שיעור 23

[1]

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

אני חוזר על המשפט הראשון שלמדנו על סוד אות רביעית.

"סוד אות רביעית של שם יתברך הוא סוד אות ה' האחרונה, שהיא סוד המלכות, שהיא סוד השלטנות, שהיא סוד השכינה, שהיא סוד חכמה אחרונה, שהיא סוד השם הנקרא אדנ"י". בהגדרות האלו יש כל התכנית של מה שצריך ללמוד כדי להבין את החשיבות של האות ה' אחרונה שהיא כוללת את שלושה קוים, כפי שאנחנו רואים בכמה נושאים.

מהתפשטות העליונה, משורש כתר עליון, סוף, סוף מתפשטים שלשה קוים: קו החסד, קו הדין, קו הרחמים שהוא קו האמצעי. ומה שמאחד, מכליל אם אפשר לומר, את כל האורות, זה ספירת מלכות כבית קבול, ולא רק בית קבול, אלא סוד האיחוד של הכול הכולל.

"כי השם הזה, כמו שהודענוך, הוא סוד שלימות היחוד" זה מה שלמדנו קצת בשיעור הקודם לפני שבועיים ומה שאני רוצה להוסיף על זה, זה לא רק שיש איחוד בין כל ספירה וספירה, זה סוד היחודים, יש בחינה שנקראת שלמות היחוד והיא תלויה במלכות. כל הכוונות מכל סוג שהוא, יש בכל הכוונות ממד של יחודים. מה זה יחודים? לאחד ספירה זו עם ספירה אחרת, זה סוד השבטים. יש היחודים מכל הבחינות, יש אינסוף יחודים שצריך לאחד כדי לאחד את השם. יש בחינה של שלמות היחוד והיא תלויה במלכות. זה מה שהתחלנו ללמוד בשיעור הקודם, בהקשר לכוונות התפלה, חזרנו על הפסוק -אם אתם זוכרים- "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", כי בלי הכוונה להכיר במלכות הבורא, אסור לקרא בשם. אסור לקרא בשם אלא דרך, זה יותר מאמצעי, אלא, דרך המידה של מלכות. יש יוצא מן הכלל בברכות. זה הברכה "אלהינו, אלקי אבותינו, אלקי אברהם אלקי יצחק אלקי יעקב", זה גם קשור לעניין האיחוד, זה הו' של אלהינו ואלקי אבותינו, אלקי אברהם ואלקי יצחק ואלקי יעקב, ה-ו' הוא החבור של האיחוד; אבל מכל מקום אסור לקרא בשם השם בלי לבטא אותו בבחינת אדנות, אדני, מלכות, להכיר במלכותו. אפשר לקשור את זה לעניין של הלכה פשוטה. זה עניין של הלאו של(שמות פרק כ', ו') "לא תשא את שם יהו"ה אלהיך לשוא". [2]זה לשאת את שמו לשוא מלבד כל הבחינות של האיסורים שיש ב'לאו' הזה, זה להזכיר את שם יהו"ה בלי להזכיר מיד שאני מכיר בו כמלכי, אדני, זה אסור. ולכן המידה מלכות נקראת, דרך השם אדני, ההיכל של השם. בבחינת אור וכלי, אסור להזכיר אור בלי כלי, בלי דרך אותו כלי, והכלי הזה זה הכלי של המלכות. להזכיר אור בלי כלי, זה קשור למה שאומרים החכמים, זה מביא בכיה לדורות, בכיה לעולם, ואור מגולה, זה סוד הדמעות, אם אתם למדתם את זה. ולכן יש פה הבחינה של שלמות היחוד, זה שרציתי לדייק כדי לגמור עם מה שלמדנו כבר בשיעור הקודם.

עוד בקצרה, יש עניין של היחודים ויש עניין של שלמות האיחוד, כי כל הכוונה, המטרה או הכיוון, של כוונות התפילה לפי הקבלה זה לייחד יחודים, זו חכמה לפני עצמה, וזה סוד העבודה, כי אולי אני אקשר את זה לפשט מסוים של "שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד". יש בחינה, יש אפשרות, תאורטית נאמר, של בחינה של יהו"ה שאינו אחד, יש בחינה של יהו"ה אחד. והצו שיש בפסוק הזה: "שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד", רק יהו"ה אחד הוא אלהינו.זה מובן כן. ויש משימה על עם ישראל, זה סוד קבלת התורה: לאחד שם יהו"ה, כי בעולם הוא בסוד ההתפשטות, יהו"ה הוא אחד, אבל שמו צריך לאחד אותו. יש הבדל בין "יהו"ה אחד ושמו אחד" לפי אותו פסוק, זכריה פרק יד, (ט') "והיה... ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד,, י' ה' ו' ה' [3] אחד כמו שזה כבר לנצח, יהו"ה הוא אחד; "ושמו" ש' מ' "אחד" זה מה שצריך לעשות, זה מה שצריך לקיים, לקיים את איחוד השם, ש' מ'. זה מובן? אפשר לומר כי השם של ההויה הוא בבחינת שבעים ממדים וצריך לאחד אותם בבחינת ארבע אותיות. אז זה שלמות היחוד, זה תלוי בספירת מלכות.

[אפשר לומר שאורות בלי כלים או יהו"ה בלי אדנות זה חטא הפילוסופיה?]

תן לי לחשוב על זה. לא כל כך פילוסופיה, הספרות. לכן זה אסור לכתוב את השם אלקים, בלי להכיר בו כאלוקי, כאדני, לרמוז לשם בלי לרמוז בבת אחת שאני מכיר בעול מלכות שמים. זה מובן העניין? ולכן אנחנו רואים את הבדל בין תלמיד חכם ופילוסוף: פילוסוף משתמש בשם הזה לפי הצורך של השכל שלו, תלמיד חכם זה אסור. זה מובן כן? לכן אומרים השם, הוא, ש' מ', הוא.

[אפשר לפגוע באיחוד בעולם הזה]

אני מוסיף משהו, בעולם הזה היחוד הוא פגיע.

[עד איפה, עד כמה הוא יכול להיפגע?]

על אותו דבר.

[בהויה זה ב ו-ה' או גם למעלה?]

בכל הבחינות. בכל הבחינות. אסור להפריד בין אות ואות. יש את הנושא של י' ה', ו-ו' ה', וזה הכוונות של 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא', אבל מכל מקום, לפי מה שאמרו המקובלים יש בכוח האדם כבריאה, כנפש של הבריאה של העולם כולו - זה האדם - לפגוע ב, אם אני מבין את השאלה שלך, אם זה עולה עד כסא הכבוד או למעלה מכסא הכבוד? אבל סוף, סוף אע"פ שאמרו בדרך כלל שלמעלה מכסא הכבוד אף אחד לא מגיע אפילו עמלק, מכל מקום אם מגיעים עד שורש הבינה זה רמז ש, אם תפסתי את השאלה, זו השאלה שלנו.

[מה הפרוש זווג ...?]

מכל מקום יש אפשרויות, אפילו בבחינת "כי רגע באפו חיים ברצונו", [4]אבל רגע, יש אפשרויות של שעה מסוכנת, רגע מסוכן. בעולם המכוונים, המקובלים, יש רמזים, כוונות שעולות למעלה משורש הבינה. אבל מכל מקום, צריך להבין שכל בריאה ובריאה היא בעולם שלה, ובעולם שלנו, בעולם העשיה, בעולם התחתון לא מדובר במה שקורה בעולמות העליונים. בעולם התחתון יש אותה סכנה, להפריד בין כל, להפריד בין י' ו-ה', ו-ו' ו-ה'.

[אפשר לדייק, גם בקוצו של יו"ד?]

גם בקוצו של יו"ד. מכיוון שאע"פ שאין שום ממד, זה אינסופי בין הכוונה לשם יתברך, דהיינו עולם אצילות שהוא אלקי ישראל- וגילוי השם בעולם התחתון שלנו, אע"פ, מכל מקום יש משהו "כי כבודו מלא עולם", [5]עד הסוף, "בכל צרתם לא לו צר" [6], אפילו אחרון של אחרון. זה ברור, זה מובן? אז סוד כל העניין של הכוונות זה להצליח, וזה תלוי בכוונות המתפלל, להצליח לייחד יחודים. הנושא העיקרי של כל העניין של היחודים זה מה שהוא מכנה 'שלמות היחוד'. כשקהילת ישראל אומרת: "אלהינו מלך העולם" זה העיקר של שלמות היחוד. כי בכל הדתות אחרות , המושג, אפילו אם יש מושג דומה, הם מכירים רק באלקי שמים, ולא באלקי העולם. זה מובן מה שאני אומר? הגאון מווילנא פירש את זה יפה, זה החידוש של אברהם אבינו שהמליך אותו על הארץ, וזה כוחו של דוד המלך, זו הסגולה של קהלת ישראל, סוד ספירת מלכות. ולכן היא נקראת כנסת ישראל, הספירה מלכות עצמה. זה מה שהרב, כל תורת הרב קוק זכרונו לברכה, מבוססת על זה. כנסת ישראל היא ממש ספירת מלכות, כי כנסת ישראל בונה את ספירת מלכות.

[האם ניתן לומר ..שאליה אנחנו מתפללים כשמתפללים ב.. נקבה]

יש.. על זה..יש... בשכינה עילאה, אבל למשל תפילת משה רבנו: "ואם ככה את עשה לי". [7]אבל בנוסח של המקובלים הלשון נקבה שאנחנו משתמשים בו זה לא בדיוק הלשון נקבה של הדקדוק. למשל 'נקדישך ונעריצך' [8]זה מובן מה שאני רומז? כי בכל זאת אע"פ שספירת מלכות היא בבחינת נקבה היא גם כן בחינת זכר, זה תלוי אם זה בערב אם זה בבוקר, ואותו דבר כל שכן לספירה הבינה: היא בבחינת נקבה, נקבה שאומרת אני זכר, מכיוון שכל התיקונים על הזכר(בצירה) זה בבינה: כוונות השופר, כל זה, זה קשור.

[זכר זה בבחינת השלמות שיש בה?]

בינה זה גילוי החכמה, לכן מי מתגלה בבינה? זה החכמה.

[אצילות]

לא, יש הבחינה נקבה, אבל מה שמתגלה זה, שוב זה עניין של שלמות היחוד. מה שמתגלה, מי שמתגלה באותה בחינה נקבה, זה הבחינת זכר. רק למעלה מזה אין שום הבחנה בין זכר ונקבה, וזה ההוכחה

[על ידי התפילה וגם על ידי מעשים וקיום המצות?]

מעשים בכיוון המצות עם כוונות. מצוות צריכות כוונה או לא, זה העניין. בלי כוונה, זה נקרא גוף בלי נשמה כמו התפילה. אבל ברור, יחודיות, תיקונים, זה לא רק בתפילה, "בכל דרכיך דעהו", [9]אבל בעיקר, העבודה זה בתפילה.

היו דורות שהיו בעשיית המצווה, היו מקיימים אותה כוונה של המצווה. אבל עכשיו אין לנו רק כוונה אחת: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", יש לנו כוונה לצאת. למשל ב'פרי צדיק' יש רמזים על כוונות של מצוה זו או אחרת, אבל בכל זאת, חוץ מיחידי סגולה לא מגיעים יותר מכוונה כללית שהיא האיחוד. חוץ מ באמת...הרב גץ בקיא קצת בזה, אבל זה חכמה נדירה מאוד, רק יחידי סגולה יכולים לתפוס, להתקשר. אנחנו מבחינים שאנחנו בבחינת דורות אחרונים, סוף הרגליים.

[.]

אע"פ שלא מבינים, הנשמה מבינה.[צחוק] אז זה מה שרציתי לדייק בעניין שלמות האיחוד.

"והיא אבן ישראל", לא התכוונתי בדיוק אבל הוא אומר את זה בפירוש,

"והיא אבן ישראל המושכת להם כל מיני מעדנים וטובה וגדולה והצלה וגאולה, והיא הדרה עם ישראל תמיד ואפילו בגלותם", " פה יש נושא שצריך לדייק: השייכות עם אותו פסוק ומה שאומר הרב: "אפילו בגלותם"? דווקא "ועשו לי מקדש" זה ברור שזה בירושלים.

[המקדש איננו גדול...]

טוב זה עניין של הסוד של מקדש מעט, דהיינו, "אפילו". אבל צריך להבין את זה: "ואפילו בגלותם", זה סוד המקדש מעט. [10]יש כמה מקורות במגילה, בתענית, כשישראל גולים השכינה אתם, מה ששוכחים תמיד זה האסון של שכינה בגלות. היא נמצאת עם ישראל, אפילו בגלותם כדי להגן עליהם אבל המחיר של זה, זה העולם שהשכינה היא בגלות, והזוהר אומר: זה הסיבה שהכעס נמצא בעולם, זה בתקוני הזהר. אוי למי שגורם שהשכינה היא בגלות! [11]

[("ונתן יהו"ה לך שם לב רגז"]

[12]אפשר לקשור את זה. שכחתי את המילה בארמית בזוהר, אבל ההגדרה היא רותחת, יתכן שזו אותה מילה בארמית, צריך למצוא את המקור. העולם כועס כשישראל בגלות, מכיוון שהשכינה היא בגלות. והתוצאות של הכעס שבעולם, זה שואה לעם ישראל, זה נושא חמור מאוד. אז כשלמדתי את זה, ניסיתי להבין איך זה יתכן, מכיוון שהתורה עצמה מספרת על אפשרות של גלות, אפשרות שורשית, לא רק כתוצאה של חטא, אז יש עונש של גלות, למשל כל הסיפור ששמענו כאן בפרשת השבוע, הסיפור של ירידת יעקב אצל יוסף במצרים "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" [13]או את העניין של הגלות החל הזה, בזמן של אלפיים שנה. אפשר להסביר את זה בצורה כזו: יש עיתים טבעיים לאפשרות של גלות אז יש פחות כעס, מכיוון שזו אפשרות לפי לוח הזמנים. אבל כשעוברים את העת, אז הכעס מתפרץ. לפי דעתי זה מסביר קצת את עניין של השואה, לא רק השואה של זמננו, מכיוון שהיו כמה פעמים אותו דבר, אולי לא באותם ממדים. אולי נלמד סוגיה קטנה במסכת ברכות, מה שהתרשמתי כי כל הידע שיש לפי התורה על כל מה שקרה בכל תקופות של סוף גלות, הייתה שואה, אבל התורה לא מספרת על זה, יש רק רמזים במדרשים. למשל מה שקרה בזמן אברהם אבינו, שואה ענקית, כל העם העברי נאבד חוץ ממשפחה אחת. מה שקרה ביציאת מצרים, החמישית יצאה, זו שואה בממדים ענקיים, התורה לא מספרת בזה, רק איזה רמז במדרשים. יתכן מאוד שזה מסביר למה המסורת בתקופה שלנו, לא מתייחסת כל כך לשואה שהייתה, אע"פ שזה בזיכרון שלנו, זה לוקח ממדים עצומים יותר ממה שקרה במצרים, יותר ממה שקרה בכל הדורות. אתם מבינים למה אני מתכון. הרבה הגיבו כדי לנסות להסביר מה קרה בשואה אבל אף אחד חוץ מחכם אחד, אף אחד לא התייחס לפי התורה, חוץ מהרב מרדכי עטיה ז"ל שכתב "סוד השבועה", חוץ ממנו אני לא מכיר אף רב אחד, שהתייחס לעניין של השואה לפי המקורות של התורה. שיקול דעת כהוגה דעות, אפילו ברורה, יש; אבל לפי התורה, לפי המקורות, יש רק הספר הזה.תפסתם את חומרת הבעיה. יתכן מאוד שזה טבעי כי התורה לא מספרת על זה, רק המדרש רומז.

[מה הסיבה שהתורה לא מתייחסת ]

אין בתורה סיפור על מה שקרה לעם העברי עד תקופת אברהם אבינו, מעבר עד אברהם. מה קרה באור כשדים? יש רק רמז במדרש אחד, על שנמרוד שלח את משפחת אברהם ב ... טוב כפי שאתם..

[למה התורה לא מספרת?]

יש לי רעיון על זה, אולי תביא מסכת ברכות, יש איזה רמז. לפי הנושא שלנו, זה קשור לנושא שלנו, כי..השכינה הייתה עם עם ישראל תמיד אפילו בגלותם.

"והיא (השכינה) הדרה עם ישראל תמיד ואפילו בגלותם". יש תקופות של גלות שהן - אני מחפש איזה הגדרה מדויקת - שהן לפי סדר העולם, אבל תקופה של זמן מסוים

[לגיטימיות]

לגיטימיות, אבל אם יש איחור אז הכעס מתפרץ. אבל כשהכעס מתפרץ, יש אחריות של עם ישראל אבל יש גם כן כבוד הבורא, את העניין של 'הביאו עלי כפרה' של ראש חודש, אתם מבינים, כי סוף, סוף יש איזה רשות שניתנה לסטרא אחרא, לרע המוחלט להתפרץ, אע"פ שיש סיבות, שיש סיבות מצדיקות על העונש, בכל זאת זה עובר כל ממד של... לשלוט לפי האמונה על הדבר הזה בדרך שכל. זה מה שרמזה הגמרא על מיעוט הלבנה, סופסוף אנחנו לומדים את זה, אנחנו מבינים את זה, שהקב"ה בכבודו ובעצמו לוקח על עצמו את אחריות של מיעוט הלבנה, אע"פ שזה הגיוני לפי תפקוד העולם, זה לא אשמתו. וזה הכוח של ההסבר של הרמב"ם על ספר איוב במורה נבוכים. הוא דוחה כל ההסברים של חברי איוב והוא דוחה כל האמונות על זה. אולי זה עונש, אולי זה עובר, זה בא רק מתפקוד העולם. אז תפקוד העולם, זה לא אחריות של הבורא, אבל בכל זאת, ולכן התורה לא מספרת על זה.תפסתם מה שרציתי להגיד? זה כבוד..איך אומר הפסוק? "הסתר דבר". [14][15]זה מסביר לי למה הרבנים, הרבנים האמתיים, לא מדברים על זה, אבל הסכנה שנותנים רשות לדבר לעם ארציים גמורים. זה כוחו של הרב עטיה, כי סופסוף גילה את המקורות. גילה ברמיזה אבל זה מספיק כדי לתפוס את העניין. כי סופסוף אחריות, היא לאו דווקא לעם ישראל, אלא לעיני העדה, יש רמז באור החיים שגדולי ישראל יתנו את הדין, זוכרים את הרמז הזה, אבל מכיוון שזה ככה אי אפשר לומר את זה בין הגויים, זה מסוכן. לפי דעתי זו מצוה להפיץ את 'סוד השבועה' בישיבות, אבל אפילו את 'אם הבנים שמחה', [16][17]לא רוצים לקרא.

[אם התורה קדמה לעולם, אז אולי זה כתוב ברמזים שאי אפשר לתפוס אותם]

יפה! אבל זה לא אומר שכל מה שרומזת התורה שקדמה לעולם, צריך להיות בבחינת שואה. אותו דבר, אם זכה זה מתגלה בבחינת שמחת הקודש, ולא בבחינת שואה. אם לא זכה, אתם זוכרים את השורש של המדרש על "וירדו" [18]"זכה, "רדו", לא זכה, ירוד, אותן אותיות, אותה תורה, זה תלוי בתחתונים אומר אור החיים. זה לא מלכתחילה, אין פטליות, אבל בכל זאת האפשרות יש לה שורש ולכן "הסתר דבר". זה האומץ של החכמים האלו, אני מתכוון לאור החיים, שלא היסס לומר: שגדולי ישראל יתנו את הדין. אני סיפרתי את זה, זה רק בינינו, כשהתחלתי ללמוד עם הרב צבי יהודה קוק ז"ל, הוא היה שקוע בכתבי יד של אביו. הוא הראה לי כתב יד, שעד עכשיו לא התפרסם, הוא אמר לי: יש לי בעיה, אני חייב לפרסם את כל מה שהרב כתב אבל זה, אני לא יכול. איזה מין תוכחה נגד ראשי ישיבות של הזמן שלו, משהו נורא ואיום, קראתי שורה שאני זוכר, בין השורות, שהוא מגדיר אותם כשונאי ישראל, עד כדי כך, אולי שמעתם? איך תפס את זה מראש! כי זה לא היה נראה באותו זמן. מאיפה באה הסיבה של הכעס הזה?

[לא רואים משהו מקביל לחטא המרגלים]

אתה צודק. אתה צודק!אבל רק בימינו אנו, תפסנו שחטא המרגלים זה חטא גדולי ישראל, אע"פ שזה כתוב במפורש.כן? אני זוכר כמה וכמה רבנים גדולים בחוץ לארץ, שיוצאים בשצף קצף על המרגלים ועושים אותו דבר. [צחוק] דרשות נפלאות.[צחוק] לא צריך להגזים...

[מה מידת האחריות של הבורא?]

פשוט לתת אפשרות לזה, לתת רשות לרע המוחלט להתפרץ.

[מאיפה זה בא?]

זהו, לכן "הסתר דבר". אולי אני אספר, אבל זה רק בינינו. יש מחלוקת בין המהרח"ו וחכם אחר שהוא רבי יוסף אלמגרבי ושהוא דווקא הזקן שלי על אותו נושא. זה סוד שורש הקליפות, לפני בריאת העולם, אם אתם זוכרים שורש הקליפות לפני בוצינא דקרדינותא". [19]אם אתם רוצים נלמד את זה, תלמדו הדרוש חפציבה. אז בכל הספרים אומרים שזה המהרח"ו, זה ידוע שזה לא מהמהרח"ו, זו השיטה נגדית מהמהרח"ו, זו השיטה של רבי יוסף אלמוגרבי.

[.זה כשר? ]

זה תלמידו של הארי. הוא היה בר פלוגתיה של המהרח"ו. המהרח"ו מצטט אותו בשער הגלגולים, שהיה תלמידו של האר"י. ואנחנו יודעים, זו מסורת של המשפחה שהשלימו ביניהם בסוף, ובמשפחה שלי מדור לדור, אחד נקרא יוסף ואחד נקרא חיים, זה חיים המרח"ו ויוסף אלמוגרבי. ומסורת הקבלה שעברה במשפחה, זה דווקא מסורת הקבלה של המהרח"ו, ולא של החפציבה. השלימו ביניהם סופסוף. אבל שמה זו מחלוקת ברורה, והשורשים נמצאים בזהר, של החפציבה, זה הזהר פשוטו כמשמעו! אבל זו שיטה אחרת, זו אותה שאלה, זה ממש אותה שאלה.

[הרב שרקי: ההלכה כמי?]

ההלכה כהוא .[צחוק], ההלכה.. כמה וכמה. טוב אפשר לומר אלו ואלו דברי אלקים חיים. זה תלוי באופי של הלומד. לפי דעתי, אני אתן דוגמא, הפירוש של רש"י על התלמוד, הפירוש של רבינו חננאל. הפירוש של רבינו חננאל זה היה פירוש ספרדי, והפירוש של רש"י היה פירוש אשכנזי. סופסוף מכיוון, שלא לחינם הפירוש של רש"י התפשט, גם הספרדים קיבלו את הפירוש שלו. אבל בלי שום ספק השיטות של רבינו חננאל הן שיטות, זה עולם ומלואו, אבל לומדים דרך רש"י, הלכה כמאן?

טוב, זו שאלה בסוף הפרק הראשון בסוגיה על הגדה של פסח.

[מה סלע המחלקת?]

סיבת בריאת העולם: אם לתקן את שורש הקליפה או לגלות מידות הבורא. זה 'עץ חיים' וזה... זה מובן?

[סיבה תיקון שורש הקליפות זה נשמע יותר כשיטות בעלי הכרח. יש איזה תיקון שקודם לבריאה שצריך לעשות אותו]

גם הסיבה שניה זה אותו סוד, בעץ חיים זה לא מובן: "כשעלה ברצונו" ולפני זה? למה לא עלה ברצונו? זה אותו סוד. יש תשובה אבל מכל מקום זה לא כל כך...

אז אני אקרא

"כיוצא בו אתה אומר: (בראשית ל"ה) לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך"....... דומה - לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות". [20]אבל הקושיה זו סוגיה על איזו משנה?. "מזכירין יציאת מצרים בלילות", [21]לא שתיעקר. יש סתירה, איך לפתור את הסתירה? לפי דעתי אפשר להסביר ככה: החובה זה להזכיר את הגאולה, לא השואה שיצאנו ממנה. בבחינת שלילית "אחרונות משכחות את הראשונות".

[אפשר לתלות בהסבר הזה: "זכר ולא תשכח"? (דברים פרק כה, (יט) "זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"]

אפשר. ברו ברו. יפה! לכן צריך מצוה מיוחדת על עמלק: שלא לשכוח [22]לכן יש עשה של זכור, כי פה מסוכן לשכוח את זה, כי זה לא נגמר, לדור דור לפי הפסוק; טובזה חידוש! שמענו משהו. טוב אז בעניין של

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": [23]אפשר להסביר ככה: אפילו מקדש מעט, ואפילו ישראל הוא בגלות! ובתנאי, להבין מה זה מקדש מעט, שזה צריך להיות על תנאי כפי מה שעשה המהר"ל, לא לחינם שדווקא המהר"ל גילה את זה. בכל הקהילות ידעו את זה שזה על תנאי, אבל דווקא הוא נשאר כעד לזה. אתם יודעים את הבית הכנסת שלו, והגלותיים אומרים שזה לא על תנאי, שזה אלטנוי.[צחוק]. ומחדשים את זה בכל העולם. אתם רואים ממש מה קורה עם עם ישראל? זה לאו דווקא עם קשה עורף, זה יותר חמור מזה: "דור עקש ופתלתל" [24]מאיפה זה בא? זה נושא בפני עצמו. מאיפה זה בא הקשיות העורף הזה? יש לי הסבר ככה אולי פילוסופי, אני לא יודע: שכדי שההיסטוריה של העולם תהיה צודקת, בצדק אמתי, אז הקב"ה, כשברא את העולם, שם את כל האפשרויות הנגדיות נגד רצונו, דאם לא כן זה לא היה פאיר "fair". תפסתם את זה? איך להסביר שהוא אוהב את העם הזה שהוא נגדו?

["עזר כנגדו"]

נכון. איך להסביר: "אהבתי אתכם נאום יהו"ה", [25]אם מלכתחילה הוא יודע שמלכתחילהברא אותו כדי להיות דווקא ההפך? מה ההסבר? רק מילה אחת ותבינו את הכול: זה סוד ערב רב. זה מובן? ולפי דעתי, זה כוחו של משה רבנו, יש הכרח לזה, כי באמת עם ישראל צריך להיות הגורם של גאולת העולם כולו, לכן צריך לקבל את הערב רב, את הקשיות עורף. זה מובן ? אבל מכיוון שקבלנו את זה, זה ישראל ממש, תחזור על פרשה כי תשא, הכול שמה הוא פשט.

[(שמות פרק לד, (י') "נגד כל עמך"]

[26]לא. אמור אל בני ישראל, כשמשה התפלל כי לא רצה שמלאך יבוא לפני ישראל, הוא אומר אני לא יכול, עתה, עכשיו, אתה עם קשה עורף; [27]מכיוון שקבלנו את הערב רב, אז קבלנו את המידה של קשיות עורף, כי המידה של קשיות עורף באה מהערב רב, "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא" [28], מדובר בערב רב לפי הפשט. אז כשהקב"ה הסכים לפי דעת משה לקבל את הערב רב, הסכים שעם ישראל יהיה בבחינת קשיות עורף, אבל זה לא ישראל העברי, זה ישראל הקשור לאומות העולם. זה מובן מה שאני אומר כן? מכיוון שזה ישראל, זה "ישראל לכל דבר". [29]מכיוון שזה ישראל זה ישראל, אבל סופסוף הסיבה הראשונית באה לא מעם ישראל, לא מצאצאי האבות, לא מהעם העברי אלא מאומות העולם. ייתכן שזה מסביר למה דווקא משה רבנו היה צריך לצאת מארמונו של פרעה? כדי לייצג דווקא את אומות העולם. דאם לא כן לא היה יכול, אהרן הכהן לא היה יכול לייצג את אומות העולם. זה מובן מה שאני אומר?

[לכן נשא מדיינית? ]

לא, אני חשבתי דווקא על מצרים. העניין של המדיניים זה ספור אחר. כשמשה התייאש גם ממצרים וגם מדור ישראל היושב במצרים, אז הוא חשב למצוא עם אחר לגמרי, שיהיה מצאצאי אברהם אבל לא את 'עמי אשר במצרים'. ותראו מה שאומר רש"י על: "וישב בארץ מדין וישב על הבאר" [30]הוא רצה לעשות כמו יעקב אבינו. מה זאת אומרת? לייסד עם ישראל אחר. רק אחרי ארבעים שנה, כשראה בעצמו מה שהוא אומר על גרשון "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" [31]מיד הקב"ה מתגלה עליו בסנה ואומר לו " את עני עמי אשר במצרים", [32]הפשט הוא קשה, מה זה את 'עמי אשר במצרים', יש עם אחר? אז הוא חזר למצרים כדי להציל את ישראל. שמה עניין של מדין זה ייאוש על המצב של: " ויאמר לרשע למה תכה רעך?" [33]דווקא מי שהיה צריך לגלות את "ואהבת לרעך כמוך" [34]הוא מגלה שדווקא עם ישראל הזה הוא עם של רשעים אחד על השני, "למה תכה רעך", זה סותר כל התורה כולה. אז הוא בורח. למה הוא בורח? מכיוון שבינתיים פרעה ידע. לא שהרג איזה מצרי - הוא היה הכול יכול שמה - אלא שבחר בישראל והוא בורח גם מפני פרעה, כפי שאומר הפשט וגם מפני ישראל: הוא לא רוצה לשמוע מאותו ישראל, של אותו דור, זה דור דתן ואבירם. אז הוא מנסה. בדור שלנו זה מתגלה קצת, יש הרבה, הרבה משכילים שהתייאשו לגמרי מהתרבות של הגויים, עזבו את המרקסיזם, עזבו את הנצרות, התייאשו מתרבות אומות העולם, אבל התייאשו גם כן מהקהילה היהודית והם מחפשים איזה מדין כדי להיות משה שלהם. אתם מבינים למה אני מתכוון. ויש המון באוניברסיטאות בישראל, הערכים של האבות, של הנביאים, אבל לא עם היהודים, לא עם הישראלים. ברור שלא עם הגויים, מכיוון שברחו מהגויים, מאותה סיבה שמשה החליט שאחיו הם העברים ולא המצרים, סיבה מוסרית, הרדיפות. אלא מחפשים איזה עם שאין לו עוד היסטוריה, שיש לו כל העתיד לפניו, אם זה בדרום אמריקה, אם זה בהודו, אם זה בסין, כדי להיות הנביא שלהם. ועכשיו מגלים את הפלשתינאים. אני הסברתי את זה בצרפת בסמינר אחד, ולא תפסו את זה. אני אמרתי להם אנחנו מגלים ציונות שניה. הציונות הראשונה זה כדי לייסד, להקים מדינה ליהודים בארץ ישראל. יש עכשיו ציונות שניה להקים מדינה ערבית בפלסטינה, ויש להם חברי כנסת בכנסת, אותה ציונות שניה וזה לא רק השמאל..

צד ב' קלטת 21

[.]

זהו הוא יצא מלבן, ולבן ביקש? מה שביקש, יש השחורים והלבנים.

[יש קשר בין ערב רב, דתן ואבירם]

לא. דתן ואבירם זה קשיות עורף שייכת לישראל, אבל זה על יצר הרע של ישראל, כפי שהמהר"ל מסביר את זה בהתחלת 'נתיבות עולם', זה סוד "אפילו בוגדיו" במדרש, [35]זה משהו אחר. מה שאנחנו אומרים בימים נוראים למשל "קשי עורף וממרים אנחנו כך היא מידתנו", זה בא מהערב רב. אז עם ישראל אומר: 'קשה ערף וממרים אנחנו?, צאצאי אברהם יצחק ויעקב, מיטתו שלמה, זה בא מערב רב. קיבלנו את זה כשמשה קיבל את זה, להכניס את הערב רב. אבל אותו ערב רב זה לא סתם, זה לא סתם גוים! זה גוים שחוו את החויה של גלות-גאולה, אז הם מוכנים לאמונה של ישראל, מוכנים לזה. אבל מה חסר להם? את דרך ארץ האבות. סופסוף, אותו קשיות ערף זה סתם גסות, זה מתחיל בסתם גסות, זה חוסר דרך ארץ. זה מובן מה שאני אומר? מה שחסר להם זה דרך ארץ של האבות.

[יש מידה חיובית של עזות!?]

זה ההבדל בין (פרקי אבות פרק ה', משנה כ') "הוי עז כנמר" ועזות פנים. [36]'עזות פנים' זה לגיהינום, אבל עז זה קדוש, יש עזות של קדושה. אבל עזות פנים?

[מלכות באה מכאן]

כן, זה מידה של ישראל, זו מידה טובה, אבל עזות פנים, גסות, קשיות עורף זה חוסר דרך ארץ. זה, אין להם לא הדרך ארץ של הגויים, לא הדרך ארץ של ישראל, אפילו אם הם שומרי מצוות. זה המצב. כי כשהקב"ה חילק את הערכים בעולם, נתן דרך ארץ לגוים והתורה לישראל: "יפה תורה עם דרך ארץ"[37]. אבל יש דרך ארץ של תורה שהיא דרך ארץ מיוחדת, זה מה שאנחנו לומדים בפרקי אבות, זה הדרך ארץ האמתית השייכת לתורה. וכל אומה ואומה יש לה דרך ארץ שלה. אבל עם קשה עורף, זה ברור, אין לו לא הדרך ארץ של ישראל ולא הדרך ארץ של הגויים. זה מובן! ? אני, בניסיון הפדגוגי שלי, פרטי, קשיות ערף של יהודי זה גסות, זה לא כפירה. יש פרק אצל הרב, 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא', [38]אבל זה לא כפירה אבל זה גסות. למשל כל פעם שאני רואה את שולמית אלוני בטלביזיה, בכנסת, אני חושב על הפסוק הזה "אל תראוני שאני שחרחרת", [39] "שובי שובי השולמית", [40]מה יש לה על הפנים? גסות, זה ברור. אפשר להכניס בחיים של החברה אותם הערכים בעדינות, בדרך ארץ, וגם יוסי שריד זה אותו דבר. הוא גם מהשרידים של..של אותו דור. בכל זאת, יש בממד, אצל עם ישראל היצר הרע הקשור לתורה, אבל קשיות ערף באה מחוץ.

[איך מתקשר העניין הזה שמשה רבנו מתייאש מאותו עם ישראל שבמצרים הוא רוצה להקים עם חדש, ומצד שני מוכן להכניס את הערב רב בתוך ישראל]

זה אחר כך. כדי להציל את ישראל, צריך להציל את הערב רב, זה מה שאומר בפרשת 'כי תשא'. יש הפתעה שמה כשהקב"ה אומר למשה רבנו על הערב רב: אני אכלה אותם, מה אומר משה רבנו? הוא מתפלל על ישראל "זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". [41]מכיוון שעם ישראל לא יכול לצאת מן הגלות בלי הערב רב, זה מה שמסביר הפשט, צריך להיות "ככוכבי השמים לרב", [42]במספר אומות העולם. זה המטרה של הגלות, להוציא את הניצוצות של שבעים הממדים. אז אם יוצאים ממצרים בלי הקדושה של הקליפות צריך לחזור שוב, העבודה לא נגמרה. זה מובן? תקראו את הפרשה, ב-'כי תשא' זה ברור, קודם כל הוא מתפלל על ישראל.

כשקיבל את המחילה לערב רב, אז הוא מתפלל על הערב רב, מכיוון שכבר עכשיו נכנס לישראל, [43]זה דווקא אותה תפילה שמתפללים בימים נוראים, התפילה השניה "כי עם קשה ערף אנחנו". זה נרמז כבר במדרש על "על הלוחות הראשנים אשר שברת", "יישר כחך ששברת". [44]מידת הדין אומרת שצריך לכלות את העם, אבל זה לא הרצון של הבורא, אז כדי להציל את העם צריך לשבור את הלוחות. ולכן רצון הבורא זה היה לשבור את הלוחות אבל הוא עצמו לא יכול, כי זה האמת, הלוחות. אז הוא מתאווה שמשה יחליט. מיד כשמשה החליט לשבור אמר לו: "יישר כחך" זה מובן?

[בסופו של התהליך הכוונה: לתקן את הערב רב או להוציא?]

זו שאלה. לפי דעתי, לפני הרבה זמן הייתי אומר כן, צריך לתקן את הכול; עם קצת זקנה אני מסופק. [צחוק]. זה חמור כי אני חושב, כל חיי אני אמרתי: כל יהודי הוא יהודי, עכשיו אני מתחיל להיות קצת מסופק, אז אני מוסיף: אפילו אם הוא דתי, [צחוק] טוב!צריך לומר חרדי. יש ספק,

[אז בשביל מה צריך להוציא את הערב רב]

אני מסופק שהחרדיות שאני מתכון עליה -וזה עולם ומלואו, אסור להכליל- זה בא מהערב רב. אני חושב שזה דבר יותר עמוק יותר חמור, אולי יותר חמור מן הצדוקיות, זה שורש אחר של לעשות מהתורה דת, יתכן מאוד שבהתחלה הנצרות יצאה מחוגים דומים. אתם מבחינים בזה?

[מגלות בבל]

הרב הסביר כי גלות בבל זה היה עונש של זה. ודווקא זה בבלי החרדיות. האשכנזים הם התלמידים של הבבליים, זה ידוע, בעיקר זה בבלי, ולא לחינם זה מתגלה ככה. רק הבן איש חי הציל מה שהציל מבבל, ויש אומרים, זה בהקדמה אחת על הבן אש חי, שהוא תנא, שחזר בגלגול, כדי להציל את יהודי בבל. אבל אלו

שמשתייכים לקבלה אצל הבבלים, לקבלה אמתית, הם בסדר גמור, נצלו, אבל הפשטנים נשארו בבלי, וזה מתגלה, זה מתבטא.

[הזיקה לתורה]

יש הרבה מימרות. אני רוצה להסביר את דעתי על מה שאני מתכון, זה נותן להבין על מקרים שאע"פ שיש בידו תורה ומצוות אין לו חלק לעולם הבא. . [45]יש בידו תורה ומצוות ואין לו חלק לעולם הבא. התלמוד ידע את זה! ומה שאני רוצה להסביר שזה קרה כבר בהתחלת הנצרות, הפילוג בין הנוצרים הראשונים והרבנים לא בא מהדעות שלהם; הרבנים של הפרושים התייחסו אליהם כמסטיים, תמהונים. אבל מכיוון שהנוצרים הלכו מצד הרומי נגד ירושלים בא החרם. זה מסיבות לאומיות שהחכמים החרימו את הנוצרים. אותו דבר עם המרקסיסטיים, אני זוכר מיד אחרי מלחמת העולם, שאלנו את הדינים: מה עם יהודים מרקסיסטיים, או אתאיסט, או כופר, או אפיקורוס, האם הוא נשאר בחזקת יהודי? התשובה היתה ברורה: כל עוד שהוא נאמן לעמו. אם הוא שונא, אויב לעמו, זה יותר משונא, אז יצא מכלל. דיינים מפריז, אשכנזים וספרדים, שאלנו אותם, כי אני הייתי אחראי על הסטודנטים, ורצינו לדעת מה עם הזרם המרקסיסטי, הקומוניסטי? הם היו יצאו מהשואה ממש, מהמחנות, מהמחתרת באירופה ולא דווקא מצרפת, הם היו אומרים אנחנו יהודים אבל מרקסיסטים, אתאיסטים וכו', דבר דומה להתחלת הנצרות בצורה אחרת. הייתי צריך להבין איך להתייחס אליהם. התשובה היתה ברורה: כל עוד שאינם אויבי ישראל, הם יהודים. זה אותו דבר, זה לוקח דורות, זה לוקח אפילו מאות בשנים אבל סופסוף זה מתברר נוצרי זה לא יהודי, יצא מן הכלל, אבל בהתחלה זה היה מן אותו שורש.

[הפסיקה של בג"ץ]

אני מתכוון לנוצרי כדוגמא, למה שעלול לקרות. זה מה שאנחנו לומדים במכון, הפרדה בין לוט ואברהם. בשורשם הם היו אותה זהות. בשורשם. אבל ההיסטוריה מגלה שזה "אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה". [46]אע"פ שידוע (שזה לוט ששמר ניצוצות הקודש אבל מכל מקום זה כבר הטומאה השתלטה. לפי דעתי יש שתי קטגוריות: הערב רב וה-'שדין היהודאין' כפי שאומר הזהר (רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת פנחס דף רנג/א'). [47]

נשאר לנו עוד זמן? כל פעם זה אותו דבר אנחנו לומדים הרבה אבל צריך להתקדם אז פעם הבאה אם ירצה השם נתקדם בטקסט. (דקה 61:49).

[1] [קלטת 21, דף 90] שיעור 24 מקביל לשיעור 23 ב MP3 שערי אורה חדש עד דקה 35

[2] שמות פרק כ

(ו) לא תשא את שם ידוד אלהיך לשוא כי לא ינקה ידוד את אשר ישא את שמו לשוא.

[3] זכריה פרק יד

ט) והיה ידוד למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ידוד אחד ושמו אחד.

[4] תהלים פרק ל

(ו) כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רנה.

[5] רלב"ג איוב פרק י פסוק כב

כי הוא עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר וזה מבואר למי שעיין בטבע זה המציאות ובפרט באיברי הב"ח ואופן הסתעפם בהתחלתם הנה באמת הוא יעבור עלי ואם לא אראהו ויעבור לפני תמי' ולא אבין לו כי כבודו מלא עולם והוא עם כל דבר מנבראיו כי הוא הנימוס והסדר אשר בו יתקיים דבר דבר מהנמצאות באופן מה כמו שביארנו במה שאין ספק בו בספר מלחמות ה' אם יחתוף אדם וישחיתהו מי ישיבנו היש שם גבוה ויותר חזק ממנו ומי יאמר אליו מה תעשה, הנה באמת אלוה לא ישיב אפו כי הוא בלתי מקבל השינוי והתמורה ולזה יהיה מה שאמרת לי שאתחנן אל השם יתברך להסיר מעלי את הרע הזה מבואר הבטול, העוזרים בגאוה ובתוקף שחתו תחתיו ר"ל שלא יועיל עזרם כנגד השם יתברך, אף כי אנכי אדבר ואריב עמו איך יתכן זה, הנה אע"פ שצדקתי לא אמצא בעצמי דרך לדבר עמו ואיך אתחנן למשופטי אם חטאתי כמו שאתה מייעץ אותי, הנה אם קראתי אליו ומצאתי שהוא עונה אותי אע"פ כן לא אאמין כי יאזין קולי..

[6] ישעיהו פרק סג

(ט) בכל צרתם לא לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

[7] במדבר פרק יא

(טו) ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי.

[8] מקור?????

רמב"ם סדר תפילות נוסח ברכות התפילה

בחנוכה מברך ברכה זו בנוסח זה: מודים אנחנו לך כו' עד ועל נפלאותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים על הנסים כו' עד ואחר כן באו בניך וכו'. שליח צבור מברך לעולם ברכה שלישית בנוסח זה: נקדישך ונמליכך ונשלש לך קדושה משולשת כדבר האמור על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש יי' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כבודו וגדלו מלא עולם ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו להעריצו לעומתם משבחים ואומרים ברוך כבוד יי' ממקומו, ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך מתי תמלוך בציון בחיינו ובימינו תשכון תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך לדור ודור לנצח נצחים ועינינו תראינה במלכות עוזך כדבר האמור בדברי קדשך על ידי דוד משיח צדקך ימלוך יי' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה, לדור ודור נגיד גדלך ולנצח נצחים קדושתך נקדיש ושבחך אלהינו מפינו לא ימוש כי אל מלך גדול וקדוש אתה ברוך אתה יי' האל הקדוש, בעת ששליח ציבור אומר בברכה זו וקרא זה אל זה כל העם עונין קדוש קדוש קדוש וכו',

[9] משלי פרק ג

(ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך.

[10] מצודת דוד יחזקאל פרק יא פסוק טז

(טז) לכן - הואיל ואומרים שלא אשגיח בהם מעתה אמור להם כה אמר ה' עם כי הרחקתים ממקדשי ומארצם להיות גולים ועם כי פזרתים בארצות העמים אבל הנה מהשגחתי לא רחקו כי בהארצות אשר באו שמה אהיה להם למקדש מעט ר"ל אשרה שכינתי בבתי הכנסיות שלהם ועם כי רחקו מן מקדשי שהוא המקדש הגדול אשר בירושלים יהיה להם במקומו מקדש מעט.

[11]

(1) תיקוני זהר דף ט/א

יד יקו"ק מימינא, דאתמר בה וירא ישראל את היד הגדולה מסטרא דחסד, יד רמה מסטרא דתפארת, דאתמר בה ובני ישראל יוצאים ביד רמה, יד חזקה באמצעיתא דאיהי יד יקו"ק הוי"ה, למהוי רחמי מכל סטרא, דינא כבוש באמצעיתא, יד רמה עלה אתמר והי"ה ה' למלך על כל הארץ, ותלת זמנין י"ד אינון מ"ב אזכרות דתפלין דיד ותפלין דרישא:

י"ד שכינתא תתאה איהי היד הגדולה מימינא דחסד, דתמן חכמה, יד החזקה מסטרא דגבורה, דתמן בינה, יד רמה מסטרא דעמודא דאמצעיתא, מעוטר בכתר על רישיה, תפלי דמארי עלמא:

שין של תפלין הלכה למשה מסיני, ש' דתלת ראשין, ש' דארבע ראשין, לקבל שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, ואינון בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה, ולקבל אלין שבעה, אית שבעה רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות:

ותפארת איהו כבוש באת יו"ד, עם ה' תתאה, ונפשו קשורה בנפשו, ואיהו חבוש עם את י' מסטרא דה' עלאה, ובגין דא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, דאיהו בגלות עם ישראל, הדא הוא דכתיב (ישעיה ס"ג) בכל צרתם לו צר בו', לא צר בא', בההוא זמנא דאיהו עם ישראל לא צר ודאי, ולית צר אלא יצר הרע, דהזר הקרב יומת:

ורזא דמלה כי בי חשק ואפלטהו, כ"י ב"י בגמטריא מ"ב אזכרות דתפלי (דרישא ודרועא), אשגבהו כי ידע שמי, יקראני בקריאת שמע, ואענהו, הדא הוא דכתיב (ישעיה נ"ח) אז תקרא וה' יענה, יקו"ק בארבע בתי דתפלי דרישא, דאינון ארבע אתוון אהי"ה, וה' יענה יהו"ה בארבע בתי דתפלין דיד, דאינון אדנ"י, ואי תימא לאו אינון ביד אלא בית אחד חמישאה, יד כהה, הכי הוא ודאי דאיהי חמישאה:.

(2) תיקוני זהר דף מ/א

עלה אתמר על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ויעקב בריך לבנוי בזאת, הדא הוא דכתיב וזאת אשר דבר להם אביהם, ודוד בזאת הפיק רצונו מה' כשנלחם עם אויביו, כמה דאת אמר אם תחנה עלי מחנה וכו', בזאת אני בוטח, והנביא כשראה את ישראל בגלות, לא ראה להם מנוחה אלא בעבור זאת, (ופורקנא דישראל לא ייתי אלא בזאת), הדא הוא דכתיב זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, ויהודה לא אתבריך אלא בזאת, הדא הוא דכתיב וזאת ליהודה, ומשה לא בריך ית ישראל אלא בזאת וזאת הברכה, ומי שלא שת לבו גם לזאת, עליה כתיב איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת:

וכיון שהאדם בה יפיק רצונו, ובה משיג השם, שזהו סוד על זאת יתפלל כל חסיד, על זאת ודאי, לשם ה' שהוא על זאת, למה תקנו בשחרית למדה ידועה, וכן במנחה למדה ידועה, וכן בערבית למדה ידועה, וכן בשבת למדה ידועה, וכן ביום טוב למדה ידועה, וכן בעשרת ימי תשובה למדה ידועה, אלא מה שאמר על זאת, הוא מורה שהוי"ה הוא על כל ספירה:.

[12] דברים פרק כח

(סה) ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ידוד לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש.

[13] בראשית פרק מו

ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ויוסף ישית ידו על עיניך.

[14] משלי פרק כה

(ב) כבד אלהים הסתר דבר וכבד מלכים חקר דבר:

(ג) שמים לרום וארץ לעמק ולב מלכים אין חקר.              

[15] רד"ק שמואל ב פרק יד פסוק יט

(יט) היד יואב - עצתו ודברו:

אם איש להמין ולהשמיל - אש חסר יו"ד והוא כמשמעו וי"ת אם אית כמו היש וכן האיש בבית רשע שהוא חסר תרגם האית ופי' הפסוק לדעת יונתן אם יש לנטות ימין ושמאל מכל אשר דברת אלא כן הוא כמו שאתה אומר כי עבדך יואב צוני ואם נפרש איש כמשמעו יהי פירושו כן אם איש אחר צוני להימין ולהשמאיל מכל הדברים האלה אלא כאשר דבר אדוני המלך כן הוא כי עבדך יואב הוא היה שצוני ויהיה פי' אשר כמו כאשר וכן תאכל מצות אשר צויתיך כאשר צויתיך ויהיה מכל אשר דבר נסתר עמו ופירושו מכל מה אשר אמרתי וכמוהו רבים במקרא להיות מלה חסרה מן הענין בהיות הדבר מובן מן הענין הקודם כמו שכתבנו בספר מכלל.

[16] תהלים פרק קיג

(ט) מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללו יה.

[17] הכוונה לספר 'אם הבנים שמחה' של הרב טייכטעל.

[18] רש"י בראשית פרק א פסוק כו

וירדו בדגת הים - יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה, זכה רודה בחיות ובבהמות, לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו.

בראשית רבה פרשה צא ד"ה א וירא יעקב

נתגלה שיוסף קיים, שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים, כי יש שבר זה הרעב, כי יש סבר זה השבע, כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה, כי יש סבר ויוסף הוא השליט, כי יש שבר ועבדום וענו, כי יש סבר (בראשית טו) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, (איוב ט) האומר לחרס ולא יזרח, זה יעקב, ובעד כוכבים יחתום, אלו עשרת השבטים שהיו נכנסים ויוצאים למצרים ולא היו יודעים שיוסף קיים וליעקב נתגלה שיוסף קיים.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יג עמוד ב

ויוסף הורד מצרימה - א"ר אלעזר: אל תיקרי הורד אלא הוריד, שהוריד איצטגניני פרעה מגדולתן. ויקנהו פוטיפר סריס פרעה - אמר רב: שקנאו לעצמו. (בא גבריאל וסירסו) בא גבריאל ופירעו, מעיקרא כתיב פוטיפר, ולבסוף פוטיפרע.

[19] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יד עמוד א

אמר רבי יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ. - מאי אין סמיכה? אילימא דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ - והא תנן: סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ! - אלא: דלא סמכינן בחוצה לארץ. פשיטא, סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ - הא אמרינן דלא. אלא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ מאי? תא שמע: דרבי יוחנן הוה מצטער עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גבייהו דליסמכיה. רבי שמעון בן זירוד וחד דעימיה, ומנו - רבי יונתן בן עכמאי, ואמרי לה: רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה, ומנו - רבי שמעון בן זירוד. חד דהוה גבייהו - סמכוהו, וחד דלא הוה גבייהו - לא סמכוהו. רבי חנינא ורבי הושעיא הוה קא משתקיד רבי יוחנן למיסמכינהו, לא הוה מסתייעא מילתא, הוה קא מצטער טובא, אמרו ליה: לא נצטער מר, דאנן מדבית עלי קאתינן. דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין נסמכין לבית עלי - שנאמר +שמואל א' ב'+ לא יהיה זקן בביתך כל הימים, מאי זקן? אילימא זקן ממש - והכתיב +שמואל א' ב'+ כל מרבית ביתך ימותו אנשים - אלא סמיכה. רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה, דאמר רבי אלעזר: לעולם הוה קבל וקיים. כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר: אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו - אמצי ליה אנפשיה. כי סמכוה לרבי זירא שרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס - ויעלת חן. כי סמכוה לרבי אמי ולרבי אסי שרו להו הכי: כל מן דין כל מן דין סמוכו לנא, לא תסמכו לנא לא מסרמיטין, ולא מסרמיסין. ואמרי לה: לא מחמיסין, ולא מטורמיסין. רבי אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר, נפקי מטרוניתא דבי קיסר ומשריין ליה: רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם.    

[20] ישעיהו פרק מג

(יח) אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב

גמרא. תניא, אמר להם בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: +ירמיהו כ"ג+ הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם! - אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר: +בראשית ל"ה+ לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד א

לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו; וכן הוא אומר: +ישעיהו מ"ג+ אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבוננו, אל תזכרו ראשנות - זה שעבוד מלכיות, וקדמניות אל תתבוננו - זו יציאת מצרים, +ישעיהו מ"ג+ הנני עשה חדשה עתה תצמח - תני רב יוסף: זו מלחמת גוג ומגוג. משל, למה הדבר דומה - לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל - צרות אחרונות משכחות את הראשונות.

[21] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יב עמוד ב

משנה. מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא. שנאמר: +דברים ט"ז+ למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך - הימים, כל ימי חייך - הלילות; וחכמים אומרים: ימי חייך - העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח.

[22] דברים פרק כה

(יט) והיה בהניח ידוד אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ידוד אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח.

[23] שמות פרק כה

(ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.

[24] דברים פרק לב

(ה) שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל.

[25] מלאכי פרק א

(ב) אהבתי אתכם אמר ידוד ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם ידוד ואהב את יעקב.

[26] שמות פרק לד

(י) ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ידוד כי נורא הוא אשר אני עשה עמך

[27] שמות פרק יד

(טו) ויאמר ידוד אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו.

[28] שמות פרק לב

(ט) ויאמר ידוד אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא.

[29] רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה ט

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת.

[30] שמות פרק ב

(טו) וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר.

רש"י שמות פרק ב פסוק טו

וישב על הבאר - לשון ישיבה, למד מיעקב שנזדווג לו זווגו על הבאר.

[31] שמות פרק ב

(כב) ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה.

[32] שמות פרק ג

(ב) וירא מלאך ידוד אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל:

(ג) ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה:

(ד) וירא ידוד כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני:

(ה) ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא:

(ו) ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים:

(ז) ויאמר ידוד ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו.

[33] שמות פרק ב

(יג) ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך

[34] ויקרא פרק יט

(יח) לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ידוד.

[35] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לז עמוד א

רבי זירא אמר: מהכא - +בראשית כ"ז+ וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו.

מדרש תנחומא פרשת שמות סימן י ד"ה (י) ויצא ביום

(י) ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים מי היו דתן ואבירם והם שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד) שהמרו על ים סוף והן שהותירו מן המן דכתיב ויותירו אנשים ממנו עד בקר (שמות טז) והם שיצאו ללקוט ולא מצאו, והם היו במחלקתו של קרח שנאמר הוא דתן ואבירם שהן עמדו ברשעתן מתחלה ועד סוף, ויאמר לרשע למה תכה רעך, למה תכה רשע כמותך, ויאמר מי שמך לאיש ועדיין אין אתה איש ועודך נער ותרצה להיות שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר אתה מבקש אין אומר כאן אלא אתה אומר מכאן את למד שהרגו בשם המפורש, ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר אמר להם יש ביניכם לשון הרע והיאך אתם ראויין לגאולה, וישמע פרעה את הדבר הזה שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו לפיכך ברח למדין ועשה שם כ' שנה והיו ראויין ישראל לגאולה, מיד ויבקש להרוג את משה, ויברח משה מפני פרעה העלו את משה לבימה ובקש פרעה להרגו עשה הקב"ה לפרעה אלם, ולסגנין חרשין, ולספקלטרין עורים וברח משה מפני פרעה, מנין דא"ר יוחנן שבשעה שאמר משה לא איש דברים אנכי השיבו הקב"ה מי שם פה לאדם שאמר פרעה מפיו העלו את משה לבימה להורגו או מי עשאו אלם או חרש מי עשה הסגנין חרשין או ספקלטרין עורים או מי עשאך פקח שתברח מפני פרעה הלא אנכי י"י, וישב בארץ מדין וישב על הבאר לקח דרך אבותיו שלשה נזדמנו להן זווגן מן הבאר, יצחק יעקב ומשה, יצחק דכתיב ויצחק בא מבוא באר לחי (בראשית כד), ויעקב דכתיב (שם /בראשית/ כט) וירא והנה באר בשדה וגו', ומשה דכתיב וישב על הבאר.

[36] דברים פרק כח

(נ) גוי עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחן  

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיב עמוד א

תנא דבי אליהו: אף על פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו. מאי נינהו? - אמר רב פפא: כסא דהרסנא. כדתנן, רבי יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. תנו רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך. ואל תמנע מנעלים מרגליך. השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה. ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו.                  

[37] במדבר רבה פרשה יג ד"ה טו טז ביום

כסף כנגד התורה המשולה ביין שנא' (משלי ט) ושתו ביין מסכתי ולפי שדרך היין לשתות במזרק כמה דתימא (עמוס ו) השותים במזרקי יין לכך הביא מזרק, שבעים שקל בשקל הקדש למה כשם שיין חשבונו שבעים כך יש שבעים פנים בתורה למה נאמר בקערה האחת כנגד התורה הצריכה להיות אחת כמה דתימא (במדבר טו) תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם למה נאמר במזרק אחד שדברי תורה שבכתב ודברי תורה שבע"פ כולם נתנו מרועה אחד כולם אל אחד אמרן למשה מסיני, למה היו של כסף כנגד התורה שנאמר בה (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל וגו', שניהם מלאים סלת המקרא והמשנה מלאים הם שאין אחד סותר על חבירו, סלת כמה דתימא (שם /תהלים/ יט) ונופת צופים כסלת שצפה על גבי נפה, בלולה בשמן זו התורה שצריכה לבלול במעשים טובים כההיא דתנינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון הוי למנחה שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליוצרו בזמן שאדם עוסק בת"ת =בתלמוד תורה= והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא.

[38] רש"י תהלים פרק פט פסוק נב

(נב) עקבות משיחך - סופי מלך המשיח ולשון משנה הוא בעקבות המשיח חוצפא יסגא.

[39] שיר השירים פרק א

(ו) אל תראוני שאני שחרחרת ששזפתני השמש בני אמי נחרו בי שמני נטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי

[40] שיר השירים פרק ז

(א) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים.

[41] שמות פרק לב

(יג) זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אלהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם.

[42] דברים פרק א

(י) ידוד אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרב.

[43] במדבר פרק יד

(יג) ויאמר משה אל ידוד ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו:

(יד) ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ידוד בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ידוד ועננך עמד עלהם ובעמד ענן אתה הלך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה:

(טו) והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר:

(טז) מבלתי יכלת ידוד להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר:

(יז) ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר:

(יח) ידוד ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים:

(יט) סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה:

(כ) ויאמר ידוד סלחתי כדברך.

[44] שמות פרק לד

(א) ויאמר ידוד אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת.

דברים רבה פרשה ה ד"ה יג ד"א כי

ד"א מהו ואורישנו אמר לו אני מוריש אותן לך ומעמיד אחרים ממך מנין שנא' ואעשה אותך לגוי גדול כיון ששמע משה כך התחיל מבקש עליהן רחמים ומה אמר משה באותה שעה אשר עין בעין נראה אתה ה' מהו אשר עין בעין א"ר אחא בשם ר"ש בן לקיש אמר משה רבש"ע הרי מדת הדין בכף מאזנים מעויין אתה אומר אכנו בדבר ואני אומר סלח נא אמר לו הדבר מוכרע נראה מי נוצח אתה ה' או אני א"ר ברכיה א"ל הקב"ה חייך שלי בטלת ושלך קיימת מנין שנאמר (שם /במדבר י"ד/) ויאמר ה' סלחתי כדברך הוי ותגזר אומר ויקם לך, ד"א ותגזר אומר א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו כיצד לא א"ל הקב"ה לשבור את הלוחות הלך משה ושיברן מעצמו ומניין שהסכים הקב"ה עמו דכתיב (שמות לד) אשר שברת יישר כחך ששברת, הקב"ה א"ל שילחם עם סיחון שנא' (דברים ב) והתגר בו מלחמה והוא לא עשה כן אלא ואשלח מלאכים וגו' א"ל הקב"ה כך אמרתי לך להלחם עמו ואתה פתחת בשלום חייך שאני מקיים גזרתך כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום שנאמר כי תקרב אל עיר וגו'.

[45] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א

והאומר אין תורה מן השמים וכו'. תנו רבנן: +במדבר ט"ו+ כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת - זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר: כי דבר ה' בזה - זה אפיקורוס. דבר אחר: כי דבר ה' בזה - זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר - זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת, הכרת - בעולם הזה, תכרת - לעולם הבא. מכאן אמר רבי אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא. תניא אידך: כי דבר ה' בזה - זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו - זהו כי דבר ה' בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שוה זו - זה הוא כי דבר ה' בזה. תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה - זה הוא דבר ה' בזה. רבי נתן אומר: כל מי שאינו משגיח על המשנה. רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק. רבי ישמעאל אומר: זה העובד עבודה זרה. מאי משמעה? - דתנא דבי רבי ישמעאל: כי דבר ה' בזה - זה המבזה דבור שנאמר לו למשה מסיני +שמות כ'+ אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'. - רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה - דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה - דומה לאשה שיולדת וקוברת, רבי עקיבא אומר

[46] בראשית פרק יג

(ח) ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו:

(ט) הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה.

[47] רעיא מהימנא ספר במדבר פרשת פנחס דף רנג/א

ומההוא נהמא דאיהו סלת דמלכא אכיל איהו מני למיהב לאינון דרחימין גביה הה"ד את קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי דהיינו אשי יי' ונחלתו יאכלון (ודא הוא ההוא דאתמר ביה לכו לחמי בלחמי ושתו ביין מסכתי) האי איהו מסטרא דאילנא דחיי. אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע מני למיהב בינוני למלאכים ופסולת לשדין ומזיקין דאינון משמשין לסוסוון ולפרשיין דמלכא. ואוףהכי דפרשין דמלכא הוו מארי משנה דאינון כמלאכים משמשין לון שדים יהודאי דאינון רשימין באות שדי (ס"א באת י') ואית שדין ומזיקין מסטרא דמסאבו דאתקריאו שדים עכו"ם וזה לעומת זה עשה האלקים ובגין דא אמרו מארי מתניתין דאינון ג' מינין מינייהו. חד מין דלהון כמלאכי השרת ומין תניינא כבני אדם ומין תליתאי כבעירן ואית בהון חכימין באורייתא דבכתב ודבעל פה. אתקרי יוסף שידא על שם דאוליד ליה שד ולאו למגנא אמרו מארי מתניתין אם הרב דומה למלאך יי' צבאות תורה יבקשו מפיהו. ואשמדאי מלכא הוא וכל משפחתיה הא אוקימנא דאינון שדין יהודאין דאתכפיין באורייתא ובשמהן דאורייתא. ובני אהרן בגין דעריכו קרבנהון בגין דא אתענשו דכלהו קרבנין אע"ג דאתקריבו לגבי מלכא איהו פליג לון לכל חד כדקא חזי ונטל לחולקיה מה דאתחזי ליה:

שעור 28[1]

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

"וכשהשם יתברך כועס על בני העולם מצד מעשיהם הרעים אזי מוציא כלי זעמו, וחקוק על דגל כלי הזעם צורת שם אלהי"ם, ואז משלם הדין ומקבל נקמה מבני העולם ומענישן על רוע מעשיהם כשחקוק בדגלו של יהו"ה צורת שם אלהי"ם, והסוד: יקום אלהים יפוצו אויביו (תהלים סח, ב)" למדנו שזה בנין אב למקרא, כל פעם שיש הבטוי של 'קום' זה דרך מדת הגבורה.

"וזהו סוד שאמר: קומה י"י ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י, לה)", דווקא כוח מדת החסד בא מהגבורה עצמה, והפסוק היה: "והאלהים נסה את אברהם"[2], וזה צריך להבין: שהגבורות הן אחוריים של הפנים. המחשבה עליונה היא חסד גמור, אבל מהגמור הזה של חסד גמור זה הבסיס של הצד המוחלט של אחוריים שמגלה את ה'שורש הדינים' ואת המידה של הגבורה. הגבורה זה טפל לחסד, וזה דווקא מה שנותן את הכוח לחסד. אפשר לחזור על ההגדרה הכי פשוטה לפי העץ חיים, זה ענין של אור ישר ואור חוזר:

אור ישר זה חסד, פנים אל פנים, אור חוזר זה אותו האור, בבחינת אחוריים, ואחוריים דנים את הבריאה. כשהאור חוזר זה מחמת שהכלי של המקבל לא היה מספיק זך כדי לקבל, אז האור חזר: זה מגלה החטא למטה ושרש הדינים למעלה.

אני אמרתי 'החטא' אבל זה לא כל כך פשוט, כי יש תהליך. מהתחלה אין שום חטא, אלא המצב של הבריאה כבריאה. זה לא חטא, זה המצב של הבריאה כבריאה: בהתחלה - הגורל שלה - היא לא יכולה להכיל את האורות המיועדות לה, וזה סוד של שבירת הכלים. שבירת הכלים אין שום חטא שגרם את זה. החטא בא לסבך את התוצאה של שבירת הכלים, את התוהו ובהו שהוא התוצאה של שבירת הכלים. וזו השיטה של האר"י בעיקר, זה ההסבר שלו, כי לפי פשט הפסוקים אין שום רמז לחטא, לתוהו ובהו. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", מכיוון שברא, התוצאה היא שהארץ היא תוהו ובהו. מה זה התוהו ובהו? זו התוצאה של שבירת הכלים. כל השיטה של האר"י: 'ברא' בין הפסוק הראשון והפסוק השני, הוא שמסביר את זה: למה הארץ הייתה תוהו ובהו מלכתחילה ואין אפשרות אחרת? מכיוון שהבריאה, בהתחלת גורלה, היא ההפך של הבורא. אם הבורא זה הפשטות המוחלטת, היש המוחלט בבחינת פשטות, אז זה מוכרח שהבריאה בהתחלת ההיסטוריה שלה היא התוהו ובהו המוחלט. איזה תוהו ובהו? בא האר"י והסביר את זה: התוהו ובהו כתוצאה של שבירת הכלים, איזה כלים? של השמים, דהינו מחסד עד יסוד, שזה נקרא שמים. לפי הפשט "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ; והארץ הייתה תוהו ובהו", [3]מה קרה לשמים? הסתלקו למעלה מכיוון שהכלים שלהם נשברו. והארץ שהיא המלכות הייתה תוהו ובהו מהרסיסים של אותם כלים שנקראים בלשון הקבלה, בתוך הקליפות האלו: שברי כלים. מיתה בלשון המקרא זה ירידה בלשון הקבלה.

[הרב שרקי: במושגים של האר"י, האם השורש של שבירת הכלים זה מצד החלל או שזה מצד הקו?]

לא מצד הקו. כן הקו של העגולים, כן?

[הקו הוא להפך: נוכחות של הבורא]

הקו הוא כולו חסד, אור משפיע. מכיוון שהכלי אין לו כוח להכיל את זה מכיוון שאינו מספיק זך, נשבר. ולכן התוצאה של חסד הבורא להמציא בריאה זה תוהו ובהו.

[שרקי זה בא מבחינת חלל?]

זה לא בא מבחינת חלל. אפשר לקשור מבחינת הריחוק של הכלים, כי הכלים הקרובים של כתר חכמה בינה לא נשברו מכיוון שהם מספיק זכים, מכיוון שהם קרובים לאין סוף. אפשר לקשור, אבל זה לא מחמת חלל, זה מחמת, יש שני הסברים באר"י, אבל לפני שאני אגיע לזה, אני צריך לצטט הרב נחמן מברסלב שאמר משפט אחד: הרע שבא משבירת הכלים אפשר להסביר, וזה הנושא שהתחתי בו עכשיו, אפשר לעמוד בזה, להבין; אפילו דרך שכלית צריך הסכמה, צריך אמונה שככה היה צריך להיות; כי המרידה, המרד של השכל מתחיל באותו ענין: למה זה ככה, למה המצב הראשוני של העולם הוא תוהו ובהו? דווקא ההסכמה של האמונה, הצד של הסכמה שיש באמונה, כי עיקר הערך של האמונה מתחיל בזה, זה אקט של הרצון, אני רוצה להאמין, אין שום הכרח. מי שמאמין בהכרח, לאמתו של דבר הוא לא מאמין, זה משהו אחר, זה משהו אחר שגובל 'לא יציבות שכלית'. האמונה זו בחירה, צריך להסכים, יש הרבה אהבה באותה הסכמה. הרב נחמן מברסלב אומר את זה ככה, הרע שבא משבירת הכלים זה התוהו ובהו, אין שום בעיה של הסבר, אבל הרע שבא מהחלל אין שום הסבר. צריך לדייק אם יש לך פנאי זה בסוף הליקוטי מוהר"ן. אע"פ שהיה ויכוח בין תלמידי האר"י, המקור של הוויכוח זה בזהר ובזהר זה פשוט מאוד, זה ברור, שאין שום חטא שקדם את שבירת הכלים, זה מצב הכרחי של העולם בבחינת בריאה. ההגדרה היא פשוטה: מכיוון שהבורא זה הטוב המוחלט זה סביר להבין כי הבריאה בהתחלה, היא הרע המוחלט כי זה ההפך. מכל מקום הבריאה נקראת 'בן' לבורא. אבל אנחנו יודעים את זה אצל הישות האנושית נאמר, עד גיל הבר מצוה, יש רק יצר הרע. ויש הרבה נחמה ורחמים על השלב הזה של הבריאה, השגחה של השכינה, בבחינת בינה, על זה[4]. יש קטע ב-'אורות הקודש' שמדבר על זה, היא כאם על הבנים, עם הרבה רחמים. כי הרע הזה זה התחלה של הטוב מוחלט אבל זה רע הכרחי, זה לא רשעות, רשעות זה משהו אחר.

[ירידה]

זה הכרחי וזו ירידה לצד הבריא של היצר הרע אבל הוא רע, בלשון הרב אשלג זה רצון לקבל, זה בריא אבל זה רע. אבל הסכנה זה הסיטרא אחרא: זה מאותו מצב של מקבל, להיות מקבל על מנת לקבל, אז זה הטומאה. פה יש מקום להבין את זה, מה שאי אפשר אולי להסביר זה למה יש בריות שמטבען יש להן אותה אמונה שצריך להיות מקבל ולא להאשים את המשפיע -כי להיות מקבל זה להיות בבחינת רע - ולא להאשים את המשפיע מזה? המאמין מסכים בזה; ויש בריות שלא מסכימים, יש מרידה, מרד. אני למדתי פעם את העניין אצל אברהם אבינו. זה ברור שלא לחינם התורה מספרת לנו כי באותה תקופה, בהתחלת ההיסטוריה של עם ישראל כעם העברי עם אברהם אבינו, יש עימות בין אברהם ונמרוד. אז יש הרבה מדרשים שמסבירים שאברהם היה במרד נגד מצב העולם ולכן גילה שיש בורא ושצריך לקיים עולם לפי מחשבת הבורא, לתקן את העולם לפי מחשבת הבורא. אבל נמרוד גם כן, זה שרש המרידה אבל עם תוצאה אחרת לגמרי, נמרוד הוא מתמרד, זו המשמעות של השם שלו, זה האיש של המרד, נמרוד; אבל המרידה שלו זה נגד הבורא. לפי דעתי יש רק פילוסוף אחד שדומה בבת אחת לנמרוד ולאברהם זה ניטשה (Nietzche), מצד אחד ככה, מצד אחד ככה, אבל לרוב הרשעים - רובם ככולם - הם בבחינת נמרוד.

[בלעם]

אבל ניטשה הוא יותר סימפטי, [צחוק], הוא נוטה יותר לצד נמרוד.

[ויחבוש את אתונו, הוא קלקל את השורה]

הוא קלקל את השורה מחמת שנאה ואברהם קלקל את השורה מחמת אהבה לפי המדרש. זה ההפך. אם אפשר לומר, אם יש משהו דומה בין נמרוד ובלעם, אם אפשר לומר נמרוד הוא יותר כנה מבלעם. הוא רשע בפנים של רשע. ובלעם בא כרשע בפנים של צדיק, זה יותר מסוכן.

בשבירת הכלים - לפי מה שאני למדתי, יתכן שיש מקורות אחרים שאני לא יודע - אין חטא שקדם לזה. זה מצב הבריאה כבריאה, ולכן זה קשור מאוד להגדרה העמוקה של מה זה אמונה: להסכים בזה. והמטרה של הבורא עולה על המצב הרע של התוהו ובהו הזה, מכיוון שזה מחשבה להטיב סוף, סוף לבריות, לכן שורש אותה מחשבה זה חסד גמור. אבל כדי להצליח באותה מחשבה, שהבריאה תקבל באמת ושזה יהיה שייך לה, לבריאה כבריאה, כי זה מחשבת הבורא לתת, אז צריך לעבור דרך עוה"ז שהוא גילוי האחוריים של אותו חסד. זה העניין. והסכנה זה לעבור ממצב של בריאה כרצון לקבל, למצב של סטרא אחרא מבחינה לקבל על מנת לקבל, זו אותה מרידה נגד השורש. זה הפסוק "רגליה יורדות מות"[5]. כשהירידה, היא ירידה של הרצון הרע, זה מגיע למות ממש. ולכן, כל פעם שאנחנו רואים התגלות של הגבורה, אם הגבורה היא קשורה לאיחוד המידות, אותה גבורה היא מהסיטרא דקדושא, זה 'קום' במובן החיובי, צריך גבורה לזה. ואם איננה קשורה לשורש ה'איחוד המידות' זה כבר התחלה של הסיטרא אחרא, זה אחיזה של הסטרא אחרא, וזה "קום עשה לנו אלהים". [6]

"וזהו סוד שאמר: קומה י"י ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך (במדבר י, לה)". פה יש בעיה, האם התורה מבקשת ממנו רגשי רחמנות - שורש זה מדת החסד - לאויבי ה'? לפי אותו פסוק, לא! "קומה י"י ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" בלי שום רחמנות. אני נזכר, רב צבי יהודה ז"ל היה מדבר הרבה על זה: שאסור לשנוא את נפש החוטא, אבל חובה לשנוא את מעשיו. אבל יש יוצא מן הכלל. כשהחוטא מסכים להיות חוטא, כשהחוטא מחליט להיות חוטא, כשהרשע הוא גאה להיות רשע, אז יש שנאה לרשע. זה יוצא מן הכלל.זה מובן מה שאני מנסה להסביר. צריך ללמוד את הענין הזה בין יעקב לעשיו. עשיו לא אהב את יעקב, הגמרא אומרת: הלכה עשיו שונא את יעקב. אבל זה ברור שגם יעקב לא יכול לאהוב את עשיו.

[זה אויב חיצוני]

לאמיתו של דבר הבעיה היא גבי לאה "כי שנואה לאה". [7]עשיו זה עוד פרשה אחרת. כל המקורות אומרות שמעשיה היו שנואים, לא היא, וזה חידוש של המדרש על הפסוק. הפסוק אומר: "כי שנואה לאה", צריך להבין את המשמע של המדרש, לא היא עצמה, אלא החיצוניות שלה נאמר, ה'היא' שלה, לא היא, אבל ההיא שלה[8]. 'משנאיך', לפי דעתי זה לא רק אלו ששונאים אותו אלא שממש הוא שונא אותם כי יש פסוק מפורש על עשיו,   "ואהב את יעקב; ואת עשו שנאתי" [9]זה פשוטו כמשמעו.

"אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" [10] אבל העמלק שמתחת, וצריך שנאה כדי להתגבר, לקום ממש. אני זוכר זה מהנסיונות שלי , כשהייתי חייל בפגישה עם החיילים הגרמנים, הייתי צריך להחליט לשנוא אותם כדי לשנוא אותם. בלי החלטה לשנוא זה לא היה אפשרי, הם בני אדם.זה מובן מה שאני אומר! זו הבעיה של שאול עם אותו עמלק. איך אומרת הגמרא?[11][12]   " כל המרחם על האכזרים...."

[אם אנחנו לא שונאים זה ההפך כמו שאומר הגמרא]

זה ענין של הגנה עצמית, זה עוד ענין אחר, זה שולחן ערוך פשוט, זה ענין אחר. אני מתכוון שיש בטבע היהודי קושי לשנוא אפילו את האויב, זה אותו נושא, זה בלבול בין עמלק של מעלה ועמלק של מטה. עמלק של מעלה לא לנגוע, זה חשבונו של הקב"ה, הוא ברא אותו. אבל עמלק של מטה! לפי דעתי כל ההומניזם הזה המסולף של היהודים, בעיקר פה בישראל, כי בחו"ל זה מלאכותי, פה זה רציני, בא מאותו בלבול. אני חושב שכבר הגיע הזמן שחובה להסביר את זה שיש בלבול, ושרשעים זה באמת רשעים אע"פ ששורשם הוא שורש בן אדם.

[.]

כשמשה רבנו ראה "ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים"[13] היו רבנים, היו תלמידי חכמים, גדולים של אותו דור.

['קום' למה דרך הנסים?]

אותו כוח שהיא כבר של הנקמה של 'קום' זה מה שנותן כוח לחסד. החסד לא יכול להיות חסד אמתי, עם כוח, גדלות, ולנצח, בלי אותו כוח של אחורי גבו, אחוריים שלו שהיא הגבורה של סטרא דקדושה. חסד בלי גבורה, זה רומנטיזם, זה לא חסד. אני הייתי רוצה הטוב,אם אני הייתי רוצה.אבל תרצה!! מאיפה בא הכוח הרצון? מהגבורה. בצרפתית יש מילה מדויקת הרצון זה 'la volonté', ויש 'la velléité' זה רומנטי.'la volition c'est la volonté', 'vélléite' זה: אם הייתי רוצה הייתי רוצה. אתה רואה שאני רוצה! האהבה האמתית זה לא לפי הרומנטיזם "כי עזה כמות אהבה"[14]", כל עוד שאהבה איננה עזה, זו לא אהבה. מה נותן את העוז הזה? זה דווקא הגבורה שבאחוריים.

[הרב שרקי:(יחזקאל פרק א', (י) "ופני אריה אל הימין"][15]

זהו, יש אריה סמפטי.

[.]

יפה! כדי לרחם על היהודים צריך הרבה גבורה.

[צריך ציון]

זו הכוונה, היהודים שבציון. היו לי הרבה הזדמנויות להבין את זה, כבר בעלי תשובה שהכרתי שהמצווה הכי קשה בשבילם זה לאהוב את היהודים, אוהבים את התורה אבל היהודי, עם היהודי?

[כגון?]

שולמית אלוני, היא ממוצא אורתודוקסי, האבא שלה הוא רב אורתודוקסי, הבן שלה חזר בתשובה והוא חרדי, תתארו איזו חרדה יש, יש לה פסוק בשיר השירים: "שובי שובי השולמית". [21] זה טיפוס מיוחד, צריך לא רק לכתוב ספר על זה, אלא סרט כלל עולמי.

[המפתח: מלאכי פרק ג', (כד) "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"]

[22]יפה. התשובה מתחילה בזה, ולכן כל התנועות של בעלי תשובה שדווקא מקוממים את הבנים נגד האבות, זה לא כל כך כשר. למשל בעניין של גיור, אני לא מקבל מועמד לגיור, אלא אם כן ישלים עם ההורים שלו, אם אני בטוח שהורים שלו הם בשלום עם הבן אני מקבל, אם לא אני לא מקבל. וזה למדתי שמכיוון שפעם קבלתי וזה היה אסון בתוצאות. כי לרוב, גיליתי את זה, זה בתת-הכרה אצלם, שאחת מהמוטיבציות לגיור שלהם, זה לנגוע בהורים שלהם כי לרוב ההורים הם אנטישמים ההורים, אז הנקמה של הבן או הבת נגד ההורים זה להיות יהודי. מכל מקום מתוך שלא לשמה בא לשמה וקרה שהורים התגיירו אחר כך.

ולכן זה הדיוק שצריך לזכור: הרע שבא מתוהו ובהו אין שום חטא שגרם את זה, אלא זה סוד הבראשית, סוד ההתחלה. זה קשור למה שאומרת המשנה מי ששואל "מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור" [23]מה קדם? אם אתה מספיק חזק כדי לעמוד על זה, איך זה התחיל, איך זה התחיל, כדי להתגבר על זה שזה התחיל בתוהו ובהו, מה קרה לפני זה? אז התשובה של הקבלה היא ברורה מאוד: שום חטא, שום ענין של רע. שרש הרע בא מחסד עליון. אלא מה, איך להבין את זה? מחסד עליון שתהיה בריאה, ושתקנה את הזכות להתקיים מעצמה בחסד עליון, כי איזה זכות יש לנו? פירורים של זכויות כדי לקנות מה? ההויה, זה ממש חסד עליון. צריך להתחיל בעולם הזה שהוא עלמא הדין: אל תקרי עלמא הדין אלא ה'עולם הדין'.

[מלך שבנה ארמון על אשפה?]

זה אותו דבר, לבנות ארמון על מרגליות זה מעשים של עליונים. זה היתרון שיש לאדם על המלאך שהוא מתחיל מתוהו ובהו. המלאך מתחיל מהאור, ולכן הוא רק מלאך. 'מלאך' זה פי כמה עליון מאדם, אבל סוף, סוף הקב"ה התאווה לדור בתחתונים, לכן ברא את העולם.

[האשפה זה שלא צריך להתייחס למדת הדין?]

האשפה זה תוצאה של תוהו ובהו.

[לא צריך להתייחס למציאות התוהו ובהו הראשונית? לא לראות אותה כעיקר?]

בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה", מה אומר הפשט של הפסוק? בראשית. אנחנו כל כך רגילים לאמונה שלנו שאנחנו לא רואים, לא שומעים מה אומר הפסוק, הפסוק אומר משהו נורא ואיום! מי שאין לו את ההרגל של האמונה שלנו איך יכול להמשיך אחרי פסוק השני? "בראשית ברא" מי? אלקים, מה היא התוצאה? "והארץ הייתה תוהו ובהו". אין שום תקוה לצאת מהרע, אם כבר הבריאה של האל זה תוהו ובהו, אין שום מנוס אין שום גואל, מי יציל אותנו מזה? אתה תופס? זו שאלה ענקית. ואם חס ושלום זה לא היה אלקים שברא את העולם? ווא עלינא כפי שאומרים ביידיש. אוי ואבוי!!

[יש מושג של 'חטא הארץ']

זה אותו דבר. זה קשור ל"עץ פרי עשה פרי"

[יש מושג חטא הארץ]

וזה מופיע במדרש על הפסוק "עץ פרי עשה פרי". [24]רש"י מביא את המדרש הזה מה היא הארץ? זו הבריאה. מהתחלת הבריאה, יש בחירה בבריאה, וביום השישי כשנברא את האדם, כל החלק של הבחירה שהיה בעולם ניתן לאדם, וכל העולם החיצוני מהאדם, נהפך לטבע, זו אותה בחירה של האדם שהיא בארץ לפני בריאת האדם. "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" [25]סוף סוף "ויברא אלהים את האדם". [26]מה בין 'אד' ואדם? אדם זה הגשמה של אותו 'אד', באל"ף. רש"י מסביר שהארץ קבלה את עונשה רק כשהאדם חטא, זה גילהשזה באמת חטא זה הבחירה של הבריאה, עכשיו היא באדם אבל בהתחלה היא הייתה בכל העולם כולו. זה סוד שבת הבורא: "שבת וינפש", ונתן נפש לאדם. אותו נפש הייתה בכל העולם, וזה ממשיך להיות ככה, אבל זה לא מורגש; כי בעולם החיצוני, בבחינת עיגולים יש נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה, אבל בבחינת עיגולים. כלפי האדם שהוא בבחינת קו היושר נראה לנו שאין בחירה . יש גם כן בחירה אבל זה לא נראה. וזה ההבדל בין האדם הטבעי שהוא הנחש, שהוא עשיו והאדם של "אתם קרוין אדם". [27]האדם הטבעי הוא מוותר על אותה בחירה, הוא מתפקד כמו הטבע, כמו יצור טבעי, זה פגאניזם. "אתם קרוין אדם" מכיוון שאתם הסכמתם בסיכון של הבחירה, אתם ישראל וחסידי אמות העולם. חסידי אמות העולם זה בבחינת יחידים, ואתם ישראל בבחינת כלל. למדנו בשיעור אחר כלי יקר על סוף פרק יב' בשמות, יש שני פסוקים שמדברים על צבאות ה'. בשמות, יש פסוק אחד שייך לערב רב   "ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהו"ה מארץ מצרים" [28]ופסוק אחד שייך לישראל   "ויהי בעצם היום הזה הוציא יהו"ה את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם", [29] שניהם נקראים צבאות ה'. צבאות ה' בלי שום הגדרה נוספת זה הגרים, ובני ישראל כצבאות ה' זה בני ישראל. לפי הנושא שלנו, מה היא הגדרה של "אתם קרוין אדם"? ולאומות העולם לא קרויים אדם אלא האדם, בה"א הידיעה , דהיינו, [30]האדם בבחינת כללית, בבחינת טבעית: המין האנושי. וזה קשור גם כן לעניין של ההשגחה. המקורות שאומרים שיש השגחה פרטית רק לישראל, שייך לאדם האדם. יש השגחה כללית ל-האדם, ואיך זה מתפקד דרך התכונות של הנפש.

ויש השגחה פרטית רק בישראל ש-"אתם קרויין אדם", ולא האדם, לא בבחינת מין. זה מעניין, זה גם יפה בלשון שלנו, כי מי שיוצא מכלל ישראל נקרא 'מין', הוא שייך למין האנושי. אני זוכר הרב צבי יהודה "איזה מין צדוקיות כזה?" מין!. בצרפתית אומרים

.'ils font des mines; alors ils ont mauvaises mines'

[הבחירה הצטמצמה לאדם אחר שבת ה' זה מצב הרצוי?]

אני לא מבין את השאלה, זה רצון הבורא!?

[לפני הופעת האדם, הבריאה הייתה מצויידת בכוח הבחירה, ואחר הופעת האדם הבחירה עברה אך ורק לאדם, זה המצב הרצוי?]

זה מה שרצה הקב"ה. כי מה שצריך להבין זה רק אשליה שאנחנו רואים את עצמנו כנפרדים מהעולם. העולם כולו הוא הגוף שלנו. מכיוון שאנחנו הולכי רגל, נדמה לנו שאנחנו מנותקים מהנוף של העולם. לאמיתו של דבר אנחנו תקועים, שתולים, לא רק שתולים, נטועים בעולם כמו העץ אבל דרך השיניים, האכילה. זה הקשר שלנו, זה השורש שלנו, זה השורשים שלנו. יש צורה של שורש בשי"ן, זה פשוט. ולכן כל העולם כולו זה "אני" וזה מסביר גם כן למה יש תחרות בין הבריות כי יש להם אותו גוף, יש תחרות. יש משהו דומה אצל אלמוגים, יש להם אותו גוף אבל הם בשלום ביניהם, אבל אצל בני אדם יש התחרות. יש תחרות מכיוון שיש לנו ממש אותו גוף, אותו עולם זה העולם של כולם, הכול הוא רוצה להיות בעל הבית. צריך להתרגל לזה, מכיוון שאנחנו אוכלים כדי לחיות אנחנו קשורים לעולם כאילו העולם זה הגוף שלנו. ולכן כל אדם הוא אדם של נוף מסוים כמו העצים. דווקא לישראל נאמר "והיה כעץ שתול על פלגי מים", [31]יש אפשרות להיות שתול. באומות אחרות משתנים. כשהן תקועים מהנטיות השורשיות. הפסוק השני אומר: 'כעץ נטוע' ]

. [32]מי שיש לו הכוח של התורה יכול להיות "עץ שתול על פלגי מים", אם יש מים הוא יכול להחזיק מעמד, אע"פ שהנוף המקורי שלו זה אך ורק ארץ ישראל. זה ההיסטוריה שלנו, אלפיים שנה, זה לא היה קל, אלפים שנה עם שהחזיק מעמד בארצות אחרות, אין דבר כזה בעולם. זה ההבדל בין 'שתול' ו-'נטוע'.

[.]

'נטוע' זה עץ שנמצא בקרקע שלו, בנוף שלו.

'שתול' לקחו אותו מהמקור שלו והשתילו אותו למקום אחר והוא מחזיק מעמד, כפי שאומר הפרק בתהלים "כי אם בתורת יהו"ה חפצו", יש לו אותו כוח, הוא יכול להיות "שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח". זה קרה לעם ישראל, דרך כל כך הרבה אבודים, זה סוף הפרק: "ודרך רשעים תאבד". יש איזה מין בירור דרך הגלות. מכל מקום עם ישראל בבחינת כלל החזיק מעמד, וזה הפלא הכי גדול לפי תפיסת, השקפת הטבע. לפי חוקות הטבע, זה דבר בלתי אפשרי. זה מובן מה שאי אומר? זו אותה שאלה.

יש בעולם נפש שנקראת 'ארץ', יש באדם נפש שנקראת 'נפש', זה שרש הרצון.

רק אוסיף משהו: בששת ימי המעשה לא היה אדם בעולם. אבל בעולם אם היה אדם היה רואה בוודאות שיש בורא. מיום השביעי ואילך, יש אותה סכנה של המסווה של הטבע, זה שורש האפשרות של הכפירה לבורא, זה סוד מיעוט הלבנה. כי אנחנו נמצאים בעולם הטבע, אנחנו לא נמצאים בעולם של ששת ימי המעשה אלא מה: דרך האמונה, הצדיק מגלה שבאמת הוא נמצא בעולם של בריאה, של ששת ימי המעשה, בשלב של שבת הבורא. ביום שבת אותה קדושה שמתגלית בעולם, זו הקדושה של הבריאה כבריאה. יהודי לא חי בטבע ביום שבת, אע"פ שהוא יודע שהוא חי בטבע, זו מדרגה אחרת של הטבע. אני זוכר כשהייתי בחו"ל כדי ללכת מהדירה שלי עד הבית כנסת אז הייתי מתעטף בשבת עצמי כדי לעבור דרך עולם הגויים כדי להגיע לבית כנסת. בחוץ זה היה טבע, אבל בבית כנסת, פתאום לא היה טבע. היה תיבה [צחוק].

[מה נשאר מהתוהו ובהו המקורי?]

האסונות, כל המארעות הטבעיים. לצדיקים יש שליטה על זה אבל כשיש ממש זכות גדול מאוד, המהר"ל אומר זכות עצום, וגם מה שנקרא תועבות ה'. בממד אחר.

[נשמות של עולם התוהו]

נשמות של עולם התוהו, זה לא אותה שאלה, השאלה שלו זה על תוהו ובהו, נשמות של תוהו, זה נשמות שצריך לרחם עליהם, זה ענין אחר של עולם התוהו. זה הנושא של עקודים ונקודים בעץ חיים.טוב!

[למה אין שליטה על תוהו ובהו?]

לא! אם יש מספיק זכות של קדושה, יש שליטה. אבל אנחנו חיים בדורות שאין כל כך זכות, לכן יש אסונות אחרי אסונות. מישהו אמר לי שראה באיזה ספר, שכחתי את הפרטים, שראה כי הגאולה תתחיל אחרי אסון של רעדת אדמה בארמניה.

[רב חיים שבילי בספר של 'חשבונות של גאולה' ]

הוא אומר את זה בפירוש? התרגום מביא את זה?

התרגום של הרב שלמה בנעים.

[.]

הרב צבי יהודה, זה היה על גוג ומגוג]

25 ב'

[שרקי: איך להבין המאורעות של הימים האחרונים?]

טוב זה שנת תש"ן! זה לא תשובה. [צחוק]? בכנסת? מה שהרגשתי, יש לנו בוש באמריקה ובושה בכנסת! כנראה שזה סוד התיקון, כשהגמרא אומרת "תיקו", התיקון של ה-'תקו' זה נו"ן שערי בינה, זו לא בדיחה. הבדיחה היא שאנחנו עם של 'תיקו', זה ממש מדהים. לפי דעתי הדגם של זה זה דור המדבר, כל אסונות של דור המדבר זה בא כי חלק מהעם לא היה יכול להתגבר על החלק השני; למשל בענין של חטא העגל, בענין של חטא המרגלים, בעניין של כל התלונות, עשרה נסיונות, חלק מהעם וחלק השני. (שמות פרק לב, (יח) "קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה" [33]ואין מי שמנצח עד הסוף, עד התיקון. זה מחזיק מה שאומרת הגמרא בקידושין, צדיק אחד יכול להכריע לכאן ולכאן, רשע אחד יכול להכריע. מה שלא ידענו, אבל בצרפתית יש ביטוי כזה, מתקלא, במאזנים, יש משהו שקובע שנקרא בצרפתית 'fléau de la balance', זה לשון המאוזנים אבל בצרפתית זה לשון הרע, לא ידענו שהחרדיים הם אותו לשון הרע. בעברית זה אסון, בערבית לשון זה אל סאן זה אסון.

הוא מציין לכאורה איזה סתירה בין שני פסוקים:

"יקום אלהים יפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו"

"כי משה רבינו עליו השלום סתם דבריו, ובא דוד וביארם ואמר: יקום אלהים

[זה משה רבינו]

. וכשהשם יתברך מוציא דגל שחקוק עליו אלהי"ם אזי

[י"י]

מתלבש בגדי נקם

[אז 'קומה י"י]

", לכן אין סתירה. הכוח של החסד, ומחשבת הבורא זה כל פעם חסד, אין ענין של דין, זה קצת נראה חסידי, אבל זה כן חסידי', אבל הכול זה סוף סוף זה חסד עליון. אבל כשהחסד, צריך להתלבש עם לבוש של הגבורה, אז הוא נקרא אלקים, זה הנושא. וסוף סוף, באחרית הימים מתגלה סוד אותו פסוק, שאני מצטט הרבה פעמים כי לפי דעתי זה מפתח,) "יהו"ה לבדו ביום ההוא" [34]מה זה "ה' לבדו ביום הוא"? כי השם בבחינת עולם הזה זה השם אלקים, אבל באחרית הימים, נגמר תקופת המבחן של הבריאה לפי הדין, יהיה 'יהו"ה לבדו', ו-יהו"ה לבדו זה הרחמים גמורים. מה הפשט של השם לבדו, יש עוד מלבדו? אלא השם לבדו בלי המידה של אלקים, בלי המידה של דין.

מעשה בראשית: אלקים.

ההיסטוריה: י'ה'ו'ה' אלקים.

באחרית הימים: השם לבדו.

"ביום עשות יהו"ה אלקים" [35]זה כשהאדם מופיע בעולם.

הבריאה זה דין כפי שאמרנו בהרבה נושאים,

ההיסטוריה זה השם אלקים,

לימות המשיח מתגלה השם לבדו, אז התגלה שמהתחלה זה היה רק השם לבדו, זו לא חסידות: זו קבלה, כי מהתחלה היה השם לבדו, אז יתגלה באחרית הימים. ולכן כל מה שעבר כאילו לא היה, בבחינת הדין, כשזה עבר אז שוכחים את זה. זה כוח של האמונה, אבל צריך להגיע לאיזה שלב של חכמה כדי לתפוס את זה.

[כל הנשכח כאילו לא היה]

כאילו לא היה, וצריך להבין את זה פשט, זה לא פיוט, זה פשט. הכול היה כאילו לא היה -מכיוון שהיה-, אבל הכול מתהפך לטובה. זה הכוח של התיקון בזיכרון, זה כוח התשובה. וצריך סייעתא דשמייא, כי בזיכרון הכול מעורב טוב ורע, אחרי החטא. אבל הקב"ה אומר: "זכרתי לך חסד נעוריך", [36]אני יכול לזכור את החסד גם אחרי החטא. אתה לא יכול כי בזיכרון שלך יש גם הזיכרון של ימי נעורים, בלי חטא, והזיכרון של מה שקרה אחר כך: "וחטאתי נגדי תמיד". [37]אבל הקב"ה יכול לזכור את ימי הנעורים בלי שום חטא. אולי דיוק על "זכרתי לך": במקומך.

[מה קורה עם הגבורה איך היא תקבל את החסד באחרית הימים?]

אז יתגלה שאותה גבורה שאנחנו חווינו אותה בבחינת סבל, בבחינת ייסורים, הייתה בעצמה חסד. זה נראה מוסר ככה חסידי, לכן אמרתי הרבה חכמה כדי להתגבר על זה, זה ענין של נסיון. מי שעבר ייסורים יודע שאחרי שמשמש ופשפש במעשיו הכול היה הכרחי, ושהייסורים עצמם היו טוב. אסור לומר את זה לפני מי שסובל, זה הצניעות של החכמים, הם אסרו לומר את זה לפני מי שבאבלו. לא מנחמים מי שבמצב של סבל, "בשעת כעסו". [38]אבל הניסיון של החיים מגלה את זה: חבל על מה שעבר, אבל מכל מקום עבר, והיה כאילו לא היה. זה מעיקרי האמונה. צריך החסידות האמתית, יש איתה עוד דברים על זה אבל אנחנו צעירים בחסידות, לטהר את הסבל של הבורא, של כל הבריות "בכל צרתם לא לו צר". [39]

[.]

שוב זה פשט, זה לא ככה רומנטיזם, זה ממש עמוק. ולכן החסידים האמתיים מרגישים את סבל הבורא, צריך להגיע למידה של חסידות לא סתם, וזה סבל ממש. יש חסידי אומות העולם שמרגישים את זה, יותר אולי מיהודים, בכמות. כשקוראים את הספרות של אומות העולם מבחינים בזה, יש יחידי סגולה אצלם שמרגישים בזה. אבל עד כאן, הם מאשימים את ישראל מהסבל הזה. תפסתם את חומרת העניין. אולי אסביר את העניין אבל זה לא לפרסום. אני שייך לעימותים עם הנוצרים מאז ומתמיד, ובעיקר מאז שקרה את העניין של הכרמל באושוויץ, מכל מקום מה שמעתי מפיהם בלשון ברברי, בלשון טפשי, עם ארצי, עובדי ע"ז, זה דומה מאוד למה שאומרים היהודים, עם אי-אחריות גמורה. אולי נסביר את זה ככה אבל בלי כל הקסטות האלו. זה מפריע לי. מי אחראי עכשיו על אריכת הגלות? אני מכיר את הגלות של צרפת, זה הרבנים, הם אחראים, בלי שום ספק. אז הם אחראים לגלות שכינה. גלות שכינה בצרפת, תתארו איזה סבל של השכינה, היא בגלות בצרפת עם היהודים השייכים לצרפת, וצרפתים. [40]

[(זכריה פרק יג, (ט) "והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו אמרתי עמי הוא והוא יאמר יהו"ה אלהי".)]

[גלות השכינה זה גם בתקופת של שיבת ציון?]

תשמע! זה ההבדל בין הסתר פנים והסתרה בתוך הסתרה. יש תקופה של גלות ה'בעיתה'. כשעבר הזמן, אותו גלות של שכינה זה סבל נוראי, זו הסתרה בתוך הסתרה, על זה מדבר הזהר. לכן אמרתי: עבר מה שעבר עד קום המדינה, אבל מכאן ואילך להיות גורם, לא רק להמשך הגלות אלא לגושפנקא דתית על זה, מי עושה את זה? זה גדולי הדור, אם באמריקה, אם בצרפת, אם במקום אחר. כשהגויים האלו אומרים השטויות שאומרים, אינם יודעים עד כמה הם צודקים, הם רשעים גמורים, סוף, סוף. אנחנו כל כך צריכים יהודים פה כדי לפתור כל הבעיות שלנו, כולל העליה. מה עושים הרבנים? בונים ישיבות, ומקבלים כסף מהארץ, ולא רק כסף. יתכן מאוד וזה דיוק שחשבתי דווקא בפורים, יש פסוק שאומר   "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפרן שמיר". [41]'חטאת' זה לא לשון חטא, אלא קרבן חטאת, כפרה. יתכן שזה התחיל בפורים. הבנתם? אז צריך לשלוח פרחים.

[.]

ודווקא גם רבין, שנקרא יצחק, הוא קצת קרוב. זה צריך לומר לאנשי מפלגת העבודה:   משנה ג') "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב (רבין) על מנת לקבל פרס!". [42]זו הגרסה של מעלה: על מנת שלא לקבל פרס! יש פסוק שאומר:   "וי'ה'ו'ה ישחק למו". [43]זה משהו מענין, הדור שלנו, אין מקום לשעמום, אין זמן.

סוף השעור.

[1] קלטת 25 של יהודה, דף 92

[2] בראשית פרק כב

(א) ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני.

[3] בראשית פרק א

(א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

(ב) והארץ הייתה תוהו ובהו וחשך על פני תוהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.

[4] ראה פתחי שערים שער ז"א

[5] משלי פרק ה

(ה) רגליה ירדות מות שאול צעדיה יתמכו.

רש"י משלי פרק ה פסוק ה

(ה) רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו - ל' קורבה.

[6] שמות פרק לב

(א) וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו.

[7] בראשית פרק כט

(לא) וירא ידוד כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עיקרה.

[8] תקנת השבים לר צדוק הכהן מלובלין שער ו

[9] מלאכי פרק א

(ב) אהבתי אתכם אמר ידוד ואמרתם במה אהבתנו הלוא אח עשו ליעקב נאם ידוד ואהב את יעקב:

(ג) ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר.

[10] שמות פרק יז

(יד) ויאמר ידוד אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים.

[11] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנא עמוד ב

- אמרה ליה: מילט קא לייטת להו? - אמר לה: קרא קא כתיב כי בגלל הדבר הזה, ותנא דבי רבי ישמעאל: גלגל הוא שחוזר בעולם, תניא רבן גמליאל ברבי אומר: +דברים יג+ ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים.

שמואל א פרק טו

(א) ויאמר שמואל אל שאול אתי שלח ידוד למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ידוד: ס

(ב) כה אמר ידוד צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים:

(ג) עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור: ס

(ד) וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה

[12] המקור הוא אחר במסכת מגילה

[13] שמות פרק ב

(יג) ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך שמות פרק ב

(יג) ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך.

[14] שיר השירים פרק ח

(ו) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה.

[15] יחזקאל פרק א

(י) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאול לארבעתן ופני נשר לארבעתן.

[16] שמות פרק כ

(יא) כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ידוד אלהיך נתן לך.

[17] שמות פרק ג

(ד) וירא ידוד כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני:

(ה) ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא:

(ו) ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים.

[18]

[19] ž

[20] בראשית פרק ב

(ז) וייצר ידוד אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.

[21] שיר השירים פרק ז

(א) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים.

[22] מלאכי פרק ג

(כד) והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם פן אבוא והכיתי את הארץ חרם.

[23] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יא עמוד ב

/משנה/. אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו. כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו - רתוי לו שלא בא לעולם

[24] בראשית פרק א

(יא) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן.

[25] בראשית פרק ב

(ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה.

[26] בראשית פרק א

(כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם.

[27] רד"ק יחזקאל פרק לד פסוק לא

(לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם - כשתהיו צאן מרעיתי שארעה אתכם דעה ובינה והשכל אז תקראו אדם לא צאן ובהמה כי כשיתפתה האדם לתאות העולם הנה הוא בהמה לא אדם כי בגשמיות ישתתף האדם עם הבהמה הוא וחמורו אוכלין באבוס אחד אבל כשיגיענו הטוב אשר יעדנו האל יתברך ומלאה הארץ דעה את השם ושאר הענינים הטובים והיעודים לאהוב את ה' ולעבדו בלב שלם ונתעסק במושכלות אז נקרא אדם שיהיה נכר בנו חלק האנושי ונהיה נבדלים מן הבהמה ומן האדם הדומים לה וי"ת ואתון עמי עם דמתקרי שמי עליהון בית ישראל אתון ועל הדרך הזה אמרו רבותינו ז"ל אדם אתם אתם קרוין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם.          

[28] שמות פרק יב

(מא) ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ידוד מארץ מצרים.

[29] שמות פרק יב

(נא) ויהי בעצם היום הזה הוציא ידוד את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם.

[30] רמב"ן שמות פרק כח פסוק ל

ועוד תשוב תראה כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר, אבל אמר ועשו ארון (לעיל כה י), ועשית שולחן (שם כג), ועשית מנורת (שם לא), וכן כלם. ובמשכן אמר ואת המשכן תעשה (שם כו א), בעבור שכבר הזכירו ועשו לי מקדש (שם כה ח). והנה באורים ותומים אמר (כאן) ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, לא צוה אתו בעשייתם, והזכירם הכתוב בה"א הידיעה, ולא הזכירם הכתוב רק במשה לבדו, שאמר בצואה ונתת אל חשן המשפט, ובמעשה ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח), כי לא היו מעשה אומן ולא היה לאומנים ולא לקהל ישראל בהם מעשה ולא נדבה כלל, אבל הם סוד מסור למשה מפי הגבורה, והוא כתבם בקדושה, או היו מעשה שמים, ולכך יזכירם סתם ובידיעה, כמו וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים (בראשית ג כד.

[31] תהלים פרק א

(ב) כי אם בתורת ידוד חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה:

(ג) והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח:

(ד) לא כן הרשעים כי אם כמץ אשר תדפנו רוח:

(ה) על כן לא יקמו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים:

(ו) כי יודע ידוד דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד.

[32] ישעיהו פרק מד

(יג) חרש עצים נטה קו יתארהו בשרד יעשהו במקצעות ובמחוגה יתארהו ויעשהו כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית:

(יד) לכרת לו ארזים ויקח תרזה ואלון ויאמץ לו בעצי יער נטע ארן וגשם יגדל.

עמוס פרק ט

(טו) ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ידוד אלהיך

רד"ק עמוס פרק ט פסוק טו

(טו) ונטעתים - כעץ הנטוע שלא יזוז ממקומו והענין שלא יגלו עוד מארצם וזה שיהיו תמיד עובדים האל ית' ועושין את רצונו:

אמר ה' אלהיך - הוא מאמר האל יתברך כנגד הנביא רד"ק עמוס פרק ט פסוק טו

(טו) ונטעתים - כעץ הנטוע שלא יזוז ממקומו והענין שלא יגלו עוד מארצם וזה שיהיו תמיד עובדים האל ית' ועושין את רצונו:

אמר ה' אלהיך - הוא מאמר האל יתברך כנגד הנביא.

[33] שמות פרק לב

(יח) ויאמר אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שמע.

[34] ישעיהו פרק ב

(יא) עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ידוד לבדו ביום ההוא.

[35] בראשית פרק ב

(ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ידוד אלהים ארץ ושמים.

[36] ירמיהו פרק ב

(ב) הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ידוד זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.

[37] תהלים פרק נא

(ה) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.

[38] שמות רבה פרשה יב ד"ה ב הנני ממטיר

ב הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד, זבדי בן לוי אמר סרט לו סריטה על הכותל אמר לו כשתגיע השמש לכאן ירד מחר הברד, אשר לא היה כמוהו במצרים, לומר לך שלא היה כמוהו בעולם ולא במצרים, אינו אומר ולא יהיה כמו שאמר במכת בכורות וכמוהו לא תוסיף, אשר לא היה כמוהו כלומר לשעבר לא היה אבל עתיד להיות להבא אימתי בימי גוג ומגוג הה"ד (איוב לח) אשר חשכתי לעת צר ליום קרב ומלחמה, וכה"א (יחזקאל לח) וגשם שוטף ואבני אלגביש, ועתה שלח העז את מקנך בא וראה רחמיו של הקב"ה אפילו בשעת כעסו ריחם על הרשעים ועל בהמתם לפי שמכת הברד לא היה משלחו עליהן אלא על יבול הארץ והיה מזהירן שישמרו עצמן ואת בהמתם כדי שלא ילקו בברד, הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, ארז"ל זה היה איוב, ואשר לא שם לבו זה היה פרעה ועמו.

[39] ישעיהו פרק סג

(ט) בכל צרתם לא לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

[40] זכריה פרק יג

(ט) והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו אמרתי עמי הוא והוא יאמר ידוד אלהי.

[41] ירמיהו פרק יז

(א) חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפרן שמיר חרושה על לוח לבם ולקרנות מזבחותיכם.

[42] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א

אר"א: במצותיו - ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. כי אם בתורת ה' חפצו - א"ר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: +תהלים א+ כי אם בתורת ה' חפצו.

[43] תהלים פרק נט

(ט) ואתה ידוד תשחק למו תלעג לכל גוים                                

שעור 20[1]

תאריך: 24.11.89

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

הכל ברור?

[שום דבר]

[צחוק], זה סימן טוב.

דף 89

ספר שערי אורה - השער החמישי - הספירה השישית.

נתחיל בסוד אות השלישית מאותיות השם, דהיינו אות ו'.

"סוד אות שלישית מאותיות השם

[האות]

היא רמז לו' ספירות למטה מן הג' ספירות העליונות והיא אות ו'". אז אני מזכיר רק בקצרה: התחלנו בקוצו של יו"ד: כתר. יו"ד: חכמה ו-ה"א ראשונה זה בינה. ג' העליונות, הנסתרות זה: כתר, חכמה, בינה, י', ה'.

וסוד אות שלישית זה ה-ו' של שם הויה. ה-ו' רומז לשש ספירות של התפארת. מחסד, שנקראת גם כן גדולה, עד יסוד. זה מובן?

"והיא סוד קשר כל הספירות העליונות והתחתונות והיא עולה עד הכתר ויורדת עד המלכות ומתיימת כל הספירות, וכולן מתאחדות בה מהן למעלה ומהן למטה, מהן לימין ומהן לשמאל, והיא הנקראת קו האמצעי". ראינו כבר בקטעים הקודמים, שעיקר התגלות שם הויה בבחינת שם המפורש זה הספירה תפארת ולכן בהקבלה בין השמות והאותיות ראינו שדווקא שם הויה שייך לספירת תפארת. אני חוזר אולי בקצרה על אותה הקבלה כדי שהכול יהיה ברור לכולם: אני חוזר מהתחלה:

יש הקבלות בין העולמות, הספירות, ואותיות שב-יהו"ה.

עולמות: עולם דא"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

הספירות זה: כתר, חכמה, בינה, תפארת, מלכות.

והשמות זה: התחלת של ה-יו"ד, ה-יו"ד, ה-ה"א הראשונה, ו"ו, ה"א אחרונה.

פה, זה המדרגה של א"ק, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

וראינו שפה, זה התגלות של ההויה הכוללת, ולכן הספירה תפארת, שכוללת שש ספירות, היא העיקר של ההתגלות. זה מובן ? לוכן הקבלה בין השמות שנכתבים במקרא והספירות, העולמות, ואותיות של השם המפורש: אז אני חוזר עכשיו על מקצת דבריו:

אהיה,

שם של לספירה חכמה: יה.

שם של ספירה בינה, זה: יהו"ה בנקוד אלקים.

ו' זה: יהו"ה בלי אותיות, זו הויה הפשוטה שמתגלית דרך הספירה תפארת.

פה חסד זה: א"ל, א', ל'.

גבורה: אלקים,

התפארת של התפארת זה: יהו"ה,

השם צבאות זה: נצח,

אלקים צבאות זה: הוד,

אל חי, אל שדי, זה: יסוד.

אח"כ השם אדני א', ד', נ', י' זה: מלכות.

במקרא הנקודות של השם יהו"ה של התפארת, הן הנקודות של המלה אדני.

[.]

אפשר לומר זה תלוי במדרגות של התגלות. אני רוצה להסביר את הכוונה פה. כשאנחנו מדברים על השם, שזה נקרא ש', מ'. השם זה התגלות של האין סוף, בהקשר לעולמות. כי אין לנו תפיסה ל-'הוא', אלא רק לשמו. לכן השם בדרך כלל זה ההתגלות של ה 'אין סוף' , שהוא נסתר לגמרי, כשהוא מתגלה בהקשר לעולמות שברא. כל פעם הכוונה 'הוא ושמו', 'הוא' זה המדרגה הכי עליונה, שמו זה התגלות.

פה במישור של השם המפורש 'הוא' זה ספירת כתר,

ו'שמו' זה הגילוי, ההתגלות של הספירה כתר שמתגלה דרך התפארת.     

והספירה מלכות זה ההיכל של ההתגלות. כי היכל זה בגימטריה ששים וחמש, זו אותה גימטריה של אדני. יש פסוק בחבקוק (חבקוק פרק ב', (כ') "ויהו"ה בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ", [2]'הס' זה הגימטריה של היכל ואדנות. יש שתי כוונות שנות: כשהשם הוא הכלי, והמלכות זה האור, או כשהמלכות זה האור והשם הוא הכלי, זה שייך לעניין אחר, שנלמד אח"כ. זה עניין של אור ישר ואור חוזר. מכל מקום פה יש נקודה חשובה, כפי שאמר הרב פה, ה-ו' של השם המפורש זה הקו האמצעי שמאמת את התגלות כל ההויה ומאחד את כל הממדים של אותה התגלות. אבל בכל זאת, תגידו לי אם זה מספיק ברור: כשאנחנו מבטאים את המלה השם, ש', מ', צריך להבין את אותה מלה, את אותה תיבה ש', מ' כפשוטה.

ההתגלות של הוא, המאציל, הבורא, היוצר, העושה, והכוונה בלשון המקובלים זה: ה 'אין סוף ברוך הוא', אז השם זה התגלות.

בשיעור הראשון למדנו כלל וגם בשנה שעברה : הביטוי: "השם אלקי ישראל" זה התגלות של ההויה במדרגה של אצילות, ספירת החכמה. אחר כך צריך להתרגל לכל המדרגות האלו. אבל מכל מקום, פה, אנחנו מגיעים לנקודה חשובה, העיקר של העיקר, זה ה-ו'. אחר כך נלמד כמה דוגמאות וכמה רמזים דרך הספר הזה של המקום שתופסת האות ו' במקרא. זה אחד מהעיקרים של כל המקרא זה האות ו'. תזכרו כבר ש יש איזה רמז ברור בין המספר של האות ושש הקצוות, שש הספירות של תפארת. יש גם בשטח של התגלות העולמות וגם בזמן של התגלות העולמות יש סוד המספר שש בכל פעם, שש שמגיע לשבע. שש, שבע, שישי, שביעי זה תפארת ומלכות, שם ומלכות: זה כל המתכונת של העולם, אם בבחינת הממדים של השטח, אם בבחינת הממדים של הזמן, זה גילוי סוד האות ו'. יש איזה רמז בתקוני הזהר בין כמה רמזים שיש בתיקוני הזוהר על המלה 'בראשית', הרמז כשאנחנו קוראים את המלה 'בראשית': ברוא שית, שית במובן הארמית של שיתא. בבריאה של שש "ברא אלקים את השמים ואת הארץ". בראשית, דהיינו, העיקר של הבריאה, זה המתכוונת של 'שית', 'שיתא' בארמית זה שש בעברית. אם נגיע פעם זה זה סוד שת בן אברהם ( בן אדם ) מה אמרתי? טוב [צחוק] פה יש איזה חידוש...שת בן אדם שהחליף את הבל אחרי שקין הרג אותו.

[.]

גם כן, אבן השתיה למשל זה קשור. טוב.

[הרב שרקי: מדוע יהו"ה אלהי ישראל, לא יהיה הואו?]

זה ה-ו' של השם של אצילות. יש גם כן הגדרה אצל המקובלים על העיקר בבנין המשכן: מה שנקרא ווי העמודים, כל הסוד של הווים האלו. [3]יש ספר של -אם אני זוכר, של בנו של השל"ה- שנקרא: "ווי העמודים".

אם כן רק נתרגל לאט, לאט. הכוונה בתפילה, כי עיקר הכוונות פה זה הכוונות של התפילה, הכוונה בתפילה זו: "ברוך אתה השם אלקי ישראל אלקינו מלך העולם", זה דרך המדרגה שנקראת תפארת ושהיא הרומזת לזכות של יעקב אבינו שנקרא ישראל. למדנו בשיעור הקודם ש

האבות הם עמודי העולם. לפי שאלה אחת שהיתה בצד הזה של השעור. זה אתה? לא לא , הוא לא נמצא פה. אני אזכיר את השאלה: כשהאבות תיקנו דרך מעשיהם את הזכות של הבריות, אז המקובלים אומרים שמתקנים איזה תיקון בספירות העליונות. בהגדרה של אבות: הם, הם מרכבה לשכינה, אז הגילוי, הכי מגולה, אם אפשר לומר, נגלה, של השראת השכינה בעולם, זה דרך יעקב אבינו, ואותו גילוי נקרא קדוש ישראל, אלוקי יעקב וקדוש ישראל. כשיעקב זוכה בשם ישראל אז, יש התגלות של השכינה, שהיא ההתגלות הכי מלאה שהייתה בעולם.

"סוד אות שלישית מאותיות השם", ו'השם' צריך להבין את זה פשוטו כמשמעו ש' מ'. יש איזו מציאות שנקראת 'שם' שהיא מגלה את, נאמר השראת השכינה. את הקשר, את היחס, בין האין סוף ועולמו. ברור שהכוונה בעיקר בתפילה זה 'הוא', דהיינו הרמז ל-'אין סוף', אבל הכוונה של הקריאה בשם, זה השם ש', מ'. יש פסוק בספר דברים (דברים פרק כח, (נח) "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה", [4]זה כתוב שמה בפסוק ש', מ'. בתקופות של ההתגלות, בתקופות של, לא רק הנבואה. אלא בתקופות ממש, פשוטו כמשמעו, של התגלות, למשל דור המדבר, זו תקופה של התגלות בעולם, זה דור מיוחד ולא לחנם שהוא נקרא דור דעה, הייתה התגלות ממשית של, בעולם הזה, מעין עוה"ב. למשל רש"י על הפסוק בשבת 'ויברך ויקדש' (בראשית פרק ב', (ג')   אומר רש"י? זה נתגלה במן, דרך המן. . [5]המשמעות של המושג 'ברכה' והמשמעות של המושג 'קדושה' באותו פסוק: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת" אז זה התגלה דרך המן. זה היה ניסיון מציאותי, כי ביום השישי יש תוספת ברכה וביום השביעי יש קדושה. זו דוגמא אחת של תקופות של התגלות. בזמן של העולם שלנו כל זה נסתר. אנחנו יודעים שזה אמתי אבל בבחינת האמונה אנחנו יודעים את זה. אבל דור המדבר חזה העולם מעין עוה"ב. אפשר לקשור על זה מה שאומר המדרש "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". [6]אותו דור זה דור מיוחד לכן נקרא דור דעה. ולכן השמות, אשר המקרא משתמש בהם, אותם השמות באותה הגדרה בבחינת שם ש', מ', התגלו באותה תקופה. יתכן מאוד, אני לא זוכר אם למדתי את זה באיזה ספר, אם זה בא אלי ככה, מילידי רוחי, יש קשר בין המלה שם ש' מ', השם שמורה על ההתגלות של רצון הבורא והמלה 'שמים'! זה המקום של השמות, שמים. השמות מתגלים מן השמים. זה לא הפשט אפילו של המדרש, אבל זה קשור.

"סוד אות השלישית מאותיות השם היא רמז לו' ספירות למטה מן הג' ספירות העליונות והיא אות ו'. והיא סוד קשר כל הספירות העליונות והתחתונות והיא עולה עד הכתר ויורדת עד המלכות". אפשר להבין מה שהרב אומר ככה: ה-ו' הזה הוא קשור לכל הממדים של השם המפורש, אבל בבחינת קו האמצעי, הראש של אותו ו' עולה עד הכתר; והגב, הגוף נאמר, של אותו ו', יורד עד המלכות.

אחר כך נלמד מה קורה כשהעולמות העליונים הם בתיקונם, אז יש איחוד מגולה של הממדים האלו בספירות העליונות, ואז מתגלה כלי של הספירה שנקראת דעת. זה נראה אחר כך, זה איחוד העולמות, זה גמר התיקון. מכל מקום זה שייך לאותו קו האמצעי.

יש הגדרות שקשורות למה שאומר הרב פה. שמלמעלה-למטה המילוי של ספירה כתר מתגלה דרך ספירת חכמה מצד ימין, ספירת בינה מצד שמאל. במלים אחרות, המילוי שבכתר, התוכן, הבכוח, של אותה התחלה של קוצו של יו"ד שבכתר, מתגלה בבחינת חסד, דרך ה ספירת חכמה, ומהווה התחלה של קו החסד; בבחינת דין דרך ספירת בינה, וזו התחלת קו הדין.

אבל אותו מילוי אחר כך מתגלה דרך תיקון שש הספירות של הקו האמצעי שנקרא ה-ו', וכשהאיחוד, התיקון הוא בתיקונו נאמר, אז אותו מילוי מתגלה בבחינת דעת למעלה מהתפארת, והתפארת זה הגילוי של המילוי של דעת. ואחר כך גמר התיקון זה כשמלכות יכולה להיות הכלי של הגילוי של התפארת באיחוד גמור. אני מודע שזה לא ברור. צריך להתרגל. זה תכנית ל אולי חודש שלם. צריך להתרגל . נראה איך האורות מתגלים, מתפשטים, כל אחד בממד שלו, אור זה זכר או נקבה? זכר, כל אחד בממד שלו; ואחר כך כל ההיסטוריה של העולמות זה להצליח באיחוד מחדש, בזווג מחדש של כל הממדים האלו.

וכשהאיחוד יצליח אז האורות דחכמה דרך בינה ותפארת מתגלות במלכות וזה תיקון של עולם במלכות שדי, כפי שאנחנו אומרים בתפילה. פה, לא צריך לעבור על כל הפרטים האלו, רק להתרגל, ואני אחזור כמה פעמים על זה עד שזה יהיה בבחינה 'ותרגילנו'.

['שם' אצלינו היום מתפקד כשם עצם כללי, פה זה מתפקד כשם פרטי, ספציפי לא כשם כללי]

תשמע, קודם כל צריך להבין שאנחנו משתמשים במלים של המקרא, במלים של התורה כדי לבטא כל מה שאנחנו רוצים לבטא בעולם שלנו מבחינת עולם הבריות. אבל קודם כל צריך להבין את המשמעות של כל אותן התיבות, של כל אותן המלים, בבחינת לשון הקודש. אם הבנתי את השאלה שלך, אתה שואל, כי עכשיו אנחנו משתמשים במלה 'שם' בבחינת הסכמה, בהסכמה, מוסכמות, מוסכם; 'הסכמנו' שלמשל התיבה 'שולחן' מורה על החפץ שנקרא באופן מוסכם, שולחן. אבל בבחינת לשון הקודש, כל שם מורה על עצם הדבר. למשל כשאנחנו מוצאים במקרא, המפרשים מדייקים, כשבן נולד מי נותן לו את השם? לפעמים זה האם שקראה את השם, לפעמים זה האב, לפעמים זה הקב"ה ש "ויקרא לו" אותו שם. אבל מכל מקום כשקוראים איזה נולד, איזה ילד שנולד, קוראים אותו בשם, זה לא עניין של הסכמה, זה גילוי רצון הבורא בשבילו.   למשל, תגידו לי אחר כך אם זה מספיק ברור,   שמות של האבות, שמות של כל הדמויות של המקרא זה לא שם מוסכם, זה לא שמות מוסכמים. אולי בפרשה שאנחנו עוסקים בה, כשאנחנו רואים ששרה אימנו החליטה להפריד, להבדיל בין ישמעאל ויצחק. אז זה מתגלה, הסיבה האמתית, הסיבה העמוקה לפי המדרש, כל שכן לפי הסוד, זה מתגלה דרך השם של הילדים האלו. כי יצחק נקרא יצחק לשון עתיד, וכששרה אימנו ראה את הבן של הגר המצרית מצחק, לשון הווה, החליטה: זה רשע זה צדיק. [7]אנחנו לא מבינים למה, צריך ללמוד. המדרש עוזר לנו להבין מה קרה: מי שצוחק בהווה, זה סימן שהוא רשע. זה מה שצריך להבין. מי שצוחק רק בבחינת לעתיד לבא, הוא בבחינת צדיק. אז אתם רואים שאי אפשר להבין את המסר של התורה, אפילו בספורים האלו, בלי להבין את החשיבות של המשמעות של שם של כל דמות ודמות שבמקרא. וזו רק דוגמא שכל מה שקורה בעולם יש לו שם עצם. למשל המדרש אומר על אותו פסוק: (בראשית פרק כא, (ט') "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק", חכמים גדולים באים ואומרים: אין שחוק זה, אלא גילוי עריות; אין שחוק זה אלא שפיכות דמים; אין שחוק זה אלא ע"ז. מה, בשחוק של ילד קטן, שרה אימנו ראתה לפי החכמים האלו, זה רבי ישמעאל זה רבי עקיבא וזה רבי אלעזר, ואחר כך בא רבי שמעון בר יוחאי להוסיף משהו. חכמים גדולים, עצומים, במדרש, זה לא סתם, אומרים מה ראתה שרה אימנו ואמרה לאברהם מכיוון שהילד הזה מצחק, בלשון הווה, (בראשית פרק כא, (י') "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", [8] מכיוון שבני יצחק הוא בבחינת צחוק, אבל לעתיד לבא. ויש הרבה מקורות בתלמוד על זה, מה ההבדל בין הצחוק בהווה והצחוק לעתיד. יצחק זה שם העצם של נשמה של הנפש של אותו צדיק, היא נקראת יצחק, זה לא שם מוסכם. שכחנו את כל זה, אבל זה מהתחלה: אדם זה אדם, קין זה קין, הבל זה הבל, זה לא שמות מוסכמות זה שם עצם כל פעם. המדרש הזה של רבי אליעזר, רבי ישמעאל, ורבי עקיבא, מכיון שרואים שבנו של אברהם אבינו יורש מהצחוק. מה זה צחוק? זו שמחה. מיד כשהבשורה של הבן מתקיימת אז יש אפשרות להיות בשמחה. איזו שמחה? בנו של אברהם יודע שיש בורא בעולם, יש משמעות בעולם. זה אופן אחד שאפשר להסביר את העניין, אפשר גם באופנים אחרים, אני לוקח שביל אחד מהעניין. ולכן כל בן של אברהם אבינו יש לו, בירושה שלו, יש לו את הסגולה של השמחה, אז הוא צוחק. אבל יש שתי אפשרויות: מי שמסתפק בהווה של העולם, כמות שהוא, עם הטוב ועם הרע והוא צוחק בלשון הווה, זה סימן, זה ברור, שבנפשו יש פגם של רשעות. כי כל עוד שמסתפק במה שהבורא לא מסתפק, כי הזמן של העולם לא נגמר, ולכן התיקון של העולם לא נגמר, וכל עוד שהעולם הוא בבחינת טוב ורע אז אסור למלא צחוק פיו בעוה"ז, זו גמרא מפורשת, (תהלים פרק קכו, (ב') "אז ימלא שחוק פינו", [9]מה זה אז? לעתיד לבא. כל עוד שאנחנו בבחינת עוה"ז, זה סוגיה בברכות לכוונות התפילה, הפסוק של (תהלים פרק ב', יא) "וגילו ברעדה, [10]יש גילה אבל גם רעדה, רק צחוק זה אסור. רק "אז ימלא שחוק פינו". שרה אמנו הבחינה את זה. מה זה להיות רשע? בין אדם למקום זה עבודה זרה, זה מה שאמר מי שאמר: הצחוק הזה זה עבודה זרה" והוא מביא פסוק על זה .בין אדם לחברו זה שפיכות דמים. בין אדם לעצמו זה גילוי עריות. לכן יש מסר ברור לאותו מדרש: מי שנקרא יצחק הוא בבחינת צדיק, מי שנקרא מצחק הוא בבחינת רשע. בא רבי שמעון בר יוחאי ואומר: איך יתכן, חס ושלום בביתו של אותו צדיק דבר כזה? ולכן רבי שמעון בר יוחאי אומר: אין שחוק זה אלא התחרות עם יצחק . ישמעאל היה צוחק על יצחק ואומר: אני נוטל שני מנות: הירושה של הבכורה, שני חלקים. [11]רבי שמעון בר יוחאי מפרש מה הוא רוצה לומר. לא שהוא מתנגד למה שאמרו רבותיו, היו רבותיו לרבי שמעון בר יוחאי: רבי עקיבא. למה אומר ככה? בביתו של אותו צדיק, כשישמעאל היה בביתו של אברהם, בביתו של אותו צדיק, דהיינו אברהם, הצחוק הזה, זה לא צחוק של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אלא צחוק אחר שהמדרש מגלה את זה גם כן, מסביר אותו, הצחוק של התחרות. לא אתה בכור, אלא אני נוטל שני חלקים. אתם רואים שאנחנו חיים אותן הבעיות עם ישמעאל. מי שלומד את מה שנקרא הרגישות הדתית של המוסלמים כמוסלמים, אני לא יודע אם אתם מכירים מה זה להיות דתי אצל מוסלמי, אני משוכנע שאתם לא יודעים מה זה להיות דתי אצל גוי, זה בלתי אפשרי ליהודי לתפוס את זה, אבל בבחינת לימוד אפשר להגדיר. אז מוסלמי הוא בנו של אברם, אני מדייק לא של אברהם אלא של אברם. לפני שנוי השם של אברם לאברהם נולד ישמעאל. לכן אותו פסוק אומר: (בראשית פרק כא, (ט') "את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם". אבל כשנולד, אברהם היה בעודו בזהות של אברם, דהיינו לא יצא עוד לגמרי מקליפת ארם. הוא בתהליך, באותו תהליך נולד ישמעאל. ישמעאל, הוא כבר קשור לאמונה של אברהם שהכיר בבורא אבל הוא מסתפק בעולם של הבורא, וזה ממד דתי חשוב: להכיר בבורא, שהעולם שלנו יש לו בורא, זה האיסלאם. אבל העולם שלנו, כמות שהוא, זה סוף. זה הנקודה הסופית של העולם. אין לו תפיסה של עולם מאחר עץ הדעת טוב ורע. הוא, העולם של הבורא ברא וזה העולם, אין אחר עוד, זה העולם של טוב ורע. ולכן הצחוק, של ההנאה של העולם, אין שום רגישות למוסר של התורה, צריך להתגבר על ההנאה ולהגיע לשמחה של המצווה כדי לתקן את הרע שיש בטוב. זה ההבדל בין ישמעאל ויצחק. מצד אחד הוא מאמין אמתי, הוא מאמין שיש בורא, הוא בשמחה, כל מה שהוא מקבל מהנאות העולם הוא מקבל מהבורא, הוא דתי אמתי באותו ממד, אבל מה חסר? חסר ההבדל בין העולם בבחינת עוה"ז טוב ורע והעולם מבחינת (תהלים פרק קכו, (ב') "אז ימלא שחוק פינו" העולם שכולו טוב, העולם של המוסר, של תיקון המוסר. ולכן אין לנו כל כך הבדלים בהגדרה של הדת אצל המוסלמים, בבחינת דת, אבל מוסר, זה עולם אחר לגמרי. אז אתה רואה שזה חותר לעצם של הזהות, זה לא שם מוסכם. זה רק דוגמה אחת מני כמה.

[שנוי השם, שנוי שמו של אברם לאברהם]

זו פרשה אחרת. כדי להתקדם בנושא שלנו, רק ברמז קטן. המקרא מגלה לנו שאברהם בעודו אברם, נקרא אברם העברי. אברם העברי, באור כשדים, לפי הגמרא היה אב לארם. מה מסביר המדרש על הרצון של אברהם לנתק את עצמו ממה שקרה לאותו עם העברי מצאצאי עבר שהיו באור כשדים? שלילת עבודה זרה, האלילים והכרה בבורא, והוא באותו שלב, הוא מאמין אמתי בבורא בבחינת אלקים. אז הארמי הזה נאמר, היה כבר מאמין אמתי בבחינת בורא עולם ואיחודו בורא עולם אבל בבחינת אלקים. הוא צריך להגיע עד הפרשה של ברית בין הבתרים, עד שנכתב בתורה (בראשית פרק טו, (ו') "והאמין ביהו"ה" [12]אז יש מהפכה בזהות שלו. מהאמונה באלקים, אמונה אמתית, הוא מגיע לגילוי העצם העברי שבו "והאמין ביהו"ה". החידוש של אברהם זה אמונה ביהו"ה. כל עוד שהיה בבחינת אברם, הוא היה מאמין באלקים בורא עולם. וזה חידוש עצום! אז פה הוא מקבל שנוי השם, ואז הוא מגלה בזהות שלו את הסגולה להיות אב המון גוים מבחינה אוניברסלית, עברי ממש, כל עוד שהיה ארמי לא היה בבחינת אב המון גוים. אפשר גם כן לקחת כמה דוגמאות אחרות. יש לנו יחס, אני לא אמרתי תפיסה או השגה, בהשם עצמו, אבל יש לנו יחס ל-אין סוף דרך השם. אותו שם, ש', מ' התגלה בעולם בתקופות מסוימות, והנביאים היו יודעים אותו. אנחנו מאמינים, מכיוון שאנחנו בתקופה של הסתרת פנים של אותה התגלות. לכן השתמשתי מהתחלה בביטוי 'התגלות'. בתקופות של הסתר פנים, וכל שכן של הסתרה בתוך הסתרה, אלו שמסוגלים לרוח הקודש, דרך רוח קודש, יש להם איזה יחס לאותו גילוי. אבל מי שאינו מסוגל לרוח הקודש, וזה בני עליה הם מועטים, אז זה דרך האמונה. אנחנו מתקשרים לכל הספור של המקרא בהקשר לנושא שלנו, גילוי השכינה, התגלות, דרך האמונה. שוב, ויתכן אפשר להגדיר את זה, מה זו מטרת חכמת הנסתר? להגיע לזכות באותה סגולה של רוח הקודש כדי להכיר, בבחינת דעת, ולאו דווקא בבחינת אמונה. מה שנקרא בלשון הרמב"ם חסידות. מי שמגיע לרמה של חסיד, אז הוא מגיע לרוח הקודש. אתם זוכרים מה שמסביר הרמב"ם בהקדמה של פרקי אבות, ומה שהמקובלים מגדירים כקבלה. אז הרמב"ם מגדיר את זה כחסיד. אם הרמב"ם היה מקובל היה חסיד. אז מכיוון שהרמב"ם היה באמת חסיד. כל הלמוד הזה על הדוגמא זה חלק מהנושא, על השם יצחק, זה ברור שכל שמות שבמקרא זה אותו עניין. יש חכמים שמגדירים אותם כ-"דורשי רשומות", [13]הם מכירים את המשמעות של השמות. אז יש במדרש כמה רמזים אבל זה חכמה שלמה כי זה פשט המקרא. מה זה אדם, מה זה קין, מה זה הבל, מה זה אברהם, מה זה יצחק, מה זה יעקב? וכן הלאה. יתכן שזה אתה ששאלת אותה שאלה בשיעור הקודם נכון? [צחוק].

יש חלוקה אצל המקובלים בין העולמות העליונות דהיינו: כתר, חכמה, בינה והעולמות התחתונות דהיינו: תפארת ומלכות; העולמות של י' ה' והעולמות של ו' ה'. אני אתייחס הערב רק לכלל אחד של אותה חלוקה. העולמות העליונות זה נקרא עולם האמת, לא במובן של עולם האמת בתורת הנגלה: בית החיים, אלא עולם האמת דהיינו התגלות האמת. באותו עולם, עולם האמת, אין בחירה לבריות. לבריות שנמצאות באותן מדרגות, אין בחירה.

ועולם ד ו' ה' זה דווקא עולם הבחירה. זה מובן?

[בחירה היא לכאורה האקט של הבריה עצמה המעשה של בריאת העולם הוא מעשה של בחירה]

צריך לדון על זה, מכל מקום, אני לא מתייחס באותו מישור של הבחירה של הבורא, אתה מתכון לחופשיות של הבורא כי באותה מדרגה זה למעלה מהבחירה. אבל זו לא תשובה. אני לא אתייחס לאותו נושא אלא לבריות, הנברא, אין שום בחירה באותן מדרגות. הבחירה מתחילה דווקא מתפארת ולמטה, ב-ו' ה'. אתם רואים את ההקבלה: י' ה', ו' ה'.

ה-ו' זה התפשטות של ה-יו"ד למטה. והתיקון של העולמות (דברים פרק כט, (כוח) והנגלת לנו ולבנינו עד עולם", [14]הנגלות זה תפארת ומלכות. התיקון של העולמות זה לתקן את ה-ו', ולהחזיר אותו במדרגה של יו"ד. זה מספיק ברור? עוד לא! יש פסוק ביחס לאותו נושא (זכריה פרק יד, ט') "והיה ... ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד". [15]

השם בבחינת עולם הזה זה: י' ה' ו' ה'.

והשם בבחינת עולם הבא זה: יהיה, י' ה' י' ה'.

כשהעולם ד-ו' ה' עולה למדרגה של י' ה' אז זה גמר התיקון, אז מתגלה השם יהי"ה, י' ה' י' ה'.

תזכרו את זה, כל התיקונים שצריך לתקן בעולם זה: לתקן את ה-ו' ולהחזיר אותו במדרגה של י', וזה תלוי בכלי של ה-ו' דהיינו המלכות, ה-ה' אחרונה. כשה-ה' אחרונה היא מתוקנת, אז היא יכולה לעלות באותה מדרגה של ה-ה' הראשונה: בינה, זו העליה של מלכות לבינה, ואז ה-ו' דתפארת עולה למדרגה של חכמה, זה גמר התיקון. בלשון אחרת ממה שראינו בהתחלת השיעור. אז תזכרו את הפסוק "ביום ההוא יהיה ה אחד ושמו אחד"

אצל המקובלים העניין של הבחירה זה דווקא מה שצריך לתקן. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לבחירה, כדי לתקן את העולם. אבל השאיפה, המטרה, זה דווקא לתקן את העולם ולאבד, לגמור עם הבחירה, להגיע למדרגה של האמת. כי הבחירה זה דווקא האפשרות של החטא, והשכר של הצדיק שהוא מאבד את אותה בחירה. הוא לא יכול לבחור ברע, זה השכר של הצדיק.

צריך להבין את זה. צריך להגיע לאיזה גיל כדי לתפוס את זה.

עד שבעים שנה צריך לתקן את העולם ולכן הבחירה זה ערך עצום. מי שאין לו בחירה הוא לא יכול לתקן את עולמו. אבל השאיפה, המטרה, זה להגיע למצב שלא צריך בחירה, כי הבחירה היא מסוכנת, כי דווקא דרך הבחירה אנחנו מגיעים למכשול של החטא. אז, אנחנו נמצאים במדרגה של למעלה מהבחירה.

[סוף סוף כל עוד שיש בריאה, יש ניתוק בין הבורא והבריאה, חייב להיות בחירה. גם במצב שנגיד שמלכות עולה לבינה ה-ו' עולה לחכמה, בכל זאת חייב להיות שגם החכמה יהיה במצב של בחירה]

אני אומר דווקא ההפך. רק כדי לדעת, אנחנו לא יכולים לתפוס במה מדובר בניסיון, לא רק, בכל המקורות כשמדובר בבינה, בחכמה, בכתר, אין לנו שום ניסיון מזה. לפי הכלל הזה, אפשר להאיר את הנושא: מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם של הבחירה ומדובר בעולמות של י' ה', בעולם האמת לא בעולם הבחירה, רק אני הוספתי, קצת נחמה, צריך לדעת את זה שהשאיפה של הצדיק זה להגיע לאותה מדרגה. אולי אני אתן את הדוגמא של הבעל תשובה. הקריטריון של תשובה אמתית, זה שבעל תשובה לא יכול לחזור לסורו, לא יכול, אין לו בחירה בזה וזה השכר שלו. כל עוד שלא יגיע לאותה מדרגה שהוא לא יכול לחזור לאותו חטא, זה סימן שהתשובה איננה שלמה. כשהתשובה היא שלמה, הוא לא יכול. איפה הבחירה? אין לו, וזה השכר שלו. זה התהליך של העולם. לפי תורת הרב התשובה האמתית זה חזרה של העולם כולו לאותה מדרגה שלמעלה מהבחירה. אז אם ככה, ואחר כך נראה השאלה, אם ככה מה התועלת של בריאת העולם?

צד ב' קלטת 18, 17 של דניאל.

[.]

זה ההבדל בין המושג של גן עדן והמושג של עולם הבא. ההבדל שאין הבדל, זה אותו עולם. [צחוק]. אבל מה הוא ההבדל? שהגן עדן זה היה מתנת חנם, ועולם הבא זה אותה מתנת חנם, אותו עולם, אבל עם הזכות של אחרי הבחירה של העולם הזה.

[.]

נכון, אני לא נכנסתי לאותה מדרגה. רק הנושא בכללו. ודווקא אני נזכר באיזה מדרש שיש בהתחלת פרשה 'חיי שרה' בזהר. הזהר שואל: למה הנשמה יורדת למטה, היא כל כך בעולם שכולו טוב שמה למעלה, למה היא רוצה לרדת? זה מדרש בזהר, כי למעלה לפני הבריאה, לפני שירדה למטה בגוף היא בבחינת בת בבית אביה, ואביה: המלך, אבל כשהיא למטה, היא בבחינת אישה בבית בעלה, וזה השוני המהותי בין שני המצבים האלו. בת אצל אביה היא חיה בחיים של מתנת חנם, זה לא שלה, אף על פי שיש לה כל מעדני עולם, זה לא שלה; אבל אישה בבית בעלה זה שלה. מכל מקום יש איזו תוספת, זה נלמד כשנגיע לחידוש שיש באור ישר. באור ישר האור חזר אבל חוזר עם תוספת יש. סליחה באור חוזר.

באור חוזר יש כפליים, באור חוזר יש תוספת מאור ישר.

[למעלה יש בחירה בטוב, טוב בבחינת בחירה]

תשמע אתה צודק. באותה בחינה: בריאה להיות בורא ובחירה להיות בוחר זה אותו דבר. אני עושה ממני מה שאני רוצה, זה סוד הרצון.

[.]

למשל. זו ההויה אמתית. אבל זה שונה לגמרי של העניין של הבחירה משל הפילוסופים. אבל בעולם של ו', ה' יש בחירה, וקבלת עול מלכות שמים זו אותה כוונה: לאחד י' ה' ו-ו' ה'. אז בזמן של הכוונה אנחנו תחת עול מלכות שמים, אנחנו יצאנו מאותו עולם שיש בחירה. הרב דווקא מדגיש את החשיבות של ה-ו'. ב-ו' זה מתחיל העניין, העניין, דהיינו, מטרת הבריאה. וזה ברור, כי הבורא זה בבחינת 'עולם הבינה' שנקראת 'בריאה', (תהלים פרק פט, (ג') "עולם חסד יבנה", [16]הבריאה מתחילה בחסד. הבורא ברא את העולם מחסד עד מלכות.

פעם למדנו דרך רמז, אני אזכיר את זה בקצרה, זה בפסוק ג' של מעשה בראשית (בראשית פרק א':

(ג)"ויאמר אלהים יהי אור", זה אור דחסד.

"ויהי אור", אור דגבורה.

(ד') "וירא אלקים את האור כי טוב", אור דתפארת.

"ויבדל אלקים בין האור", אור דנצח.

"ובין החשך", זה אור דהוד, פה יש סוד.

(ה') "ויהי ערב", אור דיסוד.

"ויהי בקר", אור דמלכות, וכל זה יום אחד. [17]אז, "עולם חסד יבנה" זה מתחיל ב-יהי אור. השאלה היא למה הוד זה חשך?

[.]

השאלה היא למה הוד זה חושך? (זכריה פרק יד, (ז') "לעת ערב יהיה אור". [18]פה ספירת הוד כשנגיע נראה שזה לא קל. הפך אותיות של הוד זה: "ליבי דוה" ד' ו' ה', [19]ד' ו' ה', כל העניין הזה זה קשור שמה בספירה(?).

אני עוד מוסיף משהו כי אני עלול לשכוח ואח"כ תשאל: מה זה הבריאה? זה העולם ד-יה, י' ה', יורד בחלל של הנגלות ונהפך ל-ו' ה'. והתיקון של העולם, זה התיקון של ו' ה', הנגלות, כדי לתקן אותן ולהעלות אותן למדרגה של י' ה', "והיה.. ביום הוא יהיה". השם של העולם הבא, בבחינת עולם הבא נאמר, זה לא י' ה' ו' ה' זה י' ה' י' ה', זה השם 'יהיה'. זה שם יותר נעלה מכל השמות כולם. והיה ביום ההוא יהיה מבחינת עולם הזה, מה אומר לנו השם יהיה? הוא אומר לנו: אהיה אבל זה דרך י' ה' ו' ה'. אפשר לקשור את זה, אע"פ שאני לא בטוח שאבן גבירול ב-'כתר מלכות' שלו שם את חכמת הקבלה בדיוק, אבל מכל מקום, זה הסוד של 'כתר מלכות'.

כשזה נגמר אז הכתר היא במעלה של המלכות והמלכות היא במעלה של הכתר. זה עוד פרשה אחרת.

חכמי הקבלה, נלמד את זה אחר כך דרך השל"ה, כי הוא סידר את זה באופן הכי פשוט, הסבירו את זה ככה: שאנחנו נמצאים בעולם שנקרא עולם המום מ' ו' מ'. תראו בכמה מקורות, בכוונות של כמה סדורים, כי השם מום זה שם קדוש מ' ו' מ': זה גילוי השם, רצון השם גבי העולם שלנו שנקרא 'עולם המום'. מה הגימטריה של מום? שמונים ושש, הטבע. מה ההבדל בין עולם האמת ועולם הבחירה? עולם האמת, לפי הגדרה שראינו ועולם הבחירה זה ההבדל בין עולם האמת, עולם המחשבה, מחשבת הבורא ועולם הטבע. בבחינת הטבע נכנס סוד המום.

ראינו כל המדרגות כבר בשיעור הקודם:

הרצון כרצון זה בבחינת כתר,

הרצון כמחשבה זה בבחינת חכמה,

ומחשבת הבורא זה בבחינת בריאה.

עד כאן זה שלמות גמורה, זה, והמדרגה התחתונה של עולמות העליונות נקראת בחינה עולם הבא, עולם הבינה.

ויש למעלה מזה: (תהלים פרק פד, (ח') "ילכו מחיל אל חיל", [20]אין סוף מדרגות עד אין סוף עולמות. אבל בכל זאת, מיד כשאנחנו נכנסים דרך ה-ו', אז אנחנו נכנסים מבחינת השם השייך לטבע: זה השם אלקים, זה שם קדוש אבל בגימטריה 'מום'. אז הם מסבירים ככה:

ההגדרה של האורות העליונים במקרא זה 'מים', (בראשית פרק א', (ב') "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". [21]וכאשר ה-יו"ד של מים יורד למטה מופיע המלה 'מום'. כאשר ה-יו"ד של חכמה יורד דרך ה-ו' של תפארת, מתגלה עולם הטבע שהוא עולם 'המום', ושבו יש הרווח של הבחירה, ושבו צריך לתקן את התיקונים. ושורש כל התיקונים זה נמצא בבינה. ולכן בינה זו התחלת התגלות הדינים כפי שראינו בשיעור הקודם. עכשיו תבינו למה המקובלים אומרים שהמלה 'מום' זה שם קדוש, לא סתם המום הזה של הטבע. זה התגלות הנברא.

מה ההבדל בין הנברא והבורא? זה 'המום', של הנברא. אפשר לקשור את זה לעניין של מיעוט הלבנה: (בראשית רבה פרשה ו ד"ה ג רבי יודן) "הביאו כפרה עלי"[22]. כי התנאי של הבריאה, התנאי של קיום הבריאה כבריאה, והגדרה של הבריאה זה להיות זולת מהבורא, אז התנאי, זה האי-שלמות של הבריאה, דאם לא כן, לא היתה בריאה. אם הבריאה הייתה שלמה מלכתחילה, לא היה הבדל, לא היה הפרש, בין הבורא והנברא. התנאי של הקיום של הבריאה זה 'המום' של הבריאה, והמום הזה הוא קדוש.

אתם רואים איך המקובלים מדייקים בכל ההגדרות האלו, וזה מגלה שהקבלה קדמה לתורת הנגלה, כי רק דרך הקבלה, הביטויים של תורת הנגלה, יש להם משמעות. בלי זה, זה דווקא דבר מוסכם. זה מובן מה שאני אומר ככה? הקבלה זה המפתח לתורת הנגלה. כי בלי זה אין לנו לשון הקודש, יש לנו נאמר לשון דתי, של דתיות, של מוסר. אבל גם אצל הגויים יש להם לשון של דתיות של מוסר. אבל חכמת האמת, וזו הגדרה של חכמת הקבלה לפי המקובלים, למשל רבינו בחיי כשאומר: לפי חכמת האמת, חכמת האמת זה חכמה של לשון הקודש. אני חוזר למה שראינו בשיעורים הקודמים: עיקר למוד חכמת הנסתר זה למוד השפה העברית בבחינת לשון הקודש, זה העיקר. כל השאר זה דרושים של חכמי הקבלה, כל אחד והדרוש שלו. אבל העיקר זה לתפוס את משמעות העברית כפי שהשתמשו בה הנביאים, זה עיקר חכמת הקבלה. זה מובן מה שאני אומר? אתם רואים איך זה פשוט. למשל כשנגיע ללמוד של ה-ו', אז נראה למשל סוד ו' ההפוך, וכל הנושאים שיש בזה. אבל זה מתחיל ומסתיים בדקדוק עברי, אבל דקדוק עברי לפי חכמת הנביאים, לא לפי חכמת המדקדקים.

[עשרים ושתים אותיות]

יפה. גם המספרים זה לשון עברי. יש ספר של מקובל ענקי, שהיה מדור הקודם של האר"י, שזה רבי דוד בן זמרא, על אלפא-בתא, כל חכמתו וזה כל הקבלה, זה דרך ההסתכלות של המשמעות של אות ואות באלפא-בתא של הלשון הקודש. ולכן לא צריך להגיע למכשולים של המיסטיקה שזו פילוסופיה על נושאים של קבלה אבל לא קבלה ממש. הקבלה ממש זה עברית, בבחינת לשון הקודש, כדי להבין את המקרא וכדי להתחיל להבין כוונות המצוות והתפלות. זה העיקר. כל המיסטיקה אחרת זו מיסטיקה. יש קבלים מיסטיים, למשל הרב אברהם אבולעפיה, אבל רבי אברהם אבולעפיה לא היה רבי אברהם אבולעפיה אם הוא היה קודם כל מקובל, המיסטיקה שלו זו מיסטיקה אבל הקבלה שלו זה משהו אחר. יש קצר אצלו אבל

[האותיות מאל"ף עד ת"ו קדם]

קודם כל מי אמר שזה קדם?

[כל חכמת הקבלה היא סוד האותיות, גם הדבור בעצם נובע מהאותיות. ]

אתה מתכון לצורת האותיות? תשמע, תשמע, האותיות, היו קודם כל בעל פה, רק אחר כך, למפרע בכתב: "ויאמר ה' אל משה". לא כתב, אמר. יש מצווה: כתוב! כדי לא לשכוח. זה למפרע! מלכתחילה זה דבור, כי (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א') "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם". [25]מי שלומד את האותיות דרך הכתב, זה כדי להגיע למשמעות של המאמר של כל אות ואות. ברור. זה משני הצורה, זה משני. תראו אח"כ , זה רק כדי לעזור למתחילים כדי להגיע במה מדובר. במה מדובר זה למעלה מהאותיות, זה שם שלא נכתב ולא נקרא. הכתיבה זה למפרע, זה ממש מאוחר בתהליך הזה. אני למדתי שזה סימן של ילדות של האנושות.

[.]

זה נושא אחר, כי בנושא שלנו יש גם כן מדרגה שגם הכלים של האותיות זה לא כתב. יש מדרגות שגם הכלי של האור זה אור. וכשהיה צורך לכתוב כדי לזכור זה סימן של ירידה. אני זוכר את הרב צבי יהודה ז"ל כשהיה כועס על מה שאומרים על איך קוראים לו, יהודי חשוב, אחד העם, זה לא סתם אחד העם, שאמר 'עם הספר', הוא (הרב) היה כועס על זה: אבל אנחנו לא עם של מוכרי ספרים או כותבי ספרים. אנחנו עם של מי שנתן את הדיבור שנכתב בספר. העיקר של תורה שבעל פה, קודם לגמרי על התורה שבכתב. זה אסון שקרה, שהחליפו את הסדר, זו צדוקיות. הקב"ה לא ברא ספר, הוא אמר. ומכיוון שהיה צורך לא לשכוח, אז נתן פקודה: כתוב! כדי לא לשכוח. אבל הנביא אומר: (מלאכי פרק ג', (כב) "זכרו תורת משה עבדי". [26]

[הגדלות של ה-אין סוף שהוא מתגלה בסוף]

לפי דעתי זה למפרע. אני רוצה לומר, זה נושא אחר, יש בכתב יותר מבמחשבה שלי, אבל מצד אחר יש במחשבה שלי יותר מבכתב. יש שתי הבחינות, אבל זה לא הנושא. הנושא, שעיקר המהות של האותיות זה לא הכתב. מה שכתוב בבבא קמא, מי שמביא ראיה מהספר, ואפשר להביא ראיה מהקבלה, איש מפי רבו, אז מוטב, אף על פי שזה אותה דעה, זה בסוף פרק ראשון של בבא קמא על ארבעים חסר אחד. שכחתי את הגרסא, אחד אומר שמעתי מרבי שארבעים יכנו זה רק, אחד אומר אני רואה את זה (בספר) קיללו אותו, אחד שבוחר ספר תורה מת על ספר תורה חי?! [27]שכחנו את זה: כל המחלקות שבעולם באים מהספרים.

[.מה הכוונה בספר וספר וסיפור]

כי בכל ספר יש שלוש בחינות:

יש הספר כמו הסופר רצה לכתוב אותו, רק הוא יודע,

והספר כמו שהקורא קורא אותו, רק הוא יודע,

והספר כמות שהוא.

יש הרבה נושאים שיש לנו:

דעת התורה,

דעת משה רבנו,

ודעת הקב"ה באותו פסוק.

ולכן זה נושא קצת אחר. ברור שאנחנו חיים בתקופה של ירידה מאז יציאת מצרים, נאמר מאז סיום דור המדבר, לכן אנחנו צריכים ספרים. בלי ספרים אי אפשר ללמוד. אבל זה סימן של ירידה. אפלטון היה אומר כבר בתקופה שלו, זה סימן של ילדות של מין האנושי, שצריך לכתוב כדי ללמוד. אני רגיל לומר לתלמידים, מתי זה התחיל בשבילי, כשהייתי מורה צעיר לפני הרבה זמן. [צחוק] . פעם בכיתה שאלתי מישהו לחזור על השיעור הקודם, אז הוא אמר לי בחוצפה שלמה, אבל הוא היה צודק, אתה המורה כשאמרת את השיעור היה לך רשומות ואתה רוצה שאני, התלמיד, אני אגיד מה אמרת? אז מאז אין לי רשימות. עכשיו מוכרח שיהיו ספרים, יש נפילה. שמעתי את זה ממישהו אינני זוכר: יש בכתב משהו יותר יפה מדיבור זה הפיוט של הכתב. בכתיבה יש צד של פיוט שקשה מאוד לבטא את זה בדבור סתם.

[.]

יפה, זה חידוש אבל אתה רואה שהחידוש זה בעל פה!

[בעולם התחתון]

אבל מבנה של המחשבה תחילה של מגלה התורה זה לגלות בדבור ולא בכתב.

[דבור הוא הגילוי של המחשבה]

לא. עיקר התורה: "וידבר אלקים", "ויאמר אלקים", צריך לבדוק במקורות. יש מצוה אחת לכתוב ספר תורה, זו מצוה בין המצוות.

[מביא גאולה לעולם]

מה אמרו החכמים? בראשית נמי מאמר הוי, [28]תראו מה שאומר המהר"ל על עשרה מאמרות, למה לא היה אפשר לומר: ויאמר אלקים? הוא מסביר יפה שמה, זה מה שאומרת הגמרא: בראשית נמי מאמר הוי והמפרשים מפרשים את זה לפי המלה 'ארשת שפתים'.[29] אם אנחנו אומרים שבראשית לא היה מאמר אז אי אפשר להגיע להסבר של "ברוך שאמר והיה עולם". וההבדל בין חכמת יוון וחכמת ישראל, שלפי חכמת יוון העולם נברא דרך הלוגוס: הכתב; וחכמת ישראל דרך "במאמרו ברא שחקים". זה ההבדל! כי מאחורי הדיבור יש מישהו, מאחורי הכתב....

[יוון]

תשמע! כשהפילוסופים היוונים הקדומים התחילו לייסד את הפילוסופיה זה מתוך כפירה לאלילות. וכשמתייחסים לאלהות, הפילוסופים הקדומים, הם מתיחסים לאלהות ולא לאלוה, למישהו, ולכן הם נוטים לומר שהעולם נברא דרך, אין מלה בעברית מקראית, דרך מה שהם מגדירים כלוגוס. ביוונית לוגוס: זה גם דבור וגם הגיון. בלטינית כבר זה נפרד 'ratio', 'oratio', אבל אצל היוונים ההבדל מתורת ישראל, זה הכתב ולא הדבור.

[.]

לא, כשמתייחס לבורא עולם, אצל אפלטון, זה לא מישהו זה אלקות. אתה תופס את ההבדל?

[בכתב]

לא, כי הכתב מורה על הבלתי-פרסונלי של החכמה,

הדיבור מורה על מי שאמר, יש מישהו.

כי מאחורי הכתב המישהו הסתלק, נעדר, לא מאמינים בו, מאמינים בספר. וזה המכשול של הצדוקיות. כשמדובר ביהודי מאמין, שיש לו ספרים אז הוא מאמין שהספר נכתב על ידי מישהו. אבל זו אמונה. רוב המרצים באוניברסיטות, בישראל, באוניברסיטות היהודיות, יש להם איזה מין סכיזופרניה רוחנית. מצד אחד הם מאמינים שמישהו נתן את התנ"ך, מצד שני הם לא מאמינים שמישהו כתב את התנ"ך, התנ"ך נמצא כגניוס, לפי החכמה של הגניוס של ישראל: "סופיה", וזו המחלה של הצדוקיות: "סופיה!". זה כבר מימי בית שני המחלוקת בין חכמי ישראל וחכמי יוון זה על אותו נושא. צריך להיזהר מזה, מהפה ולחוץ אז אומרים אנחנו מאמינים במי שהיה. זה מהפה ולחוץ.היתה בדיחה בין הליטאים והפולנים, הפולנים אמרו מליטאים שיש להם יראת השולחן ערוך, והליטאים אמרו מהפולנים שיש להם יראת השם, אבל זו עבודה זרה. עד כדי כך, זו בדיחה אבל זו לא כל כך בדיחה. צריך להיזהר מזה. אז זה ההבדל. אז שוב אני חוזר: כשאומרים שהרמב"ם היה פילוסוף, שוכחים שהרמב"ם היה יהודי. כשיהודי מדבר על עניינים של פילוסופיה, זה יהודי מאמין שמדבר בזה. אבל כשאריסטו מדבר זה אריסטו שמדבר. כשיהודי מדבר, יהודי מאמין מדבר על הערך של הכתב, זה הכתב של מי שאמר וכתב.

[הקב"ה ברא את העולם, הוא קרא בתורה!]

בתורה של מי כתב. זה יפה!יש גם כן מדרש שאומר: שישכחו אותי אבל שלא ישכחו את תורתי, אבל שישכחו זו שכחה. מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופה של הסתר פנים, אף אחד לא יכול לזהות, וזה הכוח של הליטאים, יש סכנה של עבודה זרה, אם אתה מתחיל לזהות אולי אתה מדבר על אליל ולכן מותר להסתיר. אם אנחנו לומדים את הנושא צריך להגיע לסוף של העניין: או יש מישהו שאמר או אין מישהו. אני אתן לכם דוגמא אחרת על אותה שאלה שלפי דעתי זה חשוב מאוד. יש שתי אפשרויות לתת את ההגדרה של 'האדם'. או 'חי המדבר' או 'חי המשכיל'. בדרך כלל הפילוסופים בוחרים ב-'חי המשכיל', הרבנים בוחרים ב-'חי המדבר'. מה ההבדל? זה אותו הבדל כי דרך השכל כשכל, לא ברור שיש מישהו, אבל דרך הדיבור ברור שיש מישהו. 'חי המדבר' זה הבסיס של המוסר. 'חי המשכיל' זה הבסיס של הפילוסופיה. אין בסיס של המוסר, מכיוון שאין מישהו בנפש המשכלת. יש מישהו דרך הנפש המדברת. זה הבדל תהומי.

[עכשיו צריך לברר למה זה ככה מאיפה נובע ההבדל הזה]

מכיוון שהבריאה כבריאה בפני עצמה יש לה כוח משלה, וזה הכוח של חוקות הטבע. חוקות הטבע זה כבר עולם שלם שמתפקד מעצמו. וזה המסווה של הטבע שמכסה, מסתר, את מי שאמר וברא. אתם רואים שזה דווקא הנושא שלנו. מ-יו"ד ל-ו"ו זה המכשול. צריך להגיע לאותה כוונה לנחש את גילוי ה-יו"ד דרך, -מאחורי ה-ו'-, דרך ה-ו'.

ויו"ד זה רומז ל-'הוא'.

ו' זה רומז ל'שמו'.

ולא לחינם שאנחנו חוזרים כל פעם "הוא ושמו אחד". אבל המכשול הוא ככה, אני אסביר את זה בבחינת קצת פילוסופית, אני רגיל להסביר ככה: מה שמגלה מסתר, ככה אומרים? מסתיר. מה שמגלה מסתיר. ולכן בגילוי יש סכנה של עבודה זרה. אם אני לוקח את הלבוש שהוא גילוי, במקום מה שהלבוש מגלה. אז הטבע מגלה את הבורא אבל בטבע כטבע יש לה מכשול. ולכן מדברים, כשאומרים 'הוא', מתכוונים לאלקות בבחינת בלתי-פרסונלית, ולא האלוה. כאן נראה דווקא את ההבדל, כבר הרב רמז בשיעור הקודם, בין א"ל, אלוה, אלקים, האלקים, זה בחינות שונות; אבל לפי אותו נושא החלוקה בין חכמי ישראל והפילוסופים זה החלוקה בין האלקות והאל. אני יודע, לפי ניסיוני, שבעולם של התרבות הנוכחית, התרבות המערבית, יש איזה בושה לדבר על זה, לדבר שאנחנו מאמינים במישהו, אז מתרגלים לדבר כאילו מדברים רק על משהו: האלוקות, ואתה מבין אם אתה מבין.

[.]

אני משוכנע שליהודים שהיו בתרבות הנוצרית בפרט, למזלי אני נולדתי אצל המוסלמים, אבל אני יודע את זה מהניסיון, שהוגי דעות יהודים שהיו בעולם בתרבות הנוצרית מפחדים מזה. אבל איזו בושה! זו לא סיבה מכיוון שהם מאמינים באליל שלהם, שאנחנו לא נאמין באל שלנו. יש פסוק שאומר, אבל זה רק דרש: (דברים פרק יב, (ד') "לא תעשון כן ליהו"ה אלהיכם"[30].                      

[.]

יפה, לכן אנחנו אומרים רק בלשון נסתר: 'הוא'. אסור לבטא את השם. זה יותר מבושה, איך אומרים בעברית, זה עניין של צניעות. מה ההפך של הצניעות? עזות, זה אסור. ברור. אבל הכוונה היא ברורה: "מי שאמר והיה עולם". לדבר על "מי שאמר והיה עולם" בבחינת אלקות בלתי-פרסונלית, זה המסווה של הפילוסופיה, זה המסווה של הכפירה. כל פילוסוף כפילוסוף הוא כופר בעיקר. אצלי זה בלי שום יוצא מן הכלל. אבל זה קורה שמאמין הוא גם כן פילוסוף, אז צריך להבחין: אם מדבר כמאמין או כפילוסוף. אבל לרוב הספרים שיוצאים מן האוניברסיטות יש בלבול גמור בין שתי הבחינות. רק במרכז הרב, בתורת הרב, היה אסור לערבב את שני עולמות האלו, או זה או זה, כדי שזה יהיה ברור. זה מובן מה שאני אומר? אני לא מכיר בעולם הישיבות שיטה אחרת משיטת הרב שאסר לערבב, אם זה במוסר, אם זה בפרשנות, לערבב את שתי עולמות האלו: או זה פילוסופיה, או זה תורה. מה ההבדל? זה אותו הבדל: או יש מישהו או יש חכמה :סופ-יה. אני לא יודע למה הגענו לזה אבל זה היה צריך כמובן, כנראה. אני זוכר השיעורים של הרב שאמר: יש חכמה של האמונה אבל מי שמתבייש באמונה כבר נמצא בעולם אחר לגמרי. אולי בקצרה אני מזכיר את העיקר פה. המעבר בין הנסתרות והנגלות: (דברים פרק כט, (כוח) הנסתרת ליהו"ה אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", המעבר זה אותו מסך שיש בין בריאה ויצירה, בין בינה ותפארת, אז ה-יו"ד מתפשט דרך ה-ו' ומתחיל עולם הטבע מבחינת השם. זה שם דאתגליא. אז פה יש המקום של המום והמקום של הבחירה ומקום מוכן לתיקונים.

סוף השעור.

[1] [י.ג: האות ו, השם, עולם האמת מול עולם הבחירה, בע"פ ובכתב. קלטת 18 של יהודה שלי, 17 של דניאל]

[2] חבקוק פרק ב

(כ) וידוד בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ.

[3] שמות פרק כז

(י) ועמדיו עשרים ואדניהם עשרים נחשת ווי העמדים וחשקיהם כסף.

[4] דברים פרק כוח

(נח) אם לא תשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת הכתובים בספר הזה ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ידוד אלהיך.

[5] רש"י בראשית ב', ג' ד"ה (ג) ויברך. ויברך ויקדש- ברכו במן שכל ימות השבת היה יורד להם עומר לגלגת ובששי לחם משנה

[6] רמב"ן שמות פרק טז פסוק ו

ואמרו במכילתא (להלן פסוק כה) היום אין אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא. וזה יסבול שני פירושים, שנאמר שיהיה בבני העולם הבא מי שלא הגיעה מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה, ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא, כמעלת דור המדבר שהשיגו לזיו השכינה בים, כמו שאמרו (במכילתא לעיל טו ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו שהוא המן:

ויותר נכון שרמז הכתוב לדברי ר' אלעזר בן חסמא במלת היום שבני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן שהוא הזיו העליון, כמו שאמרו (ברכות יז א) אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם והן נהנין מזיו השכינה. ובני העולם הבא יתקיימו בהנאתן מזיו השכינה בהדבקם בו בעטרה שבראשם. והעטרה היא המידה הנקראת כן שאמר בה הכתוב (ישעיה כוח ה) יהיה ה' צבאות לעטרת צבי, ובה נאמר (שה"ש ג א) בעטרה שעטרה לו אמו. ורמזו על קיום בני העולם הבא, ורמזו על עיקר המן. ואמר הכתוב (תהלים עח כג - כה) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, לחם אבירים אכל איש, וכן אמר (שם קה מ) ולחם שמים ישביעם שנראה מזה שיהיה הדגן הזה בשמים והורידו להם בפתיחת דלתיו, והוא מה שפירשתי שנתגשם האור, כי באור העליון יאמר הכתוב כלשון הזה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א א). או שכבר היה בשמים, כמאמרם (אבות ה ו) שנברא בין השמשות

דברים רבה פרשה ז ד"ה ח ויקרא משה

ח ויקרא משה אל כל ישראל הלכה אדם מישראל שעמד לקרות בתורה מהו שיהא מותר לו לקרות פחות מג' פסוקים כך שנו חכמים הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים לימדונו רבותינו למה התקינו שלא יפחות משלשה פסוקים כנגד אברהם יצחק ויעקב, ד"א כנגד משה אהרן ומרים שניתנה תורה על ידיהן א"ר הושעיא ראה הפחות בימי משה מה שלא ראה יחזקאל גדול בנביאים בני אדם שדברה עמהם שכינה פנים בפנים שנא' (דברים ה) פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו' א"ר שמעון בן יוחאי מנין אתה אומר אילו היו ישראל חסרים אפילו אדם א' לא היתה השכינה נגלית עליהן דכתיב (שמות יט) כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני מעשה בר' שהיה דורש בבית המדרש הגדול וכשהיה מבקש ליכנס לדרוש היה אומר ראו אם נתכנסו כל הקהל ומהיכן אתה למד ממתן תורה מנין שנא' (דברים ד) באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי, ד"א רבנן אמרי את מוצא כשנתן הקב"ה למשה את התורה בקריאה נתנה לו מנין שנא' (שמות יט) ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה, אף משה רבינו כשבא לשנות את התורה לישראל אמר להם כשם שקיבלתי את התורה בקריאה כך אני מוסר לבניו בקרייה מנין ממה שכתוב בעניין (דברים כט) ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם.

[7] בראשית פרק כא

(ט) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק:

(י) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק:

(יא) וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו:

(יב) ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע:

(יג) וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא:

(יד) וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע.    

[8] בראשית פרק כא

(י) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.

[9] תהלים פרק קכו

(ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ידוד לעשות עם אלה.

[10] תהלים פרק ב

(יא) עבדו את ידוד ביראה וגילו ברעדה.

[11] רמב"ן בראשית פרק כא פסוק ט

מצחק - לשון עבודה זרה, לשון רציחה, לשון גילוי עריות, מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים, ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח). ומתשובת שרה אתה למד כי לא יירש בן האמה הזאת וגו', כל זה לשון רש"י:

ואף כאן הרב כותב המחלוקות כולם, דתניא (תוספתא סוטה פ"ו ה"ג) אמר רבי שמעון בן אלעזר

[אצלנו הגירסא בן יוחאי]

ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואיני דורש כמותו ונראין דברי מדבריו, דרש רבי עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, אין צחוק אלא לשון עבודה זרה וכו', ואני אומר חס ושלום שיהא בביתו של צדיק כך, איפשר מי שכתוב בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' (לעיל יח יט) יהא בביתו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים, אלא אין צחוק האמור כאן אלא לשון ירושה, שמשעה שנולד יצחק היו הכל שמחין, אמר להם ישמעאל שוטים אני בכור ואני נוטל פי שנים, שמתשובה שאמרה שרה אמנו לאברהם אתה למד וכו',

[12] בראשית פרק טו פסוק ו

והאמן בידוד ויחשבה לו צדקה.                                          

[13] רש"י משלי פרק א פסוק ו

להבין משל ומליצה - שיתנו לב להבין במקראו' שני הדרכים המשל והמליצה שיבינו את מה המשיל למליצה ואף מן המליצה לא יסורו לבם שגם היא צריכים להבין כשאמר להצילך מאשה זרה ונכריה על הבלי מצרים נאמר הרי המשל ואף המליצה שהוציא משלו בלשון אשה הבן בה והזהר מאשה זרה (ס"א זונה):

דברי חכמים וחידותם - דורשי רשימות מקרא מלא וחסר רמז דמיון וחידה.      

[14] דברים פרק כט

(כוח) הנסתרת לידוד אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

סנהדרין דף מג, עמוד ב' אמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר ברבי שמעון: לפי שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן כתנאי: דברים כ"ט+ הנסתרות לה' אלהנו והנגלות לנו ולבננו עד עולם.

[15] זכריה פרק יד

(ט) והיה ידוד למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ידוד אחד ושמו אחד.

[16] תהלים פרק פט

(ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם.

[17] בראשית פרק א

(ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור:

(ד) וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך:

(ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

[18] זכריה פרק יד

(ז) והיה יום אחד הוא יודע לידוד לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור.

[19] איכה פרק ה

(יז) על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו.

[20] תהלים פרק פד

(ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.

[21] בראשית פרק א

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.

[22] רש"י במדבר פרק כוח פסוק טו

(טו) ושעיר עזים וגו' - כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט א). ונשתנה שעיר ראש חדש שנאמר בו לה', ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד, ושאר השעירין למדין ממנו. ומדרשו באגדה אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח:

על עלת התמיד יעשה - כל הקרבן הזה:

ונסכו - אין ונסכו מוסב על השעיר, שאין נסכים לחטאת.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס עמוד ב

לר' חנינא בר פפא, מהו? כיוון דלא כתב בהו למינהו - לא מיחייב, או דילמא: כיוון דהסכים אידיהו - כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא? תיקו. רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב: +בראשית א'+ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב: את המאור הגדול ואת המאור הקטן! אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה, אמרה ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל, לימנו בך ישראל ימים ושנים, אמרה ליה: יומא נמי, אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא, דכתיב +בראשית א'+ והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים, זיל, ליקרו צדיקי בשמיך: +עמוס ז'+ יעקב הקטן שמואל הקטן +שמואל א' י"ז+ דוד... הקטן. חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו +במדבר כ"ח+ לה' - אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. רב אסי רמי, כתיב: +בראשית א'+ ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא, וכתיב, +בראשית ב'+ וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא! מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו;

בראשית רבה פרשה ו ד"ה ג רבי יודן

אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח, שאני הוא שגרמתי לו להכנס בתחומו של חבירו, ומה אם זה שנכנס ברשות כך פגמו הכתוב, הנכנס שלא ברשות על אחת כמה וכמה, רבי לוי בשם רבי יוסי בר אלעאי אמר דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן, עשו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, א"ר נחמן והוא סימן טב, עשו מונה לחמה שהיא גדולה, מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום, כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא.                                                    

[23] בראשית פרק א

(ט) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה ויהי כן.

[24] רש"י שמות פרק לג פסוק כא

הנה מקום אתי - בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצרכך שאטמינך שם שלא תזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואיני אומר אני במקום, שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו.

בראשית רבה פרשה סח ד"ה ט ויפגע במקום

ויפגע במקום, ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי, הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, א"ר יצחק כתיב (דברים לג) מעונה אלהי קדם אין אנו יודעים אם הקב"ה מעונו של עולמו ואם עולמו מעונו מן מה דכתיב (תהלים צ) ה' מעון אתה, הוי הקב"ה מעונו של עולמו ואין עולמו מעונו, א"ר אבא בר יודן לגבור שהוא רוכב על הסוס וכליו משופעים אילך ואילך הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפילה לסוס שנאמר (חבקוק ג) כי תרכב על סוסך

[25] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: וליבריך הטוב והמטיב! אמר ליה: אטו כי חסר מי מברכינן דיין האמת, דלבריך הטוב והמטיב? וליברכינהו לתרוייהו! - כיוון דהיינו אורחיה - לא מברכינן. ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו - כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא: +שמות י"ב+ החדש הזה וכתיב התם +שמות ט"ו+ זה אלי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש - דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד. מרימר ומר זוטרא מכתפי (אהדדי), ומברכי. אמר ליה רב אחא לרב אשי: במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים, אמר ליה: האי - נשי דידן נמי מברכי. אלא כדרב יהודה. דאמר רב יהודה: ברוך % וכו' % אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועלי אמת שפעולתן אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהן עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו ברוך אתה ה' מחדש חדשים. +משלי כ"ד+ כי בתחבלות תעשה לך מלחמה. אמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה - במי שיש בידו חבילות של משנה, קרי רב יוסף אנפשיה: +משלי י"ד+ ורב - תבואות בכוח שור.      

[26] מלאכי פרק ג

(כב) זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים.

[27] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פז עמוד ב

רבא בריה דרב עולא: לא נצרכה אלא להעדפה, ה"נ לא נצרכה אלא להעדפה. במאי אוקימתא לבתרייתא? בסמוכין על שלחנו, גדולים - יתן להם מיד, קטנים - יעשה להם סגולה, אמאי? לאביהם בעי למיתבי! אמרי: כי קא קפיד - במידי דקא חסר, במידי דאתא מעלמא לא קפיד. והא מציאה דמעלמא קאתי להו וקא קפיד! אמרי: רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה - קפיד, אבל חבלה דאית להו צערא דגופייהו ומעלמא קאתי להו - לא קפיד. והא התם דאית לה צערא דגופא ומעלמא קאתי לה, וקא קפיד! דקתני: ולא עוד, אלא (אפילו) אחרים שחבלו בה - חייבין ליתן לאביה! אמרי: התם דגברא קפדנא הוא, דהא אין סמוכין על שלחנו, אפילו במידי דאתי להו מעלמא קפיד, הכא דלאו גברא קפדנא הוא, דהא סמוכין על שלחנו, כי קא קפיד - במידי דקא חסר ליה, במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד. מאי סגולה? רב חסדא אמר: ספר תורה, רבה בר רב הונא אמר: דיקלא דאכיל מיניה תמרי. וכן אמר ריש לקיש: לא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד, ורבי יוחנן אמר: אפילו פציעה. פציעה ס"ד? אפילו רבי אלעזר לא קמיבעיא ליה אלא חבלה,

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד א

גמ'. מדקתני אבות - מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן? גבי שבת תנן: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת; אבות - מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן, לא שנא אב - חטאת, ולא שנא תולדה - חטאת, לא שנא אב - סקילה, ולא שנא תולדה - סקילה. ומאי איכא בין אב לתולדה? נפקא מינה, דאילו עביד שתי אבות בהדי הדדי, אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי - מחייב אבל חדא וחדא, ואילו עביד אב ותולדה דידיה - לא מחייב אלא חדא. ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב, אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי לה תולדה? הך דהוה במשכן חשיבא - קרי ליה אב, הך דלא הוי במשכן חשיבא - קרי לה תולדה. גבי טומאות תנן, אבות הטומאות: השרץ, והשכבת זרע,

[28] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד א

גמרא. הני עשרה מלכיות כנגד מי? אמר (רבי) +מסורת הש"ס: % רבי לוי %+: כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהילים. - הלולים טובא הוו! - הנך דכתיב בהו +תהלים קנ+ הללוהו בתקע שופר. רב יוסף אמר: כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. רבי יוחנן אמר: כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. הי נינהו - ויאמר - (ויאמר) דבראשית תשעה הוו! - בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב +תהלים לג+ בדבר ה' שמים נעשו.

רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש מכולן יצא. איבעיא להו: היכי קתני: שלש מן התורה, שלש מן הנביאים, ושלש מן הכתובים דהוו תשע - ואיכא בינייהו חדא, או דלמא: אחד מן התורה, ואחד מן הנביאים, ואחד מן הכתובים, דהויין להו שלש - ואיכא בינייהו טובא? - תא שמע, דתניא: אין פוחתין מעשרה מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות. ואם אמר שבע מכולן - יצא, כנגד שבעה רקיעים. רבי יוחנן בן נורי אמר: הפוחת - לא יפחות משבע, ואם אמר שלש מכולן - יצא, כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה: כנגד כהנים לוים וישראלים. אמר רב הונא אמר שמואל: הלכה כרבי יוחנן בן נורי.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מב עמוד א

אמר רב: הרגיל בשמן - שמן מעכבו. אמר רב אשי, כי הוינן בי רב כהנא אמר לן: כגון אנן דרגילינן במשחא - משחא מעכבא לן. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפילה, תכף לנטילת ידים ברכה. אמר אביי, אף אנו נאמר: תכף לתלמידי חכמים ברכה, שנאמר: +בראשית ל'+ ויברכני ה' בגללך. איבעית אימא מהכא, שנאמר: +בראשית ל"ט+ ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף.

[29] מצודת ציון תהלים פרק כא פסוק ג

(ג) וארשת - עניין מבטא ואמירה ואין לו דומה במקרא ובפייט של ר"ה ארשת שפתינו.

[30] דברים פרק יב

ונתצתם את מזבחתם ושברתם את מצבתם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא:

(ד) לא תעשון כן לידוד אלהיכם.      

שיעור 34

תאריך: 24.6.90 א' בתמוז תש"ן [1]

הנושא הוא ההבדל בין השכינה מיוחדת לישראל ואם הגילוי הוא דרך השרים.

"דע כי כשהשם יתברך מתראה בפני האומות הוא כדמיון המלך העומד לפני השרים ולפני כל עבדיו, שהוא עומד מלובש לבושי מלכות או לבושי מלחמה, כמו שהודענוך למעלה, ואינו נראה לפניהם זולתי במלבושיו וטכסיסיו. ולפיכך אין השם נראה כלל לעובדי כוכבים, לפי שרוב הכינויין והמלבושים מכסין אותו ומעלימין אותו מהם."

אני זוכר שפעם למדנו את הנושא של המחלוקת בין הגור אריה והרא"ם על פירושו של רש"י על הפסוק של ק"ש. ותראו שמה המחלוקת היא לפי פירושו של רש"י: האם יש קיום מציאותי לאלהים אחרים שהאומות עובדי אלילים מכירים בהם, או האם זה בא רק ממה שעובדי ע"ז מאמינים בזה. השיטה של הרא"ם, אני לא יכול לומר שיש פה שתי שיטות, כי אצל הרא"ם זו שאלה: איך להבין את רש"י? הוא מקשה קושיות על רש"י ולפי מה שמשתמע מדברי הרא"ם, זה בא מכוח האמונה של האדם, שממציא את האלים. כי כל עיקר המציאות של האליל הוא בא דווקא מהמחשבה שנותנים בו. יש גם סמך על רש"י אחר, על רש"י על עשרת הדברות. תראו את זה שם, אם אתה זוכר, זה מתחיל באמונה של המאמין ואחר כך זה נותן קיום למיתוס הזה. אבל השיטה של המהר"ל היא שיטה בפני עצמה: עד אחרית הימים, עד תיקונו של עולם, יש מה שנקרא אלהים אחרים. והצו של התורה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", [2]צריך להבין את זה כפשוטו: יש אלהים אחרים על פניו. לפי הפשט, לפי הנגלה, זה קושיא עצומה: איך לצאת מזה? נראה איך לפי הקבלה זה יותר קל. קודם כל, אני עייף היום, תקרא את רש"י: "לא יהיה לך - למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק ד) לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר, מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך; אלהים אחרים - שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם, ולא יתכן לפרש אלהים אחרים, זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו". [3]פה יש איזה רמז ברש"י שזה דווקא הכוונה של המאמין, שממציא את הכוח הזה שנקרא אלהים אחרים. "דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם". כן אבל פה זה דרש, זה קצת דרש, אבל מה הכוונה של רש"י? הוא רוצה לדחות משמעות אחרת: 'אלהים של אחרים', זה לא אלהים של אחרים, זה ממש אלהים אחרים ולכן בא רש"י להסביר את המילה 'אחרים' כפשוטה. יש מפרשים שמפרשים ככה: אלהים של אחרים ואנחנו רואים ש-'אלהים של אחרים' זה דווקא לפי שיטת המהר"ל. פה יש, נאמר מחלוקת , לפי דעתי כשעיינתי באותו נושא, אני חושב שכדאי ללמוד מה שאומר הגור אריה על זה. אני לא רוצה לומר שהוא מתקיף את הרא"ם אבל הוא דוחה אותו לגמרי. שיטת הגור אריה היא השיטה המתאימה לקבלה, בלי שום ספק, כי יש קיום לשרים מטעם הבורא: 'חלק להם', נתן חלק להם. אפשר לקשור את זה למה שאנחנו לומדים על המתנות שאברהם נתן לבני הפילגשים, הוא מסר להם שמות של טומאה. [4]יש מציאות לקליפות, יש מציאות לשרים והקיום של אותה מציאות בא מניצוץ קודש שלעתיד לבא יגאל מזה. לכן איך אפשר לפתור את המחלוקת? מה שאנחנו צריכים להבין, זה איך להאמין בזה, שאע"פ שמיד אנחנו מוסיפים עד אחרית הימים, עד לימות המשיח, עד גילוי שכינה: יש בבחינת עולם הזה, אותה בחינה שנקראת 'אלוהים אחרים', אע"פ שזה נקרא אלוהים חול, אבל מכל מקום זה אלוהים, אע"פ שזה אלוהים חול, זה אלוהים: כוחות. ולא יהיה לך 'אל נכר', זה פשט של התורה, זה פשט של המקרא. מי יכול לפתור את זה? מי שלמד קצת כללי הקבלה יודע את התשובה.

[.]

אז נתחיל באיזה דבר של חסידות. הדיוק בא מהרב עמיאל, שהיה רבה של תל אביב. הוא כתב הרבה דיוקים יפים: (פרקי אבות פרק ב', משנה א') "דע מה למעלה ממך", לפי הפשט "דע מה למעלה ממך", אבל הוא קורא את זה ככה, הוא אומר שזה לפי החסידות: דע, מה למעלה: ממך. הפשט הוא ברור, דהיינו כל מה שנמצא למעלה זה בא ממך.

[גם 'נפש חיים' בהקדמה]

לא ידעתי שהוא חסיד, אע"פ שאומרים בשבילו 'החסיד האלקי' אז הוא חסיד אלקי. זה הסוד של העניין של אור חוזר. בבחינת אור ישר אין דבר כזה: אלהים אחרים, אבל זה נמצא בבחינת אור חוזר, זה בא מכוח המקבל. זה דווקא המחשבה של המאמין שממציא בבחינת אור חוזר את האלילים האלו. הייתי אומר לפעמים, אין יוצא מן הכלל, כל הנושאים, שאין להם פתרון לפי הנגלה, בבחינת הסגנון של הקבלה זה קל מאוד לתפוס את זה; אבל צריך קודם כל להבין את הכלל של אור חוזר, ומי שתפס את הכלל של אור חוזר אז הוא רואה שאין שום קושיא. כל עוד שיש פילוג במין האנושי, והשרים הופיעו דווקא בדור הפלגה, כל עוד שיש פילוג במין האנושי זה ממציא את השרים. איזה צליל של אור השכינה שבא מכוח ההכאה של אור חוזר, אבל זה בא מהמקבל.      

[אלהים אחרים על פני, במקום לפני]

'על פני', זה הפשט. יש, על פניו יש אלוהים אחרים, אבל לא בשבילך: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. כי האלוהים אחרים אשר על פניו, כביכול, זה דבר אמתי.

צריך להבין את זה, יש הבדל במשמעות של שני מושגים האלו, 'עובדי ע"ז' ו'עובדי עבודת אלילים', או עבודת גלולים, זה ענין אחר לגמרי. ע"ז זו עבודה, אבל היא זרה, זה לא אומר, אני מחפש מילה, שזה לא קיים, זה קיים , אבל זה זר לישראל, נכר.

["עבודה שהיא זרה לו"[5]]

זה באותה משמעות. התורה מצוה עלינו שזה יהיה זר לנו, זה אסור לנו, זו עבודה. למשל מדרש שאומר: "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם יהו"ה" [6]על ידי מי? אפשר להסביר על ידי הקהילות שבגלות, אבל [צחוק] זו לא התשובה האמתית.

[אלהים אחרים לא שומעים, לא רואים, אין לזה משמעות]

אבל בכל זאת, לא !צריך לבדוק, לדייק אם מדובר בעבודת אלילים או בע"ז. למשל יש פחד מאותם השרים. כשיעקב אבינו לחם עם שרו של עשו, היה לו פחד, זה מציאותי, זה ממש ממשי, "וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב". [7]או זה מציאותי, או זה סמלי. יש מפרשים שאומרים שזה סמלי, אבל זה מציאותי. כי מצוות מעשיות זה מציאותי, לכן "לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" זה בא מסמל או משהו מציאותי? [8]הטומאה של גיד הנשה זה ממש טומאה. טומאה זה ממש טומאה. מכל מקום הטומאה באה מהמקבל, אבל בכל זאת זה ממש טומאה. אז כשאומר "ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם יהו"ה", זה מנחה אמתית אבל זרה לישראל. זו העבודה של אומות העולם, אז זה נקרא ע"ז.

עבודת אלילים, זה משהו אחר, זה מגונה. ויש עוד צד יותר מגונה עבודה גלולים, קליפות, טומאה ממש.

["זה מה שצריך לבער מן הארץ"]

זהו. זה מה שאנחנו מתפללים ב"עלינו לשבח" [9]להעביר גלולים מן הארץ, זה ענין אחר. יש מדרש שאומר, אני לא זוכר אם זה קבלה או סתם מדרש, אבל אין סתם מדרש, מדרש זה קבלה, כן? שלעתיד לבא הסם של סמאל יסתלק ונשאר אל. ( של"ה)

[אפשר לקבל דוגמא של ע"ז ושל עבודת אלילים?]

עבודת השרים זה ע"ז, עכשיו חוץ מיוצאים מן הכלל, אני חושב שזה עבר מן הארץ, מן ההיסטוריה, עכשיו לא מוצאים דתות אחרות שיודעים לכוון לשרים. אבל זה היה קיים בזמן הנבואה, בזמן הנביאים, אבל זה אסור לישראל. או בעניין של הכוונות, מי שמכון לספירה זו או אחרת זה אסור, זה ע"ז. זה מובן? כן? תחזרו על פתיחת אליהו, שמה זה פשט, זה מנתק כוח מאיחוד הכוחות, זה ממציא אליל.

[עבודת כוכבים זה סוג נוסף?]

זה נכנס תחת ע"ז, זה הסוג הראשון, זה נקרא "ע"ז כדור אנוש".

[דוגמא עבודת אלילים?]

כן, הנצרות. מי שמבין את הטומאה שיש במיתוס הזה, אז הוא מבין שזה עבודת אלילים מהסוג הכי גרוע. זה העברות שאסור לעבור, כולם נמצאים באותו מיתוס: גילוי עריות המקסימלי, שפיכות דמים המקסימלית וע"ז המקסימלית, זו טומאה מוחלטת, לא צריך פירוש. הבנתם כן? זה מובן!

[יש קיום לשרים גם כשמפסיקים להאמין בהם?.]

כן! זה שאלה נכונה והתשובה היא כן. כל אומה יש שר בשבילה. ודווקא אני שאלתי כבר פעם את הרב, לא פעם. לא קבלנו תשובה, מה עדיף אפיקורוס או עובד ע"ז? עכשיו הגויים הם אפיקורסים. עובד ע"ז, לכל הפחות הוא מאמין במשהו, אפיקורוס אולי זה יותר חמור? אז יתכן, לפי דעתי שיש להבדיל בין אפיקורוס של אומות העולם ואפיקורוס של ישראל. אצל אוה"ע עדיף אפיקורוס.

[.]

אבל זה שאלה. כי למה עובדי ע"ז זה גרוע? מכיוון שהוא חסר כל מוסר, לפי הגמרא זה פשוט, צריך לפחד מעובדי ע"ז, זה אכזריות. אבל עכשיו אנחנו חיים בתרבות שדווקא אפיקורוס הוא חסר מוסר. אתם מבינים? אני פעם שמעתי מיעקב גורדין ז"ל: אם מישהו אומר לך שאין לו יראת שמים, אתה תירא ממנו, אתה, תפחד.

[האם יש קשר בין שר הארץ, לשר של האומה?]

זה שרים מסוג אחר, יש שר של הים, שר של ארץ, שר של התהום, זה שרים מסוג אחר.

[אני מתכוון ארץ מבחינת מדינה.]

אומה וארץ זה בבת אחת כפי שראינו מקודם. אתה מתכוון כדור הארץ? מדינה, ארצות.ברור! זה פשט הפסוקים, ללשוניהם, לאומתם, לארצותם "מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש ללשונו למשפחתם בגויהם". [10]

זה ברור אבל אני רוצה שתבינו מה זה אור חוזר. על זה לא שמעתי כלום!!

[יש קיום של השרים בא"י?]

לא! אין שרים, אין רוחות, אין, כל זה נקי. יש יוצאים מן הכלל מכיוון שיש בתי קברות של גוים, אבל האויר של א"י הוא נקי מכל זה, זה הסוד של אוירא דארעא מחכים ", [11]זה הסוד של טומאת חוץ לארץ, זה הטומאה של הרוחות.

[.זה הגמרא בכתובות ]

יפה זה עבודה אבל זרה.

[מה קורה במדינה שאיננה אומה, אספסוף של עמים, כמו אמריקה למשל?]

לפי דעתי, אמריקה זה אומה, זה אדום במלוא המובן, בלי שום ספק. אע"פ שיש מה שאתה קורה אספסוף יש להם בעיות עם זה, אבל הם אדום מאה אחוז. גם רוסיה זה אדום, כל זה בא מרומי.

[עם היהודי]

זה מציאותי, ולכן יש גילולים, יש טומאה שמביאים הגויים, ויותר הנוצרים מהמוסלמים בלי שום ספק, אבל מכל מקום יש טומאה משלהם, אבל זה כלום, כי יש פה "וכפר אדמתו עמו."[12]

[האם אפשר לקרא ע"ז כל פעילות שאדם שם בה הרבה כוח ושהיא לא מכוונת לעבודת יהו"ה?]

כן.

[כמו מי שמתעסק]

ברפואה?

[בקולנוע? באופנה?]

לא, קודם כל צריך לדייק "בכל דרכיך דעהו",[13] אפילו בקולנוע. אם הכוונה שלך היא "כי אם בתורת יהו"ה חפצו", [14]אז בתורתו יהגה.צריך לדייק, הכלל הזה הוא חשוב "בכל דרכיך דעהו". הרמב"ם דיבר הרבה על זה, וגם המהר"ל, למשל הגאווה, הגאווה זה ע"ז. והגאווה נקראת 'ידי עברה', זה מביא לכל עברה. זה חידוש של המהר"ל 'ידי עברה', זו הגאווה. 'הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה' מה שמביא לעברה. יתכן מאד שחטא אדם הראשון זה קרוב מאוד לזה: זו גאווה, גאווה של המקבל: "והייתם כאלהים". [15]אפשר לדייק, כי יש לנו כלל שאין דבר שקר בתורה, אפילו דברי הנחש. "אין למו מכשול" , גם הנחש אומר אמת, גם קרח אומר אמת. בשיעור בצרפתית הבאתי מקור נפלא, גלילי זהב, שאומר שלעתיד לבא תתגלה צדקתו של קרח: הוא אמר שקר באומרו אמת. [16]זה סופי תיבות של "צדיק כתמר יפרח" [17]זה קרח, סופי תיבות. אתם זוכרים מה אומרת הגמרא? שלקרח היה לו חלום וראה תמר שיוצא מן הטבור שלו, וראה שמואל שהיה תחת אותו תמר, זה המקור.

[.מי זה גלילי זהב]

'גלילי זהב' מהרב מושקוביץ, זה מרומניה או מהונגריה? ברומניה, רב ציוני לפני הציונות, הוא היה אחד מהמקורות של הרב צבי יהודה, צריך ללמוד את 'גלילי זהב'! קודם כל זה עברית ארץ ישראלית, ויש הרבה חידושים ומוסר צלול, וציונות לפי התורה במלוא המובן, זה ת"ח. אני למדתי את הגלילי זהב בבית המדרש של הרב. אז העניין הוא ככה, זה מה שאנחנו לומדים פה עם שערי אורה, שיש קיום, אבל זה בא בהכרח מצד המקבל.

[מזה אור חוזר?]

זה החידוש שבא, הרב אשלג מסביר את זה כ-'זווג דהכאה', בין אור ישר והכלי המקבל. אז האור כשחוזר מקבל צורה אחרת, הצורה שהוא מקבל באה מלמטה. "דע מה שלמעלה ממך". וזה סוד החידוש, החידוש הוא כל כולו אור חוזר של התורה, לכן יש חידוש אמתי, יש חידוש לא אמתי, הכול תלוי בטהרת המקבל, שהוא בסוד כתר-מלכות. המקבל הוא בבחינת מלכות, אבל בעניין של אור חוזר, דווקא המלכות הוא הכתר, והכתר הוא המלכות: "ועושה נחת רוח ליוצרו", [18]אז 'הוא' השורש הוא המקבל. הבריאה עושה נחת רוח ליוצר, בבחינת אור חוזר. והוא מקבל הנאה מהאור חוזר. זה הסוד של נושא עוון לפי הרמ"ק,(תומר דבורה על נושא עון) כי כביכול הוא מוכרח לשאת את העוון שעושים למטה, אבל מי עושה עוון? העוון זה הבריאה. והוא נושא את העוון של הבריאה מבחינת אור חוזר. שני דיוקים: קודם כול לפי המקרא, עד דור הפלגה לא היה דבר כזה: 'שרים'. זה בא לעולם אחרי הדיאספורה של אומות העולם, אם אפשר לומר את זה ככה. הניאוף שיש בגלות שכשהיהודים שבגלות עובדים לאותם שרים. מי שנושא דרכון זר, זה כבר התחלה של אותה ע"ז. אתם יודעים מה זה דרכון? בבחינה אטימולוגית זה dragon, נחש. [צחוק], זה הנחש הקדמוני. כל קהילה יש לה רומן עם גוי אחד, עם שר אחד. וזה גם כן סוד 'אלוהי האלוהים, ואדני האדונים'. הוא האלוהים של האלוהים, ולכן הם אלוהים, אבל הוא האלוה שלהם, הוא האדון שלהם. "מלך מלכי המלכים" המלכים זה מלכי בשר ודם, ויש מלכי המלכים זה השרים, והוא "מלך מלכי המלכים". צריך בבתי מדרשות שלכם לתקן טעות שיש ב'שלום עליכם', לא פעם אני שומע: מלך מלכי המלאכים, זה לא המלאכים זה המלכים,

[זה בעלי תשובה]

.

[מלאכי המלכים]

יש גם כן מלאכי המלכים, שמעתי את זה, אבל בשעת הקידוש א"א להפסיק ואחר כך אני שוכח. כדאי לפרסם את זה, זו טעות נוראה, כי דווקא 'שלום עליכם' זה פזמון קבלי, [19]צריך להתחיל "מלאכי השרת" ורק אחר כך "בואכם לשלום מלאכי השלום ", ולא להוסיף "מלאכי השרת". כי מלאכי השרת זה מלאכים של חול, אז אומרים: "שלום עליכם מלאכי השרת" זה המלאכים של חול, ואחר כך 'בואכם לשלום מלאכי השלום מלאכי עליון". אבל לא מלאכי השרת שוב. תראו בספרים אמתיים כתוב ככה. אפילו בספרים של החרדים, זה כתוב נכון, לא ראיתי את כולם. חוץ מזה יש עוד מקור, במדרש רבה יש שאלה: האם המלאכים נבראו ביום שני או ביום ששי. [20]

ביום שני נבראו השרים של כוחות הטבע, ביום ששי נבראו השרים של האדם.

לכן אין מחלוקת אע"פ שיש מחלוקת: האם זה אותו סוג של מלאכים? אבל כל ענין המלאכים זו חכמה בפני עצמה, וכדאי להתחיל כדי להבין איך לא מבינים, ממה שאומר הרמב"ם במורה נבוכים על כל סוגי המלאכים.

[במה אנוש חטא לפני דור הפלגה?]

גאווה.

[(בראשית פרק ד', (כו) "אז הוחל לקרא בשם יהו"ה"]

, [21]זה הפשט, מה אומר רש"י? ("אז הוחל - (לשון חולין)"[22], גאווה. מה זה "ע"ז כדור אנוש" "? [23]ופה זה ה'נפש החיים', יש לו פרק שלם על זה. הוא חשב שבני אדם לא היו מסוגלים לחכמת האמת, לכן המציא דת של ע"ז של אמצעים להמון עם הארץ, אז זה נקרא "ע"ז כדור אנוש". הוא עצמו היה מאמין ב-'אל אחד', אבל זה הגאווה של מייסדי דתות, בלועזית אני זוכר שהיו מגדירים את זה החיוך של הכוהנים, ברומי, כשהיו מביאים את הקרבנות לע"ז, הכוהנים שידעו את האמת היו מחייכים, זה נקרא בצרפתית 'le sourire des augures', זה הגאווה של מיסד כת. יש להניח שבהתחלה ידע, והרש"י הזה הוא עמוק מאד: "אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות", לפי הפשט ממש רק כשאדם היה אנוש, והכוזרי מסביר את זה באופן עמוק מאד, מה הבדל בין אדם ואנוש?

אדם זה השם הכללי של הבן אדם, אנוש זה השם הפרטי, הייחודי. רק כשהאדם תפס את הזהות הייחודית שלו, היה יכול לקרא בשם ה'. עד כאן היה קורא בשם אלוהים. רק כשהאדם היה אנוש, "אז הוחל לקרא בשם יהו"ה", אבל טעו. מה הייתה העבירה של אותה טעות? הגאווה! הגאווה של המאמין שאומר, זה קצת דומה לחטא של קרח. יש בכל הדורות האלו כישלון של הצדיקים הגדולים האלו. למשל הכישלון של חנוך בנו של אנוש, בדור השביעי לאדם, הוא היה מפחד מהמשימה של הכהן, הוא היה מפחד, אז היה עוזב את בני אדם, היה הולך למדברות כדי להתפלל לבד, לא לנגוע בטומאת העיר, היה הולך במנזרים או באיזה סוג של ישיבות שאתם מכירים, חלילה להיות עם..'בתוך עמי אנכי יושב'. פחד, זה כישלון של המחנך: הוא מפחד מהסיכונים, שמא יטמא מהטומאה של המחונכים.

במדרגה של שת זה לא חטא, שת נברא בצלם אלוהים, הוא היה יותר מדי גבוה, ולכן הפסוק אומר: (בראשית פרק ד', (כו) "ולשת גם הוא ילד בן". מה החידוש? זה נותן להבין כי מלכתחילה לא היה צריך להיות לו בן, זה סוף התולדות, הוא נברא מושלם. אבל היה יותר מדי גבוה, היה צריך צמצום של הזהות של בני האלוהים האלו, של שת, כדי להיות באותה רמה של האנושות של קין. זה מתחיל באנוש. זה סוף הפרק, זה פסוק( 26) עשרים ושש של פרק רביעי, שם הויה מופיע שמה. אחר כך, בהתחלת פרק חמישי אנחנו רואים את ההגדרה המדויקת של התורה: [24]שת נברא בצלמו של אדם שנברא בצלמו של הבורא . קין והבל, לא כתוב שנבראו בצלם. הכוזרי מסביר שבטבעו הבל היה בצלם אלוהים אבל זה לא כתוב, לא היה לו אחיזה במציאות, לכן נעדר מהעולם ושת החליף אותו. זה מה שאמרה חוה: "כי שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין", [25]שת בא במקום הבל. הווי אומר שלהבל גם כן היה כיוון של צלם אלוהים אבל לא לקין. לכן לפי אברבנאל, בני קין נקראו בני אדם

ובני שת נקראו בני האלהים, מכיוון שהם היו בצלם אלהים.

אז הנה חטאו של אנוש. לפי הסבר של נפש החיים זה ברור מאוד, כל מיסד דת, יסד "ע"ז כאנוש". הוא יודע שיש רק אל אחד, אבל הוא אומר: זה יותר מדי חזק בשביל העם, אז אני אמציא להם איזו דת נוחה להם. זה מה שקרה עם הנצרות, זה מה שקרה עם כל הדתות, אולי חוץ מהאיסלאם, מהאיסלאם האמתי שלא מקבלים את זה, אפילו הנביא שלהם אצלם אין לו שום שייכות לאלקות. אבל אליה וקוץ בה....

[אורי שרקי לספר שלהם יש איזה מעמד]

הספר כן נכון, זה דומה מאוד למה שאומר המדרש על התורה, אתה מוצא את זה במפרשים של אונקלוס.

[.]

זה לא הפשט אבל זה קשור.

[.]

הכוונה: ותמונה "לא ראיתם", תמונה זה אור חוזר. יש יוצא מן הכלל של משה רבנו אבל זה נושא אחר "ותמונת יהו"ה יביט", [26]

[איך זה עונה על המחלוקת זה מציאות או לא]

זה מציאות אבל זו מציאות שתלויה במקבל, לא באה מהבורא.

[שבעים השרים]

זהו. זה האדם שגילה את שבעים השרים שהיו בהעדר באין סוף, אז הוא גילה אותם. ולכן כל החיות שיש בשרים תלויה בחיות שיש באותו עם. כשהשר הזה נופל זה סימן שאותו עם מת, עבר מן העולם.

[הוא מתגייר]

לא! השרים זה לא שייך ליחיד, היחיד מתגייר. השרים שייך לכלל של האומה, לכן אין השגחה פרטית אצל אומות העולם. וזה מסביר את הקושיא על הגרים. מצד אחד אומרים "קשים גרים לישראל כספחת" [27]ומצד שני אומר: "ואהבת את הגר". אז חכם אחד אמר שזה ההבדל בין לשון יחיד ולשון רבים, כשגרים באים בערבוביה, למשל הערב רב, אז "קשים גרים לישראל", לשון רבים; כשגר בא כיחיד "ואהבת את הגר", זה פותר את הקושיא.

[אל תהיה מסוג המקבל]

אל תהיה מהעושי האלילים האלו, "לא תעשה לך" אתה עושה את זה, "אל תהיה" זה אסור. תשמע! ישראל הוליד בעולם, בהיסטוריה, כל העבודות זרות שבעולם, כל זה בא מישראל, זה ידוע. כל האפיקורסיות שבעולם, כל זה בא מיהודי אחד או שניים.[צחוק] עכשיו אנחנו גם בדור, בבחינת התרבות של היהודים, בדור שלנו, יש יהודים שממציאים עבודות זרות, וקוראים לזה יהדות. למשל הסברתי הרבה פעמים בחוץ לארץ, יש הבדל בין המחשבה של היהודים ומחשבת ישראל. מחשבת יהודית זה התורה, המחשבה של היהודים זה מה שאתם רוצים, זה תרבות. יהודים חושבים והם מאמינים במה שהם חושבים, זה מעניין אבל אין זמן, זה ביטול זמן. אבל המחשבה היהודית, מחשבת ישראל, זה התורה, זה ענין אחר לגמרי.

[מה המקור של האות המיוחדת של כל אדם בתורה]

זה מה שאנחנו מתפללים "ותן חלקנו בתורתך". כל ישראל יש להם חלק, לכל ישראל יש לו חלק מיוחד שהוא מקביל, שהוא שייך, לאיזה חלק של התורה. רק הוא יכול לגלות את זה, זה החידוש המיוחד לכל אחד ואחד, זה נקרא 'חלק' של כל אחד בתורה.

[.לכן משה רבינו היה עניו מכל אדם]

בדיוק. משה רבנו הוא היה סה"כ של כל האדם.

[.מה ההבדל בין אליל לבין אוטוסוגסטיה]

זה אותו דבר, זה מציאות.תשמע, מי שחולה מזה יודע שזה מציאות, זה מסוכן. וזה מה שאומרת הגמרא: "אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות" [28]רוח שטות זה מציאות. הרופאים יודעים את זה. צריך להוציא את זה: מצי out [צחוק]

בעניין של אור חוזר זה הסגולה של הבריאה, להיות בסוד כתר-מלכות, היא ממציאה את ריבוי האור, וזה תפקידה בעולם, ולכן יש פה סיכון של להמציא ע"ז. נמשיך אולי קצת?

דף 97 שורה רביעית.

"וכשהשם יתברך עומד עם קהל ישראל", אתם רואים צריך קהל, כי הקדושה צריכה מנין.

"הרי הוא עומד עמהם כמלך עם בני ביתו ומסיר ממנו קצת הלבוש, כמו שדרך המלך להסיר קצת מלבושיו בהיותו עומד עם בני ביתו, וזהו סוד: שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני י"י אלהיך (דברים טז, טז), ואמרו חכמינו ז"ל: כשם שהוא בא לראות כך הוא בא ליראות. וסוד גדול רמוז בכאן, וזהו סוד 'הכול חייבים בראייה'". התכוונתי להתחיל ללמוד את הסוגיא ההיא אבל מכיון שאני כ"כ עייף נלמד את זה בשיעור הבא. נתחיל ללמוד את זה. בגמרא 'יראה' זה על שמות כג' כנראה שצריך לתקן את המקור מהגמרא, כי יש לנו שלוש פעמים בתורה אותה מצוה אבל בשינויים. אני רוצה רק להסביר אותם שינויים כבר הערב.

בשמות כג', יז' כתוב "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן יהו"ה" [29]זה בפסוק הראשון שנמצא בשמות, וזה לפני חטא העגל. בפעם הראשונה זה 'אל' פני.

פעם השניה שמות לד', כג' ,זה אחרי חטא העגל "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן יהו"ה אלהי ישראל", פה השינוי של הפסוק עכשיו הוא מובן. מכיוון שלפני חטא העגל לא היה צריך לדייק שהמצווה, סוד הראיה, כפי שאומר הרב זה רק לאלוהי ישראל. אחרי חטא העגל היה סכנה לכן הפסוק מדייק: "את פני האדן יהו"ה אלהי ישראל" ולא מה שמביא אור חוזר של הערב רב.

אחר כך בספר דברים טז', טז' "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני יהו"ה אלהיך במקום אשר יבחר". עכשיו זה פשט. בספר דברים המצווה היא לדור שנכנס לא"י, אז הכתוב אומר "את פני יהו"ה אלהיך". לפי דעתי זה מה שנרמז פה אצל הרב כשאומר "וזהו סוד(דברים טז')" כתוב יו' פה. ולכן כדאי בגליון לתקן קצת את המקור בגמרא, זה לא שמות כג' אלא דברים טז', כי הוא מביא את הפסוק של דברים "את פני יהו"ה אלהיך" בכוונה שאמרתי. כי הדרשה של רבי יהודה "דתניא, יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר (שמות כ"ג) יראה יראה" [30]זה הדרשה שהוא מביא. הגמרא אומרת, לא הגמרא, המוציא לאור, שזה על הפסוק בשמות אבל זה על הפסוק בדברים. זה מסביר גם כן את ההבדל בין 'אל' ו-'את'.

[.]

כל זה נראה בשיעור הבא: מה זה סוד הראיה.

[.את לא בא לרבות?]

אין דרשה כזו כאן. זה ממש 'את' זה בא לרבות את השכינה. זה היה בברכת כוהנים. בזמן שהייתה שכינה בבית המקדש היה אסור להסתכל בכוהנים, כי היה ממש אש של השכינה שיצא מבין האצבעות של הכוהנים, ולכן כתוב גם בשולחן ערוך שמי שרואה את הכהן בשעת ברכת הכוהנים הוא יהיה עיור.

31 ב'

אני קראתי פעם, אולי שמעתם על, זה נשאר כתוב ככה וצריך לפרש. כי הרבה רואים את זה, אני זוכר כשהייתי קטן, רואה את הכהן ולא קורה כלום. עוד דוגמא אחת, ואחזור לנושא: אני קראתי פעם בספר טעמי מצות שנקרא 'מטעמים', זה ספר ותיק, כשפגשנו את האשכנזים גלינו את המנהגים שלהם, והיו אוכלים דג וחלב בבת אחת. אצל הספרדים היה מנהג חזק מאוד לא אוכלים דבר כזה, היה כתוב טעם שמי שאוכל דג וחלב הוא נלקה בצרעת, נגע הצרעת. ואנחנו רואים כל כך בני אדם עלי האדמות שאוכלים דבר כזה כולל אשכנזים כשרים, ולא קורה כלום. אתם רואים, חכמים הזהרו בדבריהם. שמעתם על מקס נורדאו שהיה ממייסדי המדינה, מקס נורדאו כתב בזכרונות שלו מה שקרה לו, מה שקרה להרבה ילדים, שמע את זה, כשהיה בבית כנסת עם אביו היה רואה מתחת לטלית את הכהן מברך ולא קרה לו כלום והוא כותב את זה ככה ואמרו לי שאני אקבל עיוורון לא קבלתי, יצא אפיקורוס. אבל מה שקרה גב' נורדאו כתבה בזיכרונות שלה שהוא נפטר עיור, היא לא אמרה שזה קשור, גם אני לא אומר שזה קשור, אבל זה מעניין. [צחוק], יתכן שלבני אדם גדולים זה מתפקד, זה פועל. טוב, אז מה זה להיות עיור? צריך להסביר את זה בבחינת אור פנימי: יהיה אפיקורוס זה עיור. הבאתי את המקור כדי להסביר שהייתה תקופה ש-'את יהו"ה אלהיך', 'את' זה השכינה זה דבר ממשי, זה מה שנשאר, בזכר: "זכר למקדש". [31]אבל ההסבר שאסור לראות את הכהן, מה שנתנו החכמים: שמא תחשוב שהכהן מברך, כתוב: "יברכך יהו"ה", זה מה שהכהן אומר. ואם אתה רואה את הכהן מברך יש לך סכנה לחשוב שהוא מברך. הוא לא מברך. אבל שוב אני חוזר: היה אור שיצא מאותה ברכה, יתכן מאוד שזה הרמז, והמקור לא מצאתי בשום מקור, מה אומרים אשכנזים ביוצר: "אור חדש על ציון תאיר", לא מצאתי איפה המקור של זה לא פסוק לא דברי חז"ל, זה פייטן אולי שהוסיף את זה, "אור חדש על ציון תאיר". האור הזה הסתלק עם השכינה.

[אור חדש]

אור חדש זה מושג קבלי אחר לגמרי.

[כל העדה]

בבחינה אובייקטיבי זה אמת, אבל בבחינת קיומי זה היה שקר, באותה תקופה זה היה שקר.

סוף.

[1] [קלטת 31 של יהודה, דף 97, התחלת השעור, ספר שערי אורה - השער החמישי - הספירה השישית]

[2] שמות פרק כ

(ב) אנכי ידוד אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

דברים פרק ה

(ו) אנכי ידוד אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

[3] רש"י שמות פרק כ פסוק ב

לא יהיה לך - למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק ד) לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך:

אלהים אחרים - שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם, ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:

על פני - כל זמן שאני קיים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודה זרה אלא אותו הדור.        

[4] בראשית פרק כה

(ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק:

(ו) ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם.

[5] רלב"ג שופטים פרק יח פסוק כט

ויתכן שגלתה הארץ ההיא בימי יבין מלך כנען שברחו להם שבט דן ועברו מעבר לירדן כמו שאמרו דבורה וברק ודן למה יגור אניות ואיך שהיה הוא מבואר שיום גלות הארץ היה קודם מות עלי וזה שהפסל ההוא לא נתקיים להם כי אם כל ימי היות בית האלהים בשילה ולא יתכן שיהיו להם כהני הפסל אחר שהוסר הפסל ולזה הוא מבואר שהיה כבר יום גלות הארץ ההיא קודם זה כי ידמה שאחר זה היו להם כהנים אחרים לזה הפסל אשר לא היו מזרע זה הנער הלוי וזה מחויב מהלשון שאמר עד יום גלות הארץ ההיא להורות כי אחר זה היו להם כהנים אחרים והנה אמרו רז"ל שזה הנער הלוי היה בן בנו של משה והיה חושב שראוי לאדם לעבוד ע"ג ואל יצטרך לבריות ואין הענין כן אבל ראוי לעבוד עבודה שהיא זרה לו וידמה שזה האיש היה אחר ואשר נזכר בענין דוד איש אחר כי כבר זכר כי הוא ובניו היו כהנים ר"ל שאחר מותו הוקם שם כהן אחד מבניו ואפשר שנאמר כי לא יחוייב מזה שמת יהונתן ויהיה אמרו הוא ובניו שהם היו יחד כהנים עמו לא בזה אחר זה ויהיה זה האיש הוא אשר נזכר בענין דוד שאמרו ז"ל:        

[6] תהלים פרק קיג

(ג) ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ידוד

קהלת רבה פרשה ג ד"ה א (יד) ידעתי

שנאמר (דברים ל"ב) האזינו השמים ואדברה וגו', כך גזר הקב"ה על השמש ועל הירח שיהיו מקלסין אותו, שנאמר (תהלים קי"ג) ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' מהלל כתיב, עמד יהושע תלמידו ושיתקן, שנאמר (יהושע י') שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, כך גזר הקב"ה על קיץ שיהיה קיץ ועל החורף שיהיה חורף עמד שמואל ועשה קיץ חורף, שנאמר (שמואל א' י"ב) הלא קציר חטים היום וגו', עמד אליהו ועשה החורף קיץ שנאמר (מלכים א' י"ז) אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, כך גזר הקב"ה על היום שיהא יום ועל הלילה שיהא לילה עמד יעקב אבינו ועשה היום לילה, שנאמר (בראשית כ"ח) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ודאי כבה השמש, רבנן אמרין השקיע הקדוש ברוך הוא גלגל חמה בלא עונתו ודבר עמו בצינעה, משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לקיצים והיה המלך נזקק לכל בני המדינה בשבילו אמר כבו הפנסין והנרות כדי שאדבר עם אוהבי בצינעה כך הצניע הקב"ה את השמש שלא בעונתו ודבר עם יעקב אבינו בצינעה, עמדו דבורה וברק ועשו לילה יום הה"ד (שופטים ה') ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא וגו' רבי פנחס ור' חלקיה בשם רבי סימון ששה נסים נעשו באותו היום, בו ביום באו, בו ביום שלחה אחריו ושלח הוא, בו ביום עשו מלחמה, בו ביום נהרג סיסרא, בו ביום חלקו ביזה, בו ביום אמרו שירה שנאמר ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא וגו'

[7] בראשית פרק לב פסוק כו

וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו.

[8] בראשית פרק לב

(לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה.

[9] רמב"ם סדר תפילות נוסח הברכות האמצעיות

עלינו לשבח לאדון הכל לתת גדולה ליוצר בראשית שלא עשנו כגויי הארצות וכו', אוחילה לאל אחלה פניו אשאלה ממנו מענה לשון אשר בקהל עם אשירה עוזו אביעה רננות בעד מפעליו כו', ברוך אתה יי' למדני חוקיך, על כן נקוה לך יי' אלהינו לראות מהרה בתפארת עוזך וכו', אלהינו ואלהי אבותינו מלוך כו' ברוך אתה יי' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים אם כעבדים עינינו לך תלויות וכו', ברכה שנייה אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם כו' כי זוכר הנשכחות אתה הוא מעולם ואין שכחה לפני כסא כבודך ועקדת יצחק לזרעו תזכור וכו', היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים כו', ברכה שלישית אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם מן השמים השמעתם קולך כו' כי אתה שומע כו' ברוך אתה יי'.

[10] בראשית פרק י

(ה) מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש ללשנו למשפחתם בגויהם

[11] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קנח עמוד ב

אוירא דארץ ישראל מחכים.

רש"י שיר השירים פרק ד פסוק ח

תשורי מראש אמנה - בקבצי את נדחיך תסתכלי ותתבונני מה שכר פעולתך מראשית האמונה שהאמנת בי לכתך אחרי במדבר ומסעותיך וחניותיך על פי וביאתך לראש שניר וחרמון שהיו מעונות אריות סיחון ועוג, ד"א מראש אמנה הר הוא בגבול צפונ' של ארץ ישראל ושמו אמנה ובלשון משנה טורי אמנון והר ההר שנאמר בו (במדבר לד) מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר וכשגליות נקבצות ומגיעות שם הם צופים משם ורואין גבול ארץ ישראל ואוירה של ארץ ישראל ושמחים ואומרים הודיה לכך נאמר תשורי מראש אמנה

[12] דברים פרק לב

(מג) הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.

[13] משלי פרק ג

(ו) בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך.

[14] תהלים פרק א

(ב) כי אם בתורת ידוד חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.

[15] בראשית פרק ג

(ה) כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע.

[16] רש"י במדבר פרק יג פסוק כז

(כז) זבת חלב ודבש הוא - כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקיים בסופ.

[17] תהלים פרק צב

(יג) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה.

[18] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א

רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גילוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו; ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. רבי יוחנן כי הוה מסיים ספרא דאיוב אמר הכי: סוף אדם למות, וסוף בהמה לשחיטה, והכל למיתה הם עומדים. אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם, ועליו אמר שלמה +קהלת ז'+ טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו.

[19] שלום עליכם מלאכי השרת מלאכי השלום מלאכי עליון, מלך מלכי המלכים נקב"ה

[20] שמות רבה פרשה יז ד"ה א ולקחתם אגודת

מה נברא ביום שני, רקיע לכבודו בראו שיעמדו שם המלאכים ויהיו מקלסין אותו, שנאמר (שם /תהלים/ קנ) הללוהו ברקיע עזו, מה ברא ביום ג', דשאים ואילנות ומצינו שהדשאין מקלסין להקב"ה, שנאמר (שם /תהלים/ סה) יתרועעו אף ישירו, ומנין אף האילנות, שנאמר (ד"ה =דברי הימים= א טז) אז ירננו עצי היער מלפני ה', אתה מוצא שצוה הקב"ה מן האילנות לעשות מהן מצות, בפרה אדומה צוה להשליך בשריפתה עץ ארז ואזוב, והזאת מי נדה צוה לעשות באזוב, וטהרת המצורע צוה לעשות בעץ ארז ואזוב, וכן במצרים צוה להגיע הדם אל המשקוף ואל שתי המזוזות באזוב, שנאמר ולקחתם אגודת אזוב, וכן ברא המים ביום ג' שכינסן מעל הארץ, ומשם קלוסו עולה, שנאמר (תהלים צג) מקולות מים רבים אדירים משברי ים, מה נברא ביום רביעי מאורות לכבודו בראם, שנאמר (שם /תהלים/ קמח) הללוהו שמש וירח, ביום ה' ברא עופות לכבודו להקריב מהן קרבן שנאמר (ויקרא א) אם מן העוף עולה קרבנו, מה נברא ביום ו' בהמות לכבודו וצוה להקריב מהם קרבן שנאמר (שם /ויקרא א'/) אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר, וברא בו אדם לכבודו, שנאמר (תהלים קמח) הללו את ה' מן הארץ תנינים וגו', הוי כל פעל ה' למענהו.

[21] בראשית פרק ד

כו) ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ידוד.

[22] רש"י בראשית פרק ד פסוק כו

(כו) אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות.

[23] תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיח עמוד ב

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה % כדור % אנוש - מוחלין לו,

[24] בראשית פרק ט

(ו) שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם.

[25] בראשית פרק ד

(כה) וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין.

[26] במדבר פרק יב

(ח) פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת ידוד יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה.

[27] תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מז עמוד ב

קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב: +ישעיהו י"ד+ ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב.

[28] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ג עמוד א

שנאמר: +שמות לו+ ויצו משה ויעבירו קול במחנה. ריש לקיש אמר: אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, שנא': +במדבר ה+ איש איש כי תשטה אשתו, תשטה כתיב.

[29] שמות פרק כג

(יז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ידוד.

שמות פרק לד

(כג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ידוד אלהי ישראל.

דברים פרק טז

(טז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ידוד אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ידוד ריקם

[30] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ב עמוד א

גמרא. הכל לאתויי מאי? - לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, הכל לאתויי מאי? - לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני. - הניחא למאן דאמר כולן תשלומין זה לזה, אלא למאן דאמר כולן תשלומין דראשון - הכל לאתויי מאי? - לאתויי סומא באחת מעיניו. ודלא כי האי תנא. דתניא, יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר +שמות כ"ג+ יראה יראה - כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו - אף ליראות בשתי עיניו. ואיבעית אימא: לעולם כדאמרי מעיקרא, ודקא קשיא לך הא דרבינא - לא קשיא; כאן - כמשנה ראשונה, כאן - כמשנה אחרונה. דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין - עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי

[31] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד א

מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.

שעור 39

[1]

השעור שקדם הגענו לנושא של הלבוש של השכינה שהם השרים, וזה הסוד של הכתנת: (שיר השירים פרק ה', (ג) "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה". [2]הגענו לנושא, זה כמה שורות לפני הדף 99, כי כל השרים מקבלים בר"ה את השפע שהיא צריכה לאומה שלהם והם לא יכולים לשנות כל מה שמקבל בכל השנה, אלא עם ישראל יכול לבקש כל יום, אע"פ שנגזר הדין בר"ה, יש אפשרות לבקש ולקבל שפע לפי הזכות.

דף 99

אז נתחיל בפסוק בשורה הראשונה: "וכתיב: לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו (מלכים א, ח)". אתם רואים את הקשר עם מה שקדם? זה הסוד של אותו פסוק שהמשפט נעשה כל יום. לכן כל יום אפשר, דרך סוד התשובה, לשנות את הגזרה. אלא אומות העולם נדונים בר"ה וא"א לשנות את הגזרה שנגזרה בר"ה. למדנו פעם, אם אני זוכר, איך הכוח של ישראל, זה דווקא בסגולת התשובה, שזה לא נמצא אצל אומות העולם. אצל אומות העולם אין אפשרות לקבל אותה הסגולה של כוח ההיפוך, לשנות את הגזרה. יש כמה פסוקים, זה בקשר לקללות של בלעם, כי ההויה, זה מידת התפארת. ההשגחה של ההויה, מהפכת את הקללה לברכה, את כל ההיפוכים. זה קשור לסוד התשובה, זה מובן.

"לעשות משפט עבדו" זה המשיח, "ומשפט עמו" זה העם, כלל ישראל. זה למדנו בכמה פסוקים שקדמו, כמה שעורים לפני זה. כל משפט, זה לכל אומה ואומה, זה קודם כל לשר של האומה ולאומה. המלכות קודם ואחר כך העם. גבי ישראל, זה, אין שר אלא המשיח. פה יש נושא בפני עצמו, יש שמו של משיח, לפני המשיח. אתם זוכרים במדרש: שמו של משיח קדם לבריאת העולם, והמשיח יתגלה בזמנו. זה למדנו כבר דרך המדרש (בראשית רבה פרשה א ד"ה ד בראשית ברא). [3]רציתי להוסיף משהו אבל זה נעלם ממני.

"כלומר בכל יום ויום יכולין ישראל לקרוע הדין

[בכוח התשובה]

שנגזר עליהם בראש השנה, ולחדש אותו לטובה, מה שאין אומה בעולם יכולה לעשות, שאין שום אחד מכל שבעים שרים יכול להוסיף לאומתו יותר מאותו פרס וחלק שנתנו לו בראש השנה, ולפיכך תיקנו בתפילה של ראש השנה עלינו לשבח וכו'

['עלינו לשבח', ההבדל בין ישראל וגויי הארצות ומשפחות האדמה]

ואם תבין היטב תמצא שהזכירו בתפילה זו סוד שבעים אומות שהם שבעים משפחות בני נח.

[זה קצת קשור לעניינא דיומא. שבעים משפחות בני נח, אבל האומה ישראלית היא מחוץ לאותו בנין של שבעים משפחות בני נח]

ולפיכך הזכיר 'גויי הארצות ומשפחות האדמה'". כי בצאצאי בני נח, דווקא בדור הפלגה הם סוד אומות העולם, שהם שבעים, אחרי הפלגה. אחר כך נראה שעם ישראל בא מאברהם העברי, ששורשו בעבר, שדווקא שייך לדור שקדם לפלגה. יש פסוק מפורש, תראו את זה בפרשת נח, שבמדרש, מלמד מזה: כי עבר היה נביא כי נתן שם פלג לבנו. (רש"י מסכת שבת דף י עמוד ב') "נביא גדול היה עבר שקרא בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ".[4]

אז עד עבר יש הזהות של ה'אדם', בבחינת "אתם קרויין אדם" אחר כך לישראל. מכיוון שישראל היא האומה שבאה מאברהם העברי. מכל צאצאי עבר, רק אברהם נשאר מצאצאי עבר, לפי המדרש. מכל בני עבר אברהם נשאר עם הסגולה של: "אתם קרויין אדם". כל שאר בני עבר, נאבדו מהעולם. משפחת אברהם יצאה מאור כשדים ואז אברהם נקרא, אתם זוכרים את זה, אברהם נקרא "אברהם העברי". ואם אתם חוזרים לאותו מדרש על הפסוק ב-'לך לך': "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי", [5]תראו המקור במדרש רבה, המדרש רבה נותן שלשה הסברים.[6] רש"י מביא: "העברי - שבא מעבר הנהר", והיה מצאצאי עבר, [7]זה רש"י. מה אומר רש"י על המדרש? מה אומר רש"י בדיוק על אותו פסוק? אברהם העברי "העברי - שבא מעבר הנהר", רש"י מוסיף משהו. א"א לקבל בראשית עם רש"י מפה? רש"י "העברי - שבא מעבר הנהר".

במדרש רבה: "רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר' נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עבר"

יש איזה דיוק, צריך לדייק. ההסבר הוא ככה: שיש זהות של העבריות של אברהם העברי והעיקר שהוא נקרא אדם, בבחינת אדם הראשון, דרך נח, דרך שם, עד הפלגה. אחרי הפלגה זה שבעים אומות.

יש רק בארם, שהיא אחד משבעים האומות האלו, ממשפחת בני נח, וארם היו אותם בני עבר, בבחינת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וכל עוד שהיו בארם, אז לקחו את השם 'ארמי'. אם אני זוכר, למדנו את זה בגמרא ברכות, בסוף פרק ראשון, [8]הגמרא מסבירה את הפסוק בדברי הימים: "אברם הוא אברהם", מלכתחילה היה אב לארם, לכן נקרא אברם, ובסוף נעשה אב לכל העולם כלו, כשחזר לעבריות שלו נקרא אברהם, ".[9] כי אב המון גויים נתתיך. כל עוד שנמצא בבחינת גלות, אור כשדים, נקרא אברם, והוא צמוד לזהות של ארם. אחר כך, כשהמהות העברית של עבר נתגלה שוב אצלו, אז נקרא 'אברהם', "אב המון גוים", דהיינו, כלל עולמי, [10]מחוץ לשבעים אומות. כי אברם כאברהם יוצא מן ארם, שהיא הזהות הכי קרובה לזהות של עבר, אבל זו זהות אחרת. וזה ההקבלה, הקשר, היחס בין הזהות הארמית שיש בה קצת מהקדושה, והזהות של עבר, שהיא הקדושה. זה נשאר בעם ישראל, היחס לממד הארמי, לשון ארמי, יש בו קצת מהקדושה. נראה אחר כך, זה שייך לקליפה. אבל יש ארבעה סוגים של קליפות, נראה אחר כך בפרק, והרמה של הקליפה הכי דקה, הכי קרובה לקדושה, נקראת 'קליפת נוגה', ואע"פ שזה שייך לטומאה של הקליפה, יש בה מן הקדושה: זה נקרא 'קליפת נוגה' אצל המקובלים.

אז אני מסכם, מאיפה יצאנו? כי השרים שייכים לשבעים אומות, שבעים אומות נקראים בפרק שלנו 'משפחות בני נח'. אתם יכולים למצוא בפרק י' בבראשית: התורה מסבירה מי הם צאצאי בני נח, שנותנים את שבעים האומות. [11]ופה יש ארם. עבר היה השם של צאצאי, , התולדות של אדם הראשון, דרך העניין האלקי, לפי ההגדרה של יהודה הלוי. העניין האלקי עובר דרך שת, דרך שת ולא דרך קין. לפי הפסוקים התורה מציינת ששת נברא בצלמו של אדם הראשון "בדמותו כצלמו" "[12], וזה לא נכתב אצל קין. לכן הגזע של קין נקרא במקרא: בני האדם, 'האדם'. והגזע של שת בני האלוהים, מכיוון ששת היה בצלמו של אדם, שהיה בצלם אלוקים. ולכן עד דור הפלגה, העניין האלוקי עובר דרך שת, כל הצדיקים עד שת, בעקר חנוך, של שושלת של שת; משת דרך שם עד עבר. אחרי עבר יש פלגה. לכן, כשהמקרא מגדיר את אברהם, כאברהם העברי, הוא מייחס אותו לאותה זהות, אותה מהות של האדם הכולל, שירש מאדם הראשון. זה הפשט של "עברי": מצאצאי עבר. ומי זה עבר? זה האדם בבחינת האדם הכולל, מחוץ להגדרה של שבעים אומות. לפי המדרש רק אחד מצאצאי עבר נשאר באותה סגולה של הנבואה של העניין האלוקי זה: אברהם, אברהם העברי. אבל יש שלב ראשון בחיי אברהם העברי, כשנקרא 'אברם', הוא עוד שייך לאותה תרבות, זהות, של ארם: 'אב לארם', אומרת הגמרא. כשהוא מסלק את קליפת ארם, אז נקרא אברהם. ולכן כשישראל, כאומה, יוצאת ממצרים, הפסוק אומר "אלהי העברים נקרא עלינו".[13] כי פרעה שואל: מי יהו"ה? הוא לא מכיר בשם, הוא לא יודע מה זה, הוא שייך לאלקות של הטבע. "ויאמר פרעה מי יהו"ה אשר אשמע בקלו".[14] אבל כשמשה רבנו אומר לו: "אלהי העברים"[15], הוא יודע מה זה, פרעה, עצמו. אז זה ההבדל בין ישראל, שהסגולה שלו זה להיות עברי, והוא מחוץ לשבעים אומות העולם, שהם שייכים לפלגה, כל אחד הפלג שלו, זה עניין השרים.

השרים מתגלים דווקא בדור הפלגה. עד דור הפלגה אין שרים. במרכבה העליונה אין שרים. כל זה נעלם בשכינה עצמה, במידת התפארת. המלבוש שנקרא: הכתונת של השרים, מתגלה בדור הפלגה.

[ישראל יכול כל יום לשנות גזרת הדין שנגזרה בר"ה]

כל העבר שלו זה הגזרה על העתיד.

[שלומדים לימודים פנימיים רואים כאילו יש תוכנית אלוקי, למשל בעניין הגלגולים]

עזוב קצת את הגלגולים. לפני שנגיע לגלגולים, כל אחד והחיים שלו: יש לו משהו להצליח, 'לתקן' אתה אומר, אפשר להשתמש בזה, יש לו תיקון בחיים שלו. עניין הגלגולים זה קצת יותר מסובך, זה באותו נושא אבל זה קצת יותר מסובך. הסוד של התיקון הזה שצריך לתקן, הוא תלוי בשם של כל אחד ואחד. כל אחד מקבל שם. מה הוא השם? מה זה השם שהוא מקבל? זה היעד שלו. הוא צריך להצליח בתוכנית הזה של אותו שם. למשל, אם אחד נקרא אברהם, הכוונה היא: שהוא צריך להיות אברהם. כל עוד שהוא לא מגיע למדרגה שנקראת אברהם, הוא לא תיקן את עצמו. ולכן, לקרא בשם, זה מסוכן מאוד, זו חכמה לפני עצמה, זו הייתה חכמה שהייתה שייכת לנבואה. מאז הפסק הנבואה, אבדנו אותה חכמה: לקרא בשם. זה למדנו פעם אולי. לכן חז"ל אמרו כשאב נותן השם של בנו, הוא מתנבא ואינו יודע שהוא מתנבא. אם הייתה טעות, עושים שינוי שם. כשיש מחלה חמורה עושים שינוי שם. שינוי שם משנה את הגורל.

ולכן, העניין פה זה לא העניין הכללי של הגורל של כל אחד ואחד בחייו, כדי לתקן את השם שלו; אלא מה שקורה בשנה. כשיש המשפט של ר"ה, המשפט גוזר, זו גזרה מה יהיה העתיד שלו. אומות העולם אינן יכולות לשנות, אבל עם ישראל, מחמת סוד התשובה, הוא יכול לשנות את גזר הדין. וזה ההסבר למה יש לנו עשרת ימי תשובה דווקא אחרי יום הדין, אחרי ר"ה. לכאורה, היה צריך להיות לפני ר"ה, התשובה, כדי לתקן את התיק לפני הבית דין. איך אפשר לומר את זה? יש שר הפנים ושר הבפנים של הפנים, התיק שלו. ההבדל: אותה סגולה של עם ישראל, שיש לו כוח לשנות את הגזרה, איך? דרך התשובה.

[עצם התיקון של האדם הוא קבוע. בתוך זה יש לו שינוי]

ברור. איזה תיקון צריך לתקן בחיים שלו, לקיים את השם שלו. הפסוק אומר: "טוב שם משמן טוב". מתי? "ב"יום המוות מיום היולדו" " [16]בסוף החיים יודעים אם הוא קיים את השם שלו או לא.

[יש שזה רק בתוך תחום מאד מסוים]

בתוך אותו תוכנית של כל אחד, בעל כורחך, אתה מי שאתה: בעל כורחו. אבל בתוך התוכנית הזה, אתה חופשי להיות צדיק או רשע, לתקן או לקלקל, חלילה. א"א להיות מישהו אחר ממה שאתה, זה בעל כורחך, זה משנה מפורשת. כל הנבראים נבראו בדעתן, בצביונן, בקומתן

[(תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יא עמוד א') "בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו"]

,[17] זו אשליה לחשוב על הבחירה מחוץ לגזרת הבורא. בעל כורחך נולדת כפי שנולדת, וזה דווקא מן המידות הטובות של הצדיק, להכיר בזה, להסכים עם זה, להיות הבן של האב שלו: "כבד את אביך ואת אמך"[18], להסכים בזה. יש סוד: למה כל אחד נולד במשפחה שהוא נולד? זו גזרה מן השמים, להסכים בזה, זו המצווה הראשונה של: "כבד את אביך ואת אמך". זה מובן? אז קיבלת איזה גורל, ובתוך הממדים של אותו גורל, יש לך בחירה לטוב או לרע. את אותה בחירה, היא מוגבלת כפי שאתה אמרת, היא מוגבלת דווקא לאותו גורל שאתה מקבל בשעת הלידה.

35 ב'

הבחירה שהיא למעלה, החופש, הדרור, שהוא למעלה מאותה בחירה זה החופש של הבורא. זה היעד של הבריאה להגיע לאותו דרור של הבורא. זה הסוד של הנחש: "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", [19]אבל זה נושא אחר, זה קשור.

אני לא יודע אם הצלחתי להסביר מה שרציתי להסביר פה. יש שתי מדרגות: הבחירה לבחור בין הטוב והרע, ואתה לא המצאת לא הטוב שלך ולא הרע שלך, אתה נולדת עם יצר טוב ויצר רע, זה ה'תעודת זהות' שלך. יש לך בחירה באותה זהות. אבל יש דרור למעלה מזה, שהיא הבחירה האמתית להיות בבחינת הבורא, הבחירה של הרצון: להמציא עולמות, זה משהו אחר. תפסתם את זה?!

ולכן מה שצריך להבין, כדי לתפוס מה הוא אומר לנו, ההבדל בין אומות העולם וישראל, זה מקביל להבדל בין בורא עולם והשרים. השרים שייכים לאומות העולם ואומות העולם לא יכולים לשנות את הגורל שלהם. לכן החכמים אמרו שאין השגחה פרטית אצל אומות העולם, אע"פ שהרב זצ"ל אומר על הנושא הזה, שיש אפשרות אצל חסידי אומות העולם לעניין של ההשגחה פרטית. אבל, בדרך כלל, יש להם רק השגחה כללית כמו כל בעלי החיים. המין כולו יש לו השגחה, אבל הפרט בתוך המין אין עניין של השגחה פרטית, חוץ מי שזוכה דרך, אצל אומות העולם, דרך חסידות. אצל ישראל זה דרך הזהות. זה הנושא שלנו.

אני דייקתי חסידות, המושג צדיק, אצל אומות העולם, זה מושג קשה מאוד. לכן חז"ל בחרו חסידי אומות העולם מכיוון שאינם מצווים. מי שלא מצווה אין עניין של צדיק, יש עניין של חסיד. יש פסוק מלא, דווקא גוי אחד ידע את זה, זה אבימלך, "ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרג?" [20]יש דבר כזה: גוי גם צדיק? אין דבר כזה. [צחוק]

[העניין של יונה הנביא שהולך לנינוה]

איזה עניין? כדי להטיף מוסר, כדי שיחזרו בתשובה? השאלה שלך: אם הייתה תשובה כללית או פרטית? כנראה לפי הפשט ככה, לכאורה: זה כללי. כי לפי כל הפסוקים שמה, זה "האדם והבהמה" אין יותר כללי מזה ".[21]

[אבל כתוב שמה שגם המלך שלהם שהוא שמע שהתחילו לשים עליהם שקים, אז גם שם אותו פרט, המלך הזה, שם גם שק]

נכון המלך הוא המלך. תראה, זה מקביל, בדפים הקודמים, למדנו את זה, כל אומה יש לה השר, ויש היחיד של האומה שהוא השר והאומה. אבל האומה של אותו שר שהוא יחיד, היא בבחינת כללית.

[והמלך?]

המלך הוא בבחינת השר למטה. זה ידוע. האישיות שלו היא אישיות פרטית, אבל היא מייצגת את הכלל, כמו בישראל. יש העניין של 'נשמה כוללת'. כל אחד ואחד יש לו נשמה פרטית, אבל יש אנשים, נפשות, שיש להם נשמה כוללת יותר משאר הנפשות. הנשמה הכי כוללת זה נשמתו של המשיח. יש הביטוי הזה "אלהי האלהים ואדני האדנים". [22] לא, זה פסוק אחר שאני מחפש: "מלך מלכי המלכים". [23]הקב"ה הוא מלך של מלכי המלכים.

מלכי המלכים זה השרים, והמלכים זה המלכים למטה. אז הוא מלך מלכי המלכים.

המלכים זה מלכים בשר ודם. הם שייכים לאלקות, המלכים של אומות העולם, שייכים לאלקות של השרים שלהם, זה ידוע, זו הלכה. כשרואים איזה מלך, צריך לומר ברכה: אשר חלק "שנתן מכבודו לבשר ודם".[24] כשרואים מלך של ישראל אשר חלק כבודו ליראיו. [25]אבל המלכים של הגויים זה בשר ודם. גם אם הוא נשיא, הוא בבחינת מלך, הוא מיצג את השר של האומה.

אז זה ההבדל של הגורל לפני המשפט, גבי המשפט, שאומות העולם אין להן אפשרות לשנות גזרת המשפט, יש איזה תפקוד, זה מה שאני רוצה לדייק קצת, יש תפקוד דרך הזמן, זה העבר שדן את העתיד, וא"א לשנות מכיוון שאין בטבע את הכוח של הפיכת ההפכים, אם אפשר לומר, וכוח ההיפוך, זה כוח התשובה. לשוב ולשנות!!! זה מסביר לנו, הרב היה רגיל לומר הרבה פעמים זה לשון תורה לחוד לשון חז"ל לחוד, לשנא דאורייתא לשנא דרבנן; אותו נושא אבל הביטויים הם שונים, יש לשון של מקרא, יש לשון של משנה, יש לשון של תורה שבכתב, יש לשון של תורה שבעל פה, בכמה וכמה נושאים. למשל גבי ר"ה, לשון של מקרא זה: יום הזיכרון, לשון של רבנן זה: יום הדין. מה הקשר בין יום הזיכרון ויום הדין? כי הדיין הוא הזיכרון!!! הזיכרון הוא הדיין. כל מה שעבר דן אותנו. לכן כוח הזיכרון והזיכרון המוחלט הוא הדיין אשר 'פחד יצחק", מידת הדין בתוקפה, כי אין שכחה ואין עולה לפני כסא כבודך, "][26]

אין שכחה, זה הזיכרון שדן אותי. כל מה שעבר, דן אותי וגוזר מה יהיה העתיד שלי, אלא אם כן היה יכול לשנות את העבר, זה כוח התשובה. אם אתה מתקן את העבר, אז אתה משנה את העתיד, זה כוח התשובה. אין כוח כזה אצל אומות העולם. אולי יתכן שזה סוד ההבדל בין התפילות שהשרים, המלאכים שומעים והתפילות שאינם שומעים. זה נושא שאפשר ללמוד במהר"ל בדרך חיים, יש לו הסבר ארוך על זה.

דף 99 שורה רביעית

"ולפיכך תיקנו בתפילה של ראש השנה עלינו לשבח וכו' ואם תבין היטב תמצא שהזכירו בתפילה זו סוד שבעים אומות שהם שבעים משפחות בני נח". במקביל לשבעים, לפלגה ההיא, של שבעים משפחות בני נח אחרי דור בבל, דור הפלגה, מתגלים את שבעים השרים, שהם ההשגחה המיוחדת של הבורא האחד לאומות העולם, לחיצוניות של האדם. זה מובן? אז זה צריך לקשור ל-"אתם קרויים אדם" לישראל ו'האדם' זה אומות העולם. אז אותה זהות של אדם של "אתם קרויין אדם" זה נשאר עד עבר, וזה סוד הזהות של עם ישראל. והבעייתיות של משפחת האבות. כל מה שלא שייך לעבריות של אותה משפחה מסתלק מישראל. אתם זוכרים איך זה קרה: קודם כול, לוט. לוט עזב: זה עמון ומואב. ואחר כך מאברהם יצא ישמעאל. ואחר כך מיצחק יצא עשו, כל מיני קליפות, שיוצאים מהקדושה, אבל מסתלקים. עכשיו יש להם אחיזה, יש להם תחרות על הקדושה, אבל הקליפה הכי מסוכנת זו קליפת ארם עצמה זה הגזע של נחור אחי אברהם. מאותו שורש יצאו: נחור ואברהם "תרח אבי אברהם ואבי נחור"",[27] בנו של נחור זה: בתואל, בנו של בתואל זה לבן. זה לבן הארמי של "לבן בקש לעקור את הכול" [28]זה "ארמי אבד אבי", [29]הארמי הזה. אז השורש זה אותו שורש. וכשנפרדים מהמהות העברית אז נפרדים מהבחינה של ישראל. ישראל זה העבריות שנשארת מאברהם. זה יעקב, שופרא דשופריה אומרת הגמרא, שופרא דשופריה דאדם הראשון" [30]זו אותה הגדרה. יעקב נקרא שופרא דשופריה דאדם הראשון דרך הבירור הזה, דרך הזהות של משפחת אברהם. זה מה שאנחנו לומדים, כי זה קשור לבעיות של החברה הישראלית, זה אותה בעיה: הבירור של העבריות מתוך הארמיות הגלותית שחזרה מהגלות. העברי של גלות אור כשדים, נקרא ארמי. העברי של גלות רומי נקרא יהודי. אז מתוך היהודיות, נאמר, צריך לברר את הישראליות, את העבריות. ואנחנו רואים את כל הזרמים האלו כולל ישמעאל, כולל עשו, כולל לבן, כולל לוט, כולל הכול. צריך לסלק מעם ישראל את הנטיות האלו, לפי סוד הפסוק " מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" [31]תרתי משמע, ממש "ממך יצאו" עד שנגיע לתקופת הר הבית ואז איזה מין שלמה המלך יופיע. בינתיים יש איזה מין דמות אנגלית סולומון ככה( גרשון סולומון מנאמני הר הבית ). הפסוק: "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק; (ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על יהו"ה ועל משיחו" [32]זה דווקא השבוע , "ולאמים יהגו ריק" זה מה ששמענו מאומות העולם: "עמא - ריקה"!

[איך יתכן שגם אחרי שאברהם נקרא אברהם, נחור נזכר בתורה כאחיו, וישמעאל נזכר כבנו?]

זה תהליך. זה קשור לסוד אחר בקבלה, כל מה שנברא יש לו קיום, עד גמר התיקון, עד גמר הבירור. כל מה שנברא יש לו התמדה, יש לו קיום. למשל, ישמעאל נולד, מכיוון שיצחק, זה לא היה עוד התקופה של הזיכוך, כדי שיצחק יכול להופיע. כשנולד יצחק מה צורך יש לישמעאל? אבל מכיוון שנברא, נברא. יש בגמרא הרבה רמזים אולי בשתי סוגיות "משלשה דברים שהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתם".[33] אחד מהם זה ישמעאל. הפרסים גם כן, מכיוון שזה נברא זה נברא, זה סוד אחר. ולכן ממשפחת תרח יוצא מכלול של נטיות מאותו שורש. מה קרה לצאצאי עבר באור כשדים? אב לארם. אז מאותו אסון יצאו מכלול בעיות שמלוות את הבעיות של אברהם. עד שמגיעים ליעקב הבירור מתגלה יש יעקב של ישראל הוא אברהם אמתי: "יעקב אשר פדה את אברהם", [34]זה אותו נושא; וכל הנטיות של התחרות מתוך אותה משפחה ממשיכות להתקיים עד אחרית הימים: "חק נתן ולא יעבור",[35] מכיוון שזה נברא זה נברא.

[התורה לא צריכה לקרא ישמעאל בנו של אברהם]

כשחזר בתשובה קוראים לו בנו. [36]

[כתוב פעמיים]

לא, תראה לי את הפסוק, אני אראה לך את המקור, כל עוד שלא חזר בתשובה הוא נקרא: (בראשית פרק כא, (ט) "בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם".[37] רק כשחזר בתשובה נקרא בנו של אברהם.

[.אותו דבר אצל נחור?]

לא, אצל נחור אני לא חושב שיש חזרה ...

[בכל זאת נקרא "אחי אברהם"]

[38]זה כשהפסוק מציין את העבר. למשל משהו דומה, הגמרא ממשיכה שמה בברכות: " כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: (בראשית י"ז) והיה שמך אברהם. " [39][40]והיא מביאה את הפסוק: (נחמיה פרק ט', (ז) "אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם".[41] הגמרא מסבירה שרק הפסוק מזכיר מה שהיה, למשל: "תרח אבי אברהם אבי נחור". אם אתם רואים את השתלשלות הדברים, מיציאת אור כשדים עד יציאת חרן, יש שלב שהם מאוד קרובים, דומים מאוד, ומשלב לשלב יש בירור, יש ניתוק. למשל יש איזה שלב עם לוט, כשאברהם אומר ללוט "אנשים אחים אנחנו" [42]עד כאן היו אחים.

[למה היה צריך שהזהות העברית רמוזה בדור הפלגה, למה ההמשכיות]

עד אברהם אבינו. זה מסביר לנו התחלת הציונות, למה התחלת הציונות גם כן היתה מכל כך רחוק, זה דומה מאוד; למה כל המאמץ הזה כדי להגיע לציונות האמתית לפי התורה? למה להתחיל בריחוק חילוני, חולני כל כך עצום? מי שקורא את הספר של הרצל מתפלא: איזו ילדותיות, איזה ריחוק מהמקורות, איזה, וסוף, סוף דווקא זה הצליח. למה היה צריך ירידה כל כך רחוקה לצורך עליה? אתם מוצאים את זה בסוף פרשת בראשית, יש שאלה בגמרא מסכת חולין: "משה מן התורה מנין?" [43]הגמרא משיבה: מכיוון שכתוב "בשגם הוא בשר". זו אחת מחידות של המדרש: מה הקשר "בשגם הוא בשר" ומשה רבנו? המפרשים מפרשים כי דווקא 'בשגם' זה גימטריה 'משה'. אז כל 'בשגם' שהוא בגימטריה משה, זה רמז למשה? כל מילה שהיא בגימטריא משה זה רומז למשה? צריך להבין מה קורה פה. השל"ה הסביר את זה, כי מהתחלה היו שושלת קין ושושלת שת; ושת נולד בבחינת 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' גבי האנושות של קין.

בכל שלב, בכל תרבות, היה איזה מין 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. כל זה נכשל עד ישראל. אבל יש רמז בסיפורי התורה מהתחלת ההיסטוריה של המין האנושי, שבכל דור היה מין ישראל, בחינת ישראל 'ממלכת כוהנים וגוי קדש', היה איזה מין משה, שנכשל.

באותו דור לפני המבול רמז ל-"משה מן התורה מנין?", זה רמז לזהות של משה מן התורה, לא של המשה ההיסטורי שלנו: זה "בשגם הוא בשר", זה אם הוא גמר מאה ועשרים ודווקא מאה ועשרים זה שנות חיי משה, [44]יש איזה מין ארכה שניתנה לאנושות באותו דור של מאה ועשרים שנה עד המבול, שנח היה בונה התיבה.. [45]זוכרים את כל זה? לכן יש איזה רמז, של איזו אישיות, שמתפקדת בבחינת 'ממלכת כוהנים וגוי קדש'. עד אברהם אבינו שיסד את האומה הישראלית כפי שאמרנו מקודם, מחמת העבריות שלה, זה נכשל. ולכן השאלה היא: מה עושים צאצאי עבר באור כשדים? זו היא השאלה. טוב, אותו תפקיד. אור כשדים היתה התרבות הדומיננטית של אז, אז צאצאי עבר תפקדו 'כממלכת כוהנים וגוי קדש' באותה צורה של עובדי עבודה זרה, זה פסוק מפורש מתחילה היו אבותינו עוע"ז"[46], וזה לא עבודת אלילים, אלא ע"ז. "ועכשיו קרבנו המקום ב"ה לעבודתו". מקום זה רמז לא"י בכל פעם, חזרנו למקום. יש לנו מדרש שמסביר: דווקא תרח היה הכהן גדול של אור כשדים. הוא היה מייצר להם את האלילים שלהם, זה התפקיד של הכהן הגדול, הוא היה נותן להם את האידאל הדתי השייך לאותה תרבות. מאותה ירידה עד הע"ז של תרח, יצא בחזרה תוקפו של אברהם, מילדותו, הוא חזר לעבריות שלו, ולכן נשלח לכבשן האש. הרודן של אז היה נמרוד, העברי מופיע - תאי הגאז, מיד. [47]אתם רואים את הקשר ביניהם. אז, מה היו עושים בני עבר באור כשדים? מה שעושים היהודים אצל הגויים, הם 'הממלכת כהנים וגוי קדש' שלהם בגלות.

['שם' באותה תקופה הוא היה גר בירושלים, הוא היה מתפקד ככהן בירושלים, כאשר התרבות הדומיננטית היתה בבבל?]

אבל זה קרה אחר כך. 'שם' בתקופה של אברהם? טוב זה גלגול של שם. זו הזהות של שם שנשארת שמה בבחינת מלכי צדק, זה מלכי צדק.

[אבל]

נכון. יפה, זו שאלה במקומה (...) נקטע בקלטת.

ודווקא, בתקופה של הציוניות כשהיהודים חזרו לא"י קבלו את הכהונה מהראשון לציון דאז, היה ראשון לציון בבחינת מלכי צדק. אבל הכוח של העם היהודי היה בגלות.

אז אתם רואים מה הוא רוצה לומר לנו, צריך להבין, זה מה שרציתי להסביר קצת דרך כל מה שלמדנו מקודם, להסביר מה פשר הדבר של ההבדל הכי עצום זה עם ישראל לחוד ואומות העולם לחוד, מצד שני. זה אותו הבדל הקב"ה מצד אחד והשרים מצד השני. צריך להבין שלמושג הזה, 'עברי' יש תוכן מהותי. זה לאו דווקא שם מושאל, כמו שערב נקרא ערב, עבר נקרא עבר. יש לו זהות, מהות אחרת לגמרי. זה מסביר "אתם קרויין אדם", ולא אומות העולם קרויין אדם. ותוספות מסביר הם נקראים 'האדם'. והאדם זה שם של קין, בני האדם. במושג, בביטוי 'בנות האדם', אבל הם בני האדם. ובני שת הם בני האלוהים. מה שנשאר משת זה דרך נח, זה עבר דרך שם לעבר, זה ההסבר של הכוזרי, זה הסיפור של העניין האלוקי בכוזרי. ודווקא אותו עניין האלוקי מתגלה אחר כך רק דרך אברהם. כל שאר צאצאי עבר התבוללו, פשוט, הם היו בבחינת 'בשגם' משה רבנו שנכשל.

עכשיו הוא מגיע לעניין של: "כל גוים סבבוני בשם יהו"ה כי אמילם" [48]הם מתקבצים נגד ירושלים דווקא, זה ממש ענינא דיומא

דף 99 שורה ששית

"ולפיכך הזכיר גויי הארצות ומשפחות האדמה. ומה שאמר שהם מתפללים אל א"ל לא יושיע, וכי אל הוא אלא שר הוא שכל שר מהם נקרא א"ל

[כפי שרמזתי אלקי האלקים, צריך לומר: אלקי האלהים]

מצד גדולתו ומעלתו

[מצד כוחו]

, אבל אינו יכול להושיע

[הוא אל אבל אל לא יושיע]

שאין שר אחד מכל השרים העליונים יכול להוסיף או לגרוע בחלק הניתן לו בר"ה

[העניין של הישועה זה סגולה של ישראל]

. שהרי גם השר של כל אומה ואומה צופה לחלק שנותנין לו מבית המלך הגדול יהו"ה יתברך כאחד מן החסרים שבעולם גם הוא מקבל חלק ולפיכך לא יושיע, לא יושיע בודאי שאין תשועה זולתי בשם יהו"ה יתברך. וזהו (ישעיהו, מה, (יז) 'ישראל נושע ביהו"ה תשועת עולמים'

[[49]אתם רואים איך הלשון מדויק, התשועה באה מה' עצמו, ממידת תפארת, הויה, ולא יכולה לבא מהכוחות, שהן מבחינת השרים. הכוחות שהן מבחינת השרים נקראים: אל לא יושיע]

. ולפיכך יש לך להתבונן היאך כל השרים העליונים גם הם חסרים מעצמן עד שהש"י נותן להם מזון ופרנסה. ודע כי מן אות ראשונה של שם יהו"ה יתברך מקבלין כל השרים וכל האומות פרנסה. וזהו סוד (תהלים פרק קד, (כד) 'פותח את ידיך ומשביע לכל חי, רצון' (השורש של הרצון של כל חי הוא בא מהאות הראשון של שם שהיא יוד). פותח את יוד"ך בודאי", זה קשור לפסוק: (תהלים פרק קד, (כד) "כלם בחכמה עשית", [50]כי יוד רומז לחכמה, לספירת חכמה. "כלם בחכמה עשית", אז השורש בא מהיו"ד הראשון.

"ולפיכך תמצא שאמר הכתוב טוב לחסות בי"י מבטוח באד"ם

[איזה אדם?]

, כי אין לבטוח בתשועת כל השרים הכלולים בשם אדם שהרי כל הנמצאים שבעולם עליונים ותחתונים אין להם שפע מעצמם זולתי מהמלך הגדול שהוא יהו"ה יתברך. ולפיכך אמר טוב לחסות ביהו"ה מבטוח באדם, באדם הידוע שהוא כולל כל המרכבה

[צורת אדם שהיא כוללת כל השרים]

. וחזר ואמר 'טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים'

[ופה יש דיוק]

מה הוא "נדיבים"? אלא יש לך לדעת כי שבעים שרים הם עומדין בשורה סביב למרכבה מהם לימין ומהם לשמאל

[ויש פסוקים בנביאים. אחר כך נראה איזה פסוק ביחזקאל]

ואותן השרים העומדים לצד ימין כולם נדיבים ויותר ותרנים. אבל העומדין לצד שמאל כולם קשים ואינם נותנים אפילו לאומה שלהם זולתי בדין ובקושי ולפיכך חזר ואמר בפסוק זה מבטוח בנדיבים". הפסוק הראשון אמר (תהלים פרק קיח, (ח) 'טוב לחסות בי"י מבטוח באד"ם' בדרך כלל. ואם תמצא שבאותו אדם יש נדיבים 'מבטוח מנדיבים'. נדיבים זה אלו שנמצאים בצד ימין, הם בדרך כלל יותר עשירים אנשי ימין, ומי שנמצאים בצד שמאל הם יותר קמצנים. (צוחק...)

"אולי תחשוב שיש לו לאדם לבטוח באלו השרים הנדיבים העומדים לצד ימין גם אלו אינם כולם לבטוח בהם

[זהו. זה הענינא דיומא, אלו שבצד ימין אין להם כלום מבטוח בהם]

שאין להם תשועה זולתי מה שנותן להם השם יהו"ה יתברך ולפיכך אמר (תהלים, קיח, ח: 'טוב לחסות ביהו"ה

[ממש]

מבטוח בנדיבים. אחר כל זה פי' יותר ואומר כי כל אותם השרים העליונים כמו שהם מקיפים סביב סביב לשם יהו"ה יתברך כך המשפחות שלהם למטה מקיפים סביב סביב לישראל שהם חלק יהו"ה יתברך, ולפיכך אמר 'כל גוים סבבוני בשם יהוה כי אמילם'.

[ונראה מה הסוד של "כי אמילם" זה קשור לעניין של הקליפות כפי שאמרנו ולסוד המילה, זה נראה אחר כך]

. ראה כמה פי' כאן טעם הפסוק הזה אמר למעלה ביהו"ה באמצע והשרים סביביו ולמטה ישראל באמצע וכל הגוים סביביו, ומה טעם ישראל באמצע לפי שהם חלק של יהו"ה וירשו הארץ שהיא חלק יהו"ה למטה שהיא ירושלים

[אז אתם רואים איך זה קורה]

. ולפיכך אמר

[זה ב יחזקאל פרק ה, (ה) "כה אמר אדני יהו"ה זאת ירושלם בתוך הגויים שמתיה וסביבותיה ארצות"]

[51]'זאת ירושלים (שהיא) חלק יהו"ה', בתוך הגויים שמתיה וסביבותיה ארצות (יחזקאל ה, ה). הלא תראה כי שלשה עומדים באמצע: יהו"ה למעלה וכל השרים סביביו כמו שנאמר 'ראיתי את יהו"ה יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו' (מלכים, כב, יט), וישראל למטה באמצע וכל הגוים סביבם וזהו שאמר 'כל גוים סביבוני (תהלים קיח, א), וירושלים שהיא נחלת יהו"ה והוא הארץ ישראל מקפת סביבותיה ארצות גוים זש"ה זאת ירושלים בתוך גוים וגו'. הרי לך מבואר כי שם יהו"ה וישראל וירושלים שלשתן באמצע וכל שאר השרים והממשלות הם סביבותיהם. לפיכך אמר דוד כל גוים סבבוני בשם יהו"ה כי אמילם, (דף 100) כלומר: באים להצר אותי ולהרע אותי, אבל איני מתיירא מהם ולא מן השרים העליונים שלהם. ומה טעם? לפי שחלק יהו"ה עמו, וחלק ישראל הוא יהו"ה שהוא אדון כולם ומפרנס כולם, ולפיכך אמר 'בשם יהו"ה כי אמילם'. ומהו לשון אמילם? הנני מגלה עיניך בסתרים עליונים בעזרת השם. דע כי שבעים השרים נתנו להם ארבעה ראשים להצר לישראל; ובשעה שהם חוטאים, אותן ארבעה ראשים נכנסים באמצע ומבדילים בין יהו"ה ובין ישראל, ובשעה שהם עומדים באמצע הרי ישראל לביזה ולקלס לחרפה ולשממה ביד כל שאר האומות". זה סוד ארבע מלכויות. זה קשור לשאלה שלך. כשישראל זוכה להיות אור לגוים מבחינת "כי מציון תצא תורה" [52]אז ישראל שולט, המלכות שייכת לו. כשישראל לא זוכה, דווקא הארבע מלכויות האלו שהן ארבעה ממדים של הקליפה, של הטומאה, שולטים על ישראל וגוזלים ממנו את המלכות. ולכן אני אקשור את זה לשאלה שלך על בני עבר. אם בני עבר היו זוכים, היו מבחינת מלכיצדק בירושלים. אם לא זוכים, הם מבחינת 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' בתפוצות, דווקא בתרבות הדומיננטית של אותה תקופה. באותה תקופה התרבות הדומיננטית היתה בבל, ולא החזיקו מעמד עד שהגיע ל-מ"ט שערי טומאה של תרח ושל משפחתו, ומזה יצא אברהם.

"והנה כל הצינורות שהיו באים לישראל מכל הטובות הנשפעות משם יהו"ה, הרי כולם נשחתות ושופכות אל ארצות שרי האומות. ועל זה צעק שלמה המלך עליו השלום ואמר: תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך (משלי ל, כא), אלו הם השרים העליונים שלוקחים השפע מן הצינורות שבאים לישראל שנשתברו ושופכים להם, והרי הם מלכים במקום ישראל". זה הכלל שראינו הרבה פעמים בעקר אצל המהר"ל. כי ארבע מלכויות לקחו את המלכות מישראל ולכן מהתחרים במשיחיות של ישראל. ויש לכם הערה (א') למטה שהם: בבל, פרס, יוון, ואדום " [53]אני חוזר על הפסוק במשלי כי הוא ציטט רק קטעים של הפסוק. במשלי אמר ככה, יש שני פסוקים: "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת", זוכרים את הפסוק? (כב) "תחת עבד כי ימלוך", [54]לפי ההסבר שלו, והמקור הוא בזהר בפרשה 'ואתחנן', זה השורש של ההסבר שלו. "תחת עבד כי ימלוך" זה כשהעבד לוקח את כתר-מלכות מהמלך, זה השרים כששולטים על ישראל; ומוסרים את המלכות למלכויות. אם זה שרו של בבל, שרו של פרס, שרו של יוון, שרו של אדום. זה ה-"עבד כי ימלוך".

היה לנו ביטוי, ככה אני זוכר אבל זה ביטוי עממי עכשיו, היה ביטוי בפיוטים בספרד 'ממר' עבד כי ימלוך, כשרואים איזה עבד שמתיימר להיות נשיא אז אומרים 'ממר עבד כי ימלוך', זה בא מאותו הפסוק. זה השרים העליונים אבל הפסוק ממשיך: (כב) "ונבל כי ישבע לחם", זה אומות העולם ממש, שמקבלים את השפע מהשרים שלהם.

"'ונבל כי ישבע לחם', אלו הן העובדי גילולים של שבעים שרים שהם שבעים ודשנים מרוב הטובה הבאה להם מן השרים שלהם, מן השפע הגדול שהיה בא לישראל ונשתברו הצינורות יקבלו השרים אותו השפע, וכשהשרים של האומות מלאים מטובתן של ישראל אז האומות שלהן עשירים ונשפעים מלאים כל טוב". והוא לא מביא פה את שאר הפסוק שאומר (כא) "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת; ....תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה". [55]לפי ההסבר של הזהר: "ושפחה כי תירש גברתה" זה מצרים ". [56]כי ביציאת מצרים יש פסוק שרומז "עד בכור השפחה". [57]יש איזה רמז כי "שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה". "כי תירש גברתה" זה רמז למצרים.

אז אנחנו רואים פה הקשר בין הפסוקים וההסבר שלו: כשעם ישראל חוטא, זה לא עניין של חטאים של המעשים, זה עניין של חטא בזהות. וזה קשור למה שלמדנו. כשישראל לא מסוגל להיות אור לגוים מבחינת (ישעיהו פרק ב', (ג) "כי מציון תצא תורה", אז הוא הולך כעבד לעבדים. עבד לעבדים זה קרה קודם כל במצרים. ולכן הרב מסביר פה את הקשר עם הפסוק של שלמה המלך.

"ולפיכך תמצא ששרי האומות מצפים אימתי יחטאו ישראל ויכנסו שרי האומות בין יהו"ה ובין ישראל, ויקבלו הם השפע שהיה בא לישראל מאת יהו"ה. ועל זה אמר הנביא: הן לא קצרה יד י"י מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם (ישעיהו כט, ב). ולפיכך אמר: 'כל גוים סבבוני בשם יהו"ה כי אמילם'. ומהו לשון אמילם? דע שאותן הארבעה ראשים שנתנו אל שבעים השרים להצר ולהרע לישראל ולהיכנס בין ישראל ובין יהו"ה, כשישראל חוטאים אותם הארבעה ראשים נקראים ארבע קליפות, ונקראות ערלה בכל מקום. אלו הארבע קליפות, השלוש מהן קשות עד מאוד, והקליפה הרביעית הסמוכה לשם יהו"ה דקה. ולפיכך אמר יחזקאל במעשה מרכבה, כשהיו ישראל בגולה: דעו ישראל כי הד' הקליפות הקשות אני רואה אותן שמבדילות ביניכם ובין יהו"ה, לפיכך אמר בגלות בבל. כיצד? בתחילה אמר: נפתחו השמים ואראה מראות אלהים (יחזקאל א, א), ואחר כך פירש ואמר כי מראות אלהים שראה, לא ראה אותן מיד אבל ראה קודם לכן אלו הקליפות מפסיקות בינו ובין מראות אלהים. ומשום הכי פירש ואמר; וארא והנה רוח סערה

[זו הקליפה ראשונה]

באה מן הצפון, הרי קליפה אחת; חזר ואמר 'ענן גדול', הרי קליפה שנייה; 'ואש מתלקחת', הרי קליפה שלישית; 'ונוגה לו סביב' הרי קליפה רביעית

[לכן נקרא 'נוגה']

הדקה שאמרנו. ואחר כך התחיל לומר סוד ה', ואמר: ומתוכה כעין החשמל, ובסוף פירש ואמר: הוא מראה דמות כבוד יהו"ה. הרי לך אלו הארבע קליפות הן מפסיקות בין ישראל ובין יהו"ה. ואלו הן הנקראים ערלה, ולפיכך אמר הכתוב: כי כל הגויים ערלים (ירמיהו ט, כה). מה עשה י"י יתברך? אמר לאברהם

[אמר לאברהם

[סוד המילה]

. נמשיך לשבוע הבא: "אברהם בני, התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז, א). אמר לפניו: ריבון העולמים, והיאך אעמוד לפניך תמים? אמר לו: בשעה שתכרות הערלה שבגופך, שהיא חלק הגוים הנקראים ערלים. ולפיכך אמר: כל ערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא (שם יד). על מה נכרת? על ברית מילה שלא כרת".

אתם ראיתם בהפטרה של שבת היה איזה רמז למסכות: "ולא נאמר למסכה".[58]

[1] [י.ג:השרים לעומת שם הוויה ויכולת הבחירה והתשובה וכן 4 מלכויות. קלטת 35 א'.]

[2] שיר השירים פרק ה

(ג) פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם

[3] בראשית רבה פרשה א ד"ה ד בראשית ברא

ד בראשית ברא אלהים, ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות, התורה והכסא הכבוד נבראו, תורה מנין שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו, כסא הכבוד מנין דכתיב (תהלים צג) נכון כסאך מאז וגו', האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות, האבות מנין, שנאמר (הושע ט) כענבים במדבר וגו', ישראל מנין שנא' (תהלים עד) זכור עדתך קנית קדם, בהמ"ק מנין שנאמר (ירמיה יז) כסא כבוד מרום מראשון וגו', שמו של משיח מנין שנאמר (תהלים עב) יהי שמו לעולם וגו', רבי אהבה ברבי זעירא אמר אף התשובה

[4] רש"י מסכת שבת דף י עמוד ב

אמר ר' יוסי: נביא גדול היה עבר שקרא בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ

[5] בראשית פרק יד

(יג) ויבא הפליט ויגד לאברם העברי והוא שכן באלני ממרא האמרי אחי אשכל ואחי ענר והם בעלי ברית אברם

[6] בראשית רבה פרשה מב ד"ה ח ויבא הפליט

ח ויבא הפליט, ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכוון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא ועכשיו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו, א"ל הקב"ה חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל שאת מאריך ימים בעולם ועל שחשבת להרוג את הצדיק חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידן שנאמר (דברים ג) ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך וגו', ויגד לאברם העברי, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר' נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי, והוא שוכן באלוני ממרא, רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר במשריא דממרא ורבי נחמיה אמר בפלטין דממרא, על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא, על דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא, ולמה נקרא שמו ממרא, ר' עזריה בשם רבי יהודה בשם ר' סימון שהמרה פנים באברהם בשעה שאמר הקב"ה לאברהם לימול הלך ונמלך בג' אוהביו, אמר לו ענר כבר בן ק' שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך, אמר לו אשכול מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך, אמר לו ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו, אמר לו הקב"ה אתה נתתה לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר, ולא בפלטין של אשכול, אלא בפלטין שלך הה"ד (בראשית יח) וירא אליו ה' באלוני ממרא.

[7] רש"י בראשית פרק יד פסוק יג

(יג) ויבא הפליט -

[מדרשו]

לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה, והוא שכתוב (דברים ג יא) כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים, וזהו נשאר שלא הרגוהו אמרפל וחבריו כשהכו את הרפאים בעשתרות קרנים, תנחומא (חקת כה). ומדרש בראשית רבה (מב ח) זה עוג שפלט מדור המבול, וזהו מיתר הרפאים שנאמר (ו ד) הנפלים היו בארץ וגו' ומתכוין שיהרג אברהם וישא את שרה:

העברי - שבא מעבר הנהר:

בעלי ברית אברם - שכרתו עמו ברית (דבר אחר שהשיאו לו עצה על המילה כמו שמפורש במקום אחר)

[8] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד א

דברי הימים א' א'+ אברם הוא אברהם, בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה, בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו. תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: +בראשית י"ז+ והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: +בראשית י"ז+ ולא יקרא עוד % את % שמך אברם. אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכי נמי? - התם, קודשא בריך הוא אמר לאברהם: +בראשית י"ז+ שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. - אלא מעתה, הקורא ליעקב יעקב הכי נמי? - שאני התם, דהדר אהדריה קרא, דכתיב +בראשית מ"ו+ ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב. מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבידא: +נחמיה ט'+ אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם! - אמר ליה: התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא. הדרן עלך מאימתי.

[9] בראשית פרק יז

(ה) ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך.

[10] רש"י בראשית פרק יח פסוק יז

(יז) המכסה אני - בתמיה:

אשר אני עושה - בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן, שנאמר (י יט) גבול הכנעני מצידון וגו' בואכה סדומה ועמורה וגו'. קראתי אותו אברהם, אב המון גוים, ואשמיד את הבנים ולא אודיע לאב שהוא אוהבי

[11] בראשית פרק י

ה תולדת בני נח שם חם ויפת ויולדו להם בנים אחר המבול:

(ב) בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס:

(ג) ובני גמר אשכנז וריפת ותגרמה:

(ד) ובני יון אלישה ותרשיש כתים ודדנים:

(ה) מאלה נפרדו איי הגוים בארצתם איש ללשנו למשפחתם בגויהם:

(ו) ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען:

(ז) ובני כוש סבא וחוילה וסבתה ורעמה וסבתכא ובני רעמה שבא ודדן:

(ח) וכוש ילד את נמרד הוא החל להיות גבר בארץ:

(ט) הוא היה גבר ציד לפני ידוד על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ידוד:

(י) ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער:

(יא) מן הארץ ההוא יצא אשור ויבן את נינוה ואת רחבת עיר ואת כלח:

(יב) ואת רסן בין נינוה ובין כלח הוא העיר הגדלה:

(יג) ומצרים ילד את לודים ואת ענמים ואת להבים ואת נפתחים:

(יד) ואת פתרסים ואת כסלחים אשר יצאו משם פלשתים ואת כפתרים: ס

(טו) וכנען ילד את צידן בכרו ואת חת:

(טז) ואת היבוסי ואת האמרי ואת הגרגשי:

(יז) ואת החוי ואת הערקי ואת הסיני:

(יח) ואת הארודי ואת הצמרי ואת החמתי ואחר נפצו משפחות הכנעני:

(יט) ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע:

(כ) אלה בני חם למשפחתם ללשנתם בארצתם בגויהם: ס

(כא) ולשם ילד גם הוא אבי כל בני עבר אחי יפת הגדול:

(כב) בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם:

(כג) ובני ארם עוץ וחול וגתר ומש:

(כד) וארפכשד ילד את שלח ושלח ילד את עבר:

(כה) ולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ ושם אחיו יקטן:

(כו) ויקטן ילד את אלמודד ואת שלף ואת חצרמות ואת ירח:

(כז) ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה:

(כח) ואת עובל ואת אבימאל ואת שבא:

(כט) ואת אופר ואת חוילה ואת יובב כל אלה בני יקטן:

(ל) ויהי מושבם ממשא באכה ספרה הר הקדם:

(לא) אלה בני שם למשפחתם ללשנתם בארצתם לגויהם:

(לב) אלה משפחת בני נח לתולדתם בגויהם ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול: פ

[12] בראשית פרק ה

(א) זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אתו:

(ב) זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם: ס

(ג) ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת.

[13] שמות פרק ה

(ג) ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לידוד אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב

[14] שמות פרק ה

(ב) ויאמר פרעה מי ידוד אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ידוד וגם את ישראל לא אשלח שמות פרק ה

(ב) ויאמר פרעה מי ידוד אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל לא ידעתי את ידוד וגם את ישראל לא אשלח

[15] שמות פרק ה

(ג) ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לידוד אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב

[16] קהלת פרק ז

(א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו

[17] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יא עמוד א

בקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו. שנאמר +בראשית ב+ ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם אלא צביונם. רבי אליעזר אומר: מנין שבתשרי נולדו אבות - שנאמר +מלכים א ח+ ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג - ירח שנולדו בו איתני עולם.

[18] שמות פרק כ

(יא) כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ידוד אלהיך נתן לך.

[19] בראשית פרק ג

(ד) ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון:

(ה) כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע.

[20] בראשית פרק כ

(ד) ואבימלך לא קרב אליה ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרג?

[21] יונה פרק ג

(ח) ויתכסו שקים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה וישבו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם:

(ט) מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו ולא נאבד:

(י) וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה

[22] דברים פרק י

(יז) כי ידוד אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים האל הגדל הגבר והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד

[23] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד א

לפיכך כו'. תנו רבנן: אדם יחידי נברא, ומפני מה - שלא יהו מינים אומרין: הרבה רשויות בשמים. דבר אחר: מפני הצדיקים ומפני הרשעים. שלא יהו הצדיקים אומרים: אנו בני צדיק, ורשעים אומרים: אנו בני רשע. דבר אחר: מפני המשפחות, שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו. ומה עכשיו שנברא יחיד - מתגרות, נבראו שנים - על אחת כמה וכמה. דבר אחר: מפני הגזלנין ומפני החמסנין. ומה עכשו שנברא יחידי - גוזלין וחומסין, נבראו שנים - על אחת כמה וכמה. ולהגיד גדולתו כו'. תנו רבנן: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא; שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - וכולן דומין זה לזה, אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר +איוב ל"ח+ תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש.

[24] קיצור שולחן ערוך סימן ס סעיף י

הרואה מלך ממלכי אומות העולם מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם. ואפילו אינו רואה את המלך ממש, אלא שהוא רואה בכבודו ויודע בבירור שהמלך הוא שם, יכול לברך ברכה זו. וסומא יברך בלא שם ומלכות. ומצוה להשתדל לראות בכבוד מלכים, ואם רואה אותו פעם אחת אל יבטל יותר מלימודו לראותו, אלא אם בא אחר כך בחיל יותר ובכבוד גדול יותר

[25] קיצור שולחן ערוך סימן ס סעיף ט

הרואה חכם גדול בתורה מישראל מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו (לפי שישראל הם חלק אלהי ודבקים בו, לכן אומר שחלק). והרואה חכם גדול בחכמת העולם מאומות העולם מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם

[26] רד"ק מלאכי פרק ג פסוק טז

ויכתב ספר זיכרון לפניו - דרך משל כלשון בני אדם שכותבים המלכים ספר הזכרונות כי אין שכחה לפניו ית' וכן מספרך אשר כתבת כל הנמצא כתוב בספר, והנה יראי ה' וחושבי שמו שאמר שמור להם עד עולם, ופי' חושבי שמו, שחושבים תמיד בדרכי ה' ובידיעת אלהותו כי שמו הוא והוא שמו, וכתב הר"א אבן עזרא ז"ל כי יראי ה' הם הצדיקים, וחושבי שמו הם חכמי לב יודע סוד ה' הנכבד והנורא.

[27] יהושע פרק כד

(ב) ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ידוד אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים

[28] רש"י דברים פרק כו פסוק ה

ארמי אבד אבי - מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל, כשרדף אחר יעקב. ובשביל שחשב לעשות, חשב לו המקום כאלו עשה, שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה

[רעה]

כמעשה

[29] דברים פרק כו

(ה) וענית ואמרת לפני ידוד אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב.

[30] תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א

אמר רבי יוחנן: אנא אשתיירי משפירי ירושלים. האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא, ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה ונותביה בין שמשא לטולא, ההוא זהרורי - מעין שופריה דרבי יוחנן. איני? והאמר מר: שופריה דרב כהנא מעין שופריה דרבי אבהו, שופריה דרבי אבהו מעין שופריה דיעקב אבינו, שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון. ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה! - שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה. רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר: כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי

[31] ישעיהו פרק מט

(יז) מהרו בניך מהרסיך ומחרביך ממך יצאו.

[32] תהלים פרק ב

(א) למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק:

(ב) יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ידוד ועל משיחו.

[33] רש"י חבקוק פרק א פסוק ה

(ה) לא תאמינו כי יסופר - זאת לכם אשר אני מקים את הכשדים העם אשר לא היה כדאי להבראות כמו שנאמר (ישעיה כג) זה העם לא היה הם אחד משלשה דברים שהקב"ה כביכול מתחרט על בריאתם ועתה יקום ויהיה מר ונמהר לרוץ וללכת למרחבי ארצות

[34] ישעיהו פרק כט

(כב) לכן כה אמר ידוד אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו

[35] תהלים פרק קמח

(ו) ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור.

[36] בראשית פרק כה

(יב) ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם

[37] בראשית פרק כא

(ט) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק

[38] בראשית פרק כד

(טו) ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת נחור אחי אברהם וכדה על שכמה

[39] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד א

דברי הימים א' א'+ אברם הוא אברהם, בתחלה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו. שרי היא שרה, בתחלה נעשית שרי לאומתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו. תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: +בראשית י"ז+ והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: +בראשית י"ז+ ולא יקרא עוד % את % שמך אברם. אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכי נמי? - התם, קודשא בריך הוא אמר לאברהם: +בראשית י"ז+ שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה.

[40] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יג עמוד א

ני בר קפרא: כל הקורא לאברהם אברם - עובר בעשה, שנאמר: +בראשית י"ז+ והיה שמך אברהם. רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר: +בראשית י"ז+ ולא יקרא עוד % את % שמך

[41] נחמיה פרק ט

(ז) אתה הוא ידוד האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם.

[42] בראשית פרק יג

(ח) ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רעי ובין רעיך כי אנשים אחים אנחנו

[43] תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד ב

לומר לך: מה דרך - שאין קנו בידך, אף כל - שאין קנו בידך, מכאן אמרו יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין ובבירות, ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס - חייב בשילוח, אבל קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות פטור משילוח. אמר מר מה דרך - שאין קנו בידך, אף כל - שאין קנו בידך, הא למה לי? מכי יקרא נפקא - כי יקרא פרט למזומן! ועוד, לפניך למה לי? אלא, לפניך - לאתויי שהיו לפניך ומרדו, בדרך - כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים חייב בשילוח, שנאמר +ישעיהו מ"ג+ כה אמר ה' הנותן בים דרך וגו', אלא מעתה מצא קן בשמים דכתיב +משלי ל+ דרך נשר בשמים הכי נמי דמיחייב בשילוח הקן! דרך נשר - איקרי, דרך סתמא לא איקרי. אמרי ליה פפונאי לרב מתנה: מצא קן בראשו של אדם מהו? אמר: +שמואל ב' ט"ו+ ואדמה על ראשו. משה מן התורה מנין? +בראשית ו'+ בשגם הוא בשר, המן מן התורה מנין? +בראשית ג'+ המן העץ, אסתר מן התורה מנין? +דברים ל"א+ ואנכי הסתר אסתיר, מרדכי מן התורה מנין? דכתיב +שמות ל'+ מר דרור ומתרגמינן: מירא דכיא.  

[44] דברים פרק לא

(ב) ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וידוד אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה.

רש"י בראשית פרק ו פסוק ג

בשגם הוא בשר - כמו בשגם, כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר, ואף על פי כן אינו נכנע לפני, ומה אם יהיה אש או דבר קשה, כיוצא בו (שופטים ה ז) עד שקמתי דבורה, כמו שקמתי. וכן (שם ו יז) שאתה מדבר עמי, כמו שאתה, אף בשגם כמו בשגם:

והיו ימיו וגו' - עד מאה ועשרים שנה אאריך להם אפי ואם לא ישובו אביא עליהם מבול. ואם תאמר משנולד יפת עד המבול אינו אלא מאה שנה, אין מוקדם ומאוחר בתורה, כבר היתה הגזירה גזורה עשרים שנה קודם שהוליד נח תולדות, וכן מצינו בסדר עולם (פרק כח). יש מדרשי אגדה רבים בלא ידון, אבל זה הוא צחצוח פשוטו.

[45] בראשית פרק ו

(א) ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם:

(ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו:

(ג) ויאמר ידוד לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה:

(ד) הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגברים אשר מעולם אנשי השם: פ

(ה) וירא ידוד כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום:

(ו) וינחם ידוד כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו:

(ז) ויאמר ידוד אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם:

בראשית פרק ו

(יד) עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר

(ח) ונח מצא חן בעיני ידוד

[46] יהושע פרק כד

(טו) ואם רע בעיניכם לעבד את ידוד בחרו לכם היום את מי תעבדון אם את אלהים אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר מעבר הנהר ואם את אלהי האמרי אשר אתם ישבים בארצם ואנכי וביתי נעבד את ידוד

[47] רמב"ן בראשית פרק יא פסוק כח

(כח) על פני תרח אביו בארץ מולדתו - כתב רש"י, כדרך דברי רבותינו (בב"ר לח יג) תרח קבל על אברם בנו לפני נמרוד על שבירת צלמיו והשליכהו לכבשן, והרן ישב ואמר אם אברם נוצח אני שלו, ואם נמרוד נוצח אני שלו, וכשניצל אברם אמרו לו משל מי אתה, אמר להם משל אברם אני, השליכוהו לכבשן ונשרף, וזהו אור כשדים. ומנחם פירש אור, בקעה, וכן על כן באורים כבדו ה' (ישעיה כד טו), וכן מאורת צפעוני (שם יא ח), כל חור ובקע עמוק יקרא אור:

והעניין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם. והכתוב אמר ויגד לאברם העברי (להלן יד יג), לא הכשדי, וכתיב (יהושע כד ב) בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור. ומלת מעולם תורה כי משם תולדותיו מאז, וכתיב (שם ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר. וראיה לדבר, כי נחור בחרן היה, ואם היה מקום תרח אור כשדים בארץ שנער, והכתוב ספר כי בצאתו מאור כשדים לא לקח אתו רק אברם בנו ולוט בן הרן בן בנו ושרי כלתו, אם כן היה נחור נשאר בארץ כשדים:

אבל באמת ארץ מולדתם ארץ ארם היא בעבר הנהר, והיא מנחלת אבותיו מעולם, והכתוב אומר בבני שם (לעיל י ל) ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם, והוא שם כולל, כדכתיב (שם לא) בארצותם לגוייהם. וכתוב (במדבר כג ז) מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם, והנה הוא ואבותיו מן הארץ ההיא מעולם:

ומצינו בתלמוד (ב"ב צא א) כי אברהם נחבש בכותא, וזאת העיר איננה בארץ כשדים, דכתיב (מ"ב יז כד) ויבא מלך אשור מבבל ומכותא ומעוה ומחמת, וכתוב (שם ל) ואנשי בבל עשו את סכות בנות ואנשי כות עשו את נרגל, אבל יראה כי היא עיר בעבר הנהר בארץ ארם נהרים, כי חרן שם עיר בארץ ארם נהרים, דכתיב (להלן כד י) וילך אל ארם נהרים אל עיר נחור שהיא חרן:

ועוד חקרנו וידענו על פי תלמידים רבים שהיו יושבי הארץ ההיא, כי כותא עיר גדולה בין חרן ובין אשור רחוקה ממדינת בבל, ובינה ובין חרן כמו ששה ימים, אבל היא נכללת בעבר הנהר בעבור היותה בין ארם נהרים ובין נהר פרת גבול ארץ ישראל, ובין חדקל ההולך קדמת אשור. והנה תרח הוליד בניו הגדולים אברהם ונחור בעבר הנהר ארץ אבותיו, והלך לו עם אברהם בנו אל ארץ כשדים ושם נולד לו בנו הקטן הרן, ונשאר נחור בנו בעבר הנהר בעיר חרן, או שנולד בעיר ההיא או שנתישב בה מכותא. וזה טעם בארץ מולדתו באור כשדים - כי שם מולדתו של הרן לבדו:

והעניין המקובל הזה נמצא גם כן בספר קדמוני הגוים כמו שכתב הרב במורה הנבוכים (ג כט), כי הזכירו בספר {עבודת האכרים המצרים} כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם, אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו. והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר, שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו:

ואל יפתה אותך רבי אברהם בקושיותיו שאומר שלא ספר הכתוב זה הפלא, כי עוד אתן לך טעם וראיה בזה ובכיוצא בו (להלן מו טו). אבל הגוים ההם לא הזכירו זה בספרם לפי שהם חולקים על דעתו, והיו חושבים בנסו שהוא מעשה כשפים כעניין משה רבינו עם המצרים בתחילת מעשיו. ומפני זה לא הזכיר עוד הכתוב הנס הזה כי היה צריך להזכיר דברי החולקים עליו כאשר הזכיר דברי חרטומי מצרים, ולא נתבארו דברי אברהם עמהם כאשר נתבארו דברי משה רבינו בסוף:

וזהו שאמר הכתוב (להלן טו ז) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי מלת {הוצאתיך} תלמד על נס, כי לא אמר {אשר לקחתיך מאור כשדים}, אבל אמר {הוצאתיך}, שהוציא ממסגר אסיר, כמו אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב). ואמר לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי מעת הוציאו אותו מאור כשדים היה הרצון לפניו יתעלה שיגדלנו ויתן לו את הארץ ההיא, ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו:

וזהו טעם ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבאו עד חרן, אשר שם משפחותיהם ואבותיהם מעולם, וישבו ביניהם ונתעכבו שם ימים רבים. ושם נצטוה אברהם לעשות מה שעלה בדעתו ללכת ארצה כנען ועזב את אביו, ומת שם בחרן ארצו, והוא הלך עם אשתו ולוט בן אחיו ארצה כנען. וזהו שאמר הכתוב (יהושע כד ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, כי בעבר הנהר נצטוה בזה, ומשם לקחו והוליכו בכל ארץ כנען:

והנה על דעת רבותינו יהיה אור כשדים כפשוטו, מלשון חמותי ראיתי אור (ישעיה מד טז). ואמרו ויצאו אתם מאור כשדים, ותרח לא יצא מן הכבשן, אבל אברם הוא עיקר. או המקום נקרא כן בעבור הנס. כמו ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה (דברים ט כב), וזולתם. וירמוז הכתוב כי בצאת אברם מן הכבשן ברחו להם כלם משם:

ופירוש באורים כבדו ה' (ישעיה כד טו) על דעתי כדבריהם כי הם ההרים הגבוהים ששם עושים אורות ומשיאין משואות להודיע החדשות מהר במרחקים, כאשר אמר (שם) באיי הים שם ה' אלהי ישראל, והעניין, שיודיעו בכל העולם הנס והפלא הנעשה להם לכבוד השם. וכן מאורת צפעוני (ישעיה יא ח), החור שלו, ששם אורו וחמימותו הגדול, כמו שקורא אותו {שרף}. וראיתי במדרש {קומי אורי} (פסקתא דר"כ פסקא כא) על כן באורים כבדו ה', במה מכבדין אותו, ר' אבא בר כהנא אמר באילין פנסיא, הן כגון העששיות שמדליקין בבתי כנסיות, בכל מקום, אפילו באיי הים, לכבוד השם. הרי שעושין {באורים} מלשון אש כפשוטו:            

[48] תהלים פרק קיח

(ח) טוב לחסות בידוד מבטח באדם:

(ט) טוב לחסות בידוד מבטח בנדיבים:

(י) כל גוים סבבוני בשם ידוד כי אמילם:

(יא) סבוני גם סבבוני בשם ידוד כי אמילם:

(יב) סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים בשם ידוד כי אמילם.

[49] ישעיהו פרק מה

(יז) ישראל נושע בידוד תשועת עולמים לא תבשו ולא תכלמו עד עולמי עד.

[50] תהלים פרק קד

(כד) מה רבו מעשייך ידוד כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך

[51] יחזקאל פרק ה

(ה) כה אמר אדני ידוד זאת ירושלם בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות.

[52] ישעיהו פרק ב

(ג) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ידוד אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ידוד מירושלם

[53] דניאל פרק ז

(ו) באתר דנה חזה הוית וארו אחרי כנמר ולה גפין ארבע די עוף על גביה גבה וארבעה ראשין לחיותא ושלטן יהיב לה.

[54] משלי פרק ל

(כא) תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת:

(כב) תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם:

(כג) תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה: פ

(כד) ארבעה הם קטני ארץ והמה חכמים מחכמים:

(כה) הנמלים עם לא עז ויכינו בקיץ לחמם:

(כו) שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם:

(כז) מלך אין לארבה ויצא חצץ כלו:

(כח) שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך

[55] משלי פרק ל

(כא) תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת:

(כב) תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם:

(כג) תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גברתה

[56] זוהר חלק ב דף יז/א

לית לך אומא מכיכא וקלילא ונבזית קמי קודשא בריך הוא כוותייהו דמצראי, ויהיב לון קודשא בריך הוא שלטנותא בגינייהו דישראל, ושפחה כי תירש גבירתה, דא הגר דאולידת לישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ושלט בהם ועינה אותם בכל מיני ענויין, וגזר עליהם כמה שמידות, ועד היום הם שולטים עליהם, ואינם מניחים להם לעמוד בדתם, ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל.

[57] שמות פרק יא

(ה) ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה הישב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה.

[58] ישעיהו פרק מב

(יז) נסגו אחור יבשו בשת הבטחים בפסל האמרים למסכה אתם אלהינו.

שיעור 42

[1]

"ואז יהיו כל השרים משועבדים לישראל וכולם יקבלו פרנסה על ידי ישראל, וזהו סוד; יחזיקו עשרה אנשים וגו' בכנף איש יהודי לאמור נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם (זכריה ח, כג)".

כל המבנה הזה, הוא שייך לבריאה ויש צורך גבוה לזה, לתפקוד הבריאה, לתפקוד העולם. איך אפשר לומר כי לעתיד לבא כל זה יעלם? אז הוא נתן כבר הרבה הסברים לפי כמה פסוקים. הגענו לאותה נקודה שזה יהיה דרך ישראל. יש כמה מקורות בגמרא על המושג: 'פמליא של מעלה'. ההסברים זה: שזה השרים, ו'פמליא של מטה' זה כנסת ישראל. אתם זוכרים את הדיוקים שיש בתוספות, רש"י, המהר"ל על כמה מקורות בגמרא.

סוף סוף הוא הגיע לפסוק של "יחזיקו עשרה אנשים וגו' בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם (זכריה ח, כג),. "נמצאת אם כן למד כי בהתאחד השם יתברך עם כנסת ישראל ויתייחדו זה בזה, אז כל השרים העליונים יהיו כולם נעשים אגודה אחת לעבוד את השם יתברך לשמש את כנסת ישראל, לפי שממנה תבוא להם הפרנסה", ועיקר ההסבר שלו, כי המסכים והמבדילים בין הוא ושכינתיה, הקב"ה וכנסת ישראל, שזה נותן כח ומזון לשרים, זה בא ממצב של הגלות. למדנו כבר מכבר, שהמושג גלות, לפי שאנחנו מכירים אותו עכשיו, משתייך לעם ישראל, אבל בדור הפלגה זה מתחיל העניין. כי המצב של גלות, גבי כל מין האנושי כולו, מתחיל בדור הפלגה. ודווקא התגלות השרים, מתחילה באותו זמן. ולכן, גלות השכינה, זה קשור לגלות ישראל. ובסוף התקופה של גלות ישראל, יהיה איחוד הוא ושמו. זה המצב של התעלמות הכח של אותם השרים. יהיו משועבדים להקב"ה דרך כנסת ישראל. כל העניין של סוד השבעים, יהיה סוד השבעים של שבעים נפש של כנסת ישראל.

"נמצאת אם כן למד כי בהתאחד השם יתברך עם כנסת ישראל ויתייחדו זה בזה, אז כל השרים העליונים יהיו כולם נעשים אגודה אחת לעבוד את הש"י לשמש את כנסת ישראל", זה החידוש שלו, זה עוד לא מורגש במציאות, אבל יתכן מאוד, שסממנים של זה, זה כבר מתחיל במציאות העכשווית. יש איזה, כמין הכרה, שכבר אפשר להגדיר אותה כנסית, מהעולם כולו: החשיבות של כנסת ישראל. חלק ניכר מהעולם הוא עדין נגד כנסת ישראל, אבל זה לא משנה, בקשר לגילוי אותה חשיבות. אני זוכר תקופה שהעולם כולו, התקופה שמקבילה לשואה למשל, לפני הקמת מדינת ישראל, העולם כולו היה מתייחס לעם ישראל כעם בזוי. אני נזכר את ההגדרה של הכוזרי בספר שלו: הדת הבזויה, האומה הבזויה. ופתאום מתגלה, שהעולם כולו מכיר בזה: שמרכז העולם נמצא בירושלים.

"לפי שממנה תבא להם הפרנסה". הם כבר מתחילים להאמין בזה. יש כמה מאומות העולם שהם רוצים קשרים עם מדינת ישראל מכיוון שהם משוכנעים שדרך העם היהודי ומדינת ישראל יקבלו פרנסה מאמריקה. זו אשליה, אבל בכל זאת זה מציאות.

"וכמו שתהיה חפצם ורצונם ותשוקתם של שבעים שרים למעלה לשמש את כנסת ישראל, כך תהיה תשוקת שבעים אומות שלהם לשמש את ישראל למטה ולהידבק בהם ויהיו כולם עובדים את השם. וזהו סוד: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם יהו"ה לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט)", זה החידוש שלו באותו פסוק כי העניין של שפה ברורה - כבר למדנו בקשר לעניין של הדרך התפילה של ישראל - ופה החידוש שלו זה "לעבדו שכם אחד'. ויש לדייק על המלה 'שכם אחד', זה כוחו של יוסף.

"וזהו סוד: לכו ונעלה אל הר יהו"ה אל בית אלהי יעקב וגו' כי מציון תצא תורה ודבר יהו"ה מירושלים (ישעיהו ב, ג)", 'ודבר יהו"ה מירושלים', זה באופן ברור, לפי כל מה שלמדנו באותו פרק, קשור לדרך תפילות ישראל. למשל יש איזה רמז בפסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהו"ה", [2]"מוצא פי יהו"ה" זה: "דבר הוי"ה מירושלים", זה קשור לעניין של הלחם וכל העניין של הפרנסה, הפרנסה של אוה"ע, וזה התפקיד של השרים לקבל הפרנסה של האומות שלהם. דרך תפילות ישראל, דרך תלפיות, כל העולם כולו מקבל את הברכה שלו, ולכן הם חייבים תרומה ומעשר לעם ישראל, מכיוון שכל הברכה שהם מקבלים, זה בא דרך ירושלים, בבחינת טבור הארץ, זה מרכז העולם. מה זה טבור הארץ? זה המקום שהעולם מקבל את המזון שלו, את הפרנסה שלו, את החיות שלו, וזה קשור לתפילות.

[שרקי : זה יסוד?]

זה תפארת. בעיקר זה תפארת דרך כל הצינורות האלו. מיד נגיע לשאלה מעניינת. צריך להבין את הקשר בין אוה"ע שהן סוף סוף גויים, ודווקא את הקדושה של ישראל. ופה הוא כאילו מתנבא, שיבוא זמן באחרית הימים, שההבדלה התהומית שיש, בין הקדושה של כנסת ישראל וטומאת אוה"ע, זה ישתנה לגמרי. עכשיו יש איזה פער תהומי, כפי שאמרתי, שמתגלה בעניין של השנאה, שאנחנו מרגישים, בין אוה"ע ועם ישראל, בלי שום ספק, זה ממש שנאת חינם. יש סיבה לפי התורה שבעל פה: זה מתחיל בהר סיני, את ההקבלה בין סיני ושנאה. השנאה של אוה"ע, מתחילה במתן תורה. כל הטענה של הגויים, שא"א לחיות לפי התורה, היא נתקלת בעובדה שעם ישראל הוא העד שאפשר לחיות לפי התורה. זה הגמרא בהתחלת 'עבודה זרה'. [3]הטענה של הגויים, שהם מקבלים את התורה דרך ההיסטוריה שלהם. בונים גשרים, עושים מלחמות, וגו'. הגמרא מסבירה שדווקא המציאות של עם ישראל שקיבל את התורה, מגלה כי זה שקר מוחלט. צריך להבין את התרבות שלהם: הם משוכנעים שהם עובדי הבורא, דרך ההתנהגות התרבותית שלהם, שזה רק שוד ושבר. זה יהיה מעניין בפעם הבאה נלמד, איך הגמרא מסבירה את זה, באחרית הימים, זה סוד מצוה קטנה של סוכות, וכל הסוגיה: (בבלי קידושין לא ע"א') "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" [4]שקשורה לאותה סוגיה. לכן אנחנו מבינים: השנאה התחילה פה. הם שונאים את ישראל, מכיוון שישראל הוא העד שאפשר לקבל את התורה. זה קשור גם כן לנושא של התשובה. כי העיכוב של אוה"ע לקבל את התורה, זה שאין להם שום מושג רציני של מה זה תשובה. מכיוון שאין להם מושג של תשובה, הם לא יכולים לקבל את התורה. וזה הטענה שלהם: החטא הראשון הוא החטא הקדמון, אם אפשר להבין את המילים האלו. הם מפחדים מזה: אם הגורל של הבריאה, זה דרך תורה ומצוות, אז הם אבודים. מכיוון שהחיים מתחילה בחטא, המילה 'חיים' מתחילה בחטא, וכל החיים, זה סכנה של חטא. הם מודעים מזה, המצפון שלהם מודע מזה ואין להם את הכפרה של התשובה. אין להם מושג כזה. זו הכוונה של אותה סוגיה. מאז שישראל קיבל את התורה, התחילה השנאה של אוה"ע לישראל. כשהשנאה הזאת תפסק, אז הכול ישתנה.

[שרקי: למה שתפסק?]

בסוף הגלות, כשיהיה - לפי מה שהוא מסביר - כשיהיה איחוד בין הוא ושמו. אני רוצה להסביר את זה ככה: הטענה שלהם, וזה למדתי בכמה וויכוחים עם כמרים, הטענה שלהם, שגם עם ישראל אינו יכול לקיים את התורה. זה הטענה. ההוכחה שא"א לחיות לפי התורה, ההוכחה היא, שעם ישראל עצמו לא יכול. מה הוא המצב שעם ישראל מעיד שהוא לא מקיים את התורה? זה דווקא המצב של הגלות. כשהגלות תיפסק הכול ישתנה.

[.]

זה לא מובן לחרדים אבל זה מובן לציונים.

[כשרואים שאפשר אז יש באמת עד אמתי]

לפי האמת האמתית, א"א בגלות, וזו העדות. בטענה שלהם זה קשור, הגלות נראה כקללה לעם ישראל, כעונש, וכהוכחה שא"א לקיים את התורה. אני רוצה להסביר את זה בפרט אחד, זה קצת מפחיד אבל צריך לראות את זה באופן חד מאד: במשך אלפיים שנה, טענו את הטענה הנוראית, שהחטא של עם ישראל זה 'deicide', רצח אל, והם היו מאמינים בזה באופן רציני, וזה גרם העומק של השנאה שלהם. וגם המוסלמים, שהאמונה שלהם שונה מהנוצרים, בכל מה שקשור לשטויות האלו, מכל מקום, יש בליבם אותה טענה כי העם היהודי הוא עם של 'רוצח של הדמות' שלו.

פתאום, בימינו אנו, אנחנו עדים שיש במרכז של הטענה שלהם, מתחילים לחשוב שאולי שהם טעו, מתחילים לחשוב לשים קץ למיתוס הזה שנקרא 'déicide' בצרפתית. מתי? כשעם ישראל מתחיל לחזור לירושלים, זה מקביל בהיסטוריה. זה לא במקרה. כי מה הייתה הטענה של הגלות, לפי העם היהודי עצמו? כשישראל בגלות, השכינה בגלות עם ישראל. והמשמעות המסורתית היא, כדי להגן על עם ישראל בגלות. אבל שוכחים שבינתיים השכינה היא בגלות. המושג 'שכינה בגלות' זה מושג אמתי, קדוש, של אותו רעיון: יש שכינה בגלות. בהשקפה של עובדי עבודה זרה, זה המושג של 'רציחת אל'. תיקוני זהר

אנחנו לא מעזים, מפחדים להבין, מה זה שכינה בגלות. השכינה היא בגלות של שכינה. אם אנחנו מבינים מה זה גלות ליהודי, וגלות זה גיהינום לפי האבות; שאלו לאברהם, ליצחק וליעקב מה הוא העדיף בשביל הזרע שלהם: גלות או גיהינום, סוף, סוף בחרו את הגלות. אבל לפי המשמעות של השאלה, אם כן יש יחס בין גלות וגיהינום, מה עדיף? זה נושא לפני עצמו. למה סוף, סוף בחרו גלות ולא גיהינום?

[כדי לתקן את העולם]

לתקן את העולם זה משימה חיובית. השאלה היא גלות או גיהינום.

[.אם כבר להיות בגלות, גיהינום , שזה יעזור למשהו]

אם לא הולכים בגלות כדי לתקן את העולם, העולם כולו יורד לגיהינום אז ישראל היה צריך לרדת לגיהינום כדי לתקן אותו. זו לא בדיחה. פעם למדנו את העניין של 'עז פנים לגיהינם'. כשרבקה הייתה הולכת לפני בתי כנסת, יעקב אבינו היה רוצה לצאת, וכשהייתה לפני בתי עבודה זרה, זה עשו שהיה רוצה לצאת, [5]זה הפשט: "ממעיך יפרדו", אחד לבית כנסת ואחד לעבודה זרה. חסידים הסבירו את זה באופן קצת אחר, אני לא זוכר מי, אבל קראתי בספר של החסידים, שהוא מסביר את זה ככה: ברייתא אחת אומרת "הוי עז כנמר", [6]ומשנה אחת אומרת: (שם) "עז פנים לגיהינום" תפסתם את ההבדל בין עז ועז פנים. מכל מקום, כדי להיות 'עז כנמר', כדי להיות עובד הבורא, צריך להיות 'עז', וללכת במקום הקדושה, כדי להיות עובד הבורא, זה קל. רק יעקב, שהיה איש חלק, היה יכול להיות בקדושה בבית המקדש. אבל עשו, היה בכוחו להיות - אם היה צדיק - להיות דווקא מתקן את העולם דווקא בגיהינום. זה העניין, כי שכחנו במשך אלפיים שנה, שהעולם היה במצב של הסתרת פנים גמורה, הסתרה בתוך הסתרה. שכתוב שיעור על מגילת אסתר למה? מכיוון שישראל היה בגלות. ולא משנה מאיזה סבות מידיות, המצב של ישראל בגלות, גורם הסתרת פנים בכל העולם כולו. ואוה"ע מרגישים בזה, וזה מעורר את השנאה שלהם נגד עם ישראל. כשאומרים כי ישראל הוא אשם בכל מה שקורה בעולם, אנחנו יודעים שזה שקר, אבל בתוך השקר הזה, יש איזו טענה, שהם היו מבטאים אותה בשפה לא ברורה, בלשון של עובדי עבודה זרה, לפי דעתם הם. אנחנו עדים, אחרי אלפיים שנה, זו בפעם הראשונה שזה רציני אצלם, הם מתחילים לשאול את עצמם, אם זו לא הייתה טעות בידם לומר דבר כזה. מתי? כשעם ישראל חוזר לציון. זה לא במקרה. זה קשור לנושא שלנו. סוף השנאה של אוה"ע, זה קשור לסוף הגלות של עם ישראל. מיד נתקשר לנושא ששמעתם בתקשורת, כל העניין של העלייה מרוסיה והבעיה של הגויים שיש בתוך העולים. מכל מקום זה עיקר ההסבר שלו.

[ "מציון תצא תורה ודבר יהו"ה מירושלם", [7]מה ההבדל בין תורה ודבר ה'?]

בבחינת הגדרה הלכתית 'דבר יהו"ה' זה הלכה ברורה. יש דבר תורה, יש חידושי תורה, אבל 'הלכה ברורה', זה נקרא דבר יהו"ה. יש גם כן שמגדירים: 'דבר תורה'. כשאומרים 'דבר תורה' במשמעות המדויקת של תלמידי חכמים, דבר תורה זה הלכה ברורה. אנחנו רגילים לומר 'דבר תורה' לכל חידוש, אבל בבחינת הלכתית 'דבר יהו"ה' זה ההלכה, הלכה פסוקה. "כי מציון תצא תורה" כל בן ציון הוא מסוגל לתורה אבל 'דבר יהו"ה' זה מלשכת הגזית.

[אם אוה"ע בתחום מסוים, מוציאים עם ישראל מתוכם. מציאות של עם ישראל, בני ישראל היושבים בתוך רוסיה הם מחזקים את העם הרוסי, אם הם יוצאים מרוסיה העם הרוסי מתפרק]

לא. יש הבדל בין יהודים בגלות ומה שמביאים הברכה שמביאים לאוה"ע שחיים בהם, זו בבחינת יוסף במצרים, יעקב אצל לבן. מה שמדובר פה, והתחלנו מפרק שלם על זה, הברכה לעולם, דרך כנסת ישראל בירושלים. זו מדרגה אחרת לגמרי. מה שאני הוספתי הערב, זה שהעולם מתחיל לגלות את זה. כי השיעור קומה של עם ישראל, כשהוא בארצו, הוא אחר לגמרי מהשיעור קומה של עם ישראל בגלות. אע"פ שזה מלא שנאה עוד, מכל מקום, תוקף השנאה ההיא, היא בפרופיל אחר לגמרי. יש איזה גילוי אצל אוה"ע, משהו מפתיע, איך עם ישראל הוא עם קטן מאוד, לפי השקפה חילונית נאמר, איך להסביר שעם כל כך קטן הוא מרעיש את כל העולם? לא משנה מי צודק בבעיה זו או אחרת, זו עובדה, מצב מפתיע מאוד. אני הכרתי את העולם של לפני מלחמת העולם אחרונה, לפני השואה, לפני הקמת מדינת ישראל, היחס בין העולם כולו לעם היהודי, היה אחר לגמרי לחלוטין, זה עניין של איכות שונה לגמרי, זה לא עניין של כמות. פתאום יש עובדה. אנחנו שמאמינים בזה ולומדים את העניין דרך כל המקורות, אנחנו רגילים לאותו מושג: ירושלים הוא מרכז העולם. ומרכז ירושלים זה המרכז. העולם כולו מתחיל לגלות את זה, שיש חשיבות מיוחדת למציאות של עם ישראל בארצו, ולא משנה מי נגד מי בעד, זה עניין של אותה מדרגה של חשיבות. ולכן, לפי השאלה שלכם, זה קשור להפסק הגלות. בדרכים לא דרכים, במסתורין שא"א לעמוד עליהם, אנחנו רואים, שאוה"ע עוזרים לעם ישראל לעזוב את הגלות. מה שקורה ברוסיה זה דבר בפני עצמו, אבל האנטישמיות שגוברת גם באירופה המערבית, א"א להסביר את זה. אירופה המערבית סוף סוף זה מדינות בעלות תרבות וא"א להסביר למה זה כל כך מתמקד ככה. אני מקווה ואני משוכנע, שזה יגרום גם עליה מצרפת, גם מאנגליה, גם מאיטליה, אבל מכל מקום, העלייה מרוסיה זו הוכחה שמשהו למעלה מהטבע מתפקד. וזה מקביל לתכניות הנביאים לעם נולד. עם נולד מחדש ויש תכנית שלמה של חזרה לירושלים, שמתגלה, דרך הגויים. אין שום הסבר הגיוני רגיל!

[א"א להתעלם מזה, לפי הפסוקים שקראנו עכשיו, שממנה, מירושלים, מישראל הפרנסה של כל העולם, א"א להתעלם מזה שיש חרפה גדולה מאוד וזה שלמעשה עד עכשיו המזון שלנו תלוי בגויים]

לכן אני אמרתי, יותר מרמזתי, שבמציאות, אנחנו עוד לא הגענו לזה, אבל רק רמזתי לסממנים של זה.

[הדבר הזה מזין את האנטישמיות עצמה]

כן, זה ממד של האנטישמיות. מכל מקום, זה פלא שהם מקבלים את זה כדבר מובן מאליו.

[אם השנאה של הגויים כי עם ישראל קיבל את התורה, איך מסבירים את השנאה של המצרים, של הכושים?]

זה ברובד אחר של דרך ארץ. למה ההבדל של הדרך ארץ של העם העברי גבי הדרך ארץ של הגויים זה היה אותו עניין. יש לך פסוק ברור: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה". [8]הפרי צדיק מסביר על הפסוק הזה: "אין יראת אלהים" זה דרך ארץ. יראת אלהים זה דרך ארץ. יש לכם סוגיא בבא קמא על העניין של אבימלך. [9]

["ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו"]

הגמרא שואלת למה אבימלך נענש למיתה, היה חייב מיתה? כי יש לנו כלל: אין מיתה בלא חטא, אין ייסורים בלא עוון. [10]מכיוון שלא קיבלו את התורה, אין מושג חטא שייך להם, המושג חטא לא שייך להם, זה משהו אחר; הגמרא מסבירה: אבימלך, כשאמר: "הגוי גם צדיק תהרוג", [11]על אותו פסוק הגמרא אומרת, שהוא היה צריך לקבל עונש על עניין של 'דרך ארץ', לא של תורה. זה מה שהם עצמם תפסו, הם אומרים אין תורה אבל יש דרך ארץ, על העניין של דרך ארץ יש הבדל. צריך לזכור ש "קדמה דרך ארץ את התורה", [12]ואם התורה התגלתה דווקא לישראל, מכיוון שישראל היה הכלי של הדרך ארץ האמתית, אז דווקא באותה משפחה של משפחות העולם ניתנה התורה. זה מה שאנחנו שוכחים עכשיו. יש בכל מיני סוגים של ישיבות, מתחילים בתורה בלי דרך ארץ, דרך ארץ זה בא אחר כך. זה פלא! השיטה 'תורה עם דרך ארץ' כאילו נעלמה. נשאר פה ושם איזה בית מדרש גרמני, ממוצא גרמני, של תורה עם דרך ארץ, אבל זה 'תורה בלי דרך ארץ' לכאורה. צריך להתחיל עם דרך ארץ, רק אחר כך לקבל את התורה. זו בעיה לא רק פדגוגית, זו בעיה שמתחילה להיות פוליטית. אנחנו רואים, שלא רק העם החילוני, אלא כל העולם כלו הוא בתמיהה: ההתנהגות של בעלי תורה בלי דרך ארץ? רק מה שקרה היום בממשלה. זה בושה וחרפה, זה יותר מזה, כל העסקה כולה, חוץ אולי מהמלגות לבחורי ישיבה, זה אפשר להבין, אבל כל השאר? טוב, אז כל זה יתגלה בתהליך, אבל לפי דעתי זה כבר התחיל במשהו. כשאוה"ע יגלו את זה סוף סוף, שאפשר להיות בן חיי עולם הבא, בלי אותו פחד של החטא, אז הכול ישתנה. יראו את עם ישראל כממלכת כוהנים, ולממלכת כוהנים שייך תורה, ולאוה"ע דרך ארץ. פשוטו כמשמעו. והמשמעות בארמית של דרך ארץ, היא יותר ברורה: "דרכא דארעא", זה פשוט מאוד: "איך להתנהג על הארץ", זה הדרך ארץ. ויש דרך ארץ של תורה, אז זה שייך לאוה"ע.

[דרך ארץ זה להיות מציאותי?]

'דרכא דארעא'? זה להיות הגון לפי התורה, אבל בהתנהגות היומיומית, החילונית נאמר. מצוות, זה קדושה "אשר קדשנו במצותיו", דרך ארץ, זה מה שקוראים בפילוסופיה 'מוסר' למשל, אבל יש דרך ארץ מיוחד לעם העברי וזה הסיבה שדווקא במשפחת אברהם אבינו קבלו את התורה. יש פרק שלם במהר"ל על זה, על "הר האלוהים" ו"איש האלוהים". למה דווקא אצל יתרו 'איש האלוהים' קיבל את התורה על 'הר האלוהים'? דווקא באותה נקודה שהדרך ארץ הצליח, ניתנה התורה, שיעורים על דרך חיים למהר"ל וזה הסוד של אברהם העברי. למה נקרא עברי, מי זה עבר? עבר זה דווקא צאצא של שם שהיה בדור שקדם לפלגה. יש בזהות של עבר משהו מיוחד, וכל העניין של 'העניין האלוהי' של הכוזרי. למשל, כשפרעה שמע כי היה איזה נער עברי שיודע לפתור את החלומות, מיד אמר לשרים שלהם: הביאו אותו שיציל את מצרים: ידעו את זה, שהיה דרך ארץ עברי שהיה מיוחד

[(בראשית מא, יב) ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתור לנו"]

[13]

[למה דרך ארץ היום נעלם, מה קורה?]

מכיוון ששכחו שיש דרך ארץ יהודי, דרך ארץ עברי, יידישקייט, במובן האמתי, ביהודית הערבית היינו אומרים 'צא יהדות' בערבית. מה קרה בגולה? לקחו את הדרך ארץ של הגויים. למשל, השיטה של 'תורה עם דרך ארץ' בשורשה, היא הייתה תורה עם דרך ארץ הגרמני, זה נכשל. אבל הדרך ארץ העברי, זה מה שאנחנו לומדים במסכת אבות בין פסח לשבועות. כשגומרים ללמוד מסכת אבות, אבות דווקא, אז מקבלים את התורה. זה דרך ארץ מקורי, מיוחד.

[במשפחת אברהם, רואים שזה רק רבקה בתוך המשפחה, זה לא נראה שזה מייחד כל המשפחה, תמיד מוצאים אחד, בודדים ככה]

למה אתה מתייחס? לזרמים של אותה משפחה, שעזבו את העבריות, היו ארמים, למשל משפחת רבקה זה לבן, בתואל "הארמי מפדן ארם" , [14]זה העיכוב של כל התולדות. כשהעברי נופל בקליפת ארם, זה האסון. זה היהודי הגלותי, שלאט לאט הופך לשונא ישראל. זה אותו נושא.

[אז יוצא שמהמשפחה הזו לפעמים מצילים שרידים כאלו?]

חסר בקלטת

דף 102

קלטת 38

[לא כל כך מתייחסים בדרך כלל בישיבות לביטוי 'דרך ארץ'. מעלימים את המובן המוסרי חושבים את זה במלה 'מקצוע', אך ורק מקצוע]

תסביר את המילה 'מקצוע', אני לא מבין.

[(במדבר רבה פרשה יג ד"ה טו טז ביום) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", מתרגמים את זה: תלמוד תורה: מקצוע]

זה פירוש אמתי, אבל זה פירוש צדדי, אבל העיקר דרך ארץ זה מוסר.

[יש מסכת דרך ארץ]

יש מסכת דרך ארץ. יש משנה שמפרשים ככה והפירוש הוא אמתי: ש "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון". [18]אפשר להסביר מקצוע, דרך ארץ, לא להיות בטלן. אבל המשמעות השורשית, זה המוסר העברי. פעם קראנו את הפסוק ב-'בשלח' "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים" [19]זה הפשט. מכילתא, ילקוט שמעוני, דרך ארץ פלישתים זה הדרך של שלום עכשיו.

[אם אדם רוצה ללמוד את המוסר העברי, מה הוא צריך ללמוד?]

תשמע, הרמב"ם היה גדול בזה, דווקא הוא פירש את מסכת אבות ואמר שזו מסכת שקדמה לתורה. צריך ללמוד מסכת אבות ברצינות, זה הדרך ארץ העברי, אבל בעברית, פשוט. צריך לגלות את זה, וצריך ללמוד את הכוזרי, זה העניין האלוקי.

[.]

זה לאו דווקא עניין של השקפת עולם, רעיונות, עניין אינטלקטואלי. זו זהות מיוחדת, של בן אדם מיוחד, שנקרא עברי. יש התנהגות עברית, שנתנה לעולם את הדרך ארץ האמתי. ממי אנחנו לומדים מה זה חסד אמתי? לא חסד של אמת! אבל חסד אמתי, מאברהם אבינו. לאו דווקא מכל חסידי אומות העולם אפשר ללמוד חסד. אבל החסד האמתי, זה החסד של אברהם. וכדי להבין מה זה חסד אמתי, צריך להבין מי היה אברהם, איך הייתה ההתנהגות שלו בחיים, זה החסד האמתי, לא כל חסד הוא חסד אמתי. יש חסד של סטרא אחרא, יש חסד של טומאה וכן הלאה.

[הרב אומר שזה נובע מהזהות היהודית?]

העברית אמרתי.

[אז מה ההבדל בין זה ובין מה שאמרו בגרמניה: מה שיהודי אומר זה יהדות]

בגרמניה, אם אני מבין את השאלה שלך, כשהגדירו תורה עם דרך ארץ, הכוונה הייתה הדרך ארץ הגרמני.

[לא אני מדבר לגבי דעות. הם אמרו שאין הלכות דעות אלא יהודי שלומד תורה, הדעות שהוא אומר הן דעות תורניות]

אפיקורסים אמרו, מי אמר את זה?

[כי הרב אומר שהזהות היהודית]

אני אמרתי הזהות העברית, ולא אמרתי הזהות של היהודים. אולי נדייק קצת, מדברים על מחשבת ישראל, מחשבת היהדות; ומדברים על מחשבה של יהודי זה או אחר: זה מחשבה שיהודי חשב. אין להשוות תורה ומחשבה של יהודי, זה יכול להיות חופף במקרה. אני פעם הזכרתי איזה חידוש של החסידים דווקא, על הרש"י הראשון: "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו (רז"ל)", [20]נקודה. "כפי שדרשוהו רז"ל", לא כל דורש הוא דורש. זה המושג של תלמיד ותיק, תלמיד ותיק זה לא הווטיקן! (צוחק)טוב זה נושא בפני עצמו אבל זה ברור. כשיהודי חושב, הוא חושב מחשבות וזה תרבות, יש חשיבות, אבל תורה זה משהו אחר לגמרי. אני פעם הסברתי את זה ככה: כשלטיני קורא את התנ"ך יוצא הנצרות הקתולית. כשאנגלו-סקסי קורא את התנ"ך, יוצא הנצרות הפרוטסטנטית. כשיהודי קורא את התנ"ך, אם הוא קורא בלשון הקודש, זה התורה. זה הבדל תהומי. אבל בכל זאת, אם הוא יהודי יש חזקה שאפשר להוציא מזה משהו. אבל יש הבדל בין המחשבה של היהודים ומחשבת היהדות. בכל תרבות יש הבדל כזה. למשל, כשאתם לומדים מה זה אגדה, מה זה הלכה, בשמואל הנגיד למשל. שמואל הנגיד מגדיר אגדה: כל דרש שכל תלמיד חכם עולה על דעתו, אבל דעת של מי? של תלמיד חכם, לא של הדיוט. וההוכחה, שכל הדתות הזרות שיצאו מהיהודים, זה נורא ואיום, נצרות, איסלאם, כל מה שאתם רוצים, זה יצא מהיהודים, זה לא יצא מהיהדות, כי זה נוגד את היהדות. אבל יהודים יסדו את זה, וממשיכים. ויש גם יהודים שעכשיו מנסים לייסד יהדות מסוימת אחרי כל שאר ה....

אני חוזר על הפסוק הזה: "וכמו שתהיה חפצם ורצונם ותשוקתם של שבעים שרים למעלה לשמש את כנסת ישראל דהיינו השכינה, ספירת מלכות שנקראת כנסת ישראל, כך תהיה תשוקת שבעים אומות שלהם לשמש את ישראל למטה, זה פלא שהרב כתב את זה בתוך הגלות של ספרד. לא היה שום רמז במציאות של עניין כזה ולהידבק בהם ויהיו כולם עובדים את השם. וזהו סוד: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יהו"ה לעבדו שכם אחד (צפניה ג, ט), וזהו סוד: לכו ונעלה אל הר יהו"ה אל בית אלהי יעקב וגו' כי מציון תצא תורה ודבר יהו"ה מירושלים (ישעיהו ב, ג). מה שדייקתי שסוף הפסוק "ודבר יהו"ה מירושלים, זה קשור דווקא לעניין של הפרנסה: ((דברים ח', ג) "כי לא על הלחם לבדו".

(דף 103) המבין סוד שני דברים הללו שאמר בסוף הפסוק, 'כי מציון תצא תורה ודבר יהו"ה מירושלים', יבין כל מה שאמרנו זה הסיכום ויבין וידע שלא יימשך שום ברכה ולא טובה משום צד בעולם, לאחד מן השרים ולעובדי גילולים, כי אם על ידי ציון וירושלים. ולפי שיבוא לכולם ברכה ושפע על ידי ציון וירושלים, ישתוקקו כל השרים וכל העובדי גילולים לעובדם לפי שמהם תבוא להם הפרנסה, וזהו 'כי מציון תצא תורה ודבר יהו"ה מירושלים', וזהו סוד: הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל י"י אלהינו עד שיחננו (תהלים קכג) וכשתבין זה, תבין מה שאמרו הנביאים: והיה י"י למלך על כל הארץ (זכריה יד, ט), אימתי? 'ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד', בזמן שיתייחד השם עם כנסת ישראל. ואז תהיה אמונת כל האומות על שם יהו"ה יתברך,

[אימתי? בזמן סוף הגלות, זה ברור, זה פשט הדברים]

ומתוך רוב חפצם להידבק בשם יהו"ה יתברך יעבדו את ישראל. וזהו שתיקנו בתפילות ראש השנה 'ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו' וגו'. התבונן היאך הזכירו ציון וירושלים".

אני רוצה להתייחס קצת לנושא, שיהיה הנושא החשוב בכותרות בשבועות הבאות: זה ירעיש, לא רק התקשורת, את כל החברה, וזה דווקא מה שאמר הרב פרץ במוסקבה. אני לא יודע אם הוא אמר מה שאמרו שהוא אמר, אבל יש אפשרות שהדברים נכונים. הוא אמר שהרוב של עליה מרוסיה הם גויים אמתיים, ארבעים אחוז! פלא שדווקא השר שממונה על הקליטה, אומר דברים כאלו. אני לא יודע אם יש דברים בגו, מה יש אחרי כל זה, אבל מכל מקום יתכן מאוד שפה תהיה בעיה חמורה מאוד והפער בין החרדים ומדינת ישראל, יהיה עוד יותר חמור בזמן הבא. וזה מקרה שלא מקרה, שדווקא היום שאגודת ישראל נכנסה לכנסת, לממשלה. אם זה אמת או אם זה לא אמת, לפי דעתי יש שתי קטגוריות של עניינים: אלו ששייכים למשפחות של יהודים, ולפי חוק השבות יש להם זכות לפי החוק הישראלי, לחזור עם כל הזכויות של היהודים, זו קטגוריה אחת. ואני יודע שהרבנות הראשית אמרה כבר בכנס של דיינים, שלאלו ששייכים למשפחות של יהודים, צריך גמישות רבה מאוד; ואני מתכוון לעניין של ההלכה של בתי דינים של המדינה כמובן. ויש אחוז מסוים, אני לא יודע כמה, של גויים ממש, שהחליטו, בדרכים שלהם לרמות כל העולם כולו, כולל מדינת ישראל, כדי לצאת מרוסיה ולהגיע למדינת ישראל. אני לא חושב שזה השליש, אולי איזה אחוז מסוים. פה מתעוררת שאלה של הערב רב, זוהי הגדרה של הערב רב לפי סיפור התורה. ויש כבר דוגמא לזה, ביציאת מצרים, והתורה אומרת בפירוש: "וגם ערב רב עלה אתם". [21]ואחר כך המפרשים טרחו להסביר, שדווקא ערב רב, היה הסיבה של חטא העגל. אתם זוכרים מה אומר רש"י על "לך רד כי שחת עמך" [22]הקב"ה אומר למשה רבנו: 'עמך', רש"י מפרש: [23]שם " העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי", וגיירת אותו. עד עכשיו היינו לומדים את הנושא מבחינת לימודית, כדי להבין מה קורה, מאיפה באה הקליפה ההיא של הערב רב, במשך כמה דורות של עם ישראל. אבל עכשיו אנחנו נתקלים בעובדה ממשית. אם כן, לפי דעתי, מה שצריך להבין, זה הסיבות שהביאו את משה רבנו לקבל את הערב רב. מכל מקום זה העניין. זה לא יהיה הנושא של הלימוד הערב, דרך אגב, אתם שומעים שאני לא כ"כ במצב רגיל. אבל מכל מקום זה העניין. אני פעם, לפני כמה זמן חשבתי על סליחה אחת שאנחנו אומרים בימים נוראים בנוסח הספרדי, יתכן מאוד שזה נמצא גם כן בנוסח האשכנזי זה: "אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות". יש שמה איזה מבנה של משפטים, שאני רוצה ללמוד אותם בהקשר לנושא שלנו, ברור שזה בבחינת דרש, אפילו דרוש. אבל מכל מקום, כנראה שיש מדרגות - וזה שייך לנושא שלנו דווקא - של היחס בין הקב"ה וכל העולמות; הקב"ה, כנסת ישראל, אומות העולם, זה מדרגות. ואם כבר אנחנו מגיעים לאיזושהי תקופה שהרב מדבר עליה, כי בסוף הגלות, העולם כולו מתקשר לשם, דרך מדרגות שונות של בריות: יש כהנים, שבט לוי, שבטי ישראל, ויש גם כן אומות העולם ויש מדרגות בזה. פה מופיעה מדרגה מיוחדת של 'ערב רב'. מה הביא את הערב רב להידבק לעם ישראל ביציאת מצרים? כשלמדנו את הנושא, למדנו את זה ככה: כי דווקא האמונה שלהם, הייתה אותה אמונה של עם ישראל. מה היא האמונה של עם ישראל? שאפשר להיגאל מהגלות. לא רק באותה תקופה אלא עד עכשיו, ההגדרה של האמונה של עם ישראל, זה להאמין ב-'גאל ישראל', בכל המדרגות. ויש משמעות, גם כן מטפיזית, לאותה אמונה: להיגאל מחוקות הטבע, עד כאן, להיגאל מהמוות; הגאולה, המושג גאולה, זה גאולה מעולם הזה, כדי להגיע לעולם הבא. זה אותו כיוון של רעיון. אנחנו מאמינים, בדרך הכוזרי, ב-'גאל ישראל', ב-'גואל ישראל'. ולכן הגויים האלו, שהיו תחת שעבוד פרעה במצרים, וחוו את אותה חוויה של עם ישראל ביציאת מצרים, גלות-גאולה, ולכן מבחינת האמונה שייכים לאמונה של עם ישראל, מה היה חסר להם כדי להיות ישראל? היה דווקא חסר להם מה שאמרנו מקודם: את הדרך ארץ העברי, שקדם לתורה. לכן, כשקיבלו את התורה, קבלו אותה בבחינת עבודה זרה. אותה תורה, קבלו בבחינת עבודה זרה. מה ההבדל בין השבטים, צבאות ה', בבחינת השבטים וצבאות ה', בבחינת הערב רב? תראו את הכלי יקר בסוף אותו פרק, הוא משווה את הערב רב ואת שבטי ישראל בבחינת צבאות ה', לא באותה מדרגה אבל הוא מגדיר אותם, וכלי יקר זה הכלי יקר, הוא מגדיר אותם באותה הגדרה, לא באותה מדרגה אבל באותה הגדרה, כי יש להם שייכות לאמונת ישראל, לצאת משעבוד הגלות ולהגיע לארץ הגאולה. ולכן ההבדל ביניהם הוא הבדל מהותי: הדרך הארץ העברי. אבל ההבדל בין אותו ערב רב וסתם אומות העולם הוא גם כן מהותי.

[אפשר לומר שיש הבדל בין תיקון הכלל ותיקון הפרט?]

לפי דעתי גם תיקון הכלל הם צריכים לקבל, כי דווקא יצאו כבודדים, דווקא יצאו כטיפין, טיפין,: "ערב רב - תערובות אומות של גרים" אמר רש"י בפירושו של ערב רב. [24]דווקא עם ישראל יצא ממצרים לפי שבטיו, וזה סוד קרבן פסח, כדי לבנות מחדש כל בית בישראל. כי המצב של הגלות הוא מצב של התפוררות של הכלל, ולכן השלב הראשון של יציאת מצרים, היה קרבן פסח, קרבן פסח לבנות מחדש את השבטים, סוד החבורות שם "ואם ימעט הבית מהיות מִשֹה ולקח הוא ושכנו הקרב" [25]לבנות מחדש את השבטים. היינו אומרים עכשיו את העדות, הקהילות, לבנות את זה מחדש. אנחנו עדים כי המצב של הגלות כגלות, זה התפוררות של היחידים. אין כלל. וזו הלכה של הרמב"ם: אפילו אם יש עשרה יהודים בא"י, כלל ישראל נמצא בא"י. ולכן, בבחינת האמונה זה ברור, אע"פ שזה לא במודעות שלהם. אני מעז לומר את זה ככה, אע"פ שהתרבות שלהם היא אתיאיסטית לגמרי, הם חוו, חיים, אותה אמונה: לצאת מארץ מצרים ולהגיע לא"י. זה ממש בדיוק מצב של הערב רב. מה ההבדל? ההבדל כדי שיקבלו את התורה, אם כבר התגיירו כהלכה, ההבדל זה דווקא אותו דרך ארץ עברי, ויתכן שזה יקח דורות, שדווקא מדינת ישראל היא מסוגלת למסור להם, ואולי יותר דרך החילונים מיותר הדתיים. יתכן מאוד, שכמה מהם כבר מרגישים את זה. יש בחברה הישראלית, כחברה הישראלית, חוץ מכל הלשון הרע שאנחנו מקבלים מכל העולם כולו, משהו מיוחד, שזה נקרא הדרך ארץ שלנו. אם מדינת ישראל תהיה מסוגלת למסור להם הדרך ארץ העברי שחסר להם, אחר כך נדבר על הגיור לפי הלכה, תורה כתורה. אבל לעשות יהודי מגוי, זה לא דבר פשוט: צריך לעבור דרך הדרך ארץ העברי. יש בתי מדרש, שאפשר בבת אחת, דרך השולחן ערוך, לקבל גם כן את אותו דרך ארץ, אבל זה נדיר מאוד. פה יש איזה מין תהליך של כלל, זה מספר עצום של אנשים שמביאים, שמגיעים וזה עניין כללי, רק חברה יכולה לעשות את זה; ויתכן מאוד שזה סוד ארבעים שנה במדבר, כדי לנסות לתקן את זה ולהכניס אותם בכלל ישראל. מכל מקום עניין הלכתי, לפי דעתי, כל מקרה הוא מקרה יחיד שהבית דין צריך לפתור. אבל לדבר, בבחינת כלל ולומר, כי מכיוון שיש אחוז כל כך גדול של ערב רב שרוצים להצטרף, צריך להפסיק את העליה, זה משהו,

[הוא לא אמר את זה]

כל מה שאמר זה מגיע לזה. ויתכן מאוד, זה מצחיק דווקא מי שיש לו קשיים במשרד שלו על אותו בעיה הוא לא רוצה לסגור את הברז, זה מצחיק, מה הוא רוצה? לשנות את חוק השבות. אני לא חושב שהחוק ישתנה, יהיה שערוריה שלמה, אבל בבחינת הלכתית אני לא רואה סיבה לפאניקה.

[זו בעיה של נישואי תערובת]

לכן כל נושא לגופו, וזה נושא של בית דין, זה לא נושא פוליטי, מדיני. צריך קצת יותר דיינים, אפשר לקחת מבחורי ישיבה. כל נושא לגופו. אנחנו במצב, שכל כך דומה ליציאת מצרים, זה חבל להחמיץ את זה, להרוס את זה. בבחינה מיסטית נאמר, בבחינת האמונה, הכול יבא על מקומו בשלום. אם התהליך של הגאולה התחיל פעם, וזה התחיל במאה הקודמת, זה ילך עד הסוף. אבל הקשיים, המחיר שאנחנו צריכים לשלם על זה, זה תלוי בהתנהגות של המדינה. מה שרציתי להדגיש ואולי צריך לומר את זה בפה מלא, שזה תגובה חרדית ויהיו בעיות בחברה. זה שוב, מי הגיב מיד? דווקא אותם החילונים שהגיבו כשהרב ש"ך אמר להם שאינם יהודים. והגיבו מיד: אנחנו יהודים וצריך לקבל את הערב רב הזה. וזה דברי תורה! זה לא קל כל העסק הזה, אבל זה פשט התורה. וצריך להיות מספיק חזק, כדי לדעת שעם ישראל, הוא העם של אותה תורה, ולא של תורה אחרת.

זה קשור לפי דעתי למה שאנחנו לומדים דווקא. כי איך זה יתחיל, כשדווקא אומות העולם יבואו לקיים את כל הפסוקים האלו ולהדבק בעם ישראל? זה מתחיל, כפי שזה התחיל בסוף הגלות של מצרים, בעניין של הערב רב. יתכן מאוד שפה צריך לחדש משהו. כי יהדות, כפי שידענו אותה בגלות, זה לא מספיק כדי לטהר את הערב רב הזה. צריך, כפי שאני אמרתי, את הדרך ארץ העברי ולגלות את הדרך ארץ הזה בחברה הישראלית. אני לא יודע אם יש מספיק רבנים, מספיק מחנכים, כדי להתחיל בעבודה, אבל לפי דעתי, זה הרמז שהוא רומז על זה. צריך לתת לרצון הבורא את הכלים כדי להצליח, דווקא במה שהוא מסביר "ייחוד קב"ה ושכינתיה", פשוט. אתם זוכרים כמה מקורות ב-'אורות', ב-'אורות הקדש', שהרב היה חוזר כמה, כל כך פעמים, החשיבות של לימוד רזי תורה כדי להבין מה קורה בתקופה שלנו; נתקלתם בזה כמעט בכל פרק, ולכן הוא חזה את זה מראש. כדי להבין את העניינים האלו, לא מספיק את ההלכה כהלכה. צריך לימוד תורה לפי רזי התורה, וברוך ה' יש לנו את המקורות. אתם רואים איך זה פשט אצל שערי אורה, כל זה הוא מסביר כאילו זה מובן מאליו, נבואה פשוטה, נבואה פסוקה. מה חסר? דווקא את"אל תירא עבדי יעקב".[26] הרב היה רגיל לומר את זה. כשאנחנו שרים: "אל תירא עבדי יעקב", צריך להבין למה יעקב צריך לא להיות ביראה, ממה הוא מפחד? דווקא הוא מפחד להיות ישראל? זה הפחד של יעקב, קשה להיות ישראל. דווקא יעקב, הוא יכול להיות ישראל, אבל זה לא קל. לכן: "אל תירא עבדי יעקב".

טוב, אז אני מציע לכם את זה ככה, אבל זה ממש בבחינת דרש.

[.מה התפקיד של הערב רב]

חבל שלא הבאתי את כלי יקר על סוף פרק יב בשמות "להשלים את יחוד השם". כדי שהשם יהיה שלם, צריך צבאות ה', בבחינת שבטי ישראל וצבאות ה', בבחינת הערב רב, שהם מייצגים אומות העולם ביחוד הזה בין עם ישראל והעולם כולו. כל כך עם ישראל הוא קדוש עברי, אז הערב רב הוא פחות מקליפה נוגה, פחות ארמי.

[הדגם של דבקות בעם ישראל זה לא כמו מלכת שבא?]

זה סוג אחר. אבל פה, לפי דעתי יש לנו מקרה מיוחד: יציאת מצרים למעשה. כל כך הרבה שנים, ההקבלה של יציאת מצרים ויציאת רוסיה הייתה כל כך ברורה: "שלח את עמי" [27]איפה זה נאמר? דווקא ברוסיה. וסוף סוף מי יסדו את מדינת ישראל? כל היהודים של כל העולם כולו אבל בעיקר יהודי רוסיה. פעם למדנו לפני פסח, על פסוק בירמיהו "הנה ימים באים נאם יהו"ה ולא יאמר עוד חי יהו"ה אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים; כי אם חי יהו"ה אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות". [28]אנחנו חיים את זה, יש הקבלה בין הגאולה בימינו והגאולה של מצרים, אבל בעיקר ברוסיה.

[הערבים הם בבחינת ערב רב?]

לא! הערבים הם ערבים! אינם שייכים, הייתה אשליה של הערבים של מדינת ישראל, נתיני ישראלים, היו שייכים קצת לחברה היהודית, אבל עכשיו עם כל הבעיה של הפלסטינאים זה התפוצץ, זה ברור שזו אשליה. זה היה רצון טוב, בנדיבות של שרה אימנו גבי הגר, זה לא הצליח. לא! ערבים זה ערבים, וערב רב זה משהו אחר. גבי ערבים, זה קצת דרש, צריך "מעריב ערבים בחכמה", צריך חכמה. ואחר כך "פותח שערים בתבונה".[צחוק] ערבים זה ערבים, הם שייכים לאיסלם, הם שייכים לישמעאל אינם שייכים לישראל, יש להם ההבטחות משלהם, יש ברכות של ישמעאל. כשתיפסק השנאה בין ישמעאל ויצחק, ישמעאל נקרא צדיק. למדנו את זה הרבה פעמים. ערבים זה ערבים, ערב רב זה משהו אחר, ערב רב, זה המייצגים של אומות העולם בישראל, זה משהו אחר. יתכן שכמה ערבים אולי יתגיירו ליהדות, אבל זה לא צריך. כל הפוסקים אמרו: רוב הגרים באים מאדום, לא צריך מישמעאל. יש כמה מקרים, אבל כשלומדים את המקרה מבחינה היסטורית, ברור שזה משפחה שהשתמדה לאיסלם, אבל משפחה יהודית מעיקרה, ובעיקר בחברון, כי רוב המוסלמים של חברון היו יהודים, שכפו עליהם את האיסלם. אבל לא צריך: כשמוסלמי הוא צדיק, הוא נקרא צדיק, בלי להיות, בלי שיהיה שום צורך, להיות יהודי, זה עניין אחר, זה תיקון שלעתיד לבא. אבל ערבים זה ערבים, ערב רב זה ערב רב, אע"פ שהשורש הוא אותו שורש. המרקסיסטים היו אומרים, כל זה יקרה בערב הגדול 'le grand soir' בצרפתית. זה כבר הגיע בשבילם, זה לילה בשבילם.

פעם כשלמדתי את הסליחה ההיא - ואני שוב חוזר, זה דרש גמור - יש ביטוי כזה: "מעביר ראשון ראשון, מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים עושה צדקות עם כל בשר ורוח לא כרעתם להם גומל" יש פה מבנה, גבי ההגדרה של אברהם העברי. אברהם העברי הוא שמעביר מעבר לעבר(בצירה). מעביר ראשון זה אברהם, ראשון זה יצחק, זה מתחיל רק ביעקב: "מעביר ראשון ראשון". קודם כל ההסבר לפי ההלכה, לפי ההלכה יש התראה בחטא הראשון, התראה בחטא השני, רק בחטא השלישי הוא מקבל את הענש, זה ידוע. זה הרמז לפי הלכה: "מעביר ראשון ראשון", ואחר כך "מרבה מחילה לחטאים", הוא חוטא רק ברובד השלישי, נאמר. לפי השכבות האלו, הדרגות האלו 'מעביר ראשון' זה אברהם, 'ראשון' זה יצחק, מרבה מחילה לחטאים, מה שייכות של מושג חטא ליעקב אבינו? זה דווקא העניין של הגלות. את זה אתם יכולים ללמוד בשתי סוגיות בברכות ובסנהדרין (בבלי סנהדרין צח ע"ב) (בבלי ברכות ד ע"א) היה מפחד יעקב כשחזר מהגלות "שמא יגרום החטא" [29]איזה חטא? של האיחור שלו בגלות.

"מרבה מחילה לחטאים": זה הגלות. 'וסליחה לפושעים', פושעים זה דווקא בערב רב, כי כך אמר הקב"ה למשה "סלחתי כדבריך" [30][31]וסליחה לפושעים", [32]וכל השאר, זה המדרגות של אומות העולם. אנחנו רואים שבלשון לימודים, כפי שהיינו רגילים לומר בתלמוד תורה, יש איזו השקפה, שיש מדרגות בשייכות לשכינה: יש המדרגה של אברהם, יש המדרגה של יצחק, יש המדרגה של יעקב, שמתחיל עם ישראל, ולכן יש מקום לחטא, מכיוון שיש תורה. יש מדריגה של הערב רב, יש מדריגה של אומות העולם, והלשון נופל על לשון: חטא שייך לגלות, פשע שייך לעגל. אע"פ שאנחנו אומרים חטא העגל מכל מקום, המושג חטא שייך ל "ויירא יעקב מאד ויצר לו", [33]"שמא יגרום החטא", איזה חטא? החטא שגרם לגירוש מגן עדן, גם כן. זה אותו נושא.

אני צריך לומר לכם שאני שוב צריך לצאת לחטא, פעם הבאה בחנוכה ביום א' כט' בכסלו, יום חמישי של חנוכה, ערב יום ששי.

סוף שעור.

[1] [קלטת 37 ב' מהקו. דף 102. י.ג: העמים יבקשו מעם ישראל עבודת ה' המתאימה להם, ולא רק אמונה בה', ההכרה בישראל כמרכז הרוחני כבר מתחילה, התמודדות עם הנצרות – אשמת "רצח הא-ל" והתחלת נסיגה מאשמה זו בתקופתנו, ערב רב והעליה האחרונה מרוסיה]

[2] דברים פרק ח

(ג) ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ידוד יחיה האדם

[3] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ב עמוד ב

אמר להם הקב"ה: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבש"ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים - לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי, שנאמר: +שמות טו+ ה' איש מלחמה, כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: +ישעיהו מג+ מי בכם יגיד זאת, ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה! מיד יצאו מלפניו בפחי נפש. וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא? אמרי: אינהו סתרי בית המקדש ואנן בנינן. וכן לכל אומה ואומה. וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מ"ט עיילי? סברי: הנך אישתעבדו בהו בישראל ואנן לא שעבדנו בישראל. מאי שנא הני דחשיבי, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו? משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא. אומרים לפניו: רבש"ע, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה? ומי מצי למימר הכי? והכתי': +דברים לג+ ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב: +חבקוק ג+ אלוה מתימן יבוא וגו', מאי בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? א"ר יוחנן: מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה! אלא הכי אמרי: כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל דא תברתהון, אמאי לא קבלתוה? אלא כך אומרים לפניו: רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב: +שמות יט+ ויתיצבו בתחתית ההר, ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!

[4] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א

פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא. וא"ר חנינא: ומה מי שאינו מצווה ועושה - כך, מצווה ועושה עאכו"כ, דאר"ח: גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. אמר רב יוסף: מריש ה"א, מאן דהוה אמר לי הלכה כר"י, דאמר: סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מיפקידנא והא עבידנא, השתא דשמעיתא להא דא"ר חנינא: גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה, עבידנא יומא טבא לרבנן. כי אתא רב דימי אמר: פעם אחת היה לבוש סירקון של זהב והיה יושב בין גדולי רומי, ובאתה אמו וקרעתו ממנו, וטפחה לו על ראשו וירקה לו בפניו, ולא הכלימה. תני אבימי בריה דרבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים

[5] בראשית רבה פרשה סג ד"ה ו ויתרוצצו הבנים

יתרוצצו הבנים בקרבה, ר' יוחנן ור"ל, ר"י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה, ר"ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה, רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו, אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה, הה"ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם, ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד זורו רשעים מרחם, ותאמר אם כן למה זה אנכי, רבי יצחק אמר מלמד שהייתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן הגיע לכם הצער הזה בימיכם אם כך הוא צערו של בנים והלואי לא עיברתי, רבי הונא אמר אם כך אני עתיד להעמיד שנים עשר שבטים הלואי לא עיברתי, מנין ז"ה, תני בשם רבי נחמיה ראויה הייתה רבקה שיעמדו ממנה י"ב שבטים, הה"ד ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך דא תרין, ושני לאומים הא ארבעה, ולאום מלאום יאמץ הא שיתא, ורב יעבוד צעיר הא תמניא, וימלאו ימיה ללדת הא עשרה, ויצא הראשון אדמוני הא חד עשר, ואחרי כן יצא אחיו הא תרין עשר, ואית דמייתין ליה מן הדין קרא, ותאמר אם כן למה זה אנכי, זיין שבעה ה"א חמשה הא תרין עשר, מנין זה, ותלך לדרוש את ה', וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים, והלא לא הלכה אלא למדרש של שם ועבר, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן כמקביל פני שכינה

[6] תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיב עמוד א

ואפילו מן התמחוי וכו'. פשיטא! - לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא, דאמר: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות - הכא משום פרסומי ניסא (מודי) +מסורת הש"ס: % מודה %+. תנא דבי אליהו: אף על פי שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, אבל עושה הוא דבר מועט בתוך ביתו. מאי נינהו? - אמר רב פפא: כסא דהרסנא. כדתנן, רבי יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. תנו רבנן: שבעה דברים צוה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, אל תשב בגובהה של עיר ותשנה, ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים, ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך. ואל תמנע מנעלים מרגליך. השכם ואכול, בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה. ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו

[7] ישעיהו פרק ב

(ג) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ידוד אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ידוד מירושלם

[8] בראשית פרק כ

(ט) ויקרא אבימלך לאברהם ויאמר לו מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדלה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי:

(י) ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה:

(יא) ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי

[9] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צב עמוד א

גמ'. ת"ר: כל אלו שאמרו - דמי בושתו, אבל צערו - אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר: +בראשית כ'+ השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך. דאשת נביא בעי אהדורי, אשת אחר לא בעי אהדורי? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: השב אשת האיש מכל מקום, ודקא אמרת: +בראשית כ'+ הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא! נביא הוא, וכבר לימד; אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו, אשתך היא? אחותך היא? מכאן לבן נח שנהרג, שהיה לו ללמוד ולא למד. +בראשית כ'+ כי עצר עצר ה' - אמר ר' אלעזר: שתי עצירות הללו למה? אחת באיש - שכבת זרע, שתים באשה - שכבת זרע ולידה. במתניתא תנא: שתים באיש - שכבת זרע וקטנים, שלשה באשה - שכבת זרע וקטנים ולידה. רבינא אמר: שלש באיש - שכבת זרע וקטנים ופי טבעת, ארבעה באשה - שכבת זרע ולידה, וקטנים ופי טבעת. +בראשית כ'+ בעד כל רחם - אמרי דבי ר' ינאי: אפילו תרנגולת של בית אבימלך לא הטילה ביצתה. א"ל רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן: כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה? א"ל, דכתיב: +איוב מ"ב+ וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו. אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: +בראשית כ'+ ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו % וגו' %, וכתיב: +בראשית כ"א+ וה' פקד את שרה כאשר אמר וגו', כאשר אמר אברהם אל אבימלך. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בהדי הוצא לקי כרבא? א"ל, דכתיב: +ירמיהו ב'+ למה תריבו אלי כלכם פשעתם בי נאם ה'. אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא: +שמות ט"ז+ עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, כתיב: +בראשית מ"ז+ ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים, מאן נינהו חמשה? א"ל, הכי א"ר יוחנן: אותן שהוכפלו בשמות. יהודה נמי איכפולי מיכפל! אמר ליה: למילתיה הוא דאיכפל, דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב: +דברים ל"ג+ יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, וזאת ליהודה? כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שבא משה ובקש רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה? יהודה, מיד שמע ה' קול יהודה! על איבריה לשפא; לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא, +דברים ל"ג+ ואל עמו תביאנו; לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן, +דברים ל"ג+ ידיו רב לו; לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, +דברים ל"ג+ ועזר מצריו תהיה. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בתר עניא אזלא עניותא? אמר ליה, דתנן: עשירים מביאין בכורים בקלתות של זהב ושל כסף, ועניים - בסלי נצרים של ערבה קלופה, הסלים והבכורים נותנים לכהנים. אמר ליה: את אמרת מהתם, ואנא אמינא מהכא:

[10] בראשית רבה פרשה צב ד"ה א ואל שדי

אמר ליה רבי אלכסנדרי אין לך אדם בלא יסורים אשריו לאדם שיסורים באים עליו מן התורה שנאמר ומתורתך תלמדנו, א"ר יהושע בן לוי כל יסורים שהם באים על האדם ומבטלין אותו מדברי תורה יסורים של תוכחת הם אבל יסורים שהם באים על האדם ואין מבטלין אותו מדברי תורה יסורים של אהבה הן, כדכתיב (משלי ג) כי את אשר יאהב ה' יוכיח, רבי חמא חזא חד סגי נהורא יתיב לעי באורייתא, א"ל שלום לך בר חריא, א"ל מהיכן שמע לך דההוא גברא בר עבדים, אמר ליה לא אלא שאת בן חורין לעולם הבא, אמר ר' יודן כתיב (שמות כא) ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו, ומה הללו שאינן בכל גופו של אדם אלא באחד מאבריו אמרה תורה לחפשי ישלחנו מי שיסורים באים עליו שהן בכל גופו של אדם על אחת כמה וכמה, רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר אשרי הגבר אשר תיסרנו ה' אין כתיב כאן אלא אשר תיסרנו יה כזה שהוא נדון לפני הדיין צועק ומצטער ואומר יה יה די די, כך אמר יעקב מי שעתיד לומר ליסורים די הוא יאמר ליסורי די, שנאמר ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש וגו'

[11] בראשית פרק כ

(ד) ואבימלך לא קרב אליה ויאמר אדני הגוי גם צדיק תהרג.

[12] ויקרא רבה פרשה ט ד"ה ג ד"א ושם

א"ל כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא קרא עליה שם דרך דשיים אורחיה סגי שוי דא"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה הה"ד (בראשית ג) לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ ואח"כ עץ החיים זו תורה, אראנו בישע אלהים א"ר אבהו זה אחד מן המקראות שישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל (תהלים פ) ולכה לישועתה לנו

[13] בראשית פרק מא

(יא) ונחלמה חלום בלילה אחד אני והוא איש כפתרון חלמו חלמנו:

(יב) ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים ונספר לו ויפתר לנו את חלמתינו איש כחלמו פתר:

(יג) ויהי כאשר פתר לנו כן היה אתי השיב על כני ואתו תלה:

(יד) וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלתיו ויבא אל פרעה:

(טו) ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי ופתר אין אתו ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתר אתו

[14] בראשית פרק כה

(כ) ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה.

[15] בראשית רבה פרשה סה ד"ה ד ותהיינה מורת

ד ותהיינה מורת רוח למה ליצחק תחלה אלא ע"י שהייתה רבקה בת כומרים לא הייתה מקפדת על טנופת עבודת כוכבים, וזה על ידי שהיה בן קדושים היה מקפיד על טנופת עבודת כוכבים לפיכך ליצחק תחלה, ד"א למה ליצחק תחלה אלא לפי שהדבר תלוי בה, שנאמר ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך לפיכך ליצחק תחלה, ד"א למה ליצחק תחלה אלא דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה ודרכו של איש להיות יוצא לדרך ולמד בינה מבני אדם, וזה ע"י שכהו בעיניו והוא יושב בתוך הבית, לפיכך ליצחק תחלה, אמר ריב"ל גרם להורו לסלק ממנו רוח הקדש.

[16] ויקרא רבה פרשה ט ד"ה ג ד"א ושם

תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב א"ל למה זכיתה למיכלא על פתורי אמר לו מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון א"ל כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא קרא עליה שם דרך דשיים אורחיה סגי שוי דא"ר ישמעאל בר רב נחמן עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה הה"ד (בראשית ג) לשמור את דרך עץ החיים דרך זו דרך ארץ ואח"כ עץ החיים זו תורה, אראנו בישע אלהים א"ר אבהו זה אחד מן המקראות שישועתו של הקב"ה ישועתן של ישראל (תהלים פ) ולכה לישועתה לנו.

[17] במדבר רבה פרשה יג ד"ה טו טז ביום

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ

[18] במדבר רבה פרשה יג ד"ה טו טז ביום

(במדבר טו) תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם למה נאמר במזרק אחד שדברי תורה שבכתב ודברי תורה שבע"פ כולם נתנו מרועה אחד כולם אל אחד אמרן למשה מסיני, למה היו של כסף כנגד התורה שנאמר בה (תהלים יב) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל וגו', שניהם מלאים סלת המקרא והמשנה מלאים הם שאין אחד סותר על חבירו, סלת כמה דתימא (שם /תהלים/ יט) ונופת צופים כסלת שצפה על גבי נפה, בלולה בשמן זו התורה שצריכה לבלול במעשים טובים כההיא דתנינן יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון הוי למנחה שאותה שעה הוא נושא נחת רוח ליוצרו בזמן שאדם עוסק בת"ת =בתלמוד תורה= והוא בעל מעשים טובים ושומר עצמו מן החטא, כף אחת כנגד הלוחות שנכתבו מיד הקב"ה כמה דתימא (שמות לב) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים וגו', עשרה זהב אלו עשרת הדברות שהיו כתובים בלוחות כמה דתימא (דברים י) ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון וגו' זהב כמה דתימא (שיר /שיר השירים/ ה) ידיו גלילי זהב ואומר הנחמדים מזהב וגו' מלאה קטורת שתרי"ג מצות בלולות בהן וכן את מוצא תרי"ג אותיות יש מן אנכי עד אשר לרעך כנגד תרי"ג מצות וז' יתירות כנגד ז' ימי בראשית ללמדך שכל העולם לא נברא אלא בזכות התורה הוי מלאה קטרת שכן ק' מתחלפת בד' א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ועולה חשבון התיבה אחר כן למנין תרי"ג, ד"א מלאה קטרת שבין כל דבור ודבור שהיו כתובים בלוחות פרשיותיה ודקדוקיה של תורה היו כתובים ואתיא כההיא דאמר חנניה בן אחי ר' יהושע ידיו גלילי זהב אלו שני לוחות הברית שכתוב עליהן כתובים באצבע אלהים גלילי זהב מה הגלים הללו בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים כך בין כל דיבור ודיבור פרשיותיה של תורה היו כתובים ודקדוקיה, פר אחד בן בקר כנגד כהנים איל אחד כנגד לוים כבש אחד כנגד ישראל שכלם קבלו את התורה בסיני שעיר עזים אחד לחטאת כנגד הגרים שעתידים להתגייר ושהיו שם שכולם ראוים שנאמר (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים לוים וישראלי' לא נאמר אלא האדם מלמד שאפי' עובד כוכבי' המתגייר ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול ולזבח השלמים בקר שנים כנגד שתי תורות המקרא והמשנה שכל מי שמבקר וזובח יצרו לעשות ככל הכתוב בהן הוא עושה שני שלומות שלום למעלה ושלום למטה...

[19] שמות פרק יג

(יז) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.

[20] רמב"ן בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא אלהים - כתב רש"י, אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיה ב ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו

[21] שמות פרק יב

(לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר מקנה כבד מאד.

[22] שמות פרק לב

(ז) וידבר ידוד אל משה לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים

[23] רש"י שמות פרק לב

(ז) וידבר - לשון קושי הוא, כמו (בראשית מב ז) וידבר אתם קשות:

לך רד רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה:

שחת עמך - שחת העם לא נאמר אלא עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי, ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו:

(ט) קשה ערף - מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם, וממאנים לשמוע:

(י) הניחה לי - עדיין לא שמענו, שהתפלל משה עליהם, והוא אומר הניחה לי, אלא כאן פתח לו פתח והודיעו, שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם:

(יא) למה ה' יחרה אפך - כלום מתקנא אלא חכם בחכם, גבור בגבור:

(יב) והנחם - התעשת מחשבה אחרת להטיב להם:

על הרעה - אשר חשבת להם:

(יג) זכר לאברהם אם עברו על עשרת הדברות, אברהם אביהם נתנסה בעשרה נסיונות ועדיין לא קבל שכרו, תנהו לו, ויצאו עשרה בעשרה:

לאברהם ליצחק ולישראל אם לשרפה הם, זכור לאברהם שמסר עצמו לישרף עליך באור כשדים. אם להריגה, זכור ליצחק שפשט צוארו לעקידה. אם לגלות, זכור ליעקב שגלה לחרן, ואם אינן נצולין בזכותן, מה אתה אומר לי (פסוק י) ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלוש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך, קל וחומר לכסא של רגל אחת:

אשר נשבעת להם בך - לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבעותך קיימת לעולם, שנאמר (בראשית כב טז) בי נשבעתי נאם ה', וליצחק נאמר (שם כו ג) והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, וליעקב נאמר (שם לה יא) אני אל שדי פרה ורבה, נשבע לו באל שדי:

(טו) משני עבריהם - היו האותיות נקראות, ומעשה נסים היה:

(טז) מעשה אלהים המה - כמשמעו הוא בכבודו עשאן. דבר אחר כאדם האומר לחבירו כל עסקיו של פלוני במלאכת פלונית, כך כל שעשועיו של הקב"ה בתורה

[24] רש"י שמות פרק יב פסוק לח

(לח) ערב רב - תערובות אומות של גרים

[25] שמות פרק יב

(ד) ואם ימעט הבית מהית משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת איש לפי אכלו תכסו על השה

[26] ישעיהו פרק מד

(ב) כה אמר ידוד עשך ויצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו.

[27] שמות פרק ז

(כו) ויאמר ידוד אל משה בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ידוד שלח את עמי ויעבדני.

[28] ירמיהו פרק טז

(יד) לכן הנה ימים באים נאם ידוד ולא יאמר עוד חי ידוד אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים:

(טו) כי אם חי ידוד אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם.

[29] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד א

ודוד מי קרי לנפשיה חסיד? והכתיב +תהלים כ"ז+ לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דרבי יוסי: למה נקוד על לולא? - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! - שמא יגרום החטא; כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: +בראשית כ"ח+ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב: +בראשית ל"ב+ ויירא יעקב מאד! אמר: שמא יגרום החטא, כדתניא: +שמות ט"ו+ עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית; עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד ב

אמר עולא: ייתי ולא איחמיניה. וכן אמר % רבה %: ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי, ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. אמר ליה אביי (לרבא) % לרבה %: מאי טעמא? אילימא משום חבלו של משיח - והתניא, שאלו תלמידיו את רבי אלעזר: מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? - יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. ומר - הא תורה והא גמילות חסדים! - אמר % ליה %: שמא יגרום החטא. כדרבי יעקב בר אידי. דרבי יעקב בר אידי רמי: כתיב +בראשית כ"ח+ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, וכתיב +בראשית ל"ב+ ויירא יעקב מאד ויצר לו - שהיה מתיירא שמא יגרום החטא. כדתניא: +שמות ט"ו+ עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה, אמור מעתה: ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא. וכן אמר רבי יוחנן: ייתי ולא איחמיניה. אמר ליה ריש לקיש: מאי טעמא? אילימא משום דכתיב +עמוס ה'+ כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב % ובא הבית % וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש - בא ואראך דוגמתו בעולם הזה: בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר - דומה כמי שפגע בו ארי, נכנס לעיר פגע בו גבאי - דומה כמי שפגעו דב, נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב - דומה כמי שנשכו נחש. אלא משום דכתיב +ירמיהו ל'+ שאלו - נא וראו אם ילד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון.

[30] במדבר פרק יד

(כ) ויאמר ידוד סלחתי כדברך.

[31]

[32] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד א

והלא כבר ראו נסים וגבורות שעשיתי להם על הים! - אמר לפניו: רבונו של עולם, עדיין יש להם לומר: למלך אחד - יכול לעמוד, לשלשים ואחד מלכים - אינו יכול לעמוד. אמר רבי יוחנן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה - שנאמר +במדבר י"ד+ ויאמר ה' סלחתי כדבריך. תני דבי רבי ישמעאל: כדבריך עתידים אומות העולם לומר כן. אשרי תלמיד שרבו מודה לו. +במדבר י"ד+ ואולם חי אני. אמר רבא אמר רב יצחק: מלמד, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, החייתני בדבריך.

[33] בראשית פרק לב

(ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות

שיעור 46

תאריך: חודש אדר, 1991

בקטעים הקודמים, הרב הסביר את ההבדל שיש בין המידות של ימין ששורשן הן מידת החסד והמידות של שמאל, מידת הגבורה. למדנו כמה הקשרים עם פסוקים של סיפורי התנ"ך, התורה, על סיפורי האבות: אלוהי אברהם מצד אחד, אלוהי יצחק מצד שני. עיקר החידוש שלו, זה לא החידוש, אבל איך הוא הסביר את זה? זה המעלה שיש למידת אברהם על מידת הגבורה, שהיא מידת יצחק. עכשיו הוא מגיע לקו האמצעי. ופה אנחנו מוצאים את המוקד של הנושא של איחוד המידות.

דף 112

"כינויים של יהו"ה יתברך העומדים באמצע השורה", ושם הויה זה שם של הספירה 'תפארת'. בספירה תפארת יש שש ספירות, אבל העיקר זה האמצע, שהיא התפארת עצמה ולכן היא לוקחת את השם של כל השש קצוות.

"כינויים של יהו"ה יתברך העומדים באמצע השורה, מימינם חסד, משמאלם דין, והם כלולים באמצע מן החסד והדין". מה שמגדיר את הקו האמצעי, שהוא איחוד גמור של חסד ודין. מצד ימין, זה מידות החסד, ונראה אחר כך שיש כבר קצת דין, אבל העיקר זה חסד. מצד שמאל ,זה ההיפך. העיקר זה הדין ויש קצת חסד. אבל באמצע - שנקרא רחמים - הקו האמצעי נקרא 'קו הרחמים' זה איחוד גמור של שתי המידות, ולכן הוא מקבל את שם הויה.

אל בימין, אלוהים בשמאל, אבל הויה באמצע. זה ההגדרה של מעלתו של יעקב, שהוא באמצע.

"ואלו הכינויים אשר באמצע נקראים כינויי הרחמים, ועליהם נאמר: ליהו"ה אלהינו הרחמים והסליחות (דניאל ט, ט). והנני מבאר בעזרת השם. דע כי כל שמות הקודש והכינויים והמידות, בין שנקראים חסד, בין שנקראים רחמים, בין שנקראים דין, אין לך אחד מכולן שיהיה חסד גמור או דין גמור או רחמים גמורים", כי יש מעלה של חסד גמור, דין גמור, רחמים גמורים שזה למעלה משש קצוות, בשלש הראשונות. פה אנחנו דנים על המידות של הנגלות. אתם זוכרים את הפסוק: "הנסתרת ליהו"ה אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". [1]לפי ההסבר של הקבלה הנסתרות זה: כתר, חכמה בינה, והנגלות זה: מתחיל ב-ו' ה' למטה, דהיינו מחסד עד מלכות.

[מזה רחמים גמורים]

רחמים גמורים, זה למעלה, בכתר. זה רחמים בלי שום תערובת של דין. אבל למטה, בתפארת, הרחמים יש להם גם כן קצת דין.

[ההבדל בין חסד ורחמים זה לא שרחמים זה מיזוג הדין והחסד?]

אבל בכל זאת ברחמים של מידת תפארת שזה לא נקרא רחמים גמורים מכיוון שדווקא יש צד של דין שבא משמאל.

[בכל רחמים יש צד של דין]

לא. רחמים זה האיחוד בין חסד ודין, אבל שורש הדין למעלה הוא לא דין. כשמדובר ברחמים גמורים או רחמים פשוטים, שזה מדרגות שונות, זה למעלה מהנגלות. בנסתרות, בשורשן, יש עניין של דין שהוא רק דין, חסד שהוא רק חסד ורחמים שהוא רק רחמים, אז זה נקרא רחמים גמורים. ההגדרה פה שרחמים גמורים, רחמים פשוטים, אין שום צד של דין.

אולי קצת הסבר על זה. לפני הצמצום אור אינסוף הוא אור פשוט, וא"א לדבר על שום הבחנה של דין, באור אינסוף הראשון. אבל אחרי הצמצום, הדין מתגלה. זה סימן שגם מלכתחילה היה דין באור אינסוף הפשוט, אבל לא היה נבחן. המקובלים נותנים איזה הסבר ככה: למשל, בים הגדול, אם יש טיפה של יין, ברור שזה לא נבחן בים הגדול, הגרגר של הדין הזה של יין. אבל כשמחמת הצמצום, כל המים מסתלקים, אז היין מתגלה, הדין מתגלה. אבל אין סתירה, אע"פ שזה נמצא,, כאילו לא נמצא, מכיוון שאין שום פרופורציה בין הים הגדול וטיפה של יין. זה מוכרח להיות ככה למפרע, מכיוון שאנחנו אומרים שאור אינסוף הוא השלמות הגמורה, זה בלתי אפשרי שלא יהיה השורש של מה שאחר כך יתגלה כדין ממש.

[שרקי : אבל מה המניעה לדבר על יש מאין ממש?!]

זה ההסבר הקבלי של 'יש מאין'. בשלב הראשון כשהיין נבלע, במים, בחסד הגמור של אור אינסוף הפשוט, הוא היה בבחינת 'אין' לגמרי. אחרי הצמצום ה-'יש' הזה מתגלה מ-'אין'. כי בהגדרה הפילוסופית, יש סתירה בין המשגים יש ואין. ואם בא הפילוסוף ואומר: כי אנחנו מדברים על 'הכול יכול', הוא יכול להמציא את ה-'יש' מה-'אין' במובן הפילוסופי, לפי שאלתך, אז התשובה היא פשוטה לפי המקרא : היפלא מיהו"ה דבר" [2]במובן הזה שהקב"ה לא צריך מגיקה כדי להמציא. זו המחלוקת בין הנביאים והמכשפים כי סופסוף ההסבר הפילוסופי של יש מאין, שיש סתירה שכלית, זו אחיזת עיניים: זה דווקא זה שהיה צריך להסביר. כי אם ככה, אז אין לנו שום הבטחה של ההתנהגות של ההשגחה, וזה סותר את אמונת ישראל, זה למדנו מכמה מישורים: 'אל נאמן'. מה המשמעות של ההגדרה ההיא, של הביטוי הזה: 'אל נאמן'? נאמן במה? שהוא שומר את התורה, וזה פשט של כמה פסוקים. (פרי צדיק סוף פרשת בראשית)יש תורת ה', זה לא רק תורה שה' נותן אלא תורת ה', התורה של ה'. לכן אפשר לומר 'אל נאמן', יש לנו בטחון, כי שום דבר מסוג של מכשפים לא יקרה בעולם.

[הרב שרקי: אפשר לדבר על 'אל נאמן' ששומר את תורתו אחרי הצמצום. מה ההכרח להגיד את זה לפני הצמצום]

לא, הכול מתחיל בשורש הדברים. השאלה שלך היא נכונה אבל זה לא סותר.

[אפשר להגיע לשיטה הפילוסופית ... שמדברת על הכרח באלוהות עצמה משעבדת את האלוהות לחוקים, אם אני מכריח שהכול נמצא במקור כלומר יש כביכול הטלת הכרח באלוהות עצמה]

אתה רוצה לומר שבשיטת הקבלה.

[אני רוצה לומר שיש סכנה כזו. מה תהיה האבחנה בסופו של דבר, בין השיטה של הפילוסופים שאמרו שהאלוהות פועלת לפי חוקים ובין שיטה שמכריחה לראות כל דבר בשורשו]

ההגדרה של ה-'אל' בפילוסופיה זה הגדרה שהיא מבוססת בסתירה, על סתירה. מכל המישורים, לא רק לוגית, שכלית, אלא של הערכים. כל עיקר תורת הקבלה, זה להאיר את האמונה באיחוד, באיחוד אין סתירה. מכיוון שאנחנו בעולם השפל, חיים בעולם שיש סתירה, שיש לכאורה שתי רשויות, אז העימות בין הפילוסופיה והקבלה היא דווקא על אותה נקודה. כשהפילוסוף אומר הכרח, המקובל מבין 'אמת', האמת היא ככה. הכול חוזר למה שאני אמרתי, זה כוח האמונה. אפשר לתת אמון בו, מכיוון שהוא נותן אמון בעצמו. כי הפחד של הבריות, זה הצד השרירותי ברצון הבורא. אע"פ שבגמרא, במדרש, אנחנו רואים שהחכמים הבחינו בעניין הזה: יש מצבים בעולם ש- "אנדרלמוסיא באה לעולם", [3]יש מצבים של, אני לא רוצה לומר הפקר "כי רגע באפו", [4]זה אותו ענין. זה תלוי, כשיש כל כך התנהגות רעה למטה, אז זה מונע את ההכרח הזה של האמת; זה נראה כאילו יש דווקא אותו הפקר של המגיקה. אפשר לחדד את השאלה, כל העניין של ההכרח של האיחוד, זה ההגדרה דווקא של האמת. מכיוון שאנחנו צריכים לזהות את העניינים רק מלמטה-למעלה, אז א"א להעיד באיחוד ה', בלי לדעת שבשורש השורשים יש ה-'אין' המוחלט. רק אחרי הצמצום, ה-'יש' מתגלה. זה מתחיל רק למטה, למטה מהכתר, רק במדרגה של חכמה זה נקרא 'קצת יש', ה 'יש' מתחיל להתגלות: קצת יש. הפסוק הוא ברור: והחכמה מאין תמצא", [5]לכן הצמצום באותה שאלה, באותו עניין זה בין כתר לחכמה, וזה נקרא 'יש מאין'.

יש אינסוף צמצומים, עד שסוף סוף היש מתגלה מה'אין', שהוא הרובד של מה שנקרא פשוטים גמורים, בלי שום הבחנה.

[האם זה נכון לומר שמה שמלכתחילה לפני הצמצום, הוא בדיעבד אחרי הצמצום או ליותר דיוק מה שהרחמים הגמורים, הרחמים הפשוטים שבהם אין הבחנה, הם רחמים מלכתחילה ולכן אין בהם צד דין. אבל אחר כך אחרי הצמצום, אחרי הצמצום, הדרך שלנו -כי אני מבין שאחרי הצמצום זה לגבי דידן- הדרך שלנו להשיג אותה הוא רק דרך איחוד המידות של שמאל וימין]

זהו , וזה סוד התיקון. זו הבטחה שהתיקון מגיע עד אותם הרחמים הגמורים, דהיינו לסלק לגמרי את הסיטרא אחרא, ואת כל שמץ של דין. שוב, זה בסיס האמונה. מה מועיל התיקון אם אחרי התיקון יישאר הדין. מכיוון שהשורש זה רחמים גמורים, אז התיקון הוא תיקון אמתי עד הרחמים הגמורים.( סוף 96 בישן )

קלטת 41

[447 – 01]

דף112   התחלת קלטות MP3 שערי אורה חדש מספר 45 ו 46 ( זהים )

אין דבר כזה: קצת אמונה. אמונה חלשה זה לא יכול להיות רציני, זה לא אמונה.

[זה כמו קצת חיים]

זהו. אין דבר כזה: אם יש כבר קצת חיים, כל החיים נמצאים. אבל צריך לתת הזמן להתפשטות של ההתחלה.

אפשר לקשור גם כן לרעיון של: "מגיד מראשית אחרית". [6]באחרית זה מה שיש בראשית. כמו שבראשית הכול קדוש, באחרית הכול קדוש. והחילופי אותיות בין ראשית ואחרית זה רק כל המהלך של הזמן וכל המהלך של התיקון, אבל באחרית יהיה מה שהיה בראשית, כי 'ראשית' ו'שארית' זה אותן אותיות. "והיה שארית ישראל", [7]זה מה שעלה במחשבה, במחשבה תחילה. אגב, ראיתם את צירוף המקרים מה שהיה כתוב בפירוש הזהר בפרשה וארא, בסוף הפרשה? זה הפעם הראשונה שאני תופס קצת הסוד הזה, שכל המדרש הזה זה היה על פסוק ב'לך לך', מה עשה בפרשת 'וארא'? אתם זוכרים את הקטע הזה, וזה כל כך מדויק מה שכתוב שמה, שזה הגדרה אולי של פשיטות, פשטות. זה פשוט, כל כך מדויק, לא צריך לחזור על זה, אבל זה מה שאנחנו חיים עכשיו, כי כל העולם כולו מעיד שהזהר הזה הוא אמתי. כל הבעיות שלהם, בכל העולם, סופסוף זה ישמעאל וארץ ישראל, זה ברור.

[הזהר גם מעיד שהעולם לא אמתי]

זה עלמא דשקרא. והשקר מעיד על האמת. טוב, זה ברור מאד.... אולי זה זכות הצרפתיים, גם אם כל העולם כולו לא רוצה, דווקא הצרפתים מתעקשים: צריך לקיים את הזהר הזה: חכמים היזהרו בדבריכם.

מה שהוא רצה לומר: אח"כ הוא מדייק: מכתר ומטה אין עניין של מידות גמורות, פשוטות.

"והנני מבאר בעזרת השם. דע כי כל שמות הקודש והכינויים והמידות בין שנקראים חסד, בין שנקראים רחמים, בין שנקראים דין, אין לך אחד מכולן שיהיה חסד גמור או דין גמור או רחמים גמורים, שלא יהיה בהם תערובות. וכל זה משם אהי"ה ולמטה, אבל ממנו ולמעלה הכול רחמים וחסד גמורים פשוטים בלי תערובות בעולם". הדיוק שראינו שזה בתפארת, מחסד ואילך, וכל זה משם אהיה ומטה, הוא אומר את זה בפירוש.

למעלה מכתר אין ספירות, יש אורות שנקראות צחצחות בלשון המקובלים, וזה השורשים של הקווים. כי יש לנו עשר ספירות ויש לנו שלש עשרה מידות, ולכן השלוש היתרות, נאמר, הרמז הוא בשורשים של אורות האלו שהן למעלה מהכתר. יש אור בהיר, אור צח ומצוחצח, זה נקרא הצחצחות.

[שלש עשרה מידות. מידות הרחמים, הרי מידות הרחמים זה הקו האמצעי]

כן, אבל פה הוא רומז על המדרגה שנקראת 'רחמים גמורים': זה מכתר ולמעלה. לכן השאלה שלי, ההסבר פה הוא: מה יש למעלה מכתר? זה אינסוף. פה אנחנו מגלים שבין כתר למלכות דאינסוף -שזה סוד עוד יותר למעלה- יש אינסוף עולמות. העולמות התחתונים של אינסוף עולמות האלו זה נקרא צחצחות.

[כל זה לפני הצמצום]

לפני הצמצום. זה מתגלה אחרי הצמצום. שוב למפרע אנחנו מגלים שזה מוכרח להיות ככה למעלה, השורשים של כל המדרגות שמתגלות למטה.

[איפה שלש עשרה מידות הרחמים? בקו האמצעי?]

שלש עשרה מידות הרחמים זה קשור לכתר. שלש עשרה מידות הרחמים של המקובלים, של הזהר, זה קשור לכתר: המצח שלו. ויש איזה רמז למטה: הזקן של האריך אנפין. אבל זה, אנחנו לא לומדים עכשיו, זה לומדים בזהר. אבל יש עשר ספירות, זה נושא בפני עצמו, ויש שלש עשרה מידות של הפסוק: "יהו"ה יהו"ה אל רחום וחנון". [8]לכן יש אי התאמה בין שלש עשרה ועשר. גומרים את העשר עם השלשה האלו שהן הצחצחות למעלה מכתר.

"אבל ממנו ולמעלה הכוונה לכתר, לשם אהיה הכול רחמים וחסד גמורים פשוטים בלי תערובות בעולם. ועתה פקח עיניך ותן לבבך לראות עניינים עמוקים, שהם כמו כללים לסדרי המרכבות והשרים וקשר הספירות. פה מתחיל בסוד האיחוד באופן יותר ברור ובראותך זה אז תבין קצת הספירות והשמות והמידות קשורים זה בזה, הכוונה : איך המידות והספירות הן קשורות זו בזו מקבלים זה מזה, והיאך כולם נעשים חבורה אחת וכוונה אחת בלי פירוד בעולם. וכשתבין זה, תבין סוד יחוד הבורא הכול יתברך ויתברך. פה המלה החשובה זה 'יחוד' דע כי שמות הכתר העליון הם כולן שמות פשוטים בלי תערובת דבר. כיצד? רחמים הידועים הסמוכים לשם אהי"ה, או חסד הסמוך לשם אהי"ה, כולם גמורים פשוטים, אין בהם תערובות דבר אחר וזהו סוד שנאמר: וברחמים גדולים אקבצך (ישעיהו נד, ז)".

כשהעניין הוא תלוי בשום זכות, אז זה נקרא 'רחמים גדולים'. רחמים גדולים זה רמז לאותה מדרגה - ויש אינסוף מדרגות - של רחמים גמורים, רחמים פשוטים. כל פעם שדבר - פה הוא רומז לגאולה - קשור לצורך של זכות יש גם כן החלק של הדין. אבל כשלא קשור לזכות, זה למעלה מכל דין.

[זה ענין הטל? הטל שלא תלוי בזכות?]

'אורות טליך"? כל מה שנקרא לאו בזכותא תליא. פה הנושא זה גאולה אחרונה, זה לא תלוי בזכות, לכן הפסוק אומר: "וברחמים גדולים אקבצך".

[הרב שרקי: דווקא הכתר נקרא מזלא בזהר]

נכון.

[הכל תלוי במזל. כתר]

כן אבל חוץ מכמה דברים. בלשון הגמרא 'מזל' זה רצון. אז פה יש לך את ההסבר.

[הרב שרקי: מה ההבדל בין חסד גמור ובין רחמים פשוטים?]

פה זה מדרגות. במדרגה של כתר עצמו ולמעלה מזה יש המון מדרגות. וכשאתם מגיעים ללמוד הפרצופים אתם רואים שבכתר יש כמה פרצופים.

[הרב שרקי: חסד שב-ז' תחתונות]

חסד שבז' תחתונות זה לא חסד עליון, גמור.

חסד עליון נקרא חסד גמור. פה הרמז בפסוק שהוא מביא, זה כשהעניין אינו תלוי בזכות. זה הביטוי של הגמרא, גם של הזהר: "לא בזכותא תליא ...אלא במזלא תליא מילתא". [9]מזל זה רצון, ורצון זה שמו, זה גילוי מה שיש למעלה מזה. לפי דעתי ההגדרה היא הכי פשוטה: הרצון הקדום לברוא עולמות, וזה נקרא אצל הרב אשלג: "רצון להמציא רצון", לא רק אצל הרב אשלג, יש עוד מקורות, הרצון הזה: רצון להמציא רצון הוא רחמים גמורים לגמרי: לתת לזולת להתקיים, אין שום תנאי. מכל מקום כדי שהזולת יתקיים ממש, באופן אמתי, הוא צריך לזכות בזה במשהו. ולכן הוא מתחיל את קנין הזכות הזה מלמטה-למעלה בעולם של, הדין מתגלה. אצל המקובלים אנחנו רואים שיש שתי שיטות לכאורה מקבילות, לכאורה בסתירה, נאמר לכאורה, ולאמיתו של דבר זה אותה שיטה:

יש הסבר אחד שהיה הכרח לגלות את הנקודה של הדין הזה, כדי לתקן אותו, ולכן ברא עולמות,

וההסבר השני -לכאורה הפוך אבל זה אותו הסבר סוף, סוף: מכיוון שרצה לברוא, אז היה צריך לגלות את השורש הדין הזה.
פה יש חידה שלכל הפחות אני בעצמי לא מצאתי שום שביל כדי לפתור אותה, זה הפשט של המילה 'בראשית' בתורה. כי אם יש דחף לברוא או דחף לתקן את שורש הדין, הדחף הזה הוא תמידי, ולכן אי אפשר לחשוב על התחלה של אותו דחף של אותו תהליך או הליך. זה מסביר למה המפרשים והמדרש כבר מפרשים את המילה 'בראשית' לא במובן של בתחילה או בהתחלה.

ההסבר הכי פשוט שאני מכיר, קראתי את זה פעם גם רמז אצל הרב ברויאר שהיה תלמיד חבר של הרב שמשון רפאל הירש: שהזמן נברא עם התחלתו, ולכן רש"י צודק: (רש"י על בראשית א א') ,אין פשט במלה 'בראשית' שבמקרא, צריך להבין אותה לפי המדרש. [10]אבל מה זה המדרש? "בשביל התורה שנקראת ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו": זו הכוונה, זה התכלית. במושג של תכלית יש הפתרון של הבעיה של התחלה וקץ. ולכן צריך להבין כי התכלית הזה נראה לנו כנצחי, תמידי בעולם התחתון, אבל המושג זמן בספירות העליונים זה עובר את השכל.

[.איך התכלית מבראשית]

אם יש תכלית, יש מדרגות של ההשלמה של אותו תכלית. ואם יש קצב של מדרגות, זה ברור שיש התחלה וסוף. כי אם יש התחלה וסוף בכל שלב, יש התחלה וסוף בכל ההליך. אבל המושג של התחלה, המושג של סוף, אין להם משמעות לפי הזמן, יש להם משמעות לפי הכוונה של הבורא. למשל, אי אפשר לומר כי בעולם החלום, יש התחלה וסוף של כל תהליך שהוא, הכול הוא בבת אחת. בעולם החלום, הוא נמצא בתוך העולם שלנו שהוא תחת השטח והזמן. אז מה היא נקודת הקשר בין אותו עולם של החלום ועולם שלנו של הזמן? זה נקרא: "בשכבך ובקומך" אבל זה התחלה וסוף, אבל לא בזמן. ההתחלה של הזמן איננה בזמן, זה הקשר עם הנצחיות של מה שלמעלה מהזמן.

[הרב שרקי: גם אחרית הימים]

גם כן. אפשר להגדיר את זה ככה כדי לפתור את הבעיות הפילוסופיות שיש בעניין, כי הזמן הוא ממד של ההויה, ולא ההויה ממד של הזמן. אי אפשר לומר שההויה היא בתוך הזמן. הזמן הוא בתוך ההויה. יתכן מאוד שהחשיבה המדעית המודרנית מתחילה קצת לגלות דבר דומה.

[איפה שורש הזמן?]

ברצון. כפי שאמרנו: אם יש כוונה, זה מגלה זמן. אבל הדחף של הכוונה היא תמידית. אפשר לקשור את זה, לפי תורת הנגלה, במה שכתוב במשנה: צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (אינסוף), שנאמר ילכו מחיל אל חיל, אבל כל חיל יש לו התחלה וסוף. זה נרמז במובן של 'בראשית', במובן הפשוט של 'בראשית' יש איזו כוונה לכן אנחנו חוזרים לעומק ההסבר של המדרש שמביא רש"י: 'בשביל'

דף 112

"וכי מה הם רחמים גדולים? אלא מפני שהרחמים הכלולים בקו האמצעי אינם רחמים גמורים", אע"פ שזה באמת רחמים, מכיוון שזה דווקא איחוד של חסד ודין אז זה נקרא רחמים. זה חסד בצדק, זה צדק בחסד אע"פ שחסד ודין זה תרתי דסתרי, יש ברחמים כמין חסד שזה רק דין שזה יהיה חסד, כמין דין אבל בצורת חסד, אם אפשר לומר. כשנחזור לפסוקים של סיפורי תולדות האבות: אברהם הוא לא אברהם סתם, הוא אברהם אביו של יצחק. אם היה אברהם סתם, לא היה יכול להיות אביו של יצחק. חסד, מנותק מדין, לא היה יכול להוליד את הדין. אותו דבר ליצחק: יצחק לא נולד מעצמו, אם אפשר לומר, הוא בנו של אברהם, ואברהם צריך להיות הצדיק של מידת החסד, אבל נוטה לאיחוד המידות ולכן יש משהו של דין בחסד שלו וכן הלאה בכל ה.... כי אברהם, מחוץ לאיחוד המידות, זה כבר לא אברהם. אפשר לגלות כי במציאות של ההיסטוריה, זה נקרא ישמעאל, זה מידת החסד של הסיטרא אחרא, דהיינו שהיא מנותקת משורש הדין. חסד גמור, אבל בלי שום הקשר למידת הדין, זה כבר חסד של הטומאה. לא רציתי לומר חסד גמור, חסד לחוד. אח"כ נראה, שיש הוכחה בעניין של הניסיונות שהיו לאבות. אברהם נתנסה, לפי מידת החסד, תשע פעמים ופעם אחת לפי מידת הדין: "והאלהים נסה את אברהם" [11]זה בסוף. לכן, במקביל, יצחק נתנסה, כצדיק של מידת הדין, תשע פעמים לפי מידת הדין ופעם אחת לפי מידת החסד. והמדרש מגלה, כי מכיוון שזה לא היה שייך להם מעיקרא, אז נכשלו באותו הניסיון השייך למידה שהיא שייכת לא להם. לא צריך לחזור למקורות האלו, זה ידוע: "אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי", [12]"אביך הראשון חטא", שרצה לשחוט את יצחק "ומליציך פשעו בי", שיצחק אהב את עשו. בשורש הדברים זה לא שייך להם, אבל מכל מקום הם עמדו על הניסיון.

[מה יצחק היה צריך להתנסות. יצחק נתנסה במידת החסד היה לו לאהוב את יצחק?]

לא לאהוב. בהקשר לעשו. דווקא מידת החסד ביקשה ממנו אהבה לעשו, אבל האהבה הייתה מופרזת. רק יעקב, שכולו אמת, עומד על כל הניסיונות שלו. ומעניין מאוד כי רק התורה מפרטת באופן ברור את הניסיונות של אברהם, רק המדרש רומז שגם ליצחק וגם ליעקב היו עשרה נסיונות ואתה צריך למצוא אותן לפי עצמך "כי אמרתי עולם חסד יבנה". [13]השורשים צריכים להיות ברורים. ואחר כך כל אחד לפי העולם שלו.

[ניסיון זה בעקדה]

כן, זה הניסיון האחרון, אצל אברהם הכול מפורט, הכול מפורש, ואע"פ שיש מחלוקת במדרש על הדיוק של העשרה ניסיונות, אפילו של אברהם, יש מחלוקת, אבל מכל מקום זה ברור לפי המקרא שהוא היה צריך לעבור תשע ניסיונות לפי מידת החסד כדי להיות צדיק של מידת החסד באופן ברור, וכדי להיות צדיק של איחוד המידות, היה צריך לעבור באחרונה, בסוף, את הניסיון של מידת הדין "והאלהים נסה את אברהם", [14]והמדרש מדייק על זה ואומר: 'ויהו"ה נסה את אברהם' לא נאמר 'והאלקים נסה את אברהם' ובמדרש זה נושא רחב מאוד כל המשמעות של הביטוי: "האלקים", למה זה לא אלקים אבל האלקים? יש כמה רבדים של ההסברים של המדרש.

"וכי מה הם רחמים גדולים? אלא מפני שהרחמים הכלולים בקו האמצעי אינם רחמים גמורים, שהרי דין מעורב בהם שהם כלולים מן החסד ומן הדין, אבל רחמים של שם אהי"ה הם הנקראים רחמים גדולים שאין בהם תערובות. וכן חסד עליון, כאומרו: ובחסד עליון בל ימוט (תהלים כא, ח) שזהו החסד הפשוט הגמור של שם עליון שהוא אהי"ה".

לפי דעתי ההסבר הכי פשוט זה כי, בשורש הרצון להמציא עולמות כדי לברוא בריות, זה חסד גמור לגמרי, בכוונה תחילה, במחשבה לברוא. אבל אחר כך, בתהליך של המעשה צריך לגלות את מידת הדין, כדי שהבריאה תזכה במשהו. פה אני רוצה לחזור על אותה נקודה: כי יש דעות, מחוץ ליהדות, שאומרות שדווקא הגדולה של הבורא זה לתת במתנת חנם, בלי לבקש שום זכות, שום דין. אבל פה יש טעות גמורה, זה ילדותי, זה ממש תיאולוגיה ילדותית, כי מי שמקבל אם הוא לא זוכה, במשהו בזה, זה לא שלו, זה נקרא: 'נהמא דכיסופא', הבושה של המתנה, ששייכת למתנה. לפי דעתי, זה הייחוד של היהדות: השלבים האלו: אברהם, אז אתה יודע שאתה מקבל, אבל יצחק, אתה צריך לשלם כדי דווקא לאמת, לקבל, לזכות במתנה. אבל כל עוד שההתנהגות היא של אברהם, אתה לא רואה שיש גם כן פנים של הגבורות. וכל עוד שההתנהגות היא של יצחק, אתה לא יכול לראות שיש גם כן פנים של

[חסד]

, צריך להגיע ליעקב, כדי לדעת את איחוד ה ג'. לאמיתו של דבר, כל מה שקדם ליעקב זה פרהיסטוריה שלמה. הכוונה של גילוי התורה זה מתחיל: "דבר אל בני ישראל", אין שום פסוק שאומר: דבר אל בני אברהם, דבר אל בני יצחק. יודעים שזה קיים, גם יש עוד ביטויים: 'בני קדם', יש הרבה בנים בעולם אבל "אל תקרי בניך אלא בוניך", [15]זה שייך רק מישראל ואילך.

"אבל חסד של אברהם תערובת דין יש בו, ונקרא חסד עולם", פה הרב מסביר את הביטויים שאנחנו מוצאים במקורות: ההבדל בין חסד עליון, חסד עולם. החסד העליון, הוא חסד גמור, חסד פשוט. חסד עולם, חסד השייך לעולם, אז יש בו כבר דין. מזה אפשר להבין גם כן ההבדל בין אהבת עולם ואהבה רבה. אהבה רבה זה בנוסח אשכנזי, אהבת עולם זה בנוסח ספרדי. אם אני זוכר: אהבה רבה זה בבריאה, אהבת עולם זה מתחיל בחסד.

"זה הכלל: משם אהי"ה ולמטה נולדו ההפכים כולם, פנים ואחור, ימין ושמאל, ולפיכך אין לך שם או מידה משם אהי"ה ולמטה שהיא פשוטה בלי הרכבה. ואחר שידעת זה, דע כי כל שמות הקודש והכינויין שהם מן הכתר ולמטה אין לך מידה פשוטה שאינה מתערבת עם חברתה. כיצד?"

דף 113

אולי אני אקדים איזה הסבר פה: אנחנו רואים בהרבה סוגיות ששייכות לעניינים של הלכה כי יש כללים שאי אפשר להבין בלי אותו הסבר. כל פעם שאנחנו נתקלים בכלל כמו: 'רובו ככולו', לפי השכל הפשוט אין מקום לכלל כזה: 'רובו ככולו', או זה רוב או זה הכול. אבל אנחנו נמצאים בעולם, שאין דבר שהוא פשוט. הרוב הוא חסד, אז רובו ככולו. וצריך לומר כולו כרובו, רובו ככולו מכיוון שכולו כרובו. כשנגיע קצת למטה, לעניין של תורת אמת: מי שמסוגל רק להבחין בצד החסד שיש בתורה, הוא לא שייך להגדרה של תלמיד חכם, זו לא תורת אמת; אע"פ שיש פסוקים: "ותורת חסד על לשונה" [16]אבל זה "על לשונה". מי שרגיש רק לצד הדין שיש בתורה, זה לא תורת אמת. ולכן צריך סנהדרין, כי היחידים נוטים או לזה או לזה. זה הסנהדרין בבת אחת, הוא שייך לתורה האמתית: דעת הרוב. דעת הרוב, זה כבר דעת האמת. כי זה בלתי אפשרי: כל יחיד הוא שייך, דרך שורש נשמתו, לקו אחד בתורה. צריך סנהדרין, כדי לדעת תורת אמת. יש רק אחד שהיה בסגולתו להיות התלמיד חכם האמתי: זה משה רבנו, שהיה שקול "כנגד כל ישראל" .[17] צריך כל ישראל, כדי שתורת ישראל תהיה תורת אמת. אני מקווה שאנחנו נגיע מהר לאיזה שלב של תורת הכלל. כי המשבר בעולם הדתי, נאמר, שאנחנו עוד נמצאים בשלבים של שיטות שונות, כל אחת בפני עצמה היא אמתית, אבל שייכת לסוג מיוחד של שבט מיוחד, או משפחה מיוחדת של עם ישראל. אבל תורת הכלל זה ענין אחר לגמרי.

[הרב שרקי: צריך להקים סנהדרין]

לא, אי אפשר להקים סנהדרין, אם אין כלל ישראל. הסנהדרין מבטא את המצב של כלל ישראל במציאות. יתכן מאוד שצריך איזה מספר, איזה מנין של תלמידי חכמים, כדי שהסנהדרין יופיע. ספק אם הגענו כבר לשלב כזה. ומה שרציתי להוסיף ש.... אולי זה קשור לשלמות הארץ, יתכן מאוד שזה קשור לשלמות הארץ.

[זה עוד שבוע...]

אולי מחר, אולי הערב. אז אני רואה שאתה מאמין בזהר.(צוחק)

[אפשר להסביר למה דין וחסד בלשון יחיד ורחמים ברבים]

אפשר. כי רחמים זה לשון רבים. אני זוכר שלמדתי פעם איזה פירוש על: "המרבה לסלוח", [18]כי הרחמים זה מרובים.

[במובן של כלל ופרט]

במובן שחיים זה לשון רבים. המציאות היא לשון רבים. אנחנו יודעים רק 'עונות הרבים', אבל המציאות זה לשון רבים.

"כיצד? חסד אברהם אינו חסד גמור, שהרי מידת הדין של יצחק מתערבת עמו; ואין לך מידת רחמים שאין בה קצת דין, ואין לך מידת דין שאין בה קצת רחמים. ואם תקשה: אם כן למה אתה קורא מידת דין מאחר שיש בה רחמים? וכן, למה אתה קורא מידת רחמים מאחר שיש בה דין? דע כי המידה שעיקרה רחמים ורובה מתלבשת ברחמים, אף על פי שיש בה קצת דין אנו קורין אותה מידת רחמים; וכל מידה שעיקרה דין ורובה מתלבשת בדין, אף על פי שיש בה קצת רחמים אנו קורין אותה מידת הדין . זה הכלל של רובו ככולו. אבל אין שם לא מידה ולא כנוי, מאהי"ה ולמטה, שיהיה כולו דין גמור או כולו רחמים גמורים. שאם אתה דן כן, נמצאת אתה קוצץ בנטיעות ומפריד ביחוד", פה זה המשפט שהוא המפתח של כל הנושא. זה מסביר את ההגדרה של בעלי הקבלה כי חסד שהוא רק חסד בעולם זה סטרא אחרא, אע"פ שזה דומה להגדרה האמתית של חסד, שהוא רק חסד, אבל זה חסד עליון.

[זה קשור לקרח?]

איך?

[שהוא אמר כמציאות עכשווית מה שלעתיד?]

כן. אני חשבתי בצד ההפוך, אבל כן, ברור. יפה.

[זה נאמר על אחר ש-'קוצץ בנטיעות' ]

אפשר לקשור. זה לפי דעתי, זה נושא של הפסוק: השופט שבדור .מי שהולך לשופט שקדם או לשופט של העתיד, העתיד של קרח, כי ראה את שמואל בחלום. וברור כי באחרית הימים, הכול יהיה רחמים גמורים. מי שאומר שזה כבר ככה, הוא באשליה. יתכן שזה הגדרה של עלמא דשקרא. מה שיהיה אמתי, עכשיו זה לא אמתי, מה שהיה אמתי עכשיו זה לא אמתי. זה קשור לפי דעתי לאמון המלא של אמונת חכמים שיש לנו, חכמים של כל הדורות, אע"פ שלא ההלכה כמותם: הם חכמים אמתיים של תורת אמת אע"פ שהמציאות שלנו צריכה הלכה אחרת. זה לא כל אחד מה שעלה בדעתו במשמעות הקטנטונת שלהם.( עשרה מאמרות על אלו ואלו דברי אלוהים חיים מאמר חיקור דין)

[גם המהר"ל מסביר שזאת הסיבה שאמת היא לא ברחמים. האמת מתגלה בזמן]

יפה! כי דווקא שם מידת הרחמים זה אמת, דרך ריבוי.

[לכאורה אמת לא שייך לרחמים אלא לדין]

נכון: אמת ששייכת לדין זה אמת זה אמת בלי אלף!! יתכן מאוד שחכמי הקבלה לא התירו לימוד הקבלה לפני גיל מסוים כי יש גיל של דין, וצריך להיות ככה, ורק אחר כך גיל של רחמים. מי ששייך לעולם של דין הוא לא יכול לתפוס מה זה רחמים. ברור שזה גיל של השכל, של הנפש, זה לא גיל של המשרד הפנים.

"שאם תאמר שמידת רחמים היא רחמים גמורים, לעולם לא תתחבר עם מידת הדין הגמורה, נמצאו כשני הפכים שאינם מתקרבים זה לזה לעולם, ואם לא יתחברו הרי היחוד נפרד פרקים פרקים, מידת רחמים בפני עצמה ומידת הדין בפני עצמה, ועל זה נאמר: ונרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח). אבל סוד קשר הספירות והשמות והכינויין והמידות אלו באלו הם כמו שאומר לך. דע כי מידת הכתר העליון שכולה רחמים מתאחדת תחילה בצד החכמה הפונה למעלה שהיא גם כן רחמים. ומן הצד השני של חכמה הפונה למטה ונקראת אחור, נולד מידת הדין"

מה שמסביר פה, כי מידת הפנים של החכמה, שייכת למה שלמעלה ממנה ונקראת רחמים. אבל מידת האחור של החכמה, שייכת למה שיש למטה ממנה ונקראת דין. גבי הבינה, מלכות דחכמה זה כבר התחלה של דין . גבי הכתר, כתר דחכמה זה קשור לרחמים גמורים. יש הסבר יותר פשוט, שכל מלכות של ספירה עליונה היא מקבילה לכתר של ספירה תחתונה. אחד מצד פנים ואחד מצד אחור. טקסט..........

אני לא חושב שפה הוא מתכון לביטוי של מעשה מרכבה. אולי אני אגדיר בקצרה: מעשה בראשית זה התפשטות העולמות ומעשה מרכבה זה ההנהגה של העולמות ופה ההסבר שלו, שכל השגחה היא מורכבת ממידות הפוכות, דאם לא כן א"א לדבר על איחוד ה'. וכשנתקלים בתופעה של מידה, שנפרדת מאיחוד המידות, נתקלים במה שנקרא הסיטרא אחרא, זה מה שנגזל מאיחוד המידות.

"נמצאת למד...מעורב בה"

ואחר כך כל אחד יכול לחזור על הסיפור של חיי אברהם כדי לגלות את זה. כי אם אברהם לא היה מסוגל גם למידת הדין, הוא לא היה יכול להיות הגיבור של הסיפור בתולדות, כפי שהם. למשל, הוא היה גם כן גיבור מלחמה! מאיפה לקח את הכוח הזה? אברהם, שהיה רק חסד, לא היה יכול להיות האברהם האמתי, שמביא לתולדות של עם ישראל.

[אבל גם ישמעאל היה רובה קשת?]

נכון וזה בא מאותו שורש, אבל כל העניין של הבנים האלו, שנפרדו מאיחוד התולדות זה דווקא העניין של הניתוק אצלם, של המידות. אני רוצה להסביר את הכלל: יש הבדל בין הכלי והאור. הכלי של ישמעאל, הוא ההיפך של האור של אברהם. אם אפשר לומר. כל מידה יכולה להיות טהורה אפילו המידה של רובה קשת, אם היה מדובר בנפש ששואפת לקרוא בשם ה' ולא לאלוה זה או אחר. שוב זה העניין של איחוד המידות

[.מזה הגדרה של כלי ואור ביחס לכל מידה]

זה ההיפך. זה נלמד כשנגיע לאותו נושא, האור מתלבש בכלי אשר בעצמו הוא בא מאיזה רושם של אור הפוך, אבל זה נושא אחר, פה הוא מדבר על המידות וכשישמעאל מתחיל את התיקון של הכלי שלו הוא בוחר דווקא באור ההפוך – האור של מידת הדין, ואותו דבר לעשו כשמתחיל לתקן את הכלי שהוא כולו דין אז הוא שואף לאור החסד.

"נמצאת למד כי מידת אל...מידת שם הוי"ה...ולפיכך הוא פוסק אם לחיים אם למוות"

ולכן כל פעם שאנחנו מוצאים פסוק ששייך לשם הוי"ה, צריך להבין, כי לפי הנסיבות, שם הוי"ה מורה או לדין או לחסד, מכיוון שהוא כולו גם כן דין וגם כן חסד "אם לענג אם לנגע" פה הוא רומז לעניין התמורה כיוון שזה אותן אותיות. פעם אני למדתי :"אין רע יורד משמים" אז העונג יורד מן השמים ולפי מצב הכלי, הכלי מקבל או עונג או נגע.

"ולפיכך תמצא שם הוי"ה שהוא יסוד קו אמצעי זו מידת יעקב...

קלטת 447 - 02

...מימינו חיים משמאלו מוות"

רציתי רק להוסיף שלגבי הקבלה, אע"פ שיעקב הוא באמצע בין אברהם ליצחק הוא נוטה לצד אברהם.

( שבוע אחרי כן ):שם הויה, שהוא הקו האמצעי, מורה על איחוד חסד ודין. ראינו גם שמידת החסד כשלעצמה, כשהיא נוטה לאיחוד המידות, היא כבר מכילה את שורש הדין וכן מידת הדין, מכילה את שורש, אולי צריך לדייק, את שורש של שורש( נראה אח"כ למה) של מידת החסד. הרב נתן את ההסבר של האפשרות איך להבין את איחוד המידות, כי כפי שלמדנו הרבה פעמים, חסד ודין הם הפכים גמורים, מכיוון שכשחסד הוא באמת חסד, אז הוא ההיפך מדין וכשדין הוא באמת דין, הוא ההיפך של חסד. ולכן לכאורה, תיאורטית, מלכתחילה, אין שום אפשרות להבין את האיחוד שלהם. יש איזה כלל בקבלה, זה סוד של פנים ואחור, אבל זה סוד מכיוון שצריך להבין איך האחור שהוא ההיפך של הפנים הוא האחור של הפנים ואיך הפנים הם הפנים של האחור, זה באמת תרתי דסתרי. נראה את אופן ההסבר של הרב, שמכיוון ששורש החסד הוא בכתר וכתר שורשו למעלה שזה אור פשוט לגמרי, פשוט, דהיינו בלי שום הרכבה וכיוון שגם שורש הדין זה אותו שורש, צריך לעלות למעלה למעלה להבין איך זה התחיל ושוב צריך לחזור לסוד הצמצום, שגילה את שורש הדין באור הפשוט של הרחמים. כי כל המקובלים הראשונים התחילו בסוד הזה, כדי להסביר את צורך הצמצום. יש כמה הסברים בעיקר בעץ חיים, באוצרות חיים כבר יש שלוש או ארבע הסברים, אחד מהם, כוונתו, מטרתו, זה להסביר את זה דווקא: היה צורך לצמצום, כדי לגלות את שורש הדין באור הפשוט של הרחמים הגמורים. כי למעלה, אין שום, שום הרכבה. דאם לא כן, אולי היה אפשר להסביר את התפשטות העולמות, בלי להתייחס לסוד הצמצום. זו היתה רק הקדמה קצרה.

[.יוצא שבשורש עצמו יש רחמים ודין]

בשורש של מה? התוצאה של הצמצום, זה גילוי הגרגיר של הדין. בשיעור הקודם ראינו שההסבר של הרב זה כשיש טיפה של יין בים, זה לא נבחן אבל בכל זאת יש טיפה של יין.

[.]

כן אבל הדילול של הדין הזה, הוא כל כך מוחלט, שאי אפשר לדבר על הרכבה באותה מדריגה.

[41 ב', מתחיל לא בהתחלה.]

[.הרב שרקי: דילול זה מושג כמותי...]

תשמע יש בעיה כזו בהלכה דווקא. יש איזה סף נאמר, שהכמות התהפכה לאיכות. לפי דעתי מה שמצאתי -בעיקר במפרשים של ה'עץ חיים', ונראה אח"כ כי הנושא עצמו נגיע רק בסוף הפרק בדרוש של החפציבה, הוא מתעכב בזה. אני רוצה להזכיר את הנושא עצמו: כי לעניין המטרה נאמר, של בריאת העולמות, יש גם כן כמה אופנים של הסברים: מה הייתה תכלית בריאת העולמות? בתמצית יש שתי דעות:

-כדי להיטיב לנבראיו, דאם אין לו נבראים איך יקרא 'רחום', איך יקרא 'חנון'? 'כדי להיטיב לנבראיו' וזה הדרך שבחר בערך, פחות או יותר אפשר להגדיר את זה ככה, הרב אשלג בתורתו.(אורי שרקי : הרמח"ל) הוא התחיל אבל השיטה עצמה היא השיטה של הרב אשלג, ברור שכולם קשורים לכולם.

-אבל יש עוד נקודה, עוד ממד של הנושא: שכדי שבאמת המקבל, הוא יכול לקבל, לפי כוונת המשפיע, הוא צריך לזכות במה שהוא מקבל. וכדי שיזכה, צריך לגלות את הקו של הדין.

ולכן הנקודה שצריך לתפוס אותה: איך זה מתקשר? האם לומר, שגילוי מידת הדין, זה ממש בדיעבד כדי לתת לנברא לזכות. או אם זה לכתחילה, מטרה של בריאת העולמות, זה כדי לתקן את שורש הדין, שהיה מלכתחילה באור הפשוט. וזה ההגדרה של המחלוקת שהייתה בין המהרח"ו והחפציבה. נלמד את זה , אני לא זוכר אם הסברתי לכם שאני שאני מצאצאי החפציבה. החכם של החפציבה הוא נקרא ר' יוסף אבן טבול אלמוגרבי והוא הזקן של הסבא שלי. זה מקרה שזה לא מקרה. והיו במחלוקת דווקא על אותה נקודה. בסוף ימיו הסבא שלי והמהרח"ו השלימו ביניהם והסימן היה שבשתי המשפחות מדור לדור היו קוראים אחד חיים והבן שלו יוסף וכן הלאה, חיים, יוסף, חיים, יוסף כדי להזכיר את חיים וויטל ויוסף אבן טבול. -וברוב הספרים, למה אני אומר רוב - יש רק ספר אחד שנדפס, המוציא לאור שם את החפציבה, בשם המהרח"ו, גילו כמה כתבי יד.

[.]

זה דרוש על אוצרות חיים שנקרא חפציבה. גילו כמה כתבי יד בכמה ארצות ועכשיו יש עבודה באוניברסיטה כדי לפרסם שוב את החפציבה בשם ר' יוסף. זה רק דרך אגב, זה דווקא הנושא שלנו הערב:

האם כוונת הבריאה זה תיקון שורש הדין, או כוונת הבריאה מכריחה את הצמצום כדי לגלות את שורש הדין כדי לתת לזכות לבריות? תפסתם את ההסבר? זה קל להבין....

סוף סוף אפשר להסביר ,יש רמזים בשערי אורה שזה אותו דבר, שאין סתירה בין שתי הגישות האלו, אבל בתפילות, יש הרבה רמזים של כמה ניסוחים של תפילות, ששייכות לאותה בעיה. ויתכן מאוד - אני הצעתי את זה כשהגענו, כשלמדנו את השל"ה - אבל זה לפני הרבה, הרבה זמן - שבנוסח אשכנזי : קודם שנברא עולם, קודם שברא את העולם. בנוסח ספרדי יש גרסאות שונות. יתכן מאוד שהשנוי גרסאות שייך לאותו נושא.

[האם השלימו ביניהם?]

זה סוד. אבל זה סוד משפחתי שהשלימו, כנראה שזה דומה מאוד, במדרגה אחרת כמובן, למה שקרה בין הגאון מווילנא והבעל התניא שנפגשו בגן עדן, אז השלימו שמה.

[הרב שרקי: איך זה יוצא אותו דבר?]

כי למעלה, למעלה, ואני מסתמך על מושג של הרב אשלג דווקא, למעלה, למעלה אי אפשר לדבר על רצון, ולכן אנחנו משתמשים על מושגים של 'תכלית' בריאת העולמות, כוונת בריאת העולמות כדי להטיב, כדי לתקן. למעלה אין רצון, יש למעלה מן הרצון, זה רצון להמציא רצון. ואם כן הרצון הזה גורם גילוי שורש הדין, הרצון עצמו.

[כשעלה במחשבה]

כשעלה. זה מוקד העניין: למה עלה במחשבתו, דווקא באותו זמן ולא לפני זה ולא אחרי זה? התשובה היא שלמעלה אין זמן, לכן, אין שאלה, אבל זה לא תשובה! מכיוון שסוף סוף, אנחנו נמצאים בעולם שהזמן זה מציאות, הזמן והשטח זה מציאות, זה ו' ה' אחרי י' ה'. לכן, אע"פ שהמציאות של השטח והזמן, זה בעולם השפל, מכל מקום, זה אי אפשר, בלתי אפשרי שאין שורש לזה למעלה. לכן אע"פ ששורש הזמן זה לא זמן, זה, למרות כל, זה זמן. יש מושג של ימים, שנים למעלה, אע"פ שזה לא ימים ושנים בזמן שלנו, של המציאות בעולם החיצוני, מכל מקום, בשורשו זה אותו דבר.

[בשורש השורשים גם כן?]

בשורש השורשים גם כן, בשורש השורשים זה ענין של סדר. אע"פ שלמעלה אין זמן, סדר יש. סדר זה שורש הזמן. אתם זוכרים כשלמדנו איזה דיוק בגמרא, על המשנה: הקורא למפרע יצא או לא יצא בק"ש? "שלא יקרא למפרע" (בבלי ברכות יג ע"א גמ':)
יש מחלוקת בין רבי וחכמים, המחלוקת מתחילה ככה: "שמע - בכל לשון שאתה שומע".

"תנו רבנן: קריאת שמע ככתבה, דברי רבי (בהויתם יהיו זה רבי); וחכמים אומרים: בכל לשון";

"תנו רבנן: והיו - שלא יקרא למפרע".

מה הצד השווה בין שתי הדעות? אם אתה קורא ככתבה, דהיינו: בלשון הקודש, אז זה הפשט של "בהוייתן יהו" אבל כתוב: "והיו הדברים האלה" [19]והם (החכמים) מסבירים שנקרא למפרע. ולכן האופן הסדר של המלים זהו מה שמחפש רבי בלשון הקודש: אמיתות הפסוק. זה ברור שזה סימן שגם לחכמים צריך לקרוא בעברית כי בשפה אחרת הסדר שונה, אע"פ שהכוונה לפי הלכה זה סדר הפרקים והפסוקים. לא מצאתי רמז בהלכה שזה גם סדר המלים, אבל זה ברור, שההגדרה של האמת, זה מהלך הסברות. כשלומדים גמרא, מבינים את זה: אי אפשר לדלג על סוגיה אחת כדי... צריך מהלך סברות, כדי להבין את הכוונה של המתרץ או של הסוגיה, כי אם מדלגים על סוגיה כלשהי, אי אפשר לתפוס את אור המקיף של הסוגיה. הרב קוק הסביר את זה.

['כשעלה']

"כשעלה" זה לא אומר שזה מושג של זמן. מכיוון שכבר התחלנו כבר בחדש אדר, יש איזה רמז של הרב: 'אדר' זה אל"ף דר! אנחנו נמצאים באדר: בעולם האיחוד! אל"ף דר. אני פעם הסברתי הפסוק- זה קשור לעניינים של פורים - "ודבר יהו"ה אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". [20]הפשט, זה כמו שמדבר איש אל רעהו, אז הקב"ה דיבר פנים אל פנים אל משה. אבל אפשר לקרוא הפשט באופן אחר: מתי יש גילוי דבר ה'? כשבבחינת זמן, בזמן שמדבר איש אל רעהו, כשיש אחווה, אז יש חידוש תורה. זה מובן. מצאתי שאחת מהמשלוח מנות בפורים, בין תלמידי חכמים, זה חידושי תורה. הסוד של העניין, זה כי גילוי דבר ה' ,לכאורה, נפסק בפורים. אבל זה ממשיך כשיש משלוח מנות איש אל רעהו אומרת מגילת אסתר. זה המשך של גילוי דבר יהו"ה. אז זה רק דוגמא אחת, לכאורה זה נושא אחר, יתכן שזה אותו נושא. 'כשעלה' זה אופן של התפשטות העולמות, זה לא הזמן. ואפשר לקשור את זה, למחלוקת בין אברבנאל ורש"י, על ההסבר של רש"י על המילה 'בראשית'. מה אומר לנו רש"י? אתה לא יכול לקרוא המלה בראשית בבחינת זמן, אלא בשביל ישראל, בשביל התורה, באופן אחר לגמרי. ואם אתה רוצה להבין אותו כפשוטו, הוא ממשיך, אז אתה צריך לשנות את המסורת: בראשית 'ברוא' אלקים ולא 'ברא' אלקים. אם אתה מבין את המילה 'בראשית' במשמעות של התחלה אז אתה צריך להבין שהתחלה זה האור, ולא הבריאה, וזה ההיפך של הפשט. צריך לקרוא ככה: "בראשית ברוא אלהים את השמים ואת הארץ; (ב) והארץ היתה תהו ובהו", אז (ג) "ויאמר אלהים יהי אור" [21]אז בראשית "ויאמר אלהים יהי אור", ולא ברא ( בקמץ): זה ההיפך של הפשט. כי בריאה זה דווקא צמצום, זה מחזק את דבר רש"י. בריאה זה צמצום, ולכן מה שקדם לצמצום זה האור, ולכן הדבר ראשון זה האור, זה לא הכלי.

[הרב שרקי: האמת לפי דעת רשי היא שהאור קדם?]

[22]אבל יש רמז, מכיוון ששורש הכלי הוא יותר למעלה, וזה נרמז במלה 'את'. "בראשית ברא אלקים 'את' השמים": זה הכלי של השמים, "'ואת' הארץ" זה הכלי של הארץ, לכן צריך להפוך. יש הפסוק הנודע: ביום עשות יהו"ה אלהים ארץ ושמים". [23]ארץ זה הכלי של השמים, ושמים זה הכלי של הארץ. שוב זה אותו נושא: איחוד בשורשם, בין כלי ואור.

[הכלי בא בשביל האור]

הכלי בא בשביל האור, אבל האפשרות של הכלי, שורש הכלי, כדי שהאור יתגלה, הוא יותר חשוב, הוא למעלה. תפסתם את זה? יש מדרש שמסביר את זה. לפי המדרש: הקב"ה מתאווה לדירתן של התחתונים: [24]הוא מעדיף את התחתונים, זה פלא?! ולכן זה סימן, ששורש של התחתונים הוא למעלה משורש העליונים. מצד אחד, עדיף המלאך מהאדם, מצד שני, האדם יותר עדיף מהמלאך. אני חוזר על ההסבר הזה: ברור כי הנשמה היא יותר למעלה מהגוף, אבל מה יש לנו צורך בגוף? הגוף נותן לנשמה אפשרות להיבראות בעולם התחתון. ולכן יש כוח בגוף, שלא נמצא בנשמה מלכתחילה, אז אותו כוח הוא למעלה מהנשמה.

[הגמרא(בבלי קידושין מ ע"ב) "תלמוד גדול או מעשה גדול"?]

[25]זה דומה.

[הרב אומר בדיוק משהו הפוך, הלימוד מביא ע"י מעשה: המעשה גדול]

אני שמעתי דווקא מהרב נחמני, אם אני זוכר, "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה בפורים", [26] [צחוק] שדווקא צריך להבין את זה ככה: גדול הלימוד שמביא על ידי מעשה, רק לימוד שמביא על ידי מעשה גדול, לכן המעשה הזה, זה מעשה שהוא תוצאה של הלימוד, לא מעם ארצות. לכן לא כל מעשה גדול מהלימוד, אלא מעשה שיש בו לימוד, הוי אומר זה הלימוד גדול!

[ק"ש. לומדים בסוף הגמרה שהמצוות צריך כוונות ]

מלכתחילה ההלכה הייתה צריכה להיות - איך אומרים את זה? אני לא שייך לאותה שיטה - מכיוון שאין בכוח הדור, לקיים את התורה לפי הכוונות, אז בא מאוחר מאוד הכלל ש-מצות אינן צריכות כוונה חוץ, אולי אתה מתכוון לזה? חוץ מאותן מצות שצריכות כוונה מכיוון שהן בדיבור, הכוונה היא המעשה. בלי כוונה אין מעשה. זה העניין יש לימוד שהוא מעשה והוא נקרא לקיים את התורה. זה לימוד שמביא על ידי מעשה.

[לשמור לעשות ולקיים]

בסדר הזה.

[זה קודש שבחול]

זה דומה גם כן, זה מקביל. אבל הקודש שבחול הוא ממש קודש, לא חול! אבל מכיוון שהוא נבלע בחול.

[קדש הקדשים]

אפשר לקשור גם כן לזה. אפילו קדש הקדשים זה קדש בנגלה. אני לא חושב שזה הקודש שמתגלה מן החול, זה ענין אחר, אבל זה מקביל.

[הרב שרקי: איך זה מתאחד?2 השיטות]

זהו. רמזתי בזה כבר. כי דווקא השאלה נשארת רק כששואלים, כשמסבירים דווקא את המושג של: 'כשעלה במחשבה', בראשית, בבחינת זמן. לכן פה יש מקום לשאלה. ורמזתי לעניין של: 'רצון להמציא רצון', והרצון להמציא רצון, הוא נצחי, הדחף הזה לברוא כשעלה במחשבה, הדחף הזה הוא נצחי, הוא למעלה לגמרי מן הזמן, מהזמן. ולכן זה בבת אחת: זה בבת אחת שזה מתגלה: להיטיב והדרך להיטיב.

[הרב שרקי: למה זה קרה בזמן מסוים?]

רק דקה, אולי פה יש דיוק על רש"י כי זה חידה, למה רש"י מביא שני הסברים על בראשית, אע"פ שבאופן פשוט: מכיוון שיש ב' אז צריך שני הסברים. זה ברור, לא, לא! זה עמוק. הוא אומר: "בשביל ישראל שנקרא ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית" למה הוא צריך שני הסברים? וחוץ מזה יש חידה ברש"י כי השורש של רש"י זה במדרש רבה ובמדרש רבה: ישראל זה למעלה מן התורה בשורשם, ואצל רש"י הסדר הוא הפוך: בשביל התורה ובשביל ישראל. [27]פה זה מתיישב, כי יש הסבר אחד: הנבראים שצריך להיטיב להם זה ישראל, ואופן הטוב והמיטיב הזה זה התורה. איך להיטיב? דרך התורה "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות". [28]מכיוון שצריך להיטיב את ישראל, צריך להרבות בתורה ומצות. לכן הוא צריך את שני ההסברים, פה זה דיוק כנראה חדש. לכן הוא צריך את השניים האלו.

אולי מצאתי, עכשיו דווקא, את התשובה על השאלה שלי, שרק כשמקבל את התורה, ישראל הוא ישראל; לפני זה הוא יעקב. פשוט. "תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב" [29]כשמקבל את זה הוא נקרא ישראל. לכן התורה קודמת לישראל, יעקב קודם לתורה. זה הדיוק של המדרש רבה. כי המדרש רבה אומר, מחשבתם של ישראל קודם לכל, אז מחשבתם של ישראל זה יעקב, אם יתכן, וישראל זה ישראל. אז יעקב נקרא ישראל, כשמקבל את התורה. ויש לך הוכחה בגמרא, זה במסכת חולין, העניין של גיד הנשה. רק מסיני, זה מצווה, אבל זה נכתב במקומו, ועל איזה פסוק? "על כן לא יאכלו בני ישראל " אתה רואה איך זה מתקשר.

[הרב שרקי: רגילים להזכיר שישראל זה השם של יעקב בארץ ישראל, לא יעקב שמקבל את התורה?]

זה אותו דבר, זו שאלה מעניינת, שאלה ציונית. [צחוק].

[.שרקי: אבל ההסבר זו גישה חרדית!]

לא לא, זה אותו דבר. אני אסביר לך דווקא דרך האגדה שיש בשבת, זה ההיפך ממה שאתה חשבת, אם אני תפסתי את המחשבה: כשכפה עליהם הר כגיגית [30] שם תהא קבורתכם..., אז קיבלו את התורה, ולמה נקברו במדבר? כי לא נכנסו לא"י. ולכן להיכנס לא"י ולקבל את התורה זה אותו דבר, ולא ההיפך! יש עוד הוכחה בגמרא, זה בהתחלת מסכת סנהדרין, גזירה שווה בין "ומשה עלה אל האלהים" ועזרא עלה לארץ: שהגמרא מסבירה כי עזרא היה יכול לקבל את התורה אלא שקדם לו משה, וההוכחה של הגמרא זה: "ומשה עלה אל האלהים" 'עליה', זה עליה לסיני.

[הרב שרקי: על הר מוריה, קפץ והגיע להר סיני]

יפה.

[שיעור 4ס-02 דקה 31]

[הרב שרקי: לפי זה למה עלה במחשבתו בזמן מסוים]

זהו. אז צריך להבין 'כשעלה במחשבתו' זה לא עניין של זמן, לכן הבאתי את רש"י. זה אופן: העלייה במחשבה זה נצחי. זה ההסבר של הרב, נגיע לזה, שזה מצד המקבל, אע"פ ששכלית קשה לתפוס את זה. מכיוון שאם ההסבר זה מצד המקבל, יש שורש בצד המשפיע, אבל צריך להבין איך שורש הזמן, אע"פ שזה סדר, זה לא זמן מציאותי.

אני אתן לכם שתי דוגמאות, יש קשר בין שתי משמעויות האלו: "כשעלה" זה האופן. מצד המקבל זה הזמן: (שמות לג, (יא) "כאשר ידבר". [31]קודם כל זה שילוב הדורות. שילוב הדורות זה עולה על הסתירה בין ההבדל בין זמן זה וזמן אחר. דור מיוחד יש לו הזמן שלו, אבל יש שילוב הדורות שמאחד את כל הזמנים הנפרדים האלו, והאיחוד הזה הוא למעלה מן הזמן. תפסתם את זה. שילוב הדורות. ויש הרבה מימרות במדרש וכבר בגמרא אבל באגדות מגיד מראשית אחרית, וגילה הקב"ה לאדם הראשון "שהראהו הקדוש ברוך הוא דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו". "זה ספר תולדת אדם ", [32]כל זה, זה מקשה אחת אבל המקשה אחת, של התולדות, זה למעלה מן הזמן של כל דור ודור. אולי זה נרמז בביטוי: "בסוף הדורות". [33]האם סוף הדורות, זה דור מסוים, או זה ממש סוף הדורות ואנחנו עולים למעלה מהזמן? תפסתם מה זה 'סוף הדורות'?

[אחרית הימים]

אחרית הימים, זה לא סוף הדורות, זה עוד לא סוף הדורות. אחרית הימים, יש פשט מדויק של סוף הגלות. יש ביטויים בפסוקים "הנה ימים באים" [34]או "והיה באחרית הימים", [35]הכוונה זה: להתחלת לימות המשיח, אבל ההגדרה של התחלת ימות המשיח זה סוף הגלות.

וההסבר השני זה בחיים של כל אחד ואחד. אנחנו חיים דרך הזמן, אבל האיחוד של הנפש הוא למעלה מאותו זמן, כי זה אותו נפש, שחי בזמן זה ואחר כך בגיל זה, בגיל זה עד הסוף. ויש הרבה דברים באגדות של פרק חלק, שצריך להסביר דרך זה, למשל באיזה גיל תהיה תחיית המתים? איזה מין שאלה זה? [36]לכן זה סימן שיש בעיה. בתחיית המתים באיזה גיל נהיה?

[עשרים]

לא, זה שלשים ושלוש. זה דווקא הגיל שמאחד את כל הגילים. במיסטיקה של אומות העולם יודעים את הנושא. הם מגדירים את זה ככה אצל הנוצרים: הגוף המכובד. הגוף המכובד יש לו אותו גיל, בצרפתית זה: 'le corps glorieux il a trente trois ans'.

זה דווקא הגיל של עקידת יצחק, אע"פ שיש מחלוקת, שלשים ושבע, שלשים ושלש.

יש בזה דוגמא, של איחוד קצב הזמנים, וזה למעלה מהזמן. ואע"פ שזה למעלה מהזמן, זה כולל את כל הזמן, זה כולל את שורת הזמן נאמר. זה מגלה את כוחו של רש"י. הוא רומז לעניין של קבלה בהסבר שלו. וזה סוד ההלכה, הלכה עצמה, כי אולי דרך הלשון התלמודי, אפשר להבין את העניין הזה, כי אם ניקח את הביטוי של המשנה הראשונה, יש כמה משניות כאילו: "מאימתי קורין את שמע בערבין?" [37]זה עניין של זמן. רש"י מפרש כדי שנבין כי מזה, מה "מאימתי" אנחנו לומדים שיש מצוה, חובה, דין. איך? המשנה אומרת: "מאימתי קורין את שמע בערבין?", איך הגמרא מתחילה? "גמרא. תנא היכא קאי דקתני מאימתי?" מה הוא פשט הגמרא? "היכא קאי דקתני מאימתי?".

לכאורה הפשט הוא ככה: מאיפה למד את החובה של ק"ש? זה הפשט של רש"י.

הפשט של הגמרא הוא אחר: למה להתחיל בפרט אחד 'מאימתי' לפני ההגדרה של הכלל של ענין ק"ש? תגיד לי כבר שיש עניין של ק"ש ואחר כך אתה שואל פרט אחד: הזמן; זה הפשט של הגמרא לפי כל השיטות.

רש"י מחדש משהו: רש"י אומר: מה היה לומד שלמד שם חובת ק"ש?

["מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע"]

. החידוש ברש"י זה חובת ק"ש. אם כן, אנחנו לומדים מהגרסה של המשנה עצמה: מכיוון שיש עניין של זמן זה סימן שיש עניין של חובה, ולא משנה איזו מצווה. זה הגדרה של מצווה שהזמן גרמא. מכיוון שאתה שואל על עניין של: "מאימתי" זה סימן שלפני זה אין לך מצווה ולכן העניין דווקא של הזמן מביא העניין של החובה. זה החידוש של רש"י. תפסתם את ההקבלה עם הנושא שלנו?

ולכן הכוונה להיטיב לנבראים מביאה המציאות של הזמן ובבת אחת את המציאות של הדין. זה מובן איך זה מתקשר?

[מה עשה הדין שצריך לתקן אותו? לפי השיטה השניה?]

אותו שורש של הדין, שהיה נמצא באור הפשוט צריך לתקן אותו. א"א שההויה הקדומה תישאר עם הספק הזה שיש בה.

[איזה ספק?]

אני אסביר את זה ככה: האור הפשוט הוא כולו רחמים. אם אתה אומר, ואנחנו יודעים את זה בדיעבד: גילוי הדין בבריאת העולמות זה מגלה שיש שורש הדין למעלה. אם אתה אומר, שבאור הפשוט שהוא כולו רחמים, יש גרגיר של דין אז זה ההיפך של הרחמים. מה זה ההיפך של הרחמים? זה רחמים שהוא בספק אם הוא רחמים. וצריך לתקן את הספק הזה. וזה כמעט כל השיטה של הרב אשלג, צריך לתקן את הרצון לקבל ולהפוך אותו לרצון להשפיע, זה תיקון המלכות.

[הרב שרקי: אצל הרב אשלג זה מתחיל מזה שיש רצון להשפיע זה מבטיח שיהיה גם רצון לקבל]

אבל תחזור על ההסבר שלו על הצמצום דווקא, למה היה צריך צמצום? כדי לגלות את הרצון לקבל כדי לתקן אותו, זה עובר כל השיטה שלו.

[שורש הרצון לקבל הזה הוא בעצמו ברצון להשפיע]

אבל הוא היה כלול ברצון להשפיע וצריך לגלות אותו. ומטרת הבריאה זה לגלות את הרצון לקבל, שהיה כלול ברצון להשפיע. זה מוקד של הנושא ברב אשלג. אין שתי אפשרויות כדי להבין את זה. אם אתה מוצא בשיטה שלו, איך הוא מגדיר את מלכות דכתר? מלכות דכתר, זה רצון לקבל שכלול ברצון להשפיע, אבל זה רצון לקבל, שהיא בעצמה רצון להשפיע. כפי שאתה הסברת מקודם. מכיוון שיש רצון להשפיע, יש, כלול ברצון להשפיע, ידיעת רצון לקבל. מה זה להיות מקבל? רק המשפיע יודע לדעת, אבל באופן של משפיע, לא באופן של מקבל. אבל זה רק התחלת השיטה! ואחר כך זה מתגלה שהבריאה גורמת נחת רוח ליוצר וזה סוד 'כתר מלכות': המלכות הופכת לכתר ולכן כתר מקבל מהמלכות. אבל מכל מקום, הרצון לקבל ברצון להשפיע הוא לא, מציאותית רצון לקבל, אלא רצון לקבל בבחינת רצון להשפיע. אבל זה קודם. אפשר להסביר את זה בהקשר לפסוק "בכל צרתם לא לו צר" [38]מה זאת אומרת "בכל צרתם לו צר"? האם יש צרה למעלה? אבל לו, ל' ו', בבחינה שלו. למשל, איזה תינוק, יש לו כאב, אז יש גם כאב לאמא, אבל א"א לומר שהכאב הוא מציאותי אצל האימא, זה כאב של אימא, אבל זה יותר חמור מהכאב של תינוק.

לכן כדי לתקן את זה, אז יש הכרח לברוא עולמות.

ולכן זה ברור כי הבריאה היא תמידית כי הדחף לזה זה תמידי, זה למעלה מהזמן. זה סוד של המדרש: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן". [39]ההסבר הזה, זה הבסיס של כל השיטה של העץ חיים. כל העניין של שבירת הכלים, האר"י מלמד מזה. לפני האר"י ידעו את שבירת הכלים, אבל כנראה הוא בא רק לגלות את ההסבר הזה, רק לגלות את הכלל הזה. כי מה זה שבירת הכלים? זו התוצאה של עולמות שקדמו ושנחרבו. ויש שורש בזהר גם כן על כל העניין: המלכים שמתו. זוכרים את כל המקורות האלו...

[הרב שרקי: גם הזמן היה צריך להיות נצחי]

לא. הזמן הוא נצחי, וזה נצחיות, זה הנצח, אבל בנצחיות ההיא, יש נקודה שנקראת עולם הזה, ו"זה", זה העכשווי. אם אני יכול להסביר את זה, כי אין לי סמך בכתובים, כי יש תיקון תמידי של מה שנקרא הנשמות. יש שלב אחד שהוא בעולם של הזמן שנקרא עולם הזה.

[הרב שרקי: אין לו התחלה וסוף]

אין לו התחלה וסוף. אין לו, כי הלידה, זה לא התחלה והמיתה, זה לא סוף.

[הרב שרקי: למה יש כל כך הרבה מחלוקת בין הרמב"ם...?]

לפני נושא זה: זה ענין של איחוד הדורות. מי יכול לזכור את ההתחלה שלו? אע"פ שיש ביטוי: "יזכור לו יום המיתה" [40]מי יכול לזכור את יום המיתה? ( צוחק)

קלטת 42

יש נצחיות של אותו תיקון, ויש נקודה אחת, שנקראת עולם הזה. הפשט של הבראשית שלנו, זה של העולם הזה שלנו. צריך להבין את העניין של 'זה', המשמעות של הביטוי 'זה', 'עולם הזה'. 'עולם הזה' מביא את העניין של הזמן.

[הר"ש: זה כל המחלוקת שיש בין הפילוסופים ובין התורה]

למה אתה אמרת הרמב"ם מקודם?

[הר"ש: כי הרמב"ם הוא החזק על זה שהמחלוקת העקרונית בינינו לבין הפילוסופים אם העולם נברא או אם העולם קדמון. לפי מה שאנחנו יודעים עכשיו, זה לא כל כך משנה]

לא, לא לא, זה משנה הרבה, כי העולם הזה נברא, הוא לא קדמון. אבל לכל אחד ואחד ה-לכאורה זמן, של הבריאה שלו, הוא שונה, בתוך הפשטות של הנצחיות. למשל, לפלוני, עולמו נברא כשנולד, אבל זה לא אומר שהעולם נברא כשהוא נולד. לאלמוני, זה בעת אחר, ולעולם כולו גם כן. בנצחיות של העולם כולו יש נקודה שנקראת 'עולם הזה', זה לפי ההסבר של הסדר מלמטה-למעלה. 46.39

[הר"ש: ...ספורנו שאומר בראשית: רגע ראשון]

רגע ראשון של העולם שלנו. טוב, אני מבין שזה לא פשוט להבין את זה שכלית, אבל יש דרך שמורה(בחולם), כי זהו הלימוד של המקובלים בזה. יש לך הרבה רמזים, למשל במה שמביא רש"י על דברי הנחש, "שתהיו כאלקים בורא עולמות: "יוצרי עולמות". [41]כשנברא אחד, בגמר התיקון שלו, זכה בתיקון שלו אז הוא ( קטע חסר)

קלטת 42

[הר"ש: מדוע עלה ברצונו דווקא בזמן מסוים? התשובה שאנחנו רגילים לומר זה בגלל שהזמן (...) לבריאה, בגלל שהזמן נברא. הרב אמר שזו לא תשובה אמיתית. שהתשובה יותר עמוקה היא שהדחף הוא נצחי, הדחף הזה הוא למעלה מהזמן גם כן]

הדחף הנצחי הזה מביא בנצחיות שלו בריאת עולמות בזמן המיועד לכל עולם ועולם.

[בסופו של דבר זה מתאחד עם הצורה הראשונה]

ברור שזה מתאחד. אבל זה לא אותה תשובה. אבל ההבדל עם הפילוסופים, שהם שוללים את הזולת, שיש בין הבורא והבריאה, הם שוללים את זה. יש הסבר של הרב נחמן מברסלב על זה, הוא אומר: יש מקום לומר שהם צודקים, אבל אינם יודעים איך הם צודקים. מלכתחילה לבריאה אין לו זכות, אין לו חיוב בנפשו. אחרי גמר התיקון יש לו חיוב בנפשו. אז זה העניין בדיעבד ומלכתחילה. תפסתם את זה? לא הבנתם...אני מקווה שלא הבנתם...

דף 114

"נמצאת למד כי מידת א"ל שהיא מידת חסד אברהם, אף על פי שנקראת חסד ויש בה רחמים הרבה, קצת דין מעורב בה. ומידת אלהי"ם שהיא מידת פחד יצחק, אף על פי שנקראת דין ויש בה מיני עונש הרבה, קצת רחמים מעורב בה. אבל מידת שם יהו"ה שהוא קו האמצעי והוא עומד באמצע כל השמות, כמו שהודענוך, מימינו חסד ומשמאלו דין, בלי ספק" דהיינו, אע"פ שיש משהו ששייך להויה בחסד: האיחוד המידות, ויש משהו ששייך להויה בדין: איחוד המידות, אבל מדובר בחסד ודין דסטרא דקדושה, כי דווקא ההבדל בין הסטרא דקדושה והסטרא אחרא כי החסד בסטרא אחרא, היא רק חסד, והדין בסטרא אחרא, הוא רק דין, זה עולם הפירוד, יותר חמור מאוד מעולם הפירוד.

"בלי ספק שם זה כלול בדין וברחמים מכאן ומכאן", פה יש איזה קצת קושי, כי לפעמים הוא אומר חסד, לפעמים הוא אומר רחמים, ורחמים זה דווקא המידה של שם הויה, רחמים זה דווקא המידה של איחוד המידות. אולי כדאי לתקן בהערות. אבל אולי יש לו כוונה, אבל יש בזה קושי.

"ולפיכך הוא פוסק אם לחיים אם למוות" דהיינו מי שפוסק "אם לחיים אם למוות", הוא למעלה מההבדל שיש בין חיים למוות.

"אם לעונג אם לנגע" יש איזה רמז על ספר יצירה. אולי פה יש איזו כוונה, אפילו ברמז, שעונג או נגע, זה אותן אותיות. ודווקא סדר אותיות מורה על ההפכיות של המידות האלו. זו אותה מידה, אבל בבחינת היפך, גם חיים ומוות. גמרא: "מה יעשה אדם" ויחיה? ימות. מה יעשה אדם וימות? [42]יחיה"... זו גמרא! בבחינת המשפיע, הכול זה עונג, אין רע יורד מן השמים. בבחינת המקבל, אם יש חטא, אותו שפע, הוא מקבל כנגע. כשכולו "וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור הוא", [43]אותו נגע.

"ולפיכך תמצא שם יהו"ה, שהוא סוד קו האמצעי והוא עומד באמצע, זו היא מידת יעקב אבינו עליו השלום ולפיכך נאמר בו: ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז) אהלו של יעקב, אהלו של אברהם ואהלו של יצחק, אהלים כלומר, יעקב הוא סוד המידה האמצעית, כמו התיומת שבלולב שמתיים שני הצדדים באמצע כך יעקב מתיים שני האוהלים, שהם אוהל אברהם שהוא חסד ואוהל יצחק שהוא דין". יש רמז בפרשת השבוע (שמות כו, (כד) "ויהיו תאמים" תראו מה אומר רש"י על אונקלוס: יש איזה רווח בין התיום הזה וצריך הרווח הזה, כי הרווח הזה מגלה את האיחוד. [44]

"וזהו סוד ויעקב איש תם יושב אהלים (שם, כה). כי מה צורך לומר יושב אוהלים? היה לו לומר יושב אוהל. אלא מידת יעקב עומדת בין שני אוהלים, ומתיימת ומאחזת ימין ושמאל במידה האמצעית, עד שנמצאו אברהם ויצחק נאחזים ביעקב". זה מתקשר לעוד נושא: למה היה צריך ליעקב שתי נשים, שתיים שהן ארבע? כי דווקא אהל רומז לאישה. "שובו לכם לאהליכם", [45] (הרב שרקי "הנה באהל") יפה!, לכן הוא צריך אחת מצד אברהם ואחת מצד יצחק.

ההבדל בין אברהם ויצחק זה עוד נושא. אולי ננסה להסביר את זה: כי יצחק הוא מיוחד במינו, יש לו: בין אדם למקום, יש לו ארץ אחת, לא יצא מא"י. בין אדם לחברו, יש לו אישה אחת. ובין אדם לעצמו, שם אחד. אבל לאברהם יש כפילות כנראה עם הבן דוד הזה שהוא לא בן ולא דוד...[צחוק] ההסבר, אולי, זה עניין של הקליפה, כי ישמעאל יצא מקליפת ארם. ויצחק יצא מאברהם, ולכן לאברהם יש רק שרה. אבל יש סוד בפרק, בפרשה, כי אחר כך לקח את קטורה, קטורה זה תיקון של הגר. טוב, צריך עיון. אבל כנראה, שזה בשורה טובה. כשהגר תהיה בתיקונה, זה סוף עולם בני ישמעאל שנקראים מהגרים: 'Les Bédouins', מ-הגר...

[}כנראה זה בני ישמעאל צריכים לתקן את קליפת ארם החיצונית, ובני עשו לתקן את קליפת ארם הפנימית.

יתכן מאוד, שאנחנו חיים בהתחלת התקופה של אותו תיקון. כי דווקא בני אדום מתגברים על בני ישמעאל וזה יהיה הסוף גם שלהם וגם שלהם, כי זו נבלה וזו טרפה.

[.מהם בני לוט לא קשורים לקליפת ארם?]

בני לוט זה קליפה, למדנו באיזה פרק את כל ה..למדנו כבר: יש קליפת נוגה, יש אש מתלקחת.

[46]יש קודם כל טומאה אחת שיוצאת מלוט, אבל התיקון נעשה ע"י רות כבר. אחר כך, קליפה אחת שיוצאת עם ישמעאל. וקליפה אחת שיוצאת עם עשו. אבל הקליפה הכי חזקה זה לבן, זו הקליפה שנשארת ללבן, וזה סוד ברית מילה. למדנו את זה. כל הטומאות, שצריך להוציא מהמילה.

[אורי שרקי: במפגש בין עשו וישמעאל גם בני לוט בעבר הירדן מעורבים בזה ]

נכון! הכול יהיה בבת אחת, ואני מקווה גם בני ארם: בני לבן.

[הר"ש: מלך בבל רצה לעלות על י-ם בגלל שבני עמון ומואב..]

נכון! המהר"ל הסביר את זה יפה כשלומד את כל הסוגיות האלו, הוא אומר כי בתרבות אדום, בתקופת אדום, גם יש שורש של כל המלכויות האחרות, כולן בבת אחת. (של"ה פרשת שמיני) נדמה שאנחנו נכנסנו באותו עידן וזה מה שרמזו המקובלים כי הקץ המגולה זה שנת תש"ן. ובשנת תש"ן הכול התחיל להתגלות. גם האר"י, באיזשהו מקום, מגדיר את שנת תש"ן כתחיית המתים. אם אתה זוכר את זה. זה זה ברור שב-תש"ן הכול התחיל, זה הזהר של פרשת 'וארא'. הזהר הזה מסביר את הכול.

[הזוהר הזה לא מדבר על מלחמת גוג ומגוג?]

יש רמז שאולי זה נקרא מלחמת גוג ומגוג. אם אתם רוצים לראות במלבי"ם, בסוף הנביא יואל יש רמזים שאולי זה העידן של החורבן בבל, שזה יהיה מלחמת גוג ומגוג. [47]אבל לא לטעות: מלחמת גוג ומגוג זה לא גוג עם מגוג. כי מגוג זה המקום וגוג זה המלך. מי הוא הגוג של המגוג הזה? טוב, זה יתגלה גם כן,

[הרב שרקי: מי זה?]

מי זה? כנראה שזה מלך בבל. אבל זה לא הדעת של רוב, יש מקובלים שמסבירים אחרת, יתכן מאוד שזה מלך בבל, וזה לא אנחנו שהגדרנו את הסדאם הזה כ-נמרוד, הוא עצמו הגדיר את עצמו ככה, וזה ברור שהכול מתמקד בבבל. זה פלא: זה בא יהו"ה מבצרה "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" [48]זה דווקא בצרה שמקבלת את הבוץ רע...[צחוק]. מה שרציתי לציין [49]אני כשלעצמי, ולא מצאתי עד השנה וכל שנה אני חוזר על זה: למה דווקא אותו זהר נמצא בפרשה 'וארא'? כי הפסוק שלו זה בפרשה: 'לך לך'. יתכן מאוד שיש איזה רמז ממש נפלא שדווקא אוה"ע החליטו בפרשת 'לך לך' שהתאריך יהיה פרשה 'וארא', זה היה בנובמבר. איך להסביר את זה אני לא יודע. כנראה כשהגיע הזמן של הגשמת הבשורה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" [50]אז בא ישמעאל כדי לעכב את זה, יתכן שזה הקשר. אולי שמעתם חדשות בזהר, ברדיו?.. מה קורה היום? עוד פסוק....... (צוחק)

"וזהו סוד ויעקב איש תם יושב אהלים (שם, כה). כי מה צורך לומר יושב אוהלים? היה לו לומר יושב אוהל. אלא מידת יעקב עומדת בין שני אוהלים, ומתיימת ומאחזת ימין ושמאל במידה האמצעית, עד שנמצאו אברהם ויצחק נאחזים ביעקב: אברהם, ימין יעקב, יצחק שמאל יעקב. וזהו סוד הכתוב השלישי מכריע ביניהם: בין מידת א"ל שהיא חסד, ובין מידת אלהים שהיא דין. נמצאת למד כי השם הגדול יהו"ה יתברך שהוא עומד באמצע הוא כלול בחסד ודין, וזהו שאמרו בפרקי היכלות: מימינו חיים, משמאלו מוות". אם כן יש איחוד בין חיים ומות שמתגלה בחסד ודין אבל האיחוד הזה מתאחד שוב ברחמים. פה יש מקום להסביר הרבה סודות בסוד 'הרחם' שנקרא 'מקור החיים' שנקרא גם כן 'קבר'. יש הרבה רמזים. עכשיו אני רואה שיש ענין בין חי"ת ומ"ם. חי"ת זה מקור החיים אבל זה מתחיל בחטא. מ"ם זה גמר החיים, כל מה שמגיע לסופו זה בבחינת ארבע, ארבעים, ארבע מאות, כל דבר שמתגשם. "רבוע יהיה".

מצד אחד יש חי"ת מצד שני יש מ"ם, בעולם שלנו זה חסידים, מתנגדים...צוחק: אבל בבת אחת זה יהודי חם.

"ואחר שידעת זה, יש לנו להודיעך כי מכאן תבין היאך כל השמות וכל הכינויים וכל המידות הם נאחזים בשם יהו"ה יתברך", עכשיו זה ברור כי בכל פינה ופינה, בכל פן ופן של האיחוד של מידת הרחמים יש אחיזה למידה מיוחדת, לכינוי מיוחד.

"וזהו שאמרו בספר יצירה: היכל הקודש מכוון באמצע. וזהו סוד שם יהו"ה שהוא באמצע כל השמות, בין מלמעלה, בין מלמטה, בין מן הצד". אני חושב שפה יש מקום לעבודה על ספרי מהר"ל ועל השיטה של המהר"ל. כי פרופסור נהר ז"ל למד את זה לפי הפשט: העניין של האמצע. ויש במהר"ל רובד של הסברים שלו עצמו לפי הפשט. אבל ברור שהשורש של שיטת המהר"ל על האמצע, בא מהקבלה. זה האמצע הזה של מידת הרחמים. ואני לא זוכר שהוא רמז לזה, אולי באותו זמן הוא היה עוסק בזה, אבל יש מקום לעבודה כזו, אם יש לכם פרופסורים באוניברסיטה...

"וזהו סוד: ראיתי את יהו"ה יושב על כסאו (מלכים, כב, יט) בכל השמות והכינויין ופועל פעולותיו. וכפי הפעולה שצריך לפעול, כך מתלבש בשם או בכינוי הראוי לאותה פעולה", יש באחת מהסליחות של הריה"ל: חקור

פעליו רק אליו אל תשלח ידך. [51]

סוף השעור.

[1] דברים פרק כט

(כח) הנסתרת לידוד אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

[2] בראשית פרק יח

(יג) ויאמר ידוד אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי:

(יד) היפלא מידוד דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן

[3] רש"י בראשית פרק ו פסוק יג

(יג) קץ כל בשר - כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים

[4] תהלים פרק ל

(ה) זמרו לידוד חסידיו והודו לזכר קדשו:

(ו) כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רנה

[5] איוב פרק כח

(יב) והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה:

(יג) לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים

[6] ישעיהו פרק מו

(י) מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו אמר עצתי תקום וכל חפצי אעשה

[7] צפניה פרק ג

(יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד

[8] שמות פרק לד

(ו) ויעבר ידוד על פניו ויקרא ידוד ידוד אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת

[9] תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א

אמר ליה: נקוט לך מיהא פלגא בידך. רב הונא נח נפשיה פתאום, הוו קא דייגי רבנן. תנא להו זוגא דמהדייב: לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אבל הגיע לגבורות - זו היא מיתת נשיקה. אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין - רבה חיה ארבעין, בי רב חסדא - שיתין הלולי, בי רבה - שיתין תיכלי. בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח. ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי.

זוהר חלק ג דף רנר/ב

דינין סגיאין. תו ומקלכם בידכם ולא חרבא ורומחא ושאר מאני קרבא אמר ר' יהודה הא אוקמוה דמצראי פלחי למזל טלה ובג"כ פלחין לאימרא א"ר יוסי אי הכי טלה יפלחון ולא אימרא. א"ל כלא פלחין אלא מזל טלה נחית וסליק בטלה ואימרא ובג"כ פלחין לכלא. א"ל הכי שמענא דכל בעירא רבא (ס"א דצאן) דחלא דלהון הוה וע"ד קטיל קב"ה כל בכור בהמה. והא אתמר דאלין אינון דרגין דלעילא דאקרון הכי. א"ר אלעזר כתיב כל מחמצת לא תאכלו וכתיב לא יאכל חמץ אלא דא דכר ודא נוקבא. אר"ש אלעזר ברי בדא (זה שייך בר"מ אחר קרבנה) כתיב לא תאכלו ובדא כתיב לא יאכל אמאי לא כתיב לא תאכלו אלא נוקבא דאיהי אסטיאה ארחהא באזהרה ודאי דכד דאיהו אחיד בחוטא דדכיו יתיר בבקשה ועל דא כתיב לא יאכל לא תאכלו. א"ל אבא והא כתיב לא תאכל עליו חמץ. א"ל אסגי תבין יתירין ליקרא לקרבנא אבל בקדמיתא בבקשה לא יאכל. אבל לבתר באזהרה לא תאכלו דהוא קשיא מתרווייהו. מחמצת מ"ט בגין דריחא דמותא אית תמן. חמץ דכר. מחמצת נוקבא רגליה יורדות מות ברישא וסיפא דתיבה תשכח לה ובגין דא מאן דאיכל חמץ בפסח איהו אקדימת ליה מותא ולינדע דמית הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי דכתיב ונכרתה הנפש ההיא. מצה אמאי (ס"א אתקריאת מצה) אלא הכי תנינן. שדי בגין דאמר לעולמו די דיאמר לצרותינו די. אוף הכי מצה בגין דקא משדד דמברחת לכל סטרין בישין ועביד קטטה בהו כגוונא דשדי דמזוזה דמבריח לשדים ומזיקים דתרעא אוף הכי איהי מברחת לון מכל משכני קדושה ועביד מריבה וקטטה בהו כד"א מסה ומריבה ע"ד כתיב מצה. והא מסה בסמך איהו אלא תרגומו דמסה איהו מצותא

[10] רש"י בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור

[11] בראשית פרק כב

(א) ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני

[12] ישעיהו פרק מג

(כז) אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי.

[13] תהלים פרק פט

(ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכן אמונתך בהם

[14] בראשית פרק כב

(א) ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני.

[15] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר +ישעיהו נ"ד+ וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. +תהלים קי"ט+ שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול +תהלים קכ"ב+ יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך +תהלים קכ"ב+ למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך +תהלים קכ"ב+ למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך +תהלים כ"ט+ ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. הדרן עלך הרואה וסליקא לה מסכת ברכות

[16] משלי פרק לא

(כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.    

[17] רש"י שמות פרק יח פסוק א

למשה ולישראל - שקול משה כנגד כל ישראל

[18] רמב"ם סדר תפילות נוסח ברכות התפילה

(ד) אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה וחננו מאתך דעה חכמה ובינה והשכל ברוך אתה יי' חונן הדעת. (ה) השיבנו אבינו לתורתך ודבקנו במצותיך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך ברוך אתה יי' הרוצה בתשובה. (ו) סלח לנו אבינו כי חטאנו מחול לנו מלכנו כי פשענו לך כי אל טוב וסלח אתה ברוך אתה יי' חנון המרבה לסלוח. (ז) ראה נא בענינו וריבה ריבנו ודון דיננו ומהר לגאלנו כי אל מלך גואל חזק אתה ברוך אתה יי' גואל ישראל. (ח) רפאנו יי' אלהינו ונרפא הושיענו ונושעה כי תהלתנו אתה והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו כי אל רופא ורחמן אתה ברוך אתה יי' רופא חולי עמו ישראל

[19] בראשית פרק לט

(ז) ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי

[20] שמות פרק לג

(יא) ודבר ידוד אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל

[21] בראשית פרק א

(א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים:

(ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור

[22] שמות רבה פרשה לד ד"ה ב ד"א ועשו

ב ד"א ועשו ארון עצי שטים, מה כתיב למעלה ויקחו לי תרומה מיד ועשו ארון עצי שטים, מה התורה קדמה לכל, כך במעשה המשכן הקדים את הארון לכל הכלים, מה האור קדם לכל מעשה בראשית דכתיב (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ואף במשכן בתורה שנקראת אור דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור, קדמו מעשיה לכל הכלים, ד"א ועשו ארון, מפני מה בכל הכלים האלה כתיב ועשית ובארון כתיב ועשו ארון, א"ר יהודה ב"ר שלום א"ל הקב"ה יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה, א"ר שמעון בן יוחאי ג' כתרים הם, כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה, כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו זר זהב סביב, כתר כהונה, זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב, למה נכתבים זר ונקראים זר אלא לומר לך אם אדם זוכה נעשים לו זר ואם לאו זר, ומפני מה בכולן כתיב ועשית לו ובארון כתיב ועשו עליו ללמדך שכתר תורה מעולה יותר מכולן זכה אדם לתורה כאילו זכה לכולן

רש"י בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו. ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור. ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שאלו קדמו, שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו (שם כו א) בראשית ממלכות יהויקים, (בראשית י י) ראשית ממלכתו, (דברים יח ד) ראשית דגנך, אף כאן אתה אומר בראשית ברא אלהים וגו', כמו בראשית ברוא. ודומה לו (הושע א ב) תחלת דבר ה' בהושע, כלומר תחלת דבורו של הקב"ה בהושע, ויאמר ה' אל הושע וגו'. ואם תאמר להורות בא שאלו תחלה נבראו, ופירושו בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו (איוב ג י) כי לא סגר דלתי בטני, ולא פירש מי הסוגר, וכמו (ישעיה ח ד) ישא את חיל דמשק, ולא פירש מי ישאנו, וכמו (עמוס ו יב) אם יחרוש בבקרים, ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים, וכמו (ישעיה מו י) מגיד מראשית אחרית, ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר. אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים, ועדיין לא גלה המקרא בריית המים מתי היתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום:

ברא אלהים - ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים

[23] בראשית פרק ב

(ג) ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות: פ

(ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ידוד אלהים ארץ ושמים

[24] שמות רבה פרשה כא ד"ה ה הה"ד (שיר

ויצעקו בני ישראל אל ה' ולמה עשה הקב"ה להם כך אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן, אמר ריב"ל למה"ד למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך, כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה שנאמר (שמות ב) ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו, מיד וירא אלהים את בני ישראל התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה', באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיר /שיר השירים/ ב) יונתי בחגוי הסלע, השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים לכך כתיב השמיעני את קולך כיון שהתפללו אמר הקב"ה למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפלתן של בני לתפלתך שנאמר מה תצעק אלי.

[25] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. תניא, רבי יוסי אומר: גדול תלמוד - שקדם לחלה ארבעים שנה, לתרומות ולמעשרות - חמשים וארבע, לשמיטים - ששים ואחת, ליובלות - מאה ושלש; מאה ושלש? מאה וארבע הויין! קסבר: יובל מתחילתו הוא משמט. וכשם שהלימוד קודם למעשה, כך דינו קודם למעשה, כדרב המנונא, דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר: +משלי יז+ פוטר מים ראשית מדון; וכשם שדינו קודם למעשה, כך שכרו קודם למעשה, שנאמר: +תהלים קה+ ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו.

[26] תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי

[27] רש"י בראשית פרק א פסוק א

בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו.

קהלת רבה פרשה א ד"ה א והארץ לעולם

(משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכות' עאכ"ו אמר ר' יצחק מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל עומד לעולם, הוי והארץ לעולם עומדת, רבי שמואל בשם ר' פלטיא דנוה מייתי ליה מן הדין קרייא (שופטים י"ח) ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, וכי ארץ גולה או מטלטלת אלא אלו ישראל שנקראו ארץ, שנא' (מלאכי ג') ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אתם תקראו ארץ חפץ, אמר ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן לקיש כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ לדוגמא לו, אדם יש לו ראש, והארץ יש לה ראש, שנא' (משלי ח') וראש עפרות תבל, אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנא' (שמות י') וכסה את עין הארץ, אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים, שנא' (ישעיה א') והאזיני ארץ, אדם יש לו פה והארץ יש לה פה, שנא' (במדבר ט"ז) ותפתח הארץ את פיה, אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר (שם /במדבר/ י"ג) ארץ אוכלת יושביה, אדם שותה והארץ שותה, שנא' (דברים י"א) למטר השמים תשתה מים, אדם מקיא והארץ מקיאה, שנא' (ויקרא י"ח) ולא תקיא הארץ וגו', אדם יש לו ידים והארץ יש לה ידים, שנא' (בראשית ל"ד) והארץ הנה רחבת ידים, אדם יש לו ירכים והארץ יש לה ירכים, שנא' (ירמיה ל"א) וקבצתים מירכתי ארץ, אדם יש לו טבור והארץ יש לה טבור, שנא' (יחזקאל ל"א) יושבי על טבור הארץ, אדם יש לו ערוה והארץ יש לה ערוה, שנאמר (בראשית י"ב) לראות את ערות הארץ באתם, אדם יש לו רגלים והארץ יש לה רגלים שנא' והארץ לעולם עומדת, מה היא עומדת מעמדת, ר' אחא ורבנן, ר' אחא אמר תפקידיה, רבנן אמרי מזונותיה, א"ר שמעון בן יוסי בן לקוניא לפי שבעולם הזה אדם בונה בנין ואחר מבלה נוטע נטיעה ואחר אוכל אבל לעתיד לבא לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל שנא' (ישעיה ס"ה) כי כימי העץ ימי עמי ומעשי ידיהם יבלו בחירי.

[28] תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב

רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: +ישעיהו מ"ב+ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר

[29] דברים פרק לג

(ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.

[30] תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

+שמות יט+ ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב +אסתר ט+ קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. אמר חזקיה: מאי דכתיב +תהלים עו+ משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא: בתחילה - יראה, ולבסוף - שקטה. ולמה יראה - כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב +בראשית א+ ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו

[31] שמות פרק לג

(יא) ודבר ידוד אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל.

[32] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח עמוד ב

והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב זה ספר תולדת אדם - מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו. כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא שמח בתורתו ונתעצב במיתתו, אמר ולי מה יקרו רעיך אל. ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר +בראשית ה'+ ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה - אן נטה לבך. רבי יצחק אמר: מושך בערלתו היה, כתיב הכא +הושע ז'+ והמה כאדם עברו ברית וכתיב התם +בראשית ט'+ את בריתי הפר. רב נחמן אמר: כופר בעיקר היה, כתיב הכא עברו ברית וכתיב התם (את בריתי הפר) +ירמיהו כ"ב+ ואמרו על אשר עזבו (את) ברית ה' (אלהי אבותם) +מסורת הש"ס: אלהיהם+

[33] רש"י\רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קטז עמוד ב

אז יורשות בנות ראובן את ראובן ואם אין לראובן בנות ולא בני בנות ולא בנות בנות אפילו בסוף הדורות אז יורש יעקב את ראובן בנו ואם אין יעקב קיים ונתתם את נחלת ראובן לאחיו בני אביו שמעון ולוי ויהודה ויוסף ובנימין ואם אינם קיימין תתנו

[34] ישעיהו פרק לט

(ו) הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבתיך עד היום הזה בבל לא יותר דבר אמר ידוד

[35] ישעיהו פרק ב

(א) הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלם:

(ב) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ידוד בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים.

[36] רד"ק ישעיהו פרק מג פסוק ה

(ה) אל תירא - זה לא יתכן פירושה אלא עתידה, ולמה שפירשנו מה שלפני זה על סנחריב יאמר אל תירא כי כמו שעשיתי עמך כאשר עבר כן אעשה עמך בעתיד ואקבץ גלותך מארבע כנפות העולם, ומה שאמר זרעך ר"ל אפי' הקטנים אנהלם לאטם, או אמר זרעך בעבור שהנבואה עתידה לזה הגלות והנבואה נאמרה לאותם שהיו בזמן ההוא והם לא יהיו בזה אלא זרעם הוא שיהיה לפיכך אמר אביא זרעך, ומה שאמר אקבצם יורה על תחית המתים שיחיה אותם שהיו בדור ההוא וגלו

רד"ק ישעיהו פרק סו פסוק ה

(ה) שמעו - מנדיכם, מרחיקים אתכם בעבור שאתם חרדים לדבר ה' הם שונאים אתכם ומרחיקים אתכם והם אומרים למען שמי יכבד ה', כלומר כבד הוא עלינו במצותיו אשר צונו כמו ולא נכבד עליך, הם אמרו זה בעבור ה' אבל הוא האל יהיה נראה ונגלה בשמחתכ' שתשמחו בישועתו והם יבשו ומתי יהיה זה כאשר יהיה קול שאון מעיר, ואם כנגד בני דורו החרדים אל דבר ה' אמר כמו שאמר וחרד על דברי יהי' פירושו ונראה בשמחתכ' על שכר הנפשות כמו שפירשנו, או לפי שהם עתידים לחיות בתחית המתים לימות המשיח, ויתכן לפרש כי אמר זה כנגד עולי הגולה החרדים אל דבר ה'

[37] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב עמוד א

/משנה/. מאימתי קורין את שמע בערבין? - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה, אמרו לו: לא קרינו את שמע. - אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר; הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה

גמרא. תנא היכא קאי דקתני מאימתי? ותו, מאי שנא דתני בערבית ברישא? לתני דשחרית ברישא! - תנא אקרא קאי, דכתיב +דברים ו'+ בשכבך ובקומך. והכי קתני: זמן קריאת שמע דשכיבה אימת - משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ואי בעית אימא: יליף מברייתו של עולם, דכתיב +בראשית א'+ ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. אי הכי, סיפא דקתני בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה - לתני דערבית ברישא! - תנא פתח בערבית והדר תני בשחרית, עד דקאי בשחרית - פריש מילי דשחרית, והדר פריש מילי דערבית

רש"י מסכת ברכות דף ב עמוד א

גמרא.היכא קאי - מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע, שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה.

אקרא קאי - ושם למד חובת הקריאה

[38] ישעיהו פרק סג פסוק ט

בכל צרתם לא לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם

[39] בראשית רבה פרשה ג ד"ה ז אר"י בר

ז אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי

[40] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ה עמוד א

אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר +תהלים ד'+ רגזו ואל תחטאו. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: על משכבכם; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודמו סלה

[41] רש"י בראשית פרק ג פסוק ה

(ה) כי יודע - כל אומן שונא את בני אומנתו, מן העץ אכל וברא את העולם:

והייתם כאלהים - יוצרי עולמות

רש"י זכריה פרק יב פסוק ח

כאלהים - כרברבין כמלאכים:

כמלאך ה' לפניהם - יצלחון כמלאכא דה' קדמיהון

[42] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב

מיתיבי: מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ר"א אומר: יפזר מעותיו לעניים; ר' יהושע אומר: ישמח אשתו לדבר מצוה

[43] ויקרא פרק יג

(יג) וראה הכהן והנה כסתה הצרעת את כל בשרו וטהר את הנגע כלו היפך לבן טהור הוא:

(יד) וביום הראות בו בשר חי יטמא

[44] שמות פרק כו

(כד) ויהיו תאמים מלמטה ויחדו יהיו תמים על ראשו אל הטבעת האחת כן יהיה לשניהם לשני המקצעת יהיו

רש"י שמות פרק כו

(כד) ויהיו - כל הקרשים תואמים זה לזה מלמטה שלא יפסיק עובי שפת שני האדנים ביניהם להרחיקם זו מזו. זהו שפרשתי (לעיל יז) שיהיו צירי הידות חרוצים מצדיהן, שיהא רוחב הקרש בולט לצדיו חוץ ליד הקרש לכסות את שפת האדן, וכן הקרש שאצלו, ונמצאו תואמים זה לזה. וקרש המקצוע שבסדר המערב חרוץ לרחבו בעביו כנגד חריץ של צד קרש הצפוני והדרומי, כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם:

ויחדו יהיו תמים - כמו תואמים

[45] דברים פרק ה

(כו) לך אמר להם שובו לכם לאהליכם.

בראשית פרק יח

(ט) ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל

[46] יחזקאל פרק א

(ד) וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש:

(ה) ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה:

(ו) וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם:

(ז) ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונצצים כעין נחשת קלל

[47] יואל פרק ג

(א) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו:

(ב) וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי:

(ג) ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן:

(ד) השמש יהיפך לחשך והירח לדם לפני בוא יום ידוד הגדול והנורא:

(ה) והיה כל אשר יקרא בשם ידוד ימלט כי בהר ציון ובירושלם תהיה פליטה כאשר אמר ידוד ובשרידים אשר ידוד קרא.

רד"ק יואל פרק ג פסוק ג

(ג) ונתתי מופתים - באותו הזמן אתן מופתים על העתיד לבא והמופתים יהיו בשמים ובארץ הדם בארץ לרוב ההרג שיהיה, אש ותמרות עשן בשמים והם הברקים השורפים בנפלם והשרפה תעלה עשן והם יהיו מופת על מגפת הגוים הבאים עם גוג ומגוג על ירושלם

יואל פרק ג פסוק ה

והיה כל אשר יקרא בשם ידוד ימלט כי בהר ציון ובירושלם תהיה פליטה כאשר אמר ידוד ובשרידים אשר ידוד קרא

יואל פרק ד פסוק א

כי הנה בימים ההמה ובעת ההיא אשר אשוב אשיב את שבות יהודה וירושלם                    

[48] ישעיהו פרק סג

(א) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צעה ברב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע.

בראשית פרק לו

(ל) אלוף דשן אלוף אצר אלוף דישן אלה אלופי החרי לאלפיהם בארץ שעיר: פ

(לא) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל:

(לב) וימלך באדום בלע בן בעור ושם עירו דנהבה:

(לג) וימת בלע וימלך תחתיו יובב בן זרח מבצרה:

(לד) וימת יובב וימלך תחתיו חשם מארץ התימני

[49] במדבר רבה פרשה יט ד"ה כט נעברה נא

כמו ששלח אל מלך אדום שלא להזיקו כך שלח לזה אוכל בכסף תשברני דרכן של מים ליתן בחנם ואנו ניתן דמו דרך המלך נלך ובמקום אחר כתיב עד אשר אעבור אמשול לך משל למה"ד לשומר שנטל שכרו לשמור גפן או תאנה בא אחד ואמר לו עבור מכאן שאני בוצר את הכרם אמר לו אני איני יושב לשמור אלא בשבילך ואתה באת לבוצרה, כך סיחון נטל שכרו מכל מלכי ארץ כנען והיו מעלין לו מסין שהיה ממליך אותו הוא ועוג שקולין כנגד כולן שנא' (תהלים קלו) לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען אמרו ישראל נעבור בארצך לכבוש את המלכות אמר להם איני יושב אלא לשמרם מפניכם ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו ויאסף סיחון במחשבה עשה הקב"ה למסרו בידן שלא בצער, כתיב סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון אלו חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכול לכבשה ואלו היה סיחון בבקעה אין כל בריה יכולה לשלוט בו וא"צ לומר שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר, אשר יושב בחשבון אילו יושב לו בעיירות שלו הוא ואוכלוסיו היו ישראל מתייגעין בו לכבוש את כל עיר ועיר אלא כנסן הקב"ה לפניהם למוסרן בידן בלא צער וכה"א (דברים ב) ראה החלותי תת לפניך הרגו את כל גבוריו שיצאו לקראתן וחזרו על הנשים והטף שלא ביגיעה לכך כתיב ויאסוף סיחון ויקח ישראל את כל הערים האלה.

[50] שמות פרק ו

(ב) וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ידוד:

(ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ידוד לא נודעתי להם

[51] איוב פרק א

(יב) ויאמר ידוד אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך ויצא השטן מעם פני ידוד

שעור 22 [1]

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

[.]

זה לא העיקר כל כך אבל זה נכון, זה מתחיל בעולמות שנקראות הנגלות, אתה זוכר את הפסוק:   "הנסתרת ליהו"ה אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם". [2]הנסתרות זה שלוש הראשונות: כתר, חכמה, בינה, זה נקרא הנסתרות.

הנגלות זה מתחיל מבריאה והלאה, דהיינו עולם ההתגלות. זה מתחיל בבחינת חוץ, זה מאוד קשור מה שאתה אמרת, כי כבר בנסתרות יש צד לקבל, אבל זה לא נקרא ממש כלי, שמה למעלה. כי הכלי למעלה, הבחינה של מקבל למעלה זה גם בבחינת אור.

כל בחינת מלכות זה בחינת מקבל. יש מלכות דחסד, יש מלכות דחכמה, יש מלכות דבינה. ולכן יש בחינה של מקבל בעולמות העליונים, אבל זה עוד לא מבחינת הדין. זה מתחיל כשהבחינה חוץ מתחילה להתגלות, להיות. י' ה' ו' ה' זה שייך ל ו' ה', לעולם המום, לעולם הטבע, אבל מכל מקום זה אותה בחינה.

אות רביעית, דף 90.

אנחנו מתחילים פה בשם המפורש שהוא השם, ההויה של חכמה, עולם אצילות, שנקראת השם אלקי ישראל. יש כמה בחינות באותה בחינה של חכמה, מכתר עד מלכות של חכמה. ופה מגיעים למלכות דחכמה.  

"סוד אות רביעית של שם יתברך הוא סוד אות ה' האחרונה, שהיא סוד המלכות, שהיא סוד השלטנות

[לפי דעתי הכוונה של אותה מילה זה אדנות, ספירת מלכות]

, שהיא סוד השכינה, שהיא סוד חכמה אחרונה, שהיא סוד השם הנקרא אדנ"י. כי השם הזה

[שם אדני א', ד', נ', י' שמורה על האדנות]

, כמו שהודענוך, הוא סוד שלימות הייחוד". פה מתחיל החידוש באותו שער. אנחנו צריכים להבין איך באותה מדרגה שנקראת מלכות, ושהשם שלה, אפשר לומר את זה ככה, השם הפרטי שלה, השם של אותה מדרגה, של אותה ספירה זה השם אדני, כי זה מורה על האדנות זה סוד איחוד השלם. לפי דעתי, כדי להבין את המושג הזה של איחוד השלם, צריך קודם כול לגלות שיש איחוד, ואיחוד שלם. מה ההבדל בין איחוד ואיחוד שלם, שלמות, ואיחוד?

ספירת מלכות זו התחלת התפילה, פתח, שער של התפילה, השער הראשון של התפילה על הפסוק: (תהלים נא, (יז) "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", [3]השם אדני באותו פסוק נכתב כמו שנקרא א' ד' נ' י'. הבאתי פעם את פרושו של רש"י על אותו פסוק בספר תהלים, למדנו את זה פעם בכוונות התפילה. פירוש של רש"י,   "אדני שפתי תפתח -   מחול לי ותן לי פתחון פה להגיד תהלתך"[4]. בהשוואה בין פירושו של רש"י והפסוק עצמו, הפשט של הפסוק, השאלה הראשונה שצריך להבין זה מה ראה רש"י כדי לפרש את המילה 'אדני' ,א' ד' נ' י', בפירוש 'מחול לי'? מה הקשר בין המושג של אדנות והמחילה? כדי להתחיל להתפלל, להתקשר לשם הויה בבחינת התפילה, צריך קודם כול לבקש מחילה על מה? על חטא, זה גם נקודה ראשונה שצריך להבין ומה הקשר בין בקשת המחילה וקבלת עול מלכות שמים, קבלת האדנות? ונראה כי התשובה לפי המושגים של הקבלה, זה השאלה שלו, השאלה שלנו על מה שאמר, מה ההבדל בין איחוד השם ושלמות האיחוד, דהיינו, עיקר איחוד השם זה במלכות, זה קשור למושג 'עול מלכות שמים', וצריך להבין ההבדל בין שמים ומלכות שמים.

שמים זה לא תלוי בי, שהשמים על הארץ זה לא תלוי בי, שיש אדנות מצד האדון זה לא תלוי בי, זה נקרא האלקות שלו. האלקות שלו זה לא תלוי בי.

אבל האדנות, במובן המלא של המילה, כי אין מלך בלא עם, אין אדון בלא מי שמכיר באדנותו, זה תלוי בי. לכן מה שצריך להבין דרך רש"י זה איך כשאני מבטא את השם הזה 'אדני' המשמעות היא שאני מכיר בעול מלכות שמים, שאני שוב חוזר לעול מלכות שמים. מה מעכב? ממה אני צריך לצאת כשאני מקבל שוב עול מלכות שמים? זה מתחיל לפי הלכה בק"ש של ערבית, זה התחלת התורה שבעל פה. כוונה באותה משנה זה הסדר, זה נושא לפני עצמו, זה נושא, אם הייתי אומר לא רק נושא של לימוד, אבל נושא של פדגוגיה חשובה מאוד בלימוד התורה ובעיקר בחזרה בתשובה, יש סדר לפי הגמרא, לפי המשנה, לפי התלמוד. אם המשנה טרחה , כדי לדייק את הסדר הזה, זה סימן שזה נושא חשוב, קודם כל עול מלכות שמים ואחר כך עול מצות, זה בא בניגוד למה שאנחנו התרגלנו על העניין של נעשה ונשמע, קודם כל נעשה ואחר כך נשמע. זה נושא לגופו, זה לא סותר, צריך ללמוד את זה. אם אתם רוצים אני אחזור לזה אח"כ, מכל מקום זה נושא חשוב של הסדר, ההתחלה של הסדר של הכרה באדנות הבורא זה עול מלכות שמים. מזה, מתוך זה, אנחנו מגיעים לקבלת התורה.

קודם כל להכיר במלך, זה לשון המדרש, ואחר כך במצוותיו. ושוב אני מדגיש את זה, זה נושא חשוב מאוד, יש נסיבות וסיבות שאפשר, אבל זה נאמר, היתר שנתנו החכמים, להתחיל ב"נעשה" כדי להגיע ל"נשמע", אבל זה נאמר, אסטרטגיה פדגוגית; אבל לפי סדר הלכה זה קודם כל עול מלכות שמים ואחר כך עול מצוות. זה מובן? אבל במובן של עול מלכות שמים כפי שהתחלתי להסביר, שמים זה לא תלוי בי, אבל מלכות שמים זה תלוי בי. אם אני מכיר בזה, אז אני קונה את זה, אני מקיים את זה, בפשט של המילה להיות מקיים. לפני שאני לא מכיר בזה, שאני לא מעיד בזה, אין לזה קיום. למלכות שמים יש אמת, יש מציאות, אבל זה עוד לא קיום. הקיום תלוי במה שאני מכיר בזה.

אז מה ההבדל בין שמים ועול מלכות שמים, דהיינו, ההכרה באדנות? יש דרך להבין את העניין דרך פירושו של רש"י על אותו פסוק "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". יש וויכוח בגמרא, דווקא על הסוגיה הראשונה, במסכת ברכות, האם הסדר בערב, זה קודם כול תפילה ואחר כך ק"ש או האם הסדר זה קודם כול ק"ש ואחר כך תפילה בערבית, כך היא הלכה. זו מחלוקת בגמרא בין רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.

יש שיטה של רבי יהושע בן לוי שצריך קודם כל להתפלל ואחר כך לקרא את ק"ש בערבית, אבל זו לא הלכה.

הלכה היא כפי רבי יוחנן, קודם כל ק"ש, דהיינו לקבל שוב עליו, בערב, אחרי היום שעבר, עם החטאים של כל היום, (קהלת פרק ז', (כ') "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", [5]בסוף היום אנחנו מלאים חטאים, ולכן הפלוגתא בין רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, זה לא פלוגתא ישירה ביניהם זה פלוגתא בגמרא, היא חשובה מאוד: האם אני רשאי לחזור לקבלת עול מלכות שמים לפני הכפרה של החטאים שקדמו או צריך לכפר קודם כל ואחר כך לקבל עלי עול מלכות שמים. אתם מבינים את המשמעות של המחלוקת? ונראה מיד את המשמעות של הסוגיה עצמה. לפי הפשט של הגמרא, מגלים את המחלוקת, את המשמעות של המחלוקת לפי הלכה. יש סיבות לפי המקרא, יש סיבות לפי הסברא, אבל המשמעות לפי הסוד, אי אפשר לפתור את זה אלא רק דרך הנושא שלנו בקבלה.

למה בכלל יש מחלוקת כזו? אני חוזר על ההגדרה של המחלוקת כמחלוקת. לפי רבי יוחנן, מכיוון שאנחנו התרגלנו להלכה כרבי יוחנן, הסדר הוא קודם כל ק"ש, עול מלכות שמים ואחר כך תפילה.

לפי רבי יהושע בן לוי, זה תפילה קודם כל ואחר כך עול מלכות שמים, עד כאן המישור של ההלכה.

אבל הסוגיה עצמה מביאה כלל חשוב מאוד, כי לפי הפשט, הוא לא כל כך פשוט לתפוס, אי אפשר לתפוס את זה באופן קל, זה הכלל של כפרה מעכבא או כפרה אינה מעכבא. לפי דעת רבי יהושע בן לוי שמחזיק בעניין בכלל של כפרה מעכבא לק"ש, אז צריך קודם כל לכפר ואחר כך לקרא ק"ש, דהיינו עול מלכות שמים. [6]

לפי רבי יוחנן וזו דעת הגמרא, המסקנה של הגמרא סוף, סוף קבעה, כפרה לא מעכבא לקרא ק"ש בערבית, דהיינו לחזור לקבלת עול מלכות שמים, ולכן הסדר הוא: קודם כל ק"ש ואחר כך תפילה, כך היא הלכה.

ההוכחות של רבי יוחנן זה קודם כל לפי הפסוק, כתוב: "ובשכבך ובקומך". [7]מכיוון שהכתוב אומר 'ובשכבך' לפני 'בקומך', כל מה שיש 'בקומך' יש ב 'בשכבך', וכל מה שיש 'בשכבך' יש ב 'בקומך'. צריך לדייק את זה. זה דווקא על הפסוק, אני אקרא בפסוק ד': "אמר מר: קורא ק"ש ומתפלל" יש לנו ברייתא לפני זה "אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך; וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה", ומתוך אותה ברייתא, הגמרא מביאה את סדר הברייתא הקודמת: "וקורא קריאת שמע ומתפלל", לפי אותה ברייתא יש סדר: "וקורא קריאת שמע ומתפלל", זה מדובר בק"ש של ערבית.

" מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום. במאי קא מפלגי?

[מה היא המחלוקת ביניהם?]

אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא.

[הגמרא מתחילה מהסברא]

אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי", הגאולה של הערב, זה קשור לעניין של הגאולה כשאנחנו אומרים "גאל ישראל" מיד אחר כך "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". 'גאל ישראל', זה רמז לגאולת מצרים; לפי הגמרא הסברא של רבי יהושע בן לוי היא כי כבר בערב גאולת מצרים הייתה גם כן גאולה, אע"פ שאינה גאולה שלמה, מכיוון שהגאולה שלמה זה אחרי חצות.

בבוקר אין מחלוקת על הסדר בין ק"ש ובין תפילה מכיוון שבבוקר הכלל להיות סומך התפילה על הגאולה, אין בזה וויכוח כי הגאולה כבר עברה. הגאולה כבר עברה, מכיוון שהגאולה הייתה בחצות לכן העניין של ק"ש, אנחנו נמצאים בבוקר, יצאנו מהלילה, יצאנו מהחושך, ממידת הדין, כפי שנראה מיד ואפשר לומר, מי שגאל אותנו ממצרים אנחנו מתפללים לפניו, מידת הדין הוא, הוא ,מידת הרחמים. "שמע ישראל י"י אלקינו י"י אחד", באותה כוונה.

בבוקר אין מחלוקת, מכיוון שהעניין הוא קל מאוד, לפי הכוונה של ק"ש עצמה, אפשר לומר השם אחד בוודאות, בלי שום פחד, אני יודע שהשם אחד, שמידת הדין היא, היא מידת הרחמים, ואני יכול לומר את זה מכיוון שנכנסתי ביום שהוא עשוי ממידת הרחמים. אבל בערב שמא כפרא מעכבא. למה? מכוון שבערב אני יוצא ממידת הרחמים שהגן עלי ולכן, דרך אגב, צריך להוסיף 'השכיבנו' אחרי 'גאל ישראל' לפני התפילה: זו בקשה של השגחה יתרה בערב. ואני יוצא ממידת הרחמים ואני נכנס לתחומו של מידת הדין, הלילה "שמא יגרום החטא",[8] שמא כפרא מעכבא.

לפי הסברא   "אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא", רבי יוחנן מסכים בזה: כי הגאולה ממש זה עד הבוקר; אבל כבר סממני הגאולה נחשב, אנחנו אומרים התחלה דגאלתא, ואחר כך נראה את החשיבות הפוליטית של אותה סוגיה, כבר מי שמבחין בסימנים של ההתחלה של הגאולה זה כבר גאולה, אע"פ ש 'גאולה מעלייתא', במלא המובן, זה רק בבוקר. אלא: "ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעליתא", אתם רואים את הדיוק של הגמרא, הוא מחכה 'גאולה מעליתא'. לפני שנמשיך בסוגיה שלנו: לפי דעתי, זה ברור מאוד כי המחלוקת בין רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי זו אותה מחלוקת שהתעוררה בין המזרחי ואגודת ישראל:

האם הגאולה היא גאולה אמתית רק בבוקר, אחרי חצות, כן? או האם כבר בערב בהתחלה של הגאולה זו כבר גאולה. תפסתם את ההקבלה? מכיוון שההלכה היא כרבי יוחנן, אני מתפלא על אגודת ישראל, חהחה, ועם אגודת ישראל כל שאר הקדושות האלו... זה ברור מה שאני אומר? זה ברור מאוד שזו אותה מחלוקת. מכל מקום הם מסכמים שזו התחלה של משהו, אבל האם זה ממש גאולה או לא, יש ספק ומשום ספק, לא מברכים הלל ביום עצמאות, זה אותו עניין, ספק ברכה, זה חמור מאוד. אמרתי פעם על אותו עניין למי שהיה מסביר את זה ככה: 'ספק ברכה' , רחמנא לצלן. מי שאומר ספק ברכה לפני שאוכל תפוח מכיוון שאולי יש איזה ..בתפוח? אפשר להבין את זה. אבל מי שאומר שמא במדינת ישראל יש ספק ברכה, במה מדובר? יש איזה חור בראש שלו, לא ב... אתם רואים את המנטליות של הצדוקים האלו, מה הם משווים, בין מה למה? זה נקרא, אני זוכר את רב צבי יהודה זכרונו לברכה, מה זה צדוקיות? זה "צדיקים בעיניהם". חוזרים לנושא שלנו

הוא בעי גאולה מעלייתא, כדי להיות סומך תפילה לגאולה. אם אתה רוצה להיות סומך תפילה לגאולה, אז אתה צריך להסתמך על גאולה וודאית, אבל גאולה וודאית זה רק בבוקר, זה לא בערב. זה מובן? כן?

מכיוון שלפני חורבן בית המקדש, מצוות ק"ש ומצוות התפילה, היו שתי מצוות נפרדות לגמרי, וכל אחת ההלכה שלה והזמן שלה. אחרי חורבן בית המקדש, התעוררה השאלה למי מתפללים? כל עוד שהבית המקדש היה בנוי, הייתה כוונה פשוטה. אנחנו מתפללים לפני מי שהכהן הגדול עובד עבודה שלו בבית המקדש, לכן היו פונים לכיוון בית המקדש, כדי להדבק לכוונה של הכהן הגדול, לעבודה של הכהן הגדול בבית המקדש. זה מובן כן?

כשנחרב בית המקדש, התעוררה שאלה עמוקה מאוד, כל כך גדולה, ששכחנו את החשיבות של אותה שאלה: מה צריכה להיות ההגדרה מי הוא השם אלקי ישראל, אחרי חורבן בית המקדש?

עד חורבן בית המקדש לא היה קושי, אפילו אם אני לא יודע, יש מי שיודע, זה הכהן הגדול, שמשרת לפני אלוהיו. וזה מסביר למה ערב יום הכפורים היו בודקים את הכהן הגדול שמא יש בו שמץ של מינות, זוכרים את הפרשה ההיא, וכולם היו בוכים, חושדים בכשרים. "והן פורשין ובוכין". יש ביטוי בנוסח סדר העבודה, מדויק: "שמעשיו סתומין" .   מכיוון שכל הכוונות של העבודה של כל עם ישראל היו תלויות בכוונה של הכהן גדול לפני קודש הקדשים, בקדש הקדשים. הוא יודע, ואסור לבטא את שם המפורש מחוץ לקדש הקדשים, וזה הנושא שלנו, ספירת מלכות, אדנות.

ולכן מאז שנחרב בית המקדש, התעוררה השאלה, זו השאלה הראשונה של התורה שבעל פה, לפני מי אנחנו מתפללים, מה היא הגדרה של השם אלקי ישראל. ולכן, לא נתנו הגדרה תיאולוגית אלא הגדרה היסטורית שיכולה לכלול את כל עם ישראל. אנחנו מתפללים לפני מי שגאל את אבותינו ממצרים, זה סוד לסמוך תפילה לגאולה. על גאולת מצרים, אין וויכוח. על ההגדרה מי הוא השם אלקי ישראל, אפשר להיות וויכוח בלי סוף, בין סברא לסברא, בין פמליה אינטלקטואלית לפמליה אינטלקטואלית אחרת, בין זרם לזרם. נכון ? אתם רואים את חשיבות העניין. איזה חכמה של חכמי ישראל שהחליטו               לפי שיטתו של רבי יהודה הלוי, הגדרה היא היסטורית של הכוזרי, של רבי יהודה הלוי, ולא לפי שיטתו של הרמב"ם. אנחנו מתפללים לפי שיטת הריה"ל, לא לפי שיטת הרמב"ם, מבחינה פילוסופית, אני מתכון. גם הרמב"ם, היה מתפלל לפי שיטת הריה"ל.

ולכן יש קשר בין שתי המצוות האלו: תפילה וק"ש. כשגומרים את העבודה של ק"ש ב-"גאל ישראל", מיד מתחלים "אדני שפתי תפתח" כי אנחנו יודעים לפני מי אנחנו עומדים כדי להתפלל. אולי זו הכוונה, אני לא יודע אם זה חידוש עכשיו, הכוונה של המשנה "דע לפני מי אתה עומד", דע לפני מי אתה מתפלל, זה לא חידוש, זה בתוך הפשט של המשנה. אז אם כך, מה המחלוקת? בבוקר אין בעיה כי כבר יצאנו ממצרים, כבר יצאנו מחצות של מידת הדין.

אבל בערב שמא כפרה מעכבא?   ואז אי אפשר לסמוך, ואז ההלכה כרבי יהושע בן לוי, קודם כל התפילה כדי לכפר על החטאים ורק אחר כך אתה רשאי לקרא ק"ש, דהיינו, לקבל עליך עול מלכות שמים. תפסתם את הנושא. זה הקשר בין שתי הסוגיות האלו הכלל של כפרא מעכבא או לא מעכבא בתחילת הפרק והמחלוקת ההיא בין ר' יוחנן לרבי יהושע בן לוי. מה הייתה השאלה שלך ואח"כ נחזור לפסוק עצמו  

[.מיצוע בין הבורא לברוא]

אין בזה שום בעיה. בתקופה של התגלות לא היה שום סכנה. אפשר להבין את השאלה שלך לפי הכלל "לא עם הארץ חסיד", אצל חסיד עם הארץ, הייתה סכנה. כל העולם כולו. כל העולם כלו היה בבחינת חסיד עם הארץ.

אבל עם ישראל? תפסתם את ההסבר של המילים? ולכן כל העולם כולו היה עובד עבודה זרה בכוונה טהורה, מכיוון שהיה עם הארץ. אבל עם ישראל הוא יודע, דרך איזו כוונה הוא מתקשר לבורא. אם הוא עצמו, כל יהודי ויהודי יש בכוחו להיות תלמיד חכם, אז יש בכוחו להיות כהן גדול, אם הוא היה כהן. אם הוא לא יכול להיות תלמיד חכם, כהן גדול מברך, והוא אומר "ברוך שם כבודו לעולם ועד". זה ברור, לפי דעתי הדברים פשוטים. אם אני הבנתי החשש שלך, זה החשש של החסידות דווקא, לכן אמרתי: אין   "עם הארץ חסיד". זה חידוש של המשנה.[9][צחוק]

[.]

זהו. כשהנבואה נפסקה, זה אותו זמן של חורבן בית המקדש, כן? אז הגמרא אומרת גדול העונה אמן מהמברך   [10].

אבל בתקופה שקדמה לחורבן בית המקדש לא היו אומרים אמן לברכה אלא "ברוך שם מלכותו לעולם ועד" כי זה היה גלוי. זה מובן!

אז למדנו מכל זה, שבסוף תקופת היום, יש חטא, יש הרושם של החטא, בלי שום ספק. זה מחזיר את המשמעות של אותה מחלוקת בין רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן. ולכן אם ההלכה פסקה מה שפסקה, הלכה כרבי יוחנן, זה מחמת כוחו של המתרץ בהתחלת הפרק 'דכפרה לא מעכבא', דהיינו ההקבלה בין ק"ש בבחינת 'עול מלכות שמים' ואכילת התרומה לכהן שנטמא וחזר בטהרתו, מתי, אוכל תרומה? וזו השאלה של המשנה הראשונה.

אנחנו יודעים לפי המפרשים של התלמוד שיש שלוש מדרגות של אכילת הקדשים.

יש אכילת המעשר, זה כבר ב-"ובא השמש", אכילת התרומה, [11]וטהר ויקרא פרק כב, ז') "ובא השמש וטהר", אכילת הקדשים, ואחר כך יאכל מהקדשים, זה למחרת בבוקר. [12]זה סוד המחלוקת בין רש"י [13]ותוספות על אותה סוגיה על הפשט של "ובא השמש וטהר", אם "ביאת שמשו" היא או "ביאת אורו היא"? אתם זוכרים את הסוגיא!?לפי שיטה של תוספות על הפשט של הפסוק עצמו, בשקלא וטריא של הגמרא, צריך לחכות עד למחרת בבוקר כדי שיכול לאכול את הקדשים. לפי שיטת רש"י זה עד צאת הכוכבים 'בערב. זה קשור לכלל של 'כפרה לא מעכבא'. לכן זה מסביר לנו שהגמרא רצתה לתת תשובה לאותה שאלה, מכאן ואילך מה היא ההגדרה של 'עול מלכות שמים'? כשהיא שואלת "מאימתי קורין את שמע בערבין", מה היא הגדרה של קבלת עול מלכות שמים? התשובה של המשנה בין כל הברייתות, אתם זוכרים, יש כמה דעות, סוג אחד של דעות זה "עני אוכל פתו במלח" סוג שני זה "בעל הבית אוכל סעודתו של ערב שבת".  

והמסקנה של המשנה זה "משעה שהכהנים נכנסים לאכול את תרומתם", דהיינו, ההשוואה בין הכוונה של מי הוא יהודי במובן העמוק הזה, מה זה להיות מקבל עול מלכות שמים, האם זה בהשוואה לכהן שאוכל תרומה, או בהשוואה לעני אכל פתו במלח, או השוואה לבעל הבית אוכל סעודתו בשבת, וזה כבר השורש של השיטות שהיו בימי בית שני.

השיטה של "עני אוכל פתו במלח" זה החסידים הראשונים. השיטה של "בעל הבית אוכל סעודתו בערב שבת" זו השיטה של הצדוקיות. [14]

קלטת 20 של יהודה.

והשיטה של "אוכל חולין בטהרה" זו השיטה של הפרושים. אז באותה שיטה של הפרושים באיזו מדרגה? אוכל מעשר, אוכל תרומה או אוכל קדשים? אם זה אוכל קדשים, ההלכה הייתה כרבי יהושע בן לוי, צריך כפרה תחילה.זה מובן? בקצרה כן? כי עד אותה תקופה, שהיה צריך להחליט הלכה למעשה לכל עם ישראל, "מאימתי קורין את שמע בערבין", דהיינו, המשמעות של השאלה מה זה יהודי מקבל עול מלכות שמים? עד כאן כל הדעות היו כשרות. כל הדעות היו כשרות בבחינת יחיד. מכאן ואילך, מכיוון שהתחילו המינים, הכתות של המינים, להרבות נאמר, היה צריך לפסוק מכאן ואילך,"מאימתי קורין את שמע בערבין". לא ידעו? אפילו יותר מזה, לא ידעו מה זה ערב? כי התשובה היא פשוטה, מאמתי קוראים ק"ש בערבים? בשעת הערב, לא ידעו מה זה ערב? אלא הכוונה היא, מה זה ערב גבי אותה מצוה שהיא ק"ש, מה זה ערב. יש בזה דיוק של המשנה, כי במשניות של התלמוד כתוב "מאימתי קורין את שמע בערבין, לשון רבים עם נ',[15] במשניות לחוד, בלי גמרא כתוב מאימתי קוראים ק"ש בערב. אם אני לא טועה, יש לכם ספרים כאלה תבדקו! למה הגרסה של התלמוד היא הגרסה הכי מדויקת? כי בבוקר אין הבדל בין חול ושבת, בבוקר לגבי אותה מצוה של ק"ש, אין הבדל בין חול ושבת, אבל בערב יש הבדל. למה? מחמת חומרת שבת. אולי צריך להקדים את ק"ש מחמת חומרת השבת. או אני אסביר בצורה קצת אחרת ותגידו לי אם זה מספיק ברור. התחלת היום, בערב, יש עניין של ספק, בין השמשות של שבת. כי בין השמשות של ערב שבת, ספק יום ספק לילה, ולכן צריך להחמיר ולהתחיל כניסת השבת בשקיעת החמה, אבל יש ספק יום, ספק לילה עד צאת הכוכבים, כל התקופה של בין השמשות ולכן השאלה שלנו "מאימתי קורין את שמע בערבין?", אם זה משקיעת החמה או בצאת הכוכבים, זה דווקא לחול. לא אמרתי יפה, השאלה שלנו: מתי מתחיל היום בערב? זו רק שאלה בחול, כי בשבת, כבר נפסק, שנתחיל מחמת החומרה משקיעת החמה. נכון? תפסתם. זה מסביר לנו למה בגמרא במשנה שייכת לשחרית, הגרסה היא "מאימתי קורין את שמע בשחרית?" ,ולא בשחרין, כי בבוקר אין הבדל בין חול ושבת. [16]

ולכן אם אנחנו חוזרים לגרסה של "מאימתי קורין שמע בערבין" הלשון רבים הזה, המשמעות שלו, זה לא כפי שאנחנו רואים בהרבה מפרשים, אבל זה דרש, כי יש שני ערבים בערב במושג 'בין הערביים', 'בין הערביים יש לו לפי ההלכה משמעות אחרת לגמרי, זו התקופה בין "פלג המנחה" וצאת הכוכבים, אבל בערבים, לשון רבים זה בין בחול בין בשבת, זה הלשון רבים הזה.

אבל בשחרית, מכיוון שאין הבדל בין חול ושבת כתוב בשחרית. אני חוזר לדיוק אחד, אתם רואים שהלכה לפי המנהג הספרדי היא שונה בערב שבת מלפי המנהג האשכנזי. לפי המנהג האשכנזי, גם בערב שבת צריך לחכות עד צאת הכוכבים כדי לקרא ק"ש. אצל הספרדים אפשר להתפלל מיד כשלקח על עצמו קבלת שבת, אלא רק מחמת חומרא, חוזרים לקרא הפרק הראשון של ק"ש אחרי צאת הכוכבים וזה נהוג רק למי שרגיל לאותה חומרא. לכן אתם רואים בכותל למשל הרבה מנינים של ספרדים, שמתפללים ק"ש של ערב שבת, מבעוד יום, מבחינת צאת הכוכבים. תפסתם את ההבדל! אלא האשכנזים מדייקים בזה, יש להם השיטה אחרת שאין הבדל בין שבת ויום חול, לאותו עניין של צאת הכוכבים לק"ש, ולמה? אני רוצה להסביר בקצרה את הכיוון של המחשבה של המנהג הספרדי. מכיוון שמה מחפשים באותה שאלה? לכאורה, לא הגענו עוד לנושא, אבל זה אותו נושא, אח"כ אני חוזר על הפסוק של אדני שפתי תפתח שהתחלנו בו, מה מחפשים? ממתי חלה החובה של ק"ש? ותראו מיד את הדיוק של רש"י, איך מדייק רש"י על זה, על התחלת הגמרא. השאלה הראשונה: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי". המשנה אומרת   " מאימתי קורין את שמע בערבין?" מה השאלה של הגמרא? "תנא היכא קאי דקתני מאימתי?" דהיינו לפי פשט הגמרא: על איזה כלל הוא מדבר, שיש מצוה של ק"ש עד כדי כך שמתחיל בפרט של אותו כלל, העיתוי: 'מאימתי?' תגיד לי כבר שיש מצוה כזו של ק"ש, ואחר כך תשאל "מאימתי קורין?". אתם מבינים את הפשט של הגמרא. זו שאלה חשובה מאוד, מכיוון שעד עכשיו אין מסקנה האם ק"ש היא מדרבנן או אם מדאורייתא, יש מחלוקת בזה. יש מי שסובר שזה מדאורייתא, יש מי שסובר שזה מדרבנן. לכן השאלה, תגיד לי כבר שיש מצוה כזו, היא שאלה קשה מאוד. אין לנו זמן הערב כדי לדון קצת באותה שאלה, מכיוון שהמושג של מצוה מיוחדת לקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, היא תהיה סתירה לאותו מושג. כי כל עוד שלא קבלתי את המצוות, אין לי מצוה של ק"ש. ואם כוחה של מצוה של ק"ש זה לקבל עלי עול מצוות, יש סתירה. זה יותר מסתירה יש מעגל קסמים, איך אני נכנס לאותו מעגל של מצוות?

[.]

דהיינו, כן, "אשר קדשנו", ברור. ולכן יש ספרות שלמה על אותה שאלה. מאיפה אני יוצא, כדי לקבל עלי בפעם הראשונה, כל יום, לא רק בשעת הבר מצוה. כי המצווה, החובה מוטלת על האב, אפשר לפתור בנקל את השאלה בפעם הראשונה לבר מצוה. אבל בכל יום מאיפה? מאיפה אני מקבל עלי את חובת המצוות כדי לדבר על מצוה של ק"ש, וזה כוחו של רש"י. איך רש"י מפרש את המשנה של הגמרא? " היכא קאי - מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע", [17]זה החידוש של רש"י מאיפה למד חובה של ק"ש? פה זה המחלוקת, אם זה מדרבנן זה קל מאוד, יש כוח אצל רבנן לקבוע מצוה כזו. אבל אם זה מדאורייתא זה קשה מאוד. ולכן יש לכם אותה מחלוקת שאלו שחושבים שהפסוק "בשכבך ובקומך" זה לא הפסוק שקובע את ק"ש, אלא זה פסוק על תלמוד תורה, ולומדים מאיפה לומדים את החובה של ק"ש מדאורייתא. אתם רואים שזה לא קל, יש תשובה אבל זה נושא אחר. זה כוחו של רש"י: "היכא קאי - מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע, שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה". מה החידוש של רש"י? כי לפי פשט הגמרא, לא מדובר על החובה אלא על העניין של כלל של אותה מצוה, ואחר כך הפרט הזה שאתה מתחיל: 'מאימתי'. באופן קצת יותר עמוק, מכיוון שאנחנו נמצאים פה אפשר לקרא את הגמרא ככה: "תנא היכא קאי דקתני מאימתי" קורין את שמע בערבין? מכיוון שאני מכיר רק בק"ש של "בשכבך", ואתה במשנה אתה אומר: "מאימתי קורין את שמע בערבין?", אני לא מכיר ק"ש בערבין, אני מכיר לפי אורייתא, לפי התורה את ק"ש לפי "בשכבך", בשכיבה. זה הלשון של הגמרא, " והכי קתני: זמן קריאת שמע דשכיבה אימת" כדי לענות על השאלה, למה אתה אמרת ק"ש בערבין? כבר פסקנו שאנחנו מקיימים את ק"ש בשכבך, בשעה שכולם רגילים לשכב, דהיינו הערב, כבר זו משנה אחרת, 'בשכבך' זה בערב.

טוב אני חוזר לנושא שלנו. בערב אני נמצא בבחינת חוטא, ולכן באה השאלה האם צריך קודם כל לכפר ורק אחר כך לקבל עלי עול מלכות שמים או אני יכול לקבל כבר עול מלכות שמים.

התורה שבעל פה מתחילה בשאלה על, 'מי צודק המזרחי או אגודת ישראל', יש צורך לדעת את זה, זה דומה לשאלה הראשונה של רש"י על התורה. מיד כשעם ישראל יוצא ממצרים כדי לקבל את המצוות, כדי לקיים אותן בארץ ישראל, השאלה הראשונה היא הטענה של הגויים "לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים". [18]אתם רואים איך זה קשור.

[.]

מה המטרות של השאלה, החלק הזה של השאלה, מה זה מקובל על הכול? לפי דעתי זה לא המשמעות של אותה מחלוקת. הגמרא אומרת   "תפלות אבות תקנום". [19]אחר כך הגמרא אומרת תפלות אבות כנגד קרבנות תקנו   אותן התפלות שאבות תקנו אז התורה שבעל פה תיקן אותן כנגד הקרבנות.

העיקר של הרשות להתפלל זה האבות תקנו. אבל החובה להתפלל בצורה של העבודה שלנו, זה חכמי ישראל, לאותן התפלות, תקנו כנגד הקרבנות, זה הצורה, ולכן הנוסח של התפילה הוא מקביל לנוסח של עבודת הקרבנות; וזה קשור לנושא שלנו: תפילה זה במקום הקרבנות. זה מובן, אין מחלוקת, אין סתירה, זה לא מחלוקת, זה כללים מקבילים. כי אברהם תיקן את תפילה שחרית. בבחינת בן אברהם יש לי רשות להתפלל בשחרית, בבחינת בנו של יצחק זה מנחה, בבחינה בנו של יעקב זה ערבית.

[אם יש לי רשות לא צריך כפרה]

ברור. יש לי רשות להתפלל אם מגיע לי. אם אני בבחינת חוטא, אני קודם כל צריך לטהר את עצמי ואחר כך אותו רשות.

[.]

מה זה התפילה? תפילה זה בקשה של ברכה. רק צדיק רשאי לבקש יתרון של ברכה. אם יש לו חיסרון מחמת החטא, הוא צריך לתקן את החיסרון ורק אחר כך להתפלל. וכל הדאגה, כל אותה שאלה, במה להחליף את הקרבנות, וקבעו להחליף את הקרבנות בצורת התפילה.

[תפילה של כפרה זה עבודה של כפרה או זה בקשה לתוספת ברכה?]

זהו! כשיש עבודה של כפרה לכל עם ישראל דרך הקרבנות של בית המקדש, אז אתה רשאי בלי שום נוסח לבקש תוספת של ברכה מכיוון שכבר הכפרה נעשתה בבית המקדש. זה האסון שקרה בחורבן בית המקדש שאי אפשר להתפלל כי אין כפרה. אז כשנחרב בית המקדש התפילה עצמה מתפקדת את התפקיד של הכפרה ומתוך התפילה אתה שואל צרכים. מתוך העבודה של התפילה אתה שואל צרכים.

יש שני מושגים של תפילה:

תפילה-תפילה שהיא הרשות להתפלל זה קבלנו מהאבות,

ותפילה חובה, תפילה-עבודה: השמונה עשרה, זה שייך כנגד קרבנות, זה עבודה. זה עבודה שבאה במקום הקרבנות.

אבל הרשות לבקש צרכים, זה מתוך אותה עבודה, ולכן אין בקשת צרכים בשבת. זה עוד נושא אבל קשור לעניין שלנו, אולי יש עבודה של שבת, זה התפילה של שבת זה עבודה.

[.]

בכל העבודות יש צד של כפרה, אבל גם בשבת כי כל העניין של כפרה זה התשובה. טוב הצד הזה של הכפרה זה .בסמיכה על הקרבן וסמך ידו...

[.]

לכן אנחנו מתפללים לאלקנו, לאלקי אבותינו, לאלקי אברהם, לאלקי יצחק, לאלקי יעקב בפירוש; אלקי אברהם שהוא מידת החסד, אלקי יצחק שהוא מידת הדין, אלקי יעקב שהוא מידת הרחמים. ולכן הכוונה בבוקר זה לאלקי אברהם, הכוונה במנחה זה לאלקי יצחק, והכוונה בערב זה לאלקי יעקב. ולכן נתנו את הרמז הזה שתפלות אבות תיקנום, האות השניה של שמות של האבות: אברהם בוקר, יצחק צהרים, יעקב ערב. אם אתם רוצים, קצת זמן צריך, יש ברייתא נפלאה בסוגיה של התפלות שמגלה את זה, שהכוונה בבוקר זה יותר לאלקי אברהם, (בראשית י"ט) "וישכם אברהם בבקר" והיה מתפלל למידת החסד, דרך מידת החסד. במנחה, הצד הדומיננטי של הכוונה, זה לאלקי יצחק (בראשית כ"ד) "ויצא יצחק לשוח בשדה". [20]

זה ברייתא בפרק חמישי, אתם רואים דרך אגב, הקשר בין חכמת הקבלה והעמקות של ההלכה. כל הדיוקים של ההלכה אין להם סוף, סוף פתרון אלא רק דרך הנושאים של הקבלה. זה מה שאנחנו אומרים שהגמרא ניתנה ברוח הקדש, מה זה רוח הקדש? זה חכמת הקבלה.

ראיתם הברייתא כאן   "ת"ר, אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה". [21]אתם יודעים את הבריתא. לפי הפשט נשמע טרדה מי שנמצא בתוך דין ובבית דין הוא לא יכול לצאת מהדין ומיד להתפלל, [22]מכוון שהוא טרוד מעצם הדין. דבר הלכה זה לימוד. זה ההבדל, לא מתוך דין, לא מתוך בית דין, ולא מתוך דבר הלכה זה הלימוד של הסתירות שיש בין הצדיקים. כי מה זה בית דין, מה זה בעלי דינים? זה צדיקים שכל אחד חושב שהוא צודק לפי התורה: (דברים פרק כה, א') "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע". [23]ולכן המחלוקת מתחילה בתורה עצמה בדבר הלכה. לכן צריך לעבור דרך הלכה פסוקה. מה הרווחנו דרך הלכה פסוקה? זה הגילוי שיש תורה אחת ושאפשר להתפלל. אם אין תורה אחת אז למי אני מתפלל? לכן דווקא מתוך אותה מצוה של דינים ודבר הלכה יש עיכוב לתפילה, כי יש הרושם שאין תורה. אם יש מחלוקת אין תורה. ולכן צריך לעבור דרך הלכה פסוקה כדי להיות בשקט, אפשר להתפלל. טוב זה מחוץ להסבר הרגיל, הטרדה, פשוטו כמשמעו, והטרדה דווקא של התורה.

[.תפיסת ההלכה לא מבטלת את ריבוי הפנים של התורה]

אבל מה זה הלכה פסוקה? זה השאלה של הגמרא מיד, ומה היא הלכה פסוקה? יש ממש הומור גדול באותה שאלה, איך אומרת הגמרא? "היכי דמי הלכה פסוקה " מה זה דבר כזה, זה נמצא דבר כזה הלכה פסוקה? אז יש כמה דוגמאות שהגמרא נותנת.

- הדוגמא ראשונה: [24]"אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים". זה דוגמא של הלכה פסוקה. אתם רואים מיד שזה דוגמא של הלכה פסוקה לפי החומרא, באיזה תחום? של בין אדם לעצמו, זה עניין של עריות. תזכרו את זה, ונראה שיש מבנה פשוט בסוגיה הזאת. אח"כ:

-"רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר", זה קולא וזה מישור בין אדם לחברו, חיי החברה.

-"ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים - אסור בהנאה, ומועלין בו". מה זה? זה דין אמת לאמתו בלי חומרא או בלי קולא זה שייך למישור של בין אדם למקום.

המישור של בין אדם לחברו זה המישור של אברהם אבינו, מידת החסד. הדבר הלכה שאני יוצא מתוכו כדי להתפלל למידת החסד זה דווקא החמרה, זה האיחוד בין התורה לתפילה.

[לא תפסתי]

בבוקר אני יוצא מהניסיון שיש הלכה פסוקה לפי החומרה שזו מידת הדין, ואני מתפלל לפני מידת החסד, בבוקר, זו הדוגמא הראשונה.

ובמנחה, בצהרים, זה דווקא ההפך, אני יוצא מתוך קולא ואני מתפלל לפני מידת הדין.

ובערב, שזה יעקב אבינו, שזה בין אדם למקום, קדש הקדשים, הקדושה זה לא קולא ולא חומרא זה המישור של בין אדם למקום. עד כאן זה פשוט מאוד, לראות את המבנה של הדוגמאות האלו. יש הרבה, הרבה פלפולים אצל המפרשים של הגמרא, למה אני צריך שלש דוגמאות. אחת לא מספיק? אבל עיקר השאלה של הגמרא "היכי דמי הלכה פסוקה?" האם עתלה בדעתך שיש דבר כזה הלכה פסוקה? יש. יש גם בחומרא, גם בקולא, גם בדין אמת לאמתו; גם במישור של בין אדם למקום, בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, תהיו בשקט יש תורה, אז אתה יכול להתפלל. אבל מתוך המבנה של הסוגיה, אנחנו רואים אותו מבנה של המידות של האבות, חוץ מזה זה דבר הכי קשה בלימוד אותה גמרא "רבנן עבדי כמתניתין". מה זה "מתניתין"? " אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" [25](תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א') "רבנן עבדי כמתניתין, רב אשי עביד כברייתא". מה היא הברייתא? "אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה". מה ההבדל בין רב אשי ורבנן? למה? רב אשי יש לו הלכה משלו? התשובה היא פשוטה מאוד, רב אשי היה בעיקר טרוד מכל המחלוקות שבש"ס, הוא העלה בכתב את התלמוד, ולכן רב אשי דווקא היה צריך לקיים את המצווה לפי אותה ברייתא, דרך הלכה פסוקה כדי להתפלל. "רבנן עבדי כמתניתין": כובד ראש זה יכול להיות או דרך שמחה של מצוה, או זהו זה, כל הסוגיה הראשונה. ולפי הרוח ההלכה, זה הקריאה של פסוקי דזמרא שמביאה לכובד ראש ואחר כך להתפלל, לכן הוסיפו "אשרי ביתך" במנחה.

כל אותה מחלוקת של רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן זה קשור לנושא שלנו: האם כפרה מעכבא או אין כפרה מעכבא, למה? מכיוון שכשאני בא לקבל עול מלכות שמים אני בבחינת רשע (תהלים פרק נ', טז) "מה לך (רשע) לספר חקי"? [26]לכן צריך להתכפר קודם כל.

אנחנו חוזרים לפסוק בתהלים, לפסוק שלנו. מה אומר דוד המלך "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", איזה מצב היה? היה במצב ,שלא היה לו אפשרות להתפלל מכיוון, זזה דווקא החטא שלנו, שהחטא שלו היה במזיד ואין כפרה על החטא במזיד. לכן המצב שלו זה אותו מצב שלנו, אחרי חורבן בית המקדש אין לנו כפרה, אי אפשר להתפלל. לכן רבי יוחנן קבע: מתחילים את התפילה באותו פסוק "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". והשאלה של הגמרא: האם זה הפסק בין גאולה ותפילה או לא?; אבל מכל מקום אין שאלה, אין בעיה בבוקר, הבעיה היא בערב. אם עד כאן זה ברור אנחנו חוזרים לפירושו של רש"י

בא רש"י ואומר מה זה המילה "אדני"? זה "מחול לי". כדי לקבל שוב עול מלכות שמים אני צריך להתכפר מן החטא, לכן אני אומר: "מחול לי", זו עבודה, זה נקרא בגמרא תפילה אריכתא: [27]אותו פסוק, "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". זה לא עושה הפסק, הפסקה בין גאולה לתפילה מכיוון שזה נקרא תפילה אריכתא . לפני שאני מתפלל אני צריך להתכפר, איך אני מתכפר? אני נכנס בתפילה דווקא דרך הכוונה של אותו פסוק: "מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך", לכן המילה 'אדני', המשמעות זה: 'מחול לי'.

אני חוזר לכוונה של חכמת הקבלה, כשאני מבטא את המלה אדני, אני שוב מקבל עלי עול מלכות שמים. איך אני מקבל עלי עול מלכות שמים? כשאני מתוודה: 'מחול לי', זה קבלת עול מלכות שמים, למה? מכיוון שהעובדה שהשם הוא 'אלקי' זה לא תלוי בי, אבל העובדה שהשם הוא 'אדני' זה תלוי בי, וזה נקרא שלמות האיחוד, וזה הכוח, זה החשיבות של הספירה מלכות. כל שאר הספירות, כל המעלות האלו תלויות במלכות. אם אני מקבל עול מלכות שמים, יש עלי עול מלכות שמים; אם לא כן, אף על פי שבמציאות המצב הוא שהאלקות היא עלי אבל לא אדנות.

לפי הבטויים בקבלה: 'הנסתרות', הספירות העליונות זה נקרא שמי השמים.

ספירת תפארת זה: שמים,

ומלכות זה: ארץ. זה הדיוק של הביטוי 'עול מלכות שמים' זה דרך מלכות. כל עוד שאני לא ממליך אותו על הארץ לא קבלתי עלי עול מלכות שמים. והראשון שעשה את זה, זה אברהם אבינו, יש גמרא מפורשת על זה, עד שאברהם אבינו בא והמליך אותו, הוא אמר: "אלקי השמים והארץ", זה עול מלכות שמים.

[.שקראו אדון]

אדון, זה אותו דבר, זה אותה ספירה, זה אותה מילה.

[אמרנו שתפילה זה תחום הקבלה והקבלה עול מלכות שמים זה קריאת שמע מה המשמעות של תפילה אריכתא...]

תפילה אריכתא זה דווקא הקשר בין ק"ש והתפילה, זה הקשר בין עול מלכות שמים והתפילה.

[הכפרה]

אבל מכל מקום איך אני, בבחינת יחיד, אני יכול להיכנס בתפילה של הצבור? אין צבור רשע, הצבור הוא בבחינת צדיק שיכול להתפלל. אני היחיד, אני צריך להיכנס בתפילה של הצבור באומרי: "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", אנחנו אומרים את זה בלחש. ויש מנהג אצל הספרדים, עכשיו בארץ המנהג מסתלק כי הבבלים אין להם המנהג הזה מכיוון שהם גם בנוסח ספרדי אז רוב הספרדים מתפללים כמו הבבלים, ולכן שכחו אותו מנהג: בחזרה של הש"צ, אסור לשליח צבור לומר בקול רם "אדוני שפתי תפתח", זה שייך ליחיד, הוא מתחיל ב-"ופי יגיד תהלתך" בקול רם, מי שמתפלל לפי הספרדים. הבבלים לא עושים את זה, עכשיו גם הספרדים מחקים בקו"ף, מחכים בכ"ף גם כן, את הבבלים, חוץ מימים נוראים. בימים נוראים בחזרת הש"צ (שליח צבור) אפילו הספרדים אומרים "אדני שפתי תפתח" בפה מלא, בקול רם. זוכרים את זה, הספרדים, אם יש עוד דבר כזה? חהחה. בבלי אני יודע.

[.]

אבל בכל קהילות הספרדים, הספרדים ממש, לא הבבלים, אף שליח צבור היה מתחיל ב-"אדני שפתי תפתח" זה נקרא עם ארצות, הם מתחילים "ופי יגיד תהלתך", בחזרה לש"צ.

["אדני שפתי תפתח" בלחש]

בלחש, כי זה שייך לו, עצמו. אדני זה א', ד', נ', י'. כשאומרים בברכה השניה "אתה גבור" זה כתוב: "אתה גבור לעולם אדני", א', ד', נ', י', בנוסח התפילה מכיוון שזה שייך ליחיד, תחית המתים, זו כוונה שניה, זה לא כתוב י', ה', ו', ה'.

[זו המשמעות של קבלת עול מלכות שמים. אולי מה ההבדל בין קבלת מלכות שמים שלנו...]

לא. נצרות. זה מושג אחר לגמרי, כשאומרים מלכות שמים, הכוונה אצלם זה לעולם הבא, זה עניין של התרגום, לכן אומרים מלכות שמים זה לא בעולמנו, זה מה שאומרים.

[.]

מאמינים בזה, הם שמעו את זה מהיהודים, לא לשכוח את זה, שזו עבודה זרה שיצאה מאיזה כת של יהודים שיסדו אותה עבודה זרה. זו שיטה שיצאה מהפרושים, הפרושים המשיחיים של אותו זמן. טוב זה סיפור מלא, אם אתם רוצים פעם נלמד אבל זה סיפור של שנה, איך קרה דבר כזה הנצרות בעולם? אני זוכר איזו בדיחה שאיננה בדיחה, דווקא אנחנו אומרים את זה ביום הכפורים: "אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי", [28]זה רמז לנצרות! (-הבדיחה זה: כל נדרי...אני שמעתי כבר בתלמוד תורה- כבר). המושג של מלכות שמים דווקא אצלם, זה עולם הבא, זה עולם הנשמות ליותר דיוק. דווקא זו שאלה מעניינת, זה מורה על עיקר של הכוונה של ההלכה כפי שאמרנו: עד שבא אברהם אבינו וקרא לו אדון על הארץ. יתכן שאותה סוגיה זה בנגוד לנצרות, יתכן מאוד; ונמשיך על יהודה, הפעם אודה את השם הודיה, זה כבר חנוכה, מכבי, יהודה נגד יוסף כל הדברים.

[כל זה לא נראה ברור וקשור]

עכשו אנחנו מבנים קצת יותר את העניין של שלמות האיחוד.

[זה משמעות ארון הברית אדון כל הארץ]

זה אותה משמעות וזה קשור לפי מה שאני למדתי לשני מושגים בתפילה, אדון התולדות, אדון הנשמות: מי שמוליד על הארץ. אתה רואה את המשמעות של הנצרות, אדון הנשמות זה למעלה; אצלנו זה דווקא תולדות.

[לשון אדנים]

נכון אדני המקדש, זה למדנו בשער הראשון. המשמעות האטימולוגית של המילה אדון זה המוליד. אנחנו לומדים את זה בפסוק של הראיה, דווקא, (שמות פרק כג) "אל פני" [29]או, (דברים פרק טז) (שמות פרק לד) "את פני האדון יהו"ה אלהי ישראל". מי מחוייב, למי יש חובה של הראיה? לזכרים, "כל זכורך", זוכרים את זה? זה קשור לאותו עניין, יש חובה של הראיה לפני האדון, למי? מי שיש בו כוח אדנות, דהיינו, מי שמוליד. זה הפסוק, זה המצוווה היחידה שהשם נקרא אדון, א', ד', ו', ן.'

[.רואה את הנולד]

זה המילדת שרואה את הנולד.

[מלכות]

יפה. שהיא מקבלת את אותו כוח של אל חי מהיסוד, שהוא נקרא האדון. אתה זוכר את הדיוק הזה? זה בבחינת יוסף הכוח הזה.

[.]

יפה. הכול בא מלמעלה, אבל מה שבא מהבריאה זה הכוח של כל המדרגות דרך המלכות. לכן השתמשתי במלה לקיים את עול מלכות שמים, זה בא מהבריות, שנותן את הקיום לאותם הכוחות שסוף סוף, דרך היסוד, באות לבריכה של המלכות, דלית לה מגרמה כלום. הכול בא מלמעלה, חוץ מהכלי שבא מישראל, זה רמז בשל"ה: כלי זה רומז לישראל: כהן לוי ישראל, לעתיד. הגאון מווילנא ,בהערות שלו באדרת אליהו על מסכת ברכות קושר את זה לתרומה, ישראל נותן ללוי ולוי נותן לכהן זה סוד של תרומתם, [30]לפי הגאון. יש תרומה של יום ותרומה של לילה, מסביר את זה ברמיזה, תראו כל הפירוש שלו על מסכת ברכות זה רק ברמיזה.

"סוד אות רביעית של שם יתברך הוא סוד אות ה' האחרונה, שהיא סוד המלכות, שהיא סוד השלטנות, שהיא סוד השכינה, שהיא סוד חכמה אחרונה, שהיא סוד השם הנקרא אדנ"י. כי השם הזה, כמו שהודענוך, הוא סוד שלימות הייחוד", עכשיו נגיע להבדל שיש בין איחוד ושלמות היחוד, זה סוד היחודים, מיד נגיע.

בדיוק של רש"י, לפי לשון הקבלה: (רש"י תהלים פרק נא) "אדני שפתי תפתח - מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך", ופה נקרא מלכות. מלכות, פה, תורה שבעל פה. אז צריך פתחון פה, פתחון המלכות. איך בא הפתחון פה הזה? כשאני מבטא את המלה 'אדני'. טוב. בפסוק הזה יש הרבה דיוקים לכל המלים, מה הקשר בין תהילה ותפילה, זה עוד נושא.

[.]

למה אתה מתכון, לזיווג? אבל יש מקרים שדווקא תובעים בפה.

[.]

כן, כן, אבל אני זוכר את ההסבר הזה, אבל יש לך את העניינים של לאה שאמרה ליעקב דווקא בערב אז המפרשים מדייקים, זה דווקא זה עניין התפילה. [31]

[.]

(בראשית פרק ל') יששכר, [32](בראשית פרק מט) "יששכר חמר גרם" [33]זה קשור לעניין המשמרות. משמרה הראשונה דווקא, (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א') "משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספירת עם בעלה. [34]שוב זו דוגמא הדיוקים של הגמרא זה קשור.

[דינה]

לכאורה, לכאורה. יש פה ספר בראשית עם רש"י? לכאורה. דווקא היא הייתה צדקת גדולה, כן, צריך לדייק ברש"י על זה. "ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב". [35]על הפסוק הזה רש"י אומר: "בת לאה - ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית הייתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל (יחזקאל טז מד) כאמה כבתה)".[36] זה הנושא שלנו. זה שבח, כי היא לקחה את היוזמה כדי להמשיך בתולדות, אז נקראת יצאנית. אני יודע שרוב הדרשנים דורשים את זה בגנאי, זה ההפך, זה שבח.

[.]

אז הנה ההסבר לזה בקצרה: כשיעקב חזר מאצל לבן, היו לו שתים עשרה בנים. היה צריך להקים שלשה עשרה שבטים. אז יש לו רק בעיה לפתור: למצוא חתן לדינה. מיד כשחוזר מן הגלות, איפה אפשר למצוא חתן לדינה, כדי להקים את השבט השלשה עשרה. אז הוא מגיע לשכם. שמה הוא מחליט נמצא פה. למה? מה ראה? ההסבר הוא פשוט מאוד לפי לימוד התולדות, כי דווקא בשכם האדם כבר נקרא בשם העיר. העיר הייתה 'שכם' והחתן הזה נקרא 'שכם' כמו העיר. אז זה תיקון חטאו של קין, כשבנה עיר ונתן לעיר את שם של חנוך בנו. כשיעקב פוגש איזה מקום בעולם "שכם אשר בארץ כנען", [37]למה בארץ כנען, יש שכם במקום אחר? כשפוגש מקום שכבר העיר החזירה את השם לאדם הוא אומר: הוא הגוי שיכול להעמיד את השבט השלוש עשרה, ולכן יעקב ניסה עד הסוף, להקים אותו שבט משכם. זה נכשל עם שכם, מכיוון שזו רק התחלה של תיקונו של עולם ואותו שכם נשאר ברברי נאמר, עינה אותה, אף על פי שיעקב תיקן את כל סדר הקידושין. אם אתם רוצים, אני מסביר לפי הגמרא, מה תיקן יעקב באותו עיר?   "ויחן את פני העיר", מה תיקן? חנינה עשה לעיר אומרת הגמרא. "ויקן את חלקת השדה", [38]תיקן חנינה בעיר, מכיוון שכתוב: :"ויחן את פני העיר" ולא על יד העיר. מה חנינה עשה בעיר? תיקן הלכות קדושין. [39]כי הגמרא נותנת שלשה הסברים: תיקן שווקים, תיקן מרחצאות, ותיקן מטבע   האשה "נקנית בכסף, בשטר ובביאה". כסף תיקן מטבע, שטר תיקן שווקים, ביאה צריך מקווה תיקן מרחצאות. זה מובן. תיקן להם, מוהר, משא ומתן כל הפרטים האלו, מה זה:   "ואהבת לרעך כמוך" [40]גבי הקדושין? ואחר כך בקש מדינה לצאת לראות עם בנות הארץ עם מי מתחתנים, זה לשבח, זה לא גנאי. אבל למה זה נכשל? מכיוון שאותו שכם היה פרא אדם, אבל זה התחלת התיקון. סוף, סוף השבט השלש עשרה יצא משכם דרך אסנת, וזה אפרים.

[.]

יפה וזה אפרים. כל הצרות באו מאפרים אף על פי כן מה אומר הכתוב? "הבן יקיר לי אפרים", [41]זה תיקון כנסת ישראל, יותר שבח מזה? זה סיפורים של המקרא! ויש כלל בגמרא, אני לא זוכר המקור אם אתם זוכרים את הביטויים תגידו לי, שבכל סיפורים של המקרא, אף על פי שאתה רואה לכאורה צדיק שעושה מעשה רשע, תדע שזה מעשה צדיק. אם אתה רואה רשע שעושה מעשה צדיק תדע שזה מעשה רשע, זה כלל. בזהר יש שני מקומות בזהר עצמו, בתקוני זהר, מי שקורא הספורים של המקרא כסיפורי דהדיוטי ראוי לו שלא היה בא לעולם, כי זה מקרא.

קלטת 20 , צד ב'

[.]

הגלות מתחילה עם אפרים, הוא שייך לאומות העולם, בהתחלה.

[שכם, ברוך שלם כבוד מלכותו]

אני לא זוכר הדיוק הזה אבל זה מקום מוכן לפורענות?. [42] תראה לי את זה

[זה בעל הטורים]

[.]

זה קשור, כשיעקב אבינו ראה את יוסף במצרים, קרא ק"ש אומר רש"י, "ברוך שם כבוד מלכותו" זה ההמשך. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה דווקא השלמות האיחוד, האיחוד התחתון, זה שלמות האיחוד: השלמת האיחוד. כי כל עוד שאנחנו לא מגיעים לשלש עשרה, הגימטריה של אחד היא חסרה, "והאחד איננו" אתם זוכרים את הפסוק של יוסף "שנים עשר... נחנו" חסר אל"ף " [43]. כי "והאחד איננו", זה כל הנושא הזה. אז הכול תלוי בשכם. ואם אתם לוקחים את הפסוק זה בפרק ד' על קין "וידע קין את אשתו "ויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך" [44]לפי טעמי המסורה צריך לקרא את זה ככה, "ויקרא את שם העיר 'כשם', בנו חנוך". כשם, זה אותיות שכם. כשם, זה כבר רמז לאותה עיר. זה המשמעות של החטא של קין, קרא את העיר כשם, השם זה האדם, הוא קרא כשם, וזה אותיות שכם.

[.אבל הוא קרא את השם של הבן]

שאלה יפה. כי עד כאן כל הבעיה שהאדם היה צריך לפתור במישור של בין אדם לחברו זה בן אח לאח. קין הרג את האח, אין אח, אין זולת, המילה 'אח' מסתלקת מהמקרא. ולכן יש איזה מן ארכה שנותן הבורא לקין, עד שיברר אם הוא באמת רשע או נקי, אותיות קין, או צדיק. ונתן לו כעזר לאותה בעיה של בין אדם לחברו את העניין של הבן. כי אם, ויש איזה זיקה למה שאומרים הנוצרים, אחר כך אסביר את זה, אם אי אפשר להתייחס לאח כזולת, אולי יש פתרון דרך היחס של האב לבנו. זו העבודה זרה של הנוצרים, הישועה של העולם של חטאו של קין באה דרך הבן. תפסתם את הקשר, זה קשה ליהודים לתפוס את זה אבל זה אותו סגנון. ולכן עובדים לבן כבן,כשראו "ואהבת לרעך כמוך", זה בלתי אפשרי אלא דרך הבן, אז נותן לו בן ששמו "חנוך". המחנך היה צריך להיות הבל, האח, הרועה, הוא הרג את המחנך. אז הוא מחזיר לו את הפונקציה של החינוך דרך חנוך, מה עושה? הוא לוקח את הערך שהוא האדם, הנפש של האדם ונותן את השם לעיר. הוא הורג שנית את הבן אדם. הערך זה העיר, זה לא האדם. אני למדתי את זה פעם, אני צריך לצטט איזה רב, זה היה תלמיד חכם, אולי שמעתם על הרב פסיוויצ'י של כפר הרואה, אביו שלו היה חכם מאיטליה -למה אני מזכיר אותו, זה נעלם, מה הקשר?

[.]

כן זה הנושא, זה היה קשור לנושא, מ"מ ברוך הבא. [צחוק] כי העיר זו הבעיה של ארגון בלתי פרסונלי של היחסים בין האזרחים. נזכרתי, הוא היה מסביר למה מדינת ישראל נקראת מדינת ישראל ולא ישראל? כי ישראל זה שם העם, המדינה זה למדינה של העם: ארץ ישראל. הארץ לא נקראת ישראל אלא העיתונאים קוראים לזה ישראל, זה נקרא ארץ ישראל. עכשיו זה נקרא מדינת ישראל, זה חידוש משלי, מכיוון שאין לנו גבולות, כשיהיה גבולות המדינה תקרא ארץ ישראל. אבל מכל מקום השם שייך לאדם, לא לעיר. אם אני נותן השם לעיר אז אני מוציא את כל עניין של הבעיה של בין אדם לחברו, אין מוסר בעיר, יש אדמיניסטרציה של העיר, יש סוציולוגיה, אין מוסר, זה החטא השני של קין. ולכן כשיעקב אבינו פוגש איזה מקום, שכבר העיר החזירה את הערך לאדם, הוא אומר זהו זה. הוא אומר את זה מבחינת יעקב, שהוא בחינת חזרה מהגלות. אבל אחי דינה, הם אומרים, מבחינת ישראל, הוא רשע, צריך להרוג אותו. להרוג אותו אבל למול אותו קודם כול, מכיוון שלמעלה הוא זוכה בעולם הבא, אבל למטה הוא רשע צריך להרוג אותו, לכן שלחו אותו לעולם הבא...

[.]

זו לא בדיחה, זה הפשט, למה פתאום רצו למול אותם? לכאורה כדי לעייף...

[.למה בבחינת יעקב זה כן שייך?]

מה שאני רוצה להסביר, אני כולי מלא העניין של יום עצמאות, ענינא דיומא. ההתנהגות הגלותית היא מכל מקום "לנסות", זה בבחינת יעקב, זה גלותי. ישראל, הנבלה (assez) עשה בישראל זה בלתי אפשרי "שמעון ולוי אחים"]

[45]אז בבחינה ישראל צריך להרוג אותם. בבחינת יעקב לכרות ברית,אפילו עם רשע, צריך לעלות להר הבית אפילו דרך האשפות.

[.אפשר לקשור את זה לרצון לכרות ברית עם הרשע]

תשמע. עם הטמאה אין פשרה, זה כלל של הלכה.

[.]

מה זה עמלק, על מה אתה מדבר?

[.]

זהו, זהו. שרוצים לכרות ברית עם עמלק, הנחשלים במחנה. אנחנו הגענו לאותה נקודה. עם הטומאה אין פשרה. אני אני זוכר הייתי חייל נגד הגרמנים בתקופה של היטלר, למי היה עלה בדעתו לכרות ברית עם היטלר? קודם כל לנצח במלחמה אחר כך נראה מה נעשה עם הגרמנים.

[.]

זהו זה, הנחשלים במחנה, הם במחנה. הם בחינת,טוב זו השאלה שלנו, זו ההגדרה שלנו, הם בחינת יעקב, הם לא בחינת ישראל.

[.]

מי מוותר? יעקב הנקרא ישראל. רק יעקב יכול להיות ישראל. חזקה שיעקב יהיה ישראל אבל צריך להיות ישראל. לפי דעתי זה ברור מאוד. לפני כמה שנים הרב שפירא פרסם באותה חוברת שקיבלנו במרכז הרב הישן, פרסם מאמר יפה מאוד. אם אין ברירה........ –

[נראה לא קשור]

סוף השעור.  

[1] [קלטת 19 שלי, 18 של דניאל, צד ב'; 20. דף 90. י.ג: אות ה' תתאה, קבלת עומ"ש בק"ש, הבדל שיש בין ייחוד ושלמות היחוד (13 = אחד), השבט ה13 דרך שכם ]

[2] דברים פרק כט

(כח) הנסתרת לידוד אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

[3] תהלים נא', יז'.

[4] רש"י תהלים פרק נא

אדני שפתי תפתח - מחול לי ויהי לי פתחון פה להגיד תהלתך.

[5] קהלת פרק ז

(כ) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

[6] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב

לעולם כרבן גמליאל סבירא להו, והא דקא אמרי עד חצות - כדי להרחיק את האדם מן העבירה. כדתניא: חכמים עשו סייג לדבריהם, כדי שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר: אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא, ואחר כך אקרא קריאת שמע ואתפלל. וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה; אבל אדם בא מן השדה בערב, נכנס לבית הכנסת, אם רגיל לקרות קורא, ואם רגיל לשנות שונה, וקורא קריאת שמע ומתפלל, ואוכל פתו ומברך; וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה. מאי שנא בכל דוכתא דלא קתני חייב מיתה, ומאי שנא הכא דקתני חייב מיתה? איבעית אימא: משום דאיכא אונס שינה; ואיבעית אימא: לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות, קא משמע לן דחובה.        

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב

אמר מר: קורא ק"ש ומתפלל. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא? - זה הסומך גאולה לתפילה של ערבית. רבי יהושע בן לוי אומר: תפלות באמצע תקנום. במאי קא מפלגי? אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא סברא. אי בעית אימא סברא, דרבי יוחנן סבר: גאולה מאורתא נמי הוי, אלא גאולה מעלייתא לא הויא אלא עד צפרא; ורבי יהושע בן לוי סבר: כיון דלא הויא אלא מצפרא, לא הויא גאולה מעלייתא. ואיבעית אימא קרא - ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב: +דברים ו'+ בשכבך ובקומך, רבי יוחנן סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה ק"ש ואחר כך תפילה, אף שכיבה נמי ק"ש ואחר כך תפילה; רבי יהושע בן לוי סבר: מקיש שכיבה לקימה - מה קימה ק"ש סמוך למטתו, אף שכיבה נמי ק"ש סמוך למטתו. מתיב מר בריה דרבינא: בערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה; ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפילה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי - שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: +תהלים נ"א+ ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: +תהלים י"ט+ יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח - כתפילה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא.

[7] דברים פרק ו

(ז) ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך.

[8] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד א

ודוד מי קרי לנפשיה חסיד? והכתיב +תהלים כ"ז+ לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דרבי יוסי: למה נקוד על לולא? - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! - שמא יגרום החטא; כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: +בראשית כ"ח+ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב: +בראשית ל"ב+ ויירא יעקב מאד! אמר: שמא יגרום החטא, כדתניא: +שמות ט"ו+ עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית; עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא.

[9] תלמוד בבלי מסכת שבת דף סג עמוד א

(אמר רבי) +מסורת הש"ס: ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה יותר מן העושה, צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן. (אמר רבי) +מסורת הש"ס: ואמר רבי + אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא - חגריהו על מתניך, אם עם הארץ הוא חסיד - אל תדור בשכונתו. אמר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש, ואמרי לה אמר רב אסי אמר (ריש לקיש) +מסורת הש"ס: רבי שמעון בן לקיש + ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - מונע חסד מתוך ביתו,

[10] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נג עמוד ב

אמר חייא בר רב: בשלא אכל עמהן. וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בשלא אכל עמהן. אמר ליה רב לחייא בריה: ברי, חטוף ובריך. וכן אמר רב הונא לרבה בריה: חטוף ובריך. למימרא, דמברך עדיף ממאן דעני אמן, והתניא, רבי יוסי אומר: גדול העונה אמן יותר מן המברך! אמר ליה רבי נהוראי: השמים! כן הוא; תדע, שהרי גוליירין יורדין ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין. - תנאי היא, דתניא: אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך יותר מן העונה אמן. בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן? - אמר ליה: אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשויין. והני מילי בדלא עידן מפטרייהו, אבל בעידן מפטרייהו - עונין.

[11] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב עמוד ב

אמר מר: משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. ורמינהו: מאימתי קורין את שמע בערבין? משהעני נכנס לאכול פתו במלח, עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. סיפא ודאי פליגא אמתניתין; רישא, מי לימא פליגא אמתניתין? - לא, עני וכהן חד שיעורא הוא. ורמינהו: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית? - משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן, סימן לדבר צאת הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר +נחמיה ד'+ ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ואומר +נחמיה ד'+ והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. מאי ואומר? - וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא, ואינהו דמחשכי ומקדמי, תא שמע: והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. קא סלקא דעתך דעני ובני אדם חד שעורא הוא, ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא - חכמים היינו רבי מאיר! אלא שמע מינה: עני שעורא לחוד וכהן שעורא לחוד! - לא, עני וכהן חד שעורא הוא, ועני ובני אדם לאו חד שעורא הוא.

[12] ויקרא פרק כב

(ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא.

[13] רש"י מסכת ברכות דף ב עמוד ב

דילמא ביאת אורו - שיאור השמש ביום השמיני, ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו, ואחר יאכל.

אם כן - דהאי קרא וטהר לשון צווי הוא, נימא קרא ויטהר, מאי וטהר.

אדכי - לשון עבר, נתפנה מן העולם השמש.

מברייתא - דקתני לקמן בשמעתין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן, וראיה לדבר צאת הכוכבים, שמע מינה: אין כפרתן מעכבתן.    

[14] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב עמוד א

/משנה/. מאימתי קורין את שמע בערבין? - משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: עד חצות. רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה, אמרו לו: לא קרינו את שמע. - אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד אמרו, אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר; הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, וכל הנאכלים ליום אחד מצותן עד שיעלה עמוד השחר, אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב עמוד ב

משהעני נכנס לאכול פתו במלח, עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. סיפא ודאי פליגא אמתניתין; רישא, מי לימא פליגא אמתניתין? - לא, עני וכהן חד שיעורא הוא. ורמינהו: מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית? - משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן, סימן לדבר צאת הכוכבים. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר +נחמיה ד'+ ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, ואומר +נחמיה ד'+ והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. מאי ואומר? - וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא, ואינהו דמחשכי ומקדמי, תא שמע: והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה. קא סלקא דעתך דעני ובני אדם חד שעורא הוא, ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא - חכמים היינו רבי מאיר! אלא שמע מינה: עני שעורא לחוד וכהן שעורא לחוד! - לא, עני וכהן חד שעורא הוא, ועני ובני אדם לאו חד שעורא הוא. - ועני וכהן חד שעורא הוא? ורמינהו: מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין? - משעה שקדש היום בערבי שבתות, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. רבי מאיר אומר: משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. אמר לו רבי יהודה: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים! רבי חנינא אומר: משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. רבי אחאי, ואמרי לה רבי אחא, אומר: משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב עמוד ב

משעה שקדש היום בערבי שבתות, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. רבי מאיר אומר: משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. אמר לו רבי יהודה: והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים! רבי חנינא אומר: משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. רבי אחאי, ואמרי לה רבי אחא, אומר: משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא - רבי חנינא היינו רבי יהושע! אלא לאו שמע מינה: שעורא דעני לחוד, ושעורא דכהן לחוד, שמע מינה. הי מינייהו מאוחר? - מסתברא דעני מאוחר, דאי אמרת דעני מוקדם - רבי חנינא היינו רבי אליעזר אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר, שמע מינה

[15] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ב עמוד א

/משנה/. מאימתי קורין את שמע בערבין?

[16] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ט עמוד ב

משנה. מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר: בין תכלת לכרתי. (וגומרה) עד הנץ החמה. רבי יהושע אומר: עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות. הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה.

[17] רש"י מסכת ברכות דף ב עמוד א

גמרא.

היכא קאי - מהיכא קא סליק דתנא ביה חובת קריאת שמע, שהתחיל לשאול כאן זמן הקריאה.

[18] רש"י בראשית פרק א

בראשית - אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל

[את]

התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו

[בה]

ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

[19] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו עמוד ב

תנו רבנן: טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת - מתפלל בליל שבת שתים, טעה ולא התפלל מנחה בשבת - מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה - שניה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו. למימרא, דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה? ורמינהו: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים - מחזירין אותו, הבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס! - קשיא.

איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי. תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית - שנאמר +בראשית י"ט+ וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר +תהלים ק"ו+ ויעמד פינחס ויפלל; יצחק תקן תפלת מנחה - שנאמר +בראשית כ"ד+ ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה, שנאמר +תהלים ק"ב+ תפילה לעני כי - יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר +בראשית כ"ח+ ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר +ירמיהו ז'+ ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפילה ואל תפגע - בי.

ותניא כוותיה דרבי יהושע בן לוי: מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות - שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות; ורבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות. ומפני מה אמרו תפלת המנחה עד הערב - שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב; רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע - שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה; ומפני מה אמרו של מוספין כל היום - שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום; רבי יהודה אומר: עד שבע שעות, שהרי קרבן מוסף קרב והולך עד שבע שעות. ואיזו היא מנחה גדולה - משש שעות ומחצה ולמעלה; ואיזו היא מנחה קטנה - מתשע שעות ומחצה ולמעלה. איבעיא להו: רבי יהודה פלג מנחה קמא קאמר, או פלג מנחה אחרונה קאמר? תא שמע: דתניא, רבי יהודה אומר: פלג המנחה אחרונה אמרו, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע. נימא תיהוי תיובתיה דרבי יוסי ברבי חנינא! אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא: לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות. דאי לא תימא הכי - תפלת מוסף לרבי יוסי ברבי חנינא מאן תקנה? אלא: תפלות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות.

רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות. איבעיא להו: עד ועד בכלל, או דילמא, עד ולא עד בכלל? תא שמע: רבי יהודה אומר עד פלג המנחה. אי אמרת בשלמא עד ולא עד בכלל - היינו דאיכא בין רבי יהודה לרבנן, אלא אי אמרת עד ועד בכלל - רבי יהודה.

[20] בראשית פרק כד

(סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים.

[21] דף לא'

[22] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים. רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים - אסור בהנאה, ומועלין בו. רבנן עבדי כמתניתין, רב אשי עביד כברייתא.

[23] דברים פרק כה

(א) כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע.          

[24] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך דין, ולא מתוך דבר הלכה, אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא: בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל - יושבות עליה שבעה נקיים. רבא אמר: כי הא דרב הושעיא, דאמר רב הושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר. ואיבעית אימא: כי הא דרב הונא, דאמר רב הונא אמר רבי זעירא: המקיז דם בבהמת קדשים - אסור בהנאה, ומועלין בו. רבנן עבדי כמתניתין, רב אשי עביד כברייתא.

[25] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל עמוד ב

/משנה/. אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד א

תנו רבנן: אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לא יפטר אדם מחברו לא מתוך שיחה, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים - אלא מתוך דבר הלכה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומים. וכן תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא: אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו. כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל; כי מטא להתם, אמר ליה: מר, ודאי דאמרי אינשי: הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון ועד השתא? אמר ליה: אדכרתן מילתא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב +ירמיהו ב'+ בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, וכי מאחר דלא עבר היאך ישב? אלא לומר לך: כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב - נתישבה, וכל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לישוב - לא נתישבה. רב מרדכי אלוייה לרבי שימי בר אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה: עד בי דורא.

[26] תהלים פרק נ

(טז) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך

[27] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד ב

ואי אמרת בעי לסמוך, הא לא קא סמך גאולה לתפילה, דהא בעי למימר השכיבנו! אמרי: כיון דתקינו רבנן השכיבנו, כגאולה אריכתא דמיא. דאי לא תימא הכי - שחרית היכי מצי סמיך? והא אמר רבי יוחנן, בתחלה אומר: +תהלים נ"א+ ה' שפתי תפתח, ולבסוף הוא אומר: +תהלים י"ט+ יהיו לרצון אמרי פי! אלא: התם כיון דתקינו רבנן למימר ה' שפתי תפתח - כתפילה אריכתא דמיא, הכא נמי, כיון דתקינו רבנן למימר השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא.

[28] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א

בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה. וכל העוסקין שלא לשמה, יהי רצון שיהו עוסקין לשמה. רבי אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. איכא דאמרי: הא רב המנונא מצלי לה, ורבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. רבא בתר צלותיה אמר הכי: אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי, עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אחטא עוד, ומה שחטאתי לפניך מרק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורין וחלאים רעים. והיינו וידוי דרב המנונא זוטי ביומא דכפורי. מר בריה דרבינא כי הוה מסיים צלותיה אמר הכי: אלהי, נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך ובמצותיך תרדוף נפשי, ותצילני מפגע רע מיצר הרע ומאשה רעה ומכל רעות המתרגשות לבא בעולם, וכל החושבים עלי רעה מהרה הפר עצתם וקלקל מחשבותם, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.

[29] דברים פרק טז

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ידוד אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ידוד ריקם.

שמות פרק לד

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ידוד אלהי ישראל:

(כד) כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ידוד אלהיך שלש פעמים בשנה.

שמות פרק כג

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ידוד.        

[30] שמות פרק כט

והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לידוד.

[31] בראשית פרק ל

(טז) ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני וישכב עמה בלילה הוא.

[32] בראשית פרק ל

ותאמר לאה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר.

[33] בראשית פרק מט

יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים.

[34] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ג עמוד א

עד סוף האשמורה. מאי קסבר רבי אליעזר? אי קסבר שלש משמרות הוי הלילה - לימא עד ארבע שעות! ואי קסבר ארבע משמרות הוי הלילה - לימא עד שלש שעות! - לעולם קסבר שלש משמרות הוי הלילה והא קמשמע לן: דאיכא משמרות ברקיע ואיכא משמרות בארעא, דתניא: רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: +ירמיהו כ"ה+ ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו, וסימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. מאי קא חשיב רבי אליעזר? אי תחלת משמרות קא חשיב, תחלת משמרה ראשונה סימנא למה לי? אורתא הוא! אי סוף משמרות קא חשיב - סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא? יממא הוא! - אלא: חשיב סוף משמרה ראשונה ותחלת משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעיתא. ואיבעית אימא כולהו סוף משמרות קא חשיב, וכי תימא: אחרונה לא צריך, למאי נפקא מינה - למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית אפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת, כיון דאשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו - ליקום וליקרי. אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם.

[35] בראשית פרק לד

(א) ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ.

[36] רש"י בראשית פרק לד פסוק א

בת לאה - ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית הייתה, שנאמר (ל טז) ותצא לאה לקראתו (ועליה משלו המשל (יחזקאל טז מד) כאמה כבתה).              

[37] בראשית פרק לג

(יח) ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבאו מפדן ארם ויחן את פני העיר.

[38] בראשית פרק לג

(יט) ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה.

[39] תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב

אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא - איזיל אתקין מילתא, דכתיב +בראשית לג+ ויבא יעקב שלם ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. +בראשית לג+ ויחן את פני העיר אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן מרחצאות תיקן להם.

[40] ויקרא פרק יט

(יח) לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ידוד.

[41] ירמיהו פרק לא

(יט) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשעים כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ידוד.

[42] רש"י בראשית פרק לז פסוק יד

ויבא שכמה - מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד, שנאמר (מ"א ב' י א) וילך רחבעם שכמה וגו'.

[43] בראשית פרק מב

(יא) כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים:

(יב) ויאמר אלהם לא כי ערות הארץ באתם לראות:

(יג) ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו.

[44] בראשית פרק ד

(יז) וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך ויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך.

[45] בראשית פרק מט

(ה) שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם.

שעור 26

[1]

[מלאכים?]

זה עולם היצירה אבל יש גם כן מדרגות של מלאכים למעלה מזה: שרים.

[.]

יש מחלוקת במדרש, אם המלאכים נבראו ביום שני או ביום ששי. יש פה מדרש רבה, אם לא, תורה תמימה בבראשית? קודם כל נראה את המשמעות של אותה מחלוקת. השורש זה על ההסבר של המדרש על "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", [2]יום יחודו של עולם. מכאן אנחנו לומדים שהמלאכים נבראו רק ביום שני, [3]ויש דעה שנבראו ביום ששי (בראשית רבה פרשה א ד"ה ג בראשית ברא).

מה זה יום אחד? זה יום יחידו של עולם, שהקב"ה היה יחיד בעולמו.

מה זה יחיד? בלי המלאכים.

מה זה מלאך? מלאך זה רצון ה' גבי חלק מיוחד של הבריאה או גבי תפקוד מיוחד של חוקות הטבע ובבריאה.

לכן, המלאכים שנבראו ביום שני שייכים לבריאה כולה. המלאכים שנבראו ביום ששי שייכים דווקא לאנושות, לאדם שנברא ביום ששי.

אולי אפשר לסכם את זה בדרך כלל: השם זה גילוי כל רצונו, וזה נקרא כוחו הגדול.מלאך זה גילוי חלק מרצונו, שייך לבריאה זו או אחרת. ולכן כל בריאה ובריאה יש לה מלאך שלה, זה הרצון של הבורא דווקא השייך לאותה בריאה בפרט. לכן כשאנחנו אומרים שיש מלאכי השרת, המשמעות של מלאכי השרת, מלאכי השרת, זה הנהגת העולם.

צריך להבין את זה שיש עשרה סוגים של מלאכים. אבל לפי הנושא שלנו, אותו מקור במדרש רבה, יש שני סוגים:

המלאכים הממונים לתפקוד העולם, ואפשר להגדיר שהם נבראו ביום שני. והמלאכים הממונים על בני אדם והם נבראו ביום ששי. ולכן לפי המדרגות של טיב, סוג המלאכים בלשון הקבלה עכשיו, , בכל עולם ועולם, יש המלאכים השייכים לאותו עולם. אבל עיקר ההגדרה שאמרת זה נכון. דהיינו גם בעולם האצילות. שורש המלאכים זה ביצירה דאצילות.

בעולם הבריאה זה ביצירה דבריאה. לא לשכוח שכל מה שאנחנו לומדים דרך אותן הכוונות זה השם של עולם האצילות, כפי שראינו מקודם זה ההגדרה של המושג של 'יהו"ה אלקי ישראל'.

[הרב הסביר את מושג 'עמקות']

העומק.

[בעניין השבת שהקב"ה הקדים הברכה לקדושה, וגם בעניין הנישואים]

לא לא! בעניין הנשואים זה ההפך דווקא.

[זאת היא השאלה שרציתי לשאול]

בעניין הנישואין, יש שני שלבים: הקידושין והברכות. בשלב הראשון של הקידושין הביטוי בגמרא הוא "דאסר לה אכ"ע כהקדש", [4]לכן בשעת הקידושין, היא נאסרת לכול, כולל הבעל. וכדי להתיר אותה לבעל, צריך שבע ברכות. לכן יש איסור לסדר חופה בלי שבע ברכות. לכן לעניין של הנישואין הסדר הוא הפוך. אז מה היתה השאלה?

[איך יתכן שזה הפוך. הברכה]

אתה יכול להבין את זה לפי הכלל: סוף מעשה במחשבה תחילה, זה מתחיל בשבת, מכיוון שהיה עתיד לקדש את העולם אז בירך אותו קודם.

דף מו', עמוד א' (91) באמצע הדף.

אני מציע שנתחיל באמצע הדף כי קטע אחד שזה רק סיכום של ההקדמה. מ"מ מה שאני מציע שלא להחמיץ שיעור אחד, כי עכשיו אנחנו נכנסים לפרק חשוב וא"א לדלג. ולכן תהיו כל שיעור בשעה הרצויה. אז הפרק הזה הוא מתחיל בהגדרות של הספירה תפארת וכל מה שלמדנו מהתחלת השנה, זו הייתה הקדמה להגדרה שעיקר גילוי השם, זה הספירה תפארת. שם הויה, י' ה' ו' ה', זה גילוי הספירה תפארת ועמה כל הגילויים אחרים. יש איזה קו מנחה באותו פרק, זה העניין 'איחוד המידות'.

התפשטות של יהו"ה זה גילוי ריבוי של מידות. עיקר האמונה זה איחוד המידות. למדנו את זה בהקדמה, דרך הספירה מלכות שהיא הכלי, ההיכל של כל המידות ואין איחוד יהו"ה אלא דרך ספירת מלכות. עכשיו אנחנו נכנסים למוקד עניין אמונת ישראל: ה' אחד. וכשנגמור את הפרק, נחזור על הגדרות של ק"ש, מה היא אותה הזהרה דווקא לישראל: "שמע ישראל, י"י אלקנו י"י אחד"? למה היה צריך להזהיר כל כך את ישראל דווקא על אחדות ה'? זה נושא בפני עצמו. כל המצות של התורה זה חידוש, התורה מחדשת מצוות. התורה היא לא טבעית לשכל האדם. זה אנחנו לומדים בכל הממדים של הנושא, עם המהר"ל, באופן ברור מאוד. זה אולי העיקר הנושאים של המהר"ל. כי התורה איננה טבעית לשכל האדם. אבל המהר"ל מגדיר שהתורה היא השכל הפשוט. יש הבדל במהות של ה'שכל הפשוט' ושל ה'שכל האדם'. אם לא הייתה התגלות של התורה, לא הינו יכולים לדעת אותה: "אתה הראת לדעת". [5]אע"פ שהנושא הוא לא פשוט, יתכן שאתם שומעים, וזה אמת גם כן, שהתורה היא טבעית לישראל. אבל זה לא סותר מה שאני אמרתי מקודם, כי התורה איננה טבעית לשכל האדם. צריך לגלות כי שכל ישראל זה משהו מיוחד, כי ישראל אינו טבעי, במובן הפילוסופי. זו בריאה חדשה, זה המושג של 'על האדמה'. אומות העולם שייכים לעולם בבחינת טבע העולם, לכן המושגים של המקרא הם מושגים ברורים: 'אומות העולם', הם שייכים לעולם, אבל ישראל: "חלק יהו"ה עמו".[6] או 'משפחות האדמה'. אבל הזהות של ישראל היא על האדמה. זה מה שאני אמרתי, החידוש של המצוות זה שייך לכל הנבראים.

השאלה היא ככה: למה היה צריך להזהיר את ישראל מכל האזהרות האלו? מכיוון ש "קדושא בריך הוא" תורה וישראל חד הוא. וההפתעה היא, השאלה היא: למה דווקא אותה הזהרה לישראל "שמע ישראל י"י אלהנו י"י אחד"? ישראל הוא העם היחידי בכל בני אדם שהוא תופס את זה מטבעו, מעצמו. למה היה צריך להזהיר דווקא את ישראל? המשמעות של המילה 'שמע', זה לאו דווקא להאזין, אלא 'שמע' זה הזהרה, תזהר! זה לא טבעי, זה לא מובן מאליו. זה מובן בעיניכם? צריך להבין את ההבדל של יחוד ה' השייך לישראל ויחוד ה' השייך לשאר המאמינים ביחוד ה', ואני מתכוון בעיקר למוסלמים האמתיים. יש ביטוי אצל הרמב"ם: "אין לך איחוד ה' כאיחוד הישמעאלים". [7]יש איחוד ה' אצל אומות העולם: יחידים מבני נח היו מאמינים באיחוד ה'. אבל יש הבדל שאני רוצה לברר את זה באופן מוחלט. האיחוד ה' של אומות העולם, זה להכיר ביחידו של עולם במובן שהוא יחיד. ה-אל שמתגלה בעולם הוא יחיד, אין שני, אין זולתו. ויש אצל אומות העולם מאמינים בזה, ואותה אמונה היא כשרה לגמרי. אבל האמונה של ישראל זה למעלה מזה: אותו יהו"ה שמתגלה כיחיד, הוא אחד, והמושג הוא שונה. יש לנו שלושה מושגים: אחד, יחיד ומיוחד.

מיוחד זה עניין של הברית המיוחדת של האל היחיד והאחד עם ישראל עמו. יש דבר מיוחד לישראל.

אבל יש הבדל בהגדרה של אחד ויחיד. צריך לתפוס את זה קודם כול. כשמוסלמי, ישמעאלי נאמר - כי מוסלמי זה כבר חומיני. כשישמעאלי אמתי, כלשון הרמב"ם - מאמין באיחוד ה' הוא מאמין באמונה שלמה, שה' הוא יחיד. מי שמכיר את ה-ק"ש שלהם, אם אפשר לומר, תופס את זה מיד, אין שני. האיסלאם לחם נגד הריבוי של אלקות, הפוליתיאיזם. אבל אין להם תפיסה, אולי חכמיהם, היה להם איזו הארה שקיים דבר כזה אבל זה שייך לישראל, ונתחיל מיד באותו פרק. ולכן עיקר האמונה שהאל היחיד הזה הוא אחד, דהיינו, זה סוד איחוד המידות. כי האל היחיד מתגלה דרך מידות שונות, ולא רק שהמידות הן שונות, אלא דווקא הן סותרות אחת את השניה. עיקר האמונה, למעלה מלהאמין ב יהו"ה יחיד, זה להאמין ביהו"ה אחד. השכל האנושי יכול לתפוס אותה אמונה, זה נשאר אמונה, כי זה לא ברור כי יהו"ה הוא יחיד, זה לא ברור לשכל הטבעי. הבסיס של הדת הטבעית זה ריבוי האלקות. מה זה ההגדרה של עבודה זרה? עושים מכל מדה אליל, זו ההגדרה הכי פשוטה של עבודה זרה. ונראה אח"כ שעבודה זרה, הכי עבודה זרה, זה הנצרות. זה דווקא העבודה זרה האמתית לפי השכל הטבעי. אולי אח"כ אסביר קצת יותר. זה מקרה מיוחד, הנצרות, כמו שיש מקרה מיוחד דרך המלכויות. התחרות בין מלכות בבל, מלכות פרס, מלכות יוון, זה עוד לא התחרות האמתית של אומות העולם נגד ישראל. התחרות האמתית זה רומי שכוללת גם בבל, גם פרס, וגם יוון. זה גם כן אנחנו לומדים במהר"ל. יש איזה פסוק שאני רוצה לצטט, לפי מה שאני מכיר, רק חכם אחד ציין את זה, זה בנאמוזג, על הפסוק: "הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם" [8]בנאמוזג הגדיר את הנצרות כ 'לא עם'. זה ה-'לא עם' המתחרה לעמו ישראל, זה יפה אותה הגדרה. אתם זוכרים? זה בסוף דברים: הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלוא עם.

[למה אתה מגדיר את ההבדל בין איחוד ה' בין נגיד הישמעאלים ואצלנו במובן התיאולוגי. יש הבדל הרבה יותר בולט באיחוד המידות שבין העליון ובין התחתון, בין התיאולוגיה ובין ההיסטוריה. מבחינת היהדות: האיחוד ה' זה ה' המתגלה בעליונים ובתחתונים]

אלקי השמים והארץ, וזה מתחיל באברהם, הם מאמינים בזה.

[מי מאמין?]

האיסלאם, הם מאמינים בהשגחה, אלא בהשגחה דרך מידת הדין דווקא.

[היא לא מתגלית?]

כשהיא מתגלית דרך ישראל. הם שקרנים. הם לא אומרים במה הם מאמינים באמת, אבל כששאולים אותם: אבל מי הוא האל היחיד הזה? התשובה שלהם זה אלקי אברהם. והכתובת זה 'ישראליאת' כפי שאומרים בערבית, העניינים השייכים לישראל. הנוצרים אומרים 'המסתורין'. זה ברור: מוסלמי אמתי, מוסלמי מאמין, מאמין בהשגחה, הוא מפחד ממנה. אבל יש לו אמונה שקבלו מאברהם אבינו שהוא רחמן. יש להם אותה מלה בערבית: 'רחמן'. יש להם כמה מלים דומים, למשל כשהם אומרים: 'ברכה', יש במילה 'ברכה' בערבית משמעות קצת דומה לברכה בעברית, הייתי צריך לומר 'ברכה' בעברית עם דגש. אצלם, הברכה זה: הריבוי, הרבה. אבל לפי המקרא הברכה זה "פרו ורבו", יש שני ממדים. יש סדר: קודם כל הפרי ואחר כך הריבוי. אבל אצלם זה רק הברכה של הריבוי, כדגים. למילה 'רחמן' בערבית זה אצלם, זה מסתורי, הם מאמינים ב-אל שהוא מידת הדין, בורא עולם זה מידת הדין, אלקים. יש להם רק מושג של אלוה, לא יודעים מה זה שם יהו"ה, זה שייך ליהדות.

אחר כך יש לנו בעיה עם הנוצרים, שהם מאמינים ב 'אחד' אבל בבחינת ע"ז. זה חלק השני של העניין. לכן אני קצת חוזר על זה כדי שזה יהיה ברור. האזהרה על איחוד ה' [9]באל"ף היא שייכת לישראל. השאלה היא: למה דווקא לישראל? כי דווקא ישראל הוא תחת ההשגחה האמתית של הבורא דרך ריבוי מידות. יש שאלה בגמרא שחוזרת הרבה, הרבה פעמים. כמה אלקות יש בעולם? זו שאלה רצינית, זה הוה אמינא של הגמרא, כשחכמי אומות העולם שואלים לחכמי ישראל: כמה אלקות יש בעולם? מכיוון שהשכל הטבעי מרגיש בזה, כי הקב"ה מנהיג את עולמו דרך מידות שונות וסותרות. לכן אותה שאלה יש לה בסיס חזק מאוד. הדת הטבעית של האדם זה הפוליתיאיזם שלנו. תראו את זה אח"כ: יש פירוש של רש"י על "אנכי יהו"ה אלקך", הוא מסביר את זה: מכיוון ששמעו קולות הרבה, לכן היה צריך לאמת את זה, "אנכי יהו"ה אלקך". כי כל הריבוי הזה זה רק אחד. מה שאני רוצה לומר וזה עיקר חכמת הקבלה, העניין של אחדות באל"ף, זה עניין של אמונה, זה למעלה מן השכל. כשאנחנו אומרים למעלה מן השכל זה לא אומר שזה אבסורדי, זה הפשט של הפשטנים, אנשים ריקים, שאומרים כשזה למעלה מן השכל, אין משמעות. אבל זו עם ארצות גמורה. למעלה מן השכל, זה ידיעה שיש לנו, מכוחות של הנשמה, שהן למעלה מן השכל. אותה אמת מתגלית כחכמה ממש, אבל למעלה מהשגת השכל. זה מה שהמהר"ל מגדיר כ 'השכל הפשוט'. זה לא 'השכל הפשוט' של הפילוסופים' הלוגיקה, זה דווקא, זה השכל הטבעי. שאלה ראשונה, יש מקום ללמוד הצורך לגלות דווקא לישראל את ההזהרה "שמע ישראל" במיוחד, אתה ישראל אתה צריך להיות רגיש לזה, "שמע ישראל", זה לא פשוט! "י"י אלקנו י"י אחד". למי התורה אומרת את זה? ליחידים בהיסטוריה של העולם שידעו את זה מהאבות. התורה מתגלית רק לישראל, למה? מכיוון שישראל הוא מתאים לאותה תורה. השאלה היא למה דווקא התורה צריכה להזהיר אלו היחידים שהם מסוגלים להבין אותה, למה זה בלשון הזהרה? אני התכונתי רק להגדיר את השאלה, בסוף אחרי, לא יודע כמה שנים, כשנגמור את הפרק, נחזור לפשט של הק"ש. מכל מקום אני רוצה להוסיף משהו על אותה שאלה. זה עיקר חכמת הגמרא, המדרש, הקבלה, שהמידות הן סותרות זו לזו. אולי בקצרה: מידת החסד ומידת הדין, זה הפך אחד מהשני. לא רק שזה שונה, כשיש חסד יש ההפך של הדין, זה סותר את הדין: החסד. כשיש דין זה סותר את החסד. ויש הרבה, הרבה נושאים על זה.

אולי אני אזכיר לכם את הפירוש של המהר"ל, דווקא על זה, איך הוא מסביר את המושג 'תורה מן השמים'. הוא מסביר את ה "מן שמים', זה קשור להסברים שלו על העניין שלו של 'השלום' על הפסוק: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו". [10]המהר"ל מסביר שהשלום אינו טבעי לעולם התחתון, השלום הוא טבעי למרומים. והוא מסביר את המילה 'שמים', לפי מה שמביא רש"י מהמדרש, אש ומים. בעולם שלנו כשיש אש, המים מסתלקים; כשיש מים האש מסתלק, אבל למעלה בשמים, יש גם אש וגם מים וזה איחוד המידות. זו הגדרה עמוקה מאוד של 'תורה מן השמים', תורה מן השמים זה תורה של איחוד המידות. כי תורת חסד זה טבעי, תורת חסד על לשונה; תורת דין זה טבעי. או זה או זה, לא צריך גילוי מן השמים. אבל 'תורה מן השמים', המשמעות היא, התורה, תורת אמת, תורה של איחוד המידות, צריך התגלות, א"א לתפוס את זה, זה למעלה מכוחות האדם. לכן הפסוק אומר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" [11]דווקא, כי לתורת אברהם, תורת החסד, לא היה צריך משהו על-טבעי כדי לתפוס את זה. מטבעו היה מכיר אותה. אותו דבר ליצחק אבינו. התורה לפי מידת הדין, לא היה צריך התגלות, זה מטבעו. הוא צדיק של החסד, הוא יודע מה זה חסד. הוא צדיק של הדין, הוא יודע מה זה דין. אבל כשמדברים על תורת האמת, זה למעלה מכוחות האדם וצריך גילוי מן השמים. לכן המושג של 'תורה מן השמים' שייך לאותו פסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" דווקא, רק יעקב היה מסוגל לזה, מסוגל למה? לגילוי על-טבעי. כי עכשיו זה מובן לפי הפסוק הראשון : "עושה שלום במרומיו", בעולמו יש שלום בין חסד ודין, זה אותו דבר, בשמים יש אש ומים, זה סוד 'הענן'. "אל מסתתר בשפריר", הענן זה הכלי של איחוד יהו"ה, כי הענן זה התוצאה של אש ומים בבת אחת. [12]

[אצל פרעה כשרואה ברד: אש ומים. ברד מלמעלה למטה]

[13]זה מה שהמפרשים מדגישים, אז הוא מתחיל לנחש משהו: על איחוד ה'.

ולכן , זה מה שהתחלתי לומר, המושג של 'אחד' זה למעלה מהטבע, זו אמונה. א"א לתפוס את זה לפי השכל. אז למה יש כל כך הרבה חכמים שאמרו שדווקא האמונה שלנו ב-'אל אחד' זו האמונה ההגיונית, הכי הגיונית, הכי שכלית? זה למפרע. מאיפה ידעו את זה? זה התרגלות, עם תורת משה. שמעו את זה מתורת משה, וזה כל כך אמתי שנדמה להם שזה הגיוני, לפי השכל. זה אמתי אבל לפי האמונה.

[כשאומרים מונותיאיזם, השאלה היא האם הם מתכונים ל-'אחד' או ל'יחיד'?]

מה שאתה אומר זה עוד יותר חמור. לפי דעתי גם האחד, יש קושיה לשכל האנושי, אבל אפשר דרך מאמץ פילוסופי נאמר, להגיע לזה: שאם יש אלקה בעולם א"א להיות אלא שיהיה יחיד, אין זולתו. אפשר בניתוח שכלי, הגיוני, על המושג של אלקה, לפי הפילוסופיה להגיע לזה, נאמר שזו אמונה שכלי, אבל השכל יכול להבין במה מדובר. העניין של 'אחד' זה לגמרי למעלה מהשכל. רק המקובלים היה להם האומץ להתמודד עם הבעיה. אצל הפשטנים מקבלים את זה כאמונה ואסור לך להרהר. ולמה אסור לך להרהר? מכיוון שדווקא זה לא שכלי, זה לא טבעי. דקה כל הניסיון שלנו של המציאות ושל השכל, דוחה, נוגד, את המושג של 'אחד'. מכיוון שדווקא הגילוי של האל האחד הזה הוא ריבוי מידות. ולא רק ריבוי מידות, אינסוף מידות; אלא שהמידות הן לפי קוים שמתנגדים זה לזה, אחד סותר את השני. כל עוד שלא מבינים כי חסד זה לא דין וזה ההפך, דין זה לא חסד וזה ההפך, א"א לתפוס במה מדובר בעניין של אמונה ב-'יהו"ה אחד', זו אמונה ממש. ומי שאומר שזה שכלי אינו אלא 'עם הארץ'. בבחינה פדגוגית, זה חמור מאוד כי הילד, אפילו התינוק, תופס את שאלות אלו, אם הוא בריא בשכלו, הוא יודע את זה. מתחילים באמונה ב-'אל היחיד', זה היה המונותאיזם השמי נאמר: כבר אברהם אבינו ירש את זה מקודמיו, אבל החידוש של אברהם אבינו זה יהו"ה קונה שמים וארץ, "לאל עליון קנה שמים וארץ". [14]החדש זה יהו"ה: "והאמין ביהוה", [15]דהיינו: יהו"ה אחד. האמונה באלקים, ודווקא המלה 'אלקים', לכאורה לשון רבים מורה את זה, אע"פ שהיו יודעים שהאלקים זה רק אחד, אמרו את זה בלשון רבים, האלקים, ויש רק אחד: הבורא. הוא יחיד, אין זולתו. אבל שהיחיד הזה הוא אחד בעצמו זה למעלה מהשכל. עכשיו זה מספיק ברור. טוב מה הייתה השאלה

[איחוד יהו"ה, אצל המוסלמים האם זה גם נכון לגבי הסופים והמיסטיקאים שלהם? מכירים את השיא של עבודת המוסר של האדם באהבת ה', לכאורה יש פה איחוד המידות מכירים אותו מצד הדת הנגלית שלהם במידת הדין אבל מצד תורת הנסתר שלהם במידת האהבה?]

כן, לכאורה באופן יותר בולט משאר המוסלמים, אבל זו האמונה של שאר המוסלמים, כשמגדירים אותו כ 'רחמן', זה אותו דבר. אבל זה לא אומר שהם מתגברים על העניין של האחד, הם מאמינים שהאל הבורא הוא רחמן. שוב, מה שאני אומר דומה מאוד למה שאתה אומר,כן? אבל אין להם את אותה חכמה של אותה אמונה, זה מיוחד לישראל. גם נוצרי אומר את זה, הוא מפחד מהאל שלו, בבחינת האבא אבל הוא יודע שאותו אל בבחינת הבן, אוהב אותו, אבל זו סתירה מוחלטת אצלם. הם לא יוצאים מאותה סתירה; נשארים בפחד לחוד, נשארים באהבה לחוד אבל זה באמת לחוד. רוב הנוצרים מתפללים רק לאליל שלהם, זה נדיר אצל הנוצרים שמתקשרים לאל כבורא, מפחדים מזה.

[לגבי מה שנאמר על הדת הטבעית הדת הטבעית, הדת הטבעית היא דווקא האלילות. השכל הטבעי]

כשמחפש את סוד האחדות נופל בפנתאיזם. האל של הפנתאיזם אינו מישהו, אין לו רצון, זה תפקוד; היוונים היו אומרים 'moira', תפקוד הגורל, זה יותר חמור מגורל, אצלם זה למעלה מהמזל, זה מה שהלטיניים היו אומרים ה-'fatum', אבל כשהמוסלמים אומרים 'מכתוב' זה עניין אחר לגמרי, 'מכתוב' זה גזרה מרצונו. אלא אין שום רצון אצל הפנתאיזם.

[אבל יש איחוד המידות]

אבל זה כבר לא אל , זה כבר הטבע; הבולט בזה, זה שפינוזה, כשהוא אומר בפירוש: האל דהיינו הטבע. הוא מדגיש את זה: דהיינו הטבע. רוב המאמינים דרך הפילוסופיה הדתית, מאמינים רק באלהות לא באלקים, הרב היה רגיל להדגיש את זה כשהיה מדבר על שפינוזה או על קנט. ברגסון זה היה פרשה אחרת -הוא היה מדגיש את זה - הם מאמינים באלקות, לא באל . זוכרים את זה כן? אצל שפינוזה למשל, הטבע הוא אלקות. הסברתי פעם, טעות של שפינוזה, שכתוב "יהו"ה הוא האלקים", והוא מאמין בהפך: שאלקים הוא ה'.

[הרב אמר שהאדם נוטה לפנתאיזם]

הוא נוטה לפוליתיאיזם.

[במדע למשל, מחפשים תמיד איזה הסבר אחד לכל התופעות, לא הרבה הסברים]

טוב לפי דעתי זה חידוש של אפיסטמולוגיה המודרנית ומאחורי החידוש הזה יש דווקא יהודים, כי זה מנטליות יהודית. הראשון מהם היה מיירסון (Meyerson), היה יהודי פולני. מכל מקום המדע המודרני, הבסיס של המנטליות של המדע המודרני, זה תגובה נגד המנטליות היוונית והנוצרית. זה היה בתקופה של Descartes דווקא, הייתה מלחמה בין הכמרים, זה הישועים (Jésuites), נגד הפילוסופים של אותה תקופה. כי המדע המודרני לא היה יכול לקום, להתחיל, אלא כשדחו את העניין של שתי רשויות. המעבר זה Descartes ודווקא אחריו שפינוזה נפל ב-'pananthéisme', זה לא דווקא 'panthéisme'. אני משוכנע שהחידוש הזה בא נגד הנצרות ונגד המחשבה יוונית.

[.]

זה חידוש של המדע המודרני בתרבות המערבית, כי היה כבר דבר כזה במזרח הרחוק. במזרח הרחוק היה להם ניחוש, אני מכיר את זה בסינית: 'ying yang' זה סופסוף אותו דבר. אבל לא תופסים את השורש של ה סופסוף אותו דבר. אבל זה לא מישהו, זה לא רצון, זה לא אל , זה דווקא הטבע, כוחות, כוחות בלתי-פרסונליות. ולכן בכל הדתות האלו, חסר מה שמאפיין את הדת של התורה, זה השמחה. יש קצת ממשהו מזה גם באיסלאם וגם בנצרות, לקחו את זה מישראל; אבל בכל שאר הדתות, כל שכן אצל שפינוזה, עם כל הגדלות השכלית של אותה תפיסה, יש שעמום, חסר את השמחה, אני מחפש להגדיר משהו , יש איזה ההפך של האמונה: ייאוש. סופסוף הם יכולים להאמין דווקא על האדם, רק על האדם. האמונה שלהם: הם מאמינים באדם, והם יודעים, מכיוון שהם בני אדם, שהם מתייאשים סופסוף מאותו אמונה של האדם, מגיעים לאכזבה, מגיעים לייאוש, מכיוון שהם בעצמם בני אדם. והפייטנים שלהם מורים את זה באופן בולט, ובעיקר - הספרות שאני מכיר זה הספרות הצרפתית - אחרי התקופה של דור המאמינים שלהם, אנחנו מבחינים בספרות שלהם איזה ייאוש, אכזבה, דאגה, צער לחיות. ומרגישים את זה דווקא באומנות שלהם, מכיוון שלא מאמינים ב-'אל', אין להם תקוה, אין להם תקוה של ישועה. סופסוף אם מאמינים, מאמינים באדם ואין ייאוש יותר טרגי מזה. כשאדם מאמין בעצמו, הוא אבוד. כשהוא צעיר, אפילו קצת מבוגר, הגאווה מכסה את זה; אבל כשמגיע בזקנה, לכן הזקנים אצלם הם ממש בגיהינום: הם יודעים שאין שום תקוה בעולם. טוב אני לא יודע למה דברנו על זה. יש עוד ממד של אותו ניתוח, שכל הדתות האלו: פוליתיאיזם קודם כל, ע"ז של פוליתיאיזם, והפילוסופיה של הפנתאיזם, אינם קשורים למוסר, זה מה שחסר להם, הקשר בין אדם ומוסר. יש שני תחומים שאין להם שום שייכות: אין להם שמחה ואין להם תפיסה של מוסר, שהמוסר הוא העיקר של האמונה ושל הישועה, "אשר יעשה אתם האדם וחי".[16]

[יש אתיקה!]

מה זה אתיקה? אתיקה זה אומנות. המצפון היווני למשל הוא רגיש לאסתטיקה ולאתיקה, אבל אצלם זה אותו דבר: זה מחוץ למציאות האמתית, המציאות היומיומית. הנצרות מעידה על זה, האמונה הרשמית של הנצרות זה דווקא הגאולה-מוסר עברי, מוסר יהודי, אבל הם חיים דווקא בעולם יווני, לכן המצפון שלהם, הנפש שלהם הוא טרגי. זה הולך יחד. אז צריך ללמוד למה הם ככה? מה שאני למדתי ביחס לאותו נושא, מכיוון שאין להם שום מושג עמוק, מבוסס, של התשובה. החידוש של התורה זה התשובה. הרב הסביר את זה ב 'אורות התשובה', כשמביא את המקור, כל החכמים מביאים את אותו מקור: הדבר הראשון שהקב"ה ברא לפני שברא עולם זה התשובה. כי בלי תשובה א"א להיכנס לאמונה של התורה. זה מה שחסר להם, זה מתגלה בפרשת 'כי תשא', זה סוד החטא של העגל. אני רק רוצה לצטט פסוק אחד, כשהקב"ה אמר למשה " ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא.... רגע אחד ואכלם". [17] מה כל הצעקה ההיא? עשו חטא, אפשר לחזור בתשובה?! למה הקב"ה מעניש אותם מיד בלי לתת להם את הארכה של התשובה, מיד! הספורנו מסביר כי המשמעות של עם קשה עורף, זה שאינו מסוגל לחזור בתשובה. כבר רש"י רומז על זה. אבל ספורנו מסביר את זה בפירוש. מה זה עם קשה ערף? "מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם ". [18]אין להם שום תפיסה טבעית שאפשר לחזור בתשובה, למה? מכיוון שהמושג של התשובה אינו טבעי, לפי הטבע אין תשובה. מי שחטא, צריך לקבל עונש. איך אומר הפסוק שמביא הירושלמי? "חטאים תרדוף רעה" זה החכמה. "הנפש החטאת היא תמות", [19] זה הנבואה. צריך להגיע לתורה - אז שומעים קרבן, הקב"ה - שיחזור בתשובה ויתכפר, זה חידוש גמור של התורה שאפשר לחזור בתשובה, זה לא טבעי. אני פעם ניסיתי להסביר את זה לפי ההיגיון של השכל: כי כדי לחזור בתשובה, צריך לחזור בזמן עד אותו זמן שהחטא נעשה כדי לתקן וזה הפשט של תשובה: לשוב לאותו רגע, כדי לתקן את המעוות; אבל לפי הטבע הזמן לא חוזר, ולכן זה מושג בלתי טבעי, אין להם בשכל שלהם אפשרות של זה, ולכן לא רצו לקבל את התורה, פחדו מלקבל את התורה. וכל אומה ואומה והטענות שלה: מה כתוב בתורתך? לא תרצח, אני לא יכול זה הטבע שלי. לכן מכיוון שזו הטבע שלי, בחטא הראשון אני אבוד. אני לא יכול לקבל תורה כזו. ולא תגזול ולא תגנוב. ודווקא הדוגמאות שמביא המדרש שמה, זה דווקא הדוגמאות של המשפחות של משפחת אברהם אבינו: זה מואב, זה ישמעאל וזה עשו. דהיינו רק אלו שהיו אולי מסוגלים להתקרב לתורה, דווקא הם לא יכלו לקבל את התורה מכיוון שדווקא, הם, לא היה בהם את הקטגוריה של התשובה שזה סוד הלשון העברי. סוד הלשון העברי זה ואו ההפוך, אפשר להפוך את העתיד לעבר ואת העבר לעתיד אז התשובה היא אפשרית. רק עברי יכול (...)

קלטת 24 של יהודה

אתה צריך לכתוב את זה אני לא יודע אם זה חידוש גמור אבל אני לא שמעתי אף פעם.

[יש אצל הנוצרים המושג של תשובה]

כן אבל דרך איזה מין תכסיס מאגי, מכיוון ש-'הוא' כביכול קיבל על עצמו, הוא קיבל על עצמו לחזור בתשובה לכל העולם כולו, אז כל העולם כולו יצא מזה, זה מנטליות פגנית לגמרי. יש משהו, הם קשורים קצת, אבל זה נשאר ע"ז יותר מהאיסלאם.

[איך איחוד המידות קשור לתשובה. זו מידתו של דוד המלך: תשובה]

אם לא היה איחוד של חסד ודין, לא היה אפשר לחזור בתשובה כי מי שחטא, חטא כלפי מידת הדין. מה זה שייך למידת החסד? זה לא התחום שלה. אבל למעלה מההבדל בין דין וחסד יש ה' אחד, אז התשובה היא אפשרית רק לפני הקב"ה, לא לפני המידות. זה הנקודה.

[שרקי אורי: אולי זה הסיבה שבינה שהיא תשובה היא הויה בנקוד אלקים]

זה קשור, ברור. הייתי אומר את זה בצורה קצת אחרת אבל זה אותו רעיון: בינה היא השורש של גילוי החסד מחד וגילוי מהדין מחד. זה יפה, דווקא הבינה נקראת תשובה "ולבבו יבין ושב ורפא לו" [20]כל עוד שלא הגיע לבינה, לא יכול לחזור בתשובה.

[אמונה של ישראל באחדות, בה' אחד באה מתורה מן השמים, תורת אמת. אני לא תופס איך היו ישראלים לפני מתן תורה כשיודעים ש-'שמע ישראל' הוא מיוחס ליעקב אבינו]

יש שתי שאלות בשאלה שלך.

[זו אותה שאלה בשביל הישמעאלים כבני אברהם הם מאמינים באיחוד ה', גם ישראל קיבלו את התורה מן השמים קרה משהו שהם יכולים להאמין בתורת ה']

מה שקבלו בסיני זה תורה בבחינת 'אזהרות'. זה היה השאלה הראשונה שלי. איך ידעו את זה? מהדרך ארץ של אבותיהם, ידעו שה' אחד, אבל לא בבחינת ידיעה, ידעו בבחינת קבלה. אפשר להבין את זה דרך הפסוק ב-'וארא' "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יהו"ה לא נודעתי להם", [21]אותה ידיעה התגלתה לעם ישראל בבחינת ידיעה דווקא בדור משה רבנו. אבל האבות ידעו את זה, אני צריך לשנות את המילה כדי שתתפסו. זה היה נודע לאבות, שה' מתגלה להם באל שדי. אבל "ושמי יהו"ה לא נודעתי להם" זה הקושי של הפשט; וכל ההבדל בין המפרשים שמה, תראו את אבן עזרא ורש"י, הם מגדירים את זה, כי היה צריך לכתוב או: ושמי יהו"ה לא הודעתי להם, או: בשמי יהו"ה לא נודעתי להם. [22]אבל פעם אני ניסיתי להסביר לפי טעמי המקרא "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי (אתנח) ושמי יהו"ה (שופר הולך, זקף קטן.) ולכן לא נודעתי להם" מכיוון ש-שמי יהו"ה, לא נודעתי להם, זה יותר פשוט.

[יש לנו ידיעה]

הנושא פה הוא קצת יותר רחב, כי ה-'דיינו' הזה מתחיל מהתחלה. "אלו הוציאנו ממצרים דיינו", ההסבר הוא יותר כוללני, דהיינו, היינו צריכים לזכות בזה בזכות עצמנו, והכול ניתן לנו בחסד עליון, מכיוון שלא זכינו עד הסוף. דיינו כמתנה, והינו צריכים לזכות בשאר בזכות עצמנו.מכיון ששאלת את השאלה אז תסביר דווקא באותו פסוק של "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה. דיינו". מה הינו עושים לפני הר סיני, אם לא לקבל את התורה? הפשט הזה הוא קצת קשה. דהיינו, קרבנו לפני הר סיני והיה מספיק לומר לנו "אנכי יהו"ה אלקיך", אבל כל השולחן ערוך של התורה, אם אתה לא תדע מה זה להיות ישראל, אתה לא ישראל. אז גם התורה קבלנו במתנה, אלא אצל האבות היה טמון בחכמה הטבעית שלהם -זוכרים את המקור הזה - כל אחד מהאבות היו לו שני חכמים גדולים זה הכליות שלהם, [23]זה ההגדרה של 'מוסר כליות'. מוסר כליות זה לא בא מהשכל, זה בא מהזהות.

דף 91

"ואחר שהודענוך כל אלו העיקרים" אתם רואים שהיה צריך לחכות זמן מסוים כדי להתחיל. אני לא יודע למה.

"ואחר שהודענוך כל אלו העיקרים, יש לנו לחזור ולהודיעך כיצד השם הגדול והקדוש יהו"ה יתברך הוא המנהיג את כל העולם בכוחו הגדול,כפי שאמרתי מקודם והיאך כל השמות הקדושים מתאחזין בו, והיאך שאר הכינויין אשר בתורה, כגון רחום וחנון ודומיהן, הן כדמיון מלבושים שהמלך מתלבש בהן" אם נגיע נראה שהלשון הזה בא מהמקרא, בספר ישעיהו, שהוא מתאר את גילוי ה' כמלך שמתלבש בצורות שונות של לבוש, זה הפשט של הנביא.

"ואותן המלבושים אינן חלק מעצם המלך". אז פה כבר צריך להבין את זה. עצם המלך: הויה עצמה, שם שלא נקרא ולא נכתב אין לנו תפיסה. זה מה שמחייה את השם בא מהאין סוף, אין לנו תפיסה: האיחוד הגמור, העצמי, שהוא למעלה מריבוי הגילויים.

"אינן חלק מעצם המלך ממש, אבל הם כדמיון כלים ומלבושים שהמלך מתלבש ומזדיין בהם. פעם מתלבש בגדי פאר ומלכות, בהיות המלך בנחת בהשקט", זה מצד החסד, פעם ככה, פעם משהו אחר לגמרי. וכשהבריאה מרגישה בשוני של גילוי המידות אז היא נופלת בפוליתיאיזם הזה.

"ובבטחה וכל ארצות מלכותו בשלום, אין שטן ואין פגע רע, אז המלך שמח עם עבדיו ולובש בגדים נאים ומזדיין במיני תכשיטים ולובש בגדי עדי. ולפעמים המלך יש לו צער מלחמות מכמה צרין ושודדין ובוזזין ארצו (ארצו זו המלכות) שבאין להשחית מלכותו, אז המלך לובש בגדים אחרים, שריונות וכובעים מגינים חרבות וקשתות, וכל עבדיו בחפזון. כל הנושא של חפזון, עד אחרית הימים "כי לא בחפזון תצאו" [24] עד יעבור זעם או עד שייקח המלך נקם מצורריו ואויביו ויגמור חפצו בהן". טוב, אז מאיפה באים כל הצוררים האלו, כל האויבים האלו? נדמה לכאורה כי בהתחלה זה נוגד את העניין, אז זה כבר רמז לעניין של הסיטרא אחרא. אבל שוב פה יש עיקר של אמונת ישראל: זה המעשים של הבריאה גורמים את זה. או המעשים של הבריאה נותנים כוח למלאכים או נותנים כוח להפך של המלאכים. זה ג"כ אמונה לא קלהכי צריך שתהיה הבריאה שהיא יודעת מעצמה שהיא תולעת, יודעת שהיא, היא, המכריע, היא, היא הכי חשובה בעולם, זה סוד כתר-מלכות. אע"פ שהמלכות היא המלכות, דהיינו הכלי המקבל, הוא, הוא הכתר, כלי הגורם -זה נראה אחר כך - בבחינת אור ישר ואור חוזר. אז בבחינת אור ישר הבריאה היא המקבלת, אבל בבחינת אור חוזר הבריאה היא המשפעת.

אני מחפש במקרא את המקור, פעם הראשונה שנלמד, זה על אדם הראשון: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים". [25]יש לאדם הבחירה להיות הקובע. לפי זכותו זכה ורדו, זכה ירוד, אותה מילה, ירדו.

"ולפעמים המלך יושב בביתו ואין עמו מכל חילו ופרשיו כי אם אנשי ביתו לבד אחיו ובניו" כל המלים האלו באים מהמקרא, "למען אחי ורעי" [26]למשל, "בני בכרי ישראל", [27]זה לאו דווקא הצורות שהנביא נותן כדי לשבר את האוזן, אלא סופסוף בשורש זה ככה ממש, אע"פ שזה למעלה מכל ציור, למעלה מכל התגשמות. כשאנחנו קוראים למשל "עין יהו"ה", [28]מיד יש אותה שאלה שהתלבטו בה כמה חכמים גדולים: איך אנחנו יכולים לומר דברים כאלו, להקב"ה יש עין? ההסבר הוא ככה: מכיוון שאנחנו לא מבינים כי דווקא העין שלנו יש לו שורש, אז אנחנו לוקחים, למשל בנמשל בהפך, כאלו אנחנו משליכים על אדנות הבורא, מה שבא מלמטה. זה ההפך! דווקא הכוח של מה שעושה שהעין שלנו, זה בא משורש שהוא נקרא עין. מי שאומר שיש לו קושי לומר "עין יהו"ה", זה אומר שהוא לא מבין מה זה עין ויד ופה. כי כשלומדים, בבחינת המדע, מה זה עין, אז לא תופסים שא"א להסביר איך העין רואה? כשלמדתי באופטיקה, אמרו המרצים, שהעין זה זכוכית מגדלת. אני שאלתי באופן ככה נאיבי, הייתי צעיר, אבל זכוכית לא רואה. לא קיבלתי תשובה

[ "וכל העם ראים את הקולות"]

[29]זה עוד עניין אחר. זה העין של המצלמה. זה טיפשי לומר שהעין רואה, אם מדובר באבר ולא בחיות שיש בו, בנשמה שהיא רואה דרך העין. בנשמה יש כוח של הראיה. העין זה רק הכלי, אבל יש מישהו שרואה. אני זוכר מה הסביר ברגסון דווקא, נגד המטריאליסטים. זו הייתה תקופה שגילו את הטלפון, המטריאליסטים, באסכולה (ברוקא 'Ecole de Brocca') הסבירו, נתנו הסבר מטריאליסטי פשוט: המוח זה כמו מרכזיה טלפונית. עד שבא ברגסון בכבודו ובעצמו ואמר להם: אבל במרכזיה יש טלפוניסטית. ואם אתה אומר שאפשר לבנות איזה מחשב או מכונית שהיא פועלת לבד אבל מישהו בנה אותה. וזה גילוי חכמת הקבלהכי כל מה שנמצא בעולם זה גילוי, אחרי אינסוף מדרגות, של עצם הבורא. מה ההבדל בין זה לבין הפנתאיזם? שהוא מישהו, "מי שאמר והיה עולם". הפילוסופים האלו, זה לא תופסים. מאיפה בא הקושי? מכיוון, וזה אני חוזר על מה שאני אומר הרבה הרבה פעמים, שאנחנו חיים בעולם שאין התגלות כפי שהייתה בדורות הקודמים, בתקופת הנבואה. בתקופת הנבואה כולם ידעו שמישהו מתגלה, והטעות שלהם זה ריבוי המידות שדרכן הוא היה מתגלה. אבל אנחנו חיים בתקופת הפילוסופיה שהתחילה בתקופת סיום עידן הנבואה. צריך לזכור את זה: חכמת הפילוסופיה התחילה אחרי סיום תקופת הנבואה. כשהנביא אחרון פסק לומר מה שאמר, זה היה בסוף תקופת התגלות בכל העולם כולו, וכל אחד היה מקבל כפי כוח נפשו, רק ישראל היה מקבל התורה באמת, נביאי ישראל ודבריהם הנאמרים באמת. מה החידוש? כי דברי נביאי שקר לא נאמרים באמת, נאמרים בשקר. אבל נביא שקר הוא נביא, שקר אבל נביא, הוא היה חי באותה תקופה של התגלות. מכיוון שזה האל היחיד והאחד מיוחד לישראל, אבל כשמתגלה, מתגלה לכל העולם כולו. וכל הבריות היו מקבלים, כל אחד לפי סגולת נפשו, וטומאת נפשו נאמר. למשל, נביא גדול כבלעם היה מקבל. הכוח, של כוח סגולת הקבלה שלו, היה גדול מאוד. אבל בטומאה, מכיוון שהוא היה טמא. טוב כל זה אנחנו לומדים במקורות. חוץ מיחידי סגולה, שהם עוד קשורים דרך נשמתם, לאותו עולם שמתגלה ואינו מתגלה, אז כל העולם כולו, נמצא בעולם, כפי שהפילוסופים מתארים אותו: עולם שאין שום גילוי של מישהו. מאיפה אנחנו יודעים שהיה דבר כזה? מהתורה. מכיוון שהתורה סיפרה לנו את זה, אנחנו יודעים שזה קרה ולכן אנחנו יודעים במה להאמין. אבל רק יחידי סגולה, שהם עוד קשורים לאותו מקור - אע"פ שחיים בדורות שלנו של אחרי סיום עידן הנבואה - לא רק שיודעים מפי שמועה, מפי קבלה, אלא יודעים דרך חכמתם ממש, זה נקרא 'רוח הקודש'. זה מובן מה שאני רוצה להגיד?

"ולפעמים המלך יושב בביתו ואין עמו מכל חילו ופרשיו כי אם אנשי ביתו לבד, אחיו ובניו ואשתו הקרובים זה רמז לשכינה אליו, ואז המלך מסיר מעליו קצת המלבושים שהיה לובש בעוד שהיו שריו ועבדיו עמו, ונשאר המלך עם בני ביתו וכולן רואים אותו, וצורתו יותר מגולה ממה שהייתה עם רוב המלבושים". זה העניין של אספקלריא מאירה, אספקלריא שאינה מאירה, לפני-לפנים, חדרי-חדרים, כל זה צריך להבין עכשיו פשט. ושוב: הנביאים היו באותה תקופה שהגילוי היה שכיח. אנחנו נמצאים בעולם שלאחר "הסתר אסתיר פני מכם", [30]אנחנו חיים בעולם של הסתר פנים.

"וכמה עניינים הוא עושה עמהם, ואינו מסתתר בפניהם כמו שהיה מתכסה במלבושיו בפני ההמון, לפי שבני ביתו חשובים עליו כאיבר מאיבריו". 'אבר מאבריו' שייך לפסוק "כי חלק יהו"ה עמו" [31]וגם זה פשט. במילה של אברהם יש כבר האותיות של אבר, באל"ף.

"ואינו חושש להסיר בפניהם קצת מלבושיו וכליו. ולפעמים המלך מתייחד מכל בני הבית, ולא נשאר עמו מכל אנשי ביתו, כי עם המלכה", פה יש לכם ע' אבל זה א', כנראה המגיה היה אשכנזי ולא תפס את ההבדל, עם המלכה לבד? פעם אני מצאתי בספר תורה, אשכנזי דווקא, "אם לבן גרתי" [32] (במקום (בראשית פרק לב) "עם לבן גרתי". הספר תורה היה פסול, כמובן, זה עניין של מבטא.

דף 92

"ולפעמים המלך מתייחד מכל בני הבית, ולא נשאר עמו מכל אנשי ביתו, כי אם המלכה לבד, ואין המלך מתבייש להסיר בגדיו בפני המלכה כמו שהיה עושה בפני שאר בני ביתו: ואחר הקדמה זו הנני מבאר. דע כי שם יהו"ה יתברך הוא מתלבש ומתפאר בשמות הקודש, וכל שמות הקודש כולן מתאחזין באמיתת זה השם ית', וכל אחד מהם מורה עניין מיוחד בפני עצמו. כיצד? כשהשם יתברך רוצה לרחם על עולמו" פה צריך להתחיל לעיין בזה "כשהשם יתברך רוצה" מכל מקום יש פה מושג חשוב מאוד. איך כל ההנהגה של העולם, מה היא שורש שלה? קודם כל זה רצון הבורא. ומכיוון שאנחנו יודעים מגילוי התורה, שרצונו זה כבודו, וכבודו זה כבוד אמתי של אל שמקיים את התורה, אז אנחנו בטוחים שהכול הוא בסדר. זה המושג של תורת השם. למה הוא 'אל נאמן'? [33]מכיוון שאנחנו יודעים שהוא מקיים את התורה, וזה הפשט של תורת השם.

["אשר קדשנו במצוותיו"]

"במצוותיו" - זה אותו מושג, תפסתם את הנקודה פה. לא רק המצוות שנתן אלא המצוות שלו, אז אנחנו יודעים מי הוא[34] אנחנו יודעים שמו זה התורה. "כי שם יהו"ה אקרא הבו גדל לאלהינו", [35]זה התורה, ולכן יש לנו הבטחה שהכול בסדר. מי שלומד תורה, מכיר מי הוא שנתן את התורה, כי זה תורתו שנתן, לאו דווקא במשמעות של התורה שנתן לנו זה תורתו אלא תורתו נתן לנו, לכן יש לנו אותו בטחון של האמונה. זה כבר בפסוק של פרק הראשון בתהלים: "כי אם בתורת יהו"ה חפצו ". [36]מה אומר המדרש? יש הרבה הרבה מקורות באותו נושא..[37].

[דוד]

רק תלמיד חכם, יכול להיות לו אותו בטחון של האמונה, "ולא עם הארץ חסיד". אנחנו משוכנעים שאין שום פקפוק שהכול בסדר, מכיוון שאנחנו מכירים את רצונו, זה התורה. הוא מתנהג בעולם לפי התורה שגילה לנו. זה מסביר הרבה דברים. למה הקב"ה גוזר, הצדיק מבטל; הצדיק גוזר, הקב"ה מקיים, בסופו של דבר זה אותו דבר. לכן הצדיק נקרא 'אחיו של הקב"ה', "למען אחי ורעי". התורה זה הת"ז, התורה בבחינת מצוות, זה הת"ז של רצון הבורא. בבחינה סיפורים זה הת"ז של בן הבכור של הבורא, של ישראל. לכן יש לנו כתובת, אנחנו יודעים במה מדובר. יש הרבה ביטויים בגמרא "ואי אתה עושה תורתך פלסתר" [38]זה תורתך. אתה מתנהג ככה? למה אתה מתנהג ככה? חלילה לך.

[שרקי: יצר הרע של מעלה לעבור על המצות]

תלוי באיזו מדרגה תגדיר את הלמעלה הזה.

[.]

זה שורש של מידת הדין. כשזה מתגלה למטה, זה סוד המלאך גבריאל. סוד המלאך גבריאל, כשזה מתגלה למטה, למטה, בדרגות הנמוכות, זה מתגלה בבחינת השטן. זה ידוע למקובלים, מפחדים מהמלאך גבריאל. פעם מישהו שאל שאלה אחת. יתכן שזה אתה בשיעור הקודם: כשלמדנו 'לאהוב את' או 'לאהוב ל'. 'לירא מ' 'לירא את'.

למדנו פסוק " כי אני ירא אנוכי אותו. [39][40]שמה זה 'ירא את' אבל זה דווקא אותה מדה, זה השר של עשו. אבל מה שצריך לומר מיד, שזה למעלה, בשורשו, הכול טהור. שורשו של יצר הרע זה הרצון לקבל, למעלה זה טהור.

[]

עונג נגע יפה!. זה מתחיל להתגלות רק מבינה-למטה.

[הדיון שיש בין המלאכים ומשה רבנו]

דיון על גילוי התורה?

[על קבלת התורה. משה רבנו הוכיח שהתורה שייכת לאדם מפני שהביא להם תיקון אפשרי. איך אנחנו יכולים עכשיו לומר שזה תורתו של הקב"ה?]

כן! זה תורתו שלו, שהמלאכים לא יודעים אותה. כי כל מלאך זה רצון אחד, אבל התורה כולה רק האדם, זה טבעו של האדם.

[כי הרב אמר תורתו שהוא מקיים]

הוא, זה לא מלאכיו! מלאכיו, זה הוא אבל הוא, זה לא מלאכיו. טוב ששאלת את השאלה. לחשוב שהמלאכים זה הוא זה ע"ז. זה מובן ? למשל, ההגדרה של המלאך. רפאל זה רצון הבורא האחד יחיד ומיוחד כשמרפא את האדם, אז אותו רצון נקרא המלאך רפאל. ולכן המלאך זה הוא, אבל הוא זה לא המלאך. זה יותר מזה, זה למעלה מזה. לכן כשמדובר בתורת השם, לא מדובר בתורת המלאך רפאל. ולכן דווקא השאלה שלך היא במקומה, כל מלאך מבין רק מה ששייך לו. רק משה רבנו יכול. זה קשור לעניין התשובה, מה אומרת הגמרא שמה? "אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה" [41]תפסת?

[זו הסיבה שראינו שלמלאך אין צל]

איפה ראינו את זה? פה לא ראינו. זה ידוע אין לו צל. אולי באופן יותר פשוט כי לאדם יש צל "יהו"ה צלך"[42], יותר פשוט. מה שאתה אומר זה כבר פילוסופי, שכלי.

[אם התורה נמצא ברצון לקבל למה נשאר למעלה?]

אני רוצה לדייק: הצד הרע של הרצון לקבל בא ממה שהוא רצון לקבל. ורצון לקבל יכול להוליד יצר הרע. רצון לקבל מוליד כל החטאים, כי הסיבה של כל החטאים זה להגשים את הרצון לקבל. אתם רוצים שנסביר יותר או שזה מובן. כי כל החטאים סופסוף, השורש של כל חטא, זה לקבל הנאה. בלי הנאות א"א להתקיים. לכן כל כולו של אדם כבריאה, זה רצון לקבל הנאות. והפסוק הוא "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל" [43]הכול רצון לקבל, בכל המדרגות. מכיוון שברא יצר הרע שזה כל כולו של האדם רצון לקבל ומכיוון שיצר הרע הוא מר ממוות, כפי שאומרים המקורות, אז גילה את התורה כדי למרק את המרירות הזו. וזה הסוד של 'מצוות לא נתנו להנאה' "[44])]

חסיד זה מי שמקיים את זה: הוא חי את המצוות בשמחה, הוא עבר את המכשול של ליהנות מהמצות. למשל הדוגמא שאני נותן כל פעם זה הדג של שבת, מה הוא טעם המצווה? זה הטעם של המצווה או הטעם של הדג? מי שנהנה מטעם של הדג הוא עוד לא הגיע לאותה מדרגה של חסידות שיש לו שמחה של הדג, לא הנאה. הנאה זה בהמי, אע"פ שמשתמשים באותו מושג "ליהנות מן החיים". צדיק שנהנה מהחיים המשמעות זה, הוא בשמחה, אבל גס רוח הוא נהנה. לפי דעתי הדוגמא הכי בולטת זה קרבן פסח, הנאכל על השובע", [45]אז מתחילה המצווה. אני זוכר את אותו פעם שגיליתי את זה אצל הרב צבי יהודה, בסדר הראשון שהייתי אצלו, אצל הספרדים לא היה נהוג ככה: אחרי ארוחה הייתה ערימה של מצות, כל אחד נהוג חצי שעה לאכול מצות עד שיאמרו שפתיכם די, אז, לקחנו אפיקומן, כדי להיות בטוח שזה על השובע ממש. אותו ערב למדתי משהו: מה זה שובע, לא ידעתי שיש לנו כל כך אפשרות. זה ההבדל בין הנאה ושמחה.

[תורתו: תורה שנתן לנו -מצד הבריאה- זה מצד יצר הרע, מצד רצון לקבל]

לפי שיטת הרב אשלג זה פשוט מאוד אבל אני מחפש לפי שערי אורה. כי כל סיבת בריאת העולמות זה כדי לתקן את שורש רצון לקבל, ולהשוות אותו לרצון להשפיע. זה הסוד "כשעלה במחשבה' [46][47][48]לברוא את העולם. מי עלה במחשבה? הרצון לקבל עלה למדרגה של רצון להשפיע. זה שורש המחלוקת בין המהרח"ו והחפציבה: איך להסביר את הצורך של בריאת העולם? כל המקובלים נתנו שני הסברים, לגלות מידותיו ולתקן.

[רב אשלג רעיון 'הטבה']

להיטיב, זה אותו דבר, אחר כך הוא מסביר את דעתו: להיטיב לנברא זה להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. וכדי שיהיה מי שמקבל צריך לברוא עולם.

[אורישרקי נראה דווקא שאצל הרב אשלג התיקון הוא של הרצון לקבל תחילה. נראה מהרב אשלג שהעיקר דווקא תיקון הדין יותר מהרצון להיטיב]

זה אותו דבר. כי הצמצום פעל דווקא ברצון לקבל, וזה המטרה להיטיב: לצמצם את הרצון לקבל ולהפוך את אותו אור של רצון לקבל לאור משפיע: זה להיטיב, להיטיב זה להשפיע.

[זה מתחיל בזה שיש רצון לקבל]

לא, סוף מעשה במחשבה תחילה. שוב

[זה מתחיל עם מתן תורה ואחר כך קבלת תורה, יש שני צדדים]

צריך לומר 'קנין תורה', כי דווקא במתן תורה זה הצד של הקבלה. אחרי הלימוד זה נהפך לקניין. צריך לדייק אחד בשבועות, ואחד בשמחה תורה. זה קשור למה שאנחנו לומדים בתחילת מסכת עבודה זרה גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. כי דווקא העניין של הציווי מחזיק את הכוח של רצון לקבל הנאה, ולכן אותו שכר, זה אולי קצת חלש, אני לא בטוח ממה שאני אומר עכשיו, אבל מה שכר המצוות? זה דווקא להפוך את ההנאה לשמחה, זה השכר של זה. ולכן שכר מצוה: מצוה.

[.]

אין שום חטא, ההפך, הם יכולים ליהנות וזה השכר של הטרחא שלהם בעוה"ז.

[.]

אותה הנאה למעלה, של הצדיקים זה השכר שלא נהנו. זה קשור למה שאומרת הגמרא בסוף מסכת ברכות "צדיקים, אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". [49]בעולם הזה, אין להם מנוחה כי כל הזמן של עולם הזה הם נלחמים נגד היצר הרע. אבל הזכות בעולם הבא, זה ברוחניות זה לא נגד הגשמיות, לכן זה שכר שלהם שאין להם מנוחה בעולם הבא, כי המנוחה בעולם הרוח זה השעמום.

סוף השעור.

1:26:45

[1] קלטת 23 של יהודה צד ב', קלטת 24

[2] בראשית פרק א

(ה) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד.

[3] בראשית רבה פרשה א ד"ה ג בראשית ברא

ג בראשית ברא אלהים, רבי תנחומא פתח (תהלים פו) כי גדול אתה ועושה נפלאות, א"ר תנחום הנוד הזה אם יהיה בו נקב כוחוד של מחט כל רוחו יוצא ממנו, והאדם עשוי מחילים מחילים, נקבים נקבים, ואין רוחו יוצא ממנו, מי יעשה כן (שם /תהלים פ"ו/) אתה אלהים לבדך, אימתי נבראו המלאכים ר' יוחנן אמר בב' נבראו המלאכים, הה"ד (שם /תהלים/ קד) המקרה במים עליותיו וגו' וכתיב עושה מלאכיו רוחות, ר' חנינא אמר בה' נבראו מלאכים, הדא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ וגו', וכתיב (ישעיה ו) ובשתים יעופף, רבי לולינא בר טברין אמר בשם רבי יצחק בין על דעתיה דרבי חנינא בין על דעתיה דרבי יוחנן, הכל מודים שלא נברא ביום ראשון כלום, שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע, וגבריאל בצפונו, והקב"ה ממדד באמצעו אלא (שם /ישעיהו/ מד) אנכי ה' עושה כל נוטה שמים לבדי וגו' מאתי מי אתי כתיב, מי היה שותף עמי בברייתו של עולם, ד"א כי גדול אתה ועושה נפלאות, בנוהג שבעולם מלך ב"ו מתקלס במדינה, וגדולי המדינה מתקלסין עמו, שנושאין עמו במשאו, אבל הקב"ה אינו כן, אלא הוא לבדו ברא את העולם, הוא לבדו מתקלס בעולם, הוא לבדו מתהדר בעולמו, א"ר תנחומא כי גדול אתה ועושה נפלאות, למה כי אתה אלהים לבדך, אתה לבדך בראת את העולם.

[4] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ב עמוד ב

אי נמי: +ירמיהו לב+ שדות בכסף יקנו, תני האשה נקנית. וניתני התם האיש קונה! מעקרא תני לישנא דאורייתא, ולבסוף תני לישנא דרבנן. ומאי לישנא דרבנן? דאסר לה אכ"ע כהקדש. וניתני הכא האיש קונה! משום דקא בעי למיתנא סיפא וקונה את עצמה בדידה, תנא נמי רישא בדידה. וניתני האיש קונה ומקנה! משום דאיכא מיתת הבעל, דלאו איהו קא מקני, מן שמיא הוא דמקני לה. ואב"א: אי תנא קונה, ה"א אפילו בע"כ, תנא האשה נקנית, דמדעתה אין, שלא מדעתה לא. ומאי איריא דתני שלש? ליתני שלשה! משום דקא בעי למיתני דרך, ודרך לשון נקבה הוא, דכתיב: +שמות יח+ והודעת להם את הדרך ילכו בה. ואלא הא דתניא: בשבעה דרכים בודקין את הזב, ניתני שבע! משום דקא בעי למיתני דרך, ואשכוחן דרך דאיקרי לשון זכר, דכתיב: +דברים כוח+ בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. אי הכי, קשו קראי אהדדי, וקשיא נמי מתני' אהדדי! קראי אהדדי לא קשיין: הכא דבתורה קאי, ותורה איקרי לשון נקבה, דכתיב: +תהלים יט+ תורת ה' תמימה משיבת נפש, כתב לה בלשון נקבה; התם דבמלחמה קאי, דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, כתב לה בלשון זכר. מתני' אהדדי לא קשיין: הכא דלגבי אשה קאי, קתני לה בלשון נקבה, התם דלגבי איש קאי, דדרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק, דהא אשה נמי באונס מיטמאה, תני לשון זכר. מ"ט תני שלש? משום דרכים, ניתני דברים וניתני שלשה! משום דקבעי למיתני ביאה, וביאה איקרי דרך, דכתיב: +משלי ל+ ודרך גבר בעלמה, כן דרך אשה מנאפת. הא תינח ביאה, כסף ושטר מאי איכא למימר? משום ביאה. ותני תרתי אטו חדא? הנך נמי צורך ביאה נינהו. ואב"א: הא מני? ר"ש היא; דתניא, ר"ש אומר: מפני מה אמרה תורה +דברים כב+ כי יקח איש אשה, ולא כתב כי תלקח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו. והא דתנן: בז' דרכים בודקין את הזב, ליתני דברים! התם הא קמ"ל, דדרכא דמיכלא יתירא לאתויי לידי זיבה, ודרכא דמישתיא יתירא לאתויי לידי זיבה. והא דתנן: אתרוג שוה לאילן בג' דרכים, ליתני דברים! משום דבעינן מתני סיפא: ולירק בדרך אחד. סיפא נמי ניתני דבר.

[5] דברים פרק ד

(לה) אתה הראת לדעת כי ידוד הוא האלהים אין עוד מלבדו.

[6] דברים פרק לב

(ח) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבלת עמים למספר בני ישראל:

(ט) כי חלק ידוד עמו יעקב חבל נחלתו.

[7] רמב"ן בראשית פרק לז פסוק כה

וכאשר קרבו להם מצאו כי היו בעלי סחורה, אשר להם הנכאת והצרי, אנשים מדינים סוחרים, ששכרו הגמלים מהישמעאלים. וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי ארחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם. ואמר (בפסוק כוח) וימכרו את יוסף לישמעאלים, כי להם מסרו אותו שהם מוליכים הסחורה למצרים. וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה (להלן לט א').

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ז

גר תושב והוא שקיבל עליו שבע מצות כמו שביארנו יינו אסור בשתייה ומותר בהנייה, ומייחדין אצלו יין ואין מפקידין אצלו יין, וכן כל עכו"ם שאינו עובד עכו"ם כגון אלו הישמעאלים יינן אסור בשתייה ומותר בהנייה וכן הורו כל הגאונים, אבל אותם העובדים עכו"ם סתם יינם אסור בהנייה.

[8] דברים פרק לב

(כא) הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם.

[9] רש"י מסכת סנהדרין דף קיא עמוד א

אל שדי - שאמרתי לו אני אל שדי פרה ורבה וגו' (בראשית לה), אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים (שם יז), והייתי מבטיחו שכל ארץ ישראל לו ולבניו ולא אמרו מה שמך כמו שעשית אתה.

בתחלה אמרת לי מה שמך - ועכשיו הרהרת על מידותי ואמרת הצל לא הצלת את עמך.

לנטוע אהלו - כמו % ויטע % אהלי אפדנו (דניאל יא), ולשון נטיעה שייך באהל.

עתה תראה - הפעם תראה נפלאות שאני עושה להם, מה ראה על איזה מדה (אחת) של שלש עשרה % מידות % ראה והשתחוה.

[10] רמב"ם סדר תפילות נוסח הקדיש

עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן.

רמב"ם סדר תפילות נוסח הקדיש

כסדר הזה עונין בכל קדיש וקדיש, קדיש בתרא כל קדיש שאומר שליח ציבור אחר שגומר התפלה שאינו אומר אחריו כלום אלא כל העם שומעין אותו ונפטרין נהגו העם להוסיף בסופו נוסחא זו: תתקבל צלותהון ותתעבד בעותהון וצלותהון ובעותהון דכל בית ישראל קדם אבוהון דבשמיא יהא שלמא רבא וסייעתא ופורקנא משמיא עליכון ועלנא ועל קהלהון דישראל ואמרו אמן, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן. קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה.                  

[11] דברים פרק לג

(ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.

[12] בראשית רבה פרשה ד ד"ה ז ויקרא אלהים

ז ויקרא אלהים לרקיע שמים, רב אמר אש ומים, רבי אבא בר כהנא אמר משום רב נטל הקב"ה אש ומים ופתכן זה בזה ומהן נעשו שמים, ד"א שמים כתיב, שהן שמים מעשיהן של בריות, אם זכו והגידו שמים צדקו ואם לאו יגלו שמים עונו, ד"א שמים שהבריות משתוממים עליהן, לאמר של מה הן, של אש הן, של מים הן, אתמהא, ר' פנחס בשם רבי לוי אמר הוא אתא וקם עליו (תהלים קד) המקרה במים עליותיו הוי של מים הן, סמים מה סמים הללו מהן ירוקין ומהם אדומים מהם שחורים ומהם לבנים כך שמים פעמים ירוקין וכו', רבי יצחק אמר שמים שא מים טעון מים, משל לחלב שהיה נתון בקערה עד שלא תרד לתוכו טיפה אחת של מסו הוא מרפף, כיון שירד לתוכו טיפה אחת של מסו, מיד הוא קופא ועומד, כך עמודי שמים ירופפו, עמדו שמים ניתן בהם את המסו, ויהי ערב ויהי בקר יום שני, אתיא כדאמר רב לחים היו בראשון ובשני קרשו.

[13] שיר השירים רבה פרשה ג ד"ה א

[יא]

צאינה

המשל ופחד עמו, המשל זה מיכאל, ופחד זה גבריאל, עמו מהו עמו מושלמין לו א"ר לוי אין לך כל מזל ומזל שהוא קודם לחברו בעלייתן, אין לך כל כוכב שמביט מה למעלה ממנו אלא מה שלמטה ממנו, כהדין בר נשא דנחית בסולמא ואינו חמי לאחוריו, אף במכות פרעה עשה הקב"ה שלום, שנא' (שמות ט') ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן, ר' יודה אמר צלוחיות של ברד מלאות אש ולא זו מכבה זו ולא זו מכבה זו, אמר ר' חנין הדא דר' יודה דמייה לההיא פיטרתא דרימונא דכל הדא פיטרתא מיתחמיא מלגו, ור' נחמיה אמר אש וברד פתוכין זה בזה, אמר ר' חנין הדא דרבי נחמיה דמייה להדא עשאשיתא דקנדילא מיא ומישחא מערבין כוחדא והיא דלקה ואזלה, ולא זה מכבה זה ולא זה מכבה זה, ורבנן אמרי מיתא ומתקלחא מיתה ומתקלחא בשביל לעשות רצון בוראם, א"ר אחא למלך שהיו לו שני לגיונות קשין והיו דבובין זה לזה כיון שראו שהוקשה מלחמתו של מלך עשו שלום זה עם זה כדי לעשות מלחמתו של מלך, כך אש וברד דבובין זה עם זה, כיון שראו מלחמתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהיא מלחמת המצריים עשו שלום ביניהם ועשו מלחמת הקב"ה במצרים הדא הוא דכתיב ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, נס בתוך נס.

[14] בראשית פרק יד

(יט) ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ

בראשית פרק יד

(כב) ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי אל ידוד אל עליון קנה שמים וארץ.

[15] בראשית פרק טו

(ו) והאמן בידוד ויחשבה לו צדקה.

[16] ויקרא פרק יח

(ה) ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ידוד.

[17] שמות פרק לב

(ט) ויאמר ידוד אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא:

(י) ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול.

[18] רש"י שמות פרק לב פסוק ט

(ט) קשה ערף - מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם, וממאנים לשמוע.    

[19] יחזקאל פרק יח

(ד) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות.

[20] ישעיהו פרק ו

(י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו.

[21] שמות פרק ו

ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ידוד לא נודעתי להם.

[22] רש"י שמות פרק ו פסוק ג

(ג) וארא - אל האבות:

באל שדי - הבטחתים הבטחות ובכולן אמרתי להם אני אל שדי:

ושמי ה' לא נודעתי להם - לא הודעתי אין כתיב כאן אלא לא נודעתי לא נכרתי להם במדת אמתות שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי, שהרי הבטחתים ולא קיימתי.      

[23] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כו עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב ואיבעית אימא רבי יהושע בן לוי: מאי קרא - +איוב לח+ מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה. מי שת בטחות חכמה - אלו כליות, או מי נתן לשכוי בינה - זה תרנגול. לוי איקלע לההוא אתרא, אתא גברא לקמיה, אמר ליה

רש"י מסכת ברכות דף סא עמוד א

יביע - לשון אבעבועות, כל משקה מסריח מעלה רתיחה ואבעבועות.

חטאת - לשון חטה דריש ליה.

כליות יועצות - את הלב: עשה כן.

והלב מבין - מה יש לו לעשות, אם ישמע לעצת הכליות אם לאו, ומנין שהכליות יועצות - שנאמר (תהלים ט"ז) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, ומנין שהלב מבין - שנאמר (ישעיהו ו') ולבבו יבין.

לשון מחתך - הדבור, להוציא מפיו.

והפה - הם השפתים, גומר ומוציאו.      

קהלת רבה פרשה ז ד"ה ג ד"א החכמה

ג ד"א החכמה תעוז לחכם זה משה, מעשרה שליטים, מעשרה דברים שמשמשין את הגוף שכבשן משה, ואלו הן מן פומא לוושטא, ומן וושטא להמסיסא, ומהמסיסא לקיבתא, ומקיבתא לאיסטומכא, ומאיסטומכא לכרוכא קטינא, ומכרוכא קטינא לבית כסא, ומבית כסא לבנת מעיא, ומבנת מעיא לכרוכא עביא, ומכרוכא עביא לסני דיבא, ומסני דיבא לפטרוכא, ומפטרוכא לעיזקתא, ומעיזקתא לברא, ומכולן לא נצרך משה לא להכניס ולא להוציא שנאמר (שמות ל"ד) ויהי שם עם ה', ד"א החכמה תעוז לחכם, אלו ישראל שנאמר (דברים ד') רק עם חכם ונבון, מעשרה שליטים שמשמשין את הנפש, ואלו הן, הוושט למזון, קנה לקול, כבד לחמה, מרה לקנאה, הריאה מששתן, המסס לטחון, טחול לשחוק כליות יועצות, לב מבין, לשון גומר.

[24] ישעיהו פרק נב

(יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הלך לפניכם ידוד ומאספכם אלהי ישראל.

[25] בראשית פרק א

(כו) ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ.

[26] תהלים פרק קכב

(ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.

[27] שמות פרק ד

(כב) ואמרת אל פרעה כה אמר ידוד בני בכרי ישראל.

[28] תהלים פרק לג

(יח) הנה עין ידוד אל יראיו למיחלים לחסדו.

[29] שמות פרק כ

(יד) וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק.

רש"י שמות פרק כ פסוק יד

(שמות כד ז):

ראים את הקולות - רואין את הנשמ, שאי אפשר לראות במקום אחר:

את הקולת - היוצאין מפי הגבורה.

[30] דברים פרק לא

(יח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים.

[31] דברים פרק לב

(ט) כי חלק ידוד עמו יעקב חבל נחלתו.

[32] בראשית פרק לב

(ה) ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה.

[33] רמב"ם סדר תפילות המפטיר בנביא

ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, ברוך אתה יי' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק, ומברך לאחריה: ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם צור כל העולמים צדיק בכל הדורות האל הנאמן האומר ועושה מדבר ומקיים אשר כל דבריו אמת וצדק נאמן אתה הוא יי' אלהינו ונאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי אל נאמן אתה ברוך אתה יי' האל הנאמן בכל דבריו, רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעגומת נפש (תושיע) מהרה בימינו ותבנה מהרה ברוך אתה יי' בונה ירושלים, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך ברוך אתה יי' מגן דוד, על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה שנתת לנו יי' אלהינו לקדושה לכבוד ולתפארת על הכל אנו מברכין שמך ברוך אתה יי' מקדש השבת, וביום טוב הוא אומר ועל יום טוב מקרא קדש הזה שנתת לנו לששון ולשמחה ברוך אתה יי' מקדש ישראל והזמנים, ואם היה שבת ויום טוב כולל שניהם וחותם מקדש השבת וישראל והזמנים, כנוסח שהוא חותם בתפלה בברכה אמצעית באותו היום כך הוא חותם בברכה אחרונה זו.

[34] . ר צדוק הכוהן, פרי צדיק סוף פרשת בראשית

[35] דברים פרק לב

(ג) כי שם ידוד אקרא הבו גדל לאלהינו.

[36] תהלים פרק א

(ב) כי אם בתורת ידוד חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.

[37] בראשית רבה פרשה כו ד"ה א ויהי נח

א ויהי נח בן חמש מאות שנה כתיב (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, אשרי האיש זה נח, אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר בשלשה דורות בדור אנוש ובדור המבול ובדור הפלגה, רבי נחמיה אומר בדור המבול ובדור הפלגה אבל בדור אנוש היה קטן, על דעתיה דר' יהודה דאמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זה דור אנוש, ובדרך חטאים לא עמד, זה דור המבול, ובמושב לצים לא ישב, זה דור הפלגה (שם /תהלים א'/) כי אם בתורת ה' חפצו אלו שבע מצות שנצטווה, ובתורתו יהגה יומם ולילה שהגה דבר מתוך דבר, אמר מה טעם ריבה הקב"ה בטהורים יותר מטמאים לא שהוא רוצה להקריב מהן קרבן, מיד ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו' (שם /תהלים א'/) והיה כעץ שתול על פלגי מים, ששתלו הקב"ה בתיבה, אשר פריו יתן בעתו, זה שם ועלהו לא יבול זה חם, וכל אשר יעשה יצליח זה יפת.

[38] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב

אם ראה תראה, אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר, שנאמר: במדבר ה', ונקתה ונזרעה זרע. הניחא למאן דאמר אם היתה עקרה נפקדת - שפיר, אלא למאן דאמר אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות - יולדת זכרים, שחורים - יולדת לבנים, קצרים - יולדת ארוכים, מאי איכא למימר? דתניא: ונקתה ונזרעה זרע - מלמד, שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי ישמעאל; אמר ליה רבי עקיבא: אם כן, ילכו כל העקרות כולן ויסתתרו, וזו שלא קלקלה נפקדת! אלא: מלמד שאם היתה יולדת בצער - יולדת בריוח, קצרים - יולדת ארוכים. שחורים - יולדת לבנים, אחד - יולדת שנים. מאי אם ראה תראה - דברה תורה כלשון בני אדם.

[39] שמואל א פרק כ

(כט) ויאמר שלחני נא כי זבח משפחה לנו בעיר והוא צוה לי אחי ועתה אם מצאתי חן בעיניך אמלטה נא ואראה את אחי על כן לא בא אל שלחן המלך.

[40] המקור הוא על יעקב שאמר על עשיו כי ירא אנוכי אותו פן יבא והכני" והשאלה היא למה לא אמר כי ירא אנוכי לו

[41] תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? +תהלים ח+ מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר +איוב כו+ מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה - +שמות כ+ אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה - לא יהיה לך אלהים אחרים, בין הגויים אתם שרויין שעובדין.

[42] תהלים פרק קכא

(ה) ידוד שמרך ידוד צלך על יד ימינך.

[43] בראשית פרק ג

(ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל.

[44] רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה ג

שופר של ע"ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא, ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא, שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע (יצא) ואין בקול דין גזל, וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה, ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו, לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. +/השגת הראב"ד/ ואין בקול דין גזל. א"א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ הכי איתא בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א)

[45] תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כא עמוד ב

אע"ג דאמר מר: יאכלו - שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע, אפילו הכי מלח דקדשים לא יהבינן להו.

[46] תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב

חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור , לאחורך . חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? אל : שתוק, כך עלה במחשבה לפני.    

רש"י מסכת פסחים דף נד עמוד א

אלא - ודאי אור דגיהנם נברא בשני בשבת, והא דתניא לעיל אור בערב שבת - באור דידן, ודתניא ברישא במוצאי שבת, לא תיקשי, כאן במחשבה כאן ביצירה, בערב שבת עלה במחשבה ליבראות, ולא נברא עד מוצאי שבת.  

[47]

[48] לדעתי מתכוון לעץ חיים

[49] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סד עמוד א

אמר רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר +תהלים פ"ד+ ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון.  

שעור 30 [1]

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

"וכשהשם יתברך מביא בני העולם במשפט מתלבש בבגדים ממוצעין בדין ורחמים ומוציא דגל שהכל תלוי בו וחקוק עליו שם יהו"ה יתברך ואינו לובש לא בגדי רחמים גמורים ולא בגדי דין גמור, שאינו דן את בריותיו במידת הדין גמור ולא במידת רחמים גמורה אלא במידת הדין מעורבת עם מידת רחמים ועכ"ז (ועם כל זה) מידת רחמים מרובה ממידת הדין והסוד ארך אפיים ורב חסד.

[[2]הרב רוצה להסביר את המשמעות של רב חסד]

ואז"ל רב חסד מטה כלפי חסד ומאחר שאמר רב חסד משמע שיש בו קצת דין". אם הרוב הוא חסד זה סימן שיש גם כן דין. אני חוזר על הפסוק. כדי להבין את זה, צריך להבין את המתכונת של העולמות לפי המקובלים. קודם כל אני חוזר על הפסוק: הפסוק אומר: "ארך אפיים" זה שייך למה שלמדנו, צריך לדון לכל אדם לכף זכות, קודם כול, ארך אפיים, זה לכף זכות. אם לא מוצאים זכות, רק אז מתחילים לדון לכף חובה; ולכן יש תהליך, יש שלבים שלבים, שהוא מסביר כל שלב לגופו. "ארך אפיים ורב חסד", פה הדיוק על הפסוק, זה נמצא גם בגמרא וגם במדרש, "אמרו ז"ל רב חסד מטה כלפי חסד". ראינו כמה דוגמאות, כשהתורה שבעל פה צריכה להחליט אם יש מקרה על הגבול, בין חובה לזכות, בין זכות לחובה, אז מלכתחילה דנים לכף זכות. המשנה בתלמוד אומרת "מרובה מידת תשלומי כפל ממידת תשלומי ארבעה וחמשה"[3]. המשנה אומרת את זה בלי שום בסיס, נאמר, מקראי, אלא אם כן אפשר להבין שזה הגיוני שהמקרה של תשלומי כפל, הוא יותר מצוי מהמקרה של תשלומי ארבעה וחמשה. מכל מקום זה משתייך לכלל, שמרובה מידת החסד ממידת הדין. אם הדיין יש לו איזו התלבטות, אני לא רוצה לומר ספק, ויש הרבה סוגיות , שכל הלימוד הוא לדעת לרבות מאיזה צד, אם זה צד החובה, אם זה צד הקולא, אם לרבות לחיוב, או לא לרבות לחיוב. למשל כל המשניות שמתחילות ב-"הכול חייבים חוץ" זה כלל, זה לרבות. אם יש ספק, לא יודעים בדיוק אם לרבות את המקרה הזה תחת החיוב או לא תחת החיוב, ויש משמעות חשובה לפי ההלכה, אני נותן דוגמא של הראיה למשל, "הכל חייבין בראייה, חוץ", [4]חוץ מכמה מקרים שפטורים מזה, אבל מעיקרא, יתכן שראינו את הדוגמא ההיא, מעיקרא 'הכול חייבין' , אלא בדיעבד קרה מה שקרה, מתגלה הדבר שכל הנפשות האלו הן פטורות, אבל מכיוון שהם חייבים מעיקרא, יש להם הזכות של המצווה, דווקא במה שהן פטורים, מכיוון שהם חייבים מעיקרא, יש להן הזכות המלא. למשל אותה מצווה של הראיה: "(משנה) הכול חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו". אבל מה רצתה המשנה? לרבות אותם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, תחת החיוב, בכלל של החיוב, ואחר כך, מכיוון שהתורה שבכתב אמרה "יראה כל זכורך", [5]כל אלו שלא משתווים להגדרה של הזכור, יוצאים מהמצווה. אבל יש הבדל מהותי, אם אומרים שמלכתחילה הם חייבים אבל פטורים מדאורייתא ואם אני אומר שאינם בכלל שייכים לאותה מצווה. אם אינם שייכים לאותה מצווה, סופסוף הווי אומר שהנפש ההיא לא נמנית עם כלל ישראל, שהיא מוגדר לפי התורה. אני רוצה להסביר מה שאני אמרתי עכשיו: הזהות של כלל ישראל, היא מוגדרת לפי מנין המצוות של התורה, ולכן לא בחנם, זה במסכת מגילה, או חגיגה, כשבאו החכמים להגדיר את מנין המצוות, אמרו, כולם מסכימים בזה, שיש תרי"ג מצות בתורה וזה כלל מוסכם לכל הדעות שיש תרי"ג מצות בתורה. שיש רמ"ח מצות תעשה כנגד רמ"ח אברים ויש שס"ה מצות כנגד ימות החמה, גרסה אחת, כנגד שס"ה גידים, גרסה שניה. ולכן יש הקבלה בין הזהות של הנפש ומנין המצוות. ולכן מי שיש לו איזה חסרון במניין המצוות מלכתחילה, הווי אומר שיש לו חסרון בנפש, דהיינו שהוא לא שייך באופן אמתי להגדרה של, בכוונה אני מגדיר את זה ככה, "מי ומי ההלכים". [6]הוויכוח הזה בין המשנה, דהיינו, התורה שבעל פה והמקרא כמקרא, המקרא אומר "יראה כל זכורך", אז ממילא יוצא שכל שאינו מוגדר כזכר, ויש תוספות קשה מאוד על אותה משנה, איפה למדת שאפשר לרבות את הנשים לעיקר החיוב ואחר כך להוציא אותם, חוץ מ? יש לנו סמך רק על המצווה של 'הקהל', במצווה של 'הקהל' יש לרבות את הנשים, טף ונשים, זה פסוק מלא, אבל המצווה של הראיה איפה מוצאים את האפשרות (...)

יש לנו פה, בפרט הזה, באותה מימרא, זה שייך לאותו כלל, התורה בבחינת תורה, בבחינת מצוות, ונפש ישראל זה היינו הך, ולכן אם נפש מישראל אינה שייכת למצווה זו או אחרת, זה הווי אומר שיש לו פגם מלכתחילה, וזה בלתי אפשרי. לכן הזכרתי את הוויכוח בין משה רבנו ופרעה, כשפרעה אמר: "לכו נא הגברים", [7]זה דומה מאוד למה שאומרת התורה שבכתב "כל זכורך". אבל מה משיב עליהם משה רבנו? כמו התורה שבעל פה "כולנו", בלי יוצא מן הכלל, לאו דווקא הגברים. אתם מבינים את הדוגמא ההיא.כן?

לפני שאני אמשיך, אני רוצה להסביר פרט של העניין, למה יש שתי גרסאות למצות לא תעשה? מצווה תעשה כולם מסכימים רמ"ח כמניין האברים. מצות לא תעשה, יש מי שאומר כמספר הגידים, מה זה הגידים? הגידים זה הפרקים שיש בין אבר לאבר, הקשר שיש בין אבר לאבר. דהיינו, כל אבר שייך למצווה עשה מיוחדת, אבל המעבר בין מצוות עשה למצוות עשה אחרת, בנקודה זו של הנפש ונקודה אחרת, המעבר הוא מסוכן; פה טמון את הצורך של מצווה לא תעשה. זה מובן? אז הגרסה הראשונה זה קל להבין אותה. אבל הגרסה השניה, כנגד שס"ה ימות החמה, צריך להבין את העניין של הזמן. השניות של הזמן, זה מה שמביא את הסכנה של היצר הרע. זה ההתמדה של הזמן, זה שמביא את הסכנה של החטא. ראיתי במקורות, אני לא זוכר בדיוק מי אמר את זה, יתכן שזה הגאון מוילנא. הגאון מוילנא מסביר את זה, זה שניות, כך אומרים, הזמן: כשהזמן חוזר על עצמו אז זה מסוכן לנפש. אולי אני אתן דוגמא כדי לברר את זה: יש לנו שתי משניות "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא,. ואלו שאין להם?", [8]כמה מקרים בודדים לפי המשנה; אין הרבה, שאין להם חלק לעולם הבא. אפילו המקרים הבודדים האלו, הגמרא טורחת עד שהיא מכניסה אותם בתוך חלק לעולם הבא. סופסוף נשאר, אם אני זוכר, ארבעה טיפוסים, ארבע דמויות: ירבעם, מנשה, אחאב. שכחתי, אבל תראו את זה בפרק חלק. יש, לא הרבה, וגם אלו אפשר ללמד זכות עליהם, ולהציל אותם מן הגיהינום בתנאים מסוימים. זו הנטיה של התורה שבעל פה שלנו, לא להחלים.

דוגמא אחרת, כשהגמרא מחפשת את הכללים של האמונה: פחות יש כללים מוטב. אני אתן לכם דוגמא בגמרא, אבל זה ידוע במחלוקת שיש בין הפוסקים, לפי גרסה שאומרים שזו גרסת הרמב"ם יש שלוש עשרה עיקרים, מי שכופר באחד כופר בכול. לפיכך יש שלוש עשרה סיבות אפשריות של כפירה, זה יותר מדי; עד שבאו החכמים אחרי הרמב"ם וצמצמו את המספר על כלל אחד: 'תורה מן השמים', כלל אחד שכולל הכול . למשל מי שכופר בתחיית המתים, לפי הרמב"ם הוא כבר מחוץ לכנסת ישראל כי השלוש עשרה כללים של 'העיקרי האמונה' הם ההגדרה של התנאים של השייכות לכלל ישראל. מי שכופר באחד מהם כופר בכול. אבל זה יותר מדי תנאים, זה יותר מדי שערים להיכנס ל (...) סופסוף כולם מסכמים שיש כלל אחד, זה תורה מן השמים. ולכן, אם אתם מבינים זה יותר חמור. תורה מן השמים זה כל התורה מן השמים. לכן מי שכופר בפרט אחד של התורה כופר בכל. אבל צריך להבין את ההבדל בין במושג 'תורה' ומושג 'עיקרים של אמונה'. עיקרים של אמונה זה הגדרות של חכמה. תורה זה תורה. אנחנו חיים בתקופה שצריך לברר את המושג הזה של תורה. תורה זה כל המקרא שמסר לנו משה רבנו ואיש מפי איש מאותו דור של דור המדבר עד ימינו אנו, זה נקרא תורה. בתקופת התרבותית שלנו המושג תורה השתנה לגמרי, למשל רב אחד אומר דבר תורה, דבר תורה: פסק מדיני, כך וכך: זה איזה שיקול דעת שמאחוריה מסתתרים כמה שיקולים והוא מגדיר את זה דבר תורה, לאמיתו של דבר זה שיקול דעת של חכם אחד, זה חכמה, זה לא תורה. תורה וחכמה זה לא אותו דבר. חוץ מזה שהמושג 'תורה' הצמצם למושג של 'מצות שבתורה'. המושג תורה זה כל הספר התורה הנכתב מ 'בראשית ברא' עד 'לעיני כל ישראל', כל זה, זה נקרא תורה. אתם רואים שצריך לדייק בהגדרות האלו.  

[אותו חכם בעניין, נגיד, של הלכות שבת או תפילה, מה ההבדל?]

אם הבנתי את השאלה, צריך לברר את זה. כל חכם שהוא בחזקה, בגדר ת"ח, דיין זה או אחר, הוא רשאי לומר דעתו שלו בנדון. אפשר להגדיר את זה: 'פסק הלכה', אבל הלכה למעשה, הלכה למעשה, אם הוא ממשיך בדעתו נגד הלכה למעשה נקרא "זקן ממרה", ולכן זו דעת יחיד, ואינו רשאי לומר זו דעת התורה, דעת תורה זו הלכה למעשה. רק מי שיש בידו סמכות לומר הלכה למעשה, בתקופת התלמוד זה היה ברור, חכם אחד אומר: הלכה כמאן, הלכה כמאן; [9]קם מישהו ואומר: הלכה כרבי פלוני, מה נותן לו הסמכות לומר הלכה כרבי פלוני? זה מגלה שיש הבדל בין הלכה למעשה ודעת חכם בתורה. ואם הוא מחזיק בדעתו הלכה למעשה, הוא נקרא 'זקן ממרה'; הוא רשאי לומר: כך דעתי, אבל הלכה למעשה זה משהו אחר, זה נאבד במשך(?) הזמן. למשל בדברים לכאורה קטנים: דיני כשרות, אתם הולכים לבני ברק לקנות גלידה, אתם שומעים ילדה קטנה ששואלת: הכשר של מי? אם חס ושלום זה לא הכשר של החזון איש, ואם במקרה זה הכשר של החתם סופר, זה לא כשר? איזה מצב הגענו? זה בלבול מושגים, גם זה כשר וגם זה כשר. כל עוד נאמר בגלידה, אבל כשמדובר בבגידה!

[רב חסד, לא הבנתי]

המשמעות של 'רב חסד' לפי ההסבר שהרב מביא מהמקורות זה: אם אומר 'רב חסד' זה משמע שגם כן קצת דין, ולכן הפירוש הוא רב חסד מטה כלפי חסד. והבאתי דוגמאות במשנה, בתורה שבעל פה, שכל פעם שיש ספק או התלבטות, מקרה שהוא על הגבול אם לכף חובה, אם לכף זכות, אם לרבות בעיקר החיוב, או להוציא מלכתחילה מעיקר החיוב, יש כלל שצריך להיות מטה כלפי חסד. מזה, הבאתי עוד דוגמא בנושא הלכתי, למשל משניות שמגדירים את החובה על הכול 'חוץ מ-', והתחלתי להסביר דוגמא אחת על המצווה של הראיה. צריך להבין הכוונה של הגמרא באותה הקבלה שמנין המצוות, מספר המצוות ומנין האברים, ומנין הגידים או ימות השנה. גבי אותה דוגמא של מצווה הראיה, זו דוגמא מאפיינת, המשנה אומרת: "הכל חייבין בראייה חוץ" מכמה הגדרות, סוגים של נפשות שאינן שייכים למצווה למעשה מכיון שהנפש שלהם בדיעבד, התגלגל הדבר מדור לדור, מאדם הראשון עד המעמד הר סיני, שהנפש שלהם אינה מתאימה לאותה מצווה, למשל עבד. מכיון שהפסוק אומר: (שמות פרק כג, (יז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן יהו"ה", 'אל פני' או 'את פני', יש כמה פסוקים, האדן, מי שיש לו כבר האדן אחר: עבד, הוא לא שייך למצווה, הוא לא יכול לומר שהוא מכיר באדן, יש לו אדון אחר. ויש סכנה של שתי רשויות, עבד, אם מכיר בבורא עולם וחוץ מהבורא עולם לעוד אדון אחר הוא פטור מהמצוות מכיון שזה, -לפי השקפה של התורה-, סכנה של שתי רשויות. למשל כשפרעה, הערמומי הזה, אמר כשנתן את האור ירוק לצאת ממצרים ואמר למשה רבנו (שמות פרק יב, (לב) "גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי". [10]חוץ מהפשט הרגיל: כשתברכו את האדן שלכם תבקשו ברכה בשבלי, זה פשט חסידי, אבל הכוונה היא: כשתברכו את האדן תברכו גם אותי בשיתוף, ולכן יש סכנה של שתי רשויות. אפשר לקשור את זה לאיזה ממד של פשט (שמות פרק יג, (יז) "ויהי בשלח פרעה את העם", [11]יש לפרעה אחיזה לעם, עד אחרית הימים; ולכן צריך גאולה מאותה אחיזה של פרעה. יש חכם אחד שהסביר את זה ככה: פרעה זה אותיות 'העפר' "דבקה לעפר נפשי", יש איזו זיקה לפרעה ולכן יש גדולי ישראל שהולכים אצל פרעה במצרים, אתם שמעתם על זה? פרעה, זה אותיות העפר. זה ברור, יש איזו זיקה, זה פלא אבל צריך לגלות את זה.

[הבית דין של מעלה או גם בית דין של מטה?]

זה מתחיל בבית דין של מטה.

[הרב אמר לעלית הארץ קודם מתחילים במשפט ואחר כך]

לא אמרתי את זה ככה, זה דווקא ההפך. ונראה את זה אח"כ בהסבר של הרב. טוב ששאלת! הבאתי לכם את הדוגמא, בהתחלה את דוגמא היא: "מתני'. מרובה מידת תשלומי כפל ממידת תשלומי ארבעה וחמשה", זו החלטה של התורה שבעל פה, מרובה, צריך להיות מרובה. ממה לומדים את זה? כי מעיקרא, בדרך כלל: מרובה מידת החסד ממידת הדין, ולכן כל מקום, כל פעם, שיש ספק על הגבול, אם אפשר לדון לפי החסד, אפשר לדון לפי הדין, אפשר לכף זכות, אפשר לכף חובה, חובה להתחיל בכף זכות, זה כלל של הדיין. הדיין מישראל צריך להיות זקן. יש הסבר של השל"ה על זה, רק הזקנים רשאים להיות דיינים, ולא משנה עניין של גיל, זה זקנה. כי כל עוד שלא הגיע לזקנה, הוא אדם אכזרי בדין, אכזרי! רק מי שיש בכוחו למצוא קו זכות, רשאי להיות דיין כי אנחנו לא צריכים קטגור, אנחנו צריכים דיין. "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע", [12]לכן זה מתחיל ב-"והצדיקו את הצדיק", המטרה של הדיין זה להצדיק. א"א שלא למצוא צד זכות באיזה דין. רק כשלא מוצאים צד זכות, אז מגיעים לכף חובה.

[הרב הסביר פעם שהחברה מעיקרא צריכה קודם להיות בנויה על דין, המלך צריך להיות לפי מידת הדין, מסביב יש לו היועצים שלו]

יפה. אתה זוכר היטב, זה לא הלשון שלי, אולי שמעת מצד אחר, אבל זה אמת. מכל מקום זה הנטיה הטבעית של החברה, הנטיה הטבעית של החברה היא להיות אכזרית, ולכן הדיין צריך להגיע לאיחוד המידות. ולכן כשמדובר במצוות בין אדם לחברו, הלכה פסוקה היא לפי החסד. זוכרים את זה? כשמדובר במצות של בין אדם לעצמו, ההלכה פסוקה היא לפי החומרא, מכיוון שאדם קרוב ללבו, ולכן יש לו נטייה של חסד גבי עצמו, ולכן הלכה פסוקה זה גבי החומרא, כל עניין של בין אדם לעצמו. וכל עניין של בין אדם למקום זה דין אמת לאמיתו, לא לזה ולא לזה. זו הברייתא שלמדנו פעם. ולכן, כל פעם שאנחנו נתקלים בעניין של הדינים השייכים לחברה וזו הדוגמא: "מרובה מידת החסד ממידת הדין", כי לפי הטבע החברה היא אכזרית. זה מובן? למשל, זה בפרשת השבוע, "ואהבת לרעך כמוך", [13]כי המצב הטבעי זה אכזריות בין חבר לרעהו, לכן באה התורה וחידשה "ואהבת לרעך כמוך". זה חידוש של התורה, כי כל אחד רואה הרע ברע 'réa' שלו, זה אותן אותיות, מכיוון שהזולת הוא המתחרה, ואנחנו לומדים את זה כבר מסיפור של קין והבל, שהיו לא רק אחים, אלא תאומים, לפי דעה אחת, יצאו מאותו רחם ומיד המלחמה, התחרות מתחילה, לכן באה התורה ואומרת: "ואהבת לרעך כמוך", כי זה לא טבעי, כי המצב הטבעי זה דווקא התחרות והעימות. ודווקא, מי שיותר קרוב מהזולת הוא יותר עלול לשנאה, כי הקירבה, שהיא רק קירבה, מביאה שנאה, מכיוון שמביאה תחרות. מי שרחוק אין לי שום סיבה להיות בתחרות אתו, הוא רחוק, שיישאר רחוק, אבל מי שהוא קרוב, פה מתחילה הסכנה.

[משנה בפרקי אבות "והוי דן את כל האדם לכף זכות"]

בא בסיפא של המשנה! של איזו משנה? "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות". מה הקשר בין "עשה לך רב וקנה לך חבר" "והוי דן את כל האדם לכף זכות", מה הקשר? השאלה שלך היתה מסוכנת. יש פירוש כזה חוץ מכמה פירושים, שאומר: "עשה לך רב", רב עשה לך למעלה ממך, "וקנה לך חבר" זה שווה- שווה, "והוי דן את כל האדם (אפילו פחות ממך) לכף זכות". אבל הוא מוסיף "והוי דן את כל אדם לכף זכות" כל שכן החבר והרב, כולל החבר והרב, זה הקשר. כל האדם זה כולל החבר והרב.

[שס"ה ימות החמה, הסכנה של יצר הרע קשור לשנוי של הזמן]

לא רק לשינוי, להישנות בה"א.

[זה עניין של הרגל?]

זה קשור לעניין של ההרגל. לכן הגעתי לאותן משניות, זה היה מומנט של השאלה שלך, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", יש לכם משנה אחרת "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא". [14]במשנה השייכת לישראל ,כל ישראל מלכתחילה "יש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם" כמה מהם. אצל אומות העולם זה ההפך: "אין להם" חוץ מהחסידים, כמה מהם. אבל גבי מי הזמן פועל? גבי ישראל או גבי אומות העולם? לזכות מי הזמן מתפקד? לזכות אומות העולם. ישראל יש להם והם עלולים לאבד. אומות העולם, זה הפך, אין להם, והם עלולים לזכות בזה, לכן הזמן פועל גבי אומות העולם.

[אפשר לקשור זאת בעיתה אחישנה, אם בני ישראל זכאים, יש להם זכות, אז בעיתה]

לא! אם יש להם זכות, אחישנה, ואם לא, זה בעיטה עם ט'. זה בא מהמקרא, השורש זה במקרא: אברהם, יצחק, יעקב, מיד היינו יכולים לקבל את המשיח, הרגל הרביעי של הכסא: או יוסף או יהודה, מיד. אבל אנחנו מחכים עד אחרית הימים שהקב"ה יציל כמה שיכול להציל מהגויים, ובינתיים אנחנו מאבדים כמה שאנחנו מאבדים. אם המטרה היתה משיח של ישראל ורק דווקא של ישראל, כבר בדור הרביעי ישובו הנה וזה מספיק. אבל המשיח צריך להיות המשיח הגואל של כל העולם כולו. מי מעכב? הארך אפיים של הקב"ה מעכבת. זה מובן? אותו נושא זה לטובת הגויים והם לא יודעים את זה.

[זכו אחישנה, זה לא רק שישראל זוכים לעצמם זה גם שמכניסים תחת כנפי של השכינה]

אפשר. ברור! זה בתוך ה'זכו'. זכה, זוכה ומזכה את הרבים. יש הרבה ביטויים כאלו. סופסוף הפשט האמתי של הפסוק זה: "בעתה אחישנה". [15]מכל מקום צריך בעתה. כתוב בעתה אחישנה, אבל דווקא בעתה אחישנה, קצת, קצת, כדי שיראו שהגיע העת. הגענו לבעתה, אבל עם קצת אחישנה, בעתה אחישנה. הגמרא אומרת: "זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה". [16]אבל הפשט של המקרא זה בעתה דווקא אחישנה. כי יש כמה עתים אפשריים, בכל עת ועת זה היה אפשרי. יש הבדל בין כל העתים האפשריים, נאמר, וקץ המגולה שהוא העת האחרון. לפי רוב המקובלים, כפי שאתם יודעים, לפי רוב המקובלים שדברו מזה, על זה, הקץ המגולה זה שנת תש"ן. אפשר להסביר את זה ככה, יש הרבה, הרבה יהודים, מאמינים כשרים, כי בהתחלת הציונות, אפילו בשנת תש"ח, היו מתלבטים, לא תפסו איך הקב"ה מביא את הגאולה, לא הבינו. אבל עכשיו, אחרי כל הסימנים למפרע, להתעקש באותה עמדה, זה יותר מחטא! זה סימן, לא הייתי אומר עם ארצות, זה יותר חמור מזה. זה סימן של תופעה של ערב רב, וזה חמור מאוד מה שאני אומר. אע"פ שדור יציאת מצרים אע"פ שראו לא רצו. אלה, כל אלה שלא ראו, אמרו למשה רבנו: תוכיח את המופת שלך, אבל אחר כך כשראו ולא רצו זה התגברות של הערב רב, וזה יותר חמור מסתם עם ארצות.

וחוזרים לכלל שהתחלנו בו, צריך להבין את זה: יש הבדל מהותי אצל דברי חכמים, זה נקרא 'לשון למודים', לשון למודים הוא מדויק, כשאומרים 'תורה' וכשאומרים 'חכמה' זה לא אותו דבר. ולכן הסברתי את העניין של הלכה למעשה, כשיש הלכה למעשה, אף אחד לא יכול להוסיף דבר. מי שמתעקש נקרא 'זקן ממרה', אע"פ ש-'אלו ואלו דברי אלקים חיים'. רב צבי יהודה היה רגיל להסביר את זה, זה לא בכדי, שאלקים חיים זה לשון רבים, כי החיים, יש המון, אינסוף ממדים, ולכן "אלו ואלו דברי אלקים חיים" אבל הלכה כמאן? הרבה פעמים אני שומע את זה "אלו ואלו דברי אלקים חיים", נכון, אבל כשיש הלכה יש הלכה.

החכם, הרבן של כל ישראל לעניין הדעות זה הרמב"ן, הוא הפסקן של הדעות. כשהרמב"ן פסק, אף אחד לא יכול להוסיף דבר. זה בתקופה של הרמב"ן, כל שכן כשחיים בדור...

[קץ המגולה יש גם הרבה חכמים: שהחידוש התחיל ומופיע לפי יחזקאל, לא בתש"ן, אלא כשהארץ נתנה פריה והתחילו לחזור לארץ]

אין לך קץ יותר מגולה מזה, אבל זה בגמרא. אני דברתי על המקובלים, המקובלים הגדירו את הקץ המגולה: הקץ האחרון: שנת תש"ן, ולא נתנו שום רמז למה שקורה אחר כך, נגמר.

שמעתי דבר יפה, אבל זה דווקא בדיחה, יש לכם פסוק כזה, יש בדיחות יפות, זה פסוק כזה, שמעתי את זה בליל שביעי של פסח, "אמר אויב ארדף אשיג אחלק", [17]זה חמשה פעמים אל"ף: זה חמשת אלפים. "שלל תמלאמו נפשי" אותיות תש"ן, ומיד אחר כך "אריק חרבי", זה שר הביטחון. אני משוכנע שזו בדיחה אבל זה יפה.[צחוק].

[ההלכה למעשה בדרך כלל]

הסנהדרין פסק.

[בדרך כל מבדלים בין הלכה לאגדה, אבל פה דווקא זה אגדה]

לכן אני הגדרתי את זה אחרת. פסקן דעות זה לא עניין של אגדה, זה עניין של דעת תורה על עניין של אמונה, על עניינים של אמונה, וזה חמור מאוד. עד הדור של הרמב"ן, היו גדולים, כמעט בכל קהילה שהיו בחזקת פסקן דעות. אבל אחרי הרמב"ן, כולם מסכימים שהוא פסקן הדעות, לא חולקים על הרמב"ן. מי שחולק על הרמב"ן, אי אפשר לתאר, אי אפשר להגדיר באיזה עולם אנחנו חיים, מי יכול לחלוק על הר כמו הרמב"ן? ואחר כך גאון מוילנא, והאר"י, ורבי שמעון בר יוחי, ובא איזה מין תלמיד חכם אמתי, אבל ממדרגה אחרת לגמרי ואומר: אני חושב ש... אני זוכר כשלמדתי פילוסופיה כדי לדעת למה אינני פילוסוף וידעתי, למדתי גם כן נצרות כדי לדעת למה אני לא נוצרי (ברוך ה'), כל בוקר,[צחוק], בברכות השחר אומרים: "ברוך שלא עשני גוי", אבל צריך דף שלם 'שלא עשני', לא רק גוי, לכל יהודי צריך לכוון על זה. אני זוכר מורה אחד, מרצה באוניברסיטה היה מבריק, ממש הברקות, כל פעם אחרי השיעור, הינו המומים, וכל פעם אחד שאל אבל סופסוף מה אמר? שום דבר, אבל היה מבריק. הוא היה רגיל להסביר נושא ככה: 'פילוסוף אחד אמר ככה, פילוסוף שני אמר ככה, ואני אומר', בדיחה! זה מגוחך, זה מה שקורה לנו. זה לא אגדה!

[הוא אומר כנגד השס"ה גידים, העניין של הסמכות של ההלכה?]

זה הרבנות הראשית, כל עוד לא תופסים את זה, לא תופסים מה זה מרידה במדינה, מרידה, בגידה. אם מקבלים את המדינה ולא מקבלים את הרבנות הראשית זה חמור מאוד. מילא ערבי, נוצרי, אבל יהודי, שומר מצוות? זה כבר אומר דרשני. "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם", [18]לא לפני זה ולא אחרי זה. יש מקרה יותר חמור, זה מי שהיה רב ראשי ואחר כך מרד נגד הרבנות הראשית, זה יותר חמור. זה לא אומר שזה לא "אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל הלכה כמאן, מי מחליט, הקואליציה מחליטה? זה פרס או שמיר שמחליטים? או הקריין של הטלביזיה או של הרדיו שמחלק כבוד למכובדים? לכן צריך להבין שאנחנו נמצאים בשנת תש"ן, ולכן צריך להתחיל לדבר, גלויות, זה ברור. זה מגולה. תודה לאל יש לנו רבנים ראשיים שהם כבירים בתורה, ובחכמה ובהלכה, זה כוח עצום שיש שמה, ולא רוצים לראות ולא רוצים לשמוע. הם יכולים להכניע כל דעה שיש בספריות, ברחוב, אני לא יודע אם אתם מכירים אותם, אני מכיר קצת אותם, אני יכול לומר: עם ישראל לא אלמן.

"רב חסד, מטה כלפי חסד". רציתי להסביר שכדי לגלות את זה שיש ברב חסד, אפילו שיש רב חסד, יש דין בתוך רב חסד. זה קשור לשאלה ששמעתי בהתחלת השיעור, כי הרוב צריך להיות הדין וצריך להוסיף קצת חסד, זה ההפך. צריך להתחיל ברוב חסד ואחר כך מגלים את הממד של הדין. לפי המתכונת של המקובלים מלמעלה-למטה, זה הולך מחסד לדין. העולם הכי עליון זה כולו חסד. אחר כך רוב חסד וקצת דין, אחר כך שווה- שווה, אחר כך למטה עולם העשייה, זה רוב דין וקצת חסד, רוב רע וקצת טוב, לפי לשון המקובלים, עולם העשיה, וצריך לגלות את האמת.

החכמים היו מודעים לזה שאנחנו היינו חיים למטה, למטה מהעולמות בעולם העשיה ועולם העשיה הוא מלא קליפות, עולם העשיה הוא רובו רע ומיעוטו טוב, לכן הדיין בא לתקן את המצב של עולם העשיה. אתם יודעים שבלשון רז"ל לעשות זה לתקן. יש הרבה מקורות לזה, לעשות זה לתקן, צריך לתקן את עולם במלכות שמים. מה זה לתקן עולם שהוא רובו רע ומיעוטו טוב? הדיין באותו רובד של העולם צריך להיות רובו חסד ומיעוטו דין. מה שמבקשים מדיין זה להצדיק או להרשיע: אבל "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע".

[יש דיין של דין, יש דיין של חסד]

יפה! כי דיין של תורה זה דיין של אמת. אני רוצה לצטט כמה מקורות בגמרא אחר כך. אבל לפני שאני אשכח : השל"ה אומר שרק זקן רשאי להיות דיין.

[זה שקנה חכמה]

זה לא עניין של גיל אבל הגיל עוזר, נאמר, הניסיון של החיים. יש הרבה דוגמאות לזה. יש לו פירוש נפלא, השל"ה הקדוש, על התחלת הפרשה משפטים, מיד אחרי עשרת הדברות. אתם זוכרים מה אומר רש"י שמה "ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני", [19]לפי הפשט של רש"י מדובר במצוות. מה אותן המצוות של עשרת הדברות מסיני? אף אלו המשפטים מסיני, זה הפשט של רש"י. הפשט של השל"ה הוא ממש מדהים! הוא אומר: צריך להבין את זה על הנפשות. מה אלו הנפשות שהם צדיקים, לפי תורה מסיני, לפי עשרת הדברות ולא חטאו, ולא היה צריך ללכת כעבדים ואחר כך להשתחרר בשנות השמיטה ולחזור לבני חורין, אפילו שחטאו, שנמכרו לעבדים, ושחזרו בתשובה, אף אלו מסיני, זה הפשט של השל"ה. ולכן התורה כולה מלמדת חסד.

27 ב'

זה מיצוות של חסד, שחרור העבדים זה מצוות של חסד, זה לא מצוות של דין, זה הבלבול של החכמה המערבית. מדובר בעבד עברי שנמכר בבית דין, וזוהי המצווה הראשונה מיד אחרי עשרת הדברות, מאיפה יוצא העבד העברי הזה? יצאנו ממצרים, אין שום עבד שמה, והתקרבנו לעשרת הדברות שעושים אותנו בני חורין ומיד מה אומרת התורה "כי תקנה עבד עבריי", [20]מאיפה יוצא העבד העברי הזה? היה צריך לגלות את כל החוקה של התורה ובסוף אם קורה שמישהו אשם נגד החוקה של התורה ונגד הבית דין אז הוא נמכר לפני בית דין ואז התורה אומרת: תשחרר אותו אחרי שש שנים, למה? כי זה נקרא תורה מסיני. התורה מסיני מתחילה ב- "אנכי יהו"ה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". [21]ואם תפקוד החברה מביא באופן טבעי עבדים, תשחרר אותם, זה התורה, זה מה שאומרת התורה, זה נגד תפקוד החברה, כי תפקוד החברה מביא אדונים ועבדים. אז יש משפט של התורה

[ על התקופה של אותו דור, שנכנס לא"י ומתחיל בהיסטוריה של מדינה, בלי שום ספק מיד יהיו עבדים, אז תשחרר אותם, זה צו התורה. וההוכחה זה הפירוש שאומר: מי שלא רוצה להשתחרר צריך להביא אותו על הדלת, מרצע]

, [22]האזן ששמע: "אנכי יהו"ה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", לא רוצה להישאר עבד. זו ההוכחהאנחנו רואים את המשמעות של תורת חסד על לשונו. גבי הרובד של העשיה של העולם שלנו, התורה היא כולה חסד, ולכן כשמגלים כי הדיינים הם אנשי דין, ומדון, אז זה אומר דרשני, יש בעיה. אנחנו לא צריכים, מי שיודע לקרא שולחן ערוך, אנחנו לא צריכים מי שיודע להוסיף על השולחן ערוך חומרות על גבי חומרות. יש גמרא (סוטה), מי שלומד את הדין מהמשנה נקרא "מבלי עולם", הורסי עולמו של הקב"ה, זה אמרו לאותן הדורות של ענקים]

. [23]ואני למדתי בתלמוד תורה מי שמביא דין מן השולחן ערוך עכשיו בדורנו זה כמו מי שמביא דין מן המשנה בדורות שלהם, צריך לשאול את הדיין: איך עושים. כתוב הרבה, הרבה הרבהכללים: 'הלכה' וזה לא 'הלכה למעשה', זה הלכה אבל זה לא הלכה למעשה. ויש לי מהניסיון שלי הרבה סיפורים לספר. כי זו הלכה "והם אומרים כך", [24]כי הלכה למעשה זה משהו אחר. צריך מהדיין החי "בימים ההם" ולא מהספר, זה נקרא "מבלי עולם". לכן כתוב בקהלת "עשות ספרים הרבה אין קץ". [25]כשעושים יותר מדי ספרים דוחים את הקץ. ודווקא אלו שהיו כותבים ספרים של דין הם לא מאמינים בקץ.

[הרמב"ם אומר: מה שפסק הסנהדרין]

כבר הרמב"ם ציין את זה. ואני זוכר שהיתי מתינוקות של בית רבן, בתלמוד תורה, אני זוכר מה זה הגדרה של עם הארץ, אני זוכר שתי הגדרות: מי שלמד תלמוד ותו לא, ולא יותר, הוא עם הארץ והמשמעות היא: מי שאינו מסוגל לחדש חידוש, זה נקרא עם הארץ, זה נקרא 'חמור נושא ספרים'; ומי שמקבל את החומרות של כולם נקרא עם הארץ. (אתה שמעת שוטה, את השוטים?)

[זה כאילו]

יש נטיה לחומרא ואני למדתי, שזה תרופה למי שחלש בנפשו כדי ללחום נגד יצר הרע. זו תרופה, ולא לזלזל. זה נקרא 'מחמיר', מכיוון שהוא צריך את זה, לא לזלזל, אבל לומר זה 'הלכה', זה עניין אחר, זה תרופה, זה לא הלכה. התורה נמשלה לסם, על הפסוק "וזאת התורה אשר שם משה", [26]הגמרא אומרת: או סם חיים או סם מוות

[שם, סם]

שם בשי"ן וסם בס', "הדוד סאם" הזה! זה הסוכה של הדוד סאם. [צחוק]

[יש סכנה אם כל דיין הוא תקבע, יהיה הרבה שוני]

אבל פה בדור הסכנה הכי חמורה שאנחנו מרגישים בה: שמי לא אוהב את הבריות זה סימן, שזה כבר..ולכן המשנה אומרת "אל תעש עצמך כעורכי הדינין" [27]שמחפשים באיזה הגיון של שוחד: או לזכות או לחייב. הדיין אסור לו לעשות את עצמו 'כעורכי הדיינים'. אני זוכר הרב צבי יהודה כשהיה רגיל לומר: "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", באיזה בריות מדובר? בבריות שהן מרוחקות מן התורה, ולכן המשנה אומרת "ומקרבן". לכן צריך לאהוב את החילונים האלו וזה קשה! אני מכיר הרבה חילונים וזה לא קל לאהוב אותם, אבל חובה. [צחוק]

[מה כל כך קשה?]

אני מכיר אלו שקצת קשה. למשל השרידים משבט שריד.

[האם יש כלל שיהודי פשוט יכול להפריד בין אותו חכם שהוא החכם החי שממנו לימד את ההלכה וחכם שלומד לפי הספר]

לפי דעתי, הכלל הוא פשוט מאוד, אבל לפני שנגיע לזה הייתי מחכה שאלה אחרת, האם יש כלל שאפשר לבחון יהודי שצריך לאהוב אותו, אע"פ שהוא חילוני ויהודי שזה לא כל כך נחוץ? מי שגילה את הזיקה לעם ישראל ולא"י ברור שהוא שייך. חילוני שהוא מאויבי ישראל אז מוציאים אותם בחוץ, זה עניין אחר. יש גם כאלו שהם בבחינת, בגדר "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו", [28]אבל יצאו, זו הבטחה. הכלל לפי דעתי הוא פשוט מאוד, מי שפוסק לפי הדת נגד התורה זה ברור. התורה אומרת, והדתי הזה אומר. מה צריך לבחור? מה שאומרת התורה או מה שאומר הדתי הזה, הדת? המשג 'דת', פה יש לו מקום. תפסתם את ההבדל? יש לנו תורה, פשט התורה, ויש דעת , 'דתי' והדדי. יש מקור בגמרא שאומר: תלמיד חכם אמתי יכול לטמא ולטהר ארבעים ותשע פעמים אותו חפץ, אפילו יש בכוחו, בפלפול שלו, לטהר את השרץ, אבל חסר את השער החמישים, מי שהוא מחוץ לדעת התורה בשער החמישים, הוא ניתק את עצמו מהחוט שמקשר אותנו למעמד הר סיני. בכוח פלפולו הוא יכול לטמא ולטהר כל מה שאתה רוצה, זה הכוח של התלמיד חכם. אבל סופסוף הוא מגלה שהוא לא שייך.

[אנחנו נבוא הביתה...]

לפי דעתי, אנחנו צריכים להסתלק מהפחד שמאפיין את היהודי גלותי. היינו חיים בגלות עם הפחד, "אל תירא עבדי יעקב" [29]זה שייך לציונות: "אל תירא", והפחד הזה ממשיך ללוות אותנו ביחס לתורה, ביחס לארץ, ביחס לעם, מה יאמרו הגויים? זה כל כך בולט. כל מה שאמרו החרדים נגד הציונות הולך לאותו כלל: אל תתגרו בהם, אוי ווי מה יאמרו הגויים! אם זה אשכנזים או ספרדים, שמעתי אותו דבר. אני אמרתי -אבל זה בדיחה בצרפתית-, יש "מרכבת פרעה וחילו" [30]וצריך להיות anti char, ש"ך, 'char', בצרפתית זה מרכבה של טנק, בקנדית גם כן.

[אנחנו התכוננו לפסח בשמחה, פה מתכוננים בחרדה, אנחנו לא יודעים מה לעשות, מה לאכול, מה לשתות, לעטוף את הכיור או לא לעטוף, כל הזמן יש לנו אסורים]

ולא רק התימנים, גם הספרדים. אני זוכר בכל הקהילות שלנו, זו הייתה מצווה כל פעם שאתה שומע: "ברוך אתה ה'" לומר בכל רם "ברוך הוא ברוך שמו", הרסו לנו את הכוונה, הרסו את זה. ואחר כך כולם מפחדים, זה הבבלים שהמציאו את זה. לפי הקבלה זה מצווה לומר: "ברוך הוא ברוך שמו". שוב, אפשר להגדיר את זה ככה: כל קהילה והרב שלה והמנהגים שלה; אבל יש הבדל בין מנהג והדיקטטורה שאומרת: אם אתה לא הולך ככה אתה לא יהודי, אתה כבר שייך לאלו שנותנים כסף ותו לא.

[הכוח הזה של מתנגדים, מט', היו תלמידי חכמים למדנים גדולים והם לא הלכו לכיוון של הציונות]

אני לא דברתי על הציונות, אני מדבר רק על זה.

[יותר חמור מזה: יש הרבה אנשים, למדנים גדולים, ערב רב, אבל הכלל הזה, האם יש קשר בין הגדלות והצד הזה של זרות מערב רב? לומדים מן מהצדוקים הלכות]

אפילו מהכותים. שמה במקור הזה בגמרא, זה לא נאמר שהם היו למדנים אלא היו מקפידים במצוות. לכן מי שרוצה, מי שצריך להקפיד אפשר ללמוד מהם, זה עניין אחר. [31]זה עניין של שולחן ערוך גרידא, זה לא עניין של אמונה. כשאתה מדבר על ציונות זה עניין של אמונה.

[אדם שיש לו אמונה]

יש הרבה ביטויים בגמרא ובעיקר בפרק חלק, 'אין לו חלק לעולם הבא', אע"פ שיש בידו תורה ומצות., זה פלא: מי שיש בידו תורה ומצות ואין לו חלק לעולם הבא? [32]זה ההגדרה של הגמרא. צריך לגלות את זה: מי היה קרח? היה ת"ח עצום, קצת פחות ממשה רבנו, לא יותר, זה קרח ועדתו. והסימן זו המחלוקת. יש פירוש ידוע כי המחלוקת זה בין קרח ועדתו. [33]מה קורה בש"ס עכשיו? אני לא אמרתי שזה קרח, אני לא יודע, אבל מה קורה? מיום ליום מחלוקת בינם לבין עצמם. זה פלא, תלמידי חכמים, אני מפחד מזה, מה יצא מזה? אני לא יודע. גם באגודת ישראל זה אותו דבר, זה פלא, זה מפחיד. כל שני וחמישי דעת תורה משתנה.

[.]

לפי דעתי, זה מבחן מהקב"ה, זה ניסיון, אנחנו במבחן, וזה חמור מאוד, זה מסוכן מאוד, צריך לצאת מזה מהר. אני לא יודע מה יקרה מזה, כי באמת הם תלמידי חכמים, הם באמת אנשי הלכה, באמת היו יכולים להיות רב ראשי של מועצה אזורית זו ואחרת בגליל, בנגב, ולמה לא ביהודה ושומרון?[צחוק] והיו כאלה. בשביעי של פסח למדנו קצת ברובע היהודי, נתקלנו על הפסוק של "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", [34]פסוק סמוך "ולא תקח שחד", פסוק סמוך "צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ", מה הקשר בין שפטים ושוטרים, לא תיקח שחד, וירשת את הארץ? זה משהו מפחיד מה שאומרת התורה פה, לא צריך לדייק. כל המפרשים אומרים על הפסוק הראשון 'בחור לך' "ברור לך" "בית דין יפה . [35]מה זאת אומרת בית דין יפה? של יראת שמים. יש בית דין יפה ויש בית דין שאינו יפה? יש בית דין של יראת שמים ויש בית דין שאין יראת שמים? צריך לגלות את המציאות. מאז יציאת מצרים אנחנו מלאים קליפות, וצריך להתייחס לזה ברצינות. עוד לא נגמר הבירור. אני מתייחס לפסוק שאומר "יהו"ה ישחק למו", [36]כל פעם שזה זז, תיקו, ששים, ששים. וממי עושה שחוק? דווקא מתלמידי חכמים, לא מהחילונים, כי החילונים ממילא הם חילונים. זה מפחיד מה שקורה, אז תיקו "עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים". [37]צריך תיקון לתיקו, צריך שער החמישים. הספרדים היו אומרים יבאר קושיות או בעיות, האשכנזים אומרים יתרץ, זה מנטליות שונה: 'יבאר' ו-'יתרץ'. אבל ככה או ככה, אנחנו צריכים את 'משיח צדקנו', [38]'צדקינו': צדק. אני המום מהששים ששים אלו, עד מאה ועשרים. נראה מה יולד יום, ("יום ליום יביע אמר". [39]"יום ליום יביע עומר'! נגיע ללעג בעומר.

"והסוד ארך אפיים ורב חסד (שמות לד). ואמרו ז"ל: רב חסד מטה כלפי חסד. ומאחר שאמר 'רב חסד' משמע שיש בו קצת דין; שאם כולו חסד, מדוע צריך לומר רב חסד? מה לנו לרב או למעט? אלא פירוש הפסוק כך הוא: וזה התשובה לשאלה שלך כשהאדם חוטא, אין השם נפרע ממנו מיד אלא מאריך אפיים

[זה כולו חסד: מאריכות אפיים]

וממתין אולי יחזור בתשובה", זה כפי שלמדנו מהמשנה "והוי דן את-כל האדם לכף זכות" תחילה, אבל תראו את המפרשים, ברטנורא בעיקר: אם אתה לא מוצא זכות, אז, אתה חייב לדון אותו לכף חובה, אם אתה לא מוצא זכות. ממי לא מוצאים זכות? זה נזכר לי, מצווה שיש בפרשת השבוע על מי שנותן "מזרעו למלך". [40]הגמרא אומרת: מי שנותן מזרעו, נותן "העביר כל זרעו - פטור", [41]למה? מכיוון שאין עונש לזה. יש לו עונש רק מן השמים. לכן אני שואל, אצל מי לא מוצאים כף זכות תחילה? למשל זה מי שמוסר "כל זרעו" אין כף זכות, לכן הוא פטור מבית דין של מטה, והוא מסור לבית דין של מעלה, כי אין העונש אפשרי לזה. אנחנו קשורים לעניינים של השואה, ואתם מבינים איך הוא הקשר, אין עונש טבעי לזה, זה עניין שזה למעלה מהשגתנו כי אי אפשר להגדיר איזה עונש. אני זוכר כל פעם איך הרב צבי יהודה היה מלמד אותנו ואנחנו היינו צריכים לחכות עד התקופה שלנו, כדי לראות שזה אמת. אצל איזה יהודי שמוסר נפשו לעם שלו, ואני מתכוון לציונים, פשוטו כמשמעו, אי אפשר למצוא את הכף זכות?! זה עובר כל גבול. אצל החרדים האלו, הכוח המדיני שיש להם עכשיו. זה עניין של בעלי תשובה, כי כל הכוח הכספי וכל העזרה של הגולה וכל הכוח המדיני בא מהזרם של בעלי תשובה. אתם זוכרים לפני עשרים, שלשים שנה, החרדים היו השבט של החרדים. עכשיו זה כוח אחר מחמת הריבוי הטבעי, כן ירבו, והריבוי של בעלי תשובה. אני רוצה להתייחס לריבוי של בעלי תשובה. אותם בעלי תשובה, לפני כמה זמן, היו כמו אלו שעכשיו שונאים אותם, לכן זה מגלה שנאה עצמית, זה השנאה שנפשם הם שהם שונאים. צריך קצת פסיכולוגיה כדי להבין שזו מחלה, מחלה פסיכית, את הפנאטיות ההיא גבי עצמם, איך היו לפני קצת זמן? תודה לאל יש יהודים שלא היה צריך להם לחזור בתשובה כדי להיות יהודי ואינם חרדים, צריך לגלות את זה בעם.ואינם כלל ועיקר.

[חיים מן המצוות]

חיים מן המצוות אבל חיים אמתיים, אצלם זה לא דת זה תורה, זה תורת חיים. דת זה כבר מצלצל פרסי. זה רק במגילת אסתר שמופיע המילה דת. "ודתיהם שונות", [42]אבל הכוונה שמה, הפשט, זה החוקה, זה לא הדת במובן של העבודה, של קיום המצוות. אני זוכר כשהיינו באלג'יריה, אני זוכר פעם אחת, בחתונה של אחותי, המופתי של העיר בא לחתונה בבית הכנסת, והוא אמר ככה, נדיב: יש לכם הדברים שלכם ויש לנו הדברים שלנו. אני זוכר אבא שלי אמר: כן, אתם ערבים ואנחנו יהודים. הוא מתכוון מה שאומרים הנוצרים: 'הדת' שונה, איזו דת? זה לאום, זה זהות. והתורה זה תורת ישראל, ויש לנו עבודה. זה כבר השקפת עולם שונה לגמרי. אני רוצה לחלזור על זה כי זה ממש מוצא חן בעיני מה שפעם אמרתי: [צחוק] :יש מאמינים שמאמינים שהקב"ה כבורא עולם, רצה לברוא בית כנסת, ומסביב שם עולם מלא, עולם ומלואו, זו השקפה ראשונה. ויש מאמינים, כפי שאומרת התורה, שהקב"ה רצה לברוא עולם, ובתוך העולם יש בית המקדש וצריך לבנות אותו. אבל, הוא ברא עולם לא ברא ישיבה.

כל עוד שאנחנו היינו בגלות, כל זה היה מכוסה, כל זה תחת השטיח, כי צו השעה זה היה להתגבר על התבוללות ועל האנטישמיות. עכשיו כל זה מתגלה. וזה הולך מהר, מהר מאוד. ושוכחים שהאויבים בחוץ ומסתכלים ושומעים. למשל אם באמת מגדירים את היהדות כ-'דת', במובן המצומצם שציינתי, זה נותן כוח לאמנה הפלשתינאית, משתי סיבות: כי רב הדתיים לא נמצאים בארץ ולכן ישראל זה לא עם, זה לא אומה, אין לו זכות למדינה, זה 'דת', זה 'דת כלל עולמית', וההוכחה: רוב הדתיים הם בחוץ. וחוץ מזה אם זה דת, יש עוד דתות אחרות שהבירה שלהם היא ירושלים 'אלקודס'. זה מחזיק את דת האמנה הפלשתינאית. הפלא של הדבר, שאני יודע בעצמי, כי אני שמעתי ואני קראתי, שהחרדים שונאים את הערבים יותר משאר היהודים, יותר משאר היהודים שונאים את הערבים![צחוק], ושונאים אותם שנאת מוות. אבל, אובייקטיבית, הם בעלי ברית מוזרה בין אדום וערב.

"ואם לא ימצאו לו זכות גומרין דינו על חטאו וזהו סוד רב חסד ואמת". 'ארך אפיים' קודם כל, בלי תנאים. ואחר כך 'ורב חסד', ואם לא מוצאים זכות אז זה אמת.

"כלומר ארך אפיים בתחילה, ורב חסד בשעה שדנין את האדם, ואמת כשגומרין דינו אפילו לעונש כלומר באמת בא עליו העונש מצד הדין הישר". הוא רוצה לומר "רב חסד ואמת", אם גמר דין הוא לפי החסד, זה נקרא 'אמת', ואם גמר דין הוא לפי הדין, זה נקרא 'אמת', וזה המושג של 'משפט'. 'משפט' זה גמר דין, שכולל האפשרות של חסד והאפשרות של דין, מכל מקום זה משפט אמת, ונראה כמה פסוקים על זה.

"וזהו שאמר ברוך דיין האמת", אם לא כן היה אומר ברוך דיין, ברוך דיין הדין. מה אומרת הגמרא על זה? מברכים "על הטובה מעין על הרעה" ומברכים "על הרעה מעין על הטובה" ". [43]איך? מברכים על הרעה מעין על הטובה: "ברוך דיין האמת" מברכים על הטובה מעין על הרעה: "הטוב והמטיב".

"ברוך דיין האמת", איפה הצד של הטובה? האמת. אם זה אמת, אפילו הדין הכי חמור אין שום סכנה לכפירה. אם אני יודע שזה אמת, אין מקום לשאלות של איוב, זה סותר את כל מה שטען איוב, אם יש אמת. אין ערעור, מכיוון שאני יודע שזה אמת, אני חייב לסבול את זה. מכיוון שיש משמעות. כי הדין שאינו אמת זה שרירותי, זה סימן שאין צדק בעולם, "אין דין ואין דיין". [44]כשמגלים את האמת, וזו הגדרה של התורה: 'תורת אמת', כשמגלים שזה אמת, ואמת נוטה או לחסד מצד ה-אל"ף או לדין מצד ה-ת"ו, כשמגלים שזה אמת אז יש אמונה שלמה: "ברוך דיין האמת". כשמקבלים רעה חייב האדם לומר ברוך דיין האמת, אע"פ שהוא לא מבין, כי יש דיין שהוא דיין של אמת אז מברכים "על הרעה מעין על הטובה".

המקרה השני מברכים "על הטובה מעין על הרעה" איך המטיב הזה מביא הצד של הרעה? ברוך הטוב, זה הטובה והמטיב זה הרעה. ההסבר הוא פשוט: כי כדי להטיב צריך ייסורים. טוב זה טוב. אתה רוצה יותר טוב, מטיב? צריך ייסורים, ולכן מברך "על הטובה מעין על הרעה".

"אל אמונה ואין עוול", לא פעם צריך להסביר את זה, למה אנחנו מאמינים בהקב"ה? מכיוון שהוא נאמן, הוא נאמן לתורה שלו, זה הפשט של 'תורת השם', 'תורת השם תמימה', לכן אנחנו מאמינים בו מכיוון שהוא מקיים את התורה. זה ההבדל בין "אלהי העמים אלילים" [45]כי אין להם תורה: אלהי העמים, הם לא מקיימים שום תורה: זה הרצון שלהם, הקפריזות שלהם, זה אלילים.

דף 93

"וזהו שאמר 'ברוך דיין האמת', ואומר: אל אמונה ואין עול (דברים לב, ד). הנה הודענוך מכל זה כי כשהשם יתברך דן את בריותיו, הוא דן אותם במידת רחמים מעורבת עם מידת הדין ורובו של משפט חסד ומיעוטו דין, וזהו סוד 'ורב חסד'. וכשהוא יתברך שופט את העולם, לפעמים נקרא משפט יהו"ה כי זה נוטה לרחמים ולפעמים נקרא משפט אלהים, והכול כפי הדין שיוצא. כיצד? אמר הכתוב: כי י"י שופטינו (ישעיהו לג, כב), ואומר: יסרני י"י אך במשפט (ירמיהו י, כד), ואומר: יהו"ה במשפט יבוא (ישעיהו ג, יד). הרי המשפט סמוך ליהו"ה יתברך. ולפעמים נקרא המשפט בשם אלהים, כאמרו: בקום למשפט אלהים (תהלים עו, י), כל פעם שיש 'קום' זה מידת הגבורה ואומר: כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים (שם עה, ח), ואומר: כל מעשה האלהים יבא במשפט (קהלת יב, יד). לפעמים זה משפט ה', לפעמים זה משפט אלהים, אבל משפט זה אמת והסוד הזה: כפי פסק הדין, כך נקרא השם בגמר הדין והמשפט. אם המשפט יוצא לרחמים נקרא יהו"ה, ואם המשפט יוצא לדין נקרא אלהים. וכפי דרך זה התבונן בכל מקום שאתה מוצא בתורה

[דהיינו, במקרא]

שהשם הגדול שהוא יהו"ה יתברך נקרא באחד מן השמות, או באחד מן הכינויין, לאיזה צד אותו השם או אותו הכינוי נוטה, אם לחסד אם לרחמים, אם למשפט אם לעונש, ובאיזו מידה הוא בא עם בריותיו. וכשהוא נקרא באחד מן השמות או באחד מן הכינויין, אז תבין כי שם יהו"ה הוא מתלבש בגדים ידועים כפי השעה הראויה. ושמור עיקר זה תמיד בכל התורה וממנו תבין כמה דברים סתומים וחתומים: ואחר שידעת זה, דע מה שכבר אמרו ז"ל ששמות הקודש אסור למחקן, אבל שאר הכינויין מותר למחקן כגון רחום וחנון סולח וכיוצא בהם כי זה לפי המצב אבל משהו תמיד אסור למחוק, מה שהוא נצחי אסור למחוק, וזה השמות שאינם נמחקים]

. והנני מאיר עיניך בעזרת השם. דע כי שמות הקודש שאינם נמחקים, כגון אהי"ה, אלהי"ם, אל, אלו"ה, שד"י וכיוצא בהם, הם אדוקים בשם יתברך והם קרובים לו אותם השמות, כדמיון שלשלת שהשרים העליונים אדוקים בהם".

אחר כך יש כמה דפים שלפי דעתי אתם יכולים להמשייך לבד. פעם הבאה נתחיל בדף 96 .

[.הרוגי ביתר שהובאו לקבורה שלא הסריחו]

זה ייסורים, זה מקרה של ייסורים. יש גמרא שאומרתמידת הרחמים ש: "כמו המת הנשכח מהלב" [46]כל עוד שהמת מוטל, אתה בייסורים ולכן מ'חסדי השם, זה הביטוי, [47]שהמת נשכח מהלב. סימן שמדובר במי שהיו אוהבים אותו אי אפשר לזכור את התמונות שלו, כי אם אתה זוכר את התמונה שלו זה מביא ייסורים.

סוף. טוב.

[1] [קלטת 27 של יהודה. דף 92. מידת רחמים, רב חסד, תורה וחכמה, חרדים וחילונים]

[2] הבטוי נמצא שבע פעמים בתנ"ך.

שמות פרק לד

(ו) ויעבר ידוד על פניו ויקרא ידוד ידוד אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת.

[3] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף סב עמוד ב

/מתני'/. מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה, שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים, ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר: +שמות כ"א+ כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו וגו'. אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

[4] תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ב עמוד א

/משנה/. הכל חייבין בראייה, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. איזהו קטן - כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר +שמות כ"ג+ שלש רגלים. בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.

[5] שמות פרק כג

(יז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ידוד.                

שמות פרק לד

(כג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ידוד אלהי ישראל.

דברים פרק טז

טז) שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ידוד אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ידוד ריקם.

[6] שמות פרק י

(ח) ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אלהם לכו עבדו את ידוד אלהיכם מי ומי ההלכים.

[7] שמות פרק י

(יא) לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ידוד כי אתה אתם מבקשים ויגרש אתם מאת פני פרעה.

[8] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ עמוד א

משנה. כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר +ישעיהו ס+ ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר ,שמות ט"ז, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו. שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. שלשה מלכים: ירבעם, אחאב, ומנשה. רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא, שנאמר , דברי הימים ב' ל"ג, ויתפלל אליו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו: למלכותו השיבו, ולא לחיי העולם הבא השיבו. ארבעה הדיוטות - בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי.

גמרא. וכל כך למה? תנא: הוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה - שנאמר +מלכים ב' ז'+ ויאמר אלישע שמעו דבר ה' % וגו' % כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון וכתיב +מלכים ב' ז'+ ויען השליש אשר (המלך) +מסורת הש"ס: למלך+ נשען על ידו את איש האלהים ויאמר הנה ה' עושה ארבות בשמים היהיה הדבר הזה ויאמר הנך ראה בעיניך ומשם לא תאכל,            

[9] במדבר רבה פרשה יז ד"ה א כי תבאו

א כי תבאו אל ארץ מושבותיכם, הלכה כמה דברים חייב אדם לעשות לבנו שנו רבותינו חמשה דברים האב חייב לעשות לבן האב זה הקב"ה והבן אלו ישראל כשם שהאב חייב למול את בנו כן עשה הקב"ה לישראל מל אותם ע"י יהושע (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים האב חייב לפדותו והקב"ה פדה ישראל שנא' (שמואל ב ז) לפדות לו לעם ללמדו תורה הקב"ה לימד תורה לישראל (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם וכתיב אני ה' אלהיך מלמדך להועיל ללמדו מצות הקב"ה לימד את המצות לישראל להשיאו אשה הקב"ה אמר להם פרו ורבו האב זקוק לבנו להאכילו ולהשקותו לרחצו לסוכו ולהלבישו וכן עשה הקב"ה לישראל (יחזקאל טז) וארחצך במים ואשטף דמיך וגו' ואלבישך רקמה ולחמי אשר נתתי לך עלי באר ענו לה מה האב נותן לבנו נכסים כך הקב"ה עשה לישראל (ירמיה יג) ואתן לך ארץ חמדה ומה הבן חייב להיות מעלה לאביו דורון כך אמר הקב"ה לישראל כי תבאו אל ארץ וגו' ועשיתם עולה לה'

[10] שמות פרק יב

(לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אתי.

[11] שמות פרק יג

(יז) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.

[12] דברים פרק כה

(א) כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע.

[13] ויקרא פרק יט

(יח) לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ידוד.

[14] רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ה

וכן כל הרשעים שעונותיהן מרובים דנין אותן כפי חטאיהם ויש להן חלק לעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא אף על פי שחטאו שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, ארץ זו משל כלומר ארץ החיים והוא העולם הבא, וכן חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא. +/השגת הראב"ד/ בשעה ששוקלין עונות אדם אין מחשבין עליו עון שחטא בו תחלה. א"א זה מן הערבוב שמערבב הדברים זה בזה ומדמה בדעתו שהן אחדים והם זרים ונפרדים מאד, לפי שראה בראש השנה ורב חסד מטה כלפי חסד ותנא דבי ר"י מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה, וראה ביומא רבי יוסי ברבי יהודה אומר אדם חוטא פעם ראשונה ושנייה ושלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו סבר בדעתו שהן ענין אחד והן רחוקים מאד דההיא דרבי ישמעאל היא ליום הדין הגדול ולהציל הבינונים מגיהנם כדברי בית הלל ואין שם זכר למחילת עון אבל הא דרבי יוסי ברבי יהודה בעולם הזה ובתחלת מעשיו של אדם מימי עונשו ואילך שחטא הראשון והשני והשלישי שיזדמנו לידו אם עשה מהם תשובה אע"פ שהם מן החמורים שצריכין יסורין ויוה"כ למרק אלו הראשונים אינן צריכין שהם מחולין לגמרי, זו היא הצעת הדברים ועיקרן ואין הפרש בגמרא בין יחיד לצבור ולא ידעתי מאין מצאו.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ד עמוד א

ודוד מי קרי לנפשיה חסיד? והכתיב +תהלים כ"ז+ לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דרבי יוסי: למה נקוד על לולא? - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! - שמא יגרום החטא; כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: +בראשית כ"ח+ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב: +בראשית ל"ב+ ויירא יעקב מאד! אמר: שמא יגרום החטא, כדתניא: +שמות ט"ו+ עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית; עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבר עם זו קנית - זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא.                      

[15] ישעיהו פרק ס

כב) הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ידוד בעתה אחישנה

[16] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד א

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב +ישעיהו ס'+ בעתה, וכתיב, אחישנה! זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב +דניאל ז'+ וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, וכתיב +זכריה ט'+ עני ורכב על חמור! - זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור. אמר ליה שבור מלכא לשמואל: אמריתו, משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי! - אמר ליה: מי אית לך בר חיור גווני? רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו, דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה: אתינא לעלמא דאתי? - אמר ליה: אם ירצה אדון הזה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. - אמר ליה: אימת אתי משיח? - אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. - והיכא יתיב? - אפיתחא דרומי. - ומאי סימניה? - יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב. אזל לגביה, אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי! - אמר ליה שלום עליך בר ליואי. - אמר ליה: לאימת אתי מר? - אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו. - אמר ליה: מאי אמר לך? - אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. - אמר ליה: אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי. - אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! - אמר ליה: הכי אמר לך +תהלים צ"ה+ היום אם בקלו תשמעו.

[17] שמות פרק טו

(ט) אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי.

[18] דברים פרק יז

(ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט.

[19] רש"י שמות פרק כא פסוק א

(א) ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש

[המזבח]

:

אשר תשים לפניהם - אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם.                              

[20] שמות פרק כא

(ב) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם שמות פרק כא

(ב) כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם.

[21] שמות פרק כ

(ב) אנכי ידוד אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

[22] דברים פרק טו

(יז) ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת והיה לך עבד עולם ואף לאמתך תעשה כן.

[23] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כב עמוד א

+משלי כד+ ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב - אמר רבי יצחק: אלו ששונים הלכות. פשיטא! מהו דתימא שונין בחטא, וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, קמ"ל. תנא: התנאים מבלי עולם. מבלי עולם ס"ד? אמר רבינא: שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי, א"ר יהושע: וכי מבלי עולם הן? והלא מיישבי עולם הן, שנאמר: +חבקוק ג+ הליכות עולם לו! אלא, שמורין הלכה מתוך משנתן.

[24] מדרש תנחומא פרשת שמות סימן יח ד"ה (יח) וילך משה

(יח) וילך משה וישב אל יתר חותנו, זש"ה והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש (שם /איוב/ כג), דרש רבי פפוס לפי שהוא יחיד בעולם ואין מי שימחה בידו כל מה שרוצה לעשות עושה ונפשו אותה ויעש, א"ל ר"ע חייך פפוס אין דורשין כן, א"ל ומהו והוא באחד ומי ישיבנו א"ל כשם שהשואל שואל למטן כך למעלן, מנין דכתיב בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא עד דברת די ינדעון חייא די שליט עלאה במלכות אנשא ולמן די יצבא יתננה ושפל אנשים יקים עלה (דניאל ד) כשם שנושאין ונותנין בהלכה למטן כך נושאין ונותנין בהלכה למעלן והכל במשפט, שנא' אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת (שם /דניאל/ י) והקב"ה נושא ונותן במשפט ואומר היאך יצא משפט פלוני והם אומרים כך וכך יצא והקב"ה מסכים עמהן ממי את למד ממיכה ראה מה כתיב ויאמר מיכיהו לכן שמעו דבר ה' ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו (מלכים א כב), וכי יש שמאל למעלן אלא אלו מימינים מטין לכף זכות ואלו משמאילים מטין לכף חובה, ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויאמר זה בכה וזה בכה ללמדך שהכל במשפט שנושאין ונותנין בדין והקב"ה נושא ונותן עמהן, ומה הוא והוא באחד ומי ישיבנו שמשנגמר הדין הקב"ה נכנס למקום שאין להם רשות ליכנס וחותם את הדין שנאמר והוא באחד ומי ישיבנו והוא יודע דעת כל בריותיו ואין מי שישיב על דבריו, דבר אחר והוא באחד ומי ישיבנו על שהוא יחידי בעולמו ראה שאין משיב על דבריו, תדע לך כמה נתקשה יונה שלא לילך בשליחותו,

[25] קהלת פרק יב

(יב) ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר.

[26] דברים פרק ד

(מד) וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.

[27] תלמוד בבלי מסכת כתובות דף פו עמוד א

תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה, ותירתה מיניה. שמעה, אזלה אחילתה. אמר רב נחמן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין. מעיקרא מאי סבר, ולבסוף מאי סבר? מעיקרא סבר: +ישעיהו נח+ ומבשרך לא תתעלם, ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני.

[28] ישעיהו פרק מט

(יז) מהרו בניך מהרסיך ומחרביך ממך יצאו.

[29] ירמיהו פרק ל

(י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ידוד ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד

[30] שמות פרק טו

(ד) מרכבת פרעה וחילו ירה בים ומבחר שלשיו טבעו בים סוף.

[31] תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כב עמוד ב

משנה. בראשונה היו משיאין משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן. וכורך במשיחה, ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור. ומוליך ומביא, ומעלה ומוריד, עד שהוא רואה את חבירו שהוא עושה כן בראש ההר השני, וכן בראש ההר השלישי. ומאין היו משיאין משואות - מהר המשחה לסרטבא, ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין, ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד, עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש.

[32] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א

והאומר אין תורה מן השמים וכו'. תנו רבנן: +במדבר ט"ו+ כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת - זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר: כי דבר ה' בזה - זה אפיקורוס. דבר אחר: כי דבר ה' בזה - זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר - זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת, הכרת - בעולם הזה, תכרת - לעולם הבא. מכאן אמר רבי אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא.

[33] במדבר פרק טז

(ה) וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר וידע ידוד את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו

[34] דברים פרק טז

(יח) שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ידוד אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק:

(יט) לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם:

(כ) צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ידוד אלהיך נתן לך.

[35] רש"י דברים פרק טז פסוק כ

כ) צדק צדק תרדוף - הלך אחר בית דין יפה:

למען תחיה וירשת - כדאי הוא מנוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לב עמוד ב

תנו רבנן: צדק צדק תרדף - הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל. תנא: קול ריחים בבורני - שבוע הבן. שבוע הבן. אור הנר בברור חיל - משתה שם משתה שם. תנו רבנן: צדק צדק תרדף, הלך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי, אחר רבי חנניה בן תרדיון לסיכני, אחר רבי יוסי לציפורי, אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין, אחר רבי יהושע לגולה, אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים ללשכת הגזית.

[36] תהלים פרק נט

(ט) ואתה ידוד תשחק למו תלעג לכל גוים.

[37] בראשית פרק מט

(י) לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה שילו ולו יקהת עמים.

[38] קיצור שולחן ערוך סימן קיט סעיף ט

אחר ברכת המזון מוזגין כוס רביעית, ונוהגין לפתוח את הדלת לזכר שהוא ליל שמורים, ואין מתייראין משום דבר, ובזכות האמונה יבא משיח צדקנו, והקדוש ברוך הוא ישפוך חמתו על עובדי כוכבים, ולכן אומרים שפוך חמתך וכו'.

[39] תהלים פרק יט

(ג) יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת.

[40] ויקרא פרק כ

(ב) ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למלך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן

[41] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סד עמוד ב

אמר רבי ינאי: אינו חייב עד שימסרנו לכומרין. שנאמר +ויקרא י"ח+ ומזרעך לא תתן להעביר למלך. תניא נמי הכי: יכול העביר ולא מסר יהא חייב - תלמוד לומר לא תתן. מסר למולך ולא העביר יכול יהא חייב - תלמוד לומר להעביר. מסר והעביר שלא למולך יכול יהא חייב - תלמוד לומר למלך, מסר והעביר למולך ולא באש, יכול יהא חייב - נאמר כאן להעביר ונאמר להלן +דברים י"ח+ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה להלן באש - אף כאן באש, ומה כאן מולך - אף להלן מולך. אמר רב אחא בריה דרבא: העביר כל זרעו - פטור, שנאמר מזרעך ולא כל זרעך. בעי רב אשי: העבירו סומא מהו, ישן מהו, בן בנו ובן בתו מהו? תפשוט מיהא חדא, דתניא: +ויקרא כ'+ כי מזרעו נתן למלך, מה תלמוד לומר? לפי שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש - אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מנין? תלמוד לומר +ויקרא כ'+ בתתו מזרעו. תנא פתח בכי מזרעו וסליק בתתו מזרעו? - דרשה אחרינא הוא: זרעו - אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין - תלמוד לומר בתתו מזרעו.

[42] רש"י אסתר פרק א פסוק ז

(ז) והשקות בכלי זהב - כמו ולהשקות:

שונים - משונים זה מזה וכן ודתיהם שונות, ורבותינו דרשו מה שדרשו:

ויין מלכות רב - הרבה, ורבותינו אמרו שהשקה אותם כל אחד ואחד יין שהוא זקן ממנו

[43] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד א

/משנה/. הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו. על הזיקין, ועל הזועות, ועל הרעמים, ועל הרוחות, ועל הברקים אומר: ברוך שכחו וגבורתו מלא עולם. על ההרים ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות אומר: ברוך עושה בראשית. רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול אומר: ברוך שעשה את הים הגדול, בזמן שרואהו לפרקים. על הגשמים, ועל בשורות טובות, אומר: ברוך הטוב והמטיב. על בשורות רעות, אומר: ברוך דיין האמת. בנה בית חדש, וקנה כלים חדשים, אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. מברך על הרעה מעין על הטובה, ועל הטובה מעין על הרעה. והצועק לשעבר - הרי זו תפלת שוא; היתה אשתו מעוברת, ואומר: יהי רצון שתלד אשתי זכר - הרי זו תפלת שוא; היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואומר: יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי - הרי זו תפלת שוא.

[44] רש"י מלאכי פרק ב פסוק יז

(יז) באמרכם כל עושה רע וגו', או איה אלהי המשפט - לפי שאתם רואים דרך רשעים צלחה וצדיקים מעונים ונכשלים אומרים אתם בלבבכם אחת מב' דרכים הללו כל עושה רע טוב בעיניו או אין דין ואין דיין ליפרע וכן פתרון ל' המקר' כל עוש' רע טוב בעיניו לכך הוא מצליח אותם או אם אין זאת איה אלהי המשפט שאינו נפרע מהם

[45] תהלים פרק צו

(ה) כי כל אלהי העמים אלילים וידוד שמים עשה.

דברי הימים א פרק טז.

(כו) כי כל אלהי העמים אלילים וידוד שמים עשה.

[46] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד ב

אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, לאחר שנים עשר חדש - אומר ברוך מחיה המתים. אמר רב: אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר +תהלים ל"א+ נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא, פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא, אמרו ליה: בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי: ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו. אמר להו: אנא נמי, כיון דחזתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל, וברכינא עלייכו תלתא, הנך תרתי וברוך חכם הרזים. אמרו ליה: חכימת כולי האי? יהבי ביה עינייהו ושכיב.

מצודת דוד תהלים פרק לא פסוק יג

(יג) כמת מלב - כמו המת הנשכח מהלב:

ככלי - ר"ל ככלי כל שהוא אשר כשהוא נאבד אין אדם זוכרו

[47] ישעיהו פרק סג

(ז) חסידי ידוד אזכיר תהלת ידוד כעל כל אשר גמלנו ידוד ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסידיו ישעיהו פרק סג

(ז) חסידי ידוד אזכיר תהלת ידוד כעל כל אשר גמלנו ידוד ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרב חסידיו.

שעור 40

[1]

"ואחר שהודענוך אלה העיקרים הגדולים נחזור לכוונתנו ונאמר. דע כי כל ע' השרים הם דבקים בשמות הקודש שאינן נמחקים מלבד סוד אהי"ה יהו"ה י"ה". יש אחיזה של השרים לשמות הקודש, אבל חוץ משלוש אלו: אהי"ה, יהו"ה, י"ה.

שם אהי"ה זה השם של ספירה כתר, הוי"ה זה תפארת, וי"ה זה חכמה.

אם כן, לשרים יש אחיזה מחסד ומטה. גם בבינה למעלה אין להם אחיזה כי זה קשור לסוד י"ה, השם של הבינה הוא הוי"ה בנקודות אלהים. אבל מחסד ולמטה, זה הצינורות של ההויה הפשוטה יש להם אחיזה: מצד ימין, אחיזה על מידתו של אברהם שנקראת א"ל, מצד שמאל, אחיזה על מידתו של יצחק שנקראת אלקים. זה מה שהוא מסביר. אני חוזר על המשפט: "ואחר שהודענוך אלה העיקרים הגדולים נחזור לכוונתנו ונאמר: דע כי כל ע' השרים הם דבקים בשמות הקודש שאינן נמחקים, מלבד סוד אהי"ה יהו"ה י"ה שאין להם חלק באלו השלושה, כמו שנודיעך בעזרת השם. אבל כל השבעים שרים אדוקים בשאר שמות הקודש והכינויין". כי ראינו כי יש מחוץ ללבושים, יש גם כינויים. זה ראינו כבר בקטעים הקודמים. ויש להם אחיזה "בשמות הקודש כגון א"ל אלהי"ם", זה מה שהוא אומר. כי דרך ישמעאל, מצד החסד ודרך עשו, מצד הגבורה. אנחנו כבר רגילים לכל זה. מיד אחר כך נראה ההבדל. במצב של הגלות יש התפשטות של המידות, שפע של אותן המידות, נופל בסטרא אחרא, ולכן יש חסד של הסטרא אחרא, יש גבורה של הסטרא אחרא וכן הלאה. זה מה שהוא מסביר, כי העידן של השרים, זה עידן שמתחיל, אם אתם זוכרים, בדור הפלגה, וזה עידן של הגלות. בתקופה של הקשר בין כנסת ישראל שיוצאת מהגלות ומתקשרת לאותה מידה 'הויה', אז אין גלות. לכן אנחנו צריכים לחזור על המושג הזה של גלות. אנחנו רגילים לקשור את המושג של גלות, לעם ישראל, אבל לפי שורש סיפור התורה, הגלות מתחילה במין האנושי אחרי העניין של בבל, אחרי העניין של דור הפלגה. יש פה איזה ספר בראשית אולי? אני רוצה להראות לכם פסוק, פסוק ברור. אתם זוכרים שלמדנו את זה כבר, שמו הראשון של אברהם אבינו היה אברם, ואברם זה היה שם הגלותי שלו. כשהיה באור כשדים נקרא אברם, זה בסוף פרשת נח, עד סוף הפרשה של השבוע, עד סוף פרשת 'לך לך' , אז הוא מקבל את השם אברהם וזה קשור לעניין של המילה, של הברית מילה. הייתי רגיל להסביר את זה ככה, כשהעבריות שלו מתגלה אז הוא מקבל את שם אברהם. יש כמה שלבים: השלב הראשון זה כשהוא התפרד מלוט, השלב השני כשהקליפה החיצונית של ישמעאל מסתלקת ממנו, אז נשאר את הגרעין העברי, נאמר, של הזהות של אברהם. ואחר כך יש בירור, דרך יצחק, עד שאנחנו מגיעים ליעקב, הוא מקבל את שם ישראל. לכן הזהות המקורי של אברהם אבינו מתגלה ביעקב-ישראל, כשיעקב מקבל את שם ישראל. לפני זה, הפסוק מגדיר אותו כ-'אברם העברי' לפי הפשט, נדמה לי שלמדנו את זה בשיעור הקודם, לפי הפשט, 'עברי' זה מצאצאי עבר. יש פסוק, צריך להיות בפרק יו"ד בבראשית על עבר דווקא, -זה מתקשר למה שאומר הרב פה-, התקופות של גלות והתקופות של חזרה לאיחוד ה'. והגלות מתחילה למין האנושי בדור הפלגה דווקא. בזה מתחיל העידן של השרים. שבעים שרים זה מקביל לשבעים אומות. לפני זה, השרים לא מתגלים בצורה שמתגלים בתקופת הגלות, דהיינו, סוד: אלהים אחרים אשר על פני "אלהים אחרים על פני", [2]ויש רמז שיש אלהים אחרים על פניו, זה הפשט, אבל זה שייך לאומות העולם. איך אומר הפסוק? "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", לך לא יהיה , זה שייך להם, "אשר חלק להם" "ולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ", [3]ולכן יש פה יותר מרמז, זה מפורש: הפלגה מתחילה בדור של אחרי עבר, הדור שנקרא פלג, ולכן הזהות של עבר, היא זהות של אדם הראשון, דרך השושלת של שם, דהיינו, לפני הפלגה של אומות העולם. לכן המצב של גלות בעולם מתחיל פה, ופה מתחיל העניין של השרים. לפני זה, זה בצורה אחרת לגמרי, זה מידות ממידות הקדושה. אבל כשיש פלגה יש גם פירוד של אותם הכוחות שנקראים שרים, פילוג כביכול. לאמיתו של דבר אין פילוג, אבל זה פילוג מכל מקום. זה מה שרציתי לדייק פה.

"ולפיכך היאך אפשר לעתיד לבוא, כשיפשוט השם כל המלבושים והכינויין, שיאבדו הע' שרים?" איך אפשר שיאבדו הע' שרים? כי הם לצורך גבוה, זה מידות ממידות של הקדושה. רק כשזה קשור לסטרא אחרא יש בעיה של אלילים.

דף 102

"ולפיכך היאך אפשר לעתיד לבוא, כשיפשוט השם כל המלבושים והכינויין, שיאבדו הע' שרים? זה אי אפשר, שהרי ע' שרים צורך גדול הם במרכבה וכבוד גדול הם לשם. הנני מאיר עיניך בעזרת השם בסוד סתום וחתום. דע כי לעתיד לבוא, בבוא שם יהו"ה יתברך לגאול את ישראל ולקבל כנסת ישראל בזרועותיו, יפשיט כל המלבושים וכל הכינויים ואז יקבל אליו כנסת ישראל. וכשיקבל כנסת ישראל ויתאחדו כאחד, אזי יחזור וילבש כל המלבושים וכל הכינויים על שניהם", שניהם דהיינו הקב"ה וכנסת ישראל, והמלבושים יטוהרו,[4] אם אפשר לומר את זה ככה. האור של המלבושים יהיה אור קדוש לגמרי, בלי שום קליפה, זה מובן.

"אזי יחזור וילבש כל המלבושים וכל הכינויים על שניהם, עליו ועל כנסת ישראל, והם כאחד מבפנים כדבר אחד שאינו נפרד זה מזה, וכל שאר המלבושים והכינויים חופפין על שניהם מבחוץ, כדמיון השמשים העובדים את אדוניהם, וזהו סוד: ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה (רות ג, ט)". הרב מקשר את הפסוק לנושא שלנו: כשתבוא עת הגאולה, אז: "פרשת כנפיך על אמתך", פה רמז: 'אמתך' זה כנסת ישראל. אני רוצה להקדים את ההסבר, כדי לתפוס את הרעיון הזה. למשל, אם אנחנו ניקח את הפסוק "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם"[5], הפשט הוא ידוע: מידת האמת, שייכת ליעקב. מידת החסד, שייכת לאברהם. יש רמז למידת הגבורה דרך "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם", זה רמז ליצחק כי סוד השבועה וסוד הגבורה הם קשורים, זה אותה מידה. אבל יש לשון עתיד, כשהאמת היא אמת של יעקב, אז החסד שמתגלה, הוא חסד של אברהם, הדין שמתגלה, הוא דין של יצחק, וכן לשאר המידות: נצח, הוד, יסוד ומלכות. יש מצב בעולם, בעידן הגלות, שיש גילוי חסד מצד הטומאה, וזה עניין של ה-'אלהים אחרים', השרים, כשהם בנפרד משורש השכינה. דרך המידות של האבות, אז זה החסד של קדושה, הגבורה של קדושה. יש חסד של הסטרא אחרא, יש גבורה של הסטרא אחרא, זה ידוע. חסד של הסטרא אחרא זה ישמעאל, וגבורה של הסטרא אחרא זה עשו וכן הלאה. אז המידות האלו נגזלו משורש הקדושה בעידן הגלות. כשזה יפסק בתקופת הגאולה, זה יחזור לקדושתו. זה מה שהוא מסביר. לכן אין קושיא, חסד יהיה אבל חסד טהור, וכל השרים הקשורים לחסד. גבורה תהיה אבל גבורה לפי - שוב אני חוזר על זה- לפי הטהרה של אור הקדושה, ולא לפי המצב הנוכחי, זה דרך הקליפה החיצונית.

[מה ההבדל כשיש הנהגה דרך הסטרא אחרא או הנהגה דרך אחוריים, זה אותו דבר?]

זה לא אותו דבר. אחוריים זה משהו אחר מהסטרא אחרא.

[הסטרא אחרא זה צד השני של הקדושה?]

לא.

[צד ההפך?]

לא. האחוריים, זה עניין אחר לגמרי. טוב ששאלת את השאלה. בקדושה יש אור ישר ואור חוזר. אולי אני אסביר את זה בקצרה.

אור ישר נקרא מידת הרחמים. כשהמקבל זוכה במה שהוא מקבל אז הוא מקבל פנים אל פנים: זה נקרא אור ישר.

כשהמקבל לא זוכה מספיק, אז הוא מקבל אותו אור אבל דרך אחוריים, האור מסתלק, הוא מאיר דרך אחוריים, אבל זה אור דקדושה.

אחוריים זה צד האלקות של ההויה, זה צד הדין של הרחמים.

אני חוזר על ההסבר, זה הסבר מספיק פשוט. אם המקבל זוכה: הוא מקבל, הוא מכיל את האור, כלי הקבלה מכיל את האור.

אם לא זוכה האור מסתלק, כשהוא מסתלק הוא מאיר, בהסתלקותו הוא מאיר, אבל דרך האחוריים, זה נקרא מידת הדין, זה אחוריים. כל עוד שבמצב של העולם אין מספיק זכות כדי לקבל פנים אל פנים אז מקבלים אבל דרך אחוריים.

סטרא אחרא זה עניין אחר לגמרי, רק בלשון נופל על לשון שמעת אחרא, שמעת אחוריים אבל זה לא אותו עניין. הסטרא אחרא זה הסטרא של הרע.

בקדושה יש הממד של ימין והממד של שמאל, הממד של פנים והממד של אחור אבל כל זה קדוש. חוץ מזה יש הצד השני, הצד האחר: סטרא של הרע שזה כולו קליפה כולו טומאה, אבל אותו צד גוזל האור מהקדושה והאור הזה מחיה אותו.

[גם לרע יש תפקיד לתקן את העולם?]

לרע יש תפקיד, בתיקון העולם לרע יש תפקיד. אבל זה לא התפקיד של הרע לתקן. זה לא מדויק מה שאתה אמרת, אולי אני אסביר, צריך לחזור לפשט הדברים. למדנו את זה ככה, אולי אני משתמש שוב במושגים של הרב אשלג, כי זה המושגים הכי בסיסיים. כשהרב אשלג מסביר את הפסוק בישעיהו "עושה שלום ובורא רע", [6]זה הפשט של הפסוק "ובורא רע". הרב אשלג מסביר, כי כל עצם הבריאה זה להיות רצון לקבל. יש בורא שמשפיע ובריאה שמקבלת. אז אם כן, הטבע של הבריאה כשלעצמה זה להיות ההיפך מהבורא. הבורא כל כולו משפיע, אין שום צד של מקבל בבורא בשעת הבריאה, הוא רוצה להשפיע. למה הוא רצה לברוא, למה הוא רצה להשפיע? זה סוד אחר. אבל עובדה, רצה להשפיע! ולכן הוא ברא כלי קבלה של השפע שלו. ולכן הכלי הקבלה, הוא ההפוך לגמרי מהאור המשפיע. לכן העצם של הכלי, זה להיות שורש של יצר הרע. יצר הרע זה רצון לקבל, זה המושגים של הרב אשלג, וזה מאיר את הנושא. זה קשור למה שאומר התלמוד, לילד יש רק עד שעת הבר מצוה, יש לו רק יצר הרע. כשהוא מסוגל להוליד, דהיינו להשפיע, אז הוא בר מצוה, נכנס בו יצר הטוב. הוא 'בר חינוך' עד אותו עידן, לא 'בר מצוה'. אם כן הרצון לקבל אצלו הוא לא רע בבחינת התורה, הוא רע בבחינת הסכנה שיביא להיות רשע.

ויש הבדל בין רע ורשע. רשע זה מקבל על מנת לקבל, זה נקרא רשע.

אבל כשהוא מקבל על מנת להשפיע, לא נקרא רשע. אע"פ שלאמיתו של דבר זה קצת יותר מורכב אבל כדי להתחיל בדברים הבסיסים. ולכן יש כמה שלבים בחיים: קודם כל, הוולד נוצר כבריאה, פשוטו כמשמעו, והוא כל כולו רצון לקבל, הב! הב! (תיקוני זוהר )אבל אצלו אין שום חטא. יש עניין שהוא בר חינוך ולכן האחריות מוטל על המחנכים, עד שעת הבר מצוה, צריך לחנך אותו, לחנך אותו במה? בדרך ארץ. כשהוא בשל בדרך ארץ, אז הוא בר מצוה. דרך ארץ קדמה לתורה, בבחינת הנושא ההוא. ולכן, כשהכוונה של הרצון של הבריאה, זה להסתפק בשלב הזה של רצון לקבל ולהדגיש רצון לקבל על מנת לקבל זה נקרא רע מצד הטומאה. כשהבריאה רוצה לקבל על מנת לקבל אז זה בונה את הסטרא אחרא. אבל השלב של רצון לקבל הוא הכרחי לבריאה. ואחר כך יש השלבים עד שמגיע למדרגה של רצון לקבל על מנת להשפיע, זה תיקון כל בריה ובריה:

יש השלב של לקבל על מנת לקבל זה נקרא: רשע רע,

יש השלב של להשפיע על מנת לקבל, זה כבר: צדיק ורע לו. זה צדיק: להשפיע; על מנת לקבל: ורע לו.

יש השלב שהוא להשפיע על מנת להשפיע כנראה שזה נקרא: רשע וטוב לו. מכיוון שהוא לא רוצה להיות מקבל אז הוא רשע גמור; אבל מכיוון שהוא משפיע אז זה וטוב לו.

יש השלב של לקבל על מנת להשפיע וזה תיקון העולם. כי הבורא רצה שנקבל זה נקרא להיות 'עבד הבורא', אבל הוא רצה שנהיה, המושג שמביא הרב אשלג: לעשות נחת רוח ליוצרו, להתדמות ליוצרו, רצה שנהיה משפיעים. אז לקבל על מנת להשפיע זה התיקון.

הצד הזה של הבריאה, שהיא בבחינת מקבל על מנת לקבל, זה הסטרא אחרא. אבל שורש הסטרא אחרא זה הבריאה. אבל זו הכוונה של המקבל רק כדי לקבל נקרא: רשע.

יש הבדל בין רע ורשע. יש רשע שאינו רע; ויש רשע שהוא רע. לכן, כשאנחנו מדברים על האחוריים של הקדושה, זה לא הסטרא אחרא. הסטרא אחרא זה משהו אחר לגמרי, בסטרא אחרא יש כל המתכונת, יש החסד של הסטרא אחרא, יש הדין של הסטרא אחרא, זה מה שאנחנו רואים בעולם. גבי החסד אפשר לחזור לפסוק במשלי "צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת"[7], כי כל חסד של אומות העולם עושים, זה ההסבר של הגמרא בבבא בתרא, זה רק להרע. יש איזו התנהגות של חסד, שהיא טמאה לגמרי. יש התנהגות של דין, שהיא טמאה לגמרי, זה חסד ודין של הסטרא אחרא. זה שייך לאותן המידות, איך נמצאות אצל אומות העולם, אחרי הפירוד מן הקדושה. וזה הבשורה של הפסוק שלנו "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם". כשהכול יחזור לאיתנו, אז יתגלה כי החסד הוא חסדו של אברהם. ממי אנחנו לומדים את החסד של הקדושה? מאברהם. איך להיות חסיד. כי יש צורה של להיות חסיד שהיא טמאה לגמרי, זה מתחיל במידה מגונה: חסיד שוטה, זה קורה. ויש מידה להיות, אני לא רוצה לומר דיין, זה יותר מדי קשה, להשתמש במידת הדין כרוצח. כשברומי אמרו: 'דין', זה היה דין של רוצחים, אנשי דמים. אם יש דין בלי איחוד המידות, נטייה לחסד, רחמים סה"כ, הדין הזה הוא דין של רוצח. ואם חסד גם כן היא מנותקת מאיחוד המידות זה חסד שמביא הרס לעולם. אז צריך לדייק. הסטרא אחרא זה הסטרא אחרא, ואחוריים של הקדושה זה האחוריים של הקדושה.

[ע' שרים הם אחוריים של הקדושה בבחינה הזאת?]

שמעתי ע' עין צרה! [צחוק]. בתקופת הגלות הם קשורים לסטרא אחרא. למעלה למעלה בשורשם זה קדוש לגמרי, אבל למטה למטה זה אומות העולם, זה המלכויות.

[כל הגויים סבבוני]

זהו. למטה - "כל גויים סבבוני", [8]הם השלכות של מה שלמעלה זה קדוש לגמרי, בשורש זה קדוש, זה "יהו"ה אחד ושמו אחד" בשורש, למעלה אבל למטה זה מתגלה בבחינת סטרא אחרא, אבל זה הדיוק שלו, צריך לא לשכוח, זו מתכונת העולם בתקופת הגלות, כשכנסת ישראל היא מנותקת מהוי"ה, כשהקליפות האלו מפרידות בין ההוי"ה לכנסת ישראל. אתם זוכרים את הקליפות שראינו בשיעור הקודם, זה ביחזקאל, זה:

רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, וקליפת נוגה זה ארבע המלכויות האלו. זה נותן, זה גוזל את האור של הקדושה ונותן חיות לטומאה. אז השאלה שלו זה: לעתיד לבא ,כשהשרים יתבטלו, יהיה חסר משהו בגילוי מידות השכינה!? אז הוא אומר אדרבה! גילוי השכינה יהיה טהור, לא יהיה חסר שום דבר אבל זה יהיה דרך כנסת ישראל. ולכן סוד של כנסת ישראל זה שבעים נפש וזה מקביל לשבעים שרים. כל נפש בישראל היא, היא הנשמה, תהיה הנשמה, של אותן הכוחות. למשל כשאנחנו אומרים, יש שבעים פנים בתורה, כשזה לפי הלכה! כשזה לפי הלכה זה שבעים פנים אמתיים של התורה. כי מצד אחד אומרים יש שבעים פנים לתורה (רש"י בראשית, לג, כ') "כפטיש יפוצץ סלע",[9] אבל מצד שני אומרים "והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה (...) -אין לו חלק לעולם הבא",[10] הוא כבר נפל בטומאה. ולכן כשזה קשור לשורש האחד של הקדושה אז זה ממש שבעים פנים של התורה, וכן הלאה. וזה ההסבר של המהר"ל ששבעים נפש זה השורש של שבעים אומות, כל אומה מקבילה לנפש אחת מישראל, ולכן בסנהדרין היה צריך שבעים חכמים, כל אחד מתאים לזהות מיוחדת של אומה ולשון, כל זה ידוע. מכיוון שאלפיים שנה היינו בגלות, התרגלנו לאותו מצב שכל זה, זה מחוץ לקדושה. אבל כשחוזרים לאיחוד של כנסת ישראל והוי"ה, אז כל זה חוזר לשורש הקדושה. זה ההסבר שלו. אני חושב, אחר כך נראה איך זה התקיים במציאות, אבל לפי הפסוק הזה, זה מאיר הרבה. למה היה צריך להגדיר 'אמת ליעקב'? אמת זה אמת? 'חסד לאברהם'? חסד זה חסד? אבל יש חסד של הסטרא אחרא, יש אמת של הסטרא אחרא וכן הלאה. וזה סוד "והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה", הוא גורם, הוא מחזק את הטומאה בעולם.

[האם יש הבדל בין חסד של אברהם, וחסד של אברם שאברם לא הלך אחרי דור הפלגה?]

לא הבנתי את חלקה השני של השאלה. אענה על החלק הראשון.תשמע, אנחנו, וזה בצדק, אנחנו גאים, זה דוגמא אחת, אנחנו גאים על תפלתו של אברהם על סדום ועמורה, אנחנו גאים מזה; אבל מכל מקום זה היה חסד מוחלט גבי רשעים. [11]חסד שמתגלה גבי רשעים יש דברים בגו. ולכן היה צריך לקשור את החסד הזה למידות הבאות אחרי אברהם: דין ואמת. לכן כל עוד שנקרא אברם, לא היה יכול לייסד את ישראל. יש פסוק שאומר "אתה הוא יהו"ה האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם". [12]היה צריך לשים את שמו אברהם כדי שיהיה אב לכל העולם כולו, מייסד של ישראל. כל עוד לא יצא מהתהליך הזה, שמביא אותו מאברם לאברהם, לא היה יכול. והעיכובים זה הקליפות האלו. יש פסוק שמסביר כי, רש"י מסביר את זה: כל עוד שלוט היה עמו, "אחרי הפרד לוט מעמו", [13]כל עוד שלוט היה עמו, גילוי הדיבור לא היה מספיק ברור, זה היה מעכב. אז הדיבור לאברהם היה יותר אמיתי, היה מקבל את זה באופן יותר ברור, כשהיה מסתלק קודם כל מלוט, אחר כך ישמעאל, אז הדיבור מתגלה יותר ויותר. כל עוד שהוא חבוש, אם אפשר לומר, עם אותן הקליפות שליוו אותו באור כשדים, אז לא היה ממש אברהם. ולכן אסור לנו לקחת את חסד של אברהם בסדום ועמורה כדוגמא לפי הלכה, זו לא הלכה. להתפלל עם כל כך אהבה לרשעים כאלו? זו לא הלכה. אנחנו ישראל, אנחנו לא בני אברם, זו הייתה ההתחלה וכל התחלות קשות כפי שידוע. אז זה הנושא שלנו.

[הרב אמר כמה פעמים שהיום ההומניסטים בישראל דומים לזה]

דומים לזה. ברור שדומים לזה.

[מה ההבדל ביו החסד שהם עושים ובין החסד של הגויים?]

אין הבדל. ולכן נקראים הומניסטים פשוטו כמשמעו. אני רוצה להסביר ולתת דוגמה: אני זוכר שלמדתי פעם פירוש של פרקי אבות מחכם אחד מג'רבה, שמו היה אם אני זוכר, רבי חיים הכהן ז"ל, למדתי את זה כשהייתי צעיר בת"ת, אז הוא שואל שאלה מעניינת על המשנה:

(פרקי אבות א', ב') "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים", אבל התורה ב-ה' הידיעה, העבודה ב ה' הידיעה, גמילות חסדים סתם גמילות חסדים. הוא שואל: מה ההבדל? אז הוא אומר כי לאמיתו של דבר, גמילות חסדים אמתיים, אין הבדל בין הגויים וישראל, תורה יש הבדל, עבודה יש הבדל. אבל גמילות חסדים זה גמילות חסדים. אבל גמילות חסדים אמתיים: זה גמילות חסדים של איחוד המידות. כשאתה בבחינת חסיד מחוץ לאיחוד המידות, חסיד ורק חסיד, אז כל חטאים יכולים להתרחש בעולם אתה חסיד. זו ההתנהגות של הצלב האדום, זו החסידות של הצלב האדום: הם מגנים על הרוצחים, והקרבנות -לא יודעים מה זה. מה שקורה בלבנון שמה, בבירות, זה חסד של הגויים, זה חסד של הסטרא אחרא. להיות חסיד כדי להגן על הרוצחים, זה השמאלנים האלו. מכיוון שהם יהודים, השמאלנים שלנו, זה קצת שונה אבל סוף סוף זה לא כל כך שונה. יש איזה שינוי שמה ביניהם.

[.]

והשכל שלהם הוא מטומטם, הם לא מסוגלים לתפוס את זה כי חסד שכזה מביא אסון, וזה אסור. הנטיה של אברהם כאברהם זה להגן על סדום ועמורה, אנחנו כל כך גאים מזה אבל הקב"ה לא היה מסכים.

[מה שהסביר הרב על החסד של אמת]

לא אמרתי חסד של אמת, זה כבר מושג אחר.

[חסד שהוא אמיתי, (ישעיהו, כט, (כב) "יעקב אשר פדה את אברהם"]

[14]נכון, זו הכוונה.

[מה קורה עם הגויים כשהבחינה של הלבושים של שבעים אומות יעברו לישראל?]

הם ניזונים דרך כנסת ישראל. זה מה שהוא מסביר בסמוך. הם לומדים את המידות דרך ישראל. כשלומדים כשלעצמם לומדים את המידה של חסד, החסד שלהם הוא לא כל כך ברור, זה חסד של טומאה וכן הלאה לשאר המידות. ואם באמת לומדים מישראל אז זה כבר, צריך להכשיר אותם, צריך הרבה מים והרבה מלח אבל סוף, סוף(חהחה) אפשר להצליח.

[צריך משיח (?)]

זהו, ובזמן קריב. הוא מסביר את זה בסמוך.

[חסד אומות העולם זה דבר שטבעי להם או שיודעים שזה טיפשי הדבר הזה?]

הם משוכנעים שזה אמתי. מכיוון שהם מתרגלים להיות ככה, בעלי מידות, אבל באופן סימבולי, לא ממשי, לא הלכה למעשה אלא זה סמלי. הם מקיימים את התורה כביכול אבל באופן סמלי. והם משוכנעים שזה, זה קיום הערכים, קיום המידות.

[זה קשה להבין?]

תשמע, צריך להיות יהודי. אני זוכר כשלמדנו הלכות ממרים עם הרב צבי יהודה ז"ל, אז נתקלנו באיזו שורה: שאסור ללמד תורה שבעל פה לגויים. אז שאלנו: מה זה אסור? הוא אמר זה בלתי אפשרי, לכן זה אסור, זה בלתי אפשרי, הם לא תופסים את זה. כשתופסים את זה, זה סימן שהם מתגיירים, זה סימן שכבר נזרק בהם איזה נפש יהודי. הם לא תופסים את זה. אם אתם קוראים את הספרים שלהם, אז ברור, למשל קנט, מי שקרא את קנט? ברור שהחסד אצלם, הדין אצלם זה מחוץ לאיחוד המידות, ולכן זה טמא, זה נראה איזה יופי של פילוסופיה אבל זה טמא. נראה לעין ככה, שזה דומה לערכים של האבות. צריך לחזור לפסוק שלנו: "תתן אמת ליעקב" האמת האמיתי זה יעקב, החסד האמיתי זה אברהם. פה היתה השאלה שלך: אברם או אברהם? טוב שדייקת, שאברהם. והלכה אומרת, והשורש זה בגמרא: אסור לקרוא לאברהם אברם, [15]זו חזרה לאחור, חוץ מאותו פסוק: "וקראת שמו אברם" [16]אז זוכרים ששמו היה אברם.

[החסד של הנזירות]

אם זה ממש מתאים להלכה אמיתית אז זה חסד אמיתי. ופה המפרש הזה הוא צודק, כשגוי מצליח במידת החסד, צריך לשבח אותו. ולכן בבחינת יחיד, בבחינת יחידים, יש הצלחה. בבחינת הדת שלהם, 'התורה' שלהם נאמר במרכאות, בבחינת הכלל שלהם, זה רק טומאה. ואפשר לתת הרבה, הרבה דוגמאות אבל כדאי ללמוד את כל הפרק בבבא בתרא).[17] יש רק צורה אחת של אותו חסד, זה רבן יוחנן בן זכאי , שמסביר את זה שמה, כשעושים את זה בבחינת חטאת, קרבן חטאת, כדי לכפר על האי-צדק, אז כשזה לשם קרבן חטאת אז זה אמיתי . רבי יוחנן בן זכאי אומר גם לישראל גם לאומות העולם זה חטאת, אבל צריך ללמוד את זה בגמרא עצמה.

[.]

זה נושא חשוב להבין אותו. כשישראל מתנהג לפי תפיסת המידות של הגויים, זה אסון לנו. אנחנו רואים מה שקורה יומיום בירושלים. רוצים להגן על הרוצחים, מה קורה? השוטר נפטר, נהרג, זה חסד של הטומאה, חסד ממש וטומאה ממש. והתרגלנו להיות ככה, חסידים שוטים, וזו התוצאה. זה נקרא במקורות חסד של הסטרא אחרא. אולי מצוה להסביר את זה, חובה להסביר את זה, מכיוון שעמך משוכנע שזה חסד אמתי, אין לו שום מושג שיש חסד של הסטרא אחרא. צריך להסביר את זה. אז הם מפחדים מאכזריות. לא! הדין אמיתי זה לא אכזריות. החסד הטיפשי הוא אכזריות, זו הנקודה.

[למה אברהם ויעקב אנחנו רואים שינוי השם, יצחק לא]

מכיוון שיצחק לא יצא מן הארץ, זה קשור.

יש צד גלותי באברהם זה אברם. יש צד גלותי בישראל זה יעקב. כשחוזר לצורה הגלותית, אז זו המשמעות של השם הגלותי. אבל יצחק לא היה צריך. יצחק הוא כולו קדוש, הוא נקרא "עולה תמימה" "]

, [18]זה לא שייך לו , "אל תרד מצרימה" [19]נקודה. למדנו את זה פעם, במישור של בין אדם לחברו, ליצחק היה רק אישה אחת, במישור של בין אדם לעצמו, רק שם אחד ובמישור של בין אדם לבורא, למקום, רק מקום אחד, לא יצא מא"י.

מה שלמדנו פה זה דיוק חשוב. אותה מידה, אם היא קשורה באיחוד המידות, הוי"ה, אז היא בקדושה לגמרי. אם היא מנותקת מאותו איחוד, היא מהסטרא אחרא, אותה מידה.

[שרקי: יש אחיזה לשרים רק מחסד ומטה, ב-יה וביהיה לא. לכאורה גם שם אפשר שילוב איחוד המידות, נאמר, אם יש איזו שיטה, איזו פילוסופיה שתכיר רק בשם 'י"ה' ולא 'ו"ה' גם זה פירוד המידות]

אנחנו לומדים בקבלה ששם 'י"ה' ושם 'ו"ה' הם קשורים דרך הבינה באופן תדיר, אין שום פירוד שמה בין חכמה ובינה, זה רק למטה מזה שמתחיל הפרוד.

[דת מיסטית היא יכולה באמת להיות קליפה דווקא של השורש]

לפי דעתי זה מאוד למטה. הם קשורים לרוח, הם לא קשורים לחיה, זה למטה, אחיזה שלהם היא למטה לגמרי. למטה מזה. אין להם שום אחיזה למעלה מחסד לאברהם

[למשל בשיטה כמו של שופנהאור(...) שאומר שהעולם הוא רצון, יש גם כן אחיזה]

כן אבל תשמע, בכל העולמות יש כל המדרגות. יתכן שהוא שייך לרצון של העשייה, לא למעלה מזה. לפי דעתי זה של יצירה מכיוון שעגמת נפש שיש לו זה למעלה מעשיה. אבל זה ברור כי כל זה מתחיל אחרי דור הפלגה. לפני, קודם דור הפלגה אין לנו מושג על הזהות של האדם, יש לנו רק שם שנשאר מזה: 'עבר'.

[הרב שרקי: גם שם קין והבל גם שם יש איזו קליפה]

אבל תמצא במקורות ששם הם בעולמות שקדמו לעולם העשייה: זה בבריאה, זה ביצירה. כשמתגלה מהפרק ד' ואילך, כשמתגלה בעשיה אז זה למטה, ולמטה זה נקרא בבחינת הנפש - 'המצרי', בבחינת הרוח -'קרח' וכן הלאה. אבל זה למטה, למטה. בשורש זה הכול קדוש כפי שאמרנו מקודם. המקובלים הגדולים, היה בכוונתם לתקן את הפגם הזה בשורשו. אבל בשורשו זה כלו קדוש, ובפרט תלמידי הארי.

אני חוזר על מה שאני אמרתי: אין לנו שום מושג מה היתה הזהות של בני אדם לפני דור הפלגה, זה סוד העבריות זה מה שנשאר ממה שקדם. וזה מתבטא בלשונות. לשון עברי זה לחוד, וכל שאר הלשונות זה למטה מזה אחרי הפלגה, אע"פ שיש להם איזה זיקה למשהו קדום, קדום אבל - נעלם, זה נאבד. רק בישראל נשאר משהו ממה שקדם לדור הפלגה, זה עבר.( בצירה) כשהמדרש אומר: מה זה אברהם העברי, זה אחד מהפירושים של המדרש שהיה "משיח בלשון עברי" וזה לשון נבואה, זה בבראשית רבה.[20]

טוב, אז זה העניין של המידות של הסטרא אחרא ולהבדיל שבעתיים מהעניין של אחוריים, זה עניין אחר.

[איך צריך להבין את מעשי חם לנח לפני דור הפלגה]

מה הכוונה של השאלה, אם זה רע או טוב מה שעשה?

[זה רע]

אבל מה כוונת השאלה, שהיה רע לפני זה? ברור שהיה שורש הרע לפני זה, אבל מכל מקום, זה לא אומר ו אנחנו יודעים מי זה כנען למשל, חם, וכן הלאה.

36 ב'

בחינת ישראל של יפת זה: יוון, ויש תחרות ביניהם, כנען, יוון, ישראל. אבל מה שקדם לזה, מי יכול לתפוס במה מדובר? זו זהות שלמעלה מתפיסת השכל שלנו, רק דרך הנבואה אפשר לנחש קצת, של משהו אחר, יש פרק שלם במהר"ל על זה.

[זה היה דווקא כוש שהיה נגד אברהם זה לא נגד עבר]

תשמע במושגים שלנו אפשר להבין דרך השכל למה זה דומה. למשל מה שאני מדבר עכשיו על נושא שאפשר להגדיר אותו לפי השכל, אבל לאמיתו של דבר, אלפיים שנה הגויים הם בדעה: שגלות, תפוצות, זה שייך לעם ישראל, הם האומות. אבל לפי התורה זה ההפך. אני מנסה להסביר את זה: גוי, אני לא מדבר על חסידי אומות העולם, חסידי אומות העולם יש להם הרגש, רגש דומה ליהודים כ-'גר ותושב' אני על גב (פני) האדמה, יש חסידי אומות העולם שמרגישים את זה, אבל גוי זה בבחינת קין, הם בעלי בתים של הארץ שלהם, אני הבעל הבית, הגר הוא גר, הוא בגלות.

אבל התורה מגלה לנו שהם בגלות, הם בגלות של דור הפלגה. לפני דור הפלגה, העולם כולו היה בבחינת "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", [21]מצב שא"א לתאר אלא, באופן שכלי אפשר לתפוס במשהו, באופן אינטלקטואלי. אבל מצב של תרבות, באמת אוניברסלית, זה לא קרה בהיסטוריה. יש חסידי אומות העולם שחלמו על זה, חסידי אומות העולם, שהיה חלום כזה, אבל במציאות, זה רק המלכויות והמלכויות הן בבחינת אימפריאליזם, לא אוניברסליזם. האוניברסליזם אצל תרבות הגויים זה חלום. המציאות זה המציאות של אימפריאליזם. אפילו דומה זה לא דומה. זה מה שרציתי להסביר. אין לנו מושג על הזהות של בני אדם שקדמו לעבר. יש לנו רק ניחוש כזה, שזה איזה מין נפש בן אדם כלל-אוניברסלי וזה נקרא ישראל, יהודי, יש לו זיקה לזה. אצל הגויים, שוב אני מדגיש, יש מקרים של חסידי אומות העולם, אבל גוי כשלעצמו הוא מחוץ לתמונה.

[שרקי : אולי הזהות שלפני הפלגה נשמרת דרך הפרט. מה שקרה בדור הפלגה זה התפרצות של הרבה (...)]

ולכן יש מקום ליחידי סגולה אפילו אצל הגויים. חסידי אומות העולם זה בבחינת פרט.

[האם א"א לומר שאחיזה של השרים זה מדור הפלגה ואילך]

אבל כל זה נכשל דרך המלכים שלהם, הפרט היחיד של אומות העולם שזה מקביל לשר שלו, זה המלך. אבל כשהמלך הוא רע זה הכישלון.

[.ומי שמורד במלכות אנרכיסט למשל]

לפי שבע מצות בני נח יש דברים בגו, או זה או ההפך. צריך לתפוס את זה, זה בבחינת נמרוד: אם הוא במרידה נגד הבורא, דרך המלך שלו, זה רע. אם הוא במרידה, דרך הרע שיש במלך שלו, זה אברהם; אז כשמתגייר נקרא אברהם. כי המצב הקיומי של אברהם ושל נמרוד הם מקבילים. גם אברהם היה בבחינת נמרוד, אבל נגד הרע שבעולם. והתוצאה שלו, לתקן עולם במלכות שדי, לפי רצון הבורא. התוצאה אצל נמרוד, זה למרוד כלפי הבורא. בשלב ראשון היה יכול להיות בבחינת טוב, ("גיבור ציד לפני יהו"ה", זה שבח, אבל נהפך לכישלון, "ראשית ממלכתו בבל", [22]זה כבר הרע. אבל "גיבור לפני ה'" זה שבח. זה היה החלום של יצחק על עשו, ראה אותו בבחינת גיבור ציד, הוא אמר: זה יפה, זה הצדיק של החומריות אבל זה נהפך לרע, יצא לסטרא אחרא, לתרבות רעה. מה שרציתי להדגיש, דרך השאלות שלכם, יש מידות אצל הגויים, אבל זה מידות של הסטרא אחרא. זה דומה מאוד אבל כמו הצד השני של המטבע. חוץ מזה צריך להדגיש את העניין של חסידי אומות העולם: בבחינת פרט, בבחינת יחיד יש נשמות טהורות; אבל הם בגלות, בתוך הגלות, עבדים לעבדים, צריך לגאול אותן: "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה" זה אותו פסוק.

[לפני דור הפלגה היו שני כיוונים לבני קין, בבני אדם; בני שת, בני אלהים]

זה כבר לפני המבול.

[יש השתלשלות של שמות דומות בכל דור, כמו חנוך שמופיע בשני הכיוונים, במה התעסקו הדורות האלו מפני שלא היו מה שיש לנו? למה היו שינויים בשמות ומה הכוונות של הדורות, במה התעסקו?]

קודם כל הדורות עצמם, זו התפתחות של התרבות של המין האנושי. והתורה מסבירה בלשון קצר, את הנטיות של התפתחות של החברה האנושית, עד שהגיע לכישלון והסימן של הכישלון זה: ותמלא הארץ חמס", [23]'חמס', פשוטו כמשמעו. חמס. אבל בשושלת של שת הם היו בבחינת מושיעים, ולכן היו כמה צורות של מושיעים לפי המידות, למשל חנוך היה לו המידה של המחנך ונכשל, נח היה המידה של המנחם ונכשל. כולם נכשלו. היו צדיקים, המפרשים אומרים את זה בבירור, צדיק היה, אבל לא כל כך חזק כדי להציל את העולם. [24]לכן אנחנו רואים דמויות כאלו, צדיקים ענקים, למשל, כל מה שאומר המדרש על מתושלח, מתושלח היה צדיק איש משכמו ומעלה, והדור, זה היה הדור של המין האנושי בנטייה לתרבות אנושית שנכשלה לגמרי אז בא המבול. ויש רק זהות מיוחדת, שושלת של שם ובתוך שושלת של שם 'עבר', שהוא השורש של מה שעתיד להיות ישראל, דהיינו, גאולת העולם. יעקב, סוף סוף, הוא שופרא דשופריה של אדם הראשון, כל השאר זה מבוי סתום. אבל ביעקב-ישראל מתגלה מי הוא הבריאה שהבורא חשב לברוא, זה מתחיל עם ישראל, זה מתגלה שוב עם ישראל. זוכרים את המדרש שאומר במערה המכפלה, במסכת שבת בבא בתרא אם אני לא טועה- שיעקב דומה ליצחק, יצחק דומה לאברהם, אברהם דומה לאדם הראשון, אדם הראשון דומה לצלם אלקים כקוף דומה לאדם, משהו כזה. יש מדרש כזה. וסוף סוף שופרא דשופריה דאדם הראשון מתגלה, צורתו חקוקה בכיסא הכבוד. כל השאר דומה, מבחינת הקליפות או מבחינת הסטרא אחרא: מבוי סתום, אין עתיד. תולדות זה מאברהם ואילך "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" [25]זו התחלת התולדות. תולדות נח, אינן תולדות. "אלה תולדת נח נח", נח דומה לנח. אנחנו מגלים פה דרך הנושא הזה דברים פשוטים, אבל זה כל כך מסכם את כל ההיסטוריה שצריך להתרגל כדי לתפוס שזהו זה, אין יוצא מן הכלל.

[מה עם הניצוצות של ישראל צריך להוציא מן הגלות]

הוא רמז על זה, זה בחינת היחיד שנמצא בתוך כלל הטומאה. כשאברהם יסד את האומה הישראלית, יש חלק מן האור, ששייך לאומה ישראלית, שנשאר בחוץ וצריך לקבל אותו. זה קרה דרך, יש סודות בקבלה, אולי אני ארמוז ככה, בלי לפרש: אנחנו רואים במילה ישראל ראשי תיבות של האבות והאימהות, אבל יש גם זלפה ובלהה זה מחוץ, זה מבחינת 'זב', זהו, זה מספיק כדי להבין את מה שקרה. יש עניין של "ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב", "והוא צלע על ירכו" [26]עד אחרית הימים ש "ויזרח לו השמש". יש חלק מקדושה של עם ישראל, שהוא מפוזר בין העמים, מפורד בין העמים, וצריך לקלוט אותם. וצריך להוציא את הקליפה שיש בישראל, לזרוק את זה. שמעתי שהרבה חילונים מתחילים לומר: אם ככה זה מבוי סתום, צריך לעזוב את הארץ, זה בירור.

[האם יש אפשרות לחזור למצב של לפני דור הפלגה אחדות של האנושות, אבל שלא יביא לכישלון, בלי שיבא למבוי סתום?]

בלי שיביא לשלום?

[בלי שיביא לכשלון]

כן כן. זו האמונה לאחרית הימים. הסיסמה של הנביאים זה שלום! דווקא. וזה מתחיל באברהם אבינו, בן דוד נקרא שלמה. המלך שהשלום שלו זה הקב"ה, אבל המייצג שלו בעולם, זה המלך שלמה. בן דוד זה איש השלום. וזה בלתי נמנע, אנחנו חיים את המאורעות של אותה תקופה, שהעולם כולו יבין שזה א"א אחרת. עכשיו אנחנו בשלב מתקדם, בשלב ראשוני נאמר, רק תקראו את הפרק ב' בתהילים, "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק", [27]זה קרה השבוע. כל הגויים בבת אחת מגלים שיש ישראל מעבר אחד וכל העולם כלו מעבר השני. אף אחד לא יודע: אם זה יהיה בקטסטרופה, אם זה יהיה בהיפך של קטסטרופה. תלוי בזכות של העולם, זה לא בידינו. או זה יהיה אסון כלל עולמי, או הכול יהיה על מי מנוחות.

[אז עלינו להתפלל?]

ברור, להוסיף זכות, ברור. זה מה שנראה מיד אחר כך. המצב החיובי של העניין של השבעים שרים, זה כי העולם כלו מקבל שפע דרך ישראל וזה תלוי בתפילות ישראל דווקא. כי דרך התפילה, התפילה של ישראל, נותנת שפע לכל העולם כלו. ירושלים נקראת הטבור של הארץ. כמו שהטבור הוא הצינור שזן את העולם, את הגוף, כך ירושלים שנקראת תלפיות, כי כל הפיות של התפילות מתפללים בירושלים. זה הטבור של העולם כולו. אז זה דרך תפילות ישראל. התפילה מוסיפה בזכות.

[שרקי: אני זוכר שהרב צבי יהודה היה קורא עיתונים לפני שהיה מתפלל, כדי לדעת על מה הוא יתפלל]

יפה. זה מותר לקרוא דברים כאלו, כשזה זה לא יום ולא לילה, לפני התפילה. יפה!

[למה שם לא נקרא גם ישראל כמו שאברהם הוליד זרע לא כ"כ קדוש, גם שם זה אותו דבר כמו שאברהם ויצחק נקראו ישראל כשהולידו את יעקב למה שם לא נקרא ישראל גם כן?]

יש שתי תשובות לדבר. התשובה ראשונה שיש שלבים. עד שנברא אברהם אבינו, העולם היה תלוי ועומד, זה שלבים שמביאים לאברהם אבינו שנטל שכר כולם, היה להם שכר אבל זה שלבים.

יש תשובה אחרת זה: "הדור לא זכה", אם הדור היה זוכה, אז בכל דור, הצדיק שבדור היה יכול להיות אברהם אבל זה קשור לזכות של הדור. זה נושא שצריך להבין אותו. כשאנחנו אומרים הדור לא זכה, הכוונה זה לא הדור של ישראל אלא הדור כולו. יש מקור במסכת סנהדרין, שיעקב אבינו היה מסוגל לקבל את התורה אבל הדור לא זכה, איזה דור? בניו של יעקב אבינו היו כולם צדיקים אלא הדור כולו, הדור של המין האנושי. ההתפתחות של הדור מגלה כי זה הזמן, אם אפשר לומר את זה ככה. אז אם הדור זוכה, זה במהרה בימינו, אחישנה. אם הדור לא זוכה צריך לחכות עד הזמן הקצוב "וקראתם דרור".[28] כנראה אנחנו הולכים לפי 'בעתה' לא לפי אחישנה. [29]המהר"ל הסביר את זה יפה ב-'נצח ישראל'. מכיוון שזה בעתה אז אפשר לסמוך על הזמן כי הגענו בזמן. באיזו צורה זה יתקיים? זה מה שאתה אמרת, זה לפי הזכות, זה תלוי הרבה בסוג התפילות. יש תפילות כשרות ותפילות שאינן כשרות. למשל, בתי כנסת שלא מתפללים למדינת ישראל. יש דברים בגו, זה כבר צדוקיות. לפי דעתי, זה ספק אם זה כשר לפי ההלכה, צריך להוציא את החזן מהבית הכנסת.

[בדורו של יעקב לא קיבל את התורה מכיוון שהדור לא זכה, דור של משה?]

כן! זה מגלה שמשמע שזכה, וזכה שהתורה מספרת עליו.

[.למה הם היו טובים יותר?]

משה קיבל את החינוך של בתו של פרעה, זה לא סתם כל הסיפור הזה, זה סיפור של המקרא, של ספר תורה. ויש מדרש שמגדיר את התורה באותו שם: בתיה, [30]התורה שמה בתיה. המדרש אומר בת יחידה היתה לי, המדרש מדבר על התורה: בת יחידה היתה לי ועם ישראל הוא החתן של התורה, [31] ואז, אני לא זוכר את המילה בדיוק, צריך לקיים את "שארה כסותה ועונתה", [32]ולכן התורה נקראת בת יה במדרש, בתיה זה בתו של פרעה. זה בבחינת הסוד זה ברור, בבחינת הנגלה קשה לתפוס. אבל יש משהו באותה תרבות, שמהצד הטוב שלו יצא משה.

[שרקי: מצד הנגלה זה היה יתרו]

אבל הוא היה מתכוון למצרים!

[אבל זה יחידים: בתיה הייתה בתו של פרעה. פרעה היה הרשע הגדול ביותר. מה הוא היה יכול לעשות לעם ישראל, פרעה?]

פה אנחנו מתקשרים לנושא שלנו, יש איזו זהות מיוחדת של תרבות מיוחדת שבתוך האח שלו מתוך האח שלו יצא הטוב הזה שנקרא יציאת מצרים.

[פרעה התגייר, אפשר לקוות לטוב]

זה מתנה שהמדרש נותן לו.

[אני לא מבין את המשמעות של הדור, הדור זה הכלל זה לא בתיה שהיא יחידה]

בתיה מבטאה את המדרגה של אותו דור, אותה תרבות באותו דור. למשל, תשמע: הדור של תרבות אדום, שיצאנו ממנה כדי לייסד את מדינת ישראל, זה דור מושחת של רשעים גמורים אבל דווקא מזה יצא אורו של משיח בן יוסף, זה פשוט, ברור.

[הדור צריך הרע להיות כל כך מושרש כדי שיוכל להציל?]

לא, אם הינו זוכים הינו יוצאים עם הטוב של זה, לפני זה, בלי האסונות האלו. זה האיחור שלנו: "עם לבן גרתי ואחר עד עתה".[33] אבל מכל מקום הערכים שעם ישראל הוציא מאותה תרבות של מושחתים, זה מה שיסד את המדינה. היה צריך לחכות עד אותה התפתחות. אולי אני אסביר את זה בהקשר לנושא אחר שלמדנו פעם, אבל בצד אחר לגמרי, זה נושא של שכם. בהקשר הזה, כבר יעקב אבינו ראה אפשרות לייסד את השבט השלש עשרה דרך שכם, זה נכשל. נכשל מכיוון שהיה רשע. אבל היה רשע, שהיה יכול להיות אותו צדיק שיהיה המייסד של השבט השלש עשרה, דהיינו עידן משיחי. אבל חיפשנו את זה בכל התרבויות. סוף סוף הציונות יכלה להתחיל רק בעידן של המהפכה הצרפתית. כשהתחילו בעולם לדבר על מדינה מבוססת על הערכים, אפילו שזה היה מופשט, שהיה אבסטרקטי לגמרי, שזה היה חלומות של פילוסופים, שזה נכשל, מיד אחרי המהפכה הצרפתית זה האימפריה הצרפתית עם נפוליאון, זה נכשל, אבל מכל מקום היו סממנים של אפשרות אז יעקב אמר ללבן "ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" [34]והציונות נוסדה באותה תקופה. אפשר לחשוב על מדינה מבוססת על ערכים מוסריים, אז נלך לנסות, זו הציונות, היא יצאה מאותה תרבות. ויש פרק ב-'אורות' שמסביר את זה בבירור: "עזבנו את הפוליטיקה..." זוכרים את זה, והרב מתנבא שמה, הוא אומר: הגיע זמן לחשוב על מדינה בלי ברבריות. אבל מאיפה זה יצא? יצא מהתנועות הציוניות שקבלו את זה מהתרבות שנתנה את המהפכה הצרפתית. המהפכה הצרפתית נכשלה, אבל אותה תרבות, אותו עידן, הוליד את הציונות, וזו לידת אורו של משיח בן יוסף.

[.]

תשמע, כשפרעה נתן להם את האור ירוק כדי לצאת, מיד אחר כך התחרט, הוא התנגד. אנחנו רגילים לזה, אבל זה כבר מאוחר מדי, התינוק נולד. ועכשיו אינם יודעים מה לעשות עם מדינת ישראל, זה בלתי הפיך. הם יודעים שא"א להשמיד את זה, אז עוד שלב וישמעו ש...כדאי ללמוד בירושלים.

[מה מפריע לזה?]

לפי דעתי אינם כל כך בטוחים שישראל הוא ישראל באמת. כשיהיו בטוחים שזה באמת ישראל, אז הכול...פתאום יפתחו שערי שמים.

[שרקי: מי שלא בטוח זה קודם כל היהודים]

נכון. זה מזכיר לי מה שאמר הרמב"ן על פירושו של רש"י בהתחלת התורה. הרמב"ן מתקשה על רש"י על אותו פסוק "כח מעשיו הגיד לעמו" [35]כי הרמב"ן אומר לגלות חדרי חדרים של הבריאה לבשר ודם זה בלתי אפשרי אבל "כח מעשיו הגיד לעמו"[36], עמו צריך להבין את זה, לא הגויים, זה הרמב"ן. ברור, זה ברור! כשעם ישראל יהיה בטוח, זה פסוק מלא: "ישראל בטח ביהו"ה", [37]כשיהיה בטוח: שזה 'בטח(בסגול) ביהו"ה' אז הכול יסתדר. והתנאי, קראנו את זה בשמחת תורה, "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב". [38]כשישראל יהיה "בטח בדד" הכול יסתדר. זה הפסוק כן?

[צריך לצפות שנהיה בודדים?]

מה זה בדד? לא לסמוך לא על אשור ולא על מצרים, לא על אלו ולא על אלו, כי זה נבלה וזה טרפה. וצריך להוציא מהם את ניצוצות הקודש, אבל לא לסמוך עליהם. אני משוכנע שאנחנו מתקרבים לזה. לפני שמיר, מי היה לו החוצפה לומר 'ניאט' לאמריקאים? למי היה החוצפה ההיא? אם זה היה פרס הוא חבר של דקרואיה! לפי דעתי לשמיר יש זכות גדולה של חוצפה. וכולם מפחדים ממנו. והוא חזק מאוד כי יש לו את המפתח של כל מה שקורה במפרץ.

[.]

אבל איך יש השגחה בעולם? מה שקורה בבירות מגלה את חרפת צרפת, בושה של צרפת. בוש נמצא באמריקה אבל הבושה היא בצרפת. וזה מגלה לעיני הכול. יש ממש השגחה, זה עולה ביוקר. אבל זה מה שאמרנו: הכול תלוי בזכות של ישראל.

סוף.

[1] [י.ג: הגדרות "אחוריים" לעומת "סטרא אחרא", בעניין השרים של אוה"ע, הג' "רע" "רשע" "צדיק ורע לו" וכו' ע"פ 'תורת הרצונות', חסד ודין דקליפה, עניינו של אברהם, בתיה בת פרעה והתורה, שכם והמהפיכה הצרפתית. [קלטת 36, דף 101 ]

[2] שמות פרק כ

(ב) אנכי ידוד אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

[3] בראשית פרק י

(כה) ולעבר ילד שני בנים שם האחד פלג כי בימיו נפלגה הארץ ושם אחיו יקטן.

[4] מלשון אור כפי שממשיך ואומר(י.ג)

[5] מיכה פרק ז

(כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם.

[6] ישעיהו פרק מה

(ז) יוצר אור ובורא חשך עשה שלום ובורא רע אני ידוד עשה כל אלה.

[7] משלי פרק יד

(לד) צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת.

[8] תהלים פרק קיח

(י) כל גויים סבבוני בשם ידוד כי אמילם.

[9] רש"י בראשית פרק לג פסוק כ

(כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל - לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל, אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו קרא שם המזבח על שם הנס, להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם, כלומר מי שהוא אל הוא הקב"ה הוא לאלהים לי ששמי ישראל, וכן מצינו במשה (שמות יז טו) ויקרא שמו ה' נסי, לא שהמזבח קרוי ה', אלא על שם הנס קרא שם המזבח, להזכיר שבחו של הקב"ה, ה' הוא נסי. ורבותינו דרשוהו שהקב"ה קראו ליעקב אל. ודברי תורה (ירמיה כג כט) כפטיש יפוצץ סלע, מתחלקים לכמה טעמים, ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי.  

[10] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צט עמוד א

והאומר אין תורה מן השמים וכו'. תנו רבנן: +במדבר ט"ו+ כי דבר ה' בזה ומצותו הפר הכרת תכרת - זה האומר אין תורה מן השמים. דבר אחר: כי דבר ה' בזה - זה אפיקורוס. דבר אחר: כי דבר ה' בזה - זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר - זה המפר ברית בשר. הכרת תכרת, הכרת - בעולם הזה, תכרת - לעולם הבא. מכאן אמר רבי אלעזר המודעי: המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא

[11] בראשית פרק יג

(י) וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ידוד את סדם ואת עמרה כגן ידוד כארץ מצרים באכה צער.

[12] נחמיה פרק ט

(ז) אתה הוא ידוד האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם.

[13] בראשית פרק יג

(יד) וידוד אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה

[14] ישעיהו פרק כט

(כב) לכן כה אמר ידוד אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו

[15] בראשית רבה פרשה מו ד"ה ח ולא יקרא

ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם בר קפרא אמר כל מי שהוא קורא לאברהם אברם עובר בלא תעשה, ר' לוי אמר בעשה ולא תעשה, ולא יקרא עוד שמך אברם בל"ת, והיה שמך אברהם בעשה, והרי אנשי כנסת הגדולה קראו אותו אברם שנאמר (נחמיה ט) אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם, דלמא שנייה היא שעד שהוא אברם בחרת בו, דכוותה הקורא לשרה שרי עובר בעשה אלא שנצטוה עליה, דכוותה הקורא לישראל יעקב עובר בעשה, תני לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא כי אם ישראל יהיה שמך ישראל עיקר ויעקב טפילה, ר' זבדא בשם ר' אחא מכל מקום שמך יעקב כי אם ישראל, יעקב עיקר וישראל מוסיף עליו.

[16] רש"י מסכת ברכות דף יג עמוד א

מסדר שבחיה - דמעיקרא אשר בחרת בו בהיות שמו אברם - ושמת שמו אברהם.

הדרן עלך מאימתי.

[17] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב

דכתיב: ומי כעמך ישראל וגו', וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא להתיהר בו, וכל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר: +משלי כ"א+ זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: +צפניה א'+ יום עברה היום ההוא. אמר רבן גמליאל: עדיין אנו צריכין למודעי. רבי אליעזר המודעי אומר: צדקה תרומם גוי - אלו ישראל, דכתיב: ומי כעמך ישראל גוי אחד, וחסד לאומים חטאת - כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן, שאין עושין אלא לחרף אותנו בו, שנאמר: +ירמיהו מ'+ ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה. נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר: צדקה תרומם גוי וחסד - לישראל, ולאומים - חטאת. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם, לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל, ולעכו"ם חטאת. מכלל דהוא נמי אמר, מאי היא? דתניא, אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם. איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה דרבא, וקבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה +ישעיהו כ"ז+ ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה? ורבא? משום שלום מלכות. ורבי אמי נמי משום שלום מלכות? דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים. ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו, ור' אמי דאיקפד הוא -

[18] רש"י בראשית פרק כו פסוק ב

(ב) אל תרד מצרימה - שהיה דעתו לרדת מצרימה כמו שירד אביו בימי הרעב, אמר לו אל תרד מצרימה שאתה עולה תמימה, ואין חוצה לארץ כדאי לך.

[19] בראשית פרק כו

(ב) וירא אליו ידוד ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך.

[20] בראשית רבה פרשה מב ד"ה ח ויבא הפליט

ויגד לאברם העברי, רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר' נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ושהוא משיח בלשון עברי, והוא שוכן באלוני ממרא, רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אמר במשריא דממרא ורבי נחמיה אמר בפלטין דממרא, על דעתיה דרבי יהודה אתרא הוא דשמיה ממרא, על דעתיה דרבי נחמיה גברא הוא דשמיה ממרא, ולמה נקרא שמו ממרא, ר' עזריה בשם רבי יהודה בשם ר' סימון שהמרה פנים באברהם בשעה שאמר הקב"ה לאברהם לימול הלך ונמלך בג' אוהביו, אמר לו ענר כבר בן ק' שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך, אמר לו אשכול מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך, אמר לו ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו, אמר לו הקב"ה אתה נתתה לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר, ולא בפלטין של אשכול, אלא בפלטין שלך הה"ד (בראשית יח) וירא אליו ה' באלוני ממרא.

[21] בראשית פרק יא

(א) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.

[22] בראשית פרק י

(ח) וכוש ילד את נמרד הוא החל להיות גבר בארץ

(ט) הוא היה גבר ציד לפני ידוד על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ידוד:

(י) ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער

[23] בראשית פרק ו

(יא) ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס.

[24] בראשית פרק ו

(ט) אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את האלהים התהלך נח.

[25] בראשית פרק כה

(יט) ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק.

[26] בראשית פרק לב

(כו) וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו:

(כז) ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני:

(כח) ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב:

(כט) ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל:

(ל) וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אתו שם:

(לא) ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי:

(לב) ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו

[27] תהלים פרק ב

(א) למה רגשו גויים ולאמים יהגו ריק

[28] ויקרא פרק כה

(י) וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו

[29] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צח עמוד א

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב +ישעיהו ס'+ בעתה, וכתיב, אחישנה! זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב +דניאל ז'+ וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, וכתיב +זכריה ט'+ עני ורכב על חמור! - זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור. אמר ליה שבור מלכא לשמואל: אמריתו, משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי! - אמר ליה: מי אית לך בר חיור גווני? רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו, דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי, אמר ליה: אתינא לעלמא דאתי? - אמר ליה: אם ירצה אדון הזה. אמר רבי יהושע בן לוי: שנים ראיתי וקול שלשה שמעתי. - אמר ליה: אימת אתי משיח? - אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. - והיכא יתיב? - אפיתחא דרומי. - ומאי סימניה? - יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד. אמר: דילמא מבעינא, דלא איעכב. אזל לגביה, אמר ליה: שלום עליך רבי ומורי! - אמר ליה שלום עליך בר ליואי. - אמר ליה: לאימת אתי מר? - אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו. - אמר ליה: מאי אמר לך? - אמר ליה: שלום עליך בר ליואי. - אמר ליה: אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי. - אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! - אמר ליה: הכי אמר לך +תהלים צ"ה+ היום אם בקלו תשמעו.

שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קיסמא: אימתי בן דוד בא? - אמר: מתיירא אני שמא תבקשו ממני אות. אמרו לו: אין אנו מבקשין ממך אות. - אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה, ויפול, ויבנה, ויפול, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא. אמרו לו: רבינו, תן לנו אות! - אמר להם: ולא כך אמרתם לי שאין אתם מבקשין ממני אות? - אמרו לו: ואף על פי כן. אמר להם: אם כך - יהפכו מי מערת פמייס לדם, ונהפכו לדם. בשעת פטירתו אמר להן: העמיקו לי ארוני,

[30] ויקרא רבה פרשה א ד"ה ג ר' סימון

ואלה בני בתיה בת פרעה, ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר לה הקב"ה לבתיה בת פרעה משה לא היה בנך וקראתו בנך אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי שנא' אלה בני בתיה בת יה, אשר לקח לו מרד זה כלב ר' אבא בר כהנא ור' יהודה בר סימון חד אמר זה מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה יבא מורד ויקח את המורדת וחד אמר זה הציל את הצאן וזו הצילה את הרועה, י' שמות נקראו לו למשה, ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, רבי יהודה ברבי אלעאי אמר אף טוביה שמו הה"ד (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא כי טוביה הוא, רבי ישמעאל בר אמי אמר אף שמעיה שמו, אתא ר' יהושע בר נחמיה ופירש הדין קריא (ד"ה =דברי הימים= א כד) ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר וגו' שמעיה ששמע יה תפלתו, בן נתנאל וגו' בן שנתנה לו תורה מיד ליד, הסופר שהיה סופרן של ישראל, הלוי שהיה משבטו של לוי, לפני המלך והשרים, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ובית דינו, וצדוק זה אהרן הכהן, ואחימלך שהיה אחיו של מלך, בן אביתר שויתר הקב"ה על ידיו מעשה העגל, רבי תנחומא בשם ר"י בן קרחה אמר אף לוי היה שמו על עיקר משפחתו (שמות ד) הלא אהרן אחיך הלוי ומשה הרי י' אמר לו הקב"ה למשה חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה ותקרא שמו משה, ויקרא אל משה,

[31] שמות רבה פרשה לג ד"ה א ויקחו לי

ומשה לא ידע כי קרן אור פניו בדברו אתו, ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.

[32] שמות פרק כא

(י) אם אחרת יקח לו שארה כסותה וענתה לא יגרע

[33] בראשית פרק לב

(ה) ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה.

[34] בראשית פרק ל

(כה) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי .

[35] תהלים פרק קיא

(ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים

[36] רמב"ן בראשית פרק א פסוק א

וכבר בא להם ממקום אחר עוד העניין שהזכרתי בתעלומות מעשה בראשית, אמרו רבותינו ז"ל (עיין פתיחה למורה נבוכים) כח מעשיו הגיד לעמו, להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלהים. אם כן נתבאר מה שאמרנו בזה:

בראשית ברא אלהים - כתב רש"י, אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיה ב ג) קדש ישראל לה' ראשית תבואתו. והמדרש הזה לרבותינו סתום וחתום מאד, כי דברים רבים מצאו שנקראו ראשית, ובכלם להם מדרשים, וקטני אמנה יספרו להם לרובם. אמרו (ב"ר א ד) בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה בזכות מעשרות ובזכות בכורים. בראשית ברא אלהים, אין ראשית אלא חלה שנאמר (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות שנאמר (דברים יח ד) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך. ועוד אמרו (ב"ר א ד) בזכות משה, שנאמר (דברים לג כא) וירא ראשית לו

[37] תהלים פרק קטו

(ט) ישראל בטח בידוד עזרם ומגנם הוא.

[38] דברים פרק לג

(כח) וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל.

שעור 21 [1]

תאריך הקלטה: 1.12.89

תמלול: אלמונית
הגהה: ספי גלדצהלר וצוות מכון מניטו
ההערות שוליים בעיבוד, ועדיין אינן מדויקות
שלוש תפקידים לסוגריים המרובעים שמופיעים תמלול:
1. שאלות מהקהל.
2. פרשנות ישירה של מניטו על הטקסט של שערי אורה, תוך כדי קריאה מהספר.
3. תוספות של המתמלל.

התחלנו בלמוד שנותן הרב על האות השלישית של השם, דהיינו, אות ו'. כדאי להזכיר את הנושא כדי להבין את ההבדל שיש בכוון של התפשטות העולמות ותיקון העולמות.

התפשטות העולמות: זה מלמעלה-למטה, אפשר גם כן להגדיר מבפנים-לבחוץ, אבל זה מושג אחר, מקביל, אבל זה שיטה אחרת נאמר. ניקח אותה שיטה:

מלמעלה-למטה, ההתפשטות זה מרחמים גמורים עד הדין. למטה זה דין רפה, דרך הדין הקשה. זה מתחיל ברחמים גמורים, למעלה זה כולו רחמים, זה מתפשט ויורד עד מדרגת הדין וזה עולם העשיה.

כל התהליך של התיקון זה ממדרגות הדין עד לרחמים גמורים.

מצד הראשון מלמעלה-למטה: זה נקרא אור ישר, ומצד השני מלמטה-למעלה, הצד התיקון זה נקרא אור חוזר.

אור ישר: ההגדרה זה 'פנים אל פנים'. פנים אל פנים, זה בכל מקום זה רחמים, זה מידת החסד, זה רחמים גמורים. כשהבריאה מקבלת את האור 'פנים אל פנים' זה סימן שהכלי המקבל זוכה בזה, יכול לקבל, ולכן התפשטות האור, התגלות האור באה דרך הרחמים שנקרא פנים אל פנים, זה אור ישר.

כשהכלי המקבל לא זוכה בזה, לא סובל וזה סימן שיש איזה פגם, זו נקודה של ספר יצירה, כל שפע ההתפשטות מלמעלה-למטה זה נקרא 'ענג' ואם השפע מגיע לכלי המקבל, והכלי המקבל לא יכול לקבל מכיוון שהוא עוד לא זוכה בזה, אז זה נהפך לנגע. כשהמקבל, הבריאה כבריאה, עוד לא בשלב של תיקון מספיק, האור מאיר, אבל בבחינת אחוריים, וזה נקרא אחור לפנים. מרחמים לדין; אז מתחיל את תהליך תיקון העולמות מדין לרחמים.

ההתחלה האות השלישית זה התחלת גלוי הדינים, זה משולב עם רחמים, זה הסוד של האות השלישית, ה-ו', שהוא מעורב בדין וברחמים.

"סוד אות שלישית מאותיות השם היא רמז לו' ספירות למטה מן הג' ספירות העליונות, והיא אות ו'. והיא סוד קשר כל הספירות העליונות והתחתונות, והיא עולה עד הכתר ויורדת עד המלכות ומתיימת כל הספירות, וכולן מתאחדות בה, מהן למעלה והן למטה, מהן לימין ומהן לשמאל, והיא הנקראת קו האמצעי. וסוד האות הזה שהיא אות שלישית של שם שנקראת ו' (האות הנקראת ו'), היא כוללת ו' שמות כנגד ו' ספירות שהם: א"ל כנגד גדולה". גדולה זה חסד, אתם זוכרים את הפסוק (דברי הימים א פרק כט, (יא) "לך יהו"ה הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד". [2]בלשון המקרא אותה ספירה שאנחנו קוראים לה חסד, במקרא נקראת גדולה. אתם יכלים לראות את המקור במדרש רבה על הפסוק בהתחלת שמות, "ויגדל משה", [3]על משה רבנו, במדרש רבה יש שם, אני לא זוכר מי הדרשן שמה, אבל הגדרה ברורה מה זה גדולה. גדולה זה חסד, כי הפסוק אומר "ויגדל משה ויצא אל אחיו". מכיוון שיש עוד פסוק קודם לזה, לא רחוק, שאומר "ויגדל הילד",[4] אז רש"י מפרש: הראשון זה עניין של הגיל, והשני זה עניין של הגדולה. מה זה גדולה? אז המדרש מסביר: מה זה גדולה? זה לצאת אל אחיו, זה מידת החסד, להתקשר לזולת .

[יש קשר בין גדילה ובין החסד?]

מה זה גדילה? להתגדל? אולי תלמדו את זה אצל המלבי"ם. כל פעם שהמלבי"ם מסביר את אותה מילה של גדולה, בכל הצורות שיש בכמה פסוקים, הוא מביא את הפסוק "גדלו ליהו"ה אתי ונרוממה שמו יחדו". [5]מה ההבדל בין לגדל, "גדלו לה איתי" להכיר בגדולה ולרומם? הגדולה זה ריחוק אבל שאפשר להשיג, זה השגחה שהיא השגחה קרובה לנו, זה הגדולה. הגדול נקרא גדול כשהוא קשור לקטן. 'רם' זה גדולה שאי אפשר להשיג, המלבי"ם מסביר את זה ככה: ישראל אומר לאומות העולם: "גדלו ליהו"ה אתי", תכירו איתי שהשם הוא גדול, דהיינו: רחוק אבל יש השגחה, וזה הסוד של השגחה לישראל. "גדלו ליהו"ה אתי", ואז "ונרוממה שמו יחדו", כי השם הוא "רם על כל גויים", [6] "יהו"ה בציון גדול ורם הוא על כל העמים". [7]על הגויים הוא רם, אבל כלפי ישראל הוא גדול. אתם מבינים את ההבדל?! אצל הגויים אין אפשרות להשיג את השם, לכן שמו הוא רם עליהם. אבל בישראל יש סוד ההשגחה, זו הגדולה. לכן יש בישראל הניסיון של החסד. זה מתחיל בזהות העברית של אברהם אבינו שהוא מגלה את אלקי אברהם, דהיינו, מידת החסד, זה העיקר "עולם חסד יבנה". [8]הכול זה, הכול זה קשור, ולכן נקרא גדול בלשון המקרא, מי שמסוגל לחסד. זה מספיק ברור כן? כיאפשר אולי להבין את זה על המידה קרובה של גבורה, זה מה שאומרת המשנה: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" [9]מה זה גיבור? להיות יותר גיבור מהזולת, זה לא חכמה, זה לא גבורה, מכיוון שזה סימן כי הזולת הוא יותר חלש. אי אפשר להיות יותר גיבור מיותר גיבור ממנו, ולכן מה זה גבורה אמתית? "הכובש את יצרו" זה דומה מאוד. מה זה הגדולה אמתית? זה הגדולה שבכל זאת היא קשורה לקטנות של הקטנים: "המגביהי לשבת; (ו) המשפילי לראות המגביהי לשבת". [10]זה אותו רעיון, זו הגדולה האמתית, גדולה זה חסד. במשגים יוונים נאמר, גדולה זה דווקא גבורה. מה זה גדול ביוונית זה גיבור, גיבור במובן הלועזי של המילה, חזק. אבל גדולה בעברית זה חסיד, כי הגדולה האמתית, זה אף על פי שאתה גדול, אתה קשור לקטן. אז זה מה שמסביר המדרש רבה על הפסוק הזה "ויגדל משה ויצא אל אחיו." זה קשור לשאלה שלך.

"א"ל כנגד גדולה, אלהים כנגד גבורה", פה מתחלה ההתפשטות של הקווים. קו החסד שורשו בחכמה, קו הדין שורשו בבינה. אבל השורש הדינים בבינה זה רחמים גמורים. השורש זה רחמים גמורים. זה למדנו בשיעור הקודם. זה מדרגה שהטיב של הדינים בשורשם זה חסד גמור "גבר עלינו חסדו", [11]לפי הפשט זה נראה כסתירה, "גבר עלינו חסדו". סוד התיקון זה להעלות הדינים לשורשם. אם אני מצליח לקשור קשר בין התגלות הדינים למטה, שזה קשה, שזה נגע, אם אני מצליח לקשור לשורשם למעלה, אז זה מתהפך לעונג. שורש הדינים בבינה, זה רחמים. למעלה מהמסך, שמתחיל באות השלישית, זה כולו רחמים: "הנסתרת ליהו"ה אלהינו", [12]השם אלהינו, זה רחמים. זה התחלת ההתגלות הדינים בעולם התחתון, זה למדנו בשיעור הקודם, שנקרא עולם המום. אתם זוכרים את זה? !מים זה למעלה, מום זה למטה, זה התפשטות ה-ו' מה-יוד. זה סוד התיקון. אתם תמצאו בהרבה מקורות רמזים בכוונות לאותו נושא. גם באופן מיידי יש לנו ניסיון מזה, גם במשור הפסיכולוגי, גם במשור האינטלקטואלי, כשיש איזה קושי, אז אם מוצאים למה זה משתייך אז כבר הקושי מתרכך, אם מוצאים את השורש, השורש בטוב, אז הרע מתמתק.

[יש מצב שאדם יש לו קושי, יש לו צרה, אז הוא אומר זה מאת השם, הוא מתכוון למקור של זה, אבל השאלה אם זה מיתוק הדינים.]

לא. אם הוא באמת מגשים את זה, עושה את זה, זה פעולה, זה עשיה ממש; זה לא סתם רעיון: אני מקבל את זה. לא מגיעים לתיקון כשזה נשאר רק במשאלת לב, צריך כוונה עמוקה לתקן את זה. יש הרבה תיקונים מפורטים בקבלה, וזו לא קבלה מעשית, זה קבלה עיונית: איך להגיע מדרגה למדרגה לתקן את זה בשורשו. לא סתם רעיון ככה, אני יודע שאם זה מתקשר למעלה... אתה מבין? זה פעולה. זה מובן?

[.]

זה אותו דבר, זה דווקא אותו דבר, צידוק הדין.

[לכאורה צידוק הדין]

יפה, אתם רואים בצד החכמה של התורה זה ההפך מהכוונה האינטלקטואלית של ההגדרה. צידוק הדין, לפי הגדרה המופשטת, זה לראות בדין את הצדק שיש בדין כדין. אבל צידוק הדין לפי הקבלה, זה להפוך את הדין לצדק. זה מובן? נלמד את זה דווקא באותו שער. איך המשפט ממתק את הדין. צדק זה התפשטות הרחמים בדין, כמו המשפט! אולי נחזור להגדרות: כוונת הבורא, מחשבת הבורא זה להשפיע, זה נקרא רחמים, זה להשפיע. מה זה רחמים? זה כוונת הבורא, אין כונה אחרת: ברא, רצה לברוא זולת, להטיב לזולתו, להטיב לנבראיו. מה זה דין? כל עוד שהנברא לא זוכה במה שהבורא רוצה להשפיע עליו. נכון, אם כן, הדין זה קשור למצב של עולם הזה כל עוד שהעולם הזה אינו מתוקן לקבל את מחשבת הבורא. ולכן דין זה הגורל של עולם הזה.

התחלת האמונה זה לדעת, בכוונה אמרתי: התחלת האמונה, זה לדעת שזה ארעי, שזה לא סופי, זה לא מחשבת הבורא מידת הדין. מחשבת הבורא זה להשפיע, דהיינו, מידת הרחמים. זה כנראה סותר מה שאנחנו לומדים במדרש: בראשונה רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, אבל ראינו את זה בשיעור הקודם, זה שייך לעולם הזה. כשהמדרש אומר לברוא את העולם, זה עולם הזה, העולם הזה שייך לדין, הדין שייך לעולם הזה. אבל זה לא הכוונה של הבורא, הכוונה של הבורא זה לברוא עולם הבא, זה לא לברוא עולם בקלקולו. העולם הזה, הוא עולם בקלקולו, העולם הזה זה צמצום העולם האמתי, וכל צמצום זה דין, כל צמצום מביא את המום. מכיוון שאנחנו לומדים שמצב של העולם הוא תוצאה מהצמצום, אז בשורשו הוא שלם. המושג של צמצום זה מושג חשוב מאוד, זה מגלה כי בשורשו העולם הוא שלם, אבל במציאותו הנגלית, הוא מקולקל, הוא במצב של דין. שוב אני חוזר על זה: כוונת הבורא זה לברוא עולם הבא. כדי שהבריאה תהיה לה תנאי ואפשרות לזכות באותו עולם, אז צמצם את העולם הבא לממדים של עולם הזה. ולכן אנחנו מתחילים את התחלת הגורל שלנו, דווקא באותה מדרגה של דינים בעולם הזה. שוב תגידו לי אם זה מספיק ברור: אני חושב שאי אפשר לומר שכוונת הבורא היה לברוא עולם הזה כמו שהוא, זו הכפירה הכי גמורה שאפשר להכניס באמונת ישראל. כוונת הבורא זה לברוא עולם הבא. לכן עולם הבינה, שנקרא עולם הבריאה, שנקרא עולם הבא הוא נקרא עולם השלם, עולם השלמות. דווקא הממדים של העולם הבא יש לנו אחד מששים, אחד בששים, יש לנו איזה הארה בעולם שלנו בבחינת הצמצום של העולם האמתי. אפשר ללמוד את זה במה שאומר הזהר על הפסוק "יהי אור ויהי אור".

"יהי אור" שזה אור דחסד , הזהר אומר: אור דעולם הבא.

"ויהי אור", אור דעולם הזה. 'ויהי' זה מורה על הצמצום, מה שקרה, זה צמצום של אותה מחשבה. כל "ויהי" זה לשון ויי. אני לקחתי את הדוגמא ההיא, מכיוון שהמדרש הוא ברור בהקשר לזה. המדרש אומר כי אור של ששת הימים הוא גנוז לצדיקים . [13]איזה אור שהוא גנוז לצדיקים, למי שיזכה? זה האור של "יהי אור" של מחשבת הבורא.

האור שלנו בעולם הזה זה האור של "ויהי אור". באז תראו בזהר זה פשוט מאוד. [14]זה העניין. כל עוד אנחנו באותה סתירה, איך אפשר להבין את זה כי מטרת הבורא זה לברוא עולם הזה, דהיינו, עולם בקלקולו, ובכל זאת אנחנו מאמינים כי מדובר ב-'הוא יתברך', הבורא השלם, מה ברא לנו? ברא לנו עולם מקולקל? ולכן צריך להבין את זה. כל זה קשור להקדמה שהתחלנו בה, בסוד סוף מעשה במחשבה תחילה. מה יהיה בסוף המעשה? מה שהיה במחשבה בתחילה, בהתחלה, דהיינו: חסד גמור, לפי הפסוק שאני מביא כל פעם על אותו נושא "יהו"ה לבדו ביום ההוא". [15]מה זה השם לבדו? הוא אינו לבד גם עכשיו? זה וויכוח בין מפרשי רש"י על פי,רושו על 'שמע ישראל', בין הרא"ם וגור אריה, אלא עכשיו, בבחינת עולם הזה, זה השם אלקים. מה זה השם לבדו? השם לבדו, פשוטו כמשמעו: רק מידת הרחמים. מידת אלקים היא שייכת לעולם הזה, וגומרת עם עולם הזה. זה מובן?

[בינה בבחינת העולם הבא, רצון הבורא לברוא היה צריך להיות מצד החסד]

זה מה שאמרנו. אין צמצום בבינה.

אני חוזר על זה: כל מה שנמצא בבחינת הנסתרות השם אלקינו, העליונות, כפי שהוא אומר, ג' ר', שלוש עליונות, ראשים, זה רחמים גמורים, אם זה כתר, אם זה חכמה, אם זה בינה. בינה מגלה, בבחינת מלכות דבינה, מגלה את השורש של הדינים, אבל הדינים מתפשטים למטה, בתפארת ומלכות. באותה מדרגה של מלכות דבינה, זה עוד רחמים גמורים. אני יכול להסביר את זה בצורה קצת אחרת קשורה לשיטת הרב אשלג. הרב אשלג הוא מסביר באופן ברור מאוד, יתכן מאוד שזה חידוש אצלו, הוא אומר ככה: ההגדרה של הבורא זה המשפיע, כי ממי יקבל? אחר כך נראה שכשהוא משפיע הוא מקבל נחת רוח מבריותיו, וזו אחת מהכוונה של אמונה של הבריות: לעשות נחת רוח ליוצרם, אבל זה בבחינת יוצר, אבל בבחינת בורא הוא משפיע. הבריאה לפי תורת הרב אשלג, כל עיקר הבריאה זה רצון לקבל. ולכן אין רצון לקבל במשפיע, בבורא. מה שמגלה הרב אשלג זה שהבורא מכיר מה זה רצון לקבל, הוא מכיר את זה בבחינת רצון להשפיע, זה סוד, אבל זה ברור מאוד. במה שהוא משפיע, הוא יודע מה זה להיות מקבל, אף על פי שאין שום רצון לקבל אצלו, הוא כולו משפיע. אבל במה שהוא משפיע דווקא, יש לו הידיעה, הדעת, מה זה להיות מקבל אבל בבחינת משפיע. אולי בצורה אחרת ותגידו לי אם זה מספיק ברור. יש שתי בחינות בחיים, בחינת אב ובחינת בן. הנברא נמצא בבחינת אב בבחינת בן, בבחינת אם בבחינת בת. ואנחנו רואים את החשיבות של הכלל הזה בהיסטוריה של העם ישראל, כפי שהתורה מספרת אותה. יש התקופה של האבות והתקופה של הבנים. אבל הבנים לא יכולים לדעת מה זה להיות אב, כל עוד שאינם אבות. אבל האב, הוא יכול לדעת מה זה להיות בן, אף על פי שהוא לא בן. איך הוא יכול לדעת מה זה להיות בן? בדעת עצמו כאב הוא יודע מה זה להיות בן, אבל בבחינת אב. זה שתי עולמות שונות. התורה נתגלתה לא לאבות אלא לבני ישראל, "דבר אל בני ישראל". הזהות של האבות זה זהות של הבטחה, אנחנו לא יכולים לזהות מה זה הזהות של האבות, להיות כל ישראל בנפש אחת, בבחינת אברהם, בבחינת יצחק, בבחינת יעקב. אנחנו שישים ריבוא כדי להיות כלל ישראל, המציאות שלנו היא שונה לגמרי! האבות נבראו, כדי להיות אבות של בני ישראל. אדם הראשון נברא כדי להיות האב של הבן אדם, זה מה שצריך לגלות. יש איזה מין דיאלקטיקה בין אב לבן שדומה מאוד לדיאלקטיקה של בורא-נברא. לכל הפחות זה מקביל ולכן זה דומה. כי בבחינת גומל חסדים, אז בידיעתו, זה כולל את הדינים, אבל בבחינה של האב, שמכיר מה זה להיות בנו, דרך האהבה שלו לבן. הוא לא בן הוא אב, אבל דרך אהבתו לבנו הוא יודע מה זה בן. וידיעה האמתית זו אהבה. אז יתכן שזה מסביר קצת עוד יותר את הפסוק "בכל צרתם לא לו צר" [16], בכל צרתם של בריות כבריות, לא צר כבורא.

[עוה"ב זה חסד גמור?]

זה חסד גמור. למה אנחנו צריכים גבורות, למה אנחנו צריכים דינים? כדי לעבור את השלב של עולם הזה, מה זה עולם הזה? "היום לעשותם - למחר לקבל שכרם", [17]כדי לזכות בזה, כי זה כלל חשוב ביהדות. מטרת הבורא זה למסור, כל עוד שאתה לא זוכה מה שאתה מקבל לא קבלת. ולכן אתה צריך לזכות במתנת חסד שקבלת, כדי שמטרת הבורא לתת היא תיגמר. כל עוד שקבלתי, רק בבחינת מתנה, רצון הבורא לא התקיים, עוד לא התקיים. למשל עניין של התורה. יש לנו השלב של מתן תורה, אבל זה לא נגמר, צריך קניין, בדרך הלימוד אנחנו הופכים את המתנה, המתן לקניין. כל עוד שלא הגענו לקניין תורה, אין תורה בידינו, אלא בבחינת מתנה. וזה מה שנקרא "מונחת בקרן זוית" [18][19].כל עוד שהיא "מונחת בקרן זוית", זו מתנה, מתנה יפה אבל אין שום תורה עוד. צריך קנין התורה אז המטרה של נותן התורה מתקיימת. כשאני קונה, המטרה שלו כנותן, מתקיימת. כל עוד שאני רק מקבל, בבחינת חסד, אני נמצא בשלב הילדותי של הבריאה. צריך להגיע לבגרות של הבריאה, הבגרות של הבריאה זה מידת הדין. אתם רואים שוב שזה ההפך הגמור מהנצרות. השלבים לפי הנצרות זה קודם כל הפדגוגיה של מידת הדין, כדי להגיע לגלוי מידת החסד, זה עולם הפוך לגמרי. הקצב, הסדר האמתי זה קודם כל הגיל של החסד ואחר כך גיל בר מצוה, מתחיל להיות בר מצוה, דהיינו, כפוף למידת הדין, עד שמגיע למידה של יעקב אבינו: אמת. זה אברהם, יצחק, יעקב, חסד, דין, אמת (רחמים). זה ברור? לכן אנחנו לא צריכים את הבל הבלים של העולם הזה. זה חשוב מאוד כי זה עולם [20]החשוך שצריך לעבור בו דרך "ויהי ערב ויהי בקר", לכן הערב זה חשוב צריך ערב כדי להגיע לבוקר. אבל מה אנחנו מחכים? קריאת שמע של ערב? של ערבית? לא, מחכים קריאת שמע של שחרית! זה סוד במשנה של הגדה של פסח, רק בבני ברק לא מבינים את זה. [צחוק]

[אפשר לומר להגיע לעולם הבא דרך הברית של עולם הזה]

טוב, זה דרוש יפה, לא צריך. אפשר לומר, אבל לא צריך.

אולי אפשר להוסיף משהו: הסדר של אלפא-בתא זה אב, א', ב', אז צריך להגיע לעולם המיועד לבן אדם אז זה ב' א', הבא. אבל באותו הקשר שאנחנו מגדירים עולם הזה-עולם הבא, שייכות לעולם, העולם הזה, העולם הבא, אני שמעתי גבי האדם, העולם של זה, של אדם הראשון, העולם הזה, האדם הזה. ואנחנו מחכים לעולם של מי שבא, העולם הבא, העולם של הבן אדם שבא, שהוא בדרך.

בכל זאת, לפי דעתי המושג הוא חשוב כשלעצמו. לכן אנחנו לא צריכים את הבל הבלים של העולם הזה. זה חשוב מאוד כי זה עולם החשוך שצריך לעבור בו דרך "ויהי ערב ויהי בקר", לכן הערב זה חשוב צריך ערב כדי להגיע לבוקר. אבל מה אנחנו מחכים? קריאת שמע של ערב, של ערבית? לא, מחכים קריאת שמע של שחרית. זה סוד במשנה של הגדה של פסח, רק בבני ברק לא מבינים את זה. כשלעצמו, צריך להתרגל לזה. כל אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם, [21]ובבת אחד לומר איזה עולם? העולם הזה זה הבל הבלים, הכול הבל, כדי לתפוס את האמונה האמתית של התורה. כל עוד שלא מגיעים לגילוי של העולם, עולם המחשבה שזו מחשבת הבורא, של עולם הבריאה אמתית, זה עולם הבינה שנקרא עולם הבא, אז אין במאמין שום דעת קונו, הוא מאמין במה? במי שברא עולם שנשאר בתוהו ובהו? יש איזו סתירה - אני מנסה להסביר את זה אבל זה כל כך ברור! - בין הפסוק הראשון של מעשה בראשית והפסוק השני. הפסוק הראשון אומר: "בראשית ברא (מי?) "אלהים את השמים ואת הארץ". מה אומר הפסוק השני? ("והארץ היתה תהו ובהו", אתם שומעים את הסתירה? אלקים ברא את העולם אז התוצאה היא תוהו ובהו? באיזה אלקים מדברים? לכן לא מבינים מה כתוב פה. באים המקובלים ומסבירים שיש מטרה לזה, למה זה מתחיל בתוהו ובהו? תהו ובהו זה שייך לבחינה של עולם הזה כעולם הזה. וכל היצירה, כל התיקון של עולם הזה, זה התיקון של התוהו ובהו, עד שמגיעים לשלב של עולם מתאים למחשבת הבורא והוא נקרא עולם הבריאה. אנחנו גרים בעולם העשיה, קשורים לעולם הבריאה, אבל העולם שלנו זה עולם העשיה. שוב זו טעות של המלים, כשבלועזית כשאומרים בריאה שומעים עשיה, יש הבדל גמור בין בריאה ועשיה, בלשון הקבלה.

[.]

לא, לפני יצירה, זו וויכוח בין המפרשים. 'היתה' זו תוצאה, הפכה להיות. אחרי מה שקרה שהקב"ה ברא הארץ 'היתה' כתוצאה. והאר"י הסביר את זה דרך המדרש שאומר, "מלמד שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן", [22]והאר"י הסביר את זה בסוד 'שבירת הכלים'. "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", [23]הכלים נשברו, תוצאה: "הארץ היתה תהו ובהו". הכלים שנשברו זה הכלים של תפארת דווקא. אז אולי תזכרו את זה ככה דרך אותה שאלה:

הראשונות זה נקרא שמי השמים: כתר חכמה בינה זה שמי השמים.

תפארת זה שמים.

ומלכות זה ארץ.

לכן יש המדרגות האלו שמי השמים, שמים וארץ.

"בראשית ברא אלקים", הגעתי לבינה,

"את השמים", תפארת,

"ואת הארץ", מלכות.

השמים הסתלקו, מכיוון שהכלים של השמים נשברו. הפסוק השני אומר: "והארץ היתה תהו ובהו" והשמים הסתלקו. ובארץ יש את השברים של אותם כלים של השמים, דהיינו, כלי דחסד, כלי דגבורה, כלי דתפארת, כלי דנצח, כלי דהוד, וכלי דיסוד. הכלים נשברו, האורות הסתלקו למעלה, חזרו למעלה. צריך תקופת האבות, שתקנו את הכלים, אז האורות חזרו לעולם שלנו. אברהם אבינו תיקן את כלי החסד, האורות דחסד חזרו, וכן הלאה, יצחק גבורה וכן הלאה.

ולכן אותה מידה שנקראת 'ימי השמים על הארץ', זו המידה של האבות, יראת שמים זה מקביל ליראת הערכים, של האבות. יש מושג כפי שאתם יודעים, יש מושג של יראת השם, יראת אלקים, יש עוד מושגים, יראת העונש. אבל מה זה יראת שמים? זה שייך לערכים של האבות. יראת אלקים, הפרי צדיק הסביר את זה, 'יראת אלקים' זה העניין של דרך ארץ, למשל הפסוק: "אין יראת אלהים במקום הזה", הפרי צדיק מסביר אין דרך ארץ במקום הזה. אצל אבימלך. [24]

יראת שמים, זה ערכים האלו שאנחנו קוראים אותם חסד, גבורה....זה יראת שמים, יראת הערכים, יראה שלא לנגוע באותם הערכים, לכבד אותם. כל פעם תמצאו את זה, יש הקבלה. "כימי השמים על הארץ" [25]זה דווקא תקופת האבות, אותו מספר של שנים: חמש מאות שנה, יש כל המקורות במדרש . מהתחלת אברהם עד סוף יעקב זה התקופה של "כימי השמים על הארץ".

[.]

זה אותו דבר. זה ראינו כבר, אבל נחזור על זה. שם יהו"ה, ש', מ', שם השם השייך לעולם הזה זה יהו"ה, והעיקר זה הו' של יהו"ה. השם השייך לעולם הבא זה י' ה' י' ה': "והיה ביום הוא יהיה", יהיה, זה י'ה'י'ה'. אז מה ההבדל בין יהיה ו-יהו"ה? ההבדל זה בתפארת ומלכות. כשהעולם הזה יתוקן אז תפארת עולה לחכמה, ה-ו' עולה ליו"ד; ומלכות עולה לבינה, ה-יוד השני עולה ל-יוד הראשון אז זה י' ה' י' ה'. עולם הבא זה התיקון של עולם הזה, אבל הוא קדם במחשבה תחילה. פה יש נושא חשוב. מה ההבדל, מה הרווחנו בין הגן עדן ועולם הבא? זה אותו דבר, גן עדן ועולם הבא זה אותו עולם, אף על פי שיש הגדרות של מדרגות. מה ההבדל? גן עדן קבלנו במתנת חנם. עולם הבא זה אותו גן עדן אבל דרך הזכות, קנין. ולכן, צריך לתפוס את זה: כל אחד יש לו עולמו שלו, זה הביטוי של 'קנה עולמו', מה זה קונה עולמו? כל אחד יש לו עולם. כל אחד יודע מה הוא העולם הבא שלו, מכיוון שזוכה מה ששכח, את הגן עדן שלו שיצא ממנו, זה עולם שהוא צריך לקנות, לא פחות ולא יותר, לא יותר ולא פחות, כל אחד והעולם שלו. וחשוב מאוד לדעת את מקומו: כל אחד ומקומו.[26]

[יש גן עדן אחד לכולם]

כן, אבל יש מדרגות לכל אחד. נכון יש עולם אחד לכולם אבל יש מדרגה לכל אחד ולכן המשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", לא אמרו שזה אותו חלק. כל אחד חלק. כל אחד עם הפרק שלו זה נקרא פרק חלק. [צחוק]. טוב זה ברור, צריך להתרגל לזה.

[איך אפשר להבין את המושג נוטל חלקו של חברו בגן עדן]

יש אפשרויות כאלו, זה שייך לנושא קצת עוד כללי, שאפשר לקבל, לזכות בחלק של החבר, אם החבר לא זכה, ויש הרבה ספרים על זה, כי יש קשרים בין כל העולמות. אני אמרתי וזה לפי דעתי זה כלל חשוב, קודם כל צריך כל אחד לדעת מה הוא מקומו ויש תחרות בין הבריות. יתכן, יתכן וזה קורה שאחד זוכה בעולם של השני אם השני נכשל. זה סוד הזיווג שני למשל. בבחינת זווג ראשון זה היה שייך למישהו אחר, המישהו אחר נכשל והשני זכה בזה, זה קשור.

[המחלוקת שיש בהלכה בין בית שמאי ובית הלל]

יפה.

[העולם הזה הוא מבחינת מידת הדין, איך יתכן שהלכה]

למה אתה מתכוון, מה הוא המקור? שאלת 'מחלוקת', למה אתה מתכוון? יש כמה מחלוקות בין בית הלל ובין שמאי, למה אתה מתכוון בדיוק?

[יש מי שאמר שבעולם הבא יהיה הלכה כבית שמאי]

זה עניין אחר, אמרת מידת הדין ולא מצאתי את המקור. זה הסבר על המחלוקת של בית הלל ובית שמאי. מסבירים את זה ככה: הלכה כבית שמאי בעולם הבא, יתכן מאוד שזה כתוב לעתיד לבוא, נכון? וזה אחרית הימים. הלכה כבית הלל בעולם הזה,

אז מה השאלה שלך? אתה הגדרת כבר את ההלכה של בית שמאי כמידת הדין? אני לא תופס את זה.

[ככה זה נשמע]

לא, זה נראה ככה. מכיוון שחושבים שבית שמאי הוא מחמיר. זה תלוי, צריך ללמוד כל הלכה והלכה לגופה. הדוגמא שאני רגיל לתת, זה העניין של המוקצה בשבת. לבית שמאי אין מוקצה בשבת, אז לכאורה הם מקילים? לא העניין הוא אחר לגמרי, הם במדרגה של קדושה כל כך גבוהה, שאינם צריכים מוקצה בשבת. זה לא פוגע בשבת שלהם, אפילו המוקצה הוא קדוש אצלם, ולכן זה לא אומר שהם מחמירים, הם מחמירים אולי באותה הגדרה שהמדרגה של הקדושה שלהם היא גבוהה מאוד, ולכן הם מוציאים את רוב עם ישראל מכלל ישראל. אם ההלכה היתה כבית שמאי רק מועטים היו בני ישראל, יכולים לתפקד כבית שמאי. אבל זה לא אומר שהם מחמירים. יש הרבה, הרבה דוגמאות שדווקא בית הלל מחמיר, למשל העניין של המוקצה. כל עוד שאתה פוחד בקדושה, אתה צריך להיות מחמיר על עצמך. אז זה צורה אחרת של הבעיה. למשל העניין של קידושין, במחלוקת: כמה שווה כסף? אצל בית הלל כסף זה שווה פרוטה, אצל בית שמאי כסף זה שווה דינר, מי מחמיר, מי מקל בזה? אז גבי דיני אישות, ברור שבית הלל מחמיר, כי אם פרוטה זה כבר אשת איש, אז זה חומרה ענקית. אצל שמאי כל עוד שלא קדשת בדינר אין אישות, היא פנויה, אז הוא מקל. אתם רואים את הפרדוקס לכאורה, זה מובן. זה לא אומר שבית שמאי היה מהרפורמים, אלא זה תפיסת עולם אחרת לגמרי. הם רוצים להגדיר מה אתה קורא 'כסף' באותה הלכה. האישה נקנית בכסף, מה זה כסף? מה הערך של הכסף הזה? ברור זה לא מדובר במעות, כי אם זה דינר אם זה פרוטה, הגמרא אומרת, אישה לא רוצה למכור את עצמה אפילו לסל של יהלומים, אישה אמתית . אם כן קנין בכסף זה מושג שצריך לברר. התשובה היא, זה ענין אחר זה כי התורה התירה את הנשואים דרך הכיסופים, זה הדרך של כסף. יש מחלוקת אם זה דרבנן או דאורייתא, "וכסף מנ"ל?" [27]יש אומרים שיש סמך בתורה, אבל רוב הדעות שזה מדרבנן, התורה שבעל פה התירה את נישואין שהגורם זה הכיסוף, כי זה בהמי, זה לא קדושין, זו זנות. לכן התירו את זה, אבל בתנאי להגדיר באיזה כיסוף מדובר. פה יש מחלקת בין בית הלל ובית שמאי, וזה מתבטא בהבדל בין פרוטה ודינר. אתם רואים שלכאורה, דווקא זה בית הלל שמחמיר.

"א"ל כנגד גדולה, אלהים כנגד גבורה". אז אולי עוד אני אוסיף קצת הסבר:

כל התפשטות, זה חסדים וכל התגברות, זה דין. התגברות זה צמצום. אחר כך נלמד את ההגדרות של המושגים האלו:

התפשטות זה אותה בחינה של 'פנים אל פנים', התפשטות, רחמים, משפיע.

אבל התגברות זה משפיע אבל דרך מידת הדין, דרך הצמצום, זה התגברות. התגברות זה מצד הגבורה. גבורה זה נראה כצמצום של החסד, אחוריים של החסד שמתגלים כגבורה.

"יהו"ה כנגד תפארת, יהו"ה צבאות כנגד נצח, אלהים צבאות כנגד הו"ד, אל ח"י כנגד יסוד. למדנו כבר שאל חי זה גם כן אל שדי. יש שתי בחינות ביסוד, הבחינה של אל חי והבחינה של אל שדי נלמד את זה בשער השייך לו.

קלטת 19 של יהודה, 18 של דניאל. צד שני.

"נמצאת למד כי סודו של ו' של שם הוא כלל שישה שמות משמותיו של שם יתברך".

ה-ו' הראשון רומז לתפארת,

וה-ו' השני רומז ליסוד.

ונלמד את זה לפי סדר התולדות, זה הקשר שיש בין יעקב ויוסף.

יעקב הוא הכלי של התפארת,

יוסף הוא הכלי של היסוד. כל מה שנמצא אצל יעקב נמצא אצל יוסף.

הבחינה של יעקב קשורה ליוסף,

הבחינה של ישראל קשורה ליהודה, דהיינו דוד, דהיינו מלכות.

יש התגלות של תפארת כתפארת, אז האור נקרא רחמים,

והתגלות של תפארת בבחינת ישראל אז האור נקרא אמת.

כשההתגלות של תפארת זה בבחינת יעקב האור נקרא רחמים, וכשזה ישראל, ישראל סבא אז האור נקרא אמת.

ונראה מה ההבדל, הבדל של מדרגות בין תפארת ואמת.

[(מיכה פרק ז', (כ') "תתן אמת ליעקב"]

[28]נכון, "תתן אמת ליעקב", אבל סוף, סוף, המדרגה של אמת גבי התפארת זה המדרגה של ישראל. אני זוכר הפסוק האחר (תהלים פרק קה, (ט) "אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק; (י) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם" [29]. המדרגה של ברית זה המדרגה של ישראל. יש הבדל עצום בין הבחינה של יעקב והבחינה של ישראל. זו אותה בחינה אבל כשמתגלה בבחינת יעקב, הצדיק הוא יוסף, וכשזה מתגלה בבחינת ישראל, הצדיק הוא יהודה. יש תחרות בין יוסף ויהודה עד אחרית הימים, זה סוד האיחוד בין יסוד ומלכות. זה הסוד של גאולה ותפלה, איחוד של גאולה ותפלה.

[.ההבדל בין יוסף ויהודה]

יש הרבה הבדלים, ברור.

יעקב זה שייך לממד של הגלות,

ישראל זה לממד של ארץ ישראל.

גלוי זה הופעה שונה לגמרי. למשל כל ענין של שכם, -כל הענין של, אני לא יודע למה אני זוכר את זה-, כל הענין של שמעון ולוי, הם בבחינת ישראל. יעקב יש לו עמדה של יעקב, ולכן יש הבדל בהשקפה.

בבחינת יעקב אפשר לכרות ברית עם רשעים.

בבחינת ישראל:

[שמואל ב' פרק יג', פסוק יב') "בישראל אל תעשה הנבלה הזאת"]

הנבלה אל תעשה בישראל[30].

[.]

כן, ברור. החלום של יו סף זה החלום הגלותי. מי זה יוסף? זה ממלא מקום של פרעו. עד שבא יהודה. כל זה אתם מוצאים במדרש, חוץ ממה שמסביר הזהר על זה, זה כבר הפשט של המדרש זה ברור. (בראשית פרק מד, (יח) "ויגש אליו יהודה ויאמר", [31]בעל התורים מסביר: מה אתה מלך אני מלך, משיח בן יוסף משיח בן דוד. הבעל התורים מסביר את זה קצת לפי הזהר: האותיות של "ויגש אליו יהודה", זה 'שוה'

[(לפי האותיות סופיות)]

, אתה מלך אני שווה מלך. כל עוד שזו התקופה של הגלות הצדיק הוא יוסף, כשהתקופה של הגלות מסתיימת, הצדיק הוא יהודה. וזה מה שאומר הפסוק: (תהלים פרק קיד, (א) "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז; (ב) היתה יהודה לקדשו", [32]בסוף הגלות זה יהודה שמופיע. בימנו אנו זה לא רק יהודה, זה יהודה ושומרון, זו אותה פרשה.

[.]

יפה, יפה. יש נטיה של החסידות, בעיקר של חסידות של חב"ד, להציל את שאר הניצוצות שנמצאות בחוץ. חסיד חבדניק הוא שייך לגלות, ולכן תקונו הוא בירושלים לא בכפר חב"ד, רק בירושלים, כי זה יותר מדי רחוק. צריך לתפוס את זה, אם לא כן אי אפשר להבין, מה הם חושבים? אנחנו לא נמצאים בתהליך של חזרה לארץ? הם באותה בחינה (בראשית פרק לג, (יד) "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים", [33]ולכן הם אוהבים מאוד את הילדים, ילדי ישראל כמובן, אבל בבחינת העם היהודי בגלות כאילו לא קרה כלום. אבל לאמיתו של דבר קרה כלום, אבל ששומעים אותם בעמקות, זה ברור מאוד: יש עוד ניצוצות להציל. שהשם יעזור להם להציל הניצוצות האלו. זה אותו ענין, הם שייכים יותר ליוסף מיהודה. זה בבת אחת, הם יודעים שאנחנו נמצאים באתחלתא דגאולא, כל מכתב של הרבי הוא אומר "במהרה בימינו" ממש, הוא לא משקר. אבל בכל זאת זה "לרגל המלאכה" אז זה בבחינת יעקב. ויעקב מתגלה דרך יסוד, דרך יוסף, זה עוד שייך לבחינת החכמים, כבר מלכות זה מידת הדין.

התפיסה של יהודה זה מי שזוכה, זוכה, מי שלא זוכה לא זוכה.

התפיסה של יוסף זה צריך להציל את כולם, כולל המצרים, כל מה שאפשר. כשמתגלה לו שזה אסון, שזה בלתי אפשרי, הוא אומר (בראשית פרק נ', (כד) "פקד יפקד אתכם", [34]אבל זה המטרה שלו (של יוסף): להציל את העולם דרך בחינת החסד, הרחמים.

[.]

נכון אבל צריך לתפוס את זה לפי הפסוק האחר: (שמות פרק לג, (יט) "וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם". [35]כבר רחמתי, כבר חנותי, כבר החלטתי שזה לא יהיה נידח, ולא יהיה ממינו נידח שכבר אני יודע שהוא לא נידח

[(שמואל ב פרק יד (יד) "כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח"]

[36]כשהיתי בתלמוד תורה, והיינו לומדים את הפסוק הזה, הרב היה מסביר את זה, הינו קטנים, הוא הסביר "כולם יחזירו" אז אחד שאל, יתכן שזה אני ששאלתי: כולם יחזירו, איזה מין בשורה, כולם? -הם החזירו עד האחרון. -עד האחרון? -עד האחרון שחוזר, נקודה. השאר לא שייך, "לבלתי ידח ממנו נדח". אפשר לאמור את זה, אבל זו רק בדיחה: הנדחים נדחו בארץ.

[(ישעיהו פרק כז, יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו ליהו"ה בהר הקדש בירושלם"]

לא ברור. [37]

"ולפי שתמצא שם א"ל שהוא ג"כ שם הכת"ר", כפי שראינו בקטעים הקודמים, זה היה הפסוק: (ישעיהו פרק מ', יח) "ואל מי תדמיון אל", [38]'מי' זה בינה, רק דרך הבינה אפשר לתפוס משהו על א"ל שנמצא בכתר.

"והוא שם הגדולה תמצא שם אחר לנגד מידת גדול"ה ונקרא אלו"ה". יש פסוקים שמשתמשים לא רק, לאו דווקא בשם א"ל אלא בשם אלוה.

"ולפי שתמצא שם א"ל שהוא גם כן שם הכת"ר, והוא שם הגדולה, תמצא שם אחר לנגד מידת גדול"ה ונקרא אלו"ה, שהוא סוד הגדולה הנקרא ימי"ן, וכן הוא אומר: אלו"ה מתימן יבא, וקדוש מהר פארן סלה (חבקוק ג, ג). [39]ובעזרת האל, במילת א"ל נבאר סוד אלו"ה וסוד אלהים, ותמצא נפלאות תמים דעות בסוד שלושת שמות בלשון אלהות, שהם א"ל אלהי"ם אלו"ה. ותמצא: א"ל, סוד שם החס"ד; אלהים מידת הדין, עם חצי שם יהו"ה שהוא שם י"ה

[אל וחצי השם, זה אלקים]

אלו"ה, עם חצי שם יהו"ה שהוא ו"ה". אל ו' ה', אלוה. אל י' ה': אלקים, אל ו' ה' אלקה.

דף90

"ותראה גדולות ונפלאות במזמור הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו (תהלים קנ, א), ותמצא בראש המזמור כולל סוד א"ל אלהי"ם אלו"ה, ו'הללו' עם כולן: הללויה, חצי השם המיוחד (י"ה); הללו אל בקדשו, סוד אל עולה לכאן ולכאן, כמו שתראה עתה; הללוהו ברקיע עוזו, חצי השם האחרון, ו"ה יתברך נמצא אל באמצע, י"ה מכאן, ו"ה מכאן. ולפעמים אל עם י"ה והוא סוד אלהים, ולפעמים אל עם ו"ה והוא סוד אלוה, ולפעמים אל בפני עצמו. ושלושתן כלולים בראש מזמור זה: הללויה הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו. וסוד מזמור זה, שאמר מכאן ואילך 'הללוהו', ועוד תראה נפלאות בו. נמצאת למד: אל, אלהים, אלוה, כולם מתלבשים בשם המיוחד. ולפעמים תמצא אל"ה בלי וא"ו, כאמרו: יזבחו לשדים לא אלה (דברים לב, יז), ועוד תראה בו נפלאות בעזרת השם. נמצאת למד כי בסוד ו', שהיא אות ג' מאותיות השם, כלולים אלו השמות: אל, אלהים, אלו"ה, אל"ה

[אלוה בלי ו']

, יהו"ה, יהו"ה צבאות, אלהים צבאות, אל חי. ועכשיו התבונן בגדולת השם הקדוש שהוא יסוד ושורש לכל השמות

[השם הוא יסוד לכל השמות, לא המדה יסוד]

, וכל שכן לשאר כל הלשונות, הכינויים על הכינויים, וכל שכן לשאר כל כינויי הכינויין, וכל שכן לשאר משפחות האדמה הנשואות על הלשונות".

[למה כל הציטוט הזה?]

סוף השעור.

[1] [י.ג: מבוא/הגדרות: חסד ודין עוה"ב ועוה"ז,השפעת פנים ואחור, יעקב וישראל, יוסף ויהודה. קלטת 19 של יהודה, 18 של דניאל. דף 89]

[2] דברי הימים א פרק כט

(יא) לך ידוד הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ידוד הממלכה והמתנשא לכל לראש

[3] שמות פרק ב

(יא) ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו.

[4] שמות פרק ב

(י) ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו.

[5] תהלים פרק לד

(ד) גדלו לידוד אתי ונרוממה שמו יחדו.

[6] תהלים פרק קיג

(ד) רם על כל גויים ידוד על השמים כבודו.

(ה) מי כידוד אלהינו המגביהי לשבת:

(ו) המשפילי לראות בשמים ובארץ

[7] תהלים פרק צט, ב'

ידוד בציון גדול ורם הוא על כל העמים

[8] תהלים פרק פט',ג'.

[9] תלמוד בבלי, מסכת תמיד דף לב', עמוד א'.

[10] שמות רבה פרשה מה ד"ה ה ויאמר הראני

ויאמר הראני נא את כבודך, רבי תנחומא בר אבא פתח (משלי כה) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך, הלל אומר השפלתי זו הגבהתי והגבהתי היא השפלתי מוטב לאדם שיאמרו לו עלה למעלן ולא יאמרו לו רד למטן, אמר דוד (תהלים קיג) המגביהי לשבת, כשאני מגביה את עצמי הם משפילים ישיבתי הוי המגביהי לשבת, וכשאני משפיל את עצמי הם מגביהין אותי, שנאמר (שם /תהלים קי"ג/) המשפילי לראות מי גרם לי לראות כל הארצות שכתוב (ד"ה א יא) ויצא שם דויד בכל הארצות על שהשפלתי את עצמי, ד"א כי טוב אמר לך עלה הנה זה משה, כשנגלה עליו הקב"ה בסנה, כמה דתימא (שמות ג) וירא מלאך ה' וגו', א"ר יהודה בר נחמיה טירון היה משה לנבואה, אמר הקב"ה אם נגלה אני עליו בקול גבוה אני מבעתו, ואם בקול נמוך בוסר הוא על הנבואה, מה עשה הקב"ה נגלה עליו בקולו של אביו, אמר בא אבי ממצרים אמר לו איני אביך אלא אלהי אביך, ויסתר משה פניו, ר' יהושע בן קרחה אמר לא עשה משה יפה שהסתיר פניו, שאלולי שהסתיר פניו היה מגלה לו הקב"ה מה למעלן ומה למטן ומה שהיה ומה עתיד להיות, ובאחרונה בקש לראות, שנאמר הראני נא את כבודך, אמר הקב"ה כשבקשתי לא בקשת, עכשיו שבקשת איני מבקש.

[11] תהלים קיז, ב'.

[12] דברים פרק כט

(כח) הנסתרת לידוד אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת.

[13] בראשית רבה פרשה יב ד"ה ו תולדות, א"ר

אר"י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיוון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם, שנאמר (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב, ומנין שגנזו לצדיקים שנאמר (משלי ד) ואורח צדיקים כאור נוגה, וכיוון שראה אור שהוא גנוז לצדיקים שמח שנאמר (שם /משלי/ יג) ואור צדיקים ישמח, רבי לוי בשם רבי נזירא אמר שלשים ושש שעות שמשה אותה האורה, שתים עשרה של ע"ש, ושתים עשרה של ליל שבת, ושתים עשרה של שבת, כיוון שחטא אדם הראשון בקש לגנזה, חלק כבוד לשבת שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי, ובמה בירכו באור כיוון ששקעה החמה בלילי שבת שמשה האורה התחילו מקלסין להקב"ה הה"ד (איוב לד) תחת כל השמים ישרהו, מפני מה ואורו של כנפות הארץ, האירה אותה האורה כל היום וכל הלילה כיוון ששקעה חמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמשת ובא באותה שעה נתיירא אדה"ר אמר שמא אותו שכתוב בו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב, בא להזדווג לי ואומר אך חשך ישופני, אתמהא, מה עשה לו הקב"ה זמן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עליה, הה"ד (תהלים קלט) ולילה אור בעדני, אתיא כההיא דתני דבי רבי ישמעאל מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת בורא מאורי האש, מפני שהוא תחלת ברייתו,  

[14] זהר. (11) מדרש הנעלם פרשת בראשית מאמר ב' יהי אור

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. רבי חייא פתח, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הקב"ה ראה וצפה, שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד, ואיזהו היסוד שהעולם עומד עליו. הוא הצדיק. שנאמר וצדיק יסוד עולם. וזהו יסוד הראשון שברא הקב"ה בעולמו. והוא נקרא כי טוב. נאמר כאן כי טוב, ונאמר להלן אמרו צדיק כי טוב:

רבי אומר, זה האור אור המלאכים, הוא שנבראו תחלה קודם כל העולם. ואי תימא והרי אנו רואים שהשמים והראץ נבראו תחלה. לא קשיא, דהא שנאמר למעלה עד כאן, ספור הוא דאמר. אלא זה ויהי, הוא הראשון, ומכאן התחילו כל הנבראים:

ר' יהודה אומר, זהו אור הכסא ממש. ומזה האור, נבראו שאר כל הנבראים. ממנו נבראו השמים, וכסא נברא בתחלה, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון:

רבי אליעזר הגדול אומר,אור המלאכים נברא בתחלה. דכתיב, וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. כלומר, הבדלה נתן הקב"ה יתברך, בין זה האור, ובין החוושך, שהוא העולם הזה והשמים הם המבדילים בין העולם הזה, ובין אור המלאכים, והם המבדילים בינתים, בין האור ובין החשך:

רבן יוחנן בן זכאי אומר, נתן הקב"ה ממשלה למלאכים על השמים, והשמים על הארץ. וכלם נתלים בכסאו יתברך שמו, להורות כי גבוה מעל גבוה שומר:

יהי אור. רבי אלכסנדראי אומר, הרואה הכוכבים במסלותם חייב לברך. מאי מברך. ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע. ראה כוכב אחד, אינו מברך. שנים, מברך. ואימתי. כד הוי ליליא, מברכין ברוך המעריב ערבים. רבי אומר, אלין כופרני אדקיקייא, דאורחתהון מסתלקין על ההוא יממא, מדחילו דחיותא, מברכין שומר עמו לעד. ולפיכך תקנו על דרך זה כל תפלת הערבית.

[15] ישעיהו פרק ב

(יא) עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ידוד לבדו ביום ההוא.

זכריה פרק יד

(ט) והיה ידוד למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ידוד אחד ושמו אחד.

[16] ישעיהו סג', ט'.

בכל צרתם לא לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם.

[17] תלמוד בבלי מסכת עירובין דף כב עמוד א

והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב +דברים ז'+ אשר אנכי מצוך היום לעשותם, היום לעשותם - ולא למחר לעשותם, היום לעשותם - למחר לקבל שכרם. אמר רבי חגי ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב +שמות ל"ד+ ארך אפים? ארך אף מבעי ליה! אלא: ארך אפים לצדיקים, ארך אפים לרשעים.

[18] רש"י שמות פרק כט פסוק טז

וזרקת - בכלי, אוחז במזרק וזורק כנגד הקרן כדי שיראה לכאן ולכאן, ואין קרבן טעון מתנה באצבע אלא חטאת בלבד, אבל שאר זבחים אינן טעונין קרן ולא אצבע, שמתן דמם מחצי המזבח ולמטה, ואינו עולה בכבש אלא עומד בארץ וזורק:

סביב - כך מפורש בשחיטת קדשים (זבחים נב ב) שאין סביב אלא שתי מתנות שהן ארבע, האחת בקרן זוית זו, והאחת בקרן שכנגדה באלכסון, וכל מתנה נראית בשני צדי הקרן אילך ואילך, נמצא הדם נתון בארבע רוחות סביב, לכך קרוי סביב.

[19] יש למחוק את המקור! הכוונה של מניטו זה "מונחת בקרן זוית"

[20] ז' עול"ה מדין לרחמים, עוה"ב מרחמים לדין

[21] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לז עמוד א

ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד - כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם. ושמא תאמרו.

[22] בראשית רבה פרשה ג ד"ה ז אר"י בר

אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי.

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב

רבי יהודה נשיאה מר' אמי, מאי דכתיב: +ישעיהו כ"ו+ בטחו ביי' עדי עד כי ביה יי' צור עולמים? אמר ליה: כל התולה בטחונו בהקב"ה - הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא, אמר ליה: אנא הכי קא קשיא לי, מאי שנא דכתיב ביה ולא כתיב יה? כדדרש ר' יהודה בר ר' אילעאי: אלו שני עולמות שברא הקב"ה, אחד בה"י ואחד ביו"ד, ואיני יודע אם העולם הבא ביו"ד והעולם הזה בה"י, אם העולם הזה ביו"ד והעולם הבא בה"י, כשהוא אומר: +בראשית ב'+ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא בה"י בראם, % הוי אומר: העולם הזה בה"י, והעולם הבא ביו"ד %. ומפני מה נברא העולם הזה בה"י? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא; ומ"ט תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא; כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: +משלי ג'+ אם ללצים הוא יליף ולענוים יתן חן? בא לטהר מסייעין אותו, בא לטמא פותחין לו. ומ"ט אית ליה תאגא? אמר הקב"ה: אם חוזר % בו % אני קושר לו קשר. מפני מה נברא העולם הבא ביו"ד? מפני שצדיקים שבו מועטים. ומפני מה כפוף ראשו? מפני שצדיקים שבו כפוף ראשיהם, מפני מעשיהן שאינן דומין זה לזה. אמר רב יוסף: הני תרתי מילי אמר רב בספרים. ותניא תיובתיה; חדא, הא דאמר רב: ס"ת שיש בו שתי טעיות בכל דף ודף - יתקן, שלש - יגנז, ותניא תיובתיה: שלש - יתקן, ארבע - יגנז. תנא: אם יש בו דף אחת שלימה - מצלת על כולו. א"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: והוא דכתיב רוביה דספרא שפיר. א"ל אביי לרב יוסף: אי אית בההוא דף שלש טעיות מאי? א"ל: הואיל ואיתיהיב לאיתקוני מיתקן. וה"מ חסירות, אבל יתירות לית לן בה. חסירות מ"ט לא? אמר רב כהנא: משום דמיחזי כמנומר. אגרא חמוה דרבי אבא הוה ליה יתירות בסיפריה, אתא לקמיה דרבי אבא, א"ל: לא אמרן אלא בחסירות,

[23] בראשית פרק א

(א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המיםבראשית פרק א

(א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ:

(ב) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים.

[24] בראשית פרק כ

(י) ויאמר אבימלך אל אברהם מה ראית כי עשית את הדבר הזה:

(יא) ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי.

[25] דברים פרק יא

(כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ידוד לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ.

[26] תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף י עמוד ב

יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים. אנטונינוס שמשיה לרבי; אדרכן שמשיה לרב. כי שכיב אנטונינוס, א"ר: נתפרדה חבילה; כי שכיב אדרכן, אמר רב:

[27] תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ב עמוד א

גמ'. האשה נקנית. מאי שנא הכא דתני האשה נקנית, ומ"ש התם דתני האיש מקדש? משום דקא עי למיתני כסף, וכסף מנ"ל? גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: +דברים כב+ כי יקח איש אשה, וכתיב התם: +בראשית כג+ נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין, דכתיב: +בראשית מט+ השדה אשר קנה אברהם,

[28] מיכה פרק ז

(כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם.

[29] תהלים פרק קה

(ט) אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק:

(י) ויעמידה ליעקב לחק לישראל ברית עולם.

[30] שמואל ב' פרק יג', פסוק יב' "כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה הנבלה הזאת"

[31] בראשית פרק מד

(יח) ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה.

[32] תהלים פרק קיד

(א) בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לעז:

(ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו.

[33] בראשית פרק לג

(יד) יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה.

[34] בראשית פרק נ

(כד) ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלהים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב.

[35] שמות פרק לג

(יט) ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ידוד לפניך וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם.

[36] שמואל ב פרק יד

(יד) כי מות נמות וכמים הנגרים ארצה אשר לא יאספו ולא ישא אלהים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח.

[37] ישעיהו פרק כז

(יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לידוד בהר הקדש בירושלם

[38] ישעיהו פרק מ

(יח) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו.

[39] חבקוק פרק ג

(ג) אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה כסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ.