תמלול השיעור:

 תמלול וכותרות: איתי קולין

itaykln@gmail.com

0585421421

תוכן

המפגש של מניטו עם הרב צבי יהודה. 3

היחס של הרב צבי יהודה ללימוד קבלה. 4

ההקבלה בין גילוי הקבלה לתקומת ישראל. 4

תורת הרב קוק – שיטת הלימוד של כלל ישראל. 4

הרב קוק התמצא גם בחכמה הכללית. 5

שלושת המלחמות, המאבק על ארץ ישראל, וסוף עידן "המזרחי". 5

צדיק, מחנך ופסיכולוג גדול. 6

מענה לבעיות של הכלל. 7

צמצום ההבדלים בין יהודי הגולה לגויים. 8

אמונה בשולחן ערוך. 8

חידושים ומקורות. 9

ההשפעה של הרב צבי יהודה על קהל שומעיו 10

מהי השקפתו של הרצי"ה על המדע?. 11

[הקלטת חלקים משמעותיים מהמפגש הופסקה לצערנו עקב סיבות לא ידועות]

המפגש של מניטו עם הרב צבי יהודה

מניטו: במה... במה נתחיל?

קהל: אולי - איך הרב הכיר את הרב צבי-יהודה?

מניטו: טוב, הנה: קודם כל, אני אסביר ש... אני נולדתי באלג'יריה, בשנות ה- , למאה, בדיוק ב- . ועד מלחמת העולם, הייתי באלג'יריה. ואחר כך הייתי חייל בצבא הצרפתי של צפון-אפריקה, בשחרור אירופה,‎ וזה לקח הרבה הרבה זמן, ואחרי השואה, אחרי כל תקופת המלחמה אני נשארתי בצרפת כדי לעזור לארגן שוב את הקהילות שהיו הרוסות לגמרי. ובעיקר הייתי באותו זמן פעיל בתנועת "הצופים היהודים" "הצופים היהודים" בצרפת, והקמנו מוסד, בית ספר למנהיגים ולמדריכים, כדי לארגן שוב את החינוך היהודי בצרפת. אז עמדתי בראש תנועת הצופים גם כן, והארגון של הסטודנטים היהודים. ושמה - הכרתי את תורת הרב זצ"ל, דרך הספרים, ושמעתי על הרב צבי-יהודה ז"ל דרך כמה תלמידים שעלו ארצה כבר באותה תקופה. ואז אני כתבתי לרב: שיבוא לצרפת לתת שיעורים, הרצאות בקהילה, גם באוניברסיטה שמה, והוא כתב לי שהוא לא רוצה לעזוב את ירושלים, כמובן, אז החלטתי לארגן קבוצה של סטודנטים ובפעם הראשונה הגענו בהתחלת שנות ה-50 לירושלים. זו היתה הקבוצה הראשונה.

מיד כשהגענו לארץ, הלכנו לבית הרב, והוא קיבל אותנו, והתחיל סמינר של שבועיים, אם אני זוכר. והוא התחיל בנושא של קדושת הארץ, וכל הגילוי של תורת-הרב זצ"ל ש... אצלנו, בעיקר הספרדים שלמדו לפי מסורת הקבלה, אז - גילינו מיד שזה אותה מסורת. וכאילו זה שנה שהליטאים והצפון-אפריקאים לא ראו אחד את השני, וכאילו זה היה אתמול. מיד - הקשר היה הדוק בלב.

אז - כל שנה הייתי בא עם קבוצת סטודנטים, ובמשך השנה הייתי שולח כמה סטודנטים שהיו כבר מוכנים שרצו לעלות, ללמוד במרכז הרב. וסוף-סוף במלחמת ששת-הימים החלטתי, קיבלתי רשות מהרב לעלות לארץ, כי - עד כאן... ראה שאני הייתי צריך שמה לעבודה ואמרתי לו: ש"יותר מזה אני לא יכול לסבול" אז הוא נתן לי רשות, ועליתי... במלחמת ששת-הימים. אז - מאז שנות ה- אני ראיתי את עצמי כ... אני לא יכול לומר: "תלמיד שלו," אבל הוא היה הרב שלי. אז... אם אפשר להסביר מה שקיבלנו ממנו, זה - קודם כל, בעיקר, זה הפירוש האמיתי של תורת הרב זצ"ל.

היחס של הרב צבי יהודה ללימוד קבלה

כי יש הרבה פירושים, הרבה "גישות" נאמר, למה שהרב גילה ולפי דעתי אני שמעתי הרבה... הרבה זרמים, אבל לפי דעתי - זה הפירוש הרבני האמיתי. כי קודם כל, צריך לא לשכוח, שהרב זצ"ל לא היה פילוסוף, הוא היה רב, הוא היה תלמיד חכם, היה גם-כן מקובל גדול. בעיקר אי אפשר להבין אפילו... רוב הספר... כמעט כל הספרים שלו בלי המושגים של הקבלה אף-על-פי שהרב צבי-יהודה לא רצה ללמד קבלה, הוא היה יודע גם כן [קבלה], אבל לא רצה ללמד קבלה, אצלו זה היה "קודש-הקודשים" ולכן הוא לימד דרך... מחשבת היהדות לבוש מן הקבלה לפי תורת-הרב זצ"ל. זה מספיק ברור מה שאני אומר, כן? כבר... בכמה שיעורים פרטיים-אישיים, למדנו קצת במושגים של הקבלה. אבל - אף פעם [לא] בפומבי.

ההקבלה בין גילוי הקבלה לתקומת ישראל

קהל: ממי, או איפה הרב קיבל לפני כן? זאת אומרת - איפה קיבלת לפני?...

מניטו: לפני שהכרתי את הרב?

קהל: כן. מהאבא שלי, ומהסבא שלי. אבא שלי היה הרב הראשי של העיר, ואחר-כך היה...

קהל: באלג'יר של אוראן באלג'יר ואחר-כך, בסוף תקופת הצרפתים באלג'יר, הוא היה גם כן הרב הראשי לכל המדינה, והסבא שלי, שהיה הרבי של אבא, הסבא שלי מצד האמא, הוא מצאצאי הרב יוסף אבן-טובול, "המוגרבי", שהיה תלמידו של האר"י. אז זה עבר במשפחה באופן ישיר. אבל עד קום המדינה, וזה עניין כללי, נאמר - עד תקופת המלחמה, כל לימוד הקבלה - זה היה בנסתר גמור! אתם נולדתם בתקופה שזה כבר קצת נגלה. אבל זה היה בנסתר גמור! מי שהיה לומד, לא היה יודע שמישהו אחר באותו עיר היה לומד עם הרב שלו. ולרוב היינו לומדים על כתבי-יד. זה רק... אחר כך למדנו עם הרב צבי-יהודה, שזה במקביל: גילוי הקבלה ותקומת ישראל - זה אותה תקופה. זה בא מהזהר, גם כן, יש איזה רמז לזה.

תורת הרב קוק – שיטת הלימוד של כלל ישראל

ולכן היינו מוכנים להבין, לקבל, להבין, את השיטה של הרב, כשיטה של "כלל-ישראל" כי - למדנו הרבה שיטות. כן? וכל שיטה ושיטה, וכל זרם וזרם, זה תורה אמיתית. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" אבל מה שהיה חסר לתקופה, זה שיטה ש... שתסביר, או תגלה את המשמעות ההיסטורית של התקופה לפי תורת כלל-ישראל. וזה הפעם הראשונה עם תורת-הרב, שמצאנו את זה. ואני חושב שהרבה לא מבינים את זה. הרבה חושבים שזה זרם מיוחד, שיטה מיוחדת של חרדים-ציוניים, או דתיים-ציוניים, אבל זה יותר עמוק מזה. זה יותר רחב מזה. יש איזה מין "דרך המלך" שעובר קודם-כל דרך הריה"ל, "הכוזרי." ואחר-כך, אצל האשכנזים: המהר"ל, השל"ה, ה"פרי-צדיק," והרב קוק. זה... זה אותה השקפה. זאת אומרת: השורש בא מ"הכוזרי." זאת אומרת... ברור! הרמב"ן בעיקר, הרמב"ם גם כן, בשטח אחר, אבל ההשקפה ההיסטורית, או ה... החכמה של ההיסטוריה, לפי המסורת, זה דרך הכוזרי. ולכן היינו מוכנים לגלות את זה, וזה מסביר למה כל כך צרפתים שקיבלו את החינוך שלנו הגיעו דווקא לאותה שיטה באופן קל יחסית.

[הפסיקו את ההקלטה]

הרב קוק התמצא גם בחכמה הכללית

מניטו: וחוץ מהחכמות שלו, חוץ מנאמר - רק "סתם חכמה," הוא היה יודע שפות, היה יודע הרבה דעות, ידיעות בכמה חכמות, והכל מדויק, והכל במקומו, והכל...

קהל: הוא היה יודע פילוסופיות של ה?...

מניטו: הוא היה יודע. יתכן פחות מאביו. אביו זה היה ענ[ק]... מסתורי... איך... איך ידע את זה?! טוב... אבל הוא יודע הרבה. היה יודע הרבה.

[הפסיקו את ההקלטה]

שלושת המלחמות, המאבק על ארץ ישראל, וסוף עידן "המזרחי"

מניטו: מאז התחלת היסטוריית עם-ישראל, יש מלחמות של העולם כולו נגד ישראל. מלחמה נגד עם-ישראל, מלחמה נגד תורת-ישראל, מלחמה נגד ארץ ישראל. ועד קום המדינה, היינו יודעים בעיקר את המלחמה נגד העם, שנקרא "אנטישמיות" מכל הסוגים, כן? ומלחמה נגד התורה: כל הכפירות, וכל הדתות הזרות, שניסו ל... לקחת את היהודים בדרך... לתרבות רעה. והיתה אמונה ש... בזמן הגאולה המלחמה השלישית, בארץ ישראל - תתחיל. מלחמות ישראל. והרב זצ"ל ראה רק את ההתחלה של זה. כן? והיה משוכנע, שגאולת הארץ - תהיה שלמה. אבל הרב צבי-יהודה היה דווקא הממשיך שלו. ולכן יסד את גוש אמונים, אני לא רוצה לומר שהוא ייסד את המבנה הפוליטי של "גוש אמונים" אבל הדחיפה, הרעיון, של ההתיישבות במה שהם קוראים: "שטחים" זה התחיל אחרי... דווקא - מלחמת ששת-הימים, ומה... איך אני הבנתי את זה. כי אני לא זוכר בדיוק איך הוא הגדיר את זה, והוא... ש- המלחמות הראשונות, צריך להמשיך איתן. צריך להילחם כדי להציל את כל היהודים. כי כל יהודי הוא יהודי. וכדי להפיץ את התורה האמיתית. אבל כנראה שהיה כבר בטוח שהצלחנו במלחמות האלו. העולם כולו ניסה - לא הצליח לנתק את היהודים מעמם, ‎ולנתק את העם מהתורה שלו. לא הצליח.

קהל: לא הצליח לנתק את העם מהתורה?

מניטו: לא. כי חזרנו מהגלות עם התורה שלנו. העולם לא הצליח. העולם ה... האויב.

קהל: אף-על-פי שיש הרבה יהודים שלא מאמינים?

מניטו: אף-על-פי. ברור! ברור... מכיוון שיש בתקופה שלנו בארץ ישראל, ברוך ה,' יותר תורה מ-אף [מאי-] פעם בהיסטוריה שלנו. זה צריך להבין: אתם נולדתם בתקופה האחרונה. אבל עכשיו מתגלה העניין השלישי. ושמנסים לנתק את עם-ישראל מארצו! !! ולכן הוא נתן את הדחף של הציונות השנייה. המחודשת. ציונות לפי התורה. לא ציונות של דתיים-סתם. אלא ציונות לפי התורה. שהשורש היה בתורת הרב זצ"ל אבל הוא [הרב צבי יהודה] גילה את זה! זאת אומרת: הציונות הדתית הישנה, של "המזרחי" נאמר, זה הביטויים שלי, כן? לא שלו. זה מפא"יניק שומר מצוות. אבל התפיסה של הציונות שלו, אף-על-פי שהיה מאמין שזה גאולה, זה היה אמונה. אבל הציונות שלו היתה הציונות של התנועה הפוליטית. כן? הציוני. אבל - מה שהקים הרב צבי-יהודה, זה ציונות לפי התורה. ולכן - הרבה דתיים זה היה גם כן מצד החרדים גם אצל אבא שלו, אבל הרבה דתיים ציוניים היו נגדו. מכיוון ש... זה היה אצלם - לא "הבנה" (אם היו מבינים - היו מבינים) אלא - הם... איזה ניחוש. משהו אחר. משהו חדש. ש... תקופה חדשה לגמרי והציונות של "המזרחי" זה כבר פרה-היסטוריה! לגבי מה שקורה עכשיו: ציונות לפי התורה. אולי אני אתן לך הסבר, שאני למדתי בקבלה: את זה לא קיבלתי, ככה, מהרב צבי-יהודה...

[הפסיקו את ההקלטה]

צדיק, מחנך ופסיכולוג גדול

מניטו: ...חידוש של תורה הרב גם אצל הרב צבי-יהודה, בטח כשבאו אליו הרבה בעלי תשובה, אז היו כל מיני מציאויות של אנשים שהיה להם בטח שאלות גדולות, או... מניטו: אה, כן.

קהל: בעיות, גם.

מניטו: חוץ מזה היה מחנך גדול. פסיכולוג גדול.‎ הוא היה מבין את הבעיות האישיות של כל תלמיד. היה מכיר את תוכן הנשמה שלו. הוא היה מחנך. בלי שום ספק.

קהל: היו איזה סיפורים ש?...

מניטו: אני לא זוכר. ותשמע: גם אם אני זוכר, זה סיפורים אישיים. זה לא ניתן לפרסם. הוא ריפא הרבה הרבה מחלות. מחלות נפש.

קהל: באיזה אמצעים?

מניטו: בלימוד, תשמע, יש איזה קשר אישי, קשר נפשי, שזה תרופה. זה קדושה. ולימוד בתפילה. הוא הדריך בתפילה הרבה אנשים שלא ידעו להתפלל, וזה עזר להם להתרפא. ורק הקשר איתו, הקשר אישי איתו, אני זוכר - כמה וכמה פעמים לא רק אני, הרבה אנשים, היו להם בעיות בלי פתרון. והיו רק יושבים על ידו, ככה, רבע שעה, חצי שעה. אחר כך - הכל השתנה.

קהל: וזה משהו... שקשה להסביר בשכל.

מניטו: זה משהו מציאותי. זה המציאות שדיברתי עליה. קדושה זה משהו... שקיים! כשאתה פוגש צדיק, אתה יודע שצדיק זה משהו שקיים! זה אישיות שאם אתה נמצא על ידו אתה לא יכול להישאר בשום ספק. אין ספק. יש... פעם אני שמעתי מאבא שלי ז"ל הסבר על הגמרא: על עניין של יראת שמיים. אבל יש פשט אחר. כשאתה נמצא לגבי משה זה דבר קטן.

[הפסיקו את ההקלטה]

מענה לבעיות של הכלל

קהל: רק... עוד בקשר לפסקה הזאת, הרב התייחס כאילו לסוציולוגיה. הרב קוק. בעולם. והרב צבי-יהודה יש לו איזה משהו בעולם שהוא...

מניטו: טוב, הוא המשיך בזה. זאת אומרת הרצי"ה ידע להסביר מה אומרת התורה לגבי בעיות של החברה. של העם. של עם כ-עם, חברה כ-חברה.

קהל: המשך?

מניטו: המשך. כן. וזה... זה לא שמענו משום שיטה אחרת! זה היה רק מוסר פרטי-אישי. "אינדיבידואלי" היה אומר. עכשיו - הרבה חושבים שזה מובן מאליו. זה לא היה מובן מאליו! זה חידוש! זה התחדשות. זה לא חידוש. אז כשאנחנו קוראים למשל את ה... "והיה כי תבוא אל הארץ" אז - "והיה כי תבוא אל הארץ" והוא היה מראה לנו את זה: בעלייה הראשונה, בעלייה השנייה... דבר מציאותי. פשוט. או: מה עניין שמיטה אצל הר-סיני? הוא היה מסביר לנו את הדאגה של המדרש. מה עניין של חקלאות עם תורה מסיני? היה מסביר: זה החידוש של הציונות. התורה מדברת על החקלאות של ארץ-ישראל. אז כדי להבין את זה צריך לתפוס השקפת-עולם שלמה! מי שברא שמיים, ברא את הארץ! וזה כבר השקפה... אמונתית, רוחנית, כמעט אחרת מתורת הגלות. מאמונת הגלות. בגלות. אתה מבין את זה?

קהל: זה גם משפיע בסוף על המוסר של הפרט?

מניטו: ברור! ברור.

[הפסיקו את ההקלטה]

צמצום ההבדלים בין יהודי הגולה לגויים

מניטו: אתה מגיע לאיזה... הוא היה זהיר כשהיה מדבר על זה: אני קצת מגזים כדי להראות את העניין: אתה מגיע לאיזה מצב שאתה לא רואה הבדל יש הבדל, אבל אתה סופסוף לא רואה אותו: כשיהודי בא מהגלות לעלייה-לרגל, וכשנוצרי בא לארץ הקודש שלו, מה ההבדל? כן? יש הבדל! ברור שיש הבדל. אבל... אתה תופס את זה במציאות. ואתה אחר כך שב למדרשים, לאגדות שיש בתלמוד - אתה מבין על מה היא אומרת. על מה היו מדברים במה שהיו אומרים.

[הפסיקו את ההקלטה]

אמונה בשולחן ערוך

מניטו: "ותורה" - זה תורת ארץ ישראל. תשמע, הפעם הראשונה שהקב"ה דיבר עם אברהם אבינו, אז הוא אמר: "לך לך לארץ כנען"‎ הפעם הראשונה שהקב"ה דיבר עם משה רבנו, "תביא אותם. אחר כך נדבר" זה תורה! אז - הדת של התורה זה כבר... משהו אחר! מהדת, מנותקת מכל העניין של ההיסטוריה של עמנו, של הארץ ו... אתה מבין... טוב, אתם רגילים עכשיו. ולכן אני אמרתי לו פעם: הוא לא קיבל את מה שאני אמרתי, אבל הוא חייך: אני אמרתי: "זה דומה לצדוקיות, אותה תורה שלהם" הוא לא אמר כן, אבל לא אמר לא. אתה מבין מה זה "צדוקיות?"

קהל: זה היה תפיסה של פרט, של ה...

מניטו: לא רק תפיסה של פרט! תפיסה של דת שלקחו מהתורה אבל הדת ההיא - יכולה להיות או הנצרות, או האסלאם... או הצדוקיות... אפילו אם המעשים דומים למעשים של היהודים - זה לא התורה! זה דתיות.

קהל: אין נסתר אצלהם.

מניטו: לא רק נסתר, אין אמונה אמיתית. יש פילוסופיה דתית, אבל לא מאמינים בה'. מאמינים בשולחן ערוך. זה אמונה. אבל אחרת.

קהל: מה זאת אומרת! ? הרי מי שמאמין בשולחן-ערוך הוא ודאי אומר שזה הקב"ה ש...

מניטו: אה, כן! הם מאמינים ש"השולחן-ערוך אומר" טוב אני מגזים קצת, אבל לא כל כך...

[הפסיקו את ההקלטה]

חידושים ומקורות

מניטו: תשמע, עיקר עניין החינוך זה לאו-דווקא התוכן. זה דווקא החינוך עצמו. ולכן - הרבה פעמים כשאני מלמד, באים לי כמה חידושים ואני משוכנע שזה בא מתורת הרב צבי-יהודה. אני לא יכול לומר בשמו, מכיוון שלא שמעתי בשמו, אבל זה בא מהחינוך שקיבלתי ממנו.

טוב, אני צריך כל פעם לדייק, אם אני אמצא איזה מקור, כדי להסתמך עליו. וכל פעם אני מוצא! אם אני לא מוצא אני לא אומר.

קהל: מקור לדברי הרב צבי-יהודה?

מניטו: לא לא לא! מקור בספרים. כי הוא הרגיל אותנו ככה: לא לומר אף-פעם בלי סמך במה שכתוב. אפילו אם זה חידוש! אבל שיהיה סמך. למשל - פעם, יצא, זה חוזר ל... יצא מהלימוד. על "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אז הוא אמר לנו פעם: "משום - לעולם ועד ברוך שם כבוד מלכותו" וזה לקח לנו הרבה זמן כדי להבין מה הוא רצה לומר. ההמשך של הזמן בעולם זה סימן שיש משמעות לעולם. אז אפשר לומר: "ברוך שם כבוד מלכותו" זה בא מ"לעולם ועד" ה"ועד" של "לעולם ועד"

קהל: מה? כיוון שיש...

מניטו: שיש המשכיות בזמן, אז זה סימן שזה מגיע להצלחה. דאם-לא-כן זה היה מתפוצץ מעצמו. אז - "לעולם ועוד" לעולם ועוד - ה"ועד" של ה"לעולם" זה נותן בסיס לברכה של: "כבוד מלכותו" שאנחנו אומרים בלחש, מכיוון שהמצב של העולם הוא לא כל כך... מסודר.

קהל: מה פירוש? זה נותן משמעות לכל ה...

מניטו: זה נותן משמעות. זאת אומרת - זה נותן לך הבטחה אמיתית שלעולם יש משמעות. מכיוון שזה מתמשך.

[הפסיקו את ההקלטה]

ההשפעה של הרב צבי יהודה על קהל שומעיו

קהל: אולי נשאל ככה: במיוחד אנשים שבאים מצרפת, ומחו"ל, שרגילים הרבה בחכמות, אז - קשה להם מאד להבין את כל הדברים שבאמת נראים כ... אני יודע... מה שקורא: "מיסטי" אבל עצם הקדושה של הארץ, שזה... מה ההבדל בין זה, לבין... באמת... איך הוא [הרצי"ה] הצליח להעביר את זה לאנשים שכל הזמן רצו...

מניטו: תשמע. יש לי אפשרות להסביר את זה ככה, באופן קל: הרבה דברים לא הבינו. כן? אבל - ראו את האישיות שלו. ושזה רציני מה שהוא אומר. ואם פעם הבינו דבר אחד - זה היה מספיק. מכיוון ש- הבינו פעם אחת, אז היו משוכנעים שכל מה שהוא אומר - זה אמיתי. וצריך זמן כדי להבין.

קהל: אף-על-פי שעוד לא הבינו - אבל... מניטו: זהו. וכל אחד - זה דבר אחר, כן?

קהל: בגלל האישיות שלו?

מניטו: ובכלל שמה שהבינו זה בשיעור קומה שעולה על מה שלמדו באוניברסיטאות! על אותם העניינים!

קהל: מה שהבינו בשיעור?

מניטו: ובמה שהוא אמר. [אצבע צרידה] פתאום זה נדלק להם! אם הוא אמר דבר עמוק, אני מבין את זה. אז - אם אני לא מבין את המשפט הבא, שקדם, יבוא זמן. יותר באמת היתה השפעה...

קהל: היתה הצלחה ל...?

מניטו: כן. הצלחה רבה מאד. אני לא יודע זה... אין יוצא מן הכלל: מי ששמע אותו, ולא הושפע ממנו. ורציתי להוסיף משהו... אה! כן. ‎הוא היה מנחש את המשמעות של השאלה של התלמיד. כשתלמיד היה שואל שאלה, מסובכת, אף-אחד לא הבין מה הוא רצה לומר. אז קודם כל הרב הסביר לתלמיד ההוא את המשמעות של השאלה ואחר-כך נתן תשובה. אתה מבין...

קהל: הסביר מה הוא שאל?

מניטו: מה הוא שאל... מה הוא רצה לשאול. לפי המתכונת הנפשית של כל אחד ואחד, הדברים הם שונים, כן?

מהי השקפתו של הרצי"ה על המדע?

קהל: הנה, אולי אפשר לשמוע איך הוא התייחס ל... נגיד - לפסיכולוגיה? ההשקפות...

מניטו: תשמע. הוא היה מונותאיסט אמיתי. כמו תלמיד-חכם הגון. אז כל דבר שהוא אמיתי במדע הוא אמיתי לפי התורה. אבל צריך להבין אותו לאמיתת הדבר. אי אפשר שתהיה במציאות שהקב"ה ברא דבר שסותר מה שהתורה אומרת. זה בלתי אפשרי.

קהל: כמו שהכוזרי אומר

מניטו: כן. למשל. ולכן - כל פעם שהיה לו יחס עם מדען אמיתי, אז - היה מייחס לו כבוד. מכיוון שזה דברי אלוקים חיים! איזה מדענים הוא החשיב אותם כמדענים אמיתיים? מניטו: בעיקר מדעי-הטבע. וגם הפסיכולוגים, אבל... אני אסביר לך מה היה הרושם שלי. כי כל החכמות האלו: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, הם... הם ילדותיים עכשיו. זה רק התחלה של ההתחלה. אבל הוא העריך הרבה את המדענים של הפיסיקה, הכימיה, מתמטיקה, שזה כבר מדע רציני. מבוסס. שאפשר לומר דברים רציניים. למשל, אני למדתי אצלו ספר שהוא לא קל להבין אותו, אולי שמעתם עליו? על הספרים של הרב שם טוב גפן. וזה מלא מדע. הוא היה מבין את זה צ'יק-צ'ק. הוא היה מסביר את זה גם! כן... ]סוף ההקלטה[

תמלול השיעור

הרב יהודא אשכנזי (מניטו) זצ"ל

לימוד בעקבות ראיון של הרב צבי יהודה

תמלול: עמיחי מיארה

הגהה: צוות מכון מניטו

הטקסט שממנו קורא מניטו את הראיון לא קיים ברשותינו. סימון משוער של הראיון בקטעים המודגשים.

מניטו: ראיון של הרב צבי יהודה זכרונו לברכה שנתן לאיזה עיתונאית, בארץ, ערב פסח תשכ"ג, זאת אומרת כמה שנים לפני מלחמת ששת הימים. כן. והנושא הוא גלות וגאולה והוא קשור במידת מה לנקודה של ההרצאה של ישראל על המחלקות שיש בגמרא אם התשובה צריכה להיות קודם הגאולה או אם הגאולה תבוא גם לפני התשובה. זה ויכוח בגמרא בין רבי אליעזר ורבי יהושוע. ר' אליעזר אומר שצריך תשובה קודם ור' יהושוע אומר אפילו בלי תשובה תבוא הגאולה. ועל הנקודה הזו יש גם כן מאמר ב'אור החיים', שהוא הפירוש על התורה של הרב חיים בן עטר זצ"ל שאומר, אם אני זוכר את המקור, זה ויקרא פרק כ"ה פסוק כ"ה, שמה אומר הרב 'אור החיים', וזה הולך לפי השיטה של ר' יהושוע בגמרא, שאפילו אם ישראל יהיו פושעים גמורים – הגאולה תבוא. וזה נותן לנו קצת להבין את המסקנה של הגמרא במחלוקת בין ר' יהושוע ור' אליעזר. ר' אליעזר אומר שתשובה קודמת. ר' יהושוע אומר אפילו בלי תשובה. והמסקנה של הגמרא, שר' אליעזר שתק. אבל המפרשים של הגמרא, זה מתחיל בתוספות, מתלבטים אם השיתוק, איך אומרים, השתיקה, השתיקה שבאה מתוך שיתוק [צוחק], השתיקה של ר' אליעזר זה אומר שהוא מודה ולכן שתק או שתק מכיוון שלא היה לו להשיב אבל לא מודה. זה עוד ויכוח בין המפרשים. אבל המסקנה של הגמרא שכיוון שר' אליעזר שתק - אם אפשר לומר הלכה גבי עניין של דעות – הלכה כר' יהושוע. [אנחנו] יודעים שבדרך כלל הלכה כר' יהושוע נגד ר' אליעזר אבל אם גם בעניין הזה יש דיון אצל המפרשים.

מכל מקום נתחיל לקרוא, זה לפי שאלות ותשובות, הסגנון הוא ברור, אם יש משהו לברר או אם יש שאלות אז נלמד עד אחת עשרה וחצי או רבע לשתים עשרה, לפי המטרו האחרון. כן.

טוב, אז השאלה הראשונה היא האם... אנחנו פה. כן. גלות וגאולה. הדף הזה לא שייך העניין שלנו. זה פה ואח"כ...

האם תקופתנו היא תקופה של גאולה או עדיין אנו חיים בתקופה של גלות. זה השאלה מובנת. זה ויכוח בציבור עד היום. כן.

תשובה: הגלות היא הפך של המצב הנורמלי של עם ישראל. זה מבוסס על דברי מהר"ל בנצח החיים, סליחה, בנצח ישראל. שהוא אומר שהגלות היא מצב אי טבעי, לא טבעי. פה הביטוי של הרב זה אי נורמלי. המצב שמתאים לנו הוא שנשב על אדמתנו וננשום את אויר ארצנו עם ה' בארץ ה'. אולי יש פה איזה רמז לאוירא דארעא מחכים. אבל אינו די להימצא בארץ ישראל כדי לא להיות בגלות, ופה יש דיוק חשוב. כן. אינו די. זהו כמובן התנאי הראשון להימצא בארצנו שהיא מקומנו הטבעי. יחד עם זה, כל זמן שאנו משועבדים לזרים אנחנו עוד בגלות במידה מסויימת ולכן הוא מתייחס לפי מה שאני מבין פה למצב שהיה לפני קום המדינה. וזה אלפיים שנה היו קהילות של יהודים בארץ, אבל במצב של גלות. המצב הזה היה קיים גם כן בגלות המיוחדת שנקראת גלות יוון שהתיה גלות על הארץ מכיוון שהיה שלטון זר של היוונים.

אומנם ארץ ישראל היא המקום הטבעי לנו אבל הטבעיות הזו פועלת עלינו במלוא שלמותה רק כאשר אנחנו מוכשרים לקבל אותה, זאת אומרת, כשאיננו עבדים, כשאנו שרויים במצב של שלטון על הארץ הזאת. אומנם בשעה שאנחנו לא בארצנו אלא בארץ נכר, אפילו לא נהיה שם עבדים אלא בני חורין – זו גלות ממש. ופה יש גם כן דיוק שמסביר את הפסקה הראשונה בהגדה של פסח. כן. אם אני זוכר היטב, זה הביטוי, השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין. ואמרנו את זה בגלות אף על פי שלא היינו בתקופות מסויימת 'לא עבדים', אבל זה לא אומר שאנחנו בני חורין, בני חורין זה שייך למצב של שלטון יהודי על ארץ ישראל, בארץ ישראל.

ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כללית. ופה יש לכם כמה מקורות, אח"כ תקחו את הדפים אח"כ כדי ללמוד אותם. אבל פה אני חוזר. ישיבת ארץ ישראל הוא מצווה כללית. אני זוכר שהרב היה מסביר שדווקא זו הסיבה שביד החזקה, סליחה, שבספר המצות של הרמב"ם, הרמב"ם לא מונה מצווה ישיבת הארץ כמצווה מדאורייתא מכיוון שהיא מצווה כללית וזה כלל אצלו שמצווה כללית אינה בכלל תרי"ג מצוות. למשל, קדושים תהיו זה מצווה כללית לפי הרמב"ם ולכן הוא לא מונה את זה במניין תרי"ג המצוות. אלא לפי הרמב"ן כן, מכיוון שלפי הרמב"ן יש מצווה מיוחדת להיות קדוש. לפי הרמב"ם זה כלל כל המצוות מביאים אותנו לקדושה. אשר קידשנו במצוותיו.

וזה גם כן אותו עניין, אע"פ שיש מחלוקת בין המפרשים כי העניין לא פשוט, העניין של התשובה כי יש כמה מרכיבים של התשובה. אבל אפשר לסכם דרך סכמטית נאמר, שלפי הרמב"ם אין מצווה לחזור בתשובה. יש מצווה של וידוי, כשהאדם חוזר בתשובה המצווה היא להתוודות. אבל אצל הרמב"ן גם כן יש מצווה לחזור בתשובה וכמובן להתוודות. כן. ופה השיטה של הרמב"ם היא ברורה מאוד. כל התנהגות שהיא צריכה להיות טבעית מלכתחילה – אין מקום לחובה. מבינים. לפי הרמב"ם הרמה שהוא רואה את הבן אדם היא גבוהה מאוד. למשל, לעניין של התשובה, מי חוזר בתשובה, מי שקיבל פעם עול תורה ונכשל. ולכן אצל מי שקיבל פעם עול תורה, אפשר לסמוך עליו שבאופן טבעי נפשו לא תתן לו מנוחה עד שיחזור, זה טבעי אליו, בתשובה. אבל כשחוזר בתשובה התורה מצווה אותו להתוודות כדי לאמת, לאמן, את התשובה. כן. זה השיטה של הרמב"ם.

ואפשר להסביר גם כן בהקשר לנושא שלנו, שלפי הרמב"ם זה טבעי שעם ישראל שייך לארץ ישראל ולכן אין מקום בתהליך טבעי, נטיה טבעית, אין מקום לחובה. זה מובן? עד כאן הרמב"ם. כן. אני יכול להוסיף אולי קצת. זאת אומרת, לפי הרמב"ם כל הפסוקים שמדברים על שיבת ציון זה בשורה, זה ברכה. כן. ואני יכול אולי להוסיף קצת. גם כמו העניין של התשובה, מה שהרמב"ם היה אומר, אני לא יודע אם היה אומר את זה אבל לפי ההסבר שלי פה, שכשאדם חוזר לארץ ישראל, צריך להתוודות, לומר, את הסיבה האמתית. כן. כמו בתשובה, כשאדם חוזר בתשובה צריך להתוודות, אז גם כן בשיבת ציון צריך להתוודות. וזה מסביר הרבה הרבה דברים למצב שלנו היום. יש הרבה שבים לציון, אבל נותנים סיבות לא נכונות לפי [התורה]. אין וידוי אמיתי. מה אני עושה כשאני חוזר לארץ ישראל. זה אולי עוד מצב של תוהו ובוהו, בתהליך של שיבת ציון.

טוב. אז אני ממשיך.

ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כללית כדברי חז"ל ששקולה מצוות ישוב הארץ כגד כל המצוות שבתורה. הרמב"ן קובע שישיבת ארץ ישראל היא אחת מתרי"ג מצוות מן התורה. מי שאינו יושב בארץ ישראל עובר על מצווה של תורה. אני לא זוכר אם הרב ידייק על הנקודה הזו שאני רוצה להסביר. כל עוד יש מצב שאין אפשרות אז הוא אע"פ שהוא מצווה, אם אין אפשרות לבוא, אין לא חטא, אבל מיד כשיש אפשרות – הוא תחת החובה, הוא חייב מזה. ואני זוכר שנתן פעם דוגמה פשוטה מאוד. כיוון שבארצות אשכנז היו תקופות שזה היה קשה מאוד למצוא אתרוג בסוכות, אז מי שאינו מוצא אתרוג, אע"פ שיש חובה שיהיה אתרוג בלולב, אם אין אפשרות, אז אין אפשרות. אבל מיד כשיש אפשרות למצוא אתרוג – חוזרים תחת החובה. הבנתם את העניין?

קהל: שאלה,כתוב שמצוות...

מניטו: לא הבנתי.

קהל: שמצוות ישוב א"י שקולה כנגד כל המצוות. אבל זה גם כתוב ב...

מניטו: בהרבה מצוות.

קהל: אז איך מבינים את זה באמת, אם זה שקול כנגד, נגיד למשל מצוות ציצית שהיא גם כן שקולה לכלל המצוות. זה קשה להבין.

מניטו: לא. פה הקושי, ואני אחזור על זה. חשבתי על זה מיד אבל לא רציתי [לעוות]. פה הקושי זה שיש פה ייחוד של מצוות ישיבת ארץ ישראל לפי השיטה של הרמב"ם. כן. מכיוון שזה מצווה כללית הוא לא מונה אותה. אבל יש הרבה מצוות שהגמרא אומרת שהיא שקולה כנגד כל המצוות והוא מונה אותן. כן. פה יש איזה קושי מסויים.

קהל: בתוך תרי"ג מצוות?

מניטו: בתוך תרי"ג מצוות. כן.

ולכן אפשר לומר שיש מדרגות בכלליות של מצוות אלו. זאת אומרת, ישיבת ארץ ישראל היא מן אותן המצוות היותר כלליות. כל מצווה שקולה כנגד כל התורה כולה. זה הכלל.

כשאתה עוסק במצווה אחת אז באותו רגע, מבחינת מעשה המצווה באותו רגע, אתה מקיים את התורה כולה. כן. זה מה שצריך להבין. אבל צריך ללמוד את כל הדוגמאות האלו, את כל המקורות האלו, לפי הסוגיה שלהם בגמרא. מכיוון שיש מצבים שצריך ל...איך אומרים... לשבח מצווה מיוחדת, ולכן אמרו ששקולה כנגד כל המצוות. יש מצבים שדווקא צריך לשים דגש על אותה מצווה. מכיוון שהיו, ההיסטוריה של עם ישראל היתה קשה מאוד, שהיו תקופות שהיו בקשיים גדולים כדי לקיים מצווה מיוחדת זו, לכן החכמים הדגישו את החשיבות של דווקא אותה המצווה ואמרו 'שקולה כנגד כל המצוות'. וכל נושא הוא נושא של חכמת התורה בפני עצמו אבל לפי דעתי הכלל הוא, הכלל של כל המקורות האלו, שכל מצווה ומצווה אפשר לומר ששקולה כנגד כל המצוות כשאתה מקיים אותה לשמה. כן.

אפשר אולי לקשור את זה לכלל של כל ישראל ערבים זה לזה. שכשכל אחד מסוגל לקיים מצווה אחת באמת לשמה, הוא עושה את זה בשם כל ישראל. כי, טוב זה מובן, כן, אדם שהוא נאמר, באופן טריוויאלי אולי, משוגע לדבר אחד בתורה, הוא מקיים את זה ממש לשמה, אז בשבילו, המצווה שקיים שקולה כנגד כל המצוות כולן.

טוב. ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כללית, כדברי חז"ל ששקולה מצוות ישוב הארץ כנגד כל המצוות שבתורה. יתכן מאוד להוסיף הסבר אחר, שזה מצווה שדרכה אתה בא לקיום כל שאר המצוות. אבל לפי דעתי זה מיוחד לאותה מצווה. כן. ובפרט לפי דעת הרמב"ן, כי דווקא בפרשת בחוקותי אומר שלא רק מצוות התלויות בארץ אין להן הטעם שלהן רק בארץ, אלא כל המצוות כולן, ולמה אנחנו ממשיכים לקיים אותן בגלות - כדי לא לשכוח אותן. הוא מביא את זה שם. ולפי דעתי לא כדאי לומר את זה בפני קהל שיהודי מהגלות, מכיוון שחבל, זאת אומרת למנוע מהם השמחה של המצווה.

קהל: אז אולי זה לא... כדברי חז"ל ששקולה, אולי זה לא כ"כ מתאים בסופו של דבר הראיה שהרב מביא כדי לומר (לא ברור) לכאורה אנחנו יודעים שיש עוד הרבה מצוות שהן שקולות כנגד כל המצוות שבתורה. אז אולי ההוכחה או הציטטה שהוא מביא ששקולה מצוות ישיבת ארץ ישראל לא כ"כ מתאים.

מניטו: הבנתי. הבנתי.

קהל: בסופו של דבר.

מניטו: לכן צריך לעיין קצת במקור שלו.

קהל: בספרי. טוב הוא מביא רק את מה שכתוב שם.

מניטו: כן. נו, "ישיבת ארץ ישראל היא מצווה כללית", זה מובא מה'אור החיים', ואח"כ המקור הוא בספרי. כן. טוב, אתה צודק, יש פה איזה בעיה. אולי זה יחזור אח"כ. כן.

הרמב"ן קובע שישיבת א"י היא אחת מתרי"ג מצוות מן התורה. מי שאינו יושב בא"י עובר על מצווה של תורה. כל עוד שאינו במצב של אונס. כן. יחד עם זה כותב הרמב"ן שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם יצחק ויעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. ויש גם כן אותו דיוק גם אצל הרמב"ם. אלו שני צדדים של המצווה. המובן של לא נעזבה לשממה הוא ישוב הארץ. לא נעזבה ביד זולתינו מן האומות פירוש שיהיה שלטון ישראל על הארץ. ברוך הוא, לא, בעזרת ה', סליחה, בעזרת ה' בימינו, יש לנו במידה מסויימת, זה היה אחרי התקומה. כן. יש לנו במידה מסויימת שלטון על הארץ. מה זה מידה מסויימת – על חלק מן הארץ, וגם כן מידה מסויימת כי מדובר בשלטון ישראל על ארץ ישראל, אבל כל עוד שהממשלה היא, המדינה, סליחה, היא משועבדת במידת מה לזרים, אפילו תלויה לעזרה כספית של הזרים, זה לא שלטון אמיתי עוד. כן. ויש מאמר ארוך של הרב חרל"פ שהיה תלמיד חבר של הרב זצ"ל. האב, כן. שמסביר את זה ככה - שלטון אמיתי – כשיש עצמאות כלכלית. ולא הגענו עוד לאותם.. ולפי דעתי זה נושא בפני עצמו, אני חושב שזה רק תלוי בעם היהודי. יש ביכולתו של העם היהודי שתהיה עצמאות כלכלית בישראל. אבל אנחנו רק בהתחלה של התחלה של המודעות הזו.

בעז"ה בימינו יש לנו במידה מסוימת שלטון על הארץ וידינו תקיפה. זכינו בכך בחלק חשוב של גאולה. זה החידוש. מצב זה הוא יותר מאתחלתא דגאולה, הוא כבר ניגוד גדול לגלות. בכל פעם היה חוזר, ואני גם כן משתמש בזה מכיוון שלפי דעתי זה הסבר חשוב להבין אותו. כי אלפיים שנה של גלות מוחלטת, זה ארוך מאוד. וכנגד אלפיים שנה של גלות מוחלטת, מה שמתחיל עכשיו פה בארץ ישראל מבחינת הגאולה, זה יותר מאתחלתא, זה ניגוד ממש לגלות. כאילו יש מצב פרדוקסלי כזה. מצד אחד יש סוף גלות מוחלט לישראלים, אע"פ שהגלות ממשיכה בדרך כלל. ולכן גבי העם היהודי בכללו אפשר להשתמש במושג של אתחלתא דגאולה, אבל אלו שנמצאים כבר באותה אתחלתא – זה גאולה שלימה. לא שלימה. זה גאולה גמורה. לא שלימה אבל גמורה. זה מובן? אבל כמחנך אולי אני אומר את זה לפי הניסיון - יש גם בזה שלבים מאוד. אני רואה את זה בעיקר דרך הניסיון של מעיינות, גם זה לוקח הרבה זמן של שלבים, להשתחרר לגמרי מהקשר לזהות הגלותית. זה מובן, כן?

אבל אני חושב שהוא היה מדבר, הוא היה חושב על ה... איך אומרים... לאו דווקא צברים, אלא אלו שכבר הגיעו, לפי המושגים שלי, לזהות העברית, למעלה מהזהות היהודית הגלותית. הבנתם את ה...

קהל: איזה זהות זאת, הזהות העברית, הזהות הישראלית?

מניטו: כן. זהו זה. נאמר. זה זה הנושא. ופה זה קשור לבעיה אחרת. לכאורה רחוקה אבל קרובה מאוד. כל העניין של אשכנזים וספרדים.

קהל: זה השאלה שלי!

מניטו: זהו. הבנתי [צוחק]. כן. למעלה מכל הפרובלמטיקה הזו של תימנים, ספרדים, אשכנזים, איטלקים וכן הלאה, יש העברי. כן. והמהפך בזהות, מן הגלות לגאולה, זה ממש, והדוגמה היא באברהם אבינו, ל... הניתוק

קהל: לא האשורי?

מניטו: לא. העברי. העברי. אברהם העברי. אבל אברם זה היה עוד שם ארמי. כן. אברם. אברהם – העבריות שלו התגלתה. אז נקרא אברהם. כן. זה המוטציה הזו, ואני מחפש מילה בעברית, לא רוצה להשתמש במוטציה, כי בתורת האבולוציה יש משמעות אחרת. כן. אבל הבנתם. מה?

קהל: [אמירה לא ברורה הגוררת צחוק בקהל]

מניטו: זה גם כן. לא זה משהו יותר מורכב, ופשוט בבת אחת. איזה זהות שהיתה ממש הנקודה האמצעית הכי הכי טמונה בחלק הכי מרכזי והכי אפילו תת הכרתי שמתגלה. זה לא עניין של בכוח ובפועל. כן. זה יותר עמוק מזה. כן.

קהל: עצמאות?

מניטו: עצמות. לא עצמאות. העצמות.

קהל: עצמיות?

מניטו: עצמיות זה משהו אחר. לפי המובן של המילה הקבלית – עצמות.

טוב. ואני חושב שכל הפרובלמטיקה שהיא מציאותית. כן. וחשובה. היא עוד שייכת לפרובלמטיקה של הגלות. כן. ואין פתרון אלא להתעלות למדרגה של עברי, ממוצא זה או אחר, כי יש שלוש עשרה שבטים ושבעים משפחות, וכן הלאה. כן. אבל להתעלות על המדרגה של עברי.

קהל: סליחה...

מניטו: רק דקה. מכיוון ששלושים וחמש שנים, זה כבר שלושים ושש לא? - חמש - זה כלום גבי אלפיים שנה של גלות. אז אנחנו עוד מתפקדים כיהודים. לא במובן של היהדות, היהדות זה עבריות. כן. אין יהדות אחרת אלא תורת משה, ותורת משה נכתבה בעברית. כן [צוחק]. ואחנו עוד מתפקדים כיהודים במובן הסוציו-פוליטי. כן. ומתחילים להיות קצת קצת או קצת יותר, ולהיות צבר זה עוזר אני חושב כן , כעברים. אבל יתכן שאנחנו לא כ"כ מסוגלים בדור שלנו להבין ברורות את ההבדל בין יהודי ועברי. אבל אני משוכנע שהנכדים שלנו, הדורות הבאים, יגלו את זה באופן ברור מאוד.

ואני חושב שהדוגמה הזו של אברהם אבינו היא המאפיינת. 'אברם – אברהם'. יש גמרא בברכות, למדתם את זה. אברם – אב לארם, אברהם – אב לכל העולם כולו, אב המון גויים. כן. זה זהות, אותה זהות אבל אחרת לגמרי. זה מובן קצת? אז, אני חושב שהמצב, נאמר, מכיוון שנשאלת השאלה, המצב של... העולם האשכנזי הצליח יותר מהר ליצור טיפוס של ישראלי ממוצא אשכנזי. כן. כבר הבריא. אני חושב שזה צריך להגיע גם בעולם הספרדי. כן. לעברת את הספרדיות.

קהל: אהה, אז יהיו שוב שני אבטיפוסים?

מניטו: כן. למה לא? שלוש עשרה יהיו. למה רק שניים?! שלוש עשרה. ולאחד את כל זה.

קהל: אז אח"כ צריך להיות אבטיפוס מעל השלוש עשרה האלה?

מניטו: אני חושב שכבר באופן פרטי יש הרבה יחידים מהספרדים שהצליחו את זה. אבל זה עוד לא הגיע למצב של חברה שלימה. כן. אז, אצל האשכנזים, ויש נסיבות לזה, יש הסברים לזה, זה כבר בבחינת חברה, בבחינת טיפוס כללי. כן. אז זה מה שצריך להיות היעד של הספרדים כשלב ראשון. ואח"כ למזג את זה... את השניים. כן.

אני רוצה לצטט פה מי שהיה הנשיא הגדול של הספרדים, מר אלישר זכרונו לברכה. כן. אליהו אלישר. זה אליהו? כן. ושהוא אמר את זה ככה. מדברים על מיזוג גלויות. כן. אבל פה זה לא ברור. אני רוצה לומר שקר. אין מיזוג גלויות. יש שלב ראשון שהוא קיבוץ גלויות, ואח"כ, אחרי השלב של קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות. אבל למזג בכוונה להפוך את כולם לישראלים ממוצא אשכנזי – זה לא מיזוג גלויות. אז צריך לעשות את הקיבוץ גלויות, וכל אחד יחזק את המורשה שלו ואח"כ למזג. זה שלב אחר. הבנתם את העניין?

קהל: היציאה מהגלות כאילו התגלות, וכל אחד צריך להתגלות.

מניטו: יפה. המהר"ל אמר את זה.

קהל: כן?

מניטו: כן.

[צחוק בקהל]

ואני חושב שהטעות תהיה לחשוב שלעברת את הספרדיות זה לאשכנז אותה.

קהל: אבל... [לא ברור]

מניטו: לעברת. אני אתן דוגמה, כשהייתי עוד המנהל בפועל בסאנטרז'י, שמה, ברוקה, אז יסדתי כמה חוגים של שפות יהודיות, לדינו, יהודית ערבית, ידיש וכן הלאה. אבל בתנאי, וזה כתוב בפרוטוקול שמה, בתנאי שיהיה אולפן בעברית. אם יש אולפן בעברית, אז ידיש, לדינו, יהודית ערבית - זה עושר של ערכים. אבל בלי עברית – זה עבודה זרה, כל אחד חוזר למקור שלו - גרמני, ערבי, הבנתם את העניין. אז צריך לגלות את המימד העברי שיש בספרדיות, ולא הספניולי ולא הערבי ולא... הבנתם את העניין?

אני חושב שהאשכנזים התקדמו קצת יותר מהר בזה, מכיוון שפשוט הם יסדו את מוסדות המדינה ולכן השתמשו בתקציבים ראשונים. כן. [בחיוך]. אבל זה היה [לא ברור]. כן.

לא להתמיד בספרדיות גלותית. כן. כמו שעושים למשל כמה חוגים אצל האשכנזים שלא רוצים לשמוע מהעברית אלא ממשיכים להיות הונגרים, רומנים וכן הלאה. כן. אלא לעברת את זה [לא ברור]. כן. זה יקח תהליך. כן. זה יקח זמן.

קהל: זה לא ברור ל... [לא ברור]

מניטו: זה הויכוח שהיה לי בועידה לחינוך דתי במשרד החינוך. היום שהחלטתי איך אומרים לזרוק את הדלת. איך אומרים את זה.

קהל: לטרוק

מניטו: לטרוק את הדלת. כי לא רצו לשמוע מזה. כן. הבינו מה שאני אמרתי. לא רצו לשמוע מזה.

והעניין הוא ברור מאוד. לא להוסיף דברים פולקלוריסטיים בתוכנית הלימודים בסגנון אשכנז, ולהוסיף כמה קטעים בפרקים, אה איך אומרים 'אפנדיקס'?

קהל: נספחות.

מניטו: כן. נספחות של פולקלור. כן. לא! אלא לתת אפשרות לעדה הספרדית ליצור ישראלי ממוצא ספרדי, בעברית, לא בסגנון האקזוטי פולקלוריסטי של ארצות הנכר. זה העניין. הבנתם...

קהל: [שאלה – לא ברור]       

מניטו: אז זה מתחיל בגן ילדים ומסתיים בבית מדרש לרבנים. ולפי דעתי, זה התכנית שאני הצעתי להם, והם פחדו. כן. לפי דעתי צריך להתחיל בבת אחת. בגן ילדים ובבית מדרש לרבנים. וכל מה שיש באמצע זה יבוא באופן טבעי. אתם מבינים את זה?

קהל: מעניין פעם לקרוא מה גם הרב צבי יהודה הכהן קוק וגם אביו... כבר היתה קהילה ספרדית מאוד חזקה בתקופת אביו, איך הם התייחסו לשאלה הזו? ואני בטוחה שהם כתבו על זה.

מניטו: טוב. טוב. פה יש בעיה. פה יש בעיה. פה יש בעיה. אני חושב שאפילו במרכז הרב לא היו מודעים לחשיבות של הבעיה. ועכשיו החולשה אולי של אותו זרם, שאני משתייך לו כן, זה שעוד לא מסוגלים להבין את החשיבות ועומק הבעיה הזאת. כן.

ברור ששבט יהודה צריכה להיות בראש. כן. אבל מי זה שבט יהודה? האשכנזים אומרים - זה האשכנזים, אבל הספרדים אומרים - זה הספרדים – תיקו [צוחק]. יש לי דעה על זה. אתם מנחשים איזה דעה [צוחק], שמי 'אשכנזי' אני יכול להרשות לעצמי.

אז נמשיך קצת ב...

קהל: אני רוצה לשאול שאלה. השאלה היא, הרב קוק עצמו מתייחס לעניין הספרדים והאשכנזים ב'שתי בתי ישראל'. מניטו: אבל רק בשיטת הלימוד. קהל: לא. לא. אז זו השאלה שלי. אם אתה דיברת על העניין הזה עם הישיבה עם משרד החינוך ואתה הצעת להם תוכנית לימוד שתהיה... מינטו: לא. לא. תכנית חינוך. קהל: כן. תכנית חינוך. אז איך אנחנו מתחנכים – ע"י דרכי לימוד, דרכי לימוד כאלה או כאלה. ושם הוא מדבר על דרכי לימוד...

מניטו: לא. לא. צריך לייסד מוסדות. מוסדות, אני לא רוצה לומר על טהרת הספרדיות, אלא על טהרת הספרדיות בעברית. וזה, צריך לעבוד על זה. לאשכנזים היה להם אולי מאה שנה של... 'אברנס' איך אומרים את זה? מאה שנה של קידום. כן. ואחרי ה... כי זה עשה רושם כשעזבתי בכעס את משרד החינוך, מכיוון שאני, אני צריך להסביר לכם את הרקע אף על פי שמדובר בעצמי, שקיבלתי מינוי אישי משר החינוך שהיה בזמנו יגאל אלון, מחוץ לכל מפלגות, אם זה מפד"ל אם זה אגודה אם... מינוי אישי כדי להיות ב, כדי להכין תכנית לזה. וכשנוכחתי לדעת שהזמן לא היה מבושל, שממש לא רצו לשמוע מזה, ופחדו מזה, אז הטלוויזיה ביקשה שאני אתראיין על זה, ובאמצע הראיון קטעו את הראיון, כשהגענו לעניין של המוסדות, ואני אמרתי, אפילו תנועת נוער של נוסח ספרדי, קשורה לתנועות הנוער של נוסח אשכנזי, אבל הנוסח שיהיה ספרדי. כששמעו את זה תקעו את הכל.

כי פה יש בעיה. כי פה יש בעיה חברתית ממדרגה ראשונה, אף על פי שיש הרבה משפחות שמסתדרים, אבל ברוב המשפחות של עדות המזרח, הילדים לומדים את הנוסח האשכנזי, ההורים ממשיכים בנוסח שלהם, ויש משבר במשפחה. וזה לא רק עניין של נוסח, כל ההתנהגות, כל דרכי החשיבה גם כן.

ולכן צריך שדור שלם יתמסר לזה, לתת לאותה העדה המוסדות שיאפשרו לה להחזיק ב..., אה זה מה שאמר אלישר, שבמקדש היו שני עמודים, יכין ובועז. כן. אז הוא נתן את זה כדוגמה, יכין זה אולי האשנזים בועז זה הספרדים, או ההפך זה לא משנה. אבל אם עמוד אחד הוא חזק ועמוד שני חלש כל הבניין מתמוטט ולכן צריך להחזיק את החלש. אבל זה רק שלב ראשון. ואח"כ לאחד את הכל. לעברת את הכל. הבנתם את ה... טוב. אני חושב שזה ברור. אולי זה עוד לא הזמן אבל נגיע לזה. זה...

טוב. אז נמשיך. איפה הגענו?

קהל: "חז"ל הודיעו לנו". פסקה רביעית.

מניו: אה כן. חז"ל הודיעו לנו אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. וזה הולך לפי שיטת הרמב"ם כן. בפרק שתים עשרה בעיקר. יש לי חידוש על זה. על המימרא של הגמרא. אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, לפי הפשט זה - אין הבדל בין עולם הזה ותקופת ימות המשיח, יש רק הבדל אחד שיעבוד מלכויות בלבד. כן. אבל אפשר לפרש קצת אחרת. אין בין תקופת העולם הזה ובין תקופת ימות המשיח אלא תקופה שנקראת הפסק של שעבוד מלכויות. בין בין. בין התקופות.

קהל: שעבוד מלכויות.

מינטו: לא. אבל הכוונה בגמרא זה הפסק של שעבוד מלכויות.             

קהל: ובפירוש הראשון.

מניטו: גם כן. גם בפירוש הראשון. גם בפירוש הראשון.

קהל: בשני.

מניטו: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. שבימות המשיח לא יהיה שעבוד מלכויות. זהו.

קהל: זה הפירוש הראשון.

מניטו: גם בפירוש השני. אני אסביר את זה.

קהל: בין between לא בין...

מניטו: אז בתקופה הזה, ההבדל, זה רק שעבוד מלכויות, כבר אח"כ בימות המשיח יהיו עוד דברים. זה מה שרציתי להגיד.

וזה מחלוקת בגמרא, גם בברכות גם בסנהדרין.

אז נמשיך. פה הוא משתמש בהסבר הראשון. כן. זאת אומרת, מיד כשנפסק שעבוד מלכויות, זה התחלה של הגאולה. כן. ואני ציינתי פעם שצריך להבחין בזה שזה היה כלל עולמי. כן. באותה תקופה פסק השעבוד מלכויות בישראל, וזה מתחיל להיפסק גם בכל העולם כולו. כל המלכויות כבר מתחילות ל... מתחיל. זה מתחיל קצת... זה אותה תקופה...

ביטלנו שעבוד מלכות זרה על השטח הגאוגרפי שלנו ובכך אנו שייכים לימות המשיח. בוודאי שעוד לא הגענו לשלמות, לגאולה השלימה. המובן השלם של גאולה יופיע כאשר רוב מיליוני היהודים יישבו בארץ. פה יש עוד מימד אחר וזה מובן. כן. כאשר רוב מיליוני היהודים יישבו בארץ. הכוונה ש... ותזכרו שהיה בשנת תשכ"ג, זה היתה תקופה של שפל בעליה. כן. והוא אומר דבר פשוט, כשיהיו הרבה יותר יהודים על הארץ.

קהל: יותר מחצי העם...

מניטו: בארץ. לא זה דעה אחרת. כן. הוא פה מה שהוא אומר זה יותר פשוט - 'רוב מליוני היהודים'. אז, אח"כ נגיע לשאלה השניה שהיא קצת יותר, אהה, עניין יותר עוד חשוב.

שאלה: האם אין גם צורך שישראל ישובו בתשובה?

כי בהסבר הראשון הוא אומר, הסימן הברור שאנחנו נמצאים כבר, שייכים לימות המשיח זה הפסק שיעבוד מלכויות. כן. אבל פה "האם אין צורך שישראל ישובו בתשובה".

התשובה: כאשר רוב ישראל יישבו בארץ ישראל, אז גם יחזור המצב הנורמלי שלנו מבחינה רוחנית. הישיבה בארץ. ופה אני חושב שהמקור זה בעיקר הנבואה של יחזקאל הנביא. כן. בפרקים השלושים. כן. ביחזקאל הנביא זה ברור מאוד. קודם כל החזרה לארץ. ובארץ 'אשלח את רוחי' 'מים טהורים' וכן הלאה.

הישיבה בארץ של אלה השייכים לה עפ"י דבר ה' היא כבר תיקון. שיביא את התיקון הרוחני, ולא להפך, שהתיקון הרוחני יקדים. פה זה חשוב מאוד, זה כל שיטת הרב היא פה. כן. ולכן צריך להבין את החשיבות העניין כשאנחנו בויכוח עם הרבנים של חוץ לארץ. הם טוענים, אעפ"י שאני לא משוכנע שהם מאמינים בדבריהם עצמם. כן. הם טוענים צריך קודם כל התיקון הרוחני בגלות, ואח"כ המתוקנים האלו יבואו כאן. כן. ואני חושב שצריך להבין שזה לא מציאותי, לפי מה שמסביר הרב. כי אנחנו רואים בפירוש שאעפ"י שהמצב עכשיו הוא ככה, שרוב העולים באים ממוטיבציה רוחנית, אבל זה לא אומר שהם באים בתיקונם הרוחני. כן. שהשלב הראשון, וזה יהיה עוד הרבה הרבה זמן, שקודם כל - חזרה לארץ, דתי או לא דתי. ולכן פה יש כבר ויכוח עדין מאוד. כן. יש הרבה דתיים שלא מסוגלים להבין את זה. הדחיפות של החזרה כשלב ראשון. ולכן צריך להקים מוסדות לעולים אפילו בלי שום יעד של רוחניות בשלב הראשון. הבנתם?

בסוף התורה, בפרשת ניצבים, מתואר מהלך הגאולה והתשובה. קודם כל יתגלה ושבת עד ה' אלוקיך. פה יש דיוק של הרב אהה אהה מדיוק מאוד. יש שני ביטויים באותה פרשה. ושבת עד ה' אלוקיך ואח"כ ושבת אל ה' אלוקיך. זה מדרגות. אז פה הדיוק הראשון זה ושבת עד ה' אלוקיך.

תשובה שאינה שלימה, התעוררות של תשוקה לארץ, ומתוך כך ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך. ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה. והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשת. והטיבך והרבך מאבותיך. ופה אין שום רמז לרוחניות. זה השיבה הפיזית. כן. יציאת מצרים פשוטו כמשמעו. הבנתם את העניין? זה המדרגה הראשונה.

ואחרי קיבוץ גליות ישוב הארץ וירושת הארץ, יופיע התיקון של מילת הלב. ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך. זה בא אחר כך. והתשובה השלימה בשמירת מצוות וחוקים כי תשוב אל ה', אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך. זה תהליך שנמצא כבר בפרשת נצבים. זה מובן? אם היה לנו מספיק זמן, היינו לומדים את זה בטקסט, אבל תקחו את פרק ל' בפרשת נצבים, ואתם תראו לפי המדריך הזה. כן. את השלבים האלו. קודם כל ושב ה' אלוקיך את שבותך, אח"כ ומל ה' אלוקיך, ואח"כ כי תשוב אל ה' אלוקיך.

גם בזמן עליית עזרא רבים מן עולים לארץ היו עבריינים על איסורים חמורים שבתורה, ובכל אופן אורה של גאולה הופיעה על ידם, ואח"כ אורה של תורה. על אחת כמה וכמה בדורנו בו הקיץ הקץ. הבנתם את זה? זה פשוט, זה ברור. אח"כ... הנבואה של יחזקאל. כן.

קהל:...את העבריינים בחוץ לארץ...

מניטו: יתכן מאוד שהעבריינים האמיתיים שפה מדובר פה – יורדים מעצמם.

קהל: כאשר הוא כותב על נושא העבריינים מניטו: זה לא עבריינים במובן של זה. קהל: זה לא עניין של פשע. מניטו: ברור. זה עבריינים. קהל: ...לא ידעו, היה נישואי תערובת לא ידעו מה זה סוכות לא ידעו מה זה כשרות. מניטו: ברור. ברור. וזה הכוונה פה של הרב גם כן. זה ברור.

אז. מארבע רוחות בואי הרוח.

שאלה: אם כן, איך אפשר להסביר את העובדה שתנועת הגאולה המעשית בדורנו, של עליה לארץ ישובה וכיבושה, לא יצא מתוך החוגים הדתיים? זו שאלה ברורה כן.

תשובה: קודם כל, מבחינה הסתורית מדויקת, תנועת הגאולה בימינו, לא התחילה מהרצל אלא מחיבת ציון אשר בראשה עמדו תלמידי חכמים גאונים וקדושים, כמו הרב צבי הירש קלישר והרב אליהו גוטמכר. רוח ה' לבשה אותם 
[הפסקה בהקלטה]

...פלאים. וריבונו של עולם גלגל וסיבב את העניינים מכל מיני כיוונים וצדדים. מארבע רוחות בואי הרוח. לא רק מ... זה, זה יפה כן. הרוח באה מכל הצדדים. גם מצדדים של חומר, מצדדים של אנטישמיות, מצדדים של התעוררות לאומית של עמים אחרים וגם דרך הצדדים החילוניים של עם ישראל. זה ברור? כן.

אח"כ גאולה דרך הטבע. שאלה: אם כן איך אפשר להסביר את העובדה ש... לא. לא. סליחה.

צריך להתבונן בהיסטוריה מתוך אמונה ולהכיר שריבונו של עולם הוא המסבב את כל הסיבות. בגמרא אנו מוצאים הגדרה של חז"ל – אמר ר' אליעזר: מאי דכתיב כי מי בז ליום קטנות – מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא. זה בסוף גמרא סוטה. קטַנוֹת שהיה בהן שלא האמינו בקדוש ברוך הוא.

קהל: אומרים קַטנוּת

מניטו: לא זה הלשון המודרנית קַטנוּת. אבל פה הוא חוזר על קטַנוֹת של הפסוק.

למה שולחן צדיקים ואנשי תורה מתבזה – כי הם צדיקים שאינם מאמינים, זה לשון הגמרא. צדיקים שאינם מאמינים. זאת אומרת, שומרי מצוות, מקיימי מצוות, אבל לא מאמינים באמונה היהודית. לא מדובר פה באמונה של מציאות ה' אלא באמונה השייכת להבטחות לעם ישראל. כי הם מסתכלים על הדברים מתוך קטנות. ורש"י מסביר קטנות אמונה ואינם מכירים שמה' יוצאים כל מאורעות ההיסטוריה.

אז פה מופיע, אני זוכר כמה פעמים שהיה מדבר על זה, ביטוי חריף מאוד - צדיקים שאינם מאמינים. צריך לזכור את זה.

כאשר מתרגלים לרעיון שגאולת ישראל וביאת המשיח צריכות להיות תהליך ניסי שמיימי על טבעי, אז אין רואים את יד ה' הפועלת דרך כל הסיבות. הגאולה לא חייבת להיות דווקא ניסית ולא חייבת להיות דווקא טבעית. גם הנס וגם הטבע שייכים לריבונו של עולם. הרמב"ם מסביר שגם הופעת המשיח היא תהליך טבעי שמתגלה מתוך קיבוץ גלויות ואפילו מלחמות. גם גאולה שבאה דרך הטבע מן השמים היא. וזה דבר של אמונה.

בעל הבית דוחק.

בוודאי שהגאולה עדיין לא שלימה. אנשי תורה רבים הסתייגו מן הציונות ואף לחמו נגדה, מפני שהם רצו בגאולה שלימה מיד. עכשיו. כן. הם תפסו את המושג של גאולה כעובדה מושלמת מתחילתה ולא כתהליך שיש להשלים אותו. לכן לא יכלו לתפוס איך הגאולה התרחבה לצדדים אחרים לא דתיים אפיקורסיים וחופשים וכן על צדדים טבעיים ארציים. לעומת שלא יעלו כחומה ושלא ידחקו את הקץ אומנם לשון הגמרא אינו של ידחקו את הקץ אלא כפי שמסביר רש"י שלא ירחקו את הקץ בעוונם, ורק בלשון אחר הוא מוסיף, שלא ירבו בתחנונים כל כך יותר מידי. לשון ידחקו. אבל יש להכיר שלא אנחנו בשר ודם דוחקים את הקץ אלא ריבונו של עולם הוא הדוחק, בעל הבית דוחק. אתם זוכרים את המשנה באבות כן. ולא אנחנו הפלנו את החומה, אלא ריבונו של עולם הוא שהפיל את חומת הברזל שהפסיקה בינינו ובין ארצנו בהפילו את שלטון הגויים שעליה. וקול אלוקים חיים הוא הקורא אלינו עלה.

עליית כולם.

שאלה: אבל יהודי חילוני שעולה לארץ אינו עושה זאת מתוך כוונה לקיים את דבר התורה, בכוונה לצאת... זה הוידוי שאמרתי על הרמב"ם כן. כל יהודי שעולה לארץ, זה התשובה, מקיים מצווה מן התורה, אין זה משנה אם הוא דתי או לא. אם הוא יודע שזו מצווה או מקיים מצווה זו בלי כוונה. ביהדות יש גם מקום למצווה בלי כוונה. לעומת זאת כל היושב בחוץ לארץ, גם אם הוא דתי, עובר עבירה, ועבירתו עבירה וודאית, מכיוון שהוא אינה עושה אותה בלי כוונה, שהרי יודע הוא שזו עבירה [צוחק].

טוב, נמשיך.

לכן קודם לכל הוא קיבוץ הגלויות, קיבוץ מכל הגלויות, וקיבוץ כל היהודים, בין בריאים בין חולים, בין מאמינים בין כופרים. להיות דתי היום הוא קודם כל להיות בארץ ישראל. כל יהודי שעולה לארץ מחזיר יחד איתו לציון משהו מן הגלות שהיה עם העם בגלות. אני חושב שהכוונה משהו מן השכינה שהיתה בגלות עם העם שבגלות. כל יהודי נוסף שעולה לארץ ישראל, כל עץ נוסף שניטע באדמת ישראל הוא עוד שלב רוחני, עוד מדרגה בגאולה, כמו שכל הוספה בלימוד תורה, כל הגדלת התורה והאדרתה, להגדיל תורה ולהאדיר כן, ע"י ריבוי ישיבות, הוא עוד שלב בחזרת השכינה לציון.

שאלה: כל עוד יש יהודים שנותרו בחוץ לארץ, האם אנו עדיין בגלות?

תשובה: לגבי כל פרט ופרט, לגבי כל יחיד ויחיד, יתכן שהוא עוד נמצא בגלות. אבל במובן כלל ישראלי הרי קיבוץ הגלויות, בנין הארץ והקמת מדינת ישראל סילקו במידה גדולה את פגם הגלות. הגאולה נפגשה עם הגלות וגברה עליה. יש כבר תיקון מסויים, אומנם לא שלם.

את פגם הגלות אי אפשר לבטל מתוך מלחמה נגדו, הוא דומה לצל שאי אפשר לבטלו ע"י מחיקה, אלא רק ע"י אור, ככל שיתעצם אור הגאולה כאן בעוצמה רוחנית קדושתית וגם פוליטית חומרית, כך יעלם פגם הגלות שם.

ועכשיו הסיכום, גלות היא הפך המצב הטבעי לנו, לשבת בארצנו ולהיות עצמאיים. ואנו נצטווינו לשבת בארץ וליישב אותה ושתהיה תחת שלטוננו. סילוק שעבוד זר שייך לימות המשיח, לכן כבר זכינו לחלק חשוב של הגאולה, יותר מאתחלתא דגאולה. אבל לגאולה שלימה נזכה רק בישיבת רוב ישראל בארץ ישראל.

התיקון הרוחני יבוא מתוך ריבוי ישיבת ישראל בארץ. ולא להיפך. מתוך תשובה שאינה שלימה, עד ה', של התעוררות התשוקה לארץ יופיע קיבוץ גלויות, בנין הארץ וירושתה, מתוך כך מילת הלב ותשובה שלמה אל ה'. גם בזמן עליית עזרא התברר שגאולה קודמת לתשובה.

ההתעוררות לקיבוץ גלויות ובנין הארץ לא התחילה מהרצל, אלא מתלמידי חכמים. ואח"כ התרחבו העניינים.

בפלאי פלאים של ריבונו של עולם, מסבב הסיבות, מופיעה הגאולה מכל הצדדים, אנטישמיות, תנועות לאומיות של עמים, תלמידי חכמים וגם אנשים חילונים. מארבע רוחות בואי הרוח.

אנשי תורה מתבזים מפני שהם מסתכלים במאורעות מתוך קטנות אמונה, הם התרגלו לרעיון של גאולה ניסית ואינם רואים בגאולה בדרך הטבע את יד ה' הפועלת בהיסטוריה.

הגאולה אינה עובדה מושלמת מתחילתה, אלא תהליך שמשתלם. והוא מתרחב אל חלקי עם ישראל לא דתיים בדרכים טבעיים שאינם דחיקת הקץ, שהרי בעל הבית דוחק, והוא הפיל את החומה של שלטון העמים שהפרידה בינינו ובין ארצנו, והוא קורא לנו עלה.

כל יהודי שעולה לארץ, גם בלי כוונה לקיים מצווה, הרי הוא מקיים מצווה מן התורה, מהווה עוד מדרגה רוחנית בחזרת השכינה לציון, כמו שאמרנו, לא פחות מכל תוספת של לימוד תורה בארץ. לכן קודם לכל הוא קיבוץ כל היהודים מכל הגלויות, עליית כולם.

יש יחידים שנמצאים עדיין בגלות בתור יהודים, אבל לגבי כלל ישראל כבר נפגמה הגלות ע"י קיבוץ גלויות, בנין הארץ והקמת המדינה. ככל שיתגבר כאן אור הגאולה מבחינה רוחנית וחומרית – יותר יעלם פגם הגלות.

טוב, זה ממש מאמר יפה מאוד.

אז אפשר לסיים פה. יש מנין כן, טוב, אז נגיד קדיש. רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

מבוא מאת הרב אורי שרקי - מניטו קורא את הראי"ה

         "אמר רבי אליעזר: לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם"        

                                                                               (עפ"י סוכה כח,א).

           "והיה אומר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם"

                                                        (מאמר העתים לרמ"ע מפאנו, פ"י).

תורתו של מו"ר הרב יהודה ליאון אשכנזי זצ"ל, המכונה בפי הכל "מניטו", עדיין מצפה לגאולתה. בעוד שבקרב היהודים דוברי השפה הצרפתית נודע שמו לתהילה, ואף בקרב אומות העולם, נודעה תורתו אך מעט בקרב הציבור הישראלי הדובר עברית. מאחר שבית מדרשו האחרון של הרב אשכנזי – דרך תורת אבותיו מגורי האר"י ז"ל, תורת המהר"ל מפראג, השל"ה ורבי צדוק הכהן מלובלין, ודרך תורת מורו הדגול ר' יעקב גורדין – היה בית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו הרב צבי יהודה, ראוי מאוד שמשנתו תיוודע על ידי פרסום שיעוריו על אחד ממאמרי היסוד של תורת הרב קוק, "המספד בירושלים".

נקדים מעט מילות הסבר, על מנת להבהיר לקורא את מהות עניינו של אותו "מספד". הרב קוק עמד, ככל גדולי ישראל שבדורו, מול שתי תופעות ייחודיות, ששינו את כל פניה של היהדות: החילונות והציונות. יש שראו בתופעות אלה תופעות שוליות, שאינן נוגעות ביהדות פנימה. הלא מאז ומעולם היו פורקי עול, ומה בכך אם היום רבים הם מבעבר? גם הרעיון הציוני, הבא להגדיר מחדש את היהדות כזהות לאומית ולא כדת, נתפס בעיני רבים כזר לרוח ישראל, ומשום כך כמי שלא ייקלט בישראל. אחרים קידשו מלחמה נגד שתי תופעות אלו, ואף ראו אותן פעמים רבות כזהות, ולכן משום ששפטו את הציונות כמזימה חילונית שמטרתה לעקור את התורה מישראל. לעומתם, הרב קוק זצ"ל הבחין בכך ששתי תופעות אלה אינן מקריות, ושהן שייכות לעניינה הפנימי של היהדות, בתור השלב הראשון של הגאולה, הידוע במקורות היהדות בכינוי "משיחיות בן יוסף". מתוך כך ניגש הרב לברר ולהבהיר את שורשי יסודות הקודש והחול בישראל ואת המתח הפנימי הקיים, מראשית היווסד האומה ועד עתה, בין שני קווי חיים, של בית יוסף ושל בית יהודה, כשלכל אחד תפקיד שונה: האחד לבנין הגוף הלאומי, והאחד להפחת נשמה בקרבו. דבריו אלו נאמרו כדברי הספד על ד"ר בנימין זאב הרצל, ויש בהם גם שבח וגם ביקורת סמויה כלפי אותו מנהיג דגול, שעליו אמר "שנוכל לראותו כעיקבא דמשיח בן יוסף". הנקודה העיקרית שעליה עמד הרב היא, שרק שיתוף פעולה בין שתי המגמות המשיחיות הוא שיכול להביא לגאולה השלמה, וכשכל אחת מתבצרת בעמדתה, סופה להיכשל, עד שתכיר בערך של חברתה.

החלטתו של הרב אשכנזי זצ"ל להעביר סידרה של שיעורים על מאמרו זה של הרב, נעשתה מתוך ההכרה שאחד המקורות לקרע העמוק הקיים בחברה מסביב לשאלות יסוד של קיומנו, נובע מהעדר בירור תורני מעמיק של מעמדה של הציונות. גם אצל הציבור הציוני-דתי אין הדברים מחוורים כל צרכם. לעיתים קרובות נשמעת פרשנות המבוססת על קריאה שטחית של מאמרו של הרב קוק, שתמציתה היא שאין הציונות אלא מעבר הכרחי ומצער, שיש הכרח לעבור דרכו כדי לבנות את הקומה החומרית של האומה, במילוי תפקידו של משיח בן יוסף, עד שיגיע הזמן שבו הציונות תיכשל וההנהגה תימסר סוף-סוף בידי הדתיים. כנגד ראיה שטחית ודואליסטית זאת, המעמידה את הקודש הדתי ואת החול הלאומי כצוררים זה את זה, מזמין אותנו הרב אשכנזי לקריאה מעמיקה בדברי הרב, כפי שיבואר בהמשך.

מאז הימים שבהם נאמרו השיעורים האלה, עברו על עם ישראל תלאות רבות, שרבות מהן אינן אלא תוצאת המאבקים שאותם מתאר הרב קוק במאמרו, מאבקים המקבלים משמעות מיוחדת לאור הסבריו של הרב אשכנזי. כך שהאקטואליות של הדברים לא פגה כלל וכלל, אלא אדרבא, מתעצמת.

              גאונותו של הרב אשכנזי בהרבצת כתבי הרב קוק באה לידי ביטוי באופן המיוחד שבו ניתח את המקורות. החידוש בדבריו הובלע תוך כדי קריאתו את הטקסט, באופן שבשעת הלימוד נראו הדברים כמובנים מאליהם. רק לאחר זמן, כאשר נוצר המרחק הדרוש להתבוננות, נחשפת הייחודיות שבקריאתו, וההבנה עד כמה, אלמלא עינו החדה, לא היינו רואים בדברי הרב את מה שראה הוא.

מן הראוי היה לבאר במחקר מעמיק את מקוריותו, החדשנית והנאמנה כאחד, של הרב אשכנזי בכל הנוגע ללימוד מקורותיה של תורת ישראל, כך שאין בידינו לצאת ידי חובתנו בהקדמה זו, שמן הראוי שתהיה קצרה. אסתפק רק בהבאת מספר דוגמאות מתוך דבריו. מובן הדבר, שעל מנת לעמוד על שיטתו לאמיתתה, יש ללמוד את הדברים מתוך ההקשר המלא של דבריו מתחילתם ועד סופם, מתוך הזרימה הכוללת של מחשבתו, ולא מתוך קטעי דברים הנטולים מההקשר שבו הם נאמרו. עם כל זה, יש במובאות דלהלן בכדי לעמוד על עוצמת כוח החידוש שבתורתו.

א)          הרב קוק זצ"ל נזקק במאמרו למושגים הידועים אצל חכמי ישראל: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, על מנת לבאר את מהותה של הציונות החילונית ההרצליאנית כמשתלבת במהלך של משיח בן יוסף. המחשבה המקובלת רואה בשני משיחים אלה שני חלקים של אותה המשיחיות, הזקוקים זה לזה באופן הכרחי.   הרב אשכנזי מחדש שמדובר במקור בשתי שיטות של גאולה, שהיעד הגאולי של כל אחת מהן עומד בפני עצמו. רק המאורעות, הם שכופים בסופו של דבר, את שיתוף הפעולה בין שני המשיחים, כשם שהמאורעות הם שכפו את יוסף ויהודה, שלא מדעתם, להתאחד.

שבט יהודה, הרוחני בטבעו, משול לראש, ושבט אפרים, החומרי-חילוני, משול לגוף. לפי זה, היעד המשיחי של כל שבט שונה משל חברו. היעד של משיחיות שבט יהודה הוא החכמה, כך שהעלייה הרוחנית היא המבחן להצלחתה של אותה משיחיות. לעומתה, למשיחיותו של בית יוסף, המכוונת לגאולת הגוף, לא הרוחניות היא מדד ההצלחה, כי אם אחדות העם, דהיינו איחוד פזורי ישראל לכלל מפעל לאומי אחד, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בציונות, כמו שהתפקוד הנכון של הגוף בא לידי ביטוי בתיאום בין האיברים והתאחדותם.

על יסוד זה יש להבין את פרשנותו הייחודית של הרב אשכנזי להלכה ש"מלכי בית דוד דנין, ודנין אותם", אבל "מלכי ישראל לא דנין, ולא דנין אותם". בעוד שלפי הפשט הראשוני של הסוגיה במסכת סנהדרין נראה שדין זה לא נאמר אלא בשל נסיבות שבדיעבד, מפני התקלה שעשויה לצאת מהעמדת מלך לדין, רואה כאן הרב אשכנזי הלכה קדומה שמשמעותה המקורית הייתה שאין להחיל על מלכי בית אפרים את הכללים הנוהגים בבית יהודה. כשם שפרצופי השבטים שונים, כן הלכותיהם שונות. משום כך "מעמידים סנהדראות לשבטים" (סנהדרין פ"א מ"ה), שבהן נפסקת ההלכה לשבט על ידי חכמי אותו השבט, המכירים את אופיו.

• אין חפיפה בין המושגים "יהודה" ו"משיח בן דוד". בעוד שיהודה הוא "לקדשו", עוסק בתחום הרוחני בלבד, משיח בן דוד הוא המאחד את שתי המגמות המשיחיות ליצירה חדשה. אף על פי שאין הדבר מפורש במאמר "המספד", כיוון בזה הרב אשכנזי לדבריו המפורשים של הרב קוק בספר דרשותיו "מדבר שור" עמ' רכ, שראה אור אחרי פטירת הרב אשכנזי.

• החלוקה לבית יוסף ולבית יהודה שייכת במקורה ההיסטורי לממלכת יהודה

ולממלכת ישראל. כשגלו עשרת השבטים, נותרה שארית האומה תחת הדומיננטיות של שבט יהודה לבדו, ומכאן שמה: יהודים. אבל החלוקה הזאת, ההכרחית לקיום האומה, לא בטלה, וקיבלה צורה חדשה בתוך שבט יהודה עצמו, בדמות החלוקה בין הדתיים לחילונים הלאומיים. משל לדבר הוא שכאשר הגוף (עשרת השבטים) חסר, ממלא הראש (יהודה) את תפקיד שאר האברים.

• נקודה יסודית במשנתו של הרב אשכנזי, הלקוחה ממשנתו של מוהרי"ל אשלג,

היא הגדרת היחסים בין הבורא לנברא, על יסוד הנוסחה המוסרית של משפיע ומקבל. העובדה שהנברא הינו ביסודו "מקבל", יוצרת תחרות טבעית בין הנבראים, כשכל אחד רוצה לקבל במקום זולתו. לפיכך, אין השלום טבעי אצל בני האדם, ואין הוא מושג ללא התערבות כלשהי מצד הבורא. הדברים אמורים במיוחד ביחס לשאלת אחדות האומה, ש"כנראה איננה בידינו". למרות עמדה פסימית זו, מאמצי האדם אינם חסרי משמעות, אלא מהווים הכנה לשלום העתידי, על ידי תיקון המידות של כל חלקי האומה.

הרב אשכנזי מוסיף שתיקון המידות ללא אמונה מאבד את העיקר. זו ביקורת על המחשבה הקאנטיאנית-חילונית הסבורה שניתן להפריד את המוסר מהאמונה. זהו רעיון השווה לדברי הרב קוק באורות הקודש ח"ג עמ' טו: "המוסר לא יעמוד ללא מקורו".

• הרב קוק מבאר בהרחבה במאמרו את מאמר חז"ל, שהקדוש ברוך הוא אמר לירבעם בן נבט "אתה ואני ובן ישי נטייל בגן עדן". בעוד שניתן היה להבין שה"טיול" המדובר הוא בגן עדן כפשוטו, כלומר בעולם הנשמות, מבאר הרב אשכנזי שהרב קוק הבין את הביטוי הזה, בהקשר של אגדה זו, כמכוון לימות המשיח ההיסטוריים דווקא, ולא לספירה הרוחנית.

• יש הבדל בין האופן שבו נתפס העיסוק בעניין המשיחי בקרב היהדות הספרדית לבין האופן שבו הוא נתפס אצל קהילות אשכנז. בעוד שאצל יהודי ספרד הוא נשאר חלק מתורת הנגלה (נראה שע"י כך מסביר הרב אשכנזי את היחס ה"ידידותי" יותר לציונות המדינית באותן הקהילות), נשאר העיסוק הזה בקהילות אשכנז בתחום תורת הנסתר (אולי הדבר נובע מדרך תגובה שונה לטראומת השבתאות בשתי הקהילות). את ההבחנה הזאת מסר הרב אשכנזי מפיו של רבי ישראל אבוחצירה, ה"באבא סאלי" זצ"ל. ייתכן שבהקשר הזה אפשר להסביר את הדגשתו החוזרת ונשנית של הרב צבי יהודה קוק לגבי מוצאו הספרדי של הרצל.

• הנצרות היא שיבוש של רעיון משיח בן יוסף. רעיון זה, שפותח על ידי רמח"ל בספר "קנאת ה' צבאות", הורחב הרבה במשנתו של הרב אשכנזי, ואף הוא ראוי לדיון בפני עצמו.

• השפעת המערב על עם ישראל אינה באה לידי ביטוי בחילוניות בלבד. בתוספת נימה הומוריסטית, מבאר הרב שהמערב השפיע על החילונים בתרבותו, ועל הדתיים בדתו... הרב עסק הרבה בבירור המהות המקורית של תורת ישראל, משום ששכבות של תודעה נוצרית חדרו אל ההכרה היהודית במהלך הגלות.

• ימות המשיח הם, ראשית כל, המימוש הפוליטי של היעוד האנושי בהיסטוריה, כתנאי ראשון והכרחי להמשך המפעל המשיחי. הרב אשכנזי ראה זאת כ"הצלחת מהלך התולדות" (סוגיה זו נתבארה בהרחבה בשיעוריו על ספר בראשית, שחלקם ראה אור לאחרונה בספר "סוד העברי"). יחד עם זאת קיימת זהות אנושית, שבתוכה פנימה כבר הושלמה המשימה של ההיסטוריה, והיא התלמיד-חכם. שותפותו במהלך ההיסטורי מכוונת להשלמת הכלל יותר מאשר למען עצמו. על ידי מיזוגן של שתי אגדות חז"ל שכנות זו לזו, על הפסוק "עין לא ראתה", מבאר הרב אשכנזי את זהותו של התלמיד-חכם כמי שהוא שייך בעצמיותו לחיי העולם הבא, מכיוון שכבר קנה את המדרגה של ימות המשיח.

• הביטוי של חז"ל "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח" מתפרש על ידי הרב אשכנזי כשייך למהותה של הנבואה. כלומר, העיסוק של הנביאים בגאולה איננו מקרי, משום שעניינו של עם ישראל, המגלה באופן מיוחד את הכשרון הנבואי בעולם, הוא להגיע אל הגאולה. כבר אמר הרב צבי יהודה קוק ב"מזמור י"ט למדינת ישראל": "ישראל האמיתי הוא ישראל הנגאל". מאחר והגאולה היא מאורע מדיני ביסודו, מהווה התחייה של הזהות הלאומית, על כל מאפייניה, חלק אינטגראלי של הגאולה. לרב אשכנזי יש ביטוי מופלא בעניין זה, כפרפרזה לרס"ג: "אין אומתנו אומה אלא אם כן היא אומה ממש", מה שמבליט את חשיבות חלקו של בית אפרים, הציוני-מדיני, בגאולה.

• דוגמה לאופן לימודו של הרב אשכנזי את המקורות של חז"ל בנוגע לגאולה, כניתנים לזיהוי במהלך ההיסטורי הממשי, היא התייחסותו החיובית לביאורו מופלא של אחד מהחכמים שאתם בא במגע הרב חיים שבילי, שזיהה את ארמילוס - רומלוס הרשע, המוזכר באגדות על משיח בן יוסף, כמתייחס לגנרל הגרמני רומל, במלחמת העולם השניה.

• הביטוי "מרידה רוחנית" שבו משתמש הרב קוק בפסקה מפורסמת ב"אורות" (אורות התחיה מד, עמ' פד), ושרבו עליו הפרשנויות, מתפרש על ידי הרב אשכנזי כמרידת הרוח נגד החומר.

• יסוד המצוי בכל משנתו של הרב אשכנזי, ובא לידי ביטוי גם בשיעורים שלפנינו, הוא שההבנה הפנימית של פסוקי התנ"ך נעולה בפני בני דורנו. אין להשוות בין ערכי החיים בעידן הנבואה, כשהבורא מגלה את פניו בעולמו, לבין הזמן של הסתר הפנים, שבו האמונה בנויה על הנאמנות לזיכרון החוויה הקדמונית. עם כל זאת, ניתן לפגוש שארית של ידיעה על עולמם של הקדמונים, דרך חכמת הקבלה. הרב אשכנזי הי רגיל לציין במיוחד את הספר "שערי אורה" לרבי יוסף ג'קטיליא, כמפתח לידיעה זו (בקרוב יצאו לאור בע"ה שיעורי הרב אשכנזי על ספר "שערי אורה").

• הרב אשכנזי מדגיש שיש להתבונן בפסוקי הנבואה על מנת להבין את מאורעות זמננו. בבית המדרש התפתחה בדורות האחרונים נטייה מסוכנת, שלא לקרוא את התנ"ך כספר המבאר את ההיסטוריה הממשית. יש אומרים שהדברים נאמרו עבור עולם אחר, כאילו אין עולמנו שבהווה גם כן חלק מעולמו של הקדוש ברוך הוא. אחרים טוענים שאין בידינו לברר את כוונתן של הנבואות, ואין לדעת אם מאורעות זמננו הם אלו שעליהם דברו הנביאים. נגד השקפות אלו, שיש בהן משום ריח של "עזב ה' את הארץ", יצא הרב אשכנזי, מכוח האמונה שדבר ה' נוגע לכל הדורות. לשיטתו, משום כך יש ללמוד את מקורות האגדה שבחז"ל, ובכללן את אלו הנוגעות לענייני הגאולה, באותה הרצינות שבה נלמדות הסוגיות ההלכתיות. כך גם היה רגיל לבאר את דברי רש"י בברכות (ד,א ד"ה זה מקרא) "שמצווה לקרות בתורה" – שיש לקרוא בתורה על מנת להבין את סוד ההיסטוריה, ולא רק כחלק מסוגיה ההלכתית.

• הרב אשכנזי מדגיש באופן מיוחד את ההבחנה בין המושגים "קוסמופוליטיות" ו"אוניברסליות", שהדעה הרווחת רואה בהם רעיון זהה. לדעתו, בעוד שהקוסמופוליטיות מבקשת לבטל את ההבחנה בין עם לעם ולהותיר את הפרט בתור ערך בלעדי, הרי שהאוניברסליות מטילה על האומה שליחות הנוגעת לעניינם של שאר הלאומים. לפיכך, מהווה קיומה הנפרד של האומה כמעבדת החיים של האנושות, ערך אוניברסלי ראשון במעלה. זו מהות המאבק המסופר בתורה בין יוסף, המייסד של הנטייה הקוסמופוליטית באומה, לבין יהודה, המבקש לייסד את השליחות האוניברסלית של האומה מתוך המרכז הלאומי בארץ ישראל. הכרעת המאבק היא לטובת שיטתו של יהודה. יחד עם זאת, מדגיש הרב אשכנזי ששליחותו האוניברסלית של יהודה אינה יכולה להצליח בלי שיתוף פעולה עם כשרונותיו של יוסף, ההופך בסופו של תהליך ל"משיח בן יוסף" המממש את הציפייה לשיבת ציון המדינית.

• המחאה האלוהית, המובאת במסכת מגילה (ג,א), נגד פרסום תורת הגאולה על ידי יונתן בן עוזיאל, מבוארת על ידי הרב אשכנזי כך: "זה היה כתוב בפסוק בבחינת סוד עד הזמן שהדבר יקרה". בזכות הרב אשכנזי מצאנו מקור מפורש בתלמוד לדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פי"ב ה"ב, שכתב: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים".

• לרב אשכנזי יש ביאור מעמיק למהותו של שבט בנימין. בנימין מייצג את היהודי של העתיד, ולכן מודגשת בכתוב זהותו בתור צעיר, אף על פי שבזמן המפגש עם יוסף היה בנימין אב לעשרה ילדים. הכיוון ההיסטורי של האומה נקבע על ידי בנימין: "ונפשו קשורה בנפשו". אם יצטרף לבית יוסף, ההיסטוריה הגלויה של עם ישראל תהיה זו של שבט אפרים, ושבט יהודה ייעלם מהשטח הגלוי של ההיסטוריה. אך אם יפנה שבט בנימין אל יהודה, כפי שאכן קרה בהתפלגות הממלכה, תמשיך האומה את דרכה בתור "העם היהודי", וייעלמו שבטי הצפון. את בנימין של זמננו מזהה הרב אשכנזי בתנועות הנוער, שעל כיבוש לבן נטוש המאבק באומה. בהקשר זה יש לציין את פרשנותו למילה "נער", מלשון "ער", כלומר מי שאחרי תרדמת הילדות מתעורר להבין את עולמו.

• הגדרת ה"ערב רב" במשנתו של הרב אשכנזי ראויה לדיון נרחב בפני עצמו, וזאת, על מנת להבין את המונח ללא השטחיות האופפת אותו בקרב הציבור הרחב. עם כל זה נעיר על נקודה אחת במשנתו זו, המוזכרת גם בשיעורים שלפנינו ושיש לה מקורות בחסידות, והיא הבחנתו שהערב רב היוצא ממצרים היו אלה שנמשכו אחרי דמותו המיסטית של משה, ולא ראו את ארץ ישראל כיעדה של יציאת מצרים. על רקע זה ניתן להבין את הגדרתו את אופייה של הציפייה לגאולה שבהשקפה החרדית כ"מיתית" או "מגית", משום שהיא מתמקדת במימד הפלאי-רוחני של אישיותו של המשיח, ולא בפועלו הריאל-פוליטי לגאולת האומה משעבודה.

• דיון נרחב יש במשנתו של הרב אשכנזי בדמותו של משה רבנו (יעויין בחוברת "גאל ישראל" שחיברתי בעניין זה, עמ' 24-5, הוצאת ארז, ירושלים תשס"ו). במאמר שלפנינו מוזכרים רק צדדים מסוימים של המכלול. למשל, הסברו שמשה לא הכניס את בני ישראל לארץ ישראל משום שהוא לא השתחרר באופן מוחלט מקליפת מצרים. יסוד הרעיון מצוי בדברי חז"ל שאמרו שמשה לא נקבר בארץ ישראל משום שלא מחה כשכינו אותו "איש מצרי". כמו כן, הוא עורך השוואה בין משה ויוסף, ששניהם שימשו כשליטים עבריים במצרים, כשהאחד ביסס את שהיית ישראל בגלות, והשני הביא לסיום הגלות. או בלשונו של הרב אשכנזי: "משה בתור הגואל, הוא יוסף שפשט את לבושו המצרי".

• הסברה מיוחדת יש לרב אשכנזי בדבר החיוב לקבל אמונה מסוימת באופן מחייב, במיוחד בעניינים שבהם נחלקו גדולי האומה.הוא מבאר שאמונת הגלגול, למשל, איננה יכולה להתנסח כיסוד מחייב לכל בית ישראל, משום שקבלתה תלויה בשייכותה הנשמתית של האדם (יתכן לקשור זאת לנאמר בשו"ת מהרלב"ח סי' ח). הוא הדין לגבי אמונות בכלל, שהפנמתן תלויה לעתים ב"שורש הנשמה" של האדם ולאו דווקא בראיות השכליות או במקורות.

• בולטת אצל הרב אשכנזי המגמה האופטימית הכוללת, שעולה מניתוח המציאות במדינת ישראל ובקרב העם היהודי. בעוד שמושמעות מפיו ביקורות נוקבות על מגזרים שונים באומה, כל אחד לפי עניינו, הוא רואה לנכון לציין שבסופו של דבר, "מצבנו טוב" (השווה אורות, עמ' קמט, פיסקה ג). יש לציין שעמדה זו לא מנעה ממנו גם עמדה פסימית בטווח הקצר, למרות האופטימיות בטווח הארוך.

מתוך דוגמאות אלו עולה דמותו של אחד מחכמי ישראל השורשיים, שעסק כל ימיו בהטמעת פנימיות התורה בלבבות בני האדם, שהתבונן במאורעות תקופתנו על מנת לחשוף את מהלך ההשגחה בהם, ושתרומתו העצומה להעלאת מחשבת הדור עדיין מצפה לגאולתה.

דוגמאות אלו אינן אלא מקצת דבריו של "מניטו", המוגשות בזאת לעיון הקוראים לא כמשנה סדורה, כי אם בתור מפגש ראשוני. תן לחכם ויחכם עוד...

                                                                                       אורי שרקי

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם. מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חופשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרווחה והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה. באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית. היסוד העליון מושוה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כ"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום. וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים, ותהום אל תהום קורא. וזיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה, זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ורננה בליואי, עבודת הלוים, המטהרים בטהרת דין וגבורה, רני פלט תסובבני סלה.      

         (אורות הקודש חלק א', שער חכמת הקודש, סדר ד, פרק נ"ה- "אור ישר ואור חוזר")

מניטו: החלק הראשון, אני מציע לכם אח"כ למי שיש לו את הספר, לקרא גם כן את הקטע הקודם בספר שנקרא - "מעלית לתחתית ומתחתית לעלית".

אז לא, לא התחלתי בפרק הקודם, פחדתי שזה ייקח לנו יותר מידי זמן. אז אולי תיקחו אתם כמה רגעים, כמה דקות, כדי לקרא את החלק שנקרא - "אור ישר ואור חוזר" פה, זה מתחיל פה, אם נשאר זמן, נלמד גם כן את 'חוכמה' ו'בינה', כדי להתקדם יותר מהר אחר כך. אז תתחילו לקרא את זה.

הקדמה קצרה, על המושגים עצמם - 'אור ישר' ו'אור חוזר', ואחר כך מיד נתחיל בנושא עצמו. פה הרב מגדיר את הנושא של - 'אור ישר' ו'אור חוזר' בחיי השכל, אם אפשר להגדיר את זה ככה, ב'מערכת השכל'. אז כל העניין של 'מערכת השכל' זה נמצא בספירה 'בינה', כלומר בעולם 'הבינה', נראה את זה אחר כך.

ופה יש שתי שיטות, בשכל, "במהלך הסברות":

• לפי הגדרה של הרב זה עניין קודם אל המאוחר - ממקור החוכמה שבא בראשונה לידיעה השכלית, לידע השכלי, אם אפשר לומר. והנושא הזה זה הנבואה. כי התגלות החוכמה באה מלמעלה למטה, זה שפע שמתחיל מקודם, ולכן מקודם לאדם עצמו, מלמעלה מהאדם עצמו.
• והשיטה השנייה, 'אור החוזר', זו השיטה של השכל, פשוטו כמשמעו, ונראה אחר כך שזה העימות בין הנבואה והפילוסופיה, לפי המושגים שלנו. הפילוסופיה, המחשבה של הפילוסופיה, עולה מההסתכלות בעולם לסיבות הראשונות. זה מלמטה למעלה.

וראיתם כבר בקטע האחרון, שסוף-סוף הרב מדבר על האיחוד של שתי השיטות, אף על פי שלפי ההגדרה שנתתי עכשיו - נבואה מצד אחד, פילוסופיה מצד שני - לפי השיטות, אני אומר, לא לפי התוכן כן - זה נראה כסתירה, לפי כל מה שאמרנו כבר על הנושאים האלו. אז זה, לפי הנסיבות, האיחוד הזה הוא רצוי וזה התוכן דווקא של הנושא הקודם. הפרק הקודם שתראו אח"כ, אם יש זמן, אני אתחיל את זה אחר כך.

ולכן, צריך לזכור כדי להתחיל בנושא הזה, שהייתה תקופה שהנבואה הייתה עובדתית בעולם. לכן בתקופה הראשונה, בתקופה העברית, התקופה של התנ"ך נאמר, אין לדבר על לא עימות בין שיטת הפילוסופיה לשיטת הנבואה ולא על איחוד של שתי השיטות. אבל אחר כך, בתקופה השנייה, של סיום הנבואה, אנחנו נמצאים בעולם שהשיטה, נאמר העובדתית, היא השיטה של הפילוסופיה, השכל האנושי, לפי דרכו, לפי השיטה שלו, לפי הדרכים שלו, לפי העקרונות שלו, מנסה להתעלות עד ההבנה, ההבנה של הסיבות הראשונות. זה מובן? כן?

ולכן, גם היהודי המאמין בנבואה, נמצא בעולם כשהנבואה, כעובדה, הסתיימה, זה לקח זמן, הסיום של הנבואה לא היה פתאומי, כן. ולכן הוא מוכרח לגשת אל עניין, אל ענייני החוכמה, קודם כל לפי שיטת הפילוסופיה, אף על פי שהוא קשור עוד לעולם הנבואה דרך האמונה. ולפי דעתי, זו הסיבה שהרב מתחיל בהגדרה של - 'אור ישר', 'אור חוזר' דווקא באמונה. כן? זה מה שראינו כבר. ולכן צריך להגדיר לפי אלו נסיבות, האיחוד הזה של שני הדרכים האלו, לאדם המאמין, הוא רצוי, כן? אני חושב שההקדמה היא מספיק מובנת, כן.

אין סתירה בבעיה שלנו, של העימות האמתי, בין עולם הנבואה והעולם הפילוסופי. כשהרב מתכוון לאיחוד של שתי השיטות האלו, זה בנסיבות מסוימות של האדם המאמין בנבואה, דרך לימוד התנ"ך, כמובן, דרך לימוד התורה שבכתב והתורה שבעל פה. אבל נמצא בתקופה, שהנסיבות הטבעיות העובדתיות, הן-הן דווקא הנסיבות השייכות לשיטה הפילוסופית. זה מובן? טוב.

אז אני אתחיל בקצרה בהגדרה, זה רק תזכורת, אבל אם יש צורך אפשר להעמיק קצת מה זה 'אור ישר' ומה זה 'אור חוזר'. אז ניקח כהנחה שייחודו של העולם כלפי הבורא, שהוא בורא עולם, זה בעיקר הכלים של העולם^[1]. כשנשתמש במילה 'טבע', כי סוף-סוף מיד אחרי הבריאה, עולם הבריאה נהפך לטבע[2], אז הכוונה היא לכלים של העולם. והאור זה השפע שבא מהבורא מאור אינסוף עצמו ומחייה את העולמות. ולא רק את העולמות אלא את הנשמות שחיות בעולמות. כשהנשמה מגיעה באיזושהי מדרגה בעולמות שלנו, אז היא מתגלית כ'נפש חיה'[3]. ויש אינסוף מדרגות של 'נפש חיה'. ולפי פרושו של רש"י על המושג נֶפֶשׁ חַיָּה במקרא, אתם זוכרים את זה "והחיה שבכולם^[4]", מדובר בנֶפֶשׁ חַיָּה, והחיה שבכולם זה נפש חיה של האדם, כן.

פעם למדנו בקיצור, בהקשר לשיעור הקודם, אתם זוכרים את הברכה 'בורא נפשות רבות' כן. לא זוכר אם הזכרתי את זה, אבל כדאי להזכיר שוב, שהמושג 'נפש חיה' מלמד שנפש כשלעצמו הוא נפש מת. נפש זה לשון נקבה.^[5] אבל משתמשים בלשון זכר. אם יש צורך לומר נֶפֶשׁ חַיָּה, ז"א שיש נפש שאיננה חיה, כן. וזה בחינת הכלי כשהנשמה מ... איך אומרים?

קהל: מגיעה...

מניטו: מגיעה לעולמות, בבחינת כלים אז היא מתגלית כנפש. אבל מצד הכלי, היא בבחינת נפש מתה, אם אפשר לומר את זה, בבחינת מת. דיברנו קצת על זה בשיעור הקודם. אז השורש במקרא זה... פעם רמזתי על זה, כדאי לזכור גם את זה, זה בפסוק הראשון של הבריאה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. חוץ מכל הפירושים, בעיקר הפירוש של הרמב"ן על מילה "אֵת", באותו פסוק - "עצם הדבר" ^[6]זוכרים שלמדנו את זה...

יש פה איזה רמז במושגים של הקבלה, אֵת הַשָּׁמַיִם, ה "אֵת" הזה מורה לכלים של השמים. וְאֵת הָאָרֶץ ה "אֵת" הזה מורה לכלים של הארץ. מכיוון שעיקר הבריאה זה לגלות את מקום הכלים, לכן עיקר הבריאה זה ה "אֵת" הזה של השמיים וה"אֵת" הזה של הארץ. ואחר כך צריך להחיות את הכלים וזה נקרא 'יצירה', בלשון המקרא וגם בלשון המקובלים.

להחיות את הכלים דרך האור, פשוטו כמשמעו, וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר. כי התוצאה של הבריאה זה גילוי הכלים והכלים זה חושך ותהום ולכן יש איזו מין קריאה^[7], צעקה, הייתי אומר, מתוך הכלים עצמם- וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר. והאור הזה מחייה את העולמות. זה מובן. מה...?

קהל: (הרב אורי שרקי)- יְהִי אוֹר זה הכלים?

מניטו: לא אמרתי, אמרתי מתוך הכלים. לא רציתי לדייק פה. אתם זוכרים שכל עיקר קיום הכלים, בא מאור גנוז שנקרא 'רשימו', אז זה מובן? טוב.

אני חוזר על הרמז הזה, כן : הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם זה עולם הכלים, כן. אז איזה קול שצועק פה "יהי אור טבעי, אור ישר", זה מובן כן. אז וַיְהִי אוֹר - זה אור שבא מלמעלה דרך צמצום עצום, כדי שהכלי יכול לסבול אותו ולכן כתוב וַיְהִי, וַיְהִי זה צמצום.

כך זה... נותן לנו להבין מה שאומר הזוהר בעיקר וגם המדרשים[8], ש יְהִי אוֹר , זה אור של עולם הבא, האור האמתי, יְהִי. וַיְהִי אוֹר - אור של עולם הזה. וכבר בין יְהִי אוֹר ל וַיְהִי אוֹר יש צמצום כדי שהמצב של הכלים יכול לסבול את האור שבא להחיות אותו. כי אם האור בא בכמות - זה לא עניין של כמות - בתוקף יותר מידי גדול, אז הכלי שוב נשבר. עד שהכלי יכול להכיל את האור הזה, והשאיפה היא השאיפה של יְהִי אוֹר לא של וַיְהִי אוֹר, זה מובן.

ויש כמה מדרשים שרומזים, מתקשרים לזה, לרמז הזה, שאור של העולם הזה הוא צמצום מאחד בשישים, אומרים בגמרא למשל, מן האור האמתי שהוא במחשבת הבורא. זה מובן. הצמצום הזה הוא בין בריאה ליצירה. בין 'מלכות דבינה' ו'חסד דחסד', כלומר בין חסד לתפארת. יש איזה מין צמצום עצום בין עולם הבריאה ועולם הזה^[9], שמתחיל בתפארת-מלכות. אתם זוכרים את זה? טוב זה עוד נושא אחר, אני סוגר מיד את הסוגריים האלו.

אז, המצב הראשוני, נאמר של הטבע זה ה- אֵת הזה של בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת..., כי אני חושב שזה נושא חשוב לברר אותו, זה פשוט אי אפשר לתרגם בשפה אחרת, ה אֵת הזה של הפסוק, כן. אפילו בעברית של האולפן, נאמר...

ומה שצריך לומר, אולי לומר שהרמב"ן כבר רמז לזה^[10]- שכל עיקר הבריאה, בתור בריאה, זה בריאת הכלים, כן. אז מיד יְהִי אוֹר והאור חוזר בעולמות, מלמעלה למטה, ונאמר יורד, פשוטו כמשמעו, כיוון שיורד בצמצום, בצמצום אינסופי עד שהוא מגיע למדרגה הרצויה, כדי שהעולם יתקיים, יתחיל להתקיים. זה המצב של תֹהוּ וָבֹהוּ, בהתחלת התהליך של היסטוריית העולם, ואז זה נקרא 'אור ישר', זה מובן?

'אור ישר'- זה האור שחוזר בתוך העולמות שהם בתוך החלל, כדי להחיות אותם, ועד שאנחנו מגיעים לבריאת האדם ממש, שהוא מטרת הבריאה, מחשבת הבריאה וסוף-סוף "סוף מעשה במחשבה תחילה^[11]", זוכרים את זה? ואז זה נקרא - 'אור ישר'.

ו'אור ישר' זה כולו חסד, ז"א זה ניתן, זה שפע שהבורא נותן, בלי להתייחס, בשום פנים ואופן, למה שאנחנו קוראים מידת הדין. ולכן זה מובן שמהתחלת הדברים, יש איזו סתירה פנימית, סתירה...איך אומרים את זה? בעצם, מהותית כן, בין טבע האור וטבע הכלים. כי טבע הכלים זו מידת הדין גמורה, והאור שניתן בתוך העולמות כדי להחיות אותן בא מן החסד העליון. ולכן יש לנו מושגים מקבילים כאלה. כשהאור ניתן לכלים, זה מלכתחילה לכל עניין של זכות, מידת הדין, חשבון וכו', זה מובן, כן? זה חסד גמור.

יְהִי אוֹר, ככה אני אחזור אולי למדנו את זה פעם בצורה אחרת, אני אחזור על זה, זה נקרא בלשון המקובלים 'פנים אל פנים'. אז המצב הוא כזה: כשכבר מצב הכלי , הכלי המקבל, הוא יכול לקבל האור הזה אז הוא מקבל אותו 'פנים בפנים'. ואם הוא עוד עדיין, הוא לא יכול לקבל אותו, זה כבר מופיע העניין של הזְכוּת, במובן הקבלי של זׇכּוּת הכלי. אז הוא דוחה את האור הזה, מכיוון שהוא מסוכן בשבילו. תראו, יש הרבה השלכות בהרבה, הרבה תחומים של החוכמה האנושית ובעיקר בפדגוגיה. יש לכלי נטייה לדחות את האור הזה, מכיוון שהוא, אף על פי שהוא שואף לו - בלי אור הוא לא יכול לחיות - מכיוון שהאור הזה בתוקפו מסוכן בשבילו, זה מובן? אז הוא מקבל את ההארה של האור דרך אור חוזר, דרך החזרה של האור. האור, כשהוא חוזר, מאיר את הכלי שעדיין לא יכול לקבל את האור, להכיל את האור 'פנים אל פנים', וזה נקרא 'פנים באחור', זה מובן. אז כבר 'אור חוזר' הוא תחת השלטון, אפשר לומר את זה, של מידת הדין[12]. ו'אור ישר' זה כולו חסד, זה מובן?

קהל: אמרת בהתחלה שיש גם אור חוזר וגם אור ישר

מניטו: לא, אין 'אור חוזר' אלא 'אור חוזר' של 'אור ישר'. כן, אולי אני אסביר את זה ככה: אני אקח איזו דוגמה, כשאיזה קו של אור בא על איזה ראי,^[13] אז מיד הוא חוזר. אז האור שבא ממקור האור, נקרא 'אור ישר' והאור שחוזר נקרא 'אור חוזר', זה מובן, כן? טוב.

אז פה יש איזה...איך אומרים את זה, משהו מסתורי^[14], כן. שדווקא העובדה שהכלי לא קיבל את האור מביא ריבוי באור^[15], כי עכשיו יש לנו שני קווים, אותו קו הוא גם הקו של 'אור ישר' וגם הקו של 'אור חוזר'. ודווקא הכלי, כשדחה את האור, נהפך למקור של אור שבא מלמטה למעלה, כן. אבל ה'אור החוזר' הזה, הוא מסוג אחר לגמרי, המהות שלו היא אחרת לגמרי. הוא דווקא תחת תורת מידת הדין, אבל ה'אור הישר' שהוא בבחינת נשמה ל'אור החוזר' הוא דווקא מתורת מידת החסד. זה מובן? טוב.

ואנחנו חיים מהסתירה הזו: מצד הגוף, האור שמחייה את הגוף, הוא בבחינת 'אור חוזר'. מצד הנשמה, האור שמחייה את הנשמה, כלומר האור שמחייה את הנפש דרך הנשמה, כן, הוא מבחינת 'אור ישר'.

השורש של ה'אור ישר' זה עולם החוכמה, והשורש של ה'אור חוזר' זה עולם הבינה^[16], זה מה שצריך לזכור, אם יישאר לנו קצת זמן נראה קטע על זה, ואם לא, תקראו את זה בעצמכם, הסגנון של הרב הוא לא צריך פירוש.

ודווקא אמרתי הערב שגיליתי, זה לא היה מכוון, שדווקא השנה זו השנה הרשמית של חמישים שנה של הרב^[17], כשתכננו את התוכנית לא חשבנו על זה. כאילו איזה מפגש בין 'אור ישר' ל'אור חוזר'. אז פעם הזכרתי, אולי בחוג אחר, אינני זוכר, אולי פה, ייתכן שגם הזיכרון זה מצד 'אור ישר', אבל 'זיכרונות', זה דווקא מצד 'אור חוזר'... ^[18]

זו התוכנית שיש בפסוק הזה[19]:

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר - זו מידת החסד,
• וַיְהִי אוֹר - זה מידת הדין
• וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב - זו מידת התפארת
• וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר - זו מידת הנצח
• וּבֵין הַחֹשֶׁךְ -       זו מידת ההוד
• וַיְהִי עֶרֶב - זו מידת היסוד
• וַיְהִי בֹקֶר - זו מידת המלכות וכל זה - יוֹם אֶחָד, זה מובן, זה עולם ומלואו.

אז זה כדי להבין שזה מתחיל בחסד: יְהִי אוֹר - זו התגלות החסד, זה עובר דרך עולם החוכמה, עולם הבינה אבל זה בא מאור עליון למעלה מהכתר. רק להזכיר את זה בקצרה, זה נקרא "אור אין סוף"

אז... אם כן, אני חוזר על ההגדרה ההיא, כשמצב הכלי עוד לא מספיק מתוקן כדי להכיל את האור, אז הוא נמצא בבחינת מלכות. כשבשלב של, נאמר גמר התיקון, יש הרבה שלבים, גמר התיקון, אז הוא יכול להיות הכלי של אותו אור, שניתן לו לפי מחשבת, מחשבת הבורא. ואז אותה מדרגה נהפכה למלכות, בבחינת עולמות יותר תחתונים, זה קשור לסוד כתר-מלכות[20], והבחינה המקבלת - מלכות, נהפכה לה לבחינה המשפעת - כתר. וכל עוד שהמצב של הכלי, של המלכות, הוא לא מתוקן הוא לא מספיק, מספיק מתוקן, אז האור חוזר וחוזר מיד בבחינת 'אור ישר'. אבל מתלבש באור החוזר הזה עד ש...בשלב של גמר התיקון, אז אותה מדרגה שנבראת כבריאה, מגיעה למדרגת אלקות, לעולמות יותר תחתונים. זה מובן?

ולכן, אם אנחנו מבינים מספיק, אם זה מספיק ברור, סוד מחשבת הבורא הוא יותר בכלי שהוא המקור של האור החוזר, מבאור הישר. האור הישר, וזו הנקודה השנייה, הוא אור פשוט לגמרי, אור פשוט. לכן, אין הבדל בבחינת אור ישר, לא רק בכל המדרגות אלא בכל העולמות וגם בכל המדרגות של כל עולם. כל ה.. כל ריבוי הצורות, וסוף-סוף אנחנו מגיעים למושג של 'הפרצופים', בא דווקא מהכלי^[21]. זה מובן?

השינוי בא מהכלי, השינוי במדרגות בא מסוד הכלי. וזה לא ההפתעה היחידה, זה לא ההפתעה היחידה של תורת הקבלה: שורש הכלי הוא יותר גבוה משורש האור^[22], במחשבת הבורא. סוד העולם בתיקונו, הוא נמצא בכלי יותר מבאור. זה...כנראה זה סותר את המושגים הפילוסופיים, כן. אבל צריך קצת להעמיק את זה כן, אני רק גומר את המשפט, ה'אור הישר' הוא אור פשוט לגמרי ויש הרבה השלכות לזה, כי זו הנקודה שמאחדת את כל הבריות ולכן סוד ייחוד ה' נמצא בבחינה של ה'אור ישר', של 'אור הישר'. יש השלכה באמונה ובכל מדרגות החיים ובמציאות הכי פשוטה.

כל בריאה, בבחינת ריבוי הבריות, היא עולם בפני עצמו שאין לה שום קשר לבריאה השנייה. לכן, רק דרך האמונה ב'אור הישר' הזה, יש אפשרות של איזה מפגש של איחוד, איחוד הערכים, איחוד הנפשות...זה עולמו של 'אור ישר'. וזה שייך - ואחר כך נראה את זה יותר בפרטים - זה שייך למדרגה של שם הויה שנקרא: 'ההויה הפשוטה', השם שלא נכתב ולא נקרא^[23]. יש שם שנכתב ולא נקרא, יש שם שנקרא ולא נכתב, אבל יש שם שנקרא: 'הוויה פשוטה', שלא נקרא ולא נכתב^[24]. זה סוד, לפי ההגדרות של הרב אשלג, זה סוד של רצון להמציא רצון^[25] - נראה את זה אח"כ, אם זה אומר לכם משהו...טוב, אז נראה.

אבל המקור הראשון של הניתוח הזה, ההסבר הזה, זה שער האותיות^[26] בשל"ה הקדוש. הוא מביא קטע מ"הזוהר" שמסביר שכל עולם ועולם יש לו שם הויה משלו, יש שם הויה של עולם האצילות, יש שם הויה של עולם הבריאה וכן הלאה. ובכל ספירה וספירה מתגלה שם הויה שלם, כן. הגילוי הוא לא כל פעם שלם, זה תלוי באיזו מדרגה אנחנו מדברים. אבל כל השמות האלו, נאמר, מקבלים את החיות שלהם משם הויה הפשוטה, מהשם הפשוט שלא נכתב ולא נקרא. ושהוא השם הויה דאצילות, שמתגלה בתפארת דאצילות שנקרא: 'ה' אלוקי ישראל^[27]', תזכרו את זה. זה יעזור להבין הרבה דברים,^[28] כן.

כשהיא הוויה פשוטה לגמרי, ואני חוזר בקצרה על ההגדרה של הרב אשלג, אחר כך אני חוזר על השל"ה. ההגדרה של הרב אשלג היא פשוטה מאוד, זו הנחה ראשונית של כל פירושו על חוכמת הקבלה.

אנחנו לא יודעים למה, אפשר אחר כך אחרי הרבה-הרבה לימוד להרחיב קצת, למה( בסגול) ולמה הבורא רצה לברוא עולם... אבל איזה עולם רצה לברוא – זה מתגלה אחר כך, בסוד 'אור חוזר'. בסוד 'אור ישר' זה רק הרצון הפשוט להמציא רצון של הבריות. והרצון להשפיע, הפשוט לגמרי, שהוא רוצה להמציא 'זולת' של הבורא, שההגדרה שלו היא 'הרצון לקבל'.

ולכן, יש מדרגה, פשוטה מאוד, שנקראת: 'רצון להמציא רצון' בלי שום דיוק, איך זה יהיה, נראה אחר כך, "לראות מה יקרא לו"[29], כן. זה סוד המהלך של התולדות בהיסטוריה, כן. אבל אולי אתם זוכרים, קצת נרד בנושא, את המשנה שלמדנו לפי החסידות פעם: "דע מה למעלה ממך^[30]", כן.

אז הפשט זה: "דע מה למעלה ממך עין רואה.." וכן הלאה. זה הפשט, חשוב... אז כבר ב"זוהר"^[31] קוראים את זה ככה: "דע מה למעלה - ממך", ז"א ה"מה", הפירוט, מה יש למעלה, זה בא ממך. אבל מלכתחילה למעלה יש, היה ויש, במדרגה הכי עליונה שאפשר לתפוס בה, רק רצון פשוט להמציא עולם. מה הם החוקים של אותו עולם? זה בא אחר כך מלמטה למעלה. דע ה"מה" שיש למעלה, בא ממך. זה מפתח של הרבה-הרבה נושאים.  

קהל: הרב שרקי: האם בגלל זה שורש הכלים גבוה משורש האור?

מניטו: נכון, מבחינת שורש. ולכן אנחנו מגיעים פה לאיזו נקודה ואחר כך נחזור לנושא ש...איך אומרים בהלכה? 'ריבוי הצלם'^[32], כן. התגלות הצלם בא מלמטה למעלה וזה מגלה את שורש רצון הבורא. אבל ה'רצון הבורא' כשלעצמו, הוא 'רצון פשוט'. פה אנחנו נלמד מיד אחר כך, את העניין של חוקות הטבע והנס, את העניין של ההכרח והבחירה, כן. אבל השורש של כל העניין זה ב'אור ישר פשוט'.

ז"א קודם כול להגדיר אותו בפשטות הגמורה, כן. יש ביטוי בקבלה שאנחנו מוצאים אותו הרבה-הרבה אצל המפרשים של הקבלה זה, יש השוואה גמורה גבי הבורא, בפני הבורא, בין כל הבריות בבחינת אור ישר.

ההגדרות, ויש אינסוף הגדרות, ההבדלים, נאמר, זה בא מ'אור החוזר'. מבחינת 'אור ישר', אין הבדל בין 'קרני ראמים' ו'ביצי כינים^[33]'. הרצון להמציא בריות, הוא פשוט ושווה בין כולם. זה סוד השם הפשוט.

השל"ה מסביר את זה^[34] בהסבר שהמקור שלו בא מהזוהר, ו'אותיות' זה מלשון 'אׇתוֹ', 'אתא' בארמית שבאו אחר כך. יש שם בלי אותיות, ואחר כך השם מתלבש באותיותיו, ממה שמקבל מהלבוש של ה'אור החוזר'. אבל ה'אור חוזר' בא מרצון הכלי, זה מובן, כן. ולכן פה יש לנו נקודה חשובה מאוד, שסוד ייחוד ה' נמצא בשם הפשוט של ההוויה הפשוטה של ה'אור הישר' ושם יש ישרות לזה. טוב, מה הייתה השאלה?

קהל: (ישראל פיבקו) לגבי השל"ה בשער האותיות. השל"ה בשער האותיות אומר שהתורה ניתנה לפני החטא במילה אחת. אחרי כן התפרדו האותיות למילים...

מניטו: נכון, רק דקה. אז כל מה שאמרנו לגבי השם כן, זה נכון גבי התורה עצמה. יש תורה שנכתבה 'שחור על גבי לבן', זה אחרי ה'אור החוזר' כן, זה סוד האותיות. יש תורה שנכתבה 'לבן על גבי שחור', התורה שהיא בבחינת 'לבן' היא התורה, זה סוד התורה שבעל פה, כן. זו התורה הפשוטה שמתלבשת, לפי הנסיבות, באותה צורה שהיא מתלבשת דרך עולם האצילות, עולם הברי... במילים אחרות: יש תורה של עולם האצילות, יש תורה של עולם הבריאה. ומעולם לעולם, מלמעלה למטה, אז הדיוק הוא יותר מדויק לפי האותיות, כן וזו אותה תורה.

( השיעור נקטע )

[1] ראו 'פתיחה לחכמת הקבלה' אות ד (בפירוש הסולם על הזהר כרך א)

[2] "התהום והבהום הם שני קטבים המופיעים בצד הנברא מיד בבריאת העולם: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״. שני קטבים אלו בעלי עתיד שונה. הראשון, הנתון לדטרמיניזם המוחלט של חוקי ההוויה - הטבע, נתון לכליה, והשני הולך לכיוון החופש המוחלט. לתוהו יש מהות הווייתית שונה מזו של הבוהו. התוהו הוא הצד שעתיד להפוך לטבע, בעל מערכת חוקים קבועה. זו ההיסטוריה שלו. התוהו הופך להיות הצד הבלתי פרסונלי של המציאות. לעומתו יש בבוהו מישהו, תודעה, חופש, מוסר, ערכים. הצד הבלתי פרסונלי לעומת הצד הפרסונלי, ויש אנטינומיה בין שני צדדים אלו, בין האובייקט הבלתי פרסונלי לסובייקט, בין המושא - עולם התוהו, לנושא - עולם הבוהו" ( מתוך סוד מדרש התולדות – להלן 'סוד מדרש' – כרך ג פרק 'נאצלים ונבראים' )

[3] "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית פרק ב פסוק ז)

[4] רש"י שם

[5] וראו פירושו של מניטו ל"וחיתה נפשי בגללך" ב'סוד מדרש'  כרך ו פרק 'נפש ועצם' וכן 'עץ חיים' היכל ו היכל 'נוקבא דז"א' שער ל"ט שער 'מ"ן ומ"ד' דרוש ז "כי זה ממש נפש של הנוקבא כנודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא דאצילות וכן הוא בעולם עשייה הנקרא נפש של ב"ן לכן ע"י שם זה נוצר נפש של האדם תחלה וזהו הבא לאדם בעת צאתו ממעי אמה ששם זה הוא פנימית ורוחניות עולם הנוקבא "

[6] רמב"ן בראשית פרק א פסוק א

[7] אולי בהשראת תהילים פרק מב פסוק ח "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" וראו זוהר בראשית דף נא עמוד ב " וכד ההוא קלא אשתמע כל תהומה קרי לחבריה" וכן ילקוט שמעוני תהילים מזמור מב סימן תשמג

[8] זהר בראשית ( הוצאת מוסד הרב קוק על ידי ראובן מרגליות וכן כל הציטוטים בהערות הבאות) דף לא עמוד ב

[9] ראו 'מבא שערים' למהרח"ו ( להלן 'מבא שערים') שער ב חלק א פרק ב וראו עוד בפתיחה לחכמת הקבלה ( זהר פירוש הסולם כרך א ) אותיות נו-סח

[10] פירוש לבראשית פרק א פסוק א :" אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן."

[11] ראו של"ה (הוצאת יד רמ"ה וכל ההפניות בהמשך לשל"ה הן על פי הוצאה זו ) הקדמת 'תולדות אדם' אות נ"ו ובהערה ע"ח שם ובהגהות הרב שמואל אשכנזי בסוף הכרך.

[12] השוו 'עץ חיים' היכל א היכל א"ק שער ו 'שער עקודים' פרק ח : "הנה צריך להבין מאוד אמיתות הענין פנים ואחור באורות יקראו התפשטות והסתלקות ונקרא יושר וחוזר ובכלים נקרא פנים ואחור דהיינו שבאור לא שייך פנים ואחור שהכל פנימיות אמנם ודאי שהוא כולל דין ורחמים ובהיותו מתפשט ויורד למטה ונכנס במקום הראוי לו נקרא אור יושר כי הוא מאיר בבחי' הרחמים שבו וכשהוא חוזר לעלות אז מאיר במקומו בהיותו שם למעלה בבחי' דינין שבו הנקרא אור חוזר ואז הכלי לא יקרא כלי דפנים כמו בהיותו מקבל אור יושר רק יקרא כלי דאחור "

[13] ראו פרדס רימונים לרמ"ק ( להלן 'פרדס' ) שער עשר ולא תשע פרק ב:" כי כל ספירה מקור לכל אשר תחתיה וכל ספירה היא מראה שבה מכה אור העליונה והאור חוזר עד שבדרך זה יעלו המאורות ישרים וחוזרים עד אין מספר"

וראו עוד בהקדמת מהרח"ו ל 'ארבע מאות שקל כסף' : "אור ישר מאיר מלמעלה למטה וזהו ונהרין וסוד אור החוזר בסוד המראה המלוטשה שכאשר יכה בה האור שמש יצאו ממנה הניצוצות ...וזהו 'וניצוצין'

[14] ראו ספר הבהיר קע"א ( לפי נוסחת פירוש אור הגנוז ) :"מלמטה למעלה לא ידעינן...ולא עוד אלא העולה אפשר לו לעלות בדרך שלא ירד"

[15] ראו 'פרדס' שם בהמשך הפרק: " אמנם סוד אור המתהפך אינו מאיר בסוד אור הישר. כדמיון נצוץ השמש שלא ידמה החוזר מכחו אל עצמותו, כי החוזר תולדה אחת מתולדותיו בסבת אחד מהמקבלים, וניצוץ הישר הוא עצם הנצוץ בעצמו, ועד"ז נקיש באצילות. וכמו שלא ידמה האור בחזרתו מתוך העששיות והמראה שאינה מאירה אל חזרתו מתוך מראה בהירה ספיר גזרתה, כן הענין בסוד חזרת האור מהמלכות או מהיסוד וכיוצא בו. וכן שנוי האור לפי שנוי הגוונים במראה המקבלת הניצוץ וחוזרת אורה אל מקורה הקדמון. ואלה הם חלוקים בבחינות האורות בזולת חילוק אחר שיש בין הישר והחוזר כאשר נבאר" וכן ב'עץ חיים' היכל א 'היכל א"ק' שער ו 'שער העקודים' פרק ה :" נמצא שיש כאן ג' מיני אורות א' האור הא' שבכולם והוא נקרא עקודים כנ"ל ב' הוא הרשימו שנשאר מזה האור שבא דרך יושר והוא רחמים ג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספי' שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין והנה בבא אור הג' שהוא דין פוגע באור הרשימו הנשאר שהוא רחמים ואז מכים ומבטשים זה בזה משום שהם ב' הפכים זה אור ישר והוא רחמים וזה אור חוזר והוא דין וזה חפץ לעלות אל מקורו והוא אור הרשימו אע"פ שאינו עולה ממש עכ"ז חשקו וחפצו הוא להדבק ולקבל ממנו והאור חוזר הוא חפץ לירד נמצא ששניהם אינם שוים בטבעם לכן מכים זה בזה כנודע כי כל בחי' הכאות ובטישות אורות זב"ז הוא כאשר אינן שוין ואז נופלין ניצוצין מאור היורד שהוא דין והוא גרוע מאור הרשימו וזהו אור אחר רביעי"

וראו של"ה פסחים אות קפ"ב

והשוו לדברי מניטו בשיעור על קטרוג הלבנה:" מכיוון שהשכל שייך עוד לעולם האור, שהוא באחדות גמורה אבל הרגש הוא כבר קשור לריבוי שיש בכלים " וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים" ולכן, כל רגש הוא לעצמו. האיחוד בין הממדים שיש ברגש, הוא בלתי אפשרי בעולם הזה "

[16] ראו 'סוד מדרש' כרך ז פרק ויגע בכף ירכו:" כיסא הכבוד הוא מציאות השייכת לספירת הבינה, כלומר לעולם הבריאה. ידועה האמירה ״התשובה מגיעה עד כסא הכבוד״, דהיינו עד ״מלכות דבינה״. התשובה האמתית מתקנת את השבירה של כל הכלים עד הבינה משום שהיא קושרת את הדין הקשה הנמצא למטה לשורש הדין עצמו. זה נקרא לקשור מלכות לבינה, להעלות את הדינים לשורשם. אז נפתחים השערים, כלשון הפייטן בנוסח האשכנזי של הימים הנוראים: ״פתח לנו שער״ מה שנדרש כדי שזה יקרה הוא תיקון המעשים. תיקון זה פותח את המעבר לשפע בבחינת אור חוזר. שפע זה בא מהבינה. התנאי לכך הוא שהתשובה תגיע עד לכיסא הכבוד, עד הבינה." וראו עוד על בינה ואור חוזר בשל"ה פסחים אות תא.

[17] הכוונה לפטירתו של הרב קוק בשנת 1935.

[18] אולי כוונת מניטו היתה באופן הבא:"אִמרו לפני ( מלמטה למעלה ) בראש השנה מלכויות זיכרונות ( רבים ) ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם ( יחיד מלמעלה למטה) לפני , לטובה, ובמה – בשופר" מסכת ראש השנה דף ט"ז, או שמא כוונתו לכך שזיכרון יחיד – אור ישר יחיד, וזיכרונות – צורת הריבוי , שמאפיינת אור חוזר , כפי שהסביר קודם לכן.

[19] מניטו חזר על הסבר הפסוק הזה לפי סדר הספירות פעמים רבות ויתכן שהמקור הוא בתיקוני זהר תיקון שלשים דף עד עמוד א ד"ה 'קם סבא חד ואמר'

[20] ראו ספר יצירה פרק א משנה ז "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" וראו דיון מקיף על כך בפרדס שער ט"ו, ובמיוחד בפרק חמישי:" ואמרו האור היורד למטה דרך המדרגות וחוזר ומתעלה ונמצא ...כל האצילות בשווה כי הכתר במלכות ומלכות בכתר אי"ן אנ"י "

וראו בספר מעלות הסולם תיקון 21 אות תתקט"ו: "נעוץ סופן בתחילתן: פירוש כי אין אור נמשך מא"ס ב"ה אלא ע"י זווג דהכאה מן אור העליון על המסך שבכלי המלכות המעכב על האור העליון שלא יתפשט ממנו למטה ומזווג זה נולדים עשר ספירות של אור החוזר ממטה למעלה אשר מלכות של אור הישר חוזרת ונעשה לבחינת כתר של אור החוזר וכתר של אור הישר שב להיות מלכות של האור החוזר ונמצא סופן של עשר הספירות דאות הישר נעוץ בתחלתן של עשר הספירות דאור החוזר ותחלתן של עשר הספירות דאור חוזר נעוץ בסופן של עשר הספירות דאור ישר"

[21] 'מבא השערים' למהרח"ו שער ה חלק א פרק א ב'צמח' אות ג

[22] "כשהקו חוזר ופוגש את הרשימו הוא בונה מהרשימו את הכלי. לכן צריך להבין כי שורש הכלי, הוא יותר גבוה משורש האור. כי האור שחוזר, הוא אור בצמצום. אבל הרושם הוא רושם של האור המוחלט. זה סוד מסתרי תורה" – מתוך תמלול שערי אורה שיעור 46

[23] 'פרדס' שער יט פרק א ושל"ה 'בית ה' אותיות עו-עט

[24] של"ה 'בית ה' אות פד

[25] "אבל רצון זה לא מידה. רצון זה רצון. והרצון מתגלה דרך מידות. הכוח של הרצון זה להמציא רצון, זה הגדרה של הרצון: רצון להמציא רצון. זה הגדרה של הרב אשלג. הבורא רצה לברוא רצון, רצון של הבריאה. זה קשור לסוד של המשמעות של המילה: 'ארץ'. עצם הארץ זה הרצון. למדנו דרך פעם דרך השל"ה על הגדרה של הזהר: "הוא ושמו אחד". מה זה שמו? זה רצונו. רצון בגימטריה שמו. אני מכיר מישהו בשמו, מה יש באותה ידיעה שיש בשמו, באותה אינפורמציה שיש בשמו, מה אני מכיר בזה? איך הוא רוצה כשהוא רוצה, את המידה, את המידות של רצונו, אז אני מכיר אותו. הרצון מגלה את עצם ההויה שהיא נסתרת, ההויה אין לנו תפיסה, אבל יש לנו תפיסה דרך הרצון." שערי אורה שיעור 61 .

וראו ביתר ביאור ב'סוד לשון הקודש' ( להלן 'סוד לשון' ) כרך 1 שיעור ט :" בגלל קושי העניין נסביר את עיקר שיעורנו בלשון קבלת הרב אשלג. רצון ה' כבורא, מתגלה בבחינת "כתר". שום בריאה אינה יכולה להחזיק מעמד לפני אותו רצון. הרב אשלג מסביר כי רצון הבורא כבורא מתגלה כ"רצון להמציא רצון", ופירושו רצון לתת מציאות לרצון של הנברא. רצון הבורא הוא להשפיע, אך כדי להשפיע צריך שיהיה מישהו שמקבל את השפע, ולכן צריך שיהיה בבריאה רצון לקבל. הרצון של הבורא במדרגה העליונה ביותר הוא רצון להמציא רצון למקבל. הרצון לקבל הקיים בבריאה הוא הופכו של רצון הבורא להשפיע ובזה הבריאה היא הפך הבורא. מתוך הריחוק המוחלט שבין רצון הבורא לרצון הנברא, אין הנברא יכול לעמוד בשעת הבריאה בפני רצון הבורא. עמידה של הנברא בפני רצון הבורא, פירושה יכולת להצדיק את עצמו, אך מי יכול להצדיק את עצמו כל עוד שלא קיבל את הזכות לאמת את קיומו? כדי להיות קרוב לבריות, הרצון העליון צריך להקטין את תוקפו וזה סוד כתר מלכות: צריך שהכתר יגיע למדרגה של מלכות."

המושג "רצון להמציא רצון" מובא ב'מעין החכמה', 'פרדס' ושל"ה, בכל המקורות הללו – ובמיוחד בספר האלימה לרמ"ק עין הבדולח תמר א פרק ד - נראה שמדובר במושג המגשר בין הפער של חוסר אפשרות ליחס רצון לאין סוף כיון שמצביע על חיסרון לבין הרצון כפי שמתבטא בעצם מציאות הבריאה כבריאה. אך דיוקו של מניטו על פי תורתו של הרב אשלג הוא רצון להשפיע שממציא רצון לקבל ( מושגי הרב אשלג) – כלומר רצון מחודש אחר משלו ( ביאורו של מניטו) .

[26] לא מצאתי בשער האותיות וראו הערה 16 וכן 'בית ה' ' אות מז

[27] " אף על פי שעיקר התגלות עולם מיוחד זה בהויה שלו, דהיינו הזעיר אנפין, והזעיר אנפין זה התגלות בעולם שלנו של הזעיר אנפין דחכמה שהוא אלהי ישראל. צריך לזכור את זה תמיד: השם 'אלהי ישראל' זה הזעיר אנפין דחכמה. זעיר אנפין דחכמה מתגלה דרך הבינה, בזעיר אנפין עצמו, והוא נקרא הויה" 'שערי אורה' שיעור 49

[28] " דהיינו, יש הבדל בין כתר וכל שאר הספירות. כתר זה התגלות, הרצון להמציא רצון. אבל מיד כשהרצון להמציא רצון מתגלה, יש שני הפכים שמתגלים, כי בכל מדרגה ומדרגה, יש פנים ואחור. ופנים ואחור, זה השורש של כל ההפכים. ומכיוון שיש הפכים, צריך לאחד אותם. לכן יש שלושה קוים. זה סוד מידת התפארת. מידת התפארת מגלה את האיחוד של הכרח ההפכים, שבא ממחשבת הבריאה. מיד כשהבורא רצה לברוא, יש הצורה ההיא של השתלשלות הדברים, וזה ממש הסבר ברור, פשוט, קב ונקי. ונראה אח"כ קצת מה שטמון בזה." 'שערי אורה' שיעור 47

[29] בראשית פרק ב פסוק יט

[30] שפת אמת וירא תרנ"ו , וראו פירוש נוסף באוהב ישראל לפרשת שקלים :" ועפ"ז י"ל ג"כ מה דאי' במס' אבות דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים היינו כל התוארים והמדות והכוחות נשגבות עליונות הכל הוא ממך היינו ממעשה הצדיקים "

[31] אולי הכוונה לזוהר תרומה קנ"ה א ד"ה ר' אלעזר' או להקדמת ספר הזהר דף א ב מאמר מי ברא:   "מה ידעת" וראו בפירוש אור יקר שם ( היה בספרייתו של מניטו )

[32] על פי יבמות דף סג עמוד ב :"כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט את הדמות"

[33] מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב

[34] בית ה אות לב

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

"איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם. מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חפשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרוחה, והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום ,מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה. באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית. היסוד העליון מושווה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כ"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום. וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים, ותהום אל תהום קורא. וזיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה, זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ורננה בליואי, עבודת הלוים, המטהרים בטהרת דין וגבורה, רני פלט תסובבני סלה".  

("אור ישר ואור חוזר", הרב קוק, אורות הקודש א', שער חכמת הקודש, פרק נ"ה)

מניטו: טוב, טוב...תקראו את הטקסט ואם יש שאלות נחזור עליהם. כן?

קהל: אני, אני לא מבינה את ההבדל בין "אור חוזר" ל"אור מקיף".

מניטו: טוב...אני... צריך הקדמה קצת ארוכה כן. כן, המושגים הם ככה: הם בדרך של ההתפשטות של האור, מאור אינסוף לכלים של העולמות, דרך ההתפשטות של האור זה נקרא "אור ישר" , כן. כשהכלי מספיק זך כדי לקבל את ה"אור ישר" אז הוא מכיל אותו בבחינת 'אור פנימי'. ומה שהוא לא יכול להכיל ושייך לו, נקרא 'אור מקיף', נשאר מחוץ לכלי אפילו אם זה רחוק מאוד זה נקרא אור מקיף, כן.

אבל האור עצמו, כשעוד לא... כשהכלי עוד לא זכה לקבל אותו סתם, הוא חוזר לאחוריו. אולי הדוגמה הכי פשוטה זה העניין של 'שבירת הכלים'. ואני אחזור, זה מושג אחר אבל זה שייך לשאלה עצמה.

כשהכלי יכול לא רק לקבל את האור השייך לו, אלא לתת לאור השייך לכלים היותר תחתונים, לעולמות היותר תחתונים, או נאמר למידות האחרות, סתם, לעבור דרכו, אז האור עובר מכיוון שהכלי מספיק זך כדי לתת לו לעבור, כן. וכשהוא עוד לא הגיע למדרגה של זכּות מספקת אז האור שרוצה לעבור דרכו, כדי להמשיך בדרכו ולהתפשט למידות האחרות, בדרך כלל נאמר למדרגות היותר תחתונות כדי להגיע עד מטרת הבורא, לחזור לנקודה המרכזית שבו הוא יצא, בשעת הצמצום. אז תוקף האור שובר את הכלים. ומכיוון שאין פשוט כלי כדי לקבל גם האור השייך לכלי עצמו, אז האור חוזר למעלה מיד, וזה נקרא "אור חוזר". הבחינה של אור פנימי ואור מקיף, הוא בחינה אחרת.

ואני זוכר שלפני שנים למדנו בחוג אחר, אולי כמה מכם היו במועדון העולה, לפני הרבה שנים, מאמר של הרב נחמן מברסלב. והוא נותן דוגמה יפה מאוד ביחס של הרב והתלמיד: מה שכבר אור פנימי בשביל הרב, זה נשאר עוד, מבחינת אור מקיף, אצל התלמיד. אתם זוכרים את זה? זה מ"ליקוטי אמרים"[1], כן. והרב שמה מסביר נושא שאנחנו מוצאים אחר כך בכמה ספרים, בכמה...אצל כמה תלמידי חכמים, ובפרט אצל המהר"ל, בפירוש שלו ב"דרך החיים" במשנה הראשונה, של "משה קיבל תורה מסיני",[2] זה קצת, קצת קשור לדברים של שבועות, כן.

והמהר"ל מסביר שמה, שיש איזה יחס ישיר בין רב לתלמיד. ולאמיתו של דבר, יש רב אחד לתלמיד אחד ותלמיד אחד לרב אחד: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". השאלה היא: מסר את התורה לכל העם כולו, ודרך עם ישראל לכל העולם כולו, אז למה המשנה אומרת משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע דווקא? אז חוץ מהדיוקים של המשנה עצמה, מה שרוצה להסביר לנו: בין כל התלמידים האפשריים של משה רבינו, דהיינו כל עם ישראל, היה איזה תלמיד מיוחד שהיה שייך לו בפרט. אז רב נחמן מברסלב ב"ליקוטי אמרים" מסביר את זה ככה: דרך, דרך מה שלקחתי כדוגמה, דרך משה ויהושע[3], שהאור המקיף שנשאר מחוץ לכלי והאור הפנימי שכבר נכלל בכלי, רוצים באופן עז מאוד, באופן חזק מאוד להתחבר, ולכן כל עוד שלא התחברו, אין...כל עוד שלא התחברו, יש איזה כוח של חפץ, של רצון חזק מאוד, להתחבר וזה סוד האהבה.

מה שאצל מישהו זה נשאר כאור פנימי, ומאותו אור, מאותו שורש אצל מישהו אחר, הוא כבר ( מילים לא ברורות בהקלטה ) לבריאה אחרת, אותו אור מאותו שורש הוא נשאר בבחינת אור מקיף. האורות האלה רוצים להתחבר באופן חזק מאוד וזה סוד הכוח של האהבה. ולכן האור פנימי של מישהו מכיר באור מקיף השייך לו, אצל מישהו אחר וכן להפך, זה מובן? כן.

והכוח הזה, של ההכאה, נאמר, בין אור פנימי ואור מקיף, אפילו אם זה רחוק, וזה רחוק! נותן לכלי להזדכך מספיק כדי להכיל יותר ויותר מהאור מקיף מבחינת אור פנימי.

אז אני חוזר לעניין הזה כן. בדוגמה הבסיסית של הגוף והנשמה, אם ניקח את הגוף כדוגמה למשל, למה שאנחנו מגדירים ככלי[4], הגוף חי, זה כלי עם אור פנימי, הגוף מת, זה כלי בלי אור פנימי. ז"א כן...מוצאים את זה ב"פתיחת אליהו הנביא"- אם השם האמתי מסתלק מכל בריאה אז הם נשארים כגופים מתים.[5] ז"א הכלי בלי החיות שנותן לו לחיות, הוא נוטה להעדר, וזה מה שלמדנו מקודם, בשיעור הקודם, המושג של 'נפש חיה', צריך להחיות את הנפש. אתם זוכרים את הברכה של בורא נפשות רבות: "להחיות בהם נפש כל חי". אם כן, בלי החיות ההיא, החיות הזו, הנפש היא בבחינת מת. זה מובן.    

אז הצד של הכלי שבא מהחלל הוא מת והצד שבא מהאור שנותן לו לחיות - זה הוא מהצד של 'נפש חיה'. טוב, אני חוזר לנקודה ההיא, ולכן בדרך כלל לכל הבריות, בעולם הזה, הגוף שהוא כלי שכבר יכול להכיל את האור הפנימי, מכיל רק את שלוש המדרגות התחתונות של הנשמה דהיינו: נפש, רוח ושורש מהמדרגה השלישית שנקראת 'נשמה'. האורות של הנשמה ושל החיה ושל היחידה נשארות בבחינת אור מקיף[6], זה מובן? אבל זה מדרגות של אותה נשמה. ז"א יש כבר בכוח הָׇזָכּות של הכלי, של הגוף של האדם בעולם שלנו, להכיל את נפש ורוח ושורש של הנשמה שלו. ו...אבל אותה נשמה יש לה עוד מדרגות, חיה וחיה... סליחה, חיה ויחידה, אז זהו, הבחינות של חיה ויחידה נשארות בבחינת אור מקיף.

(נשאלת שאלה בקהל) לא, לא, רק דקה...

ולכן אף על פי שהמדרגות האלה, שנשארו בבחינת אור מקיף, הן יכולות להיות רחוק, רחוק מאוד. זה תלוי בזכות של הנפש בעולם בבחינת התחתונים, בעולם הזה. אז יש איזה שייכות שלא נותנת לכלי הזה, דהיינו הגוף של נפש ההיא, להישאר במצב שלו. הוא מקבל מסר מלמעלה - "תקבל יותר, תקבל יותר...". זה מה שאומרת הגמרא[7]: כל ברייה וברייה יש מלאך שמכה אותה מגבוה ואומר לו... זוכרים את זה? טוב.

ולכן זה דוגמה, מה זה 'אור פנימי' ו'אור מקיף'. אבל בדוגמה שהבאתי, של 'שבירת הכלים', כשהכלי נשבר ממש, אז האור שבא מאור אינסוף מסתלק לגמרי וחוזר עד המקום הכי גבוה. חוזר לשורשו. כשהכלי, הוא בבחינת זְכוּת, זָכּוּת, כדי לקבל את האור 'פנים בפנים', זה נקרא 'מידת החסד'. וכשהוא עוד במצב שהוא לא יכול לקבל את האור המיועד לו, אז האור מסתלק ומאיר אותו מאחוריו, בבחינת 'אחוריים' זה נקרא 'פנים באחור' וזה נקרא- 'מידת הדין'.

אולי אני אסביר את זה עכשיו. כשהבריאה זוכה באור שהיא מקבלת מגבוה, אז המדרגה הכי עליונה נקראת: 'מלכות' גבי הכלי המקבל. נקראת מלכות ושם של המלכות זה שם 'אדוני'. כשהיא לא זוכה לקבל 'פנים בפנים' בבחינת 'אור ישר' כן, אז היא מקבלת דרך 'אחוריים', מהאור שמסתלק ממנה, מכיוון שהיא לא יכלה לקבל, ואז המלכות מקבלת את שם "אלקים", "אלוקׇ". אולי אני אסביר את זה אחר כך, לפי תורת הנגלה.

קודם כל צריך לדייק במושגים. כשאני מקבל את האדנות של העליון, אז הוא נקרא: 'אדני', לשון... אותיות א'. ד '. נ' . י'. מכיוון שאני מקבל את אדנותו. כשאני לא מקבל את אדנותו, אז ההתגלות של האור העליון מתגלה בבחינת דיין, בבחינת "אלקים". זו אותה מדרגה כי יש רמז במידת הדין גם במידת המלכות, ששמה 'אדוני', כן? אם אתם תיקחו את השם 'אדני' יש אותיות של מידת הדין כן, גם כן, וזה נקרא 'דין רפה'.[8] אבל, אם הכלי של הבריאה המקבלת, הוא לא מספיק זך, אין מספיק זכות כן, אז הוא נקרא 'חייב'. והתגלות האלקות עליו נקראת: 'אלקות' לשון דיין. זה מובן? אולי לא הסברתי מספיק, זה מובן מה שאני אמרתי? כן? אז אני אסביר...

קהל: מה זה מלכות?

מניטו: מלכות, זאת אומרת, לקבל את העליון כמלך עליי, אז מתגלית הבחינה שנקראת 'מלכות בעליון'. ז"א מלכות של המדרגה העליונה היא המלכות על הכתר של המדרגה התחתונה. לאמיתו של דבר, מלמטה למעלה זה באותה מדרגה אבל מלמעלה למטה יש הבחנה של אחד יותר גבוה מהשני[9]. זה רק דימוי של התנועה ..( מילה לא מובנת בקלטת ) ז"א, אולי אני אסביר את זה לפי תורת הנגלה – יש לנו דוגמה פשוטה מאוד שלמדנו פעם בשיעור אחר בעניין התפילה. אתם זוכרים שאנחנו מתחילים את התפילה בפסוק של תהילים, זה פרק נ"א- נ"ב? הפסוק אומר: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ", כן ? נ"א. כשרש"י מפרש את הפסוק הזה: "אדני שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך", מפרש ככה ,אם אני זוכר היטב: "מחול לי ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך".

אז ניקח את הפסוק ואת ההסבר של רש"י, במקביל:

• על המילה "אדוני", של הפסוק, רש"י מסביר: "מחול לי".
• "שפתי תפתח", של הפסוק, רש"י אומר: "ותן לי פתחון פה".
• על "ופי יגיד תהילתך", של הפסוק, רש"י אומר: "להגיד תהילתך", כן.

ולכן צריך להסביר את הכוונה של רש"י. כולם הבינו את ההבדל בין הפסוק לרש"י? מה ראה רש"י כדי להסביר, לפרש, את המילה "אדוני", בפרוש: "מחול לי"? אז צריך להגדיר בניתוח קצר מה זה חטא. החטא משנה את שם העליון מאדון, שאני מקבל אותו. החטא זה התגובה שלי שאני לא רוצה לקבל את אדנותו. אז במקום השם 'אדוני', בא השם "אלקי", ז"א הדיין. השם אדוני תלוי בתחתונים, אם התחתון מקבל את האדנות של העליון הוא נקרא: 'אדוני', זה מובן? זה הקטגוריה של מלכות, פשוטו כמשמעו. ואם לא מקבל את האדנות, ומה זה החטא? אני בוחר ברצוני ולא ברצונו, ורצון זה בחינת כתר.

אז מתגלה, מתגלית איזה מין אדנות שאינה תלויה בי וזה נקרא - אלקות. שהשם הוא ה'אלקי שלי' זה לא תלוי בי. שהוא ה'אדוני שלי' זה תלוי בי, אני מכיר בו. זה מובן? כן. ולכן, אם האדם נמצא במצב של החטא והוא חוזר בתשובה, הוא אומר, פשוטו כמשמעו - 'אדוני'. שוב חוזר על ההכרה, הוא מכיר באדנות של העליון. אז השם 'אדוני' מבטא את התשובה של החוטא. ולכן, רש"י מסביר: מה זה 'אדוני'? זה 'מחול לי'. זה ההתנהגות של התשובה. כן. אז זה מה שאמרנו מקודם, ז"א כשהכלי זוכה לקבלת האור ישר, האור ישר מתגלה לו בבחינת פנים, בבחינת חסד. וכל עוד שהוא לא זכה בקבלת האור, אז הוא במצב, כאילו הוא חייב במה שעוד לא קיבל, אז הוא מקבל את האור מבחינת 'אחוריים' כי האור דן אותו. אז מה שלמדנו בדוגמה ההיא – בהבדל בין 'אדוני' ל'אלקי' זה ההבדל בין 'אור ישר' ו'אור חוזר'. אולי אני אדגים את זה ככה: אם המקבל יכול לקבל, אז האור בא פנים אל פנים אליו כן, וזה נקרא 'מידת החסד'. ואם הוא לא יכול לקבל, האור מסתלק ומאיר אותו בהסתלקותו, מ'אחוריים'. כשהוא מסתלק ממנו, הוא מאיר אותו, אז זה נקרא 'אחור ופנים' ונקרא מידת הדין. למה זה נקרא מידת הדין? כי אנחנו דנים את התחתון ממה שעוד לא יכול לקבל את האור השייך. זה מובן? אז רק תזכירו במובן של השפה: כשאומרים בעברית 'זכאי', המשמעות היא כפולה: זכאי - קנה איזה זכות , או זכאי – הוא זכאי מכל עבירה, מאיזו עבירה, הוא זכאי. זה גם כן המשמעות הכפולה של המילה 'נקי': נקי - אין רבב, אין כתם. ונקי הוא זכאי כן, זה מובן? טוב. כשאנחנו אומרים 'חייב', יש גם כן משמעות כפולה: חייב זה עשה איזה עבירה, אז הוא חייב. וחייב - יש לו איזו חובה לקיים, איזו מצווה, הוא חייב...הוא עוד חייב מהמצווה. אז מי שעוד חייב ממצווה שלא קיים הוא נקרא 'חייב', מכיוון שהוא בבחינת.. מה?

קהל: חוב

מניטו: זו המשמעות הראשונה, מי שיש לו עוד חוב, הוא חייב שעוד לא פרע אותה. הוא חייב ממה? לא עשה מעשה רע, לא עשה חטא. אבל הוא במצב של חיוב מכיוון שעוד לא קיים מה שהיה לו לקיים. אז הוא נקרא חייב. ולכן מי שהוא זכאי, עם הכלי, יש לו כבר מדרגה מספיקה של זכּות. הוא מקבל ב'אור ישר'. מי שעוד לא מספיק זכאי, הוא, הכלי, אינו מספיק זך, מקבל מ'אור חוזר', ז"א מקבל ממידת הדין, מכיוון שדנין אותו, מכיוון שהוא חייב, לא להיות כבר מספיק זכאי אף על פי, זה מובן? אז הגבול של התהליך הזה זה העניין של 'שבירת הכלים', כן. ולכן הדוגמה הכי פשוטה שהמקובלים נותנים בהתחלת החוכמה ההיא, זה עניין של 'שבירת הכלים' עצמו. כשאין כלי מוכן כדי לקבל, לקשור, את האור למטה, אז האור מסתלק למעלה והאור הזה חסר בעולם. והעולם נדון ממה שחסר לו, זה מובן כן.

קהל: הרב אשלג היה אומר שאור מַקיף לא רק מלשון מקיף אלא גם מלשון הקפה - ממֵקיף

מניטו: נכון, מקיף, מֶקיף. ז"א זה שייך לך אבל אתה צריך לזכות בזה. כן. זה כבר לך, אבל אתה צריך לפרוע את החוב. לכן אפשר לומר אור מֵקיף ולא אור מָקיף נכון, זה נמצא בקדמונים גם כן.

קהל: ( גבריאלה בן שמואל ) שמעתי שאומות העולם, זה בחינת אור מָקיף ועם ישראל זה בחינת אור פנימי, זה בחינה אחרת?

מניטו: לא, זו אותה בחינה. זה עוד...אולי אני אכניס פה מושגים קצת שונים כדי להאיר את השאלה. כשהאור נוטה למטה, בפעם הראשונה, בתהליך הראשון, הוא נקרא – 'אור דחסדים'. מה זה 'אור דחסדים'? זה האור ניתן בבחינת החסד, עוד הבריאה לא זכתה באור הזה, הוא ניתן בבחינת 'אור דחסדים'. 'אור דחסדים', זו הארה מן החכמה, דרך הבינה בעולם היצירה שנקרא 'תפארת'[10]. האורות של 'תפארת' זה 'אור דחסדים'. זה אורות דחכמה עצמם, אבל בבחינת ההארה דחסדים. זה ניתן בבחינת חסד עליון, חסד גמור, לא, החסד עליון זה עוד למעלה, זה ניתן בבחינת חסד גמור לפני התהליך של ההיסטוריה, שדרך התהליך הזה, הבריאה זוכה, במה שקיבלה בבחינת חסדים, כן. כשהכלי ד'אור דחסדים' זוכה, יש בו.., יש לו, יש בו כבר מספיק זכות , זכּות כדי להכיל את האורות האלה. והכלי הוא מלכות, אז הכלי עולה לבינה וה'אור דחסדים' זה כבר חוזר לחוכמה. ומלכות חוזרת להיות כלי לחוכמה: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ,[11] תזכרו את הפסוק הזה: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. "עשית" זו מלכות, (מילה לא ברורה אולי "וחוכמות" או "דחוכמות" ). לכן היעד של כל עולם ועולם - שהמלכות תהיה הכלי לחוכמה. אז לפני הזכות, המלכות היא הכלי לתפארת. ותפארת היא בבחינת 'אור דחסדים', אחרי הזכות שנקרא 'קניין', אז המלכות היא כלי לחוכמה[12]. ז"א היא עולה למדרגה של בינה, זה מובן?

פעם למדנו את זה ככה, הייתי צריך דווקא לגמור את השיעור הקודם באותו הסבר: לפי המקובלים[13], שם הוויה השייך לעולם הזה, זה שם-יקוק, כן. ושם הוויה השייך לעולם הבא זה: יקיק, השם 'יהיה'. הפסוק הוא "והיה ביום ההוא יהיה השם", זה מובן? אז מה ההבדל בין יקוק לבין יקיק? . יקוק זה חוכמה, בינה, תפארת ומלכות. ויקיק זה תפארת מלכות, העולים כבר למדרגה של חוכמה ובינה - יקיק . כי יוד - זו האות של חוכמה, וו - זו האות של תפארת.

כן, אולי נעשה מה שראינו מקודם, מקודם בהקדמה, כן? זה ככה: אם אנחנו ניקח את המילה "מים" במקרא: וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זוכרים את הלימוד הזה, כן? אני חוזר על זה כדי להאיר מה ההבדל בין יקוק לבין יקיק, אז וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, "מים", לפי כמה קדמונים זו ההגדרה של מכלול התוהו והבוהו של הבריאה[14] בהתחלת ההיסטוריה של העולם. הכול נקרא 'מה' והמכלול של המה-ים האלו, זה נקרא 'מים'. 'מים' מלשון רבים של 'מה', כן, זה מובן?

טוב, אז כשהיוד דחכמה מתפשטת למטה וזה מבחינת 'עולם הזה'. המספר של וו זה שש, זה שית אלפי ,ששת אלפים שנה, השטח יש לו שש ממדים, זה הזמן והשטח. אז דרך ה-וו הזה, זה כל ההיסטוריה של העולם דתפארת, בבחינת עולם הזה. אז כשהוו של מים מתפשט למטה אז מתגלית המילה 'מום'. והמילה 'מום' זה בגימטרייה "הטבע". ז"א המים שלמעלה כשהיוד יורד, מתפשט לוו אז נמצא בבחינת עולם הזה, בבחינת 'מום', בגימטרייה 'אלקים',[15] יודעים את זה, טוב.

ולכן כל הבעיה של 'תיקון העולם', זה לתקן את הוו מבחינת יוד, זה מובן? זה אותו העניין. ה-וו, זה בחינת ההארה ד'אורות דחוכמה' בבחינת 'אורות דחסדים', זה לפני הזכות. אחרי הזכות, ה-וו עולה למעלה וחוזר לבחינת מים, בבחינת קניין הזכות, כן. זה מובן, זה מה שלמדנו בסוף השיעור הקודם בצורה קצת אחרת.

ולכן כל עוד שאין זכות, זה נמצא בבחינת אור מַקיף. הדוגמה של הרב והתלמיד זה אותו עניין בין ישראל ואומות העולם, כן. מה שכבר, בבחינת הרב, זה בבחינת אור פנימי. האור פנימי של הרב דווקא, מתגלה כאור מׇקיף לתלמיד, כל עוד שהכלי של התלמיד, ייתכן מאוד שזה ההסבר של תורת הנגלה "והעמידו תלמידים הרבה". אני זוכר למשנה של "משה קיבל תורה מסיני", בהמשך זה הם אמרו שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", כן.

"והעמידו תלמידים הרבה", מפרשים את זה לפי תורת הנגלה - שיהיו הרבה תלמידים, כן. אז המשנה הייתה צריכה לומר "והעמידו תלמידים רבים" ולא "והעמידו תלמידים הרבה". מבינים את זה? כן. אז פה זה לא רק שצריך להיות הרבה תלמידים, אלא צריך להעמיד הרבה את התלמיד, ז"א להפוך אותו לרב. זה מובן? להעמיד את התלמיד, ז"א לסמוך אותו כרב, להסמיך אותו כרב. אין ככה מילה בעברית? לרבֶּב אותו (צחוק בקהל). מה המטרה של התורה? כדי שהתורה יכולה להתפשט במשך הדורות, זה לא עניין של תלמידים, זה דווקא עניין של הרבנים. צריך להיות רבנים, לא תלמידים. ולכן "והעמידו תלמידים הרבה", כשתלמדו את התלמידים תלמדו מספיק כדי שיהיו רבנים. זה מובן? ולפי דעתי זה לא חידוש סתם, זה הפשט של המשנה. כאילו המשנה רצתה לומר "ותקימו תלמידים הרבה". להקים תלמיד, זה להסמיך אותו כרב. טוב, למה אמרנו את זה?

שאלה – (בתיה לנצט) מה לגבי 'אור מַקיף' ו'אור פנימי'?

מניטו: אבל, אור מָקיף הוא בבחינת חסד, אף על פי שעוד לא זכה בו, הוא שייך לו. ואור חוזר זה בבחינת דין. מכיוון שהאור חוזר, מכיוון שאין מספיק זכות כדי לקבל אותו. יש שתי בחינות, אבל זה לא אותה הגדרה, זה לא אותה קטגוריה, כן, זו קטגוריה אחרת. ואחר כך נראה דיוק מה שלמדנו , אם נגיע....כל פעם זה אותו דבר- בהתחלה אני לא יכול ועכשיו יכול...(צחוק בקהל). וחוכמה היא, בבחינת 'אור ישר', ובינה היא הבחינה של 'אור חוזר'. נראה את זה אח"כ הייתה עוד שאלה אחרת? כן?

קהל: האם הכלי יכול לשנות את האור? למשל מ'אור ישר' ל'אור חוזר'? אם הוא נקרא ,אור חוזר, יכול עדיין שתהיה לו מהות אחרת?

מניטו: לא, יש..., לאחר שהוא התקבל?

קהל: לא...

מניטו: אה...לא התקבל. יש בכוחו של הכלי לרבות, להרבות - איך אומרים? - את האור מכיוון שלפי ההגדרה של "עץ החיים" , והרב אשלג חזר על זה, החיבה היא, כמו שאמרתי מקודם, האהבה, הכוח של האהבה בין האור הפנימי, שכבר הכלי הכיל אותו ובהתחלת, התחלת, בשורש השורשים של כל הדורות , של כל העולמות - זה נקרא ה'רשימו שהיה בחלל' והאור שהסתלק דרך הצמצום - יש בין האור שהסתלק והרשימו ההוא איזה אהבה עזה מאוד, אהבה, אהבה. מה? אחד אוהב את השני מכיוון שזה, איך אומר הפסוק? זֶה עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי , זה מובן, כן. ולכן הם רוצים להיפגש, להתאחד שוב. זה הכוח שמוביל את כל העולמות, כן.

הכוח שמקשר אפילו מרחוק-רחוק את האור שנסתלק, לרשימו שנשאר וזה כבר הדוגמה הראשונה למה שאנחנו מכירים – ''אור פנימי', כן. ולכן הם רוצים להזדווג, זה לשון ה"עץ חיים". הם רוצים להזדווג, זה נקרא זיווג כשמזדווגים. אבל כל עוד שהכלי הוא כמחסום בין האורות האלו, אז זה נקרא 'זיווג דהכאה',[16] אחד מכה בשני וחוזר לאחורה. אז בלשון המתמטיקה, מה זה 'הכאה'? זה דווקא ריבוי. כשמכה אחד בשני, אז זה מתרבה, זה מובן? Multiplier בלועזית. ולכן, יש בכוח הכלי להרבות האור. מה קורה? כשאור ישר מתלבש באחוריו שלו עצמו, שזה נקרא 'אור חוזר', הוא מתלבש בזה ולכן יש איזה מין ריבוי, אבל זה לבוש. הריבוי הזה הוא לבוש. והלבוש מסתיר מה שהוא צריך לגלות. ושוב, ההגדרות הן מקבילות: 'אור ישר' זה חסד, זה נגלה, גילוי שכינה. כן. 'אור חוזר' זה דין, זה נסתר, הסתרת פנים. זה הלשון, הלשונות, הן מקבילות, כן. וסוף-סוף זה הנושא של סוד כתר-מלכות. כשמלכות הוא כתר מלמטה למעלה. כשמלכות הוא הכתר של ה'אור החוזר'. וזה סוד החידוש בחידושי תורה. מי ש... לומד תורה לשמה, הוא גורם חידושים בתורה, כי מי שלא לומד תורה לשמה, הוא מקבל, כשהוא מקבל- גמרנו, כן. מי שלומד תורה לשמה, יש בו רצון לזכות בתורה שלמד, וכל עוד שהוא לא זוכה, הוא דוחה כל מה שלא קיבל. ז"א שלא הבין. וזה גורם התלבשות בתורת הרב, של אי ההבנה של התלמיד וזה שורש החידוש. זה מספיק מובן?

אני ניסיתי, ככה להסביר את הצד החיובי של הדבר השלילי הזה. כן, של 'זיווג דהכאה'. עד ש'האור חוזר', וחוזר, וחוזר ,וחוזר ודווקא ההכאה ההיא של האור שחוזר וחוזר, מזכך את הכלי, וזה נקרא 'ייסורים'. ולכן, כל מה שצריך לקנות, קונים דרך ייסורים. מה זה הייסורים? זה המכות האלו - "תקבל אותי", "תקבל אותי", "תקבל אותי" עד ש... זה מובן?

קהל: (בתיה לנצט)- זה לא מובן למה זה חסד?, למה דווקא זה חסד?

מניטו: זה חסד מכיוון, שזה החסד של מחשבת הבורא. הבורא רצה לא 'נפשות בחסרונן'[17] אלא 'נפשות בשלמותן'.

קהל: אבל, אפשר לומר שהאהבה היא ההגדרה של המשיכה של מין שבמינו.

מניטו: נכון, ברור. ז"א מה קרה? הקב"ה בבחינת 'מחשבת הבורא'[18] ברא עולם שלם, כן. וצמצם אותו כדי שהעולם, בבחינת עולם הזה יזכה בעצמו בעולמו, בבחינת עולם הבא. ולכן מה שחסר לעולם מבחינת הצמצום זה הכתר שלו, זו ציפור נפשו שחסר לו. אז הוא לא יכול להתקיים בחיסרון הזה. הוא שואף לשלמות שלו. אז ההכאה ההיא, זו דווקא התגלות אותה שאיפה. ואני חושב שזה מסביר את הביטוי של תורת הנגלה: כל חפץ יקר שצריך לקנות - כדי לזכות בו, קונים דרך ייסורים. אתם זוכרים את המימרה בגמרא, כל המתנות שהקב"ה נתן לישראל כולם נקנים על ידי ייסורים[19] - זו תורה, עולם הבא וארץ ישראל, נכון. וזו לא בדיחה: זה נקרא – 'ייסורין של אהבה', כל עוד שהאהבה היא לא הגיעה ליעד שלה, אז זה דרך ייסורין. אני רוצה להוסיף משהו לפני שאני אשכח, פעם הסברתי את זה, אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל זה יכול להאיר את הנושא - סוף, סוף, במדע המודרני, לומדים שה 'יֵש' של המציאות של העולם הזה, זה לא מציאות מוחלטת, אלא זה מציאות בצורה, אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית, אבל המושג הקבלי[20] זה 'מָטֵֶי ולא מָטֵֶי', 'מָטֵֶי ולא מָטֵֶי' בבת אחת- ז"א נותן ולא נותן, נותן ולא נותן, כן. בלועזית אומרים- Vibration (בעברית - הדהוד). כן, ז"א הקיום של העולם הזה, זה דווקא דרך אותו תהליך של 'אור ישר' 'אור חוזר' בבת אחת, כן. הסוד במקרא, לפי הסוד[21] זה: וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם זה מובן? ומפרשי המדרש הסבירו את זה: אם לא מָטֶי – אז מת. הוא צריך לקבל חיות . ואם מָטֶי - הוא מת מכיוון שהוא לא סובל, זה יותר מידיי חזק. אז 'מטי ולא מטי' בבת אחת., נותן ולוקח בבת אחת וזה דווקא, את עצם המציאות של העולם החומרי, כן. ולא רק העולם החומרי גם העולם הרוחני. עד ש...עד ש... עד ש...הכלי מקבל את זה. טוב.

קהל: (גבריאלה בן שמואל) מבחינת התחתונים זה הרצוא ושוב? מבחינת מלמטה ולא מלמעלה....

מניטו: לא, זה אותו עניין. ז"א 'רצוא ושוב', רצוא - זה 'אור ישר' 'אור חוזר', רצוא 'אור ישר' ושוב זה 'אור חוזר', למה הסברתי את זה לפני השאלות שלכם?

אני זוכר דרך אותו לימוד של הרב נחמן מברסלב שזה קשור לעניין של האות וו שצריך לתקן את ה וו, ולתקן אותו מבחינת יוד, זוכרים את זה? היוד של "מָים" יורד זה "מוּם", וזה סוד העולה, כן. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם,[22] זה נקרא- "עולה". אז כשמשהו בבריאה כבר הגיע לתיקונו הוא עולה, מכיוון שכבר הוא בבחינת "אשר אין בו מום", כן. זה מובן? זה ההבדל בין העליונות, הספירות העליונות, והספירות התחתונות. הספירות העליונות הן בבחינת 'אמת', אין שם שום מום, כן. כשזה יורד במציאות, דרך וו"ק, אז כבר המום כבר מתגלה. בריאה זה להָמֶם, אם אפשר לומר את זה, או למָמֶם, כן. ותכף זה קשור לעניין של המימן[23], אני לא יודע, ז"א מכיוון שהבסיס של ה.. טוב. אז יש שתי מילים שלומדים אותן באותה דרך: המילה "אות". "אות" זו התגלות מחשבת הבורא דרך המציאות, זה "אות". מ- אלף ועד תו דרך הו"ו - "אות"[24]. ויש גם את המילה "אמת". המהר"ל דיבר הרבה על זה[25], שזה גם כן מאלף עד תו, במציאות דרך המם, שהיא האות האמצעית של כל האלפא ביתא, כן, בסדר...אז צריך לקיים את האות של האמת, כלומר: צריך לקיים את האמיתוּת, להוריד את האמת במציאות, זה היעד של תיקון העולם, כן. לקיים את האמת, "כי חותמו אמת"[26] וכן הלאה, וכל זה ידוע. אז...כשהעולם לא מצליח להקים את המציאות של 'אמת', אז הוא נמצא בבחינה של 'בושה'. ב' – זה האות השנייה ושין- זה לפני האחרונה, כן. ולכן במקום 'אות אמת', יש 'בוּש'[27]. כך זה במקרא כן: וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. וכשמגיעים מ-ב' ל-ש' אז אומרים לו 'שוּב' וההפך. זה האור חוזר: ש', ו', ב' זה סוד התשובה, כן. זה ב[...], זה 'הלוך ושוב' , זה בתיקוני הזוהר[28]. טוב, עכשיו השאלה שלך...

קהל: מהו הגבול לכלי מסוים לאור? מה מידת האור לכלי?

מניטו: נכון, זו שאלה נכונה. זה כל עולם ועולם לא יקבל לא פחות ולא יותר ממה שמיועד לו ממחשבת הבורא[29]. וכל עוד שכל האור הזה לא נקלט בכלי, יש תהליך של גלגולים, עד ש...זה לא פחות ולא יותר. אבל כל אחד קונה עולמו. מה זה עולמו? מה שהקב"ה חשב בשבילו. זה מובן? כן? זה.. הבנת? טוב.

קהל: האם אפשר להבחין הבדל בין 'אור ישר' ל 'אור חוזר' לבין זיווג, 'עזר כנגדו'?

מניטו: זה גם כן, זו דוגמה יפה. ז"א אם זוכה זה עזר, ואם לא זוכה, זה כנגדו להילחם, אומר רש"י. ובשתי הבחינות, שתי הבחינות הן חסד. כי אתם זוכרים מה שאמר רש"י על זה? המקרא אומר: אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. את זה אני זוכר שמעתי בע"פ מבנו של הרב אשלג, כן. המקרא אומר: אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ ורש"י מוסיף מילה שהוא לוקח את זה מהמדרש "זכה עזר", "לא זכה כנגדו להילחם". לא, רש"י אומר ככה: "זכה עוזרתו", כן, "לא זכה כנגדו להילחם". אז לפי הפשט של רש"י הרגיל, נאמר המערבי-אירופאי, אם זכה אז היא עזר בשבילו, כן, עוזרת בית (צחוק בקהל...). אם לא זכה - היא כנגדו, להילחם נגדו, כן.

אבל לפי ההסבר של הרב אשלג זה אחרת לגמרי. אם 'זכה', זה בסדר, כן, היא עזר בשבילו כדי להתעלות, היא עוזרת אותו, באופן 'אור ישר' נאמר, ישר. 'לא זכה' היא על צדו כדי להילחם נגד יצר הרע, לעזור לו נגד יצר הרע. זה מובן? זו השקפה אופטימית של הזיווג דהכאה (צחוק בקהל...) כן. כי שני הצדדים, זה לחיוב : אחד, זה דרך אושר וכבוד והשני, זה דרך ייסורין[30]. אבל זה לטובתו גם כן. אני זוכר את זה מהרב אשלג כבר, כן?

קהל: 'אור ישר' ו'אור חוזר' [...] הקשר שיש לזה חידוש?

מניטו: יש התחדשות, ז"א יש ריבוי הצלם[31], ברור. הדוגמה, אם הבנתי את השאלה, הדוגמה היא ככה: כשקו של אור בא על ראי, כן, אז הכמות של האור היא כבר כפולה, מכיוון שיש הקו שבא והקו שחוזר. כן. יש התרבות של האור, זה סוד החידוש.

קהל: אבל הריבוי, אמרת קודם שהריבוי זה גם מסתיר [...]

מניטו: ברור, כיוון שיש עניין של התלבשות.

[הפסקה בהקלטה]

אז מי שהיה יהודי בזמן העבריים, זמן העם העברי, זה זמן הנבואה. היו יהודים שלא היו....אני משתמש במילים האלו כדי להסביר את זה. שלא היו עובדי עבודה זרה, שהיו מבינים שה' הוא האלקים, כן. עכשיו, בעולם היהודי, רק העברים בתקופה של היהודים, מבינים במה מדובר כשמדובר בה'. כי אין גילוי, אין נבואה, זה מובן, כן. אז בשכר שהיו יהודים בזמן העברים, יש עברים בזמן היהודים, כן, וזה עניין 'ריבוי הצלם'. אז 'אור חוזר', זה סוף-סוף סוד ההתלבשות, אבל ההתלבשות זה גם בצד החיובי - ריבוי הצלם - וגם בצד השלילי - זו סכנה של העבודה זרה. כי הם...אפשר להסביר את זה ככה: הפסוק שאומר בעשרת הדיברות: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ , זה 'אלהים אחרים על פניי', יש אלהים אחרים על פניו, מה זה אלהים אחרים? זה לא האלוהים של האחרים, כן, אלא האלהים שהם מבחינת 'אחוריים' אם אפשר להסביר את זה ככה.

קהל: למה זה טוב?

מניטו: "למה זה טוב", טוב זו שאלה שאיננה שאלה.

קהל: [...]

מניטו: יש איזה רמז פה בשיעור שקדם לשיעור הזה. זה כשהרב הסביר את עניין של מיעוט הלבנה, כן. והוא אמר, לא הגענו עד לקטע הזה והוא אמר, זה מהגמרא עצמה, שבשכר שקיבלה את המיעוט, את הצמצום כדי שהעולם יכול היה להתקיים, אז במקום החלק של האור שהצטמצם, יש ריבוי של הכוכבים, ז"א ריבוי הפרטים. וזו הסגולה של הלבנה. הסגולה של הלבנה, זה כוח החידוש דווקא, ריבוי הפרטים. ולא נתתי תשובה מספקת, כן. ה'אור ישר' זה בחינת 'אמת', ה'אור חוזר', הוא בבחינת 'מציאות'[32], כן. ומה שאני, כאילו אני מסביר, שבכל עבודה זרה, ובעבודה זרה, יש איזה חלק של אמת, כן. זה מה שאומרת הגמרא[33], יש ניצוץ של קדושה בכל עבודה זרה. וכל עוד שהניצוץ הזה הוא חי, המיתוס של אותה עבודה זרה, הוא חי גם כן. יש 'מיתוס', בלשון רבים איך אומרים את זה?

קהל: מיתוסים

מניטו: מיתוסים, כן. יש מיתוסים שכבר אינם חיים. מכיוון שהניצוץ נילקח כבר על ידי ישראל. וזה גרם למיתה של המיתוס ההוא, כך טוענים הגויים: הם הורגים את.. הם מורידים את "מׇתוסינו" (צחוק בקהל)זה הפחד של הגויים, כן. זה התחיל באברהם אבינו, הוא היה הורס את....

ואז התיקון של העבודה הזרה, זה לא הריסת ה, איך אומרים? הריגת הקודש שיש בה יותר מחול בטומאה ההיא, צריך להציל את הניצוצות האלה, כן? אלא ייחוד המידות. כשמגיעים לייחוד, אז מתעלים למדרגה של 'האור הפשוט', וכל הסכנה של העבודה הזרה מתבטלת. וזה סוד יְהֹוָ֖ה ה֥וּא הָאֱלֹקֽים. כל עוד שאנחנו בצד ההפוך, זו עבודה זרה. ה' הוא האלקים אפשר להציל את כל הלבושים האלו, זה מובן?

קהל: זה ניסיון?

מניטו: מה זה ניסיון?

קהל: העמדה בניסיון?

מניטו: לא הבנתי את השאלה

קהל: זו העמדה בניסיון? מלכתחילה היה אור פשוט ואנחנו צריכים לחזור לזה.

מניטו: כן...אה...מלכתחילה היה 'אור פשוט' בבחינת חסד גמור, אין עוד קניין. ולכן מחשבת הבורא עוד לא התקיימה. כי מחשבת הבורא לא מסתפקת ב'אור דחסדים', הבורא רוצה שהבריאה תקנה בזכותה את האור הזה, אז מחשבתו מתקיימת. מכיוון שהוא רוצה, באמת, לברוא זולתו. זה ההבדל העצום שיש בין הנצרות והיהדות, כן. ואצל הנצרות, איך אומרים, הזכות זה רק ודווקא בחינת החסד כדי לקיים מחשבת הבורא. אבל זו טעות. מחשבת הבורא היא יותר בבחינה של מידת הדין מבבחינה של מידת החסד.

אני לא יודע אם הסברתי מספיק, כן. כי הוא רצה לברוא בריאה, ברצינות! כן, לא בהשאלה. כל עוד שזה בבחינת חסד, זה בהשאלה. אז צריך לעבור דרך השלב של מידת הדין כדי שלחזור לחסד בקניין. ואז מחשבת הבורא מתקיימת[34]. אמרנו פשוט... זה מובן?

ולכן כל השלבים התחתונים של התפשטות העולמות זה דין. צריך לרדת דרך הדין כדי להעלות שוב, לחסד העליון. ואנחנו, לפי המקובלים, זה כמעט דעת כולם, אנחנו בשלב האחרון של עולם התפארת. אנחנו בשלב של היסוד, כמעט בסוף החצי השני, החצי האחרון של יסוד[35]. זה כבר כבר-כבר, כמעט נגמר, כל העניין הזה של ירידה דרך הדין. והיה לנו מזל כן, אם הדין הקשה זה רק מה שסבלנו, דיינו. הבנתם?

ואחר כך עולים למדרגות של...אבל בינתיים יש קניין וקיום מחשבת הבורא האמיתית. זה מה שאמרנו מקודם: כל עולם של חוכמה ובינה זה עולם שהיה בבחינת 'תפארת' ו'מלכות' ושעלה בקניין. זה מובן? סוד יוד קה וו קה - "יהיה", כן. הייתה עוד שאלה? אה כן...דניאל?

קהל: ( ר' דניאל אשכנזי ז"ל אחיו של מניטו) יש לי שאלה על הטקסט שהרב אומר פה: "ואור החוזר הוא מתחזק ועולה..." [36]

מניטו: איפה? באיזו שורה?

קהל: שורה אחת לפני סוף העמוד

מניטו: סוף הקטע הראשון? הקטע השני?

קהל: כן, שלוש שורות...כן, שלוש שורות: "והאור החוזר הוא מתחזק ועולה מרחיב לאט את צעדיו"

מניטו: אה, כן, כן, "והאור החוזר הוא מתחזק ועולה מרחיב לאט את צעדיו....."

קהל: האם נוכל להבחין בין קיום "אור חוזר" לדינמיות שלו? זה מה שאנחנו יכולים לקבל אחרי הכול, כשהוא אומר: "מתחזק ועולה", זה הוא מתכוון לדינמיות?

מניטו: כן, ז"א למאמץ של הבריאה לעלות, להתעלות, כל המדרגות. הוא של 'האור החוזר'. מדבר פה בנפש, כן. ביתר דיוק בשכל, לפי הקטע של הרב. אז כך הסברנו בשיעור הקודם, הבחינה של 'אור ישר' בשכל, זו נבואה, זה ניתן מלמעלה למטה בבחינת 'פשוט', ואיך אמרנו כבר? 'חופשי'. אבל כשנפסק המומנט הזה של 'התפשטות של אור ישר', ואנחנו נמצאים במומנט השני, של ההתאמצות השכלית כדי לעלות מהשלב האחרון של התפשטות האור, המציאות של התפיסה הגופנית שלנו, להתעלות לסיבות הקדומות, להתעלות לשורש השורשים, אז צריך להתעלות מדרגה לדרגה. ופה הרב הוא רוצה להסביר, אם הבנתי היטב, ההבדל בין הקלות של האמונה הפשוטה, מכיוון שהיא בבחינת, בחינת הנבואה, האור ישר שיורד מלמטה. והקושי של האמונה השכלית, שהיא צריכה לעבור כמה ייסורין תמיד...למה? מכיוון שבכל מדרגה ומדרגה כשהיא עולה, יש לה פרשת דרכים והיא יכולה להתאבד מכל הרוחות. זה מובן?

הוא ממשיך, הוא ממשיך ואומר שצריך שני כוחות יחד - זה נקרא 'כוח החוכמה' ו'כוח הבינה'. אני חושב שדווקא פה, הגענו לנקודה שהגענו בשיעור הקודם. יש עוד שאלות על הנושאים האלה?

קהל: מה ההבדל בין הדרגה העשרים ושש לדרגה החמישים שערים?

מניטו: כן, כל עניין של החמישים שערים, זה בעולם הבינה. אבל המספר עשרים וחמש, עד עשרים ושש זה כולל את כל ההוויה. נאמר בקצרה. כן, יש חמישה עולמות, כן:

• העולם השייך למדרגה שנקראת 'כתר', זה נקרא עולם דא"ק
• העולם השייך למדרגה שנקראת 'חוכמה', זה נקרא 'עולם דאצילות'
• העולם השייך למדרגת בינה, זה נקרא 'בריאה', 'מחשבת הבריאה'.

         זה מבחינת עולם הבא, עולם בתיקונו. כמו שהיה במחשבת הבורא, צריך לעלות לזה.

• העולם השייך למדרגה של תפארת, ונקרא- 'עולם היצירה'
• והעולם השייך למדרגה של מלכות, הוא נקרא 'עולם העשייה'.

לכן יש חמישה עולמות. זה מובן? טוב. אז כל עולם ועולם יש לו גם כן חמש המדרגות שלו...זה מובן?

אז חמש כפול חמש זה עשרים וחמש. אז הבריאה צריכה לעלות ממדרגה למדרגה: מהמדרגה הכי תחתונה למדרגה הכי עליונה של כתר דכתר, כן? כדי להגיע למדרגה שמשה רבינו הגיע, שזה נקרא "פנים אל פנים", זה מובן?

אולי בקצרה אני אחזור על הפסוק הזה, כי זה פסוק יפה. מה אמר אברהם אבינו לשני נעריו שהיו, אליעזר וישמעאל? שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, בעולם החומרי, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, שזה יצחק נֵלְכָ֖ה עַד־ כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם.[37] וגם שלא אשכח להסביר את סוף הפסוק. שההתגלות של ההוויה היא התגלות למעלה מהחומר, אבל יש התגלות ששייכת לחומר ונקראת "אלקות". אז הגויים יכולים להגיע רק למדרגה של הקדושה שנקראת אלקות. והגימטרייה של אלקים זה שמונים ושש. ולכן מגיעים עד 85 שזה פֹּה, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה, 85 . פנים אל פנים עם האלקות 86. וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה - זה עניין ההוויה, 25, "פנים אל פנים" ל 26. זה מובן?

טוב , זה פשט הסוד של הפסוק, לפי ההסבר של המהר"ל, מכיוון שמי ששייך לעולם החומרי לא יכול להגיע רק למעלה של האלקות. ופה הכוזרי חזק מאוד. אין התגלות הוויה, רק לישראל, לאומות העולם יש התגלות של האלקות[38]. ואלקות זה כוחות הטבע. האלקות זה מה שהם אומרים - האלוהים שלהם. זה מובן? וההתגלות של ההוויה היא מיוחדת רק לישראל. זה מה שכבר אברהם אבינו אומר גם לאליעזר וגם לישמעאל גבי יצחק: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה", אח"כ: "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". אז השאלה היא למה דווקא, המילה "פה", בעברית ו"כה" בעברית, כותבים אותה בהא' ולא בוו'? אפשר גם בוו', מה ההבדל לפי הסוד? כן, למה דווקא 25? 85? ולא 26 ? 86 ? אפשר לכתוב גם כן "פו" בוו', ו"כו" בוו', למה דווקא בלי?

אז זה מורה שיש בורא, יש מדרגה עליונה מהבריאה. הבריאה יכולה להגיע רק ל- 25, רק ל- 85. והמדרגה של 'פנים אל פנים', זו המדרגה היותר עליונה. זה מובן? אם זה היה כתוב כף' וו' או פה' וו', זה היה מינוּת לגמרי. אתם מבינים את ההבדל, כן? נשאר את ההבדל בין קדושתי למעלה מקדושתכם.[39]

קהל: עם ישראל מגיע עד סופו של [...]

מניטו: מה?, מה זה סופו של [...] איך תסביר את זה?

קהל: עם ישראל מגיע עד "ותחסרהו מעט מאלקים"

מניטו: אה...טוב, דרך מה שאתה אמרת אני אמשיך בשאלה. אבל עניין של 49, 50 זה בעולם הבינה, כי שער החמישים זה כתר דבינה[40]. אז זה אותו דבר: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקים[41] אפשר להגיע עד מ"ט שערי בינה והשער ה 50, מקבלים, מקבלים, אם מגיעים, מקבלים מהעליון. וזה סוד העומר, כן. ספירת העומר זה 49 יום והיום החמישים זה שבועות - לא אומרים ברכת העומר מכיוון שמקבלים כמתנה, על, זה אותו פרינציפ נאמר. ומי שסופר היום החמישים, הוא שולל את ההבדל בין 25 ל- 26. כן, זה מה שקרה לנוצרים, ב"פנטקוטה" שלהם, נכון? זה בדיוק מה שקרה.

אז " נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" זה עניין חשוב כשלעצמו, זו ההגדרה של המיסטיקה האמיתית. המיסטיקה האמיתית יש זמן של התבודדות אבל חוזרים, נִשְׁתַּחֲוֶה, אבל לא נשארים שמה - וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, ולכן אברהם אבינו כבר שלל את כל השיטות האלו של התבודדות אינסופית. הוא שלל את זה. מוצאים את זה אצל, מה שקרה מאליעזר. אליעזר זה סוד כן, אליעזר של אברהם אבינו. זה ממש משהו מסתורי, סוף סוף זה מה שנתגלה בהיסטוריה, מדמשק דווקא, ושהיו קוראים לזה ביוונית - גנוסיס, זה תורתו של אליעזר, כן . איך אומרים אגנוסיס? או גנוזיס?[42]

קהל: גנוסיס

מניטו: גנוסיס, כן.

קהל: אני לא הבנתי את ההפרש בין סוף הפסוק לבין מה שדברנו, על מה שכתוב "נשתחוה ונשובה אליכם". כאילו מי שמגיע למדרגה כ"ה אז הוא מתבודד ו...

מניטו: לא. דיברתי אולי קצת יותר מהר אבל אולי יש לך בעיה אישית אני לא יודע. אני חוזר לנושא, פרטית לא אישית.

יש איזו נטייה למיסטיקה כאילו לצאת מן העולם ולחיות חיי התבודדות עם הבורא, אבל כל הזמן. כן ולא חוזרים למציאות של העולם. אז הפסוק הזה שולל את זה. זה המיסטיקה של הגויים שהתורה לא אוהבת את זה. כי כל עוד אנחנו צריכים לחיות בעולם, יש סיבה לזה שאנחנו צריכים להשלים את התיקון. ואם מדובר באיזה צדיק שהגיע לגמר התיקון, לעזור לאחרים כדי להשלים את התיקון, אז אין דבר כזה התבודדות אינסופית. התבודדות צריך כדי, איך אומרים, לאוורר את הנשמה, כן וזו שעת התפילה. בשעת התפילה אנחנו נמצאים בעמידה, "פנים אל פנים"- אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, כן?, אח"כ חוזרים לעולם: נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, עד גמר התיקון.

מספרים במדרש על חׇנוך. חנוך היה צדיק גדול והקב"ה שלח אותו לעולם כמחנך, זה השם שלו, כן. והפסוק אומר: אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ חנוך? תזכירו לי.... וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקים, כן. מכיוון ורש"י מסביר, היה קל בדעתו להרשיע ולכן הקב"ה בחר שיבוא צדיק ולא רשע. כן. מה ההסבר של זה? שחנוך היה איזה מין צדיק, מאותו סוג של בית נח עצמו כן - אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ , שלא היה ביכולתו להיות עם בני האדם, כדי לחנך אותם. אז הוא בחר בהתבודדות. אם היה ממשיך להיות בתוך העיר, ייתכן מאוד וזה הרמז של רש"י, שהיה מגיע להיות רשע ולכן הקב"ה בחר לקחת אותו צדיק ולא לחכות עד שירשיע. והיה צדיק! אבל באותה בחינה, שדווקא התרופה שלו זה ההתבודדות מבני אדם. צריך להבין את זה דווקא. כי זו הצרה של התקופה שלנו, כן. צריך התבודדות, אבל מעט מאוד מצליחים לצאת מההתבודדות, מבחינת נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, טוב, כן. זה פחד מהמשימה, לא מהמציאות, מהמשימה של הצדיק. אז יש איזה הסבר של אותו מדרש, שהקב"ה אמר לחנוך אני לא צריך כוכב נוסף בשמיים, אני צריך חנוך על הארץ. אבל אם אתה רוצה להיות כוכב, בוא כבר, ועבר מן העולם, איננו, זה מובן?

קהל: [...]

מניטו: זה העניין השני, ברור. ויש איזה רמז ככה, אבל אומרים את זה ככה, דרך אגב, כן. כי "משה" זה אותיות "השם" למפרע. משה זה אותיות "השם" למפרע. זה בבחינת 'אור' וזה בבחינת 'כלי'. אז כשהכוונה להשם - זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,[43] ויש 'זה ק(כ)לי ואנוהו'.

(הפסקה בקלטת)

טוב אז קצת פחות קשור לקבלה, אבל.. כהכנה לשבועות והנושא הוא הקדושה. אז דרך המשפטים הראשונים אני אנסה להגדיר את הנושא ואחר כך נמשיך בעניין. אז הכותרת היא: "הפרישות והדרך הממוצע".[44] ולמה הגדרתי את זה כנושא של הקדושה? מכיוון שאתם זוכרים בספר ויקרא ,דווקא בהתחלה בפרשת קדושים, אז הפסוק אומר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹקיכֶם.[45] ויש מחלוקת בין הפוסקים הגדולים, אם יש מצווה מיוחדת של הקדושה, וזה דעת רוב המפרשים, תראו ברש"י: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - "פרושים תהיו". לכן זה קשור לנושא שלנו. לפי ההגדרה של הרב פה, ואני לא זוכר, לא יודע, אם זה ההגדרה של הרב עצמו או של הנזיר.

אבל בכל אופן, זו ההגדרה של הספר. הפרישות מורה על הערך של הקדושה, על המידה של הקדושה. ואני חוזר על המחלוקת שיש בין המפרשים, אם הקדושה היא מצוה מיוחדת בין תרי"ג המצוות של התורה, או אם זה מידה מיוחדת, מידה מסוימת של נטייה לקדושה? אבל שזה שייך למידות ולא למצוות, האם הנושא הוא מספיק ברור? כן.

יש ערכים שנקראים מידות - להיות צדיק, להיות טוב, להיות בעל חסד - ויש מצוות. אז אנחנו מוצאים בתורה פסוק שאומר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, וצריך להבין אם זה מצווה ממצוות התורה, אחת מתרי"ג המצוות או אם זה אזהרה? או אם זה לא רק אזהרה, גם הבטחה, נראה את זה אחר כך. אבל הנושא פשוט מאוד. אם צריך למנות את המצווה של הקדושה כאחת מהמצוות, ומהי ההתנהגות של אותה מצווה? או אם זה עניין של אזהרות של התורה - להיות טוב, להיות קדוש וכן הלאה.

ובמחלוקת האם יש שתי עמדות, לפי דעתי, קוטביות, כך אומרים, של הרמב"ן שאומר שזו מצווה מיוחדת והוא מסביר איזו מצווה היא - הפרישות מן העריות, לפי הרמב"ן. גם רש"י אומר שזו מצווה מיוחדת, הפרישות מן העריות. הרמב"ן חוזר על זה ומוסיף שיש כלל בתלמוד "קדש את עצמך במה שמותר לך". ז"א לפי הרמב"ן, זו מצווה מיוחדת, יש איזה שטח של התנהגות שלפי התורה זה, נאמר ניטרלי, זה מותר. והמצווה של הקדושה זה להחמיר על עצמו, דווקא באותו תחום שהתורה התירה, את ההתנהגות שלנו. יש עוד שיטות אחרות...

אבל בניגוד לזה, הרמב"ם אומר בפירוש ב'ספר המצוות' שיש כללים כאלה, אזהרות של כלל התורה. ואי אפשר למנות את זה כמצווה מיוחדת מן התורה, אתם מבינים את הנושא?

אז אני אתחיל במה שאומר הרמב"ם, דווקא. ב"ספר המצוות" יש לו 13 שורשים של הגדרות מה זה מצווה מדאורייתא, מה זה אין מצווה מדאורייתא ובשורש הרביעי הוא אומר שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. לפי דעתו, יש פה הרבה פסוקים, כולל הפסוק הזה של קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, שאי אפשר למנות אותו כמצווה מיוחדת מתרי"ג המצוות מכיוון שיש בו ציווי כולל של כל התורה, זה מובן? והוא אומר את זה ככה, בצורה בוטה לגמרי:

"וכבר טעו בשורש הזה גם כן. עד שמנו קְדֹשִׁים תִּהְיוּ מצווה מכלל מצוות עשה ולא ידעו שאמרו, מפני שהתורה אמרה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, 'והתקדשתם', 'והייתם קדושים', עוד פסוקים דומים הם ציוויים לקיים כל התורה כולה".[46]

אם כן, יש לנו דעה ראשונה של כמה פוסקים, שיש מצווה מיוחדת של הקדושה. ואני לא רוצה לומר מתקשים להגדיר איזו מצווה היא, מכיוון שהם נותנים תשובה לזה. בד"כ זו פרישות, זו לשון המדרש שמביא רש"י, ובעיקר פרישות מהעריות. זה מובן? לפי הקונטקסט של הפרק, בפרשת "קדושים", רואים שיש איזו נטייה לזה, כן. והדעה השנייה, זו הדעה של הרמב"ם, שזו אזהרה כוללת שלא מדובר במצווה מיוחדת, וזו שיטה אחרת לגמרי, זה מובן? ואתם יודעים כבר שהנושא הזה קשור לנושא עוד יותר כללי. שבד"כ אצל הפוסקים יש וויכוח, מחלוקת, איך להגדיר פסוק זה או אחר. אם זו מצווה, ציווי, אחת מן המצוות "עשה" או "לא תעשה", או אם זו בשורה, או אם זו הבטחה[47]. אני לא חושב שצריך לקחת דוגמאות. רק אני מקדים את ההסבר של הרב על הנושא הזה. כשהתורה מדברת בלשון עתיד, למשל: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, גבי הכלל - זו בשורה, וגבי הפרט - זה חיוב. אנחנו מתרגמים את הלשון העתיד של, למשל קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כציווי, מכיוון שהתרגלנו. ואחר כך הרב מסביר ב"אורות",[48] התרגלנו בגלות, לקבל את מרות התורה, נאמר, דרך החיוב, מכיוון שזה הממד של הפרט, כשהפרט מקבל את גילוי התורה, הוא שומע את זה כצו, כחיוב, כציווי. אח"כ אני אסביר עוד.

מכיוון שבגלות שכחנו את חיי הכלל, והיינו חיים את חיי הפרט יותר מחיי הכלל ולכן הצד השייך לפרט, היה יותר עמיד אצלנו. אבל כשהתורה מדברת, כדי לבקש ממני מה צריך לקיים, כדי להיות 'צדיקים', נאמר, ואח"כ אני אוסיף - 'קדושים', לפי הפסוק של קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, אז היא משתמשת בלשון עתיד. לשון עתיד, זו לשון בשורה, זו לשון הבטחה. אפשר להגדיר את זה ככה, באופן פשוט - אם אתם באמת 'ישראל', אז אני מבטיח, אני מבטיח לכם שתתנהגו ככה - זו בשורה. זה מובן? אבל כדי להיות שייך לאותו ישראל, כל פרט ופרט צריך להשוות את הזהות שלו לדגם הזה שנקרא 'ישראל'. לכן, הפרט מקבל בממד של ציווי מה שהכלל מקבל בממד של בשורה, זה מובן? כן. זה לפי פשטות הדברים. אני יכול להוסיף הסבר, קצת יותר פילוסופי, נאמר, איך אומרים? פילוסופי או פּילוזופי? כל פעם אני שוכח...שניהם רעים (צחוק בקהל)

וזה קשור גם להסבר של הרב, למושגים שלו, ז"א זה צריך להבין. אנחנו כל כך רגילים, שלא רואים את הנושא. למה דווקא התורה מקשרת, איך אומרים, מדברת לבני ישראל ולא לישראל סתם: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כי התורה מדברת אל בני ישראל, כאומה, ולכן העידן של המצוות מתחיל ביציאת מצריים, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם[49]. ז"א, שכל עוד היינו בתקופה הראשונה של האבות, אז אין מושג כזה 'בני ישראל', מכיוון שאין עוד כלל, אומה, חברה, שמקבלת את התורה בבחינת מצווה. וזה אותו עניין. בתקופת האבות, לא מדברים על מצוות, מדברים על מידות. ההתנהגות של האבות הייתה התנהגות לפי הערכים של התורה, אבל לא בממד של הציווי, של החיוב. לא היה דבר כזה לצאת מידי חובה, זו הייתה התנהגות שלהם. ולכן, דווקא לאומה של צאצאי האבות שנקראים 'בני ישראל', ניתנה התורה כחוקה, כצו. כן, זה מובן?

פעם הסברתי את זה לפי הפסוק הפשוט מאוד, שייתכן שזה ככה בכל העדות. אני זוכר רק בעדה הספרדית היה מנהג כזה, הפסוק הראשון שהתינוק היה לומד בעברית זה היה: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב[50], זוכרים את זה? גם אצל האשכנזים אני חושב, כן. והפסוק אומר- תורה ציווה לנו, מורשה, קהילת יעקב. השאלה הראשונה היא - למה דווקא מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב ולא יצחק ולא אברהם? טוב, זה נושא אחר, רק בקצרה: מכיוון שעם ישראל מתחיל מיעקב. זה ההסבר ההיסטורי, מאברהם יצא גם ישמעאל, מיצחק יצא גם עשיו. אבל זה קשור לנושא של 'איחוד המידות'. אברהם זו מידה מיוחדת, מידת החסד, ויצחק זו מידה מיוחדת, מידת הדין. יעקב זה 'איחוד המידות', זו מידת האמת. ולכן עניין התורה מתחיל בגילוי כחוקה של ציוויים דווקא בקהילת יעקב. אבל, יש עוד דיוק: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, עד משה רבינו, אותה התורה הייתה בבחינת מידות, יש הרבה מקורות שאומרים שהאבות שמרו את המצוות[51].

פעם למדתי איזה דיוק על זה, "שמׇרו את המצוות" ז"א במשמעות של "יין המשומר". ז"א זו הייתה איזו מן תקופה של הקדמה. אבל התורה, מבחינת תורה, מבחינת תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, וזה החידוש של משה רבינו, דרכו התורה צוותה. זה מובן, כן? עם מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וזה קשור לנושא הראשון.

ולכן כשהתורה מדברת לאומה, כאומה, היא מדברת כתעודת-זהות, הנה ה'תעודת זהות' שלכם. ואם אתם באמת שייכים לאותה זהות, אז אני מבטיח לכם שסוף סוף תקיימו אותה. זה מובן? זה ממש, ממד של בשורה, של הבטחה. אבל מה זה אומה? זה סוף סוף מכלול של אנשים פרטיים, וכל אחד במעלה שלו, וכל אחד בדרגה שלו. אז, כשהפרט מקבל, שומע, אותה בשורה השייכת לכלל, אז הוא שומע את זה כחיוב, כציווי. ציווי למה? לתקן את עצמו, כדי להיות שווה, כדי להיות באותה מדרגה של הכלל הזה שנקרא 'ישראל'. ומיד הוא זוכה באותה הבטחה, באותה בשורה. זה מובן?

זה דומה מאוד לעניין של התפילה. כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתפללים כדי לבקש איזו ברכה, כדי לקבל איזו ברכה. כן. ויש הרבה, הרבה הבטחות של ברכות השייכות לישראל בתורה. למה זה לא מתקיים? למה צריך להתפלל כדי לקבל את ההבטחות שכבר ניתנו לעם ישראל, לפי התורה? למה צריך להתפלל? אז זה שוב ההבדל בין ההבטחות ניתנו לכלל וכשזה יקוים לגבי הפרט, הפרט צריך להשוות את עצמו לאותו כלל שקיבל אותה הבטחה. אם הוא זוכה הוא מקבל, אם הוא לא זוכה הוא לא מקבל. כל עוד שלא זכה הוא לא מקבל. אע"פ שהבשורה ניתנה, צריך להיות את ה'ישראל' הזה, שקיבל את ההבטחות, כדי לקבל את הברכות. זה מובן? זה נושא גם כן קשור.

אז ההסבר הפילוסופי שאפשר להוסיף באותו כיוון, ככה: שאם איזה נפש הוא רגיש לאיזה ערך, הוא, איך אומרים, הוא מכיר בערך הזה, זה אפשר לסמוך עליו, שסוף-סוף יקיים אותו[52]. זה הנושא של עם ישראל. למה הצו דווקא ניתן בבחינת בשורה? מכיוון שאם אני מסוגל לשמוע במה מדובר, אז זה סימן ששייך לי. אבל דווקא מכיוון ששמעתי את זה וקיבלתי דווקא את השמיעה, אז זה סימן שסוף סוף זה יגיע. זה אותו הסבר במישור קצת אחר. זה מובן?

ייתכן, עכשיו חשבתי על זה, שזה עוד משמעות של שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ. מספיק להתחיל בשמיעה, אם כבר אתה שומע, אז אפשר לסמוך שסוף סוף אתה תקיים, זה מובן? אי אפשר לשכוח, מכבר פעם הנפש הייתה רגישה לאיזה ערך אי אפשר לשכוח את זה והזמן יעשה את שלו. כל הכוחות הרוחניים יעשו את שלהם עד שזה יגיע[53]. ולכן, אם התורה דיברה לבני ישראל, זה העובדה היא שהתורה דיברה לבני ישראל, זו כבר הבטחה שבני ישראל יקיימו אותה. ושוב כדי שזה יהיה במציאות, לכל פרט ופרט, אז הפרט מקבל את הציווי לא רק לעשות מעצמו, מה שהתורה ביקשה לפי התיאור של הזהות של ישראל, אלא להיות שייך לישראל, אם הוא באמת שייך לישראל, שייך לאותה דמות שנקראת 'ישראל'. אז זה סימן שהוא שייך גם כן לאותו ציווי של התורה ולכן החיוב הוא קודם כל להשוות את עצמו לזהות של ישראל כדי לקיים את התוכן של הציווי הזה. שיניתי קצת את הדרך הרגילה להסביר את זה כן. אבל זה, זה מובן? אני מקווה...

ולכן אנחנו נמצאים בפני שתי דעות: פוסקים שאומרים שיש מצווה מן המצוות, שנקראת מצוות הקדושה ופוסקים שאומרים, למשל הרמב"ם, לפי מיטב הכרתי, אני מכיר רק הרמב"ם בדעה ההיא, כן, שלא, זה ציווי כללי, זו אזהרה כללית. ויש הסבר פשוט שמסייע לרמב"ם שהיעד של המצוות זו הקדושה. היעד של כל המצוות זו הקדושה. ולכן צריך ומספיק לקיים את כל המצוות כדי להגיע ליעד של הקדושה. ולכן הברכה שאנחנו אומרים לפני כל מצווה ומצווה היא פשוטה מאוד: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ולכן זה נוטה לדעה של הרמב"ם, אם זה מספיק מובן? איך משיגים את הקדושה? בקיום המצוות, זה מובן, כן.

אז נחזור עכשיו לפרק של הרב וכמובן, כפי שאני אומר הרבה פעמים, הרמב"ם מתכוון לאדם שהוא נורמלי, שהוא טבעי. שהוא מרגיש בזה שהיעד של כל מצווה ומצווה זה הקדושה[54]. ולא צריך מצווה מיוחדת שנקראת פרישות, ונראה אחר כך במה מדובר, נוסף לכל המצוות ובפרט בהסבר של הרמב"ן, "קדש את עצמך במה שמותר לך", כן. אני חושב שזהו, אותו הסבר תמיד. אם האדם הוא במתכונת, נאמר, האמיתית של מחשבת הבורא, אז זה דעת הרמב"ם, תקיים את המצוות וזהו כן. ואם צריך פדגוגיה להתעלות בכל המעלות של הקדושה, אז אנחנו צריכים לרמב"ן, "קדש את עצמך במה שהוא מותר לך".

טוב, עכשיו אפשר לחזור לטקסט של הרב "הפרישות והדרך הממוצע":

"אמת הדבר, שהדרך הממוצע הוא דרך החיים המאושרים, הראויים לכל אדם"

וצריך להדגיש את זה לכל אדם וזאת היא עצת ה' ברוח התורה.

ז"א, פה בבחינת הכלל של הנושא, הרב מסכים עם הדעה של הרמב"ם[55], במקום אחר, שלפי ההגדרות של הרמב"ם, וזה נמצא בעיקר ב'שמונה פרקים' - מהו 'הצדיק'? הוא שמתנהג לפי הדרך האמצעי - בלשון הרב פה, זו 'הדרך הממוצע'. לא נוטה להיות קיצוני בשום ערך, בשום מידה, בשום מצווה, לא מצד זה ולא מצד זה. לא בפחות ולא ביותר - זה נקרא 'חסידות', זה נקרא 'חסיד', מי שמתנהג לפנים משורת הדין - אבל ההגדרה של ה'צדיק', לפי הרמב"ם, זה מי שמתנהג לפי הדרך האמצעי, בלשון של הרב פה "הדרך הממוצע". לכן, אנחנו רואים שבנקודה הראשונה, בלי שום ספק, הרב מסכים עם משנתו של הרמב"ם בנושא הזה. ולא רק שהוא מוסיף שזו הדרך האמיתית, אלא הוא אומר זה "דרך החיים המאושרים" מכיוון שבדרך הממוצע, שוב אנחנו מוצאים את המושג של 'איחוד המידות', והאושר, השמחה בהתנהגות המוסרית או במדרגה של הקדושה, התורנית עם המושג...

[1] ראו ליקוטי אמרים פרק ה: "שהבל הדיבור נעשה בחינת אור מקיף" וביתר ביאור במאמרי אדמו"ר הזקן ספר תקס"ג עמ' שס"ד: " והיינו מה שכל מרב לתלמיד שידוע דמה שאינו מושג לתלמיד הוא בחי' מקיף וסובב כו' ויש לעיתים שיוכל הרב לתלמיד להשפיע בגילוי עומק המושג עד שיכיר ויבחין בעומקו לבד ולא שישיגנו באמת כו' ולעיתים לא יבחין העומק כ"כ כו' וד"ל " וייתכן שכוונת מניטו היא ל 'ליקוטי מוהר"ן' תנינא מאמר ז במיוחד בסימנים ה-ח

[2] 'דרך חיים' למהר"ל, משנה א' ד"ה "ועוד יותר בזה כי הרב שלומד תורה לתלמיד" ויש להשוות עם דברי המהר"ל ב'דרך חיים' פרק ה' על כל המזכה את הרבים ד"ה "ומכל מקום יש לתרץ:" "כי לא נקרא רב אל תלמיד אחד כי הרב הוא רב אל תלמידים הרבה"

[3] 'ליקוטי מוהר"ן' שם סימן יג

[4] השוו פירוש רש"י סנהדרין דף צט עמוד ב בד"ה "טוביה לדזכי": "כיס ארוך שמשימין בו מעות הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה"

[5] הקדמת תיקוני זהר דף יז עמוד ב :" וכד אנת תסתלק מנהון ישתארו כולהון כגופא בלא נשמתא"

[6] ראו ספר ארבע מאות שקל כסף למהרח"ו: "כי עד הבינה שהיא האותיות יש כלים אך משם ולמעלה שהם כנגד חיה יחידה שבכל ספירה וספירה אין עוד כלי ( דרוש פנימיות וחיצוניות ד"ה ואמנם) וכן עץ חיים שער המוחין פרקים ז ו ח ופירוש שמן ששון שם פרק ה אות ג "אך נגד חיה ויחידה אין עוד כלי כי אין שם קליפה"

[7] בראשית רבה פרשה י, סימן ו

[8] ראו תיקוני זוהר תיקון חמישאה דף כ עמוד א וראו עוד ב'פרדס' שער ערכי הכינויים פרק יג ערך 'מדת הדין'

[9] " כאשר הנביאים וחכמי הקבלה שהם תלמידי הנביאים מתייחסים לכל אותם הגילויים נדמה באוזנינו שהם מתארים אמצעים בין הוא ואנו אלא שמלמעלה למטה עולם ההתגלות עולם הש"ם בחינת שמו הוא מציאות גמורה ומוחלטת אבל מלמטה למעלה אין שום אמצעי ויש יחס ישיר בין הבריאה לבורא מי שמתכוון לאמצעי כלשהו מלמטה למעלה נופל בחטא של עבודה זרה וזו ההגדרה הכי פשוטה של עבודה זרה חומרת העבודה הזרה האמתית היא בכך שהיא אמתית המתפלל למלאך הוא עובד עבודה זרה וזה חמור משום שהמלאך אמתי ושיש לו מציאות מוחלטת מלמעלה למטה " מתוך 'סוד לשון' כרך 1 שיעור ב בפסקא 'עולם המלאכים'

[10] ראו 'תלמוד עשר ספירות' חלק א פרק א ( עץ חיים קו וצמצום ) ב'אור פנימי' אות ה "אויר ריקני".

[11] תהילים מזמור קד פסוק כד.

[12] על פי הפסוק במלואו :"כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" ( תהילים פרק קד פסוק כד )

[13] ראו של"ה חלק 'תולדות אדם' אות רפ"ח

[14] ראו כוזרי מאמר רביעי "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים רצונו במים האלה החומר הראשון בלי איכות אבל תהו ובהו" וראו עוד הקדמת הרמב"ן לפירושו על שה"ש "והן הויות הנכללים בשם מים במעשה בראשית"

וראו 'הגיון הנפש' לר' חייא הנשיא ( לייפציג תרכ"ה ) עמ' 3:" כן תאמר על המים שהוא נאמר על הצורה ויהיה מים בלשון רבים ומה בלשון יחיד... ויהיה מים לשון משותף נאמר על הצורה ועל המים ממש ועל ענינים אחרים"

[15] לא מצאתי מקור מדויק אך להרחבת הרקע לדבריו של מניטו ראו זוהר חדש פד א שם נמנה השם מו"ם האחרון משבעים השמות. וראו עוד ב'אור יקר' ( פירוש רמ"ק על הזהר ) פרשת לך לך סימן כ"ג ד"ה 'והנה'.

ועל היחס בין "יקוו" לבין "קו" ראו זוהר בראשית יח א :" יקוו המים באורח קו..דהא מרזא דההיא נקודא קדמאה נפק כלא בסתימו " וראו עוד 'עץ חיים' 'היכל נקודים' שער 'שבירת הכלים' סוף פרק ז בהערת הצמח: "אין בה מום היינו בינה כמנין אלהים" .

ולהרחבה ראו 'סוד לשון' כרך א בטקסט שבין הערות 103-104 .

[16] ראו פירוש 'פנים מאירות ומסבירות' לבעל הסולם על 'עץ חיים' לאר"י, 'פתיחה כוללת', אות ב. ובמפתח שם הפניה אל 'עץ חיים' שער טו פרק א, ושער לט דרוש טו. ועל הדואליות של אהבה ודחיה בזיווג דהכאה ראו 'תלמוד עשר ספירות' 'הסתכלות פנימית' חלק ב פרק י

[17] על פי ברכת "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן..."

[18] הביטוי "מחשבת הבורא" או "מחשבת הבריאה" מבואר בהרחבה בספר 'תלמוד עשר הספירות' של הרב אשלג ( מניטו הגדיר אותו "האר"י של דורנו ") חלק א פרק א ב 'הסתכלות פנימית'.   והשוו זהר חלק ב דף כ עמוד א:"בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, הה"ד כולם בחכמה עשית, ובמחשבה זו שהיא החכמה, נברא העולם הזה והעולם של מעלה...וכולם ברגע אחד"

[19] מסכת ברכות דף ה עמוד א.

[20] ראו זהר בראשית דף טז עמוד ב וכן 'עץ חיים' שער 'מטי ולא מטי' וראו במיוחד הסבר קרוב לזה של מניטו ב'פתחי שערים' נתיב 'אורות דעקודים' פתח יד , פתח יח ובמיוחד בפתח כה: "בסוד מטי ולא מטי .וגם בחינת הסתלקות האור שהוא בסוד הסתלקות הנשמה למעלה אחר המיתה"

[21] ראו חגיגה דף טו עמוד א "נוגעת ואינה נוגעת"

[22] במדבר פרק יט פסוק ב.

[23]:" לפי ספר יצירה, העולם נברא מאותיות האל"ף בי"ת של לשון הקודש. נאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". "א"ת השמים, וא"ת הארץ" רומז שהשמים והארץ נבראו מעשרים ושתיים האותיות מאל"ף ועד ת"ו. בתחילה היו אותן אותיות בערבוביה, ב"תוהו ובוהו". ה', בבחינת יוצר, סידר אותן.כל דבר בעולם הוא גילוי של מתכונת מיוחדת של אותן אותיות, והשם המורה על הדבר הוא שם העצם שלו באופן דומה, שמותם הכימיים של חומרים שונים מורים על היסודות שהם מורכבים מהם. למשל, בבדיחות שאינה רק בדיחות, אפשר לראות את ההקבלה בין הכינוי הכימי של המים, H2O, לבין המילה "מים", פעמיים מ"ם ויו"ד אחת. והנה, יסוד המימן, H, קרוי בעברית מימן, דהיינו, מ"ם." (מתוך סוד לשון' כרך א פרק ו)

[24] ראו תיקוני זהר הקדמה דף יד עמוד א :"את וודאי במאי איתבריכת ואיתמליאת באות ו ...וביה איתעבידת אות" וראו עוד תיקוני זהר דף פו עמוד ב:" מאי את ..כל אתין לריבויא ודא א"ת אורייתא כלילא מ אלף ועד תיו"

וכן ספר עבודת הקודש לר מאיר אבן גבאי ( נמצא בספריתו של מניטו ) חלק סתרי תורה פרק ד :"וזה סוד א"ת כלל כל האותיות ..שהיא כלל הכל" ובספר 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו( היה גם הוא בספרייתו של מניטו) מאמר 'אם כל חי' חלק ב פרק כ

[25] ראו 'נתיבות עולם' נתיב האמת, מספר דיונים על אותיות אמת ומשמעותן.

[26] שיר השירים רבה פרשה א, סימן ט.

[27] ראו מדרש אותיות דר' עקיבא :" ד"א את בש את שב"

[28] תיקוני זוהר דף כ עמוד ב, סוף התיקון החמישי

[29] השוו 'פתחי שערים' נתיב 'סדר הפרצופין' שער א: "והיינו סוד המדה והמשקל שניתן לכל פרצוף במספר פרטי הכחות שבו שהוא משוער ממש כפי מה שצריך לבריאה שזה נעשה ע"י קו המדה מבוצד"ק דבמו"ס כשי"ת במקומו בס"ד וכל פרצוף יש לו מדה ומשקל מיוחד וכמה שינוים יש בין א' לחבירו כפי הצורך לפי שיעור מחשבה עליונה"

[30] ראו הסבר נרחב על תפקיד הייסורים במאמרו של הרב אשלג ( בספר קול התור , אסופת מאמרי הרב אשלג שהיה בספרייתו של מניטו) במאמר מהות הדת ומטרתה בפסקה :'ב' דרכים דרך הייסורין ודרך התורה'

[31] על פי בראשית רבה פרשה יז סימן ב ויבמות דף סג עמוד ב : "ממעט את הדמות....כי בצלם אלוהים עשה ...." וראו לעיל הערות 13-15

[32] ראו דיון נרחב בסוגית האמת והמציאות בקשר ל'אלהים אחרים' בשכתוב שיעורים על שערי אורה מדת תפארת שיעורים 27 ו 34 . שם בשיעור 49 מדגיש מניטו פן אחר של החלוקה בין אמת למציאות:" והחלוקה בין י', ה' ו-ו', ה' זה החלוקה בין הנסתרות והנגלות, בין עולם האמת ועולם המציאות, עולם ההכרח ועולם הבחירה."

[33] אולי כוונת מניטו לגמרא ביומא דף סט המתארת את ביטול יצר עבודה זרה : בתגובה לתפילה לביטולו ירד מהשמים פתק "אמת" וכשבוטל היצר , הוא יצא בדמות זיק אש מקודש הקדשים – כלומר יצר ע"ז הוא ניצוץ מקדש הקדשים.... וראו רסיסי לילה אות יג וביתר פירוט באורות הנבואה לראי"ה: "מאז שבטל יצרא דעבודה זרה נסתלק כוח החיים הרענן של יסוד האהבה האלוהית מן העולם"

[34] ראו של"ה תורה שבכתב פרשת בראשית אות ט וכן בתלמוד עשר ספירות חלק א פרק א בתחילת 'הסתכלות פנימית'

[35] ראו פירוש הגר"א לספרא דצניעותא פרק ה "ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו ימים וע"פ שאמרו בראשונה הוצבר" וביאור דבריו בספר חשבונות הגאולה לרב שבילי ירושלים תשכ"ב (נמצא בספרייתו של מניטו)

[36] הראי"ה, 'אורות הקודש', חלק א, פסקה נה

[37] בראשית פרק כב פסוק ה.

[38] ספר הכוזרי ( הוצאת אבן שמואל דביר תשל"ג) מאמר רביעי אות י"ז

[39] מדרש ויקרא רבה פרשה כד סימן ט.

[40] ראו 'שער הכוונות' למהרח"ו , (הוצאת וידבסקי תשמ"ח) עמוד רד: "ולכן הכתר של ז"א נקרא שער החמישים של בינה כנזכר בספר התיקונים"

[41] תהילים פרק ח פסוק ו .

[42] מניטו התייחס מספר פעמים לזרם דתי/פילוסופי זה שתחילתו ככל הנראה מקבילה לתקופת תחילת הנצרות . ראו לדוגמא:" השאלה העומדת מאחורי דבריך היא האם קורה משהו במהלך השתלשלות העולמות־תיקון העולמות, או שמא מדובר רק בתהליך מכני, אינסופי, ושום דבר אינו קורה. התפיסה השנייה קשורה לתפיסת הזמן המעגלית, המביאה לייאוש. בעולם הגנוסיס, למשל, יש מושג של אל המשחק, בונה והורס ללא סוף, מין מנגנון הפועל ללא סוף. כל זה זר לחלוטין לעולם היהדות"( סוד מדרש התולדות כרך ג נאצלים ונבראים) וכן .

[43] שמות פרק טו פסוק ב

[44] 'אורות הקודש' כרך ג, שער 'דרך הקודש', סדר שלישי: 'פרישות

, פסקה א

[45] ויקרא פרק יט פסוק ב

[46] 'ספר המצוות' לרמב"ם, שורש רביעי.

[47] ראו ספר 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו מאמר 'חיקור דין' חלק רביעי פרק ט

[48] 'אורות', 'למהלך האידיאות בישראל', פרק ד'

[49] דברים פרק כז פסוק ט

[50] דברים פרק לד פסוק ב

[51] ראו יומא דף כח עמוד ב, רמב"ן בראשית פרק כו פסוק ה וראו 'סוד מדרש ' כרך ז הטקסט ליד הערה 702

[52] להסבר מפורט יותר ראו תמלול מאמר על 'קדושת אבל וקדושה טבעית' באתר המכון גירסה ראשונה הערה 1

[53] השוו 'פתחי שערים' בהסבר סוד העיבור נתיב 'פרצוף ז"א' פתח ח

[54] השוו לנאמר בשיעור על ראיון של הרצי"ה ( באתר המכון ): "ופה השיטה של הרמב"ם היא ברורה מאוד. כל התנהגות שהיא צריכה להיות טבעית מלכתחילה – אין מקום לחובה. מבינים. לפי הרמב"ם הרמה שהוא רואה את הבן אדם היא גבוהה מאוד. למשל, לעניין של התשובה, מי חוזר בתשובה, מי שקיבל פעם עול תורה ונכשל. ולכן אצל מי שקיבל פעם עול תורה, אפשר לסמוך עליו שבאופן טבעי נפשו לא תתן לו מנוחה עד שיחזור, זה טבעי אליו, בתשובה. אבל כשחוזר בתשובה התורה מצווה אותו להתוודות כדי לאמת, לאמן, את התשובה. כן. זה השיטה של הרמב"ם."

[55] ראו תמלול שיעורי הרב על 'נתיב התורה' ( אתר המכון ) שיעור 15 בביאור שיטת הרמב"ם וראו גם תמלול שיעורים על שערי אורה ( אתר המכון ) שיעור 60: "  אע"פ שגם הרמב"ם משתמש באותו כלל של הדרך האמצעי, בכל זאת זה המהר"ל שדייק לפי הסגנון של המקובלים. כי, רק בקצרה, המילה 'אמת' היא כוללת הכול, מא' עד ת', וה-מ' הוא האות האמצעית של כל ה-אלפא-ביתא, ולכן זה מתגלה דווקא באותה ספירה, מידה אמצעית של ההויה, בין חסד ודין"

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

שיעור 3 - אורות "שכחת השבטים"

"שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזיכרון של חלוק השבטים הייתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק וייפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם ע"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט ושבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה ע"י מחית הקוים הפרטיים, ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זה "אע"פ שמיצר ומימר לי דודי לי ובין שדי ילין". ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית, ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה, ומזבח ד' ההרוס יבנה עוד הפעם על ידי שנים עשר אבנים, "כשנים עשר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ד' אליו לאמר ישראל יהיה שמך", על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו "ד' הוא האלהים" הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, עסקנותה, ספריותיה, תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבנין וגם מהירוס, אמנם כולם כאחד עסוקים בבנין הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי, למעלה למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות, רק בעצת ד' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקוה. "באחרית הימים תתבוננו בה בינה".

(אורות · אורות ישראל ותחייתו · פרק כ"ז)

מניטו: פעם הקודמת, כל מה שקרה בינתיים כבר שכחנו, דווקא זה התחיל ככה: "שכחת השבטים". יש לי עוד ספרים אם חסר כן, זהו...זה דף מ"ג ב"ישראל ותחייתו".

טוב, למדנו כבר את הקטע כ"ז בדף מ"ג בספר, אני רק מזכיר את הנושא שהיה, הנושא שהיה לנו, שבהתחלת הגאולה, וכבר תיארנו שבנושא הזה, 'התחלת הגאולה' זו, מתחילה בשיבת ציון, אם אפשר לומר את זה, ונחזור לכל הנושא הזה אחר כך.

איך הרב מלמד, רואה, את הקשר בין הגאולה המשיחית ומה שאנחנו קוראים עכשיו 'ציונות'. אני לא זוכר אם....דיברנו על זה כבר? טוב, אני אחזור על זה בקצרה.

מה הקשר בין הגאולה, שראו הנביאים, הגאולה המשיחית-כלל עולמית, ומה שאנחנו קוראים 'ציונות'? כמובן, אלו שלמדו כבר את ה'יד החזקה' על הנושא בסוף הלכות מלכים, השלב הראשון זה שיבת ציון - חזרה לציון, וכמה בעיות מתעוררות בשלב הראשון. הבעיה הראשונה שהתחלנו ללמוד בה, זו בעיית משבר השבטים. ולמדנו שהשבטים נולדו בגלות, בחוץ לארץ. יש יוצא מהכלל זה שבט בנימין. אולי בקצרה, אני אחזור על הנקודה ההיא של שבט בנימין, אני לא זוכר אם למדנו את זה לפני שבועיים. כי יש מקרה מיוחד עם שבט בנימין, נראה את זה עם רש"י. מכיוון שהשבטים נולדו בגלות, אף על פי שכל עצם של זהות ישראל, זה סוף סוף, בני ישראל, זה השבטים. יש איזה שלב ראשון שצריך לנתק, נאמר, מהזוהמה של הגלות. אף על פי שהשבטים מחזירים את כל הערכים של זהות ישראל מהגלות אל ארץ ישראל, מביאים איתם מה שאפשר, אולי המושג קצת קשה, כן.

אבל מכיוון שרק עוד אתמול הייתי שמה (צחוק בקהל), אני יכול לזכור איזו זוהמה יש שם. ולכן יש משבר, וזה התחלת הקטע:

              "שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה".

כאילו בשלב הראשון, יש איזה מין עיכוב לאחדות האומה שדווקא בא מהייחוד שיש בכל שבט ושבט. פה, במשפט הזה, "שכחת השבטים", הרב מתייחס למה שקרה כבר לפני בית שני, שכשהיהודים של מלכות יהודה הראשונה חזרו מגלות בבל, גלות בבל השנייה - כי גלות בבל הראשונה זה היה גלות של אברם, משפ' אברם אבינו באור כשדים[1], זה היה גם כן בבבל - אבל נאמר שכשהשבטים חזרו מ...כדי לבנות את הבית השני, אז כבר שכחו את הייחוס שלהם לשבטים, זה מובן. אז אותה שכחה מביאה לאיזה משבר בין השבטים ואנחנו חיים את זה בבחינת העדות. עכשיו, פחות או יותר, רוב עם ישראל לא שכח לגמרי את הייחוס בבחינת השבטים, אבל יש לנו ייחוס בבחינת העדות, גם הצברים, אף על פי שזה קצת מסובך, אצל הצברים, יש ייחוס כזה ולכן הבעיה היא אקטואלית, אם אפשר לומר...זה השלב הראשון. שצריך לשכוח מזה, וזה מסוכן! אם שוכחים את הטומאה שהיה בשורש הגלותי של השבטים, יש סכנה לשכוח גם את הקדושה שיש בזה. ז"א זה שלב ראשון.

אחר כך בא השלב השני - זה המשבר עצמו, תחרות בין השורשים האלו. כשחוזרים לשורשים אז יש תחרות, ורק בשלב השלישי - זה סוף הקטע שלמדנו בשיעור הקודם - זה הופעת אליהו הנביא שהתפקיד שלו זה איחוד העם, זוכרים את זה? אז לא צריך לחזור לקטע... אתם יכולים להתייחס לזה לבד ואני מציע ככה - להתחיל מיד בקטע השני מספר כ"ח, ולפני זה רק בקצרה, נתייחס לעניין של שבט בנימין ואחר כך נמשיך. יש שאלות על כל מה שקראנו עד עכשיו? אולי גם שכחתם את הייחוס לשיעור של השבטים ( צוחק)... זה בסדר?

קהל: מה קורה אחרי ששוכחים? שוכחים שוכחים...מה קורה בבחינת הקדושה שמה?

מניטו: מאבדים את רוב הערכים וההתנהגות היהודית עצמה. זה ממש הגדרה ותאור של המצב של החברה הישראלית עכשיו. אבל מתוך אותה שכחה יש שאיפה לחזור לשורש הישראלי, נאמר, כבר בקטע הזה מופיעה המילה "ישראל", כן, במובן הישראלי של המילה.

קהל: הישראלי המגוון? או הישראלי....

מניטו: לא, הישראלי האומה, למעלה, מעבר לזהות היהודית הייחודית של כל עדה ועדה, שבט ושבט, קהילה וקהילה.

קהל: זה לא אותו דבר?

מניטו: זה מה שאמר, זה מה שאמר. צריך לחזור לקטע, אולי מישהו יקריא את הקטע הראשון, כדי שנזכור את התוכן ואני אחר כך אתייחס לשאלה, מי רוצה לקרא?

קהל: אני מוכנה לקרא...

מניטו: בסדר, אבל בקול רם כן, לא ב'קול אישה' ,בקול רם, כי "קול אישה...זה ?"^[2] (צחוק בקהל)

קהל: "שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזיכרון של חלוק השבטים הייתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק וייפרד לגמרי מכללות האומה"

מניטו: "מכללות האומה", כללות, זה מובן כן, אני חושב שלא צריך כל כך לחזור על ההגדרות האלו מכיוון שאנחנו חיים את המצב הזה, זה מובן, כן? אז נמשיך-

קהל– "וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים"

מניטו: ה"נכריות", אתם זוכרים את זה? כי 'היהודי הגלותי' זה המוצא שלנו, אנחנו ממוצא יהודי גלותי, כן. יש לו איזה צד תערובת. ה'עברי' היה 'עברי-נקודה'. ה'יהודי' - חוץ מגדולי ישראל יחידי סגולה, שהיו בבחינת 'עם העברי' בתוך העם היהודי. מבינים את זה? זה עוד נושא, אבל לפי דעתי זה קשור. לכן קצת כמה משפטים על זה, אפשר להגדיר את הנביאים בתוך העם העברי, של התקופה התנכית הראשונה, 'כיהודים אצל העבריים'. אבל חכמי ישראל , בתקופה השנייה, של העם היהודי, היו בבחינת 'עבריים בתוך היהודים'. זה מובן? זה נושא בפני עצמו. אבל זה חשוב להבין את זה.

טוב, נמשיך קצת... לא, לא גמרתי. יהודי אף פעם לא היה 'יהודי-נקודה'[3]. היה 'יהודי-מישהו אחר'...זאת אומרת היה איזה מין צד נוכריות, כמו שהוא אומר. והנוכריות ההיא תפקדה, וכל שבט ושבט ראה דווקא את הצד הנוכרי שהיה בשבט השני, בשבט האחר, זה מובן כן? אולי אם ניקח את הדוגמה הבסיסית, על פי שזה סכמתי לגמרי, הכללה עצומה: יש אשכנזים ויש ספרדים, אבל אשכנזי זה גרמני וספרדי זה ספניולי (צחוק בקהל), אז אתם מבינים את זה? זה עם מוזר, כן. ולכן כשספרדי רואה אשכנזי, הוא רואה קודם כול את הצד הגרמני שיש באשכנזי וכשהאשכנזי רואה ספרדי, הוא רואה קודם כול את הצד הערבי שיש באספניולי (צחוק בקהל). זה מסובך מאוד. היו לנו 12 שורשים שהם 13 שבטים, אבל לאמיתו של דבר זה ריבוי שבטים. כי האחדות באלף, של עם ישראל, היא צמודה לריבוי של דור הפלגה, של הגויים, לשון רבים וצריך לומר- בעוונות הרבים...(צחוק בקהל). ואז כל שבט - בתקופה שלנו כמובן - כל עדה, מתעוררת דווקא בגשר-קשר בין ישראל והעמים.

לכן כשחזרנו מהגלות, חזרנו עם הייחוד העשיר הזה של התרבות היהודית אבל זה בתוך הקליפה של הנוכריות, אמרתי זוהמה אבל זו זוהמה של הנוכריות, של כל שבט ושבט, זה מובן? ולכן היה, היה רצוי שכל זה יישכח. אף על פי אני חוזר על זה, שמבחינה אטימולוגית, נאמר, "השכחה" זה רק שכחנו מי היה מיהודה, מי היה מראובן. חוץ משבט לוי - יש ספק, כן. לרוב הלויים ייתכן שהם באים משבט לוי, אין תגובה? (צחוק בקהל)

וזה המצב חוץ מכמה משפחות שיש להן ספר יוחסין, זה ידוע אבל זה נדיר מאוד, זה מובן? כל יהודי רואה את עצמו כמשיח אפשרי[4] ולכן כל אחד אומר- אה ...כן, כן, אני זוכר אני בא מדוד המלך (צחוק בקהל)....זה כמעט בכל הקהילות....

קהל: "אמנם ע"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב"

מניטו: כן, "אמנם ע"י השכחה הזאת..."

קהל: "של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב "

מניטו: " הערבוב"... זה מה ששאלת? כן. היה אסון. הוא לא אמר 'ערב רב'. הרב לא אמר זה עניין של 'ערב רב' מכיוון ש'ערב רב' אף על פי שזה דומה, זה לא אותו נושא. 'ערב רב' זה עוד משהו אחר, כן, אולי פעם נדבר על זה, אולי עוד הערב, אם יהיה לנו הזדמנות. 'ערב רב' זה הערב רב שיצא ממצריים בדור המדבר. לפי הקבלה יש פרצוף של עם ישראל שנקרא 'ערב רב'.[5] יש גם פרצוף שנקרא 'דור המדבר'.[6] אבל אם אנחנו שואלים את עצמינו מי הוא ה'ערב רב' של החברה הישראלית?, יהיו הפתעות. הפתעות עמוקות, כן...(צחוק בקהל) אלו שאומרים על אלו שהם 'ערב רב', זה דווקא בהפך.

קהל: "כל הפוסל "

מניטו: "במומו פוסל"[7], כן טוב אולי נתייחס אל זה גם כן. זה מובן כן?

קהל: "לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט ושבט .."

מניטו: וזה נושא בפני עצמו, אבל זה שייך ללימודי הקבלה. כל שבט יש לו שער מסוים כדי להתפלל[8], זה מושג של 'שערי שמיים'. יש שער לכל שבט ושבט. ויש שער לכל אלו שאינם יודעים מה השבט שלהם. לפי פוסקי הקבלה, זה גם נושא בפני עצמו, זה הנוסח הספרדי. זו לא בדיחה, זה רציני. אבל זה הנוסח הספרדי המקורי, זה לא הנוסח שאתם פותחים כמה סידורים וזה נוסח ספרדי, וסוף- סוף זה לא נוסח ספרדי, זה נוסח בבלי או נוסח של מישהו אחר. אבל נוסח ספרדי מקורי, עם כוונות האר"י כן, שדווקא שמו היה 'אשכנזי' (צוחק), אבל איך אומרים בעברית - החוכמה של הקב"ה.

קהל: הבבלי הוא די מדויק

מניטו: כן, דיי מדויק, כמו שאתה אומר, אבל קבלה זה משהו אחר. זה רק מאוחר מאוד שהבבלים קיבלו את הקבלה. אולי בקצרה - זה נושא לדיון - חכמי הקבלה הם תלמידי התנאים, שהיו תלמידי הנביאים והם חזרו לבית שני ואח"כ - וזה גלות ספרד - הם הלכו לגולה וזה נקרא- 'גלות ירושלים' בעובדיה הנביא. 'גלות כנענים' זו הגלות בית ראשון באותו פסוק של עובדיה וגלות אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת ,^[9] זו גלות בית ראשון. ו וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד ^[10] זו גלות בית שני, זוכרים את הפסוק? זה בסוף עובדיה.

קהל: "בפני עצמו..."

מניטו: לאט, לאט... פה הרב מתייחס לעניין של סידור התפילה. עכשיו, ההלכה היא שכל אחד צריך להתפלל לפי הסדור של הקהילה שלו. אבל לפי הפוסקים, אפילו הבבליים, מי שאין לו סידור אז הוא מתפלל לפי הסידור של הרב שלו. ומי שאין לו רב - אז אין לו סידור...(צחוק בקהל), טוב אז מחפשים "סידור" בשבילו...

ויש, יש פרט מעניין מאוד, שבירושלים בפרט, מי שמתגייר ליהדות הוא צריך לקבל את הנוסח הספרדי. מכיוון שהנוסח של ירושלים המקורי הוא הנוסח הספרדי. יודעים את זה אולי? טוב. יש יוצאים מן הכלל, שואלים לבית דין, אם יש סיבות לזה - אני מעדיף נוסח אשכנזי או נוסח אחר. לרוב לא שואלים, כיוון שלא יודעים (צחוק בקהל)... טוב, אני חוזר לנושא - כל שבט יש לו שער מסוים לתפילה בעניין הכוונות, אולי פעם נלמד את זה. כי כל שבט יש לו איזה תפקיד באיחוד הספירות[11]. ולכן כל שבט יש לו תפקיד בתיקון התפילות למעלה. אז לא רק זה, עוד לא הגענו לעידן התחדשות הנבואה.

קהל: "כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצוניים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות"

מניטו: אתם רואים שהרב היה מודע לבעיה ההיא, זה מובן? כן...

קהל: "שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תיקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו"

מניטו: "הנפש השבטית" כן, "ובונה את עולמו"...

קהל: "והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו"

מניטו: "מענינו", זהו. ואני לא רוצה להגזים, אבל לעבור משבט לשבט זה מסוכן מאוד. יש הרבה סיבות לזה. השורשים הפנימיים של נפש, של כל אחד ואחד, זה דבר חמור. אף על פי שזה עמוק, אף על פי שיש שכחה, אי אפשר לשחק עם זה, והתוצאות הן חמורות אחר כך. זה משברים של זהות, לכן לא לשחק עם זה, זה מובן, כן? טוב נמשיך

קהל: "אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי"

מניטו: "ארעי", זו הנקודה, זה "שלב ארעי", זה השלב השני, זה מובן? "אבל..."

קהל: "אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה על ידי מחיית הקוים הפרטיים, ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות וייסורים רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זאת אף על פי..."

מניטו: "אף על פי..."

קהל: "אף על פי שמיצר ומימר לי דודי לי בין שדי ילין"

מניטו: "בין שדי ילין", כן. טוב יש פה איזה רמז, להיות יהודי בדרך כלל זה לא קל, זה קשה, יש הרבה מרירות, הרבה צרות. אבל כל שכן בתקופה שלנו שהמצב הוא ככה - להיות יהודי ממוצא זה או אחר, זה כל כך קשה, אך בכל זאת "דודי לי בין שדי ילין". זה מובן? כן. נמשיך- "ומתוך"...

קהל: "ומתוך האחדות הבלולה , המלאה ערבוב וחסרון - סדור, יצא לאור..."

מניטו: "יצא לאור" - זה עתיד, כן...

קהל: "תכן-חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה"

מניטו: וכשיוצאים מהמונית כן, שואלים אם יש קבלה מהמונה... (צחוק בקהל), את רוצה להמשיך? כן...

קהל: "ומזבח ה' ההרוס יבנה עוד הפעם על-ידי שנים עשר אבנים, כשנים עשר שבטי בני יעקב..."

מניטו: ראינו כבר את הפסוק הזה- "כשנים עשר שבטי בני יעקב..."

קהל: "אשר היה דבר ה' אליו לאמור ישראל יהיה שמך, על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו 'ה' הוא האלוהים' הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, עסקנותה, ספריותיה, תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבניין וגם מהירוס, אמנם כולם כאחד עסוקים בבניין הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי למעלה- למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם, וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות, רק בעצת ה' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקווה. באחרית הימים תתבוננו בה בינה'".

מניטו: ו"בינה", זה שורש האחדות של עם ישראל[12] נראה את זה אח"כ. אז לפני שנמשיך באותה, באותה דרך, שהאחדות של העם, ז"א פתרון המשבר הזה של עימות השבטים וכל הבעיות הכלולות בזה, זה על ידי, צמוד לאליהו הנביא. זהו, הגענו לזה, טוב יש עוד שאלות בזה?

קהל: כשאומרים שלום, ו'שלום' זה כל דבר במקומו מונח...

מניטו: בתוך האחדות. דווקא זו אותה הגדרה. המקום הנכון זה אם יש סדר לכול. אם אין סדר לכול אז אין מקום לכל אחד.

קהל: אז זהו, לא מובן לי איך המעבר מ'השכחה' אל השלום...

מניטו: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ,^[13] אתם זוכרים את זה? אע"פ שיש שכחה, סוף סוף אין שכחה באמת, אתם רוצים שאני אפרט, או לא?

יש איזה ברית- כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. אם אני זוכר היטב, התחלנו לדבר על זה בשיעור הקודם, כן. זה לא הכוח של ההלכה וכל מה ששייך להלכה - דיברנו על זה פעם[14]- שיכול להחזיר את האחדות הזו, ההיא, כוללת את כל ייחוד וייחוד של כל שבט ושבט. אלא זה כוח מלימוד הקבלה, אתם זוכרים את זה? לכן זה צמוד לאליהו הנביא. כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ- סופי אותיות "יוחאי", מפי זרעו של יוחאי. למדנו את זה בשיעור הקודם, כן. יש תפילה ידועה של רבי נחמן מברסלב על זה - כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ[15]. החסידים יודעים את זה בע"פ אבל אפשר למצוא את זה בסידורים של הספרדים, או בספרים של הרב נחמן. אולי תזכירו לי, אני אביא אותה פעם נקרא אותה תפילה, כן.                

מכיוון שדווקא אני לא רוצה לחזור לנקודה ההיא, דווקא ההתחזקות של הכיוון ההלכתי מנותק מהכיוון האגדי, נאמר או הקבלי - זה לא בדיוק אותו דבר, אך סוף סוף זה אותו עולם - גורם לפילוג, ולכן כדי להחזיר את האיחוד, צריך כוח אחר לגמרי, זה מובן?

טוב, ואז בתוך ה...ומתוך...בתוך האיחוד הזה באלף, אז כל מנהג ומנהג, כל נהר ונהר[16] מוצא את מקומו הנכון. אבל עכשיו, מה המצב? יש לנו רק את ההבדלים ולא מה שמאחד. מכיוון... מה קרה במשך הזמן? והסיבה היא הגלות, בלי שום ספק. ש..אתם זוכרים את הפסוק - עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ.^[17] לפי הפשט זה שלילי, במקום לעשות לה' - הפרו את התורה. כן. המדרש על זה אומר - זה נתן רשות להעלות בכתב את התורה שבע"פ . הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ - הפרו את הכלל של התורה, הכלל של התורה הוא - אסור לומר בע"פ את הדברים שבכתב ואסור לומר בכתב את הדברים שבע"פ[18].

כשהיו סיבות להעלות בכתב את התורה שבע"פ, כדי שלא תשכח, הפרו את כלל התורה, למדתם את זה? לא, אז אולי אני אסביר את הכלל הזה: תורה שבכתב, זו תורה מן השמיים, לא רק בתוכן אלא גם בצורה[19], כן, זה מובן. ולכן אסור לשנות את המשמעות של הדברים, הם נצחיים כמו שנכתבו. לכן כל פירוש, כל תרגום...וכל פירוש - הוא שייך לתורה שבע"פ כבר, ולכן "קוראים בתורה", לא אומרים "לומדים", אלא "קוראים בתורה". הדברים צריכים להיות כהווייתם. כהווייתם יהיו[20] "והיו הדברים האלה", כן, בלי לשנות. תורה שבע"פ, זה דווקא התורה שבעל פה,   ולכן אסור לכתוב תורה שבע"פ, מכיוון שאם אתה כותב דברי תורה שבע"פ, אתה כותב אותם לפי רוח הזמן והמקום, כאילו כתבת תורה שבכתב, "והמכתב לאלוקים הוא", זה לא לאדם...מבינים את זה. כל זה השתנה במרוצת הזמן, אבל בנסיבות גלותיות.

למשל, אני זוכר, אתה זוכר אולי (פונה למישהו מהקהל) כשהרב^[21] זכרונו לברכה אמר לנו, לא פעם, מה שאומרים בשם אחד העם, שאנחנו 'עם הספר', זה סילוף דברים. אנחנו לא 'עם הספר', אנחנו עם התורה שנכתבה בספר, זה מובן, כן? זה נושא חשוב מאוד. טוב, 'אחד העם' רצה לומר דבר נכון, דבר יפה, דבר...שבח לעם ישראל, אבל אנחנו לא עם של מוכרי ספרים. גם אלו שקוראים להם מנדלי (צחוק בקהל...). אתם רואים ,פתאום ברחוב יש עם מוכר ספרים. יש פסוק בסוף קהלת עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ,^[22] הפשט פשוט - לעשות ספרים, הרבה ספרים. כמו כל אחד כותב ספר, מדפיס וצריך, יש אומרים...אבל הפירוש הוא (צוחק)- "עשות ספרים"- "אין קץ", זה דוחה את הקץ, צריך זמן כדי לקרא אותם...(צחוק בקהל).

וכל ספר הוא לבוש על לבוש, טלאי על גבי טלאי על התורה. מכיוון שזה נכתב, אתה צריך להציל אותו. אי אפשר, רב כתב, אז זה תורה ולכן, אתם רואים, איך מקשים על התלמיד חכם? מכיוון שמוסיפים, מוסיפים, דיוקים ודיוקים... זה מובן? טוב. מכיוון שנאבד לנו כוח הזיכרון, צריך ספרים, צריך ספרים. אבל מה אמר הפסוק- עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית. ברית התורה הזה על פי הדברים, זו התורה שבע"פ. לא התורה שבכתב[23].

זו הצרה של הצדוקיות. מי זה צדוקי? מי שמתייחס לתורה שבכתב, סליחה לתורה שבע"פ שנכתבה כאילו היא תורה שבכתב. זה צדוקים[24]. תפסתם את חומרת העניין? טוב. לא רציתי להסביר למה אני לא כותב, מכיוון שאני כותב (צוחק), אבל טוב, נחזור לעניין....

קהל: אתה רוצה שאני אמשיך לקרא?

מניטו: סליחה?....לא, עכשיו אני רוצה להתייחס לעניין של בנימין, לפני שנמשיך. אז פה הנושא פשוט, זה דומה מאוד, אני לא חושב שהרב חשב על זה, אבל מכיוון שקרא כל הספרים, ייתכן מאוד, אפילו אם זה לא במודע, זה דומה מאוד לעניין של העלאת הניצוצות מתוך הקליפות, וכדי להעלות את ניצוצות הקודש מתוך הקליפות, צריך לשבור את הקליפות, זה השכחה, כן. אז זה שלב הכרחי של 'שכחה של הקליפה' ומתוך זה החזרת העבריות של היהודי, של כל יהודי.      

לכן, הרבה פעמים שואלים אותי מה זה ה'עבריות של היהדות'? זה הצד של כלל ישראל, של האומה כאומה. וכדי להתקשר לאותה העבריות של היהדות זה לא מספיק את המישור של ההלכתי של התורה, צריך הפנימיות, צריך את הקבלה. זה מובן? אע"פ שלומדים הלכה בעברית, כן, אבל המשמעות של הדברים היא לא נמצאת בפשט הדברים. כולם מאמינים שפסק של פוסק אמיתי זה לפי רוח הקודש. אבל התוכן של הרוח הקודש הזה לא תופסים אותו, רק דרך חוכמת הקבלה. זה מובן? טוב. אם אני אומר, למשל, ללמוד גמרא לפי הסוד, מי שמע את זה? גמרא לפי הסוד. אתם יודעים שיש פשט, רמז, דרש, סוד בתורה? עיקר התורה זה גמרא, אז מי חלם על זה? לימוד סוגיה לפי הסוד. זה מובן? זה שאלה כשאלה.

אמרו על האר"י, שכל השבוע היה לומד הגמרא לפי תורת הנגלה ובשבת היה לומד גמרא לפי הסוד[25]. ואמרו על רבינו תם, אם אני זוכר טוב, שהיה חוזר על הש"ס שבעה פעמים, והפעם השמינית לפי הסוד. טוב, כל זה נעלם, נשכח. יש כמה ספרים, בעיקר של החסידים, שאתם מוצאים בתוך דרש ארוך מאוד, איזה ניצוץ של גמרא לפי משמעות הזוהר. כן, טוב. לא חושב שהרב התכוון לזה, אבל זה לפי רוח הדברים שלו, זה מובן? טוב יש עוד קצת זמן עד שנגיע לאותו שלב של ההתגלות, אבל אנחנו בדרך. וזה פלא, זה הרשים אותי בנושא הזה, מיד הוא מדבר על אליהו הנביא, מה עושה אליהו הנביא פה, כן? זה מובן? טוב.

קהל: לגבי העניין הזה, של לימוד התורה לפי הסוד, יש דתיים שהמושג "זוהר" או תורת הסוד בכלל לא הגיע אליהם.

מניטו: נכון, יש זרמים

קהל: אומרים שהרמב"ם...

מניטו: זה נכון. לכן אפשר לומר שהרמב"ם הוא פוסק גדול, חריף, ענקי, כן. אבל למה שאנחנו מתכוונים פה, אי אפשר למצוא ברמב"ם. איך לפסוק הלכה- אנחנו צריכים את הרמב"ם, איך להאמין באלוקי ישראל? זה לא נמצא בהלכה, זה עניין אחר. יש בהלכה שיש מצווה להאמין אבל תוכן האמונה? אז מישהו אומר שאפשר למצוא את זה ב'מורה נבוכים', טוב אפשר לנסות, אפשר להשתדל, לנסות אבל התוצאה, כן. צריך להיות מומחה בפילוסופיה, מומחה אמיתי, לא סתם ככה, איך אומרים- "ד"ר אחד בפילוסופיה", באוניברסיטת הנגב (צחוק בקהל), או משהו כזה. זה לא דבר קל, זה לא דבר פשוט.

תראו איך זה, איך זה התפשט בהיסטוריה של הקהילות היהודיות בכלל? לפי ההלכה, הרמב"ם זה "ראש מדברים בכל מקום", זה ראשי תיבות של הרמב"ם, כן. כשמצטטים את הפוסקים הגדולים מתחילים ברמב"ם. זה חזר לי במבטא של התלמוד תורה - 'ראש מדברים בכל מקום', רמב"ם, כן.

אבל, לענייני אמונה, מי מתפלל לפי ה 'מורה נבוכים'? אתם מצאתם דבר כזה? מתפללים לפי 'הכוזרי', לא לפי ה'מורה נבוכים'. זה עולם אחר, כן. לכן אני אומר, אם הרמב"ם לא היה כותב 'מורה נבוכים, היה נשאר הרמב"ם הגדול, החכם ו...אם לא היה כותב 'יד החזקה', מי היה הרמב"ם בלי ה'יד החזקה' ? זה צריך להבין את זה, זה מובן? ואני לא אומר שהתוכן של 'מורה נבוכים' זו לא תורה. אבל זו תורה לכמה מומחים, יחידי סגולה שתופסים מה הכוונה לרמב"ם כרב, לא לרמב"ם כפילוסוף. זה מספיק פשוט? זו שאלה חשובה, לכן אני לא רוצה...

קהל: זה לא ברור איך הנושא הזה של 'תורת הסוד', של הזוהר, לא הגיע אל הרמב"ם?

מניטו: מכיוון, מכיוון ש...לפי, כהנחה, ברור שתורת הסוד עברה ממקובלים למקובלים, למקובלים...כל זה היה סודי, כל זה היה נסתר. אני זוכר תקופה, לפני מלחמת העולם, שהיו לומדים על כתבי יד, כתבי יד שעברו מרב לתלמידו, מאב לבן. פתאום, אתם נמצאים בתקופה שאתם הולכים לאיזו ספרייה, ופותחים כל הספרים, זה סימן של הגאולה, זה נושא אחר, כן, זה ממש סימן של ... אבל מי מבין מה כתוב בזה ?

ולכן צריך לזכור שההיסטוריה, זה דבר ממשי, כן. משך מאות בשנים רק המקובלים היו מקובלים. פשוטו כמשמעו. כמעט כל חכמי ישראל שמעו על זה " שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ"^[26] יש דבר כזה, כן. כבר בתקופת התנאים היו תנאים מקובלים ותנאים שלא היו מקובלים, ואומרים את זה בפה מלא- 'אני מפחד מזה...אולי שמעת על הפסוק הזה?[27]' והרב המקובל, התנא המקובל, מתחיל להסביר והשני בורח...."אני מפחד", כן. זה לא אומר שלא היה חכם בהלכה. ולכן, הרמב"ם זה הרמב"ם , 'מורה נבוכים' זה 'מורה נבוכים'. טוב, זה רק בקצרה, היה לנו סמינריון על זה... זה רק בקצרה. אני משוכנע שזה אותו יהודי, אותו חכם, אותו רב שמדבר פה ומדבר פה, אבל מי מסוגל לתפוש את זה?

יש מרצים בפילוסופיה, אומרים שהם 'רציניים', אני לא יודע, אני לא הייתי סטודנט באוניברסיטה שמה. שהם משוכנעים שהרמב"ם היה אתאיסטי. מאיפה בא השיגעון הזה? דווקא הם קוראים 'מורה נבוכים' הם מרצים באוניברסיטה, הם משוכנעים בזה...רק כדי להראות שהשאלה היא לא פשוטה, כן. ולכן, אם הבנתי את השאלה, את הכיוון של השאלה, הכוונה של השאלה - זה ברור שחוכמת הקבלה לא הגיעה לכל קהילות ישראל. אולי רק בקצרה, אני אקח את הדוגמה של החסידות, כן. ראשוני החסידים קיבלו את חוכמת הקבלה מכמה חכמי ספרד ולכן הנוסח שלהם נקרא - נוסח סְפׇרד. זה לא הנוסח הספרדי, זה נוסח חסידי, אשכנזי מובהק, כן? עם כמה דברים ששינו לפי הבנת התפילה, לפי הכוונה של הספרדים. ולכן רוב קהילות אשכנז לא ידעו מזה, זה לא אומר שלא הייתה מיסטיקה, כמו שאומרים ביוונית, כן. למשל החסידים של רבי יהודה החסיד, לפני החסידות של הבעש"ט בקהילות אשכנז, כן, היו קשורים לחוכמת האמונה לפי הנוסח שקיבלו מרבותיהם. זה לא היה קבלה ממש, כן. הקבלה היא הגיעה לתימן רק מאוחר מאוד וכמו אצל האשכנזים, התימנים הם מחולקים בין פׇּשטנים לבין מקובלים, והמלחמה ביניהם היא חריפה מאוד. עד ימינו אנו, בירושלים, בין הרב קאפח לבין הרב...שמעתם את זה? כן...וגם אצל הספרדים היו פשטנים ומקובלים.

קהל: אתה מתייחס למרקש...?

מניטו: אבל באותו עיר היו בתי כנסיות של המקובלים, זה נקרא ככה 'בתי כנסיות של המקובלים', ו'בתי כנסיות של הפשטנים'. כן. והייתה איזו הבטחה, לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ של יוחאי, שבאחרית הימים כל זה יתגלה. ואני מדגיש את זה, כי שמעתי את זה לא פעם מהרב, שזה סימן הגאולה, הפצת הקבלה. [28]

אז, כבכל גילוי אומרים, קליפה קודמת לפרי, יש המון קליפות בספריות, זה קודם לפרי... טוב תפסתם את זה? אז תזהרו מספרים של קבלה של מרצה בקבלה פלוני, או 'עם הארץ' אלמוני (צחוק בקהל) שכותב ספר. היזהרו מזה, זה חבל על הזמן כי, רק דקה...ברור שפה דווקא, תופסת ההגדרה: מה זה רב - לא מי שיש לו תלמיד. פשוט מאוד, פותחים בי"ס יש תלמידים (צחוק בקהל) מקבלים תקציב ממשרד החינוך, או לא מקבלים (צחוק בקהל). אבל רב, זה מי שהיה לו רב[29]. קבלה אי אפשר ללמוד לבד, זה ברור, כן. תורה בכלל אי אפשר ללמוד בלי רב. כי אני מתקשה, סוף-סוף, להבין מה ההבדל בין תורה לקבלה. הייתה עוד שאלה, כן? שנמשיך? שלא נשכח את בנימין...

קהל: אמרת 'פשטנים', כן? אז אמרת שהיו 'פשטנים' ו'חסידים'?

מניטו: לא, 'מקובלים'. 'חסידים', אצל אשכנזים זה 'מתנגדים' ו'חסידים'.

קהל: מה זאת אומרת?

מניטו: אז זו הייתה השאלה? כן...

קהל: אני לא הבנתי מה ההבדל ביניהם

אולי אחד מכם הוא מאלג'יר? עיר הבירה של אלג'יריה, לא? אין לנו, אין "לג'רה" פה? (צחוק בקהל). זה בערבית. אני זוכר עוד כשהייתי ילד, אני לא שייך לאותה קהילה, קהילה יהודית אלג'יראית אחרת. אבל אני זוכר את הסקנדל, איך אומרים את זה בעברית? 'סקנדל', כן. כשאחד מהפשטנים היה מתפלל כחזן אצל המקובלים או ההפך, הייתה מהומה, כן. ולפי ההלכה אפשר, אבל בתנאי שהנוסח...הייתה בדיחה בין ה'מתנגדים' ל'חסידים': פעם חסיד אחד הייתה לו אזכרה, היה צריך, היה לו "חובה" כמו שאומרים אצל האשכנזים, היה צריך להתפלל לפני התיבה, לעבור לפני התיבה. והוא נמצא בקהילה חסידית. מה יכול לעשות? אז קיבלו אותו מכיוון שהייתה לו מצווה להתפלל לפני הציבור. אחרי מוסף של שבת אמר להם- סידרתי אתכם, אני אמרתי "תיכנת שבת", בקו"ף (צחוק בקהל).^[30] תפסתם את ה'תיקון' הזה, כן?

טוב ואני, אנחנו, ממש חיים בתקופה שהרב מתאר אותה. יש משהו דומה: 'שבירת הכלים', 'שבירת הקליפות' ולאט לאט העלאת הניצוצות. מה שרציתי להוסיף, זה בלתי, אי אפשר לחשוב על זה, מחוץ לתחום של חכמת הקבלה. כי דווקא המישור של הקבלה, סליחה של ההלכה, מעמיק את הפירוד[31], אתם יודעים, כן? וחומרת הבעיה שזה לא רק מעמיק את הפרוד בין הקהילות של הדתיים, כמו שאומרים, אפילו החרדים. אלא בין החלקים של העם, אלו שקוראים לעצמם 'דתיים' ולא שקוראים עצמם 'דתיים' וכן הלאה. יש הרבה, הרבה, הרבה סוגים, כן, זה פרדוכסלי. אבל אפשר להבין, צריך להבין: ההלכה סוף סוף - זה לא מפרידה - מבדילה בין סוגי יהודים. רק הקבלה יכולה לאחד, זה אליהו הנביא. תפסתם את זה?

אבל הקבלה האמיתית, מה זה ה'קבלה האמיתית'? כל גמרא אומרת- "יגעת ולא מצאת- אל תאמין, יגעת ומצאת- תאמין"^[32]...תחפשו, הנה זה מִשְׁנָה – "כל ישראל יש להם, יש להם...יש".

טוב, אז אנחנו אולי אני חוזר רק בקצרה לאותה הגדרה- זה מוכרח כששבטי היהודים חוזרים מהגלות, חוזרים עם צד נוכרי ביניהם, אבל הנוכריות ההיא באה מן הגויים שלהם, זה מובן? ולכן מוכרח להיפרד, להינתק מאותה הקליפה, לעׇבְְרֵת את הזהות ולא רק את השם, כן. 'לעברת את הזהות', זה לאו דווקא על ידי העברית של האולפן, או של המכולת - זו עברית של התורה, ז"א דרך לשון הקודש. כשיהודי מדבר עברית וזה לא רק לשון הקודש, הוא עוד בשער, בדלת. כן. מה זה חוכמת לשון הקודש? זו חוכמת הקבלה[33], כן. זה מובן?

(החלפת צד בקלטת)

טוב, כל הזהות שלו, מבחינת עוּבׇּר זה כבר לשון עברי. אבל אני חוזר לנושא, בבחינת עובר הוא גם כן גלותי, הוא שייך לבני יוסף. בני יוסף מרחל, מרחל זה הגלות, מלאה זה ארץ ישראל,[34] אתם זוכרים את זה, למדתם את זה, כן? אולי נלמד את זה שוב פעם, ו...אבל, נולד על הגבול, בדרך. והוא קיבל את השם "בנימין". אז נראה מה אומר רש"י, הוא מצטט את המדרשים על השם "בנימין":

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ

וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:

יְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי" - תזכרו את זה שהשם הראשון היה בן- אוני - וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין:

פה יש לנו מקרה מיוחד הוא מקבל שני שמות: מצד האם- "בן אוני", ו"אוני", "און" בעברית בלשון הקודש, זה גם צער וגם כוח. זוכרים את זה? "בן-אוני". "ואביו קרא לו "בנימין". אז מה אומר רש"י? "בן אוני- בן צערי. בנימין, נראה בעיניי לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהיא בנגב". כשאדם בא מארם נהריים חזרו מהצפון, דרך הנגב, ולכן ארץ כנען נראית כ'ארץ דרומית', גבי הצפון ויש פסוק על זה[35]. לכן "בן -ימין", זה בן-הדרום , בן ארץ כנען, לפי רש"י. "צבר", ז"א בן הארץ. זה מובן?

מה רוצה רש"י פה? נראה אחר כך, למה הוא מגדיר את השמות האלו כאן...ככה...יש עוד מפרשים, יש עוד מקורות. למה בנימין לפעמים נכתב בלי יוד ולפעמים נכתב מלא. יש עוד ממדים בנושא אבל רק הנקודה ההיא. בנימין - "בן ימין", "לשון צפון וימין". ז"א ימין זה דרום כמו שראינו, לפיכך הוא מלא. ועוד פירוש שלישי - "דבר אחר, בנימין- בן ימים", עם מם במקום נון. "שנולד לעת זקנתו של יעקב. ונכתב בנון, כמו ספר דניאל: "מקץ הימין".

אז...יש לנו כמה נתונים פה:

• בן צערי
• בן כוחי
• בן ארץ ישראל
• באחרית הימים

טוב, זה מובן מאליו, זה פשוט מאוד. כן. זה אלו שחזרו מהגלות מתוך הצער הכי גדול, עם הכוח הכי גדול ונולדו בארץ ישראל. טוב, זה איך אומרים בעברית? מי זה הדור שבא מהצער הכי גדול בגלות, שהמציא את הכוח הכי גדול בארץ, נולד בארץ ובאחרית הימים. כן, זה בנימין[36], אבל...

קהל: הצברים?      

מניטו: זה לא כל כך...זה לא מספיק מדויק. לא כל 'צבר' הוא נמצא באותו מקום. לא, אלו שיסדו את ארץ ישראל, ויסדו את מדינת ישראל, סליחה. יסדו את צה"ל, יצאו מן השואה, יסדו את צה"ל, זה היה בארץ כנען ובאחרית הימים. טוב, אתם רואים שרש"י היה ציוני? (צחוק בקהל).

ואיך הוא מוכיח את דעתו? הוא מביא פסוק שרומז באופן ברור לחוכמת הסוד "בקץ הימין".[37] זה מובן? זה גילוי הקבלה באחרית הימים. מה זה עניין של...ולכן ייתכן שיש לנו הבעיות הכי גדולות, זה עם ה"בנימין" הזה, כן. זה מובן? אתם זוכרים מה קרה עם שבט בנימין? תלמדו את זה בשיעורים על הנ"ך, כן.

קהל: ( דן בארי ) דרך אגב, בנימין תמיד באמצע בין בני יוסף ובין בני לאה, גם מהבחינה הפיזית של ארץ ישראל.

מניטו: של ארץ ישראל, וזה ה...פה יש נושא חשוב מאוד: עתידו של עם ישראל עובר איפה נמצא בנימין. כל העימות בין יוסף ואחי יוסף ואם בנימין יישאר בארץ כנען או ירד במצריים עם יוסף. ואחר כך, בנימין עזב את בני יוסף והלך עם יהודה. יהודה ובנימין, כן. ואפשר להוסיף עוד כמה דברים על זה, אבל בקצרה אנחנו רואים שהתגלות כוחו של שבט בנימין, זה סימן של אחרית הימים. ואי אפשר לראות את ההגדרות המדויקות של רש"י, איך חלם על התקופה שלנו. זה מובן? כן. יש אומרים שזה גם שמו של הרצל, אבל זה רק מקרה, כן. שמו היה גם כן בנימין. לא אמרתי ז'בוטינסקי אז...אבל ייתכן מאוד שזה רק מקרה, טוב (צחוק בקהל).

קהל: מבחינת האותנטיות היום של שבט בנימין היום, יש בעיה. יש מלחמה בין שבט בנימין ובין כל השבטים.

מניטו: להפך, מלחמה של כל השבטים נגד שבט בנימין, כן

קהל: וכמעט בנימין נכחד. ומכיוון שהוא קיבל, כי הזרימו אנשים בתוך שבט בנימין אחרי שהוא כמעט נכחד, איך להסביר ....?

מניטו: כן יפה, זה כמו כל השבטים. כמו גם כן - להבדיל אלף אלפי הבדלות - עמלק. מי יודע איפה יוצא עמלק, מאיפה מופיע עמלק? זה פרצוף, זה זהות, זה כוח, זו נטייה להיות ככה ולא אחרת. לכן אלו שייסדו את המדינה ואת צה"ל אני משוכנע שלא היו משבט בנימין, כן. אי אפשר לדעת. אבל הם, הם כוחו של שבט בנימין, ככה צריך להבין את זה. זה מובן? למשל אנחנו משוכנעים שהגרמנים היו מפרצופו של עמלק, הרוסים אחר כך, ולא רק הם. אבל מי יודע אם באמת הם[38], אפשר לייחס אותם, לאותו עמלק, שאלה, מי יודע. רק נביא, אבל אם עמלק בא, ורוצה להיות עמלק ואומר - תדע אני לא מעמלק אבל אני הורג אותך בכל מקום, מה ההבדל? הוא עושה את תפקידו של עמלק. זה מספיק, זה מובן?

וצריך להיות ער לזה, מי זה עמלק, לא רק מתחרה לישראל כמו ישמעאל , כמו עשיו. אלא הוא רוצה גם להתחרות ולהיות במקומו של ישראל.[39] מה אמרו הגרמנים? לאלף שנה, כן - זה או אתם או אנחנו. מה אומרים אלו שאומרים "אתם או אנחנו, אנחנו או אתם", כן, אותו דבר. מי שלא רואה שזה עמלק הוא לא יודע מה זה ישראל.

עכשיו אנחנו מגיעים לקטע הבא- כ"ח. קטע כ"ח...כן

קהל: "הגאולה נמשכת היא והולכת"^[40]

מניטו: לא -לא, עכשיו אני אקריא. כי כמעט בכל מילה צריך להסביר אולי משהו:

             "הגאולה נמשכת היא והולכת"

צריך לזכור שהרב כתב את זה לפני יותר מ- 50 שנה, אולי 70 שנה, זה ממש נבואה. למי שמבין מה קורא בספר הזה ובכל שאר הספרים, זה ברור שזו נבואה.

              "הגאולה נמשכת היא והולכת"

לכן זה היה מצווה להדפיס את הספר הזה. נמשיך:

              "גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת".

ז"א כל העסק כפי שאמר הרב לא פעם, התחיל ביציאת מצריים. יציאת מצריים היה מגדיר את זה, 'האביב של העולם כולו'[41], ה'אביב' זה החירות, פסח, כן. של העולם כולו. זה מתחיל באותו פסוק: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, יהיו עוד חודשים, חידושים, אבל זה הראש. הבנתם את הרמז בנושא? כן.

              "פעולת היד החזקה והזרועה הנטויה"

ז"א סוף-סוף בחרנו, העולם בחר באפשרות של...לא של "זכה אחישנה", אלא "לא זכה בעיתה"[42], ואם זה "בעיתה" אז זה "ביד חזקה ובזרוע נטויה", ז"א דרך אסונות.[43]

              "אשר החלה במצרים והיא פועלת את פעולותיה בכל המסיבות"

ז"א מי שרואה רואה, מי שמבין מבין. כל מה שקורה - ואני רוצה לומר - בעולם כולו, יש ספר שלם של המהר"ל על הנושא הזה[44], הקב"ה מסובב סיבות כדי להביא גאולת ישראל, דהיינו לידת המשיח - כך אומר המדרש[45]. כל מה שקורה, איך נאמר, באפגניסטן, כן, לא רואים מה שקורה, אבל כל מה שקורה זה קשור ללידת המשיח. כל מה שקורה בעיראק כן, ואפילו בפריז...כן. זה קשור לזה - "בכל המסיבות"- זו חוכמה שלימה, כדי לתפוס את הקשר עם...יש סוגיות שלימות בגמרא כבר. כן א...ו...למשל מה שקרה בשנת, שכחתי איך קוראים לזה... הצהרת בלפור, באותה שנה קרו הרבה דברים חשובים מאוד, כן. קרה גם כן שאומות העולם נתנו את 'האור הירוק' לארץ ישראל אז ההיסטוריונים רואים את המאורעות האחרים חשובים מאוד, לא רואים את הקשר עם זה, מה קרה פה, מה התחיל פה? זו רק דוגמה...

מה שקרה לפני כמה שבועות, אולי נדבר על זה בהמשך הסמינר על "הסכסוך הערבי- ישראלי", כך אומרים העיתונאים, כבר מחר. מה שקרה זה, זה בלתי מובן. שנים המצב היה ככה - טרור מצד הפלסטינאים, כמו שאומרים, ישראל רוצה שלום והעולם כולו 'לא שמע', 'לא ראה', 'לא רצה'. פתאום, הכול השתנה, הבחנתם בזה? אין אף אחד יכול להסביר למה. הטרור היה פחות או יותר טרור ממה שהיה לפני חמישים שנה. זה חמישים שנה שעם ישראל וממשלת ישראל אומרת שָׁלוֹם, שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב^[46] כן, ו- אֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה.^[47] וחוסיין אומר וחוזר ואומר "אני רוצה את הכול", "אני רוצה את הכול"... "הקול קול יעקב" אני רוצה כן? (צחוק בקהל). ופתאום הכול השתנה, תפסתם את זה? מה, זה קשור למשהו אחר?

קהל: אולי זו שיחה בין ישמעאל לישראל?

מניטו: אני לא יודע, שיחות כאלה היו כבר, אבל בחשאי.

קהל: אבל בדור הקודם שיחה מפורשת כזו לא הייתה קיימת בכלל...

מניטו: נכון, כשלמדנו את זה, ראינו כי במשך כל ההיסטוריה אין. ישמעאל לא רוצה לדבר עם יצחק, כן. אבל אם ...לחשיבות העניין...אם מתחיל לדבר פנים אל פנים, זה סימן של התחלת משהו אחר. כל עוד אנחנו נמצאים בעולם הזה, אין, אין, אי אפשר, הוא רק שומע ישמעאל. אבל היו כבר בחשאי. אני זוכר איזה רמז שהיה בזמן גולדה זיכרונה לברכה. כי המשנה אומרת- וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, זה ישמעאל, אַתְּ פְּתַח לוֹ[48]. זה התחיל עם אישה, כן, היא התחילה ל...(צחוק בקהל).

ה "אַתְ"ּ הזה, זה "אתה" בארמית אבל... בכל זאת זה יפה, טוב. עכשיו אנחנו מגיעים למשפט חזק מאוד:

             "משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת".

"משה" הוא גואל, התחיל ביציאת מצריים, "אליהו" הוא גואל והוא יסיים את כל התהליך, וזו גאולה אחת.

              "המתחיל והגומר"

"המתחיל" זה משה רבינו , "הגומר" זה אליהו הנביא[49].

              "הפותח והחותם הם יחד ממלאים את החטיבה".

מה זה "חטיבה"? מיד נלמד את זה בגמרא. אבל אני רוצה לגמור את הקריאה:

              "ורוח ישראל מקשיב הוא את קול התנועות של פעולות הגאולה, ההולכות מכל     המסבות עד מלא צמיחת קרן הישועה במלואה וטובה."

טוב, אי אפשר להיות יותר ברור מְהׇ...מְהָ.. מהנסתר הזה. אז מה זה ה"חטיבה"?. אני חוזר על המילה:

              "משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת, המתחיל והגומר, הפותח והחותם הם יחד               ממלאים את החטיבה "

המשמעות הכי פשוטה זה ההבטחה, אבל זה לא סתם הבטחה. זה הבטחה, איך אומרים את זה בעברית? אני לא יודע, שאלת קידושין, שאלת נישואין? Demande de mariage, איך אומרים את זה?

קהל: בקשה...מבקשים את היד...

מניטו: זה לא יד... זה יָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה... (צחוק בקהל). אז פה יש לנו, פעם אחת במסכת ברכות, ופעם אחת במסכת חגיגה. זה בפרק שני במסכת חגיגה[50] ופה זה פרק ראשון במסכת ברכות[51]. אז זה מתחיל ככה:

"אמר רבי אבין בר רב אדא, אמר רב יצחק: "מנין שהקב"ה מניח תפילין?"

זה מתחיל בשאלה מוזרה - מניין שהקב"ה מניח תפילין? מיד נראה את זה, כן. אתה לא יכול למצוא את זה ב"מורה נבוכים", כן, הסבר על זה. טוב, הרמב"ם הוא לא רצה לשמוע ...

ושוב נאמר פסוק בישעיהו - נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ,^[52] בִּימִינוֹ - זו תורה, כי לובשים תפילין שנאמר "מימינו אש דת למו" ובזרוע עוזו אלו תפילין שנאמר "ה' עוז לעמו ייתן" ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" זוכרים את זה, כן?

"ותניא ר' אליעזר אומר"...סליחה זה רבי אליעזר אומר, ר' אליעזר הגדול, איפה העיניים שלי?..."ר' אליעזר הגדול אומר", כן: "אלו תפילין שבראש, א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמארי עלמא", התפילין האלו של ריבון העולמים. "מה כתיב בהו"- כי אתם יודעים שבתפילין של ישראל כתוב- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד וזה הנושא שלנו - האיחוד של כל השבטים. כי לפי המדרש, מדרש תנחומא[53], מי אמר בפעם הראשונה את הפסוק הזה - זה בני יעקב, שאמרו לאביהם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (אבינו) ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד^[54]. יעקב אבינו, לפי המדרש, רצה להגיד להם מה שיקרה באחרית הימים, זוכרים את זה? זה בסוף פרשת "ויחי" והנבואה נעלמה ממנו. אז הוא שאל, לפי המדרש, "שמא יש בכם חטא". איזה חטא מאפיין את עם ישראל? זה חטא נגד האחדות[55]. מכיוון ששמו של אלוקי ישראל זה "אחד"- בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. זה מובן? כן. פחד מהחטא נגד האחדות.

התפקיד, הסגולה של עם ישראל זה לאחד שמו של הקב"ה , כן. זה לתת את העדות ההיא כי שְׁמַע, אֶחָד זה עד, כן. אותה עדות של אחדות של עם ישראל. כמו שיש שלוש עשרה מידות לשמו של הקב"ה, יש שלוש עשרה שבטים בישראל. ולכן הפשט הזה לפי המדרש הוא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. ז"א אנחנו עם אחד, זה מובן?

אע"פ שזה לא נראה לעין, זה מסתורי, גם הגויים לא מבינים וגם אנחנו לא מבינים. איך אפשר לומר שאנחנו עם אחד? עם שיש בו כל כך פילוגים, מחלוקות, ואתם יודעים את זה...כל נושא ונושא יש לכם כבר כמה...אני חושב שאין חוכמה בעולם שמיוסדת, כמו חוכמת ישראל, על המחלוקת, כן. כשחושבים על לימוד גמרא, אה...מיד - מחלוקת! (צחוק בקהל).

מוזר, התרגלנו לזה, אבל פה יש נושא שצריך להבין אותו, ודווקא היעד - שלאו דווקא של לימוד התורה - של ההיסטוריה של עם ישראל, זו הסגולה שלו, זה להעיד באחדות של כל האנושות, דרך השבטים של עם ישראל. זה פשוט להבין כן...אף...אומה יכולה להעיד בזה.

יש לנו איזה מין בית כנסת באמריקה שנקרא או"ם, אומות העולם. אומרים ה'אומות המאוחדות' אבל זה התחלה של אומות העולם, כן. אי אפשר למצוא אחדות - רק נגד ישראל (צחוק בקהל), דרך אגב כן. אבל אותה בעיה, זה עם ישראל שצריך לפתור אותה ולכן צריך לבנות את אותה אחדות שהרב היה מדבר. אז בתפילין של עם ישראל כתוב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. אז החכם פה שואל מה כתוב בתפילין של הקב"ה פה, אם כבר אתה אומר שהוא מניח תפילין - "אמר ליה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אתם רואים את ההקבלה? שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד ומה כתוב בתפילין של "מארי עלמא", של הקב"ה? וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.

אפשר להסביר את זה ככה: כמו שהקב"ה מאחד את כל המידות, "שמו אחד", למעלה, כך עם ישראל, למטה, מאחד את הבריאה, דרך כל הריבוי ורובי רבבות של ריבויים. אז כל זה סוף סוף זה השבטים , גם ריבוי וגם אחדות. ועם ישראל כאומה יש לו המשימה לאחד את הכול, זה מובן? זה רק לפי המושגים של תורת הנגלה, אבל זה עיקר של כל העניין.

אני ממשיך - ואז השאלה היא, לפי רב נחמן - "ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל", והייתכן שהקב"ה משבח את עצמו דרך השבחים של עם ישראל? הבנתם את השאלה? התשובה "אין", בארמית זה "כן". "דכתיב את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה..." "להאמיר" זה לשבח, כן, יש מילה בערבית "אמִיר", זה אותו שורש. "אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם", כשאתם אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", זו חטיבה, כלפי הקב"ה "ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".

"אתם עשיתם אותי כחטיבה אחת בעולם שנאמר "שמע ישראל..." ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". טוב, אז מתוך הגמרא, אנחנו מבינים שיש עוד משמעות למילה "חטיבה". חטיבה זה חלק אחד, הכול אחד, כן. איך אומרים את זה, הבנתם? חטיבה אחת...

קהל: גוש.

מניטו: כן, יש רמז למה שקורה עם האמונה[56] ...אבל...(צחוק בקהל). בערבית זה "חְטָב" כן, זו אותה מילה - "חטיבה אחת".

" אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם", "בעולם" – זה ריבוי כן, רק עם ישראל מאחד את שם הייחוד ולכן גם הקב"ה עושה לנו חטיבה אחת בעולם, זה איחוד עָם ישראל. ולכן אפשר להבין את זה למה הרב מתייחס לאליהו הנביא. זה עניין על-טבעי 'אחדות ישראל', זה מובן? כמו ש'השלום' הוא עניין על-טבעי, בעין, על טבעי, גם האחדות זה עניין על-טבעי, וזה עניין משיחי. כל עוד אנחנו נמצאים בעולם, הוו של 'שלום' הוא 'וו קטיעא', יודעים את זה[57]? בתורה זה כתוב עם וו קטוע כן, כי זה לא שלם, אם אפשר לומר את זה. דווקא זה כתוב שלם, אבל מכיוון שזה לא שלם אז יש וו קטיעא. אני זוכר, טוב זה פוליטיקה....אבל זה, זה ממש קשור למה שאנו חיים היום...

טוב, אז זה הנושא שבחרנו לשיעור הראשון, ז"א הבעיה שמתעוררת בהתחלת הגאולה, וזו הבעיה של 'איחוד השבטים'. החידוש שלמדנו זה אליהו הנביא, ז"א לפי דעתי, טוב זה נתון לדיונים, אבל לפי דעתי אנחנו נמצאים במבוי סתום, כי כולם מחפשים את הפתרון – או דרך חזרה לדת, דהיינו ההלכה, או דרך איזה מין פילוסופיה יוונית, או לא יוונית, אבל דברים תלויים באוויר. שוכחים שיש רק אפשרות אחת - להחזיר את אחדות התורה זה אפשרי רק דרך לימוד חוכמת התורה שהיא חוכמת הקבלה.

ורק רציתי להוסיף - תזהרו מהסילופים! כן, יש כמה סיבות שאי אפשר להאמין בספרים האלו, שכותבים עכשיו על הקבלה. אני אומר את זה רק בקצרה. להיות מקובל - יש תנאים. להיות תלמיד של מקובל - יש תנאים. אחד מהתנאים זה לא לכתוב ספר. אז מי שכתב ספר, או שלא היה תלמידו של מקובל או שעבר על השבועה שלו. אז זה שתי סיבות שלא כדאי לקרא מה שכתב, תפסתם את זה? כן. ויש ספרים רציניים כן, על הקבלה. אבל כל הספר זה רק לומר מילה אחת: יש דבר כזה שנקרא 'קבלה', זה מובן? ואני מתכוון לספר, בפרט, לספרו של הרב שפרן מג'נבה, יש לו ספר על היהדות שכתוב 'לקבלה', 'בקבלה'[58], אבל כל הספר זה יהדות, אבל יש רק מילה אחת שהיא 'קבלה', 'תדעו יש קבלה', כן, לא יודע. לכן זה ספר חשוב כן. מכל מקום: קצת נחמה, זה קליפה קודמת לפרי ופרי בלי קליפה זה קשה למצוא בשוק, זה מתחיל ככה בקליפות...(צחוק בקהל). הודות הספרים האלו, אפשר למצוא ספרים, אני מתכוון לספרים האמיתיים, כן. לא ל.., כי שמעתי שיש "מכון לחקר הקבלה" פה ושם וחבל על הזמן ועל הכסף. טוב, טוב מה השאלה? ראיתי איזה שאלה, לא? אין שאלה?

קהל: לפי מה שאתה אומר, כל הקבליסטים היום למדו מספרים שנכתבו ב-1400- 1500?

מניטו: לא זה לא הקבליסטים, זה המקובלים. הקבליסטים דווקא אלו שלא יודעים קבלה, כן... (צחוק בקהל)

קהל: המקובלים לומדים רק בע"פ עם הרבנים שלהם ספרים שנכתבו לפני...

מניטו: כן, לומדים בע"פ עם הרבנים שלהם. ויש כמה ספרים של דרשות לפי הקבלה, זה ספרי קבלה, זה דרשות לפי הקבלה. למשל 'הזהר' זה מדרש, זה מדרש קבלי על התורה.[59] קבלה ממש, אפשר ללמוד זוהר אלפיים שנה בלי להבין מילה. קבלה זה בע"פ, נשאר בע"פ, תפסתם?

אולי רק פסוק אחד גבי יוסף, כי אליהו זה גילוי של יוסף, אתם יודעים את זה: יוסף הצדיק, פנחס אליהו[60]. רק אמצא את זה, מיד תבינו את זה...זה ב "ויגש". רק רגע אני אמצא את זה...יש פסוק שאומר כשאחיו של יוסף הכירו אותו, יוסף אומר את זה: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם ^[61] אני חוזר על הפסוק: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. היה צריך לומר - אוזניכם שומעות כי פי המדבר אליכם, מה זה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת ? אז רש"י מביא מדרש : "והנה עיניכם ראות. בכבודי ושאני אחיכם שאני מהול ככם" איך רואים שהוא מהול?, כי פי מדבר אליכם? כן? רואים את הפנים שלו, מה זה רואים שהוא מהול? מכאן אנחנו מבינים שזה נראה בפנים,[62] טוב.

"ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש, ועיני אחי בנימין, השווה את כולם יחד לומר שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי שהרי לא היה במכירתי, כך אין בליבי שנאה עליכם". אז ההסבר הוא קצת רחב, אני אח"כ, אני אגיע למה ששמעתי פעם מהרב אשלג ז"ל, הנה ככה: הם חשדו אותו בגילוי עריות, בשפיכות דמים ובעבודה זרה. זה היה החשד שלהם נגד יוסף כשהיה צעיר, כן. אז הוא היה צריך לעבור באותם המבחנים והצליח במצרים, נשאר יהודי וכן הלאה...,'עברי' דווקא היה צריך לומר 'עברי', כי הוא אומר: נַעַר עִבְרִי. ואחר כך הוא מצדיק את עצמו, 'יוסף הצדיק', והוא מגלה להם – אתם רוצים הוכחה שאני יוסף אחיכם? הנה תראו :

אני מהול - אין חשש לגילוי עריות,

אני מדבר בלשון הקודש - אין חשש לעבודה זרה,

ואין בי שנאה עליכם - אין חשש לשפיכות דמים.

זה מובן? כן. ופה יש רק הרמז של 'אני מדבר בלשון הקודש', זה רמז של גילוי הגאולה העתידה, מתחילה ב..זה גילוי, כן. אז הרב אשלג הסביר את זה ככה - יש הרבה פעמים לומדים, וכשלומדים בע"פ מבינים. אחר כך עוזבים את השיעור, פותחים את הספר, לא מבינים כלום. אתם מבינים למה אני מתכוון, כן? אז ככה הרב אשלג היה מסביר, מה אמר להם: עֵינֵיכֶם רֹאוֹת... כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, זה פשוט מאוד, זו תורה שבעל פה, פשוטו כמשמעו. וזה נכתב בתורה שבכתב. אז מי שלא שמע בעל פה, לא יכול לראות את זה, עכשיו מוכרח לראות את זה: כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם אמרנו, עֵינֵיכֶם רֹאוֹת....

אז נחזור בשיעור הבא עם נושא אחר....

(סוף הקלטת)  

[1] ראו פירוש רש"י על סנהדרין דף מד עמוד ב :"אביך האמורי תרח ואבותיו מכנען באו" ומניטו הזכיר פעמים רבות שיוסף אומר לשר המשקים "גנוב גונבתי מארץ העברים", כלומר עמי התקופה הכירו בארץ כנען כארץ העברים. וראו עוד ברש"י על הפסוק ( בראשית פרק יב פסוק ו ) : "והכנעני אז בארץ: היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שהרי בחלקו של שם נפלה" על פי ספרא פרשת קדושים פרשה יא סימן יז:" שמא תאמרו אין לך ליתן לנו אלא משל אחר ? והלא משלכם היא והיא אינה אלא חלקו של שם ואתם בניו של שם והן אינן אלא בני חם ומה טיבן בתוכה אלא שהיו שומרי המקום עד שתבואו"

[2] "אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר "כי קולך ערב ומראך נאוה".

[3] " בפלגה התפצלה הזהות האנושית לשבעים זהויות. זהויות אלו נפגשות מחדש כאן בירושלים דרך היהודים החוזרים מהגלויות השונות. הפולני פוגש את המרוקאי. הקושי במפגש בין היהודים אינו נובע מעצם היותם יהודים, כלומר צאצאים של העברים אלא מהצד הגויי שבהם. הזהות היהודית מורכבת כי היא אינה אף פעם רק יהודית. היא תמיד יהודי־מישהו. המישהו הזה הוא הצד הגויי הבא מהזהות הגויית המארחת אותו. לכן המפגש מורכב (מתוך שיעורי הרב על התפוצות).

בזהות היהודית מעורבים מרכיבים הבאים מזהות הגוי המארח אותו. יש לערבוב זה שני פנים: אחד חיובי כי הוא מאפשר מה שהמקובלים מכנים ״ליקוט הניצוצות״, והשני שלילי כי היהודי עלול לשכוח שהוא למעשה עברי הנמצא זמנית בגלות. הוא עלול בשלב הראשון לאמץ את זהות הגוי המארח אותו כזהותו העיקרית ולהפוך את זהותו המקורית למשנית, ובשלב שני לשכוח אותה לגמרי. זו תופעת ההתבוללות. בחזרה לארץ עובר היהודי תהליך זהותי מורכב וארוך. הוא צריך לחזור להיות עברי ולשם כך עליו ״לעברת״ אותם ניצוצות שליקט ולהיפטר במקביל מן הקליפה שהוא מביא אתו - אותה קליפה גויית זהותית, תרבותית. זה מה שנקרא אצל המקובלים להסיר את קליפת ארם (מתוך שיעורי הרב על הגלות והגאולה)" ( 'סוד מדרש', כרך ז הערה 29 )

[4] ראו 'מספד למשיח?' עמ' 52

[5]"תפסתם את זה? איך להסביר שהוא אוהב את העם הזה שהוא נגדו? איך להסביר: "אהבתי אתכם נאום יהו"ה אם מלכתחילה הוא יודע שמלכתחילה ברא אותו כדי להיות דווקא ההפך? מה ההסבר? רק מילה אחת ותבינו את הכול: זה סוד ערב רב. זה מובן? ולפי דעתי, זה כוחו של משה רבנו, יש הכרח לזה, כי באמת עם ישראל צריך להיות הגורם של גאולת העולם כולו, לכן צריך לקבל את הערב רב, את הקשיות עורף. זה מובן? אבל מכיוון שקבלנו את זה, זה ישראל ממש, תחזור על פרשה כי תשא, הכול שמה הוא פשט.

"נגד כל עמך"

לא אמור אל בני ישראל, כשמשה התפלל כי לא רצה שמלאך יבוא לפני ישראל, הוא אומר אני לא יכול, עתה, עכשיו, אתה עם קשה עורף; מכיוון שקבלנו את הערב רב, אז קבלנו את המידה של קשיות עורף, כי המידה של קשיות עורף באה מהערב רב, "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא , "מדובר בערב רב לפי הפשט. אז כשהקב"ה הסכים לפי דעת משה לקבל את הערב רב, הסכים שעם ישראל יהיה בבחינת קשיות עורף, אבל זה לא ישראל העברי, זה ישראל הקשור לאומות העולם. זה מובן מה שאני אומר כן? מכיוון שזה ישראל, זה ישראל לכל דבר מכיוון שזה ישראל זה ישראל, אבל סופסוף הסיבה הראשונית באה לא מעם ישראל, לא מצאצאי האבות, לא מהעם העברי אלא מאומות העולם. ייתכן שזה מסביר למה דווקא משה רבנו היה צריך לצאת מארמונו של פרעה? כדי לייצג דווקא את אומות העולם. דאם לא כן לא היה יכול, אהרן הכהן לא היה יכול לייצג את אומות העולם" ( מתוך תמלול שערי אורה באתר המכון שיעור 24 )

וראו 'תיקוני זהר' תיקון שישים ותשעה דף קיב "ערב רב דאינון מעורבין בישראל", וראו 'שער הפסוקים' (הוצאת וידבסקי תשמ"ח ) פרשת שמות עמ' קיד, וראו עוד 'פתחי שערים' נתיב 'גדלות דז"א' :" שיוצא מגדר האמת והיושר בסוד חתן אמת ליעקב והוא סוד הארת ערב רב בצד ימין של פרצוף יעקב שהוא אינו ביושר רק יוצא בסט"א ונראה לעיני הבריות שהוא בצד ימין בסטרא דקדושה" וכן בספר 'אבן שלמה' לרב מאלצאן על פי הגר"א, דיון מקיף בנושא בפרק יא סימן ו ובמיוחד בהערה ה (סומן על ידי מניטו בספר זה בספרייתו) על פי רוח דברי מניטו ברבים משיעוריו

[6] ראו לדוגמא 'אוצרות חיים' למהרח"ו שער 'הארות זו"ן' פרק א

[7] קידושין דף ל עמוד ב בעניין פסילה ביוחסין

[8] 'שער הכונות' חלק א עמוד קכח. וראו 'מגן אברהם' שו"ע או"ח סימן סח סעיף קטן א

[9] עובדיה, פרק א פסוק כ. וראו פירוש רש"י שם על מקור גלות אשכנז מבית ראשון וגלות ספרד מבית שני

[10] שם, פסוק כא.

[11] ראו 'סוד לשון' כרך ב הטקסט לאחר הערה 54 : "מיעקב יצאו שנים עשר שבטים שהם "האלכסונים" כלומר הקוים המחברים בין כל מידות של ו' קצוות תפקידו של כל שבט הוא לאחד את המידות שהוא מחבר ביניהן..." וראו בניסוח מעט שונה בליקוטי מאמרים של ר' צדוק מלובלין ( הוצאת הר ברכה ) אות טז סעיף א:" "כפי קבלתי סדרן של ששה עמקין שבספר יצירה שבהם שנים עשר גבולי אלכסונים דהיינו בכל עומק יש שני קצוות אלכסונים שכל אחד הוא נגד חבירו וכן הם סדר שנים עשר שבטים שכל אחד יש לו שבט כנגדו שעומד בגבול אלכסונו שהוא ממש נגדו והיפך לו וכן הם סדרן של שתים עשרה"

[12] "כי הקב"ה, המילה 'הקב"ה' זה זעיר אנפין דאצילות, זה הקב"ה: יהו"ה אל אלקי ישראל. כל פעם שאומרים הקב"ה, זה התפארת דאצילות, ה-ו' של ההויה הכוללת דאצילות, אז הוא בצד זכר, כי זה חכמה. הבינה זה צד נוקבה. אז הבינה, היא שורש של כנסת ישראל ובינה זה כנסת ישראל העליונה, מלכות התחתונה, ויש שיר בין חכמה לבינה, שיר בין בינה לחכמה, אבל יש שיר שמופיע בשני השירים האלו והוא הכתר, הוא הקוצו של יוד" ( מתוך תמלול שערי אורה שיעור 48 )

"היכולת לאחד שמחה ויראה, לאחד רחמים ודין היא סוד הבינה.[64] היא סוד הקשר של תפילין. האות דל״ת - גילוי שם יהו״ה, בעל ד׳ אותיות. ״דלתיך דפקנו רחום וחנון אל תשיבנו ריקם״.[65] מי שמבין סוד זה יכול להיכנס לחדרי חדרים. ׳כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ׳.( מתוך שערי דמעה 2 פרק "וארשתיך לי לעולם" )" יש סדר מסוים של גילוי הספירות כתר, חכמה, בינה וכו׳. זהו הסדר מלמעלה למטה. אנחנו פוגשים את הגילוי הזה בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה: בינה, חכמה, כתר. מה ההבדל בין בינה לחכמה? הבינה קשורה ליכולתי להבחין במה שני הדברים שונים. רק לאחר שאבין זאת, אוכל להבין במה הם למעשה אחד. למשל, איש ואישה. איש זה איש ואישה זו אישה. זה נכון במדרגת הבינה וכך צריך להבין קודם כול. איש זה לא אישה ולהפך. אבל במדרגת החכמה, שניהם בני אדם. הטעות היא להתחיל באמירה ששניהם בני אדם ולהמשיך ולומר שלפיכך אין הבדל ביניהם. אותו הדבר בנושא שלנו: דין זה דין ורחמים הם רחמים. זה לא אותו דבר. אחרי שאני יודע זאת, שאני מפנים זאת, אני יכול לומר כי לשניהם שורש משותף - בינה." ( שערי דמעה 1 פרק "על קן ציפור")

[13] דברים פרק לא פסוק כא.

[14] ראו תמלול שיעורי מניטו על 'נתיב התורה' למהר"ל ( אתר המכון ) שיעור מס' 5 להרחבת הנושא.

[15] 'ליקוטי תפילות' תפילה מז

[16] השוו לביטוי "נהרא נהרא ופשטיה" חולין דף יח עמוד ב

[17] תהילים מזמור קיט, פסוק קכו.

[18] תמורה דף יד עמוד ב

[19] ראו הקדמת הרמב"ן לפירושו על התורה

[20] מגילה דף יז עמוד א

[21] הכוונה כאן לרב צבי יהודה קוק. בד"כ כשמניטו אמר "הרב" התכוון לרב קוק.

[22] קהלת, פרק יב פסוק יב .

[23] ראו גיטין דף ס עמוד ב:"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל-פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"

[24] ראו מגילת תענית פרק ד ובסכוליון שם

[25] שער המצוות פרשת ואתחנן פרק לג פסוק ב וספר נגיד ומצוה ( פרמיסלא תר"מ) עמוד עב.

[26] על פי עובדיה, פרק א פסוק א

[27] לא מצאתי מקור מפורש ואולי הכוונה לזוהר חלק ב דף לח עמוד ב ד"ה אנוכי וזהר חלק ב דף יד עמוד א בד"ה "ר' חייא רבה הוה אזיל"

[28] ראו זוהר ח"א דף קיז עמוד א, והקדמת מהרח"ו לעץ חיים ( הוצאת וידבסקי ירושלים תשמ"ח ) עמוד טו, הקדמה לפירוש 'אור החמה' על הזהר לר' אברהם אזולאי ו'אורות הקודש' חלק א קכב "גילוי הרזים בדור האחרון" ובהקדמות הרב אשלג לספריו ( פירוש הסולם, פנים מאירות פנים מסבירות ועוד)

[29] " שוב אזכיר את מה שאני רגיל לומר: זה לא נכון כי זה כתוב, זה כתוב כי זה נכון. הקדימות היא למסורת החיה, לתורה שבעל פה. הרב פוסק, לא הספר. הרב פוסק, כי בידו מסורת חיה של פסיקה, מסורת שבעל פה שקיבל מרבותיו, לא מתוך קריאה או לימוד של ספר זה או אחר, חשוב ככל שיהיה. זה עצם המושג של שימוש תלמידי חכמים. לא בחינם אמרו ״גדול שימושה של תורה יותר מלימודה״.[8] " ( מתוך 'שערי דמעה' כרך א פרק "על קן ציפור")

[30] בנוסח תפילת מוסף של שבת, של האדמו"ר הזקן כתוב "תיקנת שבת", בקו"ף. בשאר הסידורים, אשכנזים    

   וספרדים כתוב "תכנת שבת". כנראה המקור לנוסח האדמו"ר הוא 'פרי עץ החיים' של האר"י ז"ל.

[31] בין המקורות לאבחנה בין ההלכה כמעמיקה פירוד לעומת תורת הסוד שיכולה לאחד ראו זהר חלק ג פרשת בהעלותך דף קנג עמוד א וב : "בעבודה קשה דא קושיא, בחמר דא ק"ו, בלבנים דא ליבון הלכה...הכי ימתקון ברזייא דאתגליין על ידך כל אינון קושיין ומחלוקות דמיין מרירן דאורייתא דבעל פה....."

[32] ראו מגילה דף ו : "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמן; 'לא יגעתי ומצאתי'; אל תאמן; 'יגעתי ומצאתי' - תאמן" .

[33] "ויש הגדרה של חכמת הקבלה, שהיא בעיקר חכמת לשון הקודש. מי שלמד לשון הקודש הוא מבין את המקרא לפי הקבלה. לכן, אפשר להגדיר את זה ככה: כל עיקר חכמת הקבלה זה לימוד לשון הקודש, דהיינו המקרא כפי שהנביאים מסרו לעם ישראל" מתוך תמלול שערי אורה באתר המכון שיעור 18 .

[34] " לאה הייתה מיועדת לעשיו, ורחל הייתה מיועדת ליעקב, ולכן יעקב אהב את רחל כי היא בת זוגו. הפסוק אומר שלאה הייתה שנואה, אבל הרב היה מסביר לפי המדרש, לא שהיא הייתה שנואה אלא המעשים שלה[10].(תקנת השבים פרק ו) הפסוק אומר: "וירא יהו"ה כי שנואה לאה ויפתח את רחמה", פה יש נושא חשוב מאוד, כי בגורל של עשו, היה ארץ ישראל, בגורל של יעקב זה הגלות. לכן בני לאה שייכים לא"י ובני רחל שייכים לגלות, זה נושא בפני עצמו. נוסף לתחרות ,נאמר, של שתי הכוחות, הרוח והחומר, יש את התחרות, נאמר, של החוץ והפנים, כי יש קדושת חוץ ויש קדושת פנים." ( מתוך תמלול שערי אורה שיעור 32 )

[35] "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה" – רש"י על הפסוק "ואביו קרא לו בנימין" מצטט פסוק זה

[36] להרחבה נוספת של נושא חשוב זה בתורתו של מניטו ראו 'סוד מדרש' כרך ז פרק "קהל עמים"

[37] ראו 'ליקוטי אמרים' תניא פרק לו

[38] ראו משנה ידיים פרק ד משנה ד :"בא סנחריב ובלבל את האומות"

[39] "בדור הגאולה, של יציאה מן הגלות, מופיעה דמות שביעית - עמלק, המבקש גם להשמיד את עם ישראל וגם להחליפו בתפקידו כנושא ההיסטוריה. בזמן יציאת מצרים היה זה עמלק עצמו שבא להילחם עם ישראל בִּרְפִידִים. בזמן שיבת ציון, בתום גלות בָּבֶל, היה זה הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי,[92] ובדורות שלנו, זה מאה שנה, אנחנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים של השמדת העם, ובמקביל מושמעות טענות שונות על־ידי מספר עמים שהם הם נושאי ההיסטוריה ותקוות העולם". ( מתוך 'סוד מדרש' כרך ד פרק 'תיקון העולמות' )

וראו 'דברי סופרים' לר' צדוק מלובלין (הוצאת הר ברכה וכן בכל הציטוטים הבאים מספריו) עמוד 261 ".. ממנו שורש עמלק דכתיב בו תמחה שהוא שורש הקטרוג נגד הברית שכרת הש"י עם ישראל כמו שאמרו דהיה זורק את הברית ואמר טול מה שבחרת "

וראו 'ליקוטי מאמרים' לר' צדוק מלובלין אות טז סעיף יב:" דהם חושבים דבלבוש על כל פנים אפשר להתדמות וזה כל חפץ אומות בעקבתא דמשיחא להתדמות על כל פנים בלבושים ועניינים הנגלים להיות במראית עין לעמא חד"

[40] אורות, "ישראל ותחייתו", כ"ח.

[41] גבורות ה' פרק מו

[42] סנהדרין דף צח עמוד א

[43] להרחבת הנושא ראו 'מספד למשיח?' פרק 2 'ויהי באחרית הימים'

[44] כוונתו של מניטו כנראה לספר נצח ישראל של המהר"ל מפראג

[45] בראשית רבה פרשה פה סימן א

[46] ישעיהו פרק נז.

[47] מלכים א' פרק יח.

[48] המקור הוא כנראה בפירוש אברבנאל להגדה של פסח ( מהדורת בקאל ירושלים תשל"ג) שם מבואר הטעם שנקרא אינו יודע לשאול כיון שהוא "פרא אדם". וב'ליקוטי מוהר"ן' מהדורא קמא תורה ל סימן ו מובא גם כן טעם אחר שעל פי המדרש חזר בתשובה והוא בבחינת אינו יודע לשאול. ואולי ניתן להציע על פי פשט הפסוקים: יצחק שאל :"איה השה לעולה" וישמעאל לא שאל מדוע הוא מגורש מבית אביו. וראו בהרחבה 'סוד מדרש' כרך ב "ירידה לצורך עליה". וראו עוד ספר 'ויאמר אליהו' לרב עטיה - 'ברא כרעיה דאבוהון' - בנו של הרב מרדכי עטיה ידידו של מניטו: שנימק בהרחבה רבה מדוע ישמעאל הוא "שאינו יודע לשאול"

[49] " אמר ליה הקב"ה: משה חייך כשם שנתת את נפשך עליהן בעולם הזה כך לעתיד לבא כשאביא להם את אליהו הנביא שניכם באים כאחת" ( דברים רבה פרשה ג יז ) וראו שער הגלגולים הקדמה לו דף מב ע"א :"ובאחרית הימים בדורו של משיח יבא משה בגלגול...והמתורגמן שלו אז יהיה אליהו" נמצא כי הרועה הראשון שהוא משה הוא עצמו הרועה האחרון....אלא שהמשיח הוא הנשמה לנשמה של משה"

[50] אולי כוונת מניטו לחגיגה דף ג עמוד א "אתם עשיתוני חטיבה אחת".

[51] ברכות דף ו עמוד א

[52] ישעיהו, פרק סב פסוק ח.

[53] תנחומא על פרשת ויחי ( הוצאת אור החיים תשע"ב ) דף קנה

[54] מסכת פסחים, דף נו עמוד א.

[55] "קמו ואמרו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד."דהיינו - כשם שאתה מאמין באל אחד אנחנו כולנו מאמינים באל אחד. וזה מגלה על איזה חטא היה מתכוון: כי אם האל של ישראל הוא ה' אחד - אז דווקא ההגדרה של חטא בישראל זה החטא נגד האחדות. זה מובן? טוב. וזה מה שאומר הפסוק: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"^[29]. אם יש איזה רמז, איזה חשד, שיש חטא - זה מתגלה כששבטי ישראל נידונים על עניין האחדות שלהם. זה בא דרך דן, מאסף את כל המחנות. ודן זה השורש של "דין": "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". כש"דן ידין עמו" - אז יתגלה אם יש חטא של אחדות.

לכן זה הכוונה של המדרש: הם הבינו מיד למה הוא מתכוון – "שמה יש בכם חטא": שמה יש בכם עוד שנאת חינם, שנאת אחים, שזה מעכב את תיקון של חטא דרך... כפי שהסברנו מקודם.

ומכיוון שהגלות זה דווקא העונש של השנאת חינם, אז - נסתמה לו הנבואה של קץ הגלות. זה מובן? זה הפחד של יעקב בשעת פטירתו, דווקא הם, הבנים אמרו: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". דהיינו - כפי שאומר המדרש: אין חטא כזה, זה רק אחיזת עיניים". מתוך תמלול שיעורים על התפילה ( באתר המכון ) שיעור 'ברכת מלכות בית דוד'

[56] כוונתו ל"גוש אמונים"

[57] "הגמרא מסבירה מדוע המילה שלום כתובה בפסוק בכתיב חסר : "דאמר קרא: (במדבר כה) והיתה לו ולזרעו אחריו, בין זרע כשר ובין זרע פסול. אבוה דשמואל אמר, מהכא: (דברים לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה. רבי ינאי אמר, מהכא: (דברים כו) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו? אלא, זה כשר ונתחלל. בעל מום דעבודתו פסולה מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא: (במדבר כה) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב, אמר רב נחמן: וי"ו דשלום קטיעה היא".

מעשיו של פינחס לא הביאו את השלום הסופי כיוון שאין שלום מושלם. הכול תלוי ועומד בבחינת "וי"ו דשלום קטיעה היא". זהו סוד הוי"ו של תפארת: יש וי"ו נגלית ווי"ו נסתרת. בכתיב המלא של האות וי"ו יש שני וי"וים: הראשון הוא יעקב והשני יוסף. אפשר גם להסביר שההתחלה של וי"ו היא יעקב והסוף הוא יוסף. כדי להבין מדוע מידת השלום קשורה ליוסף יש צורך להכיר את התולדות של יעקב, כלומר את יוסף ואחיו. נתחיל ללמוד את הקשר בין מידת השלום לאברהם ולשאר האבות, ואז נלמד על יוסף ואחיו." מתוך סוד לשון הקודש כרך ב פרק 'שלום'.

וראו בהרחבה 'סוד מדרש' כרך ה 'עקידת יצחק - לפשוטו של מקרא'

[58] La Cabale (The Kabbalah; Paris : Payot 1960 

[59] ראו לדוגמה בפירוש רבינו בחיי על פרשת משפטים פסוק "ואם אסון יהיה" ובעוד מקומות וכן בהקדמת 'אור החמה' לר' אברהם אזולאי: "מדרש ויהי אור", וכן בספר תולעת יעקב ד ע"ב ומאוחר יותר בספר מטה משה (וורשא תרל"ו) דף טו ( נמצא בספרייתו של מניטו ) וכך גם הציטוטים מספר הזהר בספר דעת תבונות לרמח"ל

[60] 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי עין רביעי נהר נו ( נמצא בספריתו של מניטו )וראו עוד 'מגלה עמוקות עם פרישת שלום' ( נמצא בספרייתו של מניטו ) פרשת וישב אופן שביעי. וכן 'פרי צדיק' פרשת ויחי אות א

[61] בראשית פרק מה פסוק יב

[62]]'צלם אלהים' של אדם זה רק הפנים שלו]

זה כל הגוף. אבל הנשמה: "ויפח באפיו" זה בפנים. אין ערווה בפנים, לכן לא מכסים את הפנים, חוץ מהפנים של התלמיד חכם, יש ערווה, זה נושא לפני עצמו. ולכן בדורות הקודמים תלמידי חכמים היו מכסים את פניהם כמו אישה. [9]

[למה אישה צריכה]

מכיוון שהפנים של האישה, השורש של הפנים של האישה, הוא יותר פנימי מהפנים של האיש. אני אסביר את זה ככה: עניין של הבריאה זה לשים בחוץ מה שהיה בפנים. מכיוון שהאישה נבראת אחרונה זה סימן שהיא נבראת ממקום יותר פנימי מהאיש, ולכן זה אור יותר עמוק שהוא בחוץ, מגולה, צריך לכסות אותו. לכן האישה מרגישה את הצניעות, יותר מהאיש, אע"פ שיש מדרגות].צניעות זה שייך גם לאישה, גם לאיש] גם, אבל אמרתי יותר. באופן טבעי, האישה מרגישה את הבושת, את הצניעות יותר מאיש, אע"פ שיש מדרגות. יש נשים גסות ויש אנשים קצת עדינים. הכלל הוא פשוט: מה שהיה בפנים יותר הוא בחוץ לכן הם בישנים. מה שהיה יותר בפנים, כשנמצא בחוץ, הוא יותר מגולה" מתוך תמלול שערי אורה באתר המכון שיעור 48