נקודות ציון במהלך השיעור

תורת התולדות, שיעור 5

הכישלון של שושלת קין

תמלול ישן שנמצא בארכיון של מכון מניטו. לא ידוע שם המתמלל.

הגהה ומקורות: איתי קולין

תודה לצוות מכון מניטו על הבאת המקורות הקבליים

תוכן השיעור:

דינה ושכם

למך ומותו של קין

דור אנוש: העבודה זרה, והכישלון של המחנך

כוונות בתפילה

הכישלון של שושלת קין

...אולי זה בדרך שאלות. כי תיקון קין נעשה בכמה מדרגות - "שבעתים יוקם קין" (בראשית ד כד). כן? אבל דברנו כבר על ה"אות"?

קהל: לא, אז זהו, אמרנו שנגיע לאות.

קהל [בתיה לנצט]: דיברנו על המדרש שקין קם על הבל (תנחומא ד ט, בראשית רבה כב ח), פירושו שהבל היה יותר חזק.

מניטו: נכון.

קהל [בתיה לנצט]: והפיל אותו...

מניטו: אה, זה הגענו. טוב פה, אולי נקשור לעניין, כי זה עניין כל כך גדוש ממדרשים שאני לא זוכר בדיוק את התהליך.

אז למדנו כבר את ההבדל בין המנחה של קין והמנחה של... ולכן אנחנו רואים שפה יש כבר איזה סימן למה שעתיד לקרות בין ישראל ואומות האולם. אבל לאמיתו של דבר זה לא הדגם של היחס בין ישראל ואומות העולם. דווקא אני הייתי עוד מוסיף שאומות העולם רוצים שזה יהיה ככה: שישראל יהיה ההבל של קין. אבל לאמיתו של דבר זה: שורש ישראל זה משת. יש כבר תיקון בין הבל לשת[1]. "תחת הבל כי הרגו קין", "כי שת לי אלקים זרע אחר" (בראשית ד כה). ויש מדרש חשוב מאד, נדמה לי שזה נמצא פעמיים במדרש רבה על אותו פסוק, ובמדרש רות: כל פעם שיש "זרע", זה רמז למשיח.[2] ולכן תיקון של שת זה כבר משיחי. לגבי התפקיד - זה אותו תפקיד - "תחת הבל". אבל יש הבדל, ששת הוא "שת לי", הוא יציב. הבל הוא הבל. זאת אומרת הוא, איך אומרים, פגיע.

קהל [רות הדס]: זאת הסיבה שקין והבל לא מופיעים בדברי הימים?

מניטו: נכון, נכון. בדברי הימים זה מיד, כאילו זה לא היה.[3] זאת אומרת, לפי הקבלה, סיפור קין והבל זה בעולם הבריאה.[4] זאת אומרת זה לא ממש בעולם העשייה, זה לא ממש בעולם שלנו. אז אני רוצה להסביר את זה: זאת אומרת, הנטיות האלו - קין והבל וכל הבעיה שביניהם, ודור לפני זה, כל הבעיה, כל הנושא של אדם הראשון - זה עמוק מאד בזהות שלנו. זאת אומרת זה בשורש של הזהות שלנו. אנחנו 'אדם דעשיה', [5] אבל יש לנו שורשים ביצירה ובבריאה. ולכן כל הבעיה של אדם הראשון זה פועל, מתפקד בשורש הבריאה. זאת אומרת יותר עמוק. זה מובן? בשורש של האדם מעולם הבריאה. זה מובן. זאת אומרת, לכן ההיסטוריה האובייקטיבית נאמר, זה מתחיל דרך: "אדם – שת". זה לא אומר שכל הפרובלמטיקה של קין והבל לא נמצאת בזהות של האדם, אלא עמוק מאד.[6] זה מובן.

קהל [רחל הדס]: אבל בדברי הימים מופיעים רק אלה שקשורים בלידתו של המשיח? שבאמת מהם יוצא...

מניטו: זאת אומרת של ישראל. אבות העולם שמביאים לזהות של ישראל. אף על פי שב'כוזרי' יש איזה רמז שאפשר לראות את הבל כדגם של ישראל, מכיוון שלפי הריה"ל, לפי הכוזרי, להבל יש צלם אלוקים.[7] אבל זה לא מופיע במקרא. במקרא אין שום רמז שלקין והבל היה 'צלם אלוקים'. כי - למדנו את זה אולי? אני חושב שנגענו בזה - כי הפסוק אומר, תקראו פרק ה', בשיעור הקודם ראינו את זה: "זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם: ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת (בראשית פרק ה). ויש מדרש שאומר ש"ויקרא את שמו שת", זה לא אדם שקרא את שמו שת, אלא הקב"ה קרא את שמו שת.[8] ולכן שת נולד בדמותו כצלמו של אדם, שנברא בצלם אלוקים. ופה יש רמז – אף על פי שיש דבר הפוך: "בדמותו כצלמו", "כדמותו בצלמו", אבל מכל מקום זה נושא אחר: יש צלם אלוקים על שת, ולא נרמז לגבי קין והבל. לכן אחר כך - ואברבנאל מגיע בזה - אחר כך כשאנחנו נגיע ל"בנות האדם" ו"בני האלהים" - האברבנאל מסביר את זה ככה:[9] "בנות אדם" זה שייך לגזע של קין שנקרא "בן אדם". אבל "בני האלקים" זה לגזע של שת, שנברא בצלם אלקים. זה ההבדל. זה מובן. יש עוד פירושים על זה: מה זה "בנות האדם" ו"בני האלקים", אבל העיקר פה, אנחנו, לפי הנושא... טוב, אולי זה אולי פעם, כשנגיע לזה. נביא את אברבנאל, הוא מביא כמה... 'סדר הדורות' יש? יש לך סדר הדורות? לא. אבל אני אביא אחד, ונראה את כל הפירושים לפי סדר הדורות, מה "בנות האדם" ו"בני האלקים".

אבל פה יש הסבר קל מאד וברור מאד, זה ברור מאוד. זאת אומרת, כאילו יש שני... איך אומרים, שני מין האנושי, שני - איך אומרים את זה בעברית? [SECEPSE XUED]? מינים - האנושות דרך קין, והאנושות דרך שת. יש הבדל, אף על פי שזה, זה, גם זה - זה אדם. גם זה – זה אדם, גם זה – זה אדם. אבל יש הבדל מהותי, יש הבדל מוחלט ביניהם: ההיסטוריה - זה ההיסטוריה של קין. ושת בא פה רק בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש", "תחת הבל". אין היסטוריה של תולדות דרך שת. ההיסטוריה זה התולדות דרך קין. זה צריך לזכור את זה, כן?

קהל: זה לא מסתדר לי, מה שאמרת קודם, העניין שדיברנו מקודם על היחס בעולם הבריאה, ואי אפשר...

מניטו: מה שרציתי להסביר זה ככה: עכשיו אנחנו בזהות של דורות האחרונים, שאי אפשר למצוא קין ממש או הבל ממש, או אי אפשר למצוא אדם הראשון ממש. יש לנו 'תורשה', כך אומרים? Heredite.

קהל: 'ירושה'.

מניטו: לא, "ירושה" זה Heritage.  

קהל: "תורשה".

מניטו: "תורשה". יש לנו תורשה משלהם, אבל זה עמוק בזהות שלנו. הייחוד של כל בן אדם פרטי, יחידי - מתחיל להתבטא רק בעולם של מְשֶת והלאה.[10] כל הקשר שיש לנו לזהות של קין והבל או אדם הראשון - זה יותר כללי, זה כלל האנושות, זה יותר פנימי בזהות הפרטית שלנו. זה מובן, כן? ולכן הקבלה אומרת:[11] עד פרק ה' - זה בעולם הבריאה ובעולם היצירה. וזה מתגלה מ'עשיה' והלאה רק אחרי שת. [12]

קהל [בתיה לנצט]: אמרת ש[...] ניסה לעזור, אמרת שלשת אין כל [...], רק לקין.

מניטו: לא אמרתי את זה.

קהל: להבל היה.

מניטו: להבל היה. להבל.

קהל: אמרת ש... גם אני לא הבנתי.

מניטו: לא, לא, יש בעיה עם...

קהל: שת זה "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

מניטו: לא, פה נגיע אחר כך.    

קהל: כן בהיסטוריה, שת גם כן בהיסטוריה?

מניטו: לא, לא אמרתי את זה ככה. לא. זאת אומרת, יש הבדל בין תולדות והיסטוריה. ההיסטוריה במובן הרגיל, זאת אומרת 'הבריאה' – זה קין, זה בא ממידת הגבורה. זה מובן מה הקשר בין גבורה ובריאה? כן? לא? ההבדל בין "בורא" ו"בריאה': הבורא רצה לברוא בריאה. אז שורש הבריאה זה מידת הדין, כי היא צריכה לזכות בעצמה. ולכן השם של הבורא זה "אלוקים" - מידת הדין. והמהר"ל מדגיש את זה הרבה פעמים,[13] כי כל העניין של מידת הדין זה הבריאה, זה קשור לבריאה. למשל, למדנו את זה בצורה קצת אחרת, כשלמדנו בשיעור של המהר"ל, לא כולם השתתפו, אני חוזר קצת על זה: ההגדרה של מה היא תורה "מפי הגבורה שמענום"? (מכות כד א) אז המידה של הבריאה זה הגבורה של הקב"ה. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (אבות ד א), זה ענין של הצמצום, זה הצד המוסרי שיש בצמצום. המשמעות המוסרית של הצמצום זה להצטמצם כדי לתת מקום לזולת. ולכן האקט של הבריאה זה צמצום, זה בא מהגבורה. ולכן התורה השייכת לעולם שלנו - "מפי הגבורה שמענום". זאת אומרת ההגדרה של התורה היא מפי הגבורה. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". זה שורש התורה[14]. הבנתם את ההגדרה.[15]

ולכן זהותה העיקרית העצמית, עצמותה נאמר, של הבריאה - היא ממידת הדין. זה מה שלמדנו אצל קין: קין הוא ממידת הדין. זאת אומרת הוא הוא הבריאה. נוסף לו, בעולמו, בא מהחסדים הזהות של חסד, של הבל, כדי לעזור לו. אבל עיקר ההיסטוריה - וכך הוא מרגיש את עצמו: "קניתי איש" אמרה חוה - עיקר הבריאה זה הוא, הוא קין. הבל זה תוספת שבאה מן השמים כדי לעזור לו. ולכן אין לו אחיזה בתחתונים, אם אפשר לומר את זה כך. האחיזה שלו אינה חזקה. זה מובן? כאילו זה קל להבל לחזור למרום, כי זה עולמו שלו. אם בא למטה, זה כדי לעזור לקין. הבל לא מרגיש את עצמו כשייך לעולם הזה. כמו שראינו אחר כך אצל אברהם, מה שאומר הריה"ל על "גר ותושב אנכי עמכם" (בראשית כג ד), "כגר תושב אני על גב אדמה".[16] זה הזהות של ישראל גם כן: "גר ותושב" בבת אחת.[17]

קהל: [...]

מניטו: לא. מה שראינו אחר כך: שישראל לקח על עצמו את הדין של הבכור, כדי לתקן את ההיסטוריה. למשל, גם עשו בא ממידת הדין, יעקב ממידת החסד. אבל ישראל - זה יעקב של מידת החסד שלוקח על עצמו את הבעיה של מידת הדין, זה 'ישראל'. וסוף סוף זה הרגל הרביעי של דוד המלך,[18] שבא מיצחק בבחינת 'אחרי העקידה', אחרי הצמצום של מדת הדין. זה מובן?

קהל: אז זה ודאי קשור עם "הבל הבלים" לא?

מניטו: זה אותה משמעות. יש מדרש על "אדם להבל דמה".[19] זה יפה, זה כמעט פיוט: "אדם להבל דמה".

אז ראינו את זה, אולי אני אתחיל בזה שוב: שכל עיקר עצם של זהותו של הבל זה להיות 'אח'. וכשקין הרג את הבל, אנחנו רואים שהמלה 'אח' מסתלקת מן המקרא. אין 'אח' בעולם. אז נראה את התוצאות של זה, מיד אחר כך. אז אני חושב שכבר למדנו את ההבדל של שני המנחות, לא?

קהל: [...]

מניטו: לא, לא. עד אברהם אבינו. אז מתחיל התיקון. יש שתי מקורות שיוצאים מן הכלל: אחר כך נראה בדור השביעי של קין, וכשנולד עבר. אז תזכירו את זה כשנגיע, נסביר את זה. אבל הכלל הוא שאין 'אח' בעולם, ומחכים למי שהוא יהיה מסוגל להיות אח. אז כשאברהם מופיע במקרא, אז גם המלה "אח" ו"אחות" גם כן זה מופיע שם. זה מובן.[20]

טוב, אז הגענו לפה. ואולי אני אקשור את העניין של האות במומנט הזה. זה הפתעה שיש גם כן במדרש:[21] הקב"ה מדבר רק עם קין, לא עם הבל. זה סימן שעיקר הבריאה, מי שצריך לטפל בו, לתקן אותו - זה קין, לא הבל. הבל נולד כבר כְּאח. אפשר לומר שנולד בתקונו. תיקון בלי אחיזה, תיקון בלי חיזוק נאמר. קל, חלש, שעובר מן העולם. אבל זה ברור, שכמו שאמרתי מקודם: עיקר ההיסטוריה זה ההיסטוריה של קין. ולכן אנחנו רואים שמופיע פה את העניין של אריכות אפים של הבורא על קין. זהו.

אז ניקח פסוק י"ג: "ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשא: הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני: ויאמר לו ה' לכן כל הרג קין שבעתים יקם" - יש לו, כמו שאמרנו הרבה פעמים, ארכה של שבעה דורות - "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ". אז המשמעות של ה"אות" הזה, זה כבר, איך אומרים, יש לו השגחה מיוחדת שמגנת עליו. עד שהמשפט יברר מה קרה באמת: אם הוא באמת רוצח או אם קרה משהו אחר. למשל אפשר להסביר שקין, איך אומרים, נקם בהבל. זאת אומרת, אם כבר נניח שהבל לא הצליח בתפקיד שלו, לא הצליח לחנך את קין, אז אפשר להסביר מה קרה כנקמה של קין נגד הבל.

קהל: ואז הוא פחות רוצח?

מניטו: ואז הוא לא רוצח בכלל! אלא הוא, איך אומרים, הוא... שכחתי איך אומרים את זה, LE Bourreau, התליין. זאת אומרת מי שמקיים את פסק הדין. ראינו את הבל. אחר כך מתברר שכן קין הוא רוצח, לא לשכוח את זה, אבל עד כאן לא יודעים. קרה משהו: אחד הרג את השני. אבל מה קרה באמת? זה תלוי באיזו כוונה זה נעשה. למפרע מתגלה שקין כן היה רוצח, שמעיקרו היה רע. אבל זה עוד לא ידוע. אז אם נניח שתפקידו של הבל זה היה להיות רועה - אז יש רועה טוב, ויש רועה רע. ומה הוא הקריטריון, נאמר? מי שהצליח לחנך - זה רועה טוב, מי שלא הצליח לחנך - זה רועה רע. אז אפשר לקרוא את כל הסיפור...

קהל: תלוי תמיד ברועה אם הוא מצליח או לא מצליח?

מניטו: לא תמיד, יש שאלה. אז אם קין הוא טעון חינוך, זאת אומרת האם אפשרי לחנך? זה שאלה בפני עצמה. אבל אנחנו בהתחלת כל הסיפור הזה, לא יודעים מה קרה באמת. המעשה הוא הריגה. אבל תלוי! יש כל מיני סוגים של הריגה. יש הריגה מוצדקת. ולכן צריך משפט כדי לדעת מה קרה באמת. זה המשמעות של ה"אות" הזה. למשל, כשקורה רצח, אז מייד המשטרה באה ומגנת על הרוצח כדי שיעבור את המשפט. אחרי המשפט, יודעים מה קרה באמת. כל עוד שהמשפט לא... זה ה"אות" הזה כן? ולפי המדרש, ה"אות" הזה זה לא האות של הנקמה של הקב"ה - זה יווני, כן? אתם מבינים למה אני מתכוון. במיתולוגיה של הגויים - אז 'אות קין' זה אות נקמה. לא, פה זה אות של האמת של המשפט. זה דווקא המלה "אמת", לפי המדרש.[22] זה מובן?

כל העניין הזה של 'רועה' שתפקידו היה צריך לחנך, אז אני רוצה שוב להסביר את זה, אולי לא הסברתי, אני לא זוכר. מה היא הבעיה של הזכות לגבי קין? איך הוא יכול לזכות בעולמו? אם הוא נותן מקום להבל בעולמו. זה בעיה מיוחדת. הוא נבחן ככה. הוא הבעל הבית של העולם, נניח, מה שחסר לו זה הצד הזה של החינוך שהוא צריך לגלות שהוא צריך לזכות כדי להיות בעל הבית האמיתי. אבל המצב הטבעי - לפי לידתם - המצב הטבעי: הוא נולד הראשון, אז הוא רואה את עצמו כבעל הבית של העולם. מה הוא המוסר שלו? מה הוא הזכות שלו? זה לתת מקום להבל. זה מה שנכשל. וזה סימן שלא חונך. אבל לגבי הבל, המוסר הוא אחר לגמרי. מה הוא הזכות שלו? הוא נולד מוסרי, הוא נולד אח. אבל מה הוא הזכות שלו? לחנך את קין. ופה זה המבחן שלו. הוא נברא שלם, אבל הוא צריך לזכות בעולמו דרך קין. אם יצליח לחנך את קין - זה בסדר, זה ימות המשיח. אם לאו - אז קטסטרופה.

ונראה את זה. עד המבול, כל פעם שהקב"ה נותן שוב ארכה ושוב ארכה, ושוב ארכה, שוב אריכות אפים. עד המבול זה שבע פעמים, נלמד את זה, את כל האפשרויות לתשובה. שבע פעמים עד המבול. פה זה הפעם הראשונה, ה"אות" הזה, שבעה דורות. אז זה הכישלון של המחנך שנקרא "חנוך" כל פעם. זה או 'חנוך' או 'נח'. כל פעם אנחנו נתקלים באותה תופעה: המחנך לא הצליח. זה מובן? אבל זה מתחיל בהבל. כי, לכן אני אמרתי בשבילו: שהאופי שלו, התפקיד שלו להיות 'אח' - זה רועה, זה מחנך, זה כהן, זה באותו... זה מובן? טוב.

אז בא האות הזה שהוא אות של המשפט, עד שבעה דורות. אבל פה אנחנו רואים דבר שצריך להבין באופן עמוק: כאלו שהקב"ה מסכים דרך שבעה דורות לאיזה התנסות, ניסיון, של היסטוריה של מין האנושי בלי היחס של אח לאח. כי זה מה שקין - הוא שם קץ לזה. הוא, איך אומרים? [...] הוא ביטל נאמר, הוא ביטל את המציאות של האח. לכן התרבות שלו, העיר שיסד, הציביליזציה שלו מתחילה, בנויה על אותה הנחה: אין יחס לזולת. אחר כך נראה את זה אצל סדום ועמורה. אז זה מעניין מאד שב...  

קהל: יש יחס שלילי. יחס של [...] אני לא מקבל את האח, [...] כל הזמן את התפקיד הזה של מורה, של מנהיג. הרי אתה מורה...

מניטו: כן. זה מתבטא ככה. אבל זאת אומרת זה תרבות שלמה, שמיד נראה את זה בדור אחר כך, שרואה את האינטרס של ה... אני לא רוצה לומר: את האינטרס של הכלל על הפרט, מכיוון שזה הסגנון של תורת הרב, 'כלל' ו'פרט', אלא האינטרס של העיר גובר על היחיד. וזה בעיה פוליטית-מדינית חמורה שאין לה פתרון. כשזה מתחיל לתפקד ככה, המדינה, איך אומרים, אומרים בלועזית La Raison D'etat, איך אומרים את זה בעברית? 'האינטרס של המדינה'. זה עולה על כל הערכים השייכים לפרט, למשל. אז זה ה... איך אומרים? זו האבן פינה של העיר שלו, של התרבות שלו, של הציביליזציה שלו.

ומעניין לראות כי במיתולוגיה הרומאית, זה אותו סיפור, זה מתחיל ככה: איך בנו את רומי. כששני אחים תאומים, אחד הרג את השני, אבל אצלם זה חיובי - כך בונים עיר, על הריגת האח.[23] פה יש ממש ניגוד של השקפות. זה מובן? וזה כל בניין עיר. הייתה עבודה זרה כזו שהיו מקריבים את הבכור, הבן הבכור, כדי לייסד את העיר, הבן הבכור של המלך, כדי לייסד את העיר. פה יש איזו חכמה, חכמה טמאה, אבל חכמה בפני עצמה. כדי לבנות העיר - צריך להקריב את האח, זאת אומרת היחס לזולת. זה מובן? אי אפשר לבנות עיר בלי ל... איך אומרים, לוותר על זה.

קהל: לצבא של הצאר, היו לוקחים כל בכור במשפחה...

מניטו: אז זה מובן. אז זה מה שקורה מיד, ואנחנו נראה מה קרה לארכה הזאת של אבות, עד שבעה דורות.

"וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך" (בראשית ד יז). פתאום מופיע מישהו ששמו חנוך. [צחוק קל] זה מובן מה קורה פה. זה מובן? השם של בנו של קין זה חנוך. זאת אומרת הפונקציה הזו של המחנך, שהיה צריך להיות את האח - הוא גנב את זה, איך אומרים...

קהל: חטף

מניטו: כן.

קהל: אבל כאילו.

מניטו: כאילו כן, נראה. "ויהי בונה עיר"...

קהל: אבל אי אפשר להבין שאולי היה בו, זאת אומרת בזהות של קין, היה גם... להבל

מניטו: כן, בבחינת בכוח.

קהל: אתה כאילו מוציא את התיקון בדבר הזה.

מניטו: זאת אומרת, עד כאן יש אפשרות לתיקון. זאת אומרת, השם בדור השלישי פה כבר, השם של האדם זה 'חנוך'. אבל קורה פה, איך אומרים קטסטרופה?

קהל: אסון

מניטו: לא, זה יותר מאסון.

קהל: 'שואה', אבל עכשיו לא משתמשים במילה שואה.

מניטו: זהו. והמדרש מדגיש את זה: "ויהי בונה עיר" זה לא חנוך שבנה עיר אלא קין.[24] אז הוא בנה עיר, "ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך". זאת אומרת נתן לעיר את השם של בנו חנוך. אז פה אני רוצה להסביר את זה כי זה לא מורגש לפי הפשט. אלו שכבר הבינו, הבינו. שפה זה הקטסטרופה של אותה תרבות של קין. זאת אומרת לתת לעיר את השם של האדם. זאת אומרת לוקחים את השם מהאדם, ונותנים את זה לעיר. ולכן זה סוף ההריגה של הבל. לא רק שהרגו את האח, אלא הרגו את האיש, זאת אומרת היחיד, את הפרט, הרגו את זהות הפרט.

קהל: גם רומא.

מניטו: נכון. זאת אומרת זה לא האדם שנושא השם, הערך, אלא זה העיר שנושאת את הערך, ולכן האדם הוא לא כלום. פה אנחנו מרגישים התקלה הסופית. זה כבר אומר שאי אפשר לתקן את זה.

אני רק רוצה להסביר את העניין הזה: היחס בין העם והארץ שלו. אצל כל העמים, הארץ נושאת את השם, שם הערך. והעם הם בני אותה ארץ. זה מובן. אבל למדתי את העניין באתנוגרפיה, וברור שבתרבויות הקדומות זה היה כמו בישראל: העם היה נושא את השם, ולא הארץ. וזה התפתחות של הציביליזציה, שלקחו את השם מהעם ונתנו את השם לארץ, וזה עבודה זרה מוחלטת. נשאר רק יוצא מן הכלל - זה ישראל. כי הארץ נקראת "ארץ ישראל", והשם זה שם של העם. גם דרך הציונות, נאמר, זה "מדינת ישראל". אבל זה לא המדינה שנקראת 'ישראל', הגויים אומרים 'הישראל' כמו שאומרים 'הפורטוגל'. אבל זה טעות, זה לא נכון. העם נקרא 'ישראל'. זה מובן?  

ויש פה נושא מיוחד בפני עצמו, למדנו את זה באתנוגרפיה: שלמשל במיתוס היווני - האדם רואה את עצמו כבן של האדמה. אבל ביחס - לפי התורה - בין האדם והאדמה, זה יחס של בעל ואשתו, לא של בן ואימו. זה הבדל מוחלט.

זה מובן? אולי אני אסביר את זה קצת: אף על פי שיש משהו דומה לפי התורה: האדם לוּקח מן האדמה, וכאילו האדמה היא האם שלו. אבל אותה האדמה נקראת 'אדמה' לפני שהאדם נקרא 'אדם'. וזה מוזר לפי הלשון: נקבה באה עם ה"א נוסף על האדם, "אדמה" זה נקבה של "אדם". ולכן זה סימן שהאדמה הנקבה של 'אדם קדמון', יותר 'קדום' נאמר [צחוק] מהאדם עצמו, שהוא בנו של האדם הזה.[25] זה מובן?

אז היחס בין... לכן "יעזוב איש את אביו ואימו" - צריך לנתק את הקשר הטבעי לאדמה - שזה עבודה זרה - ולבנות יחס של איש ואשה לגבי האדמה. מי שנשאר ביחס הזה, הטבעי, כאילו הוא הבן של האדמה, אז סוף סוף זה מביא לכל תופעות תרבותיות מוגדרות היטב בהיסטוריה, שסוף סוף מביאות למה שאנחנו קוראים "אימפריאליזם". זה מובן? כל מה שההומניסטים המודרניים פה בארץ - מכיוון שניתקו עצמם מהמסורת עצמה, והם חושבים בקטגוריות של גויים - כשאומרים שיש סכנה של נציונליזם אצל הציונים, הם חושבים בקטגוריות של הנציונליזם של הגויים. זאת אומרת: הארץ, האדמה, היא ­ איך אומרים? ­ עוברת לפני האדם, ומפחדים מזה, מכיוון שזה מביא לתופעה של מה שנקרא 'נציונליזם', 'אימפריאליזם', 'פשיזם' וכן הלאה, כן? בשם המדינה הורגים את העם. הבנתם את העניין? זה "מולוך", זה ממש העבודה זרה של מולוך.[26] מקריבים למולוך כמו שמקריבים את... זה מובן.

ולכן יש איזה מיתוס אצל היוונים, שהיה איזה מן Hero גיבור, ששמו Ante (אנטאוס).[27] הוא היה לוחם עם בני האלוהים, וכל פעם שהיה מרגיש חלש, אז הוא היה צריך לנגוע באדמה שהיא אמא, כדי להתגבר. זוכרים אולי את העניין הזה. טוב. וזה מעניין ש...

אז זה מובן. פה קורה משהו קטסטרופלי. למה? מכיוון שהעיר זה דבר בלתי פרסונלי. זה האדמיניסטרציה של העיר, שהיא העיקר. ולכן האדם הפרטי, הבן אדם, הוא בסכנה במשטר כזה. זה סימן שהעבירו את כל הערך של האדם לעיר הבלתי-פרסונלית. ולכן התוצאה מיד, פסוק י"ח: וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ, אֶת-עִירָד. מה זה "עירד"? מי ששייך לעיר. אין לו שם בפני עצמו, הוא כבר הוא איבד את הכול.

קהל: אפשר לקרוא לעיר במומנט פה, זה כאילו חפץ? ההבדל בין חפץ ואדם.

מניטו: נכון. זאת אומרת, האינטרסים של תפקוד העיר עוברים את [על] הערכים של הבני-אדם. הבן אדם כערך, כן?

קהל: אדמיניסטרציה.

מניטו: אדמיניסטרציה, כן. בירוקרטיה.

קהל: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" - זה לא מעל, מושג מעל היחיד?

מניטו: לא, זה העם. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" - זה העם. זה לא המדינה בבחינת משטר, בבחינת... זה מובן ההבדל, כן?

קהל: ... אם האמא היא יותר חזקה, אז...

מניטו: זה אותו דבר, זה מה שרציתי להוסיף. זה אותו עניין. זאת אומרת יש לי תלמידים מחוץ לארץ שמתקשים לעלות לארץ. וסוף סוף אחד מהם האיר את עיניי, דרך הטיפול שקבל אצל הפסיכולוג, פסיכואנליסט. והפסיכואנליסט שלו הסביר לי את הבעיה: היחס לארץ, והיחס לאם זה אותה בעיה. ומכיוון שהיו לו בעיות עם האמא שלו, אז הבעיות - הוא משליך את זה על הארץ, זה פאניקה להגיע לארץ, זה Inceste, איך אומרים את זה?

קהל: גילוי עריות.

מניטו: גילוי עריות. אז הוא לא מסוגל לתפוס במה מדובר, מכיוון שזה מחלה. אבל היחס לארץ והיחס לאם זה אותו יחס. ולכן אם התלות של האמא היא יותר מדי חזקה, אז זה הפנטיזם של הנציונליזם של ה...

שאלה: גם אצל נשים.

מניטו: ברור.

שאלה: זאת אומרת אם זה בחורה ולא בחור.

מניטו: זה קצת הפוך, דרך האב, אבל זה לא אומר. כי ה... איך אומרים, המעמד של האמא לבנים - זה לא משנה אם זה בן או בת. אחר כך יש שינוי בסגנון עם הקשר לאב, אבל זה משני הקשר לאב. מוקד הבעיה בעניין הזה זה הקשר לאם. ואז, מאז גיליתי את זה בהרבה הרבה מקרים שזה ככה. זאת אומרת כל העניין של, איך אומרים, קושי לחשוב על העלייה, יש להם עניין עם כנסת ישראל [צחקוק] בבחינת אֵם. יש להם בעיה עם זה.

קהל: [...] הגרמנים קוראים למולדת שלהם: Páterland  (אבא, ארץ = ארץ אבות). וגם המילה...

מניטו: Patrie, כן. אצל הגויים. אבל אומרים [...] אבל זה [...] מולדת, כן?

קהל: ברוסיה זה כל כך בולט ה"אמא רוסיה". וזו הארץ הכי פחות פרסונלית, זאת אומרת היא הכי מתאימה להגדרה הזאת. זה כל הזמן... ה'אמא רוסיה'.

קהל [בתיה לנצט]: והיחס הנכון שעובר משם, זה מתבטא ב[...]

מניטו: נכון, זה העבודה. העבודה זה... "חקלאות" לא, זה לא השם.

קהל: לעבדה

מניטו: "לעבדה ולשמרה". זה מובן, כן. אז זה מה שקורה פה. אז אולי נדלג קצת, ונראה מה קורה במשפחת האבות, עניין דומה לזה מאוד, ואיך התיקון מתגלה אחר כך, אחרי הרבה דורות.

קהל: מניטו, אני יכולה להרשות לעצמי: פה דילגת על משהו שמאוד מעורר אצלי שאלה, אבל אולי זה לא שייך: "וישב בארץ נוד קדמת עדן" (בראשית ד טז). מה זאת אומרת?

מניטו: "וישב בארץ נוד", זה הגלות. [28]

קהל: אה, לנוע ולנוד.

מניטו: הגלות כעונש לשנאת חינם.

שאלה: תמיד זה ככה.

מניטו: תמיד זה ככה.[29] פה זה השורש. זאת אומרת... אז מכיוון שיש "וישב", יש רמז שחזר בתשובה,[30] אבל הגורל שלו זה להיות נע ונד.

קהל: ומה זה "קדמת עדן"?

מניטו: טוב, יש שני הסברים: או שחזר כאילו מלפני העדן, מתקופה מלפני העדן,[31] או ממזרח לעדן, לארץ אנשי קדם.[32] יש...

דינה ושכם

טוב. אז ניקח את פרק ל"ד: זה מתחיל ככה: "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ" (בראשית לד א). אז כשחזר יעקב אבינו מארץ לבן, היו לו שנים עשרה בנים ובת אחת. הסיבות שזה הגיע, שהמצב היה ככה - מכיוון שהעיקר היה צריך להיות שלושה עשר בנים, כדי שיהיו לו שלושה עשר שבטים, זה הסימן של אחדות ישראל, כן? 'אחד' זה בגימטריה שלוש עשרה, אבל חסר שבט אחת. אז הוא היה צריך לחתן את דינה. למצוא מישהו בעולם שיכול להיות מתאים כבעל של דינה כדי לייסד את השבט השלושה עשר, והשבט השלושה עשר זה השלמה של ההיסטוריה. זה גם השלמה של עם ישראל בבחינת אחד - שלוש עשרה, וגם הקשר עם העולם החיצוני, זאת אומרת המין האנושי כולו. זה האחדות של כל העולם דרך מי שיכול להיות בעל של דינה. ולכן זה לא ספור הווי, איך אומרים את זה? זה לא סיפורי "דהדיוטי" אומר המדרש.[33] זה משהו חשוב מאד: צריך למצוא חתן לדינה. ולכן יש לו רק הבעיה הזאת כשהוא חוזר.

"ותצא דינה בת לאה שילדה ליעקב לראות בבנות הארץ". מה קרה מקודם? אני אסביר רק לפי כמה מדרשים מה קרה מקודם. פסוק י"ח בל"ג: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען". הוא כאילו יודע, כשחוזר מהגלות שלו, שצריך להגיע לשכם. אין שום הסבר. "ויבא יעקב שלם עיר שכם", הוא מגיע לשכם. שכם, זה כבר העיר שכשאברהם בא מאור כשדים הגיע ל"מקום שכם". עוד לא הייתה עיר, אבל המקום היה מוכן. ופה הביטוי "שכם אשר בארץ כנען". או שכם זה בארץ כנען, או זה לא בארץ כנען, מה זה "שכם אשר בארץ כנען"? כאלו יש שכם אחרת? טוב, נראה. שכם מיוחד שנמצא בארץ כנען.

"בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג יח). מה זה "ויחן את פני העיר"? שם את המחנה שלו על יד העיר. אבל מכיוון שהסגנון הוא מיוחד, "ויחן את פני העיר" ולא "על יד העיר", המדרש מסביר שעשה חנינה לעיר[34]. זאת אומרת עשה איזה תיקון בעיר. איזה תיקון? נראה אחר כך, מכיוון שעשה תיקון, נראה איזה תיקון.

"ויקן את חלקת השדה", מכיוון שתקן משהו אז יש לו זכות לקניין. "ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה". (שם יט). טוב. אז בגמרא, רק דקה אני אבדוק את המקור, זה במסכת שבת, אם אני אמצא את זה מיד פה. כן, דף ל"ג. יש שלושה הסברים איזה תיקון הוא עשה. אחד אומר: "מטבע תיקן להם", אחד אומר: "שווקים תיקן להם", ואחד אומר: "מרחצאות תיקן להם". אז אני אסביר את העניין שיש. אז ההסבר הרגיל של הגמרא פה, הוא קשור לכלל יותר-יותר-יותר קדום, כבר מאדם הראשון: צריך לתקן משהו כדי לזכות במקום. זה כבר לומדים על "לעבדה ולשמרה". צריך לעשות משהו כדי שיהיה זכות לגור באיזה מקום. אז מסבירים את זה ככה, לפי הכלל הזה, וזה אמת: שיעקב תיקן משהו, ומשתמשים בזה כדי להבליט את זה שהיהודי מטפל גם כן בעניינים החומרים. יש ערך לזה. למשל, העולם כולו חייב ליעקב, למטבע. אנחנו מומחים בזה: תורת השווקים, איך אומרים את זה? שיטת השיווק, המסחר.[35] ומרחצאות. כי צריך נטילת ידיים לפני האוכל וכן הלאה.

קהל: מדובר בטהרה.

מניטו: טהרה, כן. ומיד אחר כך תיקן משהו בעיר. מה תיקן? נגדיר את זה אחר כך, אבל תיקן משהו. ורק לזכור: זה מטבע-שווקים, ומרחצאות. מיד אחר כך: ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ". "לראות בבנות הארץ", בכוונה לא לראות "בבנות הארץ", אלא "בבני הארץ", זאת אומרת למצוא חתן. זה מובן? הייתה לה רק שאלה אחת: עם מי מתחתנים. טוב. מיד: " וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ".(בראשית לד ב) אז מה קורה פה? שדווקא יש לנו בן אדם, הגוי הזה כן? שכבר נושא את שמה של העיר. אז כאילו כבר התחיל התיקון של מה שראינו עם קין. קין נתן את שם של הבן שלו לעיר, פה אנחנו רואים עיר שמתחילה להחזיר את השם לאדם. כי האדם הזה, שכם בן חמור, זה לא אחד העם, אלא 'אחד העם' במובן של... העיקר. הוא...

[הפסקת הקלטה]

...כדי לייסד את השבט השלושה עשר[36]. מובן? יש פה יעד משיחי. טוב. זה - הכול התקלקל, זה לא הצליח, אבל אנחנו רואים את המטרה. וזה ברור שהחלום הזה של יעקב סוף סוף התקיים, אבל דרך תקלה, כי שכם לקח את דינה, נולדה אסנת, אבל אסנת היא הייתה אשתו של יוסף, ומיוסף נולדו שני שבטים. השני שבטים האלו הם סוף סוף צאצאי שכם. זה מובן. ולכן השבט השלושה עשר בא סוף סוף דרך שכם. וכאילו יש איזה נטע זר שצריך לתקן אותו, עד גמר התיקון, אבל זה לא נטע זר ­ איך אומרים, [...] איך אומרים את זה, אני עייף מאד. זה לא מקרי. הזר הזה הוא הכי קרוב למה שמחכים: אדם מתוקן. זאת אומרת מאיזה תיקון? מהתיקון הזה של חטא קין, כשבנה עיר ונתן את [ה]שם של חנוך לעיר. זה מובן?

ואני קצת מצאתי רמז בפסוק שלנו, בפרק ד' פסוק יז': "ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך" (בראשית ד יז), פה מעניין מאד דרך הטעמים. תראו את הטעמים: "וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ": תחת "כשם" היה צריך להיות מאריך, ויש טרחא, ההיפך. כאילו צריך לקרוא את זה ככה: "ויקרא שמם העיר כשם, בנו חנוך". זה משהו אחר. אז "כשם" זה אותיות "ש.כ.ם", כאלו יש כבר פה רמז לשכם. זה מובן. זאת אומרת, אז זה ברור: "כשם", טרחא. אז זה השמות הספרדים. שכחתי איך אומרים האשכנזים? מיד אני אגיד לכם.

קהל: טיפחא.

מניטו: תחת "כשם" זה טיפחא? אז פה זה טיפחא, זה מרכא טיפחא. אצל הספרדים אומרים טרחא.

קהל: מה זה טרחא?

מניטו: זאת אומרת, זה מפסיק. מאריך טרחא. ומרכא טיפחא. טרחא – אומרים בלועזית: DISJONCTIF. מפסיק. אז צריך לקרוא: "ויקרא שם העיר כשם, בנו חנוך". זה מובן? טוב.

למך ומותו של קין

אז פה אנחנו רואים ההתפתחות של אותה תרבות, ומגיעים לדור השביעי. מה קורה בדור השביעי? למך, שהוא אביו של נח. לא, סליחה, הוא לא אביו של נח, אני באמת עייף. הלמך הזה הוא בדור השישי, דרך קין. אחר כך נראה, נמצא למך אחר, שהוא אביו של נוח. אז הלמך הזה הוא היה פייטן, ולקח שתי נשים, עדה וצלה. אז מה קורה? המדרש מסביר לנו, וזה התוצאה של האות של קין:

ותלד עדה את יבל הוא היה אבי ישב אהל ומקנה. ושם אחיו" – פה זה היוצא מן הכלל – "יובל הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב: וצלה גם הוא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה". פה יש לנו קודם כל העניין של שתי נשים. והגמרא מסבירה (ירושלמי, יבמות לז ב)[37]: היו נוהגים לקחת אישה אחת כדי להוליד, ואישה אחת כדי להיות בבית, בעלת הבית, זאת אומרת - איך אומרים - פילגש. יותר מפילגש אבל... ואחר כך היו מחליפים. כן? זה כבר הסוף של קלקול הערך של הבן אדם. זה התחיל כשקין הרג את האח, ועכשיו בדור של למך, זה יותר פנימי עוד: היחס בין איש ואשה כבר יצא מגדר יחס בין נפש לנפש, וזה רק יחס של פונקציה. זה מובן. זו הכוונה של המדרש: האישה איננה אישה, אלא פונקציה. כמו הבנים גם כן: מי זה יבל? זה החקלאי. מי זה יובל? זה המנגן. זאת אומרת האומן השייך לתרבות של - איך אומרים AGRICULTUR? זה לא חלקאות...

זאת אומרת פה אנחנו רואים את ארבעה התפקידים העיקריים של כל עיר, של מדינה, של כל משטר. כל המקצועות שהיעד שלהם זה סוף סוף לאכול, וה... ­ איך אומרים DISTRACTION - הבידור השייך לזה. הבידור ה CHAMPETRE, איך אומרים את זה בעברית? למשל OVIDE, עבודת האדמה. ויש בידור השייך לזה, זה האומן הזה. יש עבודה של העיר - זה תובל קין, זה לבנות את הבית, כל הכלים...

קהל: הבידור של זה, זה [...] הכלים?

מניטו: הבידור של זה - זה האומנות. למשל, כשאתם קוראים הסופרים הלטינים, יש OVIDE ויש VIRGILE , HORACE, אז הם מתארים את החיים בטבע ואת הבידור השייך לזה! זה ההנאה דרך האומנות. זהו, שירים, ריקודים וכן הלאה. ולכן הוא היה "אבי כל תופש כנור ועגב", זה שייך למקצוע של אחיו שזה היה העבודה בשדה. והשני זה העבודה בבית החרושת. מי שתיקן את הכלים כדי לבנות את הבית.

קהל: אז הבידור שלו היה נעמה?

מניטו: נעמה זה ה... איך אומרים את זה, זה לא יפה, אבל מבינים. כן. טוב. וכשמנתחים את כל-כל התפקוד של העיר המודרנית, סוף סוף מגיעים לארבעה המקצועות האלה. זה מובן?

קהל: של החברה.

מניטו: של החברה, כן, החברה המודרנית. כל מה שצריך כדי לאכול, והבידור השייך, כל מה שצריך לבנות הבית, והבידור השייך. אז מתוך זה, התפתחו כל המקצועות. אבל המקצוע גובר על האדם. זאת אומרת זה כבר סוף האָרכּה הזו של שבעה דורות, התוצאה ההכרחית של מה שעשה קין מביאה לחברה פונקציונלית. והסימן הוא עניין השתי נשים של למך. זה מובן? טוב.

קהל [רחל הדס]: בכל זאת אבל מה ענין של "ישב אהל"? מה בין זה לזה "איש תם ישב אהלים"?

מניטו: לא, אוהל... זאת אומרת בצורה, בצורה הפורמלית - זה היה יכול צדיק, היה יכול להיות רשע. סוף סוף זה רשע.

קהל: זה הגיוני, שהמחשב משתלט עם האדם

מניטו: לא זה, לא רק המחשב. זה כל התפקוד של הציביליזציה משתלט על האדם. אבל זה התוצאה של מה שקרה בהתחלה.

טוב, נחזור לרומי קצת זמן, ונראה מה שקרה: זה - התוצאה של רומי, של המיתוס של רומי, זה התפקוד של התרבות הנוכחית המערבית. ונראה פה מה אומר המדרש.[38] אז הוא לוקח את תובל קין ומספר סיפור: שתוך כדי הכנת הכלים של תובל קין, אז הוא מצא את הנשק הראשון שזה היה קשת, הוא עשה איזה קשת. וכשעשה את הקשת, אז הוא אמר ללמך - למך שהיה אביו, ושהיה פייטן, כמו שנראה מיד אחר כך. וכמו כל הפייטנים הגדולים, הוא היה עיוור. אולי אני רוצה להסביר לפי המדרש למה זה כאילו מובן מאליו: שפייטן גדול הוא עיוור. ההסבר הוא ככה: הוא לא רואה מה שקורה בעולם החיצוני, אלא הוא רואה מה שקורה בעולם הפנימי. ולכן הוא לא מבין מה קורה בחוץ. אבל יש לו, יש לו הזיות, יש לו... [צחוק]. טוב. ואז, הוא היה עיוור. ותובל קין בקש ללכת ליער, כדי לנסות את הקשת הזה. אז לקח את אביו איתו. וראו כמין חיה עוברת ביער. לאמיתו של דבר, זה היה קין, אבל חשבו שהוא היה חיה. וזה פה עוד ממד של ההגדרה של התרבות הנוכחית: זה תרבות שחושבים שהזקן היה בהמה. כן? [צחוק] "הסבא היה...". אז הוא ירה, והחץ בא, הגיע על מצחו של קין, על האות אל"ף, ונשאר "מת" מ"אמת".[39] והמשמעות של המדרש היא ברורה: שהנשק הראשון הרג את הרוצח הראשון, וגילה שהיה רוצח. זאת אומרת: מכיוון שמקין יצא תובל קין זה הסימן שקין היה רוצח. זה מובן. ומי זה תובל קין? זה ­ איך אומרים ­ סוחר נשק, יצרן נשק.

ואני מסביר כל פעם על זה: זה המצב של החברה הנוכחית המערבית. למשל, צרפת שאני מכיר יותר: כל הכלכלה של צרפת היא סביב לבית חרושת של נשק, שמוכרים לכל עמי העולם כדי שיהרגו, שקין יהרוג את הבל. וזה העיקר של התפתחות הכלכלה, דרך... זה מובן. בכל העולם. בישראל - יש סיבות. אבל מכל מקום רואים שזה הסימן של המצב של ההתפתחות של התרבות. זה התחיל כשקין הרג הבל, אבל סוף סוף מתגלה שכן קין היה רוצח, מכיוון שבצאצאיו נולד תובל קין. ולכן זה מדהים איך המדרש קולע לעיקר של הבעיה. זה הסימן שכן היה רוצח: הנשק הראשון שיצר תובל קין.

קהל [בתיה לנצט]: בכל זאת, אז למה בישראל זה שונה?

מניטו: מכיוון שיש מצב של מלחמה. יש בעיה שמוכרים נשק כדי, סוף סוף כדי לקבל מטבע חוץ. זאת אומרת צרפת אינה במצב של מלחמה, וכן הלאה. זאת אומרת, כולם יודעים שאם יהיה שלום בין ישראל והשכנים, אז כל התעשייה של הנשק תהפוך לתעשייה של שלום. אבל... טוב. בעולם הגדול, יש גם כן סיבות. אמריקה מפחדת מרוסיה, שמפחדת מאמריקה, וכן הלאה. אבל מה שאני רואה שהכלכלה הצרפתית למשל, מבוססת על מכירת נשק, והם יודעים שאלו שיקבלו אותו נשק יהרגו איש את רעהו. זה מובן. המערבים יוצרים את הנשק, וכל העולם כולו - אחד הורג את השני. זה ברור. זה התפתחות מסיבית של ציביליזציה מיוחדת שמביאה את כל העולם כולו להיות מחסן נשק.

קהל: [...]

מניטו: זה ההבדל. זאת אומרת זה עובר את העניין של מדינה זו או אחרת. זה כל התרבות שיצאה מרומי - שהדת שלה כביכול היא "ואהבת את רעך כמוך" - מבוססת על "ועל חרבך תחיה". זה כמו שאומר הפסוק.

קהל [בתיה לנצט]: [...] באותו שיעור, כששאלתי, אמרת שזה באמת לא בסדר. שזה מאוד [...]

מניטו: נכון שזה לא בסדר. יש סיבות, אבל בכל זאת מה שזה לא בסדר - שמוכרים כדי לקבל מטבע חוץ. זה לא בסדר. אבל ישראל מלכתחילה לא היה מייצר נשק, היה קונה מצרפת. אחר כך הם הכריחו את ישראל לייצר.[40]

קהל: לולא [...]

מניטו: ברור. ברור. וזה סימן כולל של כישלון של ציביליזציה שלמה. אבל אני רואה שזה דומה מאד לסיפור הזה של התורה, שהוא קצר מאד אבל הוא אומר את העיקר: זה מתחיל בהריגת האח, זה מגיע לתובל קין. אז זה הסימן שהארכה של קין, האות הזה - נפסק, גמרנו. אז כשקין נהרג, אז זה סוף העולם. ובכל זאת נראה שהקב"ה נותן עוד ארכה. אמרתי כבר, יהיו שבעה פעמים.

אז הפעם השנייה, זה מה שקורה לאדם הראשון: לידת שת. אז אני ממשיך קצת. ספר בראשית פרק ד כג: "ויאמר למך לנשיו". ואותה נעמה סוף סוף הייתה אימו של נח.[41] זה אימו או אשתו? אני לא זוכר. אני חושב זה אימו של נח, צריך לבדוק. או אשתו של נח? זאת אומרת כל הזהות של התרבות של קין עברה דרך הנעמה הזו, בתולדות של שת. זה אימו כן? כן כן, זה אימו.

קהל [רחל הדס]: נעמה זה שם טוב, מניטו?

מניטו: נעמה זה שם טוב.

קהל [רחל הדס]: יש הרבה בנות בישראל שנותנים להם את השם נעמה.

מניטו: כן. זה שם שדומה לנעמי. אז: "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמעה קולי נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי" (בראשית ד כג). זה כבר הפיוט הראשון שיש במקרא, ולכן זה לא כל כך מובן לפי הפשט. אז נתחיל בסוף הפסוק, ונבין למה המדרש הסביר מה שהסביר.

קהל [רחל הדס]: מה, את כל העניין עם תובל קין וזה?

מניטו: כן. זה "כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי". זה לא מובן. מה זאת אומרת? "איש הרגתי לפצעי"? פצע, וחבורה: "וילד לחבורתי". הפצע הוא שלי, והחבורה היא שלי. "איש הרגתי לפצעי"? אז המדרש מסביר ככה: זה שאלה של למך לנשיו. כאילו הוא אומר להם: האם האיש הזה שהוא קין - שנקרא איש – "הרגתי לפצעי"? "והילד לחבורתי"? כי שכחתי לומר את סוף המדרש: כשלמך שמע שקין נהרג, אז הוא הבין שזה סוף העולם, ומְהָ... – איך אומרים - ההתרגשות שלו,

קהל [רחל הדס]: הטראומה

מניטו: כן, הרג את תובל קין. ולכן נהרג איש וילד.

אז ההסבר של המדרש הוא שלמך אומר לנשיו: האם האיש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי? זאת אומרת, האם זה האינטרס שלי? זה קרה ככה. קין הוא היה באמת במזיד. וקבל ארכה. אני שאני בשוגג, כל שכן שאני אקבל ארכה. זה ה' אומר: שם, כד¨: "כי שבעתים יקם קין ולמך שבעים ושבעה", ולמך כל שכן. אבל למה כל זה? מכיוון כְּשְנשי למך שמעו שקין ותובל קין נהרגו, זאת אומרת הרגו את המושג של "איש" ואת המושג של "ילד" - זה סוף החברה הפונקציונלית. החברה הפונקציונלית, אז החליטו לא להוליד עוד יותר. לכן למך טוען לפניהן שכדאי להמשיך. מכיוון שהם אומרים - המדרש אומר - זה קל וחומר של שטות:[42] אם הארכה של קין נפסקה, נפסקה. הוא בא בטענות שהוא היה במזיד, קיבל. אז אני בשוגג - כל שכן שאני אקבל. והן אמרו לו: זה קל וחומר של שטות: אם קין נהרג, נהרג, זה סוף העולם. אז למה עוד להוליד בנים? וזה מעניין מאד שבסוף התפתחות של תרבות מסוימת, אז יש התגובה, המרידה של הנשים: לא רוצים להוליד עוד. מכיוון שאין שום טעם להוליד בנים בעולם שברור שזה כבר הסתיים. מבינים את ההקבלה הזו.        

אז פה המדרש מוסיף דבר מעניין מאד.[43] שאז למך ביקש שילכו לפני הבית דין. איזה בית דין? זה אדם הראשון. ופה יש עניין מעניין מאד: מה היה עושה אדם הראשון כל הזמן הזה, מאז שהבל נהרג? המדרש נותן שתי תשובות, והמשמעות של שתי התשובות זה אותה משמעות: האחת: שהיה שותל עצים, היה זורע. והשני: שהיה מזדווג עם אשתו. וזה אותו עניין של העבודה, היחס ל... טוב. ולכן שמרתי עד המומנט הזה כדי לתת את התשובה. זאת אומרת היה בתפקיד שלו, הוא היה מחייה את העולם. אבל פה זה מעניין: הוא לא שייך עוד להיסטוריה, אלא הוא במצב של דיין של ההיסטוריה. הבנתם? אז הולכים לפני אדם הראשון. ואז שאלו את הפסק דין של אדם הראשון. ואדם הראשון השיב: צריך לקוות עוד. אז כששמעו את זה, נשי למך, אמרו לאדם הראשון: אתה, כשהרגו לך הילד הזה, שהיה איש וילד - הבל - פסקת. ועכשיו אתה אומר לנו: תמשיכו? ולכן מיד: "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן". טוב.[44]

פה יש הָאָרכּה השנייה: לידת שת. ופה יש נושא משיחי מעניין מאוד. אני זוכר כשלמדתי את זה, חשבתי שזה הארגומנט (טיעון) הכי חזק, הראשון, בתורה, נגד הנצרות: כשצריך איזה מושיע, זה בא מזהות האדם עצמו. זה המושיע הראשון - שת. זה מובן? זה בא מעומק, אדם תיקן את עצמו מאז. קרה מה שקרה, היה לו זמן ארוך כדי לתקן את עצמו, אז הוא מוליד בן אדם שהוא ממדרגה יותר גבוהה - שת, "בצלם אלוקים". הוא הצליח להוליד את המשיח. נראה שהמושיע הזה - אני לא רוצה לקרוא לו "משיח" - המושיע הזה נכשל, נכשלו עד נח, כולל נח, עד ועד בכלל. אבל זה אפשרות משיחית להציל מה? לא לבנות עוד מין אנושי אחר, להציל את המין האנושי של קין. מבינים? כי היה יכול למחוק את התרבות הזו. לא! צריך לתקן אותה. אז הקב"ה מביא - בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש" - זהות אחרת מתוך הזהות של האדם, כדי לעזור לאנושות של קין. זה מובן?

אז פה יש היחס שהוא הדגם בין ישראל לעמים, בבחינת שת. אז נראה.

כה: "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (בראשית ד כה). למה היה צריך לחכות כל כך, כן? אלא היא אומרת שהיעד, התפקיד של שת זה יהיה להיות התפקיד של הבל. אבל הוא כבר, יש לו תשתית - איך אומרים את זה? - מושתת.

קהל: יש לי שאלה: שת נולד אחרי שנהרג גם קין.

מניטו: נכון.

קהל: אני לא מצליחה להסביר את עצמי. אבל כדי שיהיה בנוי זרע מושתת חדש, שזה יהיה שת, צריך למות קודם כל גם האדם שגרם להריגה.

מניטו: אפשר לומר את זה.

קהל: ואז אפשר שייוולד מישהו שעומד חזק על הרגליים.

מניטו: כן, אפשר לומר את זה. זאת אומרת אף על פי שקין יצא מההיסטוריה כבר, חשבו עליו כאילו זה חיה. [...], איך אומרים את זה? השורש של הגזע, איזה מן חיה. מרחוק - כאלו זה חיה. יצא מההיסטוריה. ההיסטוריה זה ההיסטוריה של העיר, של בני למך, שזה מתפקד...

ופה יש איזה תמונה של מה שעלול לקרות לציביליזציה שלנו, כן? זה ברור. כל הוגי הדעות חשים את זה: שזה - הסכנה היא שנגיע לאותו מצב שהמדרש היה מגדיר אותו ככה. זה מפחיד קצת, התיאור הזה.

קהל [רחל הדס]: איך במדרש ידעו הכול.

מניטו: לא, איך... איך אני יכול להסביר את זה? איך התלמידי חכמים לא למדו את המדרש כדי לראות מה קורה? היו לומדים שולחן ערוך יותר, ולא מדרשים. [צחקוק]

קהל: [...] של התקווה להולדת אדם חדש, שיציל את זה?

מניטו: כן נכון, אבל לא, אני מתכוון לתיאור של התפתחות ההיסטוריה. טוב, אז נחזור קצת לנושא שלנו. 18:00 כבר? אולי קצת רבע שעה. כי אני איחרתי כן? אני הגעתי באיחור כן?

קהל: רבע שעה.

מניטו: טוב, רבע שעה. [צחוק משותף]

דור אנוש: העבודה זרה, והכישלון של המחנך

מניטו: טוב, אז פה יש עוד הפתעה. ¨ "ולשת גם הוא ילד בן " (בראשית ד כו). ה"גם הוא" הזה הוא קשה. למה "גם הוא"? אז אין לו רשות להוליד בן? נסביר את זה מיד: "ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם יקוק", וזה בסוף הפרק: כל עוד שלא נולד אנוש, לא ידעו לקרוא בשם ה'. אני רוצה להתחיל בזה: מה ההבדל בין אנוש ואדם? אדם - זה הזהות של האדם בבחינת כלל. אנוש - זה בבחינת פרט, יחיד. כל בן אדם הוא אדם, אבל כל אנוש הוא אנוש בפני עצמו.[45] זה מובן? יש שני מושגים פה.

שאלה: זה כלליות.

מניטו: זה כלליות, כן. אבל זה שם מודרני, זה מילה מודרנית. זה לא מלשון הקודש 'האנושות'. זה ברור?

וכל עוד שלא היה ה – איך אומרים - החוש של הייחוד שיש בכל אחד ואחד מבני האדם, אז השם המפורש לא היה יכול להיקרא. היו קוראים לשם: אלקות, אלקים. זה כן. אבל לקרוא בשם ה'? זה לא ידעו. זה מובן? טוב. אז אולי אני אתחיל בפירוש הרגיל ונגיע לזה.

קודם כל השאלה הראשונה: "ושת גם כן הוא ילד בן". אם שת היה עלול להיות המשיח, המושיע, המשיח - לא היה לו להוליד עוד. אנחנו צריכים למישהו שיציל את העולם, וזה ימות המשיח, אין פריה ורביה, גמרנו. כן? הבנתם את זה? "ולשם גם הוא ילד בן" זו הפתעה. אז התולדות בגזע של שת, יש להם יעד הפוך מהתולדות של הגזע של קין. בגזע של קין צריך להתקדם ליותר, לפרי יותר מפותח. צריך להתקדם מאדם לבן אדם. אז הנה הבן אדם הזה נולד - שת. אז צריך לצמצם אותו כי הוא יותר מדי גדול, גבוה, כדי לקחת את האנושות בידיים במצב שהיו, שהגיעו. זה מובן? צריך ירידה. התולדות פה זה צמצום, עד נח.[46] כשנולד נח, אז התחילו להתנחם: "זה ינחם אותנו" (בראשית ה כט). עד כאן - היו יותר מדי גדולים. ולכן התולדות זה צמצום ה – איך אומרים - הגודל של ה'צלם אלוקים', עד שיוכל להיות... הבנתם את העניין?

קהל [רחל הדס]: לא.

מניטו: לא.

קהל [רחל הדס]: מה זה "גדולים" לא הבנתי. "גדולים" באיזה מובן?

מניטו: ENVERGURE  

שאלה: המדרגה?

מניטו: מדרגה, כן. מדרגה יותר, אולי, של קדושה. אז אי אפשר להתקשר למצב של ה... צריך... זה מובן? אולי אני אתן איזו דוגמה ככה: כשהאירופאים הראשונים הגיעו לאפריקה נאמר, אז המצב התרבותי של החברות שמה היה ירוד לגמרי. אז אלו הגדולים מן הגדולים של האירופאים שיכלו להיות מחנכים שלהם, היה צריכים לצמצם את ה...  

קהל: אבל הגזע של קין היה כבר מצומצם.

מניטו: זהו. לכן צריך תולדות...

קהל: אבל [...] של שת היה צריך...

מניטו: אבל זה לקח עשרה דורות: מאדם דרך שת, מאדם עד נח. אז בכל דור היה נסיון, וכישלון. התורה מספרת אחד: זה חנוך של אותו גזע, בדור השביעי.[47]

קהל [בתיה לנצט]: חנוך שאחרי שת.

מניטו: שת. כן. ועד שהגיע נח. אז הייתה תקוה בעולם, "זה, ינחמנו". מי אמר את זה? אנשי קין אמרו את זה. ראו בו המשיח.[48] הוא לא הצליח, מכל מקום, אבל הייתה קצת תקווה לזה. הבנתן?

קהל: לכן נח היחידי שהוא היה... לכן נח היה בעצם [...] היחיד.

מניטו: כן כן. זאת אומרת, כל המדרשים על זה שלא הצליח להציל את הדור שלו.

קהל [בתיה לנצט]: גם השם של המשיח "מנחם" זה "ינחמנו", (ירושלמי ברכות ב ד) זה בעצם במושג של נחמה. זה נורא יפה, אבל למה? מה זה?

מניטו: או! זה ממד... זה עמוק מאד.[49] זה שהשפיע בנצרות על הגויים. ראו את זה כעיקר: לקבל נחמה על ההיסטוריה שלהם. ויש צד חיובי בזה: כי סוף סוף צריך נחמה. מה שקרה - צריך לנחם את הבריות. מי שאין לו הנחמה הזו לבריות - אינו יכול לטפל בהם.

קהל [רחל הדס]: זה תפקיד האֵם.

קהל: פתאום חשבתי [...] ופתאום נזכרתי, שאז [...] האפיפיור נזכרתי [צחוק משותף]

מניטו: אז פה יש מדרש שמביא רש"י, וזה ייתן לנו את ההסבר הראשון של הכישלון שלהם. העבודה זרה מתחילה בדור אנוש, זה ידוע, "עבודה זרה כדור אנוש". איזה סוג של עבודה זרה, נראה מייד. שלפי הפשט "אז הוחל לקרוא בשם ה'" (בראשית ד כו), זה חיובי. אבל לפי המדרש זה שלילי לגמרי. אז, זה רש"י אומר: זה לשון חולין, לא לשון להחל - להתחיל, אלא לשון חולין - לחלל. [50] ובעברית "הוחל" אפשר להסביר בשתי המשמעויות. והוא אומר: לא, צריך להבין אותו בלשון חולין. אז התחילו לקרוא את שמות האדם והעשבים בשם ה' - העבודה זרה התחילה. טוב, זה נושא בפני עצמו.

קהל: זה מתאים לפירוש שלך הקודם, כשאמרת: "לשת גם הוא נולד בן", זאת אומרת כאילו הוא היה המושיע האחרון, אז לא היה צריך להיוולד לו בנים, אבל ברגע שגם הוא נולד לו בן, אז "הוחל", אז נהיה שם ה'...  

מניטו: לא. לא הייתי אומר את זה ככה. לא לא לא. היה צורך שייוולד לו בן, יותר מצומצם בגדולה שלו. כי הגדולה של שת היא ענקית, הקדושה מוחלטת. טוב. הוא לא היה יכול לתפקד, לקחת - איך אומרים prendre en charge - לקחת על עצמו את ה... למשל, זה מה שקרה פעם למשה רבנו, היה יותר מדי גדול. לכן יהושע בא תחתיו. זה היסטורי...

התערבות: ואליהו ואלישע

מניטו: ואליהו ואלישע, למשל.

אז אנוש היה יכול להצליח, אבל פה מתחילה העבודה זרה. יש איזה מצב של כשלון. זאת אומרת האמת האמיתית - זה לנו המקובלים. ונלמד לעם משהו פשטני. למשל. אני לא חושב שיש הגזמה בזה. יש דורות שהתלמידי חכמים – איך אומרים, לוקחים לעצמם את התורה האמיתית, ונותנים הסברים ילדותיים ב... אז - זה מתחיל עבודה זרה. זה גאווה, כן?

קהל: זה לא בסדר.

מניטו: זה לא בסדר! זה גאווה. טוב.

אז אני רוצה רק להסביר את הביטוי: "אז הוחל לקרוא בשם יקוק", לפי פירושו של רש"י. בתקופת אברהם, הפסוק אומר אחרת: אברהם קורא בשם ה' (בראשית כא לג), פה "הוחל לקרוא". מה זה עבודה זרה? זה רק חלק מהשם. אז התחילו לקרוא, התחלת השם - שם של ה' - ולא השם מלא. אז מזה נולד העבודה זרה.

קהל [בתיה לנצט]: חלקי.

מניטו: חלקי.

קהל [בתיה לנצט]: כל האמונות החלקיות שמסתובבות בעולם...

מניטו: זה הפשט. כן, נכון. זה הפשט. אז "הוחל לקרוא", ולא העיזו לקרוא את השם המלא. ויש משנה מפורשת: שאסור להגות את ה' באותיותיו (עבודה זרה, יח א), כי זה ההתחלה של העבודה זרה. אז זה מובן.

אז בשיעור הבא נראה מה קורה בתולדות של שת, ואיך מגיעים לכישלון של נח.  

כוונות בתפילה

קהל [רחל הדס]: עוד שאלה, מניטו, כאילו לא שייכת... בגלל שדיברנו קצת על עניין עבודה זרה חס ושלום. כשמדובר בתפילה, על 'לכוון', על 'כוונה', מה... זאת אומרת, הרי זה לא בהשגה בכלל. למה מכוונים? אז נניח אם אתה רואה את שם ה', אם אתה רואה את האותיות - זה גם כן יכול להיות עבודה זרה.

מניטו: אבל אסור לבטא. אסור להוציא מהפה.

קהל [רחל הדס]: אבל מבחינת הכוונה, כוונת הלב - למה מכוונים? לטוּב? לחסד? למה מכוונים?

מניטו: לא, הנה, הכלל הוא ככה: חוץ מהמקובלים הגדולים, שיש להם רשות לכוון דרך השמות, כוונות השמות, וזה לוקח להם הרבה הרבה זמן.

קהל [רחל הדס]: למה?

מניטו: לכוון בתפילה. כי מילה זו היא באותה ספירה, מילה זו היא באותה ספירה, או זו באותה ספירה... אז לומדים את זה, לומדים את הכוונות דרך לימוד, כדי לדעת - בלימוד. בשעת התפילה - אסור לכוון. זה פשוט. מבקשים כוונת הלב. זה משהו יותר בסיסי, יותר פשוט. ולפני התפילה אומרים: "לשם יחוד קודשא בריך הוא", ושמה אומרים: "כאילו השגנו כל הסודות". זה "כאילו". הכוונה היא: אני רוצה לעשות מה שהיה צריך לעשות, אבל אני לא יודע לכוון. הכוונה היא כוונה טרום-כוונתית, איך אומרים את זה? זה מובן, כן? כללית.

קהל: אבל אפילו בנוסח הזה יש אותיות: יקוק. אז מה? לא אומרים את זה? שאומרים...

מניטו: לא, לא! לא אומרים. לא אומרים את זה. זאת אומרת, בשעת התפילה אסור ללמוד. ואם אני מפסיק את התפילה כדי ללמוד מה כתוב בתפילה, אז זה לא תפילה[51]. הבנתם?

קהל [רחל הדס]: אבל נניח אחרי הדלקת נרות בערב שבת. אז כשהאישה מבקשת,

מניטו: אה, אז זה משהו אחר. זה תפילה, זה לא כוונה, זה תפילה

קהל [רחל הדס]: אבל איך, זאת אומרת איך היא מבקשת?

מניטו: באיזה נוסח?

קהל [רחל הדס]: הנוסח הפרטי שלה, במילים שלה.

מניטו: כן, ברור.

קהל [רחל הדס]: אבל היא לא יכולה לפנות בשם?

מניטו: לא. הכוונה.... לא, בשם מיוחד, ספירה זו או אחרת - לא, זה אסור. זה עבודה זרה.

קהל [רחל הדס]: לא בספירה. לא, לא...

מניטו: הכוונה היא ככה: אתה הוא - הממונה על זה, הממונה על זה... אתה הוא. אז מתכוונים ל"אתה". אתה הוא. אתה הוא אלוקינו. הבנתם את הכוונה?

קהל [רחל הדס]: למשל, ב'קריאת שמע על המיטה' אצל הספרדים, יש 'יושב בסתר עליון'. אז זה גם כן כאילו כוונה!

מניטו: אז לא הבנתי את השאלה.

קהל [רחל הדס]: אתה אומר, אתה קורא למישהו בשם! אתה קורא לו!

מניטו: נכון, אבל...

קהל [רחל הדס]: מי זה שיושב בסתר עליון?

מניטו: נכון, אבל...

קהל [רחל הדס]: מי זה יושב בכסא הכבוד?

מניטו: ברור. אבל בשעת התפילה אסור לכוון! לומדים את הכוונות האלו, כדי שבשעת התפילה הנשמה עצמה מתכוונת מאליה. רק הגדולים, ואני זוכר....

קהל [רחל הדס]: אם קטן עושה כוונה, אז זה עבודה זרה.

מניטו: לא לא. יש... איך אומרים, סיכון שלו. אני זוכר כשהייתי ילד, היה מקובל אחד בקהילה שלנו, זקן אחד. והוא היה מהדיינים גם כן. אז הוא היה מתלבש לבן, הכול - הכול לבן לבן, לגמרי לבן, ביום כיפור. היה מתחיל את התפילה - זאת אומרת את השמונה עשרה של שחרית - בבוקר מוקדם, והיה גומר אותו עם הכוונות קצת לפני הנעילה. קצת לפני הנעילה, היה מתכוון לכל התפילות האחרות, ככה – בזזזזזזזזז, כדי להגיע לנעילה. אבל היה צריך יום שלם כדי לכוון!

קהל: [...] כששאלתי רב, אני לא זוכרת איך השאלה הייתה, אם מותר להגיד 'שמע ישראל' כמה וכמה פעמים ביום, ככל שמישהו ירצה, כלומר: מי שרוצה, מי שמבקש, תמיד יכול לחזור שוב ושוב להגיד 'שמע ישראל' זה נכון?  

מניטו: כן, אבל זה לא המצווה של קריאת שמע. זה כאדם הקורא בתורה.

קהל: מה שדניאל מקודם שאלה, אני הבנתי ככה: שאם בן אדם אומר לפני התפילה 'לשם יחוד קודשא בריך הוא', אז הוא אומר, אבל "לשם יחוד קודשא בריך הוא, ליחד שם י"ק בו"ק, ביחודא שלים", נכון?

מניטו: לא, אבל כל תפילה ותפילה...

קהל: וזה - לא להגיד את זה?

מניטו: ברור שזה - צריך להגיד את זה.

קהל: זהו, זה... כן

מניטו: אה, זה... אה, טוב... לא, אני חשבתי... אז לא הבנתי את השאלה. כוונות ממש - זה לא זה. זה דווקא הכוונה שיהיה, יש לנו רשות לכוון.

קהל: אבל מותר, אז להגיד...

מניטו: לא רק מותר, כדאי, כן, כדאי. לא, אני חשבתי הכוונות במקרים...

קהל: לא, לא. אז ידעתי, שזה לא היה, בגלל זה רציתי להסביר את זה. [קהל ב': חשבתי שלא צריך לבטא] אבל אבא היה, אבא שלי היה אומר, שהוא היה אומר "לשם יחוד קודשא בריך הוא" רק בשבתות ובמועדים ובימים טובים, בגלל שכדי להבדיל את התפילה, בין ה... אבל אני רואה שכולם נוהגים להגיד את זה רגיל, כל יום שלוש פעמים.

מניטו: כן.

קהל: אה, כבוד הרב, רציתי לשאול: אם קוראים 'פתיחת אליהו' במנחה של יום שבת?

מניטו: למה? בקהילה שלכם יש בעיה עם זה?

קהל: לא לא. סתם, רציתי...

מניטו: למה?

קהל: סתם.

קהל: אני קוראת פתיחת אליהו במנחה. השאלה אם גם ביום שבת אפשר לקרוא 'פתיחת אליהו'?

מניטו: ברור.

קהל: כן? חשבתי ש...

קהל: בציבור שלנו, לפני מנחה, יש חלק מהעדות...

מניטו: לפני כל תפלה.

קהל: גם בשחרית אנחנו אומרים, אבל חשבתי שבשבת...

קהל: גם בערבית אומרים את זה? לא. בערבית לא.

מניטו: בערבית לא. לא, לא. טוב, אז אחי בא השבוע?

קהל: לא, השבת בע"ה וביום רביעי.

מניטו: אה, ביום רביעי. טוב, בסדר.

קהל: ביום רביעי שעבר היה [...] אם אפשר לעשות את זה בשעה שש, אז הוא אמר שיש אזכרה, אז גם לו יהיה יותר טוב, שלא יהיה בלחץ [...] מראש חודש כסלו. אבל מעניין שזה יצא שהישיבה הקודמת, התחלת הפתיחה של ישיבת גבעת שאול, זה התחיל בחודש כסלו. ועכשיו זה מתחיל עוד פעם בחודש כסלו. אנו מקווים שזו תהיה התחלה טובה בע"ה.

מניטו: אולי שמעתם על העניין של חנוכה: מי שיש לו כיס אין לו לב, ומי שיש לו לב אין לו כיס.

קהל: ובקשר לרב בן עזרא אתה דיברת איתו?

מניטו: כן. דיברתי אתו, הוא מסכים, אבל הוא צריך להתקשר.[52]

הערות

[1] להרחבה על מהות התיקון של שת ראו בתיקוני זהר תיקון ס"ט ובספר בית עולמים פירושו של ר' יצחק אייזיק חבר לאדרא רבה בדף קמ"ג עמוד א בקטע "סוד קין והבל ושת".

[2] בראשית רבה פרשה כג סימן ה: "ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר וגו'. רבי תנחומא בשם רבי שמואל אמר: נסתכלה אותו זרע שהוא קם ממקום אחר, ואי זה? זה מלך המשיח." וכן בבראשית רבה פרשה נא סימן ח : "ר' תנחומא משום ר' שמואל ונחיה מאבינו זרע ונחיה מאבינו בן אין כתיב כאן אלא ונחיה מאבינו זרע. אותו זרע בא ממקום אחר ואי זה זה מלך המשיח". וכן בְּרוּת רבה פרשה ח סימן ד.

[3] דברי הימים א א: "אָדָם שֵׁת, אֱנוֹשׁ. קֵינָן מַהֲלַלְאֵל, יָרֶד..."

[4] ראה בהערה ,12 ובמיוחד במה שכתב שם : "וכחב הגאון שם כי קודם חטא אדה"ר הי' עולם הבריאה נכלל באצילות והוא סוד אדם דרכיב על כורסייא שכורסייא הוא בריאה ואדם אצילות וכשחב אדם אז אפשיט לשכינתא מלבושהא ונפרד בריאה מאצילות ונשאר בבריאה ברזא דבהמה ושם הי' מדריגת קין והבל שהולידה אחר חטאו שהטיל נחש זוהמא בחוה כמש"ל ולכן ירדו קין והבל למקומה לתה"ר וימא רבא חו"ב של בריאה וכל ג' דרגין דומם צומח חי הוא בג' עלמין בי"ע דומם בעשיה ששם מקנן מלכות דלית לה מגרמה כלום משא"כ יצירה צומח שהוא סוד עץ פרי כו' שהוא בת"ת כידוע ושם נפש הצומחת שהוא דרגא דרוח וח"י הוא בבריאה בהמה דרביעא על אלף טורין והוא ננד נשמה מגד דומם ושם בינה דמקננא תמן ומדבר הוא בסטרא דאצילות נפש חי"ה שהוא המדריגה הד' יו"ד של השם דרגא דאדם ולכן הצדיקים שהם תיקנו מלבושים ותיקנו שורש פגמם בשורשם באדה"ר כעין יעקב ודומיהם זכו למלבושים בשלימות ונתכללו ברזא דאדם באצילות והם שזכו לרוח הקדש בסוד הדיבור והיה האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא והוא רוה"ק הנ"ל "

[5] על פי הזוהר במספר מקומות לדוגמא תיקוני זהר דף ק"כ עמוד א, וראו להרחבה בפירוש אור יקר על תיקוני זהר (שהיה בספרית מניטו), תיקון כ"ו בבא בתרא שער א', סימן ה: " והטעם לזה שהם ג' הדרגות הא' החצונים בעצמם שהם המות ועליהם אמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ..הב' הטהורים אדם דיצירה שהם בחינת מציאות אדם הראשון שבו נתלה ונאחז ונסבך העון דהיינו אחיזת החיצוני בהיכלות דהיינו האילן דביה תליא חובה מה שנפגם ונתקלקל בעון דהיינו סוד נבלתו דהיינו החצונים תלויים בסוד האילן הזה והיינו שהוא נקרא עץ הדעת טוב ורע טוב דא מטטרון ורע דא סמאל ואדם דיצירה זה אינו אדם קדמאה אלא אדם תליתאה הג' אדם דאצילות ובריאה שעניינם אחד שאין אצילות בלא בריאה ולא בריאה ענין לעצמו מפני שהאצילות מחמת העלמו מתגלה ע"י הבריאה ולכך בתורה לא נזכרו אלא שלשה בריאה יצירה עשייה ולזה עץ החיים היינו אצילות והיינו אדם דאצילות מתלבש בבריאה שאין חצוני נאחז בו אלא אדרבה החיים הנצחיים תלויים בו שבו סוד התפשטות הנהגת א"ס ולכך אין לחצונים אחיזה שם אלא אדרבה כשהם אחוזים ביצירה כשסוד החיים ההם מתגלים מיד משתלחים החצונים משם א"כ אי אפשר לייחס החצונים שם וחטא אדם הראשון חנבלתו אינו תלוי שם. וז"ש דאדם קדמאה דאיהו עץ החיים זה נקרא ראשון ודאי שהוא ראשון לכל בחינות אדם".

[6] השוו זהר חדש בראשית: "אמר רבי יוסי למה נאמר בשת ויולד בדמותו כצלמו ובקין ובהבל לא נאמר א"ל רבי חייא קין והבל לא היו אלא להראות רמז עליון וסוד יקר ולא באו שיתישב העולם מהם אבל שת לא בא לעולם אלא שישתלשל העולם ממנו ומשום זה כתוב בדמותו כצלמו".

[7] הכוזרי, מאמר ראשון, צה

[8] לא מצאתי במדרש. ואולי על פי פירוש רש"י לבראשית פרק כה פסוק כו "ויקרא שמו יעקב" – הקב"ה קרא לו כן".

[9] אברבאנאל על בראשית ו ה: "ונראה לי לפרשם באחד מב' דרכים הדרך האחד שקרא בני אלהים אותם שהיו מבני שת כי מפני שלמותו וצדקתו והיותו אלהי במעשיו נקראו בניו בני האלהים. ואמנם בנות האדם היו מבנות קין כי מפני שהיה אביהם עובד אדמה נקראו המה בנות האדם".

[10] השוו פירוש הגר"א לדברי הימים פרק א פסוק א :" אדם שת אנוש פסקא היינו מפני ששלשה הראשונים כוללים: אדם כולל הכל, שת שממנו הושתת העולם ואנוש 'אז הוחל לקרא' ומאנוש ואילך פרטים והמה שלש שמות כוללים :'אדם' על שם 'אדם אתם' פחות ממנו 'בן אדם' , ופחות ממנו 'אנוש' כמו שנאמר 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו' והוא כי אדם - יציר כפיו של הקב"ה ובדמות וצלם, שת - אינו אלא כדמות וצלם דכתיב ביה 'ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת', ובאנוש לא כתיב דמות וצלם."

[11] ראו פירוש הגר"א לספרא לצניעותא דף נ"ו עמוד ב בד"ה "חיה טבא חיה בישא"

[12] ראו גם ב'סוד העברי' חלק א עמוד 170 :" בספר דברי הימים קין והבל אינם נזכרים כלל ספר זה המסכם את עידן התגלות הנבואה בעולם ושמטרתו היא לתאר את התולדות הנושאות את הנבואה והגאולה בשלשלת הדורות פותח במילים אדם שת אנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך נח שם חם ויפת. קין והבל הם מעין הכנה לתולדות האדם העתידי זה לא מתרחש ממש בעולם העשייה כי אם בעולם שקדם לעולם זה משום כך בספר דברי הימים כתובות רק התולדות הקשורות ישירות בזהות הגואלת של האנושות השושלת מתחילה באדם הראשון שרוחניותו הפנימית מועברת ישירות לשת שת מעביר את סגולתו לבנו אנוש והלה ממשיך להעביר אותה הלאה דרך כל הזהויות המוזכרות בחומש בראשית והנזכרות שוב בספר דברי הימים עד לאברהם יצחק ויעקב אבות האומה הם אנשים יחידים המעניקים את הסגולה לעם שלם עם ישראל"

[13] ראו דרשת המהר"ל לשבת הגדול :" סוף סוף למדנו כאן כי קין בפרט דבק בו יצר הרע ודבר זה כנגד חלק אחד משלשת חלקי המעשים שבאדם הנזכרים למעלה ונקרא בשם קין כי יצר הרע אינו חלק עצמי מן האדם שהרי אפשר לסלקו ולהבדילו ממנו ולכך נקרא קין משום שהוא נקנה לאדם מן השם יתברך וקרא אותו איש על שם הגבורה שיש אל יצר הרע כ א י ש גבורתו וכאשר יצר הרע שולט באדם כמו שאמרו חכמים איזה גבור הכובש את יצרו ואם כן היצר הרע בבחינת איש הוא ומה שאמר ותאמר קניתי א י ש את ה' כלומר כי אמרה חוה אל יתמה האדם שיצא ממנה זרע כמו קין זה שיש בו יצר הרע ויצר הרע הרי בשם רע הוא נקרא ואם כן היה לך לומר שהוא מעיד על האם שיצא ממנה זה לומר ארור הכרס שיצא ממנו על זה אמרה חוה קניתי איש את ה' כי יצר הרע ברא השם יתברך אותו וזהו כונת הכתוב קניתי איש את ה' ומכיון שכך גזרה חכמתו יתברך אין זה עדות כל כך על האם וכנ"ל"

[14] הראו בהרחבה בפירוש הגר"א לספרא דצניעותא דף ס"ג עמוד ב :" "והענין כי גם הבריאה כוללת דכר ונוקבא טוב ורע דכורא טוב ונוקבא רע אור וחשך זו"נ ולכן הנקבה נתפתה וע"י הנקבה חטא ונמשך הטוב אחר הרע ובאותן לבושין חטא ובאותן לבושין תליין כל החטאים והמצות ושכר ועונש כמ"ש שם ולא הוה אגרא לצדיקייא ועונשא לרשיעייא אלא בגין אדם דבריאה לא תהו בראה שהיא נוקבא דאצילות כנ"ל ואמר שם כל מאן דחב כאלו הפשיט לשכינתא מלבושהא והאי איהו עונשא דאדם כו' כנ"ל ולכן נשאר בלא לבוש דוגמת השכינה אבל בנשמתא קדישא אין שכר ועונש כמ"ש שם ובתז"ח דף פ"ט ע"ג ואין ראשית אלא נשמה ואורייתא טפילה לנשמה ר"ל דנשמתא הוא דאצילות ואורייתא הוא דבריאה שבה שכר ועונש כנ"ל "

[15] להרחבה נוספת בנושא מידת הגבורה והקשר לבריאה, ראו שיעוריו של הרב על הספר שערי אורה, שיעור מספר 71, שנמצא באתר: "אז קודם כל נתחיל בהגדרה, מה זה 'גבורה' לפי הפשט. כשאני אומר 'גבורה' לפי הפשט זה? קהל: גיבור כארי. קהל: גיבור הכובש את יצרו. מניטו: לא, זה כבר הפתרון של השאלה. אולי נתחיל בזה: (פרקי אבות ד א) "איזהו גבור? הכובש את יצרו". מה ההגדרה של 'גבור' באותה משנה? קהל: נמנע. מניטו: לא לא. בפשט של המשנה. קהל: "כובש את יצרו" זה נמנע מלעשות מניטו: לא. קהל: הוא שולט. מניטו: הוא שולט, הוא מתגבר על יצרו. 'נמנע' זה כבר משמעות קבלית. נכון? לכן כדאי להתחיל במשמעות של הפשט שלנו. אז אם ככה: למה המשנה אומרת: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו"? למה היה צריך להגדיר. יש פה הגדרה מוסרית לפי הפשט שהיא חשובה כשלעצמה, דהיינו חשוב "מלוכד עיר" (משלי טז לב). אז ההגדרה של הפשט היא פשוטה מאוד, אבל חשובה מאוד: הגיבור האמיתי, זה לא מישהו [ש]מתגבר על הזולת. כי זה מגלה כי הזולת הוא יותר חלש ממנו, לכן זה לא גבורה. זה רק גבורה יחסית לחולשה של הזולת, זה מובן? זה לא גבורה אמיתית. ולהתגבר על מי שהוא יותר גיבור ממני, זה בלתי אפשרי. ולכן הגבורה אמיתית זה להתגבר על עצמי. לכן המשנה אומרת: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". וזה הגבורה הכי חזקה, הכי קשָה להשיג. להיות יותר גיבור מזולת - אם הוא חלש, טוב, זה... יש מאמץ כדי להתגבר, אבל סוף סוף מצליחים. אבל מה זאת אומרת "להתגבר על עצמו"? להיות יותר חזק מעצמו? וזוהי הגבורה האמיתית. ואיזהו גיבור הכובש את יצרו.

ואנחנו יודעים, מהגמרא, שאי אפשר בלי סיעתא דשמיא. כי כוח היצר אי אפשר להתגבר עליו בלי סיעתא דשמיא, זה צריך לדעת את זה. מי שמתגבר על יצרו, זה סימן שזכה לסיעתא דשמיא. כי לפי ההיגיון הפשוט זה בלתי אפשרי: יש לך כוח מסוים, וזה הכוח שלך עצמך, ומאותו כוח אתה צריך להיות יותר חזק מהכוח עצמו? זה בלתי אפשרי. אז מזה נגיע להגדרה הקבלית. אז לפי הפשט זה מובן.

אז המקובלים גילו מושג אחר כדי להאיר את העניין: זה מושג הצמצום. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", ואנחנו אומרים מהקב"ה: "אתה גיבור". מה המשמעות של: "אתה גיבור לעולם"? אתם רואים את הקושי של הנושא אצל חכמי התאולוגיה. לא מצאו פתרון. כשאני אומר: ל'כל יכול', שהוא 'כל יכול', האם זה שבח? האם זה שבח לומר לקב"ה שהוא גיבור? האם יש אפשרות לחשוב על יותר גיבור ממנו? [צחוק] ואיזה שבח זה: לומר שהוא יותר גיבור מהבריות שלו? הוא ברא אותם. ולכן כשאני אומר לגבי הקב"ה: 'אתה גיבור' - יש סוד בדבר. ולכן יש הרבה מקורות בגמרא שמגלות את הקושי [של] הנושא: שאסור להמציא הגדרה של מידות, רק מה שהנביאים אמרו.

[16] מתוך הפיוט: ה' נגדך כל תאותי, של ר' יהודה הלוי.

[17] עוד על שמו של הבל, ניתן לראות בסוד העברי חלק 1, בשער 'השושלות': כאשר נולד קין, סיפור הלידה היה אמור להסתיים, ולפתע נולד עוד "בן אדם", תוספת, אחיו של הראשון. ואמנם הבל הוא התוספת, אלא שהוא בעל מהות ואופי שונים לחלוטין מאלה של קין, שכן בהבל קיימת מלכתחילה מודעות של ה"נוסף". [...] 'הבל' הוא נשימה, הבל פה. תפיסה זו של המילה "הבל" מופיעה בלשון חז"ל במאמרם: "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל [פיהן של] תינוקות של בית רבן".[103] תת-משמעות נוספת חבויה במילה הבל, והיא דבר-מה החולף ועובר כנשימה, צל עובר, ארעי, חסר קביעות וקיום עצמי.[104] במונחים שכליים, שתי משמעויות אלה טמונות בשמו של הבל מלכתחילה. אולם איזו משמעות מתוך השתיים תתגלה לבסוף כנכונה, שאלה זו תלויה בבחירתו של הבל ובמעשיו. וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן - מעצם מהותו כאח קל יותר להבל לקחת על עצמו את הייעוד הרוחני, החינוכי. מבחינת התפקידים הטבעיים אך טבעי הוא שהבל אכן יהיה רועה הצאן.

[18] זוהר ואתחנן, רסב, ב.

[19] ראו עוד בנושא את דברי הרב בספר סוד מדרש התולדות 3, בפרק "בעשרה מאמרות נברא העולם", בכותרת משנה: אדם להבל דמה.

[20] ראו עוד על הנושא ב'כי מציון', פרשת ויצא, הערה 2.

[21] לא מצאתי במדרש, אך ראו באריכות בספר הגלגולים פרק כא:" וכשהוליד את קין והבל נטלו זאת הבחי' הנק' חלתו של עולם ונטלו ג"כ בחי' הנפש דאצילות עצמה ואל תתמה איך אפשר שקין הנק' בזוהר קינא דמסאבותא זוהמא דנחש איך יהיה זוכה לנפש דאצילות אמנם הענין דנודע שאדה"ר הוא יציר כפיו של הקב"ה המובחר שבכל הנבראים וכל הנשמות היו כלולים בו וקין הוא הבכור ונודע כי הבכור הוא גדול במעלה מיתר הבנים וגם מצינו שהשי"ת דיבר עמו ככתוב ויאמר ה' אל קין ולא אמר אלקים כנזכר אצל אבימלך ואצל בלעם אלא בשם הוי"ה הרי שהיה נביא וגם אמרו וישם ה' לקין אות משמו של הקב"ה לבלתי הכות אות"ו כל מוצאו ואם לא היה אדם גדול לא היה זוכה לכך וכן הוא אומר אם תיטי"ב שאת הרי שאינו כלו רע ויש בו טוב וכ"כ בתיקונים דף קי"ב א"ל ר"ש ברי קין מסיטרא דאילנא דטוב ורע ואתפשטותיה דטוב הוא בגלגולא עד קני' הרי שיש בו טו"ר". וראו עוד על תפקידו המרכזי של קין בהיסטוריה האנושית בשער הגלגולים בפרק ל"ו, וכן בשער הפסוקים על ספר יחזקאל סימן ח

[22] מדרש אגדת בראשית פרק ד אות טו: "ויאמר לו ה' - כל מה שאתה מבקש ממני אני אמחול לך שלא יהרגוך כל מוצאך ואעשה לך תקנה כי לא ינקם ממך עון הבל עתה אלא אמתין לך עד שבעה דורות הוי אומר שבעתים יוקם וישם ה' לקין אות שיכירנו כל מוצאו ולא יהרגנו וידע כי ה' מחל לו עד ז' דורות ומה היה האות יש אומרים קרן עלה במצחו ויש אומרים זכות שבת עמדה לו שנאמר בה אות הוא ויש אומרים אות אחת משמו של הקב"ה חקק לו במצחו" וראו עוד בזהר חלק א דף רמא עמוד א :" וכתיב ונתתם לי אות אמת מאי קא בעאת מנייהו א"ר אבא יאות שאלת אבל אי שמעת מידי אימא ברי אמר....אלא הכי אוליפנא היא בעאת סימנא דחיי דכתיב והחייתם את אבי וגו' ואמרה סימנא דחיי לא שרייא אלא באות אמת ומאי איהו אות אמת דא את ו' בגין דביה שריין חיין" וראו הסבר ברוח דברי מניטו בביאור הגר"א לספרא דצניעותא פרק ד " ובקשה מהם אות כמ"ש ונתתם לי אות אמת והחייתם כר' והצלתם את נפשותינו ממות הוא הענין של קין ויאמר קין כו' הן גרשת אותי כו' והיה כל מוצאי יהרגני וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו וז"ש ונתתם לי אות כו' והצלתם את כו' ואמר בתז"ח דף פו ע"א דהאות שנתן לו הקב"ה הוא אות ו' של ברית כמ"ש שם בראשית ברא שית ודא מטטרון אות בצבא דיליה ובגיניה אתמר וישם ה' לקין אות לאגנא עליה כו' עד ובג"ד וישב בא נוד קדמת עדן ור"ל ו' אות שלו אתחבר בנ"ד ונעשה נו"ד וזכה ליה ביתרו שהוא גלגול קין וחבר הקני כו' וזכה האות ו' בברית שנתגייר ולכן הוסיפו לו אות ו' יתר יתרו וידוע שאות ו' הוא אות דיעקב אות אמת אות החיים כמ"ש בזוהר שלכן לא נאמר בפ' לדוד אליך ה' נפשי אשא שהוא אילנא דמותא אות ו' שהוא אות אמת אילנא דחיי בסוד אמת מאריך יומין ושם הוא עץ החיים ולכן הושם לקין אות ו סימן החיים לבלתי הכות אותו בו' וזה שבקשה ונתתם לי אות"

[23] רמוס ורומולוס (Romulus & Remus) הם דמויות מהמיתולוגיה הרומית, אשר להם מיוחס ייסודה של העיר רומא. השניים היו אחים תאומים, בניו של האל מרס, אל המלחמה הרומי, וריאה סילביה, בתו של המלך נומיטור (אנ') וכוהנת וסטה. רומולוס ורמוס החליטו ליסד עיר חדשה וגדולה אך לא היו מסוגלים להחליט מי מהם ישלוט בה. בסופו של דבר רצח רומולוס את אחיו רמוס, והיה למלך הראשון של העיר רומא (מתוך ויקיפדיה).

[24] רש"י על בראשית ד יז

[25] השוו זהר חדש דף צו עמוד א :" השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א, זכר ונקבה בראם וכו ויקרא את שמם אדם. ואחר כך יצר הגוף דכתיב וייצר ה אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים"

מאי אית בין אדם לאדם הרי יהו"ה נקרא אדם וגופא נקרא אדם , מאי בין האי להאי. אלא, באתר דאקרי ויברא אלהים את האדם בצלמו הוא יהו"ה ובאתר דלא אקרי בצלמו הוא גוף"

והשוו עוד בתיקוני זהר תיקון תשע עשרה דף מב עמוד א: "אמר ליה אי הכי אשתמודע דאית אדם קדמון לכל קדומים ואית אדם אחרא אמר ליה ברי הכי הוא ודאי. אדם דברא ליה עלת העלות בדיוקנא דיליה סחים וגניז האי גרם דאסתלק עלת העלות אדם תניינא חאב במחשבה ואדם תליתאה חאב במעשה דתלת אדם אינון אדם דבריאה אדם דיצירה אדם דעשיה דלאו כל חובין שוין".

[26] זו המילה באנגלית ובצרפתית שייתכן שרומזת גם למילה הפניקית מלק בתנ"ך, המילה: המקבילה היא מולֶך.

[27] הכוונה ככל הנראה לאנטאוס, דמות של ענק מהמיתולוגיה היוונית, בנם של פוסידון - אל הים, וגאיה - אלת האדמה. נחשב לוחם בלתי מנוצח, מכיוון שכל עוד הוא נשאר מחובר לאדמה (גאיה), ממנה ינק את כוחו, לא היה ניתן לנצחו. הגיבור היווני הרקולס הבין זאת, ולכן החזיק את הענק באוויר עד שכל כוחו התרוקן.

[28] ילקוט שמעוני, ירמיהו כא, סימן שב: רבי יהודה בריה דר' חייא אמר: גלות מכפרת מחצה, דכתיב: נע ונד תהיה בארץ. ולבסוף כתיב: וישב בארץ נוד.

[29] יומא ט ב: "אבל מקדש שני מפני מה חרב [...] מפני שהיתה בו שנאת חנם". וכן סנהדרין לז א:" "וא"ר יהודה בריה דרבי חייא גלות מכפרת עון מחצה מעיקרא כתיב והייתי נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד"

[30] בראשית רבה, כב יג

[31] אולי כוונת מניטו לנאמר בבראשית רבה פרשה כא על הפסוק "מקדם לגן עדן": "מקודם לגן עדן נבראת גהינום" או למאמר תיקוני זהר חדש קל"ו עמוד ב:" וישם ה' לקין אות לאגנא עלה מה דהוה אזיל נע ונד בגלגולא אתעביד נוד מיד וישב בארץ נוד קדמת עדן ודא אות דברית מילה דקנא עלה דאחוה בגין דנולד מהול ובאן אתר זכה ליה בקיני בגין דחזר תמן בתיובתא ונפקו בנוי מנה דעאלו לגן עדן ובגין דא וישב בארץ נוד קדמת עדן" כלומר שקין החל "מקדם" שושלת אנושית שצאצאיה – הקינים – נכנסו "לגן עדן".

[32] ראו רש"י בראשית ד טז. וכן כלי יקר, שם: "וישב בארץ נוד קדמת עדן". מצינו שכל ההורג נפש גולה למזרח

[33] זוהר, חלק ג, קנב, סימן א

[34] בראשית רבה עט ו.

[35] והשוו של"ה מסכת חולין אות ח :" אמנם מלאכת המעשה נחלק לבי חלקים חלק ראשון הא העסק שבינו לחברו כגון משא ומתן חלק השני המעשה אשר הוא עושה בינו לבינו כגון עשית מלאכה ועל חלק השני רומז בויקהל שאמר 'תעשה' בצירי ולא בפתח כי מטב שתעשה מאליה... אבל כשעוסק במשא ומתן אז אדרבה מצוה בו יותר מבשלוחו." וראו עוד בהרחבה שם פרשת וישלח באות לח.

[36] להרחבת הדיון במעשה דינה והשבט הי"ג ראו סוד מדרש התולדות חלק ז, בפרק השבט הי"ג.

[37] וכן רש"י על הפסוק.

[38] תנחומא, בראשית, יא: "וְכֵיצַד נֶהֱרַג, קַיִן נַעֲשָׂה מַלְאַךְ הַמָּוֶת מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְהוּא נָע וָנָד בַּקְּלָלָה. לֶמֶךְ בֶּן בְּנוֹ הָיָה שְׁבִיעִי לַדּוֹרוֹת וְסוּמָא, הָיָה יוֹצֵא לָצוּד וְהָיָה בְנוֹ אוֹחֲזוֹ בְיָדוֹ, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה תִינוֹק חַיָּה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ. אָמַר לוֹ: כְּמִין חַיָּה אֲנִי רוֹאֶה. מָתַח אֶת הַקֶּשֶׁת כְּנֶגְדּוֹ וְהָרַג אֶת קַיִן. רָאָה אוֹתוֹ תִינוֹק מֵרָחוֹק הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ. אָמַר לוֹ לְלֶמֶךְ, אָבִי, הֲרֵי דְמוּת אָדָם הָרוּג וְקֶרֶן בְּמִצְחוֹ. אָמַר לוֹ לֶמֶךְ, וַי לִי, זְקֵנִי הוּא. טָפַח שְׁתֵּי יָדָיו בַּחֲרָטָה וְנָגַע בְּרֹאשׁ הַתִּינוֹק וַהֲרָגוֹ בְשׁוֹגֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי".

[39] ראו הערה 25 מדברי הגר"א שאות ו ששם במצחו של קין הוא אות אמת.

[40] ראו עוד על האמברגו הצרפתי כאן.

[41] רש"י שם, פסוק כב: "נעמה - היא אשתו של נח".

[42] רמב"ן נשי למך פחדו להוליד בנים, בעבור שיהיו שביעיים לקין, והוא נחם את נשיו שהשם יאריך לו עוד שבעתים ושבעה, כי יתפלל לפניו, כי הוא ארך אפים וירחם עליו, או שהיה קל וחומר של שטות, כפי המדרש שהזכיר רש"י ואם כן יאמר לכן כל הורג קין לשבעתים יוקם לא ממנו, וזהו תרגומו של אונקלוס כל קטוליא קין לשבעה דרין יתפרע מיניה

[43] בראשית רבה כג ד: "ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי רבי יוסי בר חנינא אמר: תבען לתשמיש. אמרו לו:, למחר המבול בא נשמע לך ונהיה פרות ורבות למארה?! אמר להן: כי איש הרגתי לפצעי, שיבואו עלי פצעים בשבילו. וילד לחבורתי, שיבואו עלי חבורות בשבילו. אתמהא?! קין הרג ונתלה לו ז' דורות, ואני שלא הרגתי, אינו דין שיתלה לי על זה?! רבי אומר: ה"ז ק"ו של חשך, א"כ מהיכן גובה הקב"ה שטר חובו?! רבי יעקב בר אידי בעי קמיה דר' יוחנן: אם איש, למה ילד? ואם ילד למה איש? אמר לו: איש לאברים וילד לשנים. אמר להן: איתא, ניזיל גבי אדם. אזלון לגבי אדם. אמר לו: עשו אתם שלכם והקדוש ברוך הוא עושה את שלו. ואמרין ליה: אסיא! אסי חיגרתך! כלום פרשת מחוה הרי ק"ל שנה, אלא כדי שלא תעמיד ממנה בן, אתמהא?! כיון ששמע כן, נזקק להעמיד תולדות:"

[44] השוו עם בראשית רבה, כא ט: "שראה אדם שבניו עתידים לירד לגיהנם, מיעט עצמו מפריה ורביה, וכיון שראה שאחר כ"ו דורות עתידין ישראל לקבל התורה, נזקק להעמיד תולדות שנאמר והאדם ידע את חוה אשתו."

[45] ראו פירוש אור יקר על זהר בראשית שער ו סימן מז (מצא בספריתו של מניטו) על הפסוק 'ויולד בדמותו ובצלמו': "נקראת אנוש מפני שמשם התפשטות סוד הנשמות שהם אנושות מתפשט אל התחתונים עוד מפני שהיא שורש אל הדינים האנושים מדותם".

[46] ראו שם על הפסוק 'ביום הבראם' :" והנה עשרה דורות מאדם ועד נח והם נגד עשרה ספירות וכלם נשתלשלו והיו מכעיסין ובאין עד שפגמו כל עשרה ספירות כיצד אדם פגם וסלק אור הכתר וכן כל דורו שת בו תקן אדם קצת אמנם דורו סלק אור החכמה אנוש דורו סלק אור הבינה קינן דורו סלק אור החסד מהללאל דורו סלק אור הגבורה ירד דורו סלק אור הת"ת חנוך דורו סלק אור המלכות מתושלח דורו סלק אור הנצח למך דורו סלק אור ההוד נח דורו סלק אור היסוד ונח תקן כל מה שקלקל דורו והאיר היסוד מלמעלה עד למטה והיינו צדיק תמים היה בדורותיו תקן המדה כולה יחד".

[47] השוו עם דברי הרב בשיעוריו על אורות הקודש, שיעור 2: "מספרים במדרש על חׇנוך. חנוך היה צדיק גדול והקב"ה שלח אותו לעולם כמחנך, זה השם שלו, כן. והפסוק אומר: אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ חנוך? תזכירו לי... וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקים, כן. מכיוון ורש"י מסביר, היה קל בדעתו להרשיע ולכן הקב"ה בחר שיבוא צדיק ולא רשע. כן. מה ההסבר של זה? שחנוך היה איזה מין צדיק, מאותו סוג של בית נח עצמו כן - אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ , שלא היה ביכולתו להיות עם בני האדם, כדי לחנך אותם. אז הוא בחר בהתבודדות. אם היה ממשיך להיות בתוך העיר, ייתכן מאוד וזה הרמז של רש"י, שהיה מגיע להיות רשע ולכן הקב"ה בחר לקחת אותו צדיק ולא לחכות עד שירשיע. והיה צדיק! אבל באותה בחינה, שדווקא התרופה שלו זה ההתבודדות מבני אדם. צריך להבין את זה דווקא. כי זו הצרה של התקופה שלנו, כן. צריך התבודדות, אבל מעט מאוד מצליחים לצאת מההתבודדות, מבחינת נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, טוב, כן. זה פחד מהמשימה, לא מהמציאות, מהמשימה של הצדיק.^[47] אז יש איזה הסבר של אותו מדרש, שהקב"ה אמר לחנוך אני לא צריך כוכב נוסף בשמיים, אני צריך חנוך על הארץ. אבל אם אתה רוצה להיות כוכב, בוא כבר, ועבר מן העולם, איננו, זה מובן". ובשיעורי הרב על תורת התולדות, שיעור 17: החסידים - ההתבודדות כדי להתחזק: אם זה שעה, אפילו יום, שבוע, חודש של התבודדות - כדי להתחזק ולחזור בחברה - זה כשר לגמרי. אתם זוכרים שיש רמז בעקידת יצחק -"ואני והנער נלכה עד כה ונשתחווה נשובה אליכם". מי ששוכח"ונשובה אליכם"- אז זה כבר אבוד. זה מובן? מגיעים רחוק רחוק, אבל -"ונשתחווה - ונשובה אליכם". זה מובן? ההתנזרות זה ההחלטה לשלול את חיי ההיסטוריה כדי לא להיפגע מהרשעות [...] אז פה אנחנו לומדים את התולדות של גזע המשיח. ההיסטוריה זה ההיסטוריה של קין. צריך להציל את אותה אנושות. אז פה מדובר בצדיקים האלו שהקב"ה שולח לארץ כדי להיות מנהיגי העולם. אז אם מנהיג מפחד מהרצון שלו - אז זה הכישלון.

[48] ראו תיקוני זהר חדש דף קלד עמוד א: "בההוא זמנא אתער משיח דאיהו כגונא דנוח דאתמר ביה זה ינחמנו ממעשנו".

[49] להרחבה, ראו בהקלטת השיעור 'ימות המשיח', הנמצאת באתר המכון.

[50] רש"י, שם: "אז הוחל" - לשון חולין לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן אלילים ולקרותן אלהות".

[51] להרחבת הדברים ראו ב'שערי דמעה' חלק א : "הדרישה להבנת המילים נראית לנו פשוטה אולם בל נטעה לא מדובר בהבנה סתמית של המילים אלא בהבנת המילים במשמעותן המקראית המקורית שלהן הדרישות המובאות בשלחן ערוך אינן בהישג ידו של כל מתפלל ובוודאי שלא בהישג יד מי שתוך כדי תפילתו מנסה להבין מה הוא אומר או מעיין בכוונות האר"י ז"ל בסידור כי הוא רוצה לכוון זמן התפילה אינו זמן לימוד כוונות אלו היום נוהגים להקל בהרבה אחרת לא יהיה אפשר בכלל להתפלל אבל לכל הפחות ההלכה מבקשת מאתנו להיות רציניים בביטוי הדברים לא לטעות בתפילה ולהוציא את המילים כמו שהן אם איננו מבינים אותן הנשמה שלנו מבינה אותן הדיבור צריך להיות יפה מדויק אמתי. מדוע? כי אנחנו באמת נמצאים לפני מישהו ששומע את תפילתנו שנוכח כאשר אנחנו מבקשים את מה שאנחנו מבקשים"

[52] ההמשך של התמלול מכאן אינו נמצא בהקלטה שיש באתר ואינו משמעותי לתוכן השיעור: כי היה לו בר מצוה.  

שאלה: הוא יתקשר אלינו או נקשר אליו?

מניטו: אפשר גם כן להתקשר אליו.

תורת התולדות, שיעור 16

תמלול ישן שנמצא בארכיון של מכון מניטו. לא ידוע שם המתמלל.

הגהה ומקורות: איתי קולין

תודה לצוות מכון מניטו על הבאת המקורות הקבליים

ההומניזם כגלגול מודרני של חטא אדם הראשון: האדם הוא מקור הערכים

מניטו: התיקון עצמו נעשה בימי, אצל דוד המלך. דוד המלך תיקן חטאו של אדם הראשון. אבל ההתחלה זה אצל שם. מה היה החטא של אדם הראשון? "נעשה לנו שם" (בראשית יא ד). האדם אומר: "אני אעשה לי את השם". זאת אומרת, התורה – האמת של 'מה טוב ורע' – זה לא רצון הבורא, זה רצוני-אני.^[1] זה חטא של אדם הראשון. זה החטא הראשוני של כל חטא. זה מובן? המרידה כלפי האמת האמיתית של "מה זה טוב, מה זה רע" – שזה רצון הבורא, לא אני. בפילוסופיה קוראים לזה: 'הומניזם': האדם לוקח את עצמו כקריטריון, קנה מידה של האמת. זה לא אומר שאין ערכים בהומניזם! – אם זה בסדר, כן? – אבל זה ה... למשל החטא של פרומתיאוס במיתוס.^[2]

שם ועבר

אז שם תיקן את 'השם'. עֵבֶר - יש פסוק שאומר: אחי יפת הגדול (בראשית י כא). מה קרה? כשקין הרג את הבל, המלה "אח" הסתלקה מהמקרא.^[3] כי קין הרג את האח. והבן אדם הראשון שהחזיר את הערך של האחווה - הוא היה 'אח' של מישהו - זה עבר. ולכן בישיבה של שם, אנחנו לומדים את היחס למקום. ובישיבה של עבר אנחנו לומדים את היחס לזולת. אז יכולים להתקרב לתקופה של הקדושה. כי 'דרך ארץ' זה המוסר. רק כשגומרים עם בעיית המוסר, מתחילה הבעיה של הקדושה. וזה גם כן הבעיה של דורנו: משתמשים בתורת הקדושה כדי ללמוד מוסר. אפשר גם כן להשתמש בזה, אבל זה לא מספיק! קודם כל צריך לגמור עם בעיית המוסר, ורק אחר כך מתחיל המישור של הקדושה. תפסתם את התהליך.^[4]

ולכן ברור שְעֵבֶר - ולא רק עבר, גם שם, זה חשוב מאד - אז עבר נתן לנו את הזהות של עם, ההתחלה. זה סוף סוף מתגבש אצל יעקב שהוא נקרא "ישראל". וכל זה אנחנו לומדים דרך כל הסיפורים האלו. לא כל העברים יצאו מאור­כשדים! רק משפחה אחת של כל השושלות של העברים העזה לצאת מהגלות שלהם.^[5] אבל יצאו מ'קליפת ארם',^[6] צריך לסלק את הקליפה של ארם. אז חלק מהקליפה יצאה מאברהם - דרך ישמעאל, והחלק השני מיצחק - דרך עשו, אז יעקב נשאר כולו טהור. זה מובן? זה העניין של "ויבדל", כן?^[7]

'בעיות של ניצולים', וחשיבות היחס לזולת

קהל: רציתי לשאול, אם אפשר, לפי שיטתך: איך אתה רואה את המצב הזה שלמעשה חוסר הזהות, בעיה של התבוללות בגולה, או בעיה של התבוללות פה, אנחנו בעצם... קשה לנו מאד לענות על שאלת הזהות שלנו.

מניטו: כן.

קהל: איך אתה רואה את הבעיה הזאת?

מניטו: כן. זה גם כן שאלה גדולה מאד. רחבה מאד. אני חושב, שצריך להבין את ההבדל בין הכלל והפרט. מה שניסיתי לתאר הערב, זה ההליך ההיסטורי של הכלל כְּכלל. ברור שבעיית כל אחד ואחד נשארת במקומה, אבל קרה משהו במישור של הכלל, של כלל ישראל. כלל ישראל החליט לחזור לעבריות שלו. זה מדינת ישראל. טוב, אפשר לדון, לחשוב על זה, להתווכח, אבל עובדה: קיים, קם, קרה משהו. במישור הפרט, אפשר לומר שכל אחד יש לו התהליך, ההליך שלו, והגורל הפרטי שלו.

כל עוד שאנחנו נמצאים במצב של פילוג בין הזרמים, פילוג בין השבטים, פילוג בין היחידים, אנחנו במצב של "חילוץ עצמות", אנחנו חוזרים כעצמות.^[8] אז צריך לתת קצת חֹיוּת לזה ולאחד, לאחד את זה.

אני חושב אישית - אין לי סמך על זה - חושב אישית, שהדור שלנו - הוא דור לא מבוטל, הוא דור גדול מאד. אז יש בדור - דור של ניצולים, של פליטים - יש מושג בתלמוד שנקרא: "תינוק שנשבה" (שבת סח). יש הרבה 'תינוקות שנשבו'. אבל, לפי דעתי, הזכות להיות בחברה הישראלית, העברית, בָּכלל כְּכלל - מגן עליהם. רק צריך להבין את זה, ולהתייחס עם הרבה דרך ארץ, עם הרבה עדינות, לבעיה ולשאלה של כל אחד ואחד באשר הוא שם. אי אפשר להכליל דברים כאלו. מכיוון, שלכל אחד יש גם כן היצר הרע שלו.

וכשמשה רבנו רצה להוציא את עם ישראל ממצרים, קודם כל ניתק את עצמו ממצרים, כן? "ויך את המצרי" (שמות ב יב). מייד, ממחרת, ראה איזה מין מחזה מפחיד: איש עברי מכה איש עברי מאחיו (שם יג). אז פחד וברח, משה רבנו. והוא אמר: "אכן נודע הדבר" (שם יד). לפי הפשט, זה שוב פירושו של רש"י, לפי הפשט: "אכן נודע הדבר" - איזה דבר? שהרגתי את המצרי?! הוא היה כל יכול במצרים, היה יושב על כיסא פרעה, משה רבנו דאז. אלא: נודע הדבר שבחרתי בישראל ועזבתי את מצרים - ולכן פחד מפרעה. אבל רש"י מביא פשט אחר. רש"י אומר, לפי המדרש: עכשיו - אומר משה רבנו - אני מבין. "נודע הדבר" - אני מבין, נודע לי הדבר שלא הבנתי כל חיי: למה העם הזה סובל כל כך?^[9] אז במילים אחרות, רש"י אומר: כנראה שמגיע לו! הבנתם מה שקורה?

אנחנו חוזרים במצב של תחיית המתים, אף על פי שאנחנו לא הגענו ל'יום השמיני',^[10] כן? 'תחיית המתים' - אנחנו חולים ממחלה של תחייה. זה מובן מה שאני אומר? [אמירות "כן" מהקהל] אז צריך החלמה. כן? [צחוק].

לבירור דמותו של המשיח

קהל: במילים פשוטות: המשיח - תוך כמה זמן? [צחוק מהקהל]

מניטו: שמעתם? שמעתם? הוא אמר: "במילים פשוטות". [צחוק משותף] תשמע, יש ספר של הרמב"ם שאומר, שנקרא 'הי"ד החזקה' בהלכות מלכים. מה?

קהל: לא "מתי יבוא", "אם יבוא".

מניטו: כן, אני מתחיל לתת תשובה לזה. קודם כל צריך לשאול: מה זה 'משיח'? זה השאלה הראשונית, כן? במה מדובר? ויש ספר גדול של הרמב"ם: 'י"ד החזקה'. בהלכות מלכים, פרק יא הוא אומר: ודאי שיבוא. מה התפקיד שלו? "להקים ממשלה בישראל". זה מתחיל ככה. זה רמב"ם, זה לא אני, וזה לא פרס וזה לא שמיר, זה רמב"ם. להחזיר הממשלה החדשה, הראשונה בישראל. אחר כך יש לו תכנית: בניין בית המקדש, קיבוץ גלויות - מדובר בעשרת השבטים, לא ביהודים, כי למי יקים ממשלה אם לא ליהודים שחזרו - ויש לו תוכנית שלמה. אז הוא אומר... עוד לא גמרתי. סליחה?

קהל: צריכים לשמור את זה בסוד, אולי כהנא ישמע, ועכשיו הוא ילך ויעשה את זה.

מניטו: לא, זה כתוב. אני אומר רק זה כתוב, בתורת הנגלה, אתם יכולים לפתוח ספרים, ולקרוא. כן? פרק אחד עשר בהלכות מלכים ב'י"ד החזקה". אז - איזה פסוק הוא מביא להוכיח את זה? פסוק שלא רומז, אפילו מילה, למה שאתם קוראים "משיח". והוא אומר: כי יש פסוק בפרשת 'ניצבים', בספר דברים. יש פה איזה ספר דברים? אין. טוב, אולי בעל פה אני זוכר את זה: "ושב ה' אלוקיך את שבותך" (דברים ל ג)." ושב - ה' אלוקיך - את שבותך". אז הרמב"ם אומר: מי שלא מאמין בביאת המשיח - לא מאמין בתורה. מכיוון שכתוב בתורה: ושב - ה' אלוקיך - את שבותך. מה קורה פה? שהקב"ה משיב אותנו לארץ, הקב"ה מחיה מתים, וכך הלאה. המשיח - זה המלך של ישראל באותה תקופה. לא זכינו במלך. זכינו בנשיא, זכינו בשיבת ציון.

צריך להיות מודע לעניין, כן? חזרנו מתרבות נוצרית!

קהל: זה אומר שהמשיח כבר...

מניטו: סליחה? רק דקה תפתחו את הספר. חזרנו מתרבות נוצרית, אלו שחזרו מהתרבות הנוצרית (יש שחזרו מתרבות מוסלמית - זה עניין אחר) עם המושגים שלהם! וכשאומרים "משיח" רואים איזה מין אליל, כן? לפתוח את הספרים של היהדות, ולהבין במה מדובר.

אולי עוד תשובה אחרת: אנחנו מתפללים כל בוקר, בשבת וביום טוב, ב"יוצר", לפני ה'קריאת שמע', ואומרים ככה: "אפס זולתך גואלנו לימות המשיח". אני חוזר - ומדברים לקב"ה: "אפס זולתך מלכנו גואלנו לימות המשיח". והמשיח? מה אמרה התפילה? "אפס". אנחנו לא עובדי עבודה זרה! זה מובן מה שאני אומר? או זה לא? מי אמר לא? מה? מה לא מובן?

קהל: אני רוצה שתחזור על זה עוד פעם, אולי אני...

מניטו: אה, יפה. אז תפתחו סידור, ספר תפילות. ב"יוצר" לפני קריאת שמע של יום שבת ויום טוב כתוב: "אפס בלתך גואלנו לימות המשיח". מדברים לקב"ה: שום אחד זולתך, מלכנו, "לימות המשיח" - וזה ימות המשיח! לפי הטקסט. אז - המשיח...?

קהל: אפס

מניטו: לא, זה לא אפס. אלא - יהודי זה לא עובד עבודה זרה^[11]. אפילו אם דוד המלך נמצא פה, אני מתפלל - לא לדוד המלך, [אלא] לקב"ה. כשהמשיח נמצא פה, זה הקב"ה שהוא הקב"ה, הוא לא המשיח! אז, חזרנו עם... הזיות. אני לא רוצה להגזים ולומר "נוצריות" אבל זה דומה, כן. צריך להיות קצת 'עברי'. תפסתם עכשיו? [קהל: כן] ולא "עיוור". [צחוק].

[גבריאלה בן שמואל מקריאה הערות טכניות על השיעור]

הערות:

[1] בהזדמנויות רבות הסביר מניטו ששם, כמו רצון מגלים את מהותו של האדם ולימד – על פי הרמ"ע מפאנו שמובא בשל"ה - שהמילה 'שמו' זהה על פי גימטריה למילה 'רצון'. ראו למשל בשיעוריו על שערי אורה, 61: "אבל רצון זה לא מידה. רצון זה רצון. והרצון מתגלה דרך מידות. הכוח של הרצון זה להמציא רצון, זה הגדרה של הרצון: רצון להמציא רצון. זה הגדרה של הרב אשלג. הבורא רצה לברוא רצון, רצון של הבריאה. זה קשור לסוד של המשמעות של המילה: 'ארץ'. עצם הארץ זה הרצון. למדנו דרך פעם דרך השל"ה על הגדרה של הזהר: "הוא ושמו אחד". מה זה שמו? זה רצונו. רצון בגימטריה שמו. אני מכיר מישהו בשמו, מה יש באותה ידיעה שיש בשמו, באותה אינפורמציה שיש בשמו, מה אני מכיר בזה? איך הוא רוצה כשהוא רוצה, את המידה, את המידות של רצונו, אז אני מכיר אותו. הרצון מגלה את עצם ההויה שהיא נסתרת, ההויה אין לנו תפיסה, אבל יש לנו תפיסה דרך הרצון."

[2] דמות במיתולוגיה היוונית. היה בן לקבוצת הטיטאנים. על-פי הסיפור המיתולוגי ברא פרומתאוס את האדם ממים ואדמה והעניק לו את האש, כדי שתשמש לו הגנה בחייו הקשים. לאחר שזאוס העניש את בני האדם ולקח להם את האש, גנב פרומותיאוס ניצוץ מן האלים והחזיר את האש לבני האדם, ועל כך העניש אותו זאוס. (מתוך ויקיפדיה).

[3] ראו עוד על הנושא ב'כי מציון', פרשת ויצא: "מראשית ההיסטוריה האנושית, מאז שבן האדם, קין, הרג את אחיו הבל, המילה "אח" כמעט נעלמה מן התורה. מעתה אפשר לקרוא את כל סיפורי התורה כ"מסע בעקבות האחווה האבודה". נצטרך לחכות לאברהם כדי לראות שוב את המושגים "אח" ו"אחות" חוזרים לעולמו של האדם. הנבואה העברית מגלה לנו, בדרכה, את התכנית האלוהית לאדם, את אתגריה, ואת המצבים הדרמטיים המתלווים אליה: מצבים סוציו-היסטוריים החוזרים ונשנים תמיד, דרך העלילות והגלגולים של עמים ותרבויות עד לסיומם בימות המשיח באחרית הימים."

[4] ראו עוד על הנושא בשיעורי הרב על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 10, שנמצא באתר המכון: "ולכן צריך לזכור גם כן כפי שאמרתי שהיעד של התורה זה הקדושה. זה לא מה שנקרא במובן ה....איך אומרים את זה? הבנתם. הנוסח. אנחנו משתמשים בתורה של הקדושה כדי לתקן גם כן את האדם, גם כן במישור של המוסר. אבל מוסר זה כבר שלב מיוחד, שלפי סדר השלבים של העולם, ולפי סדר השלבים של הגילים של האדם, המוסר צריך להיות קודם. "קדמה דרך ארץ לתורה". זה ידוע, כן. מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם הקלקול, אף על פי שזה כבר כמעט סוף של ששת אלפים שנה לפי הלוח של התורה. העולם, מספיק לקרוא את העיתונים, כפי שאני רגיל לומר, כדי להבין שהעולם הוא עוד במצב של קלקול. ולכן, העניין פה במחלוקת בגמרא, מה עדיף? לתקן את זהות האדם במישור של המעשים, המידות, או ללמוד את התורה, תלמוד, כדי להבין "ולאן אתה הולך". כדי להבין אותה מדרגה במישור של העולם השלם, שהוא עולם הקדושה וגם בקדושה יש מדרגות. יש קודש קודשים. יש פסוק שאומר: "גבוה על גבוהים וגבוהים מעל". אינסוף גם במימד הוורטיקלי הזה. ואם אני צריך להחליט מה עדיף, בלשון הגמרא זה: "מה גדול" - מעשה: כדי לתקן את השלב של עולם הזה שאני שייך לו דרך הגוף שלי או כדי להגיע יותר ויותר לאותה מעלה שנקראת קדושה – תכלית של עולם הבא - שלימות, וזה אפשרי רק דרך תלמוד תורה. דרך תורה כחוכמה של עולם הבא. אז צריך להתרגל לזה. אני יודע שבהרבה בהרבה, איך אומרים את זה, שיטות, לא רואים את ההבדל. ורואים את התורה רק כחוקה שייכת לחיי עולם הזה. זה שיטה צדוקית בשורשה, כן. אתם זוכרים את זה. מה הייתה השיטה של הצדוקים ואתם יודעים איך אני לא אוהב אותם, כן, זה - אין עולם הבא. ולכן מה זה תורה? הם לא יכולים להכחיש שיש בידינו משהו לא מבוטל, "ספר הספרים" אומרים, התנ"ך. מה שנשאר מהנבואה של נביאי ישראל. זה כל כך חשוב שהם מתעסקים בזה, עוברים דוקטורטים באוניברסיטאות, כן. זה דבר לא מבוטל, חוכמת ישראל וכן הלאה. ולכן הם רואים את זה כאיזה מין סגנון חיים, אולי היותר יפה מכל הסגנונים של כל העולם כולו, כדי לחיות כנערים טובים בעולם הזה. אבל זה אינו. זה נקרא "דרכא דארעא". זה נקרא דרך ארץ, פשוט. אז אנחנו לומדים דרך ארץ גם מהתורה. אבל היעד של התורה זה הקדושה וצריך להבין את זה. מי שלא גמר עם העניין, עם הבעיה של המוסר, לא יכול להתקרב לתורה כתורה. אתם רואים את חשיבות הנושא, כן. ומה עושים כל אלו שלומדים תורה כדי לפתור את הבעיה של המוסר? אז יש פתגם, נגיע לזה: "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אבל הלא לשמה הזה הוא מוסרי. זה בכוונה טובה - להיות אדם מוסרי. אבל להיות אדם מוסרי זה היה כל השלב של התקופה שקדמה למתן תורה. היה צריך אלפיים שנה כדי להגיע לאיזה מין שלב של המין האנושי שכבר תפסו מה זה דרך ארץ. תפסו מה זה מוסר. זה קרה בעיקר במשפחה של אברהם אבינו. אז מתחיל הסיפור של התורה כתורה. זאת אומרת היעד של קדושה. טוב, נראה כמה פרטים מהנושא הזה. ולפי דעתי זה יותר חשוב. לא רק כדי להבין מה אמרו חכמי ישראל של דורי דורות, אלא גם כדי להבין כמה בעיות של הדור שלנו. זה מין בלבול בין דרך ארץ ותורה. ולפי דעתי, העיקר זה, יש משנה גם כן שאומרת: "אם אין דרך ארץ אין תורה" אבל מיד "אם אין תורה אין דרך ארץ", כן. צריך לזכור את זה שמי שאין לו דרך ארץ ומשתמש בעניינים של התורה, אז זה כל החס ושלום שאתם קוראים בעיתונים. הבנתם למה אני מתכוון? וההוכחה זה השיטה של הרמב"ם כבר. שזה הברכה שאנחנו אומרים לפני כל מצווה ומצווה. לפני כל מעשה אנחנו אומרים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו". זה לא הנושא ללמוד את הברכה ההיא, אבל רק, לפי העניין: "אשר קדשנו במצוותיו" – הפשט ברור, זה לא הפשט היחידי, אבל הפשט הכי בסיסי. כי היעד של המצוות זה הקדושה. זה מובן, כן? טוב.

[5] מניטו לימד שלאחר הפלגה ארץ העברים היתה ארץ ישראל והם גלו משם לאור כשדים. ראו פירוש רש"י על סנהדרין דף מד עמוד ב :"אביך האמורי תרח ואבותיו מכנען באו". מניטו אף הזכיר פעמים רבות את אמירתו של יוסף לשר המשקים "גנוב גונבתי מארץ העברים", אמירה שמלמדת על כך שהעמים באותה התקופה הכירו בארץ כנען כארץ העברים. וראו עוד ברש"י על הפסוק (בראשית פרק יב פסוק ו) :"והכנעני אז בארץ: היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שהרי בחלקו של שם נפלה". על פי ספרא פרשת קדושים פרשה יא סימן יז:"שמא תאמרו אין לך ליתן לנו אלא משל אחר? והלא משלכם היא והיא אינה אלא חלקו של שם, ואתם בניו של שם והן אינן אלא בני חם ומה טיבן בתוכה אלא שהיו שומרי המקום עד שתבואו".

[6] קונטרס דברי חלומות, פסקה יא לרבי צדוק הכהן מלובלין (מודפס בתוך ספרו רסיסי לילה, עמ' 186במהדורת הר ברכה)

[7] מתוך 'סוד מדרש התולדות' כרך ו עמוד 179 : " להוציא את קליפת ארם, פירושו לעזוב את התפיסה הקוסמופוליטית הגורסת שמה שמייצגים בני עֵבֶר צריך להיטמע בין הגויים ולחזור להיות אוניברסליים. הקליפה החיצונית יוצאת עם ישמעאל. הוא קוסמופוליטי. להיות מוסלמי זה להיות קוסמופוליטי, המאמין באל אחד והמאמץ את עיקרי התרבות הערבית. אברם בתחילת דרכו קוסמופוליטי. הוא היה "אב לארם" אומרת הגמרא במסכת ברכות, כלומר הוא היה קוסמופוליטי והוא הוריש תכונה זו לבנו ישמעאל. אז, אחרי שינוי שמו, הוא מוגדר כ"אב לעולם כולו," כלומר אוניברסלי. הוא הוריש תכונה זו ליצחק בנו." וראו עוד שם בהרחבה את ההסבר על זהות עשיו. ולהרחבה נוספת על המושג 'קליפת ארם' ראו ב'סוד מדרש' כרך ה, בפרק המבוא עמוד 17.

[8] יתכן שמניטו רומז ל'חזון העצמות היבשות' של הנביא יחזקאל, פרק לז. וראו דברי הרצי"ה ( שמניטו כינה אותו "הרב" ) בשיחות הרצי"ה על אורות התחיה פרק יג שיחה ג: "יש במקום אחד תיאור של הגאון על הגוף הלאומי הציבורי הכלל ישראלי בגלות יש שם ביטוי יצאה רוחנו' יצאה רוח החיים שלנו במצב הגלות ונשארנו מחוץ לרצונות של החיים כל הגלות הי כמו בית קברות מצב נורא שנמשך אלפים שנה כל הגאונים כל הצדיקים וכל בית ישראל הם בתוך בית קברות ולמרות זה ובתוך זה ממשיכים להתקיים אמנם בית הקברות הוא מקום של רימה ותולעה הסובבים אותנו אומר הגאון: הרימה והתולעה הסובבים אותנו הם העכו"ם הסובבים אותנו הרשעות והצרות והגזירות והשמדות של העכו"ם ולא פחות מזה ואולי יותר מזה תרבות העכו"ם שמסובבים אותנו היא רימה ותולעה. במשך זמנים הרימה והתולעה שוטפים אותנו מכל צד הם אוכלים את הבשר של הגוף הלאומי שלנו אמנם יש עוד קיום של העצמות הן יותר קשות יש פסוק במשלי: ורקב עצמות קנאה הרקב חודר בעצמות העצמות המקיימות אותנו הן תלמידי החכמים הכוחות הרוחניים של כלל ישראל הם המקיימים אותנו בגלות אבל הרימה והתולעה ממשיכים לעבוד, הם אוכלים ומכרסמים את הבשר של הגוף הלאומי שלנו עד שמגיעים וחודרים גם לעצמות ואז הגלות ניכרת גם בתורה כאילו אין תורה בישראל על כך נאמר הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל ריבונו של עולם שומר עלינו עד שמגיע עת קץ חזרה לתחיית האומה תחיית העצמות היבשות תחיינה העצמות זה מה שמתבטא במציאות של הארת ישראל בעולם בסוף הגלות מופיע ביד חזקה אמלוך עליכם מופיעה תחיית האומה תחיית התורה ותחיית הארץ"

[9] רש"י שם: "אכן נודע הדבר" - כמשמעו ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך

[10] מתוך שיעוריו ב'להתחיל מבראשית', שיעור 1, בתת הכותרת 'שבת הבורא': זה אני קורא את הפסוקים של 'שבת הבורא', וזה מתחיל בפרק ב'. אתם רואים, בסוף יום השישי, כמו שאר הימים, כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי". אז ביום השביעי עוד לא כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי". אז צריך להבין את המשמעות של זה: יש קודם כל שלב ראשון של ששת ימי המעשה שהקב"ה הוא יוצר, המתקן של העולם. עד שהאדם נכנס בעולם. אז מתחילה שבת של הבורא, מתחיל היום השביעי שעוד לא נגמר. לא כתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי". יש לנו מקור במדרש, זה בפרקי דר' אליעזר: זה יהיה כתוב באחרית הימים. דהיינו, כשההיסטוריה של האדם, שמתחילה בערב שבת, מגיעה לסוף יום השביעי, מגיעה להצלחת הפרויקט של יום השביעי, אז יהיה כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" ואנחנו נכנסים ליום השמיני". וראו להרחבה ב'כי מציון' על פרשת בהעלותך:" ששת הימים הם ימי בריאתו של העולם. ברגע הבריאה ("בראשית") מופיע החומר היסודי של העולם, ובמשך ששה ימים הבורא "יוצר יצירה" - נותן צורה לחומר. בסוף היום הששי, מופיע האדם בעולם, וביום השביעי - אשר לגביו עדיין לא נכתב 'ויהי ערב, ויהי בוקר, יום שביעי'–   מתחילה ההיסטוריה האנושית. ביום שביעי זה, יחסו של הבורא לעולמו הוא בבחינת שבת [...] המדעים עוסקים בתופעות הטבע של העולם שנוצר בששת ימי המעשה (והפך להיות הטבע ביום השביעי), בעוד התורה עוסקת בהתנהגות האידיאלית של האדם בעל הבחירה החופשית בתוך עולם הטבע. ולכן הגמרא מציינת שהתורה ניתנה ביום שבת, ו' בסיון של השנה הראשונה ליציאת מצרים. היום השמיני לעומת זאת, ידוע כמתייחס לימות המשיח. על פי המדרש, התלמוד והזוהר, אליהו הנביא, המבשר את בואו של משיח בן דוד בסוף האלף השישי, צפוי להתגלות ב"מוצאי לכן מזכירים אותו בהבדלה, וכן בכל המצוות הקשורות שבת". ליום השמיני, כמו ברית המילה, המשלימה את האדם ומעלה אותו מעל מדרגת הטבע".

"

[11] השוו מסכת מגילה דף יג עמוד א : "רבי יוחנן אמר: לעולם מבנימן קאתי, ואמאי קרי ליה 'יהודי' על שום שכפר בעבודה זרה, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא 'יהודי' ".

הגהה ומקורות: איתי קולין

מקורות מהקבלה: צוות מכון מניטו,

תמלול השיעור: אנונימי

הגהה: צוות מכון מניטו

מניטו: עבר. אז אולי אני אסביר את זה בקצרה. יתכן שחלק מכם שמעו כבר את העניין, אבל זה צריך כהקדמה לעניין שלנו:

יש ביטוי מפורסם במקורות: "ישיבת שם ועבר"[1]. אז לפי הקבלה, שם התחיל בתיקון של חטא של אדם הראשון. מכיוון שחטא של אדם הראשון זה 'בן אדם למקום'. ואחר כך זה חוזר עם בבל: ב-בבל יש פסוק ברור מאד : "נעשה לנו שם"[2]. זאת אומרת האדם לוקח את המלכות עליו, בידיו. זאת אומרת - לוקח את המלכות מהקדוש ברוך­הוא לאדם. זה היה בקצרה. זה מובן לכל? זה היה ההגדרה של החטא של אדם הראשון: "ממנו לדעת טוב ורע" כן? וכפי שאנחנו אומרים בתפילה בעלינו לשבח - "כי המלכות שלך היא"[3]. אז התיקון של החטא של אדם הראשון זה להחזיר [את] המלכות לקדוש ברוך­הוא. והתיקון סוף סוף מסתיים בדוד המלך. זאת אומרת גמר התיקון זה בדוד המלך. זה מובן. לא?  

שאלה [בתיה לנצט]: מניטו, זה מובן אבל אם אפשר עוד פעם

הרב: כי דוד המלך הוא הראשון שהחזיר המלכות לבורא עולם. הוא המליך אותו על הארץ.

קהל: אדם הראשון זה?

קהל: לא, דוד המלך.

הרב: לא, דוד המלך. אדם הראשון – מה, מה הוא חטאו? הוא דחה את המלכות. הוא גזל את המלכות. זה מובן? זה ידוע, כן.

קהל: דוד משלים בשבילו, אה?

מניטו: נכון. סוף התיקון של חטא אדם הראשון - לא 'סוף התיקון', 'גמר התיקון' - זה בדוד המלך. כי דוד המלך המליך הקדוש ברוך­הוא על הארץ.

קהל: מה ההבדל בין סוף התיקון לגמר התיקון?

מניטו: כי סוף התיקון זה באחרית הימים. אבל גמר התיקון - זאת אומרת שהתיקון הוא גמור. זאת אומרת הוא במלואו. ויש שלב במשה רבינו: "ויהי בישורון מלך"[4] זאת אומרת משה רבנו כבר התחיל בזה. אבל זה היה - אני לא רוצה לומר מלאכותי, אני מחפש איזו מלה פה... זה היה איזה פרפיגורציה[5]- איך אומרים את זה בעברית...

קהל: 'מאולץ' אולי?

קהל: 'כהקדמה'

מניטו: 'כהקדמה', כן. זאת אומרת - היו בבית המדרש. עם ישראל עם משה רבנו היו בבחינת 'בר חינוך', כן? בבחינת בית המדרש. היו לומדים את זה. אבל זה התגשם אצל דוד המלך. כשדוד המלך היה מלך – אז, לאמיתו של דבר, הקדוש ברוך­הוא היה מלך על הארץ. אתם מבינים את הביטוי הזה: "אנחנו משתחווים למלך מלכי המלכים". הוא מלכנו. כי יש מלכים על הארץ. וכל המלכים האלו, יש להם מַלָאכים הממונים עליהם, שהם ' מלכי המלכים', ויש 'מלך מלכי המלכים'. אז 'מלך מלכי המלכים' הוא המלך של ישראל. ואנחנו אומרים "אלוקנו מלך העולם", כן? כשדוד המלך הוא המלך האמיתי של מלכות בית דוד, הוא מולך על ישראל - כולם יודעים שלאמיתו של דבר הקדוש ברוך­הוא הוא המלך.

קהל [בתיה לנצט]: בבחינת ברא מזכה אבא[...] אז, להבדיל,

מניטו: ממי למי?

קהל [בתיה לנצט]: מדוד להקדוש ברוך­הוא!

הרב : לא, זה מדוד לאדם הראשון. [צחקוק] מדוד לאדם הראשון זה נכון, כן? לא, זאת אומרת - דוד המלך מגלה שאדם הראשון עשה תשובה. כן? התשובה של אדם הראשון התגשמה עם דוד המלך.

קהל [בתיה לנצט]: אני לא מבינה מה חטאו של אדם הראשון.

הרב : חטאו של אדם הראשון זה נרמז בפסוק: "הן אדם היה כאחד. ממנו לדעת טוב ורע"[6] החטא הוא שאדם הראשון החליט: שממנו, מעצמו, הוא מחליט מה זה 'טוב' מה זה 'רע'. לפי הפשט - תיקחו את הפסוק ונראה עם הטעמים: לפי הפשט, זה "כאחד ממנו" כן? אבל הזוהר[7] מסביר: "הן האדם היה כאחד". ומה זה להיות "כאחד"? זאת אומרת מי שיודע ממנו[8] לדעת טוב ורע. וזה יהיה ככה לעתיד לבוא! אבל "הוא אכל אותה פגה" אומר הזוהר[9]. זאת אומרת הוא... איך אומרים... תפסתם את המשמעות, כן? זאת אומרת הוא הזדרז יותר מדי.

קהל [בתיה לנצט]: בוסר

מניטו: כן. זה מובן?

וזה נושא בפני עצמו - אני לא רוצה להיכנס בזה - שהסדר היה: לאכול מ'עץ החיים' ורק אחר כך מ'עץ הדעת טוב ורע', ואז "ממנו לדעת טוב ורע". אבל הוא עשה את ההפך: אכל קודם כל מעץ הדעת טוב ורע, ולכן מנע הקדוש ברוך­הוא ממנו להגיע, לגעת מעץ החיים - פן "וחי לעולם" עם חטאו. אז כדי שיוכל לתקן את חטאו - נכנסה המיתה בעולם. זה מובן?

קהל: אני שומעת [...] טוב ורע. אם הוא אכל מעץ החיים, מה זה מוסיף לו, [...] לדעתו?

מניטו: מכיוון שמהחכמה של עץ החיים - אז הוא יכול לשלוט על הבירור בין טוב ורע. אבל אם מתחיל עם חכמת הערבוביא בין טוב ורע, של טוב ורע - אז הוא לא יכול לצאת מזה. זה מובן[10]?

קהל: יש צורך בכל זאת של בירור בין טוב ורע? כאילו, אם מתחילים בסדר הנכון?

מניטו: ברור! למשל: עץ הדעת טוב ורע - הבירור של טוב ורע זה התלמוד. במשנה[11] - הטוב והרע זה מעורב. כל הבירור - זה דרך הלימוד של הגמרא. אז מגיעים לשולחן ערוך - זה טוב, זה רע באופן ברור, הלכה פסוקה. זה מובן? לא? כן. ולכן יש בהקדמה של עץ החיים, של הרב חיים ויטל עצמו, הוא מסביר את זה, כן?[12] וגם כן הרב אשלג חוזר על זה באופן חריף מאד[13]. זה, רמזנו הרבה פעמים לזה אולי. לא למדנו את זה? לא? ולכן הגמרא היא בארמית. כי צריך ארמית כדי לברר בין טוב ורע. כי בלשון הקודש כולו טוב. אי אפשר...

קהל: רציתי לשאול – גם הזוהר כבר כתוב ארמית. מה הכוונה?

מניטו: זה הבירור, זה לשון של ברורים. כי זה...

קהל: כתובים שמה [...]

מניטו: כן ברור. כשזה בעברית אין בירור לעשות.

קהל [גבריאלה]: ומה עם חוה בכל העסק הזה? מה התיקון שלה?

הרב : זה אותו דבר. כשאנחנו אומרים "אדם"- זה אדם וחוה, כן?

קהל [גבריאלה]: אז דוד גם כולל את חוה, או שזה?

מניטו: ברור

קהל [רחל הדס]: חוה, או שזה היה בת­שבע?

הרב : ברור! זאת אומרת, כשמדברים על איזה פרצוף של העניין האלוקי, של צלם אלקים, זה 'זכר ונקבה'   'הוא והיא' בבת אחת. זה מימד אחר של ה... כשאנחנו אומרים 'חטאו של אדם הראשון' - לאמיתו של דבר זה מתחיל בחטאה של חוה, כן? זה צד הנוקבא וצד הדוכרא. אבל פה זה קשור לעניין שלנו - זה ההבדל בין הקליפה והפרי, כן? אז זה מובן. למה דברנו על דוד המלך פה?

קהל: בקשר למלכות, שאמרת – שהעניין נגמר בדוד.

מניטו: כן, אבל במה התחלתי?

קהל: [...]

מניטו: אה, כן כן. אז "שֶם", בדור של שם - יש תיקון 'מגולה' אם אפשר לומר את זה. ולכן נקרא "שם". ועבר זה התחלת התיקון של בן אדם לחברו. ולכן עבר הוא הראשון שנקרא "אח" במקרא - "אחי יפת"[14]. אף על פי שלפי הפשט אפשר לפרש את זה אחרת, אבל זה לא כל כך חשוב בנושא שלנו עכשיו, זה מעניין לראות שהביטוי הרגיל הוא "ישיבת שם ועבר", כן? אז 'שם' זה הממד של בן אדם למקום, ו'עבר' זה הממד של בן אדם לחברו. ואחר כך אנחנו צריכים להגיע עד הדור של אברם, שנקרא אברהם, כדי שהגילוי הזה יתחיל.

ופה צריך לציין את הביטוי שיש בפסוק י"ג בפרק י"ד: "אברם העברי". זה מה שאני רוצה להתחיל בזה עכשיו - "אברם העברי". פרק י"ד, [פסוק] י"ג, זה דף ס"ו. מצאתם?

"ויבא הפליט ויגד לאברם העברי"[15]

זה הפעם הראשונה שאברהם נקרא "עברי". אז נלמד קודם כל את הביטוי הזה: לפי הפשט, זה אברם שהוא מצאצאי עבר. חוץ מזה יש הרבה מדרשים שבאים לפרש את המשמעות של המלה "עברי" לפי ההגדרה של יעד, תכלית הזהות ההיא שנקראת "עברי". אבל הפשט הוא פשוט מאד : אברהם, דהיינו מצאצאי עבר. וזה נותן לנו להבין שהיו יותר מזה - צאצאי עבר. היו הרבה משפחות שיצאו מעבר. הרבה משפחות של 'עברים'. והיו מפוזרים, איך אומרים, בכל הדורות - ובעיקר לפי מה שעתיד להיות הגורל של עם ישראל אחר כך - דווקא בתרבות הכי גדולה של כל דור ודור, של כל תקופה ותקופה. ולכן יש מקום לחשוב - שעם משפחת אברהם היו הרבה משפחות של זרע שם ועבר, אבל היו בדרגה של התבוללות יותר עמוקה מאותה משפחה שניצלה מאותה התבוללות.

ולכן כל מה שאומר המדרש לשון "עבר" ו"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר השני"[16] זה נוסף לפשט של הביטוי הזה: "אברם העברי", זאת אומרת מצאצאי עבר. זה מובן? כן? ויש עוד ממדים בהגדרה של "עברי": לשון עובר, לשון... קשור ל'סודהעיבור'[17], ויש הרבה הרבה שכבות של משמעויות, אם אפשר לומר את זה. אבל הפשט זה - מצאצאי עבר.

אבל פה יש קושי מסוים. כי לפי הגמרא - דווקא אברם מוגדר כ"אב לארם". אברהם כ'אב המון גויים' - כאב לעולם כולו[18]. מה שצריך להבין, אולי נגענו בזה באיזה שיעור אני לא זוכר: שהזהות העברית הייתה נסתרת בתוך הקליפה הארמית. ולכן באותו מישור, באותה תקופה, זאת אומרת - באותה מדרגה ,הוא נקרא אברם והיה אב לארם. זאת אומרת זהות מיוחדת לגמרי של העברי בגלות באותה תקופה. כמו שבתקופה שלנו העברי בגלות נקרא 'יהודי', באותה תקופה העברי בגלות נקרא 'ארמי'.

ואז אברהם צריך לסלק את הקליפה הארמית ההיא. ונראה שזה צריך כמה שלבים: שלב ראשון זה הקליפה של ישמעאל – זה הקליפה החיצונית, שלב שני - הקליפה של עשו שהיא הקליפה הפנימית, ורק כשיעקב מגיע למדרגה הרצויה הוא נקרא 'ישראל' בבחינת "יעקב אשר פדה את אברהם"[19]. זוכרים את הפסוק הזה. זאת אומרת הבירור של ה'שופרא דשופרי' [20]של זהות של אדם הראשון - זה סוף סוף יעקב. אבל זה מתחיל באברם, שלב שני אברהם, אחר כך כל הברורים, עד יעקב, ועד שיעקב מקבל את שם 'ישראל'. ולכן אנחנו רואים מיד שמסביב לאבות יש כמה זהויות מבחינת הקליפות. כן? זה מובן? טוב.

אז נראה את זה מיד, בפשט של הפסוק לפי הסיפור, ואחר כך אני אחזור להגדרות האלו. ואולי היום נלמד את העניין של לוט - מה זה לוט גבי אברם? נראה [את] לוט כקליפה הארמית של אברם, שנפרד ממנו, וממנו יוצא גם עמון וגם מואב, וכל התלאות שמביאות עד רות ונעמה. זה מובן?

קהל [רחל הדס]: בקשר לאברהם – "אב המון גויים", זה הכוונה למי שיוצא מישמעאל ומעשו?

מניטו: לא! הכוונה- ופה נחזור על השאלה הזו: "אב המון גויים" - לפי הגמרא זה אב לגרים[21]. לא אב למאמינים-כביכול, כן? "אב המון גויים" זה אב לגרים. לגרים - שבאים מהמון גויים.

קהל [בתיה לנצט]: זה אב רק לגרים?

מניטו: ברור! ברור! כשהמוסלמים אומרים שאברהם הוא 'אברהם אביהם' - יש טעות בכתובת. האברהם הזה נקרא 'איברהים', זה מישהו אחד לגמרי [צחוק]. כשהנוצרים אומרים ש'אברהם הוא אביהם' - זה רק שקר. כן? זה מובן? [צחוק].

קהל: אולי אין להם אבא בכלל? [צחוק מהמשתתפים]

מניטו: הם מאמינים ב'אלוקי אברהם' - אבל זה משהו אחר. זה תיאולוגיה. היחס בין אב לבן זה משהו אחר! אבל זה ממש... רק שקר בפיהם. דווקא למשל הקתולים, מכיוון שאנחנו ב"יום אידם" - כך הוא הביטוי לפי ההלכה. אז - בוחרים בכמרים שלא מתחתנים, קוראים להם 'אב', ויש להם בנים, שאינם בנים [צחוק]. זה ממש עולם משוגע כן? לגמרי. תפסתם את זה, כן? אז נחזור לעניין.

קהל: ובכל זאת מניטו, בכל אופן - ישמעאל יצא ממנו וגם עשו! אז מה הכוונה?

הרב : הכוונה היא ברורה מאד. שישמעאל הוא בנו של אברם. אי אפשר לומר שהוא בנו של אברהם. כשישמעאל חוזר בתשובה - אני לא רוצה לומר 'מתגייר', מכיוון שלגבי ישמעאל זה עניין אחר - כשישמעאל חוזר בתשובה בסוף ימיו[22] אז נקרא 'בנו של אברהם'. כל עוד שלא חזר בתשובה - הוא לא נקרא 'בנו של אברהם'. הוא "בנו של הגר המצרית אשר ילדה לאברם"[23].

קהל: ועשו?

מניטו: עשו הוא בנו של יצחק. אבל יצא מכלל הירושה. ונוצרי זה לא בן עשו. האדומים הם בני עשו, כן? ונוצרי הוא מאמין באלוקי אברהם?! זה משהו אחר לגמרי. הבנתם? לא? טוב, יש קודם כל...

קהל: עשו הוא אדום

מניטו: עשו הוא אדום[24], כן. אבל נוצרי הוא לא מצאצאי אדום! אלא הוא מאמין באלוקי אברהם יצחק ויעקב. אבל אדום נאבד מן העולם. אבל מכל מקום אני חושב שאדום זה כל האוכלוסייה שהייתה בנגב. זה אדום.

מניטו: לא, עכשיו הבדווים הם באים מ... הם ערבים שבאו מ... טוב יש כמה זרמים שאפילו היו שֵמים שמה. טוב זה סיפור אחר.

קהל [רחל הדס]: לא, אבל יש כאלה גם אצלנו? זאת אומרת – ביניהם יש אדומים שגיירו החשמונאים?

מניטו: אבל כשהתגיירו - זה כבר ישראלים. זה עניין אחר. מכל מקום ישמעאל זה גזע מיוחד שיצא מאברהם. אבל המוסלמים, וגם... איך אני יכול להגדיר את זה? הערבים - אינם ישמעאל. כי ישמעאל יצא מאם מצרייה, והתחתן עם בת של שייח' ערבי[25]. זה מובן? אז מכל מקום לפי האמונה - אפשר לומר כל מה שהם רוצים לומר, אבל המלה "אב" אין לה אותה משמעות.

[הפסק הקלטה]

ולכן לפי ההלכה זה ברור מאד, וגם הרמב"ם פסק ככה: ש"אב המון גוים" - דהיינו שהוא עתיד להיות אב של הגרים בישראל, שבאים מהמון גויים. [26]

קהל [רות הדס]: הקוד הוא באב.

מניטו: כן.

קהל [בתיה לנצט]: מניטו, אבל לגבי מה שרות (רייכלברג) שאלה, איפה בא ה... איזה מומנט ה...

מניטו: כן אני אסביר את זה. קודם כל לפי ההיסטוריה, הנצרות נולדה בברית בין הרומאים והאדומים נגד היהודים. באותה תקופה ובאותו 'כור-היתוך'. וזה מובן, כן? הזהות ההיא, השעטנז הזה שנקרא 'הנפש הנוצרי' - אם אפשר לקרוא את זה ככה - נולד מתוך אותה ברית בין רומא ואדום. חוץ מזה, לפי הטיפולוגיה שאנחנו נגיע אחר כך, מי שאינו יעקב ומבקש את שם ישראל - זה דווקא עשו כן? מי שטוען שהברכות והבכורה שייכת לו - בסיפור שלנו בחיי האבות - זה ברור שזה עשו. ולכן לא לחינם שהמסורת קבעה שה'בכוח' שבעשו התגשם בתרבות הרומאית. הן ברומא של התקופה של עבודה זרה שלהם, ואחר כך בנצרות עצמה. כשנגיע ליעקב ועשו נלמד את זה ביותר פרטים. זה מובן, כן?

מניטו: זה מובן?

וזהו: כל פעם שהנוצרים מגלים את הפירוש הזה של התורה: שהנצרות זה אדום - הם מזועזעים, כן? כי הם חושבים שהם 'הבנים הרוחניים' נאמר, של אברהם יצחק ויעקב, ופתאום מגלים שיש מישהו בפינה שמחכה להם כדי לתת להם את הלגיטימציה של הזהות שלהם!

אז אנחנו חוזרים לעניין. אז מיד נראה את זה בסיפור שלנו. ושוב, פה יש עוד דוגמא של כל ההקדמה ההיסטורית של התורה - זה גם כן בבת אחת ההקדמה ההיסטורית של ארץ ישראל, כן? נראה. נקרא בסוף פרשת נח, בפסוק ל"א פרק י"א

"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן וישבו שם"

כן? זה סיפור כאילו מובן מאליו - שאותה משפחה החליטה מעצמה לנתק את עצמה מאור כשדים. והמדרש מסביר למה, לא צריך לחזור על זה, כן? כי אותה תרבות הגיעה למצב של רשעות גמורה, אז סוף סוף אברם שהבין מעצמו מה קורה, הצליח לשכנע את אביו תרח. וסוף סוף תרח לוקח יוזמה לקחת את המשפחה שלו - מה שנשאר מאותה משפחה - ולברוח מאור כשדים. וזה מובן מאליו שהם יודעים שחוזרים לארצם שהיא ארץ כנען. עד כאן אין שום גילוי של הקדוש ברוך­הוא, כן? זה מובן? זה סיפור: כך הדברים מתפתחים, כך הדברים קורים. זה עובדה שהם היו שייכים לארץ העברים. ולכן צריך לקשור את הביטוי של 'אברם העברי' ואת הסיפור הזה פה. זה מובן?

אנחנו, אולי נחזור קצת אחורנית:

"ואלה תולדת תרח: תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן והרן הוליד את לוט. וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים"[27]

זאת אומרת היו שלוש אפשרויות: דרך נחור, דרך אברם, דרך הרן. הרן לא הצליח להתקיים, הוא מת. אבל יש לו איזה, איך אומרים? שורש – לוט, שהוא מלווה את אברהם הרבה זמן ואחר כך הוא נפרד ממנו. ופה יש איזה טיפוס שמעניין מאד ללמוד, כדי להבין איך הקליפה נפרדת מהפרי. נחור - נמצא אותו אחר כך, דרך הנשים של האבות. והרן אז נפטר, ולכן נשאר אברם. לא - נשאר נחור ואברם - נחור נשאר באור כשדים, בארם נהריים. ורק אברם יצא עם לוט בן אחיו – הרן. זה מובן?

אבל ביציאה הראשונה מאור כשדים התעכבו בחרן. יש מדרש שאומר[28] שלאמיתו של דבר תרח ירד לארץ כנען – 'עלה' צריך לומר – עלה לארץ כנען, ואחר כך - ושמה אברהם קבל את המחזה של ברית בין הבתרים, ואחר כך תרך התחרט, ירד מהארץ, וחזר לחרן ושמה מת. זה מובן? נראה את זה אחר כך. ותראו בעצמכם דרך רש"י. רש"י מביא את כל סיפור מניין השנים של כל אחד ואחד כדי לבאר באופן ברור מאד ש... והמהר"ל חוזר על זה דווקא[29]! שתרח היה בארץ כנען וחזר לחרן. זה מובן? טוב.

קהל [רחל הדס]: נחור היה אחיו של אברם

הרב : כן. נחור היה אחיו של אברם והוא התעכב שמה, לא יצא.

קהל (רחל הדס): אז לבן ובתואל באים ממנו

מניטו: באים ממנו. זהו.

קהל: זאת אומרת זה גם כן עברים, בעצם?

מניטו: זהו. ארמי. ארמי. ודווקא אברם זכה בשם הזה: "אברם העברי" - מכיוון שהוא התחיל בתהליך להוציא את הקליפה הארמית, כדי להוציא את הגרעין העברי. בלשון הרב, כשהיה אומר "הגרעין". זה מובן?

ולמה אני מדגיש את כל זה? מכיוון שאנחנו חיים אותו תהליך: יש קליפה יהודית על הזהות העברית של עם ישראל בארץ. ואנחנו בתהליך של הפרדה בין הקליפה. זה מובן? אם הייתה פה ­ איך קוראים לה? יהודית? אם היתה פה איך היו קוראים לה , מי שעזבה, אסתר.. הייתה מתפוצצת... [צחקוק]

אבל - למה אני מתכוון? יש מצב דו­ערכי בפרצוף של כל שבט ושבט שחזר מהגלות. כי האופי המיוחד של כל שבט ושבט - בא דווקא מהנוף הגוי שהיה חי בו. אבל מאותו נוף הביא גם כן את 'הקליפה הארמית' שאני מגדיר אותה ככה. ושצריך להוציא אותה. לקדש אותה, לבער אותה.

קהל: אפשר להגיד ככה שבכל יהודי יש איזה שהוא חלק של 'ערב רב' או משהו כזה?

מניטו: אפשר, נכון. אפשר. לכל יהודישחוזר מן הגלות, כן?

קהל: [...]

מניטו: לא אבל זה מקביל. זה 'פרלל' איך אומרים את זה? זה מקביל.

קהל: [...]

מניטו: נכון. נכון. זאת אומרת הם לא יכולים לעבור את הגלות. יש זוהר מעניין מאד אבל למדתי את זה לפני כל כך זמן שאני לא יכול לדייק בדיוק, אבל בערך זה מה שהוא אומר: לפני שאברם מתגלה כצדיק הדור- תרח היה הצדיק של הדור. אז כשאברם קיבל עליו את הברית מילה - תרח הוא האיוב שהתחיל לקבל ייסורים. ולא מבין למה. כי הוא הצדיק של הדור הקודם, וכשהגל משתנה - אז הוא לא יכול לעבור את הגל הזה. אז באים ייסורים של האהבה - ייסורים של עונש בתוך ייסורים של אהבה ולהפך. והוא לא תופס! הוא לא יכול. הוא סובל הרבה, והוא לא מבין מה קורה.[30]

וכדאי ללמוד פעם את הדף בגמרא בבא בתרא שמגדירה את זה[31] שאנחנו מוציאים איוב בכל תקופת מעבר, כן? לפי המדרש בהגדה שמה - בכל תקופת מעבר זה איוב. וסוף סוף איוב נמצא גם כן בדור שלנו - זה הצדיק של התקופה הקודמת, שהוא לא יכול לעבור את ה'גל החדש'[32] - אם אפשר לומר את זה - דרך מרכז הרב, ולכן הוא סובל יסורים ו... זה מובן כן? טוב, זה אותו מצב.

אבל אחר כך - נלמד את העתיד-הגורל של הקליפות האלו. נלמד את זה עם רות. זאת אומרת דווקא מה שהיה יותר מקורב, קרוב לצלם האלוקי, לעניין האלקי - זה הטומאה הכי גדולה. אבל בתוך הטומאה הכי גדולה ההיא - יש הניצוץ הקודש הכי יקר. זה מובן? ולכן יש מדרש שאומר שאברם ירד לסדום כדי להציל לוט כי היה מחפש את מלך המשיח בסדום. זאת אומרת בצאצאיו של לוט.

שוב אני חוזר על זה, כי אני חושב שפה כדאי להבין את זה באופן ברור: הטומאה הכי גדולה זה סימן שבה הייתה טמונה הקדושה הכי גדולה[33]. זה מובן? ומאיפה באה הטומאה הכי גדולה? מהקירוב הזה שלא הגיע ל'גל הזה', ל'קו הזה'. זה מובן? ופה יש נושא בפני עצמו: השקר הכי מסוכן זה השקר הכי דומה לאמת.

קהל: אבל מה זה טומאה ?

מניטו: טומאה זה מיתה, מכל מקום

קהל: חסר חיות

מניטו: מיתה - זאת אומרת הוא לא הצליח להגיע לדרגה של חיות שהיה צריך להיות[34]. אז הוא חי בחיים טבעיים דומים לחיים האמיתיים, מכיוון שהם קרובים מאד. אבל דווקא פה יש הטומאה הכי... הנחש היה יותר קרוב מהאדם [לאדם] - הוא היותר טמא. גבי הממד של האדם - זה הטומאה הכי גדולה. גבי שאר החיות שהיו למטה ממנו - הוא היה ערום מכל חית השדה.

קהל [בתיה לנצט]: אבל הנחש היה [...]

מניטו: כן כן. הוא היה מדבר, הוא היה שומע... קולות [צחוק]. היה מזדווג פנים אל פנים[35] - יש מדרש מלא על זה. אז זה נקרא טומאה זאת אומרת המיתה בתוך החיים. מי שדומה לו שהוא חי, ולאמיתו של דבר הוא כבר מת.

קהל: בדיוק דיברנו שרשעים קרויים בחייהם מתים[36]?

מניטו: נכון. זה קשור

קהל: [...] הנצרות גם כן?

מניטו: ברור. סוף סוף הנחש הזה זה עשו שירש אותו. יש מדרש שאומר שעשו נולד עם נחש מקועקע על ירכו[37]. ויש פסוק שאומר "כי לא נחש ביעקב"[38]. והסיבה היא פשוטה כי כל הנחש הוא בעשו... [צחוק] אז לא נחש...

קהל: וזה הסיבה של זכות האמהות גם כן היא - בתואל ולבן, אז אפשר [...] הטומאה?

מניטו: זה כבר דומה למה שקורה עם רות, כן? זה אותה קדושה שבאה מסוף הטומאה[39]. למשל יש לכם גם הפסוק של יוסף: "שהוא שטנו של עשו"[40] מה אומר יוסף? וזה מדוייק: "כי נחש ינחש איש אשר כמוני". "איש אשר כמוני" - זה עשו.

שאלה: מאיפה הגר הגיעה לאברם?

מניטו: הגר זה בתו של פרעה.[41]

קהל [רחל הדס]: ממוברק

קהל: האם זה גם הסיבה שהאות הראשון של משה, היה לתפוס את הנחש בזנב שלו[...] של עשו?

מניטו: נכון. הוא היה שולט על זה - להחיות את הנחש, ולהנחיש את ה... [צחוק]

[הפסקת הקלטה]

קהל( גבריאלה ): שאלה בקשר לעניין של קדושה: קדושה וטומאה זה [...]. וקדושה זה חולין. ( מניטו :קדושה זה לא חולין)או קדוש או חול?

[הפסקת הקלטה]

הוא בחר בדרך הזו. ואחר כך, בדיעבד, מכיוון שאנחנו רואים שכך קרה - מסבירים למה כך קרה. אבל ההסבר הזה זה לא אומר שמלכתחילה זה היה מוכרח לקרוא ככה. זה לא רק של החטא של אדם הראשון, [אלא] כל מה שקרה בהיסטוריה שלנו, כן? כי המבנה של הספור עם כל האותיות היה יכול להיות אחר[42]

שאלה (לנצט): כתנת אור וכתנת עור[43]

מניטו: כן, זה דוגמה. אבל מה, אנחנו כל כך רגילים - לא רק רגילים, רגישים – לצד האמיתי-ההכרחי של הספור. יש קוהרנטיות כל כך גדולה שזה נותן לנו לחשוב שזה היה הכרחי מלכתחילה

[הפסקת הקלטה]

מה שכן אפשר להבין – שמשלב לשלב החלק של הבחירה מצטמצם. אבל בכל שלב יש עוד אפשרות עד גמר התהליך. זאת אומרת - זה עניין של ששת ימים תעבוד, עם הבחירה שלך והכל יהיה לפי שאתה תחליט שיהיה, וביום השביעי תשבות. כשנכנס שבת הכול סגור. זה מובן? אז משלב לשלב מגיעים לערב שבת, ויש פחות ופחות [אפשרות של בחירה] מזמן, מפנאי, מבחירה, מאפשרויות. זה מובן? ומיד כשנכנס שבת - הכול סגור. אין בחירה.

קהל [רות הדס]: אז זה בבחינת דין השבת.

הרב : ברור. זה המידה השביעית.

קהל [רחל הדס]: גם הקדושה?

מניטו: נכון. וזה סוד דינה[44] - "דינא דמלכותא דינא". זה מלכות. מכיוון שלאה הולידה ששה בנים, ובת שהיא בבחינת היום השביעי, שהוא מדת הדין. טוב, מה?

קהל: המשכילים ועל תרח[...]

קהל: [...]

מניטו: כן כן, זה אותו עניין זאת אומרת אלו שלא הצליחו ל... פה זה עניין של "חזק ואמץ"[45] לא הצליחו. צריך אומץ כדי לעבור לשלב הבא. למשל - מי שמגיע לארץ, אז הרוב מסתפק בארץ ישראל הקטנה. רק חלק יש לו אומץ לעבור הלאה, וכן הלאה - עד שנגיע לבית המקדש [צחוק]

קהל: [...]

מניטו: לא הסיכון של הטומאה הכי גדולה. הסיכון. טוב זה קורה ככה.

קהל( רות רייכלברג): האם יש תיקון ל[...] מה יכול להיות התיקון של עמלק...

מניטו: כן. זה כל הנושא של עמלק עצמו. כשיש חוסר אמונה - אז עמלק מתגבר. התיקון של עמלק זה אמונה. "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש"[46]- זה פסוק מלא. "ויהי ידיואמונה עד בא השמש"- מכיוון שעמלק זה הספק.

קהל [יהודית פלאי]: ברור מי עמלק היום?

מניטו: כן. זה האיחוד של כל שונאי ישראל בבת אחת, פלוס. אם אפשר להגדיר את זה ככה.

זה - אני מגיע לנושא שלנו. אני רק רוצה להגיע לנושא שלנו. מיד כשמתחיל צמיחת הפרי - אז הקליפות מתגברות. ויש שני סוגים של קליפות:

קליפה אם אפשר לומר שכל מטרתה זה לחסל את הפרי. וגבי אברם זה נמרוד. ופה זה הקו של כל המדרשים שמדברים על נמרוד מלך בבל בזמן אברהם שהוא זרק אותו בכבשן האש, וכן הלאה.

וקליפה שהיא מתיימרת להראות את עצמה כאלו היא הפרי. וזה לוט. אז גבי אברהם – יש לכם נמרוד מצד אחד, לוט מצד שני. גבי יצחק - ישמעאל מצד אחד, אבימלך מצד שני. לגבי יעקב - עשו מצד אחד, ולבן מצד שני. עמלק זה כל זה, עם מטרה יותר מרחיקת לכת להחליף את ישראל. זהו. ואנחנו עדים שב...

קהל: להיות במקומו

הרב : להיות במקומו. בכל המובנים. עכשיו אנחנו רואים את כל זה בבת אחת: יש התחרות של עמון ומואב - זה מצד לוט. יש ההתנגדות של נמרוד. יש התחרות של ישמעאל. יש ההתנגדות של אבימלך - זה בעזה [צחוק]. יש התחרות של עשו. יש ההתנגדות של לבן. ויש הכול...

[הפסקת הקלטה]

אבל אותה קליפה היא קדושה.

קהל: כן, אז זהו: איך אתה קורא...

מניטו: למשל, אם נגדיר את הפרי של עם ישראל כשבט לוי, כל שאר השבטים הם הקליפה המגנת. והם קדושים.

קהל: אני חושבת שגם הקליפה הזאת של [...] היא מגינה[...] מפני שלא היה... לא היו כל האויבים מסביב...

מניטו: לא! לא לא. אני לא מסכים בזה. כי כל בוקר אנחנו מתפללים "ברוך שלא עשני גוי". והכוונה: ברוך שהגוי לא עשני. שאני יהודי לא מחמת שהגוי עשני. זה ידוע [צחוק].

קהל: ( יהודית פלאי)[...] הקליפה שבטבע, או...

מניטו: לא, זאת אומרת זה מין תחרות, שבא ממין חיקוי, מין... אז הסוד פה זה: כל אורות דקדושה שנופלים בקליפה, מחזיקים את הקליפה.

קהל: מחזקים את הקליפה

מניטו: מחזקים. מה אמרתי?

קהל: מחזיקים.

מניטו: זהו זה. גם כן. זה התחלת החטא: זאת אומרת חלק מהקדושה שירד לסטרא אחרא.

כיון שלא ניתן לשחזר את דברי הקהל במלואם נראה לי שעדיף להשמיט את חצאי הדבריםקהל [רחל הדס]: האם היה פעם כבר בתולדות ימינו, האם הייתה כבר פעם קומבינציה כזאת כמו היום?

הרב : בכל דור ודור. רק זה מתגלה עכשיו. כך אנחנו אומרים בהגדה של פסח : "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו"

מניטו: כן, אבל כל מה שאמרת עכשיו: עמון, מואב, עשו, לבן. תמיד?

הרב : זה היה. כל אחד עם התיק שלו, כל אחד עם הבעיה שלו. עכשיו הכול [כל המתחרים והאויבים הללו] מסביב ישראל כי ישראל חזר לירושלים, חזר לארצו, אז הכול מתגלה בבת אחת. אבל זה אף פעם לא פסק.

קהל: אז למה...

מניטו: מכיוון שזה כוחות הטבע. זה דווקא כוחות הסטרא אחרא, כן?

קהל: שלא רוצה מה?

מניטו: שהטבע שרוצה להיות... זה תוצאה של החטא של אדם הראשון! שרוצה להיות היא "ממנו לדעת טוב ורע". ויש פה, פתאום, מישהו שמפריע, ונקרא ישראל.

קהל( יהודית פלאי) ואיך יודעים שאנחנו לא פה בזמנו של משה רבנו, שנוטים להקדים את המאוחר? אני לא חושבת ככה. אבל הם אומרים לנו.

הרב : לא הבנתי

קהל: אומרים לנו: דוחקים את הקץ

הרב : דוחקים את הקץ?

קהל: איך יודעים מתי הזמן, ומתי...

מניטו: עכשיו אי אפשר להכחיש ש... אני מדבר על המאמינים שאומרים דבר כזה: שכל התפלות מתקיימות לאט לאט. אבל הם... איך אומרים, מסונוורים, לא רואים מה קורה! "ותחזינה עיננו"[47] התפללנו "בונה ירושלים" - מי לא רואה שסולל בונה ירושלים? [צחוק] זה דברים... לא, אני רוצה להדגיש: זה דברים, זה הביטחון שקבלנו מהרב. דברים פשוטים, הכי פשוטים, הכי מסיביים, ענקיים - לא רואים אותם. זה פשוט מאד. אז יש להם רק פתרון אחד: או להסכים שזה הקדוש ברוך­הוא עושה את זה, עם הכלים שלו, והם חוצפנים כאלו שאומרים לקדוש ברוך­הוא: אתה לא יודע לתפקד [צחוק]. איך אתה עושה את זה ככה[צחוק]. או אומרים שהשטן עושה את זה. זהו. אין פשרה בין שתי העמדות הללו. זה או הרב קוק או הסאטמר.

[הפסקת הקלטה]

ובפרט אחרי מלחמת ששת הימים, זה אי אפשר להכחיש. מי שמבין במה הוא מאמין, אם לא רואה מה קרה בדורו - בעל נס שלא מכיר בניסו כן? והוא מאמין - אז סוף סוף נשאר רק מין. [צחוק].

קהל []: אבל בכמה דקות, אנחנו הייינו באו"ם מה שדנו על כת אל-עקצא. אז רוב הנציגים שדיברו - וכמובן כולם דיברו, תשעים אחוז דיברו נגדנו – התבססו על זה שאנחנו לא יהודים. שאין לנו זכויות. אז [...] נציג הסעודים קם ודיבר: שהאישה של משה לא היתה יהודייה, משה לא היה יהודי. חוק וסדר! זה היה ככה. הרוסי התחיל ל[...] בתנ"ך. כולם דיברו [...]. אז זה היה מרגיז. ואני לא הבנתי למה [...] שאנחנו לא במקום פה. שזה לא קשור. למה הם לא אמרו מסיבות אחרות, למה דווקא הסיבות האלו?

מניטו: ודווקא מה שאני חושב, שלפי התורה עצמה - כל העולם כולו אפשר בלי שום קושי לנצח אותו. כשהיהודים מתחילים ללחום נגד ישראל - זה מתחיל להיות קשה. כי זה נותן כוח לעמלק.

קהל [רחל הדס]: זה הניצוצות ששם בקליפות.

מניטו: זהו. זה כבר התחיל מההתחלה. כל היהודים שהם הבעלי הברית האובייקטיבים של שונאי ישראל. זהו. החל ממאה שערים, וכלה עם... דרך ברוקלין, דרך בני ברק, בית וגן, יש הרבה מקומות, כן?

קהל: אבל יש הרבה יהודים מודרניים שמשתמשים בתורה כדי להוכיח [...] מצטטים את התורה...

מניטו: נכון נכון. פעם דברתי עם חבר אחד ערבי מאלג'יריה שהיה לי בבית ספר. נפגשתי אתו בפאריס פעם, זה לפני הרבה הרבה זמן. ודיברנו על זה באופן חופשי מכיוון שהיינו ממש ידידים כשהיינו קטנים. אז הוא אמר לי : "תשמע, אנחנו יודעים שאותה הארץ שייכת לכם". אבל יש לו הרבה הרבה הסברים... "אבל הזכויות של מאות בשנים של הערבים שהיו שמה", וכן הלאה... בתור מאמין הוא היה מאמין בזה, כן. אבל הוא הוסיף ואמר: "כל פעם שהעולם כולו אומרים לנו שפלסטינה זה ערבית - אנחנו לא מאמינים בהם. אבל כשהיהודים אומרים - מתחילים להאמין". כן, פשוט. וזה נכון.

וזה העניין של כוח עמלק מאיפה זה בא? מחוסר אמונה. ולכן תיקון של עמלק זה אמונה. תיקון של עמלק זאת אומרת הריגת עמלק - זה כוח האמונה בישראל. אז עמלק... מתעלם [נעלם].

קהל: אבל אנשים כמו, הסטאמר, זה משהו...איך אנשים

מניטו: זה הכוח של עמלק. זה הכוח של השטן נאמר. טוב, זה פרשה בפני עצמה, אולי הרבה פעמים דברנו. אין לי שום ספק שיש איזה פגם בזהות. זאת אומרת זה ספק אם הם יהודים ממש. מכיוון שזה כל כך ענקי כעברה, כעיוורון, שיש איזה פגם בזהות סוף סוף! זה מובן? זה עניין של הערב רב. תורת משה קבלו, ארץ ישראל לא קבלו! זה פשוט! מכיוון שלא באו מהשבטים.[48]

קהל: והאחרים שקיבלו את הארץ ולא את משה.

מניטו: או! להם יש תקווה. להם יש תקווה. כי יש סדר, כן? להם יש תקוה "אשר בחר בנו מכל העמים" ומקבלים את הבשורה של הארץ, ורק אחר כך את התורה. יש סדר בבשורות אצל אברהם. זה מובן? הבשורה הראשונה זה הארץ. אחר כך העם. ורק אחר כך עִם התורה. ההסבר שלי הוא פשוט מאד: כל הערב רב שיצא ממצרים, הוא לא היה ממוצא עברי. ולכן תורת משה הוא קיבל, ארץ ישראל זה לא שייך לו. הוא יכול להיות בן-תורה אפילו בברוקלין! או בקנדה, [...] נמצאת פה... [צחוק]

קהל []: הרב, ישנו [...] אבל הן שאלו – [...]

מניטו: כן. אבל זה אותו מצב. מכיוון שלא מקבלים את התורה כולה, ולא מקבלים את העם כולו, אז לא מקבלים את הארץ כולה. וזה התחיל מזה. אין חצאים בקדושה. ודווקא אני מכיר כמה מהם - הם חצאים בכל דבר, כן? זה לא מובן? לא מקבלים את התורה כולה. זה ברור מאד. הם חצי אפיקורסים, חצי צדוקים, חצי עוד משהו אחר. ולא אוהבים את היהודים, ולכן לא מקבלים את ארץ ישראל! לא! אני, מה שיש לפחד, שמכיוון שאין לנו מנהיגות רוחנית מספיק חזקה כדי להגיד את האמת - הכול מתגלגל לקטסטרופה נוראה שזה נקרא בלשונם 'ארמגדון'.

קהל: רציתי לשאול, בקשר למה שאמרת עכשיו – 'ותחזינה עינינו'. כשה' התגלה אל אברהם, אברם או אל אברהם, זה היה במחזה

מניטו: אברם.

קהל: וכשהוא נגלה למשה, אז [...] התוודע אליו. [...] במראה. אולי הגענו רק לזמן של מחזה ולא ראיה

מניטו: יש זוהר על זה. נכון, נכון. כי במחזה – זה לא ברור. זה ארמי. למדתם את הזוהר הזה? נכון. זה שייך לאותה המדרגה. טוב, אבל זה היה בהתחלה! עכשיו יש לנו ברוך ה' תורת משה. הכל ברור.

קהל: אבל למה אומרים 'ותחזינה'?

מניטו: אה, השאלה היא בתפילה? מכיוון שזה בא מביטוי מקראי. כי כל הביטויים של התפלה זה ביטויים מקראיים. מכיוון שכך כתוב בכתוב. כך כתוב בפסוק. אפשר לפרש את זה ככה, כן? זה נכון. כשנמצאים בגלו