.[17] מעט אבל מקדש.

אחותי את

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ

וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ

בראשית יב, יא-יג

ציינו בשיעור הקודם את המאמץ המשותף הנדרש מאברהם ומשרה כדי לחזור לזהות העברית הטמונה בתוך תוכם, ולהתנתק מן הזהות הארמית לגמרי, מן הקליפה הארמית. המאמץ הזה עובר דרך מספר שלבים ובפרשה הקצרה הזו, אנחנו נמצאים באחת ה״פסיעות״[18] החשובות ביותר, באחד הצמתים החשובים ביותר, כאשר המפתח להמשך תולדות האדם נמצא בידי שרה.

לפני שנעיין בפרשה עצמה, שנראית לרוב המפרשים סתומה וחתומה, אני מבקש להזכיר מספר כללים בפרשנות המקרא ובהבנת נושאים סתומים וסבוכים.

הכלל הראשון המובא בזוהר, קובע שהתורה אינה מספרת ״סיפורי דאדיוטי״[19] כאשר היא מתייחסת לאמירות או למעשים של האבות. הגישה הנכונה ללימוד נושאים כאלו היא לימוד לפי הפשט העולה מן המדרש.

הכלל השני מובא בגמרא:[20] ״כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה או ראובן חטא אינו אלא טועה״. יש מעשים שנראים לנו לכאורה כעבירה, אולם התורה אינה מגדירה אותם ככזה. התורה אינה מייחסת כל חטא בשום מקום לאברהם. לכן עלינו להבין את מעשהו של אברהם כמעשה של צדיק ואסור לייחס לו חטא כלשהו.

ניקח לדוגמה חטא העגל. איך אפשר להבין שארבעים יום אחרי התגלות הבורא בהר סיני חטא העם חטא כזה?! איזה עם! לכן רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי קובע שצריך להבין את מעשה העם כצורה של עבודת ה׳ שהתורה לא ביקשה,[21] לומר שאם התורה הייתה מבקשת, היה המעשה כשר. אז אפשר לגשת לעצם המעשה עצמו ולהבין מה קרה, בהתאם למדרגת גדלות אותו עם.

אותו עיקרון חל כאן כאשר אברהם אומר ששרה היא אחותו. כל פרשנות הטוענת שאברהם חטא, חלילה וחס, אינה מצליחה להתמודד עם העובדה שהמעשה אינו מעשה חד־פעמי אלא חוזר שלוש פעמים במקרא, כאשר האבות אומרים לגבי נשותיהם ״אחותי את״. בפעם הראשונה כאן, בפעם השנייה, שוב בחיי אברהם, כאשר הוא הולך לגְּרָר ופוגש את אבימלך,[22] ובפעם השלישית כאשר יצחק הולך אצל אותו אבימלך.[23] האם אותם מפרשים רוצים ללמד אותנו שאברהם לא למד את הלקח, כבר בפעם הראשונה?!

צריך להבין לעומק איזה מסר, איזה ״תורה״ כפי שהחסידים רגילים לומר, רוצים אברהם ואחריו יצחק להעביר באמירה זו. עניין זה יהיה העיון העיקרי שלנו.

הכלל השלישי הוא שצריך ללמוד את הנושא לפי כל הנתונים הרלוונטיים. אנחנו, למשל, חייבים להתייחס לגילם של אברהם ושרה. המדרש מוכיח שהם כבר היו מבוגרים מאוד.[24] לכן כאשר אומר אברהם לשרה ׳הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ׳, נצעד בעקבות רש״י המסביר את הביטוי ״הנה נא ידעתי״ כלשון עבר[25] - הנה נא ידעתי כבר שאת יפת מראה משום שהסברו הוא הפשט המדויק של הפסוק.

אסור גם לשכוח שהדו־שיח בין אברהם לשרה מתרחש כאשר הם טרם הגיעו למצרים. מסמיכות הפסוקים ברור שהאמירה של אברהם קשורה לרעב ולא לפחד פתאומי שאחז בו כאשר הוא עמד בתחנת הגבול.

הכלל האחרון הוא שצריך ענווה רבה ״עקב ענוה יראה״[26] ולומר שלא מבינים כאשר לא מבינים. אי אפשר להמציא הסברים סתמיים.

המפרשים[27] מקשים שתי קושיות עיקריות בנוגע להתנהגות אברהם: איך אברהם אבינו יכול היה להביא את שרה אשתו לכלל סכנה? אם הוא מפחד שיהרגו אותו, היה עליו להישאר בארץ כנען. האם הוא בא לנסות את ה׳? אם כן, יש כאן פגם באמונה.

זאת ועוד, כאשר אברהם אומר ששרה היא אחותו, אין זה סותר את העובדה שהיא גם אשתו, ואם המצרים לוקחים אותה, יש כאן עבירה![28] ובכלל איך ניתן להבין שאצל המצרים היה נהוג לקחת אישה יפת מראה נשואה ולהרוג את בעלה? כל אלו עניינים של ייהרג ובל יעבור.[29] האם הרעב היה חמור כל כך ובגללו לקח על עצמו אברהם אבינו את כל הסיכונים האלו?

ציינתי שאמירתו של אברהם מתרחשת לפני הגעתם לגבול מצרים, והיא קשורה לדרך שבה מבקש אברהם לפתור את בעיית הרעב לדבר ה׳ בעולם. כדי להפיץ את דבר ה׳ האמִתי, חייבים אברהם ושרה להעלות את רמת הזוגיות שלהם, מן הרמה הנוכחית של ״איש־אישה״ לרמה חדשה של ״אח־אחות״.

יתרה מזו, יש כאן התחלה של דו־שיח אמִתי בין אברהם לשרה. זהו הדו־שיח הראשון בין איש לאישה בחומש. חידוש גמור - פסיעה עצומה בתולדות האדם. הדו־שיח רק מתחיל בפרשה הזו. השיא שלו בפרק כ, אצל אבימלך, כאשר גם שרה אומרת על אודות אברהם שהוא אחיה ׳הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא׳.[30]

כדי שהדו־שיח החדש הזה בין האיש לאישה, בין אברהם לשרה, יהיה אמִתי על אברהם להקריב חלק מעצמו ׳וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב׳. אז ורק אז הוא מסוגל לומר ׳וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ׳. הוא נעשה ״טפל לה״, כלומר הוא הבין ששרה נמצאת על צומת דרכים והמפתח להמשך התולדות נמצא אצלה, יותר מאצלו:

... אברהם היה עיקר (בראשית יב-ה) ׳ויקח אברם את שרי אשתו׳ עשה עצמו טפלה ׳אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך׳ ונעשה טפלה לה ׳ולאברהם היטיב בעבורה׳.

בראשית רבה, פרשה מ-ד

אם בזמן היציאה מאור כשדים עד ההחלטה לרדת למצרים, מופיע אברהם כדמות העיקרית, כיוזם ׳וַיִּקַּח אַבְרָם׳, ׳וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה׳, כאשר הם מתקרבים למצרים, חל שינוי בחשיבות היחסית בין אברהם לשרה. הוא בעצם הופך להיות טפל לה.

הבנת הביטוי ׳וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ׳ היא המפתח להבנת בקשתו של אברהם. אין כאן ביטוי נרדף לאמירה ״אני אשאר פיזית בחיים״ מצד אברהם. כל עוד אברהם לא אמר ששרה היא אחותו, הנפש של אברהם לא הייתה חיה באמת. הנפש של אברהם צריכה ״תיקון״ - השלמה. הדבר אפשרי רק אם הוא מגיע למדרגה של ״אח־אחות״. הוא צריך ששרה תגיד ״אחי הוא״. אז נפשו של אברהם, שהיא החיבור של הגוף עם הנשמה, חיה, לא רק גופו.

יש פרצוף ישראל מבחינת זכר - עם ישראל ויש פרצוף ישראל מבחינת נקבה, היא כנסת ישראל.[31] המטרה היא להגיע לזיווג בין הצד הזכרי לצד הנקבי, בין עם ישראל לכנסת ישראל.[32] התיקון מתחיל באברהם ׳וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ׳, אולם עיקר התיקון הוא התיקון של שרה דווקא. הברכה באה דרכה ׳אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ׳.

מנקבה לאחות

בהבנות הראשונות האלו, אנחנו יכולים לגשת להסבר הנושא לפי הפנימיות שלו. האדם הראשון נברא זכר ונקבה ׳וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳.[33] התקדמות ראשונה ניכרת מושגת כאשר אדם הראשון קורא ל״נקבה״ שלו ״אישה״, באומרו ׳וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת׳.[34]

הקטגוריות של זכר ונקבה באות לתאר רמה נמוכה מאוד של יחסים בין המינים, ברמה הפיזיולוגית, לשם קיום המין בעיקר.

כאשר אדם נותן שם לאשתו חלה התקדמות ממשית ביותר והדבר קורה בשני שלבים. בשלב הראשון היא נקראת ״אישה״ ׳כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת׳ ובשלב השני היא נקראת ׳חַוָּה׳ ׳כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי׳.[35] המדרש מציין התקדמות זו בביטוי ״פנים כנגד פנים״.[36] סוד הנסירה וסוד המילה. אחד מול השני.[37] מאז הפסיעה הענקית הזו של אדם וחוה, לא חלה כל התפתחות נוספת חיובית ביחס בין האדם לאישה. אין דיבור ביניהם. זאת עד אמירתו של אברהם לשרה בפרשה שאנחנו מנסים להבינה כעת.

התיקון של ״עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה״

״אדם הראשון נולד מהול״.[38] המשמעות של המילה ״מילה״ בעברית כפולה: גם הדיבור וגם ברית המאור. יש קשר הדוק בין שתי משמעויות אלו. במישור הראשון, אדם מוגדר כחי המדבר.[39] זו מעלתו על פני שאר בעלי חיים, המכונים גם ״נפש חיה״ במקרא. במישור השני, התכונה המאפיינת את האדם היא ״שמשמשין פנים כנגד פנים״ לפי הדגשת המדרש.[40]

בדורות הראשונים של העולם נהייתה האחות לאישה. קודם כול, האדם הראשון וחוה אחותו, מבחינת ׳זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם׳.[41] בדור השני קַיִן והֶבֶל ואחותם.[42] יש כאן חטא, יש כאן ג״ע, אולם זהו מצב של אין בררה. כך דורשים חז״ל את הפסוק ׳עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה׳[43] - חסד שהוא לשם בניין העולם.[44]

יש שני סוגי חסד. יש חסד חיובי, חסד של קדושה, ויש חסד שלילי של הסט״א שהוא חטא וטומאה[45] ׳וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא׳ - חסד הוא - לשון חרפה, כדברי רש״י במקום.

כאשר אומר אברהם לשרה ״אחותי את״ הוא מתקן את המעשה של אדם וחוה. הוא מתחיל בנקודה שבה האדם הראשון נעצר. האדם הראשון וחוה הגיעו עד הנקודה של איש־אישה. אברהם ושרה עוברים למדרגה הבאה ״אח ואחות״. האיש והאישה הופכים להיות אח ואחות.

אברהם מתחיל מחדש את בנייתו התקינה של העולם כאשר הוא לוקח על עצמו להשלים, לתקן את הדרוש תיקון בעולמו של הבורא. כדי שמהלכו יצליח הוא צריך בעצמו ש״נפשו״ תחיה באמת. לכן הוא אומר לשרה, לפני שהוא מתחיל את מסעו זה, ׳וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ׳: זה תלוי בך, משום שכאשר נגיע למדרגה זו של אח־אחות, נפשי תחיה באמת, אנחנו נהיה באמת אותה ״נפש חיה״ של מחשבת הבורא כאשר הוא ית׳ אמר ׳וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳.[46]

אהבת פנים ואהבת חוץ

ידוע שהמנהג של הפרעונים היה לקחת דווקא את אחותם לאישה, כאילו הם מבקשים להמשיך את הנעשה בדורות הראשונים. אולי מזה נובע המנהג בכל משפחות המלוכה בעולם להתחתן רק עם בני מלוכה, מ״אותו דם״, כאילו הם ממשיכים את אותו ״חסד״. המנהג של פרעה הוא ההפך הגמור ממה שאברהם ושרה רוצים להפיץ כ״תורה״ בכל העולם. האישה היא זו שהופכת להיות האחות ולא להפך.

הרב משה סופר ז״ל, בעל החת״ם סופר, קובע יסוד הלכתי חשוב כאשר הוא מבחין בין שני סוגי קדושה - קדושת פנים וקדושת חוץ.[47] בדומה לחלוקה זו, אפשר לקבוע יסוד נוסף והוא שיש שני סוגי אהבה - אהבת פנים ואהבת חוץ. אהבת פנים היא אהבה בין איש לאשתו. אהבה כזו אמנם מותרת בבית, אולם היא אסורה בחוץ. יש אהבת חוץ בין אח לאחותו, אולם אהבה זו אסורה בפנים.

כל עוד אנחנו נשארים במישור של אהבת פנים בין איש לאשתו, התיקון של העולם אינו נגמר, היחס בין אדם לחברו עוד לא תוקן. אנו צריכים להגיע למדרגה נוספת של אח־אחות, של אהבה אמִתית הכוללת גם אהבת פנים וגם אהבת חוץ, מבחינת ׳מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי׳.[48]

במישור הפרטי, כאשר הבעל והאישה מתחילים להידמות, זהו סימן להצלחת הזיווג. צריך להגיע לאותה מדרגה - וזה לא עניין של גיל - כדי לתפוס זאת. זה מה שקורה בפרשה זו בין אברהם לשרה. ׳אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ׳. הם מתחילים את גמר התיקון בעניין זה.

ישראל ואורייתא

יש בתורה שני סוגי חכמה: חכמת הנגלה וחכמת הנסתר. יש חכמה מבחינת ״אישה״ - חכמת הנסתר, ויש חכמה מבחינת ״אחות״ - חכמת הנגלה, כדברי שלמה המלך ׳אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ׳.[49] צד של פנים וצד של חוץ.

כאשר גולה עם ישראל בעולם עם תורתו, עם החכמה שלו, אומות העולם שואלות אותו: האם זו אחותך או אשתך? האם היא רק שלך - זו הבחינה של ״גוֹי קָדוֹשׁ״, או שמא היא חכמה אוניברסלית? יתרה מזו, היהודים בעצמם באים אל הגויים ואומרים בגאווה ״תראו איזה יופי של חכמה יש לנו״. תגובתם של הגויים אינה מאחרת לבוא: הם הורגים אותנו כדי לקחת את התורה.

״מעשה אבות סימן לבנים״.[50] אברהם חשש מן המצב הזה. הוא מגיע לציוויליזציה החשובה ביותר בזמנו עם ״תורה״ - האישה היא האחות. מכיוון שהמצרים אינם ברמה המוסרית הנדרשת, הם מפרשים את אמירתו כהיתר לקחת את שרה. נוסף על שרה, האם הם יהרגו אותו? במהלך אלפיים שנות גלות, חיינו את המצב הזה. הגויים - בעיקר הנוצרים, לקחו את תורתנו, ונוסף על כך טענו שהם ה״ישראל האמִתי״.[51]

ב״ה המצב היום שונה לחלוטין, אולם אני זוכר היטב, לפני מלחמת העולם השנייה, כיצד התייחסו המורים שלנו באוניברסיטה לתנ״ך, לשפה העברית ולנו כעם. הקשר בין היהודים לתנ״ך לא היה תמיד מובן מאליו, עקב החינוך הנוצרי במהלך אלפיים שנות גלות. היהודים הפכו להיות ״מיותרים״ במקרה הטוב.

בכל אופן, אברהם חייב למלא את תפקידו, הוא חייב להפיץ את תורתו בעולם, אצל הגויים משום שהיא המפתח לתיקון־השלמת נפשו, כדי בסופו של דבר להוליד עם שרה את יצחק ולהמשיך את תולדות האדם. אולם הוא מודע היטב לסכנה הכרוכה במילוי המשימה, בגלל הפער המוסרי הקיים בינו ובין פרעה. עם ישראל במהלך הגלות, חי במצב דומה.  

סכנת הדרך

נוסף על הסכנה הנובעת מן הפער המוסרי, קיימת עוד סכנה מהותית והיא סכנת אובדן היופי בדרך, אובדן הייחודיות. זהו נושא מדרש זה:

׳ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה׳ כל השנים הללו הוא עימה ועכשיו הוא אומר לה: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את! אלא שעל ידי הדרך אדם מתבזה וזו עמדה ביפיה.

בראשית רבה, פרשה מ-ד

חיי האדם נחלקים בין שני עולמות: ישיבה בביתו והליכה בעולם החיצון. ׳בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ׳.[52] אלו שני מצבים שונים לגמרי, שני עולמות. ׳בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ׳ ישיבה בארץ ישראל, ׳וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ׳ החיים בגלות.

הכלל של ״על ידי טורח הדרך אדם מתבזה״[53] נכון לגבי כל מי שנמצא מחוץ לנוף הטבעי שלו. החידוש הראשון של המדרש הוא שכוחו של אברהם יפה, לא רק בארץ כנען אלא גם בגלות. החידוש השני מתבסס על הבנת המילה ״נא״ כ״עכשיו״, וכך צריך להבין את הנאמר על־ידי אברהם לשרה: מעבר למה שכבר ידעתי, אני רואה כעת שזה באמת כך ׳כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ׳. עכשיו, בדרך, היופי של שרה מתגלה כאמִתי ממש. בכך מגלה אברהם אבינו ששרה בעלת תכונה הדומה לו. לכן הם יהיו מסוגלים יחד לגלות לאומות העולם את המסר שלהם ״האישה היא האחות״.

תכונה זו, היכולת להישאר מחוץ לבית עם אותן יכולות, ייחודית לעם ישראל. לפי חוקות ההיסטוריה, כאשר יוצא עם לגלות הוא נעלם בתוך זמן קצר.[54] היכולת לשרוד בגלות היא ייחודית ויחידאית לישראל. המקרא משתמש בפסוק ׳וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה ... וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת׳[55] בביטוי יחידאי ״ימי ישראל״. יש לביטוי הזה ״ימי ישראל״ משמעות מעבר לעובדה שיעקב הולך למות. ביטוי זה מסמל חיים מלאים, בריאים של עם היושב בארצו ומנהל את ענייניו. הלילה מסמל את הגלות. כאשר יוצאת אומה לגלות, ימיה ספורים. ״ימי ישראל״ באמת אמורים להסתיים, בדומה לכל עם המנותק מארצו.

הייחוד של ישראל הוא שבמקום להיעלם בגלות, עובר העם לחיות בממד אחר, יחידאי שפרופסור אנדרה נהר ז״ל[56] היה רגיל לכנותו, בביטוי ציורי, ״דברי הלילות״. ממד אחר של חיי האומה, בצמצום, בקטנות, באופן מעוות. סגולה זו של ישראל היא סוד הפסוק ׳נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר׳.[57] עם ישראל מקבל ארכה כדי לחזור לחיים המלאים בעתיד, בסוף ימי הגלות.

היופי של שרה היה צריך להיעלם כאשר הם יוצאים לדרך, כאשר הם מתקרבים למצרים. אברהם מגלה ששרה נשארת באותה רמה, עם אותה סגולה. אפילו מחוץ למקומה היא כמות שהיא. זהו דיוק המדרש: הסיבה שאברהם אמר לשרה רק עכשיו ׳כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ׳ היא שרק כאשר הם יוצאים לגלות מתגלה הצורך בתכונה זו. הישארותה של שרה ביופייה גם בחו״ל היא תנאי למילוי משימתו של אברהם וליכולתו להפיץ את המסר ״אחותי היא״. כאשר הוא רואה אותה בגלות מצרים והיא נשארת ביופייה, הוא יודע שבאמת מדובר בשרה שהיא מבחינת ״חוה״.

היופי של שרה

מה משמעות היופי של שרה? מה ראו המצרים באישה מבוגרת כדי לקחת אותה לבית פרעה? המדרש הבא מתייחס לשאלות אלו:

רבי זעירא בשם רבי סימון אמר: הלכנו בארם נהרים ובארם נחור ולא מצאנו אשה נאה כמותך, עכשיו שאנו נכנסים למקום כעורים ושחורים ׳אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך׳.

בראשית רבה, פרשה מ-ד

ארם נהרים וארם נחור הם ערים במְסוֹפּוֹטַמְיָה, בבָּבֶל.[58] יש בבָּבֶל קדושה מיוחדת לעומת שאר ארצות הגויים, לפי החלוקה שהגמרא עושה בענייני גיטין, בין שלושה תחומים: ארץ ישראל, בָּבֶל ושאר הארצות.[59] במסכת כתובות,[60] בעניין הסוגיה המפורסמת של סוד השבועות, דעתו של רבי יהודה היא שאסור לעלות דווקא מבָּבֶל לארץ ישראל.[61]

באותו אזור התפתחה הזהות הארמית והמדרש מבקש להדגיש שכבר בבָּבֶל היה יופייה של שרה בולט. היא הייתה היפה שביפות. המדרש אינו מתכוון ליופי חיצוני, לאסתטיקה אלא לקירבה למה שרבי יהודה הלוי מכנה העניין האלוקי,[62] וכפי שנלמד מיד במדרש הבא. מכל צאצאי בני בניו של עֵבֶר, היו אברהם ושרה הקרובים יותר לזהותו האמִתית של האדם, בהתאם למחשבת הבורא כאשר הוא ברא את אדם וחוה.

יוצא מן המדרש הזה שאברהם ושרה היו כבר ידועים כיוצאים מן הכלל באור כשדים, בבָּבֶל בכלל. לכן כאשר הם מתקרבים למצרים, אומר אברהם לשרה: כבר שם היית היפה - כל שכן כאשר נרד למצרים - יופייך יהיה בולט עוד יותר.

היופי החיצוני היה ערך חשוב במצרים דאז. פירוש המילה ״כושי״ בעברית הוא יפה. ׳כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח׳.[63] המדרש מדייק ואומר שהמצרים היו ״כעורים״ וגם ״שחורים״. ברור ופשוט שאצל ה״כעורים״ יבלוט במיוחד יופיה של שרה, אולם החידוש הוא שגם אצל השחורים שיודעים מהו יופי, יבלוט יופייה המיוחד של שרה.

היופי של חוה

בא המדרש ומוסיף שהיופי של שרה הוא היופי של חוה:

רבי עזריה ורבי יונתן בר חגי משם רבי יצחק אמרי: איקונים של חוה נמסרו לראשי הדורות, להלן כתיב (מ״א א-ד) ׳והנערה יפה עד מאד׳ מגעת עד איקונים של חוה, ברם הכא ׳כי יפה הוא מאד׳ מאיקונים של חוה.

בראשית רבה, פרשה מ-ה

המלבי״ם מסביר שבְּעֵינֵי המצרים דאז יופי כזה היה אלוקי.[64] לכן אסור לאיש הדיוט, בלא יחוס מלכותי, להיות בעל אישה בעלת יופי כזה. זהו גידוף מבחינתם. זה שמור לפרעה בלבד.

המילה ״איקונים״ מציינת את היופי שבפרצוף האדם האמִתי. הפנים של האבות היו דומות לפנים של האדם הראשון. מן האדם הראשון ואילך, היו יודעים ראשי הדורות את הקריטריון האמִתי של יופי האדם. כאשר נפגשו עם מישהו הדומה לכך, הם הבינו שזהו הצלם האלוקי. גם אנשי מצרים ידעו מהו הצלם האלוקי.

גילוי היופי של שרה

אברהם ושרה יורדים יחד לכיוון דרום ומגיעים לגבול המצרי. מדוע רק הגעת אברהם מצוינת בפסוק ׳וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה׳?[65] היה צריך להיות כתוב ״ויהי כבואם מצרימה״ בלשון רבים. לכן בא המדרש ושואל:

ושרה היכן היתה? נתנה בתבה ונעל בפניה. כיון דמטא למכסא, אמרון לה: הב מכסא. אמר: אנא יהב מכסא. אמרון לה: מאנין את טעין? אמר: אנא יהב דמאנין. אמרון לה: דהב את טעין? אמר: אנא יהב מן דדהב. אמרון לה: מטכסין את טעין? אמר: אנא יהב דמטכסין. אמרון לה: מרגלין את טעין? אמר: אנא יהב דמרגלין. אמרון לה: לא אפשר אלא דפתחת וחמית לן מה בגוה. כיון שפתחה הבהיקה כל ארץ מצרים מזיוה.[66]

בראשית רבה, פרשה מ-ה

דרך המדרש הזה ניתן להבין את התהליכים העוברים על עם ישראל כאשר עם ישראל ככנסת ישראל נמצא בגלות, מבחינת ״מעשה אבות סימן לבנים״[67] או כלשון המדרש:

רבי פנחס בשם רבי הושעיא רבה אמר: אמר הקב״ה לאברהם אבינו צא וכבש את הדרך לפני בניך.

בראשית רבה, פרשה מ-ו

״נתנה בתבה ונעל בפניה״ המשמעות של שימת שרה בתיבה היא שהיא ״הייתה ולא הייתה״ בו־זמנית. היא הייתה מבחינת נסתר. גם ספר תורה הנמצא בתוך ארון הקודש הוא בבחינת נסתר ״היה ולא היה״. עם ישראל עם תורתו עובר במהלך הגלות בכל מקום. היא שלו ׳דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳, אולם הגויים יודעים שהיא קיימת.

״כיון דמטא למכסא אמרון לה: הב מכסא. אמר: אנא יהב מכסא״ בגלות צריך לשלם מכס כדי לחיות בין הגויים. הדבר מצריך את פתיחת התיבה כדי להראות לכולם מהו תוכן התיבה שעם ישראל נושא עמו בכל מקום. אולם אברהם אינו רוצה לפתוח והוא מנסה להתחמק ״אמרון לה: מאנין את טעין? אמר: אנא יהב דמאנין. אמרון לה: דהב את טעין? אמר: אמא יהב מן דדהב. אמרון לה: מטכסין את טעין? אמר: אמא יהב דמטכסין. אמרון לה: מרגלין את טעין? אמר: אמא יהב דמרגלין״. הוא מוכן לשלם כל סכום - העיקר לא לפתוח אותה. ״אמרון לה: לא אפשר אלא דפתחת וחמית לן מה בגוה.״ הם לא מסכימים. אברהם מנסה להסתיר ולהתחמק, והם מתעקשים ואינם מוותרים. בסופו של דבר אין לו ברירה. ״כיון שפתחה הבהיקה כל ארץ מצרים מזיוה. רבי עזריה ורבי יונתן בר חגי משם רבי יצחק אמרי: איקונין של חוה נמסרו לראשי הדורות״. מתגלה אותו יופי מיוחד ששייך רק למלכות. יופי הקדושה. היופי המתגלה באדם האמִתי. המצרים רואים את היופי הזה כאלקות. ״ראשי הדורות״ של מצרים ידעו מהו היופי של אישה אמִתית, דהיינו בת חוה. היופי של שרה מיוחד במינו. ׳יָפָה הִוא מְאֹד׳.[68] ״להלן כתיב ׳והנערה יפה עד מאד׳ מגעת עד איקונין של חוה, ברם הכא ׳כי יפה הוא מאד׳ מאיקונין של חוה״.

המצרים מבינים שאברהם כ׳נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ׳[69] מביא אתו ערכים בעלי ערך למצרים: כלים, זהב, משי, מרגליות וכו׳. כחלק ממשימתו לספק את הרעב לדבר ה׳ בעולם, הוא מוכן להתחלק אִתם בערכים אלו. הוא מוכן לחנך אותם ולהקנות להם את הערכים הבסיסיים האלו. אולם הדבר אינו מספק אותם. הם מרגישים שיש בתיבה שלו הרבה מעבר לכך.

כאשר הוא פותח את התיבה, מתברר שאברהם נושא באותה תיבה את תקוות העולם. שרה, בדומה לחוה, היא הרחם של האנושות, מבחינת ׳אֵם כָּל חָי׳.[70] היא המפתח להולדת הבן אדם האמִתי, להולדת המשיח, שכל העולם, כולל מצרים, מחכה לו.

אולם כוונת האומה המצרית אינה לשם שמים. היא רוצה שהתולדות יעברו דרכה ולא דרך עם ישראל. לשם כך עליה להרוג את ישראל כעם - הצד הזכרי של פרצוף ישראל, עליה להרוג את אברהם. מצרים מעוניינת רק בכנסת ישראל, כרחם אידאלי כדי לייסד זהות מצרית־ישראלית ולהביא לידי כך שעתיד התולדות יעבור דרך האומה המצרית. בשלב זה הזהות המצרית כבר פרטיקולרית יותר מדיי, ספציפית, מובדלת בכדי ללדת את האדם האמִתי. היא אחד חלקי שבעים מזהותו המקורית של האדם הראשון.

כאשר מתקרב אברהם למצרים הוא תופס את הסכנה והוא מנסה בכל כוחו להסתיר את שרה. אולם הוא אינו מצליח לעשות כן והמצרים פותחים את התיבה. זה מה שקרה לעם ישראל במהלך הגלות. הגויים ביקשו להרוג את עם ישראל - היהודים, ולקחת לעצמם את ״שרה״.

דרך המדרש הזה ביקשו חז״ל לחשוף לפנינו את הסכנות הכרוכות בשהייתנו הממושכת מדיי בגלות, כאשר אנחנו מתיימרים לחנך את אומות העולם. משימה זו כמעט בלתי אפשרית. מעבר לתקווה שמפריחה נוכחות ישראל בקרב אומה זו או אחרת, מעבר לחינוך לערכים של התורה, מעבר לזיהוי על־ידי אותן אומות שעם ישראל נושא את תקוות האנושות, מופיעה מהר מאוד שנאה הגורמת לאותן אומות לרצות להרוג את העם.

שאלה: האם גם היום צריך לצאת לחו״ל כדי להביא את השֶׁבֶר, בדומה ליוסף?

תשובה: אנחנו חיים בתקופה שונה. אנחנו בתקופה של ׳וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ׳.[71] אין לנו מה לעשות בחו״ל. במהלך אלפיים שנות גלות לא נתנה הארץ את יבולה ופתאום היא נותנת ובשפע.[72] אנחנו חיים בתקופה של ׳כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם׳.[73] קיבלנו כבר את כל ״חכמות החוץ״ מן הגויים: מתמטיקה, פיזיקה וכו׳. האם אנחנו צריכים ללמוד תורה מחו״ל?! ׳מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה׳.[74] השכינה חזרה למקומה ואנחנו ממשיכים כאילו לא קרה דבר. זה כבר פרה־היסטוריה עבורנו.

בהיסטוריה של עם ישראל יש תקופות שונות. בתקופתו של יוסף הצדיק, יוסף הוא הצדיק, אולם כעת אנו מצויים בתקופה של משה רבנו, המוציא את בני ישראל מן הגלות. מי ששקוע בגלות אינו רואה את הגאולה. לכן אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״.[75] מהו הפשט של בקשה זו? אנחנו מתפללים למען הגאולה שכאשר תגיע אלינו נזכה לראותה, שלא נהיה בבחינת ׳עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ׳.[76] לכן אנחנו מבקשים ״ותחזינה עינינו״. המצב הנוכחי הוא חמור מאוד. ״אין תורה כתורת ארץ ישראל״.[77]

אנחנו חיים בבחינת כלל ישראל את מה שהאבות חיו כיחידי סגולה. אנחנו צריכים להבין מיהו היום לבן, מיהו היום ישמעאל, מיהו אבימלך, מיהו עמלק. הדבר אינו קל. זה מה שהכלל ״מעשה אבות סימן לבנים״ בא ללמד לנו, פשוטו כמשמעו. השונא האכזר ביותר של יעקב הוא דווקא לבן הארמי שרוצה להישאר ארמי, ולא לחזור לעבריות שלו, כמו אברהם העברי. חמור מאוד!

שאלה: מה מקום הציבור שאינו ירא שמים בארץ ישראל בתהליך הגאולה?

תשובה: קשה מאוד לומר שבאמת הם אינם ירא ה׳. רק הקב״ה מכיר את סתרי הלב. הם נמצאים בארץ ומקריבים את חייהם למען ארץ ישראל. כבר נאמר בגמרא ש״כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא״.[78]

ברצוני להסביר את הנושא דרך דבר תורה ששמעתי, הקשור להושענא רבה. לפי המקובלים, הימים הנוראים הם ראש השנה, יום הכיפורים והושענה רבה. בראש השנה נידונים הצדיקים לחיים, ביום הכיפורים הבינוניים ובהושענא רבה גם הרשעים.[79] לכן לפני יום הכיפורים צריך לאחל ״חתימה טובה״ ולפני הושענה רבה לאחל ״גמר חתימה טובה״. אולם יש גם ארכה עד חנוכה.[80] הצדיקים, הבינוניים והרשעים הנזכרים כאן - אותיות ציבור - קשורים לתורה. אולם יש קבוצה נוספת - אלו השייכים לחנוכה, לעם כעם, והם אותם יהודים שהזכרת. הם הכלי של אותו ציבור וציבור בלא כלי הוא אינו ציבור.

הרב צבי יהודה ז״ל היה רגיל לצטט את המשנה בפרקי אבות[81] ״הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריאות ומקרבן לתורה״. פשט המשנה הוא שמדובר באותן הבריאות שרחוקות מן התורה ודווקא אותן צריך לאהוב. אין לנו את העם אלא את העם הזה. לא זכינו ליותר ועובדה היא שאותו ציבור שאינו ירא שמים כדבריך נמצא בארץ ומשתתף בבנייתה. אולי קשה לך לאהוב את אותם היהודים שאינם שומרים תורה ומצוות, אולם זו חובה. זו לא חסידות אלא הלכה.

הקב״ה אומר על העם הזה שהוא ׳בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל׳[82] ואנחנו על אחת כמה וכמה. הדבר אולי נראה לכם מסתורי, אולם הקב״ה יודע את הסיבה.

לימוד האגדה

שאלה: האם בלי תורת הסוד ניתן היה להבין את הנושא הזה כפי שלמדנו?

תשובה: אי אפשר ללמוד האגדה או המדרש בלא לימוד של ארבע הרמות של הפרד״ס, כולל תורת הסוד. לימוד האגדה אינו דומה ללימוד ההלכה. רבי שמואל הנגיד[83] מגדיר בספרו ״מבוא לתלמוד״ את המושג ״אגדה״:

הגדה הוא כל פירוש שיבוא בתלמוד על שום עניין שלא יהיה מצוה זו היא הגדה ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת שכל מה שקיימו חז״ל הלכה בענין מצוה שהיא מפי משה רבינו ע״ה שקבל מפי הגבורה ואין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנה אבל מה שפירשו בפסוקים כל אחד כפי מה שהזדמן לו ומה שראה בדעתו ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותה והשאר אין סומכים עליהם.

לכאורה, רבי שמואל הנגיד אומר שכאשר אתה לומד מדרש או אגדה, תקבל את מה שיעלה על הדעת ואם לא, אל תקבל. אולם הבנה זו של דברי רבי שמואל הנגיד קשה משום שבעלי המדרש הם אותם חכמים - רבי עקיבא, רבי ישמעאל, רבי יוסי וכו׳ - שעל פיהם אנחנו קובעים את ההלכה. האם גם בנוגע להלכה אנחנו נגיד שנקבל רק את מה שמתיישב בשכלנו?

לכן צריך להבין נכון את דברי רבי שמואל הנגיד. ספרו מיועד לעמי הארץ והוא בא להסביר להם מושגי יסוד בפשטות, כמו מהי ברייתא, מהי משנה וכו׳. הספר הזה נכתב עבור מי שאין לו רב ומשתמש ב״אנציקלופדיות״ כדי ללמוד. לאותו אדם צריך לומר באופן ברור וחד־משמעי: אם אינך מבין, אל תתקרב. אסור לך להתעסק עם הדרש! זה לא עניין של שכל חריף. זה עניין של מסורת בעל פה שעברה מדור לדור.

המשנה אומרת ״עשה לך רב והסתלק מהספק״.[84] האגדה שונה במהותה מן ההלכה, ובלי מסורת אי אפשר להבין דבר בדברי האגדה. אם כל אחד מתחיל לעלות על דעתו מה שבא לו, הופך הדבר להיות צדוקיות. לא לחינם נאמר בתלמוד הירושלמי שנתנו רשות לעלות על הכתב את ההלכות ואסרו את האגדות.[85] רק אחר כך, מאוחר יותר, חכמים נתנו רשות לעלות בכתב גם את האגדות.

יש באבות דרבי נתן[86] מימרא האומרת שמי שלא למד הלכה אף פעם לא טעם טעם חכמה. אולם אחר כך נאמר שמי שלא למד מדרש אינו מכיר את מי שאמר ״והיה העולם״. המדרש מביא לידי חכמת האמונה. מי שאין לו אמונה שלמה, אם הוא לא לומד מדרש, כופר בעיקר. הוא אינו יודע לפני מי הוא עומד.

במרוצת הגלות קרה מה שקרה ורואים את התורה כקודקס של חוקים בלבד. זו גישה צדוקית במהותה. אותם אנשים אינם יודעים מהי אמונת ישראל, אז הם מחפשים אצל פילוסוף זה או אחר הסבר כלשהו. האם קאנט מופקד על לימוד אמונת ישראל? אולי היידגר? הם חכמים אך של אומות העולם. הם אינם חכמי ישראל. חכמי ישראל הם חכמי המדרש.  

שאלה: אנחנו רגילים בלימוד התורה לשים את הדגש על לימוד המצוות. כאן אנחנו נחשפים ללימוד מסוג אחר שגורם לנו להבין איך עלינו להתנהג כעם, כפרטים בתוך הכלל, במהלך ההיסטוריה של העם. מהו המקור לשיטה זו?

תשובה: במהלך הדורות התמקדנו בלימוד הצד ההלכתי של התורה ושכחנו שיש צד אחר של לימוד התורה המתבסס על לימוד המקרא כמקרא. יש בידי המקובלים מסורת של לימוד המקרא כמקרא, כלומר הבנה של הדרך שבה פועלת ההשגחה. זה נקרא ״מעשה מרכבה״. התורה שבכתב באה ללמדנו היסטוריה - היא תורת התולדות של הבן אדם האמִתי. התורה שבכתב באה להראות לנו את יד ה׳ בהיסטוריה האנושית.

כדאי לשים לב לעובדה פשוטה. התורה שבכתב אינה ספר של הלכות פסוקות. יש בה סיפורים. בחלק מן הסיפורים מסופר כיצד נותן הקב״ה את התורה ומצווה את משה לומר לבני ישראל מה מותר ומה אסור. גם אז יש תמיד פסוק המשמש פתיחה לציווי ׳וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׳. בחלק אחר מן הסיפורים, בעיקר מתחילת חומש בראשית עד אמצע חומש שמות, מסופרת תחילת ההיסטוריה שלנו במגמה ברורה ללמד אותנו מי אנחנו ומה עלינו לעשות כדי להביא את עולמו של הקב״ה למצב שבו מוליד האדם את האדם האמִתי.  

הגמרא במסכת ברכות בדף ה ע״א אומרת:

וא״ר לוי בר חמא אמר ר׳ שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כד) ׳ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם׳? ׳לוחות׳ אלו עשרת הדברות, ׳תורה׳ זה מקרא, ׳והמצוה׳ זו משנה, ׳אשר כתבתי׳ אלו נביאים וכתובים, ׳להורותם׳ זה גמרא, מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

במימרא זו יש הבחנה ברורה בין שני מושגים שעבור רוב הלומדים חופפים: התורה והמצווה. כדי להבין את הצד ההלכתי של התורה עליי ללמוד משנה. זהו פן אחד של לימוד התורה כדי להגיע להכרעת ההלכה, דרך התלמוד והפוסקים. יש פן אחר של לימוד התורה כתורה וזה נקרא ״מקרא״.

ניקח לדוגמה את הציווי של ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳.[87] האם מן הפסוק עצמו בלבד אני יכול לדעת הלכה למעשה איך עליי להתנהג כדי לצאת ידי חובת אותה מצווה? אני זקוק לסוגיות שלמות בגמרא ואחר כך להכרעת הפוסקים בעניינים רבים כדי לדעת הלכה למעשה, איך להתנהג ולצאת ידי חובת קיום מצווה זו. אין זה עניינה של התורה שבכתב ללמדנו את כל הדינים הרלוונטיים האלו.

לכן כותב רש״י בד״ה ״תורה זה מקרא״: ״חומש שמצווה לקרות בתורה״. רש״י בא להדגיש שחוץ מן המצווה ללמוד תורה כדי להגיע להכרעת ההלכה, יש מצווה נוספת שמוטלת עלינו והיא המצווה לקרוא בתורה כמקרא. תוכן הלימוד הזה הוא מה שאנחנו לומדים כאן במדרש, דרך הפרד״ס.

במובן הזה, כותרת התורה היא ׳זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם׳.[88] לימוד התורה כתורה, כמקרא הוא לימוד סדר התולדות. חכמי הקבלה והשל״ה הקדוש בפרט הסבירו זאת בלשונם בעזרת נוטריקון על המילה סת״ר: ר״אש ת״וך ס״וף אותיות סתר למפרע, מבחינת סוד עניין התפתחות התולדות.[89]

[1] עמוס ח-יא. ראה ב״ר מ-ג.

[2] בראשית מב-ו: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ.

[3] דומה לעניין הזה מה שהמדרש אומר (ב״ר צא-א) על ״וירא יעקב כי יש שבר במצרים״: ... וליעקב נתגלה שיוסף קיים שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים כי יש שבר זה הרעב, כי יש סבר זה השבע.

ראה גם בב״ר צא-ו: וכי במצרים היה יעקב שראה תבואה במצרים שאמר הכתוב וירא יעקב כי יש שבר במצרים? והלא אמר לבניו ויאמר הנה שמעתי! אלא מיום שנגנב יוסף נסתלקה רוח הקודש ממנו ורואה ואינו רואה ושומע ואינו שומע. ומפני מה לא נאמר יש אוכל במצרים שאמר הכתוב כי יש שבר במצרים?... אלא אל תהי קורא יש שבר אלא יש סבר, שראה באספקלריא שסברו במצרים, ואיזה זה? זה יוסף.

[4] הבעיה הפסיכו־פיסית או במונחים של הפילוסוף רנה דקארט ״גוף ונפש״ היא אחת הבעיות הסבוכות ביותר בעולם הפילוסופיה, האפיסטמולוגיה והאנתרופולוגיה. ראה בהרחבה את שיעורו של הרב אשכנזי בצרפתית ״נפש וגוף״.

ראה גם דברי הרמ״א או״ח סימן ו סעיף א: שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי.

[5] המילה ״גוף״ אינה מופיעה בתנ״ך. התנ״ך משתמש במילה גופה.

[6] ראה זוהר, חלק א (לך לך) פג ע״ב: ת״ח נפש איהי אתערותא תתאה דאתדבקא ביה בגופה ... ופירוש בעל הסולם במקום (סעיף קנה): נפש היא התעוררות תחתונה, כלומר היא התחתונה מהאורות נר״ן וזו סמוכה לגוף ומזינה אותו והגוף אוחז בה והיא נאחזת בהגוף ...

[7] דברים ח-ג

[8] ראה זוהר חלק א, פא ע״ב: ואברהם כיון דידע ועאל בהימנותא שלימתא, בעא למנדע כל אינון דרגין דאתאחדן לתתא. ומצרים הוה נטיל מימינא, ובגין כך נחת למצרים, ותא חזי כפנא לא אשתכח בארעא אלא כד מסתלקי רחמי מן דינא.

פירוש בעל הסולם: ואברהם אחר שידע ונכנס באמונה שלמה ... היה רוצה עתה לדעת כל המדרגות הנאחזות למטה ומצרים היתה נוסעת מימין, כלומר שהיא מבחינת נהר פישון שה״ס החכמה שבקו ימין. ומשום זה ירד למצרים כדי להוציא משם כל הניצוצים הקדושים שמבחינת החכמה ההיא שמצד ימין ואח״ז חזר לארץ ישראל.

[9] בראשית מב-א: וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.

ראה ב״ר צא-ו: ... ׳וירא יעקב כי יש שבר במצרים׳ כי יש שבר זה הרעב כי יש סבר זה השבע כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה כי יש סבר ויוסף הוא השליט כי יש שבר ועבדום וענו כי יש סבר) בראשית טו) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ...

[10] זוהר - חלק א, פא ע״ב: וירד אברם מצרימה לגור שם ... מפרש ״בעל הסולם״: שואל מה הטעם שירד למצרים ואומר אלא משום שהיא נדמה לגן ה׳ שכתוב כגן ה׳ כארץ מצרים כי שם שקול ויורד נהר אחד שהוא לימין שכתוב שם האחד פישון וגו׳ פירוש כמו שהזוהר מבאר להלן שמטפות שהעדן מנטף לגן נעשה נהר גדול המתחלק לד׳ ראשים אשר האחד המיוחד מכולם הוא פישון והוא הנופל בארץ מצרים . ולפיכך היתה חכמת מצרים יותר מכל העולם...

[11] המושג ״האדם״ מתייחס לאומות העולם, למין האנושי כולו. המושג ״אדם״ מתייחס לישראל, כדברי הגמרא במסכת יבמות סא ע״א ״אתם קרואים אדם״. ראה בדברי התוספות ד״ה ״ואין״, וגם ב״ק לח ע״א ד״ה ״אלא האדם״ דברי ר״ת: דיש חילוק בין אדם להאדם.

[12] בראשית ב, י-יד

[13] ראה פירושם של רש״י ואברבנאל במקום. ראה גם דברי יוסיפון קדמוניות חלק א, פרק א האומר שגיחון הוא הנילוס ופישון הוא הגאנגיס.

[14] כתובות קי ע״ב

[15] ע״ז ח ע״א

[16] כל אומה מהווה רק אחד משבעים מהאחדות הקמאית והיא אמונה על טיפוח ערכים מסוימים בלבד. זהותה היא פרטיקולרית, לעומת הזהות העברית שהיא כללית־אחדותית. כל דבר חלקי הוא מבחינת ע״ז עבור העברי שהוא־הוא ״אדם״ (מתוך שיעורי הרב).

[17] יחזקאל יא-טז: לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם.

מגילה כט ע״א: אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל.

ראה ״גור אריה״ מאת המהר״ל על במדבר כד-ו: כל זמן שיש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות השכינה בישראל.

ראה ״למהלך האידאות בישראל״ בספר ״אורות״ מאת הרב קוק, פרק ד.

[18] ראה הרחבת הנושא בשיעור ״מאור כשדים להר המוריה״.

[19] ראה זוהר חלק ג, (בהעלותך) קנב ע״א: ר״ש אמר ווי לההוא ב״נ דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי.

[20] ראה שבת נו ע״ב.

[21] ספר הכוזרי מאמר א, פסקה צז

[22] בראשית כ-ב: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה.

[23] בראשית כו-ז: וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל רִבְקָה כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.

[24] לפי הילקוט שמעוני - בראשית, פרק יב, רמז סו, אברהם היה אז בן שבעים וחמש: אברהם אבינו היה בשעה שדבר עמו הקב״ה בברית בין הבתרים בן שבעים שנה שנאמר ויהי מקץ תלמוד לומר שנה וחזר לחרן ועשה שם ה׳ שנים שכן הוא אומר ואברם בן ע״ה שנה בצאתו מחרן נמצאת מן הפלגה עד שיצא אברהם אבינו מחרן כ״ו שנה, הן י״ב שנה שעבדו את כדרלעמר וי״ד שנה בא כדרלעמר, אותה שנה שיצא אברהם מחרן היא היתה שנת הרעב וירד למצרים ועשה שם ג׳ חדשים בא וישב לו בחברון היא השנה שכבש את המלכים.

[25] רש״י ד״ה הנה נא: ... ופשוטו של מקרא ... ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את.

רד״ק: אף על פי שפירוש נא, עתה, לא רצה לומר שלא ידע קודם לכן כי כן ידע מיום דעתו אותה אבל כן הוא דרך הלשון.

רמב״ן: מאז ועד עתה וכן הנה נא עצרני ה׳ מלדת - מנעורי ועד היום הזה.

[26] משלי כב-ד

[27] רמב״ן: אמרי נא אחותי את - לא ידעתי למה פחד ממנה עתה יותר מקודם לכן, ואם נאמר שהיו המצרים שחורים ומכוערים כדברי רש״י, הנה גם לאבימלך מלך פלשתים אמר כן, גם הוא גם יצחק שהיה דר בארץ ההיא במצות ה׳. אולי היו הכנענים בדור ההוא שטופים בעבודה זרה וגדורים מן העריות יותר מאנשי מצרים והפלשתים. ואיננו נכון. ויתכן כי לא היה להם פחד רק בבואם בעיר מושב המלכים, כי היה דרכם להביא למלך האשה היפה מאד ולהרוג את בעלה בעלילה שישימו עליו: והנכון בעיני כי זה דרכם למו מעת צאתם מחרן בכל מקום היה אומר [אחותי היא], כי כן אמר (להלן כ יג) ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי, אבל הכתוב יזכיר זה במקומות אשר יתחדש להם ענין בדבר. והנה זרז אותה עתה כאשר צוה לה מתחילה. ויצחק לא פחד בארצו ובעירו, רק בבואו אל ארץ פלשתים אחז דרך אביו ...

[28] אשת איש אסורה גם לבני נח (אשת איש היא כלולה באיסור ג״ע הנלמד במסכת סנהדרין דף נו ע״א: תנו רבנן שבע מצות נצטוו בני נח: דינין וברכת השם ע״ז גילוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי) ולכאורה אברהם עובר על איסור ״לפני עור לא תתן מכשול״.

[29] אפשר עוד לחזק את הקושיא על־פי הגמרא האומרת במספר מקומות שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה. ראה קידושין פב ע״א: מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה עד שלא ניתנה שנאמר (בראשית כז-ה) עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי. וגם ביומא כח ע״ב: קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין.

ראה גם סנהדרין עד ע״א לגבי נערה מאורסה שתהרג ואל תעבור. ולמרות מה שר״ת אומר שם שאין חייבין מיתה על בעילת גוי משום דרחמנא אפקריה לזרעיה דגוי ולכן אין האישה מצווה למסור עצמה למיתה במקרה כזה אבל רוב הפוסקים חולקים עליו.

[30] בראשית כ-ה

כאשר מגיעים שניהם למדרגה זו של אח־אחות, יכול יצחק להיוולד. לכן נאמר מיד אחרי הסיפור אצל אבימלך ׳וַיהוָה פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר׳. אולם אז לא הבין אבימלך את האמירה שלהם. לכן זה חוזר עם יצחק ורבקה והפעם הוא מבין. אז נאמר שיצחק מצחק - מומנט של עולם הבא בעולם הזה, שבו אסור לאדם למלא את פיו שחוק (מתוך שיעורי הרב).

[31] ראה ״שער מאמרי רשב״י״ מאת רבי חיים ויטאל - פירוש ספרא דצניעותא, פרק א: ר׳ אלעזר פתח שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך שמע בני מוסר אביך דא קב״ה ואל תטוש תורת אמך דא כנסת ישראל מאן כנסת ישראל דא בינה כמה דכתיב להבין אמרי בינה. ר׳ יהודה אומר מוסר אביך דא היא חכמה כו׳.

[32] הבחנה זו עוזרת להבין מדוע נכתב פסוק מסוים בלשון זכר ״הוא״ ופסוק אחר נכתב בלשון נקבה ״היא״ (מתוך השיעור).

[33] בראשית א-כז

[34] בראשית ב-כג

[35] בראשית ג-כ

[36] ראה ״פרדס רימונים״ שער יח, פרק ג, מאת רבי משה קורדוברו: ... ושם יחדם יחוד איש ואשתו פנים כנגד פנים ביחוד שלם כאשר אנו מקוים שיהיה במהרה בימינו, כדכתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה...

[37] ראה ״פרדס רימונים״ שער ח, פרק יח, מאת רבי משה קורדוברו: .. א״כ לעולם צודק שיאמר ואדם אין עד שנשלמה חוה ונזדווגה פנים כנגד פנים. ורזא דא דעד הכא לא אית את ס׳ בפרשתא. הכוונה סוד הענין מורה שבכל בריאת האדם בכל הפרשה ההיא לא נזכרה אות סמ״ך. ואף על גב דחברייא וכו׳. פי׳ עם היות שהחברים פירשו (בב״ר פי״ז) כי בעוד שלא נבראת חוה לא נזכרה בפ׳ סמ״ך ורצו לבאר כל ענין זה בפשט לענין אדם וחוה אשתו. ועכ״ז אבל סמ״ך דא עזר וכו׳ פירוש הכוונה לבאר הענין על העזר העליון. והכוונה כי בעוד שלא ננסרה חוה התחתונה לא היתה השכינה פנים בפנים ולכן נבראו התחתונים אחור וקדם. אבל כאשר נסר הקב״ה לחוה נעשה השכינה סמך למעלה. ופי׳ סמך דא עזר.

[38] מדרש תנחומא, פרשת נח, סימן ה

[39] ויהי האדם לנפש חיה, תרגם אונקלוס: והות באדם לרוח ממללא.

[40] ב״ר כ-ג: ... שמשמשין פנים כנגד פנים מפני שהשכינה דברה עמהם.

[41] בראשית א-כז

[42] ב״ר כב-ב: ...א״ל רבי יהושע בן קרחה עלו למטה שנים וירדו שבעה קין ותאומתו והבל ושתי תאומותיו...

ב״ר כב-ז: אמר רבי הונא תאומה יתירה נולדה עם הבל זה אומר אני נוטלה שאני בכור וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי ומתוך כך ויקם קין.

[43] תהילים פט-ג

[44] רש״י ד״ה ״חסד הוא״: לשון ארמי חרפה חסודה (סנהדרין נח) ומדרשו א״ת קין נשא אחותו חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו שנאמר (תהילים פט) עולם חסד יבנה.

ירושלמי יבמות, פרק יא, הלכה א: אמר רבי אבין שלא תאמר קין נשא את אחותו, הבל נשא את אחותו חסד הוא. חסד עשיתי עם הראשונים שייבנה העולם מהן (תהילים פט) אמרתי עולם חסד יבנה. 

ראה ספר דרשות ר׳׳י אבן שועיב (פרשת אחרי מות וקדושים, דף נא): ואמר באחותו חסד הוא, רבותינו ז׳׳ל דרשו כמשמעם, כלומר אם קין והבל נשאו אחיותיהם חסד הוא שעשיתי עמהם להושיב העולם כי לא תוהו בראה, וזהו שכתוב אמרתי עולם חסד יבנה ואין ספק שאיסור עריות יש בהן ענין גדול, ועל דרך הקבלה הוא סוד מסודות התורה, והתורה לא גלתה אותו כשאר טעמי המצות הגדולים..., והכלל כי כל הבא על אחת מכל אלו העריות הוא מכחיש במעשה בראשית, כמו שכתב רבי עזרא ז׳׳ל שלא להשיב דבר הנפרד לשורשו והענף לעיקרו, אולם האחים שנבראו בששת ימי בראשית הן דוגמת שבע המעיינות, ולכן הותרו בתאומותיהן, וזהו חסד הוא.

[45] ויקרא כ-יז

[46] בראשית ב-ז

[47] ראה שו״ת חת״ם סופר, יורה דעה, סימן רלה

במאמרו ״ויאמר אליהם אל תרגזו בדרך״ מסביר הרב אשכנזי: ... הנה ראוי להביא בכאן מה שפירש החתם סופר בדרשותיו, על הפסוק ״מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקר גם לא יבוזו לי״ לפלא פירש דשתי מידות באהבה הן האחת אהבת איש לאשתו, ונקראת אהבת ״פנים״, כלומר מותרת בבית ואסורה בחוץ, והשנית, אהבת אח לאחותו והיא גם היא אהבה, ונקראת אהבת ״חוץ״ משום כי אסורה בבית. וזהו לדרכו בקודש, ״מי יתנך כאח לי״ דכל זה שייך לגלות מצרים ולגילוי השכינה בארצות למען שית אותיות ״אלה״ בקרבה וכו׳. שבא הרב ז״ל לתירוץ קושיה שחיטת הפסח דמצרים, שחיטת חו״ץ החיצונית שבכולם, דאף כי לא היו בסוף הטומאה, אלא בארץ גשן היו, מ״ט השערים, הרי קרובה היא ביותר לעומק הטומאה, דאין לך חוץ חיצוני מזה, אלא שורש הס״א גופה. לכך, אמצאך גם בחוץ, בחינת אהבה, ״חוץ״ וכו׳, רמז לגילוי שכינה במצרים, והתחיל העסק במכירת יוסף כנודע. אך לא נגלה הסוד טרם באו אחי יוסף לשבר בר במצרים, להוציא הסולת מהפסולת, סגולת תורה שבעל פה. ולא עוד, כי הנה אמרו ז״ל: הבא על אחותו בחלום יצאה לחכמה, שנאמר אמר לחכמה אחותי את וכתיב חכמות בחוץ תרונה. ואמרו ז״ל מי שלא עסק בהלכה לא טעם טעם חוכמה מימיו. פירוש הדברים: כי בתורה גם כן ב׳ בחינות הן. בחינת אשה בעלת בית והיא חכמת הנסתר ובחינת ״אחות״, והיא חכמת ההלכה. כי ההלכה היא היא גילוי החוכמה בחינת נוקבא דז״א ב״ה. וענינה בחוץ, בעולם טוב ורע, בחינת אחות לנו קטנה וכו׳. בסוד דבר קטן, וכו׳, ולכן מ״י יתנך כאח לי , אח דווקא , ואז אמצאך גם בחו״ץ וכו׳.

[48] שיר השירים ח-א

[49] משלי ז-ד

[50] ראה תנחומא לך לך ט, ב״ר מ-ו, רמב״ן לך לך יב-ו.

[51] Verus Israel. ביטוי זה הוא הסמל לתיאורית ההחלפה (replacement theology) שפותחה על־ידי הנצרות החל מן המאה השנייה לספירה, לפיה ישראל האמִתי הוא לא יותר עם ישראל אלא הכנסייה (ראה דו־שיח עם טריפון מאת יוסטינוס, פסקה קלה).

[52] דברים ו-ז

[53] ראה רש״י ד״ה ״הנה נא ידעתי״: ... דבר אחר מנהג העולם שעל ידי טורח הדרך אדם מתבזה, וזאת עמדה ביופיה ...

[54] ראה ״נצח ישראל״ מאת המהר״ל, פרק א.

[55] בראשית מז, כח-כט

[56] פרופסור הרב אנדרה נהר ז״ל (1988-1914) מחשובי הוגי הדעות היהודים בצרפת אחרי מלחמת העולם השנייה.

[57] שמואל א, טו-כט

[58] ארם נהרים נמצאת באזור צפון סוריה ליד גבול טורקיה. היוונים קראו לאזור אשור ״מסופוטמיה״ משום שהוא נמצא בין נהר החידקל ובין הפרת (מסו - μέσος - ״אמצע״ , פוטמיה - ποταμός - ״נהרות״).

[59] ראה, למשל, גיטין ו ע״א: איתמר בבל רב אמר כארץ ישראל לגיטין ושמואל אמר כחו״ל.

[60] כתובות קיא ע״א

[61] כתובות קי ע״ב: ... דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה׳ ורבי זירא ההוא בכלי שרת כתיב.

[62] ראה מאמר א, פסקה מז: ארבעת אלפים וחמש מאות שנה ופירוטן פירש לנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח. ואחרי כן עד שם ועבר, ומהם עד אברהם. ואחרי כן מיצחק ויעקב עד משה ע״ה. אנשים אלו היו לפי סדר ירושה הנמשך ללא הפסק, כגרעין הפרי לאדם ולסגולתו, ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים, שלא היו כי אם קליפה לגרעין, ולא דמו לאבותם עם כי התחבר העניין האלוקי בם.

[63] במדבר יב-א

ראה פירוש הרלב״ג (רבי לוי בן גרשם): ״האישה הכושית״ - לשון סגי נהור, וכדרך שפירש רש״י ״שהכל מודים ביופיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי...על שם נויה נקראת כושית, כאדם הקורא את בנו נאה ׳כושי׳, כדי שלא תשלוט בו עין רעה״.

[64] ראה פירוש המלבי״ם מאת רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל (1879-1809), ד״ה ״ויראו המצרים״ בהערות: גם יל״פ עפ״י הנודע בספורי ימי קדם שכל אישה שראו בה יופי מופלגת למעלה מן הרגיל היו מיחסים לה אלהות והיו מהבילים שהיא בת אלוה פלוני ושהאלהים חושקים אותה והיה אסור לאיש הדיוט ליגע בה, וכ״ש שיקחנה לאשה שהיה חייב מיתה שמועל בקודש, לבד מהמלך שהיה ג״כ אלוה אצלם היה מותר לקחתה. וע״כ חשש אברהם שכשיראו אותה המצריים יומרו איך יתכן שאשתו זאת. והלא פגם בכבוד אלהות ויתחייב מיתה בנימוסיהם.

המלבי״ם מוסיף ומסביר שעל־פי הנוהג באותם ימים הייתה אישה מתחתנת על־פי הסכמת אביה או על־פי הסכמת אחיה. לכן אם אומר אברהם אבינו שהיא אחותו, צריכים המצרים את הסכמתו כדי להתחתן עמה, ולכן הם לא יהרגו אותו ויתנו לו מתנות כדי למצוא חן בעיניו (ראה פירושו על ״אמרי נא״).

[65] בראשית יב-יד: וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד.

המדרש לומד את החלק הראשון של הפסוק כיחידה בפני עצמה, בהתאם לטעמים של הפסוק ובכך חושף את אשר התרחש בין שני חלקי הפסוק. המדרש לומד את הפסוק ״מלכתחילה״ בלי לדעת מה קרה בחלקו השני. זאת דוגמה מובהקת של לימוד נכון של התורה (מתוך שיעורי הרב).

[66] תרגום: ושרה היכן היתה? נתנה בתבה ונעל בפניה, כיון שהגיע למכס אמרו לו: תן מכס. אמר: אני נותן מכס. אמרו לו: כלים אתה טעון בתיבה הזאת? אמר: אני נותן של כלים. אמרו לו: זהב אתה טעון? אמר: אני נותן של זהב. אמרו לו: משי אתה טעון? אמר: אני נותן של משי. אמרו לו: מרגליות אתה טעון? אמר: אני נותן של מרגליות. אמרו לו: אי אפשר אלא שפתחת והראית לנו מה שבתוכה. כיון שפתחה הבהיקה כל ארץ מצרים מזיוה. רבי עזריה ורבי יונתן בר חגי משם רבי יצחק אומרים: איקונין של חוה נמסרו לראשי הדורות. להלן כתיב (מ״א א-ד) ׳והנערה יפה עד מאד׳ מגעת עד איקונין של חוה, אבל כאן ׳כי יפה הוא מאד׳ מאיקונין של חוה.

[67] ראה תנחומא לך לך ט, ב״ר מ-ו, רמב״ן לך לך יב-ו.

[68] בראשית יב-יד

[69] ע״פ בראשית כג-ו.

[70] בראשית ג-כ

[71] ויקרא כו-ד

[72] ראה סנהדרין צח ע״א: ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.

[73] ישעיהו ב-ג

[74] איכה ב-ט

ראה מדרש איכה רבה ב-יג: מלכה ושריה בגויים אין תורה - אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים - תאמן... (ואם יאמר לך אדם) יש תורה בגוים - אל תאמן, דכתיב: מלכה ושריה בגוים אין תורה.

ראה חגיגה ה ע״ב: כיוון שגלו ישראל אין לך ביטול תורה גדול מזה.

[75] מתוך תפילת השמונה עשרה.

[76] תהילים קטו-ה

[77] בראשית רבה יז-ז

[78] כתובות קיא ע״א

[79] מקורו של הושענא רבה בתורת יום הדין הוא בזוהר חלק ג לא: וביומא שביעאה דחג הוא סיומא דדינא דעלמא ופתקין נפקין מבי מלכא. ראה גם ״שבלי לקט״ סימן שע״א.

[80] לפי חכמי הסוד וגדולי החסידות על־פי משנתו של הבעל שם טוב, היום השמיני של חנוכה ״זאת חנוכה״ הוא יום חיתום הדין. ראה במיוחד הנאמר ב״בני יששכר״ מאת ר׳ צבי אלימלך מדינוב, שמרחיב את הנושא במאמרי חודש כסלו ובמיוחד במאמר י״ב שבו הוא מבאר שבשעת הדלקת הנרות מתגלה גילוי מהאור הגנוז - אורו של משיח. בעל ה״בני יששכר״ אומר ש״זאת חנוכה״ הוא יום חיתום הדין, והוא מביא גמטריה: זאת = 408 וזו הגמטריה של סך המילים צום, קול וממון (ראה גם נחל קדומים), כל אחד מהם 136 = סולם. כל אחד מהם הוא סולם להגיע ל״בזאת אני בוטח״ שאומרים בחודש אלול עד הושענא רבה, ומי שלא הספיק עד הושענא רבה יש לו עד זאת חנוכה. הוא גם מביא בשם ספר הרוקח שיש להתבונן בנרות חנוכה ולראות בהם את האור הגנוז, רמז לדבר ל״ו נרות חנוכה כנגד ל״ו שעות ששמש אור הקדמון לאדם הראשון לפי גניזתו (ראה סוף מאמר א, מאמרי חדשי כסלו טבת).

[81] פרקי אבות א-יב

[82] שמות ד-כב

[83] רבי שמואל הנגיד (1056-993) חכם מספרד, היה יועצו של חבוס בן מאכסן, מושל של הנסיכות גרנדה המוסלמית.

ראה הרחבת הנושא במאמר ״Unité et pluralité dans la loi orale״ מאת הרב אשכנזי. פורסם בעיתון "Trait d'Union", גיליון מס׳ 97-98 (יולי 1962).

[84] פרקי אבות א-טו

[85] ראה ירושלמי שבת, פרק טז, הלכה א: ... א״ר יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק. החורשה מתחרך השומעה אינו מקבל שכר.

ראה שו״ת הרדב״ז (רבי דוד בן זמרה - מצרים, המאה הט״ז) ח״ד, סימן רלב: ... שתדע שהתורה שבעל פה אי אתה רשאי לכותבה ולא היו כותבין ממשה רבינו ע״ה עד רבי ... ובימי רבי התירו לכתוב המשנה משום עת לעשות לה׳ וגומר. והאגדה נשארה באיסור כאשר בתחלה שלא נתנה להכתב... וסבירא ליה לריב״ל לא ניתנה אגדה ליכתב עד זמנו של רבינא ורב אשי...

דברי הגמרא במסכת תמורה יד ע״ב נראים כחולקים, ולהפך משתמע שקודם אסרו כתיבת דברי הלכה. כך נראה גם מדברי המהר״ץ חיות, פרק לב, ד״ה ולפי ב״מבוא התלמוד״ וכן בשו״ת אגרות משה, אורח חיים, חלק ד, סימן לט, ד״ה ״אבל גם״.

[86] אבות דרבי נתן כט-ז: ר׳ יצחק בן פנחס אומר, כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות, לא טועם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טועם טעם של יראת חטא.

[87] ויקרא יט-יח

[88] בראשית ה-א

[89] סוד הפסוק ״יושב בס״ת״ר עליון״ - תהילים צא-א. משמעות המילה סת״ר היא הופעת האור האלוקי במציאות והתלבשותו בעולמות (ראה ספר התניא לאדמו״ר הזקן, פרק מט ו״אור הלוי״ מאת הרב לוי נחמני - פרק ששי).

ראש־תוך־סוף של העולם: חטא עץ הדעת - ראש קיום האנושות, חורבן בית ראשון - תוך קיום האנושי, הגאולה השלמה.

ראה ספר ״עץ חיים״ מאת רבי חיים ויטאל, שער א, ענף ב: ונבאר עתה קצת ענין חקירת המקובלים לדעת איך יש ראש תוך סוף בספירות הנ״ל.

ראה ספר השל״ה הקדוש, תולדות אדם, הקדמת תולדות אדם (ה): מציאות השם מפורסם כי שם העצם הוא שם יהו״ה. תורה מפורסם עצמיותו תרי״ג. האדם מפורסם עצמיות מציאותו הוא הבחירה והרצון, ומהבחירה נמשך השכר והעונש. והנה אופן הקישור הוא שגם התורה וישראל נבחן בהם ענין הרצון, הרי הקישור שלש על שלש והם ראש תוך סוף. הראש הוא הקב״ה ראשון ואין ראשית לראשיתו והתוך היא התורה באמצעותה יתגלה אלקותו יתברך ע״י קיום התורה והמצוה להאדם והוא סוף תכלית הבריאה וסוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא וגו׳ על ידי כי זה כל האדם.

קירבה מדומה

אברהם אבינו אינו יוצא לבד מאור כשדים. הוא מלווה בלוט, בנו של הרן שמת באור כשדים. לגבי שניהם נאמר בפסוק ד ׳וַיֵּלֶךְ׳, ולפי פשט הכתוב נראה שמעמדם שווה:

וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן

בראשית יב, ד-ה

אפשר אמנם להקשות מיד שאם מעמדם היה אכן שווה, היה צריך להיות כתוב ״וילכו אברהם ולוט״. אפשר גם להוסיף ולדייק מן הכתוב עצמו המציין שאברהם הלך ׳כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה׳ משום שיש שוני במעמדם, משום שלגבי לוט אין ציון דומה. איננו מוצאים בכל המקרא דיבור כלשהו של ה׳ אל לוט. אברהם, שהצטווה על־ידי הקב״ה ״לך לך״ הוא היוזם והמוביל של כל המהלך, ולוט מצטרף אליו. לכן יש מקום לקבוע שמעמדם אינו שווה:

׳וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה׳ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט׳ - לוט טפל לו.

בראשית רבה, פרשה לט-יג

״לוט טפל לו״. השוני במעמדם נובע ממוטיבציה שונה, והוא מודגש בפסוק ד עצמו, שבו נאמר ׳וַיֵּלֶךְ אַבְרָם׳ לחוד ו׳וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט׳ לחוד. מכאן לומד המדרש שלוט הלך מלכתחילה, מעצמו, כטפל לאברהם.

אברהם ולוט נראים זהים בפרק זמן מסוים עד כדי כך שהזוהר אומר ש״דיוקניה דלוט הוה דמי לאברהם״.[1] גם המדרש עומד על הדמיון החיצוני ביניהם ואומר שהיה קלסתר פניו של לוט דומה לו.[2] כאשר ראו אנשים את לוט, הם חשבו שזהו אברהם, וכאשר הם ראו את אברהם הם חשבו שזהו לוט. הדמיון ביניהם הוא מעבר לקירבה משפחתית. מפשט הפסוק אנחנו לומדים שלוט הוא אחיינו של אברהם,[3] אולם המקרא מדגיש ׳כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ׳.[4] מעבר לדמיון החיצוני, יש לשניהם תכונות דומות. שניהם מסוגלים להיות אח ושניהם רועה צאן.

התכונה להיות אח היא תכונה עיקרית בכל המקרא. ישראל הוא מי שמסוגל להיות אח, ומסוגל להיות רועה צאן. מתחילת הסיפור המקראי אנחנו מחפשים מי מסוגל להיות אח באמת.

אם הדמיון ביניהם הוא חיצוני וגם תכונתי, מדוע המדרש רוצה שנבין שמלכתחילה היה כבר שוני מהותי ביניהם? לכאורה, ולפי פשט הפסוקים בתחילת פרק יג, נראה שדווקא סיבה חיצונית, הריב בין הרועים, הייתה הגורם לפירוד ביניהם.

זאת ועוד, בפרק יג פסוקים יד-טו, מבטיח הקב״ה לאברהם את ארץ כנען:

ויקוק אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה

כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם

המילים ׳אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ׳ בפסוק הראשון מיותרות משום שלפי סדר המקראות ברור שהבטחה זו ניתנה אחרי שאברהם ולוט נפרדו. יתרה מזו, אין זו הפעם הראשונה שהקב״ה מבטיח לאברהם את הארץ. בפרק יב פסוק ז כבר נאמר בפירוש:

וַיֵּרָא יקוק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו

אם כן, מה בכלל החידוש בפרק יג? רש״י, בעקבות המדרש תנחומא,[5] מסביר ש״כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו״, כלומר, עצם נוכחותו של לוט מונע גילוי אלוקי לאברהם, הופעת הקדושה, משום שלוט התגלה כרשע. דברי רש״י אלו דורשים עיון משום שלפי סדר המקראות בפרק הקודם, פרק יב, ברור שהקב״ה דיבר עם אברהם לפני הפרדה מלוט. רש״י ער לקושי הזה ומיד מוסיף ואומר ״ולעיל שהיה לוט אצלו וכתיב (פסוק ז) וירא ה׳ אל אברם - באותה שעה כשר היה״. מפירושו של רש״י אנחנו מבינים שלכאורה חלה התדרדרות אצל לוט.

צריך לדייק בדברי רש״י. רש״י לא כתב שבאותה שעה לוט היה צדיק. הוא כתב שלוט היה כשר. המושגים ״רשע״ ו״צדיק״ הן קטגוריות מוסריות[6] המתייחסות למהות האדם, למצבו הפנימי. הצדיק הוא מי שמעדיף את הטוב על פני הרע.[7] זאת ההגדרה של ההתנהגות המוסרית. ״לעשות טוב״ פירושו לעשות מעשה טוב[8] ולקנות בעקבות המעשה זכות מסוימת.

המושג ״כשר״ שייך לקטגוריות הלכתיות המתארות את החיצוניות. למשל, קובעים כשרות הבהמה לפי סימנים והם דבר חיצוני. השאלה העולה מפירושו של רש״י היא אם אפשר להיות ״כשר״ בלי להיות ״צדיק״? לכאורה, באותה שעה ההתנהגות החיצונית של לוט נראית ככשרה, הוא ״דומה״ לאברהם, אולם מה יש באמת בתוכו?

שאלה זו צריכה גם להישאל בעקבות בחירתו של לוט בסדום כמקום מושבו החדש, אחרי הפירוד. לוט מחליט להיות השופט של סדום ועמורה. מה מביא אותו באמת לבחור במקום הזה? האם הוא מבקש להיות ממצדיקי הרבים או פשוט הוא אוהב את המקום והוא מזדהה עם מוסר המקום?

קיים בלוט מתח מתמיד בין שני דברים. הזהות של לוט כאשר הוא יוצא מאור כשדים היא, בדומה לאברהם, זהות ארמית, אולם הוא אינו מצליח להתגבר עליה כדי להפוך גם הוא ל״אברהם״. הניצוץ העברי שלו נשאר נסתר. בתחילת הדרך, מבחינת החיצוניות שלו הוא כשר - יש בו הסימנים של הזהות העברית תחת הקליפה הארמית. זה עדיין אינו הופך אותו לצדיק. להפך, הוא נכשל משום שהוא אינו מתנהג לפי הדרך ארץ של העברים, הוא אינו מוסרי. סימני הכשרות שלו נשארים נסתרים עד שרות מופיעה.

הקריטריון לבירור הוא המוסר

הקריטריון להפרדה ביניהם הוא מוסרי והוא בא לידי ביטוי בנאמר בפסוק ו בפרק יג: ׳וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו׳. הבעיה מתגלה סביב הדרך שבה כל אחד קנה ומתנהג עם רכושו. לוט מתנהג עם רכושו באופן לא מוסרי, כפי שאנחנו נלמד בהמשך השיעורים על המדרש האומר שהרועים של לוט רועים במרעה לא להם.[9]

המקובלים מסבירים שלוט הוא אותה זהות של הֶבֶל בשרשה.[10] הזהות של הֶבֶל היא זהות האח. אין לו זהות אחרת. כאשר הוא נולד נאמר בתורה ׳וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה׳.[11] הֶבֶל נולד כאח.[12] לפני שהֶבֶל קיבל את שמו בכלל, הוא כבר מתואר כאח ׳וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו׳. באופן טבעי, בהתאם לזהותו כאח, הוא בוחר להיות רועה צאן. יש אצלו התאמה מושלמת בין הזהות למעשים. האח מסוגל להיות רועה. האח גם מסוגל לטפל באחרים ותפקידו הוא לחנך את קַיִן. אולם הוא נכשל וקַיִן הרג אותו.

האבות היו רועי צאן. משה היה רועה צאן. המקצוע שלהם תואם את זהותם הפנימית. הם מסוגלים להיות אחים. אולם יש תנאי בל יעבור בדרך למימוש התכונה הזו נכון, בצד הקדושה. במישור המעשי התנהגותו של אותו אח־רועה צריכה להיות התנהגות מוסרית. אברהם הוא אח בקדושה משום שדרכיו הם דרכי מוסר. לוט, לעומתו, הוא אח בטומאה משום שהתנהגותו אינה התנהגות מוסרית. כך התורה מספרת לנו על לוט. הוא הפך את עצמו לאח בטומאה, מבחינת ״זה לעומת זה ברא אלוקים״.[13] הבעיה מתגלה דרך הרועים, ומאוחר יותר בחר לוט ללכת דווקא לסדום.

ככל שאברהם עולה, כך לוט נופל. כאשר מקדם אברהם את הבעיה המוסרית ועובר מהשלב של איש־אישה לשלב של אח־אחות,[14] לוט נופל וחוטא בגילוי עריות עם בנותיו. לוט בא עם מסר של אחווה אולם בלי המוסר, בלי הדרך ארץ המתאימה. התנהגות מוסרית היא תנאי לאחווה אמִתית. ״ויפה תורה עם דרך ארץ״.[15] הדרך ארץ קובעת איזה תורה תמומש בפועל. אם הדרך ארץ היא הדרך ארץ העברית או אז התורה תהיה תורת ישראל. אולם אם הדרך ארץ אינה הדרך ארץ העברית המבוססת על המוסר, יהפכו אותה תורה, אותו קודקס של חוקים לדבר אחר שאין לו קשר עם הקדושה.

הקריטריון לבירור, בכל אחד מן השלבים, בין יצחק לישמעאל, בין יעקב לעֵשָׂו, הוא תמיד הקריטריון המוסרי, תפיסה שונה של המוסריות. ״קדמה דרך ארץ לתורה״.[16] במהלך אלפיים שנה, מן האדם הראשון ועד אברהם, נעשה מאמץ כדי שהדרך ארץ תצליח. אז יהיה אפשר לתת את התורה. מי שאין לו את הדרך ארץ המתאימה אינו יכול ללמוד את התורה. לצערנו, בחלוף אלפיים שנות גלות, המצב היום הפוך. משתמשים בתורה כדי ללמד דרך ארץ מהי. הסכנה - והיא די נפוצה, היא לצרף לתורה דרך ארץ שאינה הדרך ארץ העברית אלא הדרך ארץ של אומה זו או אחרת. כל אלו קלקולים של הגלות שעלינו לתקן.

אחרי שהתגלה לעיניי כול שהרועים של לוט אינם מתנהגים לפי הדרך ארץ, לפי המוסר, הרועים של אברהם רבו עמם. אברהם מציע ללוט להיפרד, והוא מאפשר לו לבחור את מקום מושבו החדש:

הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה

בראשית יג-ט

יש מילים מיותרות בפסוק הזה ׳אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה׳ - הרי ברור שאם הוא הולך שמאלה, הולך אברהם ימינה! רש״י חושף מיד את כוונת הפסוק:

בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר וסוף דבר הוצרך לו שנאמר וישמע אברהם כי נשבה אחיו וגו׳.

אם אתה לוט בוחר בשמאל, אני אברהם אהיה בימין של השמאל שלך, לא רחוק ממך ולהפך. זו אמירה מוסרית. אברהם רוצה להיות מסוגל להגן על לוט בכל מצב. מדוע על אברהם להגן על לוט שהתגלה כרשע? השל״ה הקדוש[17] מסביר שאברהם ידע ברוח הקודש שבתוך נשמתו של לוט טמונה קדושתה של רות.[18] לכן אהב אברהם את לוט משום שהוא כבר ראה בו, כנביא, את רות.

יש בזהותו הפנימית של לוט, בעצם היותו מבני בניו של עֵבֶר, ניצוץ של הקדושה העברית, הטמון בו עמוק מאוד. ניצוץ זה אינו מתגלה אצלו משום שהתנהגותו אינה מוסרית והוא נשאר נסתר. בדורו של אברהם, לוט מתגלה ומתנהג כרשע. כדי שהניצוץ יתגלה בהיסטוריה, על זהות זו לעבור תהליכים רבים, דרך סיבוכים רבים, עד שנגיע לרות המואבייה. בשלב זה רק הקב״ה ואברהם, כנביא, יודעים זאת.

ניצוץ של קדושה

הפירוד בין אברהם ללוט הוא חלק מתהליך הבירור בתוך משפחתו של אברהם שנמשך שלושה דורות, עד שיעקב מקבל את השם ״ישראל״. בכל אחד משלבי הבירור, הדמות שנראית לנו, במבט ראשון, הקרובה ביותר למי שממשיך את בניית הזהות הישראלית, מתגלה בסופו של דבר כמתחרה העיקרי שלו. בדורו של אברהם המתחרה הוא לוט, בדורו של יצחק המתחרה הוא ישמעאל ובדורו של יעקב המתחרה הוא עֵשָׂו. עמון ומואב היוצאים מלוט מתגלים במהלך ההיסטוריה כאויבים מרים וקשים לישראל.

יתרה מזו, לכל אב מן האבות מתגלה מתנגד עיקרי: בדורו של אברהם המתנגד הוא נִמְרוֹד המייסד של ״המלכויות״,[19] בדורו של יצחק המתנגד הוא אבימלך הטוען שארץ ישראל היא שלו[20] ובדורו של יעקב המתנגד הוא לבן המבקש ״לעקור את הכל״.[21]

בדור יציאת מצרים מופיעה דמות שביעית נוספת ״עמלק״ שמסכמת את כל הטענות כלפי ישראל, הן מצד המתנגדים, הן מצד המתחרים. עמלק מופיע בסופה של כל גלות ומבקש בו־זמנית להשמיד את ישראל ולהציג את עצמו כתחליף לזהות ישראל. עמלק מופיע בזמן שיבת ציון אחרי שכורש כבר נתן את אישורו לחזרת היהודים לארץ ׳כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל׳.[22] גם בתקופתנו, שהיא תקופת סוף הגלות, אנחנו מתמודדים עם ניסיון דומה זה מאה שנה, בהבדל אחד. זהות האויב השתנתה.

׳זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר׳[23] הרב צבי יהודה ז״ל היה רגיל לצטט את הפסוק הזה בכל פעם שהיינו לומדים עניין הקשור למתרחש בימינו, ימי הגאולה. ״כל מה שאירע לאבות סימן לבנים״.[24] הסיפור המקראי מתייחס לאבות, בתור יחידים, אולם עם ישראל, כחברה, בתור צאצאי האבות חי מחדש את אותם אירועים. הדוגמה הפשוטה ביותר היא ההקבלה בין ג׳ אבות לגלויות. עם ישראל, בתור חברה, נבחן בשלוש המידות שהן מידות האבות. עליו להוכיח בתור חברה שהוא הצדיק של אותן מידות. כאשר יוצא עם ישראל ממצרים, הוא יוצא עם המידה של חסד, שהיא מידתו של אברהם. כאשר חוזר עם ישראל מגלות בָּבֶל, הוא חוזר עם מידת הדין של יצחק. כאשר חוזר עם ישראל מן הגלות ברומי, הוא חוזר עם מידת האמת, היא מידתו של יעקב.

אנחנו כחברה חיים את הסיפור המקראי. מכאן חשיבות לימוד נושאים אלו. זו חכמה בפני עצמה, השייכת לתורת הסוד, והיא בעלת חשיבות עליונה בימינו. אסור למי שאינו בקי בתחום זה להשתמש בחלקי פיסות המידע שבידו כדי לזהות בעזרת חכמה זו איזו זהות פועלת בבעיה פוליטית זו או אחרת. אין כאן מקום לדעה אישית או לשיקול דעת של מאן דהו. מי שלמד יודע ומי שלא, אינו יודע.  

המצטרפים

יש המתלווים לאברהם בדרכו לארץ ישראל, כמו אביו תֶּרַח שעוצר ונשאר בחרן, או אחיינו לוט שנפרד ממנו אחרי הירידה מצרימה והעלייה ממנה. יש המצטרפים אליו ואל שרה, על אף שהם אינם נמנים על בני משפחתו או על צאצאי עֵבֶר, שהיו בגלות באור כשדים או בחרן. התורה מעידה שהם התלוו לאברהם ושרה בדרך לארץ כנען ׳הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן׳.[25] ברור שאין הכוונה לילדיהם של אברהם ושרה משום שבשלב זה אין להם ילדים. המדרש מסביר את המילה ״הנפש״ ואת המילה ׳עָשׂוּ׳ לפי הכלל של חז״ל המובא בגמרא, לפיו ״מי שמלמד תורה לבן חברו כאילו ילדו״,[26] ואומר:

׳ואת הנפש אשר עשו בחרן׳ אמר רבי אלעזר בן זימרא: אם מתכנסין כל באי העולם לברוא אפילו יתוש אחד אינן יכולין לזרוק בו נשמה ואת אמר ואת הנפש אשר עשו! אלא אלו הגרים שגיירו, ואם כן שגיירו למה אמר עשו? אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו כאלו בראו. ׳ויאמר אשר עשה׳ למה נאמר אשר עשו? אמר רב הונא: אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.

בראשית רבה, פרשה לט-יד

המדרש מחדש שהזכות של שרה מקבילה לזכותו של אברהם. מתרחשים שני תהליכים מקבלים, ואברהם לבדו אינו יכול לגייר את כולם. אברהם עובר תהליך כדי להיות ישראל ויש תהליך מקביל אבל שונה ששָׂרָי עוברת כדי להיות שרה.

הזיקה לאמִתות התורה אצל הנשים שונה מן הזיקה של הגברים. המקובלים משתמשים במונח ״תיקון״ ומציינים שיש צורך בתיקון נפש האיש וצורך בתיקון נפש האישה. תיקון נפש האישה שונה מתיקון נפש האיש.

המושג ״תיקון״ דורש הבהרה. התורה משתמשת במילה ״עשיה״ ולא במילה ״תיקון״, כמו במקרה של אישה יפת תואר ׳וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ׳[27] או בסוף מעשה בראשית ׳אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת׳.[28] המדרש מסביר:[29]

כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, הדא הוא דכתיב ״אשר ברא אלוקים לעשות״ אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון.[30]

משמעות המילה ״תיקון״ היא השלמה, הגעה למדרגה הרצויה. קיים פער בין מחשבת הבורא ובין המציאות של העולם הזה. תהליך התיקון הוא תהליך המביא למחיקת הפער הזה, להתאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא. כאשר הופך העולם הזה להיות העולם הבא, אין פער עוד. העולם מתוקן.

גם ברמת האדם מתקיים תהליך של תיקון־השלמה ותהליך זה צריך להתבצע בשני ממדים שונים - ממד האיש וממד האישה משום שהקב״ה ברא את האדם ״זכר ונקבה״.[31] ישראל הוא תמצית האדם, מבחינת ״אתם קרואים אדם״,[32] ולכן יש חשיבות לתיקון שני הממדים בזהות העברית, בעם ישראל. תיקון זה מתחיל באברהם ובשרה, והתורה מספרת את דרך שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, וגם את דרך האימהות, שרה, רבקה, רחל ולאה.[33]

ממד אוניברסלי

הזוהר מציין שהמילה ׳אֶת׳ בביטוי ׳וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן׳ מיותרת והיא עומדת לדרשה:[34]

אמר ליה רבי אבא: אי הוא כתיב ׳והנפש אשר עשו בחרן׳ הוה אמינא הכי אלא ׳ואת הנפש׳ כתיב ׳את׳ לאסגאה זכותא דכלהו נפשאן דהוו אזלי עמיה, דכל מאן דמזכה לאחרא ההוא זכותא תליא ביה ולא אעדי מניה, מנלן דכתיב ׳ואת הנפש אשר עשו בחרן׳, זכותא דאינון נפשן הוה אזיל עמיה דאברהם.

אנחנו מתחילים את ההיסטוריה שלנו לא רק עם זכותם של אברהם ושרה העבריים אלא גם עם זכות אותם גרים שעשו אברהם ושרה. התורה אינה עניין פרטי של עם ישראל אלא היא התורה לעולם כולו דרך ז׳ מצוות בני נֹחַ, וכבר בתחילת בניית הזהות העברית־ישראלית מדגישה התורה את הממד האוניברסלי שלה.

אברהם בא לְזַכּוֹת את הרבים, לגלות להם את האמונה בה׳. אין לו כוונה לייסד ״דת״ בלבדית לאומה העתידה לצאת ממנו ומשרה. יש לו עניין בהפצת התורה לכל העולם. הקשר בין ישראל לכלליות המין האנושי מתבצע בראש ובראשונה דרך הגרים. הדבר מתגלה מאוחר יותר בשינוי שמו של אַבְרָם לאברהם, ׳כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ׳.[35] אברהם הוא האב של הגרים הבאים מאומות העולם.

מצד אחד הגמרא במסכת נדרים[36] מסבירה שהייתה אזלת יד מסוימת במאמץ הזה של הוספת גרים אצל אברהם דווקא. לכן כאשר הוא שואל ׳בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה׳[37] בברית בין הבתרים, הקב״ה אומר לו ׳יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם׳. יש מספר חולשות[38] בשורש השורשים שלנו ואחת מהן היא שאברהם לא היה עושה מספיק גרים. הקשר עם כלליות האנושות צריך להיות חזק מאוד כדי לחזק את ישראל כשלעצמו.

מן הצד האחר אנחנו מוצאים ביטוי קשה בגמרא ״קשין גרים לישראל כספחת״.[39] איך יכולה הגמרא לומר דבר כזה? הרי יש לנו מצווה של אהבת הגר ׳וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם׳.[40] לשון הפסוק הזה כשלעצמו יוצא דופן. באופן כללי אנחנו מצווים על אהבת הבריאות ׳וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ׳,[41] אולם בפסוק הזה כתוב, באופן חריג, ׳וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר׳, בדומה לפסוק ׳וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ׳[42] המצווה אותנו על אהבת ה׳. יש לנו חובה לאהוב את הגר כרֵעַ, כמו כל אדם אחר, ונוסף על כך לאהוב אותו כגר. אלו שתי מצוות נפרדות. איך יכולה הגמרא לומר ״קשין גרים לישראל כספחת״? התשובה היא שלאמתו של דבר אין סתירה ומדובר בשני מצבים שונים. אסור לגייר אומה שלמה או קבוצה שלמה בבת אחת. צריך לגייר כל אחד ואחד בנפרד. זה גם הדיוק העולה מן הפסוק עצמו ׳וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר׳ - לשון יחיד, לעומת המימרא של הגמרא ״קשים גרים לישראל כספחת״ - לשון רבים. לפי ההלכה כאשר בא שבט שלם ומבקש להתגייר, אסור לקבל אותו כקבוצה.

שאלה: מה קרה עם אותם גרים שאברהם גייר בהמשך ההיסטוריה?

תשובה: הם נעלמו.[43] מה שהקב״ה רוצה מן האבות הוא שהם יעמידו צאצאים, שהם יעמידו את עם ישראל. תפקיד האבות אינו להעמיד תלמידים. התפקיד הוא של משה רבנו. עם זאת גם ההפך הוא נכון. תפקידו של משה רבנו אינו להוליד אומה אלא לשמש כרבן של ישראל, כנביא העם, צאצאי האבות. אם משה רבנו היה מעמיד עם - וזה הוצע לו על־ידי הקב״ה אחרי חטא העגל,[44] זה היה בעצם ״כנסייה״, ומשה רבנו היה משמש כראש אותה כנסייה ולא כאב אותה אומה. גדולתו של משה רבנו היא שהוא הבין אז שכוונתו האמִתית של הקב״ה היא שונה. הקב״ה רוצה עם, לא כנסייה.

נטיות אלו קיימות בעם ישראל עד היום. זה מה שהצדוקים רצו לעשות - להפריד בין העם לדת. ברוך ה׳, הם נכשלו ונעלמו, אפילו אם זה לקח זמן רב. אולם הנטייה לצדוקיות עדיין קיימת.

הדעה הרווחת ביותר היא שאותן נשמות עמדו אחר כך על הר סיני.[45] מה פירוש אמירה זו? מעמד הר סיני הוא מעמד הגיור של כלל ישראל.[46] האומה מתגיירת ועל־ידי גיור זה אנחנו יוצאים מכלל בני נֹחַ ומקבלים את התורה. במעמד הר סיני היסוד הלאומי, הקיום של כלל ישראל הופכים את המעמד לבלתי הפיך. מאותו רגע, יהודי הוא מי שנולד מאם יהודיה - ולא משנה מהי התנהגותו אחר כך[47] (אפילו אם הוא ממיר דתו, הוא מבחינת ההלכה מוגדר כיהודי מומר ולא כגוי), או מי שמתגייר, כלומר נכנס קודם כול אל תוך העם והופך להיות חלק מן הכלל. מכאן אפשר להבין מה קרה עם אותן נפשות שעשו בחרן. בשלב זה אין כלל ישראל. יש אברהם ושרה בלבד. בלי הכלל, בלי ממד האומה, הגיור אינו יכול להחזיק מעמד. הגיור הוא בראש ובראשונה שינוי זהות, מזהות גויית כלשהי לזהות ישראלית. הזהות הישראלית, הבאה לידי ביטוי בכלל ישראל, אינה קיימת עדיין בדור של אברהם. לכן באותו דור הם נעלמו והם חזרו כאשר התגלה ממד כלל ישראל במציאות.

הרכוש

הדבר השלישי שמאפיין את אברהם כבר בתחילת דרכו הוא עניין הרכוש. ׳וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׳.[48]

יש לציין שעניין הרכוש אינו מוזכר בסוף פרשת ״נֹחַ״ כאשר מתוארת היציאה היזומה מאור כשדים. אם כן, יש כאן עניין מיוחד שדורש עיון בפני עצמו.

זאת ועוד, במספר הזדמנויות נוספות בחיי אברהם מזכירה התורה את עניין הרכוש. בברית בין הבתרים, להבטחה שהקב״ה נותן לאברהם של יציאת עם ישראל מן הגלות אחרי ארבע מאות שנה מצורפת הבטחה נוספת ׳וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל׳.[49] גם לאחר שארבעת המלכים הביסו את מלך סדום ועמורה מוזכר עניין הרכוש:

וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ

וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם

בראשית יד,יא-יב

ושוב אחרי ניצחונו של אברהם מזכירה התורה את הרכוש שאברהם תפס:

וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם

בראשית יד-טז

מהי משמעות המילה ״רכוש״ בתורה? רש״י מפרש בד״ה ״ברכוש גדול״: ״בממון גדול, כמו שנאמר וינצלו את מצרים״. מפרשי רש״י עמדו על הפירוש הזה וציינו שהוא חריג, ובשאר המקומות יש לפרש את המילה במובן של קניין.[50] אולם גם פירוש זה אינו הולם את כל מופעי המילה במקרא, ויש להבין את המילה ״רכוש״ כמסמלת את כל אותם ערכים שיש באומות העולם, ובעיקר בציוויליזציה הדומיננטית של אותה תקופה. המקובלים רגילים להשתמש במילה ״ניצוצות״ והם מציינים שניצוצות נפלו באור כשדים, בחרן, במצרים וכו׳.[51] אברהם אבינו מתחיל לאסוף את הערכים האלו, את המידות האלו, בכל מקום שבו הוא עובר.

בזמן יציאת מצרים אוסף עם ישראל מן המצרים רכוש בשני מישורים, החומרי והערכי. במישור החומרי, הרכוש שעם ישראל לוקח ממצרים מורכב מזהב, מכסף, מנחושת וכו׳. חומרים אלו נחוצים לבניית המשכן[52] ולהכנת הכלים של קדושת עם ישראל.[53] במישור הערכי, משמשים אותם ערכים,[54] אחרי העלאתם לרמה מתאימה של קדושה, לבנייה מחדש של האחדות הקמאית, לבנייה מחדש של פרצוף האדם בשלמותו.

עם ישראל ממשיך במשימה זו במהלך הגלות ואוסף את הערכים המפוזרים אצל אומות העולם, בשביל לטהר אותם, לקדש אותם ולאחד אותם. הסיסמה של ישראל היא ״איחוד המידות״. איחוד בין חסד לדין, איחוד בין צדק למשפט וכו׳. עם ישראל צריך להקים חברה שבה כל המידות מיושמות, על אף שהן סותרות זו את זו.

מתן הרכוש על־ידי הקב״ה

אם הרכוש חשוב כל כך לאברהם, נשאלת השאלה מדוע, אחרי ניצחונו במלחמה והשבת לוט, הוא מוכן להשאיר את הרכוש בידי מלך סדום:[55]

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ

אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם

אברהם מנמק את התנהגותו על־ידי טענה מוסרית ׳וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם׳. מלך סדום אינו צדיק תמים ואברהם מבקש לקבל את הברכה שהובטחה לו על־ידי הקב״ה ׳וֶהְיֵה בְּרָכָה׳[56] ישירות ממנו ית׳, ולא באמצעות רשעים כמו מלך סדום. לכן הוא דוחה את הצעתו של מלך סדום, משום שהיא סותרת את הדרך שבה הוא מבין את דרכי ההשגחה לקיים הבטחה זו.

עם זאת חז״ל מבחינים בהתנהגות זו[57] ״מידה מופרזת״ של חסידות מצד אברהם:

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? ... ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך.

לפי רבי יוחנן היה על אברהם לקבל את ההצעה כדי להציל את הרכוש, אפילו אם הוא הגיע אל אברהם דרך מלך סדום, וגם לקדש אותו.

בלא ספק יש כאן פרדוקס הדורש הסבר: למדנו בעזרת המדרש שאברהם פעל רבות בחרן כדי לגייר אנשים וכעת פתאום הוא אינו מוכן לקבל את אותן נפשות ולהכניסן תחת כנפי השכינה. האם פתאום הוא מסופק ביכולתו להציל אותן מן הטומאה של סדום?

אכן מטרת הצדיק היא הצלת ניצוצות הקודש שנפלו בטומאה. אולם יש כאן עיכוב הנובע דווקא ממניעים טובים, מרמה גבוהה של מוסריות, של חסידות, של דרך ארץ. אברהם אינו מוכן לקבל דבר דרך רשעים, הוא אינו מוכן לקבל רכוש המגיע דרך מלחמה. הוא שואל את עצמו אם באמת כך נותן הקב״ה את מה שהבטיח.

ההסבר שלמדתי הוא שאין זה היה הזמן המתאים משום שלא היו בצד כוחות הקדושה מספיק כוחות כדי להתגבר על הטומאה. רק ביציאת מצרים אפשר היה להשלים את המהלך שאברהם התחיל בו, דרך הערב רב שצורף על־ידי משה לעם ישראל ודרך הרכוש, המתנות שבני ישראל קיבלו מן המצרים.[58]

דרך עיקרית לאסוף אותם ערכים ולהוסיף אותם בישראל היא על־ידי צירוף גרים. הגמרא מציינת את המהלך הזה כאחת המשימות העיקריות של עם ישראל במהלך הגלות:

אמר ר״א: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר (הושע ב) וזרעתיה לי בארץ כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין.[59]

אפשר להבין מדוע מופיעים שני הנושאים בצמוד באותו פסוק ׳וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן׳.

רש״י בד״ה ״ואת הנפש״ כותב:

שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את אנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשהו, ופשוטו של מקרא עבדים שפחות שקנו להם כמו ׳עשו את כל הכבוד הזה׳ (שם לו) ׳וישראל עושה חיל׳ (במדבר כד) לשון קונה וכונס.

מבחינה למדנית, פירושו של רש״י יוצא דופן משום שהוא קודם כול הביא את המדרש ולא התחיל עם הפשט. הסיבה לכך נעוצה בקושי להסביר את הביטוי ״כל רכושם״ בפסוק. פשט הביטוי הוא שאברהם ושרה לקחו את כל אשר להם, כולל העבדים והשפחות שלהם. אם כן, מדוע הפסוק עושה הבחנה בין הרכוש לנפש שעשו בחרן? רק דרך המדרש ניתן להבין את כוונת הכתוב לאשורה. עבד נחשב לרכושו של בעליו, אולם ברגע שהוא נכנס תחת כנפי השכינה הוא משתחרר ועל־ידי השחרור הוא יוצא מגדר של רכוש. לכן עושה הכתוב הפרדה בפסוק בין הרכוש לנפש שעשו בחרן. נוסף על כך, רש״י מבקש ללמד אותנו מהיכן באו אותם גרים. פעם הם היו עבדים ושפחות שאברהם ושרה קנו.

דרך ארץ של התורה

עבדי האבות לא היו סתם עבדים. הם היו תלמידי חכמים ועליהם נאמר במדרש ״יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתם של בנים״.[60] הדרך ארץ המיוחדת של האבות קדמה לקבלת התורה על־ידי בני ישראל. מי שחסר את הדרך ארץ הזו, תורתו אינה תורת משה. תורת משה ניתנה לעם בעל דרך ארץ מיוחדת, היא דרך ארץ העברים. זהו תנאי מוקדם לקבלת התורה. כדי שתורת ישראל תהיה תורת ישראל, צריך ישראל קודם כול להתנהג כישראל.

זאת הסכנה הכרוכה בשיטה המכונה ״תורה עם דרך ארץ״,[61] כאשר לא מקפידים על דרך ארץ עברית, שורשית, מקורית, אלא מאמצים דרך ארץ של אומה זו או אחרת. בעבר חלק מן היהודים רצו לשלב תורה עם תרבות יוונית. מה יצא מכך? לפני כמאה וחמישים שנה ראו הם בתרבות הגרמנית הדרך ארץ האולטימטיבית. מה יצא מכך? היום יש הרואים בתרבות המערבית בכללותה הדגם לדרך ארץ הרצויה. האם זו הדרך ארץ העברית?

לכל אומה יש דרך ארץ משלה, המתאימה לה, בעלת ערכים משלה. זהו הגניוס של אותה אומה אולם לא של ישראל. יש דרך ארץ מיוחדת השייכת לתורה ולעם ישראל.[62] בשיחת עבדי האבות באה לידי ביטוי אותה דרך ארץ. לימודה והפנמתה הם בבחינת תנאי הכרחי לקיום אותנטי של תורת משה על־ידי הבנים.

בהקשר זה ברצוני להביא דרש על הפסוק ׳וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא׳.[63] לכל אומה יש דרך ארץ משלה, מספר ערכים שהם בבחינת התשתית הערכית של החברה שלה. גם לפְּלִשְׁתִּים הייתה דרך ארץ משלהם. דרך ארץ זו אינה יכולה להיות מאומצת לחלוטין על־ידי עם ישראל כאשר הוא יוצא ממצרים, מפני שעם ישראל הוא קרוב לה׳[64] ״כי קרוב הוא״. לכן הדרך ארץ של עם ישראל שונה לגמרי. הדרך ארץ של עם ישראל היא הדרך ארץ העברית, ירושה של האבות. לפני קבלת התורה, בגלל המצב הקשה של העם היוצא משעבוד ארוך, הייתה קיימת סכנה שעם ישראל יאמץ את דרך ארץ הפְּלִשְׁתִּים כערכי יסוד של החברה הישראלית. לכן החליט הקב״ה לסובב את העם מדרכו וללכת במדבר, לכיוון הר סיני. מצבו של העם לפי הדיאגנוזה של הקב״ה באותו דור היה ירוד כל כך מבחינה מוסרית עד שהיה ברור שבני ישראל לא יחזיקו מעמד אם הם יכנסו באופן ישיר לארץ כנען.

דרך אגב, מעניין לראות שהערבים הגרים בארץ ישראל היום, שהם צאצאי ישמעאל, אימצו לעצמם את השם ״פלשתים״ או ״פלשתינאים״ לפי הכינוי שהרומאים נתנו לתושבי ארץ ישראל אחרי שהם כפו את השימוש בשם ״פלשתינה״.[65] המעניין הוא ששורש המילה פלשתים הוא פ-ל-ש - כובש.[66] המדהים הוא שכל העולם מסכים לכך. כל העולם מתנגד לחזרה של עם ישראל לארצו. יש כאן יותר מחצי נחמה. אם באמת כל העולם נגדנו, אם השנאה מתגלה במלוא עוצמתה, אזי זה סימן שאנחנו באמת ישראל והצדק עמנו.

אי אפשר להיות בן ישראל ולהחזיק בדרך ארץ של אומה אחרת. אם אנו שוכחים מהי הדרך ארץ הראויה, אפילו אם אנחנו מקיימים מצוות, אין זו תורת ישראל. חסרה הנשמה, הפנימיות של אותה תורה. זו דרך הצדוקיות.[67] גם הצדוקים היו מדקדקים במצוות אולם הם בחרו לעצמם דרך ארץ אחרת, דרך ארץ יוונית.

כאשר מתקרבים אברהם ושרה למצרים, נעשה אברהם טפל לשרה. השינוי ביחס שבין אברהם לשרה הולך ומתחדד בכל השאלות הקשורות לעתיד התולדות, לדרך הרצויה להקים את עם ישראל, עד שהקב״ה אומר לאברהם.[68] ׳כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע׳. גם כיום כאשר מתעוררת שאלה על עתיד עם ישראל, עלינו לקבל החלטה לפי התורה האמִתית של ישראל היא בהתאם לדרך ארץ של האבות. ההלכה היא לפי שרה.

מידה מופרזת

סירובו של אברהם לקבל את הרכוש מידי מלך סדום הרשע, קשור לפרצוף של ישראל כעם - כזכר.[69] לא כך היא כנסת ישראל והשורש הוא שרה אימנו. בכל צומת חשובה בהיסטוריה של עם ישראל נעשה התיקון דרך נשים צדקניות.

סירובו של אברהם נובע מעצם היותו הצדיק האמִתי של מידת החסד, אולם אם בני ישראל מאמצים אותה, מחוץ לאיחוד המידות, היא מובחנת על־ידי רבי יוחנן כמידה מופרזת של חסידות.

אפשר לראות בה ענווה מופרזת, בלא גבולות, המתבטאת בהטלת ספק בזכותי לקבל את אותה הבטחה שהקב״ה הבטיח לי. היא לאמתו של דבר הטלת ספק בזהותי. כאשר אומר הקב״ה ליהודי ״אתה ישראל״ או ״אתה תירש את הארץ״ ואותו יהודי אומר בתגובה: ואתה, הקב״ה בטוח שאני ישראל? האם אתה בטוח שארץ ישראל שייכת שלי? האם יש לי מספיק זכות כדי לזכות בה? זו מידה מופרזת. זו מחלה!

במשך אלפיים שנה חלמו דורות של יהודים להגיע לארץ ישראל. הם דמיינו לעצמם את היום שבו יביא אותם הקב״ה לירושלים. כאשר סוף סוף הדבר קורה, חלק מן העם מתחיל להתלבט משום שהכול לא קורה כפי שציפה. קיימות הרי בעיות בדרך לארץ המובטחת. המציאות שונה מן האידאל, מן החלום בן אלפיים שנה. כל התגובות האלה שייכות לפרצוף הזכרי של ישראל.

אולם יש הבדל מהותי בין התנהגות אברהם אבינו ובין התנהגות אותם יהודים. כאשר אברהם שואל ׳בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה׳ אין אצלו כל חטא.[70] הוא הראשון, הוא תחילת התהליך. כראשון מותר לו לשאול שאלה כזו. יתרה מזו, הוא חייב לשאול זאת משום שהוא הצדיק האמִתי של מידת החסד. במה זכיתי לקבל מתנה? תשובתו של הקב״ה היא שיש סיבות. החטא מופיע כאשר יהודי כלשהו אחריו שואל את אותה השאלה. התשובה כבר ניתנה. אחרי היסטוריה של אלפי שנים, מי ששוב שואל ״במה אדע״ מגלה פגם באמונה שלו.

זאת ועוד, אברהם אינו ישראל. הוא תחילת הדרך המביאה ליעקב בנו של יצחק בנו של אברהם המקבל את השם ״ישראל״. אנחנו כבני ישראל מחויבים לתורת משה, היא ׳מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב׳,[71] ולא קהילת אברהם או קהילת יצחק. כאשר אנחנו בני ישראל מתנהגים ״כאילו״ אנחנו בני אברהם בלבד, אזי אנחנו חוטאים ולא ממלאים את תפקידנו.

בספר ״נפש החיים״, שער א,[72] מסביר רבי חיים מוולוז׳ין[73] כי אסור לבני ישראל לקחת כמודל לחיקוי סיפורי אבות משום שאנחנו, בני ישראל, צריכים להתנהג לפי השולחן ערוך הנובע מתורת משה. מי שמתיימר לומר ״מכיוון שאברהם עשה כך גם אני אעשה כך״ טועה.

חרדת היהודי

חרדה עמוקה תוקפת לא מעט יהודים כאשר הם מגלים את משמעות היותם יהודים, דהיינו ״אתם קרואים אדם״, ״בשבילי נברא העולם״.[74] מפאת גודל האחריות מנסים יהודים רבים לברוח מכך.

חכמי המוסר מדגישים שאסור להפריז במידה כלשהי חוץ ממידת הענווה, כמו שכבר נאמר בפרקי אבות: ״מאוד מאוד הוי שפל רוח״[75] משום שרק הקב״ה רשאי להיות בעל גאווה,[76] שנאמר ׳יְהוָה מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ׳. כאשר אומרים ליהודי שהוא ישראל שהתורה מדברת אליו, הוא נכנס לחרדה, לפחד ממש. האם בשבילי נברא העולם באמת? אם זו ענווה אמִתית, זו חסידות. אם תגובתו נובעת מספק ברמת הזהות, יש כאן מחלה הדורשת טיפול.

חולשה באמונה יכולה להתגלות דווקא אצל אנשים המוגדרים כצדיקים, כלומר המקיימים את המצוות. הם מוגדרים בגמרא כקטני אמנה:

מאי דכתיב (זכריה ד) כי מי בז ליום קטנות? מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא קטנות שהיה בהן שלא האמינו בהקב״ה.[77]

חולשה זו באמונה אינה נובעת מענווה יתרה אלא מספק ברמת הזהות או מספק בנוגע לדרך שבה מנהיג הקב״ה את עולמו.

הערות

[1] זוהר חלק א פו ע״ב

[2] ב״ר מא-ו

[3] לפי הזיהוי שחז״ל עושים בין יסכה לשרה, יוצא מן הפסוק (בראשית יא-כט) ״וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה״ שלוט הוא האח של שרה וגיסו של אברהם.

[4] בראשית יג-ח

[5] תנחומא, פרשה ויצא, סימן י: ... תדע לך שכל זמן שהיה אברהם דבוק ללוט לא היה הקדוש ברוך הוא נגלה עליו, כיון שפירש ממנו נגלה עליו, מנין א״ר אלעזר בן פדת משום רבי יוסי בן זמרה שנאמר (בראשית יג) וה׳ אמר אל אברם אימתי אחרי הפרד לוט מעמו...

[6] ראה בהרחבה מאמרו של הרב אשכנזי בצרפתית ״Le Salut du Juste״ בספר

״La Parole et L'Ecrit I״, עמ׳ 381.

[7] ראה נידה ל ע״ב: תהי צדיק ואל תהי רשע.

[8] התורה היא זו שקובעת אם מעשה מסוים הוא טוב - מצווה, או מעשה רע - עבירה. הצדיק הוא מי שמתנהג על־פי קביעה זו, כלומר מי שמקיים את מצוות התורה, גם כאשר יש ניגוד בין יצרו ובין הצו האלוקי (מתוך שיעורי הרב).

[9] ב״ר מא-ה: ׳ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט׳ רבי ברכיה בשם רבי יהודה ב״ר סימון אמר: בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם הותר הגזל היו אומרים להם רועי לוט כך אמר הקב״ה לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת ואברהם פרדה עקרה ואינו מוליד למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין אמר להם הקדוש ברוך הוא כך אמרתי לו לזרעך נתתי אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה והכנעני והפרזי אז יושב בארץ עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ.

ראה בהרחבה השיעור ״גילוי זהותו האמִתית של לוט״ בהמשך הספר.

אי אפשר להתעלם מן העובדה שכאשר אנחנו התחלנו לחזור לארץ ולהתיישב בה, הקפדנו דרך הקק״ל לקנות כל דונם של ארץ ישראל בחזרה, אף שזו ארצנו. התנהגות זו היא ההתנהגות של אברהם שחוזר לארצו של זקנו עֵבֶר, ובכל זאת אינו מוכן שהצאן שלו ירעה במרעה לא לו (מתוך שיעורי הרב).

[10] ראה ״שער הגלגולים״ מאת רבי חיים ויטאל, הקדמה לג: ... וגם לוט בן הרן, משרש הבל, ולכן ר״ת ואת ״לוט ״בן ״הרן, הוא הבל למפרע, כי לוט והרן שניהם משרש הֶבֶל ...

[11] בראשית ד-ב

[12] להרחבת הנושא ראה ספרו של הרב אשכנזי ״סוד העברי״, חלק א.

[13] ספר היצירה ו-ה: גם כל חפץ זה לעומת זה ברא האלהים, טוב לעומת רע. טוב מטוב, רע מרע. טוב מבחין את הרע, ורע מבחין את הטוב. טוב גנוז לצדיקים ורע לרשעים.

[14] ראה הרחבת הנושא בשיעור הבא.

[15] פרקי אבות ב-ב

[16] ראה תנא דבי אליהו, פרק י.

[17] הרב ישעיה הלוי הורוביץ (המכונה השל״ה הקדוש ע״ש ספרו ״שני לוחות הברית״) נולד בפראג בשנת 1558 לאביו רבי אברהם הלוי הורוויץ. הוא למד אצל ר׳ שלמה לוריא (מהרש״ל) ור׳ מאיר מלובלין (המהר״ם מלובלין). הוא שימש ברבנות כאב בית דין במקומות רבים בפולין, ליטא, גליציה, אוסטריה וגרמניה. בשנת 1621 הוא עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. אחר כך הוא עבר להתגורר בצפת ובטבריה, שבה נפטר ונקבר ב-1630. בתקופה זו הוא השלים את חיבורו ״שני לוחות הברית״, שנכתב כצוואה לבני משפחתו.

[18] ראה פירוש השל״ה הקדוש, פרשת לך לך: ... יקשה מאוד איך התחבר לרשע ולקח את לוט עמו. דבר זה תירץ בזוהר (ח״א עט ע״א) וזה לשונו: מאי חמא אברהם לדבקא עמיה לוט, אלא בגין דצפה ברוח הקודש דזמין למיפק מיניה דוד... וגאולה שתהיה על ידי משיח בן דוד הבא מלוט... וזהו סוד קלסטר פני לוט כפני אברהם וכמו שאברהם שהוא אדם גדול בענקים כן לוט בגמטריא אדם בסוד אד״ם דו״ד משי״ח. ולוט רצה להקדים בירושת הארץ כי חשב שהוא יורש את אברהם כמו שפרש״י ויהי ריב בין רועי וכו׳ והכנעני אז בארץ הסוד ארור כנען ואין לו חלק בארץ כך לוט בעת ההיא מקולל כי לוט לשון לטותא. ואף על פי שקלסתר פניו דומה לאברהם הוא כקוף בפני אדם ולא אדם ממש וזה יהיה עד ביאת דוד ומשיח ואז יאיר הקלסתר ולוט בגמטריא אדם בסוד אד״ם דו״ד משי״ח. ורמז גדול יש במה שאמר אברהם אבינו ללוט הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה. אמר לו למה אתה תריב חנם עבור ירושת הארץ כי לכל זמן יבא זמן שיהיה כל הארץ לפניך ושלך אתה נוטל ולא תאכל אותה פגה....

ראה ״נצח ישראל״ מאת המהר״ל, פרק לב.

[19] ראה השיעור ״אברם הוא אברהם״.

[20] ראה בראשית כ-טו. כאשר אבימלך אומר לאברהם ׳הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב׳ אברהם אינו מוחה. יתרה מזו, הוא כורת ברית אתו (פרק כא). המדרש קושר בין כריתת הברית והעקדה משום ששתי ההבטחות נאמרו יחד לאברהם. לכן אם הוא מוכן לוותר על ארץ ישראל, מבקש הקב״ה את יצחק בחזרה (מתוך שיעורי הרב).

[21] ע״פ ההגדה של פסח.

[22] דברי הימים ב, לו-כג

[23] דברים לב-ז

[24] ראה תנחומא פרשת לך לך, סימן ט.

ראה ב״ק צז ע״ב: ואיזהו מטבע של אברהם אבינו? זקן וזקינה מצד אחד, ובחור ובתולה מצד אחר, שכן מעשה האבות ומעשה הבנים הם שני צדדי המטבע. עיין במכתב אליהו ח״א, עמ׳ 10: שכן מעשה האבות ומעשה הבנים הם שני צדדי המטבע.

[25] בראשית יב-ה

[26] סנהדרין יט ע״ב: שמואל בר נחמני א״ר יונתן כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו שנאמר (במדבר ג) ואלה תולדות אהרן ומשה וכתיב ואלה שמות בני אהרן לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו.

[27] דברים כא-יב

[28] בראשית ב-ג

[29] ב״ר יא-ו

[30] ראה גם תנחומא פרשת שמיני, סימן ט: ... שכל מעשה ששת ימי בראשית, צריכים עשייה אחרת, כגון חטים צריכין לטחון, החרדל צריך להמתיק, התורמוס צריך להמתיק.

[31] בראשית ה-ב

[32] יבמות סא ע״א. ראה בדברי התוספות ד״ה ״ואין״ וגם ב״ק לח ע״א ד״ה ״אלא האדם״ דבר ר״ת: דיש חילוק בין אדם להאדם.

[33] כאשר בא איש נכרי להתגייר, הדמות המוצעת לו כדגם צריכה להיות דמותו של אברהם וכאשר מדובר באישה נכרייה הדגם צריך להיות שרה. לא בכדי מכונה גר ״בן אברהם״ וגרה ״בת שרה״. אסור להציע לנשים המבקשות להתגייר את הדמות של אברהם כדגם משום שהדבר מביא לידי סיבוכים רבים (מתוך השיעור).

[34] זוהר חלק א, (לך לך) עט ע״ב

תרגום לפי פירוש הסולם: א״ל רבי אבא: אם היה כתוב והנפש אשר עשו בחרן הייתי אומר כן אלא ואת הנפש כתוב, המלה ׳את׳ באה לרבות זכותן של כל אלו הנפשות שהיו הולכות עמו (וע״כ עבר אברהם בארץ בלי פחד), כי כל המזכה את האחר אותה הזכות עומדת לו ואינה סרה ממנו. מאין לנו זה כי כתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן הזכות של אלו הנפשות היתה הולכת עם אברהם.

[35] בראשית יז-ה

[36] נדרים לב ע״א: אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? ... ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך וירק את חניכיו ילידי ביתו.

[37] בראשית טו-ח

[38] ראה השיעור על סיבת הגלות ב״סוד מדרש התולדות״ חלק ב.

[39] יבמות מז ע״ב: דא״ר חלבו קשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיהו יד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ראה גם קידושין ע ע״ב ופירוש התוספות במקום.

[40] דברים י-יט 

[41] ויקרא יט-יח

[42] דברים ו-ה. ראה ספר המצוות להרמב״ם, מצוות עשה ג.

[43] יש דעה האומרת שהם נשארו בשכם, כי רק אברהם, שרה ולוט מגיעים למצרים.

[44] ראה שמות לב-י: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

[45] ראה פרקי דרבי אליעזר, פרק מא. ראה שבת קמו ע״א: ... א״ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א״ל אע״ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה׳ אלהינו ואת אשר איננו פה וגו׳.

[46] ראה שבת פח ע״א, יבמות מו ע״ב. ראה רש״י ביבמות מו ע״א ד״ה ״באבותינו שמלו״: ויצאו מכלל בני נח לקבל התורה ולקבל פני שכינה.

[47] ראה סנהדרין מד ע״א: אמר רבי אבא בר זבדא אע״פ שחטא ישראל הוא.

[48] בראשית יב-ה

[49] בראשית טו-יד

הנושא עד כדי כך חשוב שרש״י בד״ה ״דבר נא״ בשמות יא-ב מביא את דברי הגמרא במסכת ברכות ט ע״א: אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם ״ועבדום וענו אותם״ קיים בהם ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ לא קיים בהם.

[50] ראה פירוש המזרחי: לא כשאר רכוש שבמקרא המורה על קנין, כי זה הממון שהשאילום וינצלו אינו מקניינם.

ראה גם ״גור אריה״ מאת המהר״ל: פירוש אינו כמו שאר רכוש במקרא, דפירוש שהרויחו על ידי משא ומתן, וכאן לא היה משא ומתן, אלא פירוש ״בממון גדול״.

[51] ראה ״תורה אור״ מאת האדמו״ר הזקן, פרשת בו, ס-ג.

[52] ראה סוטה יא ע״ב לגבי ביזת מצרים וביזת הים.

[53] שמות ג-כב: ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

ראה במדבר רבה יג-כ: ... למה היו מקצת הכלים של כסף ומקצתן של זהב לומר לך האחרונים שהיו של זהב כנגד ביזת הים שכשם שהזהב נחמד ויקר מן הכסף כך היתה ביזת הים גדולה משל מצרים ועל אלו ואלו נאמר (שיר א) תורי זהב נעשה לך זו ביזת הים עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים וכה״א (יחזקאל טז) ותבאי בעדי עדים בעדי זו ביזת מצרים עדים זו ביזת הים הוי מלאה קטרת שכל ישראל נתמלאו מהם כסף וזהב וכל מיני בשמים וכה״א (שיר ד) שלחיך פרדס רמונים נרד וכרכום קנה וקנמון הוי מלאה קטרת.

[54] ראה ״לקטוי שיחות״ חלק ג, שיחת ליל ב׳ דחג הפסח, ה׳תשח״י מאת האדמו״ר מליובאוויטש (עמ׳ 1020): ״בארץ לא להם״ מיותר בפסוק כי כבר נאמר ״כי גר יהיה זרעך״ אלא צריך להבין את הפסוק כאילו כתוב ״כי גר יהיה זרעך בארץ - לא להם״ כלומר המטרה היא לא למרק את החטאים של ישראל אלא לברר את הניצוצות שבמצרים. וזהו ״ועבדום וענו אותם ... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ - ״ועבדום״ יעבידו את מצרים, ״וענו אותם״ יעשו את המצרים לעניים כי יקחו מהם את כל הניצוצות, כמו שנאמר ״וינצלו את מצרים״ שעשאוה כמצולה שאין בה דגים ומצודה שאין בה דגן (ראה ברכות ט(, ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ הוא רכוש הניצוצות שיבררו במצרים.

[55] בראשית יד, כא-כד

[56] בראשית יב-ב

[57] נדרים לב ע״א

[58] שמות יא-ב: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

[59] פסחים פז ע״ב

כל זאת כמובן לפי תנאי ההלכה. אולם במהלך הגלות שכחנו שלפי אותה הלכה יש מספר רמות של גיור (ראה אנציקלופדיה תלמודית - ערך גר. למשל, גר תושב המקבל לפני בית דין לקיים שבע מצוות בני נח, וכן המקבל את השלטון היהודי על ארץ ישראל (ראה ע״ז סד ע״ב)). כעת אנחנו מכירים רק את הרמה של גר צדק (מתוך השיעור).

[60] ב״ר (חיי שרה) ס-ח: א״ר אחא יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים פרשתו של אליעזר שנים וג׳ דפים הוא אומרה ושונה ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא.

[61] מייסד שיטה זו הוא הרב שמשון בן רפאל הירש ז״ל (1888-1808). הרב הירש יסד את הקהילה הנפרדת בפרנקפורט ״עדת ישורון״, וקמו לו מתנגדים חריפים בתוך העולם האורתודוקסי בגרמניה עצמו ובראשם הרב זליגמן במברגר ז״ל (1878-1807). הרב במברגר הורה לתלמידיו להישאר בקהילות הכלליות כל עוד ניתנים לאורתודוקסים צרכיהם בלי התערבות הרפורמים.

[62] בשיעוריו על ״המספד בירושלים״ כותב הרב אשכנזי שיש שלוש מדרגות: דרך ארץ, אורח דארעא המאפיין את הזהות היהודית ודרכה של תורה - ראה עמ׳ 92.

[63] שמות יג-יז

[64] ראה דרשות חת״ם סופר - דרשות לפסח, עמ׳ רעה: כי קרוב ה׳ ית׳ עם עם קרובו ישראל.

[65] ממתי ערבים ראו את עצמם כפלשתים? אתם יודעים שעד להקמת המדינה לא היו משתמשים בשם הזה ״פלסטינה״ בעולם אלא בהקשר ליהודים דווקא! היו אומרים ליהודים: חזרו לפלסטינה! (מתוך השיעור)

[66] השם ״פְּלִשְׁתִּים״ מוזכר לראשונה בספר בראשית י, יג-יד: וּמִצְרַיִם יָלַד אֶת לוּדִים וְאֶת עֲנָמִים וְאֶת לְהָבִים וְאֶת נַפְתֻּחִים. וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים וְאֶת כַּפְתֹּרִים. רש״י במקום אומר בשם ב״ר: שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים.

הפלשתים פלשו מכפתור (המזוהה עם האי כרתים או לחלופין עם האי קפריסין) כפי שמסופר בספר דברים ב-כג: וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. בספר ירמיהו מז-ד, הם מתוארים גם כן כיוצאי כפתור: שְׁאֵרִית אִי כַפְתּוֹר (ראה גם ספר עמוס ט-ז).

לפי המקובל היום בארכיאולוגיה, הפלשתים מוזכרים כגויי הים שלחמו ברעמסס השלישי בתחילת המאה הי״ב לפני הספירה.

השם ״פלשתינה״ ניתן לארץ ישראל על־ידי אדריאנוס קיסר, שרצה למחוק את זהותה היהודית של הארץ לאחר מרד בר כוכבא, וכינה אותה על שמם של הפלשתים.

[67] ראה מאמרו של הרב אשכנזי ״מאי חנוכה, תורת האב ותורת הרב״ גיליון כסלו תשנ״ח - עטרת כהנים.

[68] בראשית כא-יב

[69] כאשר מגיעים אברהם ושרה למצרים ושרה נלקחה לבית פרעה נאמר: לְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים (בראשית יב-טז). רש״י בד״ה ״ולאברם היטיב״ מסביר ״פרעה בעבורה״, כלומר הקב״ה הוא זה שהטיב לאברהם אבל דרך פרעה. פרעה משמש צינור שדרכו הקב״ה נותן. תגובתו של אברהם במקרה הזה שונה משום שהוא כן מקבל את הרכוש הזה. זה החידוש שעולה מסוף הפסוק: ויהי לו צאן ובקר וכו׳. חלה התקדמות אצל אברהם והוא מתחיל להבין שההשגחה גם נותנת בדרך לא דרך (מתוך השיעור).

[70] הרב דן בנושא הזה בהרחבה בשיעור על סיבת הגלות בכרך ב׳ של ״סוד מדרש התולדות״.

[71] דברים לג-ד

[72] ראה פרקים כא-כב.

[73] רבי חיים מוולוז׳ין (1821-1749), מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה, שימש רב העיירה וולוז׳ין. הוא המייסד של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז׳ין ״אם הישיבות״.

[74] ראה סנהדרין לז ע״א.

[75] פרקי אבות ד-ד: רבי לוויטס איש יבנה אומר מאוד מאוד הוי שפל רוח שתקוות אנוש רימה.

[76] תהילים צג-א

[77] ראה סוטה מח ע״ב.

בני עֵבֶר

פרשת נֹחַ מסתיימת בתולדות תֶּרַח, מצאצאי עֵבֶר, נינו של שֵׁם בן נֹחַ, אחי יֶפֶת הגדול[1] וביציאת משפחת אברהם מאור כשדים והגעתם לחרן. לתֶּרַח נולדו שלושה בנים, אברהם, נָחוֹר והָרָן, עוד בהיותו באור כשדים:

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט

וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים

וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה

וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם

וַיִּהְיוּ יְמֵי תֶרַח חָמֵשׁ שָׁנִים וּמָאתַיִם שָׁנָה וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן

בראשית יא, כז-לב

אברהם, בשונה מאחיו, מכונה אברהם העברי, כמו בפסוק ׳וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם׳.[2] תואר השם ׳הָעִבְרִי׳ בא לציין, לפי הפשט, את ייחוסו של אברהם וצאצאיו כבני בניו של עֵבֶר,[3] ולא עירקי־כשדי שבאופן מגי, פתאום, הפך להיות עברי. כך ניסו להרגיל אותנו לחשוב, במשך דורות רבים, חלק מן ההיסטוריונים הגויים.

בני עֵבֶר הם אומה עתיקה[4] - האומה העברית דאז. עֵבֶר אינו סתם עוד שם בשלשלת הדורות שהתורה מספרת עליהם בקיצור נמרץ בפרקים י-יא בחומש בראשית. הוא נביא.[5] הוא קורא לבנו פֶּלֶג על שם העתיד ׳כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ׳. מה הוא תוכן הנבואה של עֵבֶר? עֵבֶר חי בדור הפלגה, והוא מוטרד מהתפלגות העולם, מהתפצלות הזהות האנושית הקמאית לשבעים זהויות שונות, חלקיות. עֵבֶר זוכר את האחדות הקמאית והוא אינו מוכן להסתפק במצב החדש.

היכן גרו בני עֵבֶר? יש תשובה ברורה בחומש בראשית, בפרק מ פסוק טו, כאשר יוסף אומר לפרעה ׳כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים׳. ברור שפרעה מבין את דברי יוסף ויודע מהי ארץ העברים והיכן היא נמצאת משום שאין דברי שקר בתורה.[6] ארץ כנען הייתה ידועה מקדמת דנן לכולם, כולל פרעה ושריו כארץ העברים.

נוסף על כך, התורה טורחת בסוף פרק י לציין את מקום מושבם של בני עֵבֶר, פֶּלֶג ויָקְטָן. היא גם מציינת באופן חריג את גבול הכנעני. כל זאת למה? מפני שבינתיים הארץ הזו נכבשה על־ידי אותם כנענים,[7] כפי שלומדים בפירוש בחומש בראשית פרק יב, פסוק ו: ׳וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ׳. כדי שלא נטעה, מדגיש רש״י במקום שהכנעני ״היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שֵׁם, שבחלקו של שֵׁם נפלה כשחילק נֹחַ את הארץ לבניו שנאמר ׳ומלכי צדק מלך שלם׳ לפיכך ׳ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת׳ עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שֵׁם״.[8]

שאלה: למה הארץ נקראת ארץ כנען אם היא ארצו של שֵׁם?

תשובה: מעבר לעובדה שכנען בא כפולש לארצו של שֵׁם, יש לפי תורת הקבלה משמעות עמוקה, מיוחדת למושג ״ארץ כנען״ כשם של ארץ ישראל, אולם זוהי קבלה ואין כאן המקום להאריך. רק בקצרה אגיד ששם העצם של ארץ ישראל הוא ארץ כנען. השם ״ישראל״ הוא השם של העם. השם ״ארץ כנען״ מוסבר בתורת הקבלה כסוד ההכנעה.[9] צריך להכניע את החומר.

מכל מקום השם של ארץ ישראל הוא ״הארץ״[10] והוא אופייני ויחידאי ללשון הקודש, כפי שאנחנו רואים בפסוק עצמו ׳וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ׳.

בשלב זה של הסיפור המקראי אנחנו מוצאים את משפחתו של אברהם באור כשדים ועצם נוכחותה שם מעלה מספר שאלות: מדוע דווקא באור כשדים? מה קרה עם שאר בני עֵבֶר? מכיוון שאנחנו פוגשים משפחה אחת בלבד מכל האומה העתיקה הזו, ניתן להגדיר אותה כשריד האחרון של העברים. זה גם הדיוק של רבי נחמיה במדרש:

רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר׳ נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי: שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי.

בראשית רבה, פרשה מב-ח

״שהוא מבני בניו של עבר״. מדוע רבי נחמיה ראה צורך במדרש לציין את פשט הכתוב? כוונת רבי נחמיה לומר שהיה עם שלם של עברים באותה גלות באור כשדים וכולם נאבדו. מי יצא? רק משפחת אברהם אבינו. רק הם נשארו ״מבני בניו״ של עֵבֶר. הם שארית הפליטה ממש. כל השאר הלכו לאיבוד משום שהם התבוללו או סבלו משואה איומה מצד נִמְרוֹד, כפי שאנחנו לומדים מהדרש המפרש את השם ״אור כשדים״ ככבשן האש.[11] כך עלינו להבין את דברי רבי נחמיה.

אחרי שהכנעני כבש את הארץ, חיו אותם עברים בגלות, דווקא בציוויליזציה החשובה ביותר באותו זמן והם הפכו להיות ספקי האידאולוגיה העיקריים של אותה תרבות, כפי שניתן ללמוד מן המדרש המתאר את עיסוקו של תֶּרַח, אבי אברהם, כבעל חנות צלמים.[12] אותם צלמים, אותם פסלים מייצגים אידאולוגיות שונות.[13]

במהלך ההיסטוריה צצה מדי פעם בפעם אידאולוגיה חדשה ובלא מעט מקרים הממציא היה יהודי בעצמו, כדוגמת האידאולוגיה המרקסיסטית במאה התשע־עשרה. גם במאה העשרים נולדו אסכולות פילוסופיות חדשות בהשפעת עבודותיו של זיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה, אלפרד אדלר מייסד הפסיכולוגיה האינדיווידואלית וקלוד לוי־שטראוס שפיתח את הסטרוקטורליזם כשיטה להבנת החברה והתרבות האנושית. אי אפשר להתעלם מן העבודה שכל פעם, מחדש, תולים היהודים תקוות גדולות באידאולוגיה חדשה, וזאת משום שהם מזהים בה ניצוץ של תקווה אמִתית, המזכירה להם את חזון נביאי ישראל.[14] ותמיד, אחרי זמן מה, באה האכזבה כאשר אותם יהודים מבינים שהאידאולוגיה החדשה אינה עומדת בציפיותיהם.

המדרש טורח להדגיש מיד את הסכנה הכרוכה באימוץ אותן אידאולוגיות, והיא סכנת איבוד הזהות העברית, כאשר הוא מדגיש שתֶּרַח אינו רק ספק של צלמים אלא הוא הפך להיות בעצמו עובד של אותם צלמים. במינוחים של היום היינו אומרים שיש כאן סכנה של התבוללות, של טשטוש הזהות, ובמקרים הקיצוניים ביותר, אף של השתמדות.

עזיבה יזומה של הגלות

מה הביא את בני משפחת אברהם לעזוב את אור כשדים? המדרש מציין שתי סיבות עיקריות לכך: סכנה פיזית וסכנת ההתבוללות. הרן מת באור כשדים והמדרש מתאר את נסיבות מותו - הוא הושלך לכבשן האש. על רקע הסכנות הללו, ואף שלא קדמה ליוזמה זו כל התגלות אלוקית, כל ציווי מן הקב״ה, מיוזמתם הם, החליטו בני משפחת אברהם, פליטי האומה העברית דאז, שהגיע הזמן לחזור למקומם, לארצם. כך עולה מפשוטו של מקרא בהתאם לסדר המקראות:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם[15]

הזוהר מדגיש שאברהם היה היוזם של המהלך כולו:

תא חזי מה כתיב ׳ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו׳, ויצאו אתם מאור כשדים׳, ויצאו אתם?! אתו מבעי ליה!, דהא כתיב ויקח תרח וגו׳, מאי ׳ויצאו אתם׳? אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה נפקו, דאינון הוו עקרא למיפק מגו אינון חייביא, דכיון דחמא תרח דאברהם בריה אשתזיב מגו נורא, אתהדר למעבד רעותיה דאברהם, ובגין כך ויצאו אתם, תרח ולוט.[16]

המטרה המוצהרת היא להגיע לארץ כנען. אין צורך בצו אלוקי כדי שאברהם יֵדע שעזיבת הגלות פירושה חזרה לארץ ישראל.[17] המדרש משחזר את מהלך המסע ומסביר שבני המשפחה, כולל תֶּרַח אבי אברהם, אף ביקרו בארץ כנען, לפני שהם התיישבו בחרן:

בן שבעים שנה היה אברהם אבינו כשיצא לארץ כנען והיה חמש שנים הולך ושב מחרן לארץ כנען ולאחר שבעים וחמש שנים ישב לו בארץ כנען ולא יצא משם לעולם, הדא הוא דכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן.[18]

במהלך הביקור הזה בארץ, קיבל אברהם את הנבואה של ״ברית בין הבתרים״.[19] אחרי פרשה זו חזרה כל המשפחה לחרן ותֶּרַח החליט להישאר שם.[20] אז בהיותם בחרן אמר הקב״ה לאברהם ״לך לך״.

יציאה לעומת הליכה

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ

בראשית יב-א

השוואה בין הפסוק הזה לפסוק מסוף פרשת נֹחַ המתאר את עזיבת אור כשדים ׳וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׳[21] מראה שיש מספר הבדלים מהותיים בין שני הפסוקים. ההבדל הראשון הוא שבבסוף פרשת נֹחַ, משתמשת התורה במילה יציאה ואילו בפרשת לך לך, משתמשת התורה במילה הליכה. היות ששני פסוקים אלו מתארים לכאורה את עזיבת אברהם את אור כשדים, עלינו לשאול את עצמנו מדוע משתמשת התורה במילים שונות? האם השינוי הזה הוא בעל משמעות? ההסבר הפשוט הוא שהביטוי ״ויצאו״ בא לציין את הבריחה מפני הסכנה הפיזית שהם היו נתונים בה באור כשדים.[22]

ההבדל השני הוא שבסוף פרשת נֹחַ נאמר בפירוש שמטרת המשפחה היא להגיע לארץ כנען, ואילו בפסוק הפותח את פרשת ״לך לך״ אין ציון של מקום המשמש כיעד ההליכה אלא אמירה כללית מצד הקב״ה ׳אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳, ובלשון עתיד. האם יש כאן הנחה סמויה שמדובר באותו מקום? אם כן, מה החידוש באמירה זו ׳אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳? לשאלות אלו עונה מדרש זה:

אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב ׳לך לך׳ ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השניה או הראשונה? ממה דכתיב (בראשית כב-ב) ׳אל ארץ המריה׳ הוי השניה חביבה מן הראשונה.

בראשית רבה, פרשה לט-ט

המדרש מחדש, דרך האנלוגיה שהוא עורך בין שני המופעים של הביטוי ״לך לך״ בתורה, שיש אכן יעד מוגדר מאוד וברור להליכתו של אברהם, מעבר ליציאה־הצלה מאור כשדים מפאת הסכנה. לא מדובר ביציאה־בריחה סתמית, בלא תכלית אלא בהגעה להר המוריה.

מבחינה למדנית עושה המדרש שימוש בכלל ״סופו מורה על תחילתו״[23] באופן הזה: מכיוון שבסופו של דבר מגיע אברהם להר המוריה, מעצם הגעתו לשם אנחנו לומדים שהמוטיבציה האמִתית של יציאת אברהם אבינו מאור כשדים הייתה כבר הר המוריה, ולא סתם חזרה לארץ כנען ככנעני. לא הגירה ממדינה למדינה מפני הסכנה ואימוץ מלאכותי של נתינות אותה מדינה אלא חזרה למולדת ולזהות העברית המקורית. זה פשט המקרא שהמדרש מבקש לחשוף לפנינו.

במהלך הזה מגלה המדרש ממד חדש לגמרי, מעבר לפשט הפסוק, שהוא רלוונטי מאוד לדור שלנו. זאת דוגמה קלסית של שיטת המדרש החושף משמעות היסטורית־אקטואלית־עכשווית למאורע שהתרחש בעבר, כפי שהמקרא מספר אותו. במילים אחרות, נוכל לומר שהמדרש חושף את הסוד הטמון בפשט הפסוק.

במילים של ימינו היינו מנסחים את השאלה של המדרש כך: האם מספיקה ציונות פוליטית בלבד, שכל מטרתה היא להקים מדינת מקלט לעם נרדף כדי להינצל מן הפוגרומים, מן האנטישמיות?

תשובת המדרש היא שיציאה לשם הצלה בלבד אינה מספיקה. צריך להגיע להר המוריה, לניסיון העקדה.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה

בראשית כב, א-ב

אברהם אבינו עובר עשרה ניסיונות במהלך חייו,[24] כדי לברר ולאמת אם הוא באמת מסוגל לחשוף את הזהות העברית הטמונה בו, ולהתגלות כצדיק האמִתי של מידת החסד, שהיא המידה הראשונה שצריכה להתגלות בפועל, במציאות, בדרך לבניית הזהות הישראלית על־ידי האבות אברהם, יצחק ויעקב. בהר המוריה מתבררת סופית זהותו האמִתית של אברהם. כאשר התברר שאברהם עמד בניסיון הזה, התברר בדיעבד שזהותו אמִתית: הוא אכן הצדיק של מידת החסד, אולם לא של מידת החסד בלבד, מנותקת משאר המידות. הוא הצדיק של מידת החסד המחוברת לאיחוד המידות, ובייחוד למידת הדין. זאת הייתה מטרת הניסיון הזה. ׳וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם׳.[25] האלוקים - רמז למידת הדין.

מעשה העקדה הוא סוף ההתגלות של הקב״ה לאברהם, ושיא ההתגלות אל אברהם:[26]

כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו

וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי

התהליך שהתחיל ביציאה מאור כשדים והגיע לשיאו בהר המוריה הצליח. אברהם הוא באמת הצדיק של מידת החסד, וממנו יכול לצאת יצחק, הגיבור של מידת הדין. אחרי ניסיון העקדה אין גילוי נבואי נוסף לאברהם והתורה עוברת לשלב הבא בבניית הזהות העברית, ליצחק.

״האבות הן הן המרכבה״[27]

יש לכל אומה בדרך כלל דמות הנחשבת לדמות המייסדת. עם ישראל מיוחד בכך שיש לו שלושה אבות, אברהם, יצחק ויעקב.[28] התורה מספרת את סיפור חייהם של האבות בשלושה שלבים רצופים של בירור וגילוי הזהות העברית שהייתה טמונה במשפחת אברהם. בכל שלב מתקיים בירור: אברהם ולא לוט, יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עֵשָׂו. הצדיק נבחן על אמִתות מידתו, כדוגמת אברהם הנבחן תשע פעמים מול מידת החסד ופעם אחת מול המידה ההפוכה, בניסיון העקדה.

הצדיק האמִתי של ישראל הוא הצדיק של איחוד המידות. הוא מאחד את החסד והדין, שני הפכים קוטביים. זאת מידתו של יעקב אבינו המקבל את השם ישראל. אברהם ויצחק הם רק תחילת התהליך של גילוי המידות בעולם ויש חשיבות לסדר הגילוי - קודם כול חסד ומתוכו צריך לבוא הגילוי של מידת הדין. אברהם מסמל את מידת החסד ויצחק את מידת הדין. אולם אברהם וגם יצחק אינם הצדיקים של מידה אחת בלבד, וכל אחד מהם נדרש לעמוד בעשרה ניסיונות. עד הניסיון האחרון נבחן כל אחד לפי המידה העיקרית שלו, אברהם נבחן ט׳ פעמים נגד מידת החסד ויצחק ט׳ פעמים נגד מידת הדין. הניסיון העשירי של כל אחד מהם הוא נגד המידה ההפוכה, לדעת, לְאַמֵת אם הם באמת צדיקים שיכולים להוליד בסופו של התהליך את ישראל. לכן בפעם העשירית נבחן אברהם נגד מידת הדין וברגע שמתברר שהוא אכן גם יְרֵא אלוקים, הוא הופך להיות ראשון האבות של עם ישראל. אם, חלילה וחס, היה נכשל, ומתברר כצדיק של מידת החסד בלבד, מנותקת משאר המידות, התורה לא הייתה מספרת דבר וחצי דבר על אודותיו, והתולדות היו עוברות דרך מישהו אחר.

אנשים רבים חושבים בטעות שאברהם ויצחק הם כבר ״ישראל״. כבר מגיל הגן, הרגילו אותם לראות באברהם, ביצחק וביעקב, בכולם צדיקים, בכולם ״יהודים״, והם אינם מסוגלים להבחין בתהליך שהתורה מספרת עליו. כך קורה למי שלומד את התורה ״בדיעבד״ כאשר הוא כבר יודע את סוף התהליך. אברהם ויצחק הם מ״ישראל״ למפרע מיעקב, ורק כאשר מקבל יעקב אבינו את השם ישראל, מתברר שגם הם מישראל. זהו פשט הפסוק ׳יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם׳.[29]

לפי התפיסה של אותם טועים, גם עם ישראל מחויב המציאות. קביעה זו אינה תואמת את המסופר בתורה. עם ישראל מופיע על רקע הכישלון של מגדל בָּבֶל והתפצלות האנושות לע׳ אומות. ישראל אינו נמנה עם אותם ע׳ אומות. ישראל הוא האומה השבעים ואחת שבאה לתקן, להחזיר, לחדש את האחדות שנאבדה בדור הפלגה. העניין המעסיק את התורה, דרך סיפור התולדות, הוא מי ראוי במציאות לקבל את השם ישראל, מי ראוי להיות המייסד של אותה אומה מיוחדת שחולמת על האחדות האבודה.

לכן מתחילת חומש בראשית, מחפשת התורה מי בהיסטוריה, במציאות, ראוי לקבל את השם ״ישראל״. זה כבר נרמז במילה הראשונה של התורה עצמה ״בראשית״: בראשונה ראה אלוקים שיקבלו ישראל תורה.[30] השאלה היא מי יהיה במציאות אותו ישראל?

אותו ישראל נותן משמעות להיסטוריה של העולם כולו, לתולדות האדם. הנכונות והמוכנות של ישראל לקבל את התורה נותנות ערך לבריאת העולם. יש סיבה ותכלית לבריאת העולם.

משימתו של ישראל מבחינת ׳וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ׳[31] היא לאחד את כל המידות ההפוכות והמנוגדות זו לזו, כדי לבנות חברה המקיימת בו־זמנית מידות אלה, כמו חסד ודין, אף שהן סותרות זו את זו. הן סותרות מכיוון שכאשר אני עסוק בחסד, אני עלול לפגוע במידת הדין, וכך להפך.

שאלנו מדוע יש צורך בג׳ אבות ואי אפשר להסתפק באב אחד. ניקח לדוגמה את אברהם אבינו. אברהם מתגלה כחסיד של מידת החסד. חברה יכולה, לפחות ברמה התיאורטית, לבסס את החוקה שלה על־פי ערך מסוים, בודד, כמו החסד. בכוחו של האדם, לבד, בלא כל התגלות, להמציא ״תורה״, קודקס של חוקים ומוסר־אתיקה שיהיו כביכול כל כולם חסד.[32] היו ניסיונות כאלו בהיסטוריה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הנצרות המצהירה שזו תכניתה. אולם הניסיונות נכשלו משום שחסד המנותק משאר המידות, מביא בסופו של דבר לחסד של הסטרא אחרא. חסד בלא גבולות מצדיק כל פשע ומוכן להגן על כל פושע ועוולה מוסרית.[33]

לכן אי אפשר להסתפק באב אחד. חסרה המידה הנגדית האמורה לשים גבולות ברורים למידה ההפוכה. מול מידת החסד צריכה להתייצב מידת הדין. אולם לא סתם מידת הדין אלא מידת הדין היוצאת ממידת החסד דווקא. יצחק שאינו בנו של אברהם, אינו יצחק של התורה משום שאותה סכנה קיימת בצד מידת הדין: המצאת ״תורה״ שהיא כולה דין. היו גם ניסיונות כאלו, למשל, דת האסלאם שמכירה את הבורא דרך מידת הדין בלבד.

על ישראל מוטלת המשימה לאחד את אותם הפכים שנראים לבן אנוש מנוגדים ומתנגשים באופן בלתי פתיר. האדם אינו מסוגל בכוחות עצמו, דרך שכלו בלבד, להמציא תורה שמאחדת באמת את כל המידות ומאפשרת לבנות חברה שבה מתקיימות בבת אחת כל המידות. לכך צריך גילוי אלוקי - תורה מן השמים. זהו תפקידו המיוחד של אותו ״ישראל״ שהתורה מדברת עליו מהתחלה.

כדי לבנות נכון את הזהות הישראלית יש צורך בג׳ אבות ובסדר מסוים בגילוי אותן המידות: קודם כול החסד דרך אברהם, אחר כך הדין דרך יצחק, ורק אחר כך האיחוד של החסד והדין כדי להגיע לאמת, דרך יעקב. יש חשיבות עליונה לסדר גילוי המידות משום שאם מתחילים עם גילוי מידת הדין, אי אפשר להגיע לחסד. זה נרמז במילה חד״ר - נוטריקון של חסד, דין, רחמים.[34]

גם בנוגע למטרת התורה נאמרים דברים לא מדויקים. מטרת התורה היא הקדושה, לא הקניית הנימוסים או איזו דרך ארץ בסיסית. ״קדמה דרך ארץ לתורה״.[35] תורת משה ניתנה לעם בעל דרך ארץ מיוחדת, היא דרך ארץ העברית. זהו תנאי מוקדם לקבלת התורה. כדי שתורת ישראל תהיה תורת ישראל, צריך ישראל קודם כול להתנהג כמו ישראל. ההתנהגות הזו נלמדת מן האבות דווקא.

הקדושה מתחילה להופיע כאשר מתגלה יעקב כאיש של מידת האמת.[36] מידת החסד לחוד, מנותקת משאר המידות, או מידת הדין לחוד, מנותקת משאר המידות, הן אמנם מידה אמִתית מן המידות, אולם עדיין לא מדובר בקדושה. הקדושה מתגלה באיחוד המידות.

מי יהיה בהיסטוריה אותו צדיק של מידת האמת, אותו ישראל? התורה מספרת את כל התולדות מן אדם הראשון, דרך נֹחַ עד אברהם, יצחק ויעקב כדי להסביר לנו מדוע היא מדברת דווקא אל בני ישראל, ומהי משימתם: לבנות חברה מושתתת על איחוד המידות. זו הקדושה האמִתית. סיסמת ישראל היא האחדות.

התורה רומזת על הניסיונות הכושלים שהיו עד אברהם בפרשיות בראשית ונֹחַ. בא אברהם ומתגלה כחסיד האמִתי של מידת החסד. כאן מתחיל תהליך בניית זהותו של ישראל והוא מסתיים עם יעקב המקבל את השם ״ישראל״.

שאלה: האם אפשר לומר על אברהם שמנתק את עצמו מן המשפחה שהוא בריאה חדשה?

תשובה: אברהם אבינו הוא התחלת מציאות העולם.[37] הוא ״גדול בענקים״,[38] הוא ״אברהם אוהבי״.[39] ישראל הוא ״עם נברא״,[40] לפי לשון הפסוק ׳תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ׳. הכול מתחיל עם אברהם אולם רק למפרע, כאשר מקבל יעקב אבינו את השם ישראל, זהותו של אברהם עצמו מתגלית כזהות אמִתית, מאומתת וכך לגבי יצחק.

אברהם יְרֵא אלוקים

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו, ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו.[41]

רש״י בפירושו למשנה זו מצטט את דברי האגדה המסבירה ש״נתנסה אברהם אבינו בי׳ ניסיונות כנגד י׳ מאמרות שבהם נברא העולם וללמדך שהכל בזכותו עומד״. הנברא נבחן[42] כנגד י׳ ערכי יסוד שבבסיס תכנית הבורא עבור עולמו, והנברא צריך להצדיק את קיומו. הנבראים מקבלים בחינם, מלכתחילה, בלא כל זכות, את היש שלהם, את חייהם מאת הבורא. במהלך חייהם, דרך עמלם, הם קונים את הזכות להיות. הם קונים את היש שלהם. אין למילה ״ניסיון״ קונוטציה של צער או עצב. מילה זו באה לציין את עמל החיים שכל מטרתו היא להוכיח שאכן בורא עולם צדק כאשר הוא ברא אותנו.

הזכרנו בתחילת השיעור שמטרת תשעת הניסיונות הראשונים של אברהם הייתה לדעת אם הוא באמת הצדיק של מידת החסד. אברהם עמד בכולם. אולם אברהם אינו הצדיק של איזו מידת חסד המנותקת משאר המידות אלא הוא השלב הראשון בהולדת הזהות הנקראת ישראל. לכן עליו להוכיח שהוא גם מסוגל להתמודד מול מידת הדין המוחלטת. זה מה שאומר הכתוב בסוף ניסיון העקדה: ׳כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה׳.[43] הניסיון של אברהם הוא להכיר שה׳ אחד, אף שהוא מכיר אותו עד כה רק דרך מידת החסד.

בניסיון העקדה מבקש ה׳ בחזרה את המתנה שהוא נתן לאברהם. זהו ניסיון אמִתי עבור אברהם,[44] ולכן נאמר ׳וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם׳.[45] מוכנותו של אברהם לעמוד בניסיון הזה היא הסימן שהוא אכן גם יְרֵא אלוקים.

ניסיון העקדה הוא ניסיון עבור אברהם כצדיק של מידת החסד. יצחק, לעומתו, מחכה לכך, משום שהוא הצדיק של מידת הדין. אי אפשר לתאר זאת. כמו רבי עקיבא האומר ״כל ימי הייתי מחכה מתי תבוא על ידי?״[46] זוהי עבודתו, עבורו לא מדובר בניסיון. הוא כל כולו מסירות נפש. מי יכול לתאר את עצמו כצדיק כמו יצחק? הדבר קשור למדרש האומר ש״בראשונה רצה הקב״ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאינו מתקיים״.[47] הצדיק של מידת הדין בעולם הזה היה כוונתו הראשונה של הקב״ה, אולם הוא ראה שאי אפשר. רק יצחק אבינו היה יכול משום שהוא כל כולו מסירות נפש.

רבי יוסף ג׳יקטליה בעל הספר ״שערי אורה״[48] מסכם את הנושא באופן מדויק בכותבו כך:[49] ״האבות הן הן המרכבה,[50] ולא אמרו כל אחד מהאבות הוא המרכבה, אלא האבות. כיצד? אברהם אבינו עליו השלום לקח בטהרה צד ימין וירש ימין של מעלה, שהוא מידת החסד, ועל זה נאמר: ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה (בראשית יב-ח). יצחק לקח בטהרה מידת צד שמאל, שהוא הפחד, ועל זה נאמר וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (שם לא-נג). ויעקב לקח בטהרה קו האמצעי ועל זה נאמר: ויעקב איש תם יושב אוהלים (שם כה-כז), בין אהל אברהם ובין אהל יצחק. נמצאו שלושת האבות כסא למרכבה״.

החידוש של אברהם - האמונה בה׳

נחזור לעיין במדרש. ״אמר רבי לוי שתי פעמים כתיב ׳לך לך׳ ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השניה או הראשונה?״ דבר שהוא חביב יותר מגלה את עומק הרצון של מי שמבקש. ברור שהיציאה מאור כשדים היא חביבה, אולם יש דבר חביב יותר ממנה משום שהוא היעד האמִתי, כפי שכבר הסברנו קודם לכן.

רבי לוי מביא הוכחה לדבריו ״ממה דכתיב ׳אל ארץ המריה׳ הוי השניה חביבה מן הראשונה.״ מדוע? מפני שזה יותר מבורר, יותר מדויק. ׳וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה׳. יש ציון של מקום מדויק.[51]

אנו מבינים בעזרת המדרש הזה שכוונתו של הקב״ה היא שאברהם יגיע לארץ המוריה. מדוע יש בינתיים עיכוב, עד שאברהם אבינו מגלה שלא מדובר בסתם חזרה לארץ העברים, למולדת השורשית אלא בהגעה לארץ מוריה - לניסיון העקדה?

אברהם אבינו מוכר כמאמין הראשון, כראש המאמינים, ועליו נאמר לראשונה ׳וְהֶאֱמִן בַּיהוָה׳.[52] יש באמירה זו לא רק מופע ראשון של השורש ״אמן״ במקרא אלא יש בה חידוש גמור: גילוי האמונה בה׳, בשם ההוויה י-ה-ו-ה.

עד אברהם אבינו הייתה קיימת אמונה באלוקים, בבורא עולם. השם ״אלוקים״ מגדיר את הבורא כבורא. אז הייתה קיימת דת אמִתית, דרך עמודי העולם מאדם הראשון, דרך נֹחַ, שֵׁם ועֵבֶר עד אברהם אבינו, דת המתבססת על האמונה באלוקים.

כאשר ה׳ שהוא האלוקים[53] מתגלה לאותם צדיקים, הם שומעים דברי אלוקים. הדבר בולט כאשר לומדים בעיון את הפסוקים של תחילת פרשת נֹחַ. נֹחַ מתייחס למידת אלוקים, דהיינו לבורא כבורא. בפסוק, למשל, ׳וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה׳.[54] זו אמנם דת אמִתית, אולם אין זו עדיין אמונתה של התורה. החידוש הגמור הוא של אברהם אבינו ׳וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה׳.

שאלה: האם עד ״ברית בין הבתרים״ לא היה אברהם מאמין?

תשובה: בוודאי שכן! הוא היה גם מאמין באלוקים, בהתאם לדת הקיימת אז. אַבְרָם, לפני שקיבל את השם ״אברהם״, היה מאמין אמִתי בייחוד הבורא כבורא. אולם גילוי ה׳ בתור שם הוויה י-ה-ו-ה הוא חידוש גמור מבחינתו, והדבר הצריך ממנו מאמץ.

אַבְרָם לא מוליד - אברהם מוליד

המדרש אומר שאברהם, לפני שינוי שמו מ״אַבְרָם״ ל״אברהם״, מכיר את עצמו כלא מוליד, בלא עתיד:

ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע, אמר רב שמואל בר רב יצחק: המזל דוחקני ואומר לי אברם אין את מוליד. א״ל הקדוש ברוך הוא: הן כדבריך, אברם לא מוליד, אברהם מוליד, שרי אשתך לא תקרא שמה שרי, שרי לא תלד, שרה תלד.

בראשית רבה, פרשה מד-י

הקב״ה חוזר פעמים אחדות על ההבטחה שהוא נתן לאברהם, קרי שיהיה לו בן, ובכ״ז מתקשה אברהם לקבל אותה. מדוע?

לפי חוקות ההיסטוריה, ״תחת המזלות״ לפי לשון המדרש,[55] שהן חלק מחוקות העולם כפי שבורא עולם קבע אותם, אין לו עתיד. אַבְרָם מכיר את עצמו כסוף של תקופה, ובלשון המדרש - ״אַבְרָם לא מוליד״.

יש חוקים בהיסטוריה של העמים, של הציוויליזציות, והם חלק מן החוקים שבורא עולם, מבחינת אלוקים, קבע. ההיסטוריה של עם, של ציוויליזציה או של תרבות דומיננטית נחלקת למספר שלבים: התחלה, התפתחות, הגעה להשפעת שיא, ואחר כך באה השקיעה וציוויליזציה אחרת תופסת את מקומה. כך קורה בהיסטוריה כל פעם מחדש.[56]

לכן לפי אותם חוקים אין עתיד לאַבְרָם בתור השריד היחיד של ״בני בניו של עֵבֶר״, אותה אומה עברית עתיקה. אין עתיד ל״ישראל״ דאז. כמייצג האומה, נאבדה ממנו הסגולה של ״פרו ורבו״. הוא מכיר את עצמו באור כשדים בלא עתיד ודווקא כאשר ה״אַבְרָם״ הזה מחליט לשים קץ לגלות הזו, הוא שומע הבטחה מוזרה מאוד בעיניו, שהוא יהיה ראשית העולם החדש ׳וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה׳.[57] צריך קודם כול לתפוס את גודל התמיה שלו.

מבחינתו יש כאן ניגוד מוחלט בין האמונה באלוקים כפי שהוא מכיר אותה עד כה ובין האמונה החדשה בה׳ שהוא מגלה כעת. הוא נדרש למאמץ אדיר עד שהוא מבין, עד שהוא מפנים שההבטחה באה מה׳ ולא מן המידה הנקראת ״אלוקים״ משום שהמידה הזו היא של בורא עולם המשגיח על עולמו דרך חוקות הטבע בלבד. הוא מגלה את האמונה בה׳ - על אף חוקות הטבע, על אף אמונתו הקודמת באלוקים.

לכן מעידה התורה על החידוש של אברהם: הוא הראשון שהאמין בה׳ - ה׳ שהוא האלוקים. האמונה בה׳ היא מעל האמונה באלוקים, ובמידה מסוימת היא סותרת את האמונה באלוקים. על אף הכול הצליח אברהם להתגבר על אמונתו הקודמת באלוקים בלבד, והוא גילה שיש מישהו מעל אותם חוקים חסרי אישיות.

המדרש מתאר כאן באופן עמוק מאוד את מצבו של עם ישראל בסוף גלות אדום, הגלות שלנו. אין תקווה, אין עתיד.[58] לפני מלחמת העולם השנייה - הייתי אז ילד - שמעתי גדולי ישראל דאז אומרים בשם הרב צדוק כאהן, ששימש הרב הראשי של יהדות צרפת, והיה תלמיד חכם גדול בקהילה שהלכה והתבוללה לחלוטין, שאף שאין עוד תקווה ליהדות, עלינו לעשות ״כאילו״. חלק ניכר של העולם היהודי בסוף המאה התשע־עשרה, תחילת המאה העשרים, היה נתון בייאוש: רדיפות ופוגרומים מצד אחד, התבוללות איומה מן הצד האחר. מצב זהה לדבריו של המדרש ״אַבְרָם לא מוליד״.

זמן האבות - הבטחות

יבוא מישהו וישאל איזו זכות יש לאברהם להאמין בהבטחה שיהיה לו בן, כאשר המבטיח הוא הקב״ה בכבודו ובעצמו. התשובה היא שתקופת האבות היא תקופת ההבטחות, לעומת תקופת הבנים שהיא־היא תקופת מימוש אותן הבטחות. אלו הן שתי תקופות שונות לגמרי ולא תמיד עומדים מספיק על ההבדל המהותי בין שתי התקופות.[59]

השם בתורה המגדיר את ה׳ כ״מבטיח״ הוא השם ״אל שדי״:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם

שמות ו-ג

רש״י מסביר: ״הבטחתים הבטחות״.[60] אי מימוש ההבטחה, אף שאני יודע שאכן באמת הקב״ה הוא זה שהבטיח לי את אותה הבטחה, עלולה להתפרש על ידי כהבטחה לא רלוונטית עבורי. בגלל הזמן הממושך העובר בין מתן ההבטחה למימושה, אני עלול לאבד אמון בי - לא בהקב״ה אלא בי כראוי לקבל את אותה הבטחה, והדבר מביא לידי החלשת האמונה שאני אכן אותו האיש שהקב״ה הבטיח לו.

האבות שמעו הבטחות, אברהם שמע הבטחה שיהיה לו בן, שהוא ירש את הארץ, ודבר לא קרה עשרות שנים. העם היהודי במשך אלפיים שנה בגלות חי במציאות שסתרה יום־יום את כל דברי הנביאים שדיברו על שיבה לציון. הזכות שלנו היא שעל אף המציאות החיצונית הקשה, הבלתי נסבלת, לא שאלנו את עצמנו אם אכן אנחנו אותו ישראל שהתורה מדברת אליו. יש - והם לא בודדים, מי ששאל את עצמו, באותן תקופות ייאוש, בחשכת הגלות, אם הקהילות היהודיות נושאות עדיין את חזון עם ישראל, בגלל הפער העצום בין מועד מתן ההבטחה למועד המימוש. אותם יהודים עזבו את עם ישראל כאשר הם זיהו פתרון חלופי באידאולוגיה זו או אחרת, ששמה על נס ערכים שנראו להם דומים לערכי נביאי ישראל. זכות האמונה של אברהם היא עצומה. זכות האמונה של מאות דורות של יהודים בגלות עצומה אף היא.

הזכות שלנו כבנים היא שונה - היא זכות מימוש ההבטחה והיא באה לידי ביטוי כאשר בפועל אנחנו חוזרים לציון ומקימים את מלכות ישראל, שלב אחרי שלב. זכותנו שונה מזכות האבות שלנו, מפני שלעומתם אנחנו בבחינת בנים.

כאשר קרב זמן מימוש ההבטחה, מתגלה אם באמת אותה אמונה הייתה אמִתית, כנה. במשך אלפיים שנה היינו ״מאורסים״ לארץ ישראל. הייתה בנו תשוקה אדירה לארץ ישראל. כאשר קרב מועד החתונה מתברר שחלק מן העם אינו רוצה להתחתן. בדיעבד מתגלה שהאירוסין היו פיקטיביים ולא אמִתיים. לכן על הבנים להוכיח שאמונת האבות הייתה אותנטית.

ניתוק מן הזהות הארמית

אמרנו בתחילת השיעור שהארץ האמִתית של משפחת אברהם היא ארץ כנען. איך אמירה זו מסתדרת עם פשט הפסוק ׳לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ׳. זהו הנושא הבא של המדרש שפתחנו בו:

אמר רבי יוחנן: ׳לך לך מארצך׳ מאפרכיה שלך, ׳וממולדתך׳ זו שכונתך ׳ומבית אביך׳ זה בית אביך ׳אל הארץ אשר אראך׳ ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו ולתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה. היא דעתה דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן ׳ויאמר קח נא את בנך את יחידך׳. אמר לו: זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו. אמר לו ׳אשר אהבת׳. אמר לו: ואית תחומין במעיא? אמר לו: ׳את יצחק׳. ולמה לא גילה לו? כדי לחבבה בעיניו ולתן לו שכר על כל דבור, דאמר רבי הונא משם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: משהה הקב״ה ומתלה עיניהם של צדיקים ואח״כ הוא מגלה להם טעמו של דבר, כך ׳אל הארץ אשר אראך׳ ׳על אחד ההרים אמר אליך׳ (יונה ג-ב) ׳וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דבר אליך׳ (יחזקאל ג-כב) ׳קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך׳.

בראשית רבה, פרשה לט-ט

״אמר רבי יוחנן: ׳לך לך מארצך׳ מאפרכיה שלך,[61] ׳וממולדתך׳ זו שכונתך ׳ומבית אביך׳ זה בית אביך ׳אל הארץ אשר אראך׳״. היות שהארץ האמִתית של אברהם היא ארץ ישראל, אין הכוונה במילים ׳מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ׳ בפסוק ׳וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ׳ לארץ שלך ולמולדת שלך. אברהם ומשפחתו נמצאים באור כשדים בגלות והם אינם בעלי המקום ואינם מתיימרים להיות בעלי המקום. לכן מסביר המדרש את המילים האלו כ״מחוז המגורים שלך״ וכ״שכונתך״.

המפרשים מקשים על הפסוק עצמו שהסדר ״ארץ״, ״מולדת״ ו״בית אב״ אינו הגיוני. כאשר עוזב אדם את מקום מושבו, הוא קודם כול יוצא מביתו ואחר כך הוא עוזב את עירו. אם כוונת התורה היא לתאר את התהליך הפיזי־גאוגרפי העובר על האדם כאשר הוא משנה את מקום מושבו, איך היא יכולה לומר ׳מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ׳? היה צריך להיות כתוב מִבֵּית אָבִיךָ וּמֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ.

סימן הוא, לפי רבי יוחנן, שהתורה מבקשת לתאר את התהליך הנפשי, את התהליך הזהותי העובר על אברהם. בית אבא של אברהם היה בית עברי גלותי באור כשדים, דהיינו ארמי.[62] אברהם צריך לעבור תהליך מורכב וממושך עד שהוא עצמו יגלה סוף סוף את העבריות שלו.

בשלב הראשון של חייו, היה אברהם רואה את עצמו כשייך לזהות הארמית.[63] לפי רבי יוחנן פשט הפסוק הוא: לך לך ממה שאתה רואה כמולדתך.[64] המשמעות האמִתית של המילה ״מולדתך״ היא שזו רק שכונתך. אם אתה, אברהם, חושב ש״מולדתך״ היא אכן אור כשדים, תדע שזו רק שכונתך. אתה רק גר שם. המולדת האמִתית שלך היא ארץ כנען.

שלב זה אינו פשוט. האם קל ליהודי־אמריקני לצאת משם? על אף שאברהם כבר החליט לעזוב את אור כשדים, הוא צריך עוד ״חיזוק״, כמו כל עולה חדש. לכן הקב״ה בא ואומר לו: תנתק את עצמך ממה שאתה רואה עוד קצת כארצך. זהו ההסבר של המדרש: ״אמר רבי יוחנן לך לך מארצך״ זה רק ״מחוז המגורים שלך״, זו רק השכונה שלך משום שארצך באמת היא ארץ כנען,[65] ״וממולדתך זו שכונתך״ מולדתך היא ארץ כנען.

השלב השני הוא קשה עוד יותר משום שעל אברהם לנתק את עצמו מבית אבא, מן הזהות הגלותית־הארמית שלו, שהיא אינה עוד הזהות העברית האמִתית.

שאלה: לכאורה הדבר סותר את הציווי ׳כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ׳,[66] ואנחנו יודעים שאברהם אבינו קיים כיבוד אב כלפי תֶּרַח?[67]

תשובה: מצד אחד תֶּרַח קדם לראשית האומה הישראלית ואין לאומה הישראלית אבות אלא ג׳ אבות - אברהם, יצחק ויעקב. מן הצד האחר הוא מוליד את אברהם והמדרש אומר שהוא בעצמו נולד מהול.[68] לכן הוא מייצג מדרגה מסוימת של קדושה ומתוך מדרגה זו נולד אברהם.

תֶּרַח מצטרף בהתחלה למסעו של אברהם, אולם כאשר שניהם מגיעים לחרן, אחרי ביקורם הראשון בארץ, מחליט תֶּרַח להישאר שם ואילו אברהם ממשיך בדרכו. כדי לעשות כן, עליו להינתק מן הזהות הגלותית־הארמית שהוא הכיר מבית אבא, באור כשדים.

שאלה: בסוף פרשת נֹחַ כתוב ״ויקח תרח״. אם כן, של מי הייתה היוזמה לצאת למסע?