תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

שיעור 3 - אורות "שכחת השבטים"

"שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזיכרון של חלוק השבטים הייתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק וייפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם ע"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט ושבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה ע"י מחית הקוים הפרטיים, ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זה "אע"פ שמיצר ומימר לי דודי לי ובין שדי ילין". ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית, ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה, ומזבח ד' ההרוס יבנה עוד הפעם על ידי שנים עשר אבנים, "כשנים עשר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ד' אליו לאמר ישראל יהיה שמך", על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו "ד' הוא האלהים" הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, עסקנותה, ספריותיה, תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבנין וגם מהירוס, אמנם כולם כאחד עסוקים בבנין הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי, למעלה למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות, רק בעצת ד' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקוה. "באחרית הימים תתבוננו בה בינה".

(אורות · אורות ישראל ותחייתו · פרק כ"ז)

מניטו: פעם הקודמת, כל מה שקרה בינתיים כבר שכחנו, דווקא זה התחיל ככה: "שכחת השבטים". יש לי עוד ספרים אם חסר כן, זהו...זה דף מ"ג ב"ישראל ותחייתו".

טוב, למדנו כבר את הקטע כ"ז בדף מ"ג בספר, אני רק מזכיר את הנושא שהיה, הנושא שהיה לנו, שבהתחלת הגאולה, וכבר תיארנו שבנושא הזה, 'התחלת הגאולה' זו, מתחילה בשיבת ציון, אם אפשר לומר את זה, ונחזור לכל הנושא הזה אחר כך.

איך הרב מלמד, רואה, את הקשר בין הגאולה המשיחית ומה שאנחנו קוראים עכשיו 'ציונות'. אני לא זוכר אם....דיברנו על זה כבר? טוב, אני אחזור על זה בקצרה.

מה הקשר בין הגאולה, שראו הנביאים, הגאולה המשיחית-כלל עולמית, ומה שאנחנו קוראים 'ציונות'? כמובן, אלו שלמדו כבר את ה'יד החזקה' על הנושא בסוף הלכות מלכים, השלב הראשון זה שיבת ציון - חזרה לציון, וכמה בעיות מתעוררות בשלב הראשון. הבעיה הראשונה שהתחלנו ללמוד בה, זו בעיית משבר השבטים. ולמדנו שהשבטים נולדו בגלות, בחוץ לארץ. יש יוצא מהכלל זה שבט בנימין. אולי בקצרה, אני אחזור על הנקודה ההיא של שבט בנימין, אני לא זוכר אם למדנו את זה לפני שבועיים. כי יש מקרה מיוחד עם שבט בנימין, נראה את זה עם רש"י. מכיוון שהשבטים נולדו בגלות, אף על פי שכל עצם של זהות ישראל, זה סוף סוף, בני ישראל, זה השבטים. יש איזה שלב ראשון שצריך לנתק, נאמר, מהזוהמה של הגלות. אף על פי שהשבטים מחזירים את כל הערכים של זהות ישראל מהגלות אל ארץ ישראל, מביאים איתם מה שאפשר, אולי המושג קצת קשה, כן.

אבל מכיוון שרק עוד אתמול הייתי שמה (צחוק בקהל), אני יכול לזכור איזו זוהמה יש שם. ולכן יש משבר, וזה התחלת הקטע:

              "שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה".

כאילו בשלב הראשון, יש איזה מין עיכוב לאחדות האומה שדווקא בא מהייחוד שיש בכל שבט ושבט. פה, במשפט הזה, "שכחת השבטים", הרב מתייחס למה שקרה כבר לפני בית שני, שכשהיהודים של מלכות יהודה הראשונה חזרו מגלות בבל, גלות בבל השנייה - כי גלות בבל הראשונה זה היה גלות של אברם, משפ' אברם אבינו באור כשדים[1], זה היה גם כן בבבל - אבל נאמר שכשהשבטים חזרו מ...כדי לבנות את הבית השני, אז כבר שכחו את הייחוס שלהם לשבטים, זה מובן. אז אותה שכחה מביאה לאיזה משבר בין השבטים ואנחנו חיים את זה בבחינת העדות. עכשיו, פחות או יותר, רוב עם ישראל לא שכח לגמרי את הייחוס בבחינת השבטים, אבל יש לנו ייחוס בבחינת העדות, גם הצברים, אף על פי שזה קצת מסובך, אצל הצברים, יש ייחוס כזה ולכן הבעיה היא אקטואלית, אם אפשר לומר...זה השלב הראשון. שצריך לשכוח מזה, וזה מסוכן! אם שוכחים את הטומאה שהיה בשורש הגלותי של השבטים, יש סכנה לשכוח גם את הקדושה שיש בזה. ז"א זה שלב ראשון.

אחר כך בא השלב השני - זה המשבר עצמו, תחרות בין השורשים האלו. כשחוזרים לשורשים אז יש תחרות, ורק בשלב השלישי - זה סוף הקטע שלמדנו בשיעור הקודם - זה הופעת אליהו הנביא שהתפקיד שלו זה איחוד העם, זוכרים את זה? אז לא צריך לחזור לקטע... אתם יכולים להתייחס לזה לבד ואני מציע ככה - להתחיל מיד בקטע השני מספר כ"ח, ולפני זה רק בקצרה, נתייחס לעניין של שבט בנימין ואחר כך נמשיך. יש שאלות על כל מה שקראנו עד עכשיו? אולי גם שכחתם את הייחוס לשיעור של השבטים ( צוחק)... זה בסדר?

קהל: מה קורה אחרי ששוכחים? שוכחים שוכחים...מה קורה בבחינת הקדושה שמה?

מניטו: מאבדים את רוב הערכים וההתנהגות היהודית עצמה. זה ממש הגדרה ותאור של המצב של החברה הישראלית עכשיו. אבל מתוך אותה שכחה יש שאיפה לחזור לשורש הישראלי, נאמר, כבר בקטע הזה מופיעה המילה "ישראל", כן, במובן הישראלי של המילה.

קהל: הישראלי המגוון? או הישראלי....

מניטו: לא, הישראלי האומה, למעלה, מעבר לזהות היהודית הייחודית של כל עדה ועדה, שבט ושבט, קהילה וקהילה.

קהל: זה לא אותו דבר?

מניטו: זה מה שאמר, זה מה שאמר. צריך לחזור לקטע, אולי מישהו יקריא את הקטע הראשון, כדי שנזכור את התוכן ואני אחר כך אתייחס לשאלה, מי רוצה לקרא?

קהל: אני מוכנה לקרא...

מניטו: בסדר, אבל בקול רם כן, לא ב'קול אישה' ,בקול רם, כי "קול אישה...זה ?"^[2] (צחוק בקהל)

קהל: "שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזיכרון של חלוק השבטים הייתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק וייפרד לגמרי מכללות האומה"

מניטו: "מכללות האומה", כללות, זה מובן כן, אני חושב שלא צריך כל כך לחזור על ההגדרות האלו מכיוון שאנחנו חיים את המצב הזה, זה מובן, כן? אז נמשיך-

קהל– "וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים"

מניטו: ה"נכריות", אתם זוכרים את זה? כי 'היהודי הגלותי' זה המוצא שלנו, אנחנו ממוצא יהודי גלותי, כן. יש לו איזה צד תערובת. ה'עברי' היה 'עברי-נקודה'. ה'יהודי' - חוץ מגדולי ישראל יחידי סגולה, שהיו בבחינת 'עם העברי' בתוך העם היהודי. מבינים את זה? זה עוד נושא, אבל לפי דעתי זה קשור. לכן קצת כמה משפטים על זה, אפשר להגדיר את הנביאים בתוך העם העברי, של התקופה התנכית הראשונה, 'כיהודים אצל העבריים'. אבל חכמי ישראל , בתקופה השנייה, של העם היהודי, היו בבחינת 'עבריים בתוך היהודים'. זה מובן? זה נושא בפני עצמו. אבל זה חשוב להבין את זה.

טוב, נמשיך קצת... לא, לא גמרתי. יהודי אף פעם לא היה 'יהודי-נקודה'[3]. היה 'יהודי-מישהו אחר'...זאת אומרת היה איזה מין צד נוכריות, כמו שהוא אומר. והנוכריות ההיא תפקדה, וכל שבט ושבט ראה דווקא את הצד הנוכרי שהיה בשבט השני, בשבט האחר, זה מובן כן? אולי אם ניקח את הדוגמה הבסיסית, על פי שזה סכמתי לגמרי, הכללה עצומה: יש אשכנזים ויש ספרדים, אבל אשכנזי זה גרמני וספרדי זה ספניולי (צחוק בקהל), אז אתם מבינים את זה? זה עם מוזר, כן. ולכן כשספרדי רואה אשכנזי, הוא רואה קודם כול את הצד הגרמני שיש באשכנזי וכשהאשכנזי רואה ספרדי, הוא רואה קודם כול את הצד הערבי שיש באספניולי (צחוק בקהל). זה מסובך מאוד. היו לנו 12 שורשים שהם 13 שבטים, אבל לאמיתו של דבר זה ריבוי שבטים. כי האחדות באלף, של עם ישראל, היא צמודה לריבוי של דור הפלגה, של הגויים, לשון רבים וצריך לומר- בעוונות הרבים...(צחוק בקהל). ואז כל שבט - בתקופה שלנו כמובן - כל עדה, מתעוררת דווקא בגשר-קשר בין ישראל והעמים.

לכן כשחזרנו מהגלות, חזרנו עם הייחוד העשיר הזה של התרבות היהודית אבל זה בתוך הקליפה של הנוכריות, אמרתי זוהמה אבל זו זוהמה של הנוכריות, של כל שבט ושבט, זה מובן? ולכן היה, היה רצוי שכל זה יישכח. אף על פי אני חוזר על זה, שמבחינה אטימולוגית, נאמר, "השכחה" זה רק שכחנו מי היה מיהודה, מי היה מראובן. חוץ משבט לוי - יש ספק, כן. לרוב הלויים ייתכן שהם באים משבט לוי, אין תגובה? (צחוק בקהל)

וזה המצב חוץ מכמה משפחות שיש להן ספר יוחסין, זה ידוע אבל זה נדיר מאוד, זה מובן? כל יהודי רואה את עצמו כמשיח אפשרי[4] ולכן כל אחד אומר- אה ...כן, כן, אני זוכר אני בא מדוד המלך (צחוק בקהל)....זה כמעט בכל הקהילות....

קהל: "אמנם ע"י השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב"

מניטו: כן, "אמנם ע"י השכחה הזאת..."

קהל: "של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב "

מניטו: " הערבוב"... זה מה ששאלת? כן. היה אסון. הוא לא אמר 'ערב רב'. הרב לא אמר זה עניין של 'ערב רב' מכיוון ש'ערב רב' אף על פי שזה דומה, זה לא אותו נושא. 'ערב רב' זה עוד משהו אחר, כן, אולי פעם נדבר על זה, אולי עוד הערב, אם יהיה לנו הזדמנות. 'ערב רב' זה הערב רב שיצא ממצריים בדור המדבר. לפי הקבלה יש פרצוף של עם ישראל שנקרא 'ערב רב'.[5] יש גם פרצוף שנקרא 'דור המדבר'.[6] אבל אם אנחנו שואלים את עצמינו מי הוא ה'ערב רב' של החברה הישראלית?, יהיו הפתעות. הפתעות עמוקות, כן...(צחוק בקהל) אלו שאומרים על אלו שהם 'ערב רב', זה דווקא בהפך.

קהל: "כל הפוסל "

מניטו: "במומו פוסל"[7], כן טוב אולי נתייחס אל זה גם כן. זה מובן כן?

קהל: "לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט ושבט .."

מניטו: וזה נושא בפני עצמו, אבל זה שייך ללימודי הקבלה. כל שבט יש לו שער מסוים כדי להתפלל[8], זה מושג של 'שערי שמיים'. יש שער לכל שבט ושבט. ויש שער לכל אלו שאינם יודעים מה השבט שלהם. לפי פוסקי הקבלה, זה גם נושא בפני עצמו, זה הנוסח הספרדי. זו לא בדיחה, זה רציני. אבל זה הנוסח הספרדי המקורי, זה לא הנוסח שאתם פותחים כמה סידורים וזה נוסח ספרדי, וסוף- סוף זה לא נוסח ספרדי, זה נוסח בבלי או נוסח של מישהו אחר. אבל נוסח ספרדי מקורי, עם כוונות האר"י כן, שדווקא שמו היה 'אשכנזי' (צוחק), אבל איך אומרים בעברית - החוכמה של הקב"ה.

קהל: הבבלי הוא די מדויק

מניטו: כן, דיי מדויק, כמו שאתה אומר, אבל קבלה זה משהו אחר. זה רק מאוחר מאוד שהבבלים קיבלו את הקבלה. אולי בקצרה - זה נושא לדיון - חכמי הקבלה הם תלמידי התנאים, שהיו תלמידי הנביאים והם חזרו לבית שני ואח"כ - וזה גלות ספרד - הם הלכו לגולה וזה נקרא- 'גלות ירושלים' בעובדיה הנביא. 'גלות כנענים' זו הגלות בית ראשון באותו פסוק של עובדיה וגלות אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת ,^[9] זו גלות בית ראשון. ו וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד ^[10] זו גלות בית שני, זוכרים את הפסוק? זה בסוף עובדיה.

קהל: "בפני עצמו..."

מניטו: לאט, לאט... פה הרב מתייחס לעניין של סידור התפילה. עכשיו, ההלכה היא שכל אחד צריך להתפלל לפי הסדור של הקהילה שלו. אבל לפי הפוסקים, אפילו הבבליים, מי שאין לו סידור אז הוא מתפלל לפי הסידור של הרב שלו. ומי שאין לו רב - אז אין לו סידור...(צחוק בקהל), טוב אז מחפשים "סידור" בשבילו...

ויש, יש פרט מעניין מאוד, שבירושלים בפרט, מי שמתגייר ליהדות הוא צריך לקבל את הנוסח הספרדי. מכיוון שהנוסח של ירושלים המקורי הוא הנוסח הספרדי. יודעים את זה אולי? טוב. יש יוצאים מן הכלל, שואלים לבית דין, אם יש סיבות לזה - אני מעדיף נוסח אשכנזי או נוסח אחר. לרוב לא שואלים, כיוון שלא יודעים (צחוק בקהל)... טוב, אני חוזר לנושא - כל שבט יש לו שער מסוים לתפילה בעניין הכוונות, אולי פעם נלמד את זה. כי כל שבט יש לו איזה תפקיד באיחוד הספירות[11]. ולכן כל שבט יש לו תפקיד בתיקון התפילות למעלה. אז לא רק זה, עוד לא הגענו לעידן התחדשות הנבואה.

קהל: "כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצוניים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות"

מניטו: אתם רואים שהרב היה מודע לבעיה ההיא, זה מובן? כן...

קהל: "שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תיקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו"

מניטו: "הנפש השבטית" כן, "ובונה את עולמו"...

קהל: "והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו"

מניטו: "מענינו", זהו. ואני לא רוצה להגזים, אבל לעבור משבט לשבט זה מסוכן מאוד. יש הרבה סיבות לזה. השורשים הפנימיים של נפש, של כל אחד ואחד, זה דבר חמור. אף על פי שזה עמוק, אף על פי שיש שכחה, אי אפשר לשחק עם זה, והתוצאות הן חמורות אחר כך. זה משברים של זהות, לכן לא לשחק עם זה, זה מובן, כן? טוב נמשיך

קהל: "אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי"

מניטו: "ארעי", זו הנקודה, זה "שלב ארעי", זה השלב השני, זה מובן? "אבל..."

קהל: "אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה על ידי מחיית הקוים הפרטיים, ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות וייסורים רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זאת אף על פי..."

מניטו: "אף על פי..."

קהל: "אף על פי שמיצר ומימר לי דודי לי בין שדי ילין"

מניטו: "בין שדי ילין", כן. טוב יש פה איזה רמז, להיות יהודי בדרך כלל זה לא קל, זה קשה, יש הרבה מרירות, הרבה צרות. אבל כל שכן בתקופה שלנו שהמצב הוא ככה - להיות יהודי ממוצא זה או אחר, זה כל כך קשה, אך בכל זאת "דודי לי בין שדי ילין". זה מובן? כן. נמשיך- "ומתוך"...

קהל: "ומתוך האחדות הבלולה , המלאה ערבוב וחסרון - סדור, יצא לאור..."

מניטו: "יצא לאור" - זה עתיד, כן...

קהל: "תכן-חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה"

מניטו: וכשיוצאים מהמונית כן, שואלים אם יש קבלה מהמונה... (צחוק בקהל), את רוצה להמשיך? כן...

קהל: "ומזבח ה' ההרוס יבנה עוד הפעם על-ידי שנים עשר אבנים, כשנים עשר שבטי בני יעקב..."

מניטו: ראינו כבר את הפסוק הזה- "כשנים עשר שבטי בני יעקב..."

קהל: "אשר היה דבר ה' אליו לאמור ישראל יהיה שמך, על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו 'ה' הוא האלוהים' הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, עסקנותה, ספריותיה, תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבניין וגם מהירוס, אמנם כולם כאחד עסוקים בבניין הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי למעלה- למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם, וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות, רק בעצת ה' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקווה. באחרית הימים תתבוננו בה בינה'".

מניטו: ו"בינה", זה שורש האחדות של עם ישראל[12] נראה את זה אח"כ. אז לפני שנמשיך באותה, באותה דרך, שהאחדות של העם, ז"א פתרון המשבר הזה של עימות השבטים וכל הבעיות הכלולות בזה, זה על ידי, צמוד לאליהו הנביא. זהו, הגענו לזה, טוב יש עוד שאלות בזה?

קהל: כשאומרים שלום, ו'שלום' זה כל דבר במקומו מונח...

מניטו: בתוך האחדות. דווקא זו אותה הגדרה. המקום הנכון זה אם יש סדר לכול. אם אין סדר לכול אז אין מקום לכל אחד.

קהל: אז זהו, לא מובן לי איך המעבר מ'השכחה' אל השלום...

מניטו: כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ,^[13] אתם זוכרים את זה? אע"פ שיש שכחה, סוף סוף אין שכחה באמת, אתם רוצים שאני אפרט, או לא?

יש איזה ברית- כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. אם אני זוכר היטב, התחלנו לדבר על זה בשיעור הקודם, כן. זה לא הכוח של ההלכה וכל מה ששייך להלכה - דיברנו על זה פעם[14]- שיכול להחזיר את האחדות הזו, ההיא, כוללת את כל ייחוד וייחוד של כל שבט ושבט. אלא זה כוח מלימוד הקבלה, אתם זוכרים את זה? לכן זה צמוד לאליהו הנביא. כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ- סופי אותיות "יוחאי", מפי זרעו של יוחאי. למדנו את זה בשיעור הקודם, כן. יש תפילה ידועה של רבי נחמן מברסלב על זה - כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ[15]. החסידים יודעים את זה בע"פ אבל אפשר למצוא את זה בסידורים של הספרדים, או בספרים של הרב נחמן. אולי תזכירו לי, אני אביא אותה פעם נקרא אותה תפילה, כן.                

מכיוון שדווקא אני לא רוצה לחזור לנקודה ההיא, דווקא ההתחזקות של הכיוון ההלכתי מנותק מהכיוון האגדי, נאמר או הקבלי - זה לא בדיוק אותו דבר, אך סוף סוף זה אותו עולם - גורם לפילוג, ולכן כדי להחזיר את האיחוד, צריך כוח אחר לגמרי, זה מובן?

טוב, ואז בתוך ה...ומתוך...בתוך האיחוד הזה באלף, אז כל מנהג ומנהג, כל נהר ונהר[16] מוצא את מקומו הנכון. אבל עכשיו, מה המצב? יש לנו רק את ההבדלים ולא מה שמאחד. מכיוון... מה קרה במשך הזמן? והסיבה היא הגלות, בלי שום ספק. ש..אתם זוכרים את הפסוק - עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ.^[17] לפי הפשט זה שלילי, במקום לעשות לה' - הפרו את התורה. כן. המדרש על זה אומר - זה נתן רשות להעלות בכתב את התורה שבע"פ . הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ - הפרו את הכלל של התורה, הכלל של התורה הוא - אסור לומר בע"פ את הדברים שבכתב ואסור לומר בכתב את הדברים שבע"פ[18].

כשהיו סיבות להעלות בכתב את התורה שבע"פ, כדי שלא תשכח, הפרו את כלל התורה, למדתם את זה? לא, אז אולי אני אסביר את הכלל הזה: תורה שבכתב, זו תורה מן השמיים, לא רק בתוכן אלא גם בצורה[19], כן, זה מובן. ולכן אסור לשנות את המשמעות של הדברים, הם נצחיים כמו שנכתבו. לכן כל פירוש, כל תרגום...וכל פירוש - הוא שייך לתורה שבע"פ כבר, ולכן "קוראים בתורה", לא אומרים "לומדים", אלא "קוראים בתורה". הדברים צריכים להיות כהווייתם. כהווייתם יהיו[20] "והיו הדברים האלה", כן, בלי לשנות. תורה שבע"פ, זה דווקא התורה שבעל פה,   ולכן אסור לכתוב תורה שבע"פ, מכיוון שאם אתה כותב דברי תורה שבע"פ, אתה כותב אותם לפי רוח הזמן והמקום, כאילו כתבת תורה שבכתב, "והמכתב לאלוקים הוא", זה לא לאדם...מבינים את זה. כל זה השתנה במרוצת הזמן, אבל בנסיבות גלותיות.

למשל, אני זוכר, אתה זוכר אולי (פונה למישהו מהקהל) כשהרב^[21] זכרונו לברכה אמר לנו, לא פעם, מה שאומרים בשם אחד העם, שאנחנו 'עם הספר', זה סילוף דברים. אנחנו לא 'עם הספר', אנחנו עם התורה שנכתבה בספר, זה מובן, כן? זה נושא חשוב מאוד. טוב, 'אחד העם' רצה לומר דבר נכון, דבר יפה, דבר...שבח לעם ישראל, אבל אנחנו לא עם של מוכרי ספרים. גם אלו שקוראים להם מנדלי (צחוק בקהל...). אתם רואים ,פתאום ברחוב יש עם מוכר ספרים. יש פסוק בסוף קהלת עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ,^[22] הפשט פשוט - לעשות ספרים, הרבה ספרים. כמו כל אחד כותב ספר, מדפיס וצריך, יש אומרים...אבל הפירוש הוא (צוחק)- "עשות ספרים"- "אין קץ", זה דוחה את הקץ, צריך זמן כדי לקרא אותם...(צחוק בקהל).

וכל ספר הוא לבוש על לבוש, טלאי על גבי טלאי על התורה. מכיוון שזה נכתב, אתה צריך להציל אותו. אי אפשר, רב כתב, אז זה תורה ולכן, אתם רואים, איך מקשים על התלמיד חכם? מכיוון שמוסיפים, מוסיפים, דיוקים ודיוקים... זה מובן? טוב. מכיוון שנאבד לנו כוח הזיכרון, צריך ספרים, צריך ספרים. אבל מה אמר הפסוק- עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית. ברית התורה הזה על פי הדברים, זו התורה שבע"פ. לא התורה שבכתב[23].

זו הצרה של הצדוקיות. מי זה צדוקי? מי שמתייחס לתורה שבכתב, סליחה לתורה שבע"פ שנכתבה כאילו היא תורה שבכתב. זה צדוקים[24]. תפסתם את חומרת העניין? טוב. לא רציתי להסביר למה אני לא כותב, מכיוון שאני כותב (צוחק), אבל טוב, נחזור לעניין....

קהל: אתה רוצה שאני אמשיך לקרא?

מניטו: סליחה?....לא, עכשיו אני רוצה להתייחס לעניין של בנימין, לפני שנמשיך. אז פה הנושא פשוט, זה דומה מאוד, אני לא חושב שהרב חשב על זה, אבל מכיוון שקרא כל הספרים, ייתכן מאוד, אפילו אם זה לא במודע, זה דומה מאוד לעניין של העלאת הניצוצות מתוך הקליפות, וכדי להעלות את ניצוצות הקודש מתוך הקליפות, צריך לשבור את הקליפות, זה השכחה, כן. אז זה שלב הכרחי של 'שכחה של הקליפה' ומתוך זה החזרת העבריות של היהודי, של כל יהודי.      

לכן, הרבה פעמים שואלים אותי מה זה ה'עבריות של היהדות'? זה הצד של כלל ישראל, של האומה כאומה. וכדי להתקשר לאותה העבריות של היהדות זה לא מספיק את המישור של ההלכתי של התורה, צריך הפנימיות, צריך את הקבלה. זה מובן? אע"פ שלומדים הלכה בעברית, כן, אבל המשמעות של הדברים היא לא נמצאת בפשט הדברים. כולם מאמינים שפסק של פוסק אמיתי זה לפי רוח הקודש. אבל התוכן של הרוח הקודש הזה לא תופסים אותו, רק דרך חוכמת הקבלה. זה מובן? טוב. אם אני אומר, למשל, ללמוד גמרא לפי הסוד, מי שמע את זה? גמרא לפי הסוד. אתם יודעים שיש פשט, רמז, דרש, סוד בתורה? עיקר התורה זה גמרא, אז מי חלם על זה? לימוד סוגיה לפי הסוד. זה מובן? זה שאלה כשאלה.

אמרו על האר"י, שכל השבוע היה לומד הגמרא לפי תורת הנגלה ובשבת היה לומד גמרא לפי הסוד[25]. ואמרו על רבינו תם, אם אני זוכר טוב, שהיה חוזר על הש"ס שבעה פעמים, והפעם השמינית לפי הסוד. טוב, כל זה נעלם, נשכח. יש כמה ספרים, בעיקר של החסידים, שאתם מוצאים בתוך דרש ארוך מאוד, איזה ניצוץ של גמרא לפי משמעות הזוהר. כן, טוב. לא חושב שהרב התכוון לזה, אבל זה לפי רוח הדברים שלו, זה מובן? טוב יש עוד קצת זמן עד שנגיע לאותו שלב של ההתגלות, אבל אנחנו בדרך. וזה פלא, זה הרשים אותי בנושא הזה, מיד הוא מדבר על אליהו הנביא, מה עושה אליהו הנביא פה, כן? זה מובן? טוב.

קהל: לגבי העניין הזה, של לימוד התורה לפי הסוד, יש דתיים שהמושג "זוהר" או תורת הסוד בכלל לא הגיע אליהם.

מניטו: נכון, יש זרמים

קהל: אומרים שהרמב"ם...

מניטו: זה נכון. לכן אפשר לומר שהרמב"ם הוא פוסק גדול, חריף, ענקי, כן. אבל למה שאנחנו מתכוונים פה, אי אפשר למצוא ברמב"ם. איך לפסוק הלכה- אנחנו צריכים את הרמב"ם, איך להאמין באלוקי ישראל? זה לא נמצא בהלכה, זה עניין אחר. יש בהלכה שיש מצווה להאמין אבל תוכן האמונה? אז מישהו אומר שאפשר למצוא את זה ב'מורה נבוכים', טוב אפשר לנסות, אפשר להשתדל, לנסות אבל התוצאה, כן. צריך להיות מומחה בפילוסופיה, מומחה אמיתי, לא סתם ככה, איך אומרים- "ד"ר אחד בפילוסופיה", באוניברסיטת הנגב (צחוק בקהל), או משהו כזה. זה לא דבר קל, זה לא דבר פשוט.

תראו איך זה, איך זה התפשט בהיסטוריה של הקהילות היהודיות בכלל? לפי ההלכה, הרמב"ם זה "ראש מדברים בכל מקום", זה ראשי תיבות של הרמב"ם, כן. כשמצטטים את הפוסקים הגדולים מתחילים ברמב"ם. זה חזר לי במבטא של התלמוד תורה - 'ראש מדברים בכל מקום', רמב"ם, כן.

אבל, לענייני אמונה, מי מתפלל לפי ה 'מורה נבוכים'? אתם מצאתם דבר כזה? מתפללים לפי 'הכוזרי', לא לפי ה'מורה נבוכים'. זה עולם אחר, כן. לכן אני אומר, אם הרמב"ם לא היה כותב 'מורה נבוכים, היה נשאר הרמב"ם הגדול, החכם ו...אם לא היה כותב 'יד החזקה', מי היה הרמב"ם בלי ה'יד החזקה' ? זה צריך להבין את זה, זה מובן? ואני לא אומר שהתוכן של 'מורה נבוכים' זו לא תורה. אבל זו תורה לכמה מומחים, יחידי סגולה שתופסים מה הכוונה לרמב"ם כרב, לא לרמב"ם כפילוסוף. זה מספיק פשוט? זו שאלה חשובה, לכן אני לא רוצה...

קהל: זה לא ברור איך הנושא הזה של 'תורת הסוד', של הזוהר, לא הגיע אל הרמב"ם?

מניטו: מכיוון, מכיוון ש...לפי, כהנחה, ברור שתורת הסוד עברה ממקובלים למקובלים, למקובלים...כל זה היה סודי, כל זה היה נסתר. אני זוכר תקופה, לפני מלחמת העולם, שהיו לומדים על כתבי יד, כתבי יד שעברו מרב לתלמידו, מאב לבן. פתאום, אתם נמצאים בתקופה שאתם הולכים לאיזו ספרייה, ופותחים כל הספרים, זה סימן של הגאולה, זה נושא אחר, כן, זה ממש סימן של ... אבל מי מבין מה כתוב בזה ?

ולכן צריך לזכור שההיסטוריה, זה דבר ממשי, כן. משך מאות בשנים רק המקובלים היו מקובלים. פשוטו כמשמעו. כמעט כל חכמי ישראל שמעו על זה " שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ"^[26] יש דבר כזה, כן. כבר בתקופת התנאים היו תנאים מקובלים ותנאים שלא היו מקובלים, ואומרים את זה בפה מלא- 'אני מפחד מזה...אולי שמעת על הפסוק הזה?[27]' והרב המקובל, התנא המקובל, מתחיל להסביר והשני בורח...."אני מפחד", כן. זה לא אומר שלא היה חכם בהלכה. ולכן, הרמב"ם זה הרמב"ם , 'מורה נבוכים' זה 'מורה נבוכים'. טוב, זה רק בקצרה, היה לנו סמינריון על זה... זה רק בקצרה. אני משוכנע שזה אותו יהודי, אותו חכם, אותו רב שמדבר פה ומדבר פה, אבל מי מסוגל לתפוש את זה?

יש מרצים בפילוסופיה, אומרים שהם 'רציניים', אני לא יודע, אני לא הייתי סטודנט באוניברסיטה שמה. שהם משוכנעים שהרמב"ם היה אתאיסטי. מאיפה בא השיגעון הזה? דווקא הם קוראים 'מורה נבוכים' הם מרצים באוניברסיטה, הם משוכנעים בזה...רק כדי להראות שהשאלה היא לא פשוטה, כן. ולכן, אם הבנתי את השאלה, את הכיוון של השאלה, הכוונה של השאלה - זה ברור שחוכמת הקבלה לא הגיעה לכל קהילות ישראל. אולי רק בקצרה, אני אקח את הדוגמה של החסידות, כן. ראשוני החסידים קיבלו את חוכמת הקבלה מכמה חכמי ספרד ולכן הנוסח שלהם נקרא - נוסח סְפׇרד. זה לא הנוסח הספרדי, זה נוסח חסידי, אשכנזי מובהק, כן? עם כמה דברים ששינו לפי הבנת התפילה, לפי הכוונה של הספרדים. ולכן רוב קהילות אשכנז לא ידעו מזה, זה לא אומר שלא הייתה מיסטיקה, כמו שאומרים ביוונית, כן. למשל החסידים של רבי יהודה החסיד, לפני החסידות של הבעש"ט בקהילות אשכנז, כן, היו קשורים לחוכמת האמונה לפי הנוסח שקיבלו מרבותיהם. זה לא היה קבלה ממש, כן. הקבלה היא הגיעה לתימן רק מאוחר מאוד וכמו אצל האשכנזים, התימנים הם מחולקים בין פׇּשטנים לבין מקובלים, והמלחמה ביניהם היא חריפה מאוד. עד ימינו אנו, בירושלים, בין הרב קאפח לבין הרב...שמעתם את זה? כן...וגם אצל הספרדים היו פשטנים ומקובלים.

קהל: אתה מתייחס למרקש...?

מניטו: אבל באותו עיר היו בתי כנסיות של המקובלים, זה נקרא ככה 'בתי כנסיות של המקובלים', ו'בתי כנסיות של הפשטנים'. כן. והייתה איזו הבטחה, לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ של יוחאי, שבאחרית הימים כל זה יתגלה. ואני מדגיש את זה, כי שמעתי את זה לא פעם מהרב, שזה סימן הגאולה, הפצת הקבלה. [28]

אז, כבכל גילוי אומרים, קליפה קודמת לפרי, יש המון קליפות בספריות, זה קודם לפרי... טוב תפסתם את זה? אז תזהרו מספרים של קבלה של מרצה בקבלה פלוני, או 'עם הארץ' אלמוני (צחוק בקהל) שכותב ספר. היזהרו מזה, זה חבל על הזמן כי, רק דקה...ברור שפה דווקא, תופסת ההגדרה: מה זה רב - לא מי שיש לו תלמיד. פשוט מאוד, פותחים בי"ס יש תלמידים (צחוק בקהל) מקבלים תקציב ממשרד החינוך, או לא מקבלים (צחוק בקהל). אבל רב, זה מי שהיה לו רב[29]. קבלה אי אפשר ללמוד לבד, זה ברור, כן. תורה בכלל אי אפשר ללמוד בלי רב. כי אני מתקשה, סוף-סוף, להבין מה ההבדל בין תורה לקבלה. הייתה עוד שאלה, כן? שנמשיך? שלא נשכח את בנימין...

קהל: אמרת 'פשטנים', כן? אז אמרת שהיו 'פשטנים' ו'חסידים'?

מניטו: לא, 'מקובלים'. 'חסידים', אצל אשכנזים זה 'מתנגדים' ו'חסידים'.

קהל: מה זאת אומרת?

מניטו: אז זו הייתה השאלה? כן...

קהל: אני לא הבנתי מה ההבדל ביניהם

אולי אחד מכם הוא מאלג'יר? עיר הבירה של אלג'יריה, לא? אין לנו, אין "לג'רה" פה? (צחוק בקהל). זה בערבית. אני זוכר עוד כשהייתי ילד, אני לא שייך לאותה קהילה, קהילה יהודית אלג'יראית אחרת. אבל אני זוכר את הסקנדל, איך אומרים את זה בעברית? 'סקנדל', כן. כשאחד מהפשטנים היה מתפלל כחזן אצל המקובלים או ההפך, הייתה מהומה, כן. ולפי ההלכה אפשר, אבל בתנאי שהנוסח...הייתה בדיחה בין ה'מתנגדים' ל'חסידים': פעם חסיד אחד הייתה לו אזכרה, היה צריך, היה לו "חובה" כמו שאומרים אצל האשכנזים, היה צריך להתפלל לפני התיבה, לעבור לפני התיבה. והוא נמצא בקהילה חסידית. מה יכול לעשות? אז קיבלו אותו מכיוון שהייתה לו מצווה להתפלל לפני הציבור. אחרי מוסף של שבת אמר להם- סידרתי אתכם, אני אמרתי "תיכנת שבת", בקו"ף (צחוק בקהל).^[30] תפסתם את ה'תיקון' הזה, כן?

טוב ואני, אנחנו, ממש חיים בתקופה שהרב מתאר אותה. יש משהו דומה: 'שבירת הכלים', 'שבירת הקליפות' ולאט לאט העלאת הניצוצות. מה שרציתי להוסיף, זה בלתי, אי אפשר לחשוב על זה, מחוץ לתחום של חכמת הקבלה. כי דווקא המישור של הקבלה, סליחה של ההלכה, מעמיק את הפירוד[31], אתם יודעים, כן? וחומרת הבעיה שזה לא רק מעמיק את הפרוד בין הקהילות של הדתיים, כמו שאומרים, אפילו החרדים. אלא בין החלקים של העם, אלו שקוראים לעצמם 'דתיים' ולא שקוראים עצמם 'דתיים' וכן הלאה. יש הרבה, הרבה, הרבה סוגים, כן, זה פרדוכסלי. אבל אפשר להבין, צריך להבין: ההלכה סוף סוף - זה לא מפרידה - מבדילה בין סוגי יהודים. רק הקבלה יכולה לאחד, זה אליהו הנביא. תפסתם את זה?

אבל הקבלה האמיתית, מה זה ה'קבלה האמיתית'? כל גמרא אומרת- "יגעת ולא מצאת- אל תאמין, יגעת ומצאת- תאמין"^[32]...תחפשו, הנה זה מִשְׁנָה – "כל ישראל יש להם, יש להם...יש".

טוב, אז אנחנו אולי אני חוזר רק בקצרה לאותה הגדרה- זה מוכרח כששבטי היהודים חוזרים מהגלות, חוזרים עם צד נוכרי ביניהם, אבל הנוכריות ההיא באה מן הגויים שלהם, זה מובן? ולכן מוכרח להיפרד, להינתק מאותה הקליפה, לעׇבְְרֵת את הזהות ולא רק את השם, כן. 'לעברת את הזהות', זה לאו דווקא על ידי העברית של האולפן, או של המכולת - זו עברית של התורה, ז"א דרך לשון הקודש. כשיהודי מדבר עברית וזה לא רק לשון הקודש, הוא עוד בשער, בדלת. כן. מה זה חוכמת לשון הקודש? זו חוכמת הקבלה[33], כן. זה מובן?

(החלפת צד בקלטת)

טוב, כל הזהות שלו, מבחינת עוּבׇּר זה כבר לשון עברי. אבל אני חוזר לנושא, בבחינת עובר הוא גם כן גלותי, הוא שייך לבני יוסף. בני יוסף מרחל, מרחל זה הגלות, מלאה זה ארץ ישראל,[34] אתם זוכרים את זה, למדתם את זה, כן? אולי נלמד את זה שוב פעם, ו...אבל, נולד על הגבול, בדרך. והוא קיבל את השם "בנימין". אז נראה מה אומר רש"י, הוא מצטט את המדרשים על השם "בנימין":

וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ

וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ בְּלִדְתָּהּ וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן:

יְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ כִּי מֵתָה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן אוֹנִי" - תזכרו את זה שהשם הראשון היה בן- אוני - וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין:

פה יש לנו מקרה מיוחד הוא מקבל שני שמות: מצד האם- "בן אוני", ו"אוני", "און" בעברית בלשון הקודש, זה גם צער וגם כוח. זוכרים את זה? "בן-אוני". "ואביו קרא לו "בנימין". אז מה אומר רש"י? "בן אוני- בן צערי. בנימין, נראה בעיניי לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהיא בנגב". כשאדם בא מארם נהריים חזרו מהצפון, דרך הנגב, ולכן ארץ כנען נראית כ'ארץ דרומית', גבי הצפון ויש פסוק על זה[35]. לכן "בן -ימין", זה בן-הדרום , בן ארץ כנען, לפי רש"י. "צבר", ז"א בן הארץ. זה מובן?

מה רוצה רש"י פה? נראה אחר כך, למה הוא מגדיר את השמות האלו כאן...ככה...יש עוד מפרשים, יש עוד מקורות. למה בנימין לפעמים נכתב בלי יוד ולפעמים נכתב מלא. יש עוד ממדים בנושא אבל רק הנקודה ההיא. בנימין - "בן ימין", "לשון צפון וימין". ז"א ימין זה דרום כמו שראינו, לפיכך הוא מלא. ועוד פירוש שלישי - "דבר אחר, בנימין- בן ימים", עם מם במקום נון. "שנולד לעת זקנתו של יעקב. ונכתב בנון, כמו ספר דניאל: "מקץ הימין".

אז...יש לנו כמה נתונים פה:

• בן צערי
• בן כוחי
• בן ארץ ישראל
• באחרית הימים

טוב, זה מובן מאליו, זה פשוט מאוד. כן. זה אלו שחזרו מהגלות מתוך הצער הכי גדול, עם הכוח הכי גדול ונולדו בארץ ישראל. טוב, זה איך אומרים בעברית? מי זה הדור שבא מהצער הכי גדול בגלות, שהמציא את הכוח הכי גדול בארץ, נולד בארץ ובאחרית הימים. כן, זה בנימין[36], אבל...

קהל: הצברים?      

מניטו: זה לא כל כך...זה לא מספיק מדויק. לא כל 'צבר' הוא נמצא באותו מקום. לא, אלו שיסדו את ארץ ישראל, ויסדו את מדינת ישראל, סליחה. יסדו את צה"ל, יצאו מן השואה, יסדו את צה"ל, זה היה בארץ כנען ובאחרית הימים. טוב, אתם רואים שרש"י היה ציוני? (צחוק בקהל).

ואיך הוא מוכיח את דעתו? הוא מביא פסוק שרומז באופן ברור לחוכמת הסוד "בקץ הימין".[37] זה מובן? זה גילוי הקבלה באחרית הימים. מה זה עניין של...ולכן ייתכן שיש לנו הבעיות הכי גדולות, זה עם ה"בנימין" הזה, כן. זה מובן? אתם זוכרים מה קרה עם שבט בנימין? תלמדו את זה בשיעורים על הנ"ך, כן.

קהל: ( דן בארי ) דרך אגב, בנימין תמיד באמצע בין בני יוסף ובין בני לאה, גם מהבחינה הפיזית של ארץ ישראל.

מניטו: של ארץ ישראל, וזה ה...פה יש נושא חשוב מאוד: עתידו של עם ישראל עובר איפה נמצא בנימין. כל העימות בין יוסף ואחי יוסף ואם בנימין יישאר בארץ כנען או ירד במצריים עם יוסף. ואחר כך, בנימין עזב את בני יוסף והלך עם יהודה. יהודה ובנימין, כן. ואפשר להוסיף עוד כמה דברים על זה, אבל בקצרה אנחנו רואים שהתגלות כוחו של שבט בנימין, זה סימן של אחרית הימים. ואי אפשר לראות את ההגדרות המדויקות של רש"י, איך חלם על התקופה שלנו. זה מובן? כן. יש אומרים שזה גם שמו של הרצל, אבל זה רק מקרה, כן. שמו היה גם כן בנימין. לא אמרתי ז'בוטינסקי אז...אבל ייתכן מאוד שזה רק מקרה, טוב (צחוק בקהל).

קהל: מבחינת האותנטיות היום של שבט בנימין היום, יש בעיה. יש מלחמה בין שבט בנימין ובין כל השבטים.

מניטו: להפך, מלחמה של כל השבטים נגד שבט בנימין, כן

קהל: וכמעט בנימין נכחד. ומכיוון שהוא קיבל, כי הזרימו אנשים בתוך שבט בנימין אחרי שהוא כמעט נכחד, איך להסביר ....?

מניטו: כן יפה, זה כמו כל השבטים. כמו גם כן - להבדיל אלף אלפי הבדלות - עמלק. מי יודע איפה יוצא עמלק, מאיפה מופיע עמלק? זה פרצוף, זה זהות, זה כוח, זו נטייה להיות ככה ולא אחרת. לכן אלו שייסדו את המדינה ואת צה"ל אני משוכנע שלא היו משבט בנימין, כן. אי אפשר לדעת. אבל הם, הם כוחו של שבט בנימין, ככה צריך להבין את זה. זה מובן? למשל אנחנו משוכנעים שהגרמנים היו מפרצופו של עמלק, הרוסים אחר כך, ולא רק הם. אבל מי יודע אם באמת הם[38], אפשר לייחס אותם, לאותו עמלק, שאלה, מי יודע. רק נביא, אבל אם עמלק בא, ורוצה להיות עמלק ואומר - תדע אני לא מעמלק אבל אני הורג אותך בכל מקום, מה ההבדל? הוא עושה את תפקידו של עמלק. זה מספיק, זה מובן?

וצריך להיות ער לזה, מי זה עמלק, לא רק מתחרה לישראל כמו ישמעאל , כמו עשיו. אלא הוא רוצה גם להתחרות ולהיות במקומו של ישראל.[39] מה אמרו הגרמנים? לאלף שנה, כן - זה או אתם או אנחנו. מה אומרים אלו שאומרים "אתם או אנחנו, אנחנו או אתם", כן, אותו דבר. מי שלא רואה שזה עמלק הוא לא יודע מה זה ישראל.

עכשיו אנחנו מגיעים לקטע הבא- כ"ח. קטע כ"ח...כן

קהל: "הגאולה נמשכת היא והולכת"^[40]

מניטו: לא -לא, עכשיו אני אקריא. כי כמעט בכל מילה צריך להסביר אולי משהו:

             "הגאולה נמשכת היא והולכת"

צריך לזכור שהרב כתב את זה לפני יותר מ- 50 שנה, אולי 70 שנה, זה ממש נבואה. למי שמבין מה קורא בספר הזה ובכל שאר הספרים, זה ברור שזו נבואה.

              "הגאולה נמשכת היא והולכת"

לכן זה היה מצווה להדפיס את הספר הזה. נמשיך:

              "גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת".

ז"א כל העסק כפי שאמר הרב לא פעם, התחיל ביציאת מצריים. יציאת מצריים היה מגדיר את זה, 'האביב של העולם כולו'[41], ה'אביב' זה החירות, פסח, כן. של העולם כולו. זה מתחיל באותו פסוק: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, יהיו עוד חודשים, חידושים, אבל זה הראש. הבנתם את הרמז בנושא? כן.

              "פעולת היד החזקה והזרועה הנטויה"

ז"א סוף-סוף בחרנו, העולם בחר באפשרות של...לא של "זכה אחישנה", אלא "לא זכה בעיתה"[42], ואם זה "בעיתה" אז זה "ביד חזקה ובזרוע נטויה", ז"א דרך אסונות.[43]

              "אשר החלה במצרים והיא פועלת את פעולותיה בכל המסיבות"

ז"א מי שרואה רואה, מי שמבין מבין. כל מה שקורה - ואני רוצה לומר - בעולם כולו, יש ספר שלם של המהר"ל על הנושא הזה[44], הקב"ה מסובב סיבות כדי להביא גאולת ישראל, דהיינו לידת המשיח - כך אומר המדרש[45]. כל מה שקורה, איך נאמר, באפגניסטן, כן, לא רואים מה שקורה, אבל כל מה שקורה זה קשור ללידת המשיח. כל מה שקורה בעיראק כן, ואפילו בפריז...כן. זה קשור לזה - "בכל המסיבות"- זו חוכמה שלימה, כדי לתפוס את הקשר עם...יש סוגיות שלימות בגמרא כבר. כן א...ו...למשל מה שקרה בשנת, שכחתי איך קוראים לזה... הצהרת בלפור, באותה שנה קרו הרבה דברים חשובים מאוד, כן. קרה גם כן שאומות העולם נתנו את 'האור הירוק' לארץ ישראל אז ההיסטוריונים רואים את המאורעות האחרים חשובים מאוד, לא רואים את הקשר עם זה, מה קרה פה, מה התחיל פה? זו רק דוגמה...

מה שקרה לפני כמה שבועות, אולי נדבר על זה בהמשך הסמינר על "הסכסוך הערבי- ישראלי", כך אומרים העיתונאים, כבר מחר. מה שקרה זה, זה בלתי מובן. שנים המצב היה ככה - טרור מצד הפלסטינאים, כמו שאומרים, ישראל רוצה שלום והעולם כולו 'לא שמע', 'לא ראה', 'לא רצה'. פתאום, הכול השתנה, הבחנתם בזה? אין אף אחד יכול להסביר למה. הטרור היה פחות או יותר טרור ממה שהיה לפני חמישים שנה. זה חמישים שנה שעם ישראל וממשלת ישראל אומרת שָׁלוֹם, שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב^[46] כן, ו- אֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה.^[47] וחוסיין אומר וחוזר ואומר "אני רוצה את הכול", "אני רוצה את הכול"... "הקול קול יעקב" אני רוצה כן? (צחוק בקהל). ופתאום הכול השתנה, תפסתם את זה? מה, זה קשור למשהו אחר?

קהל: אולי זו שיחה בין ישמעאל לישראל?

מניטו: אני לא יודע, שיחות כאלה היו כבר, אבל בחשאי.

קהל: אבל בדור הקודם שיחה מפורשת כזו לא הייתה קיימת בכלל...

מניטו: נכון, כשלמדנו את זה, ראינו כי במשך כל ההיסטוריה אין. ישמעאל לא רוצה לדבר עם יצחק, כן. אבל אם ...לחשיבות העניין...אם מתחיל לדבר פנים אל פנים, זה סימן של התחלת משהו אחר. כל עוד אנחנו נמצאים בעולם הזה, אין, אין, אי אפשר, הוא רק שומע ישמעאל. אבל היו כבר בחשאי. אני זוכר איזה רמז שהיה בזמן גולדה זיכרונה לברכה. כי המשנה אומרת- וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל, זה ישמעאל, אַתְּ פְּתַח לוֹ[48]. זה התחיל עם אישה, כן, היא התחילה ל...(צחוק בקהל).

ה "אַתְ"ּ הזה, זה "אתה" בארמית אבל... בכל זאת זה יפה, טוב. עכשיו אנחנו מגיעים למשפט חזק מאוד:

             "משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת".

"משה" הוא גואל, התחיל ביציאת מצריים, "אליהו" הוא גואל והוא יסיים את כל התהליך, וזו גאולה אחת.

              "המתחיל והגומר"

"המתחיל" זה משה רבינו , "הגומר" זה אליהו הנביא[49].

              "הפותח והחותם הם יחד ממלאים את החטיבה".

מה זה "חטיבה"? מיד נלמד את זה בגמרא. אבל אני רוצה לגמור את הקריאה:

              "ורוח ישראל מקשיב הוא את קול התנועות של פעולות הגאולה, ההולכות מכל     המסבות עד מלא צמיחת קרן הישועה במלואה וטובה."

טוב, אי אפשר להיות יותר ברור מְהׇ...מְהָ.. מהנסתר הזה. אז מה זה ה"חטיבה"?. אני חוזר על המילה:

              "משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת, המתחיל והגומר, הפותח והחותם הם יחד               ממלאים את החטיבה "

המשמעות הכי פשוטה זה ההבטחה, אבל זה לא סתם הבטחה. זה הבטחה, איך אומרים את זה בעברית? אני לא יודע, שאלת קידושין, שאלת נישואין? Demande de mariage, איך אומרים את זה?

קהל: בקשה...מבקשים את היד...

מניטו: זה לא יד... זה יָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה... (צחוק בקהל). אז פה יש לנו, פעם אחת במסכת ברכות, ופעם אחת במסכת חגיגה. זה בפרק שני במסכת חגיגה[50] ופה זה פרק ראשון במסכת ברכות[51]. אז זה מתחיל ככה:

"אמר רבי אבין בר רב אדא, אמר רב יצחק: "מנין שהקב"ה מניח תפילין?"

זה מתחיל בשאלה מוזרה - מניין שהקב"ה מניח תפילין? מיד נראה את זה, כן. אתה לא יכול למצוא את זה ב"מורה נבוכים", כן, הסבר על זה. טוב, הרמב"ם הוא לא רצה לשמוע ...

ושוב נאמר פסוק בישעיהו - נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ,^[52] בִּימִינוֹ - זו תורה, כי לובשים תפילין שנאמר "מימינו אש דת למו" ובזרוע עוזו אלו תפילין שנאמר "ה' עוז לעמו ייתן" ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" זוכרים את זה, כן?

"ותניא ר' אליעזר אומר"...סליחה זה רבי אליעזר אומר, ר' אליעזר הגדול, איפה העיניים שלי?..."ר' אליעזר הגדול אומר", כן: "אלו תפילין שבראש, א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמארי עלמא", התפילין האלו של ריבון העולמים. "מה כתיב בהו"- כי אתם יודעים שבתפילין של ישראל כתוב- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד וזה הנושא שלנו - האיחוד של כל השבטים. כי לפי המדרש, מדרש תנחומא[53], מי אמר בפעם הראשונה את הפסוק הזה - זה בני יעקב, שאמרו לאביהם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל (אבינו) ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד^[54]. יעקב אבינו, לפי המדרש, רצה להגיד להם מה שיקרה באחרית הימים, זוכרים את זה? זה בסוף פרשת "ויחי" והנבואה נעלמה ממנו. אז הוא שאל, לפי המדרש, "שמא יש בכם חטא". איזה חטא מאפיין את עם ישראל? זה חטא נגד האחדות[55]. מכיוון ששמו של אלוקי ישראל זה "אחד"- בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. זה מובן? כן. פחד מהחטא נגד האחדות.

התפקיד, הסגולה של עם ישראל זה לאחד שמו של הקב"ה , כן. זה לתת את העדות ההיא כי שְׁמַע, אֶחָד זה עד, כן. אותה עדות של אחדות של עם ישראל. כמו שיש שלוש עשרה מידות לשמו של הקב"ה, יש שלוש עשרה שבטים בישראל. ולכן הפשט הזה לפי המדרש הוא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. ז"א אנחנו עם אחד, זה מובן?

אע"פ שזה לא נראה לעין, זה מסתורי, גם הגויים לא מבינים וגם אנחנו לא מבינים. איך אפשר לומר שאנחנו עם אחד? עם שיש בו כל כך פילוגים, מחלוקות, ואתם יודעים את זה...כל נושא ונושא יש לכם כבר כמה...אני חושב שאין חוכמה בעולם שמיוסדת, כמו חוכמת ישראל, על המחלוקת, כן. כשחושבים על לימוד גמרא, אה...מיד - מחלוקת! (צחוק בקהל).

מוזר, התרגלנו לזה, אבל פה יש נושא שצריך להבין אותו, ודווקא היעד - שלאו דווקא של לימוד התורה - של ההיסטוריה של עם ישראל, זו הסגולה שלו, זה להעיד באחדות של כל האנושות, דרך השבטים של עם ישראל. זה פשוט להבין כן...אף...אומה יכולה להעיד בזה.

יש לנו איזה מין בית כנסת באמריקה שנקרא או"ם, אומות העולם. אומרים ה'אומות המאוחדות' אבל זה התחלה של אומות העולם, כן. אי אפשר למצוא אחדות - רק נגד ישראל (צחוק בקהל), דרך אגב כן. אבל אותה בעיה, זה עם ישראל שצריך לפתור אותה ולכן צריך לבנות את אותה אחדות שהרב היה מדבר. אז בתפילין של עם ישראל כתוב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. אז החכם פה שואל מה כתוב בתפילין של הקב"ה פה, אם כבר אתה אומר שהוא מניח תפילין - "אמר ליה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אתם רואים את ההקבלה? שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד ומה כתוב בתפילין של "מארי עלמא", של הקב"ה? וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ.

אפשר להסביר את זה ככה: כמו שהקב"ה מאחד את כל המידות, "שמו אחד", למעלה, כך עם ישראל, למטה, מאחד את הבריאה, דרך כל הריבוי ורובי רבבות של ריבויים. אז כל זה סוף סוף זה השבטים , גם ריבוי וגם אחדות. ועם ישראל כאומה יש לו המשימה לאחד את הכול, זה מובן? זה רק לפי המושגים של תורת הנגלה, אבל זה עיקר של כל העניין.

אני ממשיך - ואז השאלה היא, לפי רב נחמן - "ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל", והייתכן שהקב"ה משבח את עצמו דרך השבחים של עם ישראל? הבנתם את השאלה? התשובה "אין", בארמית זה "כן". "דכתיב את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום, אמר להם הקב"ה..." "להאמיר" זה לשבח, כן, יש מילה בערבית "אמִיר", זה אותו שורש. "אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם", כשאתם אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", זו חטיבה, כלפי הקב"ה "ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".

"אתם עשיתם אותי כחטיבה אחת בעולם שנאמר "שמע ישראל..." ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". טוב, אז מתוך הגמרא, אנחנו מבינים שיש עוד משמעות למילה "חטיבה". חטיבה זה חלק אחד, הכול אחד, כן. איך אומרים את זה, הבנתם? חטיבה אחת...

קהל: גוש.

מניטו: כן, יש רמז למה שקורה עם האמונה[56] ...אבל...(צחוק בקהל). בערבית זה "חְטָב" כן, זו אותה מילה - "חטיבה אחת".

" אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם", "בעולם" – זה ריבוי כן, רק עם ישראל מאחד את שם הייחוד ולכן גם הקב"ה עושה לנו חטיבה אחת בעולם, זה איחוד עָם ישראל. ולכן אפשר להבין את זה למה הרב מתייחס לאליהו הנביא. זה עניין על-טבעי 'אחדות ישראל', זה מובן? כמו ש'השלום' הוא עניין על-טבעי, בעין, על טבעי, גם האחדות זה עניין על-טבעי, וזה עניין משיחי. כל עוד אנחנו נמצאים בעולם, הוו של 'שלום' הוא 'וו קטיעא', יודעים את זה[57]? בתורה זה כתוב עם וו קטוע כן, כי זה לא שלם, אם אפשר לומר את זה. דווקא זה כתוב שלם, אבל מכיוון שזה לא שלם אז יש וו קטיעא. אני זוכר, טוב זה פוליטיקה....אבל זה, זה ממש קשור למה שאנו חיים היום...

טוב, אז זה הנושא שבחרנו לשיעור הראשון, ז"א הבעיה שמתעוררת בהתחלת הגאולה, וזו הבעיה של 'איחוד השבטים'. החידוש שלמדנו זה אליהו הנביא, ז"א לפי דעתי, טוב זה נתון לדיונים, אבל לפי דעתי אנחנו נמצאים במבוי סתום, כי כולם מחפשים את הפתרון – או דרך חזרה לדת, דהיינו ההלכה, או דרך איזה מין פילוסופיה יוונית, או לא יוונית, אבל דברים תלויים באוויר. שוכחים שיש רק אפשרות אחת - להחזיר את אחדות התורה זה אפשרי רק דרך לימוד חוכמת התורה שהיא חוכמת הקבלה.

ורק רציתי להוסיף - תזהרו מהסילופים! כן, יש כמה סיבות שאי אפשר להאמין בספרים האלו, שכותבים עכשיו על הקבלה. אני אומר את זה רק בקצרה. להיות מקובל - יש תנאים. להיות תלמיד של מקובל - יש תנאים. אחד מהתנאים זה לא לכתוב ספר. אז מי שכתב ספר, או שלא היה תלמידו של מקובל או שעבר על השבועה שלו. אז זה שתי סיבות שלא כדאי לקרא מה שכתב, תפסתם את זה? כן. ויש ספרים רציניים כן, על הקבלה. אבל כל הספר זה רק לומר מילה אחת: יש דבר כזה שנקרא 'קבלה', זה מובן? ואני מתכוון לספר, בפרט, לספרו של הרב שפרן מג'נבה, יש לו ספר על היהדות שכתוב 'לקבלה', 'בקבלה'[58], אבל כל הספר זה יהדות, אבל יש רק מילה אחת שהיא 'קבלה', 'תדעו יש קבלה', כן, לא יודע. לכן זה ספר חשוב כן. מכל מקום: קצת נחמה, זה קליפה קודמת לפרי ופרי בלי קליפה זה קשה למצוא בשוק, זה מתחיל ככה בקליפות...(צחוק בקהל). הודות הספרים האלו, אפשר למצוא ספרים, אני מתכוון לספרים האמיתיים, כן. לא ל.., כי שמעתי שיש "מכון לחקר הקבלה" פה ושם וחבל על הזמן ועל הכסף. טוב, טוב מה השאלה? ראיתי איזה שאלה, לא? אין שאלה?

קהל: לפי מה שאתה אומר, כל הקבליסטים היום למדו מספרים שנכתבו ב-1400- 1500?

מניטו: לא זה לא הקבליסטים, זה המקובלים. הקבליסטים דווקא אלו שלא יודעים קבלה, כן... (צחוק בקהל)

קהל: המקובלים לומדים רק בע"פ עם הרבנים שלהם ספרים שנכתבו לפני...

מניטו: כן, לומדים בע"פ עם הרבנים שלהם. ויש כמה ספרים של דרשות לפי הקבלה, זה ספרי קבלה, זה דרשות לפי הקבלה. למשל 'הזהר' זה מדרש, זה מדרש קבלי על התורה.[59] קבלה ממש, אפשר ללמוד זוהר אלפיים שנה בלי להבין מילה. קבלה זה בע"פ, נשאר בע"פ, תפסתם?

אולי רק פסוק אחד גבי יוסף, כי אליהו זה גילוי של יוסף, אתם יודעים את זה: יוסף הצדיק, פנחס אליהו[60]. רק אמצא את זה, מיד תבינו את זה...זה ב "ויגש". רק רגע אני אמצא את זה...יש פסוק שאומר כשאחיו של יוסף הכירו אותו, יוסף אומר את זה: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם ^[61] אני חוזר על הפסוק: וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. היה צריך לומר - אוזניכם שומעות כי פי המדבר אליכם, מה זה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת ? אז רש"י מביא מדרש : "והנה עיניכם ראות. בכבודי ושאני אחיכם שאני מהול ככם" איך רואים שהוא מהול?, כי פי מדבר אליכם? כן? רואים את הפנים שלו, מה זה רואים שהוא מהול? מכאן אנחנו מבינים שזה נראה בפנים,[62] טוב.

"ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש, ועיני אחי בנימין, השווה את כולם יחד לומר שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי שהרי לא היה במכירתי, כך אין בליבי שנאה עליכם". אז ההסבר הוא קצת רחב, אני אח"כ, אני אגיע למה ששמעתי פעם מהרב אשלג ז"ל, הנה ככה: הם חשדו אותו בגילוי עריות, בשפיכות דמים ובעבודה זרה. זה היה החשד שלהם נגד יוסף כשהיה צעיר, כן. אז הוא היה צריך לעבור באותם המבחנים והצליח במצרים, נשאר יהודי וכן הלאה...,'עברי' דווקא היה צריך לומר 'עברי', כי הוא אומר: נַעַר עִבְרִי. ואחר כך הוא מצדיק את עצמו, 'יוסף הצדיק', והוא מגלה להם – אתם רוצים הוכחה שאני יוסף אחיכם? הנה תראו :

אני מהול - אין חשש לגילוי עריות,

אני מדבר בלשון הקודש - אין חשש לעבודה זרה,

ואין בי שנאה עליכם - אין חשש לשפיכות דמים.

זה מובן? כן. ופה יש רק הרמז של 'אני מדבר בלשון הקודש', זה רמז של גילוי הגאולה העתידה, מתחילה ב..זה גילוי, כן. אז הרב אשלג הסביר את זה ככה - יש הרבה פעמים לומדים, וכשלומדים בע"פ מבינים. אחר כך עוזבים את השיעור, פותחים את הספר, לא מבינים כלום. אתם מבינים למה אני מתכוון, כן? אז ככה הרב אשלג היה מסביר, מה אמר להם: עֵינֵיכֶם רֹאוֹת... כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, זה פשוט מאוד, זו תורה שבעל פה, פשוטו כמשמעו. וזה נכתב בתורה שבכתב. אז מי שלא שמע בעל פה, לא יכול לראות את זה, עכשיו מוכרח לראות את זה: כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם אמרנו, עֵינֵיכֶם רֹאוֹת....

אז נחזור בשיעור הבא עם נושא אחר....

(סוף הקלטת)  

[1] ראו פירוש רש"י על סנהדרין דף מד עמוד ב :"אביך האמורי תרח ואבותיו מכנען באו" ומניטו הזכיר פעמים רבות שיוסף אומר לשר המשקים "גנוב גונבתי מארץ העברים", כלומר עמי התקופה הכירו בארץ כנען כארץ העברים. וראו עוד ברש"י על הפסוק ( בראשית פרק יב פסוק ו ) : "והכנעני אז בארץ: היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שהרי בחלקו של שם נפלה" על פי ספרא פרשת קדושים פרשה יא סימן יז:" שמא תאמרו אין לך ליתן לנו אלא משל אחר ? והלא משלכם היא והיא אינה אלא חלקו של שם ואתם בניו של שם והן אינן אלא בני חם ומה טיבן בתוכה אלא שהיו שומרי המקום עד שתבואו"

[2] "אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר "כי קולך ערב ומראך נאוה".

[3] " בפלגה התפצלה הזהות האנושית לשבעים זהויות. זהויות אלו נפגשות מחדש כאן בירושלים דרך היהודים החוזרים מהגלויות השונות. הפולני פוגש את המרוקאי. הקושי במפגש בין היהודים אינו נובע מעצם היותם יהודים, כלומר צאצאים של העברים אלא מהצד הגויי שבהם. הזהות היהודית מורכבת כי היא אינה אף פעם רק יהודית. היא תמיד יהודי־מישהו. המישהו הזה הוא הצד הגויי הבא מהזהות הגויית המארחת אותו. לכן המפגש מורכב (מתוך שיעורי הרב על התפוצות).

בזהות היהודית מעורבים מרכיבים הבאים מזהות הגוי המארח אותו. יש לערבוב זה שני פנים: אחד חיובי כי הוא מאפשר מה שהמקובלים מכנים ״ליקוט הניצוצות״, והשני שלילי כי היהודי עלול לשכוח שהוא למעשה עברי הנמצא זמנית בגלות. הוא עלול בשלב הראשון לאמץ את זהות הגוי המארח אותו כזהותו העיקרית ולהפוך את זהותו המקורית למשנית, ובשלב שני לשכוח אותה לגמרי. זו תופעת ההתבוללות. בחזרה לארץ עובר היהודי תהליך זהותי מורכב וארוך. הוא צריך לחזור להיות עברי ולשם כך עליו ״לעברת״ אותם ניצוצות שליקט ולהיפטר במקביל מן הקליפה שהוא מביא אתו - אותה קליפה גויית זהותית, תרבותית. זה מה שנקרא אצל המקובלים להסיר את קליפת ארם (מתוך שיעורי הרב על הגלות והגאולה)" ( 'סוד מדרש', כרך ז הערה 29 )

[4] ראו 'מספד למשיח?' עמ' 52

[5]"תפסתם את זה? איך להסביר שהוא אוהב את העם הזה שהוא נגדו? איך להסביר: "אהבתי אתכם נאום יהו"ה אם מלכתחילה הוא יודע שמלכתחילה ברא אותו כדי להיות דווקא ההפך? מה ההסבר? רק מילה אחת ותבינו את הכול: זה סוד ערב רב. זה מובן? ולפי דעתי, זה כוחו של משה רבנו, יש הכרח לזה, כי באמת עם ישראל צריך להיות הגורם של גאולת העולם כולו, לכן צריך לקבל את הערב רב, את הקשיות עורף. זה מובן? אבל מכיוון שקבלנו את זה, זה ישראל ממש, תחזור על פרשה כי תשא, הכול שמה הוא פשט.

"נגד כל עמך"

לא אמור אל בני ישראל, כשמשה התפלל כי לא רצה שמלאך יבוא לפני ישראל, הוא אומר אני לא יכול, עתה, עכשיו, אתה עם קשה עורף; מכיוון שקבלנו את הערב רב, אז קבלנו את המידה של קשיות עורף, כי המידה של קשיות עורף באה מהערב רב, "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא , "מדובר בערב רב לפי הפשט. אז כשהקב"ה הסכים לפי דעת משה לקבל את הערב רב, הסכים שעם ישראל יהיה בבחינת קשיות עורף, אבל זה לא ישראל העברי, זה ישראל הקשור לאומות העולם. זה מובן מה שאני אומר כן? מכיוון שזה ישראל, זה ישראל לכל דבר מכיוון שזה ישראל זה ישראל, אבל סופסוף הסיבה הראשונית באה לא מעם ישראל, לא מצאצאי האבות, לא מהעם העברי אלא מאומות העולם. ייתכן שזה מסביר למה דווקא משה רבנו היה צריך לצאת מארמונו של פרעה? כדי לייצג דווקא את אומות העולם. דאם לא כן לא היה יכול, אהרן הכהן לא היה יכול לייצג את אומות העולם" ( מתוך תמלול שערי אורה באתר המכון שיעור 24 )

וראו 'תיקוני זהר' תיקון שישים ותשעה דף קיב "ערב רב דאינון מעורבין בישראל", וראו 'שער הפסוקים' (הוצאת וידבסקי תשמ"ח ) פרשת שמות עמ' קיד, וראו עוד 'פתחי שערים' נתיב 'גדלות דז"א' :" שיוצא מגדר האמת והיושר בסוד חתן אמת ליעקב והוא סוד הארת ערב רב בצד ימין של פרצוף יעקב שהוא אינו ביושר רק יוצא בסט"א ונראה לעיני הבריות שהוא בצד ימין בסטרא דקדושה" וכן בספר 'אבן שלמה' לרב מאלצאן על פי הגר"א, דיון מקיף בנושא בפרק יא סימן ו ובמיוחד בהערה ה (סומן על ידי מניטו בספר זה בספרייתו) על פי רוח דברי מניטו ברבים משיעוריו

[6] ראו לדוגמא 'אוצרות חיים' למהרח"ו שער 'הארות זו"ן' פרק א

[7] קידושין דף ל עמוד ב בעניין פסילה ביוחסין

[8] 'שער הכונות' חלק א עמוד קכח. וראו 'מגן אברהם' שו"ע או"ח סימן סח סעיף קטן א

[9] עובדיה, פרק א פסוק כ. וראו פירוש רש"י שם על מקור גלות אשכנז מבית ראשון וגלות ספרד מבית שני

[10] שם, פסוק כא.

[11] ראו 'סוד לשון' כרך ב הטקסט לאחר הערה 54 : "מיעקב יצאו שנים עשר שבטים שהם "האלכסונים" כלומר הקוים המחברים בין כל מידות של ו' קצוות תפקידו של כל שבט הוא לאחד את המידות שהוא מחבר ביניהן..." וראו בניסוח מעט שונה בליקוטי מאמרים של ר' צדוק מלובלין ( הוצאת הר ברכה ) אות טז סעיף א:" "כפי קבלתי סדרן של ששה עמקין שבספר יצירה שבהם שנים עשר גבולי אלכסונים דהיינו בכל עומק יש שני קצוות אלכסונים שכל אחד הוא נגד חבירו וכן הם סדר שנים עשר שבטים שכל אחד יש לו שבט כנגדו שעומד בגבול אלכסונו שהוא ממש נגדו והיפך לו וכן הם סדרן של שתים עשרה"

[12] "כי הקב"ה, המילה 'הקב"ה' זה זעיר אנפין דאצילות, זה הקב"ה: יהו"ה אל אלקי ישראל. כל פעם שאומרים הקב"ה, זה התפארת דאצילות, ה-ו' של ההויה הכוללת דאצילות, אז הוא בצד זכר, כי זה חכמה. הבינה זה צד נוקבה. אז הבינה, היא שורש של כנסת ישראל ובינה זה כנסת ישראל העליונה, מלכות התחתונה, ויש שיר בין חכמה לבינה, שיר בין בינה לחכמה, אבל יש שיר שמופיע בשני השירים האלו והוא הכתר, הוא הקוצו של יוד" ( מתוך תמלול שערי אורה שיעור 48 )

"היכולת לאחד שמחה ויראה, לאחד רחמים ודין היא סוד הבינה.[64] היא סוד הקשר של תפילין. האות דל״ת - גילוי שם יהו״ה, בעל ד׳ אותיות. ״דלתיך דפקנו רחום וחנון אל תשיבנו ריקם״.[65] מי שמבין סוד זה יכול להיכנס לחדרי חדרים. ׳כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ׳.( מתוך שערי דמעה 2 פרק "וארשתיך לי לעולם" )" יש סדר מסוים של גילוי הספירות כתר, חכמה, בינה וכו׳. זהו הסדר מלמעלה למטה. אנחנו פוגשים את הגילוי הזה בכיוון ההפוך, מלמטה למעלה: בינה, חכמה, כתר. מה ההבדל בין בינה לחכמה? הבינה קשורה ליכולתי להבחין במה שני הדברים שונים. רק לאחר שאבין זאת, אוכל להבין במה הם למעשה אחד. למשל, איש ואישה. איש זה איש ואישה זו אישה. זה נכון במדרגת הבינה וכך צריך להבין קודם כול. איש זה לא אישה ולהפך. אבל במדרגת החכמה, שניהם בני אדם. הטעות היא להתחיל באמירה ששניהם בני אדם ולהמשיך ולומר שלפיכך אין הבדל ביניהם. אותו הדבר בנושא שלנו: דין זה דין ורחמים הם רחמים. זה לא אותו דבר. אחרי שאני יודע זאת, שאני מפנים זאת, אני יכול לומר כי לשניהם שורש משותף - בינה." ( שערי דמעה 1 פרק "על קן ציפור")

[13] דברים פרק לא פסוק כא.

[14] ראו תמלול שיעורי מניטו על 'נתיב התורה' למהר"ל ( אתר המכון ) שיעור מס' 5 להרחבת הנושא.

[15] 'ליקוטי תפילות' תפילה מז

[16] השוו לביטוי "נהרא נהרא ופשטיה" חולין דף יח עמוד ב

[17] תהילים מזמור קיט, פסוק קכו.

[18] תמורה דף יד עמוד ב

[19] ראו הקדמת הרמב"ן לפירושו על התורה

[20] מגילה דף יז עמוד א

[21] הכוונה כאן לרב צבי יהודה קוק. בד"כ כשמניטו אמר "הרב" התכוון לרב קוק.

[22] קהלת, פרק יב פסוק יב .

[23] ראו גיטין דף ס עמוד ב:"לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל-פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"

[24] ראו מגילת תענית פרק ד ובסכוליון שם

[25] שער המצוות פרשת ואתחנן פרק לג פסוק ב וספר נגיד ומצוה ( פרמיסלא תר"מ) עמוד עב.

[26] על פי עובדיה, פרק א פסוק א

[27] לא מצאתי מקור מפורש ואולי הכוונה לזוהר חלק ב דף לח עמוד ב ד"ה אנוכי וזהר חלק ב דף יד עמוד א בד"ה "ר' חייא רבה הוה אזיל"

[28] ראו זוהר ח"א דף קיז עמוד א, והקדמת מהרח"ו לעץ חיים ( הוצאת וידבסקי ירושלים תשמ"ח ) עמוד טו, הקדמה לפירוש 'אור החמה' על הזהר לר' אברהם אזולאי ו'אורות הקודש' חלק א קכב "גילוי הרזים בדור האחרון" ובהקדמות הרב אשלג לספריו ( פירוש הסולם, פנים מאירות פנים מסבירות ועוד)

[29] " שוב אזכיר את מה שאני רגיל לומר: זה לא נכון כי זה כתוב, זה כתוב כי זה נכון. הקדימות היא למסורת החיה, לתורה שבעל פה. הרב פוסק, לא הספר. הרב פוסק, כי בידו מסורת חיה של פסיקה, מסורת שבעל פה שקיבל מרבותיו, לא מתוך קריאה או לימוד של ספר זה או אחר, חשוב ככל שיהיה. זה עצם המושג של שימוש תלמידי חכמים. לא בחינם אמרו ״גדול שימושה של תורה יותר מלימודה״.[8] " ( מתוך 'שערי דמעה' כרך א פרק "על קן ציפור")

[30] בנוסח תפילת מוסף של שבת, של האדמו"ר הזקן כתוב "תיקנת שבת", בקו"ף. בשאר הסידורים, אשכנזים    

   וספרדים כתוב "תכנת שבת". כנראה המקור לנוסח האדמו"ר הוא 'פרי עץ החיים' של האר"י ז"ל.

[31] בין המקורות לאבחנה בין ההלכה כמעמיקה פירוד לעומת תורת הסוד שיכולה לאחד ראו זהר חלק ג פרשת בהעלותך דף קנג עמוד א וב : "בעבודה קשה דא קושיא, בחמר דא ק"ו, בלבנים דא ליבון הלכה...הכי ימתקון ברזייא דאתגליין על ידך כל אינון קושיין ומחלוקות דמיין מרירן דאורייתא דבעל פה....."

[32] ראו מגילה דף ו : "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמן; 'לא יגעתי ומצאתי'; אל תאמן; 'יגעתי ומצאתי' - תאמן" .

[33] "ויש הגדרה של חכמת הקבלה, שהיא בעיקר חכמת לשון הקודש. מי שלמד לשון הקודש הוא מבין את המקרא לפי הקבלה. לכן, אפשר להגדיר את זה ככה: כל עיקר חכמת הקבלה זה לימוד לשון הקודש, דהיינו המקרא כפי שהנביאים מסרו לעם ישראל" מתוך תמלול שערי אורה באתר המכון שיעור 18 .

[34] " לאה הייתה מיועדת לעשיו, ורחל הייתה מיועדת ליעקב, ולכן יעקב אהב את רחל כי היא בת זוגו. הפסוק אומר שלאה הייתה שנואה, אבל הרב היה מסביר לפי המדרש, לא שהיא הייתה שנואה אלא המעשים שלה[10].(תקנת השבים פרק ו) הפסוק אומר: "וירא יהו"ה כי שנואה לאה ויפתח את רחמה", פה יש נושא חשוב מאוד, כי בגורל של עשו, היה ארץ ישראל, בגורל של יעקב זה הגלות. לכן בני לאה שייכים לא"י ובני רחל שייכים לגלות, זה נושא בפני עצמו. נוסף לתחרות ,נאמר, של שתי הכוחות, הרוח והחומר, יש את התחרות, נאמר, של החוץ והפנים, כי יש קדושת חוץ ויש קדושת פנים." ( מתוך תמלול שערי אורה שיעור 32 )

[35] "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה" – רש"י על הפסוק "ואביו קרא לו בנימין" מצטט פסוק זה

[36] להרחבה נוספת של נושא חשוב זה בתורתו של מניטו ראו 'סוד מדרש' כרך ז פרק "קהל עמים"

[37] ראו 'ליקוטי אמרים' תניא פרק לו

[38] ראו משנה ידיים פרק ד משנה ד :"בא סנחריב ובלבל את האומות"

[39] "בדור הגאולה, של יציאה מן הגלות, מופיעה דמות שביעית - עמלק, המבקש גם להשמיד את עם ישראל וגם להחליפו בתפקידו כנושא ההיסטוריה. בזמן יציאת מצרים היה זה עמלק עצמו שבא להילחם עם ישראל בִּרְפִידִים. בזמן שיבת ציון, בתום גלות בָּבֶל, היה זה הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי,[92] ובדורות שלנו, זה מאה שנה, אנחנו עדים לניסיונות חוזרים ונשנים של השמדת העם, ובמקביל מושמעות טענות שונות על־ידי מספר עמים שהם הם נושאי ההיסטוריה ותקוות העולם". ( מתוך 'סוד מדרש' כרך ד פרק 'תיקון העולמות' )

וראו 'דברי סופרים' לר' צדוק מלובלין (הוצאת הר ברכה וכן בכל הציטוטים הבאים מספריו) עמוד 261 ".. ממנו שורש עמלק דכתיב בו תמחה שהוא שורש הקטרוג נגד הברית שכרת הש"י עם ישראל כמו שאמרו דהיה זורק את הברית ואמר טול מה שבחרת "

וראו 'ליקוטי מאמרים' לר' צדוק מלובלין אות טז סעיף יב:" דהם חושבים דבלבוש על כל פנים אפשר להתדמות וזה כל חפץ אומות בעקבתא דמשיחא להתדמות על כל פנים בלבושים ועניינים הנגלים להיות במראית עין לעמא חד"

[40] אורות, "ישראל ותחייתו", כ"ח.

[41] גבורות ה' פרק מו

[42] סנהדרין דף צח עמוד א

[43] להרחבת הנושא ראו 'מספד למשיח?' פרק 2 'ויהי באחרית הימים'

[44] כוונתו של מניטו כנראה לספר נצח ישראל של המהר"ל מפראג

[45] בראשית רבה פרשה פה סימן א

[46] ישעיהו פרק נז.

[47] מלכים א' פרק יח.

[48] המקור הוא כנראה בפירוש אברבנאל להגדה של פסח ( מהדורת בקאל ירושלים תשל"ג) שם מבואר הטעם שנקרא אינו יודע לשאול כיון שהוא "פרא אדם". וב'ליקוטי מוהר"ן' מהדורא קמא תורה ל סימן ו מובא גם כן טעם אחר שעל פי המדרש חזר בתשובה והוא בבחינת אינו יודע לשאול. ואולי ניתן להציע על פי פשט הפסוקים: יצחק שאל :"איה השה לעולה" וישמעאל לא שאל מדוע הוא מגורש מבית אביו. וראו בהרחבה 'סוד מדרש' כרך ב "ירידה לצורך עליה". וראו עוד ספר 'ויאמר אליהו' לרב עטיה - 'ברא כרעיה דאבוהון' - בנו של הרב מרדכי עטיה ידידו של מניטו: שנימק בהרחבה רבה מדוע ישמעאל הוא "שאינו יודע לשאול"

[49] " אמר ליה הקב"ה: משה חייך כשם שנתת את נפשך עליהן בעולם הזה כך לעתיד לבא כשאביא להם את אליהו הנביא שניכם באים כאחת" ( דברים רבה פרשה ג יז ) וראו שער הגלגולים הקדמה לו דף מב ע"א :"ובאחרית הימים בדורו של משיח יבא משה בגלגול...והמתורגמן שלו אז יהיה אליהו" נמצא כי הרועה הראשון שהוא משה הוא עצמו הרועה האחרון....אלא שהמשיח הוא הנשמה לנשמה של משה"

[50] אולי כוונת מניטו לחגיגה דף ג עמוד א "אתם עשיתוני חטיבה אחת".

[51] ברכות דף ו עמוד א

[52] ישעיהו, פרק סב פסוק ח.

[53] תנחומא על פרשת ויחי ( הוצאת אור החיים תשע"ב ) דף קנה

[54] מסכת פסחים, דף נו עמוד א.

[55] "קמו ואמרו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד."דהיינו - כשם שאתה מאמין באל אחד אנחנו כולנו מאמינים באל אחד. וזה מגלה על איזה חטא היה מתכוון: כי אם האל של ישראל הוא ה' אחד - אז דווקא ההגדרה של חטא בישראל זה החטא נגד האחדות. זה מובן? טוב. וזה מה שאומר הפסוק: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"^[29]. אם יש איזה רמז, איזה חשד, שיש חטא - זה מתגלה כששבטי ישראל נידונים על עניין האחדות שלהם. זה בא דרך דן, מאסף את כל המחנות. ודן זה השורש של "דין": "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". כש"דן ידין עמו" - אז יתגלה אם יש חטא של אחדות.

לכן זה הכוונה של המדרש: הם הבינו מיד למה הוא מתכוון – "שמה יש בכם חטא": שמה יש בכם עוד שנאת חינם, שנאת אחים, שזה מעכב את תיקון של חטא דרך... כפי שהסברנו מקודם.

ומכיוון שהגלות זה דווקא העונש של השנאת חינם, אז - נסתמה לו הנבואה של קץ הגלות. זה מובן? זה הפחד של יעקב בשעת פטירתו, דווקא הם, הבנים אמרו: "שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד". דהיינו - כפי שאומר המדרש: אין חטא כזה, זה רק אחיזת עיניים". מתוך תמלול שיעורים על התפילה ( באתר המכון ) שיעור 'ברכת מלכות בית דוד'

[56] כוונתו ל"גוש אמונים"

[57] "הגמרא מסבירה מדוע המילה שלום כתובה בפסוק בכתיב חסר : "דאמר קרא: (במדבר כה) והיתה לו ולזרעו אחריו, בין זרע כשר ובין זרע פסול. אבוה דשמואל אמר, מהכא: (דברים לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, אפילו חולין שבו תרצה. רבי ינאי אמר, מהכא: (דברים כו) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו? אלא, זה כשר ונתחלל. בעל מום דעבודתו פסולה מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא: (במדבר כה) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב, אמר רב נחמן: וי"ו דשלום קטיעה היא".

מעשיו של פינחס לא הביאו את השלום הסופי כיוון שאין שלום מושלם. הכול תלוי ועומד בבחינת "וי"ו דשלום קטיעה היא". זהו סוד הוי"ו של תפארת: יש וי"ו נגלית ווי"ו נסתרת. בכתיב המלא של האות וי"ו יש שני וי"וים: הראשון הוא יעקב והשני יוסף. אפשר גם להסביר שההתחלה של וי"ו היא יעקב והסוף הוא יוסף. כדי להבין מדוע מידת השלום קשורה ליוסף יש צורך להכיר את התולדות של יעקב, כלומר את יוסף ואחיו. נתחיל ללמוד את הקשר בין מידת השלום לאברהם ולשאר האבות, ואז נלמד על יוסף ואחיו." מתוך סוד לשון הקודש כרך ב פרק 'שלום'.

וראו בהרחבה 'סוד מדרש' כרך ה 'עקידת יצחק - לפשוטו של מקרא'

[58] La Cabale (The Kabbalah; Paris : Payot 1960 

[59] ראו לדוגמה בפירוש רבינו בחיי על פרשת משפטים פסוק "ואם אסון יהיה" ובעוד מקומות וכן בהקדמת 'אור החמה' לר' אברהם אזולאי: "מדרש ויהי אור", וכן בספר תולעת יעקב ד ע"ב ומאוחר יותר בספר מטה משה (וורשא תרל"ו) דף טו ( נמצא בספרייתו של מניטו ) וכך גם הציטוטים מספר הזהר בספר דעת תבונות לרמח"ל

[60] 'חסד לאברהם' לר' אברהם אזולאי עין רביעי נהר נו ( נמצא בספריתו של מניטו )וראו עוד 'מגלה עמוקות עם פרישת שלום' ( נמצא בספרייתו של מניטו ) פרשת וישב אופן שביעי. וכן 'פרי צדיק' פרשת ויחי אות א

[61] בראשית פרק מה פסוק יב

[62]]'צלם אלהים' של אדם זה רק הפנים שלו]

זה כל הגוף. אבל הנשמה: "ויפח באפיו" זה בפנים. אין ערווה בפנים, לכן לא מכסים את הפנים, חוץ מהפנים של התלמיד חכם, יש ערווה, זה נושא לפני עצמו. ולכן בדורות הקודמים תלמידי חכמים היו מכסים את פניהם כמו אישה. [9]

[למה אישה צריכה]

מכיוון שהפנים של האישה, השורש של הפנים של האישה, הוא יותר פנימי מהפנים של האיש. אני אסביר את זה ככה: עניין של הבריאה זה לשים בחוץ מה שהיה בפנים. מכיוון שהאישה נבראת אחרונה זה סימן שהיא נבראת ממקום יותר פנימי מהאיש, ולכן זה אור יותר עמוק שהוא בחוץ, מגולה, צריך לכסות אותו. לכן האישה מרגישה את הצניעות, יותר מהאיש, אע"פ שיש מדרגות].צניעות זה שייך גם לאישה, גם לאיש] גם, אבל אמרתי יותר. באופן טבעי, האישה מרגישה את הבושת, את הצניעות יותר מאיש, אע"פ שיש מדרגות. יש נשים גסות ויש אנשים קצת עדינים. הכלל הוא פשוט: מה שהיה בפנים יותר הוא בחוץ לכן הם בישנים. מה שהיה יותר בפנים, כשנמצא בחוץ, הוא יותר מגולה" מתוך תמלול שערי אורה באתר המכון שיעור 48

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

"שלשה כוחות מתאבקים כעת במחנינו, המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו, - שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כ"א את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו, - נניח בפזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה. הקודש, האומה, האנושיות, - אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם. איך שהן מניותיה של ההרכבה הזאת, אם חלק אחד מאלה תופס מקום פחות או יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה צבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה קבועה של חיים אנושיים, שלא תהיה מורכבת משלשתם. ההתמזגות הדרושה של שלשה התביעות הגדולות הללו מוכרחת היא לבא בכל קבוצה, שיש לה תקוה של חיים עתידים, וכשאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו, שהכחות הללו, למרות תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה. יסודתו של הפירוד היא בצדדים השליליים שכל כח רואה בחברו, והצדדים השליליים מצד עצמם באמת אינם ראוים לשמם זה, כי בכל כח בודד, ביחוד נפשי, מוכרחים להיות צדדים שליליים, בפרט בהתפשטותו היתרה על חשבונם של כחות אחרים. בזה אין להפליא בין הקודש ובין החול: הכל נכנס תחת קו המדה והכל צריך משקל, "אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינה שורה אלא במשקל..."

(הרב קוק, 'אורות התחיה' פרק יח')

מניטו: משבר השבטים והעדות בתקופת הגאולה, זה היה הנושא הראשון, אז בחרתי כנושא שני- 'משבר האידאות', נאמר לפי המושג של הרב, או 'משבר הדעות', האידאולוגיות- כל זה, זה משבר. אז נתחיל מיד את הקטע הראשון וכרגיל אני אסביר לפי המקורות, אם יש צורך להסביר. אם יש שאלות אולי, נראה גם כן אותן. אתם שומעים אותי? אז אנחנו מתחילים מיד.

זה הפרק יח' דף ע' בספר ב'אורות התחיה'.

"שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו"

"מחננו"- זה מחנה היהודי ולא רק מחנה היהודי אלא בפרט המחנה הציוני דאז, לפני יותר מ 50 שנה. ז"א לפני קום המדינה.

"שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו"

"מחננו"- זה לשון רבים, יש אולי הרבה מחנות, אבל זה 'במחנה יהודה' כנראה זה לשון יחיד...

"המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ ישראל"

ז"א כבר ביישוב הישן, לא - זה כבר משהו אחר. ביישוב לפני קום המדינה .

"אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל"

ז"א שורש הבעיה שהרב רוצה לדון בה, לא התעוררה בתקופה שלנו. אלא שהוא מתחיל מהתחלת ההיסטוריה של עם ישראל ונראה אחר כך מההתחלה של האנושות כולה, מכירים את זה כן. אני חוזר על זה:

"אבל פעולתם"- המלחמה ביניהם בשלושה כוחות האלו, מיד הוא מסביר אותם- "היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל"- ז"א זאת תוצאה מהחיים של האומה. "חיים"- זה לשון רבים ויש מקח, יש מחלוקת ,זה עניין החיים.

אבל הבעיה היא לא רק בעיה רק של עם ישראל וזה בולט בהיסטוריה של עם ישראל עם כמה סיבות שאנחנו נחזור עליהם. אבל זה מצב שייך לזהות האנושית בכלל, מחיי האומה בכלל, הוא מסביר את זה מיד:

"ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם"

אולי פה כבר הגדרה קצרה: נראה ששורש הכוחות האלו, שהם שלושה, זה בא ממבנה נפש האדם ומאחורי זה יש הרבה מקורות, במהר"ל בפרט[1]. יש סגנון מיוחד בספרי המהר"ל אבל המקור זה כבר ב'שמונה פרקים' של הרמב"ם והמקורות הבסיסיים של התורה על מבנה נפש האדם. אתם זוכרים , כי לפי הקבלה יש חמש מדרגות, זה בא מהמדרש[2]: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. לרוב, בעולם שלנו, יש רק המדרגות התחתונות[3]: נפש, רוח- בעיקר- ושורש של הנשמה, איזה ניצוץ של נשמה. היוצא מהכלל של נשמות גדולות, יחידי סגולה, יחידי סגולה, נקראים "יחידים" שהגוף שלהם מבחינת הכלי של הנשמה הוא מספיק זך כדי להכיל את כל המדרגות, אז הם נקראים- "יחידים"[4]. ז"א זה נדיר מאוד. לרוב זה נפש, רוח ואיזה ניצוץ של נשמה, שורש הנשמה שחודרת בעולם התחתון. כל שאר האורות זה נשאר בבחינת 'אור מקיף'. אבל 'אור פנימי' יש רק המדרגות התחתונות שהם - אני חוזר על זה: נפש, רוח ונשמה. אז "מרחבי רוח האדם" ואחר כך הוא מדייק יש שלוש מדרגות.

"אומללים נהיה אם את שלושת הכחות הללו, שהם מוכרחים להאחד אצלנו"

יש הכרח מיוחד לגבי הגורל של עם ישראל שיש צורך של איחוד, באלף, של כל הכוחות האלה. לרוב זה בא מהתגלגלות הדברים, במשך הזמן, מאדם הראשון עד כל תקופה ותקופה עד ימינו אנו כמובן. זה לא קורה בהכרח שאדם אחד יש לו נפש, רוח, נשמה משורש אחד[5]. יש והרבה מקרים , רוב המקרים, הנפש הוא משורש אחד, הרוח משורש אחר והנשמה משורש אחר. לכן יש מלחמה פנימית בכל אחד ואחד בין הכוחות האלו.

עכשיו, לא הגדרתי מיד מה התוכן - העצם של 'כוח הנפש', 'כוח הרוח', 'כוח הנשמה', נגיע לזה. אבל צריך להבין את זה. למה יש בעיה? מכיוון שכל הכוחות של הנשמה הם התגלות משורשים, שורשי שורשים, שהם הספירות, סוף-סוף. אז ייתכן מאוד שנפש של בן אדם אחד בא משורש ספירה אחת והרוח שלו לא מאותו שורש אלא משורש של ספירה אחרת ולכן זה נדיר מאוד המקרה שיש הרמוניה, כמו שאומר הרב, או שלום בין השורשים. אפשר להגדיר את זה כ'המלחמה הפנימית' ליחיד: בכל יחיד וכל כלל, בין הכוחות של הנפש שלו. זה מספיק מובן, כן? אני רוצה לשמוע, זה ברור כן, לא? צריך לחזור על זה או לא? איזה צורך לחזור!? זה ענין של ניסיון, מה צריך להסביר? טוב, אני חוזר על ההגדרה. אולי נקרא מההתחלה:

"שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו"

איזה מחנה? של הזהות היהודית בתקופה של התחלת הגאולה, בתקופה ההיסטורית של הציונות. וזה באמת לא צריך להסביר הרבה. אנחנו יודעים שבחברה היהודית, בחברה הישראלית, יש כמה מחנות שהם במתח ויותר ממתח ביניהם, כן. מאיפה זה בא המלחמה ההיא? אז:

"המלחמה ביניהם נכרת היא ביותר בארץ-ישראל" זה הסברנו כבר מקודם – "אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל" - זה מתחיל מהתחלת ההיסטוריה של עם ישראל, כבר מאברהם, יצחק ויעקב הם שלושה ולא במקרה, יש המתח הזה. נמשיך:

"ושורשיהם קבועים הם בתוך ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם"

כן. זה מובן? מה זה "מרחבי רוח האדם"? בנפש האדם יש כמה כוחות, כמה חלקים אומר הרמב"ם בהתחלת 'שמונה פרקים'. אבל כל נפש יש לו כוחות, כוחות שייכים לעולם החיצוני, זה נקרא בעיקר 'נפש'. כוחות השייכים לעולם הפנימי, זה נקרא 'רוח', וכוחות ששורשם בעולמות העליונים בקודש שבהוויה, בשורש ההוויה, וזה נקרא 'נשמה'. יש גם כוחות יותר עליונים : 'חיה' ,'יחידה'.

ומה שאמרתי , אני חוזר על זה, לרוב זה נקרא נר"ן - נפש, רוח, נשמה. או נשמה, רוח, נפש אבל רגילים לומר: נפש, רוח, נשמה, נר"ן, כן. וכל בן אדם יש לו נפש משלו - יש שתי מדרגות: 'הנפש הראשונה',

'הנפש השנייה'...זה נלמד בנושא אחר - רוח,

וניצוץ של נשמה, זה מובן?

אבל המקרה הרגיל וזה תוצאה של התולדות מאז אדם הראשון עם כל הגלגולים וכל התלאות וכל התגלגלות הדברים שלא קורה, זה נדיר מאוד שבן אדם אחד יהיו לו הכוחות האלה משורש אחד. הבנתם? כי שורש השורשים, שורשי השורשים של כל הכוחות של: נפש, רוח, נשמה זה סוף סוף למעלה-למעלה, פנימי, פנימי, בספירות עצמן. זה רק בקצרה, זה לא קבלה, זה רק פשט.

( הפסקה קצרה בקלטת )

מניטו: ו...א...אז קורה, וזה המקרה הרגיל, ששורש הנפש בא מספירה מיוחדת, שורש הרוח בא מספירה אחרת ושורש הנשמה גם מספירה אחרת, וזה יותר מסובך מזה, .... ולכן כל בן-אדם הוא עולם של מתחים ומלחמות פנימיות, כך אומרים, בעולם הפנימי שלו. וזה המצב של היחיד, זה גם המצב של כל כלל, כל חברה, כל אומה, כל המין האנושי בכלל, זה מובן?

אבל מה שמוסיף הרב מיד- בישראל יש הכרח, חובה, לאחד את זה, כי כך צוונו. כך אומרים? צוונו כן. זה המבנה של ההתחלה של 'מורה נבוכים'. יש האדם, והאדם צריך להכיר בבוראו, להכיר את בוראו אם אתם רוצים. אבל בפרק החמישי כבר, הרמב"ם אומר זו מצווה, חובה לישראל, לא לאומות העולם, אבל לישראל יש חובה לבנות את האחדות ההיא.

זה פשט הפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יה' אֱלֹקינוּ יה' אֶחָד, לפי הרמב"ם זו מצווה בפני עצמה. ולפי כוונות המקובלים, כשיהודי מתפלל, קורא "קריאת שמע", הוא אומר את "קריאת שמע", הוא בונה את ייחוד ה'. זה לא ניתן, צריך לבנות את זה[6], זה מובן? לא? זה...

אני מחפש מושג, מילה, אבל תעזרו לי – הוא 'עושה' את זה, צריך 'לעשות את האחד', בעולם. כי בעולם, זה עולם הריבוי, זה לא ניתן, זה ניתן כאידאל, כשאיפה, כמצווה, כחובה.

אולי בקצרה אני אסביר את זה. יש לכם פסוק ידוע וְהָיָה... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. טוב, אתם יודעים שהמילה השם הראשונה זה יקוק, ואנחנו אומרים 'השם'. אבל המילה השנייה זה שין מם - וּשְׁמוֹ אֶחָד, אבל מה פשט הפסוק? למדנו הרבה פעמים את הפסוק הזה בהיבטים שונים, כן.

לפי הנושא שלנו - וְהָיָה ... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד -אז מה הוא לא אחד? וּשְׁמוֹ אֶחָד?... הבנתם את השאלה? זו קושייה עצומה, גדולה, אין, אין... מה פירוש?. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד- זה כבר ככה, ה' אחד. וּשְׁמוֹ אֶחָד –וזה עוד לא ככה, ייחוד ה' צריך לעשות, לבנות. 'השם'- שין מם, שם השם[7]. תפסתם את הפשט? זה פשט פשוט, זה הפשט: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד, וזה כבר ככה, וּשְׁמוֹ אֶחָד - הוא עוד לא ככה. אז, זו השאיפה של כל האנושות - וְהָיָה ...בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. זה נאמר לכל אדם.

אז מה המשך הפסוק?... זה בנביא זכריה, אם אני זוכר... זכריה כן: וְהָיָה יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ - זה שייך לאנושות כולה. אף על פי שיש לנו פשט ציוני - מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, ז"א גם תל אביב, לא רק חברון ולא רק שכם...זה מובן?

קהל: הרב...

מניטו: רק אני אגמור...אני אגמור את המשפט. אבל מה שמוסיף הרמב"ם שעם ישראל קיבל את החובה לאחד שם השם. אחר כך אני אסביר...

אז אני חוזר על הפשט של אותו פסוק: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד, אתם יודעים שזה פסוק קשה לתרגם, להבין לפרש. ויש לנו פשט שייך לנושא שלנו - שְׁמַע יִשְׂרָאֵל - זו אזהרה כן - זו אזהרה, ה' אֱלֹקינוּ - ה' שהוא אלוקינו, זה השם האחד. אני חוזר על הפשט של המילים- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. ז"א שיש הוא אמינא שיש ה' לא אחד. הבנתם? מיד: וְאָהַבְתָּ, אבל לפני וְאָהַבְתָּ, יש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שהוא נקרא: 'הייחוד התחתונה'[8], יש מילה בארמית אבל לא צריך...

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל... ה' אֶחָד - זה ה'ייחוד העליון', העליון. הייחוד התחתון, אנחנו אומרים את זה בלחש "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". יש מספר תיבות בפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, שש תיבות? יש שש תיבות ב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", יש סוגיה בפני עצמה במסכת פסחים על זה[9]. יש סיבות למה אנחנו אומרים את זה בלחש ולא בקול רם, חוץ מיום הכיפורים[10], אתם יודעים את כל הנושא הזה, אם יש צורך נחזור על זה, רק זה ידוע...

אם כן, החובה, לפי הפשט הזה, הוא כך- הגימטרייה של שם הוויה זה 26 , הגימטרייה של אֶחָד זה 13, אז כבר חלק מההוויה זה נקרא- 'השם אחד'. 'אחד' כבר. יש עוד, הצד של ההוויה שנקרא 'השם', ששייכת לעולם, זה עוד לא אחד, צריך לבנות את זה. תפסתם?

אז למי ניתנת אותה חובה? זה לעם ישראל. אנחנו יודעים, כמו שיש 13 מידות בשם, יש 13 שבטים בעם ישראל. זה מתאים. אתם זוכרים שיש איזו סוגיה, למדנו את זה בשיעור הקודם, אני חושב, ייתכן...יש לי בעיות של זיכרון..."אתם עשיתוני חטיבה אחת"[11] -למדנו את זה?

קהל: כן

מניטו: כן, אז מה כתוב בתפילין של מארי עלמא? כתוב וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, אח"כ נחזור על הפשט הציוני: גּוֹי אֶחָד, זה בארץ ולא בחוץ לארץ[12]...(צחוק), זה שמענו מהרב, זה פשט יפה כן. ולכן מוטלת החובה על עם ישראל לקבל, לקלוט ולאחד את כל הריבוי של ההוויה בעולם, דרך האנושות, דרך הריבוי של אומות העולם, עד האיחוד בתוך עם ישראל.

ולכן אנחנו, לפי הכוונות של התפילה, לפי המקובלים, כשהמתפלל אומר- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד, לא רק שזו לא תפילה, זו קריאה, כן זו עבודה[13]. אנחנו אומרים זו תפילה, אבל צריך לדייק זו לא תפילה, תפילה זה שמונה עשרה, כן. אבל זו עבודת קודש, אחרת, עבודה שבלב גם כן אבל אחרת מהתפילה, במובן המדויק, זה נקרא 'קריאה', זו 'עדות' כן, אז לפי הפשטנים זה פשוט מאוד. זו מצווה להעיד בזה, שאנחנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים ועול מצוות[14], וזה מתחיל בעול מלכות שמיים. זה מובן, כן?

אבל, לפי הכוונות של המקובלים, כשהמתפלל אומר את השם, הוא צריך לכוון שהוא מאחד את השם, כי במציאות התחתונה 'השם', שין מם כן, שמו של השם הוא לא אחד, הוא מפוזר. הוא בבחינת הריבוי שיש בריבוי האינסופי, זה מדרגות. שבעים אומות, שלוש עשרה שבטים עד האיחוד של עם ישראל.

תפסתם את זה? זה לא קשה להבין.

ונחזור לפשט של הפסוק הקודם, שמביא רש"י בפרושו על הפסוק של קריאת שמע: וְהָיָה... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד - וזה כבר ככה למעלה כן, וּשְׁמוֹ אֶחָד – זו הבשורה לעתיד והיה ביום ההוא. מה שהמצב הוא עוד לא ככה שהשם יהיה אחד, שין מם, כן. יש מן רמז שאתם יכולים להבין באופן קל מאוד, האות האחרונה של 'שמע' היא עין, עין גדולה. והאות האחרונה של 'אחד' זו דלת. הכוונה הפשוטה של הפשטנים זה "עֵד", אנחנו עדים, זו עדות[15], זה מובן?

אבל יש לה משמעות, לפי המשמעות של האות עין והאות דלת. ה'שם', שהוא מבחינת שבעים, שבעים בהקשר 'שבעים אומות', אנחנו מביאים את הריבוי הזה לשם של ארבעה אותיות, זה פשוט מאוד[16]. אז זה העניין שלנו. הכוחות שפועלים גם במרחבי רוח-האדם, בבחינת יחיד וגם בבחינת חברה, גם בבחינת האומה וגם בבחינת האנושות כולה, זו הבעיה של האדם, כבריאה, צריך לפתור בהיסטוריה של העולם.

אבל לפי הכלל, אתם זוכרים בגמרא: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה",[17] כל המין אנושי מחפש איזו דרך להרמוניה , איחוד הכוחות האלו- נפש, רוח, נשמה. אצל עם ישראל יש חובה לזה. זה קשור לחובה שיש ב שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ יְהוָה אֶחָד. זה מובן? אין שאלות על זה?, עכשיו זה ברור, מה הייתה השאלה?-

קהל: [...]

מניטו: זה לא בדיוק כתוב ככה אבל נחזור על הנושא.

קהל: [...]

מניטו: כן, אבל הכוונה להעיד, לא הייתה הבחנה בין 'הוא' ו-'שמו'. ויש לכם גרסה שונה, בסידור האשכנזי[18] ובסידור הספרדי[19]. אתה הוא אחד מפני שבראת העולם או אתה הוא אחד מפני שנברא העולם. אם אתם רוצים ללמוד את הנושא זה, תלמדו את זה בהשל"ה "שני לוחות הברית",[20] יש לו פרק על העניין הזה, אתם זוכרים את זה?, למדתם את זה כבר? כן.

והוא מביא פה איזה רמז, כדי להסביר את פרקי דרבי אליעזר[21] על המילה- "הוא". "הוא" זה להיות- "הוא ושמו אחד". הא, וו, אלף- "הוא ושמו אחד" זה- "הוא". ז"א לפני בריאת העולם, אז 'הוא' ו'שמו' זה היה יחד, זה היה דבר אחד, כן. וכיוון שזה היה יחד, זה היה דבר אחד, ברור שגם השם היה אחד מאותה אחדות של הוא עצמו. הבנתם? המושגים ברורים? יש 'הוא' ו'שמו'.

אולי אני אסביר קצת, את המושג של 'שמו' של השם. יש פסוק אחד בספר דברים, אם אתם רוצים אפשר יהיה למצוא, זה בהתחלה בפרק ד' של דברים י"ג אבל, אה...אולי תחפש את זה[22] בספר דברים- לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה ושמה המילה "השם" זה כתוב שין מם. אתם זוכרים את הפסוק הזה? אף אחד? מה אתם עושים שבת בקריאת התורה? אה, בספר דברים אתם לא מקשיבים... (צחוק בקהל).

טוב, זו כבר סוגיה, פרשה בפני עצמה של גילוי הרצון. למשל המושג- וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם,[23] מה המשמעות של לדעת מישהו בשמו? מה, מה מגלה שם של מישהו? את השם של מישהו? זה לא קל להגדיר, כן. כשלמשל, כשאני מדבר על מישהו ואני אומר: פלוני בן פלוני, נאמר אברהם בן יצחק, לא רציתי לומר יצחק בן אברהם, כן. אברהם בן יצחק, אז יש כמה בני אדם שיכולים להיות נקראים באותו שם. אז לכן צריך אברהם בן יצחק ועוד כמה נתונים של איזו כתובת כדי לזכור מי. אבל זה רק חיצוני, זה תיאור חיצוני. כשאני אומר לדעת מישהו בשם, מה אני יודע כשאני יודע את שמו? באותה ידיעה מה אני יודע? זה מובן? אז השאלה מובנת. כדי שאני לא אזכיר אותו, דרך השְאלה, אלא כדי שאני אדע במי מדובר, כן. כתובת כן, אבל יותר מכתובת מיהו בעל הכתובת?

ולפי המשמעות של לשון הקודש: לדעת מישהו בשמו, זה לדעת את אופי הרצון שלו. איך הוא רגיל לרצות, כך אומרים? כשהוא רוצה מה שהוא רוצה. אז אני מכיר אותו. אז אני מכיר את העצם שלו, את הזהות האמיתית שלו זה נקרא 'לדעת בשם'. והמקובלים הסבירו שהמילה 'שמו' זה בגימטרייה – 'רצון'. אולי זה קצת מתמטיקה. רצון זה עולה שמו

זה מה שהשל"ה[24] מסביר, ברמז, על פרקי דרבי אליעזר, שלפני שנברא העולם היה 'הוא ושמו'- אחד. לא הייתה שום הבחנה בין 'הוא' - שאי אפשר היה להכיר אותו, אלא דרך- 'שמו'. ואפשר לחשוב, להבין את זה באופן קל מאוד, כן. הגילוי של המהות האינסופית של 'הוא' זה דרך רצונו. למשל, אצל האשכנזים יש מנהג יפה, לפני קריאת התורה אומרים- כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקינוּ,[25] זה גמרא מסכת ברכות, כן. מה זה שֵׁם ה' ? זו התורה. כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקינוּ. מה זה התורה? זה גילוי רצונו, לכן הוא - אי אפשר להבין, זה למעלה מכל השגה, מכל שכל. אבל אפשר להכיר אותו דרך גילוי רצונו וזה נקרא - 'שמו', זה מובן?

אז עכשיו אתם מבינים את הפשט של- "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". למשל, גם כן יש לכם במשנה והרבה פעמים בגמרא אמרות כאלו: "רצונו של אדם זה כבודו". מה זה "כבוד"? זה גם כן גילוי של הרצון. "יהי כבוד חברך חביב עלייך כשלך", מה זה "יהי כבוד חברך חביב עלייך כשלך"?- זה רק עניין של נימוסים? כדרך ארץ? נראה שלא. החבר יש לו גם רצון משלו, אז כשאתה מתייחס אליו, תתייחס לרצון שלו כמו שאתה מתייחס לרצון שלך. "יהי כבוד חברך" - פה מדובר בין תלמידי חכמים, כן. רק זה יכול לפתור את עניין המחלוקת בין תלמידי חכמים. כן.

"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"[26] - אלו ואלו רצון הבורא, אלו ואלו תורה, כן. אז תסכים פעם לרצות כמו שהוא רוצה כי אז המחלוקת נפסקת, זה מובן? זה הכבוד שנותנים לחבר, לא רק להגיש לו כוס מים, או 'בבקשה', 'תודה'- זה רק נימוסים. אלא בשעת המחלוקת, יהי רצון חברך חביב עליך כשלך... מה זה הרצון של החבר? 'חבר' זה תלמיד חכם[27] - איך הוא מקבל תורת ה'. מכיוון שהתורה זה גילוי רצון הבורא, זה מובן? וזה נקרא כבוד, וזה נקרא שם.

טוב, ולכן מה שאמרתי בפרקי דר' אליעזר, לפני בריאת העולם היה 'הוא ושמו אחד', 'השם' היה - זה רק תיאורים כדי להמחיש את הדברים – נבלע בתוך המהות של 'הוא'. כשעלה במחשבה לברוא את העולם, אז מה זה שם ה'? זה הרצון שלו גבי העולם, גבי עולמו. ולכן זה גם כן הבסיס של המדרש שאומר כי הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אתם זוכרים המדרש הזה, בהתחלת המדרש רבה[28], כן. ז"א שהתורה היא ה...א.. איך אפשר לומר את זה...התורה היא ה'תעודת זהות' של העולם. מכיוון שזה רצון הבורא, כבורא. הוא ברא העולם לפי רצונו והוא גילה רצונו בתורה. זו הכוונה של המדרש, כן.

אז נחזור לזה, שההוויה בבחינת 'הוא' היא כבר בבחינת 'אחד' אז: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ, זה השם האחד ולא ה.... ופה אתם מקבלים את דעת הרמב"ם, על ייחוד ה'. כל מה ששייך לעולם זו עבודה זרה, אסור, זה לא שייך ל-'ה' אחד'. ייחוד ה' של הרמב"ם, זה לפי דעתי, לפי מה שאני למדתי עם כל הצופים הצעירים, כשהיינו בצופים,[29] זו ההגדרה הכי ברורה- כל מה ששייך לעולם הוא מחוץ לתחום של 'ה' אחד'. יש הוויה לעולם, אבל זו הוויה שמתגלית, מתבטאת, נמצאת מבחינת הריבוי. ולכן כל הגורל של כל העולם כולו זה להגיע לייחוד החלק הזה של ההוויה, שהוא העולם, זה שהוא מבחינת ריבוי. מה שמוסיף הרמב"ם וזה הביטוי של הרב קוק- שאצל האנושות כולה, אין חובה בזה. אנחנו יודעים שסוף- סוף זו השאיפה של כל העולם: זה סוד האהבה[30], זה סוד השלום וזה המניע של כל ההיסטוריה, כן.

אלא אצל עם ישראל יש חובה לאחד. אתם רואים איך הנושא הזה קשור כבר לנושא של השיעורים הקודמים, כן? כי זה מתבטא גם כן במציאות של השבטים. זו הכוונה הראשונה של אותו פסוק: של שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, לפי המדרש, כשבני יעקב אמרו לאביהם: שמע ישראל, אבינו, ה' אלוקינו, כל אחד ואחד מהשבטים, ה' אחד. כן זה המישור...נאמר האתנו-סוציולוגי של הבעיה, פה אנחנו מגיעים בנושא של הנושא האידאולוגי של הבעיה- הכוחות המתבטאים בזרמים של האידאות בחברה הישראלית, זה מובן? אבל פה המבנה הוא: נפש, רוח נשמה וזה הריבוי בעולם הנפש.

אני חוזר עוד בקצרה על ההגדרה הראשונה שלמדנו ואחר כך נראה את ההגדרה של הרב, לפי הנושא שלו. כוחות הנפש זה הקשר בין הנשמה לעולם החיצוני, זה כוחות הנפש. תזכירו לי שאני אחזור על קטע שלמדנו בשנה שעברה, והרב מסביר את ההבדל בין נפש ורוח, ושוב לפי הבעיות של החברה שלנו, החברה היהודית והחברה הישראלית בעיקר. רוח זה החיים הפנימיים, ויש המון כוחות, המון מדרגות גם בנפש וגם ברוח, והנשמה, ולכל אחד ,כפי שאמרנו, לרוב יש רק ניצוץ של נשמה, יש איזו מין אחיזה מעולם הבינה שהיא עולם הנשמה[31] עד... חוץ מיחידי סגולה שהם נשמות גדולות, גם עלי אדמות, זה הקשר לקודש, זה מובן?.

אני לא רוצה להרחיב עוד בנושא הזה ונמשיך הנושא שלו. אז למה יש מחלוקת, מלחמה, עימות, מתח בין הכוחות האלה? לפי ההסבר של המקובלים, כי זה לא ניתן ככה באופן פשוט שגם כוחות הנפש, גם כוחות הרוח וגם כוחות הנשמה של כל אחד ואחד בא משורש אחד, מהספירות. אלא יש קלקול הצינורות[32], זה שייך לעניין של 'הצינורות התקלקלו', זה ביטוי גם בתורת הנגלה, כן. הצינורות של השפע, שהם הצינורות של השפע משורש ההוויה, עד עולמינו אנו התקלקלו, "מפני חטאינו"....

יש איזה רמז יפה בספר יצירה[33]: 'שפע' זה אותיות 'פשע' למפרע. לאמיתו של דבר זה פשע שזה אותיות שפע למפרע. אז כשיש פשע למטה זה מעכב את השפע מלמעלה, וה'ענג' נהפך ל'נגע', זה מספר יצירה[34]. חוץ מהסוד שיש בדבר, זה דבר יפה שכדאי לשמוע.

וגם, תראו את זה זה דיוק של השל"ה גם כן[35] - לשון הקודש זה בהחלט מדויק, כן - וגם 'צנור' זה האותיות 'רצון'[36]. הרצון הוא הצינור של השפע...אז הצינורות התקלקלו, ולכן בשעת הלידה, וזה מסובך מאוד, כשנולד תינוק אומרים לו: 'מזל-טוב'-'תודה רבה' (צחוק בקהל) ו.. אז זה לא ניתן ששורש הנפש ושורש הרוח ושורש הנשמה זה מאותו שורש. לכן יש את כל הבעיות הנפשיות וכו', וזה... אני לא רוצה לומר שזה נורמלי, אבל זה טבעי, כך הוא הטבע, כך הוא העולם. ולא צריך להתרגש אם מגלים בעיות כאלה - גם בחיי הפרט, וגם בחיי האנושות וגם בחיי האומה שנקראת 'ישראל' שזה תפקידה לקבל את הבעיה כדי לתקן אותה. זה מובן?, טוב, אפשר להמשיך. כן?

קהל: [...]

מניטו: לא הבנתי את השאלה, ולא הבנתי הקשר למה שאמרתי, תסבירי יותר

קהל: איך זה טבעי שאנחנו כאלה מסובכים?

מניטו: אה, זה עניין אחר. תראי מתוסבך, מורכב, להיות מסובך זה טבעי. אבל 'חטא' זה משהו אחר, מה אני עושה עם הבעיה שלי?, זה אני אחראי על זה, זה ענין אחר! כן. זה מובן? יש מצב שצריך לתקן אותו, אז אני לא אחראי על המצב, אף על פי שאני הוא האני שאני הוא (צחוק בקהל).   כיוון שנולדתי ככה, זה לא לחינם. יש איזה מקור, במסכת ראש השנה, שלפני שהקדוש ברוך הוא, מחליט לברוא איזו בריאה באדם, הוא מראה לו את הגורל שלו[37] אתה רוצה? זה העולם שלך, אתה לא רוצה?, טוב נראה בעוד עולמי עולמים. כל נברא נברא בצביונו, בדעתו, זו גמרא מפורשת, כן. שכחנו את זה, בשעת הלידה שוכחים את הכול[38]. ולכן אסור לדבר על מה שקדם לבריאת העולם, ואני לא מדבר על זה, כן (צחוק בקהל).

מהמצב,של תוצאה, של תוצאה... סליחה, של 'קלקול הצינורות', 'שבירת הכלים', אני לא אחראי. 'חטא' זה משהו אחר כן. 'חטא' בא לסבך עוד את המצב של תוהו ובוהו. מהצב 'תוהו ובוהו', אני לא אחראי, בבחינת אשמה, בבחינת חטאת. אבל אם הרצון שלי רוצה את הקלקול אז אני אחראי, זה עניין של בחירת הרצון, כן. שוב אנחנו חוזרים לרמב"ם, כן. כל אחד נולד עם נטיות, לזה ונטיות לזה, ונטיות לזה וכל אחד נדון לפי כל הנתונים, הדיין הוא דיין של צדק. זה הוא אמר בתורתו "צדק, צדק תרדוף", וכל שכן שהוא רודף צדק, כן. ולכן שופטים כל אדם לפי הנסיבות, כן. אבל יש חטאים שאנחנו לא כל כך חבים, לכן זה נקרא רק 'חטא'. 'פשע' זה עוד יותר חמור, וכן הלאה...'עוון'. אבל אם כבר נשתמש במושג 'חטא', זה לא כל כך חמור 'חטא', מה שחמור זה חטא בזדון, חטא במזיד, שנקרא 'פשע', זה כבר משהו אחר. אם הרצון שלי רוצה, אז אתה אחראי למה שאתה החלטת, זה מובן?.

קהל: זה קצת בעייתי פה מה שהוא אמר על הרצון...

מניטו: לכן דנים אותו לפי הטבע שלו, זה מה שאני אמרתי. אבל הדיין הוא פיקח, אי אפשר לרמות אותו (צחוק בקהל) כן...זה מובן? טוב אם אחם עוד שאלות שאפשר להמשיך קצת?, כי עוד לא הגענו לצלע הראשונה של המאמר

קהל: יש פה משהו לא ברור...

מניטו: זה כבר משהו (צחוק בקהל)

קהל: הרב אמר שכוחות הנפש באים מספירות שונות, ובגלל זה יש התנגשות. באופן מוחשי יותר , מתוהו...

מניטו: בזה לא נגענו. ברור שיש חוכמה שלמה על זה, זה עוד לא הקבלה המעשית, כן? זו עוד הקבלה העיונית, כן, אבל זה שייך לחוכמת הנסתר. רק רמזתי את ההסבר של המבנה של המשפטים פה. אני משוכנע שהנושא זה כפי שאמרת, זה מספיק ברור. רציתי רק להסביר את הנתון ה... - טבעי זו לא המילה אולי, הנתון המציאותי של המציאות. ככה היה במציאות, למה? מכיוון שלא כל פעם שורש הכוחות האלה הם מאותו שורש. ואולי רק ברמז: הכוח, הערך, המידה של אברהם אבינו היא ממידה מיוחדת, חסד. הכוח של יצחק אבינו זה ממידת הגבורה, הכוח של יעקב אבינו זה מידת התפארת, ויש מתח בין כל המידות האלו, עד שיעקב אבינו הצליח לאחד את זה אז נקרא ישראל. 'שמע ישראל " זה יפה, 'שמע ישראל' ולא נאמר 'שמע יעקב'[39], כן. הבנתם את העניין?.

וזו ממש בעיה, רק בקצרה: מי שיש לו שורש נפשו מספירה אחת ושורש רוחו מספירה אחרת איך יכול להתקדם. ולכן , כל המאמץ של החיים זה להגיע ל- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד.

קהל: אבל הם מתפללים אחד על השני

מניטו: מה?

קהל: אבל מתפללים אחד על השני, לא?

מניטו: תלוי למי, למי שכבר הצליח התיקון שלו ולמי שעוד לא הצליח התיקון שלו, למשל-

שאלה-[...]

מניטו: מה?

קהל: אם תיקן את הנפש, התיקון לא כולל גם את הרוח?

מניטו: לא, זו לא השאלה שלנו

קהל: לא?

מניטו: לא. "הזוהר" אומר: נותנים לו נפש[40]. זכה? נותנים לו רוח, זכה? נותנים לו נשמה, זוכרים את הזהר הזה? אבל לא אמר אם הרוח שלו תהיה מאותו שורש של הנפש שלו. אז מזל כשזה מאותו שורש. מה סוד המזל? זה לא מקרה, כן. זו פרשה בפני עצמה, כן. ולכן אני מוסיף את זה למה שאמרתי בעניין האבות, זה הפלא, זה הסוד של משפחת האבות, מאותה משפחה - אז האיחוד היה אפשרי. ולכן בני ישראל באים משורש אחד. אבל אחר כך, הכול מתפזר, הכול שוב נתון לכל הריבוי הזה וצריך לבנות ולבנות עוד.

תשמעו, הקושי של לימוד התורה זה שכל אחד נמצא בשלב אחר לגמרי במציאות, לפי העניינים האלה. ולכן כל אחד קולט לפי המדרגה שהוא הגיע, או לפי התיקון שלו[41]. לכן זה היה אסור ללמוד תורה בפומבי ככה. אנחנו במצב לא נורמלי, כן. המצב ההלכתי האמתי, זה רב אחד לתלמיד אחד[42]. וכמה נושאים - אולי שני תלמידים. והרב מחליט אם זה מתאים, לפי שורש נשמתם, כן. כל הלימוד ככה, זה מאז חורבן הצינורות, אם אנחנו לומדים בפומבי, זה קשה מאוד. כי כל אחד צריך להבין את הדברים לפי מדרגת התיקון שלו. זה מובן? ולכן יש הרבה רבנים כשמגיעים לעניין של מחשבה קצת עמוקה – ואנחנו בתורת הנגלה פה, יש רק רמזים שיש תורת הנסתר - השאלות זה אסור. אסור לשאול בפומבי. אתם יכולים לשאול, כי אנחנו עוד לא מגיעים לאותה מדרגה שזה אסור לשאול, כן (צחוק בקהל).

אתם מבינים את העניין?, יש עניין ש...השאלה שהיא נשאלת- רק הוא מבין אותה, ואולי הרב. החבר שלו כבר לא מבין את השאלה, הבנתם?, כן. לכן זה קשה מאוד. בפרט אני חושב כשיש מישור אחד שהיה כדאי להפסיק את השיעורים בפומבי, זה שיעורי מוסר. פה זה ממש קטסטרופה. שיעור מוסר בפומבי זה הורס כל המשתתפים חוץ האחד, ומי יודע מי, שזה שייך לו. אתם מבינים למה אני מתכוון, כן? טוב זה כל מה שקורה בישיבות הרגילות, לא אמרתי מילה אחרת... אלא הישיבות הרגילות. הם קוראים לעצמם 'הישיבות הגדולות', מה לעשות?

קהל: [...]

מניטו: תלמדו את הגמרא. "עשה לך רב וקנה לך חבר", זה משנה כבר. "עשה לך רב וקנה לך חבר", אז אני אמרתי יש מקרים שאפשר אולי שני חברים. אנחנו קטנים, ננסים גבי המצב התקין של לימוד תורה בעם ישראל. אנחנו חיים בעולם אחר לגמרי, בתקופה של ממש דלדול...הבנתם את מה שאני מנסה להבהיר. ולאט לאט, אנחנו בשלב 'התחיה', כן. ואתם יודעים שהשלב הראשון של התחיה זה מלא טומאה[43], כן. ולאט לאט זה ישתפר, ונחזור למצב הנתון הקודם.

יש לנו גם כן אבות דרבי נתן[44], על המשנה "עשה לך רב". באבות רבי נתן, אני לא זוכר בדיוק את המשפט, אבל התוכן. והוא מדגיש 'רב אחד', שמי שיש לו יותר מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה בתלמודו. למדתם את זה פעם? כן. רב אחד שילמד ממנו, הלכה, אגדה, מחשבה, תלמוד, הכול, כן. מקרא, 'הכל'. וכל עוד שלא מגיע לאותו מצב אינו רואה סימן....

(הפסקה בקלטת)

מניטו: של כל הרבנים היו נוכחים, היו על יד רבם והיו שומעים את כל הדעות, אז זה כדי לשמוע את הדעות של האחרים. אבל בבחינת היחס בין תלמיד לרבו, הבנתם מה שאני אומר?...כן?.

למשל יש לכם הגדרה: מה זה 'עם הארץ'? מי שמקבל את כל החומרות של כולם[45], זה נקרא עם הארץ (צחוק בקהל). 'רב לכם', זה יותר מדי... יש עוד הגדרה של 'עם הארץ', אני שמעתי את זה כשהייתי קטן בתלמוד תורה, מה זה עם הארץ? מי שיודע את כל הש"ס ורק הש"ס[46], זה נקרא: 'עם הארץ'. אתם מבינים את זה?, אם הם היו בני אדם אנחנו היינו חמורים. זה נקרא 'עם הארץ' אצלם, אצל תלמידי חכמים. כל זה היה כדאי לזכור, אבל נחזור אולי לנושא, כן...

קהל: אם יש רב אחד ותלמיד אחד, איך יכול להיות ריבוי של כל הדעות?

מניטו-איך יכול להיות?

קהל: ריבוי של כל הדעות, אבל יש לנו את האלוקים

מניטו: לא הבנתי את השאלה

קהל: אם לכל רב יש תלמיד אחד...

מניטו: לכן, לכן המשנה אומרת "והעמידו תלמידים הרבה". ויש מחלוקת בגמרא, אתם זוכרים את המחלוקת[47]? סוף -סוף, ההלכה היא שמקבלים רק תלמידים הגונים. תלמיד שנקרא 'תוכו כברו'. זו כבר סוגיה בפני עצמה- מה זה 'תוכו כברו', כן. אבל סוף -סוף, גם על אותה הלכה וויתרנו, כן. תלמיד שאינו 'תוכו כברו' אל ייכנס לבית המדרש. זו גמרא מפורשת, כן. וגם זה וויתרנו. ויש בגמרא יומא[48] הגדרה: תלמיד שאינו תוכו כברו אינו תלמיד חכם. כל זה שכחנו, כל זה לא רוצים להתייחס, זה בגלל שאנחנו בשעת משבר. לכן זה עניין של הצלת נפשות. אז לא מתייחסים להלכה של הנושא, של העניין. תפסתם את ה...אבל כתוב במשנה: "והעמידו תלמידים הרבה", לא כתוב: תלמידים רבים. זו עוד בעיה, כן. מה ההבדל?

קהל: [...]

מניטו: מה?

קהל: [...]

מניטו: כן, זה כבר דרש יפה. אבל מה ההבדל בפשט? 'והעמידו תלמידים הרבה'. והעמידו הרבה את התלמידים. התלמידים שלכם - תעמידו אותם הרבה. זה כבר מצב קצת אחרת, כן. מה זה להעמיד תלמיד? טוב, אתם רואים שיש הרבה, הרבה ללמוד כדי להתחיל באלף בית (צחוק בקהל). אתם מבינים, שאנחנו עוד בשלב של האקסטרא א"ב, טרום אלף בית.

שאלה: במצב כזה [...]

מניטו: לא. מכיוון שאם אני תפשתי את השאלה, צריך להבין מה זה 'תלמיד חכם'. תלמידי חכמים זה מיעוט, אבל התורה של תלמידי החכמים שייכת לכל עם ישראל. זה לא משנה, בעל הבית צריך ללמוד תורה, אבל צריך ללמוד תורה כהדיוט, כבעל הבית. פה מדובר במשניות השייכות לתלמידי חכמים, תלמידי חכמים צריכים ללמוד. סוף- סוף הסנהדרין זה שבעים. סה"כ כל הש"ס היו 300 תלמידי חכמים, כל הש"ס. עכשיו זה כל התלמידים, כן.

ולפי הרב, הרב קוק זכרונו לברכה, הוא אמר, יש פרק על זה, אנחנו במצב יותר עשיר בחוכמה ובתורה מהבית השני[49]. יש כבר אפשרות בכוח בדור שלנו, יותר גדולה מהתורה של הבית השני, בארץ ישראל. אני לא מתייחס עם מה שקורה בגולה. גם שמה המצב ישתנה כבר לטובה. אבל בארץ ישראל יש כבר כוח יותר גדול, בבחינת בכוח, כן. מהמצב שהיה בבית שני, כבר עכשיו, זה לא נראה לעין, אבל תראו מה המספר של תלמידי ישיבות ולא ישיבות. זה ממש - חומר נפץ, פעם זה יתפוצץ, ואז נראה. אני זוכר תקופה, דור ש.. לא היה מצב כזה. היו מחפשים סופרים וספרים, ככה עם זכוכית מגדלת.. ופתאום זה לקח ממדים, אתם לא יכולים לתאר לעצמכם.

זה גם כן, המצב לגבי הכוח הלאומי של עם ישראל, הכוח הצבאי, המדיני, הפוליטי זה לקח ממדים, רק היהודים לא רואים מה קורה. והרב, אני זוכר את זה, הרב צבי יהודה, ז"ל, כבר הרב זצ"ל אמר שאנחנו מתחילים, בשעתו אמר את זה, בתקופה יותר גדולה מהבית השני ומבחינת הניסים יותר גדולה מדור יציאת מצריים[50], אבל צריך לראות מה קורה, עֵינַיִים לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, כן. יהיה לנו הזדמנות בעזרת ה' ללמוד את כל זה על הפסוקים שלו, כדי לראות מאיפה היה יכול לומר דבר כזה. לא לשכוח שאנחנו בסוף הגלות האחרונה. אנחנו בסוף הגלות האחרונה. זה נקרא 'קץ המגולה'. ולכן מי שרואה, רואה ומי שלא רואה, לא רואה אותם הדברים הגדולים. אתם זוכרים את ההקבלה, זה בא מתורת המהר"ל:[51]

• שגלות מצריים זה מקביל ללידתו של אברהם אבינו
• גלות בבל זה מקביל ללידתו של יצחק אבינו
• וגלות אדום זה מקביל ללידתו של יעקב אבינו

ורק בסוף יעקב נקרא ישראל, וזו מדינת ישראל. אנחנו בסוף של כל התהליך הזה. צריך לתפוס את זה, כן. וזו לא מיסטיקה, זו היסטוריה, זה ניסים.

מה שאמרנו על הניסים, אתם מכירים את הכלל: נס נסתר הוא יותר גדול מנס מגולה. אז נס נסתר רק חכמי הנסתר יודעים לדבר על זה, אבל אי אפשר להכחיש שקורה משהו, כן. אולי אני חוזר על זה, אני רואה שרק אני שייך לדור שלי (צחוק בקהל) זה היה דור צעיר, אבל בכל זאת זה קודם...

מי שנולד אחרי תקופת השואה והתקומה, הוא לא יכול לתאר לעצמו מה היה המצב של עם ישראל לפני זה, בדור הקודם. אי אפשר לתאר. אפשר לדעת באופן שכלי, באופן מופשט, תאורטי. אבל לתאר ממש, מה היה המצב, מה המהפכה שהייתה על הדור שלנו, במשך רק כמה דורות אי אפשר להסביר את זה. פה צריך להבין שוב את .. הזה 'זָכוֹר אַל תִּשְׁכָּח '[52], מי ששוכח לא זוכר, לכן אל תשכח.

זה מזכיר לי את ה...למה למשל דור המדבר נקרא 'דור דעה'[53]? הם ידעו, אחר כך הדעת היא דרך אמצעית. אבל מי שהיה נוכח למאורעות הוא היה דור דעה ממש, זה דור ענקי. זהו? אני זוכר פירוש, של מי זה הפירוש? ייתכן שזה של המלבי"ם, זה מדבר על נוח, למדנו כמה פעמים פרשה של נוח. יש שלוש פעמים בתוך הפסוק של 'נוח':

• אלו תולדות נוח
• נוח איש צדיק תמים היה בדורותיו
• את האלוקים התהלך נוח

ממש שלוש פעמים, הפירוש הזה אומר, אני לא זוכר בדיוק מי אמר את זה[54]: שהיה צדיק לפני המבול, היה צדיק בדור המבול והיה צדיק אחרי המבול, זו הזכות שלו. והמצב לפני המבול זה מצב עולם מסוים. העולם במבול, זה עולם מסוים בתוך הטבע, כן. והעולם אחרי המבול, זה עוד עולם אחר. והזכות של אותו דור, שהיו צדיקים גם לפני השואה, בתוך השואה ואחרי השואה. גם לפני התקומה, בתוך התקומה וגם אחרי התקומה. אז הדור שלאחרי התקומה, הוא לא יכול לתאר לעצמו מה היה המעבר בין העולם שקדם והמעבר והעולם שלנו, תפסתם?

ולכן, מי שנולד עכשיו, בפרט בארץ ישראל, זה טבעי לו - יש לנו דגל, יש לנו דואר, יש לנו מדינה, יש לנו ספרים, יש לנו... לא היה, כל זה לא היה. היה המצב של העם היהודי מפוזר ומפורד, נרדף. שכחו , שוכחים את זה, כן. אז עכשיו אפשר להבין יותר, למה התורה חוזרת כל כך פעמים.

כי כולם שוכחים, כי באמת כולם שכחו. זה מובן מה שאני אומר, כן. כשהרב אומר, ייתכן מאד, בדורות הבאים אז יגלו את זה: זה היה דור ענקי, דור המייסדים – דור הפלמ"ח, דור המערך, דור הליכוד (צחוק), דור המדור. ובצורה דומה שאנחנו מתייחסים עכשיו למכבים, אולי לאנשי כנסת הגדולה, טוב, זה מובן? אז נמשיך, איפה הגענו? כן בשורה הרביעית:

" אומללים נהיה אם את שלשת הכחות הללו, שהם מוכרחים להאחד אצלנו"

זה היה כל ה... כל הזמן, שדברנו, על כל הנושאים האלו. "שהם מוכרחים להיאחד אצלנו" - עם ישראל לא יכול להתקיים אלא באיחוד הכוחות האלה. יש חובה לזה בעם ישראל. זה מובן, כן? אז נמשיך:

"לסייע כל אחד את חברו ולשכללו, שיבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת".

ז"א, כל נטייה, נטייה של כוחות הנפש של כוחות הרוח, של כוחות הנשמה, הם צריכים להשלים את הכוח האחר, את הכוחות האחרים. לא רק זה, לרפאות את המחלות של הקיצוניות של כל אחד ואחד. כל אחד צריך למזג את ה... זה מובן? כן. ואתם רואים שאנחנו במשבר עמוק מאוד. כי כל הזרמים האלו, שאחר כך הרב יגדיר אותם מיד, הם נלחמים אחד כנגד השני. ונראה מבחינה היסטורית, מיד וגם לפי הנסתר של העניין, איך זה היה, לא מוכרח, כמעט בלתי נמנע, שהדבר יקרה כזה.

זה קשור לנושא הקודם, מיד אני אסביר. מה חסר לנו? זה שבט לוי, שבט לוי היה מאחד את כל השבטים[55]. פתאום, פתאום אנחנו מגלים שבהיסטוריה שלנו יש כל השבטים, כל השבטים, חוץ משבט לוי שהיה מאחד את כל הכוחות האלה. ואלו שהיו צריכים להיות, להיות ב...נאמר ב... איך אומרים את זה בעברית? בתפקיד של הלויים, ראו את עצמם כראשי שבטים, לא אמרתי 'ראשי ישיבות'...

כיון שהם, כל אחד מייסד שבט! והם היו צריכים להיות השבט המאחד את כל השבטים, כן. תפסתם את זה? זה מצב של התפוררות, של נטייה לריבוי ולהקצנה של כל זרם וזרם. מה חסר? ברור שחסר שבט לוי. ואתם זוכרים מה אמר הרב ב..., ב...- בצרפתית אומרים

- ce l'évidence

בשיעור הקודם - שמשה, ....

משה צריך לחזור ואחר כך אליהו הנביא[56]. זוכרים את זה בשיעור הקודם? לגבי משה וזו הסגולה שלו, יש פסוק שאומר: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל זה הכוח של משה, והוא משבט לוי. אתם זוכרים את זה? וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי אז נולד הלוי ללוי, כן. ואז יש לו הכוח של "ויקהל", יש גם כוח דומה לזה, זה שלמה המלך שנקרא קהלת, תחזרו על הפסוקים.

אז זה נקרא חוכמה, חוכמת משה נקראת חוכמה עליונה, וחוכמת שלמה זו חוכמה תתאה[57], תחתונה. יש משהו מקביל בין משה ושלמה, לכן יש לזה רמז גם במדרש של תורת הנגלה - תפילה למשה, ושלמה. אותיות "למשה" זה "שלמה", הבנתם את ההקבלה? למדנו ל זה אולי פעם, אם אני זוכר, על התשובה[58], כן. אז שלמה שבנה בית המקדש, זה פשוט. תורה ובית המקדש, טוב, הסיפור הוא אקטואלי לכן אני עובר לנושא אחר. יש שאלות? אז אני חוזר על זה:

"שיבצר כל אחד מהם את הקצוניות שחברו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסויג דרכו, נניח בפזורם", למשל בפיזורם, "במרידתם זה על זה".

ואני רוצה שתבינו מה שאומר הרב, הוא לא במחנה אחד ומדבר על המחנות האחרים, ... הוא אומר את הדברים שהוא אומר שזה שייך לכל המחנות. ההקצנה במחנה אחד, אפילו המחנה השייך לקודש, כן, זה חמור כמו אולי יותר מההקצנה במחנות האחרים.

"ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחד, העומדת כצר למחנה השניה"

זה המצב שאנחנו חיים בו. וייתכן מאוד שאותו מצב הולך ומחמיר, אבל ייתכן שזה הסיבות לתקווה. זה לא יכול להיות יותר חמור (צחוק בקהל) אז המפנה יבוא, המפנה יבוא...

קהל: זה יכול לקרות בלי מפנה?

מניטו: כן, אבל יש לנו הבטחות ו...יש עוד השגחה, כן. זה ממש מסתורי, איך החברה מתקיימת, אם מי שרואה את הנטיות להקצנה, לא רק כל זרם נגד זרם אחר, בתוך כל הזרמים. וכשהרב היה קיים אז עדיין הייתה איזו תקווה של 'שבט לוי'. עכשיו משנפטר הרב, אני לא יודע איפה יש תקווה כזו.

צריך שוב 'בריאה יש מאין', ואני אומר את הדברים במודע, דברים כפשוטם. אותה תקווה שהייתה, נעלמה, אנחנו לא רואים איפה ה'מרכז העולם'[59], והמשכיל ישכיל. פה מגיע להגדרות: איזה מחנות -

              "הקודש, האומה, האנושיות",

ומיד נגלה את הכוחות באומה הישראלית, ששייכות ל'קודש', מיד נראה את זה, הוא קורא לזה 'האורתודוקסים', כן. עכשיו צריך לומר 'החרדים' אולי, אני לא יודע. אפילו 'החרדים הציונים' זה חרדים. ו...

קהל: [...]

מניטו: מה?

קהל: אז למה הרב לא קורא להם 'חרדים'?

מניטו: הוא קורא להם ..., דיברנו על החרדים בשיעור אחר. והמחנה השני זו 'האומה', נאמר- הלאומיים

קהל: הלאומנים

מניטו: לא, לאומנים זה כבר שלילי, 'הלאומיים' יש דבר כזה לאומיים? ה'ציוניים', כן, פשוטו כמשמעו. 'האנושיות' זה 'הליברלים', זה ה...

קהל: המוסר

מניטו: 'המוסר'- נראה, צריך לדייק את זה, זה ההומניסטים נאמר, כן. אבל בתוך כל מחנה ומחנה יש הקצנה של כל הזרמים משהו מפתיע, משהו, משהו מדהים, כן. לפי דעתי, יש רק תגובה אחת – מה שאמרתי מקודם, המצב הוא כל כך חמור שאין לו ברירה צריך לתקן …(צחוק בקהל).

אחר כך נחזור על העניין של שבט לוי, שזה העיקר. קצת הערה על זה, כי זה נושא בפני עצמו נלמד את זה אחר כך, אולי בעוד כמה חודשים נגיע לתיקון של המצב, עכשיו מגלים את השאלות, את הבעיות, כן. יש לרב הרבה פרקים על המשוררים בישראל ועל התפקיד של המשוררים. אתם זוכרים את זה?

קהל: [...] הספרות

מניטו: כן, בעיקר המשוררים. הוא בעצמו היה משורר גדול. כן. ולפי דעתי, אני רק אומר את זה עכשיו בקצרה, התפקיד של שבט לוי עכשיו תופסים המשוררים. המשוררים האמיתיים. כי הדיבור שלהם שייך לאומה כולה מבחינת אחד. כן. ואין הרבה כאלו, אני לא רוצה עכשיו לתת דוגמאות. אבל כשיהודים, בפרט ישראלים בעברית, קוראים את המאמרים של המשוררים, איך אפשר לומר- השירה של המשוררים, אז זה כבר מגלים קצת את הסגולה של שבט לוי. וזה לא לחינם ששבט לוי שהיו מאחדים את כל השבטים, היו דווקא המשוררים של עם ישראל. אז ייתכן שהתיקון יבוא לא מהמרצים באוניברסיטאות, לא מאנשי הפוליטיקה - וכולם יודעים לדבר משהו דומה לשירה - וגם לא מהרבנים, לרוב, כן. אלא דווקא התיקון יבוא למפרע מהמשוררים שיחזירו לא רק את השאיפה לתיקון של הפרופיל הזה, של איש משבט מבית לוי. תפסתם את העניין? טוב.

אז לא אמרתי שכל משורר הוא קדוש. אלא...(צוחק) אני מקווה שהבנתם מה שניסיתי ל... ואני זוכר ש..., זה דבר שבהיסטוריה, בכל התפוצות, כל התנועה של חזרה לזהות היהודית, חזרה לתורה, מה שקוראים 'תשובה', התחילה הודות למשוררים. אני מכיר את המקרה של צרפת, אבל זה לא רק בצרפת, גם בארצות אחרות. זה התחיל הודות ודרך המשוררים. יש אחד שכדאי להזכיר את שמו, בצרפת, זה היה אדמונד פלֵג. כן, הוא התחיל את זה. והוא לא היה אורתודוקסי. בקושי היה יהודי, אבל היה יהודי גדול והייתי תלמידו ואני גאה בזה. זה לא אומר שהנטייה ליהדות שלו הייתה אמיתית, זה עניין אחר. אבל הוא החזיר את ה...איך אומרים? אני זוכר שבדור ההוא, ילדי ישראל, כי היינו ילדים, מכל הזרמים התכנסו רק סביב לשירה של אדמונד פלג. בכל נושא אחר היו מתפלגים. וזה סוד שמו- פֶּלֵג, כן...סוד הפלגה (צחוק) ייתכן שפלג זה מין תיקון של מה שצריך[60]...השם האמתי שלו זה היה פלגבון, הוא הוציא את ה'בון', מכיוון שרצה להיות צרפתי, אז היה 'פלג', אבל זה מה שעשה האיש הזה, כן.

ויש עוד, וגם בישראל, יש שירה בעברית, שרק היא מבטאת את הצורך לשבט לוי במובן שאני אמרתי. זה מובן? אני לא חושב שהגזמתי, כן. זה רק גילוי של כיוון אחד, ואני זוכר איך הרב היה מחבב את ביאליק. כל פעם שהיה מדבר על ביאליק... וביאליק זה ממש מפלצת אצל החרדים, כן (צחוק בקהל) והיה אומר "זהו זה". זה דברים שצריך להבין לעניין, כן?

קהל: מה הגדלות של המשוררים שהם דווקא מאחדים את העם?

מניטו: מכיוון שכל יהודי ולא משנה מאיזו עדה, מאיזה זרם, מאיזו בית מדרש, מאיזה בית כנסת, מאיזה בית מדרש, יכול לשמוע את הדיבור של נשמת ישראל. בלי להיכנס להגדרות מסוימות של ארבע אמות של הגדרה זו או אחרת, 'אם אתה לא שייך לאנשי שלומינו אז הדיבור שלך זה לא שייך לי', אתם יודעים את המצב. כן.

כשקוראים שירה, שירה עברית אמיתית - ברור כן. אני זוכר - זה בעייתי מה שאני אומר פה...מפני כשאני שומע את הרדיו, השירים של הזמרים העממיים, יש איזה מין צליל של טהרה בטומאה שלהם גם כן, אפילו אם זה שיר טמא יש איזה צליל של בריאות נפש שלא שומעים אצל הגויים. הבנתם מה שאני אומר, לא? אז צריך ל...אתם זוכרים מה שאמרתי קודם, כל אחד איפה שהמדרגה שלו, תופס, לא תופס... זה לא משנה (צחוק בקהל). זה טבעי כן, יש בשפה העברית, אף על פי שהשפה העברית יכולה לשמש לעבודה זרה, למשל הכנענים וכו'.

יש איזו מין קדושה טבעית, טהרה טבעית, שמי שלא חי חיי הגלות לא יכול לשמוע, אולי, כן. אבל צריך לדעת את זה. שיש אפילו ברדיו הישראלי משהו יותר קרוב לשירה של הלויים מאף שירה אחרת. זה צריך להבין את זה. ואם אתם רוצים אפשר לפתוח מעבדה ולבדוק את זה במעבדה, כן.

.....

• ה'קודש' שייך לכוחות הנשמה, כמובן,
• 'האומה' שייך לכוחות הרוח, יש קשר - 'רוח הקודש'[61].
• 'האנושיות' שייך לכוחות הנפש.

יש עוד איזו סטרוקטורה שלמדנו, אחרת, שאפשר ללמוד גם כן מתורת המהר"ל[62], ש-

• המישור של בין 'אדם למקום'- זה הקודש,
• 'בין אדם לעצמו'- זו האומה,
• 'בין אדם לחברו'- זו האנושות.

כן, זה מובן ההקבלה הזו? כן. והצרה והבעיה שהוא מביא, סוף סוף, הכוחות האלו אינם במקום אחד. אולי אני אתחיל בהגדרה ההיא. הצרה של העולם שלנו שהמושגים, האידאות, הערכים והאנשים אינם במקום אחד. יש לכם מחנה מסוים שהערכים הם אמיתיים, אבל האנשים...אוי ואבוי, כן. יש לכם מחנה אחר שהאנשים הם אנשים גדולים אבל הערכים שלהם... רחמנא ליצלן, כן (צחוק בקהל) אתם מבינים למה אני... אז אני אגמור את המשפט ואני חוזר למה שאמרנו נפש ורוח...נקרא את זה, קראנו את זה כבר בשנה שעברה:

"אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם".

זה מובן, פשוט, ברור, כן. אני חוזר: לא רק ליחיד, לא רק לחברה, אלא לאנושות כולה. זה מה שמתפקד בהיסטוריה. מה שאנחנו מחפשים זו דרך לאחד את זה. שיהיה שלום בין המחנות האלו, ואז- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ יְהוָה אֶחָד, כל מה שאמרנו בהתחלה.

"איך שהן מניותיה של ההרכבה הזאת, אם חלק אחד מאלה תופס מקום פחות או יותר עקרי"

אבל לא לשכוח מה שאמרנו קודם:

"אלה הם שלשת התביעות העקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, באיזו צורה שהיא, מורכבים מהם. אצל איזה יחיד או אצל איזה צבור. אבל לא נמצא ולא נוכל למצוא שום צורה קבועה של חיים אנושיים, שלא תהיה מורכבת משלשתם".

לכן הכרחי לפתור את הבעיה.

"ההתמזגות הדרושה של שלושת התביעות הגדולות הללו: מוכרחת היא לבא בכל קבוצה, שיש לה תקוה של חיים עתידים".

פה יש נקודה חשובה מאוד. יש בכל הזרמים, והמספר הוא אינסופי, של כל השיטות, של כל הכתות נאמר, כת זה קצת שלילי. בחברה היהודית ובחברה הישראלית זה אינסופי, יש שתי קטגוריות:

1. אלה שנושאים את העתיד של האומה
2. ואלה, אפילו אם זה נראה פורה, ועשיר וחי, תוסס - לא נושאים את העתיד של האומה

איך לדעת מהם הקריטריונים? הקריטריון, לפי דעתי, פשוט מאוד. מחנה שיש בו כוח יצרני – טוב, זה מובן 'כוח יצרני' - נושא את העתיד של האומה. מחנה ששומר על העתיד, ולפעמים ההקצנה היא לפי הכוח של השמירה, כן, אינו נושא את העתיד. זה לא חזרה לשורשים כדי לבנות את העתיד, בסוד ו' ההיפוך[63], העבר הכי עבר כדי שהעתיד יהיה הכי עתיד – זוכרים את זה, מבינים את זה? אלא, זו חזרה לאיזשהו שלב של העבר שהיה חי בזמנו ושמחַיים אותו, אתם מבינים שבדקדוק יש כוונה אחרת, טוב - מְחיים אותו בצורה מלאכותית, בכסף אמריקאי (צוחק), ולכן צריך להסביר את זה כמו שהוא.

בסיפורי התורה יש איזה פרק, אבל אין לנו זמן עכשיו אולי תזכירו לי שאני אחזור על זה, בפעם הבאה, זה התולדות דרך יהודה - בת שוע ותמר, רק בקצרה. אצל בת שוע זה היה בלתי אפשרי: ער, אונן, שלה אבל זה מבוי סתום, זה לא פורה, אף על פי שאותה משפחה של בת שוע הכנענית, הייתה משפחה של צדיקים. בלשון הפיניקית- המילה 'שוע' זה כמו תמר. אבל עם תמר, הכול פתוח, עד המשיח. מה ההבדל? שהמדרש בא ואומר: מי הייתה תמר? בתו של שם. השורש הכי קדום, אז העתיד הוא פורה. שוע זה איזה מין שלב, יפה מאוד, אבל זה כבר מבוי סתום. מכיוון שזה איזה מין... זה מין, במשמעות של המילה "מין"- מין צדיק. אבל 'צדיק' זה שֶם, הבנתם את ההבדל? זה מין מיוחד, אז מין מיוחד, זה כבר "מין". בשורשו הוא קשור לקודש הכללי, אבל מכיוון שהוא יותר מידי מיוחד - אין לו עתיד.

זה סוד הכשרות[64], כל מה שנקרא –"טמא" זה מי שיותר מידי מיוחד, אז הוא נקרא – טמא. הבנתם את זה? זה התבוללות כבר לטומאה. ולכן, חזרה לשורשים, צריכה להיות חזרה לשורשים ולא לאיזה מין גטו מצורה זו או אחרת.

ולכן העתיד של היהדות, זו העבריות הקדומה. ולא איזו תופעה, זו או אחרת, של יהדות עשירה לזמנה. אבל כל זה עבר עליו הכלח, מכיוון שזה כבר הפרה-היסטוריה שלנו. כל התקופה של ההיסטוריה של היהדות, זה כבר הפרה-היסטוריה שלנו. וצריך לחזור לפני הפרה-היסטוריה ההיא, לעבריות שלנו, לבִתּוֹ של שֶם.

זו ממש כבר תכנית שלימה שהרב נותן לנו פה. זה מובן? וזה מסביר למה אנחנו נמצאים באותו מצב, כן. סימן שיש הקצנה של כל אחד ואחד, בלתי אפשרי למצוא את הדרך של האחדות ויש שנאה בין האחים. אחים, אבל יש שנאה. למה? מכיוון ש "האחד איננו", זה מה שאומר הפסוק, "האחד איננו"[65] וזה כבר הרמז שבט לוי. זוכרים את כל זה, כן? לפי הקבלה זה עוד יותר מדויק, אבל אני לא רוצה להיכנס במושגים של הקבלה. רק נגמור את המשפט, איפה הגענו?

קהל: "שיש לה תקווה..."

מניטו: כן:

"שיש לה תקוה של חיים עתידים, וכשאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו, שהכחות הללו, למרות תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבוא להצלה"... "הננו נקראים לבוא להצלה".

זה שבט לוי, פשוט. תראו מה כותב הרב, אחר כך נגיע לזה בשיעור הבא בהגדרה היותר מדוייקת של הדברים האלו:

"שלשת הסיעות היותר רשמיות בחיי האומה אצלנו: האחת האורתודוכסית" - ותשמעו מה הוא אומר - "כמו שרגילים לקראתה - ואולי זה חיוך של הגדרה, כן - "הנושאת את דגל הקודש"

תראו את דיוק הלשון:

"הנושאת את דגל הקודש טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה והמצוה"

אי אפשר להיות יותר ברור מזה. למה 'הקנאה והמרירות'? מכיוון שכפי שהסביר כבר, פילוג שכל הכוחות, כוח אחד אמיתי כשלעצמו אבל נפרד מהכוחות האחרים, נופל "במרירות", "בקנאה", זה מובן.

אז אולי...זו כבר השעה (של סיום השיעור) אז תזכירו לי בתחילת השיעור הבא נמשיך בשיעור הזה. יש עוד פרק שמסביר קצת יותר ההבדל בין נפש ו     רוח והתפקיד של כל אחד...

[1] 'דרך חיים' פרק ד משנה כא וראו תמלול שיעורי הרב על נתיב התורה:" "ופירוש עניין זה כי בכמה מקומות בארנו כי חלקי האדם הם שלושה."זאת אומרת, הוא מתכוון למדרגות של הנשמה באדם, כן. וההגדרות של המהר"ל אינן בדיוק את ההגדרות של חכמי הקבלה. אז אני אסביר את זה בקצרה. לפי המהר"ל יש: גוף, נפש, שכל. זה המדרגה, "גוף" זה המדרגה של "נפש" אצל המקובלים. "נפש" של המהר"ל זה "רוח" אצל המקובלים ו"שכל" זה "נשמה", כן. אבל המדרגות התחתונות של הנשמה הן, לפי ההגדרות של המהר"ל, גוף - הנפש הגופנית, נאמר. גוף וחיי הגוף. חיי הנפש, החיים הפנימיים, וחיי השכל

."האחד הוא השכל, השני הוא הנפש, והשלישי הוא הגוף. אלו שלושה הם באדם."באדם. כי שאר הכוחות הם מסביב לאדם

[2] מדרש רבה בראשית פרשה יד סימן א וראו הסבר מקיף של מניטו לבחינות השונות( נפש רוח נשמה חיה ויחידה ) ב 'שערי דמעה' כרך ב פרק "אלוהי נשמה שנתת בי"

[3] ראו 'עץ חיים' שער ד פרק א:" ודע כי נר"ן מתלבשים תוך פנימיות הכלים שהוא הגוף. אך הנשמה לנשמה -- אין יכולת בגוף האדם לסובלה, ונשארת מבחוץ בסוד אור מקיף. וכשהוא מקיף את המוח מדור הנשמה אז הוא בחינת מקיף אל הנשמה; וכשהיא מקפת את הלב שהיא מדור הרוח אז הוא בחינת מקיף אל הרוח; וכשהיא מקפת לכבד מדור הנפש אז הוא מקיף לנפש; כי כמו שיש ג' בחינות אלו שהם נר"ן, כך הנשמה לנשמה צריך שיהיה בה בחינת ג' אלו, כולם בסוד אור מקיף.אמנם הגלגולת, שהוא סוד הכתר, משם שורש לנשמה עליונה הנקרא "יחידה". וטעם קריאתה "יחידה" לפי שהיא מקפת כל העולמות בבחי' נשמה לנשמה לבדה ולא בחי' נר"ן כמו שכתבנו בנשמה לנשמה כנ"ל. כי הלא לא יש רק ג' בחינת נר"ן וכנגדם יש ג' בחינות אלו בנשמה לנשמה, אבל דוגמת הנשמה העליונה הנקרא יחידה -- אין למטה דוגמתה בחינת ד' כנ"ל, וכולה היא מציאות א'. וזהו סוד הנקרא "יחידה" לפי שאין דוגמתה למטה "

וראו 'ארבע מאות שקל כסף' למהרח"ו: "כי עד הבינה שהיא האותיות יש כלים אך משם ולמעלה שהם כנגד חיה יחידה שבכל ספירה וספירה אין עוד כלי ( דרוש 'פנימיות וחיצוניות' ד"ה ואמנם)

וכן 'עץ חיים' שער 'המוחין' פרקים ז ו ח. וראו עוד פירוש 'שמן ששון' שער 'המוחין' פרק ה אות ג:"אך נגד חיה יחידה אין עוד כלי כי אין שם קליפה וביתר ביאור 'פתחי שערים' נתיב עיגולים ויושר פתח ה:"שאין כל הנשמה מתפשטת להתלבש באברי הגוף רק חלקים ממנה והם בחינת מדרגת נר"נ אבל נשאר ממנה חלק העליון שאין יכול להתלבש כלל בגוף והוא בסוד אור מקיף והם בחינות חיה ויחידה"

[4] תקנת השבין לר' צדוק הכהן מלובלין סימן ז סעיפים א ו ב

[5] 'שער הגלגולים' הקדמה לד דף לז ד"ה "ונבאר".

[6] ראו זהר חדש תיקונים דף קיז עמוד ב:" בר נש דאמליך לקב"ה על שמיא וארעא וארבע סטרין בהאי עלמא הכי קב"ה אמליך ליה על שמיא וארעא וארבע סטרין דההוא עלמא ובגין דא אוקמוה כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו ובההוא עלמא איהו בר נש בדיוקנא דמאריה בכולא והאי איהו ויברא אלהים את האדם בצלמו"

והשוו ל 'פתחי שערים' נתיב 'אורות אח"פ דא"ק' פתח א

[7] ראו 'ספרא דצניעותא' פרק ה על המילים 'אנשי השם' ובהרחבה בפירוש הגר"א שם ( הוצאת וילנא תקפ"א ומהדורות הצילומים להוצאה זו ) דף לד עמוד ב

[8] זהר תרומה דף קלד עמוד א"יחודא תתאה"

[9] גמרא פסחים דף נו עמוד א.

[10] משנה יומא פרק ג משנה ח.

[11] מסכת ברכות דך ו עמוד א. ראו שיעור קודם עמוד 71 .

[12] וראו עוד זהר ויקרא צג ב :"ודאי בארץ איקרון אחד עמה ( עם הארץ) הם אחד ולא אינון בלחודייהו"

[13] זהר שמות פרשת בשלח דף נז עמוד א( על פי תרגום הסולם ) : "לכלול גם מי שיודע ליחד את השם הקדוש הגדול שגם הוא צריך לרומם אותו כי זה הוא עבודה עליונה של הקב"ה. כתוב 'קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת' מהו 'באמת' הוא כמו שהעמדנו הכתוב 'תתן אמת ליעקב' שפירושו שיודע ליחד את השם הקדוש בתפלתו כראוי וזהו עבודת השם הקדוש ומי שיודע ליחד את השם הקדוש כראוי מקים אומה יחידה בעולם שכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"

וראו ספר שערי דמעה כרך א עמ' 29 – פרק 'לעבדה ולשמרה'

[14] משנה ברכות פרק ב משנה ב:"שיקבל עליו עול מלכות שמים בתחעלה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות"

[15] זהר חדש כי תשא דף נ"ה עמוד א :" וְעַל זֶה יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה מְבִיאִים לָהּ הֶאָרָה בִלְחִישָׁה, מִמָּקוֹר שֶׁלְּמַעְלָה, וְאוֹמְרִים בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְהַמָּקוֹם שֶׁנִּקְרָא שָׁמַיִם מֵעִיד בָּהֶם. וְעַל כֵּן עַיִ''ן וְדָלֶ''ת גְּדוֹלוֹת, לִהְיוֹת עֵדִים....".

[16] זהר תרומה דף קס עמוד ב:" אֶלָּא כֻּלָּם בָּאִים לִדְרָשָׁה. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל שֶׁל הַיִּחוּד וַדַּאי שֶׁזֶּה בָּא לִדָּרֵשׁ, וְכָאן רָמוּז וְנִרְאֶה הַיִּחוּד שֶׁל הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה. שְׁמַע - ע' הִיא מֵהָאוֹתִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת, לָמָּה? אֶלָּא רֶמֶז הוּא רוֹמֵז בִּכְלָל אֶחָד, לִכְלֹל מַעְלָה וּמַטָּה כְּאֶחָד בְּיִחוּד אֶחָד. שְׁמַע - שֵׁם ע'. כָּאן נִכְלָל הַשֵּׁם הַזֶּה בְּאוֹתָם שִׁבְעִים שֵׁמוֹת עֶלְיוֹנִים לְהַכְלִילָם, שֶׁהֲרֵי הַשֵּׁם מִתְבָּרֵךְ מֵהֶם וְנִכְלָל בָּהֶם, וְצָרִיךְ לְהַכְלִילָם כְּאֶחָד בְּיִחוּד אֶחָד, וְלָשִׂים רְצוֹנוֹ בָהֶם"

ולהרחבת ההסבר ראו ב'סוד לשון' עמ' 105 :"עלינו להבין מה הוא שם: השם הוא היחס בין הוא לעולמו ."הוא" אחד אך מצד עולמו יש לו שבעים פנים. כל עוד שאנו בתהליך של העולם הזה השם מפוצל לשבעים שמות שבעים שרים עולם השרים שייך לעולם הזה אך יחד עם זאת שמו הוא גילוי כל ההוויה כולה בעולם הזה דהיינו כבר בעולם הזה יש ממד של הוויה שהוא האחד המוחלט. בפסוק שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד יש מעין אזהרה מרומזת שיש איזה שם שהוא לא אחד ברמיזה "יהו"ה" בגימטרייה 26 ו"אחד" בגימטרייה 13 דהיינו יש ממד של ההויה שהוא כבר אחד "יהו"ה" "הוא" ה' אלוהינו ויש ממד שני שאותו יש לאחד והוא בבחינת שבעים"

וראו להרחבה נוספת 'שערי דמעה' כרך ב הערה 74 :"בפסוק שמע ישראל, יש בחינה, לפחות תאורטית, של בחינה של ה׳ יהו״ה שאינו אחד, ח״ו, ויש בחינה של יהו״ה אחד. הציווי לנו בני ישראל הוא: רק יהו״ה אחד הוא אלוקינו. זה דורש לימוד, שנים של לימוד, כי קודם כול צריך לאחד את שמו. אפשר לומר כי השם של ההויה הוא בבחינת שבעים ממדים וצריך לאחד אותם בבחינת ארבע אותיות. אז זה שלמות הייחוד וזה תלוי בספירת מלכות"

[17] מסכת בבא קמא דף לח עמוד א.

[18] אַתָּה הוּא עַד שֶׁלּא נִבְרָא הָעולָם אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא הָעולָם.

[19] אַתָּה הוּא אֶחָד קוֹדֵם שֶׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם, וְאַתָּה הוּא אֶחָד לְאַחַר שֶׁבָּרָאתָ הָעוֹלָם.

[20] של"ה הקדמת 'תולדות אדם' פרק 'בית ה'

[21] פרק שלישי

[22] דברים פרק כח פסוק נח.

[23] שמות פרק לג פסוק יב.

[24] של"ה ,חלק 'עשרה מאמרות' בית ה בעיקר באות מג בשם הרמ"ע מפאנו

[25] מסכת   ברכות דף כא עמוד א

[26] עירובין דף יג עמוד ב

[27] ראו בבא בתרא דף עה עמוד א: "ואין חברים אלא תלמידי חכמים"

[28] בראשית רבה פרשה א פסקה א: " כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".

[29] ראו שערי דמעה כרך ב ( מבוסס על שיעורים באורסיי ) בפרק 'פתח אליהו':" הביטוי ״רבון העולם״ מתייחס למדרגת העולם הזה. אולם העולם הזה אינו רק מדרגה בפני עצמו. הוא הגילוי של עולמות עליונים יותר. לכן הקב״ה הוא ״רבון העולמים״, של כל העולמות וכל זה מתגלה אם מבינים שהעולם הזה הגלוי לעינינו מגלה גם את הנסתר שבשאר העולמות. הוא מגלה דרך השם אלוקים בבחינת ״הטבע״ אבל יש גילוי עליון יותר המסור לידי האדם: ה׳ הוא האלוקים. ה׳ יחיד - אלוקים רבים, כוחות רבים, מידות רבות. ה׳ יחיד והוא הא״ס ב״ה, והוא אחדות גמורה - הוא האלוקים, אלוקים רבים, כל הכוחות כולם, כלשון רבי חיים מוולוז׳ין: אלוקים - לשון רבים. הוא בעל כל הכוחות.[51]

יש לגילוי זה רמז בתפילת יום הכיפורים בווידוי הגדול לרבנו נסים ״רבונו של עולם קודם כל דברי אין לי פה להשיב ולא מצח להרים ראש וכו׳״, ״רבונו של עולם אם באתי לפרט את חטאי וכו׳״, ועוד קטעים רבים בנוסח שלנו בחזרת הש״ץ, וכך גם בתפילת מנחה. אולם בתפילת הנעילה לא אומרים כן אלא ״רבון העולמים חתמנו לחיים וכו׳״. מדוע? כי בתפילת נעילה עלינו מדרגה. אנחנו מוכנים להעיד שה׳ הוא האלוקים.

עדות זו מיוחדת לישראל לעת עתה. אומות העולם מכירות רק את המדרגה של האלוקים. לעבוד למדרגה זו בלבד זו עבודה זרה עבורנו ולכן היא אסורה לישראל. צריך לדייק. אחרי כל ע״ז יש מידה אמתית אולם ברגע שמנתקים בין מידה זו לשאר המידות, נופלים בטעות של הע״ז.[52] הקדושה קשורה לאיחוד, לאחדות. היא מתגלה כשיש אחדות - אחדות בעם, אחדות בערכים, כאשר השלהבת כולה קשורה לגחלת. היא אינה מתגלה דרך ניצוץ אחד. לכן האזהרה: ״כל מאן דאפריש חד מן חבריה מאלין עשר, אתחשיב ליה כאלו אפריש בך״.

[30] על סוד האהבה והקשר לסוגית 'הוא ושמו' ראו בתמלול שיעורים על שערי אורה שיעור 19: "כי הרצון לברא עולם זה בא מאהבה הגמורה, מאהבה המוחלטת. זה סוד האהבה זה רצון להמציא רצון כפי שאומר הרב אשלג, אותה מדרגה של כתר בבחינת רצון הוא מגדיר אותה כרצון להמציא רצון; לפני כל רצון מיוחד, זה כבר מתגלה בחכמה "כלם בחכמה עשית", הרצון להמציא רצון זה אהבה גמורה, זה חסד עליון, זה רחמים גמורים. איך יתכן שהדין מתגלה, מאיפה זה בא? יש לנו בשורה טובה בפסוקים: "יהו"ה לבדו ביום ההוא", נראה אחר כך ש-: 'היום ההוא' זה דווקא הבחינה של כתר שנקראת ה-'הוא'.

היום הזה, עצם היום הזה זה בחינות אחרת, למטה מזה. אבל היום ההוא, בסוד "הוא ושמו אחד" זה דיוק של השל"ה גם כן, 'הוא': זה 'הוא ושמו אחד', אותיות 'הוא', הוא ושמו אחד, זו הבחינה הכי עליונה, שמה "הוא ושמו אחד" אין הבדל בין הוא ושמו, לכן זה רחמים גמורים. הפסוק אומר: "יהו"ה לבדו ביום ההוא", מה זה לבדו? ברור שהוא לבדו, לבדו בלי שתוף אלקים, כי השם אלקים מתגלה בהקשר לעולם הזה. בבחינת עוה"ב זה השם לבדו, בלי אלקים, זו שמחה גמורה, חסד גמור.

וראו עוד ב'סוד לשון' כרך א בפרק ו :" נחזור לעניין של סוד הפסוק. לכל אדם יש תורה משלו, שאותה אף אחד מלבדו אינו יכול לחדש. רק בינו לבין עצמו האדם יכול להבין את המשמעות הפנימית של דברי התורה שהוא שומע. זהו סוד האהבה. רק שני חברים שיש ביניהם אהבה מבינים זה את זה, כפי שמוסבר בתלמוד (קידושין ל, ב):

מאי את אויבים בשער? אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: (במדבר כא) את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפהּ.

ואף על פי שלכל אדם יש תורה משלו, ישנה גם מדרגה של תורת כלל ישראל, שהיא אחת. אותה מדרגה נקראת דעת תורה, תורת משה. בתלמוד מובאות תורות רבות בשם רב זה או אחר. אך סתם תורה היא תורת משה, ומשה שקול כנגד כל ישראל.[7] בתורה שבעל פה 'סתם משנה - רבי מאיר', והמקביל בתורה שבכתב הוא 'סתם תורה - תורת משה'."

[31] זוהר בראשית פרשת לך לך דף פא:"נשמתא אתערי לאיניש בבינה" וכן 'תיקוני זהר עם פירוש אור יקר' בבא מציעא תיקון כא שער ו סימן כט שם מצוטט הפסוק שמניטו הרבה לצטט: "ונשמת שדי תבינם" וראו עוד בתחילת שער הנשמה ב 'פרדס'

[32] ראו לדוגמה 'שערי אורה' שער ח דיון מקיף וב'פרדס' שער הצינורות

[33] אולי כוונת מניטו ל'ספרא דצניעותא' על פי זהר במדבר פרשת נשא דף קלג עמוד א "תאנא בצניעותא דספרא ....מאי משמע עובר על פשע שפע דאקדים שי"ן לפ"א לא זכו עמוד ולא עובר" וראה ב'ספרא דצניעותא' פרק ב ובפירוש הגר"א שם.  

[34] ספר יצירה פרק ב משנה ב

[35] תורה שבכתב פרשת כי תשא אות יא.

[36] מקדש מלך ( הוצאת בני יששכר ירושלים תשנ"ו ) פרשת תרומה עמ' קנ"ז והובא בספרי חסידות רבים .

[37] גמרא ראש השנה דף יא ע"א: "דא"ר יהושע בן לוי כל מעשה בראשית (לקומתן) נבראו לדעתן נבראו לצביונן נבראו" וברש"י : "לדעתם - שאלם אם חפצים להיבראות ואמרו הן".

[38] נידה דף ל עמוד ב

[39] ראו סוד מדרש התולדות כרך ה עמוד 220:" ברצוני להציע את הדיוק של ה״בן איש חי״ בפרשת וישלח,[55] כבסיס להגדרה. ה״בן איש חי״ מדגיש ״כי ישראל הוא מספר יעקב משה דוד דשלשה צדיקים אלו צריכים להיות בחיבור אחד״. כלומר, הגימטרייה של המילה ״ישראל״ ששווה 541, שווה לסך הגימטריות של ״יעקב״ 182, ״משה״ 345 ו״דוד״ 14. יש בישראל שלושה ממדים: העם, התורה והארץ. יעקב מסמל את ממד העם, משה מסמל את ממד התורה ודוד מסמל את ממד הארץ. אי אפשר להפריד בין שלושת הממדים הללו: עם ישראל עם תורתו על אדמתו. ברגע שמפרידים בין ממדים אלו, אנו נקלעים לבעיות של זהות".

[40] זהר חלק ב דף צד עמוד א וראו הקדמת הזהר דף יב עמוד א

[41] להרחבת הנושא ראו שיעורים על שערי אורה שיעור 18:" אבל הסוד של חכמת התורה זה דרך אותן מלים, אותם פסוקים, אותן תיבות, אותן אותיות, כל אחד נמצא במדרגה אחרת. כשהפסוק אומר: 'אור', מי שתיקן רק עשיה דעשיה, אז הוא שומע, תופס, אור דעשיה דעשיה. אבל מי שכבר נמצא בבחינת חכמה דבינה, אז הוא תופס את האור בבחינת חכמה דבינה. זו אותה מילה כשמדברים, אני אומר: 'אור', הוא שומע 'אור', אבל מה אני אומר, מה הוא שומע? מי שמדבר, מדבר במדרגה שלו, מי ששומע שומע במדרגה שלו. אין שום יחס בין אור דעשיה ואור דיצירה, כל שכן אור דבריאה ואור דחכמה. מה שנקרא אור דעשיה זה חושך גבי אור דיצירה, חושך ממש. כל אחד לפי המדרגה של התיקון שלו. אבל הסוד של התורה זה אותה תורה לכולם. יש מדרש שמסביר כי דווקא בהר סיני, כל העם היו כולם בא במדרגה שלו.

בפסגה של ההר, היה משה רבנו, קצת למטה אהרן הכהן, עד אחרון, אחרון. זה אותו קול וכל אחד שמע במצב שלו, הרבה קולות, אבל כל אחד, כל אחד. כל אחד בכ"ף קול אחד בקו"ף. למשל, אם אתם לומדים מה קורה בעולמות העליונים, אפילו דרך הרמב"ם, יש כת של מלאכים הכי גבוהים ואין להם שום תפיסה במה מדובר, והם נמצאים בשיא של המעלות. אז מסתבר, כפי שאתה אמרת, מה שאנחנו משיגים, כל אחד במדרגה שלו, זהו זה.

אולי בצורה אחרת, כל מדרגה נקראת האלקות של המדרגה התחתונה: למשל ספירת הוד היא האלקים של ספירת יסוד. ספירת יסוד היא האלקים של ספירת מלכות. ולכן, מי שבתיקון שלו, הגיע למשל עד התיקון של הספירה של ההוד של העולמות, כל מה שנמצא למעלה מזה זה אלקות בשבילו. אבל למי שנמצא כבר יותר למעלה, זה עולמות, זה לא אלקות. זה מסביר למה חכמי הקבלה נתנו ככלל שיש נושאים שלמדים רק לתלמיד אחד כי תלמיד מסוים נמצא במדרגה מסוימת, תלמיד אחר במדרגה אחרת. מה שזה כבר אלקות בשבילו זה עוד עולמות בשבילו, ולכן אי אפשר ללמוד יחד. במושגים אחרים, מה שעוד אור מקיף למישהו, זה כבר אור פנימי למישהו אחר, וזה אותו נושא."

[42]  דרך חיים למהר"ל, משנה א' ד"ה "ועוד יותר בזה כי הרב שלומד תורה לתלמיד" ויש להשוות עם דברי המהר"ל בדרך חיים פרק ה' על כל המזכה את הרבים ד"ה "ומכל מקום יש לתרץ:" "כי לא נקרא רב אל תלמיד אחד כי הרב הוא רב אל תלמידים הרבה"

[43] סוטה דף מט עמוד ב, סנהדרין דף צז עמוד א וראו פנקסי הראי"ה בהוצאת מכון הרצי"ה חלק ראשון פנקס יא פיסקה כג עמ' תקכד :" כל היסוד של עקבתא דמשיחא וכל החוצפא שלה היא בחינת צואת הכלבים שמעבדים על ידה את העורות לכתוב עליהם ספרי תורה תפילין ומזוזות האמור בברייתא דפרק שירה והיינו שמהם ניקח כחות להפריד לפחות בין היראה והזעזוע גם בזמן הזה ולטעום את הטעם מעין עולם הבא של הטיול בגן עדן במדרגת והתהלכתי בתיככם' "

[44] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ח

עשה לך רב כיצד מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמרו לו במשנה [טעם שהניח לו במשנה סוף שיאמרו לו במדרש] טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמרו לו בהלכות טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמרו לו באגדה נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה: היה רבי מאיר אומר הלומד תורה מרב אחד למה הוא דומה לאחד שהיה לו שדה אחת וזרע מקצתה חטים ומקצתה שעורים [ונוטע] מקצתה זיתים ומקצתה אילנות ונמצא האדם ההוא מלא טובה וברכה. ובזמן שלומד מב' ג' דומה למי שיש לו שדות הרבה אחד זרע חטין ואחד זרע שעורים ונטע אחד זיתים ואחד אילנות ונמצא אדם ההוא מפוזר בין הארצות בלא טוב וברכה

[45] אור החיים ויקרא פרק כו פסוק ג וראו אבן שלמה פרק ד סעיף טו הערה ח

[46] השוו מסכת סוטה דף ב עמוד א :"אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמיד חכמים זהו עם הארץ" ולהרחבה ראו בשערי אורה שיעור 53 :" אז פה הוויכוח בין הפשטנים והמקובלים: אם הוא אוכל עץ החיים שהוא הקבלה קודם, אז עץ הדעת, שהוא המשנה, הוא לא פוגם בו, כי המשנה זה עץ הדעת טוב ורע כי במשנה יש טוב ורע, צריך ברור הגמרא, כדי לברר הטוב מן הרע. והגמרא ניתנה ברוח הקודש, דהיינו, רק מי שיש לו רוח הקודש הוא יכול להבין את המשנה. ויש איסור מוחלט, ללמוד את הדין מהמשנה. זה ידוע, זה נקרא מבלי עולם. ולכן העניין הוא פשוט מאוד: הסדר של הלימוד, אצל התלמיד, זה קודם כול גמרא, אחר כך קבלה. אבל אצל הרב, שכבר למד קבלה, הוא יכול להדריך את התלמיד בגמרא, לפי עץ החיים."

[47] גמרא ברכות דף כ"ז ע"ב – דף כח ע"א.

[48] מסכת יומא ע"ב ב

[49] אולי כוונת מניטו לאגרות הראי"ה אגרת רסו: "השכלול הלמודי הבא בסילוק רוח הקודש הוא צעד לנסיגה לאחור אע"פ שיש בו כמה מעלות טובות וזהו יסוד הבית השני שהיה מסולק שכינה ורוח הקודש וממולא באור תורה וחכמה עכשיו רוח התחיה מתרוצצת בקרבנו ואנו חייבים להחלץ חושים לסול את הדרך לרוח הקודש לגילוי אליהו להופעת הנבואה כשימלאו התנאים החיצונים יחד עם הדרכת התלמוד והחינוך המודרג אשר עד כה היו עומדים במצב של ניגוד זה לזה וכל המסתכל בארחות החיים ודרישותיהם בארץ ישראל ובמהלך כנוס הגליות והצעדים ההולכים לעומת העתיד הגדול שיש בו ישכיל שאין דברינו אלה חזון רחוק ולא השערה פורחת כ"א דבר מאומת לקוח מגופם של החיים כמובן ע"י סקירה עמוקה והרגשה חודרת בתוכיותם היותר עצמית ופנימית ואלה הם הנם יחידי הסגולה שרק ע"י המון הנכנסים לבית המדרש יובאו ת"ח שלמים כמו אלה אשר ההכשר לרוה"ק לא יחסר מהם לעת הדרוש לתחית האומה"

[50] השוו מסכת ברכות דף יג עמוד א

[51] לא מצאתי במהר"ל אך נמצא באור החיים שמות פרק כז פסוק כ על פי זוהר חדש בראשית דף ח ב ד"ה ויקרא אלהים לאור יום וכן בפירוש הגר"א על הזוהר יהל אור ( הספר היה בספריתו של מניטו ) פרשת קורח קע"ח ב

[52] דברים כה יז:  זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

[53] ויקרא רבה פרשת צו פרשה ט': "ודרדע זה דור המדבר שכולו דעה". וראו לעיל הערה 87

[54] ראו פירוש רד"ק על המילה "בדורותיו" וכן פירוש 'חתם סופר' על התורה ( מניטו ציטט אותו מספר פעמים) ד"ה "כי אותך ראיתי צדיק"

[55] ראו 'סוד מדרש' כרך ז בפרק 'השבט הי"ג':

שאלה: מיהו הכולל?

תשובה: הוא אותה דמות המאפשרת הופעת ממד האחדות במציאות. הוא המועמד לשאת את דינה. אם הוא קיים, הוא מגלה מומנט משיחי בתכלית, בלתי הפיך. ישראל מתאחד בזכותו והוא מאחד את ישראל עם האומות והן מתאחדות דרך ישראל.

מכיוון שזה לא הצליח בזמן יציאת מצרים, בעקבות חטא העגל, היה צורך להמציא אסטרטגיה חלופית זמנית והיא מופיעה כאשר שבט לוי מקבל תפקיד מיוחד בתוך עם ישראל: ׳וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם׳.[74] בחירת שבט לוי לתפקידו המיוחד אינה פוסלת את שאר השבטים אבל היא משאירה את העם לכאורה עם י״א שבטים אלמלא הפיצול של שבט יוסף לשני שבטים, אפרים ומנשה. עם הפיצול הזה יש לנו שוב י״ב שבטים ושבט לוי. בכוונה איני אומר י״ג שבטים כי מבנה זה זמני עד ימות המשיח. אז יהיה שוויון בין כל השבטים.

[56] הערה 138

[57] תיקוני זהר סוף תיקון ארבעים ושבעה וכן זהר האזינו דף רצז עמוד א :" כד נהיר דא חכמה עילאה חכמה דשלמה נהיר.....בן מאה ועשרים שנה אנכי היום....ההוא זכאה ( על משה ) דחכמתא עילאה ביה"

[58] ראו הרחבה בנושא ב'סוד לשון' כרך א פרק 'ים' בפסקה: 'הקדושה הנסתרת בעולם השפל'

[59] כוונתו כנראה ל"ישיבה המרכזית העולמית"....לאחר פטירת הרצי"ה שמניטו כינה אותו תדיר 'הרב'

[60] ראו 'שערי דמעה' כרך א פרק 'מנין לנו הזכות להתפלל' :" וּלְעֵבֶר יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים שֵׁם הָאֶחָד פֶּלֶג כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ וְשֵׁם אָחִיו יָקְטָן.

רש״י מדגיש בפירושו שעֵבֶר היה נביא: ״למדנו שהיה עבר נביא שקרא שם בנו ע״ש העתיד״.[41] תוכן נבואתו של עֵבֶר, שחי בדור הַפַּלָּגָה, הוא הבנת משמעות מהלך ההיסטוריה. הוא מבין מה עלול להתרחש אם ימשיכו בני דורו באותו כיוון של פיצול זהות האדם לזהויות חלקיות. הוא היה מוטרד מהתפלגות העולם"

[61] על הקשר בין רוח הקודש לאומה ראו לדוגמה פירוש הגר"א לספר משלי פרק טז פסוק ד :" וכשהיו נביאים - היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה׳, והיה הנביא אומר, על־פי משפט הנבואה, דרכו אשר ילך בה לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו. ומשבטלה הנבואה יש רוח הקודש בישראל, ואיש עצתו יודיענו איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם." וכן בפירוש הרמב"ן לבבא בתרא דף יב עמוד א: " אע"פ שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון , נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה, לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם "

וראו שיעורים על שערי אורה :" אבל הרוח זה התפארת. שם התפארת זה הרוח, ורוח זה ענין מוסרי." ושם שיעור 49 : "  אף על פי שעיקר התגלות עולם מיוחד זה בהויה שלו, דהיינו הזעיר אנפין, והזעיר אנפין זה התגלות בעולם שלנו של הזעיר אנפין דחכמה שהוא אלהי ישראל. צריך לזכור את זה תמיד: השם 'אלהי ישראל' זה הזעיר אנפין דחכמה. זעיר אנפין דחכמה מתגלה דרך הבינה, בזעיר אנפין עצמו, והוא נקרא הויה." וב 'פרדס' שער 'ערכי הכינויים': ועיקר קדש סתם הוא בחכמה"

מתוך המקורות הללו ניתן להציע ש"רוח הקודש" היא הרוח – 'תפארת' – של הקדש – 'חכמה' , או 'אלהי ישראל'.

[62] דרך החיים ( לונדון תשכ"א הוצאת האניג) דף כו ד"ה והנה

[63] להרחבה ראו סוד מדרש התולדות כרך5 בפרק 'אברהם אבינו ומשה רבינו':" קיים הבדל מהותי בין הדרך שבה העברי תופס את ממד הזמן - המֶשֶך, העבר, העתיד, ובין הדרך שממד זה נתפס בשאר התרבויות. למשל, בתרבות יָוָן העתיקה, התקופה הראשונה נחשבת ל״תור הזהב״ ולאחריה קיימת ירידת דורות. מעשה ״תיקונו של העולם״, אם אפשר בכלל להתבטא כך בקשר לתרבות זו, כבר התרחש בעבר, ומאז אנחנו נמצאים בעולם מקולקל. לעומת זאת המשמעות המדרשית והקבלית של המילה ״ויהי״ מבחינת העבר היא צער משום שבעבר לא זכו הדברים להצלחה, ובהווה עדיין נמשכים המאמצים ההיסטוריים כדי להגיע לעולם שלם יותר. צער כי כל מה שהתרחש בעבר לא הגיע לידי תיקון.

השאיפה של הנפש היהודית לעתיד מתבטאת בפסוק ׳מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ׳.[9] הדברים באים לידי ביטוי גם בלוח הזמנים היהודי: תחילתו בערב והמשכו ביום. אין פירושו של דבר שהאור היה בעבר ואנחנו נפלנו לתוך חושך ללא תקווה. להפך, אנחנו נמצאים בתהליך שמקרב אותנו לאור. מתחילים בחושך כדי להגיע לאור. יתר על כן, מבחינה לשונית, ״ויהי״ אינו מציין עבר פשוט. המבנה שבו כולל את וא״ו ההיפוך: ״ויהי״ היה מעיקרו עתיד והפך להיות עבר, ובכך הוא מהווה סימן של הצער: מה שהיה אי פעם בבחינת עתיד הפך להיות עבר ולא הצליח, וזה הצער האמִתי.

מעתה יתבאר הכלל השני: ״והיה״ זה עבר, אך כאן העבר הפך לעתיד, וזאת השמחה האמִתית. זה גם אופי התהליך ההיסטורי של עם ישראל. כלל זה איננו רק כלל לשוני. לידיעתי, הוא אינו נמצא בכל אומה ולשון חוץ מעברית. המקובלים מפרשים אפוא את הכלל הזה כך: בזהותם של ישראל נמצא כוח ההיפוך, הכוח להפוך קללה לברכה, עבר לעתיד, וחיותנו היא מן הכוח הזה"

[64] ראו עוד ב'סוד מדרש' כרך ד בפרק 'התפתחות או אבולוציה אקראית' בפסקה 'מימוש מחשבת הבריאה ביום השישי'

[65] ראו של"ה פרשת וישב אות יב     ובפרשת קורח אות ג. וראו רש"י , על פי מדרשים, על בראשית פרק מב פסוק כו:"האחד הוא לוי שנשאר יחיד משמעון בן זוגו" וכן ב'נצח ישראל' פרק מד

וראו עוד בשיעורים על שערי אורה שיעור 22 :" כשיעקב אבינו ראה את יוסף במצרים, קרא ק"ש אומר רש"י, "ברוך שם כבוד מלכותו" זה ההמשך. "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה דווקא השלמות האיחוד, האיחוד התחתון, זה שלמות האיחוד: השלמת האיחוד. כי כל עוד שאנחנו לא מגיעים לשלש עשרה, הגימטריה של אחד היא חסרה, "והאחד איננו" אתם זוכרים את הפסוק של יוסף "שנים עשר... נחנו" חסר אל"ף [43]. כי "והאחד איננו"

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

"הסתירה שבין הנסתר והנגלה באה תמיד מחסרון השלמה של שני היסודות. הנגלה המצומצם בגבוליו, שאינו הומה אחרי מקורו ושרשו, יחוש איזה שנאה אל הנסתר, שאינו חפץ לדעת צמצום וגבול. מעוט ההכשר אל הנסתר, בקפיצה לתוכו רק משום חולשה של תאבון פנימי המצורפת עם רשלנות ובטלנות, הוא גורם שתטושטש הצורה של הנסתר, שרק שלילת הממשיות, רק רפיון החיים וחוסר הכשרון לתפוס את העולם החי, את מעשיו, תנועותיו, עלילותיו וזרמיו המקסימים, מלאי ההוד והגבורה, הוא הגורם לשיקוע בעומק הנסתר למרות חסרון ההכנה. אבל לא זה וזה יתכן, לא בצד אחד של המטבע העולמית והתורנית יבוססו החיים. הנסתר גרעינו מוכן, אבל אל הפועל יצא בהצלחה רק אחרי ההכשר המלא של הנגלה. מילוי הכרס ב"לחם בשר ויין" מוכרח להיות קודם ל"טיול בפרדס", ומילוי כרס זה במובנו המלא כולל בקרבו ג"כ את מדע העולם והחיים ואת ההסתגלות המוסרית המדתית, את גבורת הרצון ואת הכרת ערך האדם, ואת כל הטוב הנאה והמסודר שבמציאות הבא מתוך חנוך טוב והגון לכל צדדיו, המצטרף אל כל המתעורר לחיים ולרעננות מכל צד ופנים, באדם ובאומה בספרות ובחיים, בחול ובקודש ובקודש הקדשים. תביעת הנסתר, שהיא מתמלאת בבא עתה, היא תביעה איתנה, שהיא מביאה את המלה הגואלת, שהיא משחררת את האמרה הישראלית הגדולה ממאסר אלמותה, היא מחדשת את החיים האיתנים, היא מעוררת את רוח הגבורה שבקודש המוחלט, שהוא הרבה יותר פשוט ויותר טבעי מכל חול ורגיל, ועם זה עומד הוא בשגובו ובתפארתו".

(הרב קוק "אורות התחיה", ס')

מניטו: זה קטע שנמצא ב'אורות התחיה', זה בדף צ"ג אני חושב...

דיברנו הרבה בשיעורים האחרונים, על הגורמים של הגאולה וכל הבעיות שמתעוררות כשעם ישראל חוזר מהגלות. ויש המון בעיות ושנגענו כבר בשני נושאים- את שילוב השבטים, עם כל הבעיות הקשורות לזה, כי גם הזרמים באידאולוגיות, בשורשם, כל השבטים הם בני ישראל, אבל כשחוזרים, חוזרים עם איזה גורם של פירוד. וגם כן בשורשם, בשורש נשמתם, כל הדוגלים לכיוון זה או אחר לאידאה הישראלית, אתם זוכרים? הנפש, הרוח, הנשמה, כוחות האנושיות, כוחות האומה, כוחות הקודש[1], זה מובן כן.

וכל פעם, הרב הדגיש או רׇמז, רׇמז בדגש חזק, שיש גורם אחד שצריך להתעורר באחרית הימים, בתקופת הגאולה. וזה מה שאנחנו קוראים בדרך כלל - 'גילוי חוכמות הנסתרות'. אתם זוכרים את זה, כן? אז אני אקרא קטע אחד שקשור לנושא הזה בפרט, ומתוך זה ודרך השאלות שלי ושלכם, נראה להרחיב את הנושא. אז זה מתחיל כך:

"הסתירה שבין הנסתר והנגלה באה תמיד מחסרון השלמה של שני, (של שני) היסודות". אני חוזר על המשפט - "הסתירה שבין הנסתר והנגלה באה תמיד מחסרון השלמה של שני היסודות".

פה יש מושג קצת קשה - "הסתירה שבין הנסתר והנגלה". כי לפי פשט הדברים "הנגלה" זה הנגלה של הנסתר, אבל "הנסתר" זה הנסתר של הנגלה. וגם חכמי הנגלה נאמר, או אנשי הנגלה יודעים ש"הנסתר" הוא הנסתר של הנגלה וכל שכן חכמי הנסתר יודעים ש"הנגלה" הוא הנגלה של נסתר, זה מובן?

רק דרך אגב אני רוצה לציין מקור מיוחד של המהר"ל לכל ההשתלשלות ה'גילוי', 'גילוי התורה', בכל הרבדים, שאפשר להגדיר את הסגנוןשל המהר"ל, וכל שכן התוכן, או שהוא מגלה את הנגלה של הנסתר או שהוא רומז לנסתר של הנגלה. הבנתם את ההבדל כן? ואני חוזר לדבר שאני רגיל, רגיל לומר מה שנקרא 'חוכמות הנסתר' לעולם נשארת בבחינת נסתר. מיד כשמגלים משהו, ממה שנקרא 'נסתר' זה כבר לא 'נסתר' אלא 'נגלה'.

אני שמעתי פעם הסבר, לפי דעתי ברור מאוד על העניין. אתם זוכרים את העניין של 'תורה לשמה' ו'תורה שלא לשמה'. והגמרא נותנת הרבה דוגמאות מה זה 'תורה שלא לשמה'[2]. וההגדרה של 'תורה לשמה', אני זוכר שפעם, אולי לפני כמה שנים דיברנו על זה, דווקא בהקשר של לימוד המהר"ל[3]. אם אני לומד כדי ללמד, יש בעיה, זה לשמה או לא לשמה? מה אתם חושבים? מי שלומד על מנת ללמד, האם זה לשמה או לא לשמה?. מי שלומד על מנת ללמד זה המשרה שלו, זה הפרנסה שלו, זה הכבוד שלו, זו הזכות שלו. אז יש מקום לדון על זה אם זה לשמה הטהור או אם יש צד שלא לשמה. זה מובן? אין תגובה...? (צחוק בקהל).

קהל ( בתיה לנצט)- יש שתי אפשרויות כמו שאמרת שזה הוא מלמד כי זו המשרה שלו, או ללמוד וללמד כמו בתפילה...

מניטו: נכון, איך אנחנו אומרים בתפילה? "ללמוד ללמד..."

קהל+ מניטו: "לשמור ,לעשות ולקיים"

מניטו: כל עוד שלא הגענו לקיים, זה עוד מדרגות... כל זה, זה לשמה, אבל באיזשהו צד השאלה נשאלת - יש דברים שלומדים ולא מלמדים אותם זה נקרא - 'נסתר'[4]. למשל, מה שאנחנו רגילים לאמר, להגדיר כהחידושים של שבת. כן, כשחידוש בשבת מתעורר, אי אפשר לכתוב אותו. אז סוף, סוף הוא נשאר באיזשהו צד, בבחינת נסתר, זה מובן? לא.אבל אני חוזר לכלל עצמו - כל גילוי, איך אומרים? מסתיר מה שהוא מגלה[5] ולכן יש איזה צד לומר שהנסתר נשאר נסתר. זה מובן? טוב.

ובעיקר, צריך להבין את זה, גבי התורה שבעל פה בכללה. מי שלומד גמרא יודע שצריך ללמוד הרבה, הרבה שעות כדי לחדור לעומקה של הסוגיה. איך לכתוב את זה. פעם שמעתי אי אפשר אחרת אלא כמו שכתוב בגמרא , כמה שורות, כמה שעות של תורה בעל פה. אחר כך איך לכתוב את זה, אי אפשר אחרת כמו שהרוח הקודש הייתה בחכמים לכתוב משהו כזה, זה מובן? ואתם זוכרים גם כן את הכלל - דברים שבכתב אסור לאמרם בע"פ[6] ודברים שבע"פ אסור לאמרם בכתב.זה הדוגמה , זה מובן? עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ מכיוון שהיה צורך. אני לא יודע אם היה צריך, אבל היה צורך להעלותה בכתב. מה היה הצורך? מה הם הסיבות שהחליטו להעלות בכת את המשנה?

קהל: שהיו חילוקי דעות

מניטו: זה הסבר אחד

קהל ב'- שלא ירבו מחלוקות

מניטו:  מה?

קהל ב'- שלא ירבו מחלוקות

מניטו: שלא ירבו מחלוקות. אבל בהקשר לנושא הכללי שלנו הסיבה הכי-הכי יסודית זו הגלות. מכיוון שעם ישראל התפלג לכל ... איך אומרים, קצוות הארץ? במובן הכדורי של המילה, והריחוק מהמקור גרם לשינוי, לשכחה, ולכן היה צורך להעלות את זה בכתב. ויש עוד סיבה אחרת, שהיו רדיפות גם מצד היוונים, גם מצד הרומאים. כשהיו מוצאים רב אחד ושני תלמידים, או רב אחד ושני יהודים היו הורגים אותם[7], בגלל שהיה חשש שמא ילמדו תורה. זוכרים את זה? ולכן, לא לשכוח את זה אף על פי שזה לא נראה לעין במשנה עצמה, אבל בגמרא כבר זה בולט, במדרשים כל שכן. אי אפשר להבין מן הכתוב של התורה שבעל פה שהעלו אותה בכתב, אי אפשר להבין את תוכן הדברים. ז"א בכוונה כתבו את התורה שבעל פה מכיוון שהיה צורך לכתוב את התורה שבעל פה, בצורה בלתי מובנת, רק למי שיש לו את העזרה של התורה שבעל פה[8], זה מובן?

יש בגמרא, נדמה לי בבא קמא – מי שלומד הלכה מהמשנה נקרא...

קהל: מבלי עולם

מניטו: מבלי עולם[9]. יש גם גרסה אחרת- מחרבי עולם[10]. כי אחרונים אמרו דבר...

קהל: גם בשולחן ערוך אפשר למצוא...

מניטו: לא. כי האחרונים אמרו את זה, גם בשולחן ערוך כן, שמעת את זה? כן. כיון שיש אותה סכנה שאני מגדיר אותה כל פעם - הצדוקיות. מה זה צדוקיות?, אולי אני אחזור להגדרה שאנחנו רגילים אליה: מה ההבדל בין השיטה של הפרושים לשיטה של הצדוקים בלימוד התורה? אחרי תקופת הפסק הנבואה, הייתה תנועה-עובדה תרבותית בעם ישראל בתקופת בית שני, הספרים הגדולים שלנו. וכולם ידעו שאלו ספרים גדולים, תרבות עצומה. לא רק היהודים, גם הגויים ידעו כבר מזה ורצו לתרגם את זה. עובדה תרבותית. אז, השיטה הפרושית היא שונה לחלוטין מהשיטה הצדוקית. הפרושים יודעים באמונה שמה שנכתב בספרים שלנו, בספרי הקודש, נאמר בכתבי הקודש, ז"א הנבואה בכל מדרגותיה זה אמת. ויש, יש לנו סיבות להאמין בזה: סיבות היסטוריות, את הזיכרון המשפחתי, ואת הלימוד: תלמיד מפי רב, תלמיד מפי רב – עד הנביאים. כי סוף- סוף אנשי הכנסת הגדולה היו מאחרוני הנביאים[11], מתלמידי אחרוני הנביאים. התנאים בדרך כלל, היו מתלמידי הנביאים, בלי הפסק. ולכן, אתם זוכרים את הפסוק, מאחרוני הנביאים: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי[12], זה עניין שעובר דרך הזיכרון. ולכן ידעו, וזו אמונה קודם שזה אמת. וכשלומדים, לומדים כדי להבין במה מאמינים, זו שיטת הפרושים. זה ברור, כן? ולכן הגמרא אומרת: ברכה תחילה[13]. מברכים לעסוק בדברי תורה כל בוקר, כדי להעיד בזה. יש ברכה לפני הלימוד, זה מובן? יש מחלוקת, לא מחלוקת...יש סוגיה שלמה בגמרא איזה נוסח של ברכה צריך לומר לפני לימוד התורה, סוף, סוף קצת ענווה! אנחנו יכולים לומר: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו ללמוד", שמא מה שאנחנו לומדים, זה לא לימוד באמת, אלא "לעסוק" בזה, זה ידוע, כן.

ושיטת הצדוקים, היא לא רק אחרת, אלא הפוכה לגמרי. יש בידיהם הספרים הגדולים האלה, לומדים כדי להבין אותם ומאמינים במה שהם מבינים. אתם רואים את ההבדל? את צורת ה.... טוב, זה ההבדל בין...בדר"כ השיטה של הישיבה והשיטה של האוניברסיטה, זה מובן כן. זה רק בדרך כלל, מכיוון שכל יוצא מן הכלל אפשר למצוא בכללים, עם ק', בקללות האלה (צחוק בקהל).

ואף על פי שהצדוקים עברו מההיסטוריה, עם היוונים, עם התקופה של המתייוונים, נאמר. הנטייה לצדוקיות לא עברה מההיסטוריה, הנטייה של הצדוקיות קיימת עוד בהיסטוריה. ייתכן מאוד שגם כל הנטיות של כל ה'מינים' למיניהם שהיו בתקופת בית שני, אנחנו מוצאים אותם בתקופה שלנו גם כן ואולי ביתר תוקף, ביתר עז.

זה הנושא של הרב, גם כן. ואנחנו יודעים את זה, כל עוד שזה נשאר בדעת יחיד - זה נשאר בדעת יחיד, אפשר להציל את זה. אבל מכיוון שזה כבר נהפך לשיטה של כיתה, אומרים "כת" - אז זה כבר מינות. אתם מבינים את זה? כל מינות שורשה באיזשהו קשר למה שהיה אמת. ייתכן מאוד, אני לא חיפשתי את זה בסמנטיקה הזו, אולי יש איזה משמעות לזה, הקרבה בין שני מילים האלה ז"א- 'מאמין' ו'מין', ניחשתם כבר את זה?

אז, מכיוון שיש אותה סכנה של נטייה לצדוקיות, עם התורה שבעל פה, עכשיו שהיא בכתב, אז העלו בכתב את התורה שבעל פה בצורה נסתרת. כי כמו שכבר אמרנו: להתייחס למשנה כאילו זה תורה שבכתב. להתייחס סוף-סוף לשולחן ערוך כאילו זה תורה שבכתב. טוב, יש איזה צורך היסטורי, שוב להעלות בכתב את כל הדברים האלה, כדי שלא תהיה שכחה בכל ההסברים שזכרנו, אבל צריך להיות ער ל..., ער לעניין.

עיקר-עיקר התורה היא שתדע: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ומה שבין או "ויאמר ה'" או "אלוקים" אל "משה לאמר". מה שבין הרישא של הפסוק, התחלה של הפסוק, לבין "וידבר ה' אל משה", ואח"כ- "לאמר", יש הבדל[14]!. זה המקום של התורה שבעל פה. זה השורש של התורה שבעל פה. התורה שבעל פה מחזירה לנו, לאו דווקא מה שמשה אמר לנו אלא מה שה' אמר למשה. לכן בפסוק- עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית[15], זה נוסח הפסוק. ואולי זה רק בסוגריים, אני רוצה להזכיר לכם מה שלמדנו אולי...במסכת ברכות על העניין של 'הלכה פסוקה'. יש ברייתא ש "אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה"[16]

קהל: מביאים את הגמרא בנידה...

מניטו: סליחה?

קהל:  מביאים את הגמרא בנידה, כדוגמת יסוד[17]

מניטו: כן, מביאים כמה דוגמאות, זו רק דוגמה אחת. זה לחומרה וזה אחת לקולא, כן נכון. והגמרא שואלת שאלה יפה מאוד: "והיכי דמי הלכה פסוקה?", אני חוזר: "והיכי הלכה פסוקה", למה זה דומה הלכה פסוקה? שואלת הגמרא. כי הלכה פסוקה, זו הלכה שכבר אין שום פקפוק של מחלוקת - כבר פסקו והנה ההלכה פסוקה, זה מובן? מה שנדיר.

אז אני למדתי בקבלה, שדווקא אין, יש רק מצווה אחת שלא נפלה בה לא שכחה, ולא מחלוקת, זה קטורת. יודעים את זה?, הקטורת כן, אין מחלוקת על זה. מכיוון שאף על פי שיש שאלות במשנה עצמה על עניינים ש...טוב, ובכל זאת הכול אפשר ללמוד ולהסביר[18]. זה קצת בדיחה- מכיוון שאף אחד לא מבין במה מדובר, אז לא היה מי שיחלוק...(צחוק בקהל). וזו המצווה היחידה שלא נאמר- לֵאמֹר. איך זה מתחיל הפרשה של הקטורת?

קהל: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים

מניטו: בדיוק, קַח לְךָ סַמִּים בלי לֵאמֹר, הבנתם את הדוגמה?, זה מספיק ברור, כן?. ז"א לֵאמֹר, זה המקור של ה... השורש של התורה שבעל פה.

קהל: ופה: וַיְדַבֵּר יְהוָה...

מניטו: נכון, המחלוקת באה על ה לֵאמֹר הזה. בישיבות היו אומרים..., ואל תשאלו אותי מי השיב להם כך (צוחק), לֵאמֹר זה כתוב: למד, אלף, מם, ריש אז "לא- מׇר", "לא כמו מה שאמרתׇ, מׇר..." (צחוק בקהל). טוב, אני חוזר על העניין שלנו. זה לפי דעתי צריך לזכור ולכן הביטוי פה, אני חוזר על המשפט:

" הסתירה שבין הנסתר והנגלה באה תמיד מחסר..."

נראה את זה אחר כך. זה ביטוי קצת קשה, כי אין סתירה בנסתר ובנגלה. והרב מסביר מיד, אם הנסתר הוא אמיתי, והנגלה הוא אמיתי, אלא יש אולי עימות בין אנשי הנגלה ואנשי הנסתר. זה יותר מובן. זה מובן, כן?

לא הבאתי את כל ההקדמות שצריך לקרוא בהגדלה..., כמעט בכל ספר "הזוהר" יש הקדמה של ההוצאה שמסבירה את התנאים כדי ללמוד את חוכמת הקבלה, חוכמת הנסתר. לא מוסרים את זה רק ל... וגם יש הרבה, הרבה תנאים, וגם מתייחסים לסיבות: למה יש כל כך תלמידי חכמים שמתרחקים מלימוד הנסתר וגם מפחדים מזה. ואפשר ללמוד את זה, אם זה מעניין אתכם, פעם נחזור על..., על העניינים האלה.

אבל, ו..אני רוצה לתאר קצת את המצב, לפי הנושא שלנו. אני חוזר על ההגדרה ההיא: יש איזו מין מלחמה בין 'מחנה הנגלה' ל'מחנה הנסתר' ובעיקר בתקופה שלנו שמתעוררת איזו שאיפה לחוכמות הנסתר. אני רגיל לאמר אולי גם ביטוי קבלי, יש סיבות לזה ונלמד על זה, אבל אנחנו רואים שאולי זה לא בדרך הנכונה, אז אומרים- "קליפה קודמת לפרי", ונקווה שיהיה פרי אחרי הקליפה מכל מקום אנחנו מקבלים הרבה קליפות במישור של השאיפה ללימוד הנסתר. אז הרב אמר:

"הסתירה...באה תמיד מחסרון השלמה של שני היסודות" והוא מסביר מיד. "הנגלה המצומצם בגבוליו"

צריך כבר להסביר את ההבדל שיש בין הנושאים של הנגלה והנושאים של הנסתר. בלשון הקבלה, הנושאים של הנגלה זה הכלים של החוכמה, והנושאים של הנסתר זה האורות של החוכמה. יש ביטוי בגמרא: 'סתרי תורה' זה דבר קטן, דבר קטן אבל הוויות דאביי ורבא - זה דבר גדול[19]. ז"א...אני שמעתי את ההבדל ככה- מכיוון שהגמרא, חוכמת הנגלה, מדברת על הנושאים שבעולם העשייה, מצוות מעשיות אז הכלים הם גדולים והאור הוא קטן וצריך ללמוד הרבה על הכלים כדי להוסיף קצת אור.

להפך, העניינים של חוכמת הנסתר- האורות הם גדולים והכלים קטנים[20]. לכן, דבר קטן בנסתר זה הכלי, דבר גדול בנגלה זה...זה מובן?, כן? לפי הנושא שלו:

"הנגלה המצומצם בגבוליו, שאינו הומה אחרי מקורו ושורשו"

מי שמסתפק רק בצד החיצוני, של העניינים, אז כבר מתרחק משורש דברי תורה של האידאה עצמה. "יחוש איזו שנאה אל הנסתר"

פה הביטוי הוא חריף, כן. לא רק פחד אלא שנאה. אולי זה כבר קרה לכם לראות דברים כאלה...יש היסטוריה ארוכה של הנושא אבל גם בימינו אנו, בתקופה שלנו, מרגישים בזה. מאיפה באה השנאה? לפי דעתי יש מקום להסביר את המילה ההיא במשמעות המקראית שלה, למשל אנחנו לומדים את זה גבי לאה ורחל. כשהמקרא אומר שר...סליחה, לאה הייתה שנואה בעיני יעקב, איך זה בפסוק? וַיַּרְא...

קהל: וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה

מניטו: זהו, וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה. אינני זוכר אם זה רש"י, ייתכן שזה רש"י שמביא את המדרש שמסביר שרשעים מעשיהם שנואים, לא הנפש שלהם, אלא המעשים שלהם.[21] הרי ההסבר הוא ככה: כשמבינים מַשהו אוהבים אותו, כשלא מבינים משהו שונאים אותו, זה מובן? כן? מכיוון שהנפש של לאה לא הייתה מובנת ליעקב, אז הכתוב אומר שהייתה שנואה[22], זה מובן? אני לא רוצה לשנות את משמעות הפשט, כן. אבל כמו שהתורה רוצה לומר 'אהבה' היא אומרת: 'ידיעה', 'יודע' – וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ- וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, כן. גם כן להפך, כשדבר הוא לא ידוע, הוא לא מובן אז זה כבר ההתחלה של השנאה. ולפי הקבלה, רחל רומזת לגלות ולאה לארץ ישראל[23]. זה ידוע לכם? טוב, זה נושא בפני עצמו.

כל עוד שיעקב נקרא 'יעקב' הוא שייך לגלות, וצריך להתעלות עד המדרגה של שם "ישראל" כדי לגלות את לאה. זה מובן? טוב. אז כל עוד זה אותו מצב, והמקובלים רמזו גם כן, שתלמוד בבל נרמז ברחל, סליחה... תלמוד בבלי זה רחל, ותלמוד ירושלמי זה נרמז ללאה[24]. וfph atbjbu husgho יעקב אהב את רחל, ז"א עם ישראל שבגלות אהב את בבל. טוב, כל זה, זה אותו נושא. יכול להיות...אני חוזר על זה, יכול להיות שזה שנאה אל הנסתר.

אני זוכר, כשהתחלתי ללמוד עם הרב אשלג, זכרונו לברכה, בבני ברק, אני מגלה סודות, מהפעם הראשונה הוא אמר לי- אף פעם אסור לך לומר שזה קבלה, תגיד להם שזה מוסר (צחוק בקהל). והוא היה גם קורא אותם: שלוחי הסטרא אחרא, כששומעים את המילה- 'קבלה' - רוגז, שנאה. תגיד להם שזה מוסר ותראה - הם אוהבים אותך (צחוק בקהל). ואני רוצה לחשוב, שהוא ידע מה שהוא אמר, שהמוסר האמתי זה קבלה. טוב, אז אני חוזר ל:

"שאינו חפץ לדעת צמצום וגבול"

ז"א הנסתר אינו חפץ לדעת צמצום או גבול, מכיוון שאיזה סוג, נאמר, של אנשי הנגלה מסתפקים בצמצום בגבולות, כפי שאמר מקודם, אז הם שונאים את העולם של...אבל זה לא הסוף. לאט -לאט - זה רק הצד האחד של...הראשון של...

"מעוט ההכשר אל הנסתר"

זה הצד השני. "מעוט ההכשר אל הנסתר", ואחר כך יסביר את עצמו. צריך הכשר רב כדי להגיע לנסתר, חוץ מהמקורות העבריים והוא מצטט אותם גם כן. אפשר לומר את זה ולפי דעתי זה הכי חשוב: צריך הרבה ייסורים עד שאפשר להגיע לגבול בין הנגלה לבין הנסתר[25]. ממש כמו הכשרת בשר – ואומרים בגמרא שיסוריםממרקים... את הבשר. יש מקור כזה[26] מלח מקביל לייסורים אז:

"מעוט ההכשר אל הנסתר, בקפיצה לתוכו רק משום חולשה של תאבון פנימי המצורפת עם רשלנות ובטלנות".

ז"א מי שמגיע לנסתר, רק מחמת שהוא רשלן, כמו שהוא אומר, הוא לא רוצה ללמוד כמו שצריך, בכל השלבים. אז זו חולשה, קפיצה לתוכו לא לשמה:

"הוא גורם שתטושטש הצורה של הנסתר"

ואז מדברים על מיסטיקה, זה מובן כן. טוב, אני יודע שצריך לברר את זה. הקבלה זו חוכמה, זו חוכמת התורה ויש לה...אני אספק עוד כמה הגדרות, למדנו פעם בשיעורים אחרים - זו החוכמה של התפילה, ברור שזו החכמה של התורה, זו החוכמה של לשון הקודש, קודם כל. זו החוכמה של התורה כמו שהנביאים ידעו אותה, ולכן זו החוכמה של התפילה מכיוון שרק נביא יכול להתפלל. אתם זוכרים, כי בתורה, פעם הראשונה, שיש איזה רמז גם לנבואה וגם לתפילה באותו פסוק , זה בבת אחת... במי?

קהל: אברהם

מניטו: אברהם, איך אומר הפסוק?- כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה.

"שרק שלילת הממשיות, רק רפיון החיים וחוסר הכישרון לתפוס את העולם החי, את מעשיו, תנועותיו, עלילותיו וזרמיו המקסימים", זו מילה יפה, "מלאי ההוד והגבורה, הוא הגורם לשיקוע בעומק הנסתר למרות חסרון ההכנה".

ז"א רק מי שלא מבין מזה החיים הוא נוטה לנסתר וקורא לזה מיסטיקה ביחד. מי שיודע את הרצינות שיש בחיים, במציאות של העולם שהקב"ה ברא, שהבורא ברא, אז הוא יודע שצריך להכין את עצמו בטרקלין[27] עוד לפני שייכנס ל...זה מובן?.

כיוון ש...יש אומרים שהדברים שבנסתר, הם רק רמז. ז"א שהמקרא מדבר על העניינים התחתונים והחכמים מצאו בזה רמזים לעניינים העליונים. לאמיתו של דבר זה אחרת לגמרי - המקרא מדבר על המציאות עם המשמעות העליונה שלה, ומזה אפשר להסיק מסקנות ברמז לעניינים התחתונים, שלהם אותה משמעות, זה ההפך[28]. זה מובן מה שאמרתי?. כשתלמיד חכם לומד מקרא, הוא לומד את המקרא או בעולם, אותו מקרא, או בעולם העשייה או בעולם היצירה או בעולם הבריאה או בעולם האצילות. ולפי העולם שהוא קורא את המקרא, וזה אותו מקרא, עם אותן אותיות, אז הרמז הוא מסוג אחר. יש אומרים שיש הקבלה בין פשט, דרש, רמז וסוד וארבעת העולמות העליונים. אני חוזר עליהם

0-עשייה, אז אומרים פשט, יצירה אומרים רמז, בריאה אומרים דרש ואצילות אומרים סוד. לאמיתו של דבר זה ההפך[29] וזה בא מהגורמים ה... כן.

הסוד האמתי זה הפשט, דהיינו הפשט זה הסוד האמתי,[30] זה מובן?. ולכן, כשבעלי התלמוד מתייחסים ברצינות כה רבה לדברים, לכאורה התחתונים, הם מתייחסים אליהם במשמעות הכי עליונה ומזה בא הפוסק ומסיק מסקנות לדברים היומיומיים. כי אנחנו יודעים שחוץ מאנשי סגולה, אי אפשר לחיות, כל רגע, בכוונה הרצויה, כן. זה מובן מה שאני אומר?. יש לנו רגעים של סגולה שאנחנו חיים עם כוונה, למשל - תפילה בכוונה, ברכה בכוונה וכן הלאה...

אנחנו צריכים שולחן ערוך כדי לחיות בעולם התחתון, בעולם המעשי, כן. ולכן חכמי התלמוד לומדים לפי המשמעות הכי עמוקה ומזה מסיקים מסקנות, בדברים של בשר וחלב, כשהבשר- הוא הבשר והחלב הוא החלב...אבל הליך הסברות שלהם, ההיגיון של הנסתר, הוא נסתר מכיוון שההיגיון של מהלך הסברות נאמר בסוגיה של הגמרא עצמה, הוא שייך למשמעות הכי עליונה של הדברים, זה מובן?. זו אותה תורה עם גילויים שונים לפי העניין שאנחנו דנים בו. אולי צריך איזו דוגמה, לא?

קהל: כן...

מניטו: כן? אז מיד אחר כך, נפתח איזו גמרא ונקרא את זה ביחד. אם זה אפשרי, אם לא - אז בהזדמנות אחרת. מה אמר הרב קוק? אני חוזר על המשפט:

"שרק שלילת הממשיות, רק רפיון החיים וחוסר הכישרון לתפוס את העולם החי, את מעשיו, תנועותיו, עלילותיו וזרמיו המקסימים, מלאי ההוד והגבורה, הוא הגורם לשיקוע בעומק הנסתר למרות חסרון ההכנה. אבל לא זה וזה יתכן".

ז"א אי אפשר שני הדברים האלה בבת אחת, כן זה מובן?. שוב...כדי שיהיה יותר ברור: רק מי שכבר הבין שהעולם שהקב"ה רצה לברוא לפי הכלל- "סוף מעשה במחשבה תחילה"[31].

(הפיכת צד בקלטת)

מניטו: ולפי דעתי, יש סכנה בעניין כשמשליכים את ה'משמעות המיסטיקה' של הגויים ללימוד של התורה. הם כבר עשו את זה, הפשיטו את המציאות מכל משמעות ורק מנקים את עצמם לאיזו מין הסתכלות עליונה...לדברים מופשטים, בלי שום קשר למציאות האמיתית והם קוראים לזה 'מיסטיקה'. יש מילה ביוונית, שאי אפשר למצוא אותה בלשון, למה שקוראים 'לשון יהודית'[32], בלשון הלימוד התורה האמתי, זו המילה- 'מסתורין'. זו לא מילה עברית, אז כשמשליכים את המשמעות של ה'מסתורין' ב'סתרי תורה'[33], אז זו אותה סכנה שהרב מתייחס לזה, זה מובן?

אז אני לא צריך לחזור על המשפט, נמשיך קצת:

"אבל לא זה וזה יתכן, לא בצד אחד של המטבע העולמית", אם אנחנו רואים את העולם כמטבע עולמית בשני צדדים- זה הנגלה וזה הנסתר, אז לא מצד אחד של המטבע העולמית והתורנית "יבוססו החיים. הנסתר גרעינו מוכן, אבל אל הפועל יָצא בהצלחה..."

קהל: "יֵצא..."

מניטו: "יֵצא בהצלחה רק אחרי ההכשר המלא של הנגלה".

טוב זה כמעט אותו רעיון אבל קצת אחרת, זה מובן?. אני זוכר, למדתי פעם אצל רב אחד[34] שאמר לי פעם: "מי שלא יודע קבלה אינו בן אדם", הוא חי בעולם בלי משמעות פנימית. אני מתכוון לפנימיות של העולם, כן, "אבל מי שלא יודע גמרא אינו יהודי". (צחוק בקהל) זה...(צוחק) מה יותר חמור?. וממש, אני חושב עכשיו, זה ההפך ממה שאומרים באוניברסיטה. באוניברסיטה- "תהיה בן אדם אחר כך תהיה יהודי". אז פה זה להפך, צריך להיות יהודי כדי להיות בן אדם בצורה יהודית (צוחק עם הקהל).

טוב, אולי קצת הפסקה, אתנחתא, כדי שנבין את העניין. ז"א זה ידוע שיש איזה עימות בין שתי המחנות - המחנה של הנגלה ששונא את הנסתר, ואיזה מין מחנה עראי של הנסתר ששונא את הנגלה. אבל במה מדובר? באנשי הנגלה שלא יודעים את המשמעות של הנגלה, ואנשי הנסתר שלא יודעים את המשמעות של הנגלה, מכיוון שצריך להתחיל בנגלה כדי ש... כדי להגיע לנסתר, זה מובן עד כאן?

אבל בכל זאת, אני רוצה לדייק משהו. שזה... אולי זה כבר ברור לכם אבל כדאי לומר את זה בקול רם: הסדר הזה של קודם כל הנגלה ואחר כך הנסתר, זה הסדר של התלמיד. אבל הסדר של הרב זה קודם כל הנגלה ואחר כך הנסתר ואחר כך הנגלה לפי הנסתר[35]. ולכן, כדי שהתלמיד ילמד הנגלה לפי הנסתר הוא צריך ללמוד אצל הרב. לכן אצל הרב המשמעות של הנגלה לא באה אחרי הנסתר, סליחה...המשמעות של הנסתר לא באה אחרי הנגלה, אלא המשמעות של הנגלה היא כבר קשורה למשמעות של הנסתר. ולכן, מי שלמד נגלה רק עם רב של נגלה, אף פעם לא יוכל להגיע לאותה שאיפה של הנסתר, אלא אם כן הוא צריך להרוס את הנגלה שלו כדי להגיע ל..., לאותה שאיפה. זה מובן מה שאני..?

אולי בצורה קצת אחרת, אולי זה קשור ל...אנחנו רגילים לאותו דרש, שנמצא במסכת שבת, על הסדר של "נעשה ונשמע" כן, אבל זה הסדר של התלמיד. מכיוון שמכל מקום צריך לשמוע מה שיש לעשות כדי לעשות, כן? אבל ממי לשמוע, זה מובן? ולכן הסדר בשביל הרב זה - 'נשמע ונעשה'. הסדר של התלמיד זה - 'נעשה ונשמע', תפסתם את ההקבלה? כן? קודם כל שמענו ואחר כך אנחנו עושים לפי מה שאנחנו שומעים, מפי ששמעו. כן, זה מובן.

אולי בהזדמנות, תראו בפירוש של ספורנו על הפסוק: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. הוא מביא את הפירוש הרגיל אצלם, באותה תקופה בישיבות של ספרד, ואומר שקיבלו את הפשט הזה - כל מה שכבר שמענו במרה, את המצוות שקיבלו במרה לפני מתן תורה, כן, "כל מה שכבר שמענו – נעשה. ואם יש עוד מה לשמוע- נשמע", זה מובן?

טוב, אז זה מקביל לנושא שלנו ועל זה פעם שמעתי במרכז הרב, אני לא זוכר אם זה היה ישיר מהרב[36] או מאחד מתלמידיו, שציטט חידוש של הרב שאמר את זה ככה: עד כאן קיבלנו את התורה, שמענו את התורה בלי שום מאמץ מצידנו,זה ניתן לנו מגבוה, כן? עכשיו נעשה מעצמינו ואחר כך נשמע עם הזכות של העשיה. זה חידוש יפה, כן, שכולל את כל ההסברים - גם הפשט וגם הדרש בבת אחת. אז אני חוזר על זה עכשיו:  

"רק אחרי ההכשר המלא של הנגלה. מילוי הכרס ב'לחם בשר ויין' מוכרח להיות קודם ל'טיול בפרדס'"

ולכן קודם כול ללמוד את הנגלה, כמובן, מה שאני לומד זה בנביא, ומה שאני רוצה להוסיף וכדאי אולי, ללמוד את הנגלה לפי רוח הנסתר, כדי להגיע פעם לנסתר. ויש...זה אולי אני עובר לענין החינוכי של העניין, יש כמה יוצאים מן הכלל- מי שמנסה למצוא את משמעות החיים, משמעות העולם, בנגלה, ולא מצליח, אז יש גמרא שאומרת שינסה חמש שנים. ואם לא רואה סימן ברכה בלימודו - ישנה את המקום, כי אתם יודעים גם כן את הפתגם הזה - דברי תורה עשירים במקום אחד ועניים במקום אחר.[37] בגמרא עצמה איזה דף עשירה ובאיזה דף ענייה. לפי דעתי זה לא הפשט, זה מקום, פשוטו כמשמעו – במקום אחד זה עני, אבל במקום אחר, אותו דף, זה עשיר[38]. יש שם מחלוקת? (פונה למישהו מהקהל) טוב כפי שאני רגיל לומר אולי זה הפשט? ברור שזה הפשט... (צוחקים).

אם כן, אם לא ראה סימן ברכה הוא מנסה עוד חמש שנים, במקום אחר. ואם לא רואה סימן ברכה אז מוטב שעה לימוד קבלה משנים, בלי ברכה, בנגלה.[39] אבל בתנאי שניסה כבר, זה מובן?, שהשתדל כבר מכיוון ש...אני חוזר למה שאמרתי ולמה שאמרתי קודם- להתייחס לחוכמת הנסתר, זה חוכמת האדם. ואנחנו יודעים שהיא נמסרה בקבלה מאדם הראשון דרך אברהם אבינו, עד "משה קיבל תורה" וכן הלאה, טוב. אבל אותה חוכמה בלי היהדות, כפי שאנחנו אומרים, נאמר פשוט- בלי התורה, אי אפשר ללמוד תורה בלי גמרא, זה מובן מאליו. אז יש לנו מסורת שאותה קבלה נמסרה לכל אומות העולם ונשתכחה מהם, חוץ מפירורים של...דברים קטנים. ונשארה רק הקבלה של עם ישראל. זה מובן מה שאני אומר? ואי אפשר להתייחס לאותו תוכן של חוכמת הנסתר, כפי שאנו אומרים - בלי העצם התורני שלו - בלי כל המקרא, בלי המשנה, בלי הגמרא, בלי המדרשים וכן הלאה – בלא כן לא מבינים כלום ממה שנאמר, כן?

קהל: אז איך אומות העולם קיבלו קבלה מבלי שקיבלו את התורה?

מניטו: הם קיבלו חוכמת הקבלה השייכת להם. אולי אני אסביר עוד את זה בקצרה, אני רגיל לומר את זה ככה באופן פשוט - אנחנו, את זה אני אומר בלועזית, אנחנו מונותאיסטים, ז"א אנחנו מאמינים באל אחד שברא את כל העולם, כן. באל אחד שברא בריאה אחת - אדם הראשון, ומסר לאדם הראשון את כל מה שהיה צריך למסור לאדם הראשון. מאדם הראשון והלאה, ואחר כך מנוח והלאה, נמצאו בכל אומות העולם את החוכמה השייכת להיסטוריה שלהם, זה מובן? אף על פי שבדור הפלגה, הריבוי של אומות העולם נעשה באופן שלילי כתוצאה מחטא. מכל מקום יש מצווה וחובה לעולם כולו של ריבוי הצלם[40], והיה צריך הריבוי הזה של כל אומות העולם, זה נעשה באופן קטסטרופלי, כן? אבל יש משהו חיובי בכל הריבוי הזה. דבר אחר, כשאנחנו אומרים - 'שבעים פנים לתורה', יש- יש להבין את זה בהקבלה לשבעים לשון ושבעים אומות העולם, כל זה נשתכח מאומות העולם.

ראיתי בעיתון שרב אחד מאמריקה, ייתכן שזה מהלשכה של הרבי מלובביץ', החליט לכתוב ספר כדי למסור לגויים את ה"שולחן ערוך" של שבע מצוות בני נח. וזו הפעם הראשונה מלפני אולי נח, בכבודו ובעצמו, שחושבים על דבר כזה. יש פה ושם כמה רמזים בגמרא איך להתנהג, לבני נוח, לפי המצוות השייכות להם. אבל אף פעם לא היה דבר כזה. מי זוכר שהוא ראה “קיצור שולחן ערוך” מיוחד לעניינם, אולי זה סימן של התקופה שלנו, כן. וזה מעניין מאוד לראות שדווקא זה בגולה שחשבו על זה, "כי מציון תצא תורה", ברור (צוחקים). גם אני יש לי ציון הרים (צחוק בקהל). אז כל זה נשתכח מהם ומה שנשאר מבחינת חוכמת הנסתר, מה שנשאר זו הקבלה של עם ישראל. קבלה השייכת לתורה, קבלה שאי אפשר ללמוד אותה בלי החוכמה של לשון הקודש, זה מובן מה שאני אומר? זה פשוט מאוד.

מה אנחנו כן מוצאים מאומות העולם? משהו קוראים מיסטיקה עם אותו הבדל ש"הכוזרי" מסביר על ההבדל בין הדתות, של אומות העולם לדת ישראל. אתם זוכרים, אם למדתם את "הכוזרי", שאומר את זה ככה - שיש רק דת אחת בעולם, במובן האטימולוגי של המילה נאמר, ז"א הדת שהקב"ה גילה לאדם זו רק התורה. אני שמעתי פעם איזה ראשי תיבות כאלה – ד"ת זה דברי תורה. אין דת אחרת, כן. דלת תו - דברי תורה, אין דת אחרת. ו'הכוזרי' מגדיר את הדתות השונות ובעיקר האסלאם והנצרות שמתיימרים לומר שהם שייכים לתנ"ך, כביכול - או דרך גניבה ישירה זה הנצרות או דרך גניבה לא ישירה , זה הקוראן - עם פילוסופיה דתית, זה לא דת. זה אדם שחושב על עניינים דתיים ומייסד בשבילו דת.

קהל: תאולוגיה.

מניטו: תאולוגיה, תאולוגיה זה כבר הרבה יותר מתוחכם. אבל נאמר...לא כל דתי הוא תאולוגי אבל פילוסופיה דתית. לכן אפשר לומר גם זה למה שמקביל לקבלה שלנו אצל אומות העולם זו פילוסופיה מיסטית אבל זה לא קבלה, מה שנשאר זה כלום. אז אני חוזר ל...לעניין:

"ומילוי כרס זה במובנו המלא כולל בקרבו"

ופה זה החידוש של הרב - לא רק את הלימוד הלא לשמה הזה של גמרא, שנקרא, כדי לצאת ידי חובה, "דף יומי", כן? ואני חוזר על הנושא הראשון אם אני לומד כדי לקיים - שום אינטרס, אפילו אינטרס אמיתי אינטרס, דתי - אבל זה כבר בגדר שיש ספק אם זה לשמה או לא לשמה. תפסתם את זה? אני לא רוצה לומר דברים אפיקורסים באוזניכם, לא בפשיטא (צחוק), אלא כדי ללמוד גמרא לשמה, עם המשמעות שלה. אני זוכר לא פעם, הרבנים שלי היו אומרים לי כשהיינו צריכים ללמוד "יורה דעה", מכיוון שיהודי צריך להתנהג באחריות, כן. אז אמרו לנו - "אז תמהר, אנחנו צריכים זמן כדי ללמוד תורה". אתם מבינים את ההבדל? טוב. אז הוא אומר:

"במובנו המלא כולל בקרבו גם כן את מדע העולם והחיים ואת ההסתגלות המוסרית ה...

קהל: "מִדתית"

מניטו: "מִדתית", זה לשון מידה, מידות כן.

"את גבורת הרצון ואת הכרת ערך האדם ואת כל הטוב הנאה והמסודר שבמציאות הבא מתוך חנוך טוב והגון לכל צדדיו, המצטרף אל כל המתעורר לחיים ולרעננות מכל צד ופנים, באדם ובאומה בספרות ובחיים, בחול ובקודש (ובקודש) הקודשים".

ז"א כל זה נקרא "למלא את הכרס", כפי שאמר, אף על פי שמרבית המפרשים ציינו את זה ש"הכרס" זה לשון גס כן? כמי שאוכל באבוס, 'אני וחמורי באבוס אחד',[41] זוכרים את כל הביטויים האלה? כן. ז"א צריך קודם כל למלא צרכי הגוף[42] ולכן ללמוד כל מה ששייך לחיים, בעולם העשייה, ורק אז מתחילים לטעום מה זה טעם תורה. ואני שוב חוזר למה שאמרנו מקודם, גם זה, גם האוכל הזה, צריך שיהיה לו טעם, הנגלה לפי רוח המצווה.

אולי אני אוסיף עוד כלל, לפי דעתי הוא חשוב: כשאנחנו אומרים למשל שהגמרא נכתבה ברוח הקודש. כשהמקובלים אומרים שמשמעות הגמרא והקבלה זה היינו אך, זה אותו דבר. אלו שלא תופסים חוכמת הקבלה בגמרא אומרים- "זה נכתב ברוח הקודש וזה נשאר מסתורי", זה מובן?מי שכבר תפש את משמעות העולם כמו שהקב"ה ברא אותו, עם המשמעות הנבואית שלו, אז אח"כ הוא יכול להתחיל להיכנס לטייל בפרדס ו...אגב זוכרים מה יש בגמרא[43] על הפרדס? ארבעה שנכנסו לפרדס... ר' עקיבא שנכנס בשלום יצא בשלום, 'פרדס'- צריך לצאת ממנו, כן. אני לא מתכוון לאיזה מוסד שנקרא 'פרדס', כן (צוחק)...אתם מבינים את זה?. אולי מישהו זוכר בעקדת יצחק יש פסוק דומה לזה שלמדנו פעם עם המהר"ל...

קהל: נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם

מניטו: יפה, מההתחלה...

קהל+ מניטו: שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר

מניטו: עם החומריות...

קהל+ מניטו: וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם

מניטו: יש פרק שלם במהר"ל[44]. ז"א זה, הביטוי של הגמרא ברור מאוד - ר' עקיבא שנכנס בשלום יצא בשלום. משמע שצריך לצאת, מי שלא יוצא, לא יוצא בשלום. מה זה צריך לצאת? צריך לחזור לעולם. זה מובן? שמעתי עוד פעם שהמדרש זה מקביל...תזכירו לי מי היו הארבעה...

קהל+ מניטו: בן עזאי, ובן זומא, אחר ורבי עקיבא.

מניטו: אז מי שנכנס רק עם הפשט - נפגע, ומי שנכנס גם ברמז וכן הלאה...מי שנכנס עד הסוף- יצא בשלום. או בצורה אחרת - כל עוד נשאר בספק, לא יצא בשלום. היה צריך להיכנס עד הסוף כדי לצאת בשלום, אבל בכל זאת צריך לצאת בשלום. פעם עוד שמעתי על כוונות התפילה דווקא, על הפסוק: וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ[45] שהמשמעות של הפסוק ידועה - "אל תקרי בנייך אלא בונייך יהי שלום בחילך שלווה בארמנותייך", וגם: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם...",[46] הוא מביא את הפסוק- וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. זה הרב שיש לו שלום הבנאים ה...

קהל: התלמידים

מניטו: התלמידים, כן. ולא רק שאפשר וצריך להסביר את זה, מכיוון שרבי עקיבא היה לו רב - אז יצא בשלום, זה מובן?

קהל: זה כאילו שניים

מניטו: טוב, אבל כל שכן...(צחוק בקהל). יצא בשלומיים זה לא...זה נכון, אנחנו יודעים שבמקרא כתוב 'ירושלם' בלי יוד, אבל קוראים עם י' זה לא ירושלֵם זה ירושלׇ(י)ם. טוב, נדמה לי שזה במשנה הראשונה שבפרק חמישי, אה...סליחה במשנה הראשונה של פרק שני במסכת ברכות: בין "ה' אלוקיכם" ל "אמת" לא יפסיק, על המשנה הזו אמרו את זה – "ורב שלום בנייך". כי העניין שמי שצריך 'כבוד' ו'יראה' כן, לא יעשה כן[47]. אז הגענו למשפט החשוב הזה...יש שאלות עד כאן? הנושא של זה מספיק מובן? אז נמשיך:

"תביעת הנסתר, שהיא מתמלאת בבא עתה", וייתכן מאוד שאנחנו כבר באותו עת שהוא מסביר כן..."היא תביעה איתנה, שהיא מביאה את המילה הגואלת, שהיא משחררת את האמרה הישראלית הגדולה ממאסר אלמותה"

ז"א היינו כאילמים, כי צריך לשחרר את זה, זה ממש מה שמגדיר המדרש, זה נמצא ב"זוהר" על 'גאולת מצריים'- שצריך לשחרר את הדיבור[48], לפני גאולת מצריים משה רבינו לא יכול לדבר, ורק אחרי יציאת מצריים, דרך פִּי הַחִירֹת- פי החֵרוּת[49], אז הוא התחיל לדבר...וזה הרמז שנתנו בין פרעה, באותיות פה - רע, לפסח - פה סח[50], זוכרים את כל הדברים האלה...

אני הסברתי פעם אולי אני אסביר את זה, זה במקומו, לפי הסגנון של הרב. כתוב בהגדה מלמד שירד יעקב אבינו...לא,: וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר ואני זוכר, אני מזכיר משהו, חוזר על הפסקה: וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה- אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר, ולפי הפשט זה הדיבור שנאמר לאברהם אבינו: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, מכירים?

אבל מכל מקום, בהקשר למה שאמרנו מקודם, יש מאמר מהמדרש שמסביר ש"במאמרו ברא שחקים[51]", שהקב"ה ברא את העולם בדיבורו: לְעוֹלָם (ה') דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם[52], כל זה פשוט. ומאז בריאת העולם, דיבור ה' הוא בגלות בעולם, וצריך לגלות אותו. ומכיוון שהדיבור ההוא, הדיבור הזה, היה בגלות דווקא במצריים, אצל פרעה, נאמר שוב - "פה –רע", היה צריך לגלות אותו. לכן, עם ישראל היה צריך לרדת למצריים כדי לגלות הדיבור ולגאול אותו ממצריים. לכן יעקב ירד מצרימה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר שהיה בגלות[53], זה מובן? לכן הגמרא אמרה גם כן שיעקב אבינו ראוי היה שיורידו אותו ב...

קהל: שלשלאות ברזל...

מניטו: נכון. ומפני כבודו, יוסף ירד קודם כדי להכין לו את הדרך...זוכרים את הנושא הזהכן.

קהל: מה ההבדל בין לְגַלּוֹת לבין לִגְאוֹל?

מניטו: כן, איפה היה הדיבור הזה? היה צריך ללכת דווקא איפה היה הרכוש, איפה היה דיבור לפני, יש ערכים...זה קשור לעניין הקבלי מתורת האר"י של העלאת הניצוצות, כן. מאז שבירת הכלים יש דיבור ה' מפוזר בקליפות וצריך לדעת ללכת איפה יש דיבור, לגלות ולגאול. המהר"ל רמז גם כן הרבה פעמים על זה. אני חוזר על זה:

"תביעת הנסתר, שהיא מתמלאת בבא עתה, היא תביעה איתנה, שהיא מביאה את המילה הגואלת", כפי שאמרנו, "שהיא משחררת את האמרה הישראלית הגדולה ממאסר אלמותה, היא מחדשת החיים האיתנים, היא מעוררת את רוח הגבורה שבקודש המוחלט, שהוא הרבה יותר פשוט ויותר טבעי מכל חול ורגיל, ועם זה עומד הוא בשגובו ובתפארתו".

החידוש פה, אם אתם כבר אפילו מעט שבמעט למדתם תורה, לפי רוח הקבלה אתם יודעים את זה. כשהמקובלים מסבירים למקבלים כן, זה פשוט מאוד. ומכיוון שזה כל כך פשוט, לא צריך להוסיף שום דבר, זה ממש פשוט. זה מובן? טוב. מה אפשר להסיק מהפרק הזה? קודם כל לא להתרגש משאיפה שאנחנו שומעים/ רואים מכל הצדדים, חידוש לימודחוכמת הנסתר, אף על פי שקליפה קודמת לפרי. זו אולי בשורה טובה שהגיע העת לפעול לגלות ולגאול משהו חשוב בעת הזאת.

אני רוצה רק לקשור את זה לשיעורים הקודמים. מה אנחנו מחפשים בנושא הזה, מפני כבר כמה שיעורים? את המילה הגואלת של האיחוד של כל הפירוד הזה. וכבר התקדמנו בנושא, אי אפשר למצוא את העיקרון של האיחוד הזה, בכל מה שאנחנו רגילים, מכיוון שבכל מה שאנחנו רגילים אנחנו רואים, ששוב ושוב, זה מוסיף פירוד. לכן צריך לחזור לדברים הפשוטים ולחזור לסדר התורה לפי סדרה, לפי סדרה. זה מובן? יש שאלות?

(המשך השיעור עם מקור נוסף מ"אורות התחייה" )

אורות "אורות התחיה" פרק ס"ד

"סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בעז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה, והאומה מתחילה על ידה להרגיש את הכאב של הגלות, ואיך שאי אפשר כלל שצביונה יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמת נכר. אבל כל זמן שאור התורה העליונה הוא חתום ועזוק, אין התביעה הפנימית של שיבת ציון מתעוררת בעומק אמונה. ההתעוררות שבאה מצד הצרות והרדיפות של האומות אינה כ"א התעוררות מקרית, של צרוף. היא ראויה להלהיב על ידה כחות נחשלים, אבל יסוד החיים מוכרח לבא מצד עצמיותה של התביעה הצורתית של האומה, וזה יתגדל ויתאמץ כל מה שאור תורתה הפנימית, עומק דעותיה וחביוני חביוניה, ילכו ויחיו בקרבה בגאון גדלם. לזאת סובב סובב הולך הרוח, עוקר הוא הרים, פורץ הוא פרצות, מסבב הוא חבלים וצירים, אבל מגמתם היא פרצת דרך בפני האורה העליונה הנובעת מנשמתה העזיזה של כנסת ישראל, סתרי תורתה, קבלתה, מורשת אבות, ואדירות נשמה..."  

(הרב קוק, אורות התחיה, ס"ד)

מניטו: טוב, אז אני אמשיך בעוד קטע שנמצא בדף צ, פרק ס"ד ופה הרב מעמיק קצת את אותו הכיוון:

"סתרי תורה מביאים את הגאולה"

יש ביטוי כזה בצורה שונה הרבה פעמים בזוהר, למשל- לימוד הזוהר יביא את הגאולה[54]. בנגלה..ז"א חכמי ישראל ידעו את זה מאז ומקדם, כאילו היה איזה חוש. גלות גורמת פילוג, בשעת הגאולה צריך איזה גורם של איחוד. אי אפשר למצוא אותו במה שגורם את פילוג, צריך למצוא אותו במה שמאחד את כולם, זה מובן?

קהל: בתיה לנצט - עד כדי כך ההלכה היא שורש הפלוגתא והקבלה היא גלות הדיבור?

מניטו: זה מה שהרב אומר, זה מה שהרב אומר. הוא לא אמר "קבלה", "הלכה" אמר- "הנגלה והנסתר".

קהל: אבל אפשר להבין כך?

מניטו: אני הייתי אומר כך- בהלכה, ואנחנו רגילים בזה, זה המקום של המחלוקת. צריך פְּסַק, והיו דורות שהיו מכבדים את הפוסקים, היה דברן אחד בדור ולא שני דברנים. היה פוסק אחד אין שום רמז לרבנות הראשית, כן. תודה לאל הגענו לתקופה שהזוג הזה זה אחד[55], אבל היו תקופות קשות...

מניטו: לא, אבל אני מתכוון לריבוי הפוסקים. ובכל שאלה שמתעוררת בחיים, כולם יודעים שאפשר לנחש מראש לאיזה פוסק צריך לשאול כדי לקבל את התשובה הרצויה (צוחק עם הקהל), בלי שום רמז מיותר...(צחוק בקהל). והיו דורות שכשהפוסק קם ואמר- "הלכה כמאן..." כולם קמו ואמרו- "הלכה כמאן". מי שלא רצה נקרא כבר- שמותי[56], צדוקי...גמרנו, אתם זוכרים את זה? אלא בקבלה, בחוכמת הקבלה, אין הרבה מחלוקות, יש! אבל אין הרבה...

קהל: שמותי זה צדוקי?

מניטו: לא! כשלא רצו להגיע לאותו נידוי, חרם, צדוקי, אמרו הוא שמותי אבל היה קצת חרם כי שמותי זו נטייה...אולי אני אסביר קצת יותר, ...מכיון שאני חשבתי ,לכן לא התעכבתי , שזה מובן מאליו. בית שמאי התייחסו למקרא בהמשך של התקופה של הנבואה עצמה, במילים אחרות- בית שמאי התנהגו כאילו היו עוד חיים בתקופת הנבואה[57] ולכן היו מיעוט. היו ממש מיעוט של קהילה, אני לא רוצה לומר כת, אבל קהילה של גדולים כן, ממש גדולים...

בית הילל התייחסו למקרא, בתקופה שהיו חיים. ז"א תקופה של אחרי סיום הנבואה, ורצו לקבוע הלכה לכל העם, לאו דווקא לתלמידי חכמים, זה מובן? ולכן יש סכנה בשיטה של השׇמוּתים לשתול, ליפול נאמר, בשיטה של הצדוקים. ז"א לקרא את התורה שבכתב כפשוטה, שאינה פשוטה, בלי התורה שבע"פ, ויש סכנה של הסברים דומים לפי סגנון הצדוקי - דומים יותר מידיי - לסגנון של השמותים, זה מובן מה שאני אומר, כן?

אתם זוכרים את המימרא...שרגילים לומר- הלכה כבית הלל בעולם הזה, הלכה בית שמאי בעולם הבא? כן. אני לא זוכר את המקור אני לא חושב שזה בגמרא...

קהל: זה מכתבי האר"י[58], מגורי האר"י[59]

מניטו: אה נכון וזה קרוב מאוד למה שהסברתי עכשיו, עולם הזה זה עולם בלי נבואה ולכן השמותים היו יותר קרובים לצד המקרא, זה הביטוי הרגיל. ואני זוכר, אולי פעם הזכרתי את זה, הייתי ילד בתלמוד תורה עשינו טעות ורק אחר כך כשלמדתי יותר התברר לי שזה לא היה כל כך טעות. היה כתוב בראשי תיבות: בית שמאי- ב'"ש אומר, בית הילל: ב"ה אומר. והיינו קוראים- "ברוך הוא אומר, ברוך שמו אומר" (צוחק עם הקהל). ומי שמעמיק קצת בזה רואה שזה לא סתם טעות של תלמוד תורה, זה "הוא ושמו" זה דומה מאוד ל"הלל ושמאי". טוב אז אני חוזר ל...לטקסט אז:

"סתרי תורה מביאים את הגאולה. משיבים את ישראל לארצו".

ואני חושב שצריך לחשוב על מה שקראנו - מה מביא את ישראל לארצו? זה הציונות? אז מה הקשר בין הציונות לסתרי תורה? סוף, סוף מה קרה? טוב זה נושא חשוב, כן. עד כאן אפשר כבר להסתמך על כל מה שלמדנו מהרב - רק לפי סתרי תורה אפשר להבין את הציונות. אני לא אומר שהציונות מבינה את הסתרי התורה. ייתכן שהם לא צריכים הבנה, כן. אבל רק לפי סתרי תורה אפשר להבין את המציאות, שהיא תנועה שמשיבה את עם ישראל לארצו. זה מובן מה שאני אומר? טוב.

אני רגיל לומר את זה, מה ההבדל בין הציוניים והאנטי-ציוניים? נאמר בין הדתיים והחילוניים? ההבדל ביניהם זה הצד השווה שלהם: שניהם חסרים חוכמת הנסתר, ולכן הם מנוגדים כאן. אם היה להם, גם לאלה וגם לאלה, חוכמת הנסתר הם היו פנים בפנים. אתם זוכרים כשהתחלנו אולי, זה היה שיעור אחר, ואם אתם רוצים נמשיך דווקא בדיון הזה, מישהו מכם ביקש את זה, אני לא זוכר מי... ב'מספד בירושלים', במספד הגדול של הרב על הרצל, למדנו את זה? מי שאל אותי על זה? טוב. אולי ניקח את זה בהמשך, אחר כך. כדי לראות את זה, רק עם ההסברים של תורת הנסתר אפשר להבין מה בין 'אורו של משיח בן יוסף', 'אורו של משיח בן-דוד', מה קורה פה עם הציונות, עם הדת, עם התורה...זה מובן? כן, מה הייתה השאלה?

קהל: ....(אין שאלה)

מניטו: טוב, אולי זה בגלל...(צחוק בקהל). כן?

קהל: לא הייתה שאלה...כן, אין שאלות...

מניטו: אה...כן! חשבתי ש...(צחוק בקהל).

"סתרי תורה מביאים את הגאולה"

וכשאומרים דווקא לציונים, שרק סתרי תורה מסבירים את הציונות, הם מרוגזים נורא, מה זה משיחיות שקר...שמעתם את זה, כן? זה ממש מה שהסביר הרב אשלג : אסור לומר להם שזה סתרי תורה, תאמר להם שזה מוסר. טוב:

"משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בְּעֺז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה".

פה הוא מתחיל בהסבר קצת שונה, ז"א כדי להבין את הסתרי תורה צריך להיות בארץ ישראל. סוף-סוף אם עם ישראל, שהוא רוצה להתייחס לתורה, רוצה להבין את התורה שלו, הוא סוף-סוף יגיע לישראל. אבל זה קצת אופטימי, נאמר.

אבל שמעתי, לא מזמן, דעה קרובה לזו מאחד מתלמידיו שאומר - "אנחנו הגענו לאיזה מצב...מי שנמצא בגלות, אפילו עם התורה שלו סוף-סוף יתרחק מהתורה מכיוון שהוא רחוק מארץ ישראל". כבר אנחנו מגיעים למצב של בבל וארץ ישראל, כן. אבל זה מצב מסוכן לאנשי בבל. זה קצת בכיוון שלי - אני זוכר שהיה אסור להתפלל עם כוונות הקבלה בחוץ לארץ, חוץ מיום כיפור. אני זוכר כשהייתי קטן, בבית הכנסת שהייתי מתפלל בגולה, היה חכם אחד זקן מאוד, שהיה מותר לו להתפלל עם כוונות ביום כיפור. והיה מתחיל את העמידה של שחרית בבוקר, מוקדם. והיה מסיים אותה עם הכוונות רק לפני הנעילה, בכמה רגעים היה מסיים (צוחק) את כל הסידור של יום כיפור כדי להגיע לנעילה...כשהגעתי לארץ שוב אמרו לי אותו דבר - שמסוכן להתפלל עם כוונות מחוץ לירושלים, זה כבר הגיעה לאותה מדרגה. הסיבה היא מובנת לכם?. מפני כשמתפללים בכוונה יש סיכוי שהתפילה נשמעת ולכן הברכה יורדת עם הצינור שהתפילה מייצרת - 'רצון' ו'צנור'[60], מכירים את זה...כשאומרים- "יהי רצון", אז בא ה'צינור', כן. ולכן, אם הצינור מגיע לבית כנסת שבגולה אז כל שפע הברכה הולך לגויים והם לא משלמים לנו[61]...(צחוק בקהל).

שמעתי מרב אחד שאמר לי פעם - "האם אתה חושב שכדאי, מותר, להתפלל בבית ה...?" זה אותו סגנון, כן. קצת מסוכן.

קהל: במה להתפלל?

מניטו: שאסור להתפלל בבית ה...

קהל: בבית השימוש...(צחוק בקהל)

מניטו:

"מפני שתורת אמת בעז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה, והאומה מתחילה על ידה להרגיש את הכאב של הגלות", זה כבר מה שאמרנו. "ואיך שאי אפשר כלל שצביונה יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמת נכר".

ולכן הפלא שאנחנו חיים, מה שקורה בגלות עכשיו, שההתעוררות והשאיפה לחוכמת הקבלה אנחנו מוצאים את זה גם כן בפסקי ההלכה. ויש אפילו תלמידי חכמים שמתחילים להתייחס לזה ואין תוצאה, לא זזים, לא מחליפים במה שהרב אומר, כן, אז זה סימן שזו לא הכוונה האמיתית שהם למדו. זה מובן מה ש...לומדים 'מיסטיקה', אבל כשמגיעים...כמו גם כן בגמרא, כשמגיעים לאיזו סוגיה שמגלה את החובה של ארץ ישראל - אז מדלגים, כן. וכשמגיעים גם כן ברמ"ק, באר"י, ברמב"ן וזה פירוש שייך לגאולה אז מדלגים ואומרים - "זה דעת יחיד" (צחוק בקהל).

אתם זוכרים מה אומרת הגמרא - 'יחיד ורבים'- הלכה כרבים. הרמב"ם הוסיף - ואם האמת אתו הוא היחיד[62], לא שמעתם...

קהל: הוא הרבים...

מניטו: אה...סליחה, הוא הרבים, אבל נשאר יחיד, זה מלשון 'יחידי סגולה' (צוחק). וזה, זה לא סתם להיות יחיד, כן. אז , זה שמעתי, מפרש של הרמב"ם שאמר – ומי אומר שהאמת אתו? זה הרבים, אז התשובה היא כן, בעוונות הרבים...(צחוק בקהל).

אני חוזר על מה שאמר הרב אשלג - אתם רואים איך זה מתפקד. הוא אמר לי פעם - "הסטרא אחרא ויש אומרים 'השטן', זה לא כל כך אותו הדבר אבל כמעט אותה מחלה, אותו אסון" (צחוק בקהל). השטן לא מעוניין שעם ישראל יחזור לישראל ולכן הוא מתנגד לשני דברים בבת אחת - לציונות ולקבלה. זה פשוטו כמשמעו. והוא שולח שליחים שלובשים טלית ותפילין כדי למנוע את עם ישראל מן הדיון. כי הוא לא מעוניין בזה, לכן הוא מתרגז כששומע כשמדברים על זה. אז תהיו בשקט יש לנו פה ברכה מסוימת... הכול בסדר...(צחוק בקהל). אז אני ממשיך:

"שאי אפשר כלל שצביונה של נשמת ישראל יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמת נכר. אבל כל זמן שאור התורה העליונה הוא חתום ועזוק, אין התביעה הפנימית של שיבת ציון מתעוררת בעומק אמונה. ההתעוררות שבאה מצד הצרות והרדיפות של האומות אינה כ"א התעוררות...".

(הפסקה בהקלטה)      

מניטו: "...חביוני חביוניה, ילכו ויחיו בקרבה בגאון גדלם. לזאת סובב סובב הולך הרוח, עוקר הוא הרים, פורץ הוא פרצות, מסבב הוא חבלים וצירים, אבל מגמתם היא פרצת דרך בפני האורה העליונה הנובעת מנשמתה העזיזה של כנסת ישראל, סתרי תורתה, קבלתה, מורשת אבות, ואדירות נשמה, באופי המיוחד לה, בהשקפת עולמה ורוממות מוסרה, ההולך ומתרחב עד אין קץ, ההולך ומתעטר בכל תרבות עליונה והולך ומתעלה לגבהי שמים, מציין את סגולת עם סגולה, עם יודעי אלהיו, ונותן שלטון לקדישי עליונין".

טוב, זה משהו. זה מבשר אופטימיות לטווח ארוך, נאמר, אבל זה מבשר גם רעות. כלומר כל עוד שאנחנו לא מגיעים, למשל שמרגישים בלימוד התורה את השאיפה העמוקה שדיבר עליה, אז מגיעים צרות כדי להכריח אותנו לגלות ולדלות את האמת הפנימית של התורה. טוב, זה מה שראינו. אז בפעם הבאה אולי נמשיך קצת בפרקים דומים לזה או אני חושב שזה מספיק כדי להבין את הרעיון המרכזי שהיו בכל אותם פרקים.

אנחנו, אני מסכם במשפט אחד, אנחנו במצב הכרחי של פילוג בכל הרבדים של החברה הישראלית, בכל המישורים, בכל המובנים וזה הכרחי כפי שהוא הסביר קודם, בפרקים הקודמים. כי יש רק אפשרות אחת להיגאל - לשוב לאחדות התורה, ולאחדות התורה זה בפנימיות שלה. זה מובן, כן.

טוב, אז נתראה בעוד שבוע, בעזרת ה'.

[1] אורות התחיה י"ח.

[2] ראו ברכות דף יז עמוד א , ומסכת סוכה דף מט עמוד ב בסוף העמוד

[3] "אז זה השאלה המפורסמת האם התלמוד, זאת אומרת, לימוד התורה כתורה, לא רק כחוכמה כי נראה אחר כך, אלא תורה לשמה, כדי להבין, לדעת, מה התורה רוצה כתורה. ברור שתורה בלי קיום המצוות זה לא תורה אמיתית. זה נראה גם כן אחר כך. אבל יש ההתנהגות של הלימוד כדי שהנשמה של האדם מקבלת, תקבל את ידיעת התורה. ומה זה ידיעת התורה? זה גילוי רצון הבורא לבריאה שלו. אבל כבר למדנו, ואנחנו כבר יודעים שמחשבת הבורא, מטרת הבורא, תכלית הבריאה זה לא העולם הזה. אלא עולם השלם, שהוא עולם האמיתי. לא אמרתי עולם האמת, זה עניין אחר, העולם האמיתי – שהוא העולם הבא" "המושג תורתך: תורת ה' תמימה, יש לנו רק תורתנו – התורה כפי שאנחנו מסוגלים לקבל אותה. אבל תורת ה' ומחשבת הבורא זה במה מדובר. התלמוד שבו מדובר. הבנתם את זה? זאת אומרת, התורה כפי שהקב"ה מסר אותה, לא כפי שאנחנו קבלנו אותה. זה נקרא: תורה לשמה, וזה נקרא לימוד אמיתי וזה נקרא תורתו אומנותו. עד שמגיעים לזה, יש שאלה מעשה? לימוד? אז כל מי ש לא גמר את המעשה לא מגיע לזה." ( מתוך תמלול שיעורי מניטו על נתיב התורה למהר"ל( רות ספז) שיעור מס 8 )

"יש הבדל בין, ללמוד תורה כדי לדעת איך לקיים מצוה וללמוד תורה לשמה. "לשמה" באופן העליון לגמרי, זה יותר למעלה מלדעת איך לקיים מצוה. לשם התורה עצמה. זאת אומרת: כדי להביא לעולם, בעולם, את דעת התורה. זה מעלה יותר גבוהה. האם זה מספיק ברור, מה שרציתי להסביר פה? זאת אומרת, מי שנקרא "תורתו-אומנותו", וודאי שהוא עבר כבר את השלב הזה (של) ללמוד את התורה כדי לדעת איך לקיים מצוות. במילים אחרות, ללמוד את התורה כמו שלומדים שולחן ערוך, מכיון שיש צורך לדעת איך לקיים את המצוה. אלא ללמוד את התורה "לשמה", (מפיק באות ה) לשמה של התורה, כן, זה מעלה עליונה לגמרי "( שם שיעור מס 16 ) " למוד תורה לשמה זה לשם מי שרצה שהתורה היא ככה, מי שרצה; מה שרצה מי שרצה, לשמה, לשם התורה. זה לא למוד מופשט, בלי שום אינטרס, אלא לשמה: כדי לקיים מה שהיא רוצה. אני זוכר את הדיוק של הרב שהיה חוזר על הגרסה בתפילה - תזכרו את זה - אנחנו אומרים את זה לפני ק"ש: "להבין, להשכיל לשמור לעשות ולקיים". כל עוד שהוא לא מגיע לקיים לא קיים כלום. אז זה הסוד של 'לשמה': לקיים מה שהיא רוצה. לקיים זה יותר עמוק מלעשות, לקיים, אז זה 'לשמה'. זה מובן. הרבה פעמים אנחנו שומעים שתורה לשמה זה בלי לקיים; דווקא זה ההפך"( מתוך תמלול שיעורים על שערי אורה שיעור 19 )

[4] השוו 'ספר הזכרונות' לר' צדוק דף ז : ולא לחינם קראום חכמים נסתרות וסוד שהוא דבר שאי אפשר לגלותו כי עיקר החכמה הוא השגת הלב וזה אי אפשר לאדם לגלות לחבירו כלל רק המשיג לבדו יודע וזה אחר שקדם לו השלימות בתורה כולה ובמצותי' וכמו שהתנה הרמב"מ על הטיול בפרדס אחר שמילא כריסו בשר ויין מפשט התורה ומצוות""

[5] ראו הקדמת רמ"ק ל 'פרדס':"כי כוונתם בכל ענינם לגלות אצבע ולכסות אלף אמה סביב" וכן בשער 'פרטי השמות' ( פרק ו ) על מאמר הזהר: "מגלה טפח ומכסה ארבע אמות" וכן בהקדמת מהרח"ו ל'שער ההקדמות': "וכל אחד מהחכמים היודעים בחכמה הזאת מאז ואילך היו עוסקים בה בהסתר גדול ולא באתגלייא ולא היה מגלה אותה אלא לתלמידו היחיד בדורו ואף זה בראשי פרקים מפה אל פה מגלה טפח ומכסה אלף טפחים והיתה החכמה הזאת מתמוטטת ומתמעטת והולכת מדור לדור עד הרמב"ן ז"ל אחרון המקובלים האמתיים" והשוו זהר חלק ב דף צט עמוד א "דהא אורייתא מלה נפקא מנרתקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת" ( וראו שם כל הדף בהרחבה על גילוי והסתר בתורה )

[6] מסכת גיטין דף ס עמוד ב

[7] סנהדרין דף יד עמוד א

[8] השוו תנחומא כי תשא ( מהד' אור החיים ירושלים תש"ע ) עמוד 338 :" "בקש משה שתהא המשנה אף היא בכתב וצפה הקדוש ברוך הוא שאמות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין אותה יונית והן אומרין אנו ישראל, ועד עכשיו המאזניים מעויין, אמר להם הקדוש ברוך הוא לאמות אתם אומדים שאתם בני איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני ואיזו היא, זו המשנה שנתנה על פה והכל ממך לדרוש אמר רבי יהודה בר שלום אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מה את מבקש שתהא המשנה בכתב ומה בין ישראל לאמות שנאמר 'אכתב לו רבי תורתי' (הושע ח') ואם כן 'כמו זר נחשבו' (שם) אלא תן להם מקרא בכתב ומשנה על פה"

[9] מסכת סוטה דף כב עמוד א :"מבלי עולם...שמורין הלכה מתוך משנתן"

[10] בפירוש המשניות לרמב"ם שם יש גרסא : "מכלי עולם"

[11] מגילה דף טו עמוד א:"מלאכי זה עזרא" ושם דף יז עמוד ב : מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים תקנו שמונה עשרה ברכות"

[12] מלאכי פרק ג פסוק כב.

[13] נדרים דף פא עמוד א

[14] ראו 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו מאמר 'חיקור דין' חלק ד פרק ו:" הא למדת כי חמדה לחוד וכלי חמדה לחוד ועליהן תנן "משה קבל תורה מסיני" לא אמר 'את התורה' שלא על עצם התורה ונסתרה הדברים אמורים דלא שייך בה לשון קבלה או מסירה אלא השגה שכלית אמנם בסיני היה עוסק בחמדה עצמה ולא הורשה למסור אותה לאחרים כדאיתא בספרי (ירוש' ע"ז פרק ב הלכה ז )ואותי צוה ה' בעת ההיא (דברים ד יד) דברים צוה אותי לאמרם ביני לבין עצמי והוא טעם וידבר ה' אל משה מה שיאות לו לבדו עמיקתא ומסתרתא לאמר מה שישנו בלך אמור"

[15] שמות פרק לד פסוק כז. וראו גיטין דף ס עמוד ב:" " א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"

[16] מסכת ברכות דף לא עמוד א.

[17] נידה דף סו עמוד א. במסכת ברכות דף לא עמוד א מובאת הלכה זו כ"הלכה פסוקה",

[19] סוכה דף כח עמוד א . ושם דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא וכן בחגיגה דף ט"ו עמוד ב : "לא קשיא הא בגדול הא בקטן"

[20] השוו למי מרום ( הרב חרל"פ ) חלק שביעי 'אורי וישעי' עמוד 397 ( ירושלים תשכ"ט) "וכדוגמא אמרינן שריב"ז לא הניח דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות אביי ורבא שמתוך גדלות האורות שנצטמצמו בקושיות ופירוקים נקראו הויות אביי ורבא דבר קטן לעומת מעשה מרכבה שנשארו בבחינת ההפשטה שלהם בלי התלבשות בהתקטנות"

[21] ראו בהרחבה ב'סוד מדרש' כרך ז בפרק "בנין בית ישראל" בפסקה:"שנואה לאה" ובהערותיו המחכימות של המהדיר ר' חיים רוטנברג שם.

[22] השוו זהר חלק א דף קנד עמוד ב :" ורזא דמלה דלאה...הוא עלמא עלאה דאתכסיא תדיר ויעקב במה דאתכסייא לא אתדבק ברעותיה אלא במה דאתגליא ורזא דא דכתיב ודבק באשתו " ובשל"ה פרשת ויצא:" ויצא: בהדהוד לדברי הזוהר "לאה עלמא דאתכסיא" :"דבר שאינו מושג לחוש השכל בעצמיותו ורחוק ממנו נקרא שנוי הפך האהבה והאהבה היא סוד הגילוי והשמחה בו"

[23] ראו לדוגמה זהר חלק ג דף קסד עמוד א_( על פי תרגום הסולם): אלעזר בני יפה אתה אומר, כפי מה שלמדת, אבל חס ושלום אף על גב דרחל היתה עקרה באותו הזמן, יעקב היה חכם, ואם לא היה יודע יעקב שלאה היא אשתו לא היה קובר אותה במערת המכפלה, להתחבר עמו בחבור אחד, והיה קובר אותה מחוץ למערה, אבל את לאה הכניס לארץ ואת רחל שם לחוץ, מת יעקב נקבר בתוכה בחבור אחד (עם לאה)."

[24] ראו 'מאורי אור' ( ר מאיר פאפיראש )מערכת אות התיו סימן סא ובהרחבה בפירוש יאיר נתיב שם

[25] ראו הסבר נרחב על תפקיד הייסורים במאמרו של הרב אשלג ( בספר קול התור , אסופת מאמרי הרב אשלג שהיה בספרייתו של מניטו) במאמר מהות הדת ומטרתה בפסקה :'ב' דרכים דרך הייסורין ודרך התורה'

[26] ברכות דף ה עמוד א:" אמר רשב"ל נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין נאמר ברית במלח דכתיב 'ולא תשבית מלח ברית' ונאמר ברית ביסורין דכתיב 'אלה דברי הברית' מה ברית האמור במלח מלח ממתקת את הבשר אף ברית האמור ביסורין יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם "

[27] משנה אבות פרק ב משנה טז

[28] ראו על כך בהרחבה של"ה מסכת פסחים אותיות שמא - שנא וראו עוד במאמרו של הרב אשלג ( שם דף יג-טו ) ' מהותה של חכמת הקבלה'

[29] ראו שם אות שנ:" שנ ובזה יתאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כולה הנה העולם סוברים שהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה וזה אינו רק הוא שהנסתר התעבה ונתגשם וזהו גילויו"

[30] השוו זוהר שמות דף צט עמודים א ו ב( בתרגום הסולם) :" בא וראה דרך התורה כך היא בתחילה כשמתחילה להתגלות לאדם רומזת אליו ברמז אם יודע טוב ואם אינו יודע שולחת אצלו וקוראת לו פתי והתורה אמרה לאותו ששלחה אליו אמרו לפתי ההוא שיקרב כאן ואדבר עמו ז"ש מי פתי יסור הנה וחסר לב וגו' האדם קרב אצלה מתחילה לדבר עמו מאחרי הפרכת שפורשת אליו דברים לפי דרכיו עד שיסתכל מעט מעט וזהו דרוש אחר כך היא מדברת עמו מאחורי סדין דק דברי חידה וזהן הגדה ואחר שנעשה רגיל אצלה היא מתגלית אליו פנים בפנים ומדברת עמו כל סודות הסתומים וכל דרכים הסתומים שהיו חבוים בלבה מימים ראשונים אז הוא אדם מושל בעל תורה ודאי שהוא אדון הבית שהרי גילתה לו כל הסודות שלה ולא הרחיקה ולא כיסתה ממנו כלום. אמרה לו התורה ראית דבר רמז שרמזתי לך בתחילה כך וכך סודות היו בו כך וכך הוא אז רואה שעל אלו מלים שבתורה אין להוסיף ואין לגרוע מהם ואז פשט המקרא הוא כמות שהוא שלא להוסיף ולא לגרוע אפילו אות אחת וע"כ בני אדם צריכים להזהר ולרדוף אחר התורה להיות מן האוהבים שלה כמו שלמדנו

וראו עוד אבן שלמה ( מאלצאן בשם הגר"א) פרק ח סימן כא ובהערות שם ( במיוחד בהוצאת זלושינסקי ירושלים תשעג )

[31] ראו הערה 12

[32] על פי ישעיהו פרק לו פסוק יא

[33] על פי חגיגה דף יד עמוד א וראו עוד ב'סוד לשון' כרך א בפרק ה :" רק בפרק ד' של ספר בראשית התורה מתחילה לעסוק בעולם העשייה. פרקים א-ג של ספר בראשית עוסקים בעולמות יצירה, בריאה ואצילות, שכולם סתרי תורה" וכן בשיעורים על שערי אורה שיעור 44 :" כשהוא אומר 'מסודות התורה' לפי הנושא פה, זה סודות המקרא. זה שייך למה שקוראים סתרי תורה, שאנחנו לומדים את זה מצורת הפסוק, מהפשט של התורה, מהמקרא כמקרא" וב'שערי דמעה' כרך א פרק "על קן ציפור": " לכן זה נקרא סתרי תורה. לא מסתורין אלא סתרים. סתרים אפשר ללמוד."

[34] מניטו נהג לצטט זאת מפי הרב יצחק שניאורסון , קרוב משפחה של שושלת האדמו"רים בחב"ד. ייסד את   Le Centre de Documentation Juive Contemporaine . ראו עליו ערך בוויקיפדיה האנגלית

[35] מתוך שיעורים על שערי אורה שיעור 54 :" צריך להסביר קצת יותר: מי שלומד, ילד שלומד, מאיזה סוג הוא הרב שלו? האם הרב שלו למד באותו סדר. דהיינו עץ החיים קודם ואחר כך עץ הדעת? אם הוא למד כמו שלומדים ברוב התלמודי תורה: עץ הדעת קודם כל ואחר כך עץ החיים, זה אבוד. כי בהקדמה של פירוש הזהר, וגם המהרח"ו מביא את זה מצד השני בפירושו על העץ חיים, בהקדמתו על עץ חיים, זה ברור מאוד. לפי המקובלים: עץ הדעת טוב ורע זה המשנה, ועץ החיים זה הקבלה.

אז כל העניין זה הסדר. אנחנו יודעים כי לפי ההלכה, הסדר של התלמיד צריך להיות קודם כל משנה, דהיינו: תלמוד, ואחר כך קבלה. אבל זה הסדר אצל התלמיד. אבל הרב, כבר הגיע לעץ החיים, ולכן הרב, מלמד את עץ הדעת מתוך עץ החיים.

ולכן הסדר אצל הרב, זה הסדר שאמרתי והסדר אצל התלמיד זה הסדר של עץ הדעת קודם כל

[36] הכוונה לרב צבי יהודה קוק.

[37] מסכת ראש השנה דף יז עמוד א.

[38] השוו תמלול שיעורים על 'דרך חיים' למהר"ל שיעור מס 3 הערה 33

[39] השוו הקדמת מהרח"ו ל'שער ההקדמות':"ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד מוטב לו שיניח את ידו ממנו אחר שבחן מזלו בחכמה זאת ויעסוק בחכמת האמת וז"ש (חולין כ"ד) כל ת"ח שאינו רואה סימן יפה בתלמוד בחמשה שנים שוב אינו רואה"

[40] ראו הערות 13-15 והערה 66

[41] מסכת פסחים קי"ח, א'.

[42] ראו הקדמת מהרח"ו ל'שער ההקדמות':" "כי כבר אמרו רבותינו ז"ל אל יכנס אדם לפרדס אא"כ מלא כריסו בבשר ויין והרי זה דומה לנשמה בלתי גוף שאין לה שכר ומעשה וחשבון עד היותה מתקשרת בתוך הגוף בהיותו שלם מתוקן במצות התורה בתרי"ג מצות וכן בהפך בהיותו עוסק בחכמת המשנה והתלמוד בבלי ולא יתן חלק גם אל סודות התורה וסתריה כי הרי זה דומה לגוף היושב בחושך בלתי נשמת אדם נר ה' המאירה בתוכה באופן שהגוף יבש בלתי שואף ממקור חיים אשר זהו ענין אומרו במ"א וז"ל דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה ולא בעאן לאשתדלא בחכמת הקבלה וכו' באופן כי הת"ח העוסקים בתורה לשמה ולא לשמו לעשות לו שם צריך שיעסוק בתחילה בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד כפי מה שיוכל שכלו לסבול ואח"כ יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת וכמו שציוה דהע"ה את שלמה בנו' דע את אלהי אביך ועבדהו' "

[43] חגיגה דף יד עמוד ב

[44] 'גבורות ה' ' פרק כט. וב'דרך החיים' על מסכת אבות פרק ה משנה יט

[45] ישעיהו פרק נד פסוק יג

[46] "אמר רבי אלעזר, אמר רבי חנינא: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר " וכל בניך למודי ה' ורב  

   שלום בניך ", אל תקרא 'בנייך' אלא 'בונייך'". מדרש זה נמצא בתלמוד בבלי, בסיומן של 4 מסכתות (ברכות,

   נזיר, יבמות וכריתות).

[47] מתוך כתב יד מהגנזך של מניטו :" תנינא במסכת ברכות ריש פרק ב': "בין אלקיכם לאמת לא יפסיק".^[47] והפירוש לא יפסיק עינין הדביקות בין האמת לאלקות, אפילו [גרסה א': האלוקים לאמת, ואפילו] לתת שלום לאלו שחייבין עליהם [גרסה א': שחייב אליהן] מורא וכבוד מדאוריתא ומדרבנן."

[48] זהר חלק ב דף כה עמוד ב

[49] השוו 'שפת אמת' על המועדים ( הוצאת אור עציון ) עמוד 263 ד"ה 'איתא'

[50] ראו 'מגלה עמוקות' פרשת ניצבים על הפסוק "כי קרוב אליך הדבר" וכן בספרי חסידות רבים ראו לדוגמה ב'מגיד דבריו ליעקב' פרשת בהר סימן א'

[51] סנהדרין מב ע"א

[52] תהילים קיט.

[53] השוו 'ליקוטי מוהר"ן' מאמר ס"ו "ויהי נא פי שנים" : "וזה בחי' וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור שכשהדיבור יורד במיצר הגרון שזה בחי' גלות מצרים אזי הוא אנוס על פי הדיבור היינו שיש לו אונס ומניעה ע"י שאין נקודות להאותיות ואינו יכול להוציאו ממיצר הגרון שמזה באין כל המניעות ואונסין כנ"ל וזהו בחי' אנוס על פי הדיבור שע"י שאין הדיבור בשלימות עי"ז הוא אנוס כנ"ל"

[54] ראו הערה 364

[55] הכוונה לרב הראשי הספרדי והאשכנזי, ראשי הרבנות הראשית.

[56] ראו שבת דף קל עמוד א :"חדא דרבי אליעזר שמותי הוא" ובפירוש רש"י: "שברכוהו כדאמרינן בהזהב ובתלמוד ירושלמי מפ' מתלמידי שמאי היה"

[57] השוו 'דובר צדק' לר' צדוק הכהן מלובלין אותיות קכט-ל

[58] "'שער הגלגולים' להארי ז"ל הקדמה לד. שם מבואר שהלל הזקן היה שורשו ממידת החסד, ושמאי הזקן היה שורשו ממידת הדין.

[59] ראו 'ויקהל משה' להמקובל האלקי רבי משה מפראג זצ"ל מגורי האריז"ל (בדפוס ישן דף נד טור א ובהנדפס מחדש דף קפו טור א): "בזמן הזה הוא הלכה כבית הלל, מפני שהעולם מתנהג על פי החסד עולם חסד יבנה, אבל לעתיד יהיה הלכה כבית שמאי". וכן ב 'מקדש מלך' על זהר בראשית דף יז בשם האר"י

[60] ראו בהערה 188

[61] ראו זהר עם פירוש 'אור יקר' פרשת ויצא שער ו סימן יג:" וא"ת כיצד תתלבש אור השכינה בשר החצוני זה אינה קושיא דהיינו דכתיב שמוני נוטרה את הכרמים בזמן הגלות שהיא משפעת לשרים שהם עומדים מזה ומזה למשעול הכרמים שהוא צנור האור הנמשך לא"י ובהיותה בגלות כתיב דרשו את שלום העיר דהיינו להשפיע לשר והיינו ישראל עומדים בח"ל עובדי ע"ז בטהרה הם כדכתיב כי גרשוני היום וכו' וכדפי' רז"ל "

[62] הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים: "אבל הטעם שהצריכם לכתוב דברי יחיד ורבים הוא מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד וע"כ בא ללמדך כשתהיה סברא פשוטה ואפילו ליחיד שומעין לו ואע"פ שחולקין עליו רבים " וראו עוד יד מלאכי סמן רלא שהלכה כר יוסי מחבריו כי נימוקו עימו וכן שם סימן רצו:," "אע"ג דאמרינן דכי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כוותיה למדנו הרא"ש ז"ל בסוף פ"ק דבתרא דאנו לית לן לאכרועי טעמא דיחיד מסברא דנפשין" וכן ב'שדי חמד' מערכת היוד כלל ה

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

"...וכיון שהפרטיות נשאה ראש, ורגשי דאגת הפרט הרוחנית נשמעו מתוך השפעתה הרחוקה של האידיאה האלהית, מיד מצא לו גם העולם החיצוני מקום להתגדר ברוחניותה של האורה הישראלית, במוסר התורה וברגש אמונת אלהים הרוממה אשר בתוכה. מה שלא יכלה הנשמה החילונית של התבל לעשות עם האידיאה האלהית בהיותה במלא תקפה, שערה בעצמה את היכולת לעשות עם האידיאה הדתית. שהרי לא דוקא אומה החיה כולה באור האידיאה האלהית צריכה לזה, כי אם לב חפץ בחיי עולם ומלא רך ונטיה מוסרית של יחידים, וזה אפשר להמצא בכל מלא העולם. מזה החל אותו הזווג המשונה, שאי אפשר שיעלה יפה, של הדתות הקימות בעמי הקולטורה שבזמנינו: חלקים מיוחדים של האורה האלהית של היהדות, בצורה מטושטשת ונדעכת ממקורה, עם יסוד הרעיון האלילי וכל זוהמת הברבריות שבקרבו, מצד המשפיעים, העסקנים, שנעקרו מבית חייהם, ומצד המקבלים, העמים עצמם, שהטבע האלילי הוא יותר קרוב להרגשתם, ביסוד הרגשתם הלאומית והחברתית כי לא אותם כי אם אותנו נשא ד' על כנפי נשרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. ו"ענבי גפן בענבי הסנה הוא דבר כעור ואינו מתקבל...".  

(הרב קוק, אורות, 'למהלך האידאות בישראל' פרק ה')

(ההקלטה אינה מתחילת השיעור)

מניטו: ...ואחר כך זה עשרת השבטים שנאבדו. ז"א גם האומה היהודית של הבית השני כן, הייתה כבר בממדים של...של צמצום לגמרי לגבי האומה הישראלית של הבית הראשון. וייתכן שאנחנו אולי בהתחלה של התחלה של התחלה של החזרת כל הדברים האלו, היהודים חזרו וזה כוח הציונות, לפי הרב, כן. היהודים חזרו בפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם לא כקהילות, אלא כאומה. אף על פי שהנחשונים, נאמר, היו קומץ יחידים. אבל הזהות שלהם הייתה נאמר, במחשבה שלהם, בהגדרה של התוכנית שלהם, הייתה חזרה כאומה.

ויש סממנים של חזרת כל שבטי ישראל, ממש כל שבטי ישראל. אני זוכר כל פעם כשהתחילו לדבר על הפלשים...לא, דווקא הם לא רוצים שהיהודים יאמרו 'אתיופים', כי אתיופים זה האתיופים, כן.

קהל: הפלשים ממש לא...

מניטו: זה ההפך, אולי ברבנות... אבל זה ההפך. אני התייחסתי לבעיה הזו כבר חמש עשרה שנה וקיבלתי את זה מהשליחים הראשונים שהלכו לשם, לפני הרבה, הרבה זמן. שאמרו בפירוש- זה השם שהגויים של אתיופיה נתנו להם, כשהתייחסו ליהודים האלו אמרו- 'הפלשים'. וייתכן מאוד שהשורש זה...

קהל: 'פולשים'

מניטו: 'פולשים', כן. ייתכן..

קהל: 'ביתא ישראל'

מניטו-מה?

קהל: 'ביתא ישראל'

מניטו: כן. ודווקא מה קרה בצרפת? כן, הגויים אמרו ליהודים- Jews באנגלית (צוחק) אז היהודים לא אהבו את זה והם העדיפו- Israelite, Israelite שם גוי...

אז נחזור לעניין שלנו, דווקא כשהתחילו לומר ששבט זה, זה שבט דן, נזכרתי בפסוק שאומר על שבט דן- דָּן יָדִין עַמּוֹ, אני חושב שהמשפט היה חיובי ויַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל[1], אז אולי כששבט דן מתחיל לחזור, זה- יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, זה סימן יפה פה.

קהל: דן היה מאסף...

מניטו: כן, מאסף

קהל: אבל למה יש מחלוקת על זה במשנה, למה יש מי שאומרים שעשרת השבטים לא עתידים לבוא[2]?

מניטו: כן, אני זוכר שיש מחלוקת...

קהל: רבי עקיבא...

מניטו: קראתי באגרות הרב, משהו שמתייחס לזה- שאלה אם עשרת השבטים חוזרים לפני היהודים או היהודים, שבט יהודה לפני...אתה זוכר את זה[3]? לא. יש עוד שתי מחלוקות דומות- האם דור המדבר יש להם או אין להם חלק לעולם הבא וזו אולי אותה סוגיה. וגם עם דור המבול... זו חבילה אחת, כן. ואין לי, אין לי תשובה על השאלות.

אז, עכשיו נחזור, זו הייתה הקדמה ונחזור למה שהתחלתי לקרא:

"וכיון שהפרטיות נשאה ראש, ורגשי דאגת הפרט הרוחנית נשמעו מתוך השפעתה הרחוקה של האידיאה האלהית".

ופה העיקר זה הריחוק, כן:

"מיד מצא לו גם העולם החיצוני", ז"א אומות העולם, "מקום להתגדר ברוחניותה של האורה הישראלית".

אז הגויים מצאו שהאור האלוקי וישראל הוא בממדים דומים, של האלילות שלהם, באותה רמה. תפסתם את זה, מה קרה בבית ראשון? אומות העולם - זה עולם הנבואה, צריך להתייחס לסיפור של הנביאים פשוטו כמשמעו - אומות העולם היו יודעות- נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ וכן הלאה כן.

בבית השני, אומות העולם התייחסו לאור האלוקי שבבית השני כמשהו דומה למה שהיה אצלם- "יש לנו דת, יש לכם דת, הדת שלכם יהודית, הדת שלנו אלילית, כזו או אחרת, אבל זה דת". זה מצב שמתמשך עד היום הזה- הגויים מדברים ככה וגם היהודים מדברים ככה. זה מובן?

"במוסר התורה וברגש אמונת אלוקים הרוממה אשר בתוכה. מה שלא יכלה הנשמה החילונית של התבל לעשות עם האידיאה האלוקית בהיותה במלא תקפה".

דהיינו - בבית הראשון. אז לא היה שום יחס בין הדתיות האלילית של הגויים ועניין האלוקי בישראל, בבית ראשון. לא היה אפשר להשוות את זה.

לכן - זה לא היה באותה תקופה, זה היה דווקא בתקופה הרומאית, אבל אני זוכר את ההיסטוריונים הרומאים שאמרו - איזה מין עם זה, אין להם אל, הם אתאיסטים, מכיוון שאין להם אלילים, כן... אתם זוכרים את ה...אני חושב שזה היה תסיט[4] שהיה אומר את זה.

קהל: אז איך הייתה נטייה לעבודה זרה בבית ראשון?

מניטו: מה?

קהל: אז איך השפיעה העבודה הזרה? היא הייתה מאוד חזקה בבית ראשון...

מניטו: מכיוון שהייתה נטייה ליצר הרע. זה נקרא- 'יצר הרע' עבודה זרה. יש גם 'יצר הרע'- זה כוחו של יצר הרע[5]. ואנחנו המודרניים, נאמר, לא מבינים איזו הנאה יש בעבודה הזרה, תודה לאל, כן. אבל יש הנאה ליצר הרע, בעניינים האלה כן. זה אני לא חייב ללמד אתכם במה מדובר, כן...(צחוק בקהל). אז:

"שערה בעצמה את היכולת", ז"א החילוניות החיצונית, "את היכולת לעשות עם האידיאה הדתית. שהרי לא דוקא אומה החיה כולה באור האידיאה האלהית צריכה לזה, כי אם לב חפץ בחיי עולם ומלא רוך ונטיה מוסרית של יחידים, וזה אפשר להמצא בכל מלא העולם".

ולכן השוו את הזהות האלוקית של עם ישראל לחסידות, של חסידי אומות העולם, וזה נמצא ב'בני נוח', הבנתם את זה? "מזה..."- פה עלייה לנקודה הכי חזקה:

"מזה החל אותו הזווג המשונה, שאי אפשר שיעלה יפה, של הדתות הקימות בעמי הקולטורה שבזמנינו", וכנראה הרמז הברור זה לנצרות ולאסלם, כן:

"חלקים מיוחדים של האורה האלהית של היהדות, בצורה מטושטשת ונדעכת ממקורה, עם יסוד הרעיון האלילי וכל זוהמת הברבריות שבקרבו, מצד המשפיעים, העסקנים, שנעקרו מבית חייהם, ומצד המקבלים".

"המשפיעים", "העסקנים" זה היהודים מייסדי הדיאספורות האלה, כן. זה אפשר לפרסום...

"ומצד המקבלים העמים עצמם, שהטבע האלילי הוא יותר קרוב להרגשתם, ביסוד הרגשתם הלאומית והחברתית, כי לא אותם כי אם אותנו נשא ד' על כנפי נשרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה. ו"ענבי גפן בענבי הסנה הוא דבר כעור ואינו מתקבל".

טוב לכן רציתי להגיע לזה, זה קטע חשוב מאוד. המצב הירוד של היהדות עצמה בבית השני, וההסבר של הרב, זה מפתח גם למה שקורה לנו היום. בין הגישה לתפוצות ובין הגישה לציונות הדתית, הלאומית נאמר. ולא רק זה, אלא זו הייתה הסיבה של ה...איך אומרים בעברית, מפלסות, מפלצות?

קהל: מפלצות...

מניטו: כן, המפלצות האלו של הדתות שכביכול "הבנות" של היהדות, זה מובן? טוב אז גמרנו עם זה. אני חושב ש...

קהל: ( גבריאלה בן שמואל ) מי זה "המשפיעים", "העסקנים"?

מניטו: היהודים המייסדים את הנצרות ואת האסלם.

שאלה-לא טרוצקי...

מניטו: אפשר לקשור את זה, אפשר גם פרויד, יש דת 'פרוידיאנית' כזו, אפשר הרבה-הרבה דברים. אבל לא עשו את זה בשם ישראל. אבל הנצרות והאסלם עשו את זה בשם ישראל. זה מובן, כן. ולכן יש לי הרבה מכרים, בעיקר בצרפת, אך יש גם כבר פה, בישראל, גם סטודנטים שאומרים - צריך להחזיר את שם ישראל לשפינוזה, לפרויד ל...להחזיר, להאיר את המקורות...אני בדרך כלל אני שולל את זה: זה יותר מסוכן, שיישאר חילוני, ש...כי מספיק נצרות ואסלם שאומרים שזה בשם ישראל. ששפינוזה יישאר לא בשם כל ישראל וכן הלאה. תפסתם את כל מה שאני אומר? זה פחות מסוכן. וזה בא...אני לא חושב שזה בא מחיפוש מדעי, אינטלקטואלי חשוב, אלא זה בא מהגאווה היהודית- "יש לנו בוגדים גדולים, אה? גדולים!" (צחוק קל).

ולכן זה אני מוסיף מדרכי, אבל אני מבין שזה בא כתוצאה מהלימוד הזה. שלא פעם כשאני מדבר על היחסים בין 'הלאום הישראלי', ה'אומה הישראלית' החדשה, המתחדשת, והתפוצות עכשיו, אחרי הקמת המדינה, אז אני משרטט את זה ככה: כשמדברים בתפוצות, Diaspora בלועזית, שוכחים מה קרה לפני 2000 שנה. דת ממקור ישראל כביכול, שנושאת שם ישראל כביכול, ומנותקת מהאומה הישראלית - היא יסדה את הנצרות. סוף-סוף זה לקח כמה זמן, אבל סוף-סוף הגיעה לזה. אני מוסיף כל פעם לא אמרתי שכבר זה ככה, אבל ודאי - ודאי שזה הכיוון המסוכן שזה לוקח.

ואני לא מתכוון לקהילות המתבוללות, כי הרפורמים או הליברלים או הקונסיסטוריאלים הם , אלא דווקא האורתודוקסים, שבלי שום ספק, המייסדים שלהם, של הנצרות, היו יהודים אורתודוקסים. וסוף-סוף זה הגיע למה שזה הגיע. זה מובן? טוב. אז זה היה הנושא הראשון, אחר כך...

קהל: יכולה להיות בכלל תופעה כזו? אם כתוב שלא יהיה, ז"א שהבית השלישי יקום וזהו, אז יכולה...

מניטו: זה לא קשור, זה לא קשור. מה שאומרים האנשים האלו- "הבית השלישי לא יחרב". ז"א לא יהיה חורבן של הבית השלישי וגלות מהבית השלישי לחוץ. אבל קיים, עכשיו, גלות של הבית השני שיש בו סכנה. התבוללות זה אולי לא כל כך נורא, כי בורא נפשות יחזיר את הנפשות שלו. אבל לייסד דת יהודית מנותקת מן האומה הישראלית, זו כבר דת אחרת.

קהל: שמסוכנת לאומה הישראלית?

מניטו: מה ש...?

קהל: שמסוכנת לאומה הישראלית?

מניטו: שמסוכנת לעולם כולו, כן. לא רק לאומה הישראלית. אבל זה מצב כזה...טוב. צריך להיזהר, ברור שכשיהודים דתיים, אפילו לא, פחות דתיים/ יותר דתיים באים, עולי רגל או משהו כזה, זה עם אחד- הם יהודים אנחנו יהודים, מאותו מוצא וזה התחלת הזמן, כן.

אבל הנטייה אידיאולוגית – תאולוגית, שאנחנו שומעים כבר, מחוץ לארץ, מדאיגה אותנו. אנחנו כבר שומעים דברים דומים. ותודה לאל היה לנו נביא שהסביר את זה, בעוד זמן ולא רצו לשמוע, לא רצו להבין...הבנתם את ה...טוב.

אז פה יש לנו דף, שאני מקווה שנתחיל הערב, מה השעה? טוב יש לנו...אתם עייפים?

קהל: לא

מניטו: טוב, אז אפשר, אולי, קטע אחד. ונמשיך בעוד שבוע, כדי לומר קדיש דרבנן, על הסיום. אז אולי נאכל קוסקוס כדי לסיים את זה בכי טוב?

[1] דברים פרק לג פסוק ה'. מניטו, רומז להדהוד של ביטוי זה – 'יחד שבטי ישראל' עם הנאמר בבראשית פרק מט על שבט דן: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל"

[2] משנה סנהדרין פרק י משנה ג: "עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָן עֲתִידִין לַחֲזֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כט) וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה, מַה הַיּוֹם הַזֶּה הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִים וְאֵינָם חוֹזְרִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כַּיּוֹם הַזֶּה, מַה הַיּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁאָפַל לָהֶן, כָּךְ עָתִיד לְהָאִיר לָהֶן".

[3] בספר אבן שלמה ( מאלצאן בשם הגר"א ) שהיה בספריית מניטו הוא העביר קו על הכתוב שם בפרק יא סעיף ב "מתחילה יגאלו עשרת השבטים ...ואח"כ שבט יהודה" וראו בתמלול קטעי היוטיוב באתר המכון:" העניין הוא ככה: למשל: יש לפי הפסוק: "ושב וקבצך", "ושב וקבצך" שתי פעמים. קיבוץ גלויות. זה בפרשת ניצבים. פרק ל' אם אני זוכר, בהתחלה. אנחנו מחכים לשתי תקופות של משיח. אבל מי אמר שהפעם השנייה זה לגבי היהודים? מי אמר את זה? זה לגבי "הנידחים" "אם יהיה נדחך" זה לא יהודים! יהודים - זה שיבת ציון.'קיבוץ גלויות'. זה משהו אחר, כן? ‎אולי זה משהו אחר. אז הם מחכים שהמשיח השני יבוא לקחת אותם. אולי הוא... יהיה לו עסק עם... עשרת השבטים. או עם היהודים."

[4] פוּבּליוּס (או גאיוּס)  קוֹרנליוּס טקיטוּס (tacitus בלועזית) (56–117) היה סנאטור רומאי והיסטוריון של האימפריה הרומית, בעיקר במאה הראשונה לספירת האומות.

[5] השוו סנהדרין דף קב עמוד ב :" א"ל מאחר דחכימתו כולי האי מאי טעמא קא פלחיתו לעבודת כוכבים א"ל אי הות התם הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי" ובפירוש רש"י שם:" היית מגביה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ והיית רץ לשם מפני ייצר עבודת כוכבים שהיה שולט"

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצות, אע"פ שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני כלל ישראל אינן עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהן אצל אלה שרוח עועים אשר בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים אור הרוח מלהתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם. התקון שיבא ע"י אורו של משיח, שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי תורה וגילוי אורות חכמת אלהים, בכל צורותיה הראויות להגלות, הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת, ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה ע"י שלמות הנפש שבפושעים הטובים, ביחש לעניני הכלל ותקות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושית, והרוח של הפושעים האלה תתוקן ע"י השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול, והופעת תשובה שלמה תבא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצנורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד, "כהניך ילבשו צדק, וחסידיך ירננו", וזה יהיה בכח אורו של משיח, שהוא דוד בעצמו. ש"הקים עולה של תשובה", "בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך".                                                                         

(הרב קוק, "אורות התחיה" מ"ג)

מניטו: טוב, אז...אולי נתחיל בקטע הזה, באותו דף? לא, בקטע הראשון, בקצרה. ואני אנסה להסביר את זה לפי המושגים של הקבלה, קרוב יותר למושגים של קבלה. אז, זה קטע מפורסם וחשוב מאוד להבין אותו. בדף פ"ד כן. פ"ד מ"ג, אז:

"הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם ש..."

אני אקרא את המשפט ואחר כך אני אסביר:

"...אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל"- איזה מין פושע שהוא אוהב?

קהל: כן...

מניטו: טוב, זה עניין אחר.

"לארץ ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצות, אע"פ שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני כלל ישראל אינן עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהן אצל אלה שרוח עוֹעִים אשר בתוכם..."

מניטו: "עִוְעִים אשר בתוכם מעכר את לבם, עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים אור הרוח מלהתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם", עד כאן.

אז פה יש מושג, שהוא מושג קבלי מובהק, זה- "עקבתא דמשיחא"[1]. אז 'עקבתא דמשיחא' זו התקופה עִקבות, עׇקבות לא, כן עִקבות המשיח... התקופה של סוף עולם הזה והתחלה של ימות המשיח. והסימן הכי בולט, לפי המקורות, זה קיבוץ גלויות. אני שוב רוצה להתייחס לזה, יש פה איזה שיבוש בשימוש של המושג בימינו אנו.

'קיבוץ גלויות' זה שייך לתקופה הראשונה של ימות המשיח. זה קיבוץ היהודים שמכירים בעצמם שהם יהודים, שגם כן הם מוכרים כיהודים ושחוזרים לארץ ישראל. זה השלב של 'שיבת ציון'.

אבל החזרת עשרת השבטים, זה לא נקרא - 'קיבוץ גלויות'. אלא - 'הנידחים' זה מובן, אתם זוכרים את ההתחלה של הפרק ברמב"ם[2]- קודם כל המלך המשיח ואחר כך בניית בית המקדש אחר כך הוא מקבץ נידחי עם ישראל. ולכן, אנחנו רק בהתחלה של התהליך הזה של 'קיבוץ גלויות היהודי', אחר כך מתגלה משיח בן דוד והוא מחזיר את 'הנידחים', וזה כבר לא שייך ליהודים, כן זה קשור לדאגה שאמרנו מקודם, זה כבר לא שייך לקיבוץ גלויות זה כבר שייך לתקופה, לשלב אחר, אחר לגמרי.

טוב, 'עקבתא דמשיחא'. אז פה תתעורר אולי התוצאה של מה שאמרנו מקודם. מכיוון שהיה פילוג בין שני הכוחות, וזה סכמתי וזו הכללה, כן. מצד אחד - הזיקה הלאומית כלאום ככל הגויים. זה ברור מאוד. כשאנחנו שומעים הציונים שמדברים על אותו שלב, ממש הם מדגישים את זה, אף על פי שיודעים שזה לא כל כך ככה, זה לא כל כך ברור. אומרים - "מדינה חילונית, ככל הגויים", פשוטו כמשמעו, ואומרים: ש"חילוני זה דמוקרטי", כאילו דתי לא יכול להיות דמוקרטי, ברור, או דמוקרטי לא יכול להיות דתי, כן, זה מובן. "חילוני ודמוקרטי", כן, שמענו את זה כבר...וכן הלאה. המילים גם כן הן פשוטות מאוד.

ולכן מנותקים לגמרי באופן שיטתי מהתורה. אף על פי שבאופן אישי, היו יכולים להיות יהודים פשוטים, שומרי מצוות כמו כל יהודי פשוט, כן, כמו שהיה בהרבה, הרבה, המון קהילות במשך 2000 שנה בגולה. לא! יש איזו שיטתיות, ולכן הם עצמם מגדירים את עצמם כלפי התורה כ'פושעי ישראל', זה מובן, כן. וזה המושג שהרב משתמש בו. אז פה, אני חוזר על הביטוי - "הנפש של פושעי ישראל" ו"הרוח של שומרי אמוני ישראל".

אז אנחנו יודעים, לפי ההגדרה של הנשמה, במושגים הקבליים, שיש כמה מדרגות בהתגלות כוח הנפש: המדרגה הכי תחתונה, מלמטה למעלה, נקראת – 'נפש'. זה ההגדרות של המקובלים. בהגדרות של הרמב"ם, למשל, זה הגדרות שונות לגמרי, כן. אצל הרמב"ם המושג 'נפש' הוא יותר גדול מהמושג 'נשמה'. אבל זה דבר אחר לגמרי, אני לא רוצה להיכנס לנושא הזה עכשיו. ז"א לא להבין את זה מזה ואת זה מזה.

אף על פי שגם אצל הרמב"ם יש חמישה חלקים, חמישה כוחות, חמש מדרגות, כן. והרב חרל"פ, אם אני זוכר את ב"מי מרום"[3] אומר שזה..., ברוח הקודש אמר את זה, שיש חמש כמו המקובלים ואולי התכוון...אבל זה נושא בפני עצמו.

אני חוזר ל.. לפי המושגים של הקבלה. אז, הנפש שהיא המדרגה הכי תחתונה של הנשמה, היא הנשמה עצמה, שוב, כשהיא קשורה לעולם החיצוני. כשהיא קשורה ל'ארציות' של חיינו. ואני לא מתכוון לארץ-ישראל, ל'שמיים וארץ', כן. החסידים אומרים: ל'חומריות', כן.

זו הנשמה עצמה אבל קשורה לעולם החיצוני דרך הגוף וכל הכוחות שלנו. ולכן, כשמגלים שכל נפש ונפש היא שייכת לא רק לעולם החיצוני, דרך האיברים שלו, אלא קודם כול לאיזו חברה מסוימת, הנפש גם כן היא היחס של הנשמה לחיי החברה. זה מובן, טוב.

אז פה יש לנו איזה סוג של 'פושעי ישראל'. לפי התורה או כלפי התורה, הם פושעי ישראל אבל הם קשורים באהבה, אומר הרב, לכלל ישראל ולכל התהליך של תחיית האומה וכן הלאה, אף על פי ש...אז הנפש שלהם היא יותר מתוקנת מהנפש של 'שלומי אמוני ישראל'. למה? מכיוון שהנפש שלהם היא בריאה, כיהודית. היא מצאה, אחרי 2000 שנה, את כור מחצבתה. אם אפשר לומר את זה ככה, את הבית שלה. את ה'נורמליות' שלה, זה מושג של הרב, 'טבעיות' זה מושג המהר"ל, אבל זו אותה משמעות. ולכן מבחינת הנפש זה בסדר וזה יהודי... איך אומרים את זה?

קהל: בריא...

מניטו: טוב, אפשר לומר 'בריא'. בריא כיהודי, לא בריא מבחינת המושג של הרפואה, כן. ובמקביל לזה, הנפש של יהודי שלא שייך לתהליך של התייחסות לכלליות של האומה, כמובן, הוא חולה. הנפש היא חולה, באותה מחלה שנקראת 'גלות'. אפילו אם חי בארץ ישראל זה יותר בולט/ פחות בולט, כן. אבל הוא, כפי שהיינו - בגולה. אם אומרים "בריא" מצד אחד אז צריך לומר "חולה" מצד שני. כי הוא לא בעולמו, הוא לא במסגרת שלו ולכן...טוב, זה מובן מאליו.

כוח ההרגל, לפי דעתי, מונע להבין את זה באופן פשוט. כי כוח ההרגל הפך את כל העניינים. והתוצאה הייתה שדווקא מכיוון שגלות זה עונש, אז לכן גלות זה כאב וזה טבעי כשמקבלים עונש להיות בכאב ולכן זה טבעי ליהודי להיות, לחיות חיי כאב, כיהודי... ולכן יש הבדל, הפער הזה בין שני הצדדים.

אני ממשיך על מה שאמר כבר הרב, ב...כהשלמה לזה. מכיוון שהנפש של הרוח המתוקן היא לא מתוקנת, גם הרוח מושפעת מהאי-תיקון של הנפש[4]. ולכן, מה שאמרנו עד כאן, זו הגדרה תאורטית. הנפש בריאה אף על פי...סליחה, אני מתחיל להפך - הרוח הוא בריא אף על פי שהנפש היא חולה. אבל הוא ממשיך ואומר , מכיוון שהנפש היא חולה, הרוח הוא לא יכול להיות כל כך בריא. אולי אפשר להשתמש בהגדרה שהבאתי מקודם: זה מבחינת האמונה זה בסדר גמור, כן כי האמונה המופשטת, המנותקת מן המציאות יכולה להיות 'כדין וכדת'...איך אומרים...בריאה לגמרי, אבל 'קשורה למציאות' זה כבר עניין אחר לגמרי. וגם כן בחלק הראשון, של "פושעי ישראל הקשורים באהבה" וכן הלאה... מכיוון שהרוח שלהם היא לא כל כך בסדר, גם הנפש נפגעת מזה, ולכן יש איזה מצב שגם אלו וגם אלו אינם בסדר. אף על פי שיש מדרגות שונות: לפי הנפש - זה החלק הבריא של האומה, לפי הרוח -זה החלק הבריא של האומה. אבל מכיוון שחסר להם חלק של בריאות, נאמר, גם אלו וגם אלו הם במצב של...של דיכאון ו... זה מובן?

וייתכן מאוד שהשנאה ביניהם זה רק הסימן של המחלה שיש בצד האחד ובמצד השני. טוב, אנחנו יודעים, תודה לאל, שיש הרבה, הרבה יוצאים מן הכלל .ייתכן מאוד שהיוצאים מן הכלל הם הכלל, ושהשאר הם היוצאים מן הכלל. טוב, זה תהליך שכבר מתחיל.

ואומר בסוף, נקרא את זה יחד. אולי, אולי אני אקרא את הכול, אני אמשיך במה שהתחלתי:

"התיקון שיבא ע"י אורו של משיח"

ולכך אנחנו צריכים משיח, כן. לא להיות, לא להיות ראש ממשלה של פושעי ישראל ולא להיות רב ראשי של הדתיים. אנחנו צריכים משיח כדי לאחד את שני הכוחות:

"התיקון שיבוא על ידי אורו של המשיח שיעזור לזה הרבה כבר על ידי התפשטות רזי תורה וגילוי אורות חוכמת אלוקים".

מכיוון שזה מה שחסר גם לאלו וגם לאלו. זה ברור, זה מובן?

קהל: זו הנבואה

מניטו: כן...

קהל: שניתנה לחכמים...

מניטו: לא, מה שהוא אומר ש: "תלמוד רזי תורה ולימוד אורות חוכמת אלוקים"

הכוונה היא לקבלה, כן. אבל זה מה שחסר גם לאלו וגם לאלו. ולכן הוא אומר ש:

כוחו של משיח "שיעזור לזה הרבה דבר ההתפשטות של תלמוד רזי תורה".

טוב, הרבה פעמים אני אמרתי דברים דומים, ואחר כך כשלמדתי עם הרב הבנתי את מה שהייתי אומר, כן, מדבר. שהדתיים והחילוניים, אם צריך להשתמש באותם מושגים, הם כאילו ככה 'אחור באחור', כן. אין דו-שיח, ז"א אין מילה ביניהם. הם לא יכולים... הם אינם 'פנים אל פנים'. הם לא מדברים אחד לשני. הם צועקים אחד על השני, זה עניין אחר, כן. מדברים אחד על השני אבל לא מדבר אחד אל השני. זה ברור מאוד, חוץ מיוצאים מן הכלל, ש...כמו, כפי שאמרתי, אולי זו התחלה של הכלל אבל זה...

למה? זה מכיוון שחסר להם אותו דבר, חסר להם, גם אלו וגם אלו, הלשון של הדו-שיח הזה. מכיוון שהלשון של הדתיים, זה לשון של החלק הדתי שנותק מן האידאה הכללית, והלשון של הלאומניים ותו לא, זו הלשון של החלק הלאומני שנותק מלשון הקודש. זה מובן?

ולכן, צריך לחזור למה שראינו בפרק הקודם: כשרוח התורה מצטמצם רק לחלק המוסרי-רוחני שהוא חשוב מאוד, אבל כשזה חלק המקביל למה שיש גם אצל אומות העולם, כן, אבל בצורה יהודית. וזה חשוב להבין את זה, כשמצטמצם זה לא אומר שבעלי המוסר אינם חכמים אמתיים, שהמוסר הזה הוא אינו היהדות האמיתית, שהרוחניות וכן הלאה...אבל כשזה מצטמצם אך ורק לזה, כן, אז הצד השני, שהוא החלק השני של הנבואה - המשמעות של ההיסטוריה, המשמעות של החברה, המשמעות של התחייה בהיסטוריה - לא שומע, לא מבין, לא מקבל. והתגובה שלו - "זה דומה למה שאומרים הגויים", וכן הלאה, וכן להפך - כשהלאומיים מדברים רק בחלק של ההומניזם, נאמר, שלהם שדומה ל...הדתיים לא שומעים, לא מדברים. זה מובן כן? זה מה שקרה, זה האסון שקרה.

ולכן, הלשון הכולל את שני העולמות האלו, זו לשון הקבלה. אבל צריך להבין, שמדובר בקבלה האמיתית ולא במיסטיקה של מסתורין, של...זה מובן, כן. נמשיך?

אתם זוכרים מה שאמר ה'זוהר'? שדווקא לימוד ה'זוהר' יביא את הגאולה. זה מה שאומר הרב בצורה אחרת, כן. זוכרים את המקור ב'זוהר'[5]...

אני פעם חידשתי את זה כשהייתי צעיר, ומאז, שמעתי אותו חידוש מאה פעמים. כשהמשנה אומרת: "חכמים היזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות", זה קשור, כן, "היזהרו בדבריכם" - תשימו את ה'זוהר' בדבריכם "שמא תחובו חובת גלות". ייתכן שזה הפשט של ה'זוהר'... .

"זאת חוכמת אלוקים בכל צורותיה הראויות להגלות" איזה דיוק בלשון, כן, "בכל צורותיה הראויות להגלות", תפסתם את הדיוק שיש פה.

"הוא, שיעשו ישראל אגודה אחת". "שיעשו ישראל אגודה אחת"- ולא להפך, כן.

"ותתוקן הנפש של היראים שומרי תורה ע"י שלמות הנפש שבפושעים הטובים".

קהל: "שבפושעים הטובים..."

מניטו: כן, "שבפושעים הטובים", איזו אוטופיה יש לנו פה. זה משהו נפלא כן (צוחק).

"ביחש לעניני הכלל ותקוות הגשמיות והרוחניות המושגות בהכרה והרגשה האנושית, והרוח של הפושעים האלה", הטובים כן, "תתוקן ע"י השפעתם של יראי ד' שומרי תורה וגדולי אמונה, וממילא יבא לאלה ולאלה אור גדול", זה מובן כן. "והופעת תשובה שלמה תבא לעולם, ואז יהיו ישראל מוכנים לגאולה. והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא".

זה ביטוי יפה מאוד. יש מארי משנה[6], מארי מקרא, מארי משנה מארי קבלה, פה יש עוד מדרגה - "מארי דנשמתא"[7].

"הם יהיו הצנורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין".

מי יהיה בשמאל?

קהל: פושעים...

מניטו-ומי בימין?

קהל: צדיקים...

מניטו: לא. לפי המושגים האלו ולפי המידות של הקבלה זה ההפך, כן.

קהל: צריך לעשות התכללות

מניטו: לא, משמאל זו מידת הדין, זה 'שולחן ערוך', זה 'שולחן ערוך'. וימין זו מידת החסד זו אמונה, אמונה בהיסטוריה, אל תתבלבלו כן, טוב:

" משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל[8], ותהיה השמחה גדולה מאד, "כהניך ילבשו צדק, וחסידיך ירננו", וזה יהיה בכח אורו של משיח, שהוא דוד בעצמו. ש"הקים עולה של תשובה בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך". זה ממש קטע יפה.

קהל: יש פה מידת האהבה ואהבה זו מידת החסד, זה צד שמאל.

מניטו: לא, דווקא זה ימין אבל פה צריך לדייק. האהבה באה מלמעלה מהנפש, האהבה באה מלמעלה מהנפש. דווקא במישור של הנפש יש כיסוף[9], האהבה באה יותר מלמעלה[10], זה מתגלה דרך הנפש.

טוב, אז נתראה בשבוע הבא אם ירצה ה'.

[1] ראו 'אורות התחיה' פרק מד עמוד פד וכן קונטרס "ומעין מבית ד'" לרש"ב מליובאוויטש : "ולדעתי לפי שעתה הוא זמן הבירורים היותר אחרונים דעקבות משיחא וכאשר למשל קדירה בגמר בישולה היא רותחת ביות ובעת הרתיחה מה שבשולי הקדרה עולה למעלה וכו', כמו כן בתוקף הבירורים בזמן האחרון הנה כמה דברים שנראים לנו על פי שכל רחוק מאוד שיתוקן יכול להיות שהוא קרוב לגמרי"

[2] 'משנה תורה', הלכות מלכים, פרק יא, הלכה א.

[3] 'מי מרום' חלק א ירושלים תשמ"ב עמ' עא:" ומעתה נבוא למה שמבאר הרמב"ם מחלקי הנפש ובלי ספק גם זה נוגע למהלכי המדות ושמבלעדי ידיעות והכרות אלו אי אפשר להגיע לידי שלימות המדות ידוע כי חלקי הנפש המשה הם כפי שגילו לו ברוה"ק שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה... זהו בדרך כלל מציאות בחינות חלקי הנפש אולם ברוחניות יש בכל חלק מעין כל החלקים על כן יש גם בכל חלק מהנפש כל החמישה חלקים והוא מה שביארו בעלי רוה"ק שמאה וחמשה ועשרים בחינות להנפש היינו שכל חלק כלול מחמישה נפש שבנפש רוח שבנפש נשמה שבנפש חי' שבנפש יחידה שבנפש וכן הלאה בכל החלקים. והרמב"ם שנשמתו הגדולה ראתה כל מה שנתגלה ברוה"ק ידע גם לחלק חלקי הנפש לחמישה חלקים הזן המרגיש המדמה המתעורר והשכל והם מתאימים כנגד חמשה חלקי הנפש רוח נשמה חיה יחידה וכונתו לומר כי כל רגשות הגוף מהנפש הן נובעות"

[4] השוו 'שער הגלגולים' סוף הקדמה ז בדיון על נפש אחאב

[5] זהר במדבר דף קכד עמוד ב :" "והמשכילים יבינו מסטרא דבינה דאיהו אילנא דחיי בגינייהו אתמר שם והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זוהרא דאימא עלאה תשובה באלין לא צריך נסיון ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמי"

[6] ראו הקדמת תיקוני זהר דף א עמוד ב .

[7] ראו זהר ויקרא דף כח עמוד ב: "א"ר שמעון זכאין אינון מארי דנשמתא , מארי דאורייתא , בני פולחנא דמלכא קדישא" ולהסבר נוסף ראו 'עמק המלך' שער טז

[8] לכאורה נראה שכוונת הרב קוק הפוכה מהפירוש של מניטו. שלפי פשט דברי הרב קוק, שפע אור הנפש בא מפושעי ישראל -השייכים לצד שמאל – ויעבור לצד ימין ויחייה את הנפש החסרה של שלומי אמוני ישראל – השייכים לימין. וכן להיפך לגבי הרוח. אולם ראו 'אורות הקודש' חלק א 'חכמת הקודש' פרק נג 'מימין לשמאל ומשמאל לימין' :"כשמסבירים עמקי הקודש בדעת השכל בראית התבונה האנושית הולכים מימין לשמאל...ומבארים את הכול על פי שפעת הקודש הולכים מן השמאל אל הימין" וליתר ביאור ראו בשיעורים על שערי אורה שיעור 47 :" [אבל גם ישמעאל היה רובה קשת?] נכון וזה בא מאותו שורש, אבל כל העניין של הבנים האלו, שנפרדו מאיחוד התולדות זה דווקא העניין של הניתוק אצלם, של המידות. אני רוצה להסביר את הכלל: יש הבדל בין הכלי והאור. הכלי של ישמעאל, הוא ההיפך של האור של אברהם. אם אפשר לומר. כל מידה יכולה להיות טהורה אפילו המידה של רובה קשת, אם היה מדובר בנפש ששואפת לקרוא בשם ה' ולא לאלוה זה או אחר. שוב זה העניין של איחוד המידות

בעצמו הוא בא מאיזה רושם של אור הפוך, אבל זה נושא אחר, פה הוא מדבר על המידות וכשישמעאל מתחיל את התיקון של הכלי שלו הוא בוחר דווקא באור ההפוך – האור של מידת הדין, ואותו דבר לעשו כשמתחיל לתקן את הכלי שהוא כולו דין אז הוא שואף לאור החסד" כלומר אור הנפש שהיא מצד הכלי בשמאל, מלמטה, הוא מהימין ואילו אור הרוח שהיא מצד הכלי מימין מלמעלה, הוא משמאל. ולמימד נוסף של היחס בין שמאל לימין ראו שערי אורה שיעור 20 :" תשמע, למטה מתפארת זה עולם הפוך. תזכור את זה. אז לכאורה ההוד זה בצד מדת הדין, זה סוד של משה רבנו היה לוי ואהרן הכהן היה כהן. משה רבנו זה בנצח לכאורה, זה נושא אחר. כי אחרי המדרגה של תפארת לא רק שזה עולם יותר בצמצום אלא זה עולם הפוך, לכן שיכל את ידיו. זה נושא שנגיע אליו. היה צריך שהדין התגלה דרך הצמצום כדי שהעולם הזה התקיים כעולם הזה, אבל המטרה היא חסד גמור של עוה"ב.זה מה שרציתי לדייק. לפי הדיוקים...

מה זה דין? סוף סוף זה אחוריים של החסד. מכיוון - שוב אני חוזר על אותה מלה-: מכיוון שהחסד, ברוך ה', זה רציני אז הדין הוא רציני. בלי דין רציני אין רציניות בחסד."

[9] ראו זהר חיי שרה דף קלג עמוד א :" ותהי לו לאשר ויאהבה כיון דאמר ותהי לו לאשה לא ידענא דהוא רחים לה דהא כל בני עלמא רחמי לנשייהו מאי שנא ביצחק דכתיב ביה ויאהבה אלא ודאי אתערותא דרחימו דדכורא לגבי אתתא לאו איהו אלא שמאלא דכתיב "שמאלו תחת לראשי" וחשך ולילה כחד אינון ושמאלא אתער רחימו תדיר לגבי נוקבא ואחיד בה ועל דא אע"ג דאברהם הוה רחים לה לשרה לא כתיב ביה ויאהבה אלא ביצחק" ולענין ההבדל בין כיסוף לאהבה ראו פרקים אחרונים בספר התניא לרש"ז מלאדי

[10] ראו 'פרדס' שער 'ערכי הכינויים' ערך 'אהבה'.

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא. השלווה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבאו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כוחותיהם. הצורך למרידה זו, היא הנטייה לצד החומריות, שמוכרחת להיוולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית, וזאת הנטייה כשתיוולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם".                                      

(הרב קוק, אורות התחיה, מ"ד)

מניטו: טוב, אולי עד שיגיעו (תחילת השיעור, אנשים נכנסים) חשבתי לשנה הבאה, אם ירצה ה', לחזור למהר"ל. איזה נושא אתם מעדיפים?

קהל: נושא כללי או ש...

מניטו: כן, איזה נושא? חשבתי בסיכום השנה, למדנו שנה שלימה על כתבי הרב ושנה הבאה נחזור ללימוד המהר"ל. איזה ספר, איזה נושא?

קהל: אפשר נביאים?

מניטו: נביאים עם המהר"ל? (צחוק עם הקהל) לא, אי אפשר, מדובר פה בשיעור של המהר"ל. טוב, תחשבו על זה, נדבר על זה...

אז, יש עוד דפים שמה, יש לי עוד ספר, אם חסר. טוב תודה..

אני מציע להמשיך בפרק ... טוב למדנו את הפרק מ"ג בשבוע שעבר. היו עוד שאלות? נדמה לי שכן. טוב, הנושא היה ברור, לא צריך לחזור לזה, כן? ההבדל בין 'נפש' ל'רוח' זה מובן? כן? כן? טוב בסדר, אז נמשיך:

"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ –ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא".

"פרק" - זה פרק זמן, כמובן. אז פה יש איזו מבוכה בין פרשני הרב, איך להבין "מרידה רוחנית"? אני חוזר על המשפט:

"מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ–ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבא".

אפשר להבין "מרידה" נגד הרוח, הרוחניות, מרידה נגד הרוח, או ההפך - מרידה של הרוח נגד המצב. מה אתם מעדיפים?

קהל א'- את השני...

קהל ב'- לפי ההמשך נראה...

מניטו: לפי ההמשך, כבר גמרת את הפרק...? טוב, אז נראה לפי ההמשך. טוב, אני חוזר - "מקובלים אנו", זה ביטוי לא כל כך קל להבין. אבל בכל זאת נראה שהמשמעות היא- 'זה בלתי נמנע', זה כאילו, אם אפשר לומר - זה הכרחי. זה סוג של נבואה, אבל זה בטוח. אף על פי שזה שלילי נראה אם זה שלילי, כן. טוב:

"השלווה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה".

ז"א בהתחלת תחיית האומה תהיה תקופה, פסק זמן נאמר, כנראה שיצאנו מזה כבר (צחוק בקהל), שבו תהיה שלווה שתבוא לחלק מהאומה. "שידמו" או "ידמו"?

קהל: "ידמו"

מניטו: "ידמו", כן, "שכבר באו למטרתם כולה". אז אתם, זה קל להבין לאיזה חלק מהחברה, מהאומה, הרב מתכוון. ברור , הוא ראה את זה כבר בזמן היישוב, כבר לפני הקמת המדינה.

קהל: מדובר הרב בארץ ישראל?

מניטו: כן. לפי הרב, תחיית האומה היא בארץ ישראל, זה ברור כן, למדנו את זה כמה פעמים - בגולה יש קהילות. יש ידיעה ואמונה שאנחנו שייכים לאומה, האומה הישראלית. זה מעניין מאוד שהביטוי הזה - 'האומה הישראלית' מוצאים את זה כבר אצל המהר"ל[1]. הרבה פעמים הוא מדבר ככה – 'האומה הישראלית'. כנראה שאצל רבנים זה היה ביטוי, הביטוי הכי נחוץ. לא אמרו - 'האומה היהודית', רגילים לומר- 'העם היהודי', אבל לא 'האומה היהודית'.

אגב, אומרים הרבה פעמים שהמילה - 'יהודי', מופיעה רק ב... מתחילה להופיע רק בנביאים האחרונים, בעיקר במגילת אסתר, כן, "איש יהודי היה" .אתם מוצאים אצל ירמיה הנביא הרבה-הרבה פעמים, אבל שמה אם לומדים בדייקנות - זה שלילי, הביטוי 'יהודי' - הוא שלילי. זוכרים את זה, זוכרים את זה? טוב אולי תהיה הזדמנות ללמוד את ירמיה. טוב:

"השלווה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו שכבר באו למטרתם כולה"

ז"א להקים, להקים מדינה ככל המדינות. אתם זוכרים את הביטוי של האוטופיה של המדינה היהודית, זה ברור, יש עוד חלק ניכר מהאידאולוגי - פוליטיקאי, מדינאים שממשיכים עכשיו, כשהם רוצים לתאר את התכלית, את היעד של מדינת ישראל, רק בביטויים של מדע, טכנולוגיה, "גשמי", כמו שהרב אומר פה. אז "השלווה הגשמית" ההיא "תקטין את הנשמה". אז אפשר כבר להבין את הביטוי של "מרידה רוחנית"? ז"א זו הייתה המשמעות הראשונה, או השנייה?

קהל א'- השניה..., הרוח נגד החומר. הרוח מתקוממת.

קהל ב'- מורדים ברוח

מניטו: עד כאן, עד כאן

קהל ב'- מורדים ברוח. אכפת רק שהכלכלה בריאה, ולא שהאומה בריאה...

מניטו: עד כאן - מורדים ברוח, אח"כ בסוף נראה שהמצב יתדרדר כל כך שסוף-סוף הרוח מתקומם נגד המצב.

"ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ"

הוא ראה כבר את המצב של דיכאון, התמרמרות, ירידה...אין בהם חפץ.

"השאיפה לאידיאלים נִשְׂאים"

מניטו: כן, "נִישׇׂאים וקדושים תחדל וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה". פה אנחנו מגיעים למרידה רוחנית במשמעות העמוקה.

"ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כוחותיהם. הצורך למרידה זו, היא הנטייה לצד החומריות"

ושוב, אותה מבוכה במשמעות, כן. "הצורך למרידה זו" - איך אפשר להבין את זה?

אם אנחנו נבין שזה מרידה נגד הרוח אז יש איזה מין הכרחיות/ צורך למרידה זו, שהוא מסביר את זה מיד, ואם אנחנו מבינים במשמעות השנייה זה אודות המצב, אז יש מרידה רוחנית נגד המצב. טוב:

"הצורך למרידה זו, היא הנטייה לצד החומריות שמוכרחת להיוולד בכללות האומה בצורה תקיפה אחר אשר עברו פרקי שנים רבות, שנאפסו לגמרי מכלל האומה הצורך והאפשרות להתעסקות חמרית".

לאמיתו של דבר, משך זמן של כל הגלות הייתה התעסקות חומרית, אבל לא בבחינת אומה. היו בעיות כלכליות של תעסוקה, של עסקים, אבל זה היה צמוד לחברה של הגויים, זה לא היה לשם האומה הישראלית, זה מובן? אז מכיוון שלא...עם ישראל לא עסק בחומריות שלו עצמו, אז יש איזה מין התגלות של הנטיות, הנטיות החומריות של האומה בבחינת אומה ולכן רוב הכוחות הם שייכים רק לאותה בעיה. ההסבר הוא פשוט, סוף-סוף: מכיוון שבמשך אלפיים שנה לא הייתה לנו אפשרות לבנות את החומריות של החברה הישראלית, כחברה ישראלית, אז מתחילים בזה ושוכחים את כל האידיאלים, כמו שאומר הרב.  

"...וזאת הנטייה כשתיוולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו ע"י מכאוביהם".

לכן זה מעניין מאוד.

קהל: [בתיה לנצט]ממש נבואה

מניטו: זה מענין מאד. לא רק זה יש לזה טעם נבואי אבל ,... ז"א אתם זוכרים, אולי, גמרא סנהדרין? נראה קטע קטן בגמרא סנהדרין אתם זוכרים שישנה סוגיה שלימה בגמרא, גדולי ישראל פחדו מהזמן של אחרית הימים ואחד, אחד ההסברים שם זה שפחדו מחבלו של משיח. אז אולי נקשור את זה מיד - פה יש משהו... אולי פחד הפחדים, מה זה "חבלי משיח"? זה דווקא הקלקול של החומרנות, שצריך לעבור דרכו, כדי להגיע לשלב ולעידן של הרוחניות עצמה. זה מובן?

שאלה א'- בגלל שהוא בוחר, נגיד מ"בוסמו" , כאילו להתבסם...

שאלה ב'- מוזר, כמו שהיא אומרת, "להתבסם ע"י מכאוביהם"

שאלה א'- המילה "התבסמות" זו כל כך בחירה...

מניטו: ז"א "חבלי משיח" ייבסמו את העולם על ידי מכאוביהם טוב, זה, זה קל להבין.

(הפסקת השיעור בקלטת)          

(המשך הקלטה משיעור אחר )

מניטו: ...כשלמדתי את זה, אני למדתי את זה בכיוון מסוים, שצריך בֵּרוּר. אז החבלים של הבירור הזה – מי ששייך לחומר נשאר בחומר ומי ששייך, שנשאר נאמר, בשלב של התחייה החומרית, כן. מי ששייך ליותר, אז שייך ליותר וממשיך... יש מאמר ב'זוהר'[2] וזה כלל גדול בקבלה גם כן - זכה לנפש נותנים לו רוח, זכה לרוח - נותנים לו נשמה, זכה יותר - נותנים לו יותר. אבל קודם כול זכה לנפש - זכה לנפש, לפי דעתי זה הנושא ו יוצא מהנושא הקודם, כן. טוב, לא מצא מנוח[3]...

קהל: יש מי שאמר - בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא[4], אז יש קשר?

מניטו: זה קשור לאותה תקופה. זה קשור לאותה תקופה. באותה תקופה היו כמה סימנים, כן. אבל פה יש חידוש. שהרב מסביר לנו שיש איזה מין הכרח, שתהיה בהתחלה, תקופה של חומרניות גדולה מאוד. להתגאות מההישגים החומריים של האומה הישראלית. אם אתם פותחים עיתון, אתם רואים שזה ככה. מתגאים ...והבעיות האמתיות, כאילו הבעיות האמתיות זה רק אותם הבעיות, כן וזה מובן. ייתכן מאוד שאנחנו עדים להתחלה של התגובה נגד זה. מכיוון שיש איזו נטייה לתורה שאי אפשר להכחיש את זה. איפה זה מוביל? זו עוד, זו...עוד פרשה בפני עצמה.

שאלה( גבריאלה בן שמואל ) - מה זאת אומרת??

מניטו: אני לא חושב שלרוב, זה הולך בכיוון הנכון. כי...אבל זה נושא אחר, אולי נדבר על זה מחר. אתם רוצים שנדבר על זה עכשיו?

קהל: כן...

מניטו: לפי הניסיון שלנו מאז כמה שנים, נאמר זה התחיל אחרי מלחמת יום הכיפורים. כי מה שהתחיל לפני זה, זה הלך אולי בכיוון הנכון. אז אנחנו רואים הרבה, הרבה בני ישראל, מהאומה הישראלית, שנמצאת בתחילת תחייתה החומרית, שמחפשים את התורה. אבל כאילו שמים איזה תנאי. התנאי שמחפשים את התורה, זה לעזוב את האומה. לכן אני אומר שזה לא הולך בדרך הנכונה, זה מובן, זה ברור. איך זה קרה? אפשר לנתח את זה אבל המצב הוא ככה. אני חושב שזה לא הכול אבל לרוב זה הולך באותו כיוון.

קהל: איך זה קרה?

מניטו: או זה, או זה...

קהל: ( גבריאלה בן שמואל ) - למה זה קורה ככה?

מניטו: אני חושב שאפשר להסביר את זה ככה: זה הם, זה מה שקרה מקודם: או זה או זה? אז התגובה היא - או זה או זה, הבנתם? טוב. זה מספיק ברור מה ש...?. ואני חושב שזה, אתה דיברת על זה כבר בשיעור שעבר?

קהל: לא

מניטו: טוב. נדמה לי שזה דף צ"ח ייתכן מאוד שזה המקור של הפרק הזה. זה מתחיל ככה:[5]

"אמר עולא ייתי ולא איחמיניה", שיבוא ושאני לא אראה אותו, "וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה".

עולא ורבה אומרים "ייתי", מכיוון שזה מוכרח, הוא צריך לבוא - מדובר במשיח, אבל שאני לא אהיה באותה תקופה כי פחדו ממשהו, כן. עולא אומר את זה וגם רבה אומר את זה, לכן מפרשים מסבירים - "מאי טעמא דעולא? מאי טעמא דרבה?", מכיוון שיש איזה כמין כפל לשון בסוגיה. אז זה אומר שכל אחד היה חושב למשהו אחר, כן. אבל מכל מקום, יש פה איזה פחד מהצער שיהיה באותם הימים. אולי לא יכולים ל...איך אומרים את זה? לסבול, להתגבר על זה, כן. וזה גדולי ישראל שאמרו את זה, ולכן ראו שהמצב יהיה חמור. ופה הרב מסביר לנו למה - מכיוון שיש איזה מין חוק טבעי, חוקיות טבעית, שבהתחלת תחיית האומה הפרק הראשון יהיה התחייה החומרית. ובתחייה החומרית, המצב יהיה חמור מבחינת חמור פשוטו כמשמעו...(צחוק בקהל) אבל מבחינת הרוח ואז יהיו ימים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין-לִי בָהֶם חֵפֶץ[6].

יש גמרא אני לא זוכר בדיוק את המקור עכשיו...זה פסוק מספר קהלת או משלי? מי זוכר את זה?, איפה אורי[7]? (צחוק בקהל). טוב זה או קהלת או משלי... זה קהלת. והגמרא מסבירה את הפשט של הפסוק והיא אומרת: זה 'אחרית הימים'. אז 'אחרית הימים' מתחיל בתקופה שאתה תאמר - אין חפץ בחיים, זה מובן. אז אחד אומר -

"ייתי ולא איחמיניה", פחד מהצער הזה, ורב יוסף אומר- "ייתי ואזכי דאיתיב", ייתיב לשבת, "בטולא דכופיתא דחמריה", בצל של הדבר הכי חומר מהחמור.

קהל: בגללים...

מניטו: לא רציתי לתרגם, אתם מבינים את זה. ז"א בחומריות הכי חומרית שתהיה באותה תקופה, אם אני יכול לזכות להיות, לשבת בצל של החומריות ההיא, שאזכה בזה. לכן זה פלוגתא של...איך אומרים? של הגישה, הרמה...טוב הערב אני עייף...ה...איך אומרים?

קהל( בתיה לנצט ) - הגבוהה?

מניטו: הערך של אותה תקופה והסתירה הפנימית של אותו ערך, זה יהיה חומריות ולכן אולי אני לא אסבול את זה, והשני אומר - זה יהיה חומריות אבל אותה חומריות תהיה כל כך חשובה, קדושה וכן הלאה שאזכה להיות באיזושהי פינה באותה..., זה מובן ה...? טוב.

לכן זה מאוד קשור לניתוח של הרב פה. אז מיד, הגמרא ממשיכה:

"אמר ליה אביי [לרבה] מאי טעמא אלימא משום חבלו של משיח"

מזה "אילימא משום חבלו של משיח"? זה הפחד שהרב מביא פה. אני חושב שיש פה חידוש גדול:

"והם, הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם כולו על ידי מכאוביהם".

מדבר שנראה שלילי, לכאורה, הרב מוציא את ההסבר החיובי...זה מובן? אבל, איך להבין את זה? איך ממשבר, הייתי אומר חומרי, לאו דווקא כלכלי, ממשבר כזה ייצא... הדבר ייצא טוב לעולם. מי יכול להסביר את זה?

קהל: אפשר להסביר את זה, כמו לדוגמה עם בניית בית המקדש בונים בחומר אבל מרגישים. אנשים מחוסרים בעניין החומר אלפיים שנה בגלות, אז קודם כל האומה צריכה לבנות את עצמה בחומריות, ואחר כך נחזיר את העניין של בניית בית המקדש...

מניטו: לא, הרב אומר משהו יותר מדויק:

"וזאת הנטייה", הנטייה לחומריות כן , "כשתולד תדרך בזעם ותחולל סופות, והם הם", הזעם והסופות "הם, הם חבלי משיח אשר יבסמו את העולם"

ז"א לא שתהיה תקופה של רע ואחר כך תקופה של טוב, אלא מהרע הזה ייצא הטוב כתנאי של הטוב הזה שייצא ממנו. הבנתם את זה? זה קצת קשה להבין, כן מה?

קהל: זו "המרידה הרוחנית"...

מניטו: לא, "המרידה הרוחנית" זה שהמצב החומרי יחולל סופות-סופות, כלומר מהפכה נגד החומריות.

קהל: זה הטוב...

מניטו: אבל הנטייה לחומריות, כן, זאת הנטייה כשתיולד כן. הנטייה לחומריות כנראה היא הסיבה של חבלי משיח, היא הסיבה של ההתבסמות של העולם אחר כך. הוא אומר בפירוש - "ע"י מכאוביהם". יש לי הסבר קטן אבל...ממש קטן, כמו שאומרים – אין חכם אלא כבעל ניסיון. מי שהאמין בערכים של החומריות, ואחר כך תפש את זה שזה מביא אותו למשבר ולהתדרדרות אז הוא מחוסן מזה. ולכן כתגובה למצב אה...אבל זה הסבר פשטני כן. מה אמרת?

קהל: אני לא מבינה למה זה התבסמות? התבסמות זה שיכרון...

מניטו: לא, בושם-ריח טוב, כן. זה רמז לגן עדן[8], כן. כשמתייחסים לגן עדן אז מתחילים להתייחס בביטוי הזה 'בסם', ריח טוב. כן...מה?

קהל: "הנטיה" כלומר היא לא, היא לא טבעית לבדה...לאדם יש לו רצון

מניטו: טוב, מכיוון שהיינו חסרים מזה אלפיים שנה, אז אותה נטייה כשתתעורר היא תהיה בתוקף, כן. ב...ב...

קהל: [...]

מניטו: נכון, אבל...

קהל: [...]  

מניטו: אני חוזר רק למשפט אחד, קצת ארבע- חמש שורות לפני הסוף:

"הצורך למרידה זו", ולכן הרמז הוא שזו מרידה של החומר נגד הרוח כן - "הצורך למרידה זו, היא הנטיה לצד החמריות"

אפשר לפרש גם כן בצורה ההפוכה אבל...גם זה וגם זה, טוב, כן ...?

קהל: חשבתי שאולי הוא מתחיל במילה "מכאובים", מכאובים הם הגעגועים של הרוח, שכיסו את זה על ידי החומר. וכשהחומר לא יהיה מספיק, ולא יבוא סיפוק מזה אז המכאובים ילחצו כל כך חזק שיבסמו את כל העולם, בגלל שכל העולם בעצם...

מניטו: כן נכון, יפה, זה מה שאומר הרב. אבל איך זה מתפקד? איך זה פועל?

קהל: המילה עצמה "חבלי משיח" שהיא קשורה גם בשימוש אחר: "חבלי לידה". רואים שיותר טוב לנו, נשים מבינות יותר טוב, גם בלידה...

מניטו: גם בעלי עסק... (צחוק בקהל)

קהל: הכאבים עצמם קשורים ללידה, גם בלידה

מניטו: נכון, נכון, זה גם כן קשור לנושא. אולי נראה את ההבדל: בגמרא כתוב "חבלו של משיח",[9] ז"א החבלים של המשיח עצמו. פה "חבלי משיח" אם זה "חבלי לידה" זה החבלים של האם, אולי גם האם וגם הבן, וגם הילד, הוולד איך לומר, כן. לא רציתי לומר בן[10]...(צחוק בקהל) יש קצת הבדל...טוב. פה זה ברור בגמרא: עם ישראל כולו הוא בבחינת משיח ולכן הוא עובר את החבלים האלו, של הלידה של האומה, כן. טוב אז אולי נמשיך קצת בגמרא ונראה מה הלאה.

קהל: זה לא הכול קשור למקל, לחבלה?

מניטו: כן, כן.

קהל: למכות?

מניטו: טוב, הנושא הוא ככה, כשמתעורר הזמן של לידת המשיח אז אֶדום מתחיל במלחמות נגדו[11] וזה נקרא - "חבלי משיח", לפי המקורות שבמדרש. זה מובן כן, כל הצרות וכל הרדיפות מתחילות מאדום נגד עם ישראל מכיוון שהם רוצים ל, איך אומרים, הבנתם?...למנוע את זה. כאילו זה בלתי נמנע, כן. אם זה בא בבחינת "לא זכה- בעתה"[12], אז זה מקביל למה שקוראים בהרבה מקורות 'מלחמות המשיח' [13]זה, זה הולך ביחד. אבל פה זה מעניין מאוד:

"אמר ליה אביי [לרבה] מאי טעמא אילימא משום חבלו של משיח והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח", והתשובה היא "יעסוק בתורה ובגמילות חסדים".

לפי דעתי, ההסבר הוא ככה - כשחבלו של משיח מתחיל, או חבלי משיח מתחילים, אז העולם נהפך למן גיהנם לגמרי, כן. ולכן כדי להינצל מזה, והם פה לא מפחדים ממכות, מרדיפות, פשוטו כמשמעו, מצער גופני ואפילו ממיתה, כן. הם, גדולי ישראל, מאמינים בחיי עולם הבא - זה לא הרמה שלהם, כן.

ממה הם מפחדים?- מ...מה...איך אני יכול להגדיר את זה? מפחדים מחוסר אמונה. מי שעבר את התקופה של השואה, יכול להבין את זה. העולם נהפך למצב שסותר את כל האמונה של עם ישראל, כן. איך להמשיך באותה בריאות של האמונה, זה מובן? טוב, אז התשובה היא "יעסוק בתורה ובגמילות חסדים". זה גם כן חשוב, לא רק תורה אלא גם גמילות חסדים. יש עוד מקור בגמרא - האומר יש לי רק תורה, אף תורה אין לו,[14] זוכרים את זה?

אז אביי אומר לרבה, מכיוון שלמדנו את זה, את ההסבר של ר' אלעזר: מי שיש לו תורה יש לו הדעת של האמת, הוא יודע את האמת. אף על פי שבעולם החיצוני הכול התהפך, הוא יכול להישאר באמונתו מכיוון שהוא יודע את האמת של אמונתו. וזה שייך לעולם שלו, יש גם גמילות חסדים, היחס לשאר הבריות, לא רק הוא עצמו בבחינה...בבחינת יחיד, כן.

אז מי שיש לו גם תורה וגם גמילות חסדים יכול לעבור את התקופה של 'חבלי משיח' ולהישאר באמונתו, זה הסבר אפשרי אבל הכיוון זה העיקר, כן.

קהל: מרגישים שעניין האמונה תלוי בגמילות חסדים, כי צריך אולי להגיד- יעסוק בתורה ומצוות, לאו דווקא בגמילות חסדים.

מניטו: כי ההגדרה של גמילות חסדים זה היחס לזולת. מה זה זולת? זו בריאה אחרת באותו עולם. זה שייך גם למישהו אחר באותו עולם. ולכן, אף על פי שעובר תקופה שהניסיון שלו סותר לגמרי את כל מה שמאמינים בו, אז הוא יכול להמשיך באמונתו. אני לא חושב שזה ההסבר היחיד, אבל זה ההסבר הבסיסי, כן.

ואחר כך אביי ממשיך: ואם ככה אתה לא יכול לומר, אתה רבה, שאין לך תורה ואין לך גמילות חסדים, אז רבה אומר: "שמא יגרום החטא". יש איזה מצב של חטא שיכול לגרום שגם תורה, גם גמילות חסדים לא יכולים להגן על...על האדם. זה מובן? וצריך להבין איזה חטא. זה כבר עניין אחר, ואם אנחנו חוזרים לנושא שלנו, כן אז זו המחלוקת, זה מובן, כן?

קהל: איזה חטא?

מניטו: טוב, לפי הגמרא, לפי הסוגיה, החטא זה הקושי, הקשיים נאמר, שיהיו באותו פרק של אחרית הימים. ו'אחרית הימים' זו אחרית ימי הגלות, זה הפשט של הנביאים "והיה באחרית הימים"- זה ימי הגלות, זה ידוע מכל המקומות[15]. אם יהיה איזה חטא באותה תקופה, שייך לנושא שלנו, מה הנושא שלנו? סוף הגלות והתחלת הגאולה. אם יש איזה חטא שייך לזה, אז הכול יהיה כל כך קשה שגם התורה וגם הגמילות חסדים, ז"א גם הטוב וגם המידות, פה לא מדובר במצוות אלא במידות, לא יוכלו להגן על הנפש של עם ישראל באותה תקופה. זה מה שפחדו, כן. ולכן אמרו: "ייתי ולא איחמיניה" - שיבוא ושאני לא אהיה שמה, אולי אני לא יכול לסבול את המצב, ומה הפחד שלהם? הפחד הוא בגדר האמונה, לא בגדר...טוב. ופה הגמרא מביאה שתי דוגמאות:

1. הדוגמה של יעקב אבינו
2. והדוגמה של שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה

כן, גם בתקופה של חזרת יעקב אבינו מהגלות שלו היה חטא, איזה חטא? זה מה שאומר הפסוק: עִם־ לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־ עָֽתָּה. היה איחור ומכיוון שהיה איחור היו קשיים, הרבה קשיים כשיעקב חזר. כי הפסוק אומר כששמע שעשיו בא לקראתו עם ארבע מאות איש ז"א צבא שלם, אז הוא פחד, הפסוק אומר: וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ, זוכרים את זה, כן. ולכן כל ההבטחות ששמע כשיצא את הארץ כאילו אין להם תוקף מכיוון שהיה חטא, היה החטא של האיחור, זה מובן?

והדוגמה השנייה, זה שאומר הפסוק, הגמרא מביאה ברייתא: עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ, זה פסוק בשירת הים. והברייתא מסבירה: עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' - זו ביאה ראשונה, יציאת מצריים וכניסה לארץ הראשונה בימי יהושע.

עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ- זו הכניסה השנייה של שיבת ציון בימי עזרא, זה מובן. והגמרא אומרת: "מלמד...", איך אומרת את זה, :

"אמור מעתה ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא".[16]

אז פה יש לנו שתי דוגמאות של אותו חטא. כשהיה צריך לחזור, גאולה מהגלות, זו התחלה של 'אחרית הימים' זו התחלה של ימות המשיח - "עקבתא דמשיחא", כל מה שאנחנו אומרים. כשהיה צריך לחזור, יאז ש איזה מין חטא מיוחד, שייך לנושא שלנו שגורם שאף על פי שיש תורה ומצוות זה לא מועיל, זה מה שאומרת הסוגיה.

אנשי המוסר רגילים להסביר את זה אחרת לגמרי - "שמא יגרום החטא", איזה חטא? כל חטא. חטא של תורה, חטא של גמילות חסדים, החטאים ששייכים לחיים היומיומיים כן - בשר וחלב, חילול שבת, כל העניינים האלו.

טוב, זה נכון גם כן, אבל פה הגמרא מדברת, על רבד אחר לגמרי. חטא שייך לשיבת ציון זה מובן כן. אי אפשר להכחיש את זה, זה פשט הגמרא. ולכן, מכיוון שהיה איחור כל כך גדול אז מתעוררים קשיים באותה תקופה ופחדו מאותם קשיים. ואחר כך הגמרא ממשיכה, ומחפשת איזה קושי מסוים שצריך לפחד ממנו והיא מתארת, ממש זה גם כן מבהיל מתארת את המצב הנוכחי שאנו חיים בו, כשעם ישראל חוזר לארצו הוא מוצא עם אחר על ארצו, והקב"ה מתקשה להחליט מי מהם מעדיף, "הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי".[17]

קהל: איזה חטא עשו בני ישראל ביציאה ממצריים ששייך ל...?

מניטו: מה?, איזה?

קהל: איזה חטא עשו ביציאת מצריים ששייך...?

מניטו: לא, לא שמעתי

קהל: יציאת מצריים, איזה חטא עשו בני ישראל?

מניטו: לא, דווקא זה ההפך. כשיצאו ממצריים אז קרה להם נס, כשיצאו מבבל עשו חטא לא "עלו כחומה" ולכן לא נעשה להם נס. והיו ראויים להיעשות להם נס אלא שגרם החטא, איזה חטא? לא עלו עם עזרא ונחמיה, עלו רק מעטים[18]. זה ידוע מכל הנושא, זה החטא. אז אתם רואים אצל יעקב אבינו זה החטא של איחור, אצל שיבת ציון, של עזרא ונחמיה, זה החטא של מיעוט, כן. וייתכן מאוד שבתקופה שלנו זה גם זה וגם זה, גם איחור וגם מיעוט.

ולכן זה גרם שאיזה קושי מתעורר ופחדו מזה. ממה פחדו? מהמלחמה נגד הערבים? לא, לא מזה. פחדו מהבעיה המוסרית שתתעורר באותו זמן. מכיוון שהקב"ה אומר - זה הקב"ה שלנו, זה לא הקב"ה של האו"ם, כן? שאומר: "הללו מעשי ידי והללו מעשי ידי היאך אאבד את אלו מפני אלו". זו הבעיה שלנו עכשיו, אם לא היה הצד המוסרי של הנפש הישראלי לא הייתה שום בעיה. זה מובן, כן.

יש איזה מין אסימטריה-מוסרית בין התגובה של הנפש היהודי והנפש של סתם בן אדם באותה בעיה. זה מובן הכול, כן. כאילו אין פתרון, אין פתרון. ואם אתם רוצים אני אקרא את ה...מגיעים ככה:

"וכן אמר רבי יוחנן, וכן אמר רבי יוחנן: ייתי ולא איחמיניה".

זה עוד פרשה אחרת. ז"א ההסבר הראשון כבר מובן, זה לא פחד, זה לא כל כך פחד מ'חבלי משיח' אלא אם כן "שמא יגרום החטא", אבל איזה חטא? אז עכשיו יש לנו סוגיה שנייה:

"אמר ר' יוחנן ייתי ולא איחמיניה", שיבוא ושאני לא אראה אותו, "א"ל ריש לקיש מאי טעמא"- למה אתה אומר את זה? "אילימא משום דכתיב" והוא מביא פסוק מהנביא, זה הנביא עמוס (עמוס ה, יט) אם אני זוכר כן, שאומר ככה: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב ובא לבית וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש".

ז"א ילכו, לא מחיל אל חיל אלא ( קהל: מדחי לדחי) נכון, מאסונות לאסונות. ואנחנו חיים גם כן את זה, משבוע לשבוע, מיום ליום יש ארי, דב, נחש וחוזר חלילה, כן...

אז המפרשים, בפרט המהרש"א, על אותו פסוק אומר: צריך לעבור את כל התלאות של הארבע מלכויות וזה מתחיל בארי, ממשיך בדוב, ממשיך בנחש עד שמגיעים למלכות האחרונה שהיא המלכות של המשיח. ולכן, צריך לעבור את זה עד הסוף, כן זה ההסבר הרגיל של המפרשים. אבל מה אומר ריש לקיש:  

"בא ואראך דוגמתו בעולם הזה", איך אנחנו חיים את זה, מזה אתה מפחד? מהפסוק הזה אתה מפחד? אני אסביר לך איך אנחנו חיים את זה, אומר ריש לקיש לר' יוחנן- "בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סׇנטׇר".

"סנטר" - זה שומר של הגבולות, הממונה על הטאבו, ככה אומרים עכשיו. טאבו איך אומרים את זה בעברית? Cadastre בצרפתית, זה ה "טאבו". טוב, עד כאן השדה שלך מכאן והילך זה השדה של האחר כן... אז הוא יוצא לשדה יש לו בעיות של גבולות. טוב, ריש לקיש חי בימינו אנו, אם אתם מבינים את ההקבלה (צוחק עם הקהל). זה "הארי", זה פירוש משלי, אז זו בדיחה של פורים, לא כל כך...שאת זה קיבלנו מהבריטים, מהאנגלים וזה הסמל שלהם, הארי. כשעזבו את הארץ אז נשאר לנו הבעיות של גבולות, זה ה"סנטר" כן, זו הנקודה הראשונה. אחר כך: "נכנס לעיר פגע בו גבאי".

זה פשוט, זה מס הכנסה, כן (צחוק בקהל) זו הבעיה השנייה של ריש לקיש. ו"דומה כמי שפגעו דוב". ולמה יש לנו בעיות של מס הכנסה? כל הסיבות של המצב הכלכלי ידועות ומאחורי כל זה יש איזה דב[19] שצריך ללחום נגדו ולכן יש...זה מובן, כן.

קהל: המנהל של מס הכנסה קוראים לו דב

מניטו: גבאי... גבאי....

קהל: דב נייגר עכשיו אתה מבין שמס ההכנסה כמו דב...(צחוק בקהל)

מניטו: זה השם האמתי שלו? אבל באיזו תקופה, של ריש לקיש? ( צחוק)

קהל: כן, דב נייגר

מניטו: טוב- "נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב".

וזה המצב הכלכלי עצמו כן, זה הבעיות של החברה, כן. בעיות של גבולות, בעיות ביטחון ולכן יש הרבה מס הכנסה, בעיות כלכליות הנובעות ממה שאומר הרב אומר פה, לכן המרגרינה...זה מה שאומר ריש לקיש לר' יוחנן...ז"א...

קהל: אז מה הנחש, מה הוא אומר, מלבד הנחש?

מניטו: 'הנחש' זה- "נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב", ז"א המחיר של החיים, כן. אז ריש לקיש אומר לר' יוחנן - אתה מפחד מאותו פסוק, תראה איך אנו חיים את זה וחיים. אז אם אתה מפחד זה לא מאותו פסוק. אלא אתה מפחד ממשהו אחר, יותר חמור, זה מובן? טוב.

"אלא משום דכתיב", וזה פסוק בירמיה (ירמיהו ל, ו) "שאלו נא וראו אם יֻלד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון"

זה פסוק שאי אפשר להבין אותו בלי ההסבר של החכמים פה. פה אנחנו מתקרבים שוב, למושג של 'חבלי משיח', 'חבלי לידה':

"מאי ראיתי כל גבר אמר רבא בר יצחק אמר רב מי שכל גבורה שלו", זה הקדוש ברוך הוא. "ומאי ונהפכו כל פנים לירקון אמר רבי יוחנן פמליא של מעלה ופמליא של מטה".

"פמליה של מעלה" - זה השרים הממונים על אומות העולם, "פמלייה של מטה" - זה ישראל[20] שהם ממונים לכל אומות העולם. ז"א תהיה בעיה באותה תקופה שגם הקדוש ברוך הוא, גם השרים וגם ישראל אין לה פתרון. זה מובן? ולכן הם וכל העולם כולו והבורא בראש, הם במצב של 'חבלי לידה'. זה מובן, כן. 'חבלי לידה' של מי? של המשיח, דהיינו - עם ישראל.

"בשעה שאמר הקב"ה הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי...".

ולכן ראו מראש, את הקושי של אותה תקופה, התקופה שלנו סוף-סוף. שכשעם ישראל חוזר באיחור ובמיעוט על ארצו, הוא מוצא 'עם אחר' ואין פתרון. אין פתרון מכיוון אנחנו שייכים לתורה של הקדוש ברוך הוא. אם היינו שייכים סתם, לתרבות האנושית, היו, היו כל פתרונות כן. ולכן, לכן פחדו ממש, ז"א אין להם שום פתרון. אז נראה קצת הלאה:

"...היאך אאבד אלו מפני אלו".

פעם אני חידשתי איזה מדרש - זה אסור לעשות ככה אבל כשיש צורך עושים - אולי הסברתי את ההסבר הזה לפני כמה שיעורים. שמאז שאברהם אבינו שמע את ההבטחה על הארץ, הבשורה על הארץ, אז הוא מתפלל: "תקיים את ההבטחה, אתה הבטחת לתת את הארץ ההיא לצאצאיי". אז הקב"ה שואל: אלו היהודים השוכנים בחוץ לארץ? או בני ישמעאל היושבים בארץ? ז"א אין פתרון, שזה עוד פן אחר של אותה בעיה וזה חמור מאוד, אי אפשר לצאת מזה. טוב:  

"אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי רהיט ונפל תורא", ז"א השור רץ ונפל "ואזיל", ובעל הבית בא "ושדי ליה סוסיא באורייה", והביא סוס באבוס שלו.

זהו, נקודה. אחר כך יש לנו ההסבר של רש"י: היה איזה בעל שדה, בעל בית, שהיה לו שור והוא היה עובד את האדמה עם השור. השור הלך לבור ומכיוון שנפל...

(סוף הקלטת)

[1] ראו לדוגמא 'נצח ישראל' פרק א :"ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת"

[2] זוהר שמות דף צד עמוד ב

[3] על פי מסכת ברכות סד עמוד א "צדיקים אין להם מנוחה"

[4] סוטה דף מט עמוד ב.

[5] מסכת סנהדרין דף צח עמוד ב.

[6] קהלת פרק יב פסוק א.

[7] הכוונה לרב אורי שרקי שמניטו נהג להיעזר בו באיתור המקורות. בהזדמנות נוספת כשחיפש את הרב שרקי לאיתור מקור אמר מניטו בבדיחות :"מאין יבא אורי"

[8] ראו שיר השירים רבה פרשה ד סימן כג:" "ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו" אמר ר' יוחנן אין לך דבר שריחו רע וקשה יותר משטף של עזים והוא אומר וירח את ריח בגדיו אלא כיון שנכנס יעקב אבינו נכנס עמו גן עדן הדא דאמר ליה ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' "

ובזהר ויקהל דף רח עמוד ב:" "לבתר עבד ליה לאדם לבושין אחרנין מטרפי אילנין דגנתא דעדן דארעא דהא בקדמיתא הוו אינון לבושין מאינון אחוריים דגנתא דלעילא והשתא מגנתא דארעא ונפקי מגנתא ואינון לבושין הוו סלקין ריחין ובוסמין דגנתא דנפשא מתיישבא בהו וחדי בהו"

[9] מסכת פסחים דף קיח עמוד א.

[10] רמז למושגי 'אם והבן' בנצרות

[11] זהר בראשית דף קיט עמוד א:"ההוא זמנא דיתפקדון ואיהו באלף שתיתאה....כל מלכי עלמא יתכנשון לגו קרתא רבה דרומי" וראו עוד בזהר בלק דף ריב עמוד ב בד"ה 'אראנו ולא עתה'

[12] על פי סנהדרין דף צח עמוד א :"זכו אחישנה לא זכו בעתה"

[13] ראו לדוגמה 'אבקת רוכל' ( הוצאת עקערמאן ירושלים תרצ"א) ספר ראשון סוף חלק ראשון (' אותות המשיח')

[14] יבמות דף קט עמוד ב:" כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו"

[15] ראו לדוגמה בראשית פרק מט פסוק א ומדרש רבה שם

[16] תלמוד בבלי, סוטה לו'

[17] מסכת סנהדרין דף צח עמוד ב.

[18] ראו 'שיר השירים רבה' פרשה ח סימן י :"אלו ישראל העלו חומה מבבל לא חרב בהמ"ק בההוא שעתא פעם שנית" וב'עץ יוסף' שם: "חומה כלומר בבת אחת"

וראו עוד בתרגום ל'כי מציון' על פרשת וישלח:" "וירא יעקב מאד וייצר לו "

התלמוד מעמת בין פסוק זה לבין ההבטחה שיעקב קיבל בצאתו מארץ כנען:

"דר' יעקב בר אידי רמי כתיב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' וכתיב 'ויירא יעקב מאד' "

יש גם לדייק בתשובה של התלמוד: " אמר, שמא יגרום החטא" ( שההבטחה הזו לא תמומש )

על איזה חטא מדובר?

התשובה המקובלת, מיחסת זאת לכל סוג של חטא או פגם מוסרי. נוהגים לבאר, שיעקב לא קיים את חובת כיבוד אב ואם כיון שאין שום רמז לכך ששלח הודעה להוריו, משך כל שנות גלותו.

מכל מקום, התלמוד, עורך הקבלה בין שיבת יעקב מגלות לבן לבין שיבת ציון מגלות בבל בזמן עזרא ונחמיה.

"כדתניא 'עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית'. 'עד יעבור עמך ה' '- זו ביאה ראשונה. 'עד יעבור עם זו קנית' - זו ביאה שנייה. מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא"

רש"י מפרש שבעת השיבה מגלות בבל, היהודים לא "עלו בחומה", כלומר בתקיפות מספקת. רובם נשארו בגלות. יתר על כן , הם שמעו את הצהרת כורש ששמה אותם תחת ריבונות פרס , המעצמה הדומיננטית בתקופה ההיא. האיחור ההוא, גרם לחולשתה של מלכות יהודה שקמה מחדש בתקופה ההיא.

לכן, ברור שעל פי התלמוד ה 'חטא' , שהדאיג את יעקב, הוא האיחור של מועד השיבה. האנלוגיה להצהרת בלפור, היא יותר מברורה."

[19] רומז כנראה לביטוי השגור אז :"הדב הרוסי". הדב היה סמלה הלא רשמי של מדינת מוסקבה לפני מאות שנים

[20] על פי פירוש רש"י כאן:"פמליא של מעלה ושל מטה :מלאכים וישראל"