תמלול השיעור

תמלול ומקורות: איתי קולין

פתיחה: הכנה טכנית לסדרת השיעורים

אז לשיעור הזה החלטנו השנה ללמוד את תפילת שמונה עשרה לפי המקורות בתלמוד. ונתחיל עם כמה סוגיות במסכת ברכות כהקדמה להגדרה של: מה זה "תפילה"?

מה זה "תפילה", ומה הקשר בין המושג של "תפילה" ו"השמונה עשרה" שהיא התפילה בציבור. אז נראה כמה מושגים שייכים לאותו נושא: ההגדרה של התפילה, שהיא - בעיקר השמונה עשרה, לפי כמה סוגיות בגמרא.

אז אני מעדיף שתביאו מפעם הבאה, קודם כל:

• סידור אחד כדי ללמוד בסידור עצמו
• ומסכת ברכות.

יש לי כמה מסכתות פה, אני לא חושב שנצטרך עוד הלילה, מכיוון שיש הרבה הרבה מקורות לראות בבת אחת, זה יהיה יותר מדי קשה לצלם כל פעם מקור. בהתחלה - הכנו כמה דפים, אבל תביאו מסכת ברכות, אפשר למצוא אפילו בחנות ? אם אין בבית, אפשר לקנות...

וסידור. סידור רגיל, או אשכנזי או ספרדי, נלמד את שתי הנוסחאות: האשכנזי והספרדי.

הגדרת המונח "תפילה" כעבודה שבלב

אז נתחיל בסוגיה שנמצאת בפרק רביעי של מסכת ברכות על ההגדרה של - תיקון התפילות. התפילה כמצווה.

ויש להבחין בין: המושג של "תפילה" - כרשות שניתנת לכל יחיד להתפלל ולבקש צרכיו. כי בעיקר, התפילה שאנחנו מכירים זה - שאלת בקשות. בקשות של הצרכים.

יש הרבה סוגים של עבודה שבלב. אבל אחת מהעבודות האלו שנקראות עבודה שבלב...

זאת אומרת: כל עבודה שאנחנו עושים אותם דרך הדיבור, בעל-פה, זה נקרא – "עבודה שבלב". וזה שייך להלכה שנלמד אחר כך - אם צריך כוונה בשעת התפילה? אם צריך לכוון, או אם לא צריך לכוון? לפי המושגים של ההלכה – "אם כיוון ליבו יצא או לא יצא, אם לא כיוון לא יצא - זה הדעה האחת. והדעה השנייה - אפילו אם לא כיוון ליבו - יצא^[1], או אם צריך לכוון דרך כוונות הלב כדי שהעבודה תהיה אמיתית. כי דיבור בלי כוונה של הדיבור – לא עשינו כלום. ולכן יש לימוד על זה, ונתחיל בזה. רק רציתי להסביר למה זה נקרא "עבודה שבלב", אף-על-פי שזה עבודה שבפה. עבודה דרך הדיבור זה נקרא "עבודה שבלב" מכיוון שצריך או לא צריך - נראה את זה אחר-כך - כוונת הלב. זה מובן, כן?

חלוקה ראשונית בין שני סוגי התפילה - תפילת רשות ותפילת חובה

בחלק זה מניטו לוקח את מושג התפילה שאנחנו מכירים ומפצל אותו לשני סוגים: תפילת רשות ותפילת חובה. בהמשך הוא ירחיב את ההגדרה לתפילת הרשות כתפילת היחיד ללא נוסח קבוע, ותפילת החובה כתפילת הציבור בנוסח קבוע

אבל יש מושג ראשון של תפילה כרשות שניתנה לכל אדם שמרגיש באיזה צורך לקבל טוּב מיוחד שחסר לו מהבורא, ויש לו רשות לבקש מהבורא. זה סוג ראשון של תפילה. תפילה - ההגדרות הן שלי, אין לי סמך על המושגים האלו, אבל כדי להבין קצת יותר באופן פשוט.

תפילה – רשות. זאת אומרת... וצריך להבין מה הוא הבסיס של אותה רשות לבקש מהבורא דבר שאני מרגיש שזה חסר לי, אבל שהוא לא שָֹם בבריאה שלו בשבילי, ואני מבקש כאילו יש לי האפשרות, הבחירה, לקבל מרצון הבורא תוספת ברכה על כל מה ששָֹם בבריאה בשבילי. זה מובן?

ולכן יש שאלה בפני עצמה: מה נותן לי את הרשות הזו? מהו הבסיס של אותה עבודה שניתנת לי כרשות? אני רשאי - בתנאים מסוימים כפי שנראה - אם אני מרגיש שבאמת משהו חסר לי בעולמי, אני יכול לעמוד לפני הבורא, ולבקש: "יהי רצון מלפניך שתיתן לי עוד את הברכה ההיא שחסרה לי". זה בעיה בפני עצמה.

חוץ מזה אנחנו מוצאים שיש מצווה של התפילה: שהאדם חייב להתפלל בזה - התפילה בציבור, השמונה עשרה.

ולכן כדי להבין את ההבדל... אפילו כבר נתחיל בהגדרה עצמה של שתי התפילות האלו - זה שונה לגמרי לפי ההלכה:

הסוג הראשון של התפילות - הרשות לבקש אם יש לי זכות לזה (ונראה אח"כ התנאים של - מחמת מאיזה זכות אני יכול לקום, לעמוד ולבקש, כן?). אין לה שום טקס מסוים: כל אחד יכול לעמוד, להתפלל, לבקש, בנוסח שהוא רוצה, אין זמן מסויים, זה זכות לבקש כפי שהגדרתי מקודם.

אבל התפילה כמצווה, תפילה-עבודה, תפילה-מצווה – יש תנאים של ההלכה, יש זמנים מסויימים, יש סידור קבוע, ולא לערבב את שני המושגים האלו.

איך התפללו בזמן בית המקדש?

רק בקצרה: כל זמן שבית המקדש היה קיים, עיקר העבודה של התורה הייתה עבודת הקורבנות. וכל זמן שבית המקדש היה קיים - היו מקריבים קורבנות, וזה העבודה של התורה. וחוץ מזה, לכל אחד היה רשות, אם הוא זכאי, לקום לעמוד ולהתפלל. (יש גם מושג "לפלל". ונראה את זה אחר-כך מה ההבדל בין "לפלל" ו"להתפלל"). אחרי חורבן בית המקדש מכיוון שעבודת הקורבנות נפסקה, אז - כנגד עבודת הקורבנות (לא רציתי לומר במקום. כי זה בעיה בפני עצמה, זה נושא בפני עצמו - הקשר בין התפילות והקורבנות) כנגד הקורבנות שאנחנו לא יכולים להקריב מכיוון שאין לנו בית המקדש, אז קבעו תפילות כמצוות, כעבודה. לא כתחליף לקורבנות, לא במקום הקורבנות, אלא עם אותו יעד, עם אותה תכלית של הקורבנות עצמם.

כל הנושאים האלו נלמד דרך הגמרא. רק רציתי קודם כל להעיר את השאלה הראשונה שאני רוצה ללמוד הערב: מה עצם ההגדרה של התפילות שאנחנו מתפללים כעבודה, כמצווה, התפילה בציבור. והתפילה בציבור זה השמונה-עשרה.

הגדרת המושג תפילה: תפילה = בקשת צרכים

המושג תפילה משמעו: שאלת בקשת הצרכים. ויש עוד הרבה מיני עבודות שבלב. למשל: הקדושה, הקדיש, הוידוי, התחינה, הסליחה - זה דומה לתפילה. אבל במושג הספציפי, המיוחד של תפילה כתפילה זה: בקשת צרכים.

ויש מקור במדרש, בספרי^[2], שיש עשרה לשונות של תפילה. אחת מהן זה התפילה, תפילה כבקשת צרכים. מספיק לראות את [ה]תוכן, בסידור של שמונה עשרה, כדי לראות שעיקר התפילה זה לבקש מה שחסר. זה ברור, כן?

יש בעיה עם תפילות בשבת ויום-טוב (זה לא בעיה, זה שאלה מיוחדת), בשבת וביו"ט אנו לא מבקשים את הצרכים של כל יום, אלא מבקשים את הברכה המיוחדת השייכת או לשבת או ליום טוב זה או אחר. אבל מכל מקום זה בקשה.

למשל הבקשות מתחילות ככה, בשמונה עשרה: "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה, וחננו מאיתך דעה בינה והשכל". "חננו מאיתך" - זה בקשה, זה שאלה. אנחנו מבקשים לקבל הברכה של הדעת. זה מובן? ואחר-כך של התשובה ו... נראה את כל זה, יש לנו כל השנה כדי ללמוד את זה לפרטים. אם אפשר לגמור לפני סוף השנה - אז ניקח נושא אחר. אבל אני חושב שזה יקח אולי יותר משנה.

הצגה ראשונית הסוגיה במסכת ברכות

טוב, אז הנה לפנינו הסוגיה הראשונה, זה בדף כ"ו ע"ב בפרק רביעי של מסכת ברכות. אז אתם יכולים להתחיל פה, (אני לא רואה איפה ה… מכיוון שלא ראיתי אותה. אה, זה לא זה [צרפתית]) זה מתחיל פה^[3]:

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום;

טוב, הדעה הראשונה בגמרא זה שהאבות (ואין אבות אלא שלושה: אברהם יצחק ויעקב) - תקנו את התפילות, לפי פשט הגמרא. איזה סוג של תפילה? נראה מיד לפי הלימוד של הסוגיה שמדובר בסוג הראשון שהגדרתי: הרשות, הזכות לכל אחד לבקש, להתפלל. זה מובן? טוב. אז זה הדעה הראשונה:

"תפילות אבות תיקנום".

"רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום."

יש לנו, וזה הסדר שלהם לפי סדר זמן היום, שלוש תפילות: שחרית, מנחה, ערבית.

רמז על הקשר בין קריאת שמע ותפילה

יש איזה רמז, אבל לא נלמד את זה: ראשי תיבות של שחרית-מנחה-ערבית זה ראשי תיבות של שמונה עשרה: שמ"ע. אבל זה מקרה, כן. טוב. "שמונה עשרה" אמרתי. "שמע" זה משהו אחר.

אז זה הסדר: שחרית מנחה ערבית. דווקא בקריאת שמע הסדר הוא אחר לגמרי: "בשכבך ובקומך" - ערבית, שחרית. קריאת שמע והתפילה זה 2 מצוות, 2 עבודות שונות לגמרי. אנחנו רגילים בקשר שיש בין קריאת שמע ותפילה (לכל הפחות ערבית ושחרית, מנחה זה מקרה בפני עצמו), אבל זה - רק אחרי חורבן הבית. הקשר הזה של קריאת שמע והתפילה באותו סידור של תפילות - אנחנו מכירים אותו רק אחרי חורבן בית-המקדש. כל זמן שבית-המקדש היה קיים המצווה של קריאת שמע זה לחוד, אבל המצווה של התפילה זה הרשות לכל אחד לבקש מה שחסר לו, אלא אם כן כבר הוא הקריב את הקורבנות שחייב לפי העבודה של הקורבנות.

"המחלוקת" בגמרא וההקבלה בין התפילה לקרבנות

אז מכיוון שהבית נחרב (שוב, אני לא אומר במקום הקורבנות אלא בַּמַקום של הקורבנות) - תיקנו את התפילות. זה הדעה השנייה, כן? תפילות כנגד תמידין תקנום.

לכן לפנינו שתי דעות:

1. אבות תקנו את התפילות: שחרית מנחה וערבית, ונראה איך.
2. והדעה השנייה זה - אחרי (אני מוסיף את זה, זה לא בטקסט) חורבן בית-המקדש - כדי להגיע לאותו יעד, לאותה תכלית, לאותה משמעות של הקורבן שהוא עיקר העבודה לפי התורה - הקורבן, ולא התפילה, אז תיקנו את אותן התפילות שקיבלו מהאבות - כרשות להתפלל, כזכות להתפלל, תיקנו אותן כעבודה כנגד (ואנחנו לומדים את זה עד הפרט האחרון) הצורה של התפילה כמצווה - שמונה עשרה - זה הצורה של כל טקס העבודה.

עבר כל-כך זמן שאנחנו לא מרגישים בזה: שכל פרט ופרט מהדינים של התפילה - השמונה עשרה, והצורה וכל ההלכות השייכות לשמונה עשרה כעמידה, כתפילה, כעבודה שבלב - זה מקביל כנגד כל הפרטים של כל הדינים של הקורבנות.

ולכן זה כבר נותן לנו להבין שאין מחלוקת בין שתי הדעות האלו, אלא כל אחת מסבירה, מגדירה, צד אחד של התיקון התפילות.

אז תלמדו איתי, כמובן, מילה במילה, פשט בגמרא כדי לראות את ההבדל בין הפשט שאנחנו לומדים וההסברים שאני נותן. ואם יש שאלות זה המקום. זאת אומרת, כשתרגישו בין הפשט עצמו וההסברים שאתם שומעים - צריך להיות שאלות. אז - זה לימוד, זה לא הרצאה כן? אז תלמדו איתי ותשאלו את כל השאלות.

כבר אמרתי משהו, הרבה דברים, שנראים קצת שונים ממה שכתוב. לפי הפשט, זה מחלוקת בין שתי דעות: "תפילות אבות תקנום" - דעה אחת. וכאילו, הדעה השנייה באה ואומרת – "לא, זה לא האבות שתיקנו. זה אנשי כנסת הגדולה שתיקנו שחרית, מנחה, ערבית כנגד הקורבנות - של הקורבן התמיד". התמיד של שחרית, התמיד של בין הערביים - מקביל למנחה, והקטרת איברים בלילה - זה מקביל לערבית. כפי שנראה את זה מיד לפרטים.

אבל אני מסביר, וזה לא אחרת, זה הפשט של ה... אבל זה לא נראה מיד. אני מסביר שהתיקון של אפשרות להתפלל בא לנו מהאבות. איך אנחנו מתפללים מאז חורבן הבית שאין לנו עוד עבודת הקורבנות? אנחנו מתפללים דרך תפילה, מצווה, עבודה, שסידרו אותה – בסידור - כנגד הקורבנות. זה מובן? ונראה את זה אחר-כך שזה המסקנה של הסוגיה.

תפילות אבות תיקנום – שלושה אבות, שלוש תפילות

ואני לא פעם שמעתי, אומרים על אותה סוגיה שיש מחלוקת. אין שום מחלוקת. לא מדברים על אותו דבר. שוב:

הרשות להתפלל בבוקר, שחרית – קיבלנו מזכותו של אברהם אבינו. אחר הצהריים, מנחה – זה מיצחק. בערב – זה מיעקב. נראה את זה מיד בפשט. האפשרות להתפלל. ונראה אחר-כך, לא לפי פשט הגמרא, אלא לפי הקבלה, שכל אחד מהאבות יש לו מידה מיוחדת. המידה של אברהם אבינו זה הבוקר. והמידה של הבוקר זה מידת החסד. לכן כשאברהם אבינו מתפלל – הוא מתפלל לאלוקי אברהם, כשהמשמעות של הביטוי אלוקי אברהם זה מידת החסד. אז הזכות, הרשות להתפלל דרך הפנים של מידת החסד - קיבלנו מאברהם אבינו שהוא הצדיק של מידת החסד. וכן הלאה. לפני מידת הדין - זה יצחק. לפני מידת הרחמים - זה יעקב. זה מובן?

ולכן יש סדר מסודר אם אפשר לומר, בדיוק רב במה שאומרת הגמרא. כשאומרת: "אבות תקנום" - צריך שלושה אבות. מכיוון שאנחנו מתפללים לאלוקי אברהם, ואלוקי יצחק, ואלוקי יעקב. הזכות להתפלל לאלוקי אברהם – קיבלנו מאברהם. הזכות להתפלל לאלוקי יצחק – קיבלנו מיצחק. והזכות להתפלל לאלוקי יעקב - קיבלנו מיעקב. והרמז שנותנים על זה: תפילתו של אברהם אבינו הייתה בבוקר, והוא תיקן תפילת שחרית. תפילתו של יצחק אבינו הייתה אחרי הצהריים ("לפנות ערב" לפי לשון הפסוק) והוא תיקן תפילת מנחה. והזכות להתפלל ערבית קיבלנו מיעקב אבינו, ופה יש בעיה (אולי, לא בעיה. למה אני אומר "בעיות"? כן? כי אנחנו במדינת ישראל.. יש בעיות ?) ויש שאלה בפני עצמה, נושא בפני עצמו, ונלמד את זה במקומו.

ונתנו רמז: כשלוקחים את האות השנייה של אברהם, יצחק ויעקב. אז האות השנייה של אברהם זה בי"ת – בוקר. האות השנייה של יצחק זה צד"י – צהריים. והאות השנייה של יעקב – זה עי"ן - ערב. אבל זה רק רמז, לא יותר. אבל זה הרבה... ?

אם כן, אני חושב שעכשיו זה קצת יותר פשוט: תפילות כרשות להתפלל, זכות להתפלל - האבות תיקנום. צריך להיות אברהם, מיד אני מוסיף כאברהם, כדי לקבל רשות להתפלל כאברהם. ולכן, הכוונה כשאני אומר בתפילה: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב" – הכוונה הראשונה, הפשוטה – יש לי זכות להתפלל לאלוקי אברהם, לאלוקי יצחק, לאלוקי ויעקב - מכיוון שאני מצאצאי אותם האבות. מכיוון שמוטל עליי בחיים גורל מיוחד, ואני צריך לאותן ברכות של אותם האבות. זה מובן?

דאם לא כן – אין לי שום רשות להתפלל! דהיינו - לבקש מהבורא שישנה את רצונו. מי אני, כדי לעמוד בפני הבורא? וכאילו אני אומר לו: "אני לא מבסוט מהעולם שלך, אני צריך זה וזה וזה וזה". [לא]. זה חוצפה. זה מובן? כן?

ולכן נלמד אחר כך, שה"פרי צדיק" [מקור ר' צדוק הכהן מלובלין ויקיפדיה] לימד בספר "צדקת הצדיק" [מקור] שהצדיקים הגדולים מפחדים להתפלל, לשנות את סדר העולם. כל מה שהקב"ה שם בעולם שלו, בחכמתו - זה מספיק כדי לתת לנו מה שאנחנו צריכים כבריות של בריאת העולם.

ולכן היוזמה, לקחת יוזמה, לבקש, אם יש מספיק זכות (ואם אין מספיק זכות זה לא מתפקד, אבל זה עניין אחר) – לבקש שרצון הבורא ישנה את דעתו ואת השגחתו, וישנה את מערכת העולם מכיוון שאני מרגיש איזה צורך, איזה חיסרון – זה חוצפה והצדיק האמיתי מפחד מזה!

ולכן, אני רוצה לגמור את אותו נושא, אתם זוכרים - הגמרא וגם המדרש מסבירים: שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים^[4]. כי דווקא תפילה של צדיק נשמעת, מכיוון שצדיק שמתפלל – רצונו זה כמו רצון הבורא. ולכן הבורא מתאווה לשמוע מהצדיק את רצונו שלו! כן? זה נושא בפני עצמו. ולכן הצדיק הוא חסר כל! צדיק אמיתי הוא עני לגמרי. כדי להכריח אותו להתפלל. כשמתפלל - אז הברכה באה לכל העולם. ורק... ודווקא אם הצדיק מתפלל. זה קצת חסידות, אבל זה יהדות [צחוק] זה ברור כן?

אז אני חוזר להגדרה: רק מי שמקבל על עצמו את המשימה של אברהם, המשימה של יצחק, המשימה של יעקב - יש לו רשות לבקש ולקבל כמו אברהם, כמו יצחק, כמו יעקב. זה מובן מה שהסברתי?

ולכן לפני אברהם - לפי המקרא זה ברור. אף אחד לא התפלל. אין תפילה לפני אברהם. תעברו על כל המקרא ותראו שהיו צדיקים. ייתכן שהתפללו, אבל דרך עראי, זה לא היה מבוסס. זה לא היה מתוקן, לפי לשון הגמרא. "אברהם תיקן תפילת שחרית". אחרי אברהם יש דלת פתוחה לתפילות כנגד מידת החסד. זה מובן? כן?

ותפילה שהיא במובן האמיתי, המוחלט, אפשרות להתפלל - זה מתחיל עם זכותו של אברהם אבינו. מכיוון שהיה צדיק של מידת החסד הוא יכול לדבר לבורא דרך מידת החסד ולבקש. וכן הלאה - יצחק ויעקב.

ונראה שיש שאלה לפי הגמרא, ופשט הגמרא, האם תפילת ערבית רשות או חובה. ההלכה היא ברורה – זה חובה, אבל בלימוד של התלמוד נראה המשמעות שלה מחלוקת, האם תפילת ערבית שייכת ליעקב היא רשות או חובה. וזה נלמד במקומו, גם כן.

תפילות כנגד תמידין תקנום

אז אני ממשיך, אחרי חורבן ביהמ"ק, זה עידן שונה לגמרי. אין כפרות. אין קורבנות של כפרה. ורק צדיק יכול להתפלל. אז כל מי שלא הקריב את קורבנות של החובות שלו – הוא לא יכול להתפלל. ולכן הייתה שאלה חזקה מאד: איך להמשיך לעבוד את ה' מכיוון שאין לנו אפשרות להקריב קורבנות. אין לנו אפשרות גם להתפלל! ולכן חכמים החליטו, יש פסוק שאומר, זה בקריאת שמע - "ולעובדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שבלב – זה תפילה^[5]. התפילה כתפילה היא יכולה לשמש כקורבן. שוב - זה לא במקום הקורבן במובן של תחליף. כאילו הייתה תקופה של פרימיטיביות דתית עם קורבנות, ואחר כך התפתחות, יהדות נאורה, ותפילות. זה שטויות. כי אי אפשר לומר שהאבות, שהקריבו קורבנות היו פרימיטיביים. ואני יודע שזה הדעה המפורסמת אצל המתייוונים, אבל לפי הגמרא זה עניין אחר לגמרי. לא מקריבים קורבנות מכיוון שביהמ"ק נחרב. ואסור להקריב כקורבנות מחוץ לביהמ"ק. זה סוגיה בפני עצמה.

וכל עוד שאי אפשר לכפר על החטאים, לכפר על העוונות אי אפשר להתפלל ואני רוצה להסביר למה. כי התפילה זה בקשה של ברכה נוספת. אם היה חטא, אז האדם יורד ממדרגה. הוא צריך להקריב קורבן כדי להתקרב^[6] לאותה מדרגה, ואח"כ יש לו זכות לבקש ברכה יתירה. ונראה כי לא לחינם, קבעו החכמים שמתחילים את התפילה, השמונה עשרה, בפסוק מיוחד של פרק תהילים של דוד המלך – "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"^[7]. ונראה מיד את המקור של הפסוק. זה נותן לנו רשות להתפלל אע"פ שאנחנו במצב של חוטא שיש לו עוונות, שיש לו חטאים ועוד לא כיפר עליהם. זה מובן? נראה את זה אח"כ. מה היתה השאלה?

הבסיס ליוזמת התפילה[8]

קהל: דיברת על זה ש... חרוט בגורלו להתפלל לאלוקי אברהם לאלוקי יצחק...?

מניטו: תחזור, אני לא שמעתי את התחלת המשפט

קהל: אמרת מקודם: שכל יהודי - חרוט בגורלו

מניטו: מה זה חרוט בגורלו?

קהל: כאילו...

מניטו: מוכרח? תמשיך בשאלה...

קהל: חרוט בגורלו להתפלל לאלוקי אברהם, לאלוקי יצחק, לאלוקי יעקב. ואז זה הכוונה של חובת קורבן, מה שנקרא..

מניטו: לא... זה אתה הכנסת את המושג הזה. אני אמרתי קצת אחרת:

מאיפה אנחנו מקבלים אפשרות, רשות להתפלל? מכיוון.. אולי אני אסביר את זה בצורה קצת אחת אבל זה אותו נושא:

אם נגדיר את היחס בין הבורא לבריאה – אין טעם של תפילה. הבורא ברא עולם, תיקן אותו, סידר אותו, עם כל מה שצריך לבריות שלו. בבחינת בורא – אין מקום להתפלל. אנחנו לא מתפללים לבורא, אנחנו מתפללים לברוך. מקור הברכות, הוא הבורא! אבל בבחינת ברוך. הוא מוסיף ברכות בעולם הטבע. וכל מה שאנו מבקשים בתפילות זה ברכה שזה חפץ, טוב שאנחנו לא יכולים להגיע, לקבל דרך העבודה הפשוטה שלנו בטבע. אז זה ההגדרה של האובייקט של התפילה. זה הברכה. ולכן אנחנו מתפללים לברוך. ולא לבורא. כי הבורא שם בבריאה שלו כל מה שצריך לבריות.

אז, קרה בהיסטוריה, שיש איזה מין בריאה חדשה שנקראת "ישראל", שיש לה צרכים - למעלה מהטבע! אז אם הצרכים למעלה מהטבע הם אמיתיים - אז זה נותן לנו הרשות, האפשרות לבקש את הברכה השייכת לאותם צרכים. אילו צרכים? זה הצרכים שבאים מכתוצאה שאנחנו עם ישראל צאצאי האבות^[9]. מכיוון שיש עלי המשימה, (לא אמרתי הגורל, כן?), המשימה לעבוד עבודת אברהם - אז אני רשאי לבקש עזרה נוספת לאותה משימה, ואני מתפלל לאלוקי אברהם כדי לבקש את הטוּב השייך למידת החסד, לאלוקי יצחק הטוּב השייך למידת הגבורה וכן הלאה^[10].

ייתכן שאנו נטרך לחזור הרבה פעמים על אותה הגדרה. אז הערב אני רק רוצה להסתפק בהגדרה הפשוטה ההיא:

כבריאה טבעית - אין מקום לתפילה. זה חוצפה כן? אם אני מאמין שהעולם שלי זה בריאה של הבורא, אז אני צריך לקבל את רצון הבורא. הוא רוצה שעולמי יהיה ככה. ואני קם, אני עומד ואני אומר לו, כאילו, לכאורה: "הלו! יש טעות במחשבה שלך, אני צריך זה וזה וזה". זה כפי שאמרתי מקודם חוצפה. אז מאיפה באה הרשות, הזכות, להתפלל ככה? אז באו חכמים ואמרו: "תפילות אבות תקנום".

כפי שאמרתי, לפני אברהם אף אחד לא התפלל. התפללו אבל במקרה. יש צדיקים לפני האבות. אדם שת נוח. ברור שהיה להם הנטייה להתפלל מכל צורות של תפילות, כולל התפילה שהיא בקשת צרכים. אבל המקרא לא מדבר על זה. כי זה לא היה במדרגה של תיקון הדבר לעולם, לדורות. אברהם תיקן, פתח, את הדלת של מידת החסד. יצחק, וכן הלאה...

ולכן, זה מה שאני אומר.

יש מדרש, למשל, אולי למדתם את זה פעם. ששואל על הקללה על הנחש. הקללה אחרי החטא של הנחש זה היה לאכול מהעפר. איך אומר הפסוק? בספר בראשית^[11]:

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

אז שאלו - איזה מין קללה? יש לנו כל מה שצריך להגדיר כ-הבעיה הכלכלית, כדי לאכול לא מן העפר. זה הבעיה של המין האנושי. וכל עוד לא נפתרת אותה הבעיה אז - יש מלחמות. ועפר תאכל כל ימי חייך. וכל עוד לא נפתרת הבעיה הכלכלית זה הסיבה של כל המלחמות! זה ידוע. כי מלחמה זה אותיות לחם. אז שאלו - איזו מין קללה? הוא יכול לאכול מן העפר בלי שום טרדה של פרנסה!

אז התשובה היתה שכדי לקבל ברכה על האוכל צריך להתפלל. בברכת השנים. אנחנו לא מבקשים מהבורא את התבואה. [בשביל] התבואה צריך לעבוד. חקלאות. אלא הברכה בתבואה. כפי שאני אמרתי בהתחלה: כל מה שאנחנו מבקשים זה הברכה השייכת לנטייה טבעית זו או אחרת. ונראה אח"כ מה זה ברכה. אבל קודם כל לפי המשמעות הפשוטה של המילה. מבקשים בתפילה ברכות. ולכן זה נקרא שמונה עשרה ברכות - מתפללים לפני מקור הברכות ואומרים: ברוך אתה ה', הנותן ברכה זו אחרת, אני צריך, תן לי. ברכה. לא מבקשים את הלחם. אלא הטעם של הלחם שהוא הברכה של הלחם. וריבוי לחם גם כן. לחם משנה.

מי שמסכים לחיות כבעל חי לפי הטבע, כבעל חי טבעי, להסתפק במה שיש בטבע כטבע - אין לו מקום לתפילה! ולכן זו התשובה על אותו מדרש על הנחש: אני לא רוצה שום יחס בינך וביני. אל תתפלל. אתה צריך לאכול? תאכל מן העפר. לא צריך, אני לא רוצה לשמוע את תפילתך. זה הכלל. הבנתם את ההבדל..

לאמתו של דבר, באופן קצת יותר עמוק, אנחנו אוכלים מהעפר. כי כל האוכל בא מהעפר. אבל אחרי כמה תיקונים, כן? צריך לתקן את אותו העפר עד שיהיה לחם.. וכן הלאה.

אבל הברכה שיש בלחם - כי הלחם האמיתי זה עפר פלוס ברכה של הלחם. הברכה באה מהבורא כמקור הברכות. העפר בא מהבורא כבורא. מי שמסתפק בעפר - הוא לא צריך להתפלל. זה מה שאמרתי. מי שמרגיש צורך של איזה ברכה נוספת על הטבע, ששום עבודה לא יכולה לתת לו - הוא צריך לבקש מ"הברוך", ממקור הברכות.

מה נותן לו זכות, אפשרות לבקש? הזכות של האבות. מה זאת אומרת הזכות של האבות? אם אני באמת מצאצאי אותם האבות שיסדו עם ישראל, אז יש לי צרכים מיוחדים - רשאי לבקש. ונראה שזה בתוך ההגדרה של "להתפלל". מה זה להתפלל? זה להישפט - להתפלל. איזה משפט? איזה דיון? איזה דין יש פה? האם אני באמת ישראל. אם אני באמת ישראל אני מקבל את ההבטחות לישראל.

ופה יש עבודה, זה לא הערב שנלמד את זה, זה העבודה שבלב, זה שיפוט - להתפלל. אני לוקח יוזמה לבקש משפט עלי. האם אני זוכה על מה שאני מבקש. מהו התנאי? אם אני ישראל באמת, מצאצאי אברהם יצחק ויעקב, זה מגיע לי. אם אני לא ישראל – אז זה לא מגיע.

התפילה לפי החסידות: התפילה משנה אותי

והחסידים הסבירו, זה בא מהבעש"ט: לפני התפילה - אולי אין לי מספיק זכות. אבל אחרי התפילה, אחרי המעשה של התפילה - השתניתי, להתפלל, עשיתי משהו בעצמי. התפללתי. אז ייתכן שלפני התפילה לא הייתי זוכה אחרי התפילה אני זוכה^[12].

אבל זה חסידות. זה שייך גם כן לאותה הגדרה - במה מדובר? האם אני זוכה בשם ישראל - אז אני רשאי להתפלל לאלוקי ישראל. מה זה ישראל? זה אברהם יצחק ויעקב. ולכן זה לא בכדי שהנוסח המדויק "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, ואלוקי יעקב" (ונראה אח"כ בדקדוקים של הדינים של התפילה). ולכן צריך לעשות שלוש פסיעות, זה מקביל ל- שלושת-המידות. אנחנו לפני בית דין. עמידה זה בית דין. ולפני הבית דין שנקרא "אלוקי ישראל". מידת החסד, מידת הדין ומידת הרחמים שהם אחת. ולכן הזכות להיות עומד לפני מידת החסד" שוב - זה זכותו של אברהם וכן הלאה. זה מה שרציתי להסביר לפי ה...

עבודת הקודש והצורך של הברכה

שוב, אני מגדיר את זה ככה: האדם הטבעי אינו יודע מה זה תפילה. זה לא שייך לו. מי שמרגיש, באופן אמיתי, צורך של ברכות שמעל לטבע, אז מרגיש בצורך של התפילה. אבל שוב - לפי הנוסח המדויק של התפילה עצמה, אנחנו לא מתפללים לפני "הבורא", אלא לפני "הברוך". מה זה הברוך? זה הבורא שמוסיף ברכה לבריאה שלו. ולכן התפילה נקראת "עבודה".

המשמעות הראשונית של המילה עבודה זה עבודה, לשון עבודה. לעבוד. כל אחד והמקצוע שלו. ואתה צריך משהו בחיים? תעבוד. אלא, אם יש צורך, של דבר, ברכה, טוּב, חפץ, שאף עבודה לא יכולה להשיג – אז באה עבודת הקודש. דרך עבודת הקודש אנחנו משיגים אותן הברכות שאי אפשר להשיג דרך העבודה סתם. דרך העבודה אנחנו משיגים לחם. בלי ברכה. דרך עבודת הקודש אנחנו משיגים ברכה של הלחם. וכן הלאה.

וצריך להבין את זה, זה לא הנושא הערב, שהברכה זה דבר שהוא למעלה מהטבע. זה דבר לא טבעי. אנחנו כל כך רגילים מריבוי הברכות שיש בעולם, אנחנו חושבים בטעות שזה טבעי. מכיוון שיש שפע ברכות. אז אנחנו לא רואים שכל ברכה וברכה זה נס. זה על טבעי. זה מובן כן? שכחנו את זה.. שכחנו את זה. ולכן אנחנו מתפללים בברכת מודים אנחנו לך - "על כל ניסך שבכל יום עימנו". כשאני שותה מים, אני שותה נס ואני לא יודע. כשאני... נס זה הקפה.כן... חח... כשאני אוכל לחם, אני אוכל נס, אם הלחם יש לו טעם. אבל אנחנו כל כך קשורים להרגליות של הברכה, ששכחנו מה זה ברכה. אז מי ש... לא עליכם, לא עלינו, נאבד לו חוש של טעם הלחם - אז הוא יודע מה זה בברכה... זה, זה מובן? מה, מה היתה השאלה?

תפילת הגוי

קהל: איפה עומד הגוי המתפלל בקשר למה שעד עכשיו...?

מניטו: יש פסוק פשוט. "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". כשגוי מתפלל, הוא מתפלל, ביודעין או בלא ביודעין, לאלוקי ישראל. אז הטעות שבידו שכשהוא חושב להתפלל לבורא. ואף פילוסוף לא התפלל להגדרה של האל השייכת לפילוסופיה שלו! למשל אם ניקח את הפילוסופיה של אריסטו. ואתם מוצאים את זה גם כן בכמה פירושים של הרמב"ם כן? מיהו האל? זה המניע הראשון שהוא מניע ולא מונע. מי מתפלל לזה...כן? תפסתם? אנחנו מתפללים ל"ברוך". זאת אומרת למקור הברכות. ואומרים לו: "ברוך אתה ה', אני יודע שאתה מקור הברכות ושיש לך אותה ברכה, תן לי. תן לי – אם אני זוכה". ולכן משפט. התפללות. להתפלל.

ואפשר לתאר, שהגוי, הוא האדם הטבעי הנורמאלי. צריך לתאר את זה. צריך להבין את זה. זה רק דרך התגלות הנבואה שאנחנו יודעים שיש אוצר שנקרא מקור הברכות. זה מובן? ושהוא העניין של עבודת הקודש. אז זה מתחיל עם האבות.

טוב, אם אין עוד שאלות...

קהל: זה דבר נוסף שאנחנו מבקשים?

מניטו: ברור. ברור.

קהל: שהגוי לא מבקש? או שהגוי לא יודע מה הוא מבקש? יש פה איזו...

מניטו: צריך לדייק. אם מדובר בתפילות הגויים לפני תקופה של עם ישראל, לפני תקופת אבות או אחרי. לפני תקופת האבות אנחנו מכירים כמה דתות שהיו. אין דבר כזה התפילה כפי שאנחנו מכירים אותה. הם מתמודדים^[13] עם הטבע. ומתפללים לשדים, לא אלוק. זה טקס מאגי. זה לא תפילה. התפילה זה לבקש מהבורא שיוסיף ברכה בעולמו מכיוון שאני צריך את אותה ברכה. ולכן צריך משפט. האם זה באמת ברכה שאתה מבקש? או אתה צריך עבודה? תלך לעבוד!

מתי לא מתפללים?

אני רגיל לתת כמה דוגמאות. למשל אני זוכר, אני חוזר על זה: אני זוכר כשהייתי קטן. בבי"ס, כשהיה לי מבחן בבי"ס, אז הייתי רגיל לבקש מהאמא שלי ז"ל להתפלל כדי שאצליח במבחן. כי היא הייתה מתפללת גדולה.. אז כל פעם היא הייתה מחייכת ונותנת לי סוכרייה: "אם יש לך איזה חולשה – תיקח את הסוכרייה, כן? כי זה לא מקום לתפילה - מבחן. מבחן צריך להיבחן.

קהל: צריך לעבור

מניטו: צריך לעבור^[14]. למשל אם זה רופא שצריך לעבור מבחנים, והוא מבקש דרך נס להצליח במבחן, ואני רוצה... [סוף קלטת]

"...אני לא מצליח להתחתן. אני צריך תפילה כד לפגוש בחורה". אני אמרתי לו: "לך אצל... להסתפר קצת, להתלבש קצת...חחח

קהל: כדי ל...

מניטו: טוב. סליחה. יש מקרים שבאמת צריך.. דרך התפילה. אבל צריך מומחה שידון על הבעיה. שידע אם זה מקום לתפילה או לא. תפסתם את זה כן..? [צחוק]

ההשתייכות למשימת האבות כתנאי לתפילה

קהל: לקבל מידות.. שהבנאדם צריך לעשות עצמו כמתפלל שחרית, לעשות מידות של אברהם, ומנחה, אממ...

מניטו: לא שמעתי את התחלת המשפט?

קהל: אמרת שכדי להתפלל שחרית צריך לקבל את המידות של אברהם, מידת החסד.

מניטו: זה נראה מיד דרך הפסוקים כן? נתתי רק קצת דוגמא.

קהל: לא..

מניטו: נתתי דוגמא לפני הלימוד שאברהם היה צדיק של הבוקר. מידת הבוקר זה מידת החסד. זה נראה ביתר דיוק אם... טוב.

קהל: הנקודה של המצוות, העולם של המצוות, הכוח מחייב בשבילנו - מתן תורה. זה אומר שיש לפני מתן תורה... לנו אין הכוח של חיוב. אז אני לא מבין את המשפט...

מניטו: לא. אם אתה זוכר היטב... טוב ששאלת, זה סימן שלא הסברתי מספיק: הרשות להתפלל, (לא אמרתי חובה) הרשות להתפלל - באה מהאבות. ולא רק לפני מתן תורה - אלא גם אחרי מתן תורה, יש לכל אחד, אם הוא צריך, אם הוא מחליט - והיוזמה בידיו - רשות לבקש. מי אמר שזה חובה? מי אמר שזו מצווה? אחרי חורבן ביהמ"ק - החכמים תיקנו מצווה להתפלל, במקום - בסוגריים - העבודה של הקורבנות. אז מתחיל התפילה כפי שאנחנו מכירים אותה כמצווה בבית הכנסת בציבור מכיוון שאין לנו ביהמ"ק. אבל התפילה שהיו מתפללים בזמן שביהמ"ק היה קיים - היו תפילות, זה לא היו חובות, אלא רשות, זכות. רשות במובן: לא - אם אתה רוצה תעשה או אם אתה לא רוצה לא תעשה. לא. אתה רשאי - אם אתה צריך. זה מובן?

קהל: לפי ההסבר הזה, אז באמת אפשר להסביר ששני הדעות שבגמרא אינן חלוקות?

מניטו: ברור שזה מה שאני אמרתי.

קהל: שאחד אומר שזה כנגד תמידין שזה חובה...

מניטו: יפה.

קהל: והשני אומר...

מניטו: אהא. סופסוף הבנת למה שאני התכוונתי. כן. ברור. כן. רק דקה.

קהל: אפשר להגדיר שתי נקודות: אחד - באיזה מובן האבות נתנו את ה[אפשרות? 02:58] של התפילה? מה פירוש הכוונה שבזה שאברהם נהיה איש החסד, איש הבוקר...

מניטו: טוב זה נראה אחר כך. אבל אולי הסבר קצר לפני זה: לאברהם אבינו היה זכות מספיק כדי להיות רשאי לבקש ברכות השייכות לצרכים שלו. המיוחדות לאברהם כאברהם. למשל: אני מתחיל בהיסטוריה של עם ישראל. המשימה שלי זה להיות העד של תורת אמת. ולכן אני צריך את הכוחות של הידיעה של האמת. ולכן הבקשה העיקרית של עם ישראל זה הדעת. "וחננו מאיתך דעה בינה והשכל", (או "חכמה בינה ודעת", נראה אח"כ את הבדלי הנוסחאות). אנחנו מתחילים ככה! מכיוון שאני צריך את הדעת כדי להיות ישראל, אז אני מבקש [את] הדעה, הדעת השייכת למשימה שלי.

ודרך הדוגמאות האלו אתה יכול להבין את השאלה שלך. אברהם קיבל על עצמו משימה מיוחדת - להיות הצדיק של מידת החסד. אז הוא צריך את הכוחות השייכות לזה. ולכן מכיוון שיש לו מספיק זכות כדי...(והוא נבחן על זה. עשרה ניסיונות), ומיד כשהקב"ה היה בטוח שמצא אותו כצדיק של אותה מידה - אז המידה נמסרה לו. אותה מידה של מידת החסד נמסרה לו. וכך ליצחק וכך ליעקב - כל אחד לפי מידתו. וזה תפילת עם ישראל. מכיוון שיש לנו את המשימות של צאצאי האבות - אז אנחנו מתפללים לפני האל של האבות שייתן לנו את הברכות השייכות לאותן המידות.

אח"כ נלמד מאיפה אנחנו לומדים שאברהם הוא איש החסד - זה הבוקר, יצחק הוא איש הדין - זה הצהריים וכן הלאה, זה נלמד לפי הרמזים של הקבלה. אבל הכל ניתן כבר בגמרא כפשט, כן?

אברהם תיקן תפילת שחרית

טוב. אם אין עוד שאלות נמשיך. טוב, אז הגענו:

"תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי."

טוב, זה שייך לשקלא וטריא שקדם בסוגיה. ומי שאמר תפילות אבות תקנום שייך לדעה של ר' יוסי ברבי חנינא. מי שאמר כנגד תמידין תקנום שייך לדעה של ר' יהושע בן לוי. טוב. אז:

"תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר (בראשית י"ט) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם,"

אז תראו את הפסוקים בחומש. מה אומר הפסוק? שאברהם עמד בבוקר, בהשכמת הבוקר ועמד. מיד הגמרא מסבירה:

"ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר {תהלים ק"ו} ויעמד פינחס ויפלל;"

אז פה בקיצור נמרץ. אנחנו לומדים מפשט הגמרא שאברהם תיקן את תפילת שחרית מכיוון שהיא התפילה ששייכת לבוקר. היחס בין הבורא והעולם בבוקר זה יחס של חסד. ואברהם מידתו זה מידת החסד. זה אנחנו לומדים מכל הלימוד של חיי אברהם. אבל - זה שייך. זה קשור. אברהם שהוא הצדיק של מידת החסד - זמן תפילתו זה בבוקר, שהוא הזמן של מידת החסד. בבוקר מידת החסד היא פתוחה. זה מובן?

קהל: אבל זה מוזר שהפסוק המצוטט הוא פסוק של דין.

מניטו: של?

קהל: של דין.

מניטו: לא.

קהל: הוא...

מניטו: יפה. אז הוא מתפלל, "פילל", בעמידה. זה שייך להגדרה של התפילה. מכיוון שאנחנו מוצאים את המושג עמידה בפסוק של אברהם של "וישכם אברהם בבוקר במקום אשר עמד" – אז אנחנו לומדים מהפירוש הזה, אנחנו לומדים שעמידה זה תפילה. אבל התפילה של אברהם זה בבוקר. התפילה שהיא מידת הדין היא בבוקר אצל אברהם מכיוון שהוא יכול, יש לו כוח, לבקש ממידת החסד. המעשה של התפילה, אם אני הבנתי אותך, זה מעשה של משפט, כן? אבל אני מבקש חסד ממידת החסד. טוב, את זה נחזור לפרטים. כי אח"כ

קהל: ...

מניטו: רק דקה. אני רוצה רק להראות לכם, אבל אין לכם את המסכתות. רק דקה, אני אמצא את המקור, זה... כן. תרשמו את זה:

מתוך הלכה פסוקה: הסבר על המידות המאפיינות כל תפילה ותפילה

זה בפרק חמישי, ואני אקרא את הברייתא ותלמדו את זה בספרים, ובפעם הבאה נחזור על אותה שאלה. אז זה פרק חמישי, דף? יש פה כמה ספרים למי ש... רק דקה.. הנה. יש לנו ברייתא שאומרת ככה. זה בדף לא ע"א. הברייתא אומרת.. אז תיקחו את הדף. לא ע"א. זה פה בערך.. "אין עומדין להתפלל..." רק דקה. כי עכשיו סגרו את ה... את הפתח של הברכה שנקראת אוויר... כן. הברייתא אומרת ככה. אני אקרא רק בקצרה. אפשר לתפוס, אני חושב, את תוכן אותה שאלה^[15]:

"תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה."

זה שוב שאלה בפני עצמה. אין עומדין להתפלל לא מתוך דין – זה לימוד בבית המדרש, לימוד של הדין. לא, סליחה "לא מתוך דין" - זה לפסק דין בבית דין. ו...לא, אני מסביר כן?^[16] ו"לא מתוך דבר הלכה" – זה לימוד ההלכה בבית המדרש. אז מי שנמצא בבית דין, אחרי פסק הדין, אינו רשאי להתחיל להתפלל מיד. הוא צריך פסק זמן. מכיוון שהאווירה של הבית דין מונעת את התפילה. זה - לא הבנו למה. אבל זה ההנחה של הגמרא. זה נראה קצת פרדוכסלי: עוסקים בדבר קודש, דין ודבר הלכה, לימוד בבית המדרש, ואסור להתפלל מיד. למה? נראה אח"כ.

"אלא מתוך הלכה פסוקה". צריך לעבור דרך לימוד של הלכה פסוקה. זאת אומרת: הלכה שאנחנו יודעים את פסק הדין בלי שום ספק. פסק - זה להוציא מהספק. כל עוד שלא הגענו לפסק - יש ספק. אז יש טרדה ברוח. בבית דין לא יודעים מי זכאי.

בבית דין לומדים... אנחנו נמצאים במחלוקת. בביהמ"ד גם כן במחלוקת בין החכמים. אז המחלוקת מונעת את האפשרות להתפלל בכוונה פשוטה.

טוב, זה לא ההסבר הסופי. רק כדי לגלות את השאלה, כן?

אז עכשיו הגמרא שואלת:

"והיכי דמי הלכה פסוקה?"

כלומר, הלכה פסוקה – האם יש דבר כזה? הלכה פסוקה? מי שלמד תלמוד יודע שלכל שאלה יש כמה דעות ויש מחלוקת. הלכה פסוקה - זה דבר נדיר לפי השאלה. איך אדע מהי הלכה פסוקה? זה מלא הומור, כן? - הלכה פסוקה? ממה אתה מדבר? שמה אומרים ככה, שם אומרים ככה, שמה אומרים ככה. איפה הפסיקה, כן? אם הרבנות הראשית אומרת משהו, תלך לעיר אחרת - אומרים משהו^[17]. זה ידוע. "היכי דמי הלכה פסוקה?"

אז נותנים כמה דוגמאות:

"אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבת עליה שבעה נקיים."

פה יש לנו הלכה פסוקה, שכולם מסכימים על מה שהחליטו בנות ישראל, כן? אפילו רואות טיפת דם כחרדל – זה טמא. אז אנחנו רואים שזה הלכה פסוקה לפי מישור החומרה. זה ברור? אבל כשמדובר בין מצוות שבין אדם לעצמו – דבר ערווה – זה החומרא. החומרא היא הלכה פסוקה.

נמשיך:

"רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר."

פה יש לנו קולא. "מערים אדם עם הקולא..." לא משלם את המיסים, כן? אז זה אפשר. במישור של בין אדם לחברו, שהמידה השולטת היא מידת הדין, ההלכה הפסוקה היא הקולא. זה מובן? במישור שבין אדם לעצמו, שהמידה השולטת היא מידת החסד - ההלכה השולטת היא החומרא. זה מובן?

והגמרא ממשיכה:

"ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים - אסור בהנאה, ומועלין בו."

וזה דין אמת לאמיתו. בין אדם למקום, זה עניין של קורבנות - זה לא חומרא ולא קולא, זה דין אמת לאמיתו. אז יש לנו – מה זה הלכה פסוקה? דרך של הלכה פסוקה? אם זה מישור של בין אדם לעצמו – חומרה. בין אדם לחברו – קולא. בין אדם למקום – דין אמת לאמיתו, כן?

ולכן: בבוקר כשמתפללים לפני מידת החסד - צריך לצאת מהלכה פסוקה של חומרא, כדי לאחד את המידות. בצהריים לצאת מהלכה פסוקה של קולא, ובערב מהלכה פסוקה של דין אמת לאמיתו. זה מובן? אז את זה נראה.

טוב, אז נחזור לגמרא שלנו. ולכן "והאלוקים ניסה את אברהם" זה...

קהל: השאלה שלי, מניטו, זה על עצם הפסוק: "וישכם אברהם בבוקר" למה הוא אומר, כאילו, בהמשך הפסוק...?

מניטו: "אשר בו עמד שם"^[18]

קהל: מה אומר?

מניטו: מה?

קהל: מה הפירוש "אשר בו עמד שם"?

מניטו: "אשר בו התפלל שם". ואנחנו לומדים שעמידה זה תפילה מהפסוק של פנחס. שהוא מביא אותו אח"כ^[19] זה מובן?

טוב, אז אתם רואים שוב, זה דוגמא: לפי הפשט, לא ראיתם כל מה שהסברתי. אבל עכשיו, אחרי ההסבר, אתם רואים שזה בפשט. זה מובן?

קהל: את הנושא של...

מניטו: קצת, קצת יותר בקול רם, כי אני...

קהל: איך זה שאברהם יכל לפתוח את השער לתפילת הבוקר?

מניטו: ל..?

קהל: תפילת הבוקר.

מניטו: כן. כי, שוב - יש... מה שצריך להבין - מה זה המידות של הבורא: זה הקשר, היחס בין הבורא שהוא אחד, למצב של העולם שהוא מצב של ריבוי. בעולם יש ריבוי מצבים. אז היחס בבוקר - זה יחס של חסד. "להגיד בבוקר חסדך"^[20], זה פסוק מלא, כן? כשאנחנו קמים בבוקר, מתעוררים בבוקר, אז החָיוּת שיש בעולם היא חיות של האור שמתחיל, הכל מתחיל מחדש. התחלה, ראשית - זה חסד. אז כל ההסברים האלו, זה פשט של הדברים, של דברי תורה, לתינוק של בית רבן. האדם המודרני שכח את כל זה. אנחנו מוכרחים להבין את זה ולהיעזר דרך הפסוקים. כי הפסוקים מדברים על עולם אמיתי. "להגיד בבוקר חסדך". אז מי שחי את החיים הרוחניים הפשוטים והאמיתיים של דורות הראשונים יודע שבבוקר אנחנו מרגישים את חסד הבורא. צהריים זה מתחיל להיות כבד: זה הקשר של הגבורה, של הדין. לפנות ערב, בסוף היום, בהתחלת הלילה - זה מיזוג של חסד ודין - וזה רחמים.

צריך הרבה הרבה זמן של לימוד, ולא רק של לימוד. של כוונות על הדברים האלו, כדי לגלות את הטעם שלהם. כי שוב: האדם המודרני הוא אינטלקטואלי, אבסטרקטי, מופשט. והוא אבד את כל החָיוּת הזה. זה לא... איך אומרים את זה בעברית, "פווייזי", שכחתי.

קהל: שירה

מניטו: זה לא שירה! זה יותר עמוק מזה – זה רוחניות. מי שחי את החיים של הבוקר - הוא יודע שהוא חי חסד, וכן הלאה.

אז פתאום אנחנו מגלים איזה מין הקבלה. לפי סיפור חייו של אברהם, מידתו זה חסד. הוא הראשון שנקרא אח. עד אברהם אבינו לא היה אח, אחווה, בעולם. הוא מתחיל להיות אח. והקשר עם שרה - מיד הוא מגדיר את זה כ"אחות". וזה לא... עכשיו אנחנו אומרים: זה "סוד הפסוק". זה לא סוד הפסוק. זה הפשט. אברהם הוא כולו חסד. הוא לא רגיש לאף צד של דין בעולם. "אלוקי אברהם" זה מידת החסד. ולכן זה עוד לא ישראל. זה התחלה.. לגלות את זה. הפנים של הבורא לאברהם זה מידת החסד. זה הבוקר. יצחק זה - רגישות וחוויה, ניסיון אחר לגמרי: אלוקי יצחק נקרא "פחד יצחק"! כי הקשר בין יצחק לבורא זה הקשר של מידת הדין, זה מידת הגבורה. והצד הניסי של משפחת האבות זה יצחק הוא בנו של אברהם. אז זה החוויה של יצחק אבינו. לגלות את מידת הגבורה בעולם. ולכן יצחק הוא לא רגיש לשום צד של חסד. כל עוד זה אברהם ורק אברהם זה רק חסד, וזה לא ישראל, עוד לא. כל עוד זה יצחק ורק יצחק זה רק גבורה, וזה עוד לא ישראל. בא יעקב, איחד את שתי המידות. אז הוא נקרא "ישראל". וזה מה שצריך להבין.

למשל דוגמא. כשאנחנו קוראים את הפרק של עקידת יצחק. אנחנו חושבים כאילו הניסיון זה ליצחק. הוא סופסוף עלול היה להיות הקורבן. אין שום רמז שיצחק.. איך אומרים.. רואה את זה כייסורין. הוא מוכן! הוא הצדיק של מידת הדין, הוא יודע שהוא צריך להקריב את עצמו. לכן אין שום רמז שליצחק זה היה קשה. זה מובן מאליו. הניסיון זה לאברהם. "והאלוקים ניסה את אברהם" - מכיוון שהוא איש החסד. לו זה ניסיון. לא יצחק. לכן "וילכו שניהם יחדיו" – תראו מה מסבירים המפרשים על זה: בלב אחד^[21]. וזה כתוב פעמיים בפרק: "וילכו שניהם יחדיו".

אז.. מי שחי במחיצת צדיקים - הוא יודע שצדיק זה לא עניין.. איך אומרים.. "מניפול". איך אומרים א, זה ככה?

קהל: אחיד

מניטו: אחיד. יש צדיק שכל הצדקות שלו זה מידת החסד. יש צדיק שכל הצדקות שלו זה מידת הדין. ויש צדיק שהצדקות שלו זה איחוד המידות. הוא נקרא "ישראל". זה מובן? כן?

האדם מישראל והקשר בינו לבין המידות בתפילה

אז זה כל התולדות של עם ישראל פה. אז האדם, מגלה קודם כל, דרך החוויה של אברהם מגלה קודם כל כי הבורא הוא מידת החסד. להשפיע. לתת. מה זה לברוא? לתת לזולת. אחר כך הוא מגלה שזה לא כל כך פשוט. מה שאני קיבלתי לפי מידת החסד - אני צריך לשלם על זה. לקנות את זה. לכפר על זה. בא השלב של יצחק. אבל יש לכם איזה רגש דתי, שהוא רק אברהם. זה כמין חסידות שהיא רק חסידות, זה קיים ביהדות. חסיד שלא רואה שום צד של גבורה בעולם! שום צד של... הכל חסד. ויש צדיק שלא רואה שום חסד בעולם! הכל צריך לשלם! הכל, כל זה חובות. כל זה מצוות. כל זה... כן? ולרוב הם גרים באזורים שונים... חח.. וסופסוף הצדיק לפי תורת ישראל זה: "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". זה לפי יעקב זה איחוד המידות. אז זה תורת ישראל.

לכן, שוב, באופן פרטי: צדיק של מידת החסד הוא צדיק אמיתי. אבל של מידת החסד. הוא יהודי מכיוון שנולד יהודי. ולכן הוא מקיים כל המצוות של היהודי. אבל הוא לא תופס, מבין רק את המצוות של החסד. זה ברור כן? אז הוא קיבל על עצמו את המצוות של מידות אחרות. אבל הוא, הוא, הוא ממש עצמו, רק בהתנהגות של מידת החסד.

ההתנגדות והחסידות בראי המידות

ואני הסברתי פעם, אולי פה, אני לא זוכר: שזה מסביר הרבה מהמחלוקת בין החסידים למתנגדים. החסידים - הם עצמם ממש בשעת התפילה. כל שאר המצוות – הם מקיימים מכיוון שכתוב שצריך לקיים. אבל התפילה זה המצווה שלהם. נכון? המתנגדים זה ההיפך: הם הצדיקים של כל המצוות כולם. יש לכם עוד קילו של מצוות? – נקבל, כן? תפילה – מתפללים מכיוון שכתוב. אבל מה זה תפילה בכלל? נכון? זה ההבדל. והדברים ארוכים מאד.

אברהם תיקן תפילת שחרית

אז הנה העניין. אנחנו נמצאים פה בפסוק של אברהם. עכשיו אני מקווה שזה קצת יותר ברור. אז מגלים את זה: את הרשות של תפילת שחרית.. זאת אומרת, הרשות לבקש לבורא דרך מידת החסד - קיבלנו מאברהם. ולכן הגמרא מסבירה באופן פשוט: אברהם תיקן תפילת שחרית. מאיפה אנחנו יודעים את זה? הוא הצדיק של הבוקר! "וישכם אברהם בבוקר". ועמד שמה, ואנחנו לומדים מפנחס שעמידה זה תפילה.

הסבר הרמב"ם שהתפיל ההיא כעמידה ל פני בית דין

טוב. הרמב"ם פירש את זה באופן ברור: אנחנו עומדים להתפלל כבעל דין שעומד לפני הבית דין. כי העמידה זה העמידה לפי הבית דין. ולכן לפי הנוסח הספרדי, והרמב"ם פסק ככה: התפילה נקראת "עמידה" אצל הספרדים. אתם שמעתם את זה. האשכנזים אומרים שמונה עשרה. יש שמונה עשרה ברכות. אבל הספרדים אומרים "עמידה". כדי לציין את זה. כי המצב של המתפלל הוא מצב של בעל דין לפני בית דין. כי השורש של להתפלל זה פ.ל.ל [בניקוד פלוֹל]. פ.ל.ל - זה לשפוט, פלילי. להתפלל – אני שופט את עצמי. אני מתחיל בדיון של משפט עם עצמי. האם אני ישראל או לא. האם אני זוכה או לא.

אוצר התפילות

ולכן אתם מבינים שזה זכות סוג מיוחד של תפילה. שמתבססת על הזכות. האם יש זכות לבקש את מה שאני מבקש. כל עוד שאין לי מספיק זכות - התפילה נשמעת, אבל היא באוצר התפילות. מיד, אם הגעתי לזכות, כל מה שהתפללתי - שפע הברכות יורד. אולי יש לכם איזה ניסיון כזה בחיים: יש תקופות בחיים שכאילו כל מה שביקשנו דרך הרבה הרבה זמן, זה מתחיל.. דבר אחרי דבר, להתקבל. זה נכון שזה קורה? כן? ויש תקופות ש... שכורעים, משתחווים, מודים, ואין כלום. מכיוון שאין מספיק זכות כדי לקבל. אין כלי קבלה. זה מובן?

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש

קהל: אפשר לשאול משהו?

מניטו: כן.

קהל: למה דווקא עמידה זה בוקר לעומת הצהריים?

תשובה: תשמעו. אולי תלמדו בהתחלת פרק חמישי של ברכות^[22] "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש". בגמרא, שמה, מסבירים באופן ברור שצריך כובד ראש כמו הבעל דין לפני הדיין. העמידה זה המצב של הבעל דין לפני הדיין.

אז ניקח את הביטוי הזה: אין עומדין להתפלל. לפי הפשט, זה לעמוד על הרב^[23] כדי להתפלל. ולמה דווקא צריך להיות בעמידה כדי להתפלל? כן? יש למשל אצל הנוצרים - הם בהשתחוויה. אצל המוסלמים - זה יותר חמור... אז מכיוון שהמצב, מה שקורה – שאני נמצא לפני בית דין, ואני מסביר את הבעיה שלי. אני צריך ברכה מיוחדת. האם יש לי מספיק זכות כדי לקבל את זה.

קהל: שאלתי למה...

מניטו: אז.. אה לא.. לא.. לא גמרתי אחרי.. אחר כך הפשט קצת יותר עמוק: זה להתחיל להתפלל. לעמוד להתפלל - זה להחליט להתחיל להתפלל. אז המשנה שמה - אין לך זכות להתחיל להתפלל אלא אם כן אתה כבר במצב של כובד ראש. לא שאתה מתפלל כדי להגיע למצב של כובד ראש. צריך קודם כל להגיע לכובד ראש כדי שיתנו לך רשות להתחיל להתפלל. אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.

ולכן למשל בבוקר, כל מה שאנחנו קוראים לפני העמידה זה כדי להעמיד את עצמנו לפני כובד ראש. ובעיקר פסוקי דזמרה. אחרי פסוקי דזמרה אנחנו במצב של כובד ראש, ואז יש רשות ליוזמה ההיא - להתפלל.

אז שמה בסוגיה רואים – מכיוון שאתה לפני שופט. ולפני שופט, והפסוק אומר: "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". לפני שופט אתה צריך להיות בבת אחת ביראה ובגילה. ביראה – מכיוון שיש לך דין. בגילה מכיוון שאתה לפני שופט אמיתי. ולכן הרגש של התפילה זה נקרא: כובד ראש, והגמרא מסבירה – יראה ושמחה בבת אחת. כל עוד יש רק יראה - אסור להתפלל. לפי ההלכה האמיתית, כן? נותנים רשות למתנגד להתפלל מתוך יראתו כי הוא צריך את זה. ונותנים רשות לחסיד להתפלל רק מתוך שמחתו כי הוא צריך את זה. אבל ההלכה האמיתית זה: גם יראה וגם שמחה בבת אחת. מכיווהן שאתה נמצא לפני האמת. אז לפני האמת - יש גם פחד מכיוון שזה אמת. וגם שמחה מכיוון שזה האמת. זה ברור?

זה שוב עניין של איחוד המידות. ה' אחד. הוא גם, בבת אחת אלוקי אברהם ואלוקי יצחק. וזה נקרא אלוקי יעקב.

ולכן יש לכם שני פסוקים בתהילים: "עבדו את ה' בשמחה". זה פסוק אחד. ויש פסוק שני: "עבדו את ה' ביראה".

אז אני הסברתי את זה פעם ככה, אין לי סמך אבל אני כמעט בטוח שזה הפשט: מי שהנטייה הטבעית שלו היא היראה, אז הפסוק בא ואומר: עבדו את ה' בשמחה. מי שהנטייה שלו זה רק שמחה, הפסוק בא ואומר: עבדו את ה' ביראה. כדי לאחד את המידות.

כי שמחה בלא יראה - זה מסוכן. יראה בלא שמחה - זה מסוכן וזה לא אמיתי. זה מובן? לפי הגמרא, הפסוק שמביאה הגמרא - ש"עבדו את ה' ביראה". כי לפי הגמרא, הנטייה הטבעית הבריאה זה השמחה. ולכן באה התורה ומבקשת יראה להוסיף על השמחה הטבעית. ההיפך – זה מצב לא כ"כ בריא. כן? זה מין מחלה. אם באופן טבעי אתה נמצא ביראה, זה... יש דברים בגו. אז מבקשים ממנו שמחה כדי לתקן את זה. אבל לפי ההלכה זה, הסדר הוא: בטבע שלך – שמחה. כי אתה נברא ע"י הבורא. "אשריכם ישראל", כן? אבל שמחה לחוד – זה מסוכן, כי אין מחסומים בפני הערכים, וצריך להוסיף יראה.

ואז בא הירושלמי, הפשט של אותו פסוק, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, הפשט בתלמוד הירושלמי: אם אתם בעולם הזה, אתם עובדים את ה' ביראה - אז כשכל העולם כולו יהיה ברעדה, ביום הדין, אתם תהיו בגילה. וגילו ביום מן הרעדה - זה יום הדין. זה הפשט של הירושלמי.

טוב, עכשיו הגענו בשמחה וביראה בבת אחת לסיום ההתחלה של השיעור, אז נמשיך באותה הסוגיה בפעם הבאה. [סוף קלטת]

^[1] משנה תורה; אהבה; הלכות תפילה; פרק י;

א מי שהתפלל ולא כיוון את ליבו, יחזור ויתפלל בכוונה; ואם כיוון ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך. מי שטעה באחת משלוש ברכות הראשונות, חוזר לראש; ואם טעה באחת משלוש אחרונות, חוזר לעבודה; ואם טעה באחת מן האמצעייות, חוזר לתחילת הברכה שטעה בה, ומשלים תפילתו על הסדר. וכן שליח ציבור שטעה כשהוא מתפלל בקול רם, על דרך זו הוא חוזר.

^[2] אמר רבי יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה ואלו הן:

שוועה. צעקה. נאקה. רנה. פגיעה. ביצור. קריאה. ניפול. ופילול. ותחנונים. שוועה, צעקה, שנאמר (שמות ב): ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו'. נאקה, דכתיב (שם): וישמע אלקים את נאקתם. רנה ופגיעה, דכתיב (ירמיה ז): אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע בי. ביצור וקריאה, דכתיב (תהלים יח): בצר לי אקרא ה'. ניפול, דכתיב: ואתנפל לפני ה'. פילול, דכתיב (שם קו): ויעמוד פנחס ויפלל. ותחנונים, דכתיב: ואתחנן אל ה'. ומכולן לא נתפלל משה, אלא בלשון תחנונים.

^[3] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר (בראשית י"ט) וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ו) ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר (בראשית כ"ד) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר (תהלים ק"ב) תפלה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר (בראשית כ"ח) ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר (ירמיהו ז') ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי.

^[4] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) יונה עמוד 219

ר' חנינא אומר משבעים אומות היו בה וכו' והיה יונה שלשה ימים במעי הדג ולא התפלל, אמר הקדוש ברוך הוא אני הרחבתי לו מקום במעי הדג כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל לפני, אני מזמין לו דגה מעוברת בשלש מאות וששים וחמשה אלפים דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני, שאני מתאוה לתפילתן של צדיקים

בעל שם טוב בראשית פרשת מקץ

ז. שמעתי בשם המקובל הר"י בעש"ט ז"ל שפירש הכתוב (תהלים קמ"ה, י"ט) רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, כי מצד האמת אין להיראים האמיתים שום רצון, מחמת הבטחון והאמונה החזקה, שאומרים כל מה דעבד רחמנא לטב עביד (ברכות ס' ב) והקב"ה מבקש בתקנתם יותר ממה שהם מבקשים, רק דהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים (יבמות ס"ד א) עושה להם רצון, כדי שיתפללו לפניו ויעשה בקשתם, וזהו שאמר הכתוב רצון יראיו יעשה, שהוא יתברך עושה להם רצון, למען ואת שועתם ישמע ויושיעם, ודברי פי חכם חן: (תפילה למשה תהלים ק"ל, והוא בספר ליקוטי אמרים דף כ"ח ע"ד סוף ד"ה כל הבכור)

^[5] מסכת תענית ב א

ומנא לן דבתפלה? דתניא: "לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם"(דברים יא, יג) - איזו היא עבודה שהיא בלב? הוי אומר: זו תפלה." וכתיב בתריה: "ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש"(דברים יא, יד)

^[6] [לשון קורבן]

^[7] תהילים נא יז

[8] מצאתי מספר הקבלות בין ההסברים של הרב על התפילה לבין הספר "שערי אורה", לר' יוסף ג'קיטיליה, מידת היסוד, בסוף הפרק.

^[9] ליקוטי מוהר"ן תורה רנ

וזה עיקר צער של ישראל שיש להם בגלות, הכל הוא מחמת שנפלו מהדעת ותולין הכל בטבע ובמקרים ובמזל, ומחמת זה יש להם צער ויסורין כנ"ל, וזה בא להם מחמת שהם שרויין בין העכו"ם ולמדו מהם, מחמת שרואין שעתם מצלחת מאד, וישראל נבזים ושפלים, ע"כ הם לומדים מהם ותולין הכל בטבע ומקרה, ומחמת זה בעצמו יש להם יסורים, כי אלו היה להם דעת שהכל בהשגחה. לא היה להם יסורים כלל כנ"ל. ובאמת ישראל הם למעלה מהטבע, רק כשהם חוטאים ח"ו, אזי נופלים אל תחת הטבע, כמו העכו"ם שהם תחת המזל והטבע, ואזי יש להם גלות וצער ח"ו, ועיקר הצער והגלות שלהם הוא רק עי"ז בעצמו שאין להם דעת, ותולין בטבע, וכשהקב"ה רוצה לרחם על ישראל, ולהושיעם מגלותם, ולעשות קץ וסוף מהמיצר להם, אזי ממשיך עליהם השגחה, ואזי מכניע ומבטל הטבע והמזל שהיה מחייב שיהיו ישראל נתונים תחת ידם, ואזי מחייב המיצר להם, וישראל עולים עליהם על ידי ההשגחה:

^[10] חומש היכל הברכה לאדמו"ר מקומרנא (רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין); פרק יד פסוק ח; ד"ה צפון [כאן זה כבר סתרי תורה שקשה להבינם. לצערי לא מצאתי את המקור ב"גינת אגוז" לר"י מג'יקטיליא. (א"ק)]:

...וזהו בזכות יוסף ששמר בריתו נמשך וחר״ב דעת עליון לדחות הרע ולהעלות הטוב ועיין גנת אגוז שיש י״ב מזלות ההולכי׳ בעיגול ויש נקודה מרכז האמצעי כולל כל י״ב מזלות וכופה אותם כטעם יראת שמים עולת י״ג פ עם מזל שנקודת יהודי יוד במזל י״ג כופה הכל ואין לשרים חלק במרכז האמצעי הזה וזהו וישיגו ביוד חכים ביוד ותטעה עינו של אותו רשע ובא אלה׳ ישראל וכל קדושיו עמו בלמות ונכח סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו ועינו של אותו רשע סובר שהוא וכל חילו יהיו חנים על הים בחניה ובכ״חא אבל באמת משגיא לגוים ויאבדם שכל אלו שראה משורשים ביוד מרכז אמצעי והס קדושים שאין להם חלק בו״ו התחתון שהם י״ב מזלות התלוים בו״ו כידוע ולזה חכים חסר ו״ו כי תיו שרייתו וחנייתן במרכז אמצעי יוד ולא ו״ו והם היו הקדושה והטעו לרשע בדמות סוס פרעת מרכבת פרעה...

^[11]בראשית פרק ג יד

^[12] הרבה מקורות מהבעש"ט על התורה, פרשת נח, עמוד התפילה:

כז. גם אם תפילתו תהיה זכה וברורה, בודאי מן ההבל הקדוש היוצא מפיו יתדבק ויתחבר עם ההבל העליון הדבק אליו ונכנס אליו בתמידותטז) כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י"ד, ט') על פסוק (תהלים ק"נ, ו') כל הנשמה תהלל יה על כל נשימה ונשימה שהאדם נושב, ויוצא ההבל ממנו מתתא לעילא, וחוזרת אליו מעילא לתתא, ובודאי בנקל יוכל להתחבר חלק אלהות אשר בתוך האדם אל שורשו: (ליקוטים יקרים דף י"ב ע"א).

טז. בתפילה צריך לשום כל כוחו בהדיבורים, וילך כך מאות לאות עד שישכח מגופניות, ויחשוב שהאותיות מצטרפים ומתחברים זה עם זה, וזהו תענוג גדול, דמה אם בגשמיות הוא תענוג, מכל שכן ברוחניות, וזהו עולם היצירה, ואחר כך יבוא לאותיות המחשבה ולא ישמע מה שהוא מדבר, וזהו בא לעולם הבריאה, ואחר כך הוא בא למדת אין שנתבטל אצלו כל כוחותיו הגשמיים, וזהו עולם האצילות מדת חכמה: (כתר שם טוב ח"ב דף י"ז ע"ג, וליקוטי אמרים דף ז' ע"ד סוף ד"ה אורייתא, ועיין לקמן פרשת שמיני אות ו')

מי שמוצא עוד מקורות, אשמח אם יעדכן אותי. א"ק

^[13] [מתבודדים? 45:10]

^[14] [לעבוד? 46:22]

^[15] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א

^[16] כנראה מדבר אל אחד התלמידים שרוצה לשאול שאלה

^[17] יגידו לך אחרת

^[18] בראשית יט כז - אבל הפסוק נמצא בהקשר לפרשת סדום ועמורה, אז לא הבנתי למה הרב נתן את הפסוק הזה

^[19] [? 15:36]

^[20] תהילים צב ג

^[21] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וירא פרק כב סימן ו

ו) וילכו שניהם יחדו. שוים זה לעקוד וזה ליעקד:

רש"ר הירש בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ו

(ו) וילכו שניהם יחדו. פזמון זה חוזר פעמיים. אברהם ויצחק, אב ובן, שוחט ונשחט - דרך אחת הם הולכים, הקשה לשניהם במידה שוה, והם עולים במעלה ההר בלב אחד ובגבורת נפש איתנה. הרי זו דוגמה ומופת לנצח נצחים, המורה לכל האבות והבנים מבית אברהם, לכל דור - אבות ולכל דור - בנים, את הדרך אשר ילכו בה עד הקצה - ביחד.

מלבי"ם בראשית פרשת וירא פרק כב פסוק ו

(ו) וילכו שניהם יחדו. ר"ל שהגם שאברהם ידע שהולך לשחוט את בנו ויצחק חשב שיהיה השה לעולה, בכ"ז היו שוים בשמחת לבם לקיים מצות ה', ואחר שגלה אברהם ליצחק שהוא השה לעולה, אמר שנית וילכו שניהם יחדיו, ללמד שבכ"ז הלך יצחק בשמחה כמו אברהם, וכמ"ש במדרש זה לשחוט וזה להשחט:

^[22] בהמשך צירפתי קטע משערי אורה על העניין. א"ק

^[23] [? 27:36]

תמלול השיעור

תמלול ומקורות: איתי קולין

 שיעור 2

...כפי שהתחלנו ללמוד, וזה מקור ראשון על ההגדרה של התפילה, כפי שהתחלנו ללמוד בפעם הקודמת, זה בדף 26 ב. אז זה מתחיל פה, ב: "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא". אתם שומעים מספיק? עוד לא?

אז לאלו שלא היו בשיעור הקודם, התחלנו ללמוד את ההגדרה של התפילה כעבודה שבלב, ומדובר ב"שמונה עשרה" שהיא אחת מהעבודות שנקראות תפילה, אבל במובן המיוחד המילה: בקשת צרכים. ופה יש לנו מקור אחד שלומד [שמלמד] את אותה הגדרה. אז נתחיל מיד בסוגיה:

"איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום;”

זה כבר למדנו. זאת אומרת: הרשות להתפלל, לבקש מהבורא, רצון, שונה ממה שהיה לפני התפילה. זוהי ההגדרה, הכוונה של כל התפילות זה - "יהי רצון מלפניך". ומי שמרגיש איזה צורך של ברכה נוספת בעולם שלו הוא רשאי לבקש מהבורא אותה ברכה.

ואחר כך, אולי כבר הערב, נלמד למה אנו מבקשים ברכות. אבל זה קשור להגדרה של התפילה: שמונה עשרה ברכות. אנחנו מתפללים לפני הברוך - ברוך אתה ה', שהוא - מקור הברכות. כל זה למדנו בשיעור שקדם.

סיכום על הגדרת התפילה

אז הגמרא שואלת, באותה סוגיה: מי קבע את האפשרות לאדם להתפלל? דהיינו - לבקש רצון מיוחד מהבורא חוץ ממה ששם בעולם בשבילי. כל זה למדנו באורך.

יש דעה ראשונה: תפילות אבות תקנום. מיהם האבות? זה אברהם יצחק ויעקב. יש כלל: אין אבות - בכל המקורות, אבות זה - אין אבות אלא שלושה, זה אברהם יצחק ויעקב. ואנחנו לומדים בקשר לתפילה, לעניין תפילה - מאותה סוגיה: לפני האבות, לא היה (אני אומר בבת אחת): לא היה רשות, לא היה צורך, לא היה אפשרות להתפלל במובן שאני הגדרתי: בקשת צרכים.

אני שוב מסביר את זה בקצרה: מי שיכול להסתפק בחיים הטבעיים של העולם – אין מקום בשבילו לתפילה. מי שמתפלל, זה מי שמרגיש איזה חיסרון של טוּב מיוחד, ברכה מיוחדת, נוסף למה שנמצא בעולם. מאיפה אנחנו לוקחים את הרשות להתפלל, אותו זכות להתפלל? דווקא מהצורך לקבל אותה ברכה. מי שמרגיש את הצורך - אז יש לו זכות, רשות, לבקש אותו צורך, זאת אומרת - אותה הברכה כדי למלאות אותו צורך.

התפילה - חידוש של האבות

זה... אני רוצה להיות בטוח שזה ברור: תפילה זה חידוש של האבות. עד האבות אנחנו לא מוצאים בכל המקרא, שום רמז לצורך, או למצב של תפילה. ואפשר ללמוד את זה לפרטים: יש הרבה מצבים שהיה אולי אפשרות או צורך להתפלל ואנחנו לא מוצאים שהייתה תפילה לפני האבות.

למשל בפרשת נוח. כשנוח שומע שהבורא החליט למחות את כל היקום על פני האדמה והוא לא מתפלל. זה סוגיה בפני עצמה. זה נושא בפני עצמו. האם הייתה אפשרות להתפלל? האם היה צורך להתפלל? אבל אנחנו מוצאים שלא התפללו.

אז כשלמדנו את זה בשיעור הקודם אני הסברתי גם כן ש: ברור שלפעמים הצדיקים האלו, מדור של אדם הראשון עד דור אברהם אבינו, אותם הצדיקים שהיו בזמנים האלו, אולי התפללו לפעמים, אבל זה לא היה תיקון של אפשרות להתפלל כעובדה שיש בידי האדם האפשרות של אותה עבודת הקודש, לבקש מהבורא ברכה נוספת מהטבע שברא, וזה נקרא הברכות שאנחנו מבקשים בתפילה.

זה ברור? זה הדעה הראשונה – "תפילות אבות תקנום".

תפילה - רק לאחר הכפרה

הדעה השנייה: "תפלות כנגד תמידין תקנום". זה גם כן ידוע: שיש הקבלה, בין צורת התפילה וצורת העבודה של הקרבנות. אני לא רוצה לחזור על הנתונים האלו, זה הנחות ברורות. מה שלמדנו בשיעור הקודם: שאין מחלוקת בין שתי הדעות האלו, וצריך ללמוד איך זה מתקשר. מה הכוונה – תפילות אבות תקנום, ומה הכוונה - תפילות כנגד תמידין תקנום. מי תיקן את התפילה כנגד התמידין – זה אנשי כנסת הגדולה. ונראה את זה אח"כ בסוגיה.

דהיינו - אחרי חורבן הבית. כל עוד הבית היה קיים, העבודה הייתה עבודת הקרבנות, ונוסף לזה היתה אפשרות של התפילה. אחרי חורבן הבית, לא היתה אפשרות להתפלל מכיוון שלא היה אפשרות להקריב קורבנות. הקרבן מכפר על החטא. כל סוג של קרבן יש בו גם צד של כפרה. אפילו קרבן עולה יש בו צד של כפרה. והרמז זה הסמיכה. מי שסומך ידו על הקרבן - אז זה רמז שהוא מקריב קרבן של כפרה. אפשר לחזור על המקורות האלו אח"כ אם יש צורך.

הבסיס ליוזמת התפילה

אבל אם אני מבקש, מהבורא ברכה מיוחדת, נוסף על מה שקיים בעולמי - אני צריך להיות במצב של צדיק. זה הכוונה של הביטוי התלמודי, שלמדתם את זה לפי הפשט שלו: "הקב"ה מתאווה

לתפילתן של צדיקים"^[1].

פה יש נושא חשוב מאד. קשור לשאלה הראשונה: איך יכול להיות שאדם, עומד לפני הבורא, ומבקש מהבורא לשנות את רצונו? "יהי רצון מלפניך". אנחנו כ"כ רגילים לעבודה של התפילה, למעשה של התפילה, שאנחנו לא רואים, את הקושי הזה שאני מסביר עכשיו:

מאיפה באה הרשות לבקש - "יהי רצון מלפניך"? זה חידוש של התורה, של האבות קודם כל. האדם הטבעי - לא מרגיש צורך להתפלל. לא מאמין בזה. הוא מסתפק בכל מה שיש בעולם, וברור שזה המצב הטבעי: בורא ברא עולם ושם בעולם כל מה שצריך כדי לחיות בעולם. בא אדם אחד, ומרגיש.. שזה לא מספיק לו. אז הוא לוקח יוזמה, החלטה לבקש, (וזה רציני, כן?) לבקש מהבורא שישנה את סדר העולם בשבילו. כל זה למדנו כבר אבל אני חוזר על זה.

ולכן הביטוי הזה של הגמרא: "תפילות אבות תקנום" - זה חידוש עצום. צריך להיות מהאבות כדי למצוא את הכוח לתקן בעולם את האפשרות של התפילה, במובן שראינו - בקשת צרכים, מחוץ, ממעל, מעבר, למה שהבורא שם בתפקוד העולם. זה ברור?

ושוב אני חוזר על זה: וזה נותן לנו להבין שאנחנו לא מתפללים לפני הבורא – אין טקס כזה, כן? אלא לפני הברוך. ושוב, ואח"כ נראה עוד מקורות על זה, ההגדרה של "ברוך אתה ה'", בנוסח הברכות זה, תראו את כל המפרשים, האמיתיים, זה: "מקור הברכות". למעלה מן הבורא כבורא, אותו בורא - כי ה' הוא האלוקים, אותו בורא, למעלה מהמדרגה של בורא - הוא מקור הברכות.

הוא לא.. או יותר עמוק מהבחינה של בורא.

אז הקשר לאדם ולבָּרוך, לבורא כמקור הברכות - זה הקשר של התפילה. רק האדם ששייך לעניין של הברכה, רשאי לבקש ברכות. וזה מתחיל באברהם. סוד הפסוק הוא "ואהיה ברכה"^[2]. הברכה מופיעה בעולם עם אברהם אבינו. ולכן צריך להרגיש בזה, שיש חידוש גמור בהתפתחות של העניין של התפילה. זה מובן כן?

ברוך אתה ה'

אני רוצה להסביר בקצרה, זה לא המקום עכשיו, אבל כדאי, את הנוסח של "ברוך אתה ה'". בברכות הרגילות שאנחנו מכירים, למשל: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה". בורא" כן? כאן מה שאנחנו מוצאים בבריאה אנחנו מגדירים את זה כברכה כדי להנות ממנה. זה נושא בפני עצמו. אבל בתפילה, בבקשת הברכות, ההגדרה היא מיידית. אנחנו מבקשים ברכה כברכה. לאו דווקא - שאנחנו רואים ברכות בטבע, ואנחנו רשאים ליהנות מהברכות שיש כבר בטבע, דרך הברכה, ברכות הנהנין - פה בתפילה, אנחנו מבקשים דבר שבא מלמעלה מהטבע. חידוש בטבע. חידוש ברצון, חידוש בטבע.

וזה מה שאנחנו לומדים כבר בהתחלה מאותה סוגיה. בלי הזהות של האבות, המצב שלהם, המשימה שלהם, הצורך שלהם - אין מקום להתפלל במובן של תפילה שהיא בקשת צרכים. בצורה אחרת, במילים אחרות: בזכותם, האבות תיקנו האפשרות... [סוף קלטת]

^[1] יבמות סד א

^[2] בראשית יב ב

תמלול השיעור

תמלול ומקורות: איתי קולין

...למדתם כבר כהקדמה כמה סוגיות בגמרא, ואני חושב שהגעתם כבר לנושא של מספר הברכות בשמונה עשרה, שמונה עשרה שהם תשע עשרה, כן? למדתם את זה. אז אני רוצה רק הערב, ייתכן שיתעוררו שאלות. יש עוד שאלות? אורי?

מכיוון שאני לא יודע בדיוק מה למדתם, אבל אני רוצה לחזור על מקור אחד בדף שמונה עשרה. זאת אומרת, ט' ב' במסכת ברכות. ונחזור על העניין של, המושג של "תפילה אריכתא", ההגדרה של ר' יוחנן – תפילה אריכתא, אני אסביר אח"כ במה מדובר, ודרך אותה סוגיה נחזור לעניין של מס' הברכות כדי לגמור את הנושא. "מכדי".

בסוגיה פה אנחנו לומדים את הנושא של סמיכה בין גאולה לתפילה. זה נושא בפני עצמו, את הסמיכות, לסמיכה בין המצווה של קריאת שמע והמצווה של התפילה. זה שתי מצוות נפרדות: כל עוד שביהמ"ק היה קיים, גם השעות של אותן המצוות – של ק"ש ושל התפילה היו שעות שונות, זה חופף גם כן, אבל בכל זאת, העיקר של הנושא, ש: החכמים קבעו את הסמיכה בין הברכה האחרונה של ק"ש ומיד התחלת התפילה. למדתם את זה כבר? סמיכה בין גאולה לתפילה.

אז תוך כדי לימוד של אותו נושא, הגמרא שואלת. אז נתחיל מיד:

"מכדי, האי יהיו לרצון אמרי פי - משמע לבסוף ומשמע מעיקרא"^[1]

אני מסביר את זה בקצרה: אנחנו גומרים את התפילה של שמונה עשרה בקריאת פסוק אחד של תהילים: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך... צורי וגואלי". הגמרא שואלת: היינו יכולים לקרוא את אותו הפסוק בהתחלת התפילה, כהקדמה לתפילה. אני חוזר על המשפט:

"מכדי, האי"

הפסוק הזה:

"יהיו לרצון אמרי פי", "משמע"

המשמעות שלו, היא במקומה, גם בסוף התפילה, לבסוף,

"ומשמע מעיקרא"

גם בהתחלת התפילה.

למה קבעו שנקרא את הפסוק של "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" בהתחלת התפילה, ו: "יהיו לרצון אמרי פי" בסוף התפילה. הבנתם את השאלה, כן?

מכיוון ש: המשמעות של הפסוק שלנו, "יהיו לרצון אמרי פי", יכול להיות, כפי שאמרתי, במקומו, גם כהקדמה לתפילה. ופה התשובה של הגמרא היא קשורה לנושא שלנו:

"מאי טעמא תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות?"

ואנחנו רוצים להבין למה קבעו חכמי התלמוד לקרוא: "יהיו לרצון אמרי פי" אחרי י"ח ברכות.

"לימרו מעיקרא!"

היה אפשר לומר את זה בהתחלה כפי שאמרתי.

"אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר יח פרשיות,"

פרשיות של תהילים. פרקים של ספר תהילים.

"לפיכך תיקנו רבנן לאחר שמונה - עשרה ברכות."

זאת אומרת, יש פה סברה, שיש קשר בין תהילה ותפילה. תהילים והתפילות. הגמרא רואה בפרקים של ספר תהילים – תפילות.

מכיוון שדוד המלך אמר את אותו הפסוק: "יהיו לרצון אמרי פי", כסוף של התפילות שלו - אז אנחנו לומדים מזה שהסדר של התפילה, המבנה של התפילה, צריך להיות כפי שאנחנו מוצאים בספר תהילים - אחרי י"ח פרקים, אצלנו: י"ח ברכות. זה ההנחה הראשונה. זה מובן? כן?

זה מקור חשוב מאד לנושא שלנו, שבתפיסה של חכמי התלמוד יש הקבלה במשמעות האמיתית של המילים, (ואת זה נלמד עוד הערב), בין המושג: "תהילה" והמושג: "תפילה". כדוגמא לתפילות יש לנו כבר התהילים של דוד המלך. של דוד המלך "בעיקרא".

עכשיו השאלה של הגמרא:

"הני י"ח, דכתביא"

אתה אומר: שמונה עשרה פרקים, תהילים, פרשיות, לאמתו של דבר אם נפתח את ספר תהילים אנחנו מוצאים שיש תשע עשרה פרקי שהסיום שלהם הוא אותו פסוק של "יהיו לרצון אמרי פי". התשובה היא:

"אשרי האיש, ולמה רגשו גוים - חדא פרשה היא."

והתשובה של הגמרא ש-קודם כל, הסדר של המסורה הייתה שהפרק הראשון של תהילים והפרק השני: "אשרי האיש" ו"למה רגשו גויים", היו פרק אחד. והגמרא מסבירה את זה ככה:

"אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר:"

בסוף הפרק ק"ג של הספר:

"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה."

והפעם הראשונה שהמילה "הללוי-ה" מופיעה בספר תהילים, ודוד המלך לפי ההסבר של הגמרא לא היה יכול לומר הללוי-ה עד שראה מפלתן של רשעים. מהמקור הזה אנחנו לומדים שיש ק"ג פרשיות לפני אותו פסוק של "יתמו חטאים מן הארץ". ועכשיו הגמרא מקשה, שואלת את אותה השאלה:

"הני ק"ג, ק"ד הויין! אלא שמע מינה: אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא."

לאמתו של דבר אנחנו לומדים שהפרק הראשון והפרק השני שצריך להתחיל עימהם אותו פרק אחד מעיקרא, לא מהעניין של "יהיו לרצון אמרי פי" – זה משני, לכאורה, אלא מעניין יותר רחב של: דוד המלך לא אמר את הללוי-ה רק אחרי ק"ג פרשיות. והגמרא מקשה: אם אנחנו פותחים את הספר אנחנו רואים שזה ק"ד. והתשובה היא פה:

"אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא". דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי; באשרי פתח –דכתיב, (תהלים א') אשרי האיש, וסיים באשרי - דכתיב (תהלים ב'), אשרי כל חוסי בו.

טוב, אם כן, מאיפה למדנו ש...

[סוף קלטת]

...וזה המקור של שמונה עשרה שהם תשע עשרה ברכות בתפילה. זה מספיק ברור? כן?

ולכן אני רוצה להתחיל בסוף, לנסות להבין את המשמעות של אותה סוגיה, כנושא: מה זאת אומרת ש"דוד המלך לא אמר הללוי-ה עד שראה במפלתן של רשעים".

אז כדי להתחיל בזה, תזכרו כי הקשר עם הנושא שלנו זה דווקא הפסוק הראשון שמתחיל התפילה כ"תפילה אריכתא", "ותפילה אריכתא" זה קשור לתפילה אבל זה עבודה בפני עצמה, וצריך להגדיר את הכוונה שאותה עבודה שנקראת "תפילה אריכתא" - הקריאה של הפסוק: "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". זה מהסוגיה הקודמת.

הללוי-ה

טוב, אז העניין הוא ככה: מה זה "להלל"? הללוי-ה, זאת אומרת זה: צריך להלל את הבורא. ושם הבורא פה הוא יו"ד ק"ה. הללו - י-ה. ולפי מה שאומרת הגמרא, אי אפשר להלל את הבורא כל עוד שיש רִשעה, רִשעות, רְשעים בעולמו. כל עוד שיש רע בעולמו, אי אפשר לומר בפה מלא הלל של הבורא, להלל הבורא על שברא את העולם שלו. מכיוון שיש כמין סתירה בין המצב של העולם כבריאה של אותו בורא - במצב של העולם יש רע. ואני בא, ואני מהלל את הבורא שברא עולם שיש בו רע. יש סתירה, זה בלתי אפשרי. רק כשבנבואה שלו דוד המלך ראה איזה חזון של עולם בלי רשעות - אז היה יכול לומר הללוי-ה.

ופה השם י"ה זה שם של הבורא, של המדרגות העליונות של העולם, שאין בהם רע. יו"ד ק"ה. ו"ו ק"ה. זה החלק של שם הוויה ששייך למדרגות התחתונות של העולם שכבר הרע מתגלה, מופיע, ונמצא בעולם התחתון שלנו, בעולם השפל כפי שאומרים, שהוא טוב ורע.

ולכן פה ההגדרה היא ברורה: אי אפשר להלל את הבורא כל עוד שאנחנו נמצאים בעולם שהוא טוב ורע בבת אחת.

הלל

לכן צריך להבין מה זה "הלל". אז אני רוצה להסביר את זה בקצרה, כי המשמעות היא מספיק ברורה: "להלל" זה לומר את ההגדרה האמיתית על מה ומי שאני מדבר. אם אני רוצה להלל מישהו, ההלל האמיתי זה ההגדרה האמיתית שלו. כל המוסיף גורע וכל הגורע לא מוסיף. אם אני אומר יותר- זה לא ההלל האמיתי. אם אני אומר פחות – זה לא ההלל האמיתי.

וזה אנחנו לומדים מהדקדוק, מהמשמעות הדקדוקית של המילה. אתם יודעים שיש לנו ה"א הידיעה. ואחרי ה"א הידיעה יש דגש. והדגש מסמל למ"ד שנפל. זה ידוע. ולכן, מה זה ה"א הידיעה? ה-ה"א הידיעה היה צריך להיות "הל". וזה השורש הבסיסי של המילה "הלל". "הלל" זה לומר הידיעה האמיתית של הדבר או של מי שאני מדבר עליו. להלל זה להגדיר באופן אמיתי.

כשאנחנו אומרים כי הקב"ה הוא "לעילא לעילא מן כל ברכתא שירתא ותושבחתא" וכן הלאה - זה למעלה מכל הלל, מכל תהילה, מכיוון שהוא למעלה מכל הגדרה. ולכן המשימה לומר את ההלל של הבורא - היא משימה בלתי אפשרית. פה יש לנו בגמרא נקודה חשובה מאד: כל עוד אנחנו מוצאים בעולם טוב ורע – אי אפשר לבטא את ההלל האמיתי של הבורא.

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

אם זה כבר מובן אני יכול להמשיך. זה מה שאומרת הגמרא. דוד המלך לא אמר הללוי-ה עד שראה, אני מסביר, אני מוסיף – בנבואתו - עולם שבו תמו החטאים. כל עוד שיש רע בעולם אי אפשר לומר "ברוך שם כבוד מלכותו בפה מלא". אתם יודעים את הנושא הזה, זה קשור: רק ביו"כ אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" בפה מלא, יש סוגיה שלמה בגמרא על זה. לא לומר את כבוד הבורא; זה בלתי אפשרי. לומר, זה בלתי אפשרי גם כן, אז אומרים את זה בחשאי. לא לומר – זה בלתי אפשרי. לומר – זה גם בלתי אפשרי. יש סתירה בין שני הדברים האלו: ההגדרה של הבורא, וההגדרה של עולמו. ואם ההלל זה להלל את הבורא על עולמו - אנחנו נמצאים בבעיה. זה..זה נושא... הבנתם. זה בלתי אפשרי. ולכן זה הפתרון של הגמרא: לומר את זה בחשאי. חוץ מיו"כ שכולם צדיקים, תמו חטאים מן הארץ, וכולם מלאכים, אז אפשר לומר בפה מלא: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

שמעתי הסבר פעם, מהקבלה, שהשטן שולט בעולם כל ימות השנה חוץ מיום אחד. כי, אם אתם רוצים לספור, הגימטריא של השטן והגימטרייא של שנה זה: שנה זה 355^[2] ושטן או השטן כמה? זהו [364]. אז יש לו שלטון בעולם בכל ימות השנה חוץ מיום אחד: איזה יום? יום הכיפורים.

התהילה

ולכן אי אפשר לומר את ההלל. אבל אנחנו רואים שדוד המלך אמר "תהילה", "תהילות", "תהילים", אע"פ, למרות שלא היה יכול לומר את ההלל.

ולכן מה ההבדל בין "הלל" ו"תהילה"?

אני חוזר על ההגדרה של הלל: הלל - זה ה"א הידיעה. הידיעה האמיתית של הדבר. זה להלל. מה זה תהילה? זה אותו שורש, זה אותו מובן, אותה משמעות. אבל תהילה - זה בא מהבניין ל.ה.ת.ה.ל.ל, להתהלל. והלל זה המעשה שמגדיר את הדבר. ובלי שום היסוס - אני יכול להגדיר: זה ההלל. הלל האמיתי. אבל כל עוד שאני לא יכול להלל ממש, מכיוון שיש פגם בעולם שלנו - זה העולם של טוב ורע, ולא עולם מתאים להגדרת הבורא.

אז אני יכול להצדיק: למרות שיש פגם - אני יכול להתהלל, למרות שזה לא שלם, למרות שזה לא מוחלט, למרות זה - אני "מתהלל". זה מספיק מובן? כן? תהילה זה כמין הלל, עם היסוסים. אני צריך להצדיק את ההלל. זה נקרא "תהילה". אפשר לומר את זה ככה: זה הלל בזעיר אנפין. הלל למרות שאי אפשר להלל. אז זה נקרא תהילה.

ופה אנחנו מוצאים את ההסבר של הכוונה של הגמרא זה - תקנה של ר' יוחנן, אם למדתם את הסוגיה: להתחיל את התפילה בפסוק ההוא של פרק נא בתהילים: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. המבנה של התפילות הוא מבנה של תהילות. אני קודם כל אומר את התהילה של הבורא, ומתוך אותה תהילה - אני שואל את מה שאני צריך לשאול. אני מגדיר מה שאני יודע מהבורא. ומכיוון שאני יודע את זה, (וזה נקרא: תהילה שלו), מכיוון שאני יודע את זה - אני יכול לבקש מה שאני רוצה לבקש.

ניקח דוגמא אחת בשמונה עשרה, בַּבָּקַשה הראשונה של הבקשות שהיא: "אתה חונן אדם דעת, ומלמד לאנוש בינה" - זה התהילה. זה ההגדרה של הבורא. אני יודע את זה. מאיפה אני יודע? מהנבואה. כי, נלמד את זה אח"כ: כל הביטויים, כל המילים, כל המשפטים של התפילות - הם באים מהתנ"ך. מהנבואה עצמה.

מקור התפילה בנבואה

אני חוזר על מה שלמדנו הרבה פעמים על זה: יש הקבלה בין 5 חומשי תורה ו-5 ספרי תהילים, כך אפשר לומר. בעיקר ה"פרי צדיק" לימד את זה שיש קשר בין הכוח של המתפלל והכוח של הנביא. זה אותו כוח. מי יכול להתפלל? מי שהוא מסוגל להיות נביא. בפעם הראשונה שהביטוי "תפילה" מופיע בתורה, הוא בפסוק ששייך לאברהם אבינו: "השב אשת האיש כי נביא הוא והוא יתפלל בעדך"^[3]. אני לא רוצה ללמוד את תוכן הפסוק, אבל יש קשר בין: הכוח להיות נביא והסגולה להתפלל.

יש מקור בגמרא שאנשי כנה"ג ובתוכם הנביאים האחרונים תיקנו לנו את סידור שמונה-עשרה. אתם זוכרים את המקור הזה כן?^[4] ולא לחינם הגמרא אמרה: "ובתוכם - הנביאים האחרונים". צריך [את] הכוח של הנבואה כדי לדעת איך להתפלל, מכיוון שלהתפלל זה כבר להתחיל בתהילת הבורא. מה זה תהילת הבורא? זה נבואה. זה מובן?

טוב, צריך רוח הקודש כדי לדעת איך להגדיר את, לפני מי אני עומד. רק נביא יכול. או בצורה אחרת: בין הקב"ה כבורא, והאדם כבריאה - יש רק הקול שעובר. "ותמונה לא ראיתם זולתי קול"^[5]. הקול שבא מהבורא לאדם - זה הנבואה, והקול שבא מהאדם לבורא - זה התפילה. ולפי סידור התפילות שלנו זה אותו קול. אותו דיבור שקיבלנו מהבורא דרך הנבואה - זה אותו דיבור שאנחנו מדברים לבורא דרך התפילה. ולכן צריך כוח של נבואה כדי לדעת, או להיות מסוגל, להתפלל^[6]. מכיוון שאנחנו לא נביאים, (אכן כן בני נביאים אבל לא נביאים), אז הנביאים האחרונים תיקנו לנו את סידור התפילה.

דוגמא לתהילה מבקשת הדעת

אז אני חוזר על אותה דוגמא בבקשה הראשונה שהיא נקראת דעת, כי עיקר השאלה בתפילה זה - לקבל דעת. אדם בלי דעת - זה לא אדם. וזה פשט... וכל שאר הבקשות נובעות מקבלת הדעת. וזה נלמד לפרטים אח"כ כן?

וכך אנחנו מתפללים - "אתה חונן לאדם דעת", זה מה שאנחנו מבקשים: "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה" (זה לא הערב שנתחיל ללמוד את פשט הנוסח, זה רק דוגמא) - אז זה הגדרה. אני יודע את זה. זה התהילה שלך. כי אתה תהילתנו. זה פסוק כן? אנחנו מגדירים את עצמנו בתהילה שלך. השם שלך זה "אלוקי ישראל". אתה תהילתנו. ואז, מכיוון שאני יודע את זה, אני יכול לשאול, לבקש. וזה ההמשך: "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה, חננו מאיתך דעה בינה והשכל". וזה החלק השני של הברכה. החלק הראשון זה תהילה, החלק השני זה בקשה, והחלק השלישי זה הברכה עצמה - שנקראת חתימה: "ברוך אתה ה' חונן הדעת". זה מובן? זה המבנה של כל ברכה וברכה.

ואנחנו רואים שאי אפשר לברך כדי לבקש בתפילה בלי לדעת איך להגדיר תהילת הבורא. התהילה היא, הוא הכלי של התפילה. התפילה נובעת מהתהילה. אם אני לא יודע להלל הבורא, אבל הלל זה בלתי אפשרי, אפשר להתהלל. יש פסוק בנביא: "בזאת מתהלל המתהלל..." אתם זוכרים את הפסוק הזה?

קהל [הרב שרקי]: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי^[7]

מניטו: יפה. זה אותו נושא. כן. ו.. חח... אז מי שאינו מסוגל... לאותה דעה, לאותה הגדרה, זה הנביא כן? הוא לא יכול להתפלל. יש עוד פסוק שאומר, אחרי זה, נראה אח"כ, אז אה.. תעזור לנו. מה לך רשע...

קהל [הרב שרקי]: וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי^[8]

מניטו: יפה. "חֻקָּי". ונראה את זה אח"כ. אז, לא, זה לא נבואה. המקור זה הנבואה... אז, אם כן, מכיוון ש... כל עוד שלא הקרבתי את קרבן [ה]כפרה על החטאים, אני לא רשאי לומר את התהילה של הבורא - אתם זוכרים את הפסוקים? אז אני צריך מכל מקום כדי להיכנס בתפילה עצמה, אותה "תפילה אריכתא" שהיא, כפי שהגדרתי, עבודה בפני עצמה ושייכת ליחיד שנכנס למניין דרך אותו פסוק.

אני צריך, ואיכשהו, אפילו בלי ביהמ"ק, בלי קרבנות, איכשהו, להתכפר מהחטאים, כדי להתחיל לומר את התהילה. וזה שייך גם למה שאמרה הגמרא: לא היה יכול לומר הללוי-ה עד שלא ראה מפלתן של רשעים, "יתמו חטאים מן הארץ" – אז - אפשר לומר הללוי-ה. ואותו פסוק, זה מה שאומר אותו פסוק.

חזרה על נושא ה"תפילה אריכתא"

אני חוזר על ההגדרה, על המשמעות - אדנ"י, אני אומר אדנ"י מכיוון שזה כתוב אל"ף, דל"ת, נו"ן, יו"ד כן? זה לא כתוב שם הוויה. וגם אדנ"י לא אומרים. אפילו תוך כדי לימוד. חוץ מכשמביאים פסוק כדי להדגיש - זה נכתב לשון אדנות ולא לשון הוויה. נלמד את זה אח"כ.

"שפתי תפתח" - אתה תפתח את שפתיי. מה זאת אומרת? אתה תפתח את שפתיי? תחזיר לי את הנבואה. זה מובן? זה בפשט. אתה שפתיי תפתח.

אז - "ופי יגיד תהילתך" - ואני יכול להתפלל. זה מובן?

הלכות ומנהגי קהילות הספרדים ב"תפילה אריכתא"

אני רוצה להסביר עכשיו פרט של ההלכה אצל הקהילות הספרדיות על הפסוק הזה. כשהחזן חוזר בחזרה של השמונה עשרה הוא לא אומר בקול רם את החלק הראשון של הפסוק. אם אתם זוכרים, בקהילות הישנות, האמיתיות, כן? מתחילים החזרה: "ופי יגיד תהילתך". החזן אומר בלחש: "אדנ"י שפתי תפתח". אני שמעתי את המנהג הזה. ההלכה האמיתית המקורית כן? שמעתי את זה רק בנוסח הספרדי המקורי. עכשיו גם בירושלים, בכמה בבתי כנסיות של נוסח ספרדי אבל בבלי, אומרים את זה בקול רם. אני לא יודע אם לא למדו את אותה הלכה, אם שכחו - זה אני לא יודע. לא.. לא נפסוק על זה, אבל אני רק רוצה להסביר למה המנהג הוא ככה. חוץ - מימים נוראים. בימים נוראים אומרים את זה בפה מלא. בקול רם. אתם זוכרים את זה? מכיוון שזה שייך ליחיד. זה לא שייך לחזרת הש"ס..הש"ס.. הש"ץ. השליח ציבור..חח.. זה לא שייך לציבור. כי היחיד אומר: "אדנ"י שפתי תפתח" כדי לקבל רשות להתחיל לומר את תהילת הבורא.

אני חוזר על ההגדרה: אדנ"י שפתי תפתח זה עבודה בפני עצמה. וזה נקרא בגמרא - תפילה אריכתא. וכדי להבין את תכליתה של אותה עבודה מיוחדת שנקראת "תפילה אריכתא" - כדי לתת רשות ליחיד להיכנס לתפילת המניין. כי הציבור כציבור - הוא צדיק, הוא רשאי להתפלל. ציבור - זה עניין אחר. היחיד הוא בסוף, הייתי מתכוון לפי הסוגיה לתפילת ערבית, אבל גם בתפילת שחרית - היחיד הוא בבחינת חוטא. לא הציבור. ולכן הוא צריך להתכפר דרך הכוונה, כמובן, (זה "עבודה שבלב") להתכפר, לחזור בתשובה, במלוא המובן כדי לקבל רשות - כפי שאומר הפסוק - להגיד תהילתו. עכשיו זה מספיק מובן כן? אני חוזר על הפסוק עצמו: "אדנ"י שפתי תפתח" - נבואה, "ופי יגיד תהילתך" - אז אני יכול לומר: "אתה חונן לאדם דעת" וכן הלאה. זה מספיק ברור כדוגמא כן? טוב.

אז, עכשיו, זוהי כוונת פירושו של רש"י על אותו פסוק בספר תהילים. תראו את זה ברש"י. כך רש"י מפרש את הפסוק:

"מחול לי ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך".

פשט הפסוק זה: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. בא רש"י מפרש - זה המשמעות, זה התרגום אם אפשר לומר: אדנ"י מחול לי. שפתי תפתח - ותן לי פתחון פה. זה כבר חידוש מהפשט עצמו. הפשט עצמו זה: תחזיר לי רוח הקודש. "שפתי תפתח", זה הפשט. רש"י מסביר – "תן לי פתחון פה". "ופי יגיד תהילתך - להגיד תהילתך".

אז באותה הקבלה בין הפסוק, בין הפירוש - צריך לפרש, להסביר, את המילה הראשונה. מה הכוונה של רש"י? לפרש את המילה אדנ"י - והפירוש שלו: "מחול לי".

ה' בהיכל קדשו הס מלפניו כל הארץ

עד כאן יש מקורות לכל שהבאתי. מה שאני מסביר עכשיו, לא מצאתי מקור, אבל אני מסביר את זה כהנחה: כי לפי הכוונות שנלמד אח"כ בגמרא, על המילה אדנ"י - זה נתחיל ללמוד בשיעור הבא, ולכן אני רוצה לבקש שתביאו ספרים כן? מסכת ברכות. נתחיל בפרק החמישי. אם אתם רוצים להכין כבר את כל הסוגיות הראשונות של הפרק החמישי, שמה הגמרא מלמדת את הכוונות של קריאת התפילה. והכוונה הראשונה זה על המילה אדנ"י. זה נלמד בשיעור הבא.

אבל - עכשיו אני רוצה להסביר את פירושו של רש"י. אתם זוכרים שיש בגמרא, אני לא זוכר עכשיו אם זה בחגיגה או בסנהדרין - שאסור לומר את השם חוץ מההיכל. אתה זוכר את המשנה ההיא? טוב. אני מביא בצורה אחרת: יש פסוק בחבקוק. זה פרק ג': ה' בהיכל קדשו הס מלפניו כל הארץ^[9]. אתם זוכרים את הפסוק הזה? זה פסוק כ' אם אני זוכר של בפרק ג' בנביא חבקוק. על זה אמרו חכמי הכוונות: ה' בהיכל קדשו הס מלפניו כל הארץ. איזה רמז לפסוק שלנו. "הס" - זה בגימטריא 65. זה הגימטריא של המילה אדנ"י. והמילה אדנ"י, המשמעות - זה המושג של אדנות. הוא ההיכל של ה'. ו"היכל" בגימטריא - 65 גם כן. לכן המילה אדנ"י זה כמו הכלי, ההיכל, של הקדושה של שם הוויה. אתם ראיתם אולי בכמה ספרים עם קצת כוונות איזה שם כזה שזה שילוב בין יקו"ק ואדנ"י. ויש שתי צורות וזה מתחיל באל"ף וזה מתחיל ביו"ד...

אז השם אדנ"י הוא הכלי והשם יקו"ק הוא האור. ולפי ההסבר שהבאתי, דרך הפסוק של הנביא חבקוק: השם אדנ"י מוגדר כ-ההיכל של השכינה. ושם הוויה זה רמז לשכינה. אז - ה' בהיכל קדשו הס מלפניו כל הארץ- מה הכוונה? שאסור לשאת את שמו לשווא בלי להזכיר שאני מזכיר אותו דרך האדנות עליי. כ-אדוני. זה מובן? וזה אחד מהטעמים שאסרו החכמים לומר את שם הווי"ה, אנחנו אומרים: השם, מכיוון שלרמוז על הקב"ה בלי להזכיר שאני מכיר באדנותו עלי - זה... זה... טוב, זה. מבינים מה זה: כפירה. פילוסופיה גמורה. כפירה, כן? זה - אני רומז על איזה אידיאה ולא על מי שאני מכיר במלכותו עלי. זה המשמעות של הביטוי – "ה' בהיכל קדשו". אסור לומר את השם מחוץ להיכלו. מהו היכלו? זה אדנותו. זה מובן? זה דרך התפילה.

ולכן, אם אנחנו מנסים לתאר את המצב של החטא. מהו המצב של החטא? מי שחוטא, כאילו, הוא לא מכיר, באדנותו, במלכותו של מי שאמר והיה העולם, מי שנתן תורתו, גילה רצונו בעולם. מה זה להיות חוטא? להחטיא מהדרך הישרה? זה להתנהג לפי "תורתי" ולא לפי "תורתו". ולכן המצב של החטא, זה, אפשר להגדיר אותו כ-אני לא מקבל את אדנותו. לכן חוטא - אין לו, עליו, את השם אדנ"י. השם אדנ"י שְמוֹרֶה על ההכרה באדנות - מסתלק, ובא במקומו השם "אלוקים", אלוקיי, הדיין, מי ששופט אותי. הקשר בין הבורא והחוטא נקרא: "אלוֹקַ", זה לא תלוי בי. הוא האלוק שלי - זה לא תלוי בי. להיות אדון שלי - זה תלוי בי. אם אני מכיר בו כאדון. זה מובן? ולכן, בהתנהגות של החטא, שם אדנ"י מסתלק, בא במקומו שם אלוק.

קהל: יעלם

מניטו: סליחה?

קהל: יעלם

מניטו: למה להיעלם? לא הבנתי

קהל: כמו שאומר רש"י: "זה שמי לעולם"

מניטו: לא. זה לא אותו שם. שמה זה על שם הוויה כן? לא. אני, אני מסביר עוד: השם "אלוקים" זה שם של הדיין - מי ששופט אותי. מכיוון שאני במצב של חוטא. אני בפני בית דין, כן? וחוטא- יש לו שופט.

אולי אני אגדיר את זה בצורה אחרת. אולי באותם המילים, כן. צריך לחזור על ההסבר. אבל תגידו לי אם זה מובן או לא, כן? ההתנהגות של החטא, אפשר להגדיר אותה כאילו אני החלטתי לא להכיר במרות הבורא, באדנות, במלכות הבורא, אלא רק ברצוני. וזה ההגדרה, פורמלית נאמר, של החטא של אדם הראשון. "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". אני מגדיר מה זה.... "ממנו לדעת טוב ורע" - ממני. אני מגדיר מה זה טוב, מה זה רע. זה מובן? זה נקרא "חטא". אז - אם אני חוזר בי ואני שוב אומר אדנ"י - המשמעות היא, כמו שאומר רש"י: "מחול לי". זאת אומרת, הביטוי "אדנ"י", הקריאה, הכוונה היא – מחול לי, אני מבקש כפרה, כדי לזכות באותו זכות להתפלל. אז זוהי הכוונה של תפילה אריכתא. צריך לומר את אותו פסוק, וזה התקנה של ר' יוחנן, כדי להתחיל להתפלל. דאם לא כן - אי אפשר.

ההקבלה בין מצבו של דוד המלך למצב עם ישראל כיום

המצב של דוד המלך באותו פסוק דומה למצב של עם ישראל אחרי חורבן המקדש. ולכן כשחיפשו חכמים איך לצאת מהמצב שהיינו אחרי חורבן ביהמ"ק: הפסק העבודה. ואתם למדתם את זה בירושלמי, כן? בהתחלת הגמרא^[10] זה אתה, אמרתי אתם... וזה – "איזוהי עבודה שבלב - זו תפילה". אבל כדי להתחיל להתפלל, במקום הכהן, צריך להיות בחזרה למצב של צדיק. ולכן נכנסים בתפילת הציבור דרך אותו פסוק, עכשיו אני חושב שזה מובן – "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". מה זה "להגיד תהילתך?" זה להתחיל בחלק הראשון של כל ברכה וברכה. קודם כל להגדיר בפני מי אני עומד, אח"כ לבקש, ואח"כ לחתום בחתימה. ואת זה נלמד דרך כל הסידור של שמונה עשרה^[11].

אז, זה מה שאנחנו לומדים מאותה סוגיה, ואני מסכם בקצרה: שאפשר תהילה אע"פ שאי אפשר הלל. ומתוך זה אנחנו לומדים שהפרק הראשון של ספר תהילים והפרק השני הם אותו פרק וזה צריך להסביר לנו את הסוד הזה - של שמונה עשרה שהם תשע עשרה. כי כל הנושא של שמונה עשרה-תשע עשרה, מאיפה למדנו את זה? מהעניין של דוד המלך בפסוק של "יתמו חטאים". אחרי ק"ג שהם ק"ד. זוכרים את זה? אז זה קשור..

שמונה עשרה שהם תשע עשרה

מהי הברכה שהוסיפו לשמונה עשרה? זה ברכת המינים. טוב, אז לפי דעתי, לזה התכוונתי כשאני אמרתי "אין לי מקור על זה". לכן תשמעו את ההסבר ותזכרו שאין מקור:

ש-מה הייתה הכוונה של המסורת לחלק את הפרק הראשון לשתי פרקים בספר תהילים? אז תחזרו אתם על התוכן. החלק הראשון שעכשיו הוא הפרק הראשון הוא היחס בין האדם לקב"ה. הנושא של הפרק השני זה המשיח. אז כשראו, [ב]התחלת המינות, [ו]הגדרת המינות הייתה באותה תקופה: לראות במשיח ובקב"ה אותו דבר. לאחד את הנושא של היחס לבורא והיחס למשיח. ולכן חילקו את זה. כדי ללחום נגד המינות. אז זה מקביל בדיוק למה שקורה בשמונה עשרה. הברכה התשע-עשרה, איך אומרים? היא מקבילה לעניין של החלוקה מחדש של הפרק ראשון, דהיינו הפרק התשע-עשרה שבספר תהילים. זה העניין של המינות.

מצוות בין אדם לעצמו והמשיחיות

ואני רוצה רק להגדיר קצת יותר מה שהסברתי: אנחנו רגילים, זה אנחנו לומדים דרך לימוד המהר"ל כל פעם - אנחנו רגילים לחלוקת המצוות מן התורה ב-2 חלקים: המצוות בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לאמיתו של דבר (ואת זה אנחנו לומדים בעיקר דרך המהר"ל) – יש 3 מימדים: בין אדם למקום – זה עבודת הקודש, בין אדם לחברו – זה כל המצוות השייכות למה שאנחנו מגדירים את "חיי המוסר", ובין אדם לעצמו. וכל הכוונות של המימד הזה של התורה – "בין אדם לעצמו" – שייך לכל מה שאנחנו מגדירים כ"משיחיות".

ואני רוצה להגדיר את זה בקצרה, צריך להבין את זה פשט: המצוות בין אדם לעצם אדם אשר בו. לעצם של האדם, עצמיות, אשר בו. המצוות בין כל אחד והאדם האמיתי אשר בו. מי זה האדם האמיתי? (בין אדם לעצמו. פשט. כן?) זה מה שאנחנו קוראים "המשיח". הבן אדם האמיתי.

ובאה המינות, ובלבלה את כל העניין. מהי ההגדרה של התחלת המינות? לראות בבן אדם האמיתי – הקב"ה. אני לא רוצה להוסיף, אבל זה ברור, כן? יצאנו מהגיהנם הזה כשיצאנו ממצרים בצורה אחת, כשיצאנו מפרס בצורה אחרת, וכשיצאנו מהתרבות המערבית בצורה שלישית. זה.. אנחנו מתקרבים לחנוכה, כן. ואתם מבינים למה אני מתכוון.

אז בכל אותה התרבות שראו איזה מין איחוד בין האלקות (פשוטו כמשמעו) והמשיחיות (פשוטו כמשמעו) – אז באה אותה המינות של "ברכת המינים". זה מובן כן?

ברכת "השכיבנו" וקריאת שמע בערב ובבוקר

קהל: כידוע, תפילא אריכתא, ר' יוחנן אמר בשיעור שעבר, שהזכרנו ערבית

מניטו: "השכיבנו". נכון

קהל: שהמשמעות

מניטו: של "השכיבנו"? זה לא הכנתי, אבל לפי מה שאני זוכר ממה שלמדתי: בערב – יש... זה קשור לעניין של קריאת שמע. בערב יש להוסיף עוד ברכה מכיוון שצריך עזרה נוספת כדי להיכנס בלילה. אני קצת ארחיב את השאלה כדי להגיע לאותה נקודה:

כי הכוונה של קריאת שמע – זה איחוד שם ה'. ובבוקר אין כ"כ קושי. כי אנחנו... מה זה איחוד שם ה'? זה איחוד מידת החסד ומידת הדין, זה ברור. "יוצר אור ובורא חושך" – זה איחוד ה'. מי שיצר את האור – הוא שברא את החושך. ולפי הלשון של המדרש, של המידות, מידת החסד ומידת הדין: מידת החסד שולטת ביום ומידת הדין בלילה. וזה העדות שאנחנו מאמינים כי יש רק בורא אחד שהוא בעל אותם המידות הסותרות. זה נגד הדואליזם. ה-2 רשויות, כן? ולכן כשיוצאים מהלילה, נכנסים ביום, אומרים: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". אבל אע"פ שלכאורה יש 2 עולמות נפרדות, והשאלה: כמה אלקות יש? התשובה היא: אחד. זה מובן לכולם.

אז הבוקר, הכוונה של הק"ש של הבוקר היא... יותר אפשרית מהערב. ולכן..אני אסביר למה: הסמיכה בין גאולה לתפילה בבוקר – אין בעיה. ולכן לכל הדעות, מיד כשגומרים "גאל ישראל" מתחילים בלי קדיש, בלי שום הפסקה: "ה' שפתי תפתח". ולכן השאלה בבוקר זה על אותו פסוק של "ה' שפתי תפתח".

אבל בערב – יש מחלוקת. אם יש בסיס לאותה סמיכה, מכיוון שהכוונה של ק"ש בערב – זה לא ש-יצאתי מהדין, מהלילה, אני נכנס בחסד, באור – אני יכול להעיד: ה' אחד. זה אפשרי, זה קל. יצאתי ממידת הדין, נכנסתי במידת החי, במידת החסד – אני יכול להעיד ה' אחד. אני העד.

אבל בערב, אני יוצא ממידת החסד ונכנס במידת הדין, "שמא יגרום החטא"^[12]. האם יש לי אפשרות לקרוא ק"ש בערב לפני התפילה? ויש הדעה של ר' יהושע בן לוי שהוא מבקש: תפילה קודם כל כדי להתכפר, לכפר – ורק אח"כ לומר ק"ש. אבל ההלכה היא כר' יוחנן: קודם כל ק"ש, ומכל מקום – הסמיכות, הסמיכה בין גאולה לתפילה בערב – היא יותר קשה^[13].

ולכן צריך לבקש עזרה נוספת: זה "השכיבנו". זה קצת מובן. אז מה אמרה הגמרא? כמו שבבוקר: "אדנ"י שפתי תפתח" זה לא הפסק, זה לא הפסקה בין גאולה לתפילה – אז בערב גם כן "השכיבנו" זה לא הפסקה, ומהי הטעם של הגמרא? "כיוון דתקנוה חכמים". אתם מבינים מה יש בזה: כיוון דתקנוה חכמים – יש סיבות שתקנוה. אז מכיוון שתקנוה – הם חשבו שזה גוף התפילה. ולפי ההסבר שאני מסביר עכשיו, לפי הסוגיה, נושא הסוגיה: זה לא הפסקה.

ואתם יודעים שיש קהילות שמנסות לומר, ככל הפחות שאפשר – דברים בין גאולה לתפילה בערבית. למשל יש קהילות שהנוסח מהגאון, שלא אומרים: "ושמרו", או: "אלו מועדי ה'", או.. איך אומרים האשכנזים? "וידבר" כן? ביום טוב. מכיוון שזה מוסיף עוד הפסקה, כן? תפסתם את הנושא?

טוב, בעיקר מה שרציתי להסביר זה ה..הכוונה של אותו פסוק. מה השעה כבר? יש לנו עוד קצת זמן. יש עוד שאלות?

להתהלל – כלפי התעודת זהות העברית

קהל: לא הבנתי [ש]המובן "להתהלל" זה דרגה פחותה של "להלל".

מניטו: ש? לא הבנתי. לא, לא שמעתי בכלל.

קהל: אמרת ש"להתהלל" זה דרגה פחותה מ"להלל".

מניטו: זה "להצטדק". "להתהלל" זה לומר הלל אע"פ שלאמתו של דבר אין אפשרות. אין מקום. למרות שיש טוב ורע - אני אומר את ההלל. זה "תהילה". הלל זה ההלל האמיתי, הגדרה. "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" – אז "הללוי-ה" - זה הלל אמיתי. כל עוד שאי אפשר לומר הלל אמיתי אומרים גם כן – אבל תהילה. זה הלל בזעיר אנפין.

קהל: הבנתי את זה... אני שואל כי: לא נראה במילה להתהלל.

מניטו: אז אני אסביר לך בקשר לנושא שלנו:

מעשה התפילה זה משפט. זה למדנו בשיעורים קודמים. אני נמצא לפני בית דין, ואני צריך לבקש משפט כדי להוציא לאור אם יש לי זכות לקבל את מה שאני מבקש. ולכן להתפלל זה - היוזמה, אני לוקח את היוזמה להתחיל במשפט כדי לדעת אם אני זוכה או לא. להתפלל. אז מה זה להתהלל? זה.. בתוך אותו מעשה של התפילה (המושג שאני משתמש בו לא נמצא בלשון) – "ההתפללות", כן? זה אני מסכים להיבחן במצב שאני נמצא, להיבחן, כלפי מה שאני הייתי צריך להיות: בן אברהם יצחק ויעקב אמיתי, ישראל אמיתי. זה מה שמגדיר את הסידור של השמונה עשרה: זה מה שאתה צריך להיות. אתה מתפלל לפני "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" - האם אתה בן אמיתי של אברהם יצחק ויעקב?

אתם זוכרים במקור שלמדתם, "אברהם תיקן תפילת שחרית" - הוא נתן לנו את הרשות, את האפשרות. "יצחק תיקן תפילת מנחה". "יעקב תיקן תפילת ערבית". הם היו זכאים, רשאים להתפלל. ואתה מתפלל לאלוקי אברהם יצחק ויעקב – אתה צריך להיות ישראל אמיתי. אתה לא יכול לומר את ההלל שלך: "אני ישראל". אתה רק יכול להתהלל: אני במצב ש... משהו קרוב לזה, אע"פ שאני לא ישראל אמיתי, אני מקבל עליי את התעודת זהות ההיא. אז ההתפללות ההיא זה המבחן בין המצב שלי כמו שאני נמצא, והתעודת זהות האמיתית שאני צריך להיות. הייתי צריך להיות. ולכן זה המשמעות של "אל תעש תפילתך קבע"^[14]– אע"פ שאנחנו מתפללים אותה תפילה, כל יום, וכל אחד אותה תפילה - ההתפללות היא שונה לגמרי כל פעם. מכיוון שהמתפלל הוא שונה. הוא לא אותו אדם בבוקר, בצהריים ובערב, או למחרת. הוא לא אותו אדם של החבר השני. זה אותו טקסט. זה התעודת זהות של ישראל. אבל אנחנו במצב...קרוב, רחוק, פחות, יותר. אז "ההתפללות" זה - אני מסכים להיבחן על זה.

עוד על ההסבר של העלאת הרצון בתפילה

אמרו בשם הבעש"ט, ש: למה לפני התפילה – אני לא זכיתי, אחרי התפילה זכיתי? האם יש איזה כוח מאגי בתפילה? ואם אני זוכה - אני זוכה! למה אני צריך להתפלל כדי לקבל? אם כן, לפני התפילה – לא מקבל. אחרי התפילה – מקבל, זוכה. אז הוא מסביר את זה ככה: אתה עשית משהו בעצמך. התפללת. השתנית. אז לפני התפילה – היית בבחינת "לא זוכה". אחרי התפילה, אחרי אותו משפט - אתה השתנית, אתה התקרבת יותר לדגם שהוא מה שכתוב בטקסט הזה, (שנלמד כן?) - אז השתנית, אתה זוכה. זה גם קשור.

אתה מבין? להתהלל - אע"פ שאינו אותו דמות אמיתית שהשמונה עשרה מגדירה - צאצאי אברהם יצחק ויעקב, רק הם רשאים לבקש, כי אנחנו מבקשים את הברכות ששייכות לאברהם יצחק [ויעקב]... [סוף קלטת]

...אדם האמיתי לא יכול להסתפק בחיים הטבעיים. זה נותן לי הרשות לבקש. אבל האם אתה באמת אותו אדם אמיתי? צריך להיבחן. משפט. תתפלל. זה "להתהלל". זה קצת יותר מובן? להתהלל – למרות. אע"פ שההלל אינו אפשרי. "אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך" - רק הקדושים. "יהללוך" - הלל. אע"פ שאני לא קדוש, אני מבקש רשות לומר תהילתך. זה ההבדל. זה מובן עכשיו?

מה הייתה השאלה פה?

קהל: שעכשיו אמרת: אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים. כאילו שזה גם שלוש דרגות של השפעה.

מניטו: של קדושה.

קהל: של קדושה. עכשיו בנושא של: להלל ולהתהלל... עוד בין הללוי-ה ותהילה בתהילים, זה גם בנושא שאי אפשר להגדיר בבורא, ומצד שני אנחנו קולטים את ההשפעה שלו.

מניטו: תסביר קצת יותר. מצד שני?

קהל: רק להגדיר את ההשפעות של הבורא...

מניטו: יפה. את פעולותיו. כן.

קהל: וזה מה שאתה מגדיר "נבואה"^[15]? זאת התפילה בעצם?

מניטו: כן. זאת אומרת: אני לא יכול לומר מהבורא יותר ממה שהנבואה אמרה לי. ויש מקור בגמרא על "האל הגדול הגיבור והנורא" - אלמלא משה רבנו לא אמר את זה, לא היינו רשאים גם זה לומר. זה נלמד בגמרא גם כן^[16].

ש. עכשיו הדבר השני זה היה: איך אפשר לעשות הקבלה בין הנבואה, לבין

מניטו: התפילה

קהל: לבין הפרק ה-23 של דוד - זה שיסתלקו רשעים. איך ההקבלה בין שניהם?

מניטו: לא הבנתי את השאלה.

קהל: אתה אמרת, זאת אומרת נאמר על הנושא של הפרק ה-23 של...

תשובה: אה כן כן. עכשיו אני תופס. מה הוא אומר באותו פסוק? "יתמו רשעים מן הארץ" - אז הוא רואה ארץ בלי רשעים. זה נבואה! הוא רואה מראש את המצב של לעתיד לבוא: עולם הזה בלי רשעים - אז הוא אומר הללוי-ה. זאת אומרת רק מי שהוא בן עולם הבא - רשאי להתפלל. זה חידוש. תכתבו את זה כן? רק מי שהוא כבר בן עולם הבא רשאי לומר הללוי-ה.

הלל – מעין עולם הבא

ולכן אנחנו אומרים את ההלל, זה הלכה של ההלל, דווקא ביום העצמאות, (יש בעיה..) - כל יום שהיה נס. כל יום שהייתה הופעה, אפילו קטנה, קצרה, של "מעין עולם הבא" - אנחנו אומרים הלל. זה קשור. ולכן זה הבעיה של יום העצמאות.

ואני שמעתי פעם, אני לא זוכר מאיזה חכם, שאומר: כל פעם שהיה איזה פלא צריך לומר את ההלל. מה זה פלא? זה אותיות אל"ף למפרע. העולם שלנו זה עולם של בי"ת. "בראשית ברא", כן? טוב ורע. אבל כשעולם של האל"ף נכנס אצלנו, הוא נכנס למפרע, קודם כל הפ"ה ואחר כך הלמ"ד ואחר כך האל"ף - זה פלא, אז אומרים את ההלל. תפסתם? זה יפה. כי אם אין פלא, אנחנו נמצאים באֹפל. אל"ף פ"ה למ"ד. כן. מה אתם רוצה?

הלל בשבת

קהל: הרב אמר שאומרים הלל על הופעה שהיא מעין עולם הבא בעולם הזה.

מניטו: זה נס.

קהל: אז לכאורה, כל שבת היינו צריכים לומר הלל?

מניטו: לא. כי שבת... זה...זה שאלה יפה. המגיד מדובנא [לא מצאתי מקור], יש לו דרשה שלמה על זה. שהוא מסביר את זה יפה. זה כי: השורש של המועדים - זה חידוש העולם. השורש של השבת - זה חוקיות העולם. השבת זה קשור לכל מה שלא משתנה בעולם, "חוק נתן ולא יעבור". המועדים, וראש חודש שייך למועדים (לֶבַנָה), זה הרמז של התחדשות העולם, מעין עולם הבא. ולכן אין מקום בשבת כְשָבת - להלל. כששבת הוא יו"ט אז יש מקום להלל מכיוון שזה קדושת יו"ט גם כן. תפסתם את זה כן? טוב.

זה ההבדל בין הקידוש של שבת וקידוש של יו"ט: מקדש השבת, ויו"ט אומרים: "מקדש ישראל והזמנים". אני חוזר על ההגדרה: המועד - זה חידוש העולם, שבת - זה דווקא ההיפך.

קהל: הרב אמר שתפילה זה על אותו ערך של נבואה.

מניטו: רק נביא יכול להתפלל. ולכן, כשאתה צריך להתפלל - או שאתה יודע איך להתפלל, או אתה צריך ללכת למומחה שיתפלל, ותן לו צדקה. מה טוב. לא לא, זה הלכה.

אור חוזר

קהל: הדיבור שלנו מלמטה למעלה. למעשה נבואה זה מלמעלה למטה. אז מה רוצים שאנחנו נעשה עכשיו? זאת אומרת – מלמטה, כלומר מהפה שלנו – למעלה, נדרוש את מעשה את מה שבעצם בא מלמעלה למעלה?

מניטו: תשמע, זה הסוד של "הלוך ושוב" כן? צריך להעלות מה שכבר רד [ירד]. אם אני תפסתי את השאלה שלך, אז אתה הבנת את התשובה שלי... חח...

זאת אומרת: אני לא יכול, אלא, להיות המקור של מה שהמקובלים מגדירים כ"אור חוזר". יש חידוש באור חוזר. אבל זה אור חוזר. אין דבר אחר. כן? זה מובן?

קהל: אומרים גם שהדיבור בא מהקול?

מניטו: כן. לא, מה שאני רציתי לומר שהיחס, הקשר דרך המסך שמבדיל בין העליון והתחתון – זה רק הקול. זה היהדות - רק הקול. "ותמונה לא ראיתם זולתי קול", "והקול קול יעקב". כן? וכוח התפילה זה היה ביהודה – "שמע ה' קול יהודה"^[17]. כל זה קשור כן? ו.. אז - אותו קול שירד דרך הנבואה, אני מעלה אותו דרך התפילה. ולכן כשאני אומר "יהי רצון מלפניך" - זה פשט. כי זה רצונו שאני מבקש. כשהקב"ה מקבל את תפילתי - זה רצונו שהוא מקבל. ולכן אני בטוח שזה יקבל.

המינות

קהל [הרב שרקי]: שוב אני שואל לגבי ההבדל בין הלל לבין תהילה. בהקשר למה שלמדנו בפרק ק"ג. שרק.. במפלתן של רשעים אפשר להלל.

מניטו: זה הפרק של ר"ח דווקא, כן?

קהל [הרב שרקי]: שבסופו של דבר, כשאין רשעים אז אפשר כביכול לומר הגדרה של הבורא. בעוד כשאנחנו אומרים – "לעילא מכל ברכתא", ובכלל, בעצם העובדה שההפרש הוא של בורא ונברא, נראה שה-אי אפשרות להגדיר - זה חיסרון מהותי, ולא תלוי בשאלה אם יש טוב ורע בעולם...

מניטו: דווקא התשובה טמונה בשאלה שלך. צריך לחלק בין שני המצבים: כל עוד שאנחנו קשורים לחומר - זה בלתי אפשרי. אם אנחנו מתעלים מאותו מצב של טוב ורע זה אפשרי. זה נקרא "פנים בפנים".

קהל [הרב שרקי]: בסופו של דבר המרחק הזה, שבהיותנו נבראים... ולא מול... הבורא...

מניטו: תשמע זה מה שאני אמרתי מיד. "פנים בפנים" זה רמז למשה רבנו. הוא היה יכול, מכיוון שהוא היה יכול, אז היה יכול. תפסת?

אה, תשמע, יש איזה יהי רצון שאנחנו רגילים לומר לפני כל תפילה. לפני כל כוונות נאמר. כאילו אנחנו שייכים לאותו קהל, לאותו מניין שהם יודעים, אנחנו לא יודעים. אז תקבל את תפילתנו כאילו היא קשורה לתפילה ש-אלו שיודעים. לכן יש [כאלו] שיודעים.

קהל [הרב שרקי]: לגבי הנקודה שהוזכרה בסוף, זה לא כל כך ברור לי. כשהרב דיבר על זמן הופעת המינות.

מניטו: הופעת ה...?

קהל [הרב שרקי]: הרב הסביר שהסיבה שהמינות הופיעה בזמן שבו היא הופיעה.

מניטו: אני אמרתי את זה ככה?

קהל [הרב שרקי]: הבנתי שזה מה שנאמר.

מניטו: תזכיר לי את הקונטקסט.

קהל [הרב שרקי]: בסוף הדיון, לפני השאלות, אז היה הסבר למה המינות הופיעה בזמן מסויים..

מניטו: לא. אני לא זוכר שאמרתי את זה ככה. אבל תמשיך את השאלה שלך.

קהל [הרב שרקי]: וזה לא היה ברור לי.

מניטו: מה, זה לא היה ברור? אני לא זוכר שאני אמרתי את זה. אולי משהו קרוב, אבל לא בדיוק את זה. מה שאני אמרתי זה: עיקר המינות התחילה כש...אחרי תקופת הנבואה כמובן, מכל מקום, כשהמאמינים המינים התחילו לערבב בין - מושג האלוקות למושג האדם. ברור. אתם זוכרים את הפסוק, זה בפרק רביעי בבראשית, הפסוק האחרון, 26.

"ולשת גם הוא יולד בן, ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרוא בשם ה'".

מה אומר רש"י? לשון חולין^[18]. זאת אומרת הייתה אפשרות לקרוא באופן אמיתי בשם ה'. מה עשו? עבודה זרה. נתנו את שם הוויה לבריות. ולאדם אומר רש"י, אם אני זוכר היטב, כן? תביא רש"י ספר בראשית שאני אקרא את זה. בראשית עם רש"י.

אז אני רוצה להסביר את זה: עיקר העבודה זרה, תקופת העבודה זרה זה בתקופת גילוי הנבואה. מינות מתחילה אח"כ. אבל תוכן המינות זה אותו תוכן של עבודה זרה. אלא - העבודה זרה זה בגלוי, מינות זה בנסתר. יש הסבר בגמרא על הפסוק של ק"ש: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". "אחרי לבבכם" – זה מינות, "אחרי עיניכם" – זה עבודה זרה^[19]. כן? אתם זוכרים את הפסוק. אז הנה מה שרש"י מסביר על זה ונגיע לשאלה שלך:

"(כו) אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלקות"

זה הגדרה של המינות. אז מהו התוכן? זה הערבוב בין היחס לקב"ה והיחס למשיח. כשמתחילים לומר: המשיח הוא האל – אז זה מינות. ולכן זה מקביל לבעיה שלנו! כן? תפסתם? כי 18-19 זה מקביל ל: "אשרי האיש"-"ולמה רגשו גויים". "על ה' ועל משיחו". זה הנושא של הפרק השני.

שוב אני חוזר על זה: אין לי מקור לזה. זה רק לפי עניות דעתי. אבל אם אתם מוצאים איזה מקום, תשלחו לי טלגרף. מברק...

טוב. אז בפעם הבאה נתחיל בקצרה בקריאה של הסוגיות הקודמות מפרק חמישי בברכות ואח"כ נתחיל במבנה של השמונה עשרה, שוב, לפי מקורות הגמרא.

^[1] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב

^[2] [הכוונה כנראה לימות השנה – 365]

^[3] בראשית כ ז

^[4] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז עמוד ב

תפלה מנא לן? דתניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר רבי יוחנן, ואמרי לה במתניתא תנא: מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תיקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת ברכות פרק ב

א"ר ירמיה מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת

^[5] [דברים ד יב].

^[6] וראה ההסבר כנ"ל שכך הקב"ה שומע את רצונו ב"פרי צדיק" על הצדיקים

^[7] ירמיהו ט כג

^[8] תהילים נ טז

^[9] חבקוק ב כ

^[10] מהו המקור? הרב לא מזכיר לימד אותו בסדרה הנוכחית

^[11] קושיה על דברי הרב: חוץ מברכת חונן הדעת, אין בשאר הברכות הגדרת הבורא ולפני מי אני עומד בתחילת הברכה

^[12] בבלי ברכות ד א

^[13] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב

אמר מר: קורא קריאת שמע ומתפלל. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום. במאי קא מפלגי? אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא. ואיבעית אימא קרא - ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב: (דברים ו') בשכבך ובקומך, רבי יוחנן סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע ואחר כך תפלה, אף שכיבה נמי קריאת שמע ואחר כך תפלה; רבי יהושע בן לוי סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה קריאת שמע סמוך למטתו, אף שכיבה נמי קריאת שמע סמוך למטתו. מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפלה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי - שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: (תהלים י"ט) יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח - כתפלה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא.

^[14] משנה מסכת אבות פרק ב

רבי שמעון אומר הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא

^[15] [? 1:37]

^[16] תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט עמוד ב

דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר (דברים י) האל הגדל הגבר והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! - אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

-מקור מקור תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד א

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ. אמר ליה: סיימתינהו לשבחיה דמרך? השתא הני תלתא, אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו, אנן לא אמרינן להו, ואת אמרת כולי האי? משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו (באלף) דינרי כסף. לא גנאי הוא לו?

^[17] דברים לג ז

^[18] רש"י בראשית פרק ד פסוק כו

(כו) אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקדוש ברוך הוא לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות

^[19] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב

פרשת ציצית מפני מה קבעוה? אמר רבי יהודה בר חביבא: מפני שיש בה חמשה דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה. בשלמא הני תלת - מפרשן; עול מצות - דכתיב: (במדבר ט"ו) וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה', ציצית - דכתיב: ועשו להם ציצית וגו', יציאת מצרים - דכתיב: אשר הוצאתי וגומר, אלא דעת מינים, הרהור עבירה, והרהור עבודה זרה מנלן? - דתניא: אחרי לבבכם - זו מינות, וכן הוא אומר: (תהלים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם - זה הרהור עבירה, שנאמר: (שופטים י"ד) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אתם זונים - זה הרהור עבודה זרה, וכן הוא אומר: (שופטים ח) ויזנו אחרי הבעלים.

תמלול, כותרות, ומקורות: איתי קולין

itaykln@gmail.com

...בשיעורים הקודמים, אם אני זוכר, למדתם את התחלת פרק חמישי במסכת ברכות. ואני רוצה לסכם בכמה משפטים כל מה שלמדנו בשיעורים הקודמים: זה היה בעצם הקדמות לפי הגמרא. על הלימוד של השמונה עשרה, ונשאר לנו, אם אני לא טועה, עוד מקור אחד במסכת עבודה זרה, ואח"כ נתחיל בלימוד של השמונה עשרה עצמו.

ואח"כ תחלקו את הספרים, אם נגיע.

אז עיקר הנושא היה ההקבלה בין המושג "תהילה" והמושג "תפילה". זה למדנו דרך הפסוק הראשון של השמונה עשרה, פסוק מספר תהילים: "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". הנושא היה: מה הקשר בין תהילה לתפילה. את כל זה למדנו בשיעורים הקודמים.

ולמדנו בעיקר שלפי ההגדרה של המושג "תפילה", שזה קשור למשפט, דין, כדי לדעת אם יש מספיק זכות כדי לקבל מה שמבקשים. זה למדנו כבר, לא צריך לחזור על זה. אז קודם כל צריך להבין: שאי אפשר לבקש אלא אם יש זכות לבקש. הנושא הראשון זה נושא של הזכות.

הנושא השני זה למי אני, ממי אני מבקש. זה קשור לעניין של השבח של ה', ש-לפני מי אני עומד כדי להתפלל. וזה נקרא "תהילה" בלשון המקרא. זה למדנו בקשר, גם כן, למושג "הלל" אם אתם זוכרים את זה. כשיש מצב של טוב מוחלט - אפשר לומר את ההלל. כשיש ספק, כשצריך לדון אם יש מספיק זכות - אז בא המושג תהילה. "להתהלל", זה מקביל ל- להתפלל. להלל. להתהלל. זאת אומרת, להתהלל זה להלל אע"פ שיש מקום למשפט...^[1] ...מספיק ברור. אם יש עוד שאלות, בהמשך הלימוד.

אז פה יש לנו במסכת עבודה זרה דיון על הסדר בין התהילה והתפילה בשמונה עשרה. דהיינו – התפילה כעבודה. התפילה כמצווה. בשיעורים הקודמים למדנו את העניין של התפילה כ-רשות להתפלל, זכות להתפלל. אבל יש לנו מצווה מיוחדת, עבודה, שצריך להתפלל. אז תוך כדי העבודה של תפילה כעבודה - יש לנו גם כן מקום של התפילה כרשות, כזכות לבקש. זה מובן. כל זה, זה הסיכום של מה שלמדנו עד עכשיו.

אז תקראו את הדף פה, מהשורה השנייה, בסוף השורה השנייה של עבודה זרה. טוב זה שייך לנושא יותר רחב, ופה מגיעים:

הסוגיה במסכת עבודה זרה: בקשה ותהילה

"דתניא, ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל,^[2]"

ובכן, פה יש לנו שני מושגים, מדויקים - לשאול את הצרכים, אם יש איזה חיסרון, יש לנו רשות, ויש לנו מצווה, לבקש איזה טוּב מהבורא, איזה ברכה מהבורא, כדי למלאות את החיסרון. זה נקרא "לבקש צרכיו". זה ברור כן?

אם כן:

"ר' אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל,"

ולכן פה הנושא הוא: מה הקשר בין הבקשה והתפילה עצמה? וישנו פסוק:

"שנאמר: (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו וגו',

זה פסוק בתהילים.

ו"אין שיחה אלא תפלה,"

לכן, לפי ההנחה שאין שיחה אלא תפילה, שאנחנו לומדים מפסוק אחר בספר בראשית:

"שנאמר: (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה;"

^[3]...ראינו כבר מקור אחר על זה... ר' אליעזר...שהוא אומר: "שואל אדם צרכיו" זה - "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". "כי יעטוף" זה שואל צרכיו. תראו אח"כ ברש"י^[4].

אבל אנחנו ממשיכים לפי סדר, מהלך הספרים. אם כן יש סדר: קודם כל שואל צרכיו, שנאמר: תפלה לעני כי יעטוף, ורק אח"כ מתפלל: ולפני ה' ישפוך שיחו. לפי ר' אליעזר הסדר של השמונה עשרה היה צריך להיות, אני לא רוצה לומר, מיד הסדר של השמונה עשרה. אלא הסדר של אותה עבודה שנקראת "שמונה עשרה". אז היה צריך להיות: קודם כל הבקשות, ואח"כ התהילה בתוך התפילה. ונראה לאט לאט, כי לפי ההלכה הסדר הוא קצת שונה. קודם כל הסברה של ר' אליעזר:

"שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל. שנאמר: תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ואין שיחה אלא תפלה שנאמר: ויצא יצחק לשוח בשדה."

"ר' יהושע אומר: יתפלל"

קודם כל

"ואח"כ ישאל צרכיו,"

ויש לו עוד פסוק מספר תהלים:

"שנאמר: (תהלים קמב) אשפוך לפניו שיחי"

כבר למדנו ששיחי זה תפילה.

"צרתי לפניו אגיד."

"צרתי לפניו אגיד" זה שאלת צרכים. בקשות^[5] זה מובן. לכן יש לנו 2 שיטות, לפי הסדר שמה שאנו קוראים, מגדירים, כ-עבודה של התפילה. או, קודם כל: התהילה ואח"כ הבקשה - וזה הסדר של ר' יהושע, הדעה השנייה. או: קודם כל התהילה^[6] ואח"כ הבקשה^[7]– זה הסדר של ר' אליעזר. אז הגמרא ממשיכה:

"ור"א נמי הכתיב: אשפוך לפניו שיחי!"

איך ר' אליעזר מסביר את הפסוק של ר' יהושע?

"הכי קאמר: אשפוך לפניו שיחי"

שזה תפילה

"בזמן שצרתי לפניו אגיד"

קודם כל - צרתי לפניו אגיד, ואח"כ - אשפוך לפניו שיחי

"ור' יהושע נמי הכתיב: תפלה לעני כי יעטוף! הכי קאמר: אימתי תפלה לעני? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו."

ולכן יש אפשרות להסביר [את] הפסוק של ר' אליעזר לפי, אליבא דר' יהושע, ולהיפך. ולכן הגמרא ממשיכה:

"מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי,"

אם כן, אם ככה, המשמעות של הפסוק, זה לא דווקא לפי ר' יהושע, או לא, דווקא, לפי ר' אליעזר. וזה סימן שהמחלוקת היא יותר עמוקה. יותר רחבה:

"במאי קמיפלגי? כדדריש ר' שמלאי, [דדריש ר' שמלאי:] לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, מנלן? ממשה רבינו, דכתיב: (דברים ג) ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך וגודלך."

זה השבח. אני מגדיר לפני מי אני עומד, אני עומד שבחו של מקום, זה התהילה. זה ברור כן? רק אח"כ:

"וכתיב בתריה: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה;"

זה הבקשה.

ולכן הדגם של תפילתו של משה רבנו, זה, לפי הסדר הזה, זה קודם כל השבח, התהילה, ואח"כ - הבקשה. זה דרשה של ר' שמלאי.

"רבי יהושע סבר: ילפינן ממשה,"

זה הסדר לפי דעתו הוא.

"ור"א סבר: לא ילפינן ממשה,"

ולכן ר' אליעזר צריך להסביר למה ההלכה לפי דעתו היא - שאנחנו לא יכולים לקחת את הדוגמא של משה כדגם של התפילה שלנו. זה מה שמסביר ר' אליעזר:

"לא ילפינן ממשה, (כי משה) שאני"

משה זה מקרה שונה

"משה דרב גובריה (הוא)"

משה היה אדם גדול. ולכן יש במשה, כאדם גדול, מספיק חכמה, מספיק גדלות, מספיק זכות לפי מעשיו, כדי לסדר את תפילתו כפי שאמרנו פה: קודם כל השבח, וזה שבח יציב, אמיתי, בטוח, ואח"כ הבקשה^[8].

אע"פ שפה זה לא קל. זה נושא קשה מאד. מכיוון שאנחנו יודעים, דווקא, שבאותה תפילה של משה רבנו, זו הייתה תפילה בלשון תחינה, בלי להתייחס לזכות. תראו מה שאמרו המפרשים על "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור". וזה הדוגמא פה. ולכן הנושא הוא לא קל.

אבל לפי הבעיה שלנו, אפשר להסביר [את] דעת ר' אליעזר פה: אי אפשר לפסוק כר' יהושע שלוקח את הצורה, אפילו הצורה החיצונית, הסדר של מהלך הדברים בתפילתו של משה, מכיוון שמשה זה מקרה אחר לגמרי. לכן נקשור את שני הדברים. מכיוון שדווקא משה לא צריך זכות כדי להתפלל, אנחנו לא באותה מדרגה, ולכן הדגם של משה זה לא הדגם של התפילה שלנו.

נמשיך:

"וחכ"א: לא כדברי זה ולא כדברי זה,"

לא כדברי ר' יהושע, ולא כדברי ר אליעזר

"אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה."

מה זה "שומע תפילה"? זה ברכה אחת באמצע^[9] הברכות האמצעיות, שהם הברכות של הבקשות לפי הסדר של השמונה עשרה שלנו: יש קודם כל שלוש ברכות של תהילה, אח"כ שתים-עשרה שהם שלוש-עשרה, של בקשה, ואח"כ שלוש ברכות של תהילה.

עכשיו דעת הגמרא היא מובנת. אנחנו לא יכולים לעשת לא כר' יהושע ולא כר' אליעזר. ותוך כדי הסברים דעת ר' אליעזר מובנת מאליה: מכיוון שלפי דעתו של ר' יהושע אפשר להתפלל כמו משה רבנו התפלל, אבל אנחנו לא באותה מדרגה, עם ישראל בכללו, כן? אבל לא היחיד. וייתכן מאד שזה ההסבר, שסופסוף ההלכה היא: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא יש לנו סדר מיוחד, מבחינת כלל, אנחנו מתחילים.. כלל ישראל, אנחנו מתחילים כמשה: שבח ואח"כ בקשה. מבחינת פרט אנחנו לא עושים כמשה: בקשה ואח"כ שבח. אבל זה התפילה של העבודה של כלל ישראל, ולכן הסדר שלנו הוא סדר שמאחד את 2 הדעות.

אז מה אמרו ב"שומע תפילה"? זאת אומרת: אחרי השבח ו..של ההודאה, ההודיה סליחה, שבהתחלה, ולפני השבח של ההודיה בסוף, בתוך הבקשות - יש בקשה מיוחדת: "שומע תפילה", אז פה כל אחד ואחד שואל צרכיו. בהרהור. לא בפה מלא. ואנחנו יודעים איך היא ההלכה.

ואח"כ נראה מה היא ההלכה למעשה. אבל עכשיו דעת ההלכה היא מובנת. יש בין הבקשות, יש בקשה מיוחדת שהיא שומע תפילה, בכוונה של היחיד, באותה ברכה, באותה חתימה של "שומע תפילה", הוא יכול לכוון, לשאול צרכיו. ונמשיך עד סוף הסוגיה:

"(אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.)"

וזה בסוגריים כי זה עוד לא הלכה למעשה.

"(מסורת הש"ס: [אר"י א"ש הלכה כדברי חכמים].) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה - אומר. א"ר חייא בר אשי אמר רב, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה,"

ודוגמאות:

"אם יש לו חולה בתוך ביתו - אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה - אומר בברכת השנים. אמר ר' יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר יוה"כ - אומר."

וכך אנחנו עושים...

ולכן, המבנה של התפילה שלנו זה: קודם כל שבח - הגדרה לפני מי אני עומד, (זה אנחנו נלמד עוד היום על הסידור), אח"כ - הבקשות של עם ישראל, כל אחד רשאי לכוון על צרכיו הפרטיים כשהוא אומר את הבקשה של עם ישראל, דרך כל חתימה וחתימה של כל ברכה. ואח"כ אחרי הבקשות – שוב שבח. זה המבנה של השמונה עשרה.

ולכן אתם רואים יש לנו מקור ברור מאד: יש איזה שילוב. לא רק הקבלה. קשר, יחס, בין המושג של "תהילה" למושג של "תפילה". זה מחזק עוד את דעת ר' יוחנן שתיקן את הפסוק של פרק נ"א בתהילים: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך. התהילה (תהילתך) היא כמו הכלי של הבקשה. והשילוב של התהילה והבקשה - זה נקרא תפילה. ולמה זה נקרא תפילה? זה מה שלמדנו מקודם,

יש איזה מקור אתם מכירים את הפירוש שנקרא "הכתב והקבלה"? זה דווקא לא לפי הקבלה אבל... יש בו מקור שם, אני לא זוכר את הדף, אולי אתה זוכר? או הפרק אפילו? הוא מסביר את זה. שלשון תפילה, לשון להתפלל, זה: להביא למשפט, שיוציא לאור משפטנו, כדי לדעת אם מה שאנחנו מבקשים יש לנו סמך, זכות, כדי לקבל.

זה בתמצית, פחות או יותר, כל מה שלמדנו בפרטים, דרך הרבה שיעורים, לא רק השיעורים שלי, בכל החודשים שקדמו מאז ראש השנה. זה העיקר.

עכשיו אנחנו מגיעים, אם אין שאלות על הנושא הכולל, אנחנו מגיעים לקריאה של הסידור עצמו. טוב, אין שאלות?

קהל: אפשר להגיד שברור למה הסדר כמו שהוא. אבל מה הפירוש, אם אפשר לדעת, שלהיפך: שזה ר' יהושע שאומר: קודם הבקשות. זה כמו ש...זה דומה למה שלמדנו שהדיין צריך קודם לפסוק דין, הלכה פסוקה?

מניטו: רק דקה. אני רוצה לראות את המקור.

קהל: מדוע הבקשות, מה הפירוש של בקשות קודם...?

מניטו: טוב. צריך להבין לפי הפסוק שהוא מביא: "תפילה לעני כי יעטוף" - זה בבחינת עני.

קהל: בגלל הפסוק?

מניטו: כן. זה המצב של תפילתו של העני. הפסוק השני... כי זה הפשט, פה הפשט הוא ברור: זה מתוך העניות שלו שהוא מבקש. אז זה הצורך של הבקשה עצמה, שהיא הסיבה שיש לו רשות להתפלל.

וזה למדנו מ-חנה בפרק חמישי של ברכות. זאת אומרת - זה הדעה הראשונה של החכמים על המושג של כובד ראש. אתם זוכרים את זה? "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש"^[10] מהי ההגדרה של "כובד ראש"? מרירות נפש של העני. זה לא הלך, כן?^[11], כן? טוב, אז נתחיל מיד, ופה תוך כדי לימוד נראה את הדף במסכת.. איזה מסכת זה שמה? יומא. כן. נכון.

טוב. אז קחו.. יש הרבה פירושים על... השמונה עשרה, אבל אין הרבה... איך אני יכול לומר את זה? אין הרבה פירושים שיטתיים של הטקסט. אבל, מכל מקום, הפירוש הכי חשוב, (לא רק למתחילים, לאלו שרוצים לעיין) בכלל של נוסח התפילה, של - כל התיבות של נוסח התפילה – הן באות מהמקרא. ולכן, נראה כמה דוגמאות תוך כדי לימוד, אבל כדאי להבין את זה.

אני חוזר על הכלל שלימד ה"פרי צדיק".. כמה פעמים: שיש הגדרה מקבילה לנבואה ולתפילה. הנבואה – זה הקול שבא מהקב"ה, מהבורא לבריאה. והתפילה – זה אותו הקול שחוזר, מבחינת "אור חוזר" אם אפשר לומר, מהבריאה לבורא.

ולכן כל התוכן של סדר התפילות שקבעו אנשי כנה"ג הוא – מתוך תוכן הנבואה עצמה. והחידוש שלהם זה - סידור המילים. אבל התיבות עצמן, המילים עצמן – יש להם המשמעות שיש להם במקרא. זה מה שצריך להבין. טוב. אז נתחיל מיד.

אז נתחיל מיד ב-3 הברכות הראשונות יש מבנה שצריך להבין אותו. קודם כל, אתם יודעים שבסוף כל ברכה יש את מה שאנחנו קוראים - החתימה של הברכה. והחתימה של הברכה, הוא דווקא השבח שמדברים בו בגמרא: "התהילה". למשל בברכה הראשונה: "ברוך אתה ה' מגן אברהם". "מגן אברהם" - זה פה באותה חתימה של הברכה הראשונה - שמו של הקב"ה, מיוחד לכיוון, לכוונה של אותה תהילה, של אותו שבח שאנחנו צריכים באותה ברכה. וזה יותר בולט גם כן, בברכות שהם הבקשות: "חונן הדעת" - זה אחד מהכינויים, מהשמות. "המרבה לסלוח". וכן הלאה.

ואם כן הגמרא עצמה, ואנחנו מוצאים את זה לא רק בפשט הגמרא אלא במפרשים הראשונים של הגמרא, בעיקר ברש"י - מגדירים את כל ברכה וברכה בשם מיוחד. פה יש לי את הספר של רינת ישראל, על מידות מניין^[12], זה לא בדיוק... התפילה שונה. הברכה הראשונה נקראת "אבות". השנייה נקראת "גבורות". והשלישית נקראת קדושת, "קדושות ה'". פה זה כתוב קדושת ה', אבל זה...

אז מהי המשמעות של המבנה? אני צריך להתחיל בתהילה. לפני מי אני עומד כדי להתפלל. וכל מילה יש לה המשמעות שלמדנו לפי המקורות כבר. אני עומד להתפלל. ולכן התפילה נקראת "עמידה", ולא בכדי (למדתם את זה כבר, אני חושב). כי אני עומד כמי שעומד בפני בית דין, ולכן זה נקרא "עמידה".

המשמעות הכללית של 3 הברכות הראשונות

אז הברכה הראשונה, אני מתאר - לפני מי אני עומד. מי הוא ה' שלפניו אני מתפלל? והתשובה היא: אלוקי האבות. וזה השם של הברכה הראשונה. לכן היא נקראת: "אבות". זה מובן? אז פה אתם רואים שהסידור, לפי ההלכה, הוא הולך לפי שיטת המקרא. איך המקרא מגדיר את "אלוקי ישראל"? זה "אלוקי האבות". ונראה שהנושא הוא מיוחד מאד. ה-"גאל ישראל". ה-"גואל ישראל". זה השיטה של המקרא, שאנחנו מוצאים אחר כך בשיטתו של הריה"ל, של הכוזרי, ולא לפי שיטת התיאולוגים הפילוסופים. אנחנו לא נמצאים לפני הבורא כבורא. אלא לפני הגואל כגואל. דרך ההיסטוריה. דרך גילוי השגחתו בהיסטוריה. וזה השיטה של המקרא.

זה מובן הכן? למדתם את כל הנושא הזה כן? אני רוצה להיות בטוח.. ש-יש חשיבות מסוימת ל... זה לא פרט – לכלל הזה, ש:

אנחנו מתפללים לא לפני הבורא כבורא, ולא עם דעות, נאמר, מופשטות... של הגדרות... של המושג של "בריאה", אלא - דרך מושג אחר לגמרי, של: הגיבור שהוא הגואל.

ונראה את זה מיד בנוסח של הברכה הראשונה, זה..זה ברור:

"גומל חסדים טובים, קונה הכל וזוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

וכאילו כשאני אומר: לפני מי אני מתפלל? זה אלוקי האבות - הכוונה היא: הגואל. שיש בידו יכולת לגאול. ולכן זה הגדרה של "החוויה הדתית", אם אפשר לומר את זה ככה, טיפוסית ליהדות כיהדות, מסוימת לגמרי.

בפני מי אנו עומדים בשעת התפילה?

זה מובן? אני רוצה להיות בטוח שזה מספיק מובן. החשיבות של אותה הגדרה שנותנת לנו את נוסח התפילה. זה לא תפילה דתית גרידא: אני יודע שיש בורא לעולם, ולכן אני נמצא לפני הבורא "ושופך שיחי" לפי לשון המקרא. אלא אני במצב מוגדר באופן מסויים, זה ההגדרה של עם ישראל שהם צאצאי האבות. ומכיוון שאנחנו יודעים דרך גילוי התורה, גילוי התנ"ך בדרך כלל, שהבורא התגלה כגואל - אז יש מקום לתפילה. לפני הבורא כבורא - אין מקום לתפילה. למה? וכבר אני חושב שהתייחסתי לזה בהתחלה: מכיוון שהבורא כבורא שם כל מה שצריך לבריות שלו בבריאה שלו. ולכן לפני הבורא כבורא - אין מקום לכוונת התפילה.

יש לכם ב"נתיבות עולם" של המהר"ל פרק שלם על זה. כי המצב של עובד ה', "עבודה", בפשט המילה - הוא יותר ברור בשעת התפילה אפילו יותר מבשעת לימוד האמונות! כי בתפילה אני מעיד שאני תלוי בבורא. ולא רק שאני יודע שיש בורא. היחס בין הבורא לבריאה במציאות, ולאו דווקא דרך אמונות ודעות. ולכן פה, יש מקום לאותה תפילה רק למי שנחוץ לגאולה. ולא לחינם אנחנו מסיימים את העבודה הקודמת של קריאת שמע וגאל ישראל, ומיד מתחילים להתפלל, ולבקש ביותר פרטים את עניין הגאולה. זה מובן?

ולכן מתחילים ב"ברוך". "ברוך", זה מדרגה אחרת. זה מושג אחר מ"בורא". זה אותו בורא – אבל כ"מקור הברכות". מה שאני מבקש זה לא מה שהבורא שם בעולמו הטבעי. מי שמסתפק בחיים הטבעיים – אין מקום בשבילו בתפילה. כי הוא מסתפק בחיים הטבעיים. יש לו אפשרות של הודאה, מסוג אחר לגמרי, אבל הוא לא מכיר מי הוא ה"ברוך", "מקור הברכות", אותם הברכות שאני צריך למעלה מן הטבע. כי ההבדל, השוני שיש בין "ברכה" ו"בריאה" - זה אותו הבדל שבין טבע לנס. טבע זה טבע, ברכה זה נס. ולכן צריך להבין את זה: הברכות באות ממקור יותר עליון מהשורש של הטבע. ולכן אנחנו בפני הברוך. ואתם יכולים למצוא את זה ביחס לכל המושגים שמתחילים להתגלות עם אברהם אבינו: המושג של "ברכה". הברכות של מלכי-צדק. המושג של ברוך. אנחנו כל כך רגילים שאנחנו לא רואים את החידוש שמתחיל פה. עד כאן, בני אדם, והגדולים שבהם – והיו נביאים, מאדם הראשון עד אברהם אבינו, היו נביאים. למשל תראו מה אומר המדרש על עבר, שעבר היה נביא. אבל זה לא בולט במקרא, מכיוון שנבואתו הייתה בבחינת יחיד.

שוב זה מתייחס למה שאומר הכוזרי, מה ההבדל בין הנבואה בין אומות העולם, שהיא בבחינת יחיד (אצל אומות העולם), והאמונה^[13] של ישראל שהיא בבחינת כלל, אבל בלאו הכי היו נביאים. וזה כל העניין של "העניין האלוקי" (שהצלם האלוקי לפי המקרא והעניין האלוקי לפי הריה"ל בכוזרי).

ומי ש...אני חוזר לעניין שלנו, ש: עד אברהם אבינו, היינו יודעים שיש בורא. זו הייתה אמונה אמיתית. אבל לא היה את המבחן, (לא, זה לא המושג) לא היה את הניסיון, (לא ניסיון) החוויה, של התגלות הבורא בעולמו. ידעו שיש בורא. אבל רק מאברהם אבינו ואילך ובעיקר ביציאת מצרים, זה נושא חשוב.

אז התוכן של אותה אמונה שהייתה אמיתית אצל אבות העולם עד אברהם אבינו, שיש בורא, הייתה... איך אומרים את זה? המושג נעלם ממני? התגלות במציאות. בבחינת השגחה. כל עוד שלא יצאנו ממצרים, לא ידענו שאותה אמונה שיש בורא היא כל כך חשובה. שזה לא רק אמיתי, אלא יותר מאמיתי. שהבורא משגיח בעולמו.

^[1] [10 שניות בשמע גרוע]

^[2] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ז עמוד ב

^[3] [?5:56 שמע גרוע 5 שניות]

^[4] רש"י תהלים פרק קב

(א) תפלה לעני - ישראל שהם עם עני:

כי יעטף - בהתעטף נפשם בצרה:

^[5] [?7:46]

^[6] ? [הבקשה]

^[7]? [התהילה]

^[8] [?11:25]

^[9] ? [בסוף]

^[10] ברכות ל א

^[11]

^[12] [? ]

^[13] [?31:33 נשמע כמו "נבואה"]

תמלול, מקורות, וכותרות: איתי קולין

itaykln@gmail.com

ובנוסח הספרדי זה מתחיל ב"שמע קולנו", ובנוסח האשכנזי יש סדר קצת אחר: "אב הרחמן שמע קולנו". אבל הנוסח כמעט זהה". גם בנוסח אשכנזי וגם בנוסח הספרדי. אז נראה כמה מקורות על זה:

אז

"שמע קולנו ה' אלוקינו"

העיקר של מה שצריך להבין בביטוי הזה: "שמע קולנו" זה לא מה שאנחנו מבקשים, מה שאנחנו אומרים. זה לא הדברים. אלא - הקול. הקול של מי שמבקש וצועק כדי ש- גם אם אין לו זכות לקבל, מכל מקום, מכיוון שהוא מאותה דאגה, צעקה, של הקול של מי שחסר לו, ואין לו שום אפשרות אחרת אלא לצעוק לפני מי שיכול לתת לו, גם אם אין שום זכות – אז, שקולו יישמע. זה מובן? זה העיקר על הביטוי הזה.

וצריך להדגיש את זה, מכיוון שמהתחלת הלימוד ראינו שדווקא אותה תפילה מתבססת על הזכות לקבל.

אני חוזר על ההגדרה כדי להבין את הנושא: דווקא בסוף של הצרכים, בסוף כל הבקשות, אנחנו מתפללים בביטוי הזה של "שמע קולנו" אע"פ שאין מספיק זכות ולכאורה יש סתירה.

אז אני מזכיר בקצרה את ההגדרה של המושג של אותה תפילה של "עבודת שמונה עשרה", אנחנו למדנו בהתחלת הלימוד הזה שיש עשרה לשונות של תפילה. ואחת מהם נקראת "תפילה", והשורש של המילה זה, להתפלל - זה לשון פ.ל.ל, זה - משפט. זאת אומרת, אנחנו מבקשים משפט כדי לדעת אם אפשר לקבל, דהיינו – אם יש מספיק זכות כדי לקבל את מה שאנחנו שואלים, מבקשים.

יש למשל תְחינה- להתחנן, זה לשאול מחוץ לכל עניין של זכות. בלי להתבסס על הזכות האפשרית.

השאלה הגדולה על התפילה – ה' משנה את רצונו?

ולכן השאלה [השאלה הגדולה... ☺], ולמדנו את זה כבר, אם אני זוכר, למה אנו צריכים להתפלל אם יש זכות? אתם זוכרים את השאלה? מי יכול לתת את התשובה? הבנתם את השאלה?

אם יש לי זכות, כדי לקבל את מה שאני שואל, מה שאני מבקש, למה אני צריך לשאול?

למדנו את זה בגמרא, כן? על הכוונות של התפילה. וראינו שלפי הגמרא, בפרק חמישי של מסכת ברכות אתם זוכרים את הקטע? זוכרים או לא זוכרים? לא. אז מישהו יכול להביא מסכת ברכות. אפילו ספר קטן כזה...

ש-מי שמרגיש בחיסרון אמיתי, מי שיש לו חיסרון אמיתי, אז יש לו רשות, יש לו אפשרות, הוא זכאי לבקש, מכיוון שהחיסרון שלו הוא אמיתי. אתם זוכרים את זה? זה המוטיבציה הבסיסית לפי ההלכה של הכוונה של התפילה. אני יודע שיש לך לתת, ושרצונך זה לתת את הטּוּב הזה, את הברכה ההיא. ואני יודע את זה מכיוון שהנביאים גילו את השם של הקב"ה, ואנחנו מבטאים^[1] את השם הזה במשך התפילה למשל למדנו את זה על "חונן הדעת". אני יודע שאתה חונן הדעת, חסר לי דעת, "חוננו מְאיתך".

ולכן מכיוון שיש לנו אותו מידע, שיש ברצון הבורא לתת, להשפיע, את כל הברכות האלו, והברכות האלו אנחנו צריכים אותם כדי להתקיים כצאצאי אברהם, יצחק ויעקב. זה תפילת עם ישראל. מכיוון שיש לנו את אותו צורך של אותה ברכה וזה חסר לנו, זה נותן לנו זכות לבקש אותה.

ולכן השאלה היא - למה צריך לשאול כדי לקבל מה שמכל מקום מגיע לנו, ולא רק מגיע לנו, הקב"ה רוצה להשפיע לנו. מה מעכב? למה צריך כל העבודה של התפילה כדי לבקש? לא למדנו את השאלה הזאת? אני בטוח שכן, דווקא. אז נחזור על העניין.

ולכן יש ברשות המתפלל היוזמה לבקש משפט כדי לדעת אם יש מספיק זכות. זוכרים את זה? כן? כי להתפלל זה לשון משפט. פלילי, כן? ואנחנו מבקשים מה שאנחנו צריכים כדי לחיות כבני ישראל, דהיינו: צאצאי אברהם יצחק ויעקב.

והקב"ה כבורא, שם בעולם כל מה שצריך לבריאה, אם הבריאה מסכימה לחיות כבריאה טבעית. במדרגה של בע"ח. בע"ח לא צריכים להתפלל כדי להתקיים. יש בעולם כל מה שצריך כדי להתקיים בבחינת הבריאה. הבורא שם בעולם כל מה שריך לבריאה.

בא בן-אדם, ומרגיש בעצמו חיסרון של ברכה מסוימת שהוא צריך כדי לתפקד, כבן-אדם. אז מי שרוצה להיות בן-אדם - הוא צריך לחיות חיים על-טבעיים. כי החיים של הטבע זה חיים של בע"ח. כל זה למדנו בהתחלה. זוכרים עכשיו?

ולכן, מה נותן לי רשות לבקש את אותם הברכות בתפילה של שמונה-עשרה? זה אותם הברכות הצריכות לעם-ישראל כצאצאי האבות כדי לתפקד כעם ישראל.

ולכן יש לנו צורך בזה. אנחנו בריאה מסוג מיוחדת שיש לה צרכים מיוחדים. ואם אני מרגיש שחסר לי אותם הברכות אז זה נותן לי רשות לבקש. אם החיסרון הוא אמיתי. מספיק שאני מרגיש בחיסרון הזה כדי שיהיה לי פתחון פה להתחיל בתפילה. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך". אתם זוכרים פירושו של רש"י, זה: "תן לי פתחון פה להגיד תהילתך". ומה אנחנו אומרים באותה תהילה? אנחנו אומרים כל ההגדרות האלו שאנחנו מוצאים בחתימה של כל ברכה וברכה בתפילה: "חונן הדעת", "המרבה לסלוח". זה ידיעת ה' לפי המידות שלו שגילו לנו הנביאים. ואח"כ נראה מקור אחר ואיך זה משתייך, איך זה מתקשר - כל מה שקרה כבר בהיסטוריה של עם ישראל, וזה נותן לנו לדעת: ש-כן, יש ברצון הבורא להשפיע אותן הברכות דווקא באופן מיוחד לישראל.

וזה מה שאנחנו אומרים בכוונה הפשוטה: "יהי רצון מלפניך". יהי רצון שרצונך תתקיים. זה לאו דווקא הרצון שלנו לקבל אותה ברכה. אנחנו יודעים שזה רצון הבורא להשפיע אותה ברכה. כי "דרך הטוב להיטיב"^[2]. ומכיוון שאנחנו יודעים את הטּוּב הזה, שזה מבחינת מידותיו של הקב"ה, מכיוון שאנחנו יודעים את זה - נותן לנו את הזכות לבקש אם החיסרון הוא אמיתי. עכשיו זה מובן כן?

אז השאלה היא: ולמה צריך לבקש?

אם יש ברצון הבורא להשפיע אותם ברכות, ואותה בריאה מיוחדת שיש לה צרכים מיוחדים מכיוון שיש לנו את המשימה להיות ישראל - צאצאי אברהם יצחק ויעקב, להצליח בהיסטוריה של צאצאי האבות. אז מכיוון שכך – למה צריך לבקש?

קהל: להכיר טובה

מניטו: מה?

קהל: להכיר טובה

מניטו: להכיר טובה?! זה עבודה אחרת לגמרי. זה, כשאני מקבל את הברכה - אז אני צריך לברך, כדי להודות על מה שקיבלתי. פה זה ברכה מסוג אחר. זה ברכה של בקשה. ולמה הנוסח הוא נוסח של ברכה? מכיוון שאני מבקש ממקור הברכות. ולכן אני אומר: "ברוך אתה ה'". אני מכיר, מודה בזה, שאתה מקור הברכות. ולכן מכיוון שאתה מקור הברכות, אני מבקש ממך ברכה זו או אחרת שאני צריך אותה. שחסרה לי. אתה מבין את ההבדל?

קהל: אבל רש"י בבראשית אומר ראה אלה עלים ירדו... הגשם ירד...^[3]

מניטו: יפה. רק שאחרי אדם מתפלל. אבל מה שמפרש רש"י זה משהו אחר לגמרי. זה לא להודות ש-מה שקיבלתי זה בא מהקב"ה. זה רעיון אחר. מה שאומר רש"י - שרק אם אני מתפלל אני מקבל.

וזה השאלה שלנו – למה צריך לבקש כדי לקבל?

אתה רוצה לחזור על פירושו של רש"י? תפתח ספר בראשיתותראה מה אומר רש"י בדיוק. בראשית עם רש"י. ואח"כ נחזור על ההגדרה של הכוונה במסכת ברכות.

זה על: "ואדם אין לעבוד את האדמה". זה בהקשר לביטוי ש: "אדם אין לעבוד את האדמה". רש"י מביא מדרש. בבקשה?

קהל^[4]::

(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:

(ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

רש"י אומר:

"כי לא המטיר - ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:"

מניטו: יפה. כשהאדם הרגיש בחיסרון של אותה ברכה, אז התפלל כדי לבקש את הברכה שהיא המטר, כן? ואז הקב"ה השפיע, המטיר את המטר. אתה רואה שזה לא בדיוק מה שאמרת מקודם. זה לא להודות. זה פשט הכתוב. מכיוון שלא היה אדם כדי להרגיש בחיסרון שיש בעולם מאותה ברכה (שהוא הגשמים), אז לא המטיר.

אבל אולי נחזור לפשט. לפשט של הפסוקים. תחזור על הפסוקים, מההתחלה. על המקרא:

קהל: אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

מניטו: ה' אלוקים, כן...

קהל

(ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה:

(ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

מניטו: אם כן היו גשמים על הארץ, מהאד הזה. "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". אתה יכול להגדיר את המילה אד? מה זה אד?

קהל: ...

מניטו: אם זה ענן, זה גשם. אתה לא מרגיש בזה איזה מין סתירה לכאורה בפשט של הפסוקים? אני אסביר את זה רק בקצרה, זה שאלה מעניינת, כן.

אני חוזר על הפשט:

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה"

דהיינו – ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים – וכל שיח השדה.

ביום עשות אותו - שיח השדה, טרם יהיה בארץ. וכל עשב השדה טרם יצמח. עוד לא היה בארץ. עוד לא צמח. כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ", ואדם אין לעבוד את האדמה.

אז יש לנו מצב שאדם אַיִן. אֵין אדם. אז במקום אדם מה היה? "אד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". אתה רואה שהאותיות של "אד" זה האותיות הראשונות של "אדם".

ובפסוק ה': "ואדם אין". פסוק ו': "ואד יעלה". פסוק ז': "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה". אז כל עוד שלא היה אדם, ורש"י מוסיף כדי להתפלל^[5]. אז - אד עלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, אבל בכל זאת: שיח השדה טרם היה בארץ ועשב השדה טרם יצמח. תפסת?

אז מה התרגום של "אד"? - זה ענן. זה לא בדיוק ענן. זה הד בה"א, שעולה מן הארץ, ושאח"כ הופך להיות ענן, ואח"כ הגשם יורד. וזה לא ממש מטר. כדי שהצמיחה תצמיח. אבל המילה "אד" מובנה - כוח. איזה מין כוח שעלה מן האדמה, ועוד לא התגבש להיות אדם.

כל מילה בעברית שמתחיל באל"ף דל"ת יש במשמעות שלה - המשמעות של כוח. למשל "אדיר", "אדרת", "אדן". זה מובן? "אד", המשמעות הכללית זה - עניין שבכוח, המשמעות של כוח. והתגשמות של אד בצלם אלוקים נקרא "אדם". למעלה מזה נקרא "אדון". זה עברית פשוטה, זה לא עברית של אולפן... ולכן אד היה בעולם כל עוד שלא היה אדם ממש. מה זה "אדם"? לפי פירושו של רש"י: מי שיכול להיות הנפש של הבריאה. המצפון של הבריאה כולה. וכל עוד לא היה אדם בעולם לא היה שום דבר בעולם. טרם יצמח. טרם יהיה. וכל עוד לא היה אדם, היה האד, שהוא ה-בכוח של האדם בעולם. זה קצת יותר מובן?

מה הייתה הכוונה של הבורא? לברוא עולם או לברוא אדם? זה נושא בפני עצמו אבל כדאי לחשוב על זה. מי שאומר שהכוונה של הבורא היה לברוא עולם, אח"כ מתקשה להסביר איך יש אדם בעולם. כי אין שום, איך אומרים... בתפיסה.. בחשיבה הכללית, אין שום אפשרות לקבל מה שהתורה רוצה ללמד אותנו: שהכוונה של הבורא, "סוף מעשה במחשבה תחילה" - זה האדם, זה לא העולם.

אז מי שמקבל את הדעה הפילוסופית הכללית, אפילו שהוא מאמין שבורא ברא את העולם, אבל העולם, הקוסמוס (כמו שאומרים הפילוסופים ביוון) מאיפה נוצר האדם? זה כל העניין של תיאוריית ההתפתחות, כן? החשיבה האנושית לא מסוגלת להסביר - אם העיקר בעולם - זה העולם, הטבע, - מאיפה יצא האדם? תפסתם את חשיבות הנושא?

לא? אני חוזר על ה... השאלה היא פשוטה: מהי הכוונה של הבורא עולם? לברוא עולם? ואח"כ... אה... איך אפשר להסביר שבעולם נמצא האדם? כן? אז באים האפיקורסים ומסבירים ש: האדם, לא רק גופו, אלא גם נפשו, נשמתו, נוצר מהחומר של העולם. אבל אינם מסוגלים להסביר איך מהחומר יצא רוח של נפש האדם? כן? זה מובן? זה הקושי שיש בתורת האבולוציה. ומכיוון שאנחנו כל כך מושפעים מהתרבות הכללית, לא רואים את הסתירה הלוגית שיש באותה השקפה. מהפחות – מוציאים את היותר. זה סתירה להיגיון הפשוט. מהפחות לא יוצא היותר. אז מכיוון שאנחנו רואים שבפחות בעולם - יש יותר, אז בא ההסבר של התורה שהיותר בא – בפחות, ולא מהפחות.

אז אני חוזר על השאלה הבסיסית, וזה מה שהגדיר הרב נחמן מברסלב באחד מהפרקים שלו, אני לא רוצה לצטט את המקור המדויק, זה נושא בפני עצמו. הכוונה של הבורא זה היה לברוא אדם. וכדי שהאדם יכול להתקיים - אז ברא הבית של האדם דהיינו - העולם. זה מובן?

אי אפשר למצוא הסבר אחר. או - העולם קדם, והוא אפשר להוציא את האדם מזה. מאיפה נפל האדם? מהקירות של העולם? איזה מין פטרייה שנפלה... או שהכוונה של הבורא הייתה לברוא אדם. וכדי לתת מקום לאדם - אז ברא עולם ושם [את] האדם בעולם.

ולכן כל עוד האדם אינו בעולם - העולם אינו עולם. ואי אפשר לתאר באופן הגיוני עולם בלי אדם. מכיוון שאנחנו המתארים את המצב. זה הנפש של האדם שתופסת את העולם. אז בלי אדם שתופס את העולם - אין עולם! זה הפשט של הפסוק. "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו'" – מכיוון ש"אדם אין לעבוד את האדמה". זאת אומרת: כל עוד אין אדם בעולם הכל נמצא רק מבחינת "בכוח". רק כשאדם תופס, לשון תפיסה, את הנמצא בעולם - אז הנמצא הוא במציאות. אם אין אדם לתפוס את הנמצא - הנמצא אינו במציאות. כי אנחנו תופסים כל מה שנמצא דרך הכוחות של הנפש שלנו. ולכן כל עוד אין אדם בעולם - אין זמן אין מקום אין צבע אין...^[6] זה מובן? טוב. זה מה שאומר הפסוק. ולכן כוונתו של רש"י, זה לא לומר שהכוונה של התפילה זה להודות שאנחנו מקבלים מהבורא מה שאנחנו מקבלים, - זה תפילה אחרת, זה ברכות אחרות. זה הודאה. יש ברכה לפני האוכל ויש ברכה אחרי האוכל. זה סוגיה אחרת בגמרא^[7].

אז פה הברכה לפני הנאה. לא הברכה אחרי ההנאה. אתה תופס את ההבדל, כן?

ולכן אני חוזר לשאלה שלנו: אם הרשות להתפלל, דהיינו - לבקש ברכה מיוחדת מכיוון שחסר לי, ואני יודע שזה רצון הבורא לתת לי, כן? "יהי רצון מלפניך". למה צריך לשאול? למה צריך לבקש?

שוב אני חוזר, כי: "דרך הטוב להיטיב".

ולכן אותו הסבר - זה שכיח אצל הרבה הרבה שיטות ביהדות: כי לאמתו של דבר אנחנו לא מבקשים. רק אנחנו מודעים שמה שאנחנו מקבלים זה מהבורא.

אבל אם זה האמת, ואני לא רוצה לנקוב ב... זה.. זה מינות, כן? אבל אם זה האמת, למה חכמי ישראל נתנו לנו נוסח של תפילה, להטעות אותנו? אנחנו שואלים, מבקשים, "וחננו" וכן הלאה, כן. תפסתם את מה שאני רוצה להגיד? כי יש כלל: "אין לנו מכשול^[8]". אז כאילו אנחנו צריכים לדעת שלאמתו של דבר אנחנו לא מבקשים?

והחכמים שמסבירים את זה ככה, מתפללים אותו נוסח, כן? אבל לא מאמינים שאנחנו באמת שואלים ושהקב"ה משיב. ונותן. מכיוון שקשה להם לקבל את אותו רעיון ש- לפני התפילה היה מצב מיוחד בעולם, היה מצב מוגדר של הרצון של הקב"ה לעולמו, ואחרי התפילה שינה את רצונו. והם לא מסוגלים לקבל את הרעיון של שינוי ברצון ה'. ולכן שוללים את עצם התפילה כתפילה. ולכן הם נוטים להגדיר ככה: "לאמתו של דבר כשאנחנו מתפללים - זה לא לבקש. אלא להיות מודע כי מה שאנחנו מקבלים זה מהבורא שאנחנו מקבלים. אבל לא שהוא מציית לבקשה שלנו. כי זה מכניס שינוי ברצון הבורא". כן? כל אותם התיאולוגים הרציונאליסטיים ששוללים את כל...

קהל: פעולת התפילה.

מניטו: זהו.

אבל שוב, התשובה היא פשוטה מאד: אם זה דעת היהדות - אז לא מובן למה חכמי ישראל נתנו לנו נוסח של תפילה שהוא ההיפך הגמור? שאנחנו שואלים, מבקשים. זה הסבר פילוסופי לומר: כשאתה מבקש זה רק אחיזת עיניים... כדי ש... רק.. שתהיה מודע... וכשתקבל אתה מקבל ממי שלא ביקשת...^[9]

תפסתם מה שאני רוצה לומר? זה חוסר אמונה. זה לא רק חוסר אמונה! אינם מסוגלים להאמין באמת במה שאומרים שהם מאמינים. אבל, מכיוון שיש להם קושי בחשיבה שלהם. זה קושי אינטלקטואלי: אינם מסוגלים לקבל את זה שיכול להופיע שינוי ברצון הבורא.

והמקרא הוא מלא עם כל הבעיות האלה. למשל: יש פסוק: "ארדה נא ואראה הכצעקתה..."^[10]

- סדום ועמורה. אז באים משכילים, למיניהם, ומסבירים שזה רק לסבר את האוזן, הקב"ה לא יורד, לא מחליט לרדת, מכיוון שאי אפשר לחשוב על דבר כזה, זה מביא אותנו אולי לחשוב שהקב"ה נמצא – זה יותר מדי.. תפסתם את הקושי? זה מובן? טוב.

קהל: לפי התפיסה הזאת, של: השינוי הוא בלתי אפשרי - לא גורע באפשרות שהקב"ה הוא כל יכול?

מניטו: לא. הם חושבים ככה: ברור שהקב"ה כל יכול. אבל הוא לא רוצה. מכיוון שאם היה רוצה, זה היה מביא שינוי ברצונו. השינוי ברצונו - זה בניגוד להגדרה הפילוסופית של ההוויה. מכיוון שזה הוויה פשוטה. ולחשוב על שינוי בהוויה פשוטה... אבל זה מחלוקת גדולה מאד בין המהר"ל והרמב"ם. אני לא רוצה לומר יותר, כן? אם אתם רוצים ללמוד את אותה בעיה זה בהקדמה של המהר"ל על ספר גבורות ה'^[11].

וזה קשור במשנה בפרקי אבות על העניינים בערב שבת בין השמשות. תקשרו את זה לנושאים. זה הקושי לקבל את המושג של "נס", שינוי בטבע. ואת זה למדנו כבר: כל תפילה זה בקשת נס. אנחנו מבקשים שהקב"ה ישנה משהו בעולם שלנו.

לפני התפילה, למשל, שאלתי דעת. לפני התפילה, בעולמי לא היה מספיק דעת בשבילי. אחרי התפילה, אם אני מקבל, יש קצת יותר דעת בשבילי. זה שינוי! עכשיו זה ברור?

אז טוב ששאלת מה ששאלת. צריך לדייק בזה.

אז אני רוצה לחזור בקצרה על מה שאומרת הגמרא. למדנו את זה בהתחלת פרק ה' במסכת ברכות. "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש."^[12]

הכובד ראש הוא הכוונה של התפילה. אז הגמרא מסבירה: מה זה כובד ראש? דהיינו - מאין באה המוטיבציה של התפילה? מה נותן לי רשות להתפלל. וההסבר הראשון שהגמרא אומרת זה: "מנהני מילי. שאין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש? אמר ר' אלעזר דאמר קרא: והיא מרת נפש" - זה חנה. שהיא מרגישה בחיסרון אמיתי, אין לה בן, אֵם בלי בן - אז היא מרת נפש. מרת נפש, והגמרא דוחה את זה (אתם זוכרים, למדנו את זה ביתר אריכות), מכיוון שהמרירות נפש זה לא בא מהתפילה, אלא מהחיסרון.

ולכן אם אנחנו צריכים להיות בחיסרון כל כך עמוק של החיסרון של חנה - התפילה לא הייתה אפשרית. צריך שְמֶה שחסר יהיה חיסרון כל כך אמיתי שדומה לתפילת חנה. וזה ההיפך: נתנו לחנה להתפלל במרירות נפש, מכיוון שהחיסרון שלה היה אמיתי, באמת, ולכן היא..זה מקרה יוצא מן הכלל. זה מה שאומרת הגמרא: "חנה שאני". זה מקרה מיוחד. מכיוון שהמרירות נפש שלה הייתה אמיתית, מכיוון שהחיסרון היה אמיתי, אע"פ שלהתפלל במרירות נפש זה אסור - נתנו לה להתפלל במרירות נפש.

אז זה מתקשר לשאלה שלנו: אם הרשות להתפלל זה החיסרון, מִברכה, שאלמלא אותה ברכה אני לא יכול לחיות, ושאני יודע שלאמתו של דבר זה רצון הבורא לתת לי את זה ולכן ברא אותי - למה אני צריך לבקש כדי לקבל? שוב אני חזרתי על השאלה. כן?

עד שנגיע לנושא של היום, ולמרות כל זה, למרות כי, הבסיס של התפילה כתפילה - זה הזכות לקבל, זה הזכות כדי לקבל, בכל זאת אנחנו מוסיפים ברכה, וגם אם אין מספיק זכות - שמע קולנו. האנחה שיש בקול. תפסתם את ה...?

אז - עכשיו אני רוצה לשמוע תשובה לשאלה שלי^[13].

____________________

קהל: אבל אם כדי לממש... ולהוציא מהכוח אל הפועל, אז הבנאדם צריך...

מניטו: הבנאדם...?

קהל: צריך להוציא לפועל את רצונותיו... אם... כאילו... אם לא הוא לא מודיע דעתו שהוא צריך, אז הבורא לא ידע שהוא צריך...

מניטו: טוב. זה, זה מה שרציתי שנשמע. ברור שהבורא יודע שזה חסר לי. ולכן למה אני צריך לבקש?

קהל: ...

מניטו: מה? הוא חוקר כליות ולב!

קהל: אני צריכה לבק... אם יש לי חיסרון אמיתי אני צריכה לבטא את זה. אם אני לא מבקשת?

מניטו: זה השאלה שלי. זה לא התשובה.

קהל: לא!

מניטו: לא. השאלה שלי היא למה זה ככה. את מסבירה את השאלה. אבל השאלה שלי זה למה זה ככה...

קהל: עניינו של הקב"ה לא לשבור את רצונו, וגם מתקשים להבין איך הקב"ה ישנה את רצונו.

מניטו: אתה חוזר לשאלה הראשונה. כן?

קהל: לא הבנתי.

מניטו: מכיוון שאתה מתקשה לחשוב - כי הקב"ה מתקשה לשנות את רצונו, יש לך קושיה.

קהל: בשביל להאמין...

מניטו: לא. יש... יש... יש דעה מוקדמת שאתה יוצא מהנחה שהקב"ה לא משנה את רצונו.

קהל: אני שואל... וכי רצונו... אני אומר אולי רצונו, שאני אשנה את רצוני...?

מניטו: יפה. אם אתה זוכר למדנו קצת את העניין הזה. ייתכן שלא היית פה אז אני רוצה להסביר בקצרה: למדנו את זה דרך מקור ב"צדקת הצדיק" של הפרי צדיק^[14]

אם אתם זוכרים. שצדקת הצדיק מסביר שהצדיקים הגדולים מפחדים להתפלל. מכיוון שהם יודעים שרצונו של מקום הוא טוב. ולכן הם מפחדים להתפלל. ואז בא המאמר בגמרא שהצדיקים הגדולים הם חסרי כל כדי להכריח אותם להתפלל כדי שהברכה תרד לכל העולם כולו^[15]. זה מה שאומרת הגמרא: "הקב"ה מתאווה לתפילתם של הצדיקים."^[16]

מכיוון שהצדיקים מפחדים להתפלל אז הוא מביא אותם לידי חיסרון מוחלט, אנחנו חסרי כל, כן? עד ש... הוא מכריח אותם להתפלל. זה מובן?

קהל: ...

מניטו: מה? הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. ואנחנו מתקרבים לשאלה שלנו!

מכיוון שהקב"ה מתאווה לרצונו, כי תפילתם של הצדיקים זה רצונו של ה... צדיק לא יכול לבקש, רק - על הרצון האמיתי של הבורא. אז השאלה...

קהל: ...

מניטו: לאט לאט. השאלה היא למה הרצון של הקב"ה לא מתקיים בעולם? זוהי השאלה! ובהקשר לנושא שלנו: למה אנחנו צריכים להתפלל ולבקש כדי שרצונו של הקב"ה יתקיים בעולם?!

קהל: הרי אדם... אם העולם שייך לאדם, ואם האדם יצא לפועל, גם אם [נצא מהנחה ש]הקב"ה ברא מכוח בעולם - אז אין האדם, אז אין האדם בלי [פעולת] הדיבור...

מניטו: זו השאלה...!

קהל: והדיבור! זה התשובה, אני לא מבינה למה...?! אלא הדיבור הוא הפועל ל...ל...

מניטו: לא לא. לא. אני לא מקבל, בְמה... זה לא מה שאני מבקש שימלא את החיסרון שלי. כשאני מבקש, אני מבקש שהקב"ה ימלא את החיסרון וישפיע לי אותה ברכה שאני שואל.

השאלה היא, אולי נחדד את השאלה.

השאלה היא למה צריך לתבוע בפה כדי לקבל. אם כבר הגעתי למצב שאני זוכה באותה ברכה, למה היא לא באה מאליה? למה צריך לבקש אותה?

קהל: אותו ה' שברא את העולם, הוא לא ברא אותו... הוא לא ברא רובוטים. הוא לא רצה שזה יתנהל מעצמו הכל. רצונו היה שיתקדש שמו בעולם דרך מעשינו.

מניטו: זהו. ומה הוא מעשינו?

קהל: תפילה.

מניטו: לא! זה לא מעשים. זה לא הודאה. שאני מודה. זה בקשה. אז, אתה לא תופס, שפה טמונה השאלה: למה אותה עבודה צריכה להיות שאלה?!

קהל: זה מה ש[...] אמר. זה השאלה. הוא ברא שהכל ייעשה מעצמו, הוא יכל גם, שאנחנו נהיה רובוטים בלי בחירה, בלי...

מניטו: וכך...

קהל: מה...

מניטו: ששש! וכך המצב לכל הבריות מחוץ לאדם ואתם קרויים אדם. מדובר בקריאת ישראל. זה מובן?

טוב. פה יש יוצא מן הכלל: איזה מין בריאה שיש לה צרכים משלה למעלה מהטבע. כל מה שאנחנו מבקשים זה למעלה מהטבע. אנחנו שואלים בכל הברכות של הצרכים - אנחנו שואלים נס.

קהל: אה... אז אם האדם לא יתפלל אז לא יקרה נס והכל יתנהג...

מניטו: לא. אם האדם לא יתפלל - הוא לא מקבל. זו השאלה שלי: למה צריך לבקש כדי לקבל?

אני חוזר, על פשט של השאלה. הנה, המצב הוא ככה: יש לי צרכים מיוחדים, ואני מרגיש בחיסרון של אותם צרכים. ואני צריך לבקש אותם אע"פ שאני לא אקבל אם אין לי זכות בזה. אבל הנה יש לי זכות בזה - ואני צריך לבקש? אתם לא תופסים את ה...?

כבר יצאנו מאותה הגדרה שצריך להודות כשאני מקבל. וזה נקרא עבודה אבל זו לא אותה עבודה של התפילה.

קהל: ההופעה היותר גדולה כשהיא באה דרך מעשה האדם.

מניטו: מה?

קהל: ההופעה

מניטו: איזה הופעה?

קהל: ההופעה של דבר שבא לעולם. גשם, כל דבר. כשזה בא לעולם זה יותר גדול כשזה בא דרך מעשה האדם

מניטו: אבל אותו מעשה זה שאלה. והשאלה שלי היא זה למה צריך לשאול?

תשמע: אם המעשה היה מצוות ומעשים טובים, הייתי ילד טוב, אז, אני רוצה לקבל את הסוכרייה. אבל לא רק שהייתי ילד טוב אני צריך לב... [סוף קלטת]

קובץ 26 (802)

להורדת קובץ השמע של השיעור - MP3

...לבקש את הסוכרייה? זה השאלה שלי. תפסת עכשיו?

קהל: ...

מניטו: כן. זה קשור. זה - אני צריך לבקש את [...] התיקון. טוב, אני רוצה להסביר איך זה מתקשר: הקב"ה ברא עולם חסר. זה באמת מה שהוא עשה ב... [...] וצריך למלאות את החסר, לתקן את העולם. במלכות שד"י. זה גמרא [...]. אבל הנושא שלנו, למה צריך לשאול מה שממלא את החסר, אם כבר הגענו לרמה שכבר זוכים? וזה ממש חיסרון אמיתי. ואם לא כן - לא היה לנו רשות לבקש.

ואני אתן סיפור קטן, שאולי הדגשתי את זה כמה שיעורים בהתחלה. יש בגמרא כל הדוגמאות של תפילות עצובות^[17]. למשל מישהו בדרך, חוזר לכפר שלו, ורואה שיש איזה בית שנפרץ. להתפלל במובן: "קום תעשה שזה לא יהיה הבית שלי" - זה אסור. מכיוון שמה שקרה זה כבר קרה. הקב"ה הוא לא קוסם. כם?

למשל: אישה הרה אחרי כמה זמן - אסור להתפלל שיהיה זכר או נקבה וההיפך. מה שיש יש. לכן אנחנו מתפללים ש"יילד בת ימא". ואסור לבקש זכר או נקבה מכיוון שזה כבר הוחלט אם זה זכר או נקבה. צריך להתרגל לזה.

אני רוצה לספר סיפור אישי. כשהייתי ילד קטן בבי"ס. פעם הייתה לי בחינה. ואני ביקשתי מהאמא שלי שתתפלל שאני אצליח בבחינה. והיא נתנה לי קצת סוכר ואמרה לי: אם יש לך איזה חולשה - תאכל את זה. מכיוון ש... [? 02:20]. מכיוון ש... רופא, רפואה. אז אם הוא מקבל את התואר של "רופא", וזה תואר של תפילה, זה לא... חח...אוי ואבוי לחולה...

אז אנחנו מתפללים כדי להיות... לקבל בריאות בשעת הבחינה. ולא לקבל את הבחינה שלנו. תפסתם את זה? להצליח בבחינה. ולא לקבל את התואר בלי להכין אותו. אז זה נקרא "פיגול" לא ירצה. זו תפילה שאסור להתפלל. טוב זה מובן? אז אנחנו חוזרים ברצינות לנושא.

התשובה היא פשוטה מאד וצריך להבין אותה: כל השכר של המצוות עולות לעולם הבא. "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". כל הזכויות שאנחנו מדברים עליהם - זה "הקרן קיימת לעולם הבא". אם אני מרגיש שאני צריך את זה בעולם הזה, אז היוזמה צריכה לבוא ממני.

ולכן ההחלטה היא בידי. אני יודע שיש לי זכות של אותה ברכה, אבל זה לעולם הבא! אני רוצה אותה בעולם הזה. ולכן מכיוון שזה מסוכן מאד - מי יודע מה טוב לו לעולם הזה? כן... אז התפילה שלנו צריכה להיות בתוך הציבור. אנחנו מבקשים את אותו צורך לקהילת ישראל. מתוך זה, אנחנו מבקשים מה ששייך לנו בכוונות התפילה.

למשל: אם יש חולה במשפחה, (הייתי כמעט אומר "רופא" במשפחה...) אם יש חולה במשפחה, אז אני יכול כשאני אומר "רופא חולים" – לחשוב, בכוונה, על החולה שלי. תפסתם את זה?

אבל מכל מקום זה מגיע לאותה שאלה: יש לי רשות לבקש בעולם הזה מה שכבר מובטח לי לעולם הבא. אבל מכיוון שאני חושב שאני צריך את זה בעולם הזה, היוזמה צריכה להיות בידי. ואני לא מבקש מה שלא מגיע לי. אבל מי אמר שזה מגיע לי בעולם הזה? אם אני רוצה את זה בעולם הזה - אני צריך לבקש. זה מובן?

ואח"כ באותו דיון, לבקש אותו, ופה אני מתקשר למה שאמר, לבקש אותו בדיבור. כל עוד שאני סתם חושב בנפש שלי - זה לא פעולה מספקת. זה לא ברור שזה מה שאני רוצה באמת. כי בקול הפנימי - מספיק הרהור. לא צריך להוסיף מהפה. מכיוון שצדיקים גדולים זה הכל ברור אצלם, כן? אז בהרהור זה מספיק.

זה מתקשר גם לעניין של הוידוי בתשובה. וידוי בתשובה צריך להוציא מהפה. חוץ מצדיקים גדולים – הרהור תשובה זה מספיק. אבל מי יכול להגדיר את עצמו כצדיק גדול ובאותה מדרגה?

לכן זה בקצרה. עכשיו זה יותר מובן?

השכר... רק דקה. השכר המצוות זה בעולם הבא. זה הביטוי של הגמרא: "הקרן קיימת לעולם הבא". "אוכל פירותיהם בעולם הזה."^[18]

אבל אם אני רוצה לאכול פירותיהם בעולם הזה - אני צריך לבקש אתם. הכל מוכן. הכל מזומן. שומע תפילה - התפילה נשמעת. אם אני זוכה - אני אקבל את זה, אבל בעולם הבא. צריך לקשור את זה עם האמונה הבסיסית של התורה.

ולכן, לא בכדי, ולא לחינם, אמרו חכמי הגמרא: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא". אבל [אם] אנו צריכים את הפירות של הקרן - אתה צריך לבקש.

העלאת הרצון בתפילה

עכשיו, לפני שאני אמשיך. החסידים הסבירו בשם הבעש"ט דבר יפה על אותו עניין^[19]: ייתכן מאד שלפני התפילה לא זכיתי. וייתכן מאד שמעשה התפילה גרם שעכשיו אני זוכה. מכיוון שעשיתי משהו על נפשי. להתפלל^[20] - זה מעשה שאני עושה בנפשי. אז לפני התפילה - לא הייתי זוכה, אחרי התפילה ייתכן שאני זוכה. תפסתם את הדיוק של החסידות?

וכן, היו 2 שאלות. אתה?

קהל: אם יש קשר למה שהמתפלל ברשות עצמו... לא אומר... אחרים... שבעצם הוא לא יכול...

מניטו: מה?

קהל: הוא לא יכול להתפלל...

מניטו: ולכן?

קהל: ...

מניטו: לא לא. תשמע. אני לא יודע אם יש לי זכות, לכן אני מתפלל. מה זה "אני מתפלל"? אני מבקש משפט כדי להוציא לאור אם אני זוכה או לא. זה מובן?

החוקיות הטבעית והתפילה

קהל: ... אם אנחנו רוצים... המחלה של האדם. אז...

מניטו: לא.

קהל: ...

מניטו: לא לא. אני... אני תופס את השאלה. כן. וזה דווקא אופייני לבקשה על המחלה. טוב. יש תפקוד העולם. תפקוד העולם מבחינת החוקים שהבורא שם בעולמו. וזה קשור סופסוף לפרשת איוב. ותפקוד העולם לפי החוקים שהבורא שם בעולמו - אני הולך למות ממחלה זו או אחרת. זה תפקוד העולם. ולכן אני מבקש את הנס של הרפואה בעולם הזה, מכיוון שבעולם הזה אני צריך את זה. מכל מקום כל הזכויות שלי בעולם הבא, אני לא מגיע שמה חולה - אלא בריא.

צריך להבין את זה - שמטרת התפילה זה: לחיות בעולם הזה מעין העולם הבא. זה פשוט.. מי שמסתפק בחיים הטבעיים של בעלי חיים בעולם - הוא לא צריך להתפלל. ולכן זה לא מטבע האדם להתפלל. הוא מתפלל [את] אותה התפילה של הצרכים. כן...^[21] וזה חידוש של אברהם אבינו - התפילה. אתם יודעים את המאמר. הוא היה הראשון שהתפלל. ומה הייתה תפילתו? לקבל מה? אתם יודעים את זה... מה הייתה התפילה הראשונה של אברהם אבינו?

קהל: הודאה?

מניטו: מה?

קהל: ההודאה.

מניטו: איזה הודאה?

קהל: ההודאה על הארץ.

מניטו: לא, לא, לא שמעתי. לא הבנתי.

קהל: הוא עשה מזבח, להודאה על ה..תורת הארץ

מניטו: זה לא תפילה! זה עניין אחר. זה טקס אחר. להזדקן. הוא ביקש זיקנה, כדי שיבחינו בינו ובין יצחק. אתם זוכרים את זה, כן.^[22]

אני רוצה להוסיף משהו. זה לא אומר שלפני אברהם לא הייתה אף תפילה. אבל מהמקורות שלמדנו, אברהם אבינו קבע, תיקן תפילת שחרית. זאת אומרת: היו מאדם הראשון עד אברהם תפילות. אין שום רמז [על זה] במקרא מכיוון שזה היה מקרה של יחיד. אבל מאברהם ואילך - יש לכל העולם כולו אפשרות להתפלל תפילת שחרית. מיצחק - תפילת מנחה, מיעקב - תפילת ערבית. כל זה למדנו בשיעורים הקודמים אבל זה קשור לעניין שלנו.

תפילת הנחש

אבל אני רוצה להזכיר מה שאומר המדרש על הפסוק על הנחש.^[23]

שהעונש של הנחש זה לאכול מן העפר. אתם זוכרים את זה כן? ואני לא זוכר באיזה מדרש, איזה רב שאל אותה שאלה, [את] השאלה אני זוכר. איזה מין עונש זה? אין לו בעיה כלכלית. הוא יכול לאכול מהעפר ולחיות מזה. והתשובה היא קשורה לנושא שלנו. ולמה שאמרת מרש"י?^[24] הקב"ה אמר לנחש: אני לא רוצה שום קשר איתך. לא יהיה לך צורך להתפלל. תאכל מהעפר וזה מספיק. העונש - זה שלא יתפלל. שלא יהיה לו קשר עם הקב"ה.

מי זה הנחש? זה סיפור אחר. אנחנו מדברים על הנחש של מעשה בראשית בלי לדעת מי זה הנחש. רק מה שאנחנו יודעים, שהיה דומה מאד לאדם. הוא היה מדבר, הוא היה נביא, הוא היה מזדווג עם אשתו. ואחר כך קרה לו מה שקרה. אבל הנחש של הסיפור הזה במקרא אנחנו לא יודעים מה זה. רק בחכמת הנסתר לומדים את זה. אבל אפשר בביטויים של תורת הנגלה להבין במה מדובר. זה..כמין אדם שמסתפק בחיים הטבעיים, כמו שאר בע"ח. ורק ההבדל - שיש לו שכל. זה נקרא "גולם". תפסתם את העניין?

ויש איזה רמז במדרשים על עשו. שהיה צורת נחש על הירך שלו.^[25]

[הוא] בן אדם, אבל, הוא מסתפק בחיים של טבע. הוא יצור טבעי. בצורת אדם. והוא אחיו, תאום של יעקב. הוא היה יכול להיות יהודי, אבל הוא נוצרי. טוב זה עשו. תפסתם את העניין? זה אדם, יש לו צלם אדם, אבל מסתפק בחיים הטבעיים כמו שאר בע"ח. אז אין לו צורך להתפלל! כשמתחיל לחזור בתשובה - אז, וזה לא לחינם, הוא מתחיל כביכול להתפלל לאלוקי ישראל. תפסתם את השוני? את ההבדל, בין: אדם שיש לו צרכים של ברכות על טבעיים, ואדם שמסתפק בחיים הטבעיים. אז זה עניין התפילה. בעניין התפילה - אנחנו מתפללים כדי לקבל את הברכות העל-טבעיים שאנחנו צריכים אותם כדי להתקיים כאדם. "אתה חונן לאדם דעת", אז – "חוננו מאיתך דעה ו..". תפסתם?

קהל: אם צרכים, אז אותה שאלה הרי חוזרת. אם הצרכים חשובים לעם ישראל כבני אברהם, יצחק ויעקב, בעולם הזה, אז למה צריך להתפלל עליהם? הצרכים הטבעיים...

מניטו: מכיוון.. מכיוון שזה שייך רק למי שהוא באמת ישראל! ולכן צריך לזכות להיות באמת ישראל. ולכן אנחנו מתפללים לאלוקי אברהם יצחק ויעקב. דהיינו – אם אנחנו באמת בני אברהם יצחק ויעקב - מגיע לנו. ואם אנחנו לא באמת בני אברהם יצחק ויעקב - לא מגיע לנו.

קהל: והתפילה עושה אותי כבן^[26] של אברהם יצחק ויעקב?

מניטו: התפילה? אני צריך לזהות את עצמי כבן יעקב יצחק ואברהם. ולכן אני מתפלל: "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". שוב, ההגדרה היא מדויקת. בתור אלוקי אברהם אני יודע שאתה רוצה להשפיע את מידת החסד. בתור אלוקי יצחק וכן הלאה... אבל אני אתן לך - אלא אם כן אתה זוכה. מה זאת אומרת אתה זוכה? אם אתה באמת בן אברהם יצחק ויעקב.

במילים אחרות: כל יהודי נולד מבחינת יעקב. הוא צריך להגיע למדרגה של שם ישראל, כדי לזכות בברכות שהקב"ה אמר ליעקב שייתן לישראל. ולכן יעקב צריך להיות ישראל כדי לקבל את מה שמובטח ליעקב כישראל. צריך לזכות בזה.

זה קשור קצת עם הכוונה של הבעש"ט: לפני התפילה, לא הייתי זוכה בשם ישראל. אחרי התפילה הזהות שלי השתנתה, "התפללתי", עשיתי תיקון על עצמי, ואני עכשיו זוכה יותר, אז אני מקבל.

מכל מקום, השאלה הבסיסית שלנו, עכשיו זה ברור: אם אני רוצה בעולם הזה, אני צריך לבקש. אני לא מקבל מה שלא מגיע לי, אבל זה מגיע לי לעולם הבא. אני המחליט שאני צריך אותו בעולם הזה. וזה חוזר על מה שאמרת קצת. מכיוון שזה כ"כ מסוכן - צדיקים גדולים מפחדים להתפלל. הם... טוב זה... צריך להתאמץ על זה.

קהל: אמרנו שאפילו כש...

מניטו: זהו. אפילו, ונראה את זה ביתר דיוק עכשיו: אפילו אם אין לי מספיק זכות - רק הצליל של התפילה זה הזכות שלי. אם הצליל הוא אמיתי - אז נראה את זה מיד, אולי, בטקסט שלנו:

אז יצאנו מ? מאיפה יצאנו? מ-"שמע קולנו", אתם זוכרים את ההגדרה כן? זאת אומרת: מחוץ למילים האמיתיים.

אני רוצה לתת דוגמא בפסוק של יצחק אבינו כשמסר את הברכה ליעקב והוא חשב למסור אותה לעשו. ואח"כ כש... לא, לא אח"כ. וכששמע מה שאמר יעקב אבינו, אז אמר: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". זה לא שייך ל... לקול עצמו, מכיוון שהיו תאומים, כן? אלא - לצליל של הקול. לצורת הדברים. לא לדברים ממש אלא לצורת הדברים.

אני רוצה לצטט את הפסוקים בדיוק. זה פרשת תולדות... רק דקה... הנה. וזה מה שאומר יעקב:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ"

וצריך לקרוא לפי הטעמים: אנוכי, עשו בכורך.

"עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:"

כשהגיע עשו אמר בצורה אחרת לגמרי. אהה.. רק דקה...:

"וַיַּעַשׂ גַּם הוּא מַטְעַמִּים"

זה עשו

"וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:"

אז המפרש הוא מפרש את זה ככה^[27]:

יצחק אמר: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. כששמע את יעקב - שמע בקול שלו שוני מהדברים של עשו. זה גם דוגמא אחת.

אז אני חוזר על זה. "שמע קולנו" – יש פסוק בתהילים^[28]: שְׁמַע יְקֹוָק קוֹלִי אֶקְרָא

וההסבר עכשיו הוא פשוט: מדובר בקול, לא בדברים... בדברים של ה... של השאלה.

קהל: אע"פ שהוא אומר שמתפללים...

מניטו: מה?

קהל: מתפללים...

מניטו: לא. מתפללים בקול. לא בקול רם, אבל מתפללים בקול. צריך להוציא... צריך להוציא מהשפתיים. ו...זה - מדובר במנגינה של הקול, כן?

ו-

"אב הרחמן, חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו"

וזה עיקר ההסבר. ש:

"וקבל ברחמים"

אם אין מספיק זכות. ואם יש מספיק זכות –

"ברצון".

זה לפי פשט הפסוקים.

"כי אל שומע תפילות ותחנונים אתה"

"תפילות" – כשיש זכות. "תחנונים" – כשאין זכות.

"ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו"

ופה יש דיוק חשוב מאד: מכל מקום,

"אל תשיבנו ריקם"

אע"פ שאנחנו לא זוכים. כל ימי השנה אנחנו מבקשים מקצת שנקבל. לא "ריקם".

"חננו ועננו ושמע תפילתנו כי אתה שומע תפילת כל פה ברוך אתה ה' שומע תפילה"

אז זה העיקר בברכה ההיא.

אז, לפי המפרשים יש חלק מהנוסחאות שזה התפילה שמוסיפים אחרי אותה תפילה, ותראו את זה בסידורים הישנים של כל הקהילות: אחרי שמע קולנו, יש דוגמאות של תפילות אישיות שאפשר להוסיף פה.

אבל בנוסח הספרדי בדר"כ מחכים עד "יהיו לרצון אמרי פי". ואני רוצה להסביר, יש פה עניין של הלכה: שאם הוא מתפלל בציבור, שאם הציבור כבר הגיע לחזרה הוא יוכל לענות ב"קדושה" וב"מודים". ולכן הוא מחכה עד "יהיו לרצון" הסופי.

טוב, חוץ מזה רציתי שנלמד את המדרש שמסביר, כפי שאמרתי מקודם: שאותה ידיעה שאנחנו יודעים את המידות של הקב"ה, שיש לו אותן ברכות שאנחנו מבקשים, אנחנו יודעים את זה מההיסטוריה של עם ישראל. אז זה הבסיס לשאלה. אולי נקרא את זה מהר, או אם אתם רוצים תלמדו את זה בבית, דקה אני אתן דוגמא אחת:

"כיוון שראו אנשי כנה"ג הם קבעו את כל הברכות ותיקנו כסדרן"

. והנה כמה דוגמאות:

"כשניצל אברהם אבינו מאור כשדים פתחו מלאכי השרת ואמרו: בא"י אלוקינו מלך העולם מגן אברהם.

כשירד יצחק מהר המוריה, אמרו מלאכי השרת: מחיה המתים.

כשבא יעקב אבינו ופגע בשערי שמים והקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא פתחו מלאכי השרת ואמרו: האל הקדוש.

וכל השורה של הדוגמאות. אתם יכולים ללמוד את זה לבד^[29].

יש כמה מקורות בזה, אבל זה המקור הכי בולט. תחלקו את זה. אז רק אני רציתי לציין שהערב זה השיעור האחרון... [חזק חזק ונתחזק].

מתוך סדרת השיעורים על ספר "שערי אורה"

קובץ 501 דקה 08:00

זכות הכלי לקבל

קהל: אבל בכיוון הזה, מה מאפשר את זה, מה מאפשר... אם רצון הבורא הוא להשפיע, ורצון הבריאה הוא לקבל. אז בטח שהקב"ה הוא כל יכול, אבל ב...

מניטו: יש 2 תשובות בדבר...

קהל: מה מייצר..? לא לא סליחה. אין לי מילה מדוייקת. מה מאפשר רצון לקבל תפילתו?

מניטו: לא הבנתי את הגרסא השנייה של השאלה שלך... תסביר יותר: מה מאפשר..?

קהל: הרצון של הבורא הוא רצון להשפיע. להשפיע ו... כל ההשפעה שאפשר. עכשיו: הרצון ה...

מניטו: "מטבע הטוב להיטיב" כך...

קהל: מטבע הטוב להיטיב. רצון להשפיע ורצון לקבל

מניטו: כן

קהל: עכשיו, אם רצון הבורא הוא להשפיע, מה מאפשר...

מניטו: רצון ה...

קהל: ...קיבול לתפילה

מניטו: אה.. עוד לא הבנתי עד הסוף, אבל לא הסוף. אבל אני מתחיל לתת תשובה ותגיד לי מה כוונתך:

רצון הבורא זה - שנזכה לקבל. רצון הבורא זה להשפיע! אבל הוא משפיע רק למי שזוכה! מכיוון ש-מי שלא זוכה זה סכנה בשבילו!

אני רוצה להסביר את זה מכמה גוונים, כן. וזה סוד הזְכות: אם הכלי – אין בו כוח לקבל את השפע - הוא מתפוצץ! כן? זה שבירת הכלים. ולכן כל עוד הכלי הוא לא זך, לשון "זְכות", "זַכות" - הוא לא יכול לקבל. ולכן צריך לזַכות, לזַכֵך את הכלי, כדי שרצון הבורא, שהוא רצון להשפיע – יתקיים. זה רצון הבורא להשפיע! לכן, מתחילים כל התפילות ב: "יהי רצון מלפניך". זה לא אנחנו ששואלים מה מעכב! זה הוא ששואל! למה אתם מעכבים?!

2 ההסברים על התפילה: העלאת הרצון והמשכת השפע מהעולם הבא

ולכן, יש הסבר חסידי על התפילה: התפילה עצמה מזככת את המתפלל. לפני ה,פילה הוא לא זוכה. אחרי התפילה זכה – מכיוון שהתפלל. כי זה לשון "התפללות". הוא עושה משהו על עצמו. מספרים על הבעל שם טוב שלפני כל תפילה היה מתפלל להישאר בחיים^[30]. מכיוון שעיקר התפילה, זה לחזור ל... ל-לא "חלילה", כן? זה לחזור למקור, כן? עם זכות להתקיים "פנים אל פנים". ולכן הוא היה מתפלל להישאר למטה. מכיוון שכל תפילה שלו זה לעלות למעלה, כן?

זה קשור למה שאמרתי מקודם: כי אחרי התפילה - דווקא יש זְכות התפילה, שנותן לי לקבל. זה תשובה ראשונה.

אבל תשובה השנייה היא יותר עמוקה, הרבה יותר חזקה: כי "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא"^[31] - אין שכר מצוות באותו עולם. ובתפילה שלנו, "שמונה עשרה", אנחנו מתפללים, זה לשון "משפט", להתפלל, לפני בית דין, ולכן זה נקרא "עמידה", עומדים להתפלל, כדי לדעת - אם זוכים במה שמבקשים, כן?

ולכן פה יש סוד של התפילה, ש: הרשות בידי המתפלל לבקש, לקבל בעולם הזה, מה ששייך לו לעולם הבא. כל תפילה – זה שאלת ברכה, זה שאלה, שברכה שמיועדת לו לעולם הבא - תהיה נתונה לו בעולם הזה. מכיוון שהוא צריך... הוא מרגיש בחיסרון. והוא מחליט! היוזמה של התפילה באה מהמתפלל, כן? הוא מחליט: אני צריך בעולם הזה.

מספרים בגמרא, שהיה חכם אחד, שהיה עני. סופסוף אשתו – אה...הצליחה לשכנע אותו שיתפלל כדי לקבל פרנסה. אז כשהתעורר בבוקר – מצא רגל של שולחן בזהב בחדר. אז אשתו היתה שמחה: אני יכולה לקנות חלות, נרות, שבת, טוב. אז הוא היה מודאג: מה זה נס כזה.. רגל של..שולחן, של זהב, בחדר. אז אמר לאשתו: נחכה, נראה מחר מה יקרה. אז בלילה חלם, שהיה בגן עדן, עם החברים שלו. כל החברים שלו - היה להם שולחן עם ארבעה רְגָלים, והשולחן שלו היה רק 3 רְגָלים בשָנה, כן. אז הוא פחד! מה שהיה שייך לו לעולם הבא – הוא ביקש לעולם הזה. אז התפלל שנית שהרגל יעלה, והגמרא אומרת: שהנס השני היה גדול יותר מהנס הראשון. טוב.

תפילת חנה

אז, ולכן: יש רשות לכל אחד ואחד, אם יש באמת הרגשה של חיסרון של העיקר בחיים – לבקש. זה תפילה של חנה, כן? וכל...כל ההלכות שבתפילה מבוססות על תפילתה של חנה. חסר לה העיקר: "ותתפלל על ה'"^[32]. כן? ולא כתוב שמה: "ותתפלל אל ה'", אלא: "על ה'". ותתפלל על ה'- במידה גבוהה מאד, כן? ומכיוון ש, זה מה שמסבירה הגמרא, בכוונות התפילות: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" – מה זה "כובד ראש"? אנחנו לומדים מחנה, "והיא מרת נפש, ותתפלל על ה'". מי שמגיע באותו מצב של חנה – חסר העיקר, במקרה של חנה חסר הבן, כן? ואֵם בלי בן – זה עולם בלי משמעות, אז חסר העיקר – אז יש לה רשות לבקש. וזה היה קשה לקבל את אותו בן. ולכן היתה צריכה להתפלל כדי להביא את הנס הזה: בן שלא היה צריך להיוולד – שיוולד כבֵן.. והקב"ה נתן... מי נולד? שמואל. מי יצא משמואל? קורח..

קהל: לא לא...

מניטו: אה.. זהו. זה... אבל.. טוב, כן. שמואל הוא מגזע של קורח. טוב ההסבר הוא ככה: לפי האמתה טבעית, היא לא יכולה להוליד. אבל היא ביקשה וקיבלה. אבל..ושמואל היה צדיק גמור. אבל.. מכיוון שבדורו הוא צדק. אבל אותו גזע - קרח, בדורו – לא צדק. כי הכהן של הדור של שמואל לא צדק לגבי שמואל. אבל הכהן של הדור של קרח צדק. בדורו של קרח זה היה משה רבנו ואהרן הכהן. מה היה החטא של קרח? היה "מורה הלכה לפני רבו", כן? ושמואל היה "מורה הלכה לפני רבו" אבל צדק. לפני עלי הכהן ב-עי"ן. טוב זה הסיפור. טעיתי ב... טוב.

זה ההפטרה שאנחנו קוראים בראש השנה דווקא. ומהי הפרשה בראש השנה? זה לידת יצחק. זה בן שקשה מאד להיוולד. מתפללים – מקבלים. כן? וזה.. זה ה... זה הנושא.

מתוך סדרת השיעורים על ספר "שערי אורה"

קובץ 481 דקה 40:35

"...אבל הוא עניינים פנימיים, ופנימיים דפנימיים באמיתת מציאות ה' יתברך אשר מהם המקור והשפע יוצא מכל הנמצאים בגזרת ה' יתברך."

פה יש ביטוי מרכזי בכל חכמת הקבלה: למעלה מכל ידיעה, שאפשר לדעת איך זה מתפקד – יש גזירה. שלו. רצונו. תפסתם את זה? הוא מישהו! זה לא... איך אומרים אה... איזה מין... מכונה... עולמית. יש מישהו. ולכן למעלה מהכל – יש רצונו. וזה נקרא גזירה...^[33]

^[1] [?4:43]

^[2] הרבה מקורות, אני חושב שהידוע ביניהם זה ברמח"ל. גם ר' צדוק, החסידים, "תורת המגיד", "מאור עיניים" משתמשים בביטוי זה שכנראה מבוסס על העץ חיים

^[3] [? לא מובן 11:12]

^[4] בראשית פרק ב

^[5] רש"י בראשית פרק ב

וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים:

^[6] [מקביל לתורת הקוואנטים]

^[7] מקור – לא מצאתי

^[8] [אולי הכוונה היא "אין למו מכשול"?]

^[9] [מקור אחד מיני רבים (מצאתי גם בספר העיקרים על התפילה ועוד). לקחתי מתוך ספרו של הרב צייטלין:]

ר' יהודה אריה ממודינא; ארי נוהם פרק ט:

קרוב ה' לכל קוראיו מי כד' אלהינו - בכל קראנו אליו - לאלפי רבבות בקשות שונות מבין ומאזין, מביט ומקשיב לכל תחינתם כולם, ולכל אחד עושה כטוב בעיניו, וכן דוד המלך עליו השלום בכל ספר תפילותיו-תהילותיו צוח בכל פסוק: מלכי ואלהי כי אליך אתפלל, אליך ד' אקרא, בשם אלהינו נזכיר, המלך יעננו ביום קראנו, ולא מצאתי שאמר: אתפלל אל חכמתך, אקרא אל בינתך או אל גדולתך ותפארתך.

ואם המקובלים טוענים: האומר שאין לו עסק בקבלה, ואינו רוצה לכוון בתפילתו אלא לבעל האורות, כאשר חשבו רבים, ודאי שייקרא טועה, שאם יבוא אדם לדבר באחד הפשוט בערך בחינתו אל מציאותו, בזולת מציאותו ובחינתו בערך הספירות, נמצא מסלק פעולותיו מכל וכל, כי האין סוף בערך בחינת עצמותו הוא פשוט, ואינו בעל שינויים שישתנה מדין אל רחמים, ושיתפעל אל רצון, וישתנה מרצון אל רצון על ידי התפילה, אם לא בערך בחינתו אל ספירותיו, שהן הן השגחותיו, ועל ידן יהיה שינוי הדין והרחמים

הנה יש להשיב על זה במשל: הרי זה דומה למי שהוא בספינה ביאור, משליך חבל לעמוד או עץ אשר בארץ ומושך בחוזק אל הספינה וכן מתקרב לארץ. ואין הדבר כן, כי הספינה היא המתקרבת במשיכה זו לארץ, והארץ לעולם עומדת. כן התפילה היא החבל הנאחז למעלה ברצונו יתברך, והוא אינו משתנה מרצון אל רצון, אלא המתפלל, שהיה רחוק קודם, הוא המתקרב בתפילתו לאלהיו".

אין צורך איפוא באמצעים ומתווכים, בין שתהיינה ספירות, בין שיהיו מלאכים, כדי להבין ולהשיג על ידי זה דרך הפעולה...

^[10] בראשית יח כא

^[11] הקדמה שניה לספר גבורות ה' של המרה"ל. וגם בפירושו על המשנה בפרקי אבות "בין השמשות", בספרו דרך חיים עמ' רלג בהוצאת לונדון אם אני זוכר במדויק

^[12] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד ב וראה הפרק על סוגיית הכובד ראש בתחילת השכתוב

/משנה/. אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי אלעזר; דאמר קרא: (שמואל א' א') והיא מרת נפש. - ממאי? דילמא חנה שאני, דהות מרירא לבא טובא! אלא אמר רבי יוסי ברבי חנינא מהכא: (תהלים ה') ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. - ממאי, דילמא דוד שאני, דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא! - אלא אמר רבי יהושע בן לוי, מהכא: (תהלים כ"ט) השתחוו לה' בהדרת קדש, אל תקרי בהדרת אלא בחרדת. - ממאי? דילמא לעולם אימא לך, הדרת ממש, כי הא דרב יהודה הוה מציין נפשיה והדר מצלי! - אלא אמר רב נחמן בר יצחק מהכא: (תהלים ב') עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה.

^[13] אין ספק שזהו אחד השיעורים העוצמתיים ששמעתי אי פעם. אווירה של חשמל באוויר. את הדברים הבאים הבאתי לראשונה ללא צנזורה כלל השיעור כהווייתם, כדי להיכנס לראש ולאווירה שהייתה באותו שיעור. אני חושב שזהו הגרעין של תפיסת מניטו את התפילה, והוא מתמודד עם הטענות של התלמידים באומץ רב ובעיקר ביושרה פנימית שהדהימה אותי והיתה נורא חסרה לי. למעשה, כל השכתוב התחיל כעבודת סיכום פרטית שלי, תוך כדי השמטת המון מלל כדי שיהיה נחמד ונעים לקריאה. הקטע הבא כ"כ השפיע עלי, שלאחר שהבנתי את איזה גודל נפל לי לידיים, נכנסה בי קצת ענווה, ועברתי על כל השכתוב מחדש, מילה במילה.

^[14] [מקור. לא מצאתי. אולי זה ב"רסיסי לילה". (אמנם לא מדובר על צדיקים אבל זה הכי קרוב)]:

רסיסי לילה אות יא עמ' 12

...וידוע דעיקר התפילה הוא ע"י הרגשת הצער והחסרון, וכמו שאמרו (זח"ג קצה, א) תפלה לעני דמעטפא כל צלותין ובקעי רקיעין, לפי שהוא מתפלל מעומקא דלבא בהרגשת החסרון וזה עצמו מהש"י. דכן מצינו בר' חנינא בן דוסא כאשר היתה תפלתו שגורה, היינו דהיה מיצר לו מאוד חליו של פלוני וצערו, ואז היה פיו נפתח לבקש עבורו עומקא דלבא, וכן כל צער שהש"י שולח ח"ו לאדם בעולם הזה הוא על זה לעררו לתפלה, וכמו שאמרו ז"ל (שמו"ר כא, ה) ועל פרעה הקריב, משל למטרונית שביקש המלך לשמוע קולה. ואמרו (יבמות סד, א) מפני מה היו האבות עקורים, שהקב"ה מתאווה לתפלתן של צדיקים, ועל זה אמרו לעולם יקדים (אדם תפילה לצרה, סנהדרין מד, ב) שנאמר היערוך שועך לא בצר, שיתעורר לתפלה קודם ולא יצטרך לצרה שתעוררנו ח"ו. וכל הגליות והיסורין הוא רק על זה להעלות כל ענייני עולם הזה לרומו של עולם ע"י התפלה, להיות לילה כיום יאיר, כשיהיה זה בשלימות יגלה אור היום דהיינו עולם הבא שדומה ליום [מקביל ללימוד של הרב על הקדמת העולם הזה לעולם הבא]

^[15] מצאתי גם מקור אצל ר' אלימלך מליז'נסק:

נועם אלימלך הוספות ליקוטי שושנה

רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם (תהלים קמה, יט) נראה לתרץ על שמתחיל בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים, וגם כפל הלשון. לפי שהצדיק אינו מתאווה לשום דבר ברצונו, כי הוא כל כך במדרגתו הקדושה שאין לו תאוה לשום דבר, אך מהיכן בא זה שהצדיק צריך לפעמים לאיזה דבר למזון או למלבוש או לכסף וזהב והדומה להם, זה הוא הכל לצרכי העולם, שהעולם צריכים לכל זה תמיד ומתאוים להם תמיד ומתפללים עליהם, רק שאין כח בידם להיותם נענים בתפלתם מפני שאין כח בתפלתם לעלות למעלה, וכשהצדיק צריך גם כן לאותו דבר ומתפלל עבורו ותפלתו הזכה עולה בלי שום פגע אזי נאחזין כל תפלות ישראל באותה התפלה ונענין כל ישראל בזכותו וזו היא פירוש רצון יריאיו יעשה, פירוש השם יתברך ברוך הוא עושה רצון להצדיק שיהיה צריך לאיזה דבר ויתאוה לה כדי ואת שועתם ישמע כו', שישמע תפלת הציבור ויושיעם

^[16] תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סד עמוד א

אמר רבי יצחק: יצחק אבינו עקור היה, שנאמר: (בראשית כ"ה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו. א"ה, ויעתר לו - ויעתר להם מיבעי ליה! לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. א"ר יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות.

^[17] [? 01:09]

^[18] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכז עמוד א

אמר רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא.

^[19] עדיין לא מצאתי מקור ברור. מתחבא איפשהו בפירוש הבעש"ט על ספר בראשית בדף התפילה, לפני פרשת נח. וזה אגב הבסיס לדעה של רוב חכמי הדור הזה כפי שמתבטא בספר "תפילת ישרים" של הרב אדלר, ע"פ הבנתי כמובן. אבל לעניות דעתי זה רק תוצר לוואי של תפילה בכוונה, לא מהותה ועיקרה. א"ק.

בכל מקרה, מספר מקורות הקשורים לנושא:

מאור עינים פרשת נשא

הצטרכות האדם נק' אברי השכינה כב"י כגון רפואה פרנסה ושארי דברים כל דבר הוא אבר מהשכינה ומה שחסר למטה חסר גם כן למעלה כב"י וצריך לבקש רק שיתוקן למעלה ולא יכוין להנאת עצמו כלל ואם יעשה כן ממילא יתוקן למטה גם כן ורפואות הבעל שם טוב נבג"מ היה רק על ידי יחודים שהיה מייחד ומעלה השכינה אל מדת אי"ן וממילא ניתקן למטה גם כן

^[20] [ההדגשה היא במילעיל]

^[21] [בסאונד הרב דופק על השולחן. כנראה הכוונה לצרכים הטבעיים היומיומיים]

^[22] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת תולדות סימן ו

וכן אברהם היה דומה ליצחק, ולא היו מכירין הבריות בין אב לבן עד שבקש אברהם ואמר רבש"ע הפרש בין אב לבן, והפריש ביניהם הזקנה לכך נאמר ואברהם זקן ולכך כתיב אברהם הוליד את יצחק.

^[23] בראשית פרק ג יד

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

^[24] מקור. לא מצאתי

^[25] בראשית פרק כה פסוק כז

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:

תרגום יונתן בראשית פרק כה

(כז) וְרָבִיאוּ טַלְיָא וַהֲוָה עֵשָׂו גְבַר נַחְשִׁירְכָן לְמִצוֹד עוֹפַן וְחֵיוַון גְבַר נְפִיק חֲקַל קְטֵיל נַפְשִׁין דְהוּא קָטַל יַת נִמְרוֹד וְיַת חֲנוֹךְ בְּרֵיהּ וְיַעֲקֹב גְבַר שְׁלִים בְּעוֹבָדוֹי וּמְשַׁמֵשׁ בְּבֵית מֶדְרָשָׁא דְעֵבֶר תְּבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ:

תרגום אונקלוס בראשית פרק כה פסוק כז:

(כז) ורביאו עולימיא והוה עשו גבר נחש ירכן (נחשידכון) גבר נפיק חקל ויעקב גבר שלים משמיש בית אולפנא:

של"ה מסכת מגילה פרק תורה אור:

וזה לשון הציוני פרשת תולדות: 'ויצא הראשון אדמוני' (שם שם, כה) סודו מובן, כי היה סיגו דיצחק, וזהו סוד 'ראשית גוים עמלק' (במדבר כד, כ), ועמלק שורש הנחש הקדמוני. רמז לזה כתבו המקובלים כי היה לו דמות נחש על ירכו. ואונקלוס הגר כיוון הסוד 'ידע ציד' (בראשית כה, כז) - 'נחשירכן'. וביעקב כתיב (שם לב, כה) 'ויגע בכף ירכו', רצה הנחש לכנס לפנים כשראה פרצוף אדם הראשון, 'וירא כי לא יכל לו' (שם), ועל[ה] נחש העמוני בתחלת מלכות שאול, והנה הנחש שוכן בירך, כי משם תולדות המלכים, ועל ידו חטא שאול [ו]נטרד. עכ"ל.

של"ה פרשת וישב מקץ ויגש תורה אור:

וברכים אשר כרעו, גרמו 'ויגע בכף ירך יעקב', סמאל הרשע נגע שם מדה כנגד מדה, ירך מול ירך. כי בירך עשו היה חותם הנחש, כדמתרגמינן (שם כה, כז) נחשירכן, ופירש הציוני (פרשת תולדות, ד"ה ויצא הראשון) נחש ירכן, שהיה חקוק בירך עשו צורת נחש, והארכתי בדרוש הזה פרשת תולדות יצחק (אות כב) עיין שם

מאור ושמש בראשית פרשת תולדות:

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד וגו'. ותרגם אונקלוס על 'איש ציד' - גְּבַר נַחְשִׁירְכָן, וראיתי בציונים על התרגום הזה, שהיה דמות נחש חקוק על ירכו.

שו"ת מנחת יצחק חלק ד קונטרס דברי חפץ :

ופירש דתרגום איש ציד, גבר נחשירכן, שהי' דמות נחש חקוק על ירכו, (עי' פי' יונתן (תולדות כ"ז) שגורס שני מלות, נתש ירכן והיינו כנ"ל לרמז כי הוא מסטרא דנחש כמ"ש הזוהר דפ"ד ע"ג),

^[26] [? 15:53]

^[27] לא מצאתי מפרש

^[28] תהלים פרק כז ז

^[29] אוצר המדרשים (אייזנשטיין) תפלת שמונה עשרה עמוד 584

תניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אגדה, מאי על הסדר זה סדר עולם, לכך מצינו י"ח ברכות של תפלה מעולם היו מתוקנות זו אחר זו, כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה כללום ותקנום כסדרן. כשניצל אברהם אבינו מאור כשדים פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מגן אברהם, כשנעקד יצחק על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה מיד הביא עליו הקדוש ברוך הוא טל והחיה אותו, לפיכך אמר דוד ע"ה כטל חרמון שיורד על הררי ציון כטל שהחיה הקדוש ברוך הוא בו את יצחק אבינו, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מחיה המתים. כשבא יעקב אבינו ופגע בשערי שמים והקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא מיד פתחו מלאכי השרת את פיהם ואמרו בא"י האל הקדוש. כשבא פרעה להמליך את יוסף במצרים בדקו אם יודע בשבעים לשונות בא גבריאל ולמדו שבעים לשונות, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י חונן הדעת. כשעשה ראובן מעשה בלהה פילגש אביו נקנסה עליו מיתה מיד חזר בתשובה דכתיב וישב ראובן אל הבור אמר רבי יוחנן שחזר בתשובה וחיה,

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) תפלת שמונה עשרה עמוד 585

דכתיב יחי ראובן ואל ימות וגו', מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י הרוצה בתשובה. כשעשה יהודה מעשה תמר ואמר הוציאוה ותשרף ושלחה לו ואמרה הכר נא, מיד הודה ואמר צדקה ממני ונסלח לו על אותו עון, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י חנון המרבה לסלוח. כשמררו המצריים את חיי אבותינו אמר הקדוש ברוך הוא וגאלתי אתכם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י גואל ישראל. כשנצטער אברהם אבינו בצער המילה בא רפאל ורפאו, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י רופא חולים. כשזרע יצחק אבינו ומצא מאה שערים מיד פתחו מלאכי השרת בא"י מברך השנים. כשבא יעקב אבינו למצרים וראה יוסף ושמעון ונתקבצו הוא ובניו ביחד, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל. כשנתנה תורה לישראל אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מלך אוהב צדקה ומשפט. כשטבעו המצריים בים פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י שובר אויבים ומכניע זדים. כשאמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב ויוסף ישית ידו על עיניך :שמח ובטח על דבריו של מקום ובשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם ובא יוסף ונתן שתי ידיו על עיניו ונשקו ובכה לו, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י משען ומבטח לצדיקים. כשבנה שלמה את ביהמ"ק מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י בונה ירושלם. כשנושעו ישראל ועברו את הים סוף ואמרו שירת ויושע פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י מצמיח קרן ישועה. כשנאנחו ישראל וצעקו לאל ושמע צעקתם כמה שנאמר ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י שומע תפלה. כשעשו ישראל את המשכן וירדה שכינה ושכן בו בין שני הכרובים, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י המחזיר ברחמיו שכינתו לציון. כשהכניס שלמה הארון לפנים ואמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך וגו' ונתן הודאה ושבח למקום ואמר ברוך ה' אשר נתן מנוחה וגו', מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו הטוב שמך ולך נאה להודות. כשנכנסו ישראל לארץ ונתקיים עליהם המקרא ונתתי שלום בארץ, מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו בא"י עושה השלום. לפיכך כשבאו אנשי כנסת הגדולה ותקנום בסדר הזה בחכמתם מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך חכם הרזים שנתן חכמה ליראיו שהם בני גוי גדול כמו שאמר להם משה ע"ה כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו.

יש גם את מקור דומה בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז עמוד ב

^[30] הבעש"ט על התורה, פרשת נח:

מב. זה חסד גדול מה' יתברך שאדם חי אחר התפילה, שלפי דרך הטבע היה לו למות מחמת שמפסיד כוחו, כי נתן כוחו בהתפילה, כל כך, מכח הכוונה הגדולה שהוא

מכוון: (בריש ליקוטים יקרים, צוואת הריב"ש דף ד' ע"ב)

מג. בשם הבעל שם טוב ז"ל, שאמר שנס גדול הוא כשאדם חי אחר התפילה, שלא יצאה נשמתו מגודל הדביקות: (שפתי צדיקים פרשת בשלח)

^[31] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט עמוד ב

גמ'. ורמינהי: אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם! אמר רב יהודה, הכי קאמר: כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו - מטיבים לו, ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה. מכלל, דהנך אפילו בחדא נמי? אמר רב שמעיה: לומר, שאם היתה שקולה - מכרעת. וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו - מטיבין לו? ורמינהו: כל שזכיותיו מרובין מעונותיו - מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו - מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת ממנה! אמר אביי: מתניתין, דעבדין ליה יום טב ויום ביש. רבא אמר: הא מני? רבי יעקב היא, דאמר: שכר מצוה בהאי עלמא ליכא

^[32] שמואל א פרק א

(י) וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל יְקֹוָק וּבָכֹה תִבְכֶּה:

^[33] [סוף דבר:

עם כל רצוננו ותפילותינו. חשוב לזכור. כדברי הרב אשכנזי זצ"ל, בתחילת השיעורים כשפירש את דברי ר' צדוק: "רק הקב"ה יודע כיצד מנהיג עולמו". והגאולה, הכללית והפרטית של כל אחד ואחד - כרצונו. דבר שאומרים בקדיש בכל יום, אך נוטים לשכוח:

"יתגדל ויתקדש שמיה רבה. בעלמא די ברא, כרעותיה".

והבן זה היטב. א"ק.]

תמלול השיעור

תמלול כותרות וכתוביות: איתי קולין

itaykln@gmail.com

על הבדלי נוסחאות

(במקור ההקלטה נלקחה מתוך ברכת "בונה ירושלים")

בשיעור הקודם למדנו את התפילה "על הצדיקים ועל החסידים" כן? גמרנו את זה כן? אני באמת מצטער שעניין הקול, זה רק... אני לא יודע אם זה יכול להגיע עד הסוף... אבל אין סוף...

אז פה אנחנו מגיעים לברכה הבאה, ופה יש הבדל קצת מהותי בנוסח האשכנזי ובנוסח הספרדי. אז אני אקרא קודם כל את הנוסח האשכנזי ואחר כך נראה איך הגרסה בנוסח הספרדי, ונשתדל להבין הסיבה של ההבדל הזה ולפי דעתי זה ההסבר הרגיל שיש לנו בנושאים שכאלו. אני רק מזכיר את זה בקצרה, כי לא צריך להעמיק יותר מדי:

ש-לפי מה שאני למדתי, שיש הרבה מקורות ולכן יש הרבה דעות במקורות על הנושא הזה: מה השורש של הבדלי נוסחאות בין העדה האשכנזית לעדה הספרדית. חוץ מההבדלים שיש בכל עדה ועדה. כי סופסוף אפשר לומר שהיתה תקופה שהיו באמת מקפידים על "ואל תעש תפילתך קבע". ולכן היו משוררים... לא זה לא משוררים... היו חזנים שהיו תלמידי חכמים. ולכן ידעו איך להתפלל לפי רוח היום^[1].

אבל אני זוכר על מה שאולי למדנו פעם בנושאים אחרים. ש-לפי מה ש...שוב אני מדייק, אני חוזר על זה: לפי מה שאני למדתי, ואתם יודעים איך אומרת המשנה: "ואל תאמר קבלו דעתי", כן? רק תשמעו:

שבדר"כ אפשר להגדיר את העדה האשכנזית כצאצאי גולי בית ראשון שלא חזרו לבית שני. עם הבבלים ועם התימנים ועם חלק מקהילות צפון אפריקה (למשל קהילת ג'רבה בטוניסיה), שהשורש שלהם זה הגלות של בית ראשון שלא חזרו בימי עזרא ונחמיה. והספרדים הם צאצאי גולי בית שני שיצאו מגלות ירושלים. כי גלות בית ראשון נקראת "גלות כנען". לא סליחה, גלות "החל הזה", אשר... כנענים... "הכנעני עד צרפת"^[2].

ומכיוון שאני הזכרתי את השם "צרפת" כדאי להזכיר גם כן את זה: כי גם כן השם "אשכנז", השם "ספרד", השם "צרפת": במקרא "אשכנז" זה לא גרמניה, "ספרד" זה לא היספניה ו"צרפת" זה לא... איך אומרים... זה לא..מיטרנד...

כי השמות האלו נמצאים במקרא, אבל זה מורה על ערים שהיו במזה"ת, מצפון א"י, בדרום לבנון, באזור הזה. גם צרפת, וגם אשכנז זה שם לאום שייתכן שבלועזית זה "פלאז'" שהיו באותו אזור. ובמקרא "היספניה" זה תרשיש, זה לא ספרד. ספרד זה סראפאנד שבצפון.

אז רק הסבר קטן על זה: כשהתחילה הגולה, התפוצה הגדולה בסוף בית ראשון, זה היתה עוד שלהי תקופת הנבואה. וצריך לזכור את זה: שהנבואה הייתה עובדה קיימת. ויש במימד אחד של החוש הנבואי הכישרון לזהות את [ה]אופי של כל אדם ואדם. "לקרוא בשם". לא באופן שרירותי אלא באופן נבואי, לפי רוח הקודש. זה נאבד לנו, הכישרון הזה.

ולכן כשהיהודים הגיעו לנוף זה או נוף אחר, אז הם ידעו לזהות את הנוף האנושי התרבותי של כל מדינה ומדינה. ולכן כשהגיעו ללוטרנגיה (לוטרנג'י בלעז), אמרו: פה זה אשכנז. זאת אומרת - הם הכירו משהו דומה בנוף של אותם הארצות, גרמניה נאמר, הכירו משהו דומה למה שהיו מכירים באשכנז המקורית. זה מובן? וכך כשהגיעו לצרפת - אמרו פה זה צרפת. כשהגיעו לספרד - אמרו פה זה ספרד. זה מובן כן?

ולכן התרגלנו לתת את שם הזה, וזה מסורת כן? "צרפת" עכשיו זה צרפת. אבל זה לא בכדי, יש משהו, אבל זה לא צרפת המקורית וכן הלאה, זה מובן כן?

אז אני חוזר: יש שתי תקופות של הגלות. התקופה הראשונה - הייתה גלות בבל. ולפי הפסוק במלאכי זה נקרא "גָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת"

קהל: עובדיה

מניטו: בעובדיה. סליחה. ומה אמרתי?

קהל: מלאכי

מניטו: מלאכי. זה עובדיה. "גָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת". כי צרפת זה הסיום של גלות אשכנז.

הקהילה הצרפתית למשל בתקופת רש"י לא הייתה אשכנזית ממש, בדיוק, כן? ומחזור ויטרי זה מחזור ויטרי, האופי של המנהג הצרפתי שנאבד. אבל..היה אופי מיוחד. אבל צרפת שייך לאותו עולם של ארצות אשכנז. אע"פ, אני חוזר, אע"פ שצרפת זה לא אשכנז, אבל זה שייך, כן? יש יותר קירבה בין צרפתי לגרמני, למשל, מבין ספרדי וצרפתי או גרמני. זה מובן? טוב.

והגלות השנית זה אחרי 400 שנה, ויש אומרים 600 שנה, זה גלות של החורבן של הבית שני. וזה מסביר בדר"כ את כל ההבדלים שיש באופי היהודי של הספרדי או של האשכנזי. אע"פ שבכל עולם, ספרדי או אשכנזי, יש שבטים שונים. אבל בדר"כ השורש זה - או גלות בבל או גלות ירושלים. זה מובן? ובפרט זה מסביר את ההבדלים בנוסח התפילה. אני רוצה להתקדם בנושא.

אח"כ, חוץ מהחלוקה ההיא של: בית ראשון-בית שני, יש חלוקה אחרת. כי אחרי כמה זמן כל החלק הצפוני של העולם היה תחת השלטון של הנוצרים. וכל החלק הדרומי של העולם, מצפון לים התיכון ומדרום לים התיכון היה תחת השלטון המוסלמי. ואלו היו שתי עולמות סגורים אחד לשני. חוץ ממלחמות ביניהם, חוץ מ... היה מסחר ביניהם, אבל מכל מקום זה היה עולם אחר לגמרי.

ולכן - כל הקהילות שמצאו את עצמם בעולם הנוצרי - קיבלו את ההשפעה של הקהילה הכי חזקה שהייתה בעולם הנוצרי, בעולם הצפוני, והייתה - הקהילה הגרמנית. ולכן כל הקהילות, כמעט בלי יוצא מן הכלל באותה תקופה, גם אם השורש היה מבית ראשון או מבית שני, זה לא משנה - מצאו את עצמם תחת ההשפעה של הנוסח האשכנזי. זה מובן? מכיוון שהיה הנוסח הכי חזק. הקהילה האשכנזית היתה חזקה כבר בשלהי בית ראשון. הם היו בין אלו שלא רצו לחזור בימי עזרא. הייתה התכתבות ביניהם. והם אמרו: "פה יש לנו ירושלים קטנה של הגלות ואנחנו מחכים את המשיח של אחרית הימים" - זה הנושא שלנו, כן?

וכך, בחלק המוסלמי של העולם, האימפריה האיסלאמית, כל הקהילות, אפילו הבבלים, התימנים, גם קהילות כגון ג'רבה, סופסוף מצאו את עצמם תחת ההשפעה של הקהילה הכי חזקה שהייתה הקהילה הספרדית. ולכן כולם הם בנוסח ספרד אע"פ שאינם ספרדים. כמו כן בעולם הנוצרי כולם הם בנוסח אשכנז אע"פ שאינם אשכנזים. אשכנזי זה רק גרמני. ספרדי זה רק הספניולי. תפסתם?

למשל כשאנחנו אומרים: "עדות המזרח והספרדים". השורש של עדות המזרח זה אותו שורש של גלות ראשון, נקראת "גלות בבל". הבבלי - הוא יותר קרוב לאשכנזי מן הספרדי, אע"פ שקיבל את הנוסח הספרדי. מכיוון שקיבלו את ההשפעה של הקהילה הכי חזקה.

היו עליות וירידות. היתה תקופה שספרד הייתה חזקה, תקופה שבבל היתה חזקה. ולכן הקוטב (אם אפשר לומר את זה ככה) של ההשפעה היה - מבבל אח"כ. אח"כ היו חילופי אוכלוסין. אבל בדר"כ, כך הוא ההבדל.

ולכן התפילה, כשאנו נמצאים בעולם האשכנזי - יש לה מטרה לכמה נושאים מיוחדים, יש לה מטרה, תכלית במישור של תפילתו של יעקב נגד עשו. ובעולם הספרדי זה - תפילתו של יצחק נגד ישמעאל. כי מה זה סופסוף העולם האשכנזי? זה גלות אדום. ולכן ישראל בגלות אדום הוא כמו יעקב מול עשו. מה זה העולם הספרדי? זה גלות ערב. גלות ישמעאל. וישראל בגלות ישמעאל הוא כמו יצחק מול ישמעאל.

ומכיוון שהעימות בין יעקב ועשו מצד אחד, ועשו וישמעאל מצד שני, הוא עימות אחר שונה לגמרי. לכן גם המטרה, הכוונה של התפילה היא שונה.

לסיכום: תפילתו של יצחק איננה תפילתו של יעקב! ואתם מבינים כי מאחורי הנושא של התפילה - יש טיפוס אנושי שונה לגמרי. זה וזה יהודי, אבל השורש זה או יצחק או יעקב. תפסתם את זה?

אז לכן יש לנו את המישור של יצחק, המישור של יעקב, ובאחרית הימים יעקב מקבל את השם "ישראל" אז הוא כבר לא יעקב ולא יצחק, זה ישראל. תפסתם את השלבים? טוב.

אני יודע שבעולם של ההיסטוריונים יש ויכוח על זה, כן? אבל אני רוצה למסור את המסורת של ה... כן?

קהל: איפה נכנס הנוסח "ספרד"?

מניטו: הנוסח ספרד הוא נוסח אשכנזי מובהק. זה הנוסח החסיד, אבל זה נוסח אשכנזי מובהק. קוראים לזה נוסח "סְפַרְד", זה המבטא היידיש של המילה סְפָרָד. ביידיש סְפָרָד אומרים סְפָרְד.

קהל: ספורד.

מניטו: מה?

קהל: הם אומרים ספורד

מניטו: אז... זה בברוקלין אומרים ספורד... ז'ראר פורד. לא. אבל במבטא הישראלי זה... לא. מכיוון שהרבנים של הזרם החסידי היו ספרדים. ולכן קיבלו השפעה של הנוסח של הרבנים שלהם. למשל נוסח האר"י. אתם יודעים שהאר"י – שמו "אשכנזי", אבל הוא היה ספרדי. טוב... יש דברים מעולם...

אבל אני מצאתי בספר של תלמידו של האר"י, "שער הגלגלולים" מצאתי את שמי בין התמידים של האר"י: היה כתוב שמה באותיות שאנחנו כותבים אותו, אל"ף במקום ה"א – "יהודא אשכנזי". זה כתוב שם. יייתכן ש... אבל זה לא אותה משפחה. אז אנחנו חוזרים לעניין. כן?

קהל: האם יש לחשוב ש...

מניטו: תפסת את העניין של ספרד כן? אבל זה אשכנזי כן?

קהל: האם יש לחשוב שצריך להתחשב בזה, באותה ההשפעה על פסיקת ההלכה, בהבדל בין פסיקת ההלכה של האשכנזים לספרדים?

זה הולך לאותו כיוון. אבל אני רציתי להסביר את הדברים באופן יותר חד לגבי נוסח התפילה. כי פה יש כללים. גם לפי ההלכה וגם לפי הקבלה. ש-אם צריך להחליט על נוסח אחד, (אני לא רוצה לומר אחיד – זה סיפור אחר), צריך להחליט על הנוסח הספרדי, כי הוא המקורי. ולכן גם האשכנזים יודעים ואומרים את זה: כי הנוסח המקורי הוא הנוסח הספרדי. מכיוון שהיה הנוסח של א"י.

ולמשל, לענייני גיור, יש כלל ברבנות - כל גיור שנעשה בירושלים - הוא לפי נוסח ספרדי. כי הנוסח של ירושלים זה נוסח ספרדי.

קהל: הנוסח האחיד?

מניטו: לא לא. הנוסח האחיד זה המצאה של הרב גורן. זה נוסח אחיד בין נוסח אשכנז ונוסח סְפרד.

קהל: זה ערבוב של שניים.

מניטו: ערבוב של נוסח של חסיד ומתנגד. אין שום שמץ של ספרדיות בנוסח האחיד. אולי פה ושם מילה שלקחו מהתימנים, כן? כדי לקבל את הקולות שלהם בבחירות... חח..

לא. נוסח ספרדי הוא שונה לגמרי מהנוסח
"אחיד". אמרתי פעם לרב גורן - זה בדיחה לקרוא לזה נוסח אחיד. והוא לא תפס. "ספרדי" מה זה?

קהל: הרב אמר: ג'רבה ותימן. האם יש קשר? למה? כי, יש לי מגילה שנכתבה בביזרד ליד... דוד שלי סופר סת"ם... הראתה אותו לרב סבתו פה ואמר לי: זה כתב תימני.

מניטו: כן. ייתכן.

קהל: וזה בא מטוניס!

מניטו: כן ייתכן שזה השפעה מג'רבה. והשורש של ג'רבה זה מבית ראשון. גם תימן. והסימן לפי המקובלים, הסימן שאנחנו באמת נמצאים בימות המשיח - זה שהאשכנזים, הבבלים, והתימנים חזרו! כי בבית שני לא חזרו. אמרו: "אנחנו מחכים עד סוף אחרית הימים". מכיוון שחזרו - זה הסימן תודה לאל...

יש באיכה רבתי, מדרש שאומר: "כשאתה רואה ספסלים של אולפני ירושלים מלאים מבבלים - צפה למשיח". וזה קרה בימינו, כן? הספסלים של אולפני ירושלים מלאים באשכנזים. זה סימן שהמשיח.. צפה לקול פעמיו של המשיח. זה כתוב ככה ב"איכה רבתי". שנאמר "פשט רשת לרגלי". כך אומרים העולם החדשים, כן? פשט רגל... רשת לרגלי. אז זה בגימטריא "עליה". לא לא, זה בדיחה...^[3]

ולכן, יש הרבה הרבה הבדלים במנהגים. וההסבר זה - האבל של חורבן הבית, כשלא היו בא"י אז לקחו את האבל בבחינת גלות. הגלות בעולם האשכנזי הוא גלות... איך אומרים את זה?, מדרגה שנייה, זה גלות דגלות. אוקרה כן. למשל: מי שנמצא בצרפת, אשכנזי שנמצא בצרפת - הוא בגלות של גלות בבל. והקהילה המקורית שלו זה בבל. זה לא ירושלים. ובבל זה גלות של ירושלים. וזה מסביר הרבה דברים במישור של המנהגים. אז, עניין של ההלכה - זה סיפור אחר.

ואני זוכר כשלמדתי בתלמוד תורה באלג'יר, שרבני צפון אפריקה אף פעם לא רצו לקבל פסק הלכה מהבבלים. לא רצו. זה עולם אחר. יש הלכה משלהם. נכון? זוכרים את זה?

קהל: בג'רבה התנגדו לעזרא הסופר. התנגדו. הוא אמר להם: "בואו איתי", הם אמרו לו: "לא".

מניטו: לא לא. אני מתכוון פסקי הלכה על שאר ההלכות. כל פסק. ולרוב זה אותו דבר. אבל כשהיה הבדל אם - ההבדל בא מבבל, לא עשו כמו הבבלים.

קהל: זה כולל את ה"בן איש חי"?

מניטו: הבן איש חי זה כבר סיפור אחר. כי "בן איש חי" הוא מקובל. והקבלה זה עניין של הספרדים. רק אחר כך זה הגיע דרך הספרים אצל האשכנזים, כן. יש איזה רמז אצל חכמי הספרדים בסדר של הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. אבל כשמתחילים בסוד זה ספרד. זה הולך לפי ה...

כשאשכנזי וספרדי נפגשים, אחד אומר "אה", השני אומר "או"... וזהו, זה ההבדל...

אז חוזרים לעניין. למשל, אני רוצה לצטט פרט אחד: ביום החתונה, לפני החתונה, אצל האשכנזים, החתן צם כן? זה יו"כ קטן. אצל האשכנזים. אבל אצל הספרדים זה אסור. זה אסור. לגמרי. כי זה יום שמחה. וכשיש נישואים בין אשכנזי לספרדי, אם אחד משניהם הוא ספרדי אסור גם לאשכנזי לצום. כדי לא לנגוע בשמחה של השני. ורבני אשכנז יודעים את זה. זה הלכה. אבל, הרבה בעלי תשובה מהספרדים עושים כמו האשכנזים מכיוון שהם חושבים שזה יותר יפה... זה עבירה של מצווה גוררת... צריך לדעת את זה. זה אסור. לפי ההלכה הספרדית.

פה, למשל בדוגמא ההיא, אני נוטה לחשוב שדווקא במנהג לפי הבית ראשון היו עושים כמו המנהג האשכנזי. וזה נשאר אצל האשכנזים. אבל השינוי בא מבית שני. יש איזו נטייה לאבל יותר עמוקה בנוסח האשכנזי. יותר מבנוסח הספרדי. כנראה שמאות בשנים היו באבל של הגלות. זה מספיק ברור מה שאני...?

למשל: אם אנחנו מתפללים כבר פה בא"י, לומר...אני לא רוצה לומר "נוסח אחיד", אלא בשמחה של מצווה של א"י. אותה תפילה, ולא משנה אם זה ספרדי או אשכנזי, בחוץ לארץ אותה תפילה - זה בכייה לדורות. בוכים. וכבר פה זה כבר מתחיל להשתנות. אתם מבינים את זה? אז בבבל היו.... [סוף קלטת]

^[1] התקופה

^[2] עובדיה פרק א

^[3] איכה רבה (בובר) פרשה א

א"ר אבא בר כהנא אם ראית ספסלים מלאים (בכל יום) [בבליים] בארץ ישראל, צפה לרגליו של מלך המשיח.

תמלול, כותרות, וכתוביות: איתי קולין

למדנו במסכת ברכות על העניין של הכוונה של התפילה, "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה", שמה יש סיפור ארוך על: "אסור לאדם", זה בר' יוחנן בשם רשב"י –

"אסור לאדם שימלא חוק פיו בעולם הזה".

והגמרא מוסיפה:

"וריש לקיש לא מילא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה"^[1].

כשריש לקיש שמע את זה שאסור למלא שחוק פיו בעולם הזה מימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה. פה יש איזה קושי בביטוי של הגמרא: "מימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה" - אז מה, היה חי גם בעולם אחר? "מימיו" - בעולם הזה לא מילא שחוק פיו, אבל בעולם אחר - מילא שחוק פיו.

ולכן אני נוטה להסביר את זה ככה. שני דברים: קודם כל ש-התפילה זה נקרא "חיי שעה". התלמוד תורה נקרא "חיי עולם". זה פשוט זה מובן, כן? "קנה עולמו בשעה אחת". זה שעה של לימוד כן?^[2]

"קנה עולמו" - זה עולם הבא. בתפילה אני מבקש בשביל העולם הזה, אז זה נקרא: "חיי שעה". אבל כשאני לומד - אני קונה זכות לעולם הבא. "הקרן קיימת לעולם הבא".

ולכן אם אנחנו מבינים את זה ככה: "לא מילא שחוק פיו בעולם הזה" - זה התפילה. אבל בתלמוד תורה - זה שמחתו. כשיהודי מתפלל - הנטייה זה לבכות. כשהוא לומד - הנטייה היא לשמוח. זה הנקודה הראשונה.

זה מתחיל כבר להשתנות. כי עכשיו זה ההיפך: כבר אנחנו מתחילים לשמוח בתפילה ולפחד בלימוד. למה? להיות בדאגה בלימוד. למה? כי: בכל זמן הגלות כשהיינו לומדים היינו לומדים לצרכינו. לצרכינו אנו היהודים. הלימוד היה בשבילנו. עכשיו כבר אומות העולם שואלים – נו מה יש לכם לומר? מה אומרת התורה? אז צריך להתחיל לפחד. בלימוד. מבינים את זה?

כבר תשעה באב בכותל - זה כבר מתקדם למה שאמר: "קרא עליי מועד"^[3]. יום טוב, כן? אנחנו כמעט בשלב שזה גם אבל וגם מועד.

אני זוכר את ה-תשעה באב הראשון ליד הכותל, אחרי מלחמת ששת הימים. היה חושך-אפילה. אֶבֶל ממש. כבר בשנה השנייה כבר הרגשנו משהו מוזר: זה ט' באב או זה ט"ו באב? בחורים, בחורות, פה, ככה... תיירים... חח..

אז זה עניין ש-"מימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה" - זאת אומרת בשעת התפילה.

"מכי שמעה מרבי יוחנן רביה"

לא "מכי שמעה" את הדין הזה, אלא - שמע את זה מפיו. כשר' יוחנן היה לומד - היה בשמחה. וכשר' יוחנן היה מתפלל - היה בדאגה. כששמע את זה מר' יוחנן, אז – "מימיו לא מילא שחוק פיו בעולם הזה". זה מובן? אז אנחנו חוזרים לעניין.

ופה יש לנו באופן בולט את ההבדל בין הנוסחאות בברכה שלנו. אז אני אקרא קודם כל את הברכה בנוסח האשכנזי:

"ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת."

הנוסח הספרדי:

"תשכון בירושלים עירך כאשר דיברת".

מה ההבדל? הספרדי לא אומר: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" מכיוון שהוא נמצא כבר בירושלים. הוא לא צריך לומר: "תשוב". הבנתם? כן? זה ברור. זה בולט. בבבל - היו מתפללים "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" אבל בירושלים היו מתפללים: "תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת". זה..זה פשוט מאד, כן.

ואני חושב שהשנה הזכרתי מה ששמענו מפי פרופ' נהר על הנוסח האשכנזי ההוא: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". ביום העצמאות, פרופ' נהר, הוא היה רגיל לפרש זאת ככה: הוא אומר...הוא נותן את הניסיון של החיים שלו אבל זה אופייני לדור שלנו:

היו 3 תקופות:

בתקופה הראשונה לפני השואה, כשהיהודי היה מתפלל "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" היה מדבר לקב"ה. "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" - אתה ה'.

ואח"כ הגיעו הפליטים מהשואה. אז יהודי צרפת, הכוונה שלהם, זה היה ליהודי שבא ממרכז אירופה או מהגטו, ושרצו לשלוח אותם לא"י. אז יהודי צרפתי היה מדבר אל יהודי פליט ואומר לו: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". ברחמים. בבקשה. כן.

קהל: האם יש קשר...

מניטו: צריך להיות. טוב. אז זה הייתה התקופה של השואה.

ואח"כ התקופה של תקומה של מדינת ישראל, אז היהודים התחילו לחשוב על עצמם. ואומר לעצמו: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". זה שלוש תקופות. טוב. זה פירוש יפה.

אז אני ממשיך:

"ותשכון בתוכה כאשר דיברת וכיסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין".

טוב. אז פה, בנוסח הספרדי, יש כוונה מיוחדת על משיח בן יוסף. אז אני אקרא את זה בקצרה:

קהל: כתוב בפירוש בסידור שלי.

מניטו: כתוב בפירוש. כן.

"יכוון שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הרשע".

ולכן כשאנחנו אומרים "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין" הכוונה - זה למשיח בן יוסף. הכוונה משיח בן דוד זה בברכה הבאה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". זה משיח בן דוד. אבל פה, בברכה שלנו, פה - זה הכוונה למשיח בן יוסף.

וההסבר הוא שברוב הזמן של הבית שני היו כופרים, צדוקים, בכיסא דוד, כן? היו מתפללים שהשלטון האמיתי יחזור למשיח בן יוסף אמיתי ולא ל"מלכות הרשעה" של הצדוקים. זה מובן? טוב זה ההסבר.

אז פה יש לנו הגדרה: לפי חכמת הקבלה, דוד המלך היה עצמו משיח בן יוסף. ואנחנו מחכים את בן דוד. דוד המלך, תראו בהלכות מלכים של הרמב"ם, דוד המלך - זה הסמל, הדוגמא של המשיח. המשיח הוא – "בן דוד". ודוד המלך עצמו היה בבחינת "משיח בן יוסף".

זאת אומרת, שיש שתי תקופות: התקופה הראשונה - זה "משיח בן יוסף", זה התחלת ימות המשיח. והתקופה השנייה - זה "משיח בן דוד", זה סיום ימות המשיח. ו"עין לא ראתה", מה שיש אח"כ – "עין לא ראתה": זה תחיית המתים, זה עולם הבא, זה וזה וזה – "עין לא ראתה". אבל "כל הנביאים כולם לא נתנבאו - אלא לימות המשיח" - שמתחילים במשיח בן יוסף.

וייתכן מאד שכל הויכוח, כל המחלוקת שיש בפרט בין הרמב"ן לבין הרמב"ם על תקופת המשיח, אפשר להסביר דרך אותו כלל. אם מדובר במשיח בן יוסף, או אם מדובר במשיח בן דוד. בכל התקופה של משיח בן יוסף - עולם כמנהגו נוהג. אבל זה תקופה של משיח בן יוסף. כשאומרים: שינוי בסדרי בראשית זה משיח בן דוד. תפסתם את ה...?

קהל: מניטו ממתי מדברים בפירוש על "משיח בן יוסף"?

מניטו: כבר בגמרא. כבר בגמרא. ויש הרבה מקורות על משיח בן יוסף. ואני רק רוצה להזכיר, אפשר לקבל ספר בראשית בבקשה? מה שכתוב בלידת יוסף. לידת יוסף זה סימן של סוף הגלות. אז זה ב"ויצא". זהו:

(כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:

(כג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי:

(כד) וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף יְקֹוָק לִי בֵּן אַחֵר:

טוב, ואני מגיע אל הפסוק:

(כה) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי^[4]:

חוץ מכל הדיוקים של הפסוקים זה בולט: כשיוסף נולד זה סימן של סוף הגלות. ולכן, זה אחת הסיבות, הסיבה העיקרית נאמר, שהתחלת סוף הגלות, אחרית הימים של הגלות, זה נקרא - אורו של משיח בן יוסף. כשנולד יוסף זה סימן שצריך לשים קץ לגלות. יש דיוק יפה: "שלחני ואלכה". יעקב מוכרח לקבל רשות מלבן. "שלחני ואלכה". אם לבן לא נותן רשות - הוא לא יכול ללכת. ומכיוון שלבן לא נתן את הרשות - ברח, כן? וזה מה שכתוב במסכת כתובות^[5]: "שלא ימרדו באומות העולם". צריך לקבל רשות מאומות העולם. ואנחנו בימינו קיבלנו רשות מחבר הנאמנים בהצהרת בלפור.

קהל: הלאומים

מניטו: מה אמרתי?

קהל: נאמנים

מניטו: בוא לסוכנות... חחח...

קהל: להבדיל

מניטו: להבדיל כן. לא לא, יש לנו בעיות עם הסוכנות. זה: "ויבן ערי מסכנות לפרעה". זה אותיות סוכנות... חחח... זה... זה עבודה קשה...

אז מה הייתי אומר? "שלחני ואלכה". ואתם זוכרים כשרבקה שלחה את יעקב אצל לבן אמרה לו: "והיית שמה ימים אחדים". אבל הימים האחדים הללו היו ארוכים... "הגלות החל הזה". עד שרחל ולאה הכריחו את יעקב לברוח. זה נשים צדקניות, כן? והסימן המובהק שמכל מקום הגיע הזמן - זה לידת יוסף.

טוב, לפי הקבלה, אתם יודעים שהגלות זה עונש של שנאת חינם. אותה שנאת חינם שהתחילה עם הגלות הראשונה. מהי הגלות הראשונה לפי הסיפור של המקרא? זה קין. "נע ונד"^[6]. קין, כן? והתיקון של חטאו של קין זה לידת יוסף. איך? זה הפסוק: "ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר"^[7]. יש פה מקום להבין ככה: שיוסף נקרא על שם בנימין, לפי הפשט. ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה' לי בן אחר. ולכן יוסף נקרא על שם בנימין, כן? טוב. אז אתם זוכרים מה קרה אצל לידת הבל. הפסוק אומר: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל". זה לשון נופל על לשון. "ותוסף ללדת" - זה כבר הבל - הוא בבחינת יוסף. בבחינת אח. "ותוסף" – "יוסף". הוא בבחינת אח. ואח שאוהב את אחיו. ויוסף הצדיק זה סימן של - סיום השנאת חינם. אז כשרחל ראתה ברוח הקודש שנולד לה בן בכור שאוהב את האח, אז התפללה כדי לקבל בן אחר ולא יהיה סכנה. כמו שקרה עם חווה וקין והבל. כי הבן השני, אם הבכור זה קין - הוא בסכנה. אבל אם הבכור זה יוסף - זה תיקון לחטאו של קין. ולכן התפללה "יוסף ה' לי בן אחר" - עכשיו אין סכנה.

וזה סימן של סוף הגלות. יוסף זה מבחינת אור מקיף" (אני לא יודע למה אני מסביר את זה. טוב) "אור מקיף" של הנשמה של קין. טוב. יש כמה מדרגות: המצרי, קרח, אהרן הכהן, ויוסף. זה הגלגול של קין. "כי שבעתיים יוקם קין". יו"ד - זה יתרו. סליחה, שכחתי את זה. יתרו - זה בבחינת נשמה. קו"ף - קרח - זה בחינת רוח. ומצרי - זה בחינת נפש. "הנפש החוטאת היא תמות". ולכן הרג את המצרי.

הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה: ^[8]

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל^[9]:

וקרח - צריך לתקן אותו בחבלי חבוט הקבר. יתרו – זה..החזיר לו את ה...ציפורה. זה האשה השנייה. זה מובן כן? כי הבל היה לו שתי נשים וקין רצה לקחת את האשה השנייה של הבל. אז היא חזרה למשה רבנו, שהוא בבחינת הבל, עם ציפורה, בת יתרו. טוב, זה... זה אי אפשר להבין את זה... זה קבלה כן? רק אני מספר. ולכן מצרי, קרח, יתרו. אהרן זה בחינת חיה. ובבחינת אור מקיף, בחינת יחידה - זה אורו של משיח בן יוסף. יוסף זה גמר התיקון של קין. זה מובן? אז אני חוזר ל... לכוונה של התפילה שלנו. ש...

קהל: אז עם ישראל מתקן את קין?

מניטו: ברור.

קהל: כי קין אחר כך נשאר בבחינת כל האנושות?

מניטו: "בני בכורי ישראל"^[10] יש לנו בעיה של בכור. אז הבן הבכור שאוהב את אחיו - זה יוסף. וזה התיקון של חטאו של קין.

קהל: דרך הענף של שם?

מניטו: כן. כן. כי נעמה הייתה אמו של נוח. ונעמה זה מקין.

קהל: זה שייך לישראל ביניהם? או לישראל מול אומות העולם?

מניטו: טוב, מכיוון ש-"בני בכורי ישראל". לכן יש לנו את התורשה של בכור. בכור של אומות העולם, כן? ולכן יש לנו לתקן את החטא השייך לנטייה של בכור. אז - התיקון של השנאת חינם, (והשנאת חינם זה מה שמאפיין את עם ישראל לדאבוננו, כן?). התיקון של השנאת חינם זה לידת יוסף.

והרב קוק ז"ל הסביר, והשורש זה אצל הגאון מוילנא: כי הציונות זה משיח בן יוסף. כל מה שנאמר לציון- נאמר ליוסף. במדרש כן?. ציון בגימטריא יוסף. ציוני זה משיח בן יוסף. זה ברור כן? אנחנו רגילים לזה^[11].

ולכן אלו שלא למדו, שיש קודם כל משיח בן יוסף ואח"כ משיח בן דוד - לא מבחינים מה זה ציונות! וזה מה שרומז הפסוק: שאחי יוסף לא הכירו אותו. הוא הכיר אותם אבל הם לא הכירו אותו^[12].

למשל, יש לנו הטיפוס הזה של יהודי דתי שאינו מכיר בציונות. אבל הציוני מוכרח להכיר ביהודי דתי כיהודי אע"פ שהוא דתי... חח... הוא מוכרח.

ו...יש הרבה ציונים ככה, "שמאלנים" נאמר. על אפם ועל חמתם יהודי דתי זה יהודי. אבל לגבי היהודי דתי, יהודי לא דתי - ספק אם הוא יהודי. טוב, זה הבעיה של יוסף ואחיו. ומיהו הצדיק? זאת הבעיה. זה דווקא יוסף, זה לא הדתי. זה מובן? טוב.

ולפי הקבלה, גם כן המשמעות של המילה "צדיק", השורש של המשמעות זה - מי שאוהב את הזולת. זה בין אדם לחברו. צדיק. קדוש זה בן אדם למקום. וכן הלאה.

טוב, אז חוזרים לנושא שלנו.

ש-דוד, שהוא השורש של מלכות שד"י בעולם, שהמליך את הקב"ה בעולם התחתון, עלי אדמות - אז הוא בחינת משיח בן יוסף, ואנחנו מחכים את המשיח בן דוד.

אז "בן דוד" זה המשיח של סוף התפתחות ההיסטוריה של עולם הזה, דהיינו - עולמו של האדם הראשון, שמתחיל באדם^[13] הראשון.

והתקופה של ימות המשיח יכולה להיות ארוכה מאד, 2000 שנה, זה היה ימות המשיח, אם היינו זוכים, כן? אם יש מספיק זכות. "זכה – אחישנה". אבל מכל מקום, הסיום של אותה תקופה, של "ימות המשיח", שהתחלתה, מעיקרה - היתה דווקא ביום שנחרב בית המקדש. זה היה יכול להתחיל שמה. זה עניין של בר כוכבא ור' עקיבא. ו-לא זכינו, זה ההסבר של המהר"ל. ומכיוון שלא זכינו, אז יש לנו לחכות ואע"פ שיתמהמה אחכה אחכה לו אחכה לו. עד... אם אנחנו אומרים שהוא מתמהמה סימן שיש תאריך קבוע. דאם לא כן - מה זאת אומרת לומר שהוא באיחור? לכן יש תאריך קבוע.

אז "קץ המגולה" - זה סוף של 2000 השנה האחרונים. ואנחנו נמצאים ב-5000 משהו.. וזה הזמן. לא כמו שאומרים בטלוויזיה, אבל זה הזמן.

קהל: מניטו, אז לא היה הזמן, הזמן של שלמה?

מניטו: היה זמן. לא. לא לא. היה...

קהל: הוא היה בן דוד, אבל הוא היה בן דוד...

מניטו: כן נכון. נכון.

קהל: זה הילד הראשון שבאמת היה צריך להיות המש...

קהל: הוא הביא לנו את החורבן הרי!

מניטו: לא! קשה לומר את זה ככה. יש סיבות אחרות. אבל..זה היה אפשרות.. אבל המהר"ל מסביר: היה צריך זכות מופלג כדי שהעולם יזכה בזה.

בעידן של ימות המשיח שזה מתחיל 1000 שנה אחרי שלמה, בעידן של ימות המשיח - יש אפשרות... "היום אם בקולו תשמעו". אבל גם כן, המהר"ל מסביר: "עד קץ הימים", "עד קץ הימין" נאמר לפי הגרסא הקבלית, צריך זכות מופלג כדי לזכות בזה. לא זכינו! ולכן אומר: העיקר זה להגיע בתקופה של הסיום של... אה.. בגמרא כבר אומרים בסנהדרין "בעונותינו עברו כל מה שעברו". מהשנים האלו, כן? כמעט הכל עבר. עכשיו אנחנו נמצאים בבחינת "בעתה", ואין שום עניין של זכות או לא זכות לגבי לכלל ישראל! לגבי בכלל ישראל – עכשיו אין בעיה של זכות או לא זכות.

זה לגבי הפרט היחיד - אם אני שייך לאותו כלל - אני צריך לזכות בזה. אבל לגבי הכלל - אין שום עניין של זכות! זה כבר ה"אור חיים" בפרשת השבוע שעבר מסביר את זה. וכמובן הרב ז"ל, עיקר משנת הרב, זה על הנקודה ההיא. ואני אזכיר לכם איך הוא הסביר את זה בדרך של פסח, אבל מכל מקום אני רוצה לציין: זה הטעות, ממש טעות! "שגיאות מי יבין"!^[14] ו"שגיגת תלמוד עולה זדון"^[15]. טעות של אלו שאומרים שצריך זכות כדי לחיות בארץ ישראל. עכשיו - זה לא עניין של זכות. זה מובן? כן? טוב. לגבי כלל ישראל.

והרב קוק היה רגיל להסביר את זה ככה, על השאלה של:

"רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו, ואילו היה שם לא היה נגאל".

והרב היה מדייק: ביציאת מצרים – הרשע - אילו היה שם ביציאת מצרים לא היה נגאל. עכשיו פה – כן. אין שום בעיה עם זה. ותראו את זה גם ב"אור החיים".

ויש לנו הלכה - יום טוב שאין בו רשע שמתפלל - זה לא יום טוב. צריך רשעים בתפילת יום טוב כדי שהשמחה תהיה מלאה. ולכן יש תיירים בכותל ב... טוב. אז זה ההבדל בין משיח בן יוסף..

אז פה יש לנו מסורת. שמשיח בן יוסף עתיד להיהרג ע"י, איזה מין רשע כזה ששמו "ארמילוס". ו"ארמילוס" זה הרמטכ"ל של צבא רומי בתקופת בית שני. "ארמילוס" בלטינית זה "רומולוס". טוב, זה מובן?

באחרית הימים, כשאנחנו מגיעים לתקופת לידת יוסף - אז קם ארמילוס ורוצה להרוג את משיח בן יוסף. והמקובלים של עכשיו הסבירו דבר נפלא: זה כבר קרה. בסוף מלחה"ע השנייה כשהגרמנים הגיעו קרוב מאד לישוב. ואם היו נכנסים בארץ ישראל - היו הורסים את הישוב. היו הורגים את משיח בן יוסף.

אז תודה לאל, הגנרל שלהם, שמו היה "רומל", אותו שם. זה מקרה... ממ... מופתע. אנחנו מופתעים.. אני משוכנע שזה לא מקרה. כי אין מקרה בעולם. אבל נאמר שזה מקרה - זה מקרה ענקי, כן? איזה מין גרמני, שהוא ראש צבא איטליה וגרמניה, ושמו "רומל"? ותודה לאל הבריגדה שלנו, עם משה דיין הצליחו לנצח אותם^[16] ולכן ארמילוס לא הרג משיח בן יוסף. זה הכוח של הכוונות בנוסח הספרדי. ניצלנו מזה. הודות לתפילה, כן? 2000 שנה התפללו כדי שרומל לא יצליח - לא הצליח. אז זה מה שרציתי להזכיר.

ומיד אחר כך בא טדי קולק – "ברוך אתה ה' בונה ירושלים"... חחחח....

קהל: זה הספרדים אומרים?

מניטו: חחח לא.. זה אומרים החילונים... הפסוק אומר: "בונה ירושלים הללוי-ה". כשטדי קולק יאמר "הללוי-ה" אז "נשיר שיר חדש".

טוב אז אני מקווה שבשבוע הבא, אם ירצה ה', נמשיך בשיעור. עכשיו נתפלל ערבית עם ספירת העומר. [סוף קלטת 30:05]

^[1] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: (תהלים קכ"ו) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי - בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.

^[2] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף י עמוד ב

...כד הוה נקטין ליה ואזלין, אמרה ליה ההיא מטרוניתא: ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא! נפל על רישא דעורלתיה קטעה, אמר: יהבית מכסי חלפית ועברית. כי קא שדו ליה, אמר: כל נכסאי לר"ע וחביריו. יצא ר"ע ודרש: (שמות כט) והיה לאהרן ולבניו - מחצה לאהרן ומחצה לבניו. יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.

^[3] איכה פרק א

(טו) סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה: ס

^[4] בראשית פרק ל

^[5] דף קיא

^[6] בראשית ד יב

^[7] בראשית ל כד

^[8] יחזקאל פרק יח פסוק כ

^[9] שמות פרק ב יב

^[10] שמות פרק ד פסוק כב

^[11] [מאמרי הראי"ה "המספד בירושלים" וכן מאמרו המקיף של הרב ארי יצחק שבט הערה 53, 54 http://www.yeshiva.org.il/midrash/10926#51b]

^[12] בראשית פרק מב פסוק ח

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ:

^[13] [אולי נשמע "עולם"? אבל לא חושב]

^[14] תהלים פרק יט יג

^[15] משנה מסכת אבות פרק ד יג

רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן:

^[16] נכחתי פעם בשיעור של הרב שטיינזלץ על התפילה, בימי שישי במרכזו בירושלים, שסיפר שתלמיד שלו שמע עדות מהטייס שהתבקש להטיס כמה מקובלים מהישוב הישן בארץ ישראל מעל לשמי הארץ בזמן שצבאות רומל הגיעו עד מצרים. הטייס מספר שהעלה על מטוסו, לבקשת חכמי המקובלים, המוני תרנגולים. באיזשהו שלב, המטוס התמלא "נהרות של דם". לא הצלחתי עדיין לתפוס את הרב שטיינזלץ באופן אישי לעוד פרטים על הסיפור.

תמלול השיעור

תמלול, כותרות ומקורות: איתי קולין

Itaykln@gmail.com

...זמן. אבל הגענו לברכה יב, "למלשינים ולמינים". אז באותה ברכה, אתם רואים יש לי כמה ספרים פה, כל ספר יש גרסה אחרת. אז ננסה ללמוד את הגרסה שיש בספרים שלכם. וזה הגרסה של נוסח ספרד מנוסח בבל. יש נוסח ספרד נוסח בבל, יש נוסח ספרד נוסח ספרד עצמה – הספרדים, יש נוסח של ספרדים מעדות המזרח, יש נוסח אשכנז, ונוסח ספרד וכל נוסח שזה גרסה אחרת. אז ננסה ללמד את הגרסה הכי שכיחה. נתחיל מיד.

יש קודם כל מקור בגמרא, שברכת המינים, (מינים – אחר כך אני אגדיר מה זה "מין", "מינים", באותה ברכה, בקשר לאותה ברכה) בגמרא, ההגדרה היא: "ברכת צדוקים"^[1]. כי הצדוקים היו הכת הכי חשובה בכל מספר סוגים של המינים שהיו בימי בית שני. והגרסה של ברכת המינים, הגרסה של הברכה עצמה, היא קדומה מאד. ובהתחלה זה נקרא: "ברכת הזדים". "זד" - המשמעות, אתם מבינים מה זה.. מי שמתנהג בזדון. בגאווה. זה השורש של המינות.

אבל התרבו המינים בזמן רבן גמליאל. וזה מאוחר מאד, והכניסו את התפילה לגבי המינים בברכת הזדים. זה מסביר למה יש גרסאות שונות בכל הנוסחאות. אבל המקור בגמרא הוא בפרק רביעי, אם אני זוכר היטב, דף קח, ב

"אמר להם רבן גמליאל לחכמים, כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת הצדוקים".

וזה נקרא "ברכת הצדוקים"

"עמד שמואל הקטן ותיקנה".

ואחר כך יש בסוגיה כמה הסברים על הנושא^[2].

אז קודם כל אני רוצה לקרוא פירוש אחד שמסביר למה [את] אותה ברכה קבעו, טבעו אותה בין הברכה של "השיבה שופטינו'... "מלך אוהב צדקה ומשפט" שלמדנו בשיעור הקודם, ובין הברכה של "על הצדיקים ועל החסידים". וקודם כל זה אותה סיבה שמוסיפים בשלהי בית שני את היחס למינים בברכת הזדים, והיחס לגרים בברכת הצדיקים. (ואת זה נראה בשיעור הבא). מכיוון שבימי אנשי כנה"ג לא היו כ"כ מינים ולא היו כ"כ גרים. זה..לפי המקורות שלנו, התרבו גם המינים וגם הגרים בתקופה קצת יותר מאוחרת. בערך בתקופה של סוף בית שני. והסיבה היא אותה סיבה לשני המקרים האלו. מכיוון שאנחנו, הזמן הולך מסיום הנבואה, הפיזור הקהילות מתחיל להיות רחוק מאד^[3]. יש... טוב אני לא רוצה להיכנס באותו נושא, אבל מכיוון שתוכן התורה ניתנה לשיקול דעת של החכמים, אז התרבו הדעות. ולכן מצד אחד - רבו המינים, מצד שני - רבו הגרים. אתם מבינים את הקשר ששיש בין שתי התופעות האלו.

ולכן זה קצת מאוחר שהוסיפו את היחס למינים באופן מפורש בתפילה שהחתימה שלה בדר"כ היא: "שובר אויבים ומכניע זדים" - אין רמז למינים בחתימה. אבל באותה ברכה הוסיפו בגוף הברכה: "למלשינים ולמינים". אז יש גרסאות שיש: "למינים ולמלשינים". יש גרסאות [שיש] רק: "למלשינים". אבל בחתימה זה: "שובר אויבים ומכניע מינים".

בנוסח האשכנזי זה "ולמלשינים אל תהי תקווה וכל המינים כרגע יאבדו". אבל כל זה - זה רק הבדלים קטנים. והסיבה היא שהוסיפו את היחס למינים דווקא בברכת הזדים והאויבים. זה מובן כן? אז אני אקרא את הגרסה שיש לפנינו. זה הספר שלכם, כן? נלמד את כל העניין.

משמעות סדר הברכות

אז קודם כל ראינו שבמהלך, במבנה של השמונה עשרה ברכות שהם תשע עשרה, שמנו את ברכת הזדים בין היחס למשפט ואח"כ לצדיקים. וזה לפי הפסוקים ההסבר הוא: כשיש משפט אמיתי אז אין עוד מינים. כשיש סנהדרין שיכול לכַפות^[4] על העם את הדעה האמיתית - אין מקום למינות. מתרבים הדעות של המינים מכיוון שאין, איך להגדיר את זה, אין נאמר... כתובת ניכרת לכל של דעת התורה לרבים. זה הנקודה הראשונה.

ואח"כ כשעחקרו^[5] המינים, אז יש שלווה לצדיקים. זה סדר של הכוונות.

טוב אח"כ נלמד קטע בגמרא שהוא ידוע מאד של הפסוק "יתמו חטאים מן הארץ" וזה מרכז הנושא שהכוונה היא: לא להתפלל לגבי הדעות האחרות, של צורות אחרות, של עמים אחרים, כעמים, ככלל, אלא הכוונה היא למינים שבתוך עם ישראל. זה העיקר שצריך להבין באותה כוונה. ונראה שהיחס הוא לעניין של עמלק, וזה נראה מיד אח"כ.

אז אני קורא את הברכה:

"למינים ולמלשינים אל תהי תקווה"

(ושוב אני מזכיר שיש נוסחאות שזה ההיפך – למלשינים ולמינים אל תהי תקווה), וכמובן "מלשינים" זה בני ישראל שמלשינים על עמם.

ולכן הכוונה זה למינות שיש בתוך ישראל. ולא... זה לא העניין של הטעויות של עובדי עבודה זרה שהם שייכות לעמים אחרים. ויש כמה דיוקים במפרשים. ולכן הגרסה לוקחת בחשבון את אותה הכוונה שהתפילה היא לא ש-עם אחד שחושב אחרת מעם ישראל ייכרת מהעולם, אלא דווקא המינים שבתוך ישראל. למשל – בהמשך: "וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו". בנוסח האשכנזי זה: "וכל אויבי עמך מהרה יכרתו".

יש בגמרא הסבר, וגם המדרש בספרי אם אני זוכר היטב^[6], על הפסוק שאנחנו אומרים בהוצאת ספר תורה: "ובנחה יאמר, שובה ה'..." והפסוק לפני זה: "ויהיה בנסוע הארון ויאמר משה", מי זוכר?

קהל: וינוסו אויביך משנאיך...

מניטו: זהו. "אויביך משנאיך". הגמרא שואלת, וגם המדרש כפי שאמרתי, מה המשמעות של האויבים שלה הקב"ה, השונאים של הקב"ה, והגמרא מסבירה: כל מי שהוא אויב ושונא של עם ישראל כאילו הוא שונא של הקב"ה. ולכן תיקנו את הגרסה: "אויבי עמך" במקום "אויביך". אבל הכוונה היא אותה כוונה^[7].

אז אני שוב חוזר: "למלשינים ולמינים אל תהי תקווה": אז ההגדרה של מינים זה מי שיש לו דעה אחרת מן התורה, מהדעה של חכמי ישראל. זה נקרא "מין".

במשמעות של המילה ["מין"], יש שתי משמעויות בסיסיות:

"מין" זה משהו, או מישהו שבא מן הכלל ויוצא מן הכלל אז נקרא "מין". המ"ם מורה על... איך אומרים את זה... איך אפשר להגדיר את זה... השורש, שבא מין כלל, אם יוצא מן הכלל אז נקרא מין. דהיינו – סוג אחר.

יש פה הגדרה מקבילה להבדל שיש בין ישראל והעמים.

לפי סיפור התורה, יש שורש אחד לכל האנושות: אדם הראשון. וכל העמים באים מאותו שורש אבל יצאו מכלל אדם. אתם זוכרים שיש גמרא על הפסוק של תהילים: "אתם קרואים אדם". אתם זוכרים את המקור^[8]. וזה לא אומר שאומות העולם אינם קרואים אדם, אלא ההגדרה בלשון החכמים אצל אומות העולם זה "האדם". אדם בלי ה"א. זאת אומרת אדם במלוא המובן, מי שנשאר נאמן לזהות של אדם הראשון בשורשו לפני החטא זה "אתם קרואים אדם".

כל פעם שיש במקרא את המושג: "האדם" – הכוונה זה לכל מין האנושות כולל אומות העולם. כשיש אדם בלי ה"א - אז זה ישראל. ולכן זה דיוק הגמרא: אתם קרואים "אדם", ולא "האדם". זה מובן?

השגחה

זה מקביל לעניין של ההשגחה. לגבי ישראל, ההשגחה היא השגחה פרטית לכל אחד אחד. השם "אדם" מורה לא רק [על] הטבע של בן-אדם, אלא על כל אחד ואחד באישיות היחידה שלו. כמו אדם הראשון - שהשם מורה לא רק על הטבע שלו כאדם ולא כבעל חי אחר, אלא מורה גם כן על הנפש המיוחדת של אותו בן-אדם שנקרא "אדם הראשון"^[9]. מבינים את ההבדל, כן?

ולכן, לגבי ישראל, כמו לגבי אדם הראשון לפני החטא - היחס של ההשגחה היא השגחה פרטית. לגבי אומות העולם - ההשגחה היא השגחה כללית. מבחינת המין.

וזה המובן השני של המילה "מין", למשל בביטוי "מין האנושי". אז קודם כל ההגדרה הראשונה, המשמעות הראשונה, זה: מה שבא מין השורש, אבל יצא מהשורש. אז נקרא סוג אחר - "מין". זה מובן?

המובן השני זה – [מי] שאבד את הייחוד^[10] המיוחד של כל אחד ואחד שנמצא בתוך ההגדרה של "אדם", ולא "האדם". הוא נכנס בגדר של "האדם", במין כולו. זה מובן? אז זה קשור לעניין של ההשגחה. זה נושא בפני עצמו אבל זה נושא חשוב מאד, כן?

כל פעם שאנחנו לומדים את הנושא של ההשגחה, צריך להבדיל, להפריד בין שתי הרמות האלו, של המושג, המשמעויות של "השגחה כללית" – ולגבי טבע האדם - זה מין האדם בכללו, וכל כלל וכלל בכללו.

ו...כשבא הפילוסוף ושולל את המושג של "ההשגחה" – אחת מהסיבות זה שאין לו ניסיון של השגחה פרטית. זאת אומרת זה מושג שעולה למעלה מהשכל שלו.

מכיוון שבדר"כ בני אדם השייכים למינים, למין בן-אדם, במשמעות של "מין" כמו "מין האנושי" בדרך כלל, אין להם ניסיון של היחס הפרטי של ההשגחה הפרטית.

זה מקביל ל: "אדם" – יש לו השגחה פרטית. "האדם" – יש לו השגחה כללית.

דהיינו – הגורל הייחודי^[11] של כל אחד ואחד, ובכל עת, בכל יום ויום – אין לו את זה. הוא מרגיש רק איזה יחס כללי, באופן בלתי פרסונאלי, למין, סוג של בריאה שנקראת "אדם". כמו שיש יחס כללי לכל מין ומין של בע"ח. תפסתם את זה?

טוב. אז זה הנושא של עניין ההשגחה. ההבדל בין ההשגחה פרטית להשגחה כללית. אנחנו מתייחסים לעניין של ההשגחה הפרטית בתפילה של, בברכה של - "מודים אנחנו לך... "נודה לך, ונספר תהילתך, על חיינו המסורים בידך, ועל נשמותינו הפקודות לך, ועל ניסיך שבכל יום עימנו, ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהריים" – זה, הכוונה זה: השגחה פרטית. אז המין יצא מכלל ההשגחה פרטית. זה מובן?

ולכן זה מתקשר למה שאנחנו לומדים בסוגיה של העולם הבא ותחיית המתים: מין – אין לו חלק לעולם הבא. החלק הפרטי, היחידי של כל אחד ואחד מישראל, לפי גרסת המשנה – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"^[12].

כל אחד ואחד. מכיוון שלא ניתקו את הקשר עם כלל ישראל שהוא נקרא "אדם" שבשבילו יש העניין העל-טבעי של ההשגחה פרטית.

ולכן מוצאים שבפילוסופיה הכללית, אפילו אצל התיאולוגים של אומות העולם, יש איזה קושי לתפוס את המושג של "ה-השגחה פרטית". היחס, זה היחס בין האלוקות בדרך כלל, למין האנושי בדרך כלל.

ויש פרק חשוב מאד בישעיהו הנביא שמדבר על זה^[13]:

"הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט":

כשהוא שואל: מי שברא את האוזן לא ישמע? מי שברא את העין לא יראה? זה נגד הטענה שאין השגחה לכל פרט ופרט של החיים של האדם. אלא שהוא היחס הכללי דרך חוקיות הטבע, באופן בלתי פרסונאלי כמו לבריות שאין להם נשמה מיוחדת.

נחזור על זה אח"כ כשנגיע לברכה של "רצה" ו"מודים"^[14]. תפסתם את ההבדל...

יצר המין

ולכן זה מסביר את המשמעות השלישית של המילה "מין". אה... איך להגדיר את זה בעברית... אני לא רגיל לדברים האלו... את העניין ה"מיני". "המין". זכר-נקבה כן? מכיוון שזה שייך למין כולו. זה כוח ששייך למין האנושי כמין. במובן של כלל, של בע"ח. הבנתם?

למשל, איזה דוגמא של הנושא: כשמדברים על היצר הרע של גילוי העריות, אז הגמרא אומרת שהוא "אש" ואנחנו "בשר ודם", ולכן אלמלא סיעתא דשמיא אינו יכול לו. זוכרים את המקור הזה כן?^[15]

כשיש התקפה, אם אפשר לומר את זה ככה, התקפה של היצר הרע, צריך לבקש סיעתא דשמיא. מכיוון שהכוח של היצר המיני - הוא למעלה מהכוח של כל אחד ואחד. ולמה? התשובה היא פשוטה מאד – מכיוון שהכוח הזה בא מכל המין כולו. זה כוח ששייך ליצר של המין כולו. ולכן הוא למעלה מכוחו של כל אחד ואחד. ולכן הגרסא היא: שאנחנו.. מבקשים רחמים, עזר, נגד כוחות היצר, מכיוון שהוא מ"אש", זה כמין מלאך, מאש, ואנחנו בשר ודם.^[16]

תפסתם את העניין? זה..זה ההגדרה של מין במובן הכללי של המילה. ואני רוצה להראות לכם את המקור... [סוף קלטת].

היציאה מההשגחה הפרטית של עם ישראל

...בכלל ישראל. שהיה שייך להגדרה של "אתם קרואים אדם" שזה קשור לעניין של השגחה פרטית, ויצא מן הכלל הזה, ויסד מין משלו. ולכן כשיסד מין משלו - הוא נכנס בגדר הכללי של המין האנושי של אומות העולם.

אבל - זה לא מדובר במישהו שבא מעם אחר. מדובר מ[ב]ישראלי שיצא מכלל ישראל - אז נקרא מין. והמשמעות באה מהגרסה עצמה: "למלשינים" – מי שמלשין על ישראל, זה ברור, ואנחנו בתקופה של בית שני, כשהשלטון היה השלטון של הרומאים. מי שהיה קשור לשלטון של הרומאים - היה מלשין על ישראל. לא צריך לדייק בהקבלות שאפשר להבין בימינו אנו, אבל בכל התקופות היו כמה אנשים מתוך קהל ישראל שהם מלשינים של כלל^[17] ישראל.

שפינוזה

אני למדתי את המקרה המיוחד של שפינוזה, שהחרם שחכמי אמסטרדם גזרו עליו, זה לא כ"כ על תוכן של המחשבות שלו, אלא על... העניין שהוא היה מלשין לשלטונות של הגויים נגד הקהילה היהודית. הוא היה מצד המלשינים. ומכיוון שהיה מלשין - גזרו חרם עליו. הוא וספריו. אתם מבינים את העניין?

טוב זה נושא חשוב בפני עצמו כי זה לא רגיל לגזור חרם על מחשבות. חוץ ממקרה אחד שנקרא "זקן ממרה". (אתם יודעים מה זה "זקן ממרה"? אם הוא תלמיד חכם ושייך לו את ההגדרה של "זקן" במובן העמוק של המילה – חכם אמיתי, זה שקנה חכמה, זקן) - [הוא] מורד נגד ההלכה, אז נקרא "זקן ממרה". זאת אומרת: אם זה יהודי פשוט, הוא חושב מה שחושב - יש לו חטא. אבל הוא לא יצא מכלל ישראל. מי שבא ואומר שיש לו איזה רעיון שזה לא מתאים עם ההלכה כפי שהיא, ובעיקר בעולם המחשבות כן? כי אנחנו נמצאים, בקשר לתורה, אנחנו נמצאים בעידן, בתקופה, שהעיקר זה המעשה. המחשבה זה לא משני - בא אחרי המעשה.

יש הרבה משניות שמסבירות את זה. מי שמעשיו מרובים מחכמתו^[18]. יש עניין של החכמה. מה אומרת החכמה האמיתית. ויש את העניין של המעשה. אז מי שטועה בחכמה – יש לו טעות. יש לו חטא. זה לא כ"כ נורא. הוא ישראל עם חטא. הוא לא חושב נכון. הוא אומר דברים לא נכונים. אבל מכיוון שלא [מכיוון שאמר] אמר דברים לא נכונים – מוציאים אותו מכלל ישראל? זה לא העמדה הרבנית התלמודית. הרבנים מהתלמוד לא אהבו את העניין של החרם על מחשבות. למה? מכיוון שידעו שמי שטועה - זה סימן שאינו יכול לתפוס את האמת. זה, סופסוף, זה לא כ"כ אשמה שלו, אלא אם כן הוא בא בזדון. מבינים את זה?

אם הוא בא לומר: כך אומרת התורה, בשם התורה - אז נקרא "זקן ממרה". אם זה יהודי שבא ואומר: "אני חושב ככה", וזה לא האמת – טוב, הוא חשב שטות. אבל.. זה מחלה. מבינים? זה שונה לגמרי ממה שקורה בדתות אחרות.

למשל בנצרות, מי שלא חושב בדיוק כמו שצריך לחשוב לפי האפיפיור, הוא נזרק מהכנסייה, כן? זאת אומרת הוא נזרק מחיי העולם הבא שלו. אבל בתלמוד אנחנו רואים, צריכים ללמוד בפרק חלק – "אלו שאין להם חלק לעולם הבא" – שלא הדעות שלו קובעות, אלא - מעשים. מבינים?

אלא אם כן הוא אומר מה שהוא אומר, וזה טעות, בשם התורה. כאילו הוא הדיין, שקובע: הנה התורה אומרת, ולכן הוא בזדון על דעת חכמים. הוא במרד על התורה שבע"פ והסמכות של החכמים. זה מובן? אז זה נקרא "זקן ממרה".

ולכן כשאנחנו קוראים כמה וכמה ספרים שיש בכל הדורות; יהודי אחד חושב מה שחושב, ואם הוא אומר: "לפי דעתי ככה אני חושב שזה האמת" - וזה טעות – טוב, יש לו טעות! אם הוא בא בשם התורה, כאילו הוא רב שאומר: כך אומרת התורה, וזה לא על דעת חכמים – אז נקרא "זקן ממרה" ונכנס בחרם. תפסתם את זה?

טוב, לכן רציתי להסביר בקצרה את המקרה של שפינוזה. אני זוכר שהייתי איך אומרים.. סטודנט, איך אומרים תלמיד באוניברסיטה? סטודנט, כן. אז הייתה לי בחינה על שפינוזה. ומכיוון שיש חרם על הספרים של שפינוזה, לא ידעתי איך לעשות את זה ולהכין את הבחינה. אז קראתי ספרים שמדברים על שפינוזה ועברתי את הבחינה בלי לקרוא שפינוזה. אח"כ שאלתי את הבית דין: מה עושים במקרים כאלו? אז אמרו: שהחרם הוא רק למי שאינו תלמיד חכם. אבל מי יכול לדעת אם הוא תלמיד חכם או לא? כן? לכן כשיש מקרה כזה, אם יש לכם בחינות על שפינוזה למשל, צריך לשאול את הבית דין שייתן מושג האם רשאי לעבור את הבחינה או לא. תפסתם את זה?

טעות במחשבה ע"פ הראי"ה

אבל יש כמה תשובות באגרות הרב, הראי"ה^[19] שמסביר כי לפי דעתו מי שטועה באמת זה סימן של מחלה. ולכן הוא בגדר שוגג. אלא אם כן הוא בא בזדון. זה ברור כן? אם [הוא] בא בזדון, ומתעקש ואומר: כך אומרת התורה, ולא מה שאתם החכמים אומרים – אז הוא נכנס בגדר של זקן ממרה. אז כל זה העניין של המלשינים.

אז כמו שהמלשין מישראל הוא מלשין על עם ישראל, הוא נהפך להיות אויב של ישראל, אז כך המינים הם גם כן המינים של ישראל. ולכן הכוונה סופסוף קשור לעמלק שבתוך ישראל. זה נראה את זה אח"כ.

אז: "למינים ולמלשינים", "למלשינים ולמינים", ואני רוצה להסביר את המקור על המילה "מין". "אל תהי תקווה וכל הזדים כרגע יאבדו, וכל אויביך (או אויבי עמך) וכל שונאיך מהרה יכרתו ומלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותכלם ותכניעם במהרה בימינו".

אתם רואים שזה "מלכות הרִשְעה". ולא "מלכות הרֶשְעה" – כי הכוונה זה לא לאנשים שהם מינים ולמלשינים וכן הלאה, אלא למעשיהם. זה נלמד בגמרא אח"כ. ואיזה כוונה אנחנו מבקשים את זה.

אז, קודם כל, במקרא, המקור זה בפרק הראשון של מעשה בראשית, זה פסוק כ"ז אם אני זוכר... רק דקה. קודם כל פסוק כ"ד [פרק א]:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ וַיְהִי כֵן:

בראשית פרק א פסוק כה

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב:

אז הכוונה, נאמר "מחשבת הבורא", זה לבריאה של יום השישי, כן? זה לברוא בע"ח בהגדרה - כל אחד למינהו. זה הבחינה של ההשגחה כללית. יש השגחה כללית על המין כולו. וזה מתגלה בתכונות (בלועזית זה "לזיסטה") זה הנטיות של המין כולו. וזה משגיח על המין כולו. זה מובן? כן?

מבחינת כלל. אין באותו גדר, אין השגחה פרטית. יש "נפש בהמית", אין נשמה במובן הייחוד^[20] של הנשמה.

נפש בהמית ונפש אלוקית ע"פ ספר התניא

פה יש מקום לנושא חשוב מאד. כי, ואני מתקשר עכשיו על מה שכתוב ב"ספר תניא". כי שומעים בכמה חוגים שגויים אין להם נשמה. אתם שמעתם את זה כן? טוב. אז זה נגד המקרא. המקרא אומר ש"ויפח באפיו נשמת חיים" - לאדם הראשון. ולכן כל בן-אדם יש לו נשמה לפי המקרא. ובעיקר, זה בחוגים של החסידים, מתייחסים למקור בספר תניא, (שהוא המקרא של החב"ד כן?) והמקור הוא בזהר, זה בהתחלת פרק שני של ספר תניא. והרב שמה אומר: "והנפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש"^[21].

זה מובן? אז, הנושא שמה זה שהנפש היא "חלק אלוק". זה נושא בפני עצמו, מה המובן "חלק" באינסופי? ומה מובן שלבריאה יש לה חלק מהבורא? כן? זה נושא אחר, אני לא רוצה להתייחס עכשיו לאותו נושא.

אבל מה אמר הרב "התניא"?

"והנפש השנית בישראל היא נפש אלוק ממעל ממש"

הכוונה – בישראל ולא באומות העולם. אז מה שצריך להבין זה ההבדל בין "הנפש הראשונה" ו"הנפש השנית". מה זה הנפש השנית? זה הנפש הייחודית של כל אחד ואחד כפרט, כיחיד. "הנפש הראשונה" זה "הנפש הבהמית" לפי ההגדרה – נפש של המין של הכלל. כל אדם - יש לו "נפש ראשונה" שהיא הנפש של מין האנושי.

ולמעלה מזה, בהגדרה של נפש (עוד לא הגענו לרוח, ולנשמה במובנים הקבליים, כן?) בהגדרה של הנפש - יש רמה יותר גבוהה שנקראת "נפש שנית". זה הצד הייחודי של אחד ואחד כאנוש ולא סתם כבן-אדם. תפסתם את ההבדל כן?

אז מה אומר הזהר? אה..התניא, והוא מתבסס על הזהר:

"הנפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל".

זה לא אומר שאין נפש שנית באומות העולם. אבל איננה חלק אלוק ממעל. זה ההבדל בין "אדם"-"האדם".

ולכן במושגים שלנו, המשמעות של אותה מילה שאני רוצה לבקר אותה, זה - שלא שלגויים אין נשמה, אלא שהנשמה שלהם אינה תחת ההשגחה הפרטית אלא ההשגחה הכללית. מובן?

וחכמיהם אומרים מעצמם את זה: שאין לאדם אלא השגחה כללית. זה מה שרמזתי מקודם. כי כדי להגיע לאותה רמה, של הניסיון, החוויה, של ההשגחה הפרטית, צריך להיכנס בגדר של "נפש אלוק ממעל". זהו. זה נקרא "נפש הגר" אצל הגויים. כן? זה מובן.

אז הסטטוס נאמר, המצב של אדם, הוא אחר לגמרי.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ ^[22]

זאת אומרת, קודם כל התורה מספרת מה שקרה בבריאת כל בעלי החיים בגדר מין, כל אחד למינו, למינה, ואח"כ בריאת האדם – כל אדם, הוא.. אם אפשר לומר את זה ככה, בלי בלבול מושגים: מין בפני עצמו. במושגים של התלמוד זה "עולם ומלואו". כל אדם הוא מין אנושי כולו. רק הוא עצמו. הוא וייחודו. תפסתם את ההבדל כן?

אצל בע"ח - זה המין שיש לו נשמה. ואותה נשמה של מין כולו, זה נקרא בלשון הקבלה: "חיות הקודש". וזה קדוש. חיות הקודש זה... למעלה..מלמעלה.. זה שייך לסתרי תורה כן? זה הנשמה של מין כולל. זה כמין מלאך למעלה מכמה מדרגות של מלאכים זה נקרא: מין חיות הקודש. כן? זה מובן. אבל אצל האדם כל אחד, בעיקרון, כל אחד - יש לו נשמה משלו. כל אחד הוא - כל האדם כולו. באיש אחד. זה מובן?

אבל זה כעיקרון. לאמתו של דבר צריך המון נפשות כדי לגלות שורש נשמה אחת. וזה סוד המניין, כן? צריך מנין כדי שנשמה אחת תהיה שורה. כל אחד יש לו רק ניצוץ של שורש אותה נשמה. תפסתם את זה? אתם רגילים למושג הזה.

חוץ מאלו שקוראים אותם, האלה שקוראים להם "היחידים". למשל "יחידי סגולה", זה ביטוי שאתם שמעתם כן? "יחידים". מה זאת אומרת "היחידים"? כל אחד יש לו יחידה אחת. נשמה ל-אחד, אז נקרא "יחיד". זה מובן ההבדל? אז יחיד יש לו נשמה משלו. מי שאינו בגדר יחיד, הוא בגדר רבים, כמו שאומרים בעוונות הרבים"... וצריך רבים כדי שיהיה יחס לשורש של נשמה אחת.

ולכן יש... טוב אני לא רוצה להרחיב את הדבור בזה, לכל כלל, לכל חברה, לכל סביבה - יש נשמה משלה. ולכל עם ישראל יש "נשמת עם ישראל" ויש לה הגדרה מיוחדת. לא מדברים על זה, לכן אני לא מדבר, כן? אבל אתם מבינים את הנושא: האדם הוא בגדר אחר לגמרי מהבהמה. הבהמה שייכת להשגחה כללית של מין. אדם – השגחה פרטית של כל אחד.

ולכן בפסוק שלנו נאמר: לא - "נעשה האדם" אלא – "נעשה אדם". זה מתקשר למה שלמדנו: "אתם קרואים אדם". אדם. בלי ה"א. זה מובן כן? טוב. אז זה השורש.

יש איזה רמז במדרש. דווקא בפרשת השבוע שעבר, בבראשית רבה על פרשת "תזריע"^[23]. שְ- "תוצא הארץ נפש חיה" - זה רמז לאדם הראשון. במחשבת הבורא, בפסוק כ"ד, זה היה: "תוצא הארץ נפש חיה" – דהיינו – האדם, "ובהמה ורמז וחיתו ארץ למינה" – סוג אחר. אבל מה קרה במעשה? "ויעש אלוהים את חיית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו" – מה חסר? נפש חיה. ולכן המדרש מסביר: "תוצא הארץ נפש חיה למינה" – זה רוחו של אדם הראשון. זה מחלוקת בין החכמים שמה, מי קדם למי, אם זה רוחו של אדם הראשון או רוחו של המשיח. אז רוחו של המשיח נרמז ב"ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". ופה הרמז של רוחו של אדם הראשון.

ואנחנו צריכים לחכות עד הפרק שני: "ויהי האדם לנפש חיה" – בריאה מיוחדת בשבילו. זה מובן, כן?

טוב. אז הנה ההגדרה של "מין". טוב ראינו פחות או יותר את עיקר אותה כוונה. אז נלמד בקצרה את המקור בגמרא על אותו העניין^[24].

"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב: (תהלים ק"ד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! עוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה."

טוב, אז נתחיל פה, באמצע של הקטע השני ואח"כ נחזור.

"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר"

הגמרא מספרת שהיו ליסטים, פורצים, בריונים, שהיו מטרידים את ר' מאיר. זה טיפוסי שהרבנים באותה תקופה, היו להם הרבה שונאים, כן? מתוך עמי הארץ.

אז:

"והוו קא מצערו ליה טובא"

היה לו הרבה צער מזה

"הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו"

היה מתפלל כנגדם

"כי היכי דלימותו"

היה מתפלל שימותו

"אמרה ליה ברוריא"

ברוריה - זה הייתה בתו או אשתו?

קהל: ...

מניטו: אשתו. אז ברוריה אמרה לר' מאיר:

"מאי דעתך?"

למה אתה מתפלל כדי שימותו? הבריונים, זה פה - הנושא של הברכה שלנו, כן? "ולמלשינים, ולמינים, ולזדים ולאויבים".

"משום דכתיב: (תהלים ק"ד) יתמו חטאים"

זה השאלה של ברוריה. מה אתה חושב? למה אתה חושב להתפלל שימותו. מכיוון שיש לך סמך בפסוק – "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפש את ה' הללוי-ה"? אתם זוכרים את הפסוק הזה?

"מי כתיב חוטאים?"

אז היא מסבירה לר' מאיר, כביכול, לא כתוב "חוטאים". זאת אומרת האנשים שחוטאים. אלא "חטאים". ואתם רואים בהוצאה, פה עם נקודות, אתם רואים שאין נקודה בטי"ת. ייתמו חטּאים במקרא – יש נקודה באות טי"ת, וחטאים עם דגש. זה כמו חוטאים. חטּאים. חטאים בלי דגש – זה החטא עצמו. לא החוטא. אתם מבינים את ההבדל? חטא – חטאים, בלי דגש. חטּאים זה כמו חוטאים. חטּאים, מי שחוטא.

ולכן החידוש של ברוריה – אל תקרא חטּאים עד דגש, אלא צריך לקרוא חטאים בלי דגש! מכיוון שלא כתוב חוטאים. אם הכוונה של המקרא היה "יתמו חוטאים", היה כתוב "יתמו חוטאים". מכיוון שכתוב: יתמו חטאים – אז הכוונה זה לחטא, לא לחוטא!

ולכן אני ממשיך בהסבר, זה צורה אחת של ההסבר, כן? מכיוון שכתוב עם דגש. ולכן ר' מאיר היה צודק. מכיוון שכתוב בדגש – הכוונה זה על החוטאים. טוב, אז נמשיך:

"עוד, שפיל לסיפיה דקרא"

תמשיך בסוף הפסוק. מה כתוב בסוף הפסוק? ורשעים עוד אינם. הכוונה של ברוריה היא ככה, על אותו פסוק: אם אין חְטא – אין רַשָע. אז תתפלל שלא יהיה חטא – אז לא יהיה רַשָע.

"יתמו חטאים", החַטָאוֹת, כן? ואז – "ורשעים עוד אינם". כי הקושי בפסוק זה המילה "עוד". אתם רואים לפי הפשט: למה אני צריך "עוד"? יתמו חטאים מן הארץ ורשעים אינם. מה זה "עוד"? אז הכוונה של ברוריה, החידוש הוא: אם יתמו חטאים – אם אין חטא, אז אין עוד רשעים. אז אתה לא צריך להתפלל שרשעים ימותו, אלא שיחזרו בתשובה. תפסתם?

ייתכן, פה נלמד, אולי זה דיוק, אבל לפי דעתי זה בתוך הפשט: שתשובה זה כמו מיתה. צריך לעבור דרך חבלי מיתה כדי לחזור בתשובה. מי שחזר פעם בתשובה יודע את זה כן? נכון? טוב.. זאת אומרת, לא צריך להתפלל שימותו אלא שיחזרו בתשובה. וזה אותו דבר...

"כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה"

שיחזרו בתשובה

" - ורשעים עוד אינם"

ולא יהיו רשעים

"בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה"

הוא התפלל עליהם שיחזרו בתשובה - וחזרו בתשובה. זה מובן? טוב.

אז זה הכוונה של הברכה שלנו. וכל המפרשים מדגישים את זה: הכוונה - שלא ימותו, "מהרה יכרתו" וכן הלאה, אלא שמעשיהם יסתלקו. תפסתם את העניין כן?

כי אין כוונה של מיתה פה: "תמגר, ותכלם, תשפילם, תכניעם, תעקר, ברוך אתה ה' שובר אויבים ומכניע זדים". ההכנעה זה התשובה. זה מה שרציתי...

יתמו חטאים

אז לפני שנגמור, אני רוצה להזכיר לכם איזה חידוש שלמדנו פעם אולי. על אותו פסוק – יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. דווקא זה הפסוק שהגמרא מביאה כדי להסביר למה יש תשע-עשרה ברכות ולא שמונה-עשרה. אתם זוכרים את זה? ואותה ברכה, הנוספת, שמונה-עשרה - תשע-עשרה - זה "ברכת המינים".

אתם תפסתם את הקשר בין שני הנושאים? הגמרא מתחילה ככה^[25]. אני אקרא את זה מההתחלה ותראו את הקשר. למדנו את זה מקודם אני לא זוכר אם אותו דיוק למדנו. על "יהיו לרצון אמרי פי" – היה אפשר לומר את הפסוק הזה בהתחלת הברכה ובסוף הברכה. הגמרא שואלת למה גומרים את התפילה ב"יהיו לרצו אמרי פי"?

"אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות - לפיכך תקינו רבנן לאחר י"ח ברכות"

זה מובן? מכיוון שאנחנו מוצאים שאותו פסוק "יהיו לרצון אמרי פי" זה בסוף הפרק הי"ח של ספר תהילים, מזה אנחנו לומדים שני דברים: שצריך י"ח ברכות עד גמר התפילה, ושבגמר התפילה אומרים "יהיו לרצון אמר פי". כל מה שאני אמרתי שזה יתקבל, "יהיו לרצון אמר פי".

הגמרא שאלה: היה אפשר להתחיל את התפילה ב"תפילה אריכתא" – שמה שאני עתיד לומר שזה - יתקבל. "יהיו לרצון אמרי פי" – העתידים להיאמר. תפסתם את השאלה של הגמרא.

אז התשובה של הגמרא: מכיוון הפסוק הזה נמצא אחרי י"ח תהילים. אז הגמרא שואלת:

"הני י"ח [פרשיות] - י"ט הויין!?"      

איך אתה יכול לומר י"ח, אנחנו רואים בספר תהילים שזה י"ט פרקים.

התשובה של הגמרא:

"'אשרי האיש' ו'למה רגשו גוים' [תהלים פרק א ופרק ב] - חדא פרשה היא,"

למדנו את זה כבר כן?

זאת אומרת – שני הפרקים הראשונים של ספר תהילים היו מלכתחילה רק פרק אחד. ותראו אח"כ איך הגמרא מסבירה את זה. מכיוון שהתרבו המינים - חילקו את שני הקטעים של אותו פרק ל-2 פרקים.

למה? מכיוון שהחלק הראשון של הפרק הראשון של תהילים, החלק הראשון של אותו פרק – דהיינו הפרק הראשון, מדבר על היחס בין אדם למקום. החלק השני - על היחס בין אדם למשיח. מכיוון שהמינים באו וטענו שהמשיח והקב"ה זה היינו-הך - אז חילקו את שניהם.

ולכן אתם רואים שהנושא הזה של י"ח – י"ט קשור לעניין של המינים. ודווקא הדרשה של הגמרא, על הכוונה של ברכת המינים - שהכוונה היא על מעשיהם, ולא על החוטאים אלא החטאים, כן? קשורה דווקא לאותו פסוק, ונראה מיד.

"דאמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: ק"ג פרשיות אמר דוד, ולא אמר 'הללויה' עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר (תהלים קד לה) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה"

זה למדנו. דוד המלך לא היה יכול למר את המילה "הללוי-ה", את ההלל של הבורא, כל עוד שבעולם יש רע. זה תרתי דסטרי. אי אפשר לומר את ההלל האמיתי של בורא עולם כל עוד שיש רע בעולם. ולכן רק, עד שראה במפלתם של רשעים - לא אמר "הללוי-ה". בנבואה שלו ראה כל התקופות של תהליך התפתחות העולם, עד שראה את המצב הזה שמתאר את הפסוק: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד כן? זה מובן.

וזה קשור לנושא שלנו. תמשיכו:

"הני ק"ג - ק"ד הויין!?"

פה השורש של השאלה. למדנו את השאלה מקודם: י"ח – י"ט. אבל השורש של השאלה זה מימרא אחרת. של 103 – 104. על הפסוק של הללוי-ה, של "יתמו חטאים".

"אלא שמע מינה 'אשרי האיש' ו'למה רגשו גוים'"

את שני הפרקים הראשונים של ספר תהילים,

"חדא פרשה היא"

זה אותה פרשה

"דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: כל פרשה שהיתה חביבה על דוד - פתח בה ב'אשרי' וסיים בה ב'אשרי'; פתח ב'אשרי'"

וזה הפסוק הראשון של הפרק הראשון

"דכתיב (תהלים א א) אשרי האיש [אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך רשעים לא עמד ובמושב לצים לא ישב], וסיים ב'אשרי' דכתיב (תהלים ב יב) [נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו] אשרי כל חוסי בו."

וזה הפסוק האחרון של הפרק השני. ולכן מלכתחילה היו רק פרק אחד.

אז אנחנו לומדים שכל העניין של י"ח-י"ט, בהקשר לְמה? דווקא לאותו פסוק של "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" – שזה מפלתם של המלשינים, של המינים, של האויבים, של הרשעים. והדרשה של ברוריה - כי הכוונה זה למעשיהם ולא לנפשותיהם. כן?

טוב זה נושא לא קל. איך אפשר כשיש מולי איזה מין רַשָע בהתנהגותו, איך אפשר לשנוא את המעשים ולא את הבריון עצמו? כן? זה קשה מאד!

אז לפי דעתי, וזה לא בדיחה: אני חושב שחלק מהעם שונא את המעשים של הבריונים האלו, וחלק מהעם אוהב את הנפשות. תקראו בעיתונות ותראו... טוב זה מובן? לא רמזתי לאף...

אז זה מה שרציתי לדייק. שדווקא זה קשור לעניין של המינים. למה חילקו את הפרק הראשון של תהילים, כדי שיהיו עכשיו שני פרקים? דווקא בקשר לאותם מינים שהתחילו - והכוונה פה זה לנצרות, שהתחילו... ולאו דווקא לנצרות, אלא כמה כתות שהיו, שראו את הקשר בין המשיח והקב"ה – זה שורש המינות. תפסתם את זה?

למדנו את זה בצורה פשוטה מאד: לפי המסורת שלנו, יש מצוות שבין אדם למקום. זה הדת. זה כל המצוות שייכות למימד הדתי של התורה. מצוות בין אדם למקום.

מצוות בין אדם לחברו – זה המוסר.

מצוות בין אדם לעצמו – זה דם כל מה ששייך למשיחיות. בין אדם לעצמו – הרוחניות של האדם, "עצם" האדם (זה האדם האמיתי), זה עצם האדם שבכל אחד ואחד, דרך התולדות - זה היחס למשיח.

זה המבנה של התורה לפי היהדות.

באו המינים, ואמרו: שהמשיח והאל - זה אותו דבר. ולכן באווירה של אותה הגדרה מבינים רק – "בין אדם למקום"-"בין אדם לחברו", ושוכחים "בין אדם לעצמו".

אני רוצה לחזור על ההגדרה שבין אדם לעצמו לפי הפשט. בין אדם ל-עצם האדם אשר בו. זה מובן? מהו עצם אדם? "זאת הפעם – עצם מעצמי"^[26]. טוב זה כל העניין של גילוי עריות: כל המצוות השייכות לעניין של גילוי עריות – זה במישור המשיחי.

אתם רואים את הקשר בין מה שאומרים הגויים על הדמות שלהם כן? זה גילוי עריות מובהק. כן? זה מובן... זה הטומאה הכי... טוב. זה אותו... זה אותו... מישור.

אז שוב. דווקא, עוד דיוק על הפסוק של יתמו חטאים – עכשיו זה ברור. אתם רואים למה בגמרא שני העניינים הם קשורים אחד בשני. הכל ברור? אפשר להמשיך:

אז עוד דיוק על הפשט על הפסוק. "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד – אינם". לפי הפשט שלנו - אין עוד רשעים כשיתמו חטאים. ולכן לא צריך להתפלל על מיתת הרשעים אלא על הפסק החטאים ואז לא יהיו רשעים.

ופה זה נושא תיאולוגי עמוק מאד: מה קדם למה? החטא הופך את האדם לרשע? או מכיוון שהאדם הוא רשע – יש לו חטאים? זה נושא לא קל, כן? טוב זה דעת ברוריה.

ויש בגמרא, על העניין של התשובה דווקא^[27]:

אחטא ואשוב

"האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה"

הפשט זה - מי שאומר: מכיוון שידוע שיש יום הכיפורים, שיש עשרת ימי תשובה – "טוב אז אני לא יכול שלא לחטוא. אז אחטא, אבל אני יודע שאפשר לשוב בתשובה, אחטא ואשוב" – "אין מספיקין בידו לעשות תשובה". זוכרים את המימרא ההיא? טוב, מה משמעות הפשט? שקשה מאד לחזור בתשובה, אם אין עזרה, סיוע מלמעלה, סיעתא דשמיא, זה קשה מאד לחזור בתשובה, יש סיבות לזה, זה נושא בפני עצמו. ולכן יש הדו-שיח בין ישראל לקב"ה: שובו אלי ואשובה אליכם, השיבנו אליך. הקב"ה אומר לישראל: "שובו אלי", וישראל אומר לקב"ה: "השיבנו אליך"^[28].

ו... טוב. זה נושא חשוב, אנחנו לומדים את זה בימים נוראים. בהלכות ספרי המוסר, ובפרט בהלכות התשובה של הרמב"ם, זה ברור: שהבחירה לחזור בתשובה היא בידי האדם, אבל - זה לא קל.

אבל השאלה על המקור בגמרא זה: למה אמרו את זה שני פעמים, "אחטא ואשוב אחטא ואשוב". מי יכול להסביר את זה? היה מספיק לומר: האומר אחטא ואשוב אין מספקין בידו לחזור בתשובה. למה אני צריך: האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, פעמיים אומר את זה. מי יכו להסביר את זה? לא למדנו את זה פעם?

קהל: אולי הוא אומר ש- אחטא ואשוב לאחור.

מניטו: לא. זה לא השאלה שלי. אח"כ נגיע לזה. השאלה שלי היא קצת אחרת. למה צריך שני פעמים. "אחטא ואשוב", במובן של הפשט, "אשוב" – זה אשוב בתשובה. זה לא אשוב לחטוא, כן? ואח"כ אפשר להגיע לזה. אבל... תפסתם את השאלה?

מה הקושי של התשובה?

קהל: זה לחזור על אותו...

מניטו: על אותו חטא? זהו. זאת אומרת ההרגל לחטא מונע את התשובה. יש ביטוי במוסף של ראש השנה: כי ההרגל נעשה טבע. ולכן, דווקא הכפל, כפי שאמרתם, של אותה התנהגות – מביא הקושי לשבור את אותו הרגל, וזה הקושי לחזור בתשובה כשיש... כשחוזר, כששב, על מעשיו הרעים.

זה המושג "משובה", "להיות שובב", "משובה"^[29] זה ההיפך של "תשובה".

אז פה אנחנו מגיעים לדיוק שלך. האומר: "אחטא ואשוב" - לא רק שאני חטאתי, אבל אשוב לחטוא, הוא – אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אבל איזה מין חוצפה זה מי שאומר ככה: אחטא ואשוב לחטוא? ממי למדנו את זה?

קהל: פרעה

מניטו: טוב, יש איזה קשר, אבל...

קהל: ...שכל המצרים טבעו?

מניטו: זה, זה מסביר למה התשובה שלו לא נתקב... לא. הבחירה שלו נלקחה ממנו. זה נושא קשור אבל זה לא אותו נושא. אבל זה מאדם הראשון: "אכלתי ואוכל". זוכרים את זה. טוב.

אז לכן... אני פעם ראיתי את זה בפסוק עצמו. זה נקרא: "רשע עוד". "ורשעים עוד". זה מין התנהגות להיות רשע עוד. לא מספיק פעם אחת, אלא גם עוד. אז: "רשעים עוד – אינם". אותם הרשעים שהם בחינת "רשעים עוד" – אינם. זה, זה מובן?

בסדר. אז רציתי רק להודיע שבליל יום העצמאות, ערב יום העצמאות, יש תפילה ב"מעיינות" כבכל שנה, ב7 נתפלל מנחה, מיד אחר כך תפילת יום העצמאות. מכיוון שייתכן מאד שאני אצהיר את זה שמה לכל הקהל, שזה השנה האחרונה של המוסד, אז מי שרוצה להתפלל תפילת יום העצמאות עוד השנה, שיבוא למעיינות.

^[1] מעניין מאד. בתלמוד הבבלי הרשמי שמצאתי מתוארת הברכה כ"ברכת המינים". לעומת זאת, אצל הראשונים ומפרשי הגמרא שעיינתי (חידושי הגרי"ז סימן ריז, רא"ש בפירושו על ברכות פרק ד סימן יג, פני יהושע מסכת ברכות דף כח עמוד ב ד"ה שם א"ל ר"ג, דברי דוד מסכת ברכות דף לד עמוד א, פרחי כהונה מסכת ברכות דף כט עמוד א ד"ה בגמ' ההוא רשע, קבוצת הפירושים בדף על הדף של הרב מנדלבוים ברכות דף כח עמוד א, דברי ירמיהו הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה א', שו"ת הרב"ז, מעשה רוקח ועוד ועוד) והנה, שם הברכה אכן מתוארת כ"ברכת הצדוקים". אין לי הסבר לכך.

^[2] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד ב

הני תמני סרי, תשסרי הוויין! אמר רבי לוי: ברכת המינים ביבנה תקנוה. כנגד מי תקנוה? אמר רבי לוי: לרבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמני - כנגד (תהלים כ"ט) אל הכבוד הרעים, לרב יוסף - כנגד אחד שבקריאת שמע; לרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי - כנגד חוליא קטנה שבשדרה. תנו רבנן: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה, לשנה אחרת שכחה.

^[3] [הכוונה כנראה מרחק פיזי]

^[4] הרב קרא את המילה בפתח. כנראה הרב התכוון ללשון כפייה בשווא: לִכפות

^[5] [? נעקרו? נחקרו? 34:28]

^[6] ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא פד

וינוסו משנאיך, וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כאלו שונא את מי שאמר והיה העולם כיוצא בו אתה אומר וברוב גאונך תהרוס קמיך (שמות טו ז) וכי יש קמים לפני מי שאמר והיה העולם אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל כאלו קם על המקום...

^[7] מדרש תנחומא פרשת מטות או פנחס

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טו

וכן רש"י על שמות פרק טו פסוק ז ד"ה תהרס

^[8] תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד א

קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא': (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קיד עמוד ב

דתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר (יחזקאל לד) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם - אתם קרויין אדם, ואין נכרים קרויין אדם.

^[9] לא הובן לי - איך אדם הראשון יכול להיות בן-אדם? אולי קשור לענייני חכמת הנסתר

^[10] [?] נשמע גם כמו "איכות"

^[11] שוב – נשמע כמו "איכותי"

^[12] משנה מסכת סנהדרין פרק י

[א] כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר (ישעיה ס') ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר

^[13] [נדמה לי הכוונה לפסוק של תהילים משיר של יום רביעי. פרק צד ט]:

^[14] " [כפרת עוונות. לצערנו לא הספיק להגיע לשם]

^[15] [יש הרבה מקורות שמדברים על משהו דומה. אבל על "אש" ספציפית, זכור לי שהרב אמר באחד השיעורים בתפילה של הימים הנוראים. כדברי הרב לא מצאתי עדיין. הנה המקור על הסיפור של אביי במסכת סוכה]:

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נב עמוד א

דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא: נקדים וניזיל באורחא. אמר: איזיל אפרשינהו מאיסורא. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא. כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי: אורחין רחיקא וצוותין בסימא. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה - לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה. אזל, תלא נפשיה בעיבורא דדשא, ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.

(אביי שמע איש אחד שאמר לאשה אחת: נקדים ונלך בדרך אמר אביי אלך ואפריש אותם מאיסור. הלך אחריהם שלוש פרסאות באגם [ולא חטאו]. כאשר נפרדו, שמע שאמרו, הדרך הייתה רחוקה והליכתנו המשותפת הייתה נעימה. אילו אני הייתי במצב דומה, לא הייתי מסוגל להתאפק. הלך, נשען על בריח הדלת והיה מצטער. בא אותו סבא ושנה לו: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו)

אמר רבי יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר, 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו'. ואלמלא הקב"ה שעוזר לו - אינו יכול לו, שנאמר, 'ה' לא יעזבנו בידו'...

^[16] [אחד הרבנים אמר לי שהמקור הוא בליקטוי מוהר"ן חלק ב' תורה ראשונה. אך לא מצאתי עדיין. מביא מקורות מהגמרא]:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פא עמוד א

אמר אבין: סקבא דשתא - ריגלא. הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו, בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא, דלייא לחודיה. סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, רמא קלא: נורא בי עמרם! אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן! אמר להו: מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין, ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי. אשבעיה דינפק מיניה, נפק מיניה כי עמודא דנורא, אמר ליה: חזי, דאת נורא ואנא בישרא, ואנא עדיפנא מינך.

(אמר אבין: חבורת השנה – הרגל (כיוון שאוכלים ושותים ובטלים ממלאכה, באים לידי הרגל עבירה). שבויות המלחמה שהובאו לנהרדעא הועלו לביתו של רב עמרם חסידא והסירו את הסולם שהוביל מלפניהן [הן שהו בעליה]. כאשר חלפה אחת מהן נפל אור בבית מפניה [מתוך יופיה] לקח רב עמרם את הסולם שלא היו יכולים להרימו אפילו עשרה אנשים והרימו לבדו והחל לעלות. כשהגיע לחצי הסולם פישק רגליו והרים קולו: "אש בבית עמרם". באו חכמים ואמרו לו ביישתנו, אמר להם מוטב לכם להתבייש מעמרם בעולם הזה ולא תתביישו ממנו בעולם הבא. הפירוש של עמוד האש לא מובן לי.)

[ועוד:]

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מד עמוד א

א"ר נתן: אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה, צא ולמד ממצות ציצית; מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר ליך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס, נכנס. הציעה לו ז' מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו ע"ג קרקע, ואף היא נשמטה וישבה ע"ג קרקע. אמרה לו: גפה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה (במדבר ט"ו) אני ה' אלהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת, אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים? הוציאה כתב מידה ונתנה לו, אמר לה: לכי זכי במקחך, אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה...

^[17] [?קהל]

^[18] משנה מסכת אבות פרק ג משנה ט

רבי חנינא בן דוסא ... הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:

^[19] [מקור. לא מצאתי],

^[20] [שוב נשמע כמו איכות]

^[21] תניא ליקוטי אמרים פרק ב

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח:

^[22] בראשית פרק א פסוק כו

^[23] ויקרא רבה (וילנא) פרשת תזריע פרשה יד

אמר רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו מלא כל העולם כולו בראו מן המזרח למערב מנין שנאמר אחור וקדם צרתני מן הצפון לדרום מנין שנאמר (דברים ד) ולמקצה השמים ועד קצה השמים ומנין כחללו של עולם שנאמר ותשת עלי כפכה, אר"א אחור זה יום ראשון וקדם זה יום האחרון על דעתיה דר"א דכתיב (בראשית א) תוצא הארץ נפש חיה למינה נפש חיה זו רוחו של אדה"ר אמר ר"ל אחור זה יום האחרון וקדם זה יום הראשון על דעתיה דר"ל דכתיב (שם /בראשית א'/) ורוח אלהים מרחפת על פני המים זה רוחו של מלך המשיח אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לאו אומרי' לו יתוש קדמך שלשול קדמך אמר רבי ישמעאל ברבי תנחום אחור לכל המעשים וקדם לכל העונשין ר' יוחנן אומר אף קילוסו לא בא אלא באחרונה שנא' (תהלים קמח) החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף ואח"כ מלכי ארץ וכל לאומים א"ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף הה"ד זאת תורת הבהמה ואח"כ אשה כי תזריע.

^[24] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י עמוד א

^[25] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב

"מכדי, האי יהיו לרצון אמרי פי - משמע לבסוף ומשמע מעיקרא - דבעינא למימר. מאי טעמא תקנוהו רבנן לאחר שמונה - עשרה ברכות? לימרו מעיקרא! - אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר שמונה - עשרה פרשיות, לפיכך תקינו רבנן לאחר שמונה - עשרה ברכות. הני שמונה - עשרה, תשע - עשרה הוין! - אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא. דאמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: (תהלים ק"ד) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. הני מאה ושלש, מאה וארבע הויין! אלא שמע מינה: אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשה היא. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן"

^[26] בראשית ב כג

^[27] תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב

האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אחטא ויום הכפורים מכפר - אין יום הכפורים מכפר. עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו.

^[28] איכה רבה (בובר) פרשה ה

[כא] השיבנו ה' אליך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא השיבנו ה' אליך, אמר להם הקדוש ברוך הוא שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג ז), אמרה לפניו רבש"ע, שלנו היא, שלך היא, שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו (תהלים פה ה).

^[29] [אולי קשור לימי השוב"בים? ואולי גם מלשון שבי]

תמלול, כותרות, ומקורות: איתי קולין

 itaykln@gmail.com

בברכה הקודמת התחלנו בברכה הראשונה של הברכות האמצעיות, של הבקשות. אתם שומעים מספיק? ככה? זה פועל? תודה.

אז נמשיך בברכה השניה, "השיבנו", אבל לפני זה, אם נשארו שאלות, אני לא זוכר? על הברכה הקודמת, של מחיה המתים? הכל זה היה ברור? "ונאמן אתה".

טוב, אז אני רוצה להקדים הקדמה קצרה על החלוקה של הברכות האמצעיות, ואחר כך בסוף הלימוד של כל הברכות, נראה תמונה יותר ברורה, יותר מדויקת.

יש כמה הקבלות שנתנו המפרשים, כי: כל שבט ושבט מעם ישראל יש לו סגולה מיוחדת לברכה מיוחדת. לכן יש חלוקה של האמצעיות. והם שתים-עשרה שהם שלוש-עשרה כמניין שבטי ישראל, והחלוקה היא לפי המחנה במדבר. מחנה ישראל במדבר. ארבע פעמים שלושה. ולכן יש לנו מבנה דומה בכל הרבדים האלו, ואני רוצה בקצרה להסביר היום את הקשר בין שלוש-הברכות הראשונות של האמצעיות: "חונן לאדם דעת", "הרוצה בתשובה", ו"המרבה לסלוח". זאת אומרת: הבקשה של הדעה, של החכמה נאמר, ושל האפשרות לדעת את ה'. והאפשרות לדעת בדרך כלל, זה סגולה של האדם, "אתה חונן לאדם דעת", אבל יש בקשה מיוחדת, וזה ראינו בשיעור הקודם, אנחנו מבקשים: "וחננו מאיתך חכמה בינה ודעת". זה קשור לפסוק שאומר "דע את אלוקי אביך". נמשיך קצת בנושא הזה גם בברכה הבאה, אבל מה שצריך להבין שזה אותה בקשה של הכישרון לדעת ויש בקשה מדויקת של "דע את אלוקי אביך", דע את ה', "וחננו מאיתך חכמה בינה ודעת" כפי שלמדנו בשיעור הקודם. ואחר כך - התשובה, "חנון המרבה לסלוח", שמתחיל כבר ב"השיבנו אבינו לתורתך".

ולכן צריך להבחין בין הבקשה של הדעת, והבקשה של דעת התורה, וגם פה: השיבנו אבינו לתורתך - התורה שלך. ונראה מה משמעות הדיוק הזה.

ואחר כך הברכה השלישית: הסליחה. יש גם הבקשה של הסליחה והמחילה, אבל בחתימה זה: "חנון המרבה לסלוח".

אני זוכר, למדנו כבר בהקדמות של השנה על הנושא של השמונה עשרה, את הקשר של הברכות האלו, אבל רק בקצרה אני רוצה להזכיר את זה: שעיקר הבקשה זה הדעת. כי אדם בלי דעת - אינו אדם. וזה קשור ל..לפי ההגדרה של אתה חונן לאדם דעת, זה הסגולה של האדם בתור בעל כל הבריות, בעיקר בתור בע"ח. ונראה אח"כ יותר בפירוט, שכל השאלות הבקשות האחרות הם מימדים פנימיים של אותה בקשה שהיא הבקשה של הדעת. מכיוון שאנחנו צריכים דעת, אז אנחנו צריכים גם כן את שאר הברכות. ובפרט, מיד - תשובה, סליחה.

...[אם אין] דעה - החטאים אינם חטאים. זה הכלל התלמודי של... יש מקור פשוט, ידוע. "הכל חייבין חוץ מחרש שוטה וקטן". והפירוש בא מיד: "דלאו בר דעה הוא^[1]"

כל מי שאינו בר-דעת אינו מחויב לפי התורה.

אז, אם חזרתי להיות בר-דעה אז החטאים הם חטאים. כל עוד שלא הייתי בהגדרה של דעת - אין מקום לדבר על תורה, חטא, עוון, עונש, שכר. זה שייך למי שהוא בר-דעה. אז אם כבר קיבלנו את הדעת - אז צריך מיד את הצורך של התשובה. מכיוון שאז - החטא זה דבר חמור. בלי דעת, זה לא חטא. זה משהו מחוץ ל... להגדרה. זה מובן?

ואם התשובה שלי התקבלה, אז אני צריך ל... התשובה על החטאים, והתשובה על החטאים באה אחרי דעת, ההתנהגות. אז אני צריך גם כן, אחרי התשובה, מחילה וסליחה מכיוון שזה לא אותו דבר. כפי שנראה בפרטים. התשובה מחזיר אותי תחת עול מלכות שמיים. אז דווקא מכיוון שחזרתי תחת עול מלכות שמיים, בבחינת צדיק (בעל תשובה, צדיק אלו מושגים שונים ע"פ ההלכה אבל זה אותו דבר, אני חושב שההגדרה האמיתית של צדיק זה בעל תשובה אמיתי. ובעל תשובה אמיתי הוא צדיק. זה נושא לגופו אבל זה ברור).

אז אם כבר חזרנו להיות בבחינת צדיק, אז דווקא החטא הוא חטא. מכיוון שאין מושג חטא אלא בהקשר לצדיק. יש פסוק שאומר "כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"^[2] החטא יש לו משמעות של חטא רק לגבי נפש הצדיק. כי לגבי נפש הלא-צדיק נאמר, ההתרגלות עשתה שזה לא חטא. זה הרגל. טבע שני, כפי שאומרים הסופרים.

אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא

וזה, דרך אגב, מכיוון שבא הפסוק הזה, אני רוצה להסביר קצת את הפשט שלו. זה לא אומר שהצדיק מוכרח לחטוא. זה פשט מוטעה. אנו מבינים כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והמשמעות זה - "אין צדיק בארץ אשר לא חוטא". זה מוזר. הפשט האמיתי הוא קצת אחר. "אין צדיק בארץ", מכיוון ש-למה אנחנו צריכים אותה הגדרה של יעשה טוב ולא יחטא? כשעושה טוב - חוטא. הכוונה שלו זה לא לחטוא. לעשות טוב. וכל עוד שלא עושה את הטוב המוחלט - יש חטאים. זה מובן? זה למפרע. זה בדיעבד. הכוונה של הצדיק היא כוונה של צדיק - לעשות טוב. אבל זה דווקא עשיית הטוב היא שמביאה חטאים. ולכן אין חטאים - רק של צדיק. אצל רשע זה מאורע אחר. זה משהו אחר לגמרי. הוא מחוץ לעניין. "ודרך רשעים תאבד"^[3]. זה משהו אחר לגמרי.

אבל חטא אמיתי זה חטא של צדיק. חטא במובן האמיתי של המילה זה חטא של צדיק. רק צדיקים חוטאים... טוב. זה כפרה לאדם הראשון, כן? הוא היה צדיק גדול. מה, מה אתם רוצים...?

קהל: האם זה קצת לפי המשמעות של הביטוי – "מחטיא למטרה". וכל זמן שהוא לא עשה טוב. בכלל, אז החטיא למטרה...

מניטו: טוב טוב. זה נכון. זה ההבדל בין חטא לעוון. זאת אומרת - הכוונה של החוטא הייתה לא להחטיא את המטרה אלא להגיע אל המטרה. אבל קרה משהו והחטא היה מחוץ. טוב, ייתכן שיש קשר במילים. אבל זה לא מישהו אחר שהחטיא. הוא החטיא. ולכן יש איזה פגם באיזושהי מדרגה של נפשו. ולכן, צריך לשלם את החטאים. אבל חטא... הייתי נוטה לומר שכל חטא זה בשגגה. אבל יש מדרגות בשגגות. ולכן כשיש תשובה אפילו השגגות האלו הן כזכויות. ויש עוד מדרגות. כשיש תשובה שלמה, אפילו עוונות הם זכויות. הזדונות. זה ידוע, כן? אז זה הולך לפי מה שאתה אמרת.

ואת זה נראה אח"כ: "סלח לנו אבינו כי חטאנו". ויש בזה איזה עומק: "סלח לנו אבינו - כי רק חטאנו". לא עשינו יותר מחטאים. אז סלח לנו. תפסתם את הרמז כן? כי אם לא כן זה חוצפה. סלח לנו כי חטאנו? אתם מבינים? מה רצית לשאול?

צדיק גמור

קהל: החיסרון של הצדיק זה בגלל שהוא בארץ?

מניטו: החיסרון של...?

קהל: החיסרון של הצדיק - זה בגלל שהוא בארץ?

מניטו: המהר"ל מסביר ש-בגלל שהוא בעל גוף. זה אותה משמעות. זה בעל חומר כן? אבל יש מדרגה של צדיק שאפילו הוא בעל חומר, בעל גוף - והוא נקרא "צדיק גמור". אבל זה נדיר מאד. מי שלמד את ספר התניא, הוא מכיר את הנושא: רוב הצדיקים, הרוב המכריע - הם בינוניים. ונקראים בינוניים. צדיק גמור זה מי שכבר הרג לגמרי, "הרג" - אומר התניא, הרג, את החומריות של החומר. ואע"כ הוא על גוף, בעל חומר. אבל החומר אצלו - זה כבר נשמה. במושגים של הקבלה זה העולמות שהכלי עצמו הוא אור. זה מובן כן... אבל צדיק? איפה...

ולכן פשט הכתוב: אשר יעשה טוב ולא יחטא. כי אם לא כן זה גאווה. וזה קשור למה שרמזנו. שהצדיק האמיתי הוא בעל תשובה תמידי. על אותם החטאים, בפשט שראינו, שגגה שהיא... שגגה. פשוטו כמשמעו. ושבא מהחומריות שבחומריות שלו. זה חטאים שלא עשה. אע"פ שהכתוב אומר: "אשר יעשה טוב ולא יחטא"^[4].

"יחטא". לא עשה חטא.

איוב

אבל החטא בא מעצמו כל עוד, וזה לפי דעתי הנושא של ספר איוב, כל עוד לא הגיע למדרגה הרצויה. אז בכל מדרגה שהוא נמצא - הוא צדיק. וכך מעיד הכתוב על איוב - "סור מרע" כן?

אבל בכל זאת, הייסורים שלו קשורים לְמה? אני לא רוצה להיכנס בתוך הפרובלמטיקה של ספר איוב, רק כדאי לעיין ב"מורה", לפי עניות דתי, נאמר, זכרוני – זה ב"מורה" , שיש ההסבר הכי ברור של הספר איוב, כן? שמה שלושה פרקים וזה גדוש מגילוי משמעות.

ושמה, ודווקא זה קשור קצת למה שאנחנו אומרים: הרמב"ם מסביר שהפסוק העיד ש... היה צדיק, "סור מרע", אבל לא אמר שהיה תלמיד חכם. וזה המפתח של הייסורין שלו. אם היה, אולי, אפשר לומר את זה ככה: אם היה גם תלמיד חכם - הדעת, של הברכה הראשונה - אז היה מגלה את הפגמים שהיה צריך לתקן^[5].

אבל זה לא פגמים לפי המעשים - לא עשה רע, לא עשה חטא. חטא, אבל לא עשה. אז במה חטא?

וההבדל פה, קיבלנו מתורת הרב, הרב קוק, בא מכתבי הראי"ה, בא מהרב צבי-יהודה ז"ל, שיש הבדל בין הזכות והחטא לפי המעשים. בנושא שלנו - לא היה שום מעשה רע, והזכות והחטא לפי הזהות של הנפש, לפי... הנפש שלו. מדרגות. להיות צדיק במדרגה נמוכה זה חטא כלפי מדרגה יותר גבוהה. אע"פ שלא היה שום מעשה רע. ולכן הייסורים באים, ולא מבינים למה. מכיוון שלא היה שום חטא! אז למה באים הייסורים? זה אפשרות אחת להסביר את הדרמה של איוב, לפי הרמב"ם, כן? זה מובן מה שאני אומר? ולכן אני חוזר על אותה...

וזה מסביר גם כן מה שאומרת הגמרא על איוב. אתם יודעים את כל המחלוקת שיש בין המפרשים - אם איוב היה ונברא, ואם איוב לא היה ולא נברא, אלא משל הוא, כן? אתם יודעים את זה. אבל אותה מחלוקת היא בגמרא. לא בביקורת המקרא, כן? היא בגמרא^[6].

אז שוב, זה עוד קשור למה שהתחלנו: אותם המושגים - אצל החכמים, התלמידי חכמים, יש להם משמעות אחרת אצל ביקורי^[7] המקרא. זה מובן? כן?

ואני שמעתי בתלמוד תורה, כשהייתי לומד אצל האבא שלי ז"ל, שהיה קורא ככה: איוב לא היה ולא נברא אלא למשל. זאת אומרת - היה ונברא, אבל למשל. תפסתם? זה דרש. זה לא הפשט של ה...

אבל זה אולי זה יותר מדרש, מי יודע? כן. וזה מסביר הרבה דברים. ודווקא, הגמרא מסבירה שאיוב היה בימי אברהם אבינו. שהוא היה בן יוצאי מצרים. שהוא היה... בכל תקופה שיוצאים מתקופה תרבותית, היסטורית, נבואית, מסויימת, ונכנסים לתקופה שבאה אח"כת ומכיוון שלא יכול להתאים את עצמו, את נפשו, לתקופה הבאה, נשאר צדיק - אבל מבחינה אנכרוניסטית. מתחיל לקבל ייסורים ולא מבין למה. מכיוון שהוא מרגיש בסתירה, באי צדק. אין לו שום מעשה רע! הוא שומר מצוות כדין וכדת. ואין לו אושר.

שמעתי פעם, בסאונדרינר^[8], שרצה הקבלה, אני משתמש בזה בצורה אחרת, אבל הוא רצה הקבלה בין הפסוק הראשון של ספר תהילים: "אשרי האיש" והפסוק הראשון של ספר איוב: "איש היה". אתם רואים את הסתירה? איש היה - בלי אושר. "אשרי האיש", ו"איש היה" שסובל את כל הייסורים של איוב.

איוב בראי תקופתנו

ולכן זה ההסבר, וזה מאיר את המצב הנוכחי, גם כן, בהיסטוריה שלנו: זה ברור שיצאנו מתקופה מיוחדת של היסטוריית עם ישראל, ונכנסנו בתקופה של אתחלתא-דגאולתא, של התחלה של משהו. שברור למאמינים - זה התחלה של ימות המשיח. טוב. אז יש הרבה צדיקים, שנשארים קשורים, להגדרת הערכים, - אני לא אומר ערכים, זה אותם הערכים - אבל להגדרת הערכים של דור קודם. לא של דור קודם, של פרהיסטוריה קודמת. ולכן, מרגישים בפנים שלהם את סבל איוב, אע"פ שמגיע להם להיות מבחינת "אשרי האיש".

אז מה קרה? זה ממש מה שמסבירה הגמרא, כן? איוב נמצא בכל תקופת מעבר. אז בכל תקופת מעבר יש צדיק שסובל. סובל מה? אין לו שום מעשה רע. זה לא לפי המעשים. זה לפי ה"יש" של הנפש. שורש הנשמה.

טוב. אני אומר עכשיו... ולא התכוונתי ל... לדבר הזה. דברים חמורים מאד! אבל צריך לשמוע אותם, עם כל הכבוד ל.... ל... לדברים. זה מובן? טוב.

אז רק דקה, אני רוצה רק להוסיף משהו. וזה לא סתם הסבר שבא דווקא מ...דרש. כי יש פרק ראשון של ספר איוב שהוא חשוב מאד כדי להבין את אותה תפיסה. ש...אני התחלתי בציטוט דברי הרמב"ם. שזה היה חידוש עצום בעניין! ש-אכן צדיק היה, תמים היה, סור מרע היה, אבל - לא היה תלמיד חכם. ולכן הוא לא מבין מה קורה לו.

וזה קשור למה שנלמד מיד, כן? "השיבנו לתורתך". בניגוד ל-"השיבנו לתורתנו". זה נראה אח"כ. מה זה "תורתך"?

ויש פרק שלם שמסביר איזה מצב של אושר... של... חגיגה: בני איוב היו יפים, והבנות - יותר יפות, בריאים, מאושרים, עשירים. זה כל יום חג. אבל איוב, כל בוקר, היה מקריב קרבנות - שמא חטאו הבנים. אז הוא היה בטוח בעצמו, אפשר לומר, [אבל] לא היה בטוח בעתיד שלו. בבחינת התקופה שלו - הוא עצמו צדיק. בבחינת אב של בנים - הוא בספק. אז - כל הסיפור משתלשל. בא השטן ואומר: הצדיק הזה צריך לבחון אותו. כן? והקב"ה נותן את איוב בידי השטן, בתנאי ש-"אל תיגע בנפשו". כן? כדי שיבין! כי מי שנפגע בנפשו הוא לא מבין כלום, כן... אז.. שיהיה לו דעת.

ועד הסוף, עד הסוף, עד הסוף - איוב לא מבין. רק כשהקב"ה מתגלה אליו, ואומר (אני זוכר את פשט הפסוקים, אבל אפשר לפתוח את הספר): האם היית אצלי כשבראתי את העולם? דור דור, ותקופה ותקופה? הנה אתה רואה, לא יודע את חוקי המשחק, אז אתה לא מבין. כן? חסר איזה דעת. אבל מכיוון שאיוב שמע את הקב"ה מדבר איתו, אע"פ שלא מבין כלום, (אף קורא לא מבין כלום. רק בזכותו של הרמב"ם מתחילים לנחש במה מדובר, כן?) אז מכיוון שהקב"ה מתגלה אליו - אז [הוא] שקט. אבל הוא לא מבין. עוד חסר לו העיקר, אותה תורה של "תורתך". נראה את זה אח"כ.

ויש מסורת בזהר, ש...איוב היה תרח. אחד מהגלגולים - היה תרח. וכשאברהם נימול - אז תרח התחיל לסבול. וכל עוד שאברהם לא נימול, אפשר לומר, כביכול - שלא היה כל כך הבדל בין תרח כצדיק ואברהם, אברם כצדיק, נאמר. אבל כשאברם קיבל את שם אברהם - אז ... איך אומרים... ההבדל התגלה, ואז תרח התחיל לסבול כאיוב. וזה מובן כן?

זה אותו עניין של כל... בכל סוף תקופה ותקופה יש יום הדין. ולמה דווקא בעיתוי הזה, ולא במשך התקופה? מכיוון כשזה מתחיל התקופה של צדיק ממדרגה אחרת - אז דווקא הצדיק ממדרגה הקודמת, כן? ו... תפסתם את העניין. מתחיל לסבול.

ואני לא הייתי מעיז להוסיף איזה רמז... פסוק פשוט מאד: "וישן מפני חדש תוציאו^[9]".

אבל... אה... זה עדין מאד מה שאמרתי פה, כן? צריך להבין את הפשט - פשוטו כמשמעו. כן?

חדש אסור מן התורה

קהל: זה כנגד "חדש אסור מן התורה"?

מניטו: זה כנגד...?

קהל: זה כנד "חדש אסור מן התורה"?

מניטו: לא, לא שמעתי את הסוף. זה כנגד?

קהל: ....

מניטו: לא לא. זה חשוב מה שאתה שואל.

קהל: אמרתי: היום יש ציבור שזורק את הסיסמא: "חדש אסור מן התורה".

מניטו: לא יודע את זה. אני יודע את זה. אבל צריך רק להבדיל בין המושג "שינוי" - שזה אסור, כן? ו"חידוש". מי שמשנה משהו, אע"פ שהוא אומר שזה חדש זה לא חדש. זה אחר. זה משהו אחר. אבל מי שלא מקבל את החידוש - אז נהפך לפרהיסטורי... זה הנושא.

קהל: המעבר בין תקופה לתקופה אצל הצדיק זה בתחום הבחירה שלו?

מניטו: לא הבחירה...

קהל: הבחירה החופשית?

מניטו: אם תפסתי את השאלה. משמעות השאלה. זה לא עניין של הבחירה לפי המעשים. אלא לזהות הפנימית, שורש הנשמה, שהוא קשור לעניין של אמונה ולא של קיום מצוות. זה עניין של אמונה.

קהל: אנחנו...

מניטו: רק דקה לא לא. לא גמרתי... שכחתי כבר.. מה שרציתי להוסיף... ש...טוב... אולי בצורה אחרת אני אתן דוגמא: כשמשפחת אברהם אבינו יצאה מאור כשדים, יצאו בצוותא תרח, אברהם ולוט. כן? ובהתחלת התהליך לא מבחינים, ואם אנחנו קוראים לפי הסדר, בלי להתייחס למה שקורה אח"כ, אז - בהתחלת התהליך אין להבחין בין תרח, אברהם ללוט! אבל במשך השתלשלות הדברים, אנחנו רואים בבירור את ההבדל המהותי בין תרח, לוט ואברהם. אע"פ שהם שייכים לאותו נס: יציאה מאור כשדים. ולא לחינם. אבל הזהות הפנימית שלהם היא אחרת. אבל ההתנהגות החיצונית - לכאורה מקיימים את אותו שולחן ערוך - או לא מקיימים. אבל זה אותו שולחן ערוך. לכאורה, אבל במרוצת הזמן מתגלה שהזהות שלהם היא שונה לגמרי. אברהם באיזה פסוק אומר ללוט: אנחנו צריכים להיפרד כי "אנשים אחים אנחנו". והמדרש מסביר, והמפרשים מביאים את זה: דומים כאחים. לזה יש זקן - לזה יש זקן. לזה יש ציציות - לזה יש ציציות. לזה יש תפילין - לזה יש תפילין. זה אוכל כשר - זה אוכל כשר. אבל סופסוף זה כבר עולם אחר לגמרי, עם אחר לגמרי. פה - יש עמון ומואב, ופה - זה המשך התולדות. הגזמתי קצת, אבל לא כ"כ. כי אנחנו מדברים על דברים שעומדים ברומו של עולם. לכל אורך ההיסטוריה זה מתגלה ש... זה.. זה מובן? כן?

ואז מרגישים למה איוב סובל. והפסוק מעיד, הקב"ה אומר לתיאולוגים הרֵעִים של איוב: "לא דיברתם נכונה על עבדי איוב". צדיק, אבל הוא סובל, ואי אפשר לומר כלפי מעלה: לחינם. באה הגמרא ומסבירה: איוב? זה גלגולים בכל תקופת מעבר. צריך להבין את הגמרא כפשוטה. וסופסוף, אם אני זוכר, זה ב-בבא בתרא, בהתחלה, (אם אפשר להביא את הגמרא^[10] אחד אומר: איוב? זה ראש ישיבה של טבריה. בזמן ר' יוחנן כן? לא אמרתי...לא אני אמרתי. זה הגמרא... כן? ומכיוון שהגמרא אמרה "טבריה", אז אני אמרתי "טבריה". טוב.. נחזור ל...נושא... לא חשבתי על זה. לא... היינו מחכים שהגמרא אומרת: "בני ברק". למה טבריה?

טוב. נחזור לנושא...

הפירוש של מילות הברכה

אז אם אתם רוצים, נתחיל עכשיו בלימוד של הברכה הראשונה:

"השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך"

אז יש הגדרה של היחס לאב דרך התורה, והיחס למלך דרך העבודה. ובבחינת התורה, זה המושג "תשובה", מבחינת העבודה זה המושג "להתקרב". זה פשוט. עבודה – בעיקר זה הקורבנות. וזה המילה: להקריב קרבנות. "להקריב", "להתקרב". "קרב את אהרן אחיך".

אבל תראו בפסוקים ש- "וקרבנו" או "השיבנו" זה, לפי המקרא, זה - כל פעם לארץ ישראל. ואין יוצא מן הכלל בכל הפסוקים במקרא. זה לא רק דרך אגב.

אני רוצה להזכיר לכם את זה: ההגדרה, ואנחנו מקבלים מתוך לימוד המהר"ל, לימוד בעומק, ש - החלוקה של המצוות זה: בן אדם למקום, בן אדם לחברו, ובן אדם לעצמו. אבל המשמעות העמוקה של בן אדם למקום זה מצוות התלויות בארץ. זה מובן מה שאני אמרתי? המשמעות זה - בן אדם לבוראו. אבל למה אומרים "בן אדם למקום?"

אבל, כל ההגדרות, ואין יוצא מן הכלל, של אותן המצוות שנקרא: "בן-אדם למקום" זה מצוות התלויות בארץ. לא שהארץ היא תלויה במצוות. המצוות הן תלויות בה. זה מובן כן?

וזה הולך לפי הנושא של המשמעות של השם "מקום" כשמו של הקב"ה. "ברוך המקום ברוך הוא". "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל". "כי מציון תצא תורה"^[11]. צריך לקשור את כל הדברים האלה. זה עומק הבעיה. "מקום" זה שמו של נותן התורה. "ויפגע במקום"^[12] לגבי יעקב. איזה מקום? זה היה ארץ ישראל. ויש עוד מקורות, אבל זה מספיק כדי לדעת את זה.

"וקרבנו לעבודתך" - אין עבודה אלא עבודת בית המקדש. אין עבודה של עם ישראל אלא - פשוטו כמשמעו! "לעובדה ולשומרה"! יש שעובדים ויש ששומרים. קוראים לזה: "השומר"^[13]...

ו-

"החזירנו בתשובה שלמה לפניך"

זו התשובה, פשוטו כמשמעו. אז נלמד כמה פרטים בזה, בעיקר מה זו תשובה שלמה. ומה זה "תשובה שלמה לפניך". אתם רואים שוב, כל דיוק של הפשט זה המשמעות של המילה. זה כלל אצלנו שכדי להבין פסוק או מימרא - צריך להבין את זה פשט. כי עומק הסוד זה עומק הפשט. זה מובן כן? בלי הפשט ודיוק הפשט - אי אפשר לתפוס את המחשבה שמסתתרת במימרא ובפסוק.

אז פה יש לי תשובה.. אה סליחה... יש לי שאלה..חח.. שכל עוד מצאתי תשובה במקורות, יש לי תשובה משלי, אבל קפצתי ל... אבל מכיוון שאין לי מקור צריך להיזהר. ש: כשמדובר בתורה אומרים "אבינו". כשמדובר בעבודה אומרים "מלכנו". ומה היה צריך לומר כשמדובר בתשובה? חסר פה מילה כן? יש "לפניך", אבל בבחינת מה? "אב" אמרנו כבר, "מלך" אמרנו כבר. מה חסר פה?

קהל: אלוקינו

מניטו: אלוקינו זה מלכנו. אלוקינו....

...נמוכה זה הקבלה, ואח"כ קצת יותר קשה זה התלמוד (לא לא. זה לא בדיחה) יותר קשה זה המקרא, ויותר קשה זה התפילה. זה ידוע. כי הקבלה זה פשוט, אף אחד לא מבין... חחח... טוב, מבינים את המילים...חחח... הייתי אומר, אין לכם הצעה? ה' זה אבינו, ה' זה מלכנו. יש איזה רמז: "לפניך". מה זה "לפניך"? נלמד קצת לפי המפרשים של ה...

קהל: ...ביום כיפור - "אם כבנים אם כעבדים"

מניטו: יפה זה בהקשר לברכה של "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו" - זה - "אם כבנים אם כעבדים". הבנת? ונראה את זה, אם יש מספיק זמן, אם לא כן, בפעם הבאה, אם ירצה ה', אבל בברכה שלנו - "השיבנו אבינו לתורתך". אז אנחנו מבקשים את "תורת האב". ברור. זה פשט. מה המשמעות? נראה מיד. "וקרבנו מלכנו לעבודתך" - עבודה שייכת למלך. ותורה שייכת לאב. באיזה מובן?

קהל: בורא

מניטו: לא. איזה מובן, נראה את זה מיד. ברור שזה בורא.

קהל: המורה

מניטו: מורה. שמעתי בורא. זה גם כן נכון.

קהל: מורה. מורה.

מניטו: מורה אז מה שחסר איפה? בתשובה? או בתורה? "אבינו" כמורה? טוב אני רוצה לבאר קצת את השאלה. נראה מיד, מכיוון שכתוב כך: כי הקשר בין הבקשה לתורה, "תורתך", לאב - זה ברור. עבודה למלך - זה ברור. אבל התשובה...

קהל: לרב

מניטו: יפה. יפה.

קהל: ...

משה קיבל תורה מסיני

מניטו: לא, זה מה שהייתי אומר. אין שום מקור לזה. כאילו אנחנו לא מעיזים לומר לקב"ה שהוא "רבנו". יש לנו משה רבנו. זה... מורה פרטי. לא הגענו לאותה מדרגה שאפשר... תפסתם את זה כן? דרך אגב, (אבל שוב, אני מזהיר: אין לי מקור. זה "פנטזיה" שאני אומר. אבל אם אתם מוצאים איזשהו רמז תשלחו מברקים). וד"א, אני פעם שאלתי, במשנה הראשונה של פרקי אבות מתחילים ב"משה קיבל תורה מסיני". איזו חוצפה?! לא אומרים "משה רבנו"? מכיוון ששם הוא לא היה רב, היה תלמיד. משה קיבל ממי שנגלה לו בסיני, אומרים המפרשים. זה לא הסיני שמסר לו את התורה. אע"פ שיש בקבלה הסבר על זה. מה זה "סיני". מה זה "תורה מסיני". זו תורה מוגדרת באופן מדויק. יש תורה באהל מועד, יש תורה במדבר סיני, יש תורה בערבות מואב, ויש תורה מסיני. זה מושג מדויק. "מה אלו מסיני, אף אלו מסיני" יש משמעות לזה. ולאו דווקא... תפסתם את הנושא^[14].

אבל מכל מקום, המשנה אומרת "משה קיבל תורה מסיני". וזה נושא לחוד, אבל היינו מחכים "משה רבנו", קיבלתם? טוב.. התורה של "רב" שמה, זה כלפי הקב"ה במשמעות המשנה. רק משה היה יכול לומר את זה. ויש מהר"ל.. באיזה ספר? ב"דרך חיים", על הפסוק "והקול מדבר" - הפשט, והמהר"ל מביא רש"י שמסביר כאילו כתוב "מִתדבר"^[15].

כי זה חוצפה כלפי מעלה לומר מהקב"ה "רבי". אומרים "רבנו", "ריבונו של עולם" במובן של "ריבונו של עולם". ובלשון היהודי, גם ביידיש וגם ביהודית ערבית אומרים "רבה" "רבי" כשמדברים על הקב"ה. "ריבונו של עולם", באותה משמעות. אבל פה זה ברור: עוד לא הגענו לאותה מדרגה. כי... יפה.

"תורתך"

אז נתחיל בהסבר. יש במפרשים של התפילה, יש רמז למה שכתוב במסכת נידה. אני קורא את הפירוש. כן. במסכת נדה דף ל עמוד ב':

"דרש ר' שמלאי – למה הולד דומה?" ויש סוגיה ארוכה שמה...^[16]

"במעי אימו... ומלמדים אותו כל התורה כולה שנאמר "'כי בן הייתי לאבי ויורני ויאמר לי: יתמוך דברי ליבך'". זה פסוק בקהלת^[17].

כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי:

וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה:

כי בן הייתי לאבי, ויורני" הוא לימד תורה, לימד לי תורה, "ויאמר לי – יתמוך דברי לבך", ולפי הגמרא בנידה - זה המצב של העובר במעי אימו. למה הולד דומה במעי אימו.

"וכיון שיצא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה". לפיכך אנחנו מתפללים אליו יתברך: 'השיבנו אבינו שבשמיים לתורתך' אשר הורתנו בירחי קדם.^[18]

תפסתם את הפירוש? כן?

ולכן יש מקום למושג "תורתך", וזה המקור בגמרא. הכוונה היא מדוייקת, זה מה שרציתי להסביר: יש בידינו תורה! גם תלמיד חכם מתפלל כל יום ומבקש: "השיבנו אבינו לתורתך". מה ההבדל בין "תורתך" ו"תורתנו"? אז יש רמז במדרש על הפסוק בתהילים^[19]:

כִּי אִם בְּתוֹרַת יְקֹוָק חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה:

לפי הפשט, מכיוון שבתורת ה' חפצו, בתורתו של ה' יהגה יומם ולילה ולא בתורת אחרים..אה..חס ושלום. כן? זה הפשט.

המדרש בא ומסביר: להשיג תורת ה' - אי אפשר. אז אם חפצו בתורת ה' - אז בתורתו יהגה, ומעלה עליו הכתוב כאילו זה תורתו. כאילו תורתו זה תורת ה'. תפסתם את ההבדל של מדרגות. השאיפה של עם ישראל - זה תורת ה'. "תורתך". ויש בידינו רק מה שאנו יכולים לשאוב מעולם התורה, וזה נקרא "תורתנו". וכל אחד יש לו "תורתו". אבל באיזה זכות זה נקרא "תורת ה'"? אע"פ שתורת ה' תמימה? ואני זוכר הסבר של הרצי"ה זצ"ל: איש לא נגע בה. היא תמימה, היא נשארת תמימה. אם אני זוכר היטב זה בא מה"חפץ חיים", מה ששמעתי מפי הרב.

ו"תורת ה'" - זה תורתו. והחפץ שלנו הוא לא תורת ה'. ואם יש... אם החפץ הזה הוא "לשמה" - אז גם כשהוגה בתורתו עצמו זה נקרא תורה. תפסתם את ההבדל..?

ולכן - "השיבנו אבינו לתורתך". לתורתך ממש. ויש המון מימרות בגמרא שמקבלים קצת צורה אחרת. ולפי הפסוקים. טוב, מי זוכר את הפסוק הזה - "על מה נאבדה הארץ?". ולכן צריך להבין את זה היטב. ברור שזה אמת ויציב: עזיבת התורה - זה סכנה לעזוב את הארץ. אבל איזו תורה? תורתנו או תורתו? זה מובן? טוב, אני רוצה להמשיך, תזכיר לי רק "ר' לוי בר חמא" כדי שאני לא אשכח. מה אתה רוצה?

קהל: אני לא שאלתי...

מניטו: אה. חשבתי שאתה שואל...

טוב. לכן אני עכשיו רוצה ללמוד גמרא, קצת על המושג הזה של תורה, במשמעות של "תורתך", לפני שנמשיך בברכה. יש לכם קצת זמן כן? טוב. אז יעלה עליכם הכתוב כאילו...

אז תקחו את הגמרא בדף ה' ברכות כן? אני אקרא שני מימרות בקצרה, ונראה המשמעות של... לא..לא.. אמרנו שצריך להביא גמרא ברכות? טוב.

קהל: מאז שנת הלימודים...

מניטו: אה נכון. אנחנו עוד בהתחלה... מה שרציתי להסביר זה, כשיש איזה צורך בסוגיה בש"ס, אז נבקש מהמשרד ש... ישכפלו את זה. אבל גמרא ברכות אפשר לקנות. אין לי מניות בזה...

הסוגיה של ר' לוי בר חמא

אז זה בדף ה' א'. אז אני אקרא בקצרה כי אני רואה שהזמן... ורק תזכירו לי פעם הבאה איפה הגענו בלימוד.

אז יש לנו מימרא של ר' לוי בר חמא בשם ר' שמעון בן לקיש.

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו^[20].

אתם זוכרים את הפסוק שאומרים בק"ש שעל המיטה, כן? "רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה". אז פה יש לנו הסבר של הפסוק הזה שהוא סתום וחתום כן?

אז נקודה ראשונה:

"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"

זה המטרה של הצדיק, שהיצר הטוב שלו ינצח את היצר הרע שלו.

שנאמר: "רגזו ואל תחטאו".

באמת בקצרה: מה המשמע של הפרשה פה? שכל רוגז זה חטא. רוגז זה כעס. וכעס זה החטא הכי....הגמרא אמרה: כועס כאילו עובד עבודה זרה. זה חטא. אפשר להסביר מה אמרה הגמרא פה, אבל זה עניין אחר. אבל יש רק רוגז אחד שהוא לא חטא - זה הרוגז של היצר הרע נגד היצר הטוב. אה...חח - הרוגז של היצר הטוב נגד היצר הרע. כי רוגז בדר"כ זה רוגז של יצר הרע. זה הטעות שלי.. כן? ולכן זה פשט הכתוב: "רגזו ואל תחטאו". לכן אמר החכם: לעולם ירגיז אדם יצר טוב נגד יצר הרע. זה מובן?

ממשיך:

"אם נצחו מוטב. ואם לאו - יעסוק בתורה".

ופה כבר מתחיל הקושי של המימרה ההיא: אז אם אפשר להצליח בלי תורה? מספיק רצון טוב? רצון טוב במילה החזקה. במשמעות החזקה של המילה. לא נטייה. אלא רצון ממש ברוגז. זה מספיק, אנחנו צריכים תורה. עד שאתה אומר: אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה. אני רוצה לקרוא את כל הסוגיה, בקצרה:

"ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם;"

המשמעות זה - "והגית בו יומם ולילה" זה בלבבכם.

"אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע,"

אז מה פה, זה יותר מפתיע. עוסק בתורה - ושכח לקרוא קריאת שמע? שנאמר "על משכבם". איזו תורה? "ובשכבך ובקומך" - זה קריאת שמע.

אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה.

יום המיתה שהוא יום הדומיה. טוב, אז שיתחיל בזה. אם הכוח שהוא מחפש נגד יצר הרע, הכוח הכי חזק "שיזכור לו יום המיתה" - שיתחיל בזה ו...

אבל הקושי היותר פנימי זה מה שסיימתי מקודם: אפשר להצליח באותה מלחמה נגד יצר הרע בלי תורה? מה זאת אומרת בלי קריאת שמע? מה זאת אומרת "יזכור לו יום המיתה"?

זה לא קל. צריך שעות כדי להבין את זה, תראו את המפרשים... אפשר להתחיל במהרש"א. וכל הראשונים, יש ספרים מלאים על הנושא הזה...

אז - פה יש דרך להבין בפשטות שזה לא כוח אחד - ואם אתה לא מצליח אז תנסה כוח שני. אלא כל הכוחות האלו הם צריכים בבת אחת. מלכתחילה. הכוח הראשון - זה רצון טוב. הכוח השני - זה ידיעת התורה. הכוח השלישי - זה ייחוד ה'. והכוח הרביעי - זה אכפתיות, זה אכפת לי. יש יום הדין.

טוב. רק בקצרה. כל זה צריך בבת אחת. אם לא הצליח - סימן שחסר לו משהו. אז לפי הסדר היה חסר לו - ידיעת התורה. אם הצליח - זה בסדר. אם לא - סימן שהיה חסר לו עוד כוח אחר: האמונה בייחוד ה'. וכן הלאה. תפסתם את ההסבר? טוב.

אז מה זה "ידיעת התורה"? מכיוון ש- אני רוצה הטוב ולא הרע. ונכשלתי. למה? מכיוון שאני לא יודע בדיוק מה זה טוב [ו]מה זה רע! אז אם נכשל, אם הרצון הטוב שלו נכשל - זה סימן שהיה חסר לו ידיעת התורה. שיעסוק בתורה. כן? זה מובן? וכן הלאה.

לקרוא מקרא

אז, מיד, יש סמיכות דברים:

"ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (שמות כ"ד) ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות - אלו עשרת הדברות, תורה - זה מקרא, והמצוה - זו משנה, אשר כתבתי - אלו נביאים וכתובים, להורותם - זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני"

טוב. אז למה הביאו את המאמר השני של אותו חכם, ר' לוי בר חמא בשם ר' שמעון בן לקיש? רגילים לומר: שאין שום משמעות - דיברו, הביאו איזה מאמר של ריש לקיש, והאסוציאציה, ככה, התלמודית, הביאו עוד מאמר - ואין שום קשר. טוב זה שטויות. ברור שהמאמר השני בא להסביר מה זה תורה לפי דעת ר' לוי בר חמא. כשר' בר חמא אמר "יעסוק בתורה" - מה הכוונה שלו? הכוונה שלו - מקרא. תפסתם את הקשר?

ולכן המושג תורה בהקשר למה שאנחנו לומדים, "תורתך", אותה תורה ששמענו, הייתי אומר, פה זה לא משחק מילים: כשהיינו עברים אמיתיים, "אלוקי העברים נקרא עלינו", זה לשון "עובר". זה אותם אותיות: עובר - עברים.

אז - אותה תורה, יש מקום ללמוד אותה. וזה המקרא. וזה הדיוק של הגמרא עצמה: "תורה זה מקרא. מצווה זה משנה". כי יש הבדל בין לימוד הפסוקים של המצוות כמקרא, ולימוד המצווה כמצווה - זה משנה וגמרא! תפסתם את ההבדל? אז השיבנו אבינו לתורתך - שזה המקרא, כי כבר עזבנו את זה. לא עזבנו את "תורתנו", לומדים תורה, בתלמוד, אבל "תורתך" לא לומדים! תפסתם את הקשר?

ולפי דעתי, חידוש הברכה ההיא זה דווקא.. (צורת הברכה כן?). זה דווקא בכוונה לתורה כמקרא. במובן ה... לשון הקודש של המקרא. טוב, לא רציתי להסביר הרבה אבל תפסתם את זה? לא במובן שלנו, לשון הלימודים, אלא לשון הקודש, במובן של המקרא מפי הנביאים כנביאים. וזה התקופה. נביאים אחרונים חידשו לנו את נוסח התפילה. והם אמרו: "השיבנו לתורתך". כי ידעו במה מדובר.

אני רק רוצה לסיים פה, בקשר עם מה שלמדנו דווקא בפרשת השבוע, שבוע שעבר: החודש הזה לכם ראש חודשים. רק בקצרה: תזכרו פירושו של רש"י^[21]:

"בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל"

ברור? כן.

ולאמתו של דבר, התורה כספר המצוות - מתחילה ב"החודש הזה לכם". אבל אח"כ רש"י שואל: ומה טעם פתח בבראשית? מה שלמדנו שכשיש פתיחה לסדר המצוות. והשאלה של רש"י: היא למה פתח ב"בראשית" ולא ב"אלה תולדות השמיים והארץ"?

אני רוצה להסביר את זה בקצרה: כי - אותה מצווה של "החדש הזה לכם" יש לה כבר פתיחה, מוכרחת: ו"יאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור החדש הזה לכם", אומר, "דברו אל כל עדת בני ישראל". זה הפתיחה הנצרכת בהכרח למצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל. אבל, אנחנו צריכים לדעת מי הוא משה? מי הוא אהרן? מי הם עדת בני ישראל? מה מעשיהם במצרים? מי "ה' אלוקי העברים" שנגלה אליהם?

ולכן אותה פתיחה היה צריך להאריך עד התחלת הסיפור - "אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם". והשאלה של רש"י היא רק, ודווקא, על - מעשה בראשית. כאילו רש"י אמר: ומה טעם פתח ב"בראשית" ולא ב"אלה תולדות השמים והארץ". זה מובן? בקצרה, אבל זה ברור כן?

ולכן יוצא - כי הפירוש של: "תורה - זה מקרא" - יש לו הגדרה מדויקת. זה כל הסיפור של סדר התולדות מבריאת העולם עד משה ואהרן ועדת בני ישראל - וזה "תורתך". כי לפי הגמרא - תורה זה מקרא. וגם הפסוקים שמדברים, מגלים את המצוות - הם שייכים למקרא, לא למשנה. זה - נאבד. זה מובן? טוב.

אז... נמשיך קצת בשיעורים הבאים. וצריך חזרה בתשובה ללימוד התורה פשוטו כמשמעו.

רק רציתי להוסיף: שבאותה גמרא, רש"י מסביר ככה: תורה זה מקרא, חומש - שמצווה לקרות בתורה. ולכן לפי דעת רש"י - דעת ר' שמעון בן לקיש, שהמקרא נקרא "תורה".

זהו? "השיבנו לתורתך" - למקרא שלך. יש שאלות על זה? טוב. אני מקווה שזה מובן מספיק, אבל נחזור בשיעורים... [סוף קלטת]

[סוף שיעור והקלטה]

חזרה על השיעורים הקודמים

גמרנו עם אותה ברכה. טוב אני רק אזכיר בקצרה, מה ש... התחלנו ב"השיבנו אבינו לתורתך" ולא גמרנו, כן? אז אני חוזר על זה: שכל מה שאנחנו מבקשים בבקשות של התפילה - זה מעין נס, או ליתר דיוק - מעין עולם הבא.

זה.. כבר התחלנו כבר ללמוד את זה בהקדמות: שכל השכר שיש לנו זכות עליו בעולם הזה - הוא מעין עולם הבא. השכר - אפשר לקבל רק בעולם הבא, אתם זוכרים את הכלל: "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא". אבל יש אפשרות לעובד ה' אם יש לו צורך כבר בבחינת עולם הזה לחיות מעין עולם הבא - לבקש חלק מהשכר שלו לעולם הבא. ולכן תוכן הברכות, מהות הברכות, עצם הברכות זה עניין ניסי. זה עניין על-טבעי. זה מה שראינו בקצרה.

והדוגמא הראשונה, זה הבקשה המרכזית זה הדעת -"אתה חונן לאדם דעת". "אתה" זה בחינת הקב"ה. "אתה" לפי המושגים של הקבלה, זה השם של המידה "תפארת", שנקראת הקב"ה. זה למעלה מהטבע. "וידעתם כי ה' אלוקיכם" - ה' זה למעלה מהטבע. היחס בין הבורא לבריאה - נקרא בשם אלוקים. זה בחינת ה"עיגולים" כפי שראינו, בחינת "קו היושר" זה "אתה". "אתה הוא" - "ה' הוא האלוקים" - זה נושא אחר, צריך לזכור את זה כל פעם, כל פעם שאנחנו מתחילים בברכה, ברוך אתה, עונים; "ברוך הוא וברוך שמו" כדי לייחד, בבחינת ה' הוא האלוקים. זה העיקר. וכל פעם, כל מה שבא מ"אתה" זה בחינת מעין עולם הבא. זה ברור, כן? ונראה את זה ביתר דיוק בתוכן של הברכה "השבינו".

אז הדוגמא הראשונה זה "אתה חונן לאדם דעת" וזה ממשיך. מי שקיבל דעת צריך גם כן להגיע לברכה השנייה של האפשרות של התשובה. כי הדעת מביא את החומרה של החטא, אם אין דעת - אין חטא, אין אחריות. כשיש דעת יש אחריות, אז יש חומרה של החטא. ומכיוון שהחטא הוא חמור - אי אפשר לחיות אם אין אפשרות של התשובה.

באופן הגיוני, מהלך הברכות, אם אפשר לומר, מהלך המושגים, פה במהלך הברכות באופן הגיוני: מוכרח, מיד אחרי הדעת אנו צריכים את האפשרות של התשובה. ולכן התשובה היא הברכה, ההישג הניסי, השני, שאנחנו צריכים לקבל מה"אתה".

אז בברכה שלנו יש 3 שלבים: "השיבנו אבינו לתורתך", וכבר למדנו את זה. מה ההבדל בין "תורתך" ל"תורתנו". ולמדנו את זה דרך כמה מקורות. אם יש עוד שאלות בזה? כן?

גילוי אליהו הנביא

ואפשר לתפוס את זה מיד, מה שהסברתי מקודם: "תורתך" זה למעלה מהישג האדם. "תורתנו" - זה בהישג ידינו. זה לפי כוח הלומד. אבל "תורתך" - זה בסיעתא דשמיא. וכל פעם שיש חידוש אמיתי אז מי שמביא את החידוש מברך: "אתה חונן לאדם דעת". ומברכים: "ברוך חונן לאדם דעת". זה גילוי אליהו הנביא. אתם יודעים את זה כן? זה למדנו על "תנא דבי אליהו". כל פעם שיש חידוש אמיתי אומרים שזה "גילוי אליהו". "תנא דבי אליהו" - מה שלמדנו מבית מדרשו של אליהו הנביא. יש תקופות שזה בולט. ויש תקופות שהדברים הם עניים. לא עשירים. יש תקופות שזה היה בולט. בבית המדרש, כששומעים חידוש אמיתי, זה היה בטוח גילוי אליהו. יתכן שאנחנו חיים בדור יתום, אני לא יודע, וזה פחות מורגש, אבל ההגדרה היא פשוטה: חידוש אמיתי תוך כדי לימוד בביהמ"ד - אף אחד לא יודע מי אמר את זה. אחרי הלימוד יודעים שלמדנו חידוש. אבל מי אמר בדיוק את החידוש שלמדנו? אף אחד לא יודע. אז אומרים: "תנא דבי אליהו". זה הולך לאותו כיוון. זה ברור?

וקרבנו מלכנו לעבודתך

"וקרבנו מלכנו לעבודתך" - אז יש במסכת אבות משנה שאני רוצה לקרוא אותה כדי להבין מה זה "עבודתך". לפי הפשט זה עבודת המצוות. אבל הכוונה בברכה - זה עבודת הקרבנות. "וקרבנו לעבודתך", והלשון מדוייק, זה עבודת הקרבנות. וקרבנו לעבודתך. והעבודה זה לפני המלך. תורתך זה אבינו. זה למדנו כבר כן? עבודה זה מלכות שמיים.

אז המשנה אומרת^[22]:

"רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ"

"עול מלכות" זה עול המלכות של המלכויות. המשנה פה ברורה. ותראו את הפירוש של המהר"ל בדרך חיים^[23].

או - אדם הוא עבד ה' אז לוקחים ממנו את עול דרך ארץ, דהיינו - עול הטבע' ו"עול מלכות" זה המלכות של... החברה של המלכויות. אתם מבינים את ההבדל. "וקרבנו מלכנו לעבודתך". כבר ביציאת מצרים יש פסוק מלא: "עבדיי הם". תראו את פירושו של רש"י על "'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' - כדאי הייתה ההוצאה כדי להיות עבד ה'. מעבדות לעבודה". אין ברירה אחרת. לגבי הבריאה, כל בריאה, ועם ישראל במשמע - או, זה קשור למה שאומרת הגמרא במסכת שבת: "אין מזל לישראל"^[24] כשהם באמת ישראל. כשעושים רצונו של מקום. אבל אם אין רוצים רצונו של מקום - יש מזל לישראל. כל המחלוקת זה במסכת שבת: אם יש מזל לישראל אם אין מזל לישראל.

ומה זה מזל? הדרך ארץ במובן של חוקיות הטבע. "מזל" זה הגורל דרך חוקות הטבע. כשאומרים: "אין מזל לישראל" - הפשט זה לא הפשט זה לא הפשט העממי - אין מזל. איך לתרגם את זה... אתם מבינים את הבדל המשמעות, כן? הפשט העממי - מזל בלועזי זה "לאשאנס". איך אומרים את זה בעברית?

קהל: ...

מניטו: מזל. אבל זה לא המשמעות המסורתית. מזל זה המזלות. המזלות לא בבחינה היוונית - מה שבא דרך הגורל הטבעי, זה בא כאיזה מין משחק של... איך אומרים את זה.. - פיס. כל אחד והגורל שלו, אבל יש איזה מין הפקרות. המזל זה הגורל דרך חוקיות הטבע. למשל כשהזהר אומר: הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל. הגאון מוילנא פירש את זה במילה אחת: ספר. זאת אומרת - התורה איננה תחת המזל אלא הספר הוא דבר גשמי. למשל ספר תורה שבלה. יש זקנה אפילו בספר תורה. אבל בתורה אין.

ולכן אפשר לקשור כלל אחר. לא מצאתי מקור אבל לפי דעתי זה קשור מאד, באותה משמעות: אין מוקדם ומאוחר בתורה. אפשר לפרש, לפי הפירוש של הגר"א^[25]

אין מוקדם ומאוחר בתורה

בתורה אין מוקדם ומאוחר, כי התורה היא נצחית. לא שייך אחור וקדם בצד הנצחי של התורה. אין מוקדם ומאוחר בתורה. אבל בהתגלות התורה, היה מוקדם ומאוחר. ויש סדר בהתגלות. ולכן בספר תורה יש מוקדם ומאוחר. אבל בתורה - אין מוקדם ומאוחר. זה אולי מסביר קצת, זה מתקשר קצת, לשאלתו הראשונה של רש"י - לא היה צריך להתחיל את התורה... השאלה של צורך להתחיל את התורה. כשאנחנו לומדים את זה - לא היה צריך להתחיל את התורה אלא בחודש הזה לכם, השאלה היא מובנת. אם יש התחלה בספר תורה - זה ההתחלה של התגלות התורה. ומכיוון שהתגלות התורה התחילה במצווה הראשונה שנצטוו ישראל, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא בחודש הזה שהיא המצווה הראשונה. זה הפשט הרגיל.

אבל פה מתוארת עוד שאלה, המושג "צורך להתחיל". ולכן היה איזה צורך כדי שהתחלנו את התורה בפסוק זה או אחר. הצורך להתחיל בא מהצורך להעלות את התורה בספר תורה. בספר בכתב. הצורך בא מכתיבת התורה. ולכן, אם כבר היה מוכרח לכתוב את התורה, ולכן היה צורך להתחיל באיזה פסוק, לא היה צורך להתחיל אלא מ"החדש הזה לכם".

אם כן, בתורה - אין התחלה וסוף. ויש איזה רמז בשמחה תורה מיד כשגומרים לקרוא את ספר תורה, "וזאת הברכה", מיד מתחילים "בראשית ברא", כדי ל- "נעוץ סופם בתחילתם" - כדי לקשור את התורה כמעגל, במעגל אין התחלה או הסוף. הכל נצחי, בבת אחת. אבל בספר יש מוקדם ומאוחר.

תורה שבע"פ ותורה שבכתב

אז אני חוזר על המושג של מזל: אז התורה איננה תחת השפעת המזל, היא נצחית. וזה הגורל במציאות שלנו שאנחנו נמצאים תחת המזל, חוקיות הטבע, זה נרמז לתורה שבכתב. התורה שבכתב היא נצחית. ולכן הכלל הוא: אסור לומר בעל פה דברים שבכתב. מכיוון שהם בבחינת התורה הנצחית. כאילו שאיננה כתובה בספר. זה לא פרדוקסלי. והרמז זה התורה שבכתב. אבל התורה שבע"פ היא תחת השפעת הסדר של הזמן. ולכן אסור להעלות בכתב דברים שבע"פ. אתם מבינים למה יש כמה סופרים שאינם כותבים, כן? זה נשאר בבחינת בע"פ.. מה רצית?

קהל: מה הצורך לכתוב?

מניטו: יש גרסה בזהר. אם אתם יכולים להביא לפה את זהר פרשת בא, בזהר, שאומר בפירוש, אני אצטט את זה בע"פ, זה בארמית: "אמר ר' יצחק - לא איצטריך אורייתא למכתב^[26]?"

הגרסה בזהר היא: לא היה צריך לכתוב את התורה. הצורך להתחיל בא מהצורך לכתוב. ומכיוון שהיה צורך לכתוב היה צריך להתחיל. אז אם כבר יש צורך להתחיל - לא היה צריך להתחיל אלא מהמצווה הראשונה, שהוא הסדר של התגלות התורה. התגלות התורה היא לפי סדר. התורה היא למעלה מכל סדר, מכיוון שהיא למעלה ממזל. זה קשור. תפסת את זה? זה השאלה שלך?

קהל: לא, מה הצורך של הכתיבה?

מניטו: אה, זה התורה עצמה מסבירה את זה. "כתוב לך את הדברים האלה^[27]".

אע"פ שההגדרה... אע"פ שההגדרה של מהות התורה זה... "על פי הדברים האלה כרתי ברית איתכם". מהות התורה זה התורה שבע"פ. כי... תחפש אתה כי אני... בפרשת בא. אני לא זוכר...

קהל: איזה פסוק זה?

מניטו: על הפסוק: "החדש הזה לכם". על אותה פרשה^[28].

מדוע העלו את התורה על הכתב?

ויש שתי סיבות להעלאת התורה בכתב:

קודם כל - שתהיה עדות נאמנה לכל עם ישראל. מכיוון שהתורה ניתנה לכלל ישראל ביציאת מצרים, התורה שבכתב ניתנה לכלל ישראל, וכל שבט ושבט היה צריך לכתוב לו ספר תורה מיוחד בשבילו. האותיות, הפשט, של התורה שבכתב של כל הספרים של השבטים - זה אותו ספר תורה. זה זהה. אבל התורה שבע"פ של כל ספר וספר, השייך לכל שבט ושבט, התורה שבע"פ - שייכת לכל שבט ושבט. כי כל שבט יש לה נשמה מיוחדת. זה מובן? זה אותו ספר תורה, אבל הפנימיות היא - במדרגה אחרת. שבט ראובן - יש לו תורת ראובן. שבט שמעון - יש לו תורת שמעון.

מה שאני מסביר עכשיו זה לא חידוש. זה לא חדש. זה ישן נושן... אבל זה נאבד במרוצת הזמן, כן? יש לכל שבט ושבט מישראל נשמה של עם ישראל מיוחד. ולכן, מכיוון שידיעת התורה זה לא דרך השכל, זה דרך הנשמה. הפנימיות שבתורה. כל אחד לפי שורש נשמתו. ולכן יש איזה רמז, שלכל אחד יש לו אות בתורה שזה שלו. רק הוא יכול לפרש אותה. זה ידוע^[29]. זה נרמז גם כן בצורה של המשנה: "כל מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו^[30],"

כל אחד יש לו את החכמה שלו, חכמתו. ולכן חטאו, גם כן. כל אחד מסוגל לחטא מיוחד. כל אחד יש גישה לחכמה של התורה בדרך שלו. ולכן כל מי שמלמד אות אחת בתורה - זה הלכה - צריך לקרוא לו "רבי", כן? אפילו אם הוא יודע רק חידוש אחד. מחדש תורה אחת, כפי שאומרים החסידים. תורה אחת, אות אחת - קוראים לו "רבי".

אבל, יש רמז בגמרא, במסכת ברכות - מה זה "אות בתורה"? זה שם של ה'. למשל: "גדולה דעה שנכתבה בין שתי אותיות, כי אל דעות ה'". בין שתי אותיות זה אל ו-ה'. אותיה [המילה במקור] בתורה - זה שֵם^[31].

טוב, אני חוזר לעניין. היה צריך... ולוחות הברית נקראות "לוחות העדות". עדות אחת לכולם. מכיוון שיש סכנה של פירוד אם אין עדות כדי לאחד את הפירוד הזה.

והסיבה השנייה היא יותר פשוטה, יותר היסטורית: במרוצת הזמן יש שכחה. אז כדי ללחום נגד השכחה צריך להעלות בכתב. אבל - חכמים הזהירו מאד מזה. כי... פעם הסברתי פסוק בקהלת: "עשות ספרים אין קץ". יש ביטוי כזה בקהלת. "עשות ספרים אין קץ"^[32].

לפי הפשט זה - עשות הרבה הרבה ספרים. ואתם יודעים שעם ישראל הוא מומחה לזה, כן? אנחנו עם של... של... הוצאת ספרים... חח.. וזה... אני זוכר - הרצי"ה ז"ל היה מתרגז כל פעם שהיו מצטטים את מה שאמר... מי זה... שכחתי. מי זה ההוגה דעות של ה... מי אמר "עם הספר"?

קהל: אחד העם.

מניטו: אחד העם. כן. עם הספר. והוא^[33] היה אומר: אנחנו לא עם הספר, אנחנו לא עם של... איך אומרים את זה בעברית? מוכר ספרים? כן? אלא אנחנו העם ש-מי שדיבר [שהופנה אליו דבר] התורה. וכתב לו את התורה בספר. העם של דבר ה'. "כי על פי הדברים האלה כרתי ברית"^[34].

ביקורת המקרא

ההבדל בין הפרושים לצדוקים זה תורה שבע"פ! זה לא תורה שבכתב! תורה שבכתב אי אפשר להכחיש מה שכתוב. אע"פ שכל אחד רואה מה שרואה בזה. קורא מה שקורא בזה. זה תלוי בקורא כן? אבל מכל מקום זה כתוב ואי אפשר להכחיש שיש ספר כזה בעולם.

אפילו... האנטישמיות הכי... אה... גדולה. וזה נקרא "ביקורת המקרא" - זה אנטישמי לגמרי, כן? כי כדי להוכיח שכל מה שאמר עם ישראל לעולם זה שקר, כן? זה ממש אנטישמיות... הם לא יכולים להכחיש שזה קיים, בעולם, אבל הזכות של האמונה - זה לאו דווקא על תורה שבכתב, אלא זה - על תורה שבע"פ. וזה נקרא אמונת חכמים. וזה הפשט של אמונת חכמים: זה האמונה שהחכמים הם באמת חכמים. זה נקרא אמונת חכמים, כן?

אז אני חוזר לנושא. ולכן כדי שתהיה... מצאת? לא מצאת. אני אמצא אולי אח"כ...

הטעות בתפיסת היחס בין התורה שבכתב לתורה שבע"פ

ולכן, כדי שתהיה עדות, כשיש ספק, התלבטות - אז אומרים: "תוציאו את הספר". אבל התורה האמיתית היא לא התורה שבספר. אלא - המשמעות של אותה תורה. המשמעות החיה של אותה תורה. זה נקרא... תלמיד חכם נקרא "ספר תורה חי".

ויש איזה רמז בבא קמא^[35]. יש קללה על אלו שרוצים להוכיח לפי הפשט של הכתוב מה ששמעו מתורה שבע"פ. זה... על ארבעים יכנו. אתה זוכר את זה? זה בבבא קמא בהתחלת פרק שני או בסוף פרק ראשון של בבא קמא. תראה שמה. חכם אחד אומר: ארבעים יכנו (מלקות כן?) קיבלנו מסורה מתורה שבע"פ, קבלה ממשה מסיני - אסור לעבור ל"ט מכות. ואחד אומר: אני יכול לראות את זה בפסוק. אז, אני לא זוכר את הביטוי המדויק, הגמרא אומרת: אוי למי שבוחר ספר תורה מת, ועוזב ספר תורה חי^[36]. אתם מבינים את זה כן?

ו...אין לזה אותה משמעות. כי - מי שמוכיח, את משמעות התורה רק מהפירוש של הכתב - אז הוא יכול להוכיח כל דברים שבעולם. זה נקרא בגמרא: "פנים בתורה שלא כהלכה". אפשר לגלות פנים בתורה שלא כהלכה.

ומאיפה אנחנו ידועים מהי ההלכה? זה מהתורה שבע"פ! לא מהפירוש של התורה שבכתב. זה מובן מה שאני מסביר?

לכן היה צריך להעלות את זה בכתב משתי סיבות: עדות, וסכנת השכחה. אבל מכל מקום, זה מה שאני רוצה להוסיף: הרבנים לא אהבו את זה. מכיוון שזה מביא סכנה.

עשות ספרים אין קץ

אני חוזר על הפסוק של קהלת: "עשות ספרים אין קץ" - המשמעות זה: עשות ספרים דוחה את הקץ. להרבות ספרים עד אין קץ. כי אין קץ לזה! כל פעם שספר אחד מופיע בכתב - צריך להתייחס אליו. וצריך לקחת בחשבון מה שכתוב. וזה סוגר את התפתחות התורה.

זה...זה... לכאורה פרדוכסאלי מה שאני אומר, כן? מכיוון שהמכה של השכחה היא כל כך גדולה במשך הזמן, אנחנו צריכים ספרים כדי להבין מה כתוב בדור הקודם. המשמעות של מה שידעו בלי ספרים בדור הקודם.

אבל זה מביא אותה סכנה של חושך באור התורה. ריבוי ספרים זה סכנה גדולה מאד. תפסתם את זה? זה ברור כן? זה ההיפך ממה... זה קשור לאחד העם.

ולכן כשהיה צריך להעלות בכתב דברים שהיו צריכים להישאר בע"פ, וזו היתה העניין של התורה שבכתב לפני יציאת מצרים, אז היה צריך להישאר בע"פ. מכיוון שבא הצורך לגלות את זה לכלל ישראל, מחמת שתי הסיבות שהזכרתי, ואח"כ בחורבן בית ראשון ובית שני, התורה שבע"פ - העלוה אותה בכתב במשנה ואח"כ בגמרא ,כן? מה אמרו חכמים? "עת לעשות לה' הפרו תורתך" מה זה "הפרו תורתך"? מה שהיה צריך להישאר בע"פ, שמנו את זה בכתב. הפרו את התורה. והמילה "כי תורת ה' הפר"^[37] - זה פסוק חמור מאד! זה נגד רוח התורה להעלות בכתב דברים שהם צריכים להישאר בע"פ. וזה קל להבין. כי ההסבר צריך להיות לפי רוח היום. אם אני כותב - אז זה כבר מת מאותה תקופה - נאמר תקופה תרבותית - רק מי שמבין את המימדים של התרבות או את התקופה - הוא יכול להבין בדיוק מה כתוב. מיד, למחרת, בדור הבא - זה סתום. וצריך עוד לכתוב ספר כדי לפרש את הספר הקודם. אז זה טלאי על גבי טלאי. תפסתם את זה, כן?

טוב. אבל אני לא רוצה להיות לגמרי רק אה... פסימי ככה. יש שני המימדים: גילוי החידוש - זה הצד החיובי. אבל דווקא מי שאינו בקיא בזה, מי שאינו יכול לראות את הצד השווה, את הקשר בין כל הדברים שנכתבו - אז זה מביא סכנה של פירוד, זה מביא סכנה של מחלוקת. זה קל להבין. אז זו היתה השאלה.

היה צורך לכתוב, דאם לא כן זה היה נשאר בע"פ. זה מה שצריך לזכור. כי אני רואה [את] כל הספריה שנכתבה על היהדות. חוץ מספרי הקודש, מהספרים האמיתיים, כן? של רבנים. אז זה חכמה מלאכותית, עולם מלאכותי, שבא במקום היהדות עצמה. תפסתם את זה, כן?

השיבנו לתורתך

אז מאיפה יצאנו? מהמושג של "מזל". זאת אומרת:

"השיבנו לתורתך"

זה הכוונה למדרגת התורה שהיא למעלה מהמזל. אתם זוכרים את הביטוי בזהר: "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל" - זה ספר תורה. אבל - "השיבנו לתורתך" - למעלה מזה. זה נס. זה תורה מעין עולם הבא. זה נקרא במושגים הקבליים: "עץ החיים". התורה שבידינו נקראת "עץ הדעת". עץ הדעת טוב ורע. אבל "תורתך" - זה עץ החיים.

וקרבנו מלכנו לעבודתך

"וקרבנו מלכנו לעבודתך"

אז זה מה שהתחלתי לקרוא במשנה בפרקי אבות, זה פרק שלישי משנה ו'. זאת אומרת: מי ששייך לעבודת ה' ולא תחת השלטון של הטבע והחברה האנושית. אז מי שהוא באמת במצב של עבודת ה', הוא חופשי מההכרח של חוקות הטבע וחוקות החברה. זה מה שצריך להבין. זו הכוונה של אותה תפילה: וקרבנו מלכנו לעבודתך - ולא לעבדות של הטבע ושל החברה.

והחזירנו בתשובה שלמה לפניך

ואח"כ אנחנו מגיעים ל: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". אז מה שצריך לפרש פה זה המילה "לפניך". המחלה "לפניך" מסבירה מה זה תשובה שלמה. אז זה פה זה ה... גם כן למה שאמרנו מקודם: התשובה זה ערך שהוא למעלה מהטבע. כי לפי תפקוד הטבע אין אפשרות לתשובה. ואם אין אפשרות לתשובה - מי ששכלו מתפקד לפי חוקיות הטבע, אני רגיל להגדיר את זה כ"השכל טבעי". והשכל הטבעי יכול להיות מתוחכם מאד, אבל הוא נשאר טבעי. ואם השכל מתפקד לפי חוקיות הטבע - אז אין מקום למושג "תשובה". כי זה נוגד את כל הכללים של תפקוד הטבע. כי אין חזרה בתפקוד של הטבע. אין חזרה בזמן.

ולכן זה מסביר לנו את כל המדרשים שאומרים שהקב"ה הציע את התורה לכל אומות העולם^[38].

ואף אחת מהם לא קיבלה את התורה, ומסיבה יחידה ומרכזית: מכיוון שאין להם תפיסה במושג של "תשובה". אם אין אפשרות של תשובה - אי אפשר לקבל את התורה. למה? מכיוון שבחטא הראשון זה האבדון הגמור, כן? אם אי אפשר לתקן את החטא, לחזור בתשובה - אי אפשר להגיע לאיזושהי גאולה. ולכן אומות העולם לא קיבלו את התורה מכיוון שאין להם שייכות למושג של התשובה. התשובה זה חידוש של התורה.

חטא העגל

ואני רוצה רק להוסיף איזה דוגמא. לא מצאתי מקור מפורש על זה, אלא רמזים ברש"י ובספורנו - עניין חטא העגל^[39]. השאלה פה היא ככה: מיד כשנעשה את החטא הזה, אז הקב"ה אומר למשה שהוא רוצה להשמיד את העם שעשה את החטא. והשאלה היא: האם אין אפשרות של תשובה? לכן המפרשים הסבירו את זה בקשר למושג "עם קשה עורף". "עם קשה עורף" המשמעות היא: שאין להם אפשרות לחזור בתשובה. זה ידוע שלא יחזרו בתשובה. אז נקרא "קשה עורף". ואתם יודעים שאותה מידה אנחנו אומרים בסליחות של ימים נוראים: "קשי עורף ממרים אנו, כך היא מידתנו". אותה מידה של קשיות עורף באה לא מעם ישראל אלא מהערב רב. "ראיתי את העם הזה" - והכוונה לערב רב, "והנה עם קשה עורף הוא". תפסתם את הקשר בין הנושאים כן? ומכיוון שלא היה להם שייכות למושג של התשובה, לכן לא היו יכולים לקבל את גילוי התורה כתורה של מצוות. אם הגורל הוא דרך הערך המוסרי של המצווה: זכות / עונש, ואם אין [את] המימד של התשובה אי אפשר לקבל את התורה.

ולכן חזרו אחורנית, אחרי גילוי מעמד הר סיני, שהתורה באה במקום המזלות, שלטון המזלות, שזה היה הרגישות הדתית של העבודה זרה עד מעמד הר סיני. והחידוש במעמד הר סיני זה מצוות במקום ה-עבודת כוכבים ומזלות. זה מובן, כן? אז מכיוון שמשה נעלם, אז חזרו לאותה עבודה זרה של המזלות. ובתקופה שלהם זה היה העגל, אחרי המזל טלה זה היה מזל שור, חזרו למזל שור שהיה מקודם, אבל זה עניין קצת מסובך.. ואותו חטא זה חטא של חזרה לעבודה זרה מכיוון שאין תפיסה למושג של תשובה. כל עוד משה היה קיים - היו יכולים להתקשר לתורה, אבל כשמשה נעלם - חזרו לאותה עבודה זרה.

הנצרות ומושג התשובה

ולפי דעתי, זה מה שקרה בדיוק לנצרות. הנצרות זה חזרה למנטליות של עבודה זרה של חטא העגל. וההוכחה היא: כי - לפי הפשט של התורה על פרשת כי תשא על העניין של חטא העגל, עצם החטא זה היה: כי ראו משה כאליל, כן? כי זה האיש משה...עשה לנו א-לוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. רצו להחליף את משה, לא את הקב"ה. אז זה מה שקרה בנצרות עצמה כן? זה חזרה לאותה מנטליות: הפחד מהתורה. וזה בולט בנצרות: הפחד מהתורה כחוקה, של הגאולה. מכיוון ש.. והם אומרים את זה בפירוש: מהחטא הראשון - זה החטא הראשון של האדם הראשון - אנחנו אבודים. ורק מי שאין לו תפיסה באפשרות של התשובה - יוכל לומר דבר כזה. תפסתם שזה אותו העניין. זה מה שרציתי להסביר: לפי תפקוד הטבע - אין מקום לתשובה. אח"כ נמשיך על זה. מה היתה השאלה?

קהל: לגבי...

מניטו: יש דברים שאפילו מיתה לא מכפרת. מיתה מכפרת אבל אי אפשר לתקן, כן? יש דברים. זה ההוכחה שלפי השכח הטבעי - הכל הוא מסוג הזה. ויש דברים שבאמת אי אפשר לתקן, צריך לחזור בגלגול.

קהל: ...

מניטו: זה נראה מיד אחר כך בעניין של סוד הגלגול מחילות. זה לזה אתה מתכוון?

קהל: ...

מניטו: כי אחרי הבקשה של הסליחה - "סלח לנו", צריך "מחול לנו", כי יש עניין של גלגול מחילות. נראה את זה אח"כ. זה קשור לשאלה שלך. אתה מתקדם קצת לנושא, כן?

התשובה בלשון הקודש

אז אני הסברתי פעם דרך השכל: מכיוון שהמושג תשובה מורה שאפשר לחזור בזמן ולהפוך את הזמן של העבר לזמן של העתיד. ורק בלשון הקודש יש אותה אפשרות לשלוט על אותה קטגוריה של היפוך מהעבר לעתיד. וזה קשור לפי דעתי. רק אלו שהיו מדברים לשון הקודש קיבלו את התורה. התורה נאמרה בעברית כן? מאלוקי העברים לעם העברי. מכיוון שרק העברי יכול לקבל את התורה, מכיוון שרק העברי יכול לתפוס את המושג של התשובה. זה יוצא מן הכלל - הכלל של "היפוך ההפכים". זה מובן? טוב. עכשיו יש לנו מקור במסכת יומא, בירושלמי שמאיר את זה:

"שאלו לחכמה - חוטא מה דינו? שאלו לנבואה - חוטא מה דינו? שאלו לתורה - חוטא מה דינו?" ורק כשמגיעים לקב"ה – "חוטא מה דינו?" התשובה היא, דווקא: "ישוב יתכפר"^[40].

רק לפני הקב"ה התשובה תופסת. לפני החכמה - חכמה לא יודעת את זה. כי לפי החכמה יש תפקוד: מי שעשה רע מקבל רע. אין אפשרות של תשובה. זה החכמה. כן? אתה זוכר את הפסוקים?

קהל: ...

מניטו: זהו. זה ה... אח"כ הנבואה - "הנפש החוטאת היא תמות". הנבואה זה יותר חמור. אי אפשר לרמות את הנבואה. אם היה חטא - אז השורש של החטא בנפש צריך למות. כי הנפש חוטאת, לכן הנפש צריכה למות. לא הרוח, ולא הנשמה, ולא החיה ולא היחידה... הנפש החוטאת היא תמות. בתשובה יש חילוף נפש. זה נפש חדשה שבאה במקום הנפש החוטאת, כן? הנפש החוטאת היא מתה.

כדי להבין את זה, הכוונה של הפסוק הזה שמביאה הגמרא. מה אמרה הנבואה? "הנפש החוטאת היא תמות". חוטא מה דינו? "הנפש החוטאת היא תמות". אני רוצה לדייק: הנפש החוטאת היא תמות. אז אנחנו רגילים להבין את המילה נפש במשמעות של הנשמה. הנפש זה רק המדרגה התחתונה של הנשמה. אותה מדרגה שנקראת "נפש" - היא תמות. ויש לנו דוגמאות. בפסוקים.

למשל כשהמדרש מסביר. יש מדרש אחד שאומר: ששרה אימנו ראתה בעקידת יצחק שיצחק מת בעקידה. אבל הנפש שלו מתה בעקידה, לא הנשמה שלו. הנפש. וזה המושג "נפש" שמדובר באותו מדרש. לא הנשמה. שורש היצר הרע הוא בנפש. לא ברוח ולא ב... אלוקי, נשמה שנתת בי - טהורה. אתה נפחת... וכשהנשמה מגיעה בגוף אז היא נקראת "נפש". ובאותה מדרגה יש שורש היצר הרע. אם יצרת. בעולם היצירה זה יצר טוב ויצר רע כבר. זה מתחיל בעולם היצירה. וזה בעולם העשייה - שרובו רע ומיעוטו טוב. אז במדרגה של הנפש. אז הוא היה מאט את זה^[41]. הנפש היא צריכה למות! אין ברירה.

לגבי התורה - יביא קרבן ויתכפר. צריך קרבן. אבל הקרבן האמיתי זה עקידת יצחק! כי הקרבן שאנחנו מקריבים זה תחליף. ורק כשמגיעים ל: "שאלו לקב"ה חוטא מה דינו?" הקב"ה אומר: "ישוב ויתכפר". וזה הפשט של "והחזירנו בתשובה שלמה - לפניך". כי רק לפניך יש תשובה. אין תשובה לא לפני החכמה, ולא לפני הנבואה, ולא לפני התורה, זה מובן? זה פסוק מלא בירמיהו: אם תשוב ישראל - אלי תשוב. ופשט הפסוק הזה הוא רחב מאד, כן? כי אנחנו רואים הרבה דרכים של חזרה בתשובה שזה לא "תשובה שלמה לפניך". חוזרים מהרבה דברים. אבל לא לפני הקב"ה. כי לפני הקב"ה זה בית המקדש, ירושלים. וזה מובן, כן?

למשל, צריך להבין את זה, כי זה נושא בפני עצמו אבל זה נושא חמור וחשוב מאד. ויש חזרה לדתיות, יש חזרה לשעבוד המצוות, יש חזרה ל.. ל.. לכל מה שאתם רוצים, אבל הכוונה פה זה אחרת לגמרי: חזרה לפני הקב"ה. זה מובן? טוב. אז זה מה שרציתי להסביר בקצרה. ויש עוד פסוק ש...

הרוצה בתשובה

"ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה"

אז, הרוצה בתשובה - יש פסוק ביחזקאל הנביא "כי לא אחפוץ במות המת"... כי אם? מה ההמשך?

קהל: בשובו מדרכו וחיה

מניטו: וחיה. ויש עוד פסוק: "אם אחפוץ במות הרשע"^[42]. כי אנחנו יודעים שהוא רוצה בתשובה. מה שהוא חפץ - זה לא מות "הנפש החוטאת היא תמות", אלא - התשובה.

טוב אני חושב שזה כבר מספיק כדי להבין את הכוונה של הברכה. אם יש עוד שאלות על זה?

יונה הנביא

קהל: ...

מניטו: הטבעית. כן.

קהל: הטבעית כבר... בזמן של אנשי נינווה

מניטו: אנשי נינווה. יפה.

קהל: ...מהותי לבין הסימפטום וכל ההתנהגות...

מניטו: כן. אז, אנשי נינוה תפסו את עניין התשובה רק מכיוון שנביא אחד, מישראל, בא לגלות להם את זה. וזה מעניין מאד שדווקא בספר יונה, יונה אומר להם: "עברי אנכי"^[43]. זה דווקא מדויק, כן?

זה נושא רחב מאד... החסידים הסבירו את זה יפה והעיקר המקור שאני זוכר עכשיו זה ב"פחד יצחק" של הרב הוטנר^[44].

ש- הקשר בין כיפורים לפורים, כן? אז דווקא בפורים זה: "איש יהודי היה". ודווקא בכיפורים זה: "עברי". טוב זה רק...רמז. על זה.

ועכשיו, אחרי התפשטות הרוח של התנ"ך בעולם, יש הרבה דתות שמכירים בזה שיש אפשרות של התשובה. אבל בשורש הדברים - זה חידוש של הנפש העברית. של הלשון העברית. זה חידוש של התורה. עכשיו - אין בעולם שכל טבעי, טהור. שכל טבעי פשוט. כי כל העולם כולו קיבל, מושפע, מלימוד התנ"ך. אע"פ שזה בדרך שלהם. מכל מקום, ל"ריח שמניך טובים" יש איזה ריח של התנ"ך, שאפשר, שהם יכולים לתפוס^[45].

ולכן, לפי דעתי, כשמתייחסים לשכל הטבעי, הפילוסופיה הקדומה, כן? צריך להתייחס לפילוסופים שמלפני תקופת התפשטות... [הנבואה^[46]]

חידושי המושגים של התנ"ך

...את פשט המושגים. מושג שבא מהמקרא - זה חידוש גמור לגבי השכל הטבעי. כל המושגים של המקרא. וכל המושגים שחידשו הפילוסופים (הכוונה ל"שכל הטבעי" במשמעות שנתתי) - אין להם מקום בתפיסת התורה.

ולמדתי את זה בפילוסופיה, ואין להם מקום. זה המצאה משלהם. מושג שלא נמצא במקרא - זה מושג שלא קיים. זה דבר שקר, כן? זה מה שצריך להבין. וההיפך: כל מושג שבמקרא - זה חידוש של הנבואה. אין לו מקום בשכל הטבעי. אלא אם כן - הפילוסוף הזה קיבל את זה מאיזה תלמיד חכם. בדרך שלו! מהתפשטות לימוד התנ"ך. זה ברור?

אני יכול לתת לכם איזו דוגמא. המושג "מצפון", במשמעות הפילוסופית - אין מקום למושג הזה בתורה. זה לא נמצא! זה מושג שהתחדש בדורות האחרונים של הפילוסופיה. זה מושג שבא מהסטואה. זה כל השאריות [של] הפילוסופים היוונים כן? הם המציאו את המושג הזה.

והתפיסה של המוסר היא אחרת לגמרי. כש[יש] הבדל בין "אני" ל"מצפוני". אבל בעולם התורה אין שום הבדל בין "אני" ו"מצפוני". זה אני! זה נפשי! תפסתם את ה..? והדברים חמורים מאד!

קהל: ...מה כל הטוב בעולמו...

מניטו: לא. למושג "נפש". אם אני אומר "מצפון", במשמעות של המושג "נפש", זה בסדר גמור. אני לא אומר "מצפון" - אני אומר "נפש". אני אומר "מצפון", אבל אני שומע "נפש" כן? אבל אם אני שומע "מצפון" במשמעות היוונית זה מושג אחר לגמרי.

ואני למדתי את זה בצרפתית, ולכן הדיוק הוא בצרפתית, אבל אתם יכולים לשמוע את זה גם כן באנגלית: במושג "פרונסיאנס" יש איזה מין הסכמה למשהו שזה לא אני. קונסטסטי-לופה [משהו בצרפתית]. ולכן אני נותן את החיות המוסרית למצפון שלי ואני נקי מזה. זה תפיסה דואליסטית של המוסר. המצפון שלי הוא נקי, הוא צדיק. הוא שמאלני, כן? ... אבל אני יהודי...

טוב. ויש הרבה הרבה דוגמאות. ומה שקרה, וזה חיובי לפי דעתי, שבעולם הפילוסופיה, "השכל הטבעי" כפי שאני אומר, דהיינו - אין לו שום מושג של נבואה, שקיים דבר כזה. שהיה התגלות אלוקית. כן? הם שוללים את זה לגמרי.

ויש פילוסופים יהודים שהם שומרי מצוות, וחושבים ככה. ואני לא רוצה לתת דוגמאות, יש יותר מדי... חח...

אז קיבלו כמה מושגים מעולם התנ"ך. והם משתמשים בזה. למשל: בכמה פילוסופיות יש [את] המושג "תשובה". זה השאלה שלך. אבל זה בא מחידוש התנ"ך.

מדוע יונה הנביא ברח?

ולכן גם אנשי נינוה, וזה מעניין מאד להבין איך קיבלו את זה אנשי נינוה. בצורה כל כך גדולה, כבירה, חזקה - שיונה בעצמו פחד מזה וברח, כן? יש הרבה הסברים למה יונה ברח. למדתם את ספר יונה? מה ההסבר הכי ידוע?

קהל: ....

מניטו: אפשר להסביר את זה ככה. גם כן: זה רע לישראל אם הגוים יחזרו בתשובה ולא ישראל כן?^[47] כשעשו עולה, יעקב... כביכול.

אבל לפי הפשט זה נרמז יותר חזק. יונה נקרא "יונה בן אמיתי". ולפי האמת - התשובה לא קיימת. יונה שולל, הוא לא רוצה בזה. כי זה אי-צדק. זה, זה יותר עמוק, כן? זה לפי פשט הפרקים שמה. כשהוא אומר לקב"ה: ידעתי שהם יחזרו בתשובה, ידעתי את זה! לכן לא הלכתי שמה... כיוון שאסור לקבל תשובה מרשעים. זה מידת הדין החזקה ביותר: אין תשובה. תפסתם את זה? מידת הדין שוללת את התשובה. הנפש החוטאת היא תמות. גמרנו. כן?

קהל: איך הוא מבקש על עצמו תשובה על עצמו במעי הדג?

מניטו: איך הוא..? לא שמעתי

קהל: איך הוא מתפלל לתשובה על עצמו במעי הדג? הוא...

מניטו: מה? אני לא זוכר את הפסוק עצמו?

קהל: בתוך מעי הדג, יונה מבקש תשובה על עצמו

מניטו: לא. יש מושג תשובה שמה? אני לא זוכר אם יש המילה "תשובה" שמה.

קהל: נדמה לי... כתוב: עשה תפילה!

מניטו: אה. זה משהו אחר. איזה תפילה? הוא רצה למות! הוא התפלל כדי למות. בעולם שיש תשובה - אני לא רוצה לחיות. כי התשובה זה אי צדק.

יש זרם בחסידות ככה. אולי שמעתם על החכם הזה, חסיד גדול, שמו נעלם ממני...

קהל: ...

מניטו: לא. החכם מקוצק! זהו. כל הזרם הזה. ועכשיו בספרות היהודית [יש] הרבה גנדרנות על זה. בבחינת... מדברים כאילו הם "קוצקים". אבל זה... זה... ספרות. זה סתם ספרים. הם לא חיים ככה. החכם מקוצק - חי את זה. כן? אני זוכר, קראתי את ההסברים של חכם גדול מאמריקה - אברהם השל ז"ל, כן? יש לו ספר שלם על זה. אבל רואים שזה פילוסופיה. רואים שזה בא מקירקגור, לא מהחכם של קוצק.

טוב. קירקגור חי את זה. אצל הגויים. הוא שלל עולם שיש אפשרות כזו - אחטא ואשוב.

מכיוון שדיברתי על זה צרי להסביר את הכלל הזה^[48]:

"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספקין בידו לעשות תשובה"

לפי הפשט - זה אחטא ואעשה תשובה. אבל אפשר לקרוא את זה יותר עמוק. מכיוון שיש כפל לשון - אחטא ואשוב, אחטא ואשוב. פעמיים. למה פעמיים? מספיק לומר פעם אחת.

אבל - זה הכוח של ההתרגלות. יש איזה רמז בתפילה של ראש השנה, אה.. יום כיפור, סליחה. זה ראש השנה או יום כיפור? יום כיפור. לא זוכר. אבל גם בראש השנה וגם ביום כיפור: כשהחטא נעשה הרגל. וההרגל נעשה טבע. ומי שמתרגל לחטא - הוא לא מרגיש בזה כחטא, והוא לא מסוגל לחזור בתשובה. הישנות הדבר, כן?

אבל באופן יותר עמוק: "אחטא ואשוב" - זה אחטא ואשוב על החטא. אחטא ואשוב אחטא ואשוב. "אכלתי ואוכל"^[49].

זה רמז למה שאומר הפסוק.

אז "אין מספיקין בידו לעשות תשובה". אבל אם הוא שב - מקבלים אותו. זה נדיר. יש קושי עצום לשוב מתוך ההתרגלות, כן? הרופאים יודעים את זה. מכירים.. הפסיכולוגים מכירים בזה. ולשבור איזה הרגל - זה נס. וזה מסביר גם כן את ההבדל בין חוק הטבע, שזה הרגל שני, ונס - שזה שבירת ההרגל.

זה תשובה. נס זה תשובה והתשובה זה נס. זה מובן. ולכן זה מה שרציתי להסביר.

לגבי יונה, יונה שולל את המושג של תשובה. זה כואב לו! איזה מין מצפון כזה, שהוא לא סובל את זה. זה.. זה רחמנות גרועה. לקבל שבים. הוא לא אוהב את זה. טוב - אז הקב"ה מקבל שבים. לא יונה בן אמיתי, כן?

וייתכן מאד שהכוונה שקבעו את ספר יונה דווקא במנחה של יום כיפור, אחרי החטאים הכי גרועים שהם חטאים של גילוי עריות, (ופה אני רוצה להסביר משהו אח"כ), כדי להודיע את זה: שהתשובה היא אפשרית. לפני הקב"ה זה אפשרי. "בתשובה שלמה לפניך" - זה אפשרי. אבל לפני הטבע - זה בלתי אפשרי. לפני אלוקים - אין תשובה. הנפש החוטאת היא תמות. אבל לפני הקב"ה יש תשובה.

אני הסברתי פעם, אני לא יודע אם זה חידוש, או אם זה נכתב באיזשהו מקום. הקב"ה גוזר - והצדיק מבטל^[50]. אז הקב"ה גוזר דרך העיגולים - והצדיק מבטל דרך קו היושר. אם אתם ידועים לתפוס את זה.

אז, לפני אלוקים - אין... זה עולם הנפש, והנפש... טוב. חוזרים לנושא.

ועכשיו בקצרה אנחנו מתחילים בברכה השנייה.

תשובה שלמה

קהל: מה זה "תשובה שלמה"?

מניטו: לפי דעתי זה כתוב בפירושים פה. רק דקה נבדוק... אבל לפי דעתי זה קשור על ל-"לפניך". "תשובה שלמה" - זה תשובה בלי הסתייגות. עזיבת החטא מוחלטת. תשובה שלמה. ייתכן שזה קשור למה שאמרנו מקודם: "האומר - אחטא ואשוב". כי הנפש יודעת שאי אפשר לא לחטוא. ולכן כל תשובה זה עם ההסתייגות אפילו בתת הכרה שייתכן ש...לחזור. אבל - תשובה שלמה זה - הרג את היצר שלו. זה... הוא נמצא למעלה מהטבע.

אתם זוכרים את כל הנושא הזה בספר התניא. כן? כדאי ללמוד את זה שם. מה זה "צדיק גמור"?

תיקון החטא של גילוי עריות

עכשיו אני נזכר מה שרציתי להוסיף ש- החטא האחרון שצריך לתקן, שרק המשיח יתקן אותו - זה חטא של גילוי עריות. כי החטא של עבודה זרה, לא אני מתחיל בסדר: החטא של שפיכות דמים - אברהם תיקן אותו. החטא של עבודה זרה - יצחק תיקן אותו. החטא של גילוי עריות - זה מתחיל ביעקב, ואח"כ כל הקושי זה דרך יהודה, (יוסף - אבל זה מבוי סתום) דרך יהודה עד דוד - ואינו נגמר. והמשיח - גומר את זה. תפסתם את הנושא כן?

כל הסיפור על דוד המלך - שזה החטא הכי קשה שהיה צריך לתקן ולא הצליח. יש מקור בגמרא שדוד המלך מבקש: למה אומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב ולא אומרים אלוקי דוד? אז הקב"ה שואל אותו: אתה רוצה? אני אבחן אותך. בחנת לבי ותמצא. ונכשל. כן? אתם זוכרים את המקור הזה^[51].

ולכן רק המשיח יש בכוחו לתקן את החטא הזה. ולכן זה קשור למה שאמרנו במנחה של יום הכיפורים: אחרי החטאים [ש]הכי קשים לתקן. כי "אין אפוטרופוס לעריות"^[52] כן? זה היצר הכי קשה שיש בעולם. כי יצר העבודה זרה, היצר של השפיכות דמים - אפשר להתגבר. יצר של העריות - זה רק המשיח מתגבר על זה.

טוב, זה נושא ידוע אצל החסידים בעיקר. אני זוכר שקראתי פעם במעשי חסידות: שפעם צדיק אחד היה מלמד את זה: מי שיחזור בתשובה שלמה, הראשון שיחזור בתשובה שלמה - הוא המשיח. אז התלמידים שאלו לרבי שלהם - אז מה אתה רבי? למה לא? אז הוא השיב - ומה איתכם? זה... תפסתם את העניין?

וזה פסוק שמייחסים לזה. כשדוד המלך אומר בתהילים: "רבים אומרים לנפשי, אין ישועתה לו" - והכוונה לנפש של האדם הראשון כן? זה מובן?

רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה:^[53]

כי החטא של אדם הראשון כחטא מבחינה כוללת, יתוקן, לגבי דוד המלך, דרך האבות. יש שני מדרשים. מי נתן שבעים שנה לדוד המלך, כן? ויש מדרש שאומר שזה אדם הראשון שנתן שבעים שנה^[54] ויש מדרש אחר שאומר שהאבות נתנו כל אחד חלק מהשנים שלהם.^[55]

והתיקון הגמור, סוף התיקון - זה תיקון של חטא העריות.

ובחסידות מוציאים הרבה הרבה מקורות לזה. כל העניין של התשובה - זה על גילוי העריות. יצר של העריות. טוב זה מובן כן?

אז נמשיך קצת...

^[1] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ב עמוד ב

חוץ מחרש שוטה וקטן כו'. קתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן - דלאו בני דעה, אף חרש - דלאו בר דעה הוא.

^[2] קהלת פרק ז' פסוק כ'

^[3] תהלים פרק א

(ו) כִּי יוֹדֵעַ יְקֹוָק דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד:

^[4] קהלת פרק ז

(כ) כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא:

^[5] מורה נבוכים תרגום של שורץ; חלק שלישי; פרק כב:

דבר המופלא והתמוה ביותר הוא שלא תיאר את איוב כבעל ידיעה ולא אמר: איש חכם או מבין או משֹכיל, אלא רק תיאר אותו כמעולה במידותיו וישר במעשׂיו. אילו היה חכם לא היה קשה לו מצבו, כפי שעתיד להתברר...

^[6] בראשית רבה. מדרש נז. וירא. ד

דבר אחר: נתירא מן היסורין. אמר לו הקב"ה: אין אתה צריך, כבר נולד מי שיקבלם, את עוץ בכורו, ואת בוז אחיו.

איוב אימתי היה? ריש לקיש בשם בר קפרא אמר: בימי אברהם היה, שנאמר: את עוץ בכורו, וכתיב (איוב א): איש היה בארץ עוץ.

רבי אבא בר כהנא אמר: בימי יעקב היה. דאמר רבי אבא בר כהנא: דינה אשתו של איוב היתה, דכתיב באשת איוב (שם ב): כדבר אחת הנבלות, וכתיב בדינה (בראשית לד): כי נבלה עשה בישראל.

ר' לוי אמר: בימי שבטים היה, הה"ד (איוב טו): אשר חכמים יגידו ולא כיחדו מאבותם, זה ראובן ויהודה. ומה שכר נטלו על כך? להם לבדם נתנה הארץ.

רבי לוי בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר: בירידתן למצרים נולד ובעלייתן מת. אתה מוצא עיקר שניו של איוב לא היו, אלא מאתים ועשר שנים, ועשו ישראל במצרים מאתים ועשר שנים, ובא שטן לקטרג וגירה אותו באיוב. רבי חנניא בריה דרבי אחא אמר: לרועה, שהוא עומד ומביט בצאנו. בא זאב אחד נזדווג לו, אמר: תנו לו תיש אחד, שיתגרה בו.

ורבי חמא אמר: לאחד שהיה יושב בסעודה, בא כלב אחד ונזדווג לו. אמר: תנו לו ככר א' שיתגרה בו. כך, בא שטן לקטרג, גירה אותו באיוב, הה"ד (איוב יז): יסגירני אל אל עויל, ועל ידי רשעים ירטני, והלואי בני אדם צדיקים, אלא בני אדם רשעים.

ר' יוסי בר יהודה אומר: בימי שפוט השופטים היה, הה"ד (שם כז): הן אתם כולכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו. חזיתם מעשי ומעשי דורי, חזיתם מעשי מצות ומעשים טובים. מעשה דורי, שהן מבקשין ליתן שכר לזונות מן הגרנות, ואין דרכן של צדיקים להיות נותנין שכר לזונות מן הגרנות, הה"ד (הושע ט): אהבת אתנן על כל גרנות דגן.

ר' שמואל בר נחמן אמר: בימי כשדים היה, שנאמר (איוב א): כשדים שמו, שלושה ראשים.

ר' נתן אמר: בימי מלכות שבא היה, שנאמר (שם): ותפול שבא ותקחם.

ור' יהושע בן קרחה אמר: בימי אחשורוש היה, דכתיב ביה (אסתר ב): יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. וכתיב (איוב מב): ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב.

ריש לקיש אמר: איוב לא היה ולא נהיה!

מחלפיה שיטתיה, דריש לקיש, דתמן אמר ריש לקיש, בשם בר קפרא: בימי אברהם היה, והכא אמר: איוב לא היה ולא נהיה! מאי לא היה ולא נהיה ביסורים שנכתבו עליו, ולמה נכתבו עליו? אלא שאילו באו עליו היה יכול לעמוד בהן.

ר' יוחנן אמר: מעולי גולה היה, וישראלי היה, ומדרשו בטבריה, לפיכך היו למדים ממנו קריעה וברכת אבלים, הה"ד (שם א): ויקם איוב ויקרע את מעילו, מכאן שצריך אדם לקרוע מעומד.

ר' חנינא אמר: עובד כוכבים היה.

תני ר' חייא: עובד כוכבים צדיק אחד עמד לי באומות העולם, ונתתי לו שכרו ופטרתי. ואיזה? זה איוב.

את עוץ בכורו ר' יהושע בן לוי אמר: הוא לבן, הוא קמואל. ולמה נקרא שמו קמואל? שקם כנגד אומתו של אל.

בבא בתרא טו א

ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני ויתיב וקאמר איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה א"ל עליך אמר קרא איש היה בארץ עוץ איוב שמו אלא מעתה (שמואל ב יב, ג) ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו' מי הוה אלא משל בעלמא הכא נמי משל בעלמא א"כ שמו ושם עירו למה רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא...

^[7] [ביקורת]

^[8] [מישהו צרפתי?]

^[9] ויקרא פרק כו

(י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ:

^[10] [ראה מקור למעלה)]

^[11] ישעיהו ב ג; מיכה ד ב

^[12] בראשית כח יא

^[13] [הצעיר]

^[14] רש"י שמות פרק כא

(א) ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני.

^[15] רש"י במדבר פרק ז

מדבר - כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו:

^[16] תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל עמוד ב

דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו - לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב כ"ט) בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר (איוב כ"ט) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים - הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר (משלי י"ד /ד'/) ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר (איוב כ"ט) בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא דקאמר - ת"ש: בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית ד') לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר (ישעיהו מ"ה) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך - זה יום המיתה, שנאמר (תהלים כ"ב) לפניו יכרעו כל יורדי עפר, תשבע כל לשון - זה יום הלידה, שנאמר (תהלים כ"ד) נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו - תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה - היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך. תנא דבי ר' ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ, ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה - מוטב, ואם לאו - הריני שורפה לפניך. א"ר אלעזר...

^[17] משלי פרק ד פסוקים ג-ד

^[18] מסכת נדה דף ל עמוד ב

^[19] תהילים א ב

^[20] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד') רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה.

^[21] בראשית פרק א

^[22] אבות פרק ג משנה ה

^[23] דרך חיים על המשנה הנ"ל

^[24] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א

איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר (ירמיהו י) כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה, גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר (בראשית טו) ויוצא אתו החוצה. אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם (בראשית טו) בן ביתי יורש אתי. אמר לו: לאו, (בראשית טו) כי אם אשר יצא ממעיך. אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל.

^[25] [לא מצאתי את המקור של הגר"א. אבל מצאתי את הראב"ן]:

שו"ת הראב"ן סימן לד:

משום דכל התוה מפי הגבורה נאמרה ואין מוקדם ומאוחר, אבל משה שסידר משנה תורה פרשה אחר פרשה לא סידר אלא להדרש

ובבלי פסחים ו ע״ב:

אמר רב מנשיא בר תחליפא משמיה דרב זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה. רש״י בד״ה ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״ כותב: לא הקפידה התורה על סדר מוקדם ומאוחר ופרשיות שנאמרו תחילה הקדימו המאוחרות.

^[26] זוהר חלק ב דף לט/ב

אמר רבי יצחק, לא אצטריך אורייתא למכתב אלא מהחדש הזה לכם ראש חדשים, מאי טעמא, משום דשירותא דסיהרא הוי, ועל דא אורייתא הוה אצטריך למכתב מהכא, דהא בקודשא בריך הוא אתקשר מלה, ולא קשיא, דלא כתיב זאת החדש הזאת, דהא זה וזאת כחד מתקשרין, ובאתר דאית ביה דכר ונוקבא כחדא, לית שבחא אלא לדכורא. ועל דא ראשון הוא לכם לחדשי השנה, לחדשי השנה ודאי, אמר רבי יהודה, לכם תרי זמני למה, אמר רבי יצחק מנייהו אשתמע יתיר, כמה דכתיב (דברים לב ט) כי חלק יהו"ה עמו, אתקשרותא דא לכם ולא לשאר עמין:

^[27] שמות פרק לד

^[28] יש גם מקור של הרב קוק ב"אורות התורה" שמדבר על כך

^[29] ראה גם שיעוריו של הרב על ברכת השבת המשפט בסוף

^[30] משנה מסכת אבות פרק ג משנה ט

[ח] רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:

^[31] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א

אמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בתחלת ברכה של חול. ואמר רב אמי: גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות, שנאמר: (שמואל א' ב') כי אל דעות ה'. וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר: (ישעיהו כ"ז) כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו.

^[32] קהלת פרק יב

(יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר:

^[33] [הרצי"ה]

^[34] שמות פרק לד

^[35] מצאתי מקור בינתיים רק במסכת מכות

^[36] תלמוד בבלי מכות כב ב

מ"ט אי כתיב ארבעים במספר הוה אמינא ארבעים במניינא השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא סוכם את הארבעים אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא:

^[37] [אולי הכוונה לפסוק הבא:]

במדבר פרק טו

(לא) כִּי דְבַר יְקֹוָק בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ:

^[38] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ה

ולפיכך נתבעו אומות העולם בתורה, כדי שלא ליתן פתחון פה להם כלפי שכינה לומר, אלו נתבענו כבר קיבלנו עלינו, הרי שנתבעו ולא קבלו עליהם, שנ' (דברים לג ב) ויאמר ה' מסיני בא וגו'. נגלה על בני עשו הרשע ואמר להם, מקבלים אתם עליכ' את התורה, אמרו לו, מה כתיב בה, אמר להם: לא תרצח. אמרו לו, זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר (בראשית כז מ) ועל חרבך תחיה. נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם, מקבלים אתם את התורה. אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, לא תנאף. אמרו לו, כלנו מניאוף דכתיב (שם /בראשית/ יט לו) ותהרין שתי בנות לוט מאביהם, והיאך נקבלה. נגלה על בני ישמעאל, אמר להם, מקבלים אתם עליכם את התורה. אמרו לו, מה כתוב בה, אמר להם, אל תגנוב. אמרו לו, בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב (שם /בראשית/ טז יב) והוא יהיה פרא אדם, וכתיב (שם /בראשית/ מ טו) כי גנב גנבתי. וכשבא אצל ישראל, (דברים לג ב) מימינו אש דת למו, פתחו כלם פיהם ואמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, וכן הוא אומר (חבקוק ג ו) עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים.

^[39] ראה עוד על נושא חטא העגל בשיעוריו של מניטו על נר מצווה למהר"ל

^[40] תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מכות פרק ב עמוד ז

שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם [משלי יג כא] חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן [יחזקאל יח ד] הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב על כן יורה חטאים בדרך יורה לחטאים דרך לעשות תשובה

^[41] [? לא מובן הביטוי]

^[42] יחזקאל פרק לג

(יא) אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: פ

^[43] יונה פרק א

(ז) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה:

(ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה:

(ט) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה:

^[44] פחד יצחק על פורים מאמר ח; זכויות יוצרים.

^[45] שיר השירים פרק א ג

^[46] ההקלטה מפסיקה לכמה שניות

^[47] קשור גם לעליית המדרגה של הצדיק כמו שהסביר באיוב

^[48] משנה יומא ח ט

^[49] בראשית רבה פרשה יט

יב ויאמר האדם האשה אשר נתתה וגו' הה"ד (איוב ט) אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי, אמר איני כאותו שאמר האשה אשר נתתה עמדי וגו', הוא שמע לדברי אשתו, אבל אני לא שמעתי לדברי אשתי, א"ר אבא בר כהנא דינה אשתו של איוב היתה על כן אמר לה (שם /איוב/ ב) כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים, אקבל אין כתיב כאן אלא נקבל, נאים בטובה, ולא נאים בפורענות, אתמהא, (שם /איוב ב'/) בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו, בשפתיו לא חטא אבל בלבו חטא, א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן, אלא ואוכל, אכלתי ואוכל, אר"ש בן לקיש אדה"ר =אדם הראשון= לא נטרד מגן עדן עד שחירף וגידף, הה"ד (ישעיה ה) ויקו לעשות ענבים ויעש באושים, [ג, יג] ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל, גירני, חייבני, והטעני, גירני, היך מה דאת אמר (תהלים פט) לא ישיא אויב בו, חייבני, היך מה דאת אמר (דברים כד) כי תשה ברעך, הטעני. כמה דאת אמר (ד"ה =דברי הימים= לב) אל ישיא אתכם חזקיהו.

^[50] זהר פרשת ויקרא רמ

רמ) ולא הייתה גזרה שנגזרה למעלה על העולם, שלא היה רבי שמעון מבטל אותה, שכתוב, צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים. הקב"ה מושל באדם. ומי מושל בהקב"ה? צדיק מושל. שהקב"ה גוזר והוא מבטל.

רמא) כגון רבי שמעון בן יוחאי, שיום אחד היה יושב בפתח שער לוד. נשא עיניו וראה השמש מאיר, וסותם אורו ג' פעמים. בתוך כך נחשך האור, ונראה בשמש, שחור וירוק. אמר לו לרבי אלעזר בנו, בוא אחרי בני, ונראה. כי ודאי גזרה נגזרה למעלה, והקב"ה רוצה להודיעני. ודאי ששלושים יום תלוי למעלה הדבר ההוא שנגזר, והקב"ה אינו עושה עד שמודיע לצדיקים. כמ"ש, כי לא יעשה ה' אלקים דבר, כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים.

רמב) בעוד שהיו הולכים בכרם ההוא, ראו נחש אחד שהיה בא ופיו פתוח, ולוהט בארץ בעפר. הוצק רבי שמעון, והיכו ידיו בראש הנחש. שקט הנחש והוריד פיו. וראה רבי שמעון את לשונו מתנדנדת. אמר לו, נחש נחש, לך ואמור לנחש ההוא העליון, המסית והמסטין, שרבי שמעון בן יוחאי נמצא בעולם. הכניס הנחש את ראשו לנקב עפר אחד. אמר, רבי שמעון, גוזר אני, כמו שנחש התחתון חזר לנקב העפר, כן נחש העליון יחזור לנקב של תהום הגדול.

רמג) לחש רבי שמעון בתפילה. בעוד שהיו מתפללים, שמעו קול אחד אומר, פסקו גזרות היכנסו למקומכם, הכאות המחבלים אינן שורות בעולם, כי רבי שמעון בן יוחאי ביטל אותן, אשריך רבי שמעון, שאדונך רוצה ביקרך על כל בני העולם. במשה כתוב, ויחַל משה, שמשמע שאחזו מחלה, ואתה, רבי שמעון, גוזר והקב"ה מקיים, הוא גוזר ואתה מבטל.

נועם אלימלך נח נד עא

הצדיק כשהוא מתפלל ואומר לכלות הדינין שיהיו בטלין נעשה שותף להקב"ה. הקב"ה גוזר והוא מבטל

[מסתדר עם מה שהרב הסביר על התפילה שהיא מעל לטבע, לעיגולים. א"ק]

^[51] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד? - אמר: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי, אמר לפניו: רבונו של עולם, בחנני ונסני. שנאמר (תהלים כ"ו) בחנני ה' ונסני וגו'. אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך, דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך, דמנסינא לך בדבר ערוה. מיד (שמואל ב' י"א) ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'

^[52] ממאי דלמא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין אפילו הכי אין אפוטרופוס לעריות

^[53] תהילים ג ג

^[54] ילקוט שמעוני תורה פרשת בראשית רמז מא

אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון בלשון ארמי סיפר שנאמר ולי מה יקרו רעיך אל והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם [ה, א] מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו' כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו שנאמר ולי מה יקרו רעיך אל, ד"א זה ספר תולדות אדם [ה, א] העביר לפניו כל הדורות הראהו דוד חיים חקוקין לו ג' שעות אמר לפניו רבש"ע לא תהא תקנה לזה אמר כך עלתה במחשבה לפני א"ל כמה שני חיי א"ל אלף שנים א"ל יש מתנה ברקיע א"ל הן א"ל ע' שנים משנותי יהיו למזל זה מה עשה אדם הביא את השטר וכתב עליו שטר מתנה וחתם עליו הקדוש ברוך הוא ומטטרון ואדם, אמר אדם רבש"ע יפיות זו מלכות וזמירות הללו נתונות לו במתנה ע' שנה שיחיה ויהא מזמר לפניך וזש"ה הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי

^[55] [מקור מהאינטרנט. עוד לא מצאתי בזהר]:

בזוהר ח''א קס''ח מובא: דוד המלך קיבל את חייו גם מן האבות הקדושים. חוץ ממה שאדם הראשון נתן לדוד, האבות הניחו לו מחייהם כל אחד ואחד, ודוד חי בכל אלו השנים שהניחו לו האבות.

פירוש "אור החמה":

הנה מה שהאבות הניחו לדוד המלך שבעים שנה אחרי שכבר השאיר לו אדם הראשון, כי אחר שאדם הראשון חטא...

תמלול, כותרות, ומקורות: איתי קולין

הברכה השביעית "ראה נא בעניינו" זה ענייני דיומא. טוב, אז פה יש שינוי גרסאות בין הנוסח הספרדי לבין הנוסח האשכנזי, אבל זה שינוי קל, התוכן זה אותו תוכן, אבל יש עוד שינוי אחר בהתחלת הברכה.

"ראה נא בעניינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו"

פה יש לנו גם כן 3 בקשות כרגיל, ונראה את זה בלימוד, אבל יש כמה נוסחאות שאומרים "ראה בעניינו". אבל רוב הנוסחאות, גם האשכנזים וגם הספרדים והתימנים זה: ראה נא בעניינו. עם נא.

"וריבה ריבנו ומהר לגאלנו" - "גאולה שלימה" - זה הנוסח הספרדי. "וגאלנו גאולה שלימה מהרה למען שמך" - זה הנוסח האשכנזי. אז עיקר ההבדל זה "מהר" או "מהרה". אבל התוכן זה, סופסוף. אותו תוכן ויש פסוקים לזה ופסוקים לזה.

אז אני אתחיל בהקדמה על הברכה: מה שראינו ב-3 הבקשות הראשונות - חונן הדעת, השיבנו וסלח לנו - זה ברכות שקשורות סופסוף לזכות העצמית של המתפלל. מכיוון שהשאלה היא ככה: אחרי הסליחה, למה אם קיבלנו את הסליחה - "חנון המרבה לסלוח", לנמה אנחנו צריכים עוד להתפלל ולבקש על הגאולה. גאולה של מה? ראה נא בעניינו, וריבה ריבנו, ומהר לגאלנו. אז מיד ניכנס לנושא.

ואני חושב שאפשר לקשור את זה לאחת מהתפילות הקצרות שיש בגמרא. אם אני זוכר נכון זה יז א^[1]. יש שורה שלמה של תפילות קצרות שחכמי התלמוד היו רגילים להתפלל אחרי השמונה עשרה. זה תפילה... וסופסוף. נקבע בסידור שלנו את הבקשה האחרונה "אלוקי נצור לשוני מרע". זאת רק אחת מהדוגמאות שיש בגמרא עצמה, ונקרא אחת מהם שהיא, לפי מה שמצאתי במקורות, קשורה לנושא שלנו. דהיינו - אחרי הסליחה, למה אנחנו שוב שואלים, מבקשים, עזרה לגאולה. אם אין עוד עוונות, למה אנחנו במצב של עוני, לא רק עניות, ולפי רוב המפרשים יש הקבלה בין יציאת מצרים לשעבוד מצרים, נאמר. אם זה לא צלוי בעוונות; במה זה תלוי?

אז יש לכם את המקור^[2]:

ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.

טוב; אז מה ההבדל בין יצר הרע - זה הסיבה הפנימית של העוונות; אם בשוגג; אם במזיד; ושעבוד מלכויות זה הסיבה של העוונות שבאים מאונס. זה ענייני דיומא כן? ולכן זה המצב. יש מצב שיש צרות שבאות לא מחמת עוונות; בלי אחריות של עם ישראל; אלא זה בא כ; אפשר להסביר; מתפקוד העולם דרך שעבוד האומות; דרך אומות העולם.

הרב הוטנר על פורים

אני זוכר עכשיו הסבר קשור לזה על עניין של פורים. אני מחפש את המקור; טוב זה מובא אם אני זוכר ב"פחד יצחק" על פורים; של הרב הוטנר^[3] הוא מביא מקור חסידי שמביא דבר יפה:

ש-ראה הקבלה בין פורים לכיפורים. והוא נקשר אצל זה למה שכתוב בגמרא בשבת על הקשר המיוחד שיש ליצחק אבינו למידת הגבורה. מידת הגבורה שולטת בברכה ההיא. זה מאמר שאומר על הפסוק בישעיהו "אבינו אתה" - הכוונה ליצחק אבינו. כי אברהם... לא ידענו... [?]

אז הגמרא מסבירה^[4] שלעתיד לבוא בא הקב"ה ושואל לאבות: בניך חטאו. ואברהם משיב: "ימחו למען קדושת שמך"... בערך, כך הגרסה. אז הוא פונה ליעקב: "בניך חטאו", - "ימחו על קדושת שמך". והוא פונה ליצחק: "בניך חטאו". ויצחק אומר: כשאמרו נעשה ונשמע אמרת בני בכורי ישראל, אם אני זוכר היטב, רק עכשיו קשרתי את העניינים, ועכשיו בניי? אז ניקח חצי חצי על העוונות שלהם. פלגה שלך, פלגה שלי. אז ה"פחד יצחק" מביא את המקור הזה שאומר - זה הסוד של ההקבלה בין פורים לכיפורים. כי בפורים - אז זה המלחמה נגד עמלק. שיעבוד מלכויות. בכיפורים זה המלחמה נגד היצר הרע. אז כיפורים זה פלגה שלך, חצי שלך, ופורים זה חצי שלי - אומר יצחק אבינו מכיוון שעשו בא מיצחק. זה פירוש יפה. זה דרוש יפה.

קהל: מיצחק?

מניטו: מיצחק. כן. זה כל פעם הטעות שאני מקדים... בלבול בין השורשים.. וזה מקביל..

קהל: יצחק - פורים?

מניטו: "פלגה עליי" מכיוון שזה המלחמה נגד עמלק. וזה השיא של שיעבוד מלכויות. ולכן גמרנו עם כל העוונות ששייכות לאחריות המתפלל, זכות, נפש המתפלל, ונשאר את העוני, לא רק את העוני - את הצרות שבאות מחמת שיעבוד מלכויות. ולכן אפשר למצוא בגמרא פה את המקור לקשר, לסמיכות בין הברכות. מיד אחרי הסליחה - גמרנו עם שיאור שבעיסה, אבל צריך להתמודד עם שיעבוד מלכויות זה מובן?

אז עכשיו אני רוצה לנסות לפרש קטע-קטע של הברכה, של אותה ברכה לפי המקורות. אז רוב המפרשים, מביאים כמקור ל-"ראה נא בעניינו" את הפסוק שאמרה רבקה. כשנולד ראובן, אז זה בבראשית

קהל: לאה, לאה

מניטו: מה אמרתי?

קהל: אמרת רבקה

מניטו: הנה בלבול השורשים. זה כט לב. אז הנה הפסוק: ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה, כי ראה ה... בעניי"^[5]. דהיינו - העיכוב לתולדות, באותו שלב של התולדות, נקרא "עניי". ומיד אחר כך נראה פסוק דומה בתפילתה של "אם ראה תראה בעניי אמתך". זה חנה, נראה את זה אח"כ בתפילה.

קהל [הרב שרקי]: יש את הפסוק בשמות: " ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים"

מניטו: כן. ויש עוד פסוק אחר שמביאים את המפרשים גם בשמות – "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים"^[6]. אבל פה ההגדרה של העוני הזה זה עיכוב בהיסטוריה של עם ישראל ועיקר המשמעות של אותה היסטוריה זה כמובן הנושא של התולדות, כי התולדות זה התולדות של המשיח. אתם זוכרים את הלימוד הזה. ויש כמה פעמים בתנ"ך המילה "תולדות" בדיוק שלוש-עשרה פעמים כן? הפעם הראשונה זה: אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם וזה כתוב מלא^[7]

(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

דיברנו על זה לא לפני הרבה זמן. ואח"כ כל שאר הפעמים חוץ מהאחרונה כתוב חסר. ורק בספר רות - תולדות פרץ- כתוב מלא. ולכן כל ההגדרה של המשמעות של ההיסטוריה של העולם מדור לדור - יש פסוק חשוב בהאזינו: "בינו שנות דור ודור". איך זה מתחיל?

קהל [הרב שרקי]: זכור ימות עולם^[8]

מניטו: "זכור ימות עולם" - זה מעשה בראשית, "בינו שנות דור ודור" - וזו היא החכמה של התורה כחמת המצוות. לא, לא הגדרתי יפה. כחכמת התורה של תורת המצוות. כל הסיפורים של התולדות זה, כפי שלמדנו פעם, זה פתיחה מוכרחת למצוות כמצוות.

מה טעם פתח בבראשית?

אתם זוכרים מה שלמדנו על הפירוש של רש"י כן? על הפסוק של "החדש הזה לכם ראש חדשים" - זה התחלה של המצוות, אבל לאותה התחלה של המצוות יש פתיחה. והפתיחה לפי דיוק לשונו של רש"י, לפי השאלה של רש"י, הפתיחה - היה צריך לפתוח את דבריה, להתחיל דווקא ב"ואלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם". והשאלה של רש"י מה טעם פתח בבראשית ואני אוסיף - ולא ב"ואלה תולדות". תפסתם את זה?

ולכן כל המקרא מ-"ואלה תולדות" עד ו"והחדש הזה לכם" - יש לנו מדרש על זה, על אותה ברכה, החדש הזה לכם - זה פתיחה של חכמת התורה כהקדמה למצוות. כי מדובר בתורת ישראל. ואתם זוכרים את ההסבר. הפסוק אומר: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל^[9]. חוץ מכל הפשט שאנו לומדים דרך המפרשים, יש פה כוונה מדויקת - זו התורה השייכת לישראל. יש לה לא רק הגדרה, אלא יש לה שם. לאותה התורה, לזאת התורה. זה תורת ישראל. ולכן נקראת תורת משה מכיוון שמשה שקול כנגד כל ישראל.

אז אני חוזר על ההסבר, כי זה חשוב מאד, אותו העניין עם התולדות. בנושא שלנו. שהפסוק של "החדש הזה לכם" מתחיל ב... יש פסוק שאומר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור החדש הזה לכם, דברו אל כל עדת בני ישראל"^[10]

לכן היה צריך לגלות, לפרש, להסביר, כפתיחה לאותן המצוות שההתחלה היא החדש הזה לכם - מיהו משה, מיהו אהרן, מה עושים בארץ מצרים, מה מעשיהם שמה, ומי ה' המתגלה אליהם. ולכן למפרע, אותה פתיחה שהיא מוכרחת לתורת ישראל, הייתה צריכה להתחיל: "ואלה תולדות". ולכן השאלה של רש"י - "ומה טעם פתח בבראשית". טוב, זה פותח המון שאלות של המפרשים של רש"י אבל זה נושא לחוד.

ולכן, אותן המצוות שייכות לישראל. אבל המשימה, התכלית של ישראל בתולדות השמיים והארץ - זה תולדות המשיח. ולכן כשיש עיכוב - או זה קשור לחוסר זכות מצד ישראל, או העיכוב בא מבחוץ ונקרא "עוני". זה מובן כן?

תולדותיו של נח

יש לכם פירוש של רש"י על פרשת נח, רק בקצרה. אתם זוכרים מהי השאלה: המסורת היא רגילה לתת כשם של כל פרשה ופרשה את המילה הראשונה החשובה בפרשה. למשל בראשית זה בראשית, שמות זה שמות וכן הלאה. אבל בפרשת נח המילה החשובה היא לא תולדות - "אלה תולדות נח", אלא המילה נח. אנחנו צריכים לחכות עד יצחק כדי שהפרשה תיקרא תולדות. וזה תולדות יצחק בן אברהם. (אע"פ שהפסוק אומר אברהם הוליד את יצחק ויש קושי שמה אבל זה עוד נושא). ואז רש"י מסביר את המילה תולדות בפסוק הזה של "ואלה תולדות נח" ב-2 אופנים. קודם כל מסביר שזה התולדות של נח שהצילו אותו. כי הפסוק הקודם אומר "ונח מצא חן בעיני ה'", מיד אחר כך "ואלה תולדות נח, נח איש צדיק", אז הפירוש הראשון של רש"י בא להסביר למה נח מצא חן? וזה - בזכות התולדות שלו. ולכן רש"י מפרש ככה: "הואיל והזכירו סיפר בשבחו"^[11].

שמא תחשוב (ויש מפרשים שאומרים ככה, אבל לפי דעתי זה דחוק) שלפי זכותו, מכיוון שהיה צדיק, מצא חן - זה אינו. מכיוון שיש סתירה בין שני הפסוקים, בפסוק הקודם הפסוק אומר פשט "ונח מצא חן" - מצא חן. אין שום שייכות לזכות. והפסוק השני אומר - "ואלה תולדות נח נח איש צדיק" אז היינו אומרים שנח איש צדיק מסביר לנו למה נח מצא חן. אבל זה לא מוציא את הסתירה. כי מצא חן - מצא חן. לכן בא רש"י ואומר: הסיבה האמיתית שנח מצא חן זה^[12] בתולדות שלו. זוכרים את זה? טוב.

ואם אני זוכר זה הפירוש "לבוש האורה" שמסביר שנח איש צדיק זה הסיבה שמצא חן. ולכן אני נוטה לכיוון אחר מהפירוש של "לבוש האורה"^[13].

ואח"כ רש"י מוסיף דבר אחר. וכשרש"י מוסיף דבר אחר, זה הסימן שהפירוש הראשון לא הספיק כדי לפרש את פשט הכתוב.

הדבר אחר הוא: להודיע שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מצוות ומעשים טובים. אז זה רש"י לא קל. צריך להבין למה הפירוש הראשון, הואיל והזכירו, סיפר בשבחו או בשיבחו, זה לא מספיק, למה אנחנו צריכים את הפירוש השני - זה נקרא תולדותיהם של צדיקים - זה מצוות ומעשים, ולמה הפירוש השני אינו העיקר והוא רק השני, רק כדי להשלים את הפירוש הראשון - זה רש"י לא קל, כן?

אבל פה יש לנו שתי תפיסות של משמעות ההיסטוריה דרך הדורות. התולדות שמביאות להולדת.. - כך אפשר לומר? להולדת הצדיק, הבן אדם האמיתי. הצדיק, צדיק יסוד עולם כן?

וכשהצדיק כבר נולד, אז מה משמעות ההיסטוריה? מה משמעות המשך התולדות? ולכן בא רש"י (תגידו לי אם זה מספיק ברור כן?) ונותן שני הסברים. כל עוד הצדיק לא נולד, אז המשמעות של התולדות זה להוליד את הצדיק. והוא נקרא בן. כל פעם במקרא ש-"ויולד בן", "וילד בן", הוא הוליד בן - זה בבחינת זרעו של משיח. זה ההגדרה של "בן אדם". "ואתה בן אדם" - בעיקר ביחזקאל הנביא, בלשון הנביאים. הבן אדם זה האדם הצדיק שבשבילו נברא העולם, שבשביל להוליד אותו יש תולדות מהפסוק הזה של "אלה תולדות השמים והארץ". אבלן כשהצדיק נולד כבר - מה המשמעות "תולדות הצדיק"? אז זה ההסבר השני של רש"י, שעיקר תולדותיהם של הצדיקים זה מצוות ומעשים. זה ברור? וזה קשור לעניין. להגדרה שלנו.

עיכוב בגאולה

כשיש עיכוב בתולדות - או העיכוב בא מצד התולדות עצמן, שזה נכתב חסר על תולדות פרץ, פרץ, שהוא, שהם - תולדות דוד. דהיינו המשיח כן? מכיוון ששמעתי מה מפרש רש"י בספר רות, ש-מכיוון שהפסוק קשר את דוד מיד לרות, אז חזר הכתוב, וקשר אותו לדוד דרך... סליחה. לא... קשר את דוד ליהודה. זה מובן כן? זה מה שמסביר רש"י.

אז פה יש לנו דוגמא של עיכוב בגאולה, וזה או עיכוב בתולדות עצמן - וזה הפסוק השני שמביאים המפרשים, על לאה. לא טעיתי כן? כי אמרה: "כי ראה ה' בעניי".

צדיק התולדות וצדיק המצוות

ופה העיכוב בא מהשעבוד, הצרות באות מבחוץ - אז זה בא מהשעבוד – "ראה נא בעניינו וריבה ריבנו", זה מובן? דרך אגב אני רוצה להזכיר גם כן שכל התולדות שבמקרא זה חסר - חוץ מההתחלה: "אלה תולדות השמיים והארץ", והסוף: "אלה תולדות פרץ". וזה מגלה לנו שכל עוד שאנחנו לא בשביל שמביא לבן-אדם - זה עוד חסר. כשהצדיק נולד - אז בא העניין של הזכות של מצוות ומעשים. אבלן כשהצדיק עוד לא נולד הזכות לגאולה זה בא מאותו כוח, אותה סגולה, אותו זכות דווקא להוליד את הצדיק. אע"פ שאין מספיק זכות.

למשל נח. היה צדיק, אבל לא במובן של "את האלוקים התהלך נח". מצא חן בעיני ה'. אתה רואים את ההבדל כן? זה ההבדל בין צדיק לפי נח [ו]צדיק לפי אברהם, זה ידוע כן? אע"פ שלאותו צדיק אין מספיק זכות לגאולה - הגאולה באה מחמת הזכות של התולדות שעתידין לבוא. וכשהצדיק נולד אז הזכות שלו זה במצוות ומעשים טובים - זה הקשר בתורה, בין שני החלקים של התורה - צדיק התולדות וצדיק המצוות. זה מובן?

העיכוב בגאולה מחמת השעבוד - סוגיית "שלושת השבועות"

ואתם שומעים שהנושא הוא רחב מאד וחשוב מאד. ואנחנו רואים פה את הדיוק של הנוסח של התפילה:

"ראה נא בעניינו וריבה ריבנו" - אז ההסבר הראשון הוא ככה: "ראה נא בעניינו" - עוד לא נולד המשיח. וריבה ריבנו - מכיוון שהעיכוב בא מבחוץ מצד השעבוד.

וזה מעניין כי רוב המפרשים, ובעיקר את ה"עץ יוסף", מהמפרשים של התפילה, מקשרים את זה למה שכתוב במסכת כתובות: "שהשביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישעבדו בישראל יותר מדי"^[14].

אז הוא מפרש, נותן פירוש מדוייק: יש מצב שהשעבוד בא דרך העוונות, בעוונותינו. זה ידוע. אבל יש מצב שזה לא בא דרך העוונות, אלא דרך ה... איך אני אגדיר את זה...ה... מהאויבים. זאת אומרת הרשעות, של האויבים.

אז, אנחנו מתפללים לא כדי להינצל מהעוני שבא מהעוונות. זה צריך לשלם, כן? אלא אנחנו מתפללים כנגד היותר מדי, שבא מצד הגויים. זה מובן? כן..

קהל: זה לא כל כך מובן מה שהרב אמר, כי מה שהבנתי, שעם ישראל לא בסדר אז יש... לאויבים. הקב"ה משלם לעם ישראל לעוונותיו דרך האויבים, דרך רומי, דרך כל ממלכה אחרת, ואז הקב"ה דן אותם...

מניטו: זה אנחנו לומדים מבבל. יש פסוק על זה. "בבל כמקל ש..."

קהל: אז אין צד של האויבים בפני עצמו. אלא האויבים – מי ש.. צריך להעניש אותם... אז...

מניטו: יפה. לכן המפרש מדייק. כשזה יותר מדי. ומה הקנה מידה של יותר מדי? זה פרשה אחרת, כן? כשזה יותר מדי, אז אנחנו מתפללים "ריבה ריבנו". תפסת את ההבדל? או עוד לא?

קהל: לא

מניטו: אז תחזור על השאלה שלך

קהל: אני הבנתי שהעונש של עם ישראל על העוונות שלו זה דרך האויבים, כלומר הקב"ה מעורר אויבים לעם ישראל.

מניטו: זה אפשרות אחת. לא אמרתי שמעורר. אבל תמשיך. זה אפשרות אחת. יש עוד אפשרויות.

קהל: ובעצם כל רעה שבאה על עם ישראל באה מתוך השגחה פרטית... זה לא... גם מאויב לאויב יש השגחה אלוקית כן? אבל יש השגחה כלפי עם ישראל ביחסים מדיניים... לפחות בעם ישראל הכל זה מכוון אחד לאחד מאת הקב"ה

מניטו: חוץ מהיותר מדי הזה

קהל: מאיפה לנו.. איך הוא יודע...

מניטו: זה מהגמרא. זה גמרא מפורשת. לכן... למדת את הגמרא בכתובות? על הפסוק "השבעתי אתכן בנות ירושלים מה תעירו ומה תעוררו" - זה עניין של השבועות. אחת מהשבועות ש"השביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדי". ה"יותר מדי" הזה זה פרשה בפני עצמה כן? כי... זה התשובה. אני לא תופס את הקושי. הקושיה שלך. כש.. ברור שיש יחסים בין עם ישראל ואומות העולם. טוב. זה נושא בפני עצמו, למה צריך להיות ככה, אבל אנחנו יודעים. יש...

אחד מהמימדים של אותם היחסים זה נקרא "שעבוד מלכויות". אבל "שעבוד מלכויות" זה נושא שאנחנו יודעים לפי התורה שיהיו חטאים, ויהיו חטאים - יהיה שעבוד. בנסיבות מסוימות. אני אסביר את זה ככה: כשהקב"ה אמר לאברהם אבינו - "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם" - עוד לא היו שום חטאים. שום חטא, כן? אפילו מאן דאמר שאברהם אבינו חטא כביכול, המפרשים באים ומסבירים שאצלו זה לא חטא, זה מידה טובה. למדנו את ההסבר הזה? לפי המהר"ל, כן?. זה אברהם אבינו - שורש הזהות של עם ישראל. אבל הוא עצמו הפריז במידותיו של הקב"ה, אבל אצלו זה לא חטא. אצל הצאצאים שלו זה חטא. לא אצלו. ולכן השעבוד לא התחיל עם אברהם אבינו. ברור? לכן מכיוון שיש יחס לעם ישראל כממלכת כהנים ואומות העולם, - וצריך להבין שאנחנו מאמינים באיחוד ה'. יש בורא אחד, ולכן יש לו אקונומיה [?] שלמה של ההיסטוריה של עולמו.

והחליט ככה: אתם, עם ישראל, תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ויש סיכון לעם ישראל להיות בשעבוד. מכיוון שהוא ממלכת כהנים וגוי קדוש. ולכן אני אמרתי. יש נסיבות, שלפני החטא יש אותה נבואה של השעבוד.

השואה

פעם פירשתי את זה כדרש. אח"כ מצאתי מקור שזה לא כ"כ דרש: "מפני חטאינו גלינו מארצנו^[15]" - המשמעות היא לפני שחטאנו גלינו מארצנו. מלפני.

זאת אומרת... כי אין השוואה בין איזה חטא למה שקורה בשעבוד. עד הדור הקודם, היו לומדים שיעבוד מצרים. קצת האינקוויזיציה של ספרד, על שיעבוד מצרים במדרשים. וגם לפני השואה - אי אפשר לתפוס שום השוואה בין הזוועות של השעבוד, והחטאים של עם ישראל. איזה חטא?! אתם מבינים את השאלה שלי?! איזה חטא?!

וזה מה שאומרים הנוצרים: חטא... עצום וכביר ו... אבל זה שטויות של עובדי עבודה זרה, כן? ואפשר להסביר את החלומות שלהם. אבל זה חלום. והם בעצמם מבינים שזה טיפשי, מה שהם אומרים, כן? כשרוצים להגדיר כביכול את החטא של ישראל. וכל אה... משנה לשנה, אחרי כל יום הכיפורים - עם ישראל הוא נקי וטהור. כולו לבן. טהור, כן? איזה חטא?

קהל: גם מבחינה כללית?

מניטו: גם מבחינה כללית. וגם אם אנחנו נכנסים לתוך, בתוך תוכי הנושא, לפי הקבלה על תיקון חטא אדם הראשון. אין שום השוואה! עושים מהקב"ה איזה מין מפלצת, כן?

השעבוד כתוצאה הכרחית של הגלות

אז לכן ההסבר הוא אחר לגמרי. יש הסבר, אבל זה לא ההסבר העיקרי. ולכן... יש נסיבות, מכיוון שהשעבוד הוא בלתי נמנע, ואני רוצה להסביר את זה:

אני לא זוכר שלמדנו, אם למדנו את זה על ההגדה של פסח: כשיש לכם, לפי פשט אותו פסוק של שההגדה כתובה - יש לכם איזה עם, שהולך בתוך עם אחר. גוי בקרב גוי. והוא לא רוצה להתבולל בגוי השני. והוא רוצה להראות את עצמו כאילו הוא מתבולל, אבל הוא לא רוצה להתבולל - יש תגובה מאותו גוי שנקראת אנטישמיות. זה מתחיל בקסנופוביה, ואח"כ קסנופוביה נגד היהודים, ויש לה אופי מיוחד של "יותר מדי".

זאת אומרת זה עם ישראל, כשהוא מתמשך בגלות שלו, הוא הגורם את התגובה, ש... זה מובן? וזה הפירוש נמצא ברמב"ם בפרק שמיני של שמונה פרקים. ולא רק ברמז כן? והוא שואל - מה החטא של פרעה? מכיוון שכתוב כמה פעמים - "ואני הכבדתי את לבו". ולא רק "ואני הכבדתי לבו", שהקב"ה שולל מאיתו את האפשרות לשלוח את העם^[16].

אז ההסבר שלו - ש...זה נוטה קצת לפילוסופיה, אבל לא הרבה, כן? ההסבר שלו. זה הסבר הגיוני, פשוט: ש-לא שהפסוק בא לומר שהקב"ה גזר שהמצרים ישתעבדו יותר מדי על ישראל, כלשון הגמרא. אלא שהקב"ה מתאר את הנסיבות בתפקוד העולם: תדע, שאם עם ישראל צאצאיך, יהיו בגלות - זה כמעט (אני הוספתי כמעט, הרמב"ם לא אומר כמעט) בלתי נמנע השעבוד, מחמת אורך הגלות.

כי בהתחלה, כשהיו בארץ מצרים, היו שם בכבוד ובתפארת. עד דור אחרי יוסף. אחר כך, כשראו את עצמם כמצוינים שם, כפי שאומרת הגמרא, אז התחיל השיעבוד^[17]. אז התחיל צרת השיעבוד.

זאת אומרת, כי, זה לא פשט התורה. זה למדנו מההסבר של החכמים, כ?ן כאילו אורך הגלות גורם את הבלתי נמנע של השעבוד כשיעבוד. זה ההסבר של הרמב"ם. שהפסוק מתאר לאברהם - "ידע תדע", מכיוון שיש נסיבות, יש סיבות שיהיו בארץ לא להם, אז תדע שזה בלתי נמנע. אני הוספתי כמעט כן? וזה מובן ההסבר הזה של המהר"ל^[18]. לא היה חטא. כשהשעבוד בא - יש חלק שצריך לסבול. "סבלות מצרים". אבל יש חלק שבא מהיותר מדי של הגויים, ולכן אנחנו רשאים להתפלל: "ראה נא בעניינו וריבה ריבנו". תפסתם את זה? כן? אח"כ אני אקרא את הפירוש הזה. כפשוטו.

ולכן אני מקווה שעכשיו הבנת את המשמעות של "יותר מדי" של הגמרא בכתובות. מכיוון שהגויים נהפכו לרשעים. ולא רק לשליחי ה'. כפי שהתחלת להסביר, וזה נכון בחלק מסוים של ההסבר. אז - הם צריכים לקבל עונש.

קהל: היותר מדי הזה בא מאורך הגלות? או מ...

מניטו: לא.

קהל: מאיפה בא ה"יותר מדי" להם?

מניטו: לא... יש... גם התורה יודעת, שהמצרים, אם ניקח את המצרים כדוגמא, המצרים - אינם מלאכי מעלה. הם בשר ודם. ולכן זה ההסבר של הרמב"ם: בחברה האנושית שבני אדם הם בשר ודם, כשיש גוף זר בחברה, סופסוף זה גורם איזה מין... איך אומרים את זה ברפואה...

קהל: תגובה.

קהל: דחייה

מניטו: כן. דחייה. ואפשר לתאר את המצב במצרים, כפי שהיה אחר כך בספרד, אחר כך בגרמניה, זה מתחיל להיות באמריקה, אני לא יודע.

קהל: כן, אבל גם "היותר מדי" בא מהיהודים!

מניטו: לא. לא לא... השיעבוד, לא ה"יותר מדי". השעבוד - הגורם זה המשך הגלות, בלי סיבה. כן? בלי סיבה. אבל אח"כ - הגויים, כרשעים - מוסיפים על זה, היותר מדי! ולזה^[19] מקבלים עונש.

זה דבר מפתיע. כשאנחנו שומעים, מכל המקורות האלו, ששעבוד זה טבעי שיהיה. אבל לא יותר מדי. אבל השעבוד עצמו - זה לא היה בחלק הראשון של הגלות במצרים. החלק הראשון היה "בכבוד ובתפארת", כן? "נשיא אלוקים אתה בקרבנו"^[20].

- זה ליווה את אבותינו עד דור יוסף. אבל אח"כ, בהמשך, זה מה שאומר המדרש על הפרשה הסתומה של פרשת ויחי - "נסתמו עיניהם של ישראל בצרת הגלות"^[21] - אח"כ זה מתחיל להיות שעבוד. אבל גם בשעבוד יש מדרגות.

אני זוכר, כשהייתי צעיר, לפני מדינת ישראל. אני הייתי חי בקהילה יהודית שהמסורת, זה 2000 שנה, מחורבן בית שני, היו יודעים! - כשיש רדיפות - טוב, צריך לסבול. זה גורל של עם ישראל. זה שעבוד. מי שיודע שהוא בגלות - יודע ששעבוד זה שעבוד וזה בלתי נמנע. אבל ה"יותר מדי"? זה דווקא, לפי אולי דיוק הפסוק עצמו: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"^[22]. זה דווקא הגורם של הגאולה עצמה.

וזה מה שהסביר הרב עטיה^[23] על סוד השבועות. הרב עטיה ז"ל, הזקן, כן? על סוד השבועות. ה"יותר מדי" הזה - גרם לסוף השבועות והגאולה. וכך זה קרה כן? זהו.

מהר לגאלנו

לכן אנחנו אומרים: "מהר לגאלנו". זה נגד, בתפילה, זה נגד אלו שאומרים: "צריך לחכות. עד שיבוא הקץ". איזה קץ?! מהר! ולא מבינים... מכיוון שיש ה"יותר מדי".

"מהר" זה בנוסח הספרדי. ו"מהרה" זה בנוסח האשכנזי זה סופסוף אותו דבר, נראה הפסוקים אח"כ. טוב, עכשיו זה יותר ברור?

קהל: אפשר להגיד שהחטא שגרם לשיעבוד, כלומר הרמה ה"יותר מדי", זה עצם השהות בחוץ לארץ?

מניטו: כן

קהל: כלומר עצם זה שלא באנו לארץ ישראל זה החטא?

מניטו: יפה. זה.. זה.. לא הקדימו את היציאה. חיכו עד הסוף. יש כמה כתות שהיו שמה: אלו שרצו לצאת מיד. אלו שרצו לצאת כשמשה אמר להם: זה השעה - יצאו. ואלו שלא רצו - נשארו שמה בחושך אפילה, של השואה שלהם, כן?

המדרש לא אומר... המדרש אומר את זה בצניעות רבה... כן? שמתו לקידוש השם. זה היה קידוש השם, הם... באיזה פסוק מהתורה.. כן? אבל.. יש...

קהל: אבל היום... שיצאנו....

מניטו: רק דקה...תקראו את הפירוש של ה"אור החיים" בספר "ויקרא", על פרק כ"ה פסוק כ"ה ותראו מה הוא כותב שם^[24]. האחריות של - מי מעכב את הגלות? הזהר קורא את זה "אורך גלותא"^[25]. והזהר מוסיף קללות על זה: "ראוי שלא ילמדו תורה". כי מחמת תורתם הם ממשיכים בגלות, כן? ומי האחראים לזה? ברמיזה, אבל בפשטות, ה"אור החיים" אומר.. מה שאומר! תראו את זה שמה...

ולכן, השורש, למדנו פעם, זה מה שאמר יעקב אבינו כשחזר מארץ לבן

קהל: "ואחר עד עתה"^[26]

מניטו: זהו.

וייתכן מאד שארץ לבן בשורשו זה לבנון. והוא אומר: ויחר, ויצר לו. יש גמרא, פעמיים בתלמוד, יש גמרא מפורשת על זה^[27]. ממה פחד? הייתה לו ההבטחה של ההשגחה - שיחזור בשלום. ממה פחד? והוא מתוודה - "ואחר עד עתה". זה האיחור שאתם... זה מובן כן?

אז זה מה שקורה. אבל, זה לא אומר שהגויים רשאים "להשתעבד יותר מדי". אבל ה"יותר מדי" הזה - עלה לנו ביוקר. ולכן הם צריכים לקבל על זה. ולכן זה לא רק "ראה נא בעניינו", אלא גם "ריבה ריבנו". אתה. כי - זה לא מצידנו שהמלחמה צריכה לבוא. אלא מצידך. ונראה אותם פסוקים. זה מובן?

לידת ראובן - ראה ה' בעניי

קהל: בעניין לאה. מה לאה אומרת כשהיא אומרת כשהיא אומרת..

מניטו: לא הבנתי. לא שמעתי..

קהל: על עניין לאה דווקא, מה היא רואה בלידת ראובן? השעבוד[?]....?

מניטו: לא. לא. לפי הפשט, אח"כ נראה מה אומרת הגמרא, על השם של ראובן. זה קשור גם כן. לפי הפשט: "כי אמרה כי ראה ה' בעניי". אבל לפי הפשט - ראובן, היה מקום לפרש באופן קל מאד: ראו - זה בן. ראו בן. אז באה הגמרא, ואומרת משהו אחר לגמרי. זה במסכת ברכות דף ז:

"ראובן - אמר רבי אלעזר: אמרה לאה: ראו מה בין בני לבן חמי; דאילו בן חמי, אף על גב דמדעתיה זבניה לבכירותיה, דכתיב"

טוב יש פה פסוקים...

(בראשית כ"ה) וימכר את בכרתו ליעקב, חזו מה כתיב ביה: (בראשית כ"ז) וישטם עשו את יעקב, וכתיב: (בראשית כ"ז) ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים וגו'. ואילו בני, אף על גב דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: (דברי הימים א' ה') ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף, אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצלהו מידם.

זאת אומרת: "ראו מה בין בני לבן חמי". "בן חמי" זה עשו כן? שהוא רודף^[28]. ו"בני" זה ראובן^[29].

ההסבר הוא ככה: לפי רוח הקודש, ראתה לאה שהבן שנולד - [הוא] בן שאוהב את אחיו. וזה מצליח לגמרי ביוסף עצמו. אבל זה מתחיל - בראובן. כל בני יעקב הם בנים שאוהבים אחד את השני. וכל ספר בראשית נגמר בתיקון האהבה בין האחים כשיש גילוי של אחווה בין האחים - זה סוף בראשית.

וזה העניין: "כי ראה בעניי" - ונתן לי את הבן. זה הפשט של ראובן. והפסוק עצמו, הוא קשור באופן עמוק לנושא שלנו. כי ראה בעניי - כל עוד לא הבן [הבן לא] לא הגיע - זה העוני של עם ישראל. הוא חוסר כל. לפי הקבלה כל הורה^[30] זה הצדיק.

אנחנו רואים את זה בסוף התפילה. וזה יותר ברור בתפילת חנה. נראה מיד בהזדמנות. היא מתפללת למשיח. וזה מה שר' עקיבא מגלה בגמרא. זה מובן עכשיו?

הייתה עוד שאלה פה? ונמשיך כן?

קהל: זה מה שראה יעקב כשאומר: "בדבר אשר..."

מניטו: זה מה ששמע, ע"פ הפשט. כן. תסביר קצת יותר. תסביר יותר. אני מנחש קצת, אבל זה לא מספיק.

קהל: רש"י מסביר שמה כמה דברים, למשל כשלדוגמא, והפסוק.. עמלק והפסוק מוסיף.... הדבר...

מניטו: "כי בדבר אשר זדו עליכם'^[31].

קהל: כן כן. הדבר שמפליא את יתרו - כי הדבר אשר זדו עליהם

מניטו: זה על המצרים, אבל זה קשור למלחמת עמלק. אבל תסביר קצת יותר בתוכן...

קהל: לא, שאלתי...[נגמרה הקלטת]

... הוא לא היה יודע [?]...זה התחלת הפרשה, אתם זוכרים, כן? "וישמע יתרו"

קהל: אז העונש על ה"יותר מדי" הזה כאילו... קשורה יותר ב-ה'

מניטו: זהו. עכשיו תפסתי נכון מה שאתה אומר. זה קשור ל- "שכל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה"^[32].

קהל: מכיוון שהם השתעבדו יותר מדי, בדבר אשר זדו..

מניטו: זהו, יפה. אע"פ שאנחנו לא רואים את זה, בהיסטוריה, באופן גלוי, זה האמונה של עם ישראל! כן? למשל. מה שקרה בשואה. אנחנו עוד לא ראינו את העונש של הגויים האלו. לא עוד את זה. דווקא לכאורה זה ההיפך. הם הכי עשירים בעולם. כנראה אפשר ל... תפסתם את השאלה. כנראה אפשר להסביר את זה בנקל. מקבלים את כל [ה]שכר של המוזיקה שלהם בעולם הזה כדי להתאבד...

קהל: לא הבנתי את הקטע של העיכוב, של התולדות לעיכוב...

העיכוב והגאולה אצל לאה

מניטו: רק דקה, לפני שאני אשכח: זה קשור לעניין של לאה. כי ה' פתח את רחמה. ולכן היה גם כן אצל לאה עיכוב.         אבל באה הגאולה ללאה. ובני לאה שייכים לא"י. בני רחל שייכים לחוץ לארץ^[33]. זה גם קשור גם כן לנושא. כי כל האימהות היו עקרות. לאה במשמע. אלא רק, אצלה זה היה... איך אומרים את זה.. מהר. אז מה היתה השאלה?

עיכוב המשיח ע"י הגויים

קהל: לא הבנתי את הקשר בין העיכוב של התולדות לשיעבוד?

מניטו: כן. בשעבוד יש... ואם אתם קראתם את זה, ב"אם הבנים שמחה", יש כמה רמזים על זה. מה שחיפשו הרשעים האלו - זה להרוג את המשיח. לא, המטרה של הגויים בשיעבוד, זה לעכב [את] לידת המשיח. תפסתם את ה...?

המשיח אצל החסידים והמתנגדים

קהל: אבל כל צדיק זה בחינת משיח? כשאומרים "צדיק"...

מניטו: יפה, יפה. החסידים אומרים ככה. אבל אלמלא לא אמרו החסידים עם המשמעות שיש... הייתי אומר גם כן ככה... זה ברור כן... זה ברור. כל צדיק הייתי אומר - הוא בחינת בן-אדם האמיתי. אבל יש כמה וכמה צדיקים. שובים^[34] של צדיקים. לפי המידות.

ולכן כל שבט - יש לו בחינת משיח משלו. לא רק יוסף ויהודה. כל שבט יש לו משיח ויש גמרא בסנהדרין זה מפורש^[35] - כל קהילה - יש לה משיח, כל ישיבה - יש לה משיח. כל משפחה. כל אחד יש לו בחינת משיח. לפי הגמרא. פשט הגמרא.

אבל אצל החסידים זה לקח אופי... אולי אני אסביר דעת המתנגדים בעסק: שהמשיחים הקטנים האלו (שהם גדולים), זה הביא שעם ישראל שכח את המשיח לו הוא מחכה. וזה הפחד של המתנגדים. מכיוון ש...

קהל [הרב שרקי]: אלא אם כן אחד מהם יהיה המשיח

מניטו: אה.. המתנגדים הם בטוחים שלא... חח... טוב, מכיוון שזה קצת קשה מה שאני אומר עכשיו: שהמתנגדים מחכים [ל]משיח לפי החלטת הבורא. לא לפי זכות האדם. הסברתי את זה ככה? מספיק, כן?

קהל: עוד קצת

מניטו: באמונה של ביאת המשיח בתורת ה...מתנגדים, נאמר, הם מחכים [ל]משיח בבחינת ניסי. שיורד מן השמיים. לא מבחינת...

קהל: המתנגדים?

מניטו: המתנגדים כן.

קהל: והספרדים?

מניטו: ולכן יש מכשול באמונה של המתנגדים. יש מכשול. לא המתנגדים האמיתיים, זאת אומרת "המתנגדים" - המילה היא לא יפה. ש... גם זה... קצת... גזעני.. אז מחכים [ל]משיח שלא יבוא. זה..זה המכשול.

קהל: הספרדים?

מניטו: הספרדים זה גם זה וגם זה. אני פעם הסברתי, לא יודע אם אני זוכר מתי זה...: יש חסידים, יש מתנגדים, יש יהודי ח"ם. גם חסיד וגם מתנגד. אותיות - חסיד מתנגד. זה נקרא יהודי^[36]

קהל: אבל לאיזה משיח אנחנו מחכים?

מניטו: המשיח של המתנגדים... חחח.. ו...זאת אומרת - המתנגדים מחכים [ל]משיח של הספרדים, לכן הם לא רוצים לקבל אותו...חחח..

ולאמתו של דבר, גם החסידים - אין שום בעיה. אבל התפתחות תורת הצדיק אצל החסידים, מביאה לאיזה מין... לא שכחה... אבל כשלומדים את המקורות של החסידים אז המשיח של אחרית הימים נעלם קצת מאחורי המשיחים של כל דור ודור.

גם זה וגם זה זה אמת, אבל... תפסתם את זה.

אולי צריך לזכור את הביטוי של המקרא: "המשיח" דרך התולדות זה הבן-אדם האמיתי. אז הבן-אדם האמיתי, כשמקבל לפי הבחירה של השופט, את התפקיד של מלך המשיח, הוא הכהן המשיח - נקרא משיח. מכיוון שהוא הבן-אדם האמיתי. יש ביטוי ככה: "הנחשול", כן? מי שהולך ראשון בכל דור ודור, בכל שבט ושבט, בכל קהילה וקהילה, מי שהולך ראשון בהתפתחות התולדות נקרא משיח של אותן הנסיבות^[37]. יש מילה בעברית מודרנית? המנור. לפי... [צרפתית. לא מובן]

קהל: פורץ דרך

מניטו: כן. ייתכן מאד שזה..

קהל: המנור?

מניטו: מנור. מ"ם נו"ן וי"ו רי"ש. מנור. זה הדמות שיש לפני הספינה. ואני למדתי את זה כשבני החליף על ה... והוא לא ידע את זה...

ו...רציתי להוסיף משהו. טוב... אבל יש גמרא בסנהדרין מפורשת. היתה עוד שאלה. כן.

קהל: זה, כל הפרשה הזאת, זה בחינת "עניינו" כל הברכה, זה עניין התולדות וחסרון הופעת המשיח. מן הראוי שבברכה...

מניטו: לפי המקור הראשון של לאה, כן? יש עוד מקורות.

קהל: מן הראוי, שבסוף של הברכה תופיע המילה "אבינו" כמו בברכת התשובה וברכת הסליחה.

מניטו: כן. יש כמה סידורים שמופיעה המילה "מלכנו" - ב"אל מלך גואל חזק אתה". וגם אבינו. אבל זה הולך לפי הסדר של הברכות הקודמות. מה שאתה אומר זה נכון. הקב"ה נקרא, בתפילה: "אדון התולדות". וזה מקביל ל:"אדון הנשמות". זה בחינת אבינו. "אדון" - זה מי שמוליד את האדם. אדון. לפי השורש הקבלי של המילה.

העוני בתולדות

מה שרציתי לפרש לפי המקור הראשון של המפרשים: שהעוני, וזה הדוגמא של חנה גם כן: העוני - זה העוני בבחינת התולדות. כל מה שהגמרא אומרת - "נקרא מת", זה בבחינת התולדות. עני - נקרא "מת", וכן הלאה. זה באותה צורה.

אז לכן רציתי לברר את הרש"י על נח. שיש שתי אפשרויות: או הבן-אדם הצדיק נולד כבר, אז עיקר תולדותיו זה מעשים טובים ולא הבנים. זה אנחנו לומדים ממשה רבנו גם כן. לפי המקורות. וכשהבן-אדם עוד לא נולד, הזכות שלו - הוא בבחינת "ראה נא בעניינו". שזה קשור לשאלות. טוב, אז אפשר... כן?

מהר לגאלנו

קהל: סליחה. אין סתירה בבקשה: "ומהר לגאלנו", לבין מה שנכתב כאילו - "בחיפזון תצאו"?

מניטו: לא. דווקא "כי לא בחיפזון" - זה מהר. זה לא סותר הנושא. "מהר" זה לא אומר שזה צריך להיות בחיפזון. מכיוון, ואח"כ נראה את הפסוקים. אם ש לנו עוד זמן היום. זה פסוקים בתהילים כן?^[38] אולי מיד אני... בפרק ס"ט בתהילים. ועל "מהרה" זה - "הטה אלי אוזניך, מהרה הצילני" אבל יש מקור יותר עמוק. זה כשיצחק אומר ליעקב - "מיהרת למצוא בני"^[39]. מיהרת למצוא - ואז יעקב משיב - כי ה'...

קהל: הקרה ה' אלוקיך

מניטו: הקרה ה' אלוקיך לפניי.

קהל: יש הבדל בין "מהר" ל"מהרה"

מניטו: איזה הבדל?

קהל: "מהר" - כמו שאמרת הספרדים, פה אומרים לא לדחות. מהר. ו"במהרה" - אין את הבקשה הזאת של לא לדחות. שיהיה לו... שיהיה במהרה.. יש...

מניטו: זה איחולים.

קהל: איחולים, מייחלים, אבל לא דורשים, כלומר, לא...

מניטו: אבל בנוסח הספרדי זה: אתה הקב"ה תמהר. מהר.

קהל: מהר?

מניטו: לא מהר במובן של "מהרה". אלא - תמהר - אתה תמהר.

קהל: זה גם הבדל בתגובה להתרחשויות

מניטו: ברור.

קהל: שהעולם הספרדי כאילו אומר- יש עכשיו! הנה. לא שלום שלום עכשיו כי ...

מניטו: אה, רק דקה. זאת אומרת - מתי? אתמול כבר, כן? לא עכשיו. אתמול. כן...

קהל: העולם האשכנזי באמת אמר [את] המילה הזאת: "שיהיה"... הם מייחלים שיהיה...

מניטו: לא לא. לפי דעתי כשעיינתי במקורות - אני לא רואה את ההבדל, לפי הנוסח.

קהל: אפילו בשני הפסוקים שהבאת?

מניטו: אפילו אפילו.

מכל מקום צריך להבין, שפה לא מדובר בגאולה האחרונה, אלא - בכל יום ויום. הגאולה מהשעבוד, כשיעבוד - מהתוספת שיעבוד. מהתוספת עניות.

אז אח"כ אנחנו רואים את הפסוק השני ש - "וירא אלוקים את בני ישראל וידע אלוקים^[40]"

וריבה ריבנו

- זה קשור גם כן ל"ראה נא בעניינו".

טוב. "וריבה ריבנו" - זה כבר למדנו. כשהעיכוב בא מצד הגויים, מצד השעבוד של הגויים, אז אותו ריב זה - של הקב"ה. זה לא תלוי בנו. ולכן זה תלוי בתפילה. זה מובן. ויש פסוק מלא בתהילים: ריבה ריבנו, וגאלנו. הפסוק אומר: "ריבה ריבי וגאלני". וזה בקי"ט^[41].

"ריבה ריבי וגאלני". זה אותם המילים.

אז נמשיך קצת עד סוף הברכה. יש עוד שני דברים שצריך להבין. מה מה זה "למען שמך", ומה זה "גואל חזק אתה".

ו"ברוך אתה ה' גואל ישראל" - מה שצריך להבין שזה בלשון הווה. גואל ישראל. ולא - או עבר או עתיד. אבל זה כבר רמז לגאולה האחרונה שאנחנו מבקשים בהמשך התפילה - "ואת צמח עבדך מהרה תצמיח" - זה נראה את זה אח"כ.

למען שמך

אז - "כי גואל חזק אתה" - טוב, קודם כל למען שמך. אני רוצה לתת שני מקורות.

המקור הראשון במפרשים, וזה הנושא הידוע: כי שם ה' - זה השכינה, ושהיא בגלות - כשעם ישראל הוא בגלות. זה נושא ידוע וקל להבין.

"למען שמך" - אע"פ שאנחנו מתפללים לגלות שלנו, עיקר הכוונה של אותה תפילה זה - "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד" ויש הרבה פסוקים בנביאים על "שמי המחולל בגויים"^[42].

"למען שמך" - זה למען השכינה בגלות.

יש מאמר בשמות רבה שהוא יותר מדוייק. דווקא על הפסוק "החדש הזה לכם". ונקרא אותו:

ר' מאיר אומר:

"החדש הזה לכם לי ולכם היא הגאולה. כביכול, אני נפדיתי עמכם שנאמר אשר פדית לך במצרים גויים ואלקיו"^[43]

זהו זה מספיק. זה ברור: כביכול, הפדות היא לשכינה עצמה. וזה מקור חשוב מאד. יש פסוק^[44]:

"ואראהו בישועתי" - זה פשט. ישועתי ממש. "לישועתך קוויתי ה'". גם כן. זה פשט ממש. כן.

קהל: הזכרת את המושג שכינה, זה הרבה פעמים חוזר - שמו של הקב"ה, זה השכינה שהיא נמצאת בגויים, מה פירוש המילה "שכינה"?

מניטו: "כי שמי נקרא עליך^[45]" שמו של הקב"ה. "ושכנתי בתוכם" בית המקדש נקרא משכן.

הסתרת פנים

תראה, יש כמה תקופות בהיסטוריה - מהתחלת בריאת העולם, יש הסתר פנים, אבל יש גילוי השכינה בהסתר הפנים. הסתר פנים זה שבת של הבורא, כן? אבל יש תקופות שיש הסתרה בתוך הסתרה. כשהשכינה היא בגלות. כשאין שכינה. "הסתר אסתיר פני מכם"^[46]

וההסתר פנים מבחינת הסתרה בתוך הסתרה - התחילה עם חורבן הבית. עם התחלת הגלות שאחרי חורבן הבית הראשון. ולכן, כשעם ישראל נמצא בגלות - השכינה, היא בגלות של שכינה לגבי העולם כולו. זאת אומרת העולם כולו הוא במצב של חיסרון של גילוי שכינה. וזה הרוגז של אומות העולם נגד ישראל.

כשמטילים כל ההאשמות על ישראל, כל התוהו ובוהו שיש בעולם, עולם בלי שכינה - זה משהו נורא ואיום. זה גיהנום כן? - זה אשמתכם. הם לא יודעים שאומרים אמת. כי במקביל עם ישראל אומר: כשעם ישראל בגלות - השכינה היא גם כן בגלות, כדי להגן עליהם, כן? אבל שוכחים מה זה "גלות של שכינה"

עכשיו זה מובן? בתקופות של גילוי ה', פשוטו כמשמעו, היה באמת גילוי של ה'. ויש פסוק, פעם למדנו את זה, זה בספר דברים: דברים פרק כח [פסוק נח]:

"אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ:"

- אתה זוכר את הפסוק? זה כתוב שמה שי"ן מ"ם. ואנחנו קוראים את זה בלי להשגיח. שיש איזה גילוי של - אני לא רוצה לומר "דבר", זה גילוי אלוקי, שנקרא: "שם". וייתכן מאד, עוד לא מצאתי מקור, אבל ייתכן שלמדתי את זה פעם, אני לא יודע מתי, כן? באיזה גלגול... אני לא זוכר. ש"שמיים" זה המקום של השמות האלו. גילוי ה'.

זה מובן? הכוונה - "לישועתך קיוויתי", ו"אראהו בישועתי", זה כוונה עמוקה מאד! זה מה שאנחנו מתפללים "למען שִמְך" לא, זה למען שמֶך. ייתכן מאד שהביטוי "שִמך" ו"שְמֶך" - אני לא יודע מקור לזה, זה ההבדל במשמעות. שְמֶך ולא שִמך.

השכינה בגלות

קהל: "למען שמך" - זה למען הופעת שמך?

מניטו: לא. "למען שמך" זה שהגאולה תהיה למען שמך, למען השכינה, לא למעננו. "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד". תפסת את הכוונה פה? וגאלנו גאולה שלמה. וגאלנו - מהר, לגאלנו, גאולה שלמה - למען שמך. מכיוון שכבר גמרנו עם האחריות שלנו, ב"חנון המרבה לסלוח". עכשיו - זה בעיה אחרת. זה השעבוד שבא מהגויים. ושממשיך את גלות השכינה. ה'^[47].

קהל: בשעה שיש כזה דבר.. אפשר להגיד כזה דבר מזעזע שהשכינה נמצאת בגלות, אז לכאורה אנחנו מעיזים לבוא ולהתפלל על דבר פעוט כזה, עוד לפני כן, על "עניינו". מה חשוב עניינו מול זה ששכינה נמצאת בגלות?

מניטו: זהו. וזהו עניינו שהשכינה היא בגלות. זה העונש שלנו.

ולכן זה פלא. בכל אורך אותה גלות, זה היה רק ברמזים אצל המקובלים, שדיברו על זה: מה זה העניין הזה של "שכינה בגלות". אצל הפשטנים - השכינה היא בגלות, נקודה. מכיוון שאנחנו בגלות, כדי להגן עלינו. לא תפסו את ה...

ואני חושב ש... לא לתת פתחון פה לרשעים של הגויים, אבל כשהם אומרים, בתגובה נגד ישראל, כל מה שאומרים, הכוונה, בתת הכרה אולי, זה - מה שקרה בעולם מאז חורבן הבית. מאז חורבן הבית - העולם נכנס בעידן שחור לגמרי. העולם כולו. חשוך. שחור כן?

ואף פעם היהודים הצליחו לקשור זה עם זה. המצב של העולם, הוא קשור לגלות ישראל. מכיוון שגלות ישראל היא גלות השכינה. ועולם בלי שכינה - הבריות מרגישים את זה: עולם בלי טעם, עולם בלי משמעות. ומי אשם? עם ישראל. ואף פעם לא קשרו דבר אחד עם השני. תפסת עכשיו את ה...?

קהל: אומרים שברגע ש...בית שלישי באו ישראל לארץ ישראל חזרה שכינה

מניטו: חזרה השכינה בזעיר אנפין. זה.. איך אומרים, צמוד לשישים ריבוא, לא יותר.

קהל: .....

מניטו: יחסית. יש לנו מלכות בזעיר אנפין. יש לנו משיח בזעיר אנפין. וכן הלאה. למשל כל העניין של השמיטה. יש לנו שמיטה בזעיר אנפין, זה שמיטה מדרבנן. כי- "וקראתם דרור" - כשכל העם יהיה פה.

קהל: הרב הסביר שהתולדה היא ... של גלות

מניטו: מי אמר את זה?

קהל: הרב אמ...

מניטו: איך אמרתי את זה? תסביר יותר

קהל: בקשר לעוני. למצב של העוני. של גלות השכינה

מניטו: אתה אמרת "תולדות".

קהל: "תולדה" עניתי

מניטו: תסביר קצת יותר, כי אני לא שומע מה שאני אמרתי... אני אמרתי עיכוב התולדה. עיכוב התולדה, לא התולדה האמיתית. אולי תסביר קצת יותר, איך תפסת את זה כדי שאני... זה לא הייתה הכוונה שלי.

אולי פעם אחרת אני אמרתי דבר אחר לגמרי: כל השבטים נולדו בגלות. אבל זה לא אומר מה שאתה אמרת עכשיו - [ש]התולדה האמיתית קשורה בגלות. לזה התכוונת?

קהל: אולי התכוונתי למה שהרב אמר.

מניטו: לא. כי זה עובדה - השבטים נולדו בגלות. חוץ מבנימין שזה משהו מיוחד.

קהל: אולי אפשר את "למען שמך" להבין: "למען פרסום שמך"?

מניטו: לא. לא לפי המפרשים. לפי המפרשים זה "עשה למען שמך המחולל בגויים". כדי לתת כבוד לו. זאת אומרת - הגאולה של שִמך. זהו. זה קשור - כי "לשמך תן כבוד". אבל "וראו כל העמים"^[48] ...

טוב לגבי אותה ברכה. אז אני צריך לצאת לגלות... אבל בשבוע הבא יש שיעור עם אורי. ובעוד שבועיים צריך להתקשר כדי לדעת האם השיעור יתקיים או לא. כי יש מצב של עוני... מילואים, כן? בסדר. אז שבת שלום ולהתראות

^[1] [אמת. מטז עמ' ב עד יז עמ' א]

^[2] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א

^[3] "פחד יצחק" על פורים, ממש תחילת מאמר ח', זכויות יוצרים כנ"ל

^[4] תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט עמוד ב

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (ישעיהו סג) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם (שמות ד) בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: (כי) אתה אבינו. אמר להם יצחק: עד שאתם מקלסין לי - קלסו להקדוש ברוך הוא, ומחוי להו יצחק הקדוש ברוך הוא בעינייהו. מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים (ישעיהו סג) אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.

^[5] בראשית פרק כט לב

^[6] שמות ב כה

^[7] בראשית פרק ב

^[8] דברים פרק לב ז

^[9] דברים ד מד

^[10] שמות פרק יב

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:

(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:

(ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:

^[11] רש"י בראשית פרק ו

(ט) אלה תולדות נח נח איש צדיק - הואיל והזכירו ספר בשבחו, שנאמר (משלי י ז) זכר צדיק לברכה. דבר אחר ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים:

^[12] [עקב התולדות שלו]

^[13] לבוש האורה על פרשת נח:

"הואיל והזכירו ספר בשבחו. דאם לא כן פתח בתולדותיו וסיים בשבחיו ומפני שהפסיק בשבחיו חזר וכתב ויולד ואף על פי שכבר הוזכרו תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם פה להודיע שלא הוליד רק אלה כנרמז במלת אלה ולא הוליד אחריהם בנים ובנות כחביריו ולא היו הגונים לבא אל התיבה רק אלה".

^[14] פירוש "עץ יוסף" על התפילה, ברכת גאולה, מתוך הסידור "אוצר התפילות":

כי לכאורה לא היו כלל המשעבדים בנו, כי עוונותינו היטו אלה כמד"א "הן בעוונותיכם נמכרתם". רק עיקר חיובם הוא על שהכבידו עולם ולקחו מידינו כפלים בכל חטאתינו. וזה ידוע משאה"כ השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו' אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" שהשביע הקב"ה את האומות של ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי וידחקו את הקץ לבוא שלא בעונתו. וזה מה שאנו מבקשים ריבה ריבנו מהמשעבדים בם יותר מדאי.

וגאלנו מהרה - שתמהר זמן גאולתם בשביל קושי השעבוד.

למען שמך - כדכתיב (ישעיה נט טז) "וירא כי אין איש ושתימם כי אין מפגיע וגו' וכדכתיב (שם מח יא) למעני למעני אעשה. והוא למען שמו המחולל בין הגויים.

בא"י גאל ישראל - כתב ביערות דבש ח"א [ר' יהונתן אייבשיץ. א"ק]: לכך קבעו מטבע גואל ישראל לשון הווה ולא יגאל לשון עתיד ולא גאל לשון עבר, רק גואל לשון הווה, משום שבכל יום גואל פודה ומציל.

וגם כמובן בתלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד א

^[15] הגדה של פסח ומוסף של שבת ויו"ט

^[16] שמונה פרקים לרמב"ם; פרק שמיני; תרגום של שורץ (עמ' 47)

לו לא היה לפרעה ולסיעתו שום חטא חוץ מאשר לא שילחו את ישראל היה הדבר קשה בלי ספק. שהרי הוא מנע אותם מלשלח כמו שאמר: "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו". ודר ממנו לשלחם, כשהוא כפוי לא לשלחם. אחרי כן כשאר לא שילח אותם, ענש אותו, הרג אותו והרג את סיעתו. היה זה עול וסותר את כל מה שהקדמנו. אלא מתברר שאין המצב כזה. אלא פרעה וסיעתו המרו מתוך בחירתם בלי אונס ובלי כפייה. הם עשקו את הזרי ששכנו ביניהם ועשו להם עול גמור...עונשו של אלהים עליהם על זאת שמנע מהם את התשובה, כדי שיחול עליהם העונש אשר צדקו חיב שזה יהיה עונשם. ומניעתם מן התשובה היא שלא ישלחו אותם.

^[17] מתוך ההגדה של פסח:

בִּמְתֵי מְעָט - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבותֶיךָ מִצְרַָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלהֶיךָ כְּכוכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרב.

וַיְהִי שָׁם לְגוי - מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם.

^[18] [?הרמב"ם]

^[19] [ועל זה]

^[20] בראשית פרק כג ו

^[21] רש"י בראשית פרק מז

(כח) ויחי יעקב - למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם.

^[22] בראשית פרק טו יד

^[23] בחוברת שהוא כתב :"סוד השבועה", ניתן להשיג את זה בחנויות

^[24] אור החיים ויקרא פרק כה פסוק כה

(כה) כי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל, כי ימוך על דרך אומרו (קהלת י' י"ח) בעצלתים ימך המקרה, ואמרו ז"ל (תענית ז' ב) עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים ק"ד) המקרה במים עליותיו מך, כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים, ואמר ומכר מאחוזתו ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו ית' שבו השרה שכינתו ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט) בפירוש פסוק מזמור לאסף באו גוים וגו', והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' על דרך אומרו (לעיל י' ג') בקרובי אקדש הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ב"ה יקרא לצדיקים אח כביכול דכתיב (תהלים קכ"ב) למען אחי ורעי, והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם הוא אלהי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב:

^[25] מקור. לא מצאתי עדיין

^[26] בראשית פרק לב ה

^[27] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד ב

אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר [רבה]: ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה]: מאי טעמא? אילימא משום חבלו של משיח - והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? - יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר - הא תורה והא גמילות חסדים! - אמר [ליה]: שמא יגרום החטא. כדרבי יעקב בר אידי. דרבי יעקב בר אידי רמי: כתיב (בראשית כ"ח) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב (בראשית ל"ב) ויירא יעקב מאד ויצר לו - שהיה מתיירא שמא יגרום החטא. כדתניא: (שמות ט"ו) עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה, אמור מעתה: ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא.

^[28] רודה?

^[29] רש"י בראשית פרק כט

(לב) ותקרא שמו ראובן - רבותינו פירשו, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב, וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו, ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור:

^[30] מקווה שזה הכוונה. נשמע מקוטע

^[31] שמות פרק יח יא

^[32] מסכתות קטנות מסכת כלה רבתי פרק א

אמר רבא כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה,

^[33] [מה עם בנימין? הוא ע"פ מה שאני זוכר נשאר בבחינת א"י]

^[34] [? – מדרגות? חשובים?]

^[35] מקור. לא מצאתי עדיין

^[36] [?]

^[37] אחד הרבנים אמר לי שהמקור הוא מ"צוואת השבטים"

^[38] תהלים פרק סט

(יח) וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי:

^[39] בראשית פרק כז פסוק כ

^[40] שמות פרק ב כה

^[41] תהלים פרק קיט קנד

^[42] יחזקאל פרק לו

(כג) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְקֹוָק נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם:

יחזקאל פרק לח

(כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְקֹוָק:

^[43] שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה טו

יב ד"א החדש הזה לכם ר"מ אומר לי ולכם היא הגאולה כביכול אני נפדיתי עמכם שנא' (ש"ב =שמואל ב'= ז) אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו וקבעו החדש הזה לי ולכם.

^[44] תהלים פרק צא טז

^[45] דברים פרק כח

(י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְקֹוָק נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:

שמות פרק כה ח

יחזקאל פרק מג

(ט) עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם: ס

^[46] דברים פרק לא

(יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

^[47] [או "השם", לא יודע]

^[48] דברים פרק כח

(י) וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם יְקֹוָק נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ:

תמלול, מקורות, וכותרות: איתי קולין

אז עכשיו אנחנו מתחילים בברכה הראשונה של האמצעיות שהם הברכות של הבקשות, שאלת צרכים. ופה יש יוצא מן הכלל בברכה הראשונה. אני אקריא את הברכה ותבינו בעצמכם מהו השוני:

"אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, וחננו מאיתך חכמה בינה ודעת,"

(או "דעה בינה והשכל", זה נוסח בבלי^[1]), אבל בנוסח הספרדי הרגיל זה: "דעה בינה והשכל", גם כן אצל האשכנזים, חלק מהאשכנזים. ויש אומרים גם כן: "חכמה בינה ודעת". ואם יהיה לנו מספיק כוח נתחיל להסביר את כל המושגים האלו. "ברוך אתה ה' חונן הדעת". זה הברכה הראשונה של האמצעיות.

הברכה השנייה אומרת, וכל הברכות: "השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך, ברוך אתה ה'". מה ההבדל?

קהל [הרב שרקי]: שבח בהתחלה

מניטו: יפה. זה הנושא. בברכת הדעת יש שבח בהתחלה ורק אח"כ הבקשה. כל הברכות האחרות - מיד זה הבקשה^[2]. והשבח הוא טמון בחתימה. ברוך אתה ה' חונן הדעת או הרוצה בתשובה – זה השבח שאני יודע ממך. ולכן אני יכול לבקש. מכיוון שאני יודע שאתה חונן הדעת, אז אני יכול לבקש מה שאני מבקש. וכן הלאה. ופה יש יוצא מן הכלל - מתחילים בשבח. לאמתו של דבר ממשיכים בשבח הקודם. יש לך את ההסבר למה זה ככה?