תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם. מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חופשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרווחה והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה. באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית. היסוד העליון מושוה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כ"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום. וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים, ותהום אל תהום קורא. וזיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה, זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ורננה בליואי, עבודת הלוים, המטהרים בטהרת דין וגבורה, רני פלט תסובבני סלה.      

         (אורות הקודש חלק א', שער חכמת הקודש, סדר ד, פרק נ"ה- "אור ישר ואור חוזר")

מניטו: החלק הראשון, אני מציע לכם אח"כ למי שיש לו את הספר, לקרא גם כן את הקטע הקודם בספר שנקרא - "מעלית לתחתית ומתחתית לעלית".

אז לא, לא התחלתי בפרק הקודם, פחדתי שזה ייקח לנו יותר מידי זמן. אז אולי תיקחו אתם כמה רגעים, כמה דקות, כדי לקרא את החלק שנקרא - "אור ישר ואור חוזר" פה, זה מתחיל פה, אם נשאר זמן, נלמד גם כן את 'חוכמה' ו'בינה', כדי להתקדם יותר מהר אחר כך. אז תתחילו לקרא את זה.

הקדמה קצרה, על המושגים עצמם - 'אור ישר' ו'אור חוזר', ואחר כך מיד נתחיל בנושא עצמו. פה הרב מגדיר את הנושא של - 'אור ישר' ו'אור חוזר' בחיי השכל, אם אפשר להגדיר את זה ככה, ב'מערכת השכל'. אז כל העניין של 'מערכת השכל' זה נמצא בספירה 'בינה', כלומר בעולם 'הבינה', נראה את זה אחר כך.

ופה יש שתי שיטות, בשכל, "במהלך הסברות":

• לפי הגדרה של הרב זה עניין קודם אל המאוחר - ממקור החוכמה שבא בראשונה לידיעה השכלית, לידע השכלי, אם אפשר לומר. והנושא הזה זה הנבואה. כי התגלות החוכמה באה מלמעלה למטה, זה שפע שמתחיל מקודם, ולכן מקודם לאדם עצמו, מלמעלה מהאדם עצמו.
• והשיטה השנייה, 'אור החוזר', זו השיטה של השכל, פשוטו כמשמעו, ונראה אחר כך שזה העימות בין הנבואה והפילוסופיה, לפי המושגים שלנו. הפילוסופיה, המחשבה של הפילוסופיה, עולה מההסתכלות בעולם לסיבות הראשונות. זה מלמטה למעלה.

וראיתם כבר בקטע האחרון, שסוף-סוף הרב מדבר על האיחוד של שתי השיטות, אף על פי שלפי ההגדרה שנתתי עכשיו - נבואה מצד אחד, פילוסופיה מצד שני - לפי השיטות, אני אומר, לא לפי התוכן כן - זה נראה כסתירה, לפי כל מה שאמרנו כבר על הנושאים האלו. אז זה, לפי הנסיבות, האיחוד הזה הוא רצוי וזה התוכן דווקא של הנושא הקודם. הפרק הקודם שתראו אח"כ, אם יש זמן, אני אתחיל את זה אחר כך.

ולכן, צריך לזכור כדי להתחיל בנושא הזה, שהייתה תקופה שהנבואה הייתה עובדתית בעולם. לכן בתקופה הראשונה, בתקופה העברית, התקופה של התנ"ך נאמר, אין לדבר על לא עימות בין שיטת הפילוסופיה לשיטת הנבואה ולא על איחוד של שתי השיטות. אבל אחר כך, בתקופה השנייה, של סיום הנבואה, אנחנו נמצאים בעולם שהשיטה, נאמר העובדתית, היא השיטה של הפילוסופיה, השכל האנושי, לפי דרכו, לפי השיטה שלו, לפי הדרכים שלו, לפי העקרונות שלו, מנסה להתעלות עד ההבנה, ההבנה של הסיבות הראשונות. זה מובן? כן?

ולכן, גם היהודי המאמין בנבואה, נמצא בעולם כשהנבואה, כעובדה, הסתיימה, זה לקח זמן, הסיום של הנבואה לא היה פתאומי, כן. ולכן הוא מוכרח לגשת אל עניין, אל ענייני החוכמה, קודם כל לפי שיטת הפילוסופיה, אף על פי שהוא קשור עוד לעולם הנבואה דרך האמונה. ולפי דעתי, זו הסיבה שהרב מתחיל בהגדרה של - 'אור ישר', 'אור חוזר' דווקא באמונה. כן? זה מה שראינו כבר. ולכן צריך להגדיר לפי אלו נסיבות, האיחוד הזה של שני הדרכים האלו, לאדם המאמין, הוא רצוי, כן? אני חושב שההקדמה היא מספיק מובנת, כן.

אין סתירה בבעיה שלנו, של העימות האמתי, בין עולם הנבואה והעולם הפילוסופי. כשהרב מתכוון לאיחוד של שתי השיטות האלו, זה בנסיבות מסוימות של האדם המאמין בנבואה, דרך לימוד התנ"ך, כמובן, דרך לימוד התורה שבכתב והתורה שבעל פה. אבל נמצא בתקופה, שהנסיבות הטבעיות העובדתיות, הן-הן דווקא הנסיבות השייכות לשיטה הפילוסופית. זה מובן? טוב.

אז אני אתחיל בקצרה בהגדרה, זה רק תזכורת, אבל אם יש צורך אפשר להעמיק קצת מה זה 'אור ישר' ומה זה 'אור חוזר'. אז ניקח כהנחה שייחודו של העולם כלפי הבורא, שהוא בורא עולם, זה בעיקר הכלים של העולם^[1]. כשנשתמש במילה 'טבע', כי סוף-סוף מיד אחרי הבריאה, עולם הבריאה נהפך לטבע[2], אז הכוונה היא לכלים של העולם. והאור זה השפע שבא מהבורא מאור אינסוף עצמו ומחייה את העולמות. ולא רק את העולמות אלא את הנשמות שחיות בעולמות. כשהנשמה מגיעה באיזושהי מדרגה בעולמות שלנו, אז היא מתגלית כ'נפש חיה'[3]. ויש אינסוף מדרגות של 'נפש חיה'. ולפי פרושו של רש"י על המושג נֶפֶשׁ חַיָּה במקרא, אתם זוכרים את זה "והחיה שבכולם^[4]", מדובר בנֶפֶשׁ חַיָּה, והחיה שבכולם זה נפש חיה של האדם, כן.

פעם למדנו בקיצור, בהקשר לשיעור הקודם, אתם זוכרים את הברכה 'בורא נפשות רבות' כן. לא זוכר אם הזכרתי את זה, אבל כדאי להזכיר שוב, שהמושג 'נפש חיה' מלמד שנפש כשלעצמו הוא נפש מת. נפש זה לשון נקבה.^[5] אבל משתמשים בלשון זכר. אם יש צורך לומר נֶפֶשׁ חַיָּה, ז"א שיש נפש שאיננה חיה, כן. וזה בחינת הכלי כשהנשמה מ... איך אומרים?

קהל: מגיעה...

מניטו: מגיעה לעולמות, בבחינת כלים אז היא מתגלית כנפש. אבל מצד הכלי, היא בבחינת נפש מתה, אם אפשר לומר את זה, בבחינת מת. דיברנו קצת על זה בשיעור הקודם. אז השורש במקרא זה... פעם רמזתי על זה, כדאי לזכור גם את זה, זה בפסוק הראשון של הבריאה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. חוץ מכל הפירושים, בעיקר הפירוש של הרמב"ן על מילה "אֵת", באותו פסוק - "עצם הדבר" ^[6]זוכרים שלמדנו את זה...

יש פה איזה רמז במושגים של הקבלה, אֵת הַשָּׁמַיִם, ה "אֵת" הזה מורה לכלים של השמים. וְאֵת הָאָרֶץ ה "אֵת" הזה מורה לכלים של הארץ. מכיוון שעיקר הבריאה זה לגלות את מקום הכלים, לכן עיקר הבריאה זה ה "אֵת" הזה של השמיים וה"אֵת" הזה של הארץ. ואחר כך צריך להחיות את הכלים וזה נקרא 'יצירה', בלשון המקרא וגם בלשון המקובלים.

להחיות את הכלים דרך האור, פשוטו כמשמעו, וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר. כי התוצאה של הבריאה זה גילוי הכלים והכלים זה חושך ותהום ולכן יש איזו מין קריאה^[7], צעקה, הייתי אומר, מתוך הכלים עצמם- וַיֹּאמֶר אֱלֹקים יְהִי אוֹר. והאור הזה מחייה את העולמות. זה מובן. מה...?

קהל: (הרב אורי שרקי)- יְהִי אוֹר זה הכלים?

מניטו: לא אמרתי, אמרתי מתוך הכלים. לא רציתי לדייק פה. אתם זוכרים שכל עיקר קיום הכלים, בא מאור גנוז שנקרא 'רשימו', אז זה מובן? טוב.

אני חוזר על הרמז הזה, כן : הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם זה עולם הכלים, כן. אז איזה קול שצועק פה "יהי אור טבעי, אור ישר", זה מובן כן. אז וַיְהִי אוֹר - זה אור שבא מלמעלה דרך צמצום עצום, כדי שהכלי יכול לסבול אותו ולכן כתוב וַיְהִי, וַיְהִי זה צמצום.

כך זה... נותן לנו להבין מה שאומר הזוהר בעיקר וגם המדרשים[8], ש יְהִי אוֹר , זה אור של עולם הבא, האור האמתי, יְהִי. וַיְהִי אוֹר - אור של עולם הזה. וכבר בין יְהִי אוֹר ל וַיְהִי אוֹר יש צמצום כדי שהמצב של הכלים יכול לסבול את האור שבא להחיות אותו. כי אם האור בא בכמות - זה לא עניין של כמות - בתוקף יותר מידי גדול, אז הכלי שוב נשבר. עד שהכלי יכול להכיל את האור הזה, והשאיפה היא השאיפה של יְהִי אוֹר לא של וַיְהִי אוֹר, זה מובן.

ויש כמה מדרשים שרומזים, מתקשרים לזה, לרמז הזה, שאור של העולם הזה הוא צמצום מאחד בשישים, אומרים בגמרא למשל, מן האור האמתי שהוא במחשבת הבורא. זה מובן. הצמצום הזה הוא בין בריאה ליצירה. בין 'מלכות דבינה' ו'חסד דחסד', כלומר בין חסד לתפארת. יש איזה מין צמצום עצום בין עולם הבריאה ועולם הזה^[9], שמתחיל בתפארת-מלכות. אתם זוכרים את זה? טוב זה עוד נושא אחר, אני סוגר מיד את הסוגריים האלו.

אז, המצב הראשוני, נאמר של הטבע זה ה- אֵת הזה של בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת..., כי אני חושב שזה נושא חשוב לברר אותו, זה פשוט אי אפשר לתרגם בשפה אחרת, ה אֵת הזה של הפסוק, כן. אפילו בעברית של האולפן, נאמר...

ומה שצריך לומר, אולי לומר שהרמב"ן כבר רמז לזה^[10]- שכל עיקר הבריאה, בתור בריאה, זה בריאת הכלים, כן. אז מיד יְהִי אוֹר והאור חוזר בעולמות, מלמעלה למטה, ונאמר יורד, פשוטו כמשמעו, כיוון שיורד בצמצום, בצמצום אינסופי עד שהוא מגיע למדרגה הרצויה, כדי שהעולם יתקיים, יתחיל להתקיים. זה המצב של תֹהוּ וָבֹהוּ, בהתחלת התהליך של היסטוריית העולם, ואז זה נקרא 'אור ישר', זה מובן?

'אור ישר'- זה האור שחוזר בתוך העולמות שהם בתוך החלל, כדי להחיות אותם, ועד שאנחנו מגיעים לבריאת האדם ממש, שהוא מטרת הבריאה, מחשבת הבריאה וסוף-סוף "סוף מעשה במחשבה תחילה^[11]", זוכרים את זה? ואז זה נקרא - 'אור ישר'.

ו'אור ישר' זה כולו חסד, ז"א זה ניתן, זה שפע שהבורא נותן, בלי להתייחס, בשום פנים ואופן, למה שאנחנו קוראים מידת הדין. ולכן זה מובן שמהתחלת הדברים, יש איזו סתירה פנימית, סתירה...איך אומרים את זה? בעצם, מהותית כן, בין טבע האור וטבע הכלים. כי טבע הכלים זו מידת הדין גמורה, והאור שניתן בתוך העולמות כדי להחיות אותן בא מן החסד העליון. ולכן יש לנו מושגים מקבילים כאלה. כשהאור ניתן לכלים, זה מלכתחילה לכל עניין של זכות, מידת הדין, חשבון וכו', זה מובן, כן? זה חסד גמור.

יְהִי אוֹר, ככה אני אחזור אולי למדנו את זה פעם בצורה אחרת, אני אחזור על זה, זה נקרא בלשון המקובלים 'פנים אל פנים'. אז המצב הוא כזה: כשכבר מצב הכלי , הכלי המקבל, הוא יכול לקבל האור הזה אז הוא מקבל אותו 'פנים בפנים'. ואם הוא עוד עדיין, הוא לא יכול לקבל אותו, זה כבר מופיע העניין של הזְכוּת, במובן הקבלי של זׇכּוּת הכלי. אז הוא דוחה את האור הזה, מכיוון שהוא מסוכן בשבילו. תראו, יש הרבה השלכות בהרבה, הרבה תחומים של החוכמה האנושית ובעיקר בפדגוגיה. יש לכלי נטייה לדחות את האור הזה, מכיוון שהוא, אף על פי שהוא שואף לו - בלי אור הוא לא יכול לחיות - מכיוון שהאור הזה בתוקפו מסוכן בשבילו, זה מובן? אז הוא מקבל את ההארה של האור דרך אור חוזר, דרך החזרה של האור. האור, כשהוא חוזר, מאיר את הכלי שעדיין לא יכול לקבל את האור, להכיל את האור 'פנים אל פנים', וזה נקרא 'פנים באחור', זה מובן. אז כבר 'אור חוזר' הוא תחת השלטון, אפשר לומר את זה, של מידת הדין[12]. ו'אור ישר' זה כולו חסד, זה מובן?

קהל: אמרת בהתחלה שיש גם אור חוזר וגם אור ישר

מניטו: לא, אין 'אור חוזר' אלא 'אור חוזר' של 'אור ישר'. כן, אולי אני אסביר את זה ככה: אני אקח איזו דוגמה, כשאיזה קו של אור בא על איזה ראי,^[13] אז מיד הוא חוזר. אז האור שבא ממקור האור, נקרא 'אור ישר' והאור שחוזר נקרא 'אור חוזר', זה מובן, כן? טוב.

אז פה יש איזה...איך אומרים את זה, משהו מסתורי^[14], כן. שדווקא העובדה שהכלי לא קיבל את האור מביא ריבוי באור^[15], כי עכשיו יש לנו שני קווים, אותו קו הוא גם הקו של 'אור ישר' וגם הקו של 'אור חוזר'. ודווקא הכלי, כשדחה את האור, נהפך למקור של אור שבא מלמטה למעלה, כן. אבל ה'אור החוזר' הזה, הוא מסוג אחר לגמרי, המהות שלו היא אחרת לגמרי. הוא דווקא תחת תורת מידת הדין, אבל ה'אור הישר' שהוא בבחינת נשמה ל'אור החוזר' הוא דווקא מתורת מידת החסד. זה מובן? טוב.

ואנחנו חיים מהסתירה הזו: מצד הגוף, האור שמחייה את הגוף, הוא בבחינת 'אור חוזר'. מצד הנשמה, האור שמחייה את הנשמה, כלומר האור שמחייה את הנפש דרך הנשמה, כן, הוא מבחינת 'אור ישר'.

השורש של ה'אור ישר' זה עולם החוכמה, והשורש של ה'אור חוזר' זה עולם הבינה^[16], זה מה שצריך לזכור, אם יישאר לנו קצת זמן נראה קטע על זה, ואם לא, תקראו את זה בעצמכם, הסגנון של הרב הוא לא צריך פירוש.

ודווקא אמרתי הערב שגיליתי, זה לא היה מכוון, שדווקא השנה זו השנה הרשמית של חמישים שנה של הרב^[17], כשתכננו את התוכנית לא חשבנו על זה. כאילו איזה מפגש בין 'אור ישר' ל'אור חוזר'. אז פעם הזכרתי, אולי בחוג אחר, אינני זוכר, אולי פה, ייתכן שגם הזיכרון זה מצד 'אור ישר', אבל 'זיכרונות', זה דווקא מצד 'אור חוזר'... ^[18]

זו התוכנית שיש בפסוק הזה[19]:

• וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר - זו מידת החסד,
• וַיְהִי אוֹר - זה מידת הדין
• וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב - זו מידת התפארת
• וַיַּבְדֵּל אֱלֹקים בֵּין הָאוֹר - זו מידת הנצח
• וּבֵין הַחֹשֶׁךְ -       זו מידת ההוד
• וַיְהִי עֶרֶב - זו מידת היסוד
• וַיְהִי בֹקֶר - זו מידת המלכות וכל זה - יוֹם אֶחָד, זה מובן, זה עולם ומלואו.

אז זה כדי להבין שזה מתחיל בחסד: יְהִי אוֹר - זו התגלות החסד, זה עובר דרך עולם החוכמה, עולם הבינה אבל זה בא מאור עליון למעלה מהכתר. רק להזכיר את זה בקצרה, זה נקרא "אור אין סוף"

אז... אם כן, אני חוזר על ההגדרה ההיא, כשמצב הכלי עוד לא מספיק מתוקן כדי להכיל את האור, אז הוא נמצא בבחינת מלכות. כשבשלב של, נאמר גמר התיקון, יש הרבה שלבים, גמר התיקון, אז הוא יכול להיות הכלי של אותו אור, שניתן לו לפי מחשבת, מחשבת הבורא. ואז אותה מדרגה נהפכה למלכות, בבחינת עולמות יותר תחתונים, זה קשור לסוד כתר-מלכות[20], והבחינה המקבלת - מלכות, נהפכה לה לבחינה המשפעת - כתר. וכל עוד שהמצב של הכלי, של המלכות, הוא לא מתוקן הוא לא מספיק, מספיק מתוקן, אז האור חוזר וחוזר מיד בבחינת 'אור ישר'. אבל מתלבש באור החוזר הזה עד ש...בשלב של גמר התיקון, אז אותה מדרגה שנבראת כבריאה, מגיעה למדרגת אלקות, לעולמות יותר תחתונים. זה מובן?

ולכן, אם אנחנו מבינים מספיק, אם זה מספיק ברור, סוד מחשבת הבורא הוא יותר בכלי שהוא המקור של האור החוזר, מבאור הישר. האור הישר, וזו הנקודה השנייה, הוא אור פשוט לגמרי, אור פשוט. לכן, אין הבדל בבחינת אור ישר, לא רק בכל המדרגות אלא בכל העולמות וגם בכל המדרגות של כל עולם. כל ה.. כל ריבוי הצורות, וסוף-סוף אנחנו מגיעים למושג של 'הפרצופים', בא דווקא מהכלי^[21]. זה מובן?

השינוי בא מהכלי, השינוי במדרגות בא מסוד הכלי. וזה לא ההפתעה היחידה, זה לא ההפתעה היחידה של תורת הקבלה: שורש הכלי הוא יותר גבוה משורש האור^[22], במחשבת הבורא. סוד העולם בתיקונו, הוא נמצא בכלי יותר מבאור. זה...כנראה זה סותר את המושגים הפילוסופיים, כן. אבל צריך קצת להעמיק את זה כן, אני רק גומר את המשפט, ה'אור הישר' הוא אור פשוט לגמרי ויש הרבה השלכות לזה, כי זו הנקודה שמאחדת את כל הבריות ולכן סוד ייחוד ה' נמצא בבחינה של ה'אור ישר', של 'אור הישר'. יש השלכה באמונה ובכל מדרגות החיים ובמציאות הכי פשוטה.

כל בריאה, בבחינת ריבוי הבריות, היא עולם בפני עצמו שאין לה שום קשר לבריאה השנייה. לכן, רק דרך האמונה ב'אור הישר' הזה, יש אפשרות של איזה מפגש של איחוד, איחוד הערכים, איחוד הנפשות...זה עולמו של 'אור ישר'. וזה שייך - ואחר כך נראה את זה יותר בפרטים - זה שייך למדרגה של שם הויה שנקרא: 'ההויה הפשוטה', השם שלא נכתב ולא נקרא^[23]. יש שם שנכתב ולא נקרא, יש שם שנקרא ולא נכתב, אבל יש שם שנקרא: 'הוויה פשוטה', שלא נקרא ולא נכתב^[24]. זה סוד, לפי ההגדרות של הרב אשלג, זה סוד של רצון להמציא רצון^[25] - נראה את זה אח"כ, אם זה אומר לכם משהו...טוב, אז נראה.

אבל המקור הראשון של הניתוח הזה, ההסבר הזה, זה שער האותיות^[26] בשל"ה הקדוש. הוא מביא קטע מ"הזוהר" שמסביר שכל עולם ועולם יש לו שם הויה משלו, יש שם הויה של עולם האצילות, יש שם הויה של עולם הבריאה וכן הלאה. ובכל ספירה וספירה מתגלה שם הויה שלם, כן. הגילוי הוא לא כל פעם שלם, זה תלוי באיזו מדרגה אנחנו מדברים. אבל כל השמות האלו, נאמר, מקבלים את החיות שלהם משם הויה הפשוטה, מהשם הפשוט שלא נכתב ולא נקרא. ושהוא השם הויה דאצילות, שמתגלה בתפארת דאצילות שנקרא: 'ה' אלוקי ישראל^[27]', תזכרו את זה. זה יעזור להבין הרבה דברים,^[28] כן.

כשהיא הוויה פשוטה לגמרי, ואני חוזר בקצרה על ההגדרה של הרב אשלג, אחר כך אני חוזר על השל"ה. ההגדרה של הרב אשלג היא פשוטה מאוד, זו הנחה ראשונית של כל פירושו על חוכמת הקבלה.

אנחנו לא יודעים למה, אפשר אחר כך אחרי הרבה-הרבה לימוד להרחיב קצת, למה( בסגול) ולמה הבורא רצה לברוא עולם... אבל איזה עולם רצה לברוא – זה מתגלה אחר כך, בסוד 'אור חוזר'. בסוד 'אור ישר' זה רק הרצון הפשוט להמציא רצון של הבריות. והרצון להשפיע, הפשוט לגמרי, שהוא רוצה להמציא 'זולת' של הבורא, שההגדרה שלו היא 'הרצון לקבל'.

ולכן, יש מדרגה, פשוטה מאוד, שנקראת: 'רצון להמציא רצון' בלי שום דיוק, איך זה יהיה, נראה אחר כך, "לראות מה יקרא לו"[29], כן. זה סוד המהלך של התולדות בהיסטוריה, כן. אבל אולי אתם זוכרים, קצת נרד בנושא, את המשנה שלמדנו לפי החסידות פעם: "דע מה למעלה ממך^[30]", כן.

אז הפשט זה: "דע מה למעלה ממך עין רואה.." וכן הלאה. זה הפשט, חשוב... אז כבר ב"זוהר"^[31] קוראים את זה ככה: "דע מה למעלה - ממך", ז"א ה"מה", הפירוט, מה יש למעלה, זה בא ממך. אבל מלכתחילה למעלה יש, היה ויש, במדרגה הכי עליונה שאפשר לתפוס בה, רק רצון פשוט להמציא עולם. מה הם החוקים של אותו עולם? זה בא אחר כך מלמטה למעלה. דע ה"מה" שיש למעלה, בא ממך. זה מפתח של הרבה-הרבה נושאים.  

קהל: הרב שרקי: האם בגלל זה שורש הכלים גבוה משורש האור?

מניטו: נכון, מבחינת שורש. ולכן אנחנו מגיעים פה לאיזו נקודה ואחר כך נחזור לנושא ש...איך אומרים בהלכה? 'ריבוי הצלם'^[32], כן. התגלות הצלם בא מלמטה למעלה וזה מגלה את שורש רצון הבורא. אבל ה'רצון הבורא' כשלעצמו, הוא 'רצון פשוט'. פה אנחנו נלמד מיד אחר כך, את העניין של חוקות הטבע והנס, את העניין של ההכרח והבחירה, כן. אבל השורש של כל העניין זה ב'אור ישר פשוט'.

ז"א קודם כול להגדיר אותו בפשטות הגמורה, כן. יש ביטוי בקבלה שאנחנו מוצאים אותו הרבה-הרבה אצל המפרשים של הקבלה זה, יש השוואה גמורה גבי הבורא, בפני הבורא, בין כל הבריות בבחינת אור ישר.

ההגדרות, ויש אינסוף הגדרות, ההבדלים, נאמר, זה בא מ'אור החוזר'. מבחינת 'אור ישר', אין הבדל בין 'קרני ראמים' ו'ביצי כינים^[33]'. הרצון להמציא בריות, הוא פשוט ושווה בין כולם. זה סוד השם הפשוט.

השל"ה מסביר את זה^[34] בהסבר שהמקור שלו בא מהזוהר, ו'אותיות' זה מלשון 'אׇתוֹ', 'אתא' בארמית שבאו אחר כך. יש שם בלי אותיות, ואחר כך השם מתלבש באותיותיו, ממה שמקבל מהלבוש של ה'אור החוזר'. אבל ה'אור חוזר' בא מרצון הכלי, זה מובן, כן. ולכן פה יש לנו נקודה חשובה מאוד, שסוד ייחוד ה' נמצא בשם הפשוט של ההוויה הפשוטה של ה'אור הישר' ושם יש ישרות לזה. טוב, מה הייתה השאלה?

קהל: (ישראל פיבקו) לגבי השל"ה בשער האותיות. השל"ה בשער האותיות אומר שהתורה ניתנה לפני החטא במילה אחת. אחרי כן התפרדו האותיות למילים...

מניטו: נכון, רק דקה. אז כל מה שאמרנו לגבי השם כן, זה נכון גבי התורה עצמה. יש תורה שנכתבה 'שחור על גבי לבן', זה אחרי ה'אור החוזר' כן, זה סוד האותיות. יש תורה שנכתבה 'לבן על גבי שחור', התורה שהיא בבחינת 'לבן' היא התורה, זה סוד התורה שבעל פה, כן. זו התורה הפשוטה שמתלבשת, לפי הנסיבות, באותה צורה שהיא מתלבשת דרך עולם האצילות, עולם הברי... במילים אחרות: יש תורה של עולם האצילות, יש תורה של עולם הבריאה. ומעולם לעולם, מלמעלה למטה, אז הדיוק הוא יותר מדויק לפי האותיות, כן וזו אותה תורה.

( השיעור נקטע )

[1] ראו 'פתיחה לחכמת הקבלה' אות ד (בפירוש הסולם על הזהר כרך א)

[2] "התהום והבהום הם שני קטבים המופיעים בצד הנברא מיד בבריאת העולם: ״וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ״. שני קטבים אלו בעלי עתיד שונה. הראשון, הנתון לדטרמיניזם המוחלט של חוקי ההוויה - הטבע, נתון לכליה, והשני הולך לכיוון החופש המוחלט. לתוהו יש מהות הווייתית שונה מזו של הבוהו. התוהו הוא הצד שעתיד להפוך לטבע, בעל מערכת חוקים קבועה. זו ההיסטוריה שלו. התוהו הופך להיות הצד הבלתי פרסונלי של המציאות. לעומתו יש בבוהו מישהו, תודעה, חופש, מוסר, ערכים. הצד הבלתי פרסונלי לעומת הצד הפרסונלי, ויש אנטינומיה בין שני צדדים אלו, בין האובייקט הבלתי פרסונלי לסובייקט, בין המושא - עולם התוהו, לנושא - עולם הבוהו" ( מתוך סוד מדרש התולדות – להלן 'סוד מדרש' – כרך ג פרק 'נאצלים ונבראים' )

[3] "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית פרק ב פסוק ז)

[4] רש"י שם

[5] וראו פירושו של מניטו ל"וחיתה נפשי בגללך" ב'סוד מדרש'  כרך ו פרק 'נפש ועצם' וכן 'עץ חיים' היכל ו היכל 'נוקבא דז"א' שער ל"ט שער 'מ"ן ומ"ד' דרוש ז "כי זה ממש נפש של הנוקבא כנודע כי שם ב"ן הוא בנוקבא דאצילות וכן הוא בעולם עשייה הנקרא נפש של ב"ן לכן ע"י שם זה נוצר נפש של האדם תחלה וזהו הבא לאדם בעת צאתו ממעי אמה ששם זה הוא פנימית ורוחניות עולם הנוקבא "

[6] רמב"ן בראשית פרק א פסוק א

[7] אולי בהשראת תהילים פרק מב פסוק ח "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך" וראו זוהר בראשית דף נא עמוד ב " וכד ההוא קלא אשתמע כל תהומה קרי לחבריה" וכן ילקוט שמעוני תהילים מזמור מב סימן תשמג

[8] זהר בראשית ( הוצאת מוסד הרב קוק על ידי ראובן מרגליות וכן כל הציטוטים בהערות הבאות) דף לא עמוד ב

[9] ראו 'מבא שערים' למהרח"ו ( להלן 'מבא שערים') שער ב חלק א פרק ב וראו עוד בפתיחה לחכמת הקבלה ( זהר פירוש הסולם כרך א ) אותיות נו-סח

[10] פירוש לבראשית פרק א פסוק א :" אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן."

[11] ראו של"ה (הוצאת יד רמ"ה וכל ההפניות בהמשך לשל"ה הן על פי הוצאה זו ) הקדמת 'תולדות אדם' אות נ"ו ובהערה ע"ח שם ובהגהות הרב שמואל אשכנזי בסוף הכרך.

[12] השוו 'עץ חיים' היכל א היכל א"ק שער ו 'שער עקודים' פרק ח : "הנה צריך להבין מאוד אמיתות הענין פנים ואחור באורות יקראו התפשטות והסתלקות ונקרא יושר וחוזר ובכלים נקרא פנים ואחור דהיינו שבאור לא שייך פנים ואחור שהכל פנימיות אמנם ודאי שהוא כולל דין ורחמים ובהיותו מתפשט ויורד למטה ונכנס במקום הראוי לו נקרא אור יושר כי הוא מאיר בבחי' הרחמים שבו וכשהוא חוזר לעלות אז מאיר במקומו בהיותו שם למעלה בבחי' דינין שבו הנקרא אור חוזר ואז הכלי לא יקרא כלי דפנים כמו בהיותו מקבל אור יושר רק יקרא כלי דאחור "

[13] ראו פרדס רימונים לרמ"ק ( להלן 'פרדס' ) שער עשר ולא תשע פרק ב:" כי כל ספירה מקור לכל אשר תחתיה וכל ספירה היא מראה שבה מכה אור העליונה והאור חוזר עד שבדרך זה יעלו המאורות ישרים וחוזרים עד אין מספר"

וראו עוד בהקדמת מהרח"ו ל 'ארבע מאות שקל כסף' : "אור ישר מאיר מלמעלה למטה וזהו ונהרין וסוד אור החוזר בסוד המראה המלוטשה שכאשר יכה בה האור שמש יצאו ממנה הניצוצות ...וזהו 'וניצוצין'

[14] ראו ספר הבהיר קע"א ( לפי נוסחת פירוש אור הגנוז ) :"מלמטה למעלה לא ידעינן...ולא עוד אלא העולה אפשר לו לעלות בדרך שלא ירד"

[15] ראו 'פרדס' שם בהמשך הפרק: " אמנם סוד אור המתהפך אינו מאיר בסוד אור הישר. כדמיון נצוץ השמש שלא ידמה החוזר מכחו אל עצמותו, כי החוזר תולדה אחת מתולדותיו בסבת אחד מהמקבלים, וניצוץ הישר הוא עצם הנצוץ בעצמו, ועד"ז נקיש באצילות. וכמו שלא ידמה האור בחזרתו מתוך העששיות והמראה שאינה מאירה אל חזרתו מתוך מראה בהירה ספיר גזרתה, כן הענין בסוד חזרת האור מהמלכות או מהיסוד וכיוצא בו. וכן שנוי האור לפי שנוי הגוונים במראה המקבלת הניצוץ וחוזרת אורה אל מקורה הקדמון. ואלה הם חלוקים בבחינות האורות בזולת חילוק אחר שיש בין הישר והחוזר כאשר נבאר" וכן ב'עץ חיים' היכל א 'היכל א"ק' שער ו 'שער העקודים' פרק ה :" נמצא שיש כאן ג' מיני אורות א' האור הא' שבכולם והוא נקרא עקודים כנ"ל ב' הוא הרשימו שנשאר מזה האור שבא דרך יושר והוא רחמים ג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספי' שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין והנה בבא אור הג' שהוא דין פוגע באור הרשימו הנשאר שהוא רחמים ואז מכים ומבטשים זה בזה משום שהם ב' הפכים זה אור ישר והוא רחמים וזה אור חוזר והוא דין וזה חפץ לעלות אל מקורו והוא אור הרשימו אע"פ שאינו עולה ממש עכ"ז חשקו וחפצו הוא להדבק ולקבל ממנו והאור חוזר הוא חפץ לירד נמצא ששניהם אינם שוים בטבעם לכן מכים זה בזה כנודע כי כל בחי' הכאות ובטישות אורות זב"ז הוא כאשר אינן שוין ואז נופלין ניצוצין מאור היורד שהוא דין והוא גרוע מאור הרשימו וזהו אור אחר רביעי"

וראו של"ה פסחים אות קפ"ב

והשוו לדברי מניטו בשיעור על קטרוג הלבנה:" מכיוון שהשכל שייך עוד לעולם האור, שהוא באחדות גמורה אבל הרגש הוא כבר קשור לריבוי שיש בכלים " וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים" ולכן, כל רגש הוא לעצמו. האיחוד בין הממדים שיש ברגש, הוא בלתי אפשרי בעולם הזה "

[16] ראו 'סוד מדרש' כרך ז פרק ויגע בכף ירכו:" כיסא הכבוד הוא מציאות השייכת לספירת הבינה, כלומר לעולם הבריאה. ידועה האמירה ״התשובה מגיעה עד כסא הכבוד״, דהיינו עד ״מלכות דבינה״. התשובה האמתית מתקנת את השבירה של כל הכלים עד הבינה משום שהיא קושרת את הדין הקשה הנמצא למטה לשורש הדין עצמו. זה נקרא לקשור מלכות לבינה, להעלות את הדינים לשורשם. אז נפתחים השערים, כלשון הפייטן בנוסח האשכנזי של הימים הנוראים: ״פתח לנו שער״ מה שנדרש כדי שזה יקרה הוא תיקון המעשים. תיקון זה פותח את המעבר לשפע בבחינת אור חוזר. שפע זה בא מהבינה. התנאי לכך הוא שהתשובה תגיע עד לכיסא הכבוד, עד הבינה." וראו עוד על בינה ואור חוזר בשל"ה פסחים אות תא.

[17] הכוונה לפטירתו של הרב קוק בשנת 1935.

[18] אולי כוונת מניטו היתה באופן הבא:"אִמרו לפני ( מלמטה למעלה ) בראש השנה מלכויות זיכרונות ( רבים ) ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם ( יחיד מלמעלה למטה) לפני , לטובה, ובמה – בשופר" מסכת ראש השנה דף ט"ז, או שמא כוונתו לכך שזיכרון יחיד – אור ישר יחיד, וזיכרונות – צורת הריבוי , שמאפיינת אור חוזר , כפי שהסביר קודם לכן.

[19] מניטו חזר על הסבר הפסוק הזה לפי סדר הספירות פעמים רבות ויתכן שהמקור הוא בתיקוני זהר תיקון שלשים דף עד עמוד א ד"ה 'קם סבא חד ואמר'

[20] ראו ספר יצירה פרק א משנה ז "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן" וראו דיון מקיף על כך בפרדס שער ט"ו, ובמיוחד בפרק חמישי:" ואמרו האור היורד למטה דרך המדרגות וחוזר ומתעלה ונמצא ...כל האצילות בשווה כי הכתר במלכות ומלכות בכתר אי"ן אנ"י "

וראו בספר מעלות הסולם תיקון 21 אות תתקט"ו: "נעוץ סופן בתחילתן: פירוש כי אין אור נמשך מא"ס ב"ה אלא ע"י זווג דהכאה מן אור העליון על המסך שבכלי המלכות המעכב על האור העליון שלא יתפשט ממנו למטה ומזווג זה נולדים עשר ספירות של אור החוזר ממטה למעלה אשר מלכות של אור הישר חוזרת ונעשה לבחינת כתר של אור החוזר וכתר של אור הישר שב להיות מלכות של האור החוזר ונמצא סופן של עשר הספירות דאות הישר נעוץ בתחלתן של עשר הספירות דאור החוזר ותחלתן של עשר הספירות דאור חוזר נעוץ בסופן של עשר הספירות דאור ישר"

[21] 'מבא השערים' למהרח"ו שער ה חלק א פרק א ב'צמח' אות ג

[22] "כשהקו חוזר ופוגש את הרשימו הוא בונה מהרשימו את הכלי. לכן צריך להבין כי שורש הכלי, הוא יותר גבוה משורש האור. כי האור שחוזר, הוא אור בצמצום. אבל הרושם הוא רושם של האור המוחלט. זה סוד מסתרי תורה" – מתוך תמלול שערי אורה שיעור 46

[23] 'פרדס' שער יט פרק א ושל"ה 'בית ה' אותיות עו-עט

[24] של"ה 'בית ה' אות פד

[25] "אבל רצון זה לא מידה. רצון זה רצון. והרצון מתגלה דרך מידות. הכוח של הרצון זה להמציא רצון, זה הגדרה של הרצון: רצון להמציא רצון. זה הגדרה של הרב אשלג. הבורא רצה לברוא רצון, רצון של הבריאה. זה קשור לסוד של המשמעות של המילה: 'ארץ'. עצם הארץ זה הרצון. למדנו דרך פעם דרך השל"ה על הגדרה של הזהר: "הוא ושמו אחד". מה זה שמו? זה רצונו. רצון בגימטריה שמו. אני מכיר מישהו בשמו, מה יש באותה ידיעה שיש בשמו, באותה אינפורמציה שיש בשמו, מה אני מכיר בזה? איך הוא רוצה כשהוא רוצה, את המידה, את המידות של רצונו, אז אני מכיר אותו. הרצון מגלה את עצם ההויה שהיא נסתרת, ההויה אין לנו תפיסה, אבל יש לנו תפיסה דרך הרצון." שערי אורה שיעור 61 .

וראו ביתר ביאור ב'סוד לשון הקודש' ( להלן 'סוד לשון' ) כרך 1 שיעור ט :" בגלל קושי העניין נסביר את עיקר שיעורנו בלשון קבלת הרב אשלג. רצון ה' כבורא, מתגלה בבחינת "כתר". שום בריאה אינה יכולה להחזיק מעמד לפני אותו רצון. הרב אשלג מסביר כי רצון הבורא כבורא מתגלה כ"רצון להמציא רצון", ופירושו רצון לתת מציאות לרצון של הנברא. רצון הבורא הוא להשפיע, אך כדי להשפיע צריך שיהיה מישהו שמקבל את השפע, ולכן צריך שיהיה בבריאה רצון לקבל. הרצון של הבורא במדרגה העליונה ביותר הוא רצון להמציא רצון למקבל. הרצון לקבל הקיים בבריאה הוא הופכו של רצון הבורא להשפיע ובזה הבריאה היא הפך הבורא. מתוך הריחוק המוחלט שבין רצון הבורא לרצון הנברא, אין הנברא יכול לעמוד בשעת הבריאה בפני רצון הבורא. עמידה של הנברא בפני רצון הבורא, פירושה יכולת להצדיק את עצמו, אך מי יכול להצדיק את עצמו כל עוד שלא קיבל את הזכות לאמת את קיומו? כדי להיות קרוב לבריות, הרצון העליון צריך להקטין את תוקפו וזה סוד כתר מלכות: צריך שהכתר יגיע למדרגה של מלכות."

המושג "רצון להמציא רצון" מובא ב'מעין החכמה', 'פרדס' ושל"ה, בכל המקורות הללו – ובמיוחד בספר האלימה לרמ"ק עין הבדולח תמר א פרק ד - נראה שמדובר במושג המגשר בין הפער של חוסר אפשרות ליחס רצון לאין סוף כיון שמצביע על חיסרון לבין הרצון כפי שמתבטא בעצם מציאות הבריאה כבריאה. אך דיוקו של מניטו על פי תורתו של הרב אשלג הוא רצון להשפיע שממציא רצון לקבל ( מושגי הרב אשלג) – כלומר רצון מחודש אחר משלו ( ביאורו של מניטו) .

[26] לא מצאתי בשער האותיות וראו הערה 16 וכן 'בית ה' ' אות מז

[27] " אף על פי שעיקר התגלות עולם מיוחד זה בהויה שלו, דהיינו הזעיר אנפין, והזעיר אנפין זה התגלות בעולם שלנו של הזעיר אנפין דחכמה שהוא אלהי ישראל. צריך לזכור את זה תמיד: השם 'אלהי ישראל' זה הזעיר אנפין דחכמה. זעיר אנפין דחכמה מתגלה דרך הבינה, בזעיר אנפין עצמו, והוא נקרא הויה" 'שערי אורה' שיעור 49

[28] " דהיינו, יש הבדל בין כתר וכל שאר הספירות. כתר זה התגלות, הרצון להמציא רצון. אבל מיד כשהרצון להמציא רצון מתגלה, יש שני הפכים שמתגלים, כי בכל מדרגה ומדרגה, יש פנים ואחור. ופנים ואחור, זה השורש של כל ההפכים. ומכיוון שיש הפכים, צריך לאחד אותם. לכן יש שלושה קוים. זה סוד מידת התפארת. מידת התפארת מגלה את האיחוד של הכרח ההפכים, שבא ממחשבת הבריאה. מיד כשהבורא רצה לברוא, יש הצורה ההיא של השתלשלות הדברים, וזה ממש הסבר ברור, פשוט, קב ונקי. ונראה אח"כ קצת מה שטמון בזה." 'שערי אורה' שיעור 47

[29] בראשית פרק ב פסוק יט

[30] שפת אמת וירא תרנ"ו , וראו פירוש נוסף באוהב ישראל לפרשת שקלים :" ועפ"ז י"ל ג"כ מה דאי' במס' אבות דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים היינו כל התוארים והמדות והכוחות נשגבות עליונות הכל הוא ממך היינו ממעשה הצדיקים "

[31] אולי הכוונה לזוהר תרומה קנ"ה א ד"ה ר' אלעזר' או להקדמת ספר הזהר דף א ב מאמר מי ברא:   "מה ידעת" וראו בפירוש אור יקר שם ( היה בספרייתו של מניטו )

[32] על פי יבמות דף סג עמוד ב :"כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט את הדמות"

[33] מסכת עבודה זרה דף ג עמוד ב

[34] בית ה אות לב

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

"איזהו אור הישר, במערכת השכל, הידיעות ההולכות ומסתעפות מן הקודם אל המאוחר, ואור החוזר, הוא התוכן המסתעף מן המאוחר אל הקודם. מובן הדבר, שהאצילות הראשונה היא יותר חפשית, רחבה וברורה, חסדיה שוטפים וזולפים בהרוחה, והשניה, הצריכה לטפס ולעלות, מהתחת אל הרום ,מהסבות המאוחרות אל הקדומות, הולכת היא בכבדות, כמה וכמה דרכים לפניה. והיא בטורח קולעת אל הדרך המכוונת, וכשהיא עולה, עולה במשקל מצומצם, שוקלת את המעלות העליונות על פי המשקל הקצוב של התחתונות, ובעמל היא מגדילה את ההגדלה הראויה לאותן ההזרחות שממעל לה. באמונה, אור הישר הולך ישר, כחץ למטרה המכוונת בציור האמונה, האמת הגדולה, התוכן העזיז, מלא הקודש, משך החיים האמתיים, וכל שיגוב ואידור במילואו. ואור החוזר הוא מתחזק ועולה, מרחיב לאט את צעדיו, על כל הציור הנדרש לו, להגיע על ידם, בעומק ובבירור יותר מרובה, אל המגמה התכליתית. היסוד העליון מושווה הוא תמיד עם כל כחות החיים, עם כל המרחבים הרוחניים, ההולכים ועולים מעצמם, מהתגבורת הנשמתית. והענפים המתפשטים, שומרי הפירות, הנם מתאגדים גם כן, על פי התעמקות ולימוד, עם הנטיות היותר נלבבות וטובות, עם עומק הטוהר שבנשמה, אבל לא בעוצם החופש הראשון, כ"א על ידי הוראה מדוקדקת, על ידי ראיות ורמזים, על ידי נשיאת דעה למרחוק ולרום. וסוף כל סוף הכל מצטרף לאגודה אחת, והמים העליונים והמים התחתונים מתחברים, ותהום אל תהום קורא. וזיו הנפש ואצילות החיים מפכים על ידם, ושירת עולמים, אשר בחוסן האמונה, מתגברת, מתאמצת והולכת מדור לדור. דור לדור ישבח מעשיך וגבורתיך יגידו, הדר כבוד הודך ודברי נפלאתיך אשיחה, ועזוז נוראותיך יאמרו וגדולתך אספרנה, זכר רב טובך יביעו וצדקתך ירננו. ורננה בליואי, עבודת הלוים, המטהרים בטהרת דין וגבורה, רני פלט תסובבני סלה".  

("אור ישר ואור חוזר", הרב קוק, אורות הקודש א', שער חכמת הקודש, פרק נ"ה)

מניטו: טוב, טוב...תקראו את הטקסט ואם יש שאלות נחזור עליהם. כן?

קהל: אני, אני לא מבינה את ההבדל בין "אור חוזר" ל"אור מקיף".

מניטו: טוב...אני... צריך הקדמה קצת ארוכה כן. כן, המושגים הם ככה: הם בדרך של ההתפשטות של האור, מאור אינסוף לכלים של העולמות, דרך ההתפשטות של האור זה נקרא "אור ישר" , כן. כשהכלי מספיק זך כדי לקבל את ה"אור ישר" אז הוא מכיל אותו בבחינת 'אור פנימי'. ומה שהוא לא יכול להכיל ושייך לו, נקרא 'אור מקיף', נשאר מחוץ לכלי אפילו אם זה רחוק מאוד זה נקרא אור מקיף, כן.

אבל האור עצמו, כשעוד לא... כשהכלי עוד לא זכה לקבל אותו סתם, הוא חוזר לאחוריו. אולי הדוגמה הכי פשוטה זה העניין של 'שבירת הכלים'. ואני אחזור, זה מושג אחר אבל זה שייך לשאלה עצמה.

כשהכלי יכול לא רק לקבל את האור השייך לו, אלא לתת לאור השייך לכלים היותר תחתונים, לעולמות היותר תחתונים, או נאמר למידות האחרות, סתם, לעבור דרכו, אז האור עובר מכיוון שהכלי מספיק זך כדי לתת לו לעבור, כן. וכשהוא עוד לא הגיע למדרגה של זכּות מספקת אז האור שרוצה לעבור דרכו, כדי להמשיך בדרכו ולהתפשט למידות האחרות, בדרך כלל נאמר למדרגות היותר תחתונות כדי להגיע עד מטרת הבורא, לחזור לנקודה המרכזית שבו הוא יצא, בשעת הצמצום. אז תוקף האור שובר את הכלים. ומכיוון שאין פשוט כלי כדי לקבל גם האור השייך לכלי עצמו, אז האור חוזר למעלה מיד, וזה נקרא "אור חוזר". הבחינה של אור פנימי ואור מקיף, הוא בחינה אחרת.

ואני זוכר שלפני שנים למדנו בחוג אחר, אולי כמה מכם היו במועדון העולה, לפני הרבה שנים, מאמר של הרב נחמן מברסלב. והוא נותן דוגמה יפה מאוד ביחס של הרב והתלמיד: מה שכבר אור פנימי בשביל הרב, זה נשאר עוד, מבחינת אור מקיף, אצל התלמיד. אתם זוכרים את זה? זה מ"ליקוטי אמרים"[1], כן. והרב שמה מסביר נושא שאנחנו מוצאים אחר כך בכמה ספרים, בכמה...אצל כמה תלמידי חכמים, ובפרט אצל המהר"ל, בפירוש שלו ב"דרך החיים" במשנה הראשונה, של "משה קיבל תורה מסיני",[2] זה קצת, קצת קשור לדברים של שבועות, כן.

והמהר"ל מסביר שמה, שיש איזה יחס ישיר בין רב לתלמיד. ולאמיתו של דבר, יש רב אחד לתלמיד אחד ותלמיד אחד לרב אחד: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". השאלה היא: מסר את התורה לכל העם כולו, ודרך עם ישראל לכל העולם כולו, אז למה המשנה אומרת משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע דווקא? אז חוץ מהדיוקים של המשנה עצמה, מה שרוצה להסביר לנו: בין כל התלמידים האפשריים של משה רבינו, דהיינו כל עם ישראל, היה איזה תלמיד מיוחד שהיה שייך לו בפרט. אז רב נחמן מברסלב ב"ליקוטי אמרים" מסביר את זה ככה: דרך, דרך מה שלקחתי כדוגמה, דרך משה ויהושע[3], שהאור המקיף שנשאר מחוץ לכלי והאור הפנימי שכבר נכלל בכלי, רוצים באופן עז מאוד, באופן חזק מאוד להתחבר, ולכן כל עוד שלא התחברו, אין...כל עוד שלא התחברו, יש איזה כוח של חפץ, של רצון חזק מאוד, להתחבר וזה סוד האהבה.

מה שאצל מישהו זה נשאר כאור פנימי, ומאותו אור, מאותו שורש אצל מישהו אחר, הוא כבר ( מילים לא ברורות בהקלטה ) לבריאה אחרת, אותו אור מאותו שורש הוא נשאר בבחינת אור מקיף. האורות האלה רוצים להתחבר באופן חזק מאוד וזה סוד הכוח של האהבה. ולכן האור פנימי של מישהו מכיר באור מקיף השייך לו, אצל מישהו אחר וכן להפך, זה מובן? כן.

והכוח הזה, של ההכאה, נאמר, בין אור פנימי ואור מקיף, אפילו אם זה רחוק, וזה רחוק! נותן לכלי להזדכך מספיק כדי להכיל יותר ויותר מהאור מקיף מבחינת אור פנימי.

אז אני חוזר לעניין הזה כן. בדוגמה הבסיסית של הגוף והנשמה, אם ניקח את הגוף כדוגמה למשל, למה שאנחנו מגדירים ככלי[4], הגוף חי, זה כלי עם אור פנימי, הגוף מת, זה כלי בלי אור פנימי. ז"א כן...מוצאים את זה ב"פתיחת אליהו הנביא"- אם השם האמתי מסתלק מכל בריאה אז הם נשארים כגופים מתים.[5] ז"א הכלי בלי החיות שנותן לו לחיות, הוא נוטה להעדר, וזה מה שלמדנו מקודם, בשיעור הקודם, המושג של 'נפש חיה', צריך להחיות את הנפש. אתם זוכרים את הברכה של בורא נפשות רבות: "להחיות בהם נפש כל חי". אם כן, בלי החיות ההיא, החיות הזו, הנפש היא בבחינת מת. זה מובן.    

אז הצד של הכלי שבא מהחלל הוא מת והצד שבא מהאור שנותן לו לחיות - זה הוא מהצד של 'נפש חיה'. טוב, אני חוזר לנקודה ההיא, ולכן בדרך כלל לכל הבריות, בעולם הזה, הגוף שהוא כלי שכבר יכול להכיל את האור הפנימי, מכיל רק את שלוש המדרגות התחתונות של הנשמה דהיינו: נפש, רוח ושורש מהמדרגה השלישית שנקראת 'נשמה'. האורות של הנשמה ושל החיה ושל היחידה נשארות בבחינת אור מקיף[6], זה מובן? אבל זה מדרגות של אותה נשמה. ז"א יש כבר בכוח הָׇזָכּות של הכלי, של הגוף של האדם בעולם שלנו, להכיל את נפש ורוח ושורש של הנשמה שלו. ו...אבל אותה נשמה יש לה עוד מדרגות, חיה וחיה... סליחה, חיה ויחידה, אז זהו, הבחינות של חיה ויחידה נשארות בבחינת אור מקיף.

(נשאלת שאלה בקהל) לא, לא, רק דקה...

ולכן אף על פי שהמדרגות האלה, שנשארו בבחינת אור מקיף, הן יכולות להיות רחוק, רחוק מאוד. זה תלוי בזכות של הנפש בעולם בבחינת התחתונים, בעולם הזה. אז יש איזה שייכות שלא נותנת לכלי הזה, דהיינו הגוף של נפש ההיא, להישאר במצב שלו. הוא מקבל מסר מלמעלה - "תקבל יותר, תקבל יותר...". זה מה שאומרת הגמרא[7]: כל ברייה וברייה יש מלאך שמכה אותה מגבוה ואומר לו... זוכרים את זה? טוב.

ולכן זה דוגמה, מה זה 'אור פנימי' ו'אור מקיף'. אבל בדוגמה שהבאתי, של 'שבירת הכלים', כשהכלי נשבר ממש, אז האור שבא מאור אינסוף מסתלק לגמרי וחוזר עד המקום הכי גבוה. חוזר לשורשו. כשהכלי, הוא בבחינת זְכוּת, זָכּוּת, כדי לקבל את האור 'פנים בפנים', זה נקרא 'מידת החסד'. וכשהוא עוד במצב שהוא לא יכול לקבל את האור המיועד לו, אז האור מסתלק ומאיר אותו מאחוריו, בבחינת 'אחוריים' זה נקרא 'פנים באחור' וזה נקרא- 'מידת הדין'.

אולי אני אסביר את זה עכשיו. כשהבריאה זוכה באור שהיא מקבלת מגבוה, אז המדרגה הכי עליונה נקראת: 'מלכות' גבי הכלי המקבל. נקראת מלכות ושם של המלכות זה שם 'אדוני'. כשהיא לא זוכה לקבל 'פנים בפנים' בבחינת 'אור ישר' כן, אז היא מקבלת דרך 'אחוריים', מהאור שמסתלק ממנה, מכיוון שהיא לא יכלה לקבל, ואז המלכות מקבלת את שם "אלקים", "אלוקׇ". אולי אני אסביר את זה אחר כך, לפי תורת הנגלה.

קודם כל צריך לדייק במושגים. כשאני מקבל את האדנות של העליון, אז הוא נקרא: 'אדני', לשון... אותיות א'. ד '. נ' . י'. מכיוון שאני מקבל את אדנותו. כשאני לא מקבל את אדנותו, אז ההתגלות של האור העליון מתגלה בבחינת דיין, בבחינת "אלקים". זו אותה מדרגה כי יש רמז במידת הדין גם במידת המלכות, ששמה 'אדוני', כן? אם אתם תיקחו את השם 'אדני' יש אותיות של מידת הדין כן, גם כן, וזה נקרא 'דין רפה'.[8] אבל, אם הכלי של הבריאה המקבלת, הוא לא מספיק זך, אין מספיק זכות כן, אז הוא נקרא 'חייב'. והתגלות האלקות עליו נקראת: 'אלקות' לשון דיין. זה מובן? אולי לא הסברתי מספיק, זה מובן מה שאני אמרתי? כן? אז אני אסביר...

קהל: מה זה מלכות?

מניטו: מלכות, זאת אומרת, לקבל את העליון כמלך עליי, אז מתגלית הבחינה שנקראת 'מלכות בעליון'. ז"א מלכות של המדרגה העליונה היא המלכות על הכתר של המדרגה התחתונה. לאמיתו של דבר, מלמטה למעלה זה באותה מדרגה אבל מלמעלה למטה יש הבחנה של אחד יותר גבוה מהשני[9]. זה רק דימוי של התנועה ..( מילה לא מובנת בקלטת ) ז"א, אולי אני אסביר את זה לפי תורת הנגלה – יש לנו דוגמה פשוטה מאוד שלמדנו פעם בשיעור אחר בעניין התפילה. אתם זוכרים שאנחנו מתחילים את התפילה בפסוק של תהילים, זה פרק נ"א- נ"ב? הפסוק אומר: "אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ", כן ? נ"א. כשרש"י מפרש את הפסוק הזה: "אדני שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך", מפרש ככה ,אם אני זוכר היטב: "מחול לי ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך".

אז ניקח את הפסוק ואת ההסבר של רש"י, במקביל:

• על המילה "אדוני", של הפסוק, רש"י מסביר: "מחול לי".
• "שפתי תפתח", של הפסוק, רש"י אומר: "ותן לי פתחון פה".
• על "ופי יגיד תהילתך", של הפסוק, רש"י אומר: "להגיד תהילתך", כן.

ולכן צריך להסביר את הכוונה של רש"י. כולם הבינו את ההבדל בין הפסוק לרש"י? מה ראה רש"י כדי להסביר, לפרש, את המילה "אדוני", בפרוש: "מחול לי"? אז צריך להגדיר בניתוח קצר מה זה חטא. החטא משנה את שם העליון מאדון, שאני מקבל אותו. החטא זה התגובה שלי שאני לא רוצה לקבל את אדנותו. אז במקום השם 'אדוני', בא השם "אלקי", ז"א הדיין. השם אדוני תלוי בתחתונים, אם התחתון מקבל את האדנות של העליון הוא נקרא: 'אדוני', זה מובן? זה הקטגוריה של מלכות, פשוטו כמשמעו. ואם לא מקבל את האדנות, ומה זה החטא? אני בוחר ברצוני ולא ברצונו, ורצון זה בחינת כתר.

אז מתגלה, מתגלית איזה מין אדנות שאינה תלויה בי וזה נקרא - אלקות. שהשם הוא ה'אלקי שלי' זה לא תלוי בי. שהוא ה'אדוני שלי' זה תלוי בי, אני מכיר בו. זה מובן? כן. ולכן, אם האדם נמצא במצב של החטא והוא חוזר בתשובה, הוא אומר, פשוטו כמשמעו - 'אדוני'. שוב חוזר על ההכרה, הוא מכיר באדנות של העליון. אז השם 'אדוני' מבטא את התשובה של החוטא. ולכן, רש"י מסביר: מה זה 'אדוני'? זה 'מחול לי'. זה ההתנהגות של התשובה. כן. אז זה מה שאמרנו מקודם, ז"א כשהכלי זוכה לקבלת האור ישר, האור ישר מתגלה לו בבחינת פנים, בבחינת חסד. וכל עוד שהוא לא זכה בקבלת האור, אז הוא במצב, כאילו הוא חייב במה שעוד לא קיבל, אז הוא מקבל את האור מבחינת 'אחוריים' כי האור דן אותו. אז מה שלמדנו בדוגמה ההיא – בהבדל בין 'אדוני' ל'אלקי' זה ההבדל בין 'אור ישר' ו'אור חוזר'. אולי אני אדגים את זה ככה: אם המקבל יכול לקבל, אז האור בא פנים אל פנים אליו כן, וזה נקרא 'מידת החסד'. ואם הוא לא יכול לקבל, האור מסתלק ומאיר אותו בהסתלקותו, מ'אחוריים'. כשהוא מסתלק ממנו, הוא מאיר אותו, אז זה נקרא 'אחור ופנים' ונקרא מידת הדין. למה זה נקרא מידת הדין? כי אנחנו דנים את התחתון ממה שעוד לא יכול לקבל את האור השייך. זה מובן? אז רק תזכירו במובן של השפה: כשאומרים בעברית 'זכאי', המשמעות היא כפולה: זכאי - קנה איזה זכות , או זכאי – הוא זכאי מכל עבירה, מאיזו עבירה, הוא זכאי. זה גם כן המשמעות הכפולה של המילה 'נקי': נקי - אין רבב, אין כתם. ונקי הוא זכאי כן, זה מובן? טוב. כשאנחנו אומרים 'חייב', יש גם כן משמעות כפולה: חייב זה עשה איזה עבירה, אז הוא חייב. וחייב - יש לו איזו חובה לקיים, איזו מצווה, הוא חייב...הוא עוד חייב מהמצווה. אז מי שעוד חייב ממצווה שלא קיים הוא נקרא 'חייב', מכיוון שהוא בבחינת.. מה?

קהל: חוב

מניטו: זו המשמעות הראשונה, מי שיש לו עוד חוב, הוא חייב שעוד לא פרע אותה. הוא חייב ממה? לא עשה מעשה רע, לא עשה חטא. אבל הוא במצב של חיוב מכיוון שעוד לא קיים מה שהיה לו לקיים. אז הוא נקרא חייב. ולכן מי שהוא זכאי, עם הכלי, יש לו כבר מדרגה מספיקה של זכּות. הוא מקבל ב'אור ישר'. מי שעוד לא מספיק זכאי, הוא, הכלי, אינו מספיק זך, מקבל מ'אור חוזר', ז"א מקבל ממידת הדין, מכיוון שדנין אותו, מכיוון שהוא חייב, לא להיות כבר מספיק זכאי אף על פי, זה מובן? אז הגבול של התהליך הזה זה העניין של 'שבירת הכלים', כן. ולכן הדוגמה הכי פשוטה שהמקובלים נותנים בהתחלת החוכמה ההיא, זה עניין של 'שבירת הכלים' עצמו. כשאין כלי מוכן כדי לקבל, לקשור, את האור למטה, אז האור מסתלק למעלה והאור הזה חסר בעולם. והעולם נדון ממה שחסר לו, זה מובן כן.

קהל: הרב אשלג היה אומר שאור מַקיף לא רק מלשון מקיף אלא גם מלשון הקפה - ממֵקיף

מניטו: נכון, מקיף, מֶקיף. ז"א זה שייך לך אבל אתה צריך לזכות בזה. כן. זה כבר לך, אבל אתה צריך לפרוע את החוב. לכן אפשר לומר אור מֵקיף ולא אור מָקיף נכון, זה נמצא בקדמונים גם כן.

קהל: ( גבריאלה בן שמואל ) שמעתי שאומות העולם, זה בחינת אור מָקיף ועם ישראל זה בחינת אור פנימי, זה בחינה אחרת?

מניטו: לא, זו אותה בחינה. זה עוד...אולי אני אכניס פה מושגים קצת שונים כדי להאיר את השאלה. כשהאור נוטה למטה, בפעם הראשונה, בתהליך הראשון, הוא נקרא – 'אור דחסדים'. מה זה 'אור דחסדים'? זה האור ניתן בבחינת החסד, עוד הבריאה לא זכתה באור הזה, הוא ניתן בבחינת 'אור דחסדים'. 'אור דחסדים', זו הארה מן החכמה, דרך הבינה בעולם היצירה שנקרא 'תפארת'[10]. האורות של 'תפארת' זה 'אור דחסדים'. זה אורות דחכמה עצמם, אבל בבחינת ההארה דחסדים. זה ניתן בבחינת חסד עליון, חסד גמור, לא, החסד עליון זה עוד למעלה, זה ניתן בבחינת חסד גמור לפני התהליך של ההיסטוריה, שדרך התהליך הזה, הבריאה זוכה, במה שקיבלה בבחינת חסדים, כן. כשהכלי ד'אור דחסדים' זוכה, יש בו.., יש לו, יש בו כבר מספיק זכות , זכּות כדי להכיל את האורות האלה. והכלי הוא מלכות, אז הכלי עולה לבינה וה'אור דחסדים' זה כבר חוזר לחוכמה. ומלכות חוזרת להיות כלי לחוכמה: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ,[11] תזכרו את הפסוק הזה: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ. "עשית" זו מלכות, (מילה לא ברורה אולי "וחוכמות" או "דחוכמות" ). לכן היעד של כל עולם ועולם - שהמלכות תהיה הכלי לחוכמה. אז לפני הזכות, המלכות היא הכלי לתפארת. ותפארת היא בבחינת 'אור דחסדים', אחרי הזכות שנקרא 'קניין', אז המלכות היא כלי לחוכמה[12]. ז"א היא עולה למדרגה של בינה, זה מובן?

פעם למדנו את זה ככה, הייתי צריך דווקא לגמור את השיעור הקודם באותו הסבר: לפי המקובלים[13], שם הוויה השייך לעולם הזה, זה שם-יקוק, כן. ושם הוויה השייך לעולם הבא זה: יקיק, השם 'יהיה'. הפסוק הוא "והיה ביום ההוא יהיה השם", זה מובן? אז מה ההבדל בין יקוק לבין יקיק? . יקוק זה חוכמה, בינה, תפארת ומלכות. ויקיק זה תפארת מלכות, העולים כבר למדרגה של חוכמה ובינה - יקיק . כי יוד - זו האות של חוכמה, וו - זו האות של תפארת.

כן, אולי נעשה מה שראינו מקודם, מקודם בהקדמה, כן? זה ככה: אם אנחנו ניקח את המילה "מים" במקרא: וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, זוכרים את הלימוד הזה, כן? אני חוזר על זה כדי להאיר מה ההבדל בין יקוק לבין יקיק, אז וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, "מים", לפי כמה קדמונים זו ההגדרה של מכלול התוהו והבוהו של הבריאה[14] בהתחלת ההיסטוריה של העולם. הכול נקרא 'מה' והמכלול של המה-ים האלו, זה נקרא 'מים'. 'מים' מלשון רבים של 'מה', כן, זה מובן?

טוב, אז כשהיוד דחכמה מתפשטת למטה וזה מבחינת 'עולם הזה'. המספר של וו זה שש, זה שית אלפי ,ששת אלפים שנה, השטח יש לו שש ממדים, זה הזמן והשטח. אז דרך ה-וו הזה, זה כל ההיסטוריה של העולם דתפארת, בבחינת עולם הזה. אז כשהוו של מים מתפשט למטה אז מתגלית המילה 'מום'. והמילה 'מום' זה בגימטרייה "הטבע". ז"א המים שלמעלה כשהיוד יורד, מתפשט לוו אז נמצא בבחינת עולם הזה, בבחינת 'מום', בגימטרייה 'אלקים',[15] יודעים את זה, טוב.

ולכן כל הבעיה של 'תיקון העולם', זה לתקן את הוו מבחינת יוד, זה מובן? זה אותו העניין. ה-וו, זה בחינת ההארה ד'אורות דחוכמה' בבחינת 'אורות דחסדים', זה לפני הזכות. אחרי הזכות, ה-וו עולה למעלה וחוזר לבחינת מים, בבחינת קניין הזכות, כן. זה מובן, זה מה שלמדנו בסוף השיעור הקודם בצורה קצת אחרת.

ולכן כל עוד שאין זכות, זה נמצא בבחינת אור מַקיף. הדוגמה של הרב והתלמיד זה אותו עניין בין ישראל ואומות העולם, כן. מה שכבר, בבחינת הרב, זה בבחינת אור פנימי. האור פנימי של הרב דווקא, מתגלה כאור מׇקיף לתלמיד, כל עוד שהכלי של התלמיד, ייתכן מאוד שזה ההסבר של תורת הנגלה "והעמידו תלמידים הרבה". אני זוכר למשנה של "משה קיבל תורה מסיני", בהמשך זה הם אמרו שלושה דברים: "הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה", כן.

"והעמידו תלמידים הרבה", מפרשים את זה לפי תורת הנגלה - שיהיו הרבה תלמידים, כן. אז המשנה הייתה צריכה לומר "והעמידו תלמידים רבים" ולא "והעמידו תלמידים הרבה". מבינים את זה? כן. אז פה זה לא רק שצריך להיות הרבה תלמידים, אלא צריך להעמיד הרבה את התלמיד, ז"א להפוך אותו לרב. זה מובן? להעמיד את התלמיד, ז"א לסמוך אותו כרב, להסמיך אותו כרב. אין ככה מילה בעברית? לרבֶּב אותו (צחוק בקהל). מה המטרה של התורה? כדי שהתורה יכולה להתפשט במשך הדורות, זה לא עניין של תלמידים, זה דווקא עניין של הרבנים. צריך להיות רבנים, לא תלמידים. ולכן "והעמידו תלמידים הרבה", כשתלמדו את התלמידים תלמדו מספיק כדי שיהיו רבנים. זה מובן? ולפי דעתי זה לא חידוש סתם, זה הפשט של המשנה. כאילו המשנה רצתה לומר "ותקימו תלמידים הרבה". להקים תלמיד, זה להסמיך אותו כרב. טוב, למה אמרנו את זה?

שאלה – (בתיה לנצט) מה לגבי 'אור מַקיף' ו'אור פנימי'?

מניטו: אבל, אור מָקיף הוא בבחינת חסד, אף על פי שעוד לא זכה בו, הוא שייך לו. ואור חוזר זה בבחינת דין. מכיוון שהאור חוזר, מכיוון שאין מספיק זכות כדי לקבל אותו. יש שתי בחינות, אבל זה לא אותה הגדרה, זה לא אותה קטגוריה, כן, זו קטגוריה אחרת. ואחר כך נראה דיוק מה שלמדנו , אם נגיע....כל פעם זה אותו דבר- בהתחלה אני לא יכול ועכשיו יכול...(צחוק בקהל). וחוכמה היא, בבחינת 'אור ישר', ובינה היא הבחינה של 'אור חוזר'. נראה את זה אח"כ הייתה עוד שאלה אחרת? כן?

קהל: האם הכלי יכול לשנות את האור? למשל מ'אור ישר' ל'אור חוזר'? אם הוא נקרא ,אור חוזר, יכול עדיין שתהיה לו מהות אחרת?

מניטו: לא, יש..., לאחר שהוא התקבל?

קהל: לא...

מניטו: אה...לא התקבל. יש בכוחו של הכלי לרבות, להרבות - איך אומרים? - את האור מכיוון שלפי ההגדרה של "עץ החיים" , והרב אשלג חזר על זה, החיבה היא, כמו שאמרתי מקודם, האהבה, הכוח של האהבה בין האור הפנימי, שכבר הכלי הכיל אותו ובהתחלת, התחלת, בשורש השורשים של כל הדורות , של כל העולמות - זה נקרא ה'רשימו שהיה בחלל' והאור שהסתלק דרך הצמצום - יש בין האור שהסתלק והרשימו ההוא איזה אהבה עזה מאוד, אהבה, אהבה. מה? אחד אוהב את השני מכיוון שזה, איך אומר הפסוק? זֶה עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי , זה מובן, כן. ולכן הם רוצים להיפגש, להתאחד שוב. זה הכוח שמוביל את כל העולמות, כן.

הכוח שמקשר אפילו מרחוק-רחוק את האור שנסתלק, לרשימו שנשאר וזה כבר הדוגמה הראשונה למה שאנחנו מכירים – ''אור פנימי', כן. ולכן הם רוצים להזדווג, זה לשון ה"עץ חיים". הם רוצים להזדווג, זה נקרא זיווג כשמזדווגים. אבל כל עוד שהכלי הוא כמחסום בין האורות האלו, אז זה נקרא 'זיווג דהכאה',[16] אחד מכה בשני וחוזר לאחורה. אז בלשון המתמטיקה, מה זה 'הכאה'? זה דווקא ריבוי. כשמכה אחד בשני, אז זה מתרבה, זה מובן? Multiplier בלועזית. ולכן, יש בכוח הכלי להרבות האור. מה קורה? כשאור ישר מתלבש באחוריו שלו עצמו, שזה נקרא 'אור חוזר', הוא מתלבש בזה ולכן יש איזה מין ריבוי, אבל זה לבוש. הריבוי הזה הוא לבוש. והלבוש מסתיר מה שהוא צריך לגלות. ושוב, ההגדרות הן מקבילות: 'אור ישר' זה חסד, זה נגלה, גילוי שכינה. כן. 'אור חוזר' זה דין, זה נסתר, הסתרת פנים. זה הלשון, הלשונות, הן מקבילות, כן. וסוף-סוף זה הנושא של סוד כתר-מלכות. כשמלכות הוא כתר מלמטה למעלה. כשמלכות הוא הכתר של ה'אור החוזר'. וזה סוד החידוש בחידושי תורה. מי ש... לומד תורה לשמה, הוא גורם חידושים בתורה, כי מי שלא לומד תורה לשמה, הוא מקבל, כשהוא מקבל- גמרנו, כן. מי שלומד תורה לשמה, יש בו רצון לזכות בתורה שלמד, וכל עוד שהוא לא זוכה, הוא דוחה כל מה שלא קיבל. ז"א שלא הבין. וזה גורם התלבשות בתורת הרב, של אי ההבנה של התלמיד וזה שורש החידוש. זה מספיק מובן?

אני ניסיתי, ככה להסביר את הצד החיובי של הדבר השלילי הזה. כן, של 'זיווג דהכאה'. עד ש'האור חוזר', וחוזר, וחוזר ,וחוזר ודווקא ההכאה ההיא של האור שחוזר וחוזר, מזכך את הכלי, וזה נקרא 'ייסורים'. ולכן, כל מה שצריך לקנות, קונים דרך ייסורים. מה זה הייסורים? זה המכות האלו - "תקבל אותי", "תקבל אותי", "תקבל אותי" עד ש... זה מובן?

קהל: (בתיה לנצט)- זה לא מובן למה זה חסד?, למה דווקא זה חסד?

מניטו: זה חסד מכיוון, שזה החסד של מחשבת הבורא. הבורא רצה לא 'נפשות בחסרונן'[17] אלא 'נפשות בשלמותן'.

קהל: אבל, אפשר לומר שהאהבה היא ההגדרה של המשיכה של מין שבמינו.

מניטו: נכון, ברור. ז"א מה קרה? הקב"ה בבחינת 'מחשבת הבורא'[18] ברא עולם שלם, כן. וצמצם אותו כדי שהעולם, בבחינת עולם הזה יזכה בעצמו בעולמו, בבחינת עולם הבא. ולכן מה שחסר לעולם מבחינת הצמצום זה הכתר שלו, זו ציפור נפשו שחסר לו. אז הוא לא יכול להתקיים בחיסרון הזה. הוא שואף לשלמות שלו. אז ההכאה ההיא, זו דווקא התגלות אותה שאיפה. ואני חושב שזה מסביר את הביטוי של תורת הנגלה: כל חפץ יקר שצריך לקנות - כדי לזכות בו, קונים דרך ייסורים. אתם זוכרים את המימרה בגמרא, כל המתנות שהקב"ה נתן לישראל כולם נקנים על ידי ייסורים[19] - זו תורה, עולם הבא וארץ ישראל, נכון. וזו לא בדיחה: זה נקרא – 'ייסורין של אהבה', כל עוד שהאהבה היא לא הגיעה ליעד שלה, אז זה דרך ייסורין. אני רוצה להוסיף משהו לפני שאני אשכח, פעם הסברתי את זה, אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל זה יכול להאיר את הנושא - סוף, סוף, במדע המודרני, לומדים שה 'יֵש' של המציאות של העולם הזה, זה לא מציאות מוחלטת, אלא זה מציאות בצורה, אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית, אבל המושג הקבלי[20] זה 'מָטֵֶי ולא מָטֵֶי', 'מָטֵֶי ולא מָטֵֶי' בבת אחת- ז"א נותן ולא נותן, נותן ולא נותן, כן. בלועזית אומרים- Vibration (בעברית - הדהוד). כן, ז"א הקיום של העולם הזה, זה דווקא דרך אותו תהליך של 'אור ישר' 'אור חוזר' בבת אחת, כן. הסוד במקרא, לפי הסוד[21] זה: וְרוּחַ אֱלֹקים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם זה מובן? ומפרשי המדרש הסבירו את זה: אם לא מָטֶי – אז מת. הוא צריך לקבל חיות . ואם מָטֶי - הוא מת מכיוון שהוא לא סובל, זה יותר מידיי חזק. אז 'מטי ולא מטי' בבת אחת., נותן ולוקח בבת אחת וזה דווקא, את עצם המציאות של העולם החומרי, כן. ולא רק העולם החומרי גם העולם הרוחני. עד ש...עד ש... עד ש...הכלי מקבל את זה. טוב.

קהל: (גבריאלה בן שמואל) מבחינת התחתונים זה הרצוא ושוב? מבחינת מלמטה ולא מלמעלה....

מניטו: לא, זה אותו עניין. ז"א 'רצוא ושוב', רצוא - זה 'אור ישר' 'אור חוזר', רצוא 'אור ישר' ושוב זה 'אור חוזר', למה הסברתי את זה לפני השאלות שלכם?

אני זוכר דרך אותו לימוד של הרב נחמן מברסלב שזה קשור לעניין של האות וו שצריך לתקן את ה וו, ולתקן אותו מבחינת יוד, זוכרים את זה? היוד של "מָים" יורד זה "מוּם", וזה סוד העולה, כן. אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם,[22] זה נקרא- "עולה". אז כשמשהו בבריאה כבר הגיע לתיקונו הוא עולה, מכיוון שכבר הוא בבחינת "אשר אין בו מום", כן. זה מובן? זה ההבדל בין העליונות, הספירות העליונות, והספירות התחתונות. הספירות העליונות הן בבחינת 'אמת', אין שם שום מום, כן. כשזה יורד במציאות, דרך וו"ק, אז כבר המום כבר מתגלה. בריאה זה להָמֶם, אם אפשר לומר את זה, או למָמֶם, כן. ותכף זה קשור לעניין של המימן[23], אני לא יודע, ז"א מכיוון שהבסיס של ה.. טוב. אז יש שתי מילים שלומדים אותן באותה דרך: המילה "אות". "אות" זו התגלות מחשבת הבורא דרך המציאות, זה "אות". מ- אלף ועד תו דרך הו"ו - "אות"[24]. ויש גם את המילה "אמת". המהר"ל דיבר הרבה על זה[25], שזה גם כן מאלף עד תו, במציאות דרך המם, שהיא האות האמצעית של כל האלפא ביתא, כן, בסדר...אז צריך לקיים את האות של האמת, כלומר: צריך לקיים את האמיתוּת, להוריד את האמת במציאות, זה היעד של תיקון העולם, כן. לקיים את האמת, "כי חותמו אמת"[26] וכן הלאה, וכל זה ידוע. אז...כשהעולם לא מצליח להקים את המציאות של 'אמת', אז הוא נמצא בבחינה של 'בושה'. ב' – זה האות השנייה ושין- זה לפני האחרונה, כן. ולכן במקום 'אות אמת', יש 'בוּש'[27]. כך זה במקרא כן: וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. וכשמגיעים מ-ב' ל-ש' אז אומרים לו 'שוּב' וההפך. זה האור חוזר: ש', ו', ב' זה סוד התשובה, כן. זה ב[...], זה 'הלוך ושוב' , זה בתיקוני הזוהר[28]. טוב, עכשיו השאלה שלך...

קהל: מהו הגבול לכלי מסוים לאור? מה מידת האור לכלי?

מניטו: נכון, זו שאלה נכונה. זה כל עולם ועולם לא יקבל לא פחות ולא יותר ממה שמיועד לו ממחשבת הבורא[29]. וכל עוד שכל האור הזה לא נקלט בכלי, יש תהליך של גלגולים, עד ש...זה לא פחות ולא יותר. אבל כל אחד קונה עולמו. מה זה עולמו? מה שהקב"ה חשב בשבילו. זה מובן? כן? זה.. הבנת? טוב.

קהל: האם אפשר להבחין הבדל בין 'אור ישר' ל 'אור חוזר' לבין זיווג, 'עזר כנגדו'?

מניטו: זה גם כן, זו דוגמה יפה. ז"א אם זוכה זה עזר, ואם לא זוכה, זה כנגדו להילחם, אומר רש"י. ובשתי הבחינות, שתי הבחינות הן חסד. כי אתם זוכרים מה שאמר רש"י על זה? המקרא אומר: אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. את זה אני זוכר שמעתי בע"פ מבנו של הרב אשלג, כן. המקרא אומר: אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ ורש"י מוסיף מילה שהוא לוקח את זה מהמדרש "זכה עזר", "לא זכה כנגדו להילחם". לא, רש"י אומר ככה: "זכה עוזרתו", כן, "לא זכה כנגדו להילחם". אז לפי הפשט של רש"י הרגיל, נאמר המערבי-אירופאי, אם זכה אז היא עזר בשבילו, כן, עוזרת בית (צחוק בקהל...). אם לא זכה - היא כנגדו, להילחם נגדו, כן.

אבל לפי ההסבר של הרב אשלג זה אחרת לגמרי. אם 'זכה', זה בסדר, כן, היא עזר בשבילו כדי להתעלות, היא עוזרת אותו, באופן 'אור ישר' נאמר, ישר. 'לא זכה' היא על צדו כדי להילחם נגד יצר הרע, לעזור לו נגד יצר הרע. זה מובן? זו השקפה אופטימית של הזיווג דהכאה (צחוק בקהל...) כן. כי שני הצדדים, זה לחיוב : אחד, זה דרך אושר וכבוד והשני, זה דרך ייסורין[30]. אבל זה לטובתו גם כן. אני זוכר את זה מהרב אשלג כבר, כן?

קהל: 'אור ישר' ו'אור חוזר' [...] הקשר שיש לזה חידוש?

מניטו: יש התחדשות, ז"א יש ריבוי הצלם[31], ברור. הדוגמה, אם הבנתי את השאלה, הדוגמה היא ככה: כשקו של אור בא על ראי, כן, אז הכמות של האור היא כבר כפולה, מכיוון שיש הקו שבא והקו שחוזר. כן. יש התרבות של האור, זה סוד החידוש.

קהל: אבל הריבוי, אמרת קודם שהריבוי זה גם מסתיר [...]

מניטו: ברור, כיוון שיש עניין של התלבשות.

[הפסקה בהקלטה]

אז מי שהיה יהודי בזמן העבריים, זמן העם העברי, זה זמן הנבואה. היו יהודים שלא היו....אני משתמש במילים האלו כדי להסביר את זה. שלא היו עובדי עבודה זרה, שהיו מבינים שה' הוא האלקים, כן. עכשיו, בעולם היהודי, רק העברים בתקופה של היהודים, מבינים במה מדובר כשמדובר בה'. כי אין גילוי, אין נבואה, זה מובן, כן. אז בשכר שהיו יהודים בזמן העברים, יש עברים בזמן היהודים, כן, וזה עניין 'ריבוי הצלם'. אז 'אור חוזר', זה סוף-סוף סוד ההתלבשות, אבל ההתלבשות זה גם בצד החיובי - ריבוי הצלם - וגם בצד השלילי - זו סכנה של העבודה זרה. כי הם...אפשר להסביר את זה ככה: הפסוק שאומר בעשרת הדיברות: לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ , זה 'אלהים אחרים על פניי', יש אלהים אחרים על פניו, מה זה אלהים אחרים? זה לא האלוהים של האחרים, כן, אלא האלהים שהם מבחינת 'אחוריים' אם אפשר להסביר את זה ככה.

קהל: למה זה טוב?

מניטו: "למה זה טוב", טוב זו שאלה שאיננה שאלה.

קהל: [...]

מניטו: יש איזה רמז פה בשיעור שקדם לשיעור הזה. זה כשהרב הסביר את עניין של מיעוט הלבנה, כן. והוא אמר, לא הגענו עד לקטע הזה והוא אמר, זה מהגמרא עצמה, שבשכר שקיבלה את המיעוט, את הצמצום כדי שהעולם יכול היה להתקיים, אז במקום החלק של האור שהצטמצם, יש ריבוי של הכוכבים, ז"א ריבוי הפרטים. וזו הסגולה של הלבנה. הסגולה של הלבנה, זה כוח החידוש דווקא, ריבוי הפרטים. ולא נתתי תשובה מספקת, כן. ה'אור ישר' זה בחינת 'אמת', ה'אור חוזר', הוא בבחינת 'מציאות'[32], כן. ומה שאני, כאילו אני מסביר, שבכל עבודה זרה, ובעבודה זרה, יש איזה חלק של אמת, כן. זה מה שאומרת הגמרא[33], יש ניצוץ של קדושה בכל עבודה זרה. וכל עוד שהניצוץ הזה הוא חי, המיתוס של אותה עבודה זרה, הוא חי גם כן. יש 'מיתוס', בלשון רבים איך אומרים את זה?

קהל: מיתוסים

מניטו: מיתוסים, כן. יש מיתוסים שכבר אינם חיים. מכיוון שהניצוץ נילקח כבר על ידי ישראל. וזה גרם למיתה של המיתוס ההוא, כך טוענים הגויים: הם הורגים את.. הם מורידים את "מׇתוסינו" (צחוק בקהל)זה הפחד של הגויים, כן. זה התחיל באברהם אבינו, הוא היה הורס את....

ואז התיקון של העבודה הזרה, זה לא הריסת ה, איך אומרים? הריגת הקודש שיש בה יותר מחול בטומאה ההיא, צריך להציל את הניצוצות האלה, כן? אלא ייחוד המידות. כשמגיעים לייחוד, אז מתעלים למדרגה של 'האור הפשוט', וכל הסכנה של העבודה הזרה מתבטלת. וזה סוד יְהֹוָ֖ה ה֥וּא הָאֱלֹקֽים. כל עוד שאנחנו בצד ההפוך, זו עבודה זרה. ה' הוא האלקים אפשר להציל את כל הלבושים האלו, זה מובן?

קהל: זה ניסיון?

מניטו: מה זה ניסיון?

קהל: העמדה בניסיון?

מניטו: לא הבנתי את השאלה

קהל: זו העמדה בניסיון? מלכתחילה היה אור פשוט ואנחנו צריכים לחזור לזה.

מניטו: כן...אה...מלכתחילה היה 'אור פשוט' בבחינת חסד גמור, אין עוד קניין. ולכן מחשבת הבורא עוד לא התקיימה. כי מחשבת הבורא לא מסתפקת ב'אור דחסדים', הבורא רוצה שהבריאה תקנה בזכותה את האור הזה, אז מחשבתו מתקיימת. מכיוון שהוא רוצה, באמת, לברוא זולתו. זה ההבדל העצום שיש בין הנצרות והיהדות, כן. ואצל הנצרות, איך אומרים, הזכות זה רק ודווקא בחינת החסד כדי לקיים מחשבת הבורא. אבל זו טעות. מחשבת הבורא היא יותר בבחינה של מידת הדין מבבחינה של מידת החסד.

אני לא יודע אם הסברתי מספיק, כן. כי הוא רצה לברוא בריאה, ברצינות! כן, לא בהשאלה. כל עוד שזה בבחינת חסד, זה בהשאלה. אז צריך לעבור דרך השלב של מידת הדין כדי שלחזור לחסד בקניין. ואז מחשבת הבורא מתקיימת[34]. אמרנו פשוט... זה מובן?

ולכן כל השלבים התחתונים של התפשטות העולמות זה דין. צריך לרדת דרך הדין כדי להעלות שוב, לחסד העליון. ואנחנו, לפי המקובלים, זה כמעט דעת כולם, אנחנו בשלב האחרון של עולם התפארת. אנחנו בשלב של היסוד, כמעט בסוף החצי השני, החצי האחרון של יסוד[35]. זה כבר כבר-כבר, כמעט נגמר, כל העניין הזה של ירידה דרך הדין. והיה לנו מזל כן, אם הדין הקשה זה רק מה שסבלנו, דיינו. הבנתם?

ואחר כך עולים למדרגות של...אבל בינתיים יש קניין וקיום מחשבת הבורא האמיתית. זה מה שאמרנו מקודם: כל עולם של חוכמה ובינה זה עולם שהיה בבחינת 'תפארת' ו'מלכות' ושעלה בקניין. זה מובן? סוד יוד קה וו קה - "יהיה", כן. הייתה עוד שאלה? אה כן...דניאל?

קהל: ( ר' דניאל אשכנזי ז"ל אחיו של מניטו) יש לי שאלה על הטקסט שהרב אומר פה: "ואור החוזר הוא מתחזק ועולה..." [36]

מניטו: איפה? באיזו שורה?

קהל: שורה אחת לפני סוף העמוד

מניטו: סוף הקטע הראשון? הקטע השני?

קהל: כן, שלוש שורות...כן, שלוש שורות: "והאור החוזר הוא מתחזק ועולה מרחיב לאט את צעדיו"

מניטו: אה, כן, כן, "והאור החוזר הוא מתחזק ועולה מרחיב לאט את צעדיו....."

קהל: האם נוכל להבחין בין קיום "אור חוזר" לדינמיות שלו? זה מה שאנחנו יכולים לקבל אחרי הכול, כשהוא אומר: "מתחזק ועולה", זה הוא מתכוון לדינמיות?

מניטו: כן, ז"א למאמץ של הבריאה לעלות, להתעלות, כל המדרגות. הוא של 'האור החוזר'. מדבר פה בנפש, כן. ביתר דיוק בשכל, לפי הקטע של הרב. אז כך הסברנו בשיעור הקודם, הבחינה של 'אור ישר' בשכל, זו נבואה, זה ניתן מלמעלה למטה בבחינת 'פשוט', ואיך אמרנו כבר? 'חופשי'. אבל כשנפסק המומנט הזה של 'התפשטות של אור ישר', ואנחנו נמצאים במומנט השני, של ההתאמצות השכלית כדי לעלות מהשלב האחרון של התפשטות האור, המציאות של התפיסה הגופנית שלנו, להתעלות לסיבות הקדומות, להתעלות לשורש השורשים, אז צריך להתעלות מדרגה לדרגה. ופה הרב הוא רוצה להסביר, אם הבנתי היטב, ההבדל בין הקלות של האמונה הפשוטה, מכיוון שהיא בבחינת, בחינת הנבואה, האור ישר שיורד מלמטה. והקושי של האמונה השכלית, שהיא צריכה לעבור כמה ייסורין תמיד...למה? מכיוון שבכל מדרגה ומדרגה כשהיא עולה, יש לה פרשת דרכים והיא יכולה להתאבד מכל הרוחות. זה מובן?

הוא ממשיך, הוא ממשיך ואומר שצריך שני כוחות יחד - זה נקרא 'כוח החוכמה' ו'כוח הבינה'. אני חושב שדווקא פה, הגענו לנקודה שהגענו בשיעור הקודם. יש עוד שאלות על הנושאים האלה?

קהל: מה ההבדל בין הדרגה העשרים ושש לדרגה החמישים שערים?

מניטו: כן, כל עניין של החמישים שערים, זה בעולם הבינה. אבל המספר עשרים וחמש, עד עשרים ושש זה כולל את כל ההוויה. נאמר בקצרה. כן, יש חמישה עולמות, כן:

• העולם השייך למדרגה שנקראת 'כתר', זה נקרא עולם דא"ק
• העולם השייך למדרגה שנקראת 'חוכמה', זה נקרא 'עולם דאצילות'
• העולם השייך למדרגת בינה, זה נקרא 'בריאה', 'מחשבת הבריאה'.

         זה מבחינת עולם הבא, עולם בתיקונו. כמו שהיה במחשבת הבורא, צריך לעלות לזה.

• העולם השייך למדרגה של תפארת, ונקרא- 'עולם היצירה'
• והעולם השייך למדרגה של מלכות, הוא נקרא 'עולם העשייה'.

לכן יש חמישה עולמות. זה מובן? טוב. אז כל עולם ועולם יש לו גם כן חמש המדרגות שלו...זה מובן?

אז חמש כפול חמש זה עשרים וחמש. אז הבריאה צריכה לעלות ממדרגה למדרגה: מהמדרגה הכי תחתונה למדרגה הכי עליונה של כתר דכתר, כן? כדי להגיע למדרגה שמשה רבינו הגיע, שזה נקרא "פנים אל פנים", זה מובן?

אולי בקצרה אני אחזור על הפסוק הזה, כי זה פסוק יפה. מה אמר אברהם אבינו לשני נעריו שהיו, אליעזר וישמעאל? שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר, בעולם החומרי, וַאֲנִי וְהַנַּעַר, שזה יצחק נֵלְכָ֖ה עַד־ כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם.[37] וגם שלא אשכח להסביר את סוף הפסוק. שההתגלות של ההוויה היא התגלות למעלה מהחומר, אבל יש התגלות ששייכת לחומר ונקראת "אלקות". אז הגויים יכולים להגיע רק למדרגה של הקדושה שנקראת אלקות. והגימטרייה של אלקים זה שמונים ושש. ולכן מגיעים עד 85 שזה פֹּה, שְׁבוּ לָכֶם פֹּה, 85 . פנים אל פנים עם האלקות 86. וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה - זה עניין ההוויה, 25, "פנים אל פנים" ל 26. זה מובן?

טוב , זה פשט הסוד של הפסוק, לפי ההסבר של המהר"ל, מכיוון שמי ששייך לעולם החומרי לא יכול להגיע רק למעלה של האלקות. ופה הכוזרי חזק מאוד. אין התגלות הוויה, רק לישראל, לאומות העולם יש התגלות של האלקות[38]. ואלקות זה כוחות הטבע. האלקות זה מה שהם אומרים - האלוהים שלהם. זה מובן? וההתגלות של ההוויה היא מיוחדת רק לישראל. זה מה שכבר אברהם אבינו אומר גם לאליעזר וגם לישמעאל גבי יצחק: "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה", אח"כ: "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". אז השאלה היא למה דווקא, המילה "פה", בעברית ו"כה" בעברית, כותבים אותה בהא' ולא בוו'? אפשר גם בוו', מה ההבדל לפי הסוד? כן, למה דווקא 25? 85? ולא 26 ? 86 ? אפשר לכתוב גם כן "פו" בוו', ו"כו" בוו', למה דווקא בלי?

אז זה מורה שיש בורא, יש מדרגה עליונה מהבריאה. הבריאה יכולה להגיע רק ל- 25, רק ל- 85. והמדרגה של 'פנים אל פנים', זו המדרגה היותר עליונה. זה מובן? אם זה היה כתוב כף' וו' או פה' וו', זה היה מינוּת לגמרי. אתם מבינים את ההבדל, כן? נשאר את ההבדל בין קדושתי למעלה מקדושתכם.[39]

קהל: עם ישראל מגיע עד סופו של [...]

מניטו: מה?, מה זה סופו של [...] איך תסביר את זה?

קהל: עם ישראל מגיע עד "ותחסרהו מעט מאלקים"

מניטו: אה...טוב, דרך מה שאתה אמרת אני אמשיך בשאלה. אבל עניין של 49, 50 זה בעולם הבינה, כי שער החמישים זה כתר דבינה[40]. אז זה אותו דבר: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקים[41] אפשר להגיע עד מ"ט שערי בינה והשער ה 50, מקבלים, מקבלים, אם מגיעים, מקבלים מהעליון. וזה סוד העומר, כן. ספירת העומר זה 49 יום והיום החמישים זה שבועות - לא אומרים ברכת העומר מכיוון שמקבלים כמתנה, על, זה אותו פרינציפ נאמר. ומי שסופר היום החמישים, הוא שולל את ההבדל בין 25 ל- 26. כן, זה מה שקרה לנוצרים, ב"פנטקוטה" שלהם, נכון? זה בדיוק מה שקרה.

אז " נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" זה עניין חשוב כשלעצמו, זו ההגדרה של המיסטיקה האמיתית. המיסטיקה האמיתית יש זמן של התבודדות אבל חוזרים, נִשְׁתַּחֲוֶה, אבל לא נשארים שמה - וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, ולכן אברהם אבינו כבר שלל את כל השיטות האלו של התבודדות אינסופית. הוא שלל את זה. מוצאים את זה אצל, מה שקרה מאליעזר. אליעזר זה סוד כן, אליעזר של אברהם אבינו. זה ממש משהו מסתורי, סוף סוף זה מה שנתגלה בהיסטוריה, מדמשק דווקא, ושהיו קוראים לזה ביוונית - גנוסיס, זה תורתו של אליעזר, כן . איך אומרים אגנוסיס? או גנוזיס?[42]

קהל: גנוסיס

מניטו: גנוסיס, כן.

קהל: אני לא הבנתי את ההפרש בין סוף הפסוק לבין מה שדברנו, על מה שכתוב "נשתחוה ונשובה אליכם". כאילו מי שמגיע למדרגה כ"ה אז הוא מתבודד ו...

מניטו: לא. דיברתי אולי קצת יותר מהר אבל אולי יש לך בעיה אישית אני לא יודע. אני חוזר לנושא, פרטית לא אישית.

יש איזו נטייה למיסטיקה כאילו לצאת מן העולם ולחיות חיי התבודדות עם הבורא, אבל כל הזמן. כן ולא חוזרים למציאות של העולם. אז הפסוק הזה שולל את זה. זה המיסטיקה של הגויים שהתורה לא אוהבת את זה. כי כל עוד אנחנו צריכים לחיות בעולם, יש סיבה לזה שאנחנו צריכים להשלים את התיקון. ואם מדובר באיזה צדיק שהגיע לגמר התיקון, לעזור לאחרים כדי להשלים את התיקון, אז אין דבר כזה התבודדות אינסופית. התבודדות צריך כדי, איך אומרים, לאוורר את הנשמה, כן וזו שעת התפילה. בשעת התפילה אנחנו נמצאים בעמידה, "פנים אל פנים"- אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח, כן?, אח"כ חוזרים לעולם: נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, עד גמר התיקון.

מספרים במדרש על חׇנוך. חנוך היה צדיק גדול והקב"ה שלח אותו לעולם כמחנך, זה השם שלו, כן. והפסוק אומר: אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ חנוך? תזכירו לי.... וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹקים, כן. מכיוון ורש"י מסביר, היה קל בדעתו להרשיע ולכן הקב"ה בחר שיבוא צדיק ולא רשע. כן. מה ההסבר של זה? שחנוך היה איזה מין צדיק, מאותו סוג של בית נח עצמו כן - אֶת הָאֱלֹקים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ , שלא היה ביכולתו להיות עם בני האדם, כדי לחנך אותם. אז הוא בחר בהתבודדות. אם היה ממשיך להיות בתוך העיר, ייתכן מאוד וזה הרמז של רש"י, שהיה מגיע להיות רשע ולכן הקב"ה בחר לקחת אותו צדיק ולא לחכות עד שירשיע. והיה צדיק! אבל באותה בחינה, שדווקא התרופה שלו זה ההתבודדות מבני אדם. צריך להבין את זה דווקא. כי זו הצרה של התקופה שלנו, כן. צריך התבודדות, אבל מעט מאוד מצליחים לצאת מההתבודדות, מבחינת נִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, טוב, כן. זה פחד מהמשימה, לא מהמציאות, מהמשימה של הצדיק. אז יש איזה הסבר של אותו מדרש, שהקב"ה אמר לחנוך אני לא צריך כוכב נוסף בשמיים, אני צריך חנוך על הארץ. אבל אם אתה רוצה להיות כוכב, בוא כבר, ועבר מן העולם, איננו, זה מובן?

קהל: [...]

מניטו: זה העניין השני, ברור. ויש איזה רמז ככה, אבל אומרים את זה ככה, דרך אגב, כן. כי "משה" זה אותיות "השם" למפרע. משה זה אותיות "השם" למפרע. זה בבחינת 'אור' וזה בבחינת 'כלי'. אז כשהכוונה להשם - זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,[43] ויש 'זה ק(כ)לי ואנוהו'.

(הפסקה בקלטת)

טוב אז קצת פחות קשור לקבלה, אבל.. כהכנה לשבועות והנושא הוא הקדושה. אז דרך המשפטים הראשונים אני אנסה להגדיר את הנושא ואחר כך נמשיך בעניין. אז הכותרת היא: "הפרישות והדרך הממוצע".[44] ולמה הגדרתי את זה כנושא של הקדושה? מכיוון שאתם זוכרים בספר ויקרא ,דווקא בהתחלה בפרשת קדושים, אז הפסוק אומר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹקיכֶם.[45] ויש מחלוקת בין הפוסקים הגדולים, אם יש מצווה מיוחדת של הקדושה, וזה דעת רוב המפרשים, תראו ברש"י: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ - "פרושים תהיו". לכן זה קשור לנושא שלנו. לפי ההגדרה של הרב פה, ואני לא זוכר, לא יודע, אם זה ההגדרה של הרב עצמו או של הנזיר.

אבל בכל אופן, זו ההגדרה של הספר. הפרישות מורה על הערך של הקדושה, על המידה של הקדושה. ואני חוזר על המחלוקת שיש בין המפרשים, אם הקדושה היא מצוה מיוחדת בין תרי"ג המצוות של התורה, או אם זה מידה מיוחדת, מידה מסוימת של נטייה לקדושה? אבל שזה שייך למידות ולא למצוות, האם הנושא הוא מספיק ברור? כן.

יש ערכים שנקראים מידות - להיות צדיק, להיות טוב, להיות בעל חסד - ויש מצוות. אז אנחנו מוצאים בתורה פסוק שאומר: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, וצריך להבין אם זה מצווה ממצוות התורה, אחת מתרי"ג המצוות או אם זה אזהרה? או אם זה לא רק אזהרה, גם הבטחה, נראה את זה אחר כך. אבל הנושא פשוט מאוד. אם צריך למנות את המצווה של הקדושה כאחת מהמצוות, ומהי ההתנהגות של אותה מצווה? או אם זה עניין של אזהרות של התורה - להיות טוב, להיות קדוש וכן הלאה.

ובמחלוקת האם יש שתי עמדות, לפי דעתי, קוטביות, כך אומרים, של הרמב"ן שאומר שזו מצווה מיוחדת והוא מסביר איזו מצווה היא - הפרישות מן העריות, לפי הרמב"ן. גם רש"י אומר שזו מצווה מיוחדת, הפרישות מן העריות. הרמב"ן חוזר על זה ומוסיף שיש כלל בתלמוד "קדש את עצמך במה שמותר לך". ז"א לפי הרמב"ן, זו מצווה מיוחדת, יש איזה שטח של התנהגות שלפי התורה זה, נאמר ניטרלי, זה מותר. והמצווה של הקדושה זה להחמיר על עצמו, דווקא באותו תחום שהתורה התירה, את ההתנהגות שלנו. יש עוד שיטות אחרות...

אבל בניגוד לזה, הרמב"ם אומר בפירוש ב'ספר המצוות' שיש כללים כאלה, אזהרות של כלל התורה. ואי אפשר למנות את זה כמצווה מיוחדת מן התורה, אתם מבינים את הנושא?

אז אני אתחיל במה שאומר הרמב"ם, דווקא. ב"ספר המצוות" יש לו 13 שורשים של הגדרות מה זה מצווה מדאורייתא, מה זה אין מצווה מדאורייתא ובשורש הרביעי הוא אומר שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. לפי דעתו, יש פה הרבה פסוקים, כולל הפסוק הזה של קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, שאי אפשר למנות אותו כמצווה מיוחדת מתרי"ג המצוות מכיוון שיש בו ציווי כולל של כל התורה, זה מובן? והוא אומר את זה ככה, בצורה בוטה לגמרי:

"וכבר טעו בשורש הזה גם כן. עד שמנו קְדֹשִׁים תִּהְיוּ מצווה מכלל מצוות עשה ולא ידעו שאמרו, מפני שהתורה אמרה: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, 'והתקדשתם', 'והייתם קדושים', עוד פסוקים דומים הם ציוויים לקיים כל התורה כולה".[46]

אם כן, יש לנו דעה ראשונה של כמה פוסקים, שיש מצווה מיוחדת של הקדושה. ואני לא רוצה לומר מתקשים להגדיר איזו מצווה היא, מכיוון שהם נותנים תשובה לזה. בד"כ זו פרישות, זו לשון המדרש שמביא רש"י, ובעיקר פרישות מהעריות. זה מובן? לפי הקונטקסט של הפרק, בפרשת "קדושים", רואים שיש איזו נטייה לזה, כן. והדעה השנייה, זו הדעה של הרמב"ם, שזו אזהרה כוללת שלא מדובר במצווה מיוחדת, וזו שיטה אחרת לגמרי, זה מובן? ואתם יודעים כבר שהנושא הזה קשור לנושא עוד יותר כללי. שבד"כ אצל הפוסקים יש וויכוח, מחלוקת, איך להגדיר פסוק זה או אחר. אם זו מצווה, ציווי, אחת מן המצוות "עשה" או "לא תעשה", או אם זו בשורה, או אם זו הבטחה[47]. אני לא חושב שצריך לקחת דוגמאות. רק אני מקדים את ההסבר של הרב על הנושא הזה. כשהתורה מדברת בלשון עתיד, למשל: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, גבי הכלל - זו בשורה, וגבי הפרט - זה חיוב. אנחנו מתרגמים את הלשון העתיד של, למשל קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כציווי, מכיוון שהתרגלנו. ואחר כך הרב מסביר ב"אורות",[48] התרגלנו בגלות, לקבל את מרות התורה, נאמר, דרך החיוב, מכיוון שזה הממד של הפרט, כשהפרט מקבל את גילוי התורה, הוא שומע את זה כצו, כחיוב, כציווי. אח"כ אני אסביר עוד.

מכיוון שבגלות שכחנו את חיי הכלל, והיינו חיים את חיי הפרט יותר מחיי הכלל ולכן הצד השייך לפרט, היה יותר עמיד אצלנו. אבל כשהתורה מדברת, כדי לבקש ממני מה צריך לקיים, כדי להיות 'צדיקים', נאמר, ואח"כ אני אוסיף - 'קדושים', לפי הפסוק של קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, אז היא משתמשת בלשון עתיד. לשון עתיד, זו לשון בשורה, זו לשון הבטחה. אפשר להגדיר את זה ככה, באופן פשוט - אם אתם באמת 'ישראל', אז אני מבטיח, אני מבטיח לכם שתתנהגו ככה - זו בשורה. זה מובן? אבל כדי להיות שייך לאותו ישראל, כל פרט ופרט צריך להשוות את הזהות שלו לדגם הזה שנקרא 'ישראל'. לכן, הפרט מקבל בממד של ציווי מה שהכלל מקבל בממד של בשורה, זה מובן? כן. זה לפי פשטות הדברים. אני יכול להוסיף הסבר, קצת יותר פילוסופי, נאמר, איך אומרים? פילוסופי או פּילוזופי? כל פעם אני שוכח...שניהם רעים (צחוק בקהל)

וזה קשור גם להסבר של הרב, למושגים שלו, ז"א זה צריך להבין. אנחנו כל כך רגילים, שלא רואים את הנושא. למה דווקא התורה מקשרת, איך אומרים, מדברת לבני ישראל ולא לישראל סתם: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כי התורה מדברת אל בני ישראל, כאומה, ולכן העידן של המצוות מתחיל ביציאת מצריים, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם[49]. ז"א, שכל עוד היינו בתקופה הראשונה של האבות, אז אין מושג כזה 'בני ישראל', מכיוון שאין עוד כלל, אומה, חברה, שמקבלת את התורה בבחינת מצווה. וזה אותו עניין. בתקופת האבות, לא מדברים על מצוות, מדברים על מידות. ההתנהגות של האבות הייתה התנהגות לפי הערכים של התורה, אבל לא בממד של הציווי, של החיוב. לא היה דבר כזה לצאת מידי חובה, זו הייתה התנהגות שלהם. ולכן, דווקא לאומה של צאצאי האבות שנקראים 'בני ישראל', ניתנה התורה כחוקה, כצו. כן, זה מובן?

פעם הסברתי את זה לפי הפסוק הפשוט מאוד, שייתכן שזה ככה בכל העדות. אני זוכר רק בעדה הספרדית היה מנהג כזה, הפסוק הראשון שהתינוק היה לומד בעברית זה היה: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב[50], זוכרים את זה? גם אצל האשכנזים אני חושב, כן. והפסוק אומר- תורה ציווה לנו, מורשה, קהילת יעקב. השאלה הראשונה היא - למה דווקא מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב ולא יצחק ולא אברהם? טוב, זה נושא אחר, רק בקצרה: מכיוון שעם ישראל מתחיל מיעקב. זה ההסבר ההיסטורי, מאברהם יצא גם ישמעאל, מיצחק יצא גם עשיו. אבל זה קשור לנושא של 'איחוד המידות'. אברהם זו מידה מיוחדת, מידת החסד, ויצחק זו מידה מיוחדת, מידת הדין. יעקב זה 'איחוד המידות', זו מידת האמת. ולכן עניין התורה מתחיל בגילוי כחוקה של ציוויים דווקא בקהילת יעקב. אבל, יש עוד דיוק: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, עד משה רבינו, אותה התורה הייתה בבחינת מידות, יש הרבה מקורות שאומרים שהאבות שמרו את המצוות[51].

פעם למדתי איזה דיוק על זה, "שמׇרו את המצוות" ז"א במשמעות של "יין המשומר". ז"א זו הייתה איזו מן תקופה של הקדמה. אבל התורה, מבחינת תורה, מבחינת תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, וזה החידוש של משה רבינו, דרכו התורה צוותה. זה מובן, כן? עם מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וזה קשור לנושא הראשון.

ולכן כשהתורה מדברת לאומה, כאומה, היא מדברת כתעודת-זהות, הנה ה'תעודת זהות' שלכם. ואם אתם באמת שייכים לאותה זהות, אז אני מבטיח לכם שסוף סוף תקיימו אותה. זה מובן? זה ממש, ממד של בשורה, של הבטחה. אבל מה זה אומה? זה סוף סוף מכלול של אנשים פרטיים, וכל אחד במעלה שלו, וכל אחד בדרגה שלו. אז, כשהפרט מקבל, שומע, אותה בשורה השייכת לכלל, אז הוא שומע את זה כחיוב, כציווי. ציווי למה? לתקן את עצמו, כדי להיות שווה, כדי להיות באותה מדרגה של הכלל הזה שנקרא 'ישראל'. ומיד הוא זוכה באותה הבטחה, באותה בשורה. זה מובן?

זה דומה מאוד לעניין של התפילה. כשאנחנו מתפללים, אנחנו מתפללים כדי לבקש איזו ברכה, כדי לקבל איזו ברכה. כן. ויש הרבה, הרבה הבטחות של ברכות השייכות לישראל בתורה. למה זה לא מתקיים? למה צריך להתפלל כדי לקבל את ההבטחות שכבר ניתנו לעם ישראל, לפי התורה? למה צריך להתפלל? אז זה שוב ההבדל בין ההבטחות ניתנו לכלל וכשזה יקוים לגבי הפרט, הפרט צריך להשוות את עצמו לאותו כלל שקיבל אותה הבטחה. אם הוא זוכה הוא מקבל, אם הוא לא זוכה הוא לא מקבל. כל עוד שלא זכה הוא לא מקבל. אע"פ שהבשורה ניתנה, צריך להיות את ה'ישראל' הזה, שקיבל את ההבטחות, כדי לקבל את הברכות. זה מובן? זה נושא גם כן קשור.

אז ההסבר הפילוסופי שאפשר להוסיף באותו כיוון, ככה: שאם איזה נפש הוא רגיש לאיזה ערך, הוא, איך אומרים, הוא מכיר בערך הזה, זה אפשר לסמוך עליו, שסוף-סוף יקיים אותו[52]. זה הנושא של עם ישראל. למה הצו דווקא ניתן בבחינת בשורה? מכיוון שאם אני מסוגל לשמוע במה מדובר, אז זה סימן ששייך לי. אבל דווקא מכיוון ששמעתי את זה וקיבלתי דווקא את השמיעה, אז זה סימן שסוף סוף זה יגיע. זה אותו הסבר במישור קצת אחר. זה מובן?

ייתכן, עכשיו חשבתי על זה, שזה עוד משמעות של שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ. מספיק להתחיל בשמיעה, אם כבר אתה שומע, אז אפשר לסמוך שסוף סוף אתה תקיים, זה מובן? אי אפשר לשכוח, מכבר פעם הנפש הייתה רגישה לאיזה ערך אי אפשר לשכוח את זה והזמן יעשה את שלו. כל הכוחות הרוחניים יעשו את שלהם עד שזה יגיע[53]. ולכן, אם התורה דיברה לבני ישראל, זה העובדה היא שהתורה דיברה לבני ישראל, זו כבר הבטחה שבני ישראל יקיימו אותה. ושוב כדי שזה יהיה במציאות, לכל פרט ופרט, אז הפרט מקבל את הציווי לא רק לעשות מעצמו, מה שהתורה ביקשה לפי התיאור של הזהות של ישראל, אלא להיות שייך לישראל, אם הוא באמת שייך לישראל, שייך לאותה דמות שנקראת 'ישראל'. אז זה סימן שהוא שייך גם כן לאותו ציווי של התורה ולכן החיוב הוא קודם כל להשוות את עצמו לזהות של ישראל כדי לקיים את התוכן של הציווי הזה. שיניתי קצת את הדרך הרגילה להסביר את זה כן. אבל זה, זה מובן? אני מקווה...

ולכן אנחנו נמצאים בפני שתי דעות: פוסקים שאומרים שיש מצווה מן המצוות, שנקראת מצוות הקדושה ופוסקים שאומרים, למשל הרמב"ם, לפי מיטב הכרתי, אני מכיר רק הרמב"ם בדעה ההיא, כן, שלא, זה ציווי כללי, זו אזהרה כללית. ויש הסבר פשוט שמסייע לרמב"ם שהיעד של המצוות זו הקדושה. היעד של כל המצוות זו הקדושה. ולכן צריך ומספיק לקיים את כל המצוות כדי להגיע ליעד של הקדושה. ולכן הברכה שאנחנו אומרים לפני כל מצווה ומצווה היא פשוטה מאוד: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" ולכן זה נוטה לדעה של הרמב"ם, אם זה מספיק מובן? איך משיגים את הקדושה? בקיום המצוות, זה מובן, כן.

אז נחזור עכשיו לפרק של הרב וכמובן, כפי שאני אומר הרבה פעמים, הרמב"ם מתכוון לאדם שהוא נורמלי, שהוא טבעי. שהוא מרגיש בזה שהיעד של כל מצווה ומצווה זה הקדושה[54]. ולא צריך מצווה מיוחדת שנקראת פרישות, ונראה אחר כך במה מדובר, נוסף לכל המצוות ובפרט בהסבר של הרמב"ן, "קדש את עצמך במה שמותר לך", כן. אני חושב שזהו, אותו הסבר תמיד. אם האדם הוא במתכונת, נאמר, האמיתית של מחשבת הבורא, אז זה דעת הרמב"ם, תקיים את המצוות וזהו כן. ואם צריך פדגוגיה להתעלות בכל המעלות של הקדושה, אז אנחנו צריכים לרמב"ן, "קדש את עצמך במה שהוא מותר לך".

טוב, עכשיו אפשר לחזור לטקסט של הרב "הפרישות והדרך הממוצע":

"אמת הדבר, שהדרך הממוצע הוא דרך החיים המאושרים, הראויים לכל אדם"

וצריך להדגיש את זה לכל אדם וזאת היא עצת ה' ברוח התורה.

ז"א, פה בבחינת הכלל של הנושא, הרב מסכים עם הדעה של הרמב"ם[55], במקום אחר, שלפי ההגדרות של הרמב"ם, וזה נמצא בעיקר ב'שמונה פרקים' - מהו 'הצדיק'? הוא שמתנהג לפי הדרך האמצעי - בלשון הרב פה, זו 'הדרך הממוצע'. לא נוטה להיות קיצוני בשום ערך, בשום מידה, בשום מצווה, לא מצד זה ולא מצד זה. לא בפחות ולא ביותר - זה נקרא 'חסידות', זה נקרא 'חסיד', מי שמתנהג לפנים משורת הדין - אבל ההגדרה של ה'צדיק', לפי הרמב"ם, זה מי שמתנהג לפי הדרך האמצעי, בלשון של הרב פה "הדרך הממוצע". לכן, אנחנו רואים שבנקודה הראשונה, בלי שום ספק, הרב מסכים עם משנתו של הרמב"ם בנושא הזה. ולא רק שהוא מוסיף שזו הדרך האמיתית, אלא הוא אומר זה "דרך החיים המאושרים" מכיוון שבדרך הממוצע, שוב אנחנו מוצאים את המושג של 'איחוד המידות', והאושר, השמחה בהתנהגות המוסרית או במדרגה של הקדושה, התורנית עם המושג...

[1] ראו ליקוטי אמרים פרק ה: "שהבל הדיבור נעשה בחינת אור מקיף" וביתר ביאור במאמרי אדמו"ר הזקן ספר תקס"ג עמ' שס"ד: " והיינו מה שכל מרב לתלמיד שידוע דמה שאינו מושג לתלמיד הוא בחי' מקיף וסובב כו' ויש לעיתים שיוכל הרב לתלמיד להשפיע בגילוי עומק המושג עד שיכיר ויבחין בעומקו לבד ולא שישיגנו באמת כו' ולעיתים לא יבחין העומק כ"כ כו' וד"ל " וייתכן שכוונת מניטו היא ל 'ליקוטי מוהר"ן' תנינא מאמר ז במיוחד בסימנים ה-ח

[2] 'דרך חיים' למהר"ל, משנה א' ד"ה "ועוד יותר בזה כי הרב שלומד תורה לתלמיד" ויש להשוות עם דברי המהר"ל ב'דרך חיים' פרק ה' על כל המזכה את הרבים ד"ה "ומכל מקום יש לתרץ:" "כי לא נקרא רב אל תלמיד אחד כי הרב הוא רב אל תלמידים הרבה"

[3] 'ליקוטי מוהר"ן' שם סימן יג

[4] השוו פירוש רש"י סנהדרין דף צט עמוד ב בד"ה "טוביה לדזכי": "כיס ארוך שמשימין בו מעות הגופין נרתקין הם לקבל ולהכניס דברים אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה"

[5] הקדמת תיקוני זהר דף יז עמוד ב :" וכד אנת תסתלק מנהון ישתארו כולהון כגופא בלא נשמתא"

[6] ראו ספר ארבע מאות שקל כסף למהרח"ו: "כי עד הבינה שהיא האותיות יש כלים אך משם ולמעלה שהם כנגד חיה יחידה שבכל ספירה וספירה אין עוד כלי ( דרוש פנימיות וחיצוניות ד"ה ואמנם) וכן עץ חיים שער המוחין פרקים ז ו ח ופירוש שמן ששון שם פרק ה אות ג "אך נגד חיה ויחידה אין עוד כלי כי אין שם קליפה"

[7] בראשית רבה פרשה י, סימן ו

[8] ראו תיקוני זוהר תיקון חמישאה דף כ עמוד א וראו עוד ב'פרדס' שער ערכי הכינויים פרק יג ערך 'מדת הדין'

[9] " כאשר הנביאים וחכמי הקבלה שהם תלמידי הנביאים מתייחסים לכל אותם הגילויים נדמה באוזנינו שהם מתארים אמצעים בין הוא ואנו אלא שמלמעלה למטה עולם ההתגלות עולם הש"ם בחינת שמו הוא מציאות גמורה ומוחלטת אבל מלמטה למעלה אין שום אמצעי ויש יחס ישיר בין הבריאה לבורא מי שמתכוון לאמצעי כלשהו מלמטה למעלה נופל בחטא של עבודה זרה וזו ההגדרה הכי פשוטה של עבודה זרה חומרת העבודה הזרה האמתית היא בכך שהיא אמתית המתפלל למלאך הוא עובד עבודה זרה וזה חמור משום שהמלאך אמתי ושיש לו מציאות מוחלטת מלמעלה למטה " מתוך 'סוד לשון' כרך 1 שיעור ב בפסקא 'עולם המלאכים'

[10] ראו 'תלמוד עשר ספירות' חלק א פרק א ( עץ חיים קו וצמצום ) ב'אור פנימי' אות ה "אויר ריקני".

[11] תהילים מזמור קד פסוק כד.

[12] על פי הפסוק במלואו :"כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך" ( תהילים פרק קד פסוק כד )

[13] ראו של"ה חלק 'תולדות אדם' אות רפ"ח

[14] ראו כוזרי מאמר רביעי "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים רצונו במים האלה החומר הראשון בלי איכות אבל תהו ובהו" וראו עוד הקדמת הרמב"ן לפירושו על שה"ש "והן הויות הנכללים בשם מים במעשה בראשית"

וראו 'הגיון הנפש' לר' חייא הנשיא ( לייפציג תרכ"ה ) עמ' 3:" כן תאמר על המים שהוא נאמר על הצורה ויהיה מים בלשון רבים ומה בלשון יחיד... ויהיה מים לשון משותף נאמר על הצורה ועל המים ממש ועל ענינים אחרים"

[15] לא מצאתי מקור מדויק אך להרחבת הרקע לדבריו של מניטו ראו זוהר חדש פד א שם נמנה השם מו"ם האחרון משבעים השמות. וראו עוד ב'אור יקר' ( פירוש רמ"ק על הזהר ) פרשת לך לך סימן כ"ג ד"ה 'והנה'.

ועל היחס בין "יקוו" לבין "קו" ראו זוהר בראשית יח א :" יקוו המים באורח קו..דהא מרזא דההיא נקודא קדמאה נפק כלא בסתימו " וראו עוד 'עץ חיים' 'היכל נקודים' שער 'שבירת הכלים' סוף פרק ז בהערת הצמח: "אין בה מום היינו בינה כמנין אלהים" .

ולהרחבה ראו 'סוד לשון' כרך א בטקסט שבין הערות 103-104 .

[16] ראו פירוש 'פנים מאירות ומסבירות' לבעל הסולם על 'עץ חיים' לאר"י, 'פתיחה כוללת', אות ב. ובמפתח שם הפניה אל 'עץ חיים' שער טו פרק א, ושער לט דרוש טו. ועל הדואליות של אהבה ודחיה בזיווג דהכאה ראו 'תלמוד עשר ספירות' 'הסתכלות פנימית' חלק ב פרק י

[17] על פי ברכת "בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן..."

[18] הביטוי "מחשבת הבורא" או "מחשבת הבריאה" מבואר בהרחבה בספר 'תלמוד עשר הספירות' של הרב אשלג ( מניטו הגדיר אותו "האר"י של דורנו ") חלק א פרק א ב 'הסתכלות פנימית'.   והשוו זהר חלק ב דף כ עמוד א:"בשעה שעלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, הה"ד כולם בחכמה עשית, ובמחשבה זו שהיא החכמה, נברא העולם הזה והעולם של מעלה...וכולם ברגע אחד"

[19] מסכת ברכות דף ה עמוד א.

[20] ראו זהר בראשית דף טז עמוד ב וכן 'עץ חיים' שער 'מטי ולא מטי' וראו במיוחד הסבר קרוב לזה של מניטו ב'פתחי שערים' נתיב 'אורות דעקודים' פתח יד , פתח יח ובמיוחד בפתח כה: "בסוד מטי ולא מטי .וגם בחינת הסתלקות האור שהוא בסוד הסתלקות הנשמה למעלה אחר המיתה"

[21] ראו חגיגה דף טו עמוד א "נוגעת ואינה נוגעת"

[22] במדבר פרק יט פסוק ב.

[23]:" לפי ספר יצירה, העולם נברא מאותיות האל"ף בי"ת של לשון הקודש. נאמר: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". "א"ת השמים, וא"ת הארץ" רומז שהשמים והארץ נבראו מעשרים ושתיים האותיות מאל"ף ועד ת"ו. בתחילה היו אותן אותיות בערבוביה, ב"תוהו ובוהו". ה', בבחינת יוצר, סידר אותן.כל דבר בעולם הוא גילוי של מתכונת מיוחדת של אותן אותיות, והשם המורה על הדבר הוא שם העצם שלו באופן דומה, שמותם הכימיים של חומרים שונים מורים על היסודות שהם מורכבים מהם. למשל, בבדיחות שאינה רק בדיחות, אפשר לראות את ההקבלה בין הכינוי הכימי של המים, H2O, לבין המילה "מים", פעמיים מ"ם ויו"ד אחת. והנה, יסוד המימן, H, קרוי בעברית מימן, דהיינו, מ"ם." (מתוך סוד לשון' כרך א פרק ו)

[24] ראו תיקוני זהר הקדמה דף יד עמוד א :"את וודאי במאי איתבריכת ואיתמליאת באות ו ...וביה איתעבידת אות" וראו עוד תיקוני זהר דף פו עמוד ב:" מאי את ..כל אתין לריבויא ודא א"ת אורייתא כלילא מ אלף ועד תיו"

וכן ספר עבודת הקודש לר מאיר אבן גבאי ( נמצא בספריתו של מניטו ) חלק סתרי תורה פרק ד :"וזה סוד א"ת כלל כל האותיות ..שהיא כלל הכל" ובספר 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו( היה גם הוא בספרייתו של מניטו) מאמר 'אם כל חי' חלק ב פרק כ

[25] ראו 'נתיבות עולם' נתיב האמת, מספר דיונים על אותיות אמת ומשמעותן.

[26] שיר השירים רבה פרשה א, סימן ט.

[27] ראו מדרש אותיות דר' עקיבא :" ד"א את בש את שב"

[28] תיקוני זוהר דף כ עמוד ב, סוף התיקון החמישי

[29] השוו 'פתחי שערים' נתיב 'סדר הפרצופין' שער א: "והיינו סוד המדה והמשקל שניתן לכל פרצוף במספר פרטי הכחות שבו שהוא משוער ממש כפי מה שצריך לבריאה שזה נעשה ע"י קו המדה מבוצד"ק דבמו"ס כשי"ת במקומו בס"ד וכל פרצוף יש לו מדה ומשקל מיוחד וכמה שינוים יש בין א' לחבירו כפי הצורך לפי שיעור מחשבה עליונה"

[30] ראו הסבר נרחב על תפקיד הייסורים במאמרו של הרב אשלג ( בספר קול התור , אסופת מאמרי הרב אשלג שהיה בספרייתו של מניטו) במאמר מהות הדת ומטרתה בפסקה :'ב' דרכים דרך הייסורין ודרך התורה'

[31] על פי בראשית רבה פרשה יז סימן ב ויבמות דף סג עמוד ב : "ממעט את הדמות....כי בצלם אלוהים עשה ...." וראו לעיל הערות 13-15

[32] ראו דיון נרחב בסוגית האמת והמציאות בקשר ל'אלהים אחרים' בשכתוב שיעורים על שערי אורה מדת תפארת שיעורים 27 ו 34 . שם בשיעור 49 מדגיש מניטו פן אחר של החלוקה בין אמת למציאות:" והחלוקה בין י', ה' ו-ו', ה' זה החלוקה בין הנסתרות והנגלות, בין עולם האמת ועולם המציאות, עולם ההכרח ועולם הבחירה."

[33] אולי כוונת מניטו לגמרא ביומא דף סט המתארת את ביטול יצר עבודה זרה : בתגובה לתפילה לביטולו ירד מהשמים פתק "אמת" וכשבוטל היצר , הוא יצא בדמות זיק אש מקודש הקדשים – כלומר יצר ע"ז הוא ניצוץ מקדש הקדשים.... וראו רסיסי לילה אות יג וביתר פירוט באורות הנבואה לראי"ה: "מאז שבטל יצרא דעבודה זרה נסתלק כוח החיים הרענן של יסוד האהבה האלוהית מן העולם"

[34] ראו של"ה תורה שבכתב פרשת בראשית אות ט וכן בתלמוד עשר ספירות חלק א פרק א בתחילת 'הסתכלות פנימית'

[35] ראו פירוש הגר"א לספרא דצניעותא פרק ה "ודע שכל אלו הימים הן רמז לששת אלפים שנה שהן ו ימים וע"פ שאמרו בראשונה הוצבר" וביאור דבריו בספר חשבונות הגאולה לרב שבילי ירושלים תשכ"ב (נמצא בספרייתו של מניטו)

[36] הראי"ה, 'אורות הקודש', חלק א, פסקה נה

[37] בראשית פרק כב פסוק ה.

[38] ספר הכוזרי ( הוצאת אבן שמואל דביר תשל"ג) מאמר רביעי אות י"ז

[39] מדרש ויקרא רבה פרשה כד סימן ט.

[40] ראו 'שער הכוונות' למהרח"ו , (הוצאת וידבסקי תשמ"ח) עמוד רד: "ולכן הכתר של ז"א נקרא שער החמישים של בינה כנזכר בספר התיקונים"

[41] תהילים פרק ח פסוק ו .

[42] מניטו התייחס מספר פעמים לזרם דתי/פילוסופי זה שתחילתו ככל הנראה מקבילה לתקופת תחילת הנצרות . ראו לדוגמא:" השאלה העומדת מאחורי דבריך היא האם קורה משהו במהלך השתלשלות העולמות־תיקון העולמות, או שמא מדובר רק בתהליך מכני, אינסופי, ושום דבר אינו קורה. התפיסה השנייה קשורה לתפיסת הזמן המעגלית, המביאה לייאוש. בעולם הגנוסיס, למשל, יש מושג של אל המשחק, בונה והורס ללא סוף, מין מנגנון הפועל ללא סוף. כל זה זר לחלוטין לעולם היהדות"( סוד מדרש התולדות כרך ג נאצלים ונבראים) וכן .

[43] שמות פרק טו פסוק ב

[44] 'אורות הקודש' כרך ג, שער 'דרך הקודש', סדר שלישי: 'פרישות

, פסקה א

[45] ויקרא פרק יט פסוק ב

[46] 'ספר המצוות' לרמב"ם, שורש רביעי.

[47] ראו ספר 'עשרה מאמרות' לרמ"ע מפאנו מאמר 'חיקור דין' חלק רביעי פרק ט

[48] 'אורות', 'למהלך האידיאות בישראל', פרק ד'

[49] דברים פרק כז פסוק ט

[50] דברים פרק לד פסוק ב

[51] ראו יומא דף כח עמוד ב, רמב"ן בראשית פרק כו פסוק ה וראו 'סוד מדרש ' כרך ז הטקסט ליד הערה 702

[52] להסבר מפורט יותר ראו תמלול מאמר על 'קדושת אבל וקדושה טבעית' באתר המכון גירסה ראשונה הערה 1

[53] השוו 'פתחי שערים' בהסבר סוד העיבור נתיב 'פרצוף ז"א' פתח ח

[54] השוו לנאמר בשיעור על ראיון של הרצי"ה ( באתר המכון ): "ופה השיטה של הרמב"ם היא ברורה מאוד. כל התנהגות שהיא צריכה להיות טבעית מלכתחילה – אין מקום לחובה. מבינים. לפי הרמב"ם הרמה שהוא רואה את הבן אדם היא גבוהה מאוד. למשל, לעניין של התשובה, מי חוזר בתשובה, מי שקיבל פעם עול תורה ונכשל. ולכן אצל מי שקיבל פעם עול תורה, אפשר לסמוך עליו שבאופן טבעי נפשו לא תתן לו מנוחה עד שיחזור, זה טבעי אליו, בתשובה. אבל כשחוזר בתשובה התורה מצווה אותו להתוודות כדי לאמת, לאמן, את התשובה. כן. זה השיטה של הרמב"ם."

[55] ראו תמלול שיעורי הרב על 'נתיב התורה' ( אתר המכון ) שיעור 15 בביאור שיטת הרמב"ם וראו גם תמלול שיעורים על שערי אורה ( אתר המכון ) שיעור 60: "  אע"פ שגם הרמב"ם משתמש באותו כלל של הדרך האמצעי, בכל זאת זה המהר"ל שדייק לפי הסגנון של המקובלים. כי, רק בקצרה, המילה 'אמת' היא כוללת הכול, מא' עד ת', וה-מ' הוא האות האמצעית של כל ה-אלפא-ביתא, ולכן זה מתגלה דווקא באותה ספירה, מידה אמצעית של ההויה, בין חסד ודין"

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

שיעור 5 - אורות הקודש "יראת שמיים"

"התכונה של יראת שמים, מצד עצמה, לית לה מגרמה כלום, ואי אפשר לה להיות מתחשבת בין הכשרונות ומעלות הנפש של האדם. היא כשהיא לעצמה היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים. אבל דוקא משום דלית לה מגרמה כלום היא מקבלת את כל האורות, היא אוצרת בקרבה את כל הכשרונות כולם, וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק על פי ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול, אוצר של יראת שמים, שבו הכל גנוז. על כן יראת שמים מתרוממת לא כל כך על פי העסק במעמקי עצמה, כמו שהיא מתעלה על ידי מה שממלאים אוצרה בכל דעת וכשרון, בתורה ובמצות, בכל מדה נכונה, בכל עז וגבורה, בכל תהילה ותפארת. נמצא שיראת שמים ויסוד הוייתה העולמית היא אספקלריא דלא נהרא, מצד עצמה, וכל עילויה הוא בהארת אור שמש העליון עליה, עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה. אז תעלה מעלה מעלה, ותהיה באמת עטרת תפארת לעמוסי בטן, כשתשוב מלאה טוב אל שורש מחצבה העליון, העשיר מכל השפעה נאצלת, המתפלגת לפלגות מיוחדות. כי היא בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שבכל שמה, מקור הברכה כולה".

(הרב קוק, אורות הקודש ג', ראש דבר, פרק ה')

מניטו: אז כפי שכבר אמרו בתחילת השנה, נלמד ביום שני בערב קטעים מ"אורות הקודש" ואנחנו נתחיל בהתחלה, שיש כמה נושאים שצריך לברר לפי המקורות. אז הכנתי לכם נושא על "יראת שמיים", יש לכם את הדף. אז נעשה ככה, אני מציע שנקרא את הדף, זה לא ארוך, ואחר כך אני אסביר את הנושא, המקור בגמרא ואחר כך נלמד שוב את הדף, לפי השאלות שיתעוררו. אז נתחיל מיד:

"התכונה של יראת שמים, מצד עצמה, לית לה מגרמה כלום"

ז"א אינה עצם מעצמה, אינה תוכן מעצמו. מיד בהתחלה אנו רואים שהוא אומר דברים מפתיעים. שהתכונה של יראת שמים, קודם כל צריך להבין שיש תכונה כאילו טבעית שבאה מצד האדם, מצד הבריאה, מצד האדם כבריאה. ושהתכונה ההיא- אין לה תוכן מעצמה:

"לית לה מגרמה כלום. ואי אפשר לה להיות מתחשבת בין הכשרונות ומעלות הנפש של האדם"- זה עוד יותר מפתיע. "היא כשהיא לעצמה היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים" זה עוד יותר מפתיע. "אבל דוקא משום דלית לה מגרמה כלום היא מקבלת את כל האורות, היא אוצרת בקרבה את כל הכשרונות כולם".

ז"א יש בכוחה להיות כמין כלי קבלה ריק מהכול, מלכתחילה, אבל מוכנה לקבל את כל האורות שבאים לתוכה, זה מובן. ומה שלמדנו כבר ושצריך לברר לפי המקורות, שאפילו אורות מצד הטוב או בהפך. ומדובר ב"יראת שמים" ולכן הנושא הוא לא כל כך קל.

"וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק על פי ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול, אוצר של יראת שמים, שבו הכל גנוז"

אם כן, יש לנו כבר שתי מדרגות:

• התכונה של "יראת שמיים"
• וה"יראת שמיים" עצמה, שהיא מקור האורות האלו

זה נקרא לפי המקורות שלנו בגמרא "אוצר גדול של יראת שמיים"[1]. וזה שתי מדרגות שונות: צריך להבחין בין ההגדרה הראשונה של "התכונה ליראת שמיים" - מהי? ואח"כ התוכן של הערכים של "יראת שמיים" - מה הם? כמובן, אני רק חוזר בקצרה על זה:

"וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק על פי ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול"

אפשר לקרא - "יחושו" בשין ולא בסין אבל...

"אוצר של יראת שמים, שבו הכל גנוז. על כן יראת שמים מתרוממת לא כל כך על פי העסק במעמקי עצמה, כמו שהיא מתעלה על ידי מה שממלאים אוצרה בכל דעת וכשרון"

כמו שאמרנו כבר מקודם - "לית לה מגרמה כלום", ז"א זה כאילו כלי ורק כלי מוכן לקבל ואם לא מקבלת, אז אין תוכן ואם אין תוכן יש סכנה שהתוכן יהיה גם כן, אבל מצד האחר, זה מובן, כן. אז במה מדובר? סוף-סוף נראה את זה אחר כך:

"בכל דעת וכשרון, בתורה ובמצות, בכל מדה נכונה, בכל עז וגבורה, בכל תהילה ותפארת."

ולא יהיה לנו מספיק זמן, אבל כבר אתם רואים שצריך להעמיק, לעיין, בכל מילה ומילה יש בכל מילה רמז מדויק למה שאנחנו לומדים במקורות. רק רשמתי כמה מהם כדי שנראה את הרקע של המימרה ההיא.

"נמצא שיראת שמים ויסוד הוייתה העולמית היא אספקלריא דלא נהרא, מצד עצמה, וכל עילויה הוא בהארת אור שמש העליון עליה, עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה".

אז, כבר אתם מנחשים את הדברים, אולי. נראה אותם אחר כך.

"אז תעלה מעלה מעלה, ותהיה באמת עטרת תפארת לעמוסי בטן, כשתשוב מלאה טוב אל שורש מחצבה העליון, העשיר מכל השפעה נאצלת, המתפלגת לפלגות מיוחדות. כי היא בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שבכל שמה, מקור הברכה כולה".

טוב, הנה הקטע והיחס למה שכבר אתם מוצאים בגמרא ובמדרש וזה בסוף. אבל נתחיל בהתחלה עם הסוגייה שמלמדת אותנו את הנושא הזה. אולי נעשה אחרת- יש לכם כבר שאלות שאני אכין את זה תוך כדי, זה מובן? כן, אז אני רושם...

קהל-(בתיה לנצט) בקטע הראשון הוא מתאר את יראת שמיים כמו כלי

מניטו: "התכונה של יראת שמיים"

קהל: כמו כלי

מניטו: כן

קהל (המשך) - בקטע השני של הדף, כשהוא מדבר על "ייחודה וחזרתה", אז זה כבר לא כלי ...

מניטו: לא , לא! זה כלי מלא אור, אור שבא מהאוצר הזה שנקרא "יראת שמיים"

קהל(המשך)-אז היראה, "יראת שמיים", היא כלי או אור?

מניטו: לא, "התכונה ליראת שמיים"...ואני צריך להגדיר עוד קצת אולי. התכונה, הנטייה, ליראת שמיים זה כאילו איזו נטייה טבעית שבאה מן הברייה במה שהיא ברייה, כן. וכשלעצמה אין לה תוכן. וכשהיא מקושרת, מתייחדת עם "האוצר של יראת שמיים", אז היא מלאה יראת שמיים טהורה, יראת שמיים אמיתית. ואם לאו, יש סכנה שהיא תתמלא מכל תכונות רעות לגמרי, אותה "תכונה של יראת שמים". ולכן צריך לברר את זה.

אז אולי אני אגדיר את המושג הזה של 'תכונה ליראת שמיים'. קודם כל אמרנו דבר פשוט התכונה היא כמו כלי, אבל היא צריכה האור המתאים לה. אבל התכונה, כשלעצמה, היא כל כך חזקה מכיוון שהיא כל הבריאה כולה, היא כולה אותה תכונה כן, שהיא לא יכולה להישאר ריקה ולכן היא קצת צמאה לקבל. והיא יכולה לקבל יותר חושך מאור, או רק חושך ולא אור ולכן צריך לקשור "התכונה ליראת שמיים" ל"יראת שמיים" עצמה. זה קצת יותר מובן, כן? טוב.

טוב, אז אולי נאמר ככה: "התכונה ליראת שמיים" - אחר כך זה יהיה קצת יותר מדויק לפי המקורות - זה מה שאנחנו יכולים, לפי הסגנון התרבותי שלנו עכשיו, להגדיר כ'תכונה לערכים'. אדם בלי ערכים אינו אדם. ולכן יש שאיפה לקשור את נפשנו לאיזשהם ערכים. אבל יש אפשרות של "טעות בכתובת", אם אפשר לומר את זה כך. מבינה למה אני מתכוון? טוב.

אז יש עוד שאלות? היה צריך לברר את זה, את כל הדיוק, ההבדל בין "התכונה ליראת שמיים" ו"יראת שמיים" עצמה.

קהל: מצד עצמה זה ...?

מניטו: כמין הקדמה ל"יראת שמיים", הכנה "ליראת שמים". אבל לפי מה שאומר הרב וגם בקטעים אחרים, זה נתון טבעי לאדם, בתור בריאה. כי, לפי הקבלה, הבריאה היא כל כולה רצון לקבל[2]. אבל עד שלא קיבלה מה שצריך לקבל באמת, כדי שהמציאות שלה תהיה טוב, אז היא יכולה לקבל אפילו מהסטרא אחרא, זה מה שבתוכן אומר הרב, זה מובן?

ושורש הדברים, כמובן, זה הבחירה, כן. כי מי סוף-סוף בוחר בערך זה או אחר כדי להתמלא ממנו? זו הבחירה. ולבחירה אין גורם, אין שום גורם. הבחירה מתחילה בעצמה ולכן יש אזהרה שצריך לקשור, לאחד, את הכלי המוכן הזה לאור המתאים לו. וזה נקרא, אח"כ, נראה בגמרא כבר, זה נקרא "תלמוד תורה". בלי תלמוד תורה, ה"תכונה ליראת שמיים" מביאה לע"ז, מביאה אפילו לכפירה. אותה "תכונה ליראת שמיים". מכיוון שאדם לא יכול לחיות, בתור אדם, בלי ערכים ואם אינו קושר את עצמו לערכים אמיתיים אז קושר עצמו לכל מיני "פסוידו -ערכים", איך אתם אומרים, ככה, זה מובן? כל מה שאני אמרתי, זה למדתי ממך (פונה לתלמידה) "טעות בכתובת", אבל השאיפה הייתה אותה שאיפה, כן?

קהל: (גבריאלה בן שמואל) "עצם", "עצמות" ו"תוכן" זה אותו דבר?

מניטו: לא בדיוק, אבל לפי הנושא שלנו אפשר להשתמש באותם המילים- "לית לה מגרמה כלום", ז"א אין לה עצם, זה כלי בלי עצם. היא צריכה לקנות אותה, את עצמה, פשוטו כמשמעו. יש לה תכונה, אבל עוד לא קיבלה את העצם שלה, את העצמות שלה ולכן היא קונה את עצמה[3]. טוב, זה בסדר?

טוב, אז נתחיל באותה נקודה. והנחה הראשונית היא שמכיוון שהבריאה, במה שהיא בריאה, היא איזה מין מוקד של שאיפות לערכים, ופה אני חוזר רק לדיוק קטן, אבל אני חושב שזה חשוב, זה ההבדל בין יצירה - יצור טבעי - והאדם. יצור טבעי אין לו עניין כזה של תכונה ליראת שמיים. לכל הפחות אם אפשר לומר את זה ככה, יש לו יראה של מה שקורה בארץ, אבל הקשר לשמיים - אין. יתכן שזה קשור לקומה הזקופה של האדם[4], יש לו איזו נטייה לשמיים. אבל אני חוזר להגדרה הפשוטה: יציר, יצור טבעי, אין לו שאיפות שבאות מעל לטבע. וזוהי ההגדרה של הברכה שהקב"ה בירך את האדם, שהוא נתן לו אור של יתרון יותר למעלה, מסתם הטבע.

אם היינו יכולים להסתפק במה שהטבע נותן לנו, אז לא היה מקום לשאיפות האלה. מכיוון שכלי האדם הוא כבר שונה מכלי הבהמות וכל יצור טבעי, במה שיש לו כבר בשורשו, אותה בחירה שמתבטאת בשאיפה לערכים, אז אנחנו צריכים לקבל מלמעלה מהטבע.

וזו ההגדרה של הברכה. לאמיתו של דבר, יש גם פסוק שאומר שהבורא ברך גם את הבהמות, זוכרים את זה? למשל את הדגים, כן. אך יש הבדל: הברכה השייכת לאדם זו פרייה ורבייה, והברכה של הבהמות זה רק הריבוי. תראו מה שאומרים המפרשים על זה, בפרט רש"י, על מעשה בראשית.[5]

טוב, אז מי מצא כבר במה מדובר פה, בלשון הקבלה, מי שלמד קצת...

תשובה- יוצא ממידת המלכות

מניטו: יפה, זו מידת המלכות. על מידת המלכות נאמר:

"לית לה מגרמה כלום"[6]

ז"א המלכות היא, בהתפשטות הספירות, המלכות היא, בהתחלת ההליך של תיקון העולמות, היא כלי ריק מכל אור[7]. והיא מקבלת את האורות דרך היסוד[8] מכל הספירות העליונות. אתם מוצאים אותו מבנה במדרש של הרב כן, אני חוזר:

"עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה"

רק דרך אגב, כדי שתראו את הדיוקים. אז לפי הזכות ולפי ההזדמנויות, המלכות מקבלת מצד החסד או מצד הגבורה או מצד התפארת או מצד הנצח או מצד ההוד או מלמעלה מזה ואין לה אור משלה. אני לא חושב שצריך להסביר את זה, כי התוצאה של הצמצום פועלת במידת המלכות[9], זה מובן?

ולכן המלכות התרוקנה מהאור שלה כדי שיהיה מקום לעולם. זה רק בקצרה, אבל תבינו את ה..... ולכן, עיקר הבריאה זו אותה תכונה להיות כלי מקבל, כלי קבלה[10]. אבל מכיוון ש"לית לה מגרמה כלום" היא מוכנה לקבל כל מה שיבוא אליה ולכן הכול תלוי בהזדמנויות, בזכויות, בהזדככות של הכלי, כדי שאור זה, או אור אחר יבוא. לפי דעתי, החידוש פה של הרב, מתחיל בזה שהוא מסביר, בקצרה ככה את ה א מ ב י ו ל נ ט י ו ת, אם אפשר להגיד את זה (צחוק בקהל), אבל באופן קיצוני לגמרי: או הטוב המוחלט או הרע המוחלט, זוכרים את זה:

"היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים"

עד כאן, טוב. אז אני אשתמש בהסבר הזה לפי מידת המלכות. ועוד נחזור על העניין עד שזה יהיה ברור לגמרי. אז במסכת ברכות, יש לנו כבר מקור אחד שאני אקרא אותו בקצרה, אבל אותה סוגיה אנחנו מוצאים אותה, אחר כך נראה, במסכת שבת גם כן.

קהל(הרב בן עזרא)- בבקשה אם אפשר להסביר העניין הזה של ההזדככות, כיוון שכאן יש לנו את הכלים של ההזדככות, המלכות או "התכונה של יראת שמיים", מצד אחר האורות שהיא צריכה לקבל. וכל האור והתהליך הזה של האור המקדים, תלוי בהזדככות וההזדככות נראית בעיקר כפעילות גורם שלישי...

מניטו: והוספתי גם הזדמנויות[11], שזה לא תלוי בזכות.

קהל (המשך)- מה ההזדככות וההזדמנות כגורם, כקשר, איפה מקורם מחוץ לעניין של...

מניטו: אז אני אתן לזה, איזו דוגמה פשוטה, אם הבנתי את השאלה. נניח שמתעורר באיזשהו אדם...ואולי נקדים את זה בדורות הראשונים של ההיסטוריה, לפני האבות, 'אלפיים שנה תוהו'[12]. ומזדמן לאיזשהו אדם שאיפה לאיזה דבר שאנחנו קוראים "חסד". אבל יש חסד של הסטרא דקדושא ויש חסד של הסטרא אחרא. ולכן צריך חוכמה של המידות שזה נקרא 'דרך ארץ' באיזשהו שלב, אבל שזה נקרא גם כן תורה, כדי לדעת מהו החסד האמתי. ולכן צריך ידיעה שכלית, לאיזה חסד, לאיזה סוג של חסד, אני צריך להיות קשור. ולכן אנחנו לומדים דרך - קודם כל הש"ס, המדרש והקבלה, כמובן, גם כן - שעד אברהם אבינו, לא היו יודעים מהו החסד האמתי, הוא החזיר את הכלי של החסד האמתי[13] ולכן האור האמתי של חסד מסטרא דקדושה הוא מוכן. אבל כדי להתקשר לחסד הזה, האמתי, צריך תלמוד תורה. כל המידות צריכות תלמוד תורה מקביל. איני יודע אם נתתי לך תשובה מספקת...

קהל: (המשך)- אולי, אני רוצה לברר מכיוון שמבחינה זו, התורה איננה ספירה ואיננה מידה ואיננה...כיוון שהיא נוטעת אפשרות, כדי ...לתת להזדככות.

מניטו: אני חושב שהבנתי את השאלה שלך. התורה היא אורייתא. התורה היא אורייתא. אם אין לי את הכלים כדי שהאור יבוא כדי למלאת את הכלים התורה נשארת בשמיים[14]. אם אפשר לומר את זה ככה, זה מובן? למשל, הפסוק אומר צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף ואינו מסביר לנו מה זה "צדק". לכן אני צריך, אם יש בי הנטייה לצדק, ללמוד מה זה צדק אמיתי, הצדק של הצדק. זה מובן? טוב. יש עוד שאלות?

קהל: (ישראל פיבקו ) יש פסוק בתורה: "ישרים דברי ה', צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם" (הושע יד י) באותה תורה!

מניטו: יפה, זה אותו נושא. תלוי באיזה, איך אומרים...מצב אתה מתחיל ללמוד תורה. אם אתה מתחיל ללמוד תורה ביעד של יראת שמיים אז יש לך לא רק המפתחות החיצוניות אלא גם המפתחות הפנימיות. זוכרים מה אומרת הגמרא בזה[15], כן. הגמרא אומרת במקום אחר- מי שלומד תורה בלי ברכה תחילה, נעשית לו סם מוות[16]. התורה יכולה להיות או סם חיים או סם מוות. וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה, כתוב בשין, אבל המדרש מסביר בסמך[17] כן. זה קשור לאותו נושא, אם הבנתי טוב את השאלה. לא רק הנטייה ליראת שמים, אלא גם התורה ככלי להגיע ליראת שמים אמיתית יש לה אותה, איך אומרים...אמביוולנטיות, כן, ברור זה ידוע.

קהל: יש שני הוראות בגמרא. איני יודע אם אצליח לצטט אותם בדיוק. יש אחת שאומרת:       "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים", והאחרת שאומרת

מניטו: זה בגמרא לא בזהר

קהל (המשך)- כן, בגמרא. והשנייה אומרת: "אין בידי שמים אלא יראת שמיים". האם יש קשר לנושא?

מניטו: יפה, אז נתחיל בזה. דווקא הספר נפתח באותו דף... (צחוק בקהל), זו תהיה ההקדמה הראשונה... טוב.

אז זה נמצא במסכת ברכות, פרק חמישי דף לג ב. הנה המימרה בקצרה:

"אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה אותו".

אז אני אסביר בקצרה. המימרה ההיא ידועה מאוד- "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". אז נחזור להגדרות הראשונות: כל הערכים נותנים לנו את התוכן של הדעת, של הכישרונות, של המידות וכן הלאה. אנחנו לא נמצאים במצב שצריך להמציא את תוכן הערכים. הערכים כבר ישנם והם למעלה מהבחירה שלנו. ואני אסביר את זה- אני לא יכול לעשות שטוב זה רע או רע זה טוב. אני לא יכול לעשות שיפה זה עכור או עכור זה יפה. אני לא יכול לעשות שאמת זה שקר ושקר זה אמת. זה מכריח אותי. מדובר בקשר בין נפש האדם לערכים, הערכים הם למעלה מהנפש. אבל יש איזו בחינה שהנפש היא למעלה מן הערכים - הבחירה לקבל את הערכים או לא לקבל אותם. ולכן "הכל בידי שמיים", כל מה שנמצא בעולם זה נתון, חוץ מהחלטה של קבלה, אם אני מקבל או לא. זה אני יכול להחליט אם אני מקבל או לא. ולכן - "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". בעיקר, רגילים ללמד את הסוגייה ההיא, מבחינת המוסר, וזו אמת, זה מוקד הנושא: "הכל בידי שמיים"- כל מה שמתרחש דרך המאורעות של הטבע, של העולם. "חוץ מיראת שמיים"- ההחלטה של הרצון שלי, להעדיף להיות יותר צדיק מרשע או להפך. אני אמרתי יותר צדיק מרשע ולא אמרתי- 'צדיק', או "רשע', כי זה לגדולים כן, אבל לנו, ה'קטנים', זה מספיק כבר כדי להבין את העניין ככה, זה מובן, כן.

וחוץ מזה למה קוראים לזה "יראה"? ויש כמה מדרגות, אני לא יודע אם יהיה לנו מספיק מקום, סליחה... מספיק זמן, המקום זה 'המקום'...(צחוק בקהל). צריך לברר את כל המושגים האלה: יש מדרגה של יראה- 'יראת חטא', ויש מדרגה של...טוב! קודם כל- 'יראת העונש', אחר כך מדרגה יותר גבוהה- 'יראת החטא', אחר כך רמה יותר גבוהה- 'יראת אלוקים' ואח"כ 'יראת שמים' ו'יראת השם''.

לרוב, 'יראת אלוקים', 'יראת שמיים', 'יראת השם'' החכמים משתמשים במושג זה או אחר כאילו זו אותה משמעות, אבל זה מדרגות בנפש, בכוחות הנפש.

'יראת חטא'- שאני עושה את הטוב... סליחה, 'יראת העונש'- אני עושה את הטוב, סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, מכיוון שאני מפחד מהעונש וזה טבעי וזה מובן וזה כשר למהדרין. מי שמתנהג כמו שצריך מכיוון שהוא ירא את העונש נקרא 'צדיק גמור', זה בגמרא בבא בתרא[18] בהתחלה, נקרא 'צדיק גמור'. זה לא צדיק מעולה, אבל 'גמור' כן... (צחוק בקהל).

וכבר אני מתחיל להסביר את המושג של 'יראת חטא'. מזה לירא מהחטא? אז נחזור להגדרה של ערכים- הערכים הם 'כל יכול', זה מספיק מובן, כן. אני חושב שהצלחתי להסביר את זה, הערך הוא מכריע אותי, הוא 'כל יכול', חוץ מדבר אחד- אם אני אקבל אותו או לא. ולכן, הוא בסכנה איתי. אם אני לא בעמדה של יראת הערכים, אז אני עלול לפגום בערכים. ולכן הוא, איך אומרים את זה בעברית... אולי אני אגיד בצרפתית ותתרגמו- Vulnérable

קהל: פגיע...

מניטו: פגיע, הוא מסור בידי. אולי זה קצת בפשט של המימרה - "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים", שהיא מסורה בידי, ולכן המילה "יראה" היא במקומה. זו ממש יראה, פחד לנגוע בדברים של ערך, שמכיוון שיש לי בחירה ורשות נתונה, אני יכול לפגוע בהם, ולכן לא לפחד מהמילה "יראה". אתם מבינים למה אני אומר את זה, כן? כי יש איזו מן צניעות בלשון, מפחדים לתרגם "יראה" ביראה. אבל "יראה" זה פחד: אני מפחד מהחטא. כי חטא בא לידי פגם בערכים, זה יראה ממש. כן, זה מובן?

כמו שאם אני אוהב מישהו, אני מפחד מלנגוע בו כן, זה ממש פחד, טוב. וכן הלאה - "יראת שמיים", "יראת הערכים", אחר כך.. נדלג קצת - "יראת אלוקים", "יראת שמים", "יראת השם", זה ממש "יראה".

ונזכור את זה כי היראה באה, ואת זה קיבלנו מהרב[19] פעם באריכות כשלימד את עניין "חוכמת האמונה". ב"חוכמת האמונה" יש שני ממדים-"היראה" ו"האהבה". כשמרגישים את הצד של הקדושה, הריחוק של הקדושה, אז מופיעה "היראה". כשזה רחוק, אז יש הבדל כל כך עצום, שאני מפחד להיות נוכח, זה "יראה". כשמרגישים את הצד של הברכה, את הצד של הקרבה מופיעה "האהבה".

פעם הסברתי את זה ואחזור על זה בקצרה. לכן אנחנו מכנים את הקב"ה , פשוטו כמשמעו - הקדוש ברוך הוא. כשהדגש הוא ב"הקדוש"- זה "יראה", כשהדגש הוא ב"ברוך"- זה "אהבה". אז אחד מהביטויים של ייחוד ה', ויש עומק פילוסופי גדול מאוד בהגדרה ההיא, זה הייחוד ביוד של האיחוד באלף של היהדות, כשאנחנו אומרים בבת אחת "שהקדוש הוא הברוך" ובסדר הזה ולא בסדר ההפוך, בסדר ההפוך זו כבר עבודה זרה. אתם תופסים למה, כן. "הקדוש ברוך הוא"- זה למעלה מן השכל.

אגב, כשאנחנו אומרים "למעלה מן השכל", זה לא אומר שאי אפשר להבין, אבל אפשר להבין דרך כוחות שהן למעלה מן השכל. אבל השכל הוא לא יכול להבין, זה מובן? יש כוחות בנשמה למעלה מן השכל. זה מובן, כן.

ואז כשמרגישים בצד של הריחוק, של הקדושה, אז מרגישים ב 'יראה'. זו יראה, פשוטו כמשמעו. וברור כשעולים ממדרגה למדרגה, הטיב של היראה הוא יותר מעולה. 'יראת העונש', זו יראה אבל קצת גסה, 'יראת החטא' קצת יותר יפה וכן הלאה. זה מובן? אבל זו ממש "יראה".

רק רציתי לומר, שמחמת הפולמוס עם הנוצרים, יש הרבה יהודים, אפילו סופרים, הוגי דעות והוגים שמנסים למנוע את זה, להחביא איך אומרים? להסתיר את זה ולדבר רק על 'אהבה', אהבה בלי יראה זו כבר עבודה זרה, זה מובן, כן. ויש הרבה רמזים במקורות[20].

קהל: סליחה, למה אמרת שהקב"ה לא בברוך אלא בקדוש ?

מניטו: מכיוון שאתם זוכרים מה שאומר הפסוק- וַיְבָרֶךְ... וַיְקַדֵּשׁ[21] שהקב"ה שם את הברכה מכיוון שהיה עתיד לקדש את העולם. לקדש זה הבדלה. ואיך אני אסביר את זה בקצרה- מכיוון שהיה צריך, היה עתיד, לא צריך אין הכרח, היה עתיד להסתיר את פניו מהעולם, כדי שההיסטוריה של הבריאה תוכל להתחיל, כדי שההיסטוריה של האדם תוכל להתחיל, צריך שלאדם תהיה בחירה. בגילוי השכינה, בגילוי ה', בגלוי - אין בחירה, כשהגיעו להר סיני - ולא היתה בחירה. הבחירה הייתה בדרך, עד הר סיני, אבל כשהגיעו לתחתית ההר- "כפה עליהם הר כגיגית". אין בחירה מכיוון שיש גילוי, זה מובן? כשאני רואה את גילוי השכינה, אין מקום לאמר- "שאסכים-לא אסכים , שאקבל-לא אקבל", זה ילדותי לומר ככה, זה מובן? אין בחירה. כן.

אז מכיוון שהבורא היה עתיד להסתיר את פניו מהבריאה, זה הסתר פנים הראשון, אח"כ יש חלילה וחס 'הסתר בתוך הסתר', הסתר אלפי פעמים...

הסתר פנים הראשון, זה כדי לבסס את הבחירה של האדם, זה מובן? וזה נקרא- 'שבת של הבורא'. טוב, זו הבריאה נהפכת לטבע, לכאורה. אז מכיוון שכך, וההבדלה בין הבורא והבריאה היא בכללה, לכן הוא שם את הברכה ואחר כך קידש, והבדיל את עצמו, זה מובן? ולכן הסדר בפסוק זה- וַיְבָרֶךְ... וַיְקַדֵּשׁ ותראו ברש"י ש"ברכה" זו תוספת ו"קדושה" זו הבדלה, הבדל, ריחוק. והוא מסביר את זה לגבי המן. ביום שישי יש ברכה כפולה וביום שבת- אין ירידת המן, זוכרים את זה. והוא מוסיף- זה הפסוק נכתב לעתיד, ז"א מידי פעם תהיה איזו דוגמה של זה, ובדור של גילוי שכינה ראו שיום השישי באה הברכה השייכת לשבת ויום השבת נבדל. זה מובן? כן.

ולכן, לא גמרתי לגמור את השאלה... אני מכיר את קרבת הבורא דרך כל מה שנקרא- 'ברכה בעולם'. ולכן זה הכלי של התפילה - אנחנו מתפללים ל"ברוך" שהוא מקור הברכות. אם אני מסוגל להבין, איך אומרים... להרגיש במה שאנחנו אומרים, ברכה לעולם, שהעולם אינו רק טבע, אלא באותו טבע יש ברכה, שזה כמו 'רשימו', רושם של הבורא, "ברוך שאכלנו משלו", פשוטו כמשמעו, כן. אז אם אני מרגיש בזה אז אני יודע שיש בורא.

להתייחס לבורא דרך השכל קודם, זה ניתן רק ליחידי סגולה, למשכילים, במובן המקורי כן. אבל לכל בריאה ובריאה יש יחס ישיר לוודאות של הבורא, אע"פ שהשכינה מסתתרת, דרך מה שנקרא 'ברכה'. אז כל בריאה יכולה להיות קשורה לבורא, דרך הברכה[22]. ולכן אנחנו מתפללים ל"ברוך"- אני מודה שאתה מקור הברכות, מכיוון שאני טעמתי ברכה. יש פסוק בתהילים טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה', פשוטו כמשמעו, כוס מים – "ברוך אתה ה'..." זה מובן?

וזה ניתן, זה ממש- ממד אוניברסלי. והמדרש מסביר את זה גבי אברהם אבינו - כל בן אדם יכול להיות בן אברהם, ואברהם לא לימד תאוריה שכלית של הבורא, כמו שעושים הפילוסופים, התיאולוגים, הפילוסופים למשל, אלא נתן להם לאכול כדי שיטעמו את הברכות ואח"כ הזמין אותם לברך על הברכות, אולי זה נקרא 'זימון' (צחוק בקהל)טוב, זה כל מה שאומר המדרש, טוב, זה נושא בפני עצמו.

אז אם אני מתחיל בניסיון של הברכה כדי אחר כך להגיע להגדרה של הקדושה, אין לי שום, איך אומרים את זה?... שוב אני אשתמש במילה לועזית, איך אומרים  une assurance?

קהל: ביטחון

מניטו: ביטחון? לא זה כוח (צחוק בקהל) אולי הכרח...וודאות. אין לי שום וודאות לקדושה אמיתית, כי דרך הטבע - והברכה היא נמצאת בתוך הטבע, למעלה מהטבע אבל בתוך הטבע - אני יכול להגיע לכל עבודה זרה שבעולם[23]. וכך קרה לכל עובדי עבודה זרה - התחילו להרגיש בברכות, אבל בלי קדושה. לכן צריך להתחיל בסדר ההפוך - קודם כול לקבל את עול מלכות שמיים תחילה, קדושה ריחוק, ואחר כך להגיע לברכה, אבל קדושה בלי ברכה זה לא היהדות. ברכה בלי קדושה גם זה לא היהדות, זה מובן?

קהל: כשהמהר"ל מנסה להקביל את היראה דווקא לדבקות...

מניטו: איפה זה נמצא?

קהל: או בתפארת ישראל[24] או בנתיב העבודה[25]

מניטו: אמרת את היראה לדבקות? כן, אבל זה לא נוגד מה שאמר הרב קוק

קהל: אבל הרב (הכוונה למניטו עצמו) אמר שהברכה מביאה לדביקות.

מניטו: אבל ברכה ויראה זה משהו אחר

קהל: את הקדושה הגדרתׇ כיראה, זה לא שייך כלל לדביקות, זה משהו אחר.

מניטו: אה, כן, כן אני מבין: לא! יש כלל של להידמות לבורא. למשל מה שאנחנו אומרים בשמונה עשרה "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", זה מביא לעניין של הדבקות. וכל המפרשים, בעיקר הרמב"ם גם כן, אומרים לפי המקור במדרש: מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום.

וזה וּלְדָבְקָה בוֹ. אבל זה "דבקות" וזה... איך אומרים, זה לא המושג החסידי, הקבלי[26], זה המושג היהודי אני אומר. ויש הבדל "קדושתי למעלה מקדושתכם". אצל דתות אחרות אנחנו מוצאים שהשאיפה היא לא דבקות אלא איחוד. אלא, איך אומרים את זה בעברית?

קהל: התמזגות

מניטו: נכון, יפה. אז זה ההבדל. והדבקות ההיא מכילה גם את האהבה וגם את היראה. אבל אני רציתי להסביר את הסדר לפי הנתונים הבסיסיים. אז נמשיך קצת, אם זה כבר מובן:

"הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים"

ולכן צריך להבין מה זה "שמיים" פה. למה מגדירים את היראה ההיא כיראת שמיים? שוב, אנחנו כל כך רגילים בשימוש המילה ההיא שאנחנו לא רואים מה קורה פה. האם המילה "שמיים" זה שם של הקב"ה? לא! לא אומרים ששמיים זה שם של הקב"ה, לא משתמשים, למשל בשבועה. שבועה 'בשם שמיים', פשוטו כמשמעו, אינה שבועה כשרה[27]. שמיים זה לא שם של הקב"ה ולכן אני הגדרתי, במושגים שלנו כ 'יראת הערכים'. ואחר כך אני אמשיך בזה.

טוב, נניח שמשתמשים...יש, שמעתי מי שאומר שמכיוון שהיו הגויים משתמשים במילה "שמיים" כדי לומר את ה"אלוקות", עובדי עבודה זרה, היו עובדים לשמיים[28], כן, לכוכבים ומזלות. ולכן גם היהודים קיבלו את זה ומשתמשים בזה. אבל אי אפשר לקבל הסבר כזה, אתם מבינים למה, כן אם זה (צוחק) היה ככה זה היה מוקד לעבודה זרה, איך הרבנים הסכימו ביטוי כל כך רחוק מהיהדות עצמה? כן. לכן צריך להבין שיש הבדל בין 'יראת אלוקים', 'יראת שמיים', 'יראת ה'', זה מובן?

אז, אולי למדתם כבר פעם, יש מדרש, אני לא יכול להעביר לכם את כל, כל המקורות בדיוק, אבל רק אני אצטט את הפסוקים ותראו מה מפרשים על זה. יש מדרש שמביא רש"י על הפסוק אצל סיפור יעקב אבינו: ויָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ,[29] שהמלאכים אמרו: 'בא השמש, בא השמש'. ששמש זה שמו של יעקב אבינו[30], כן, אולי זוכרים את זה. וכמו כן, אנחנו יודעים שיש כמה מדרגות בעולמות:

הָאָרֶץ, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. הָאָרֶץ - זה מקביל לספירת מלכות, בכל פעם, כן.

אחר כך כל מידות התפארת- מחסד עד היסוד זה מקביל ל- הַשָּׁמַיִם.

והספירות העליונות – כתר, חוכמה, בינה זה מקביל ל -שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם[31]. וחוץ מזה, אנחנו יודעים שבמידה תפארת, יש שישה קצוות שאני אזכיר אותם בקצרה[32]:

• חסד- מקביל לאברהם
• גבורה- ליצחק
• תפארת- ליעקב
• נצח- משה רבינו
• הוד- אהרון הכהן
• ויסוד- יוסף, יוסף ופנחס

כל זה נקרא- שָּׁמַיִם ז"א הם, הם הערכים שבזכות האבות הם קרובים לבריות וזה נקרא 'זכות אבות'[33]. הזכות של האבות הייתה להחזיר את הכלים של אותן מידות שנקראות- שמַיִם[34] זה מספיק מובן, או אתם רוצים עוד מקורות לזה?

אולי נחזור אל התחלת המקרא: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ מיד הפסוק ממשיך: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, והשמיים איפה הם?! אז זה קשור לעניין של 'שבירת הכלים'. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ זו התוצאה של 'שבירת הכלים' של אותן המידות שנקראות- שָּׁמַיִם מחסד עד יסוד. תֹהוּ וָבֹהוּ ז"א, תֹהוּ וָבֹהוּ התוצאה של השבירה של הכלים האלה, שלא היה להם אחיזה בעולם. זה מובן? אז האורות חזרו למעלה, לכן זה פשט הפסוק , לפי האר"י ז"ל- וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, זה תוצאה של 'שבירת הכלים'[35].

בא אברהם והחזיר את הכלי של מידת החסד, אז האור של חסד ירד לעולם. והוא, איך אומרים? נכון מהעולם שלנו. בא יצחק והחזיר את כלי ה'גבורה', בא יעקב והחזיר את כלי ה'תפארת' כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ וכן הלאה... ולכן, האבות החזירו את השמיים על הארץ, על הארץ. לפי סוד הפסוק כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ[36].

אז אני רוצה להוסיף רק שני דברים:

• 'חסד' נקראת- 'יד הגדולה',
• 'גבורה' נקראת- "יד החזקה"
• ו'תפארת' נקראת- "יד רמה" [37]

זה ידוע, כן. אז אפשר להבין - לא מצאתי מקור אבל אני חושב שזה מספיק ברור - המילה 'ירא שמים', פשוטו כמשמעו - "הכל בידי שמיים", בידי המידות העליונות חוץ מ"יראת שמיים" שהיא הסגולה של הבריאה כבריאה, זה מובן? 'ירא שמיים' זה חסד, גבורה ותפארת באותו סגנון, זה מובן עד כאן?

חוץ מזה, יש מדרש, ודווקא על העניין של 'קרוב ורחוק', יש מדרש על פרשת ואתחנן, על הפסוק: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל, אתם זוכרים את הפסוק?

קהל: אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו.[38]

מניטו: אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקים קְרֹבִים אֵלָיו, כן. אז המדרש אומר, זה מדרש רבה על אותו פסוק[39]:

"עובד כוכבים עושה עבודת כוכבים ומעמידה בתוך ביתו אצלו הרי קרוב ומנין שהיא רחוקה שנאמר (בישעיהו) "אף יצעק אליו ולא יענה וגו'". טוב, היא קרובה אבל רחוקה, זה מובן. "והקב"ה רחוק וקרוב כיצד? א"ר יהודה בר סימון מכאן ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה הרי רחוק. וקרוב מנין? שאדם עומד ומתפלל ומהרהר בתוך לבו וקרוב הקב"ה לשמוע את תפלתו שנאמר "שומע תפלה עדיך כל בשר יבואו." " 

טוב המדרש מדרש, כן. יש הצד הזה של קירבה וריחוק אצל ע"ז, זה מובן מאליו. יש גם כן אותו צד בקדוש ברוך הוא - רחוק וקרוב. אז מה אמר לנו המדרש? רחוק 500 שנה של מעלה.

אני זוכר שבילדותי, אבל אני לא, לא חיפשתי את המקור, אבל זה באחד מהמפרשים של המדרש רבה, שהוא הסביר: כִּימֵי הַשָּׁמַיִים עַל הָאָרֶץ הוא ככה, בקצרה, הוא הסביר- הימים שהאבות היו על הארץ, כִּימֵי הַשָּׁמַיִים עַל הָאָרֶץ[40]. זה מובן?

כי הביטוי עצמו, הפסוק עצמו, לא מובן- כִּימֵי הַשָּׁמַיִים עַל הָאָרֶץ, מה שהוא רומז בזה? והוא הוסיף כי עד לרקיע יש חמש מאות שנה מעלה והוא מסביר שהוא מוסיף את השנים שחי אברהם ויצחק ויעקב אנחנו מגיעים ל- חמש מאות ושתים. והוא מסביר ככה, שאנחנו יודעים שיש מחלוקת בגיל שלוש שנים אברהם הכיר את בוראו, לפי הפסוק- עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע... בְּקֹלִי.[41] אם אתם מוציאים את המניין "עקב" מכל השנים שחי אברהם אז נשאר שלוש שנים, עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, הוא שמע בְּקֹלִי כמניין "עקב", זה מובן?, כן.

אז בגיל שלוש שנים הכיר בבוראו. אז עם הכול יוצא חמש מאות ויש לזה רמז: שזה- "שמיים" זה האבות. זה מובן? עד כאן זה מובן? טוב. ולכן "הכל בידי שמיים" - הכול בידי הערכים האלו שהן המידות של האבות, חוץ מ"יראת שמיים". ומה זה "יראת שמיים"? זו היראה של המידות האלו. ולפי לשון הקבלה זה קצת יותר מדויק: עכשיו אנחנו מבינים שזו לשון הקודש, פשוטו כמשמעו. כשרוצים לומר 'יראת שמיים', אומרים 'יראת שמיים', 'יראת שמיים' זה הערכים של האבות , כִּימֵי הַשָּׁמַיִים עַל הָאָרֶץ וכן הלאה. זה קצת יותר...אני יודע שאתם לא רגילים ללמוד ככה, כן. אבל אתם רואים את ההתאמה של הקולאז'. אז אם אין שאלות אני אמשיך בגמרא...

קהל (בתיה לנצט)- אז 'יראת שמיים', זה יראת המידות של האבות או היראה מפני האבות?

מניטו: לא, זה היראה של המידות של האבות , כן, זה בלי שום ספק. ברור שיש יחס של כבוד ויראה לאבות. כן, אבל זה עניין אחר.

קהל: אז מה ההבדל בין זה ל'יראת חטא'?

מניטו: טוב זה לפני, זה שלבים-שלבים, כן. 'יראת חטא' זה להיות במדרגה יותר תחתונה, כן. אף על פי שלא מגיעים למעשה טוב בלי שעבר השלב של "סור מרע". מתחילים ביראת חטא לפני שמתחילים בהגדרה של הערך המקביל, זו מדרגה יותר גדולה. אם כן, איך הגמרא מסבירה את זה- "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים"?

"שנאמר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹקיךָ. ומה הגמרא שואלת על זה? אתם זוכרים- "אטו יראת שמיים מילתא זוטרתא היא", האם זה דבר קטן, יראת שמיים? כשאתה אומר- מָה יְהוָה אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם – כאילו זה דבר קטן.

"והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחאי: אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיהו לג ו).[42]

זה האוצר שרמז הרב ב.[43]..אתם זוכרים. ואח"כ נראה את התשובה של הגמרא וזה פשוט. מכיוון שכל מה שבא לעולם דרך כל הערכים , כולל ה"טבע הקדוש", כי יש צד של קדושה בטבע- "הקדושה הטבעית של הטבע". אף על פי שהמצב של הטבע הוא מקולקל דרך כל התולדות של הקליפות, אם אפשר לומר את זה ככה. אבל, במחשבת הבריאה, הטבע הוא מקודש[44]: "ויקדש", "ויברך", "ויקדש" אותו, העולם ביום השביעי[45] היה קדוש.

זה מובן, כן. אז א...מכיוון שכל הערכים זה בא מאליו, לפי מה שאומרת המשנה: "תן לו משלו"[46]. מה נתת לו? מכיוון שהכול שלו, כן. ולכן צריך נדבה, "מאת כל אשר נדבנו ליבו" אז נדבה זה מה שבא מהאדם. אבל החפץ שאני נותן לנדבה, זה משלו. ולכן כאילו, בעיניו של הבורא, אין לזה ערך. מכיוון שאצלו אין לזה ערך, זה משלו. ולכן האוצר שלו זה דווקא הערכים שבאים מהאדם, מהבריאה, דהיינו 'יראת שמיים', זה האוצר האמתי. תפסתם שאין סתירה בזה, כן. אדרבא זה מסביר את זה, זה מובן. כן, אני לא רואה שום קושי בזה. דווקא מכיוון ש- "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים", דווקא האוצר של הקב"ה זה מה שהוא מקבל מן האדם. יש לזה ערך מכיוון שזה בא מן האדם, כי במחשבה הוא יכול לברוא את כל העולמות עם כל האורות שבעולם, כן. לכן לגביו, אין ערך כמו מה שבא מהאדם[47], זה מובן?

קהל: אולי הפסוק שמתייחס לזה: וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה

מניטו: אפשר לקשור את זה, אפשר להתייחס לזה, יפה, ורש"י מוסיף המילה-"זכות".

ופה יש לנו איזה הרגש דתי שונה לגמרי, בין היהדות ושאר הדתות. בשאר הדתות , דווקא "יראת שמיים", זה מה שהקב"ה מכריע לאדם, מבינים? ביהדות זה ההפך. ואולי אתם קצת רגילים להבין איך הגויים תופסים את היחס של האמונה. אז אצלם, כמעט בלי שום יוצא מהכלל, כן, אז הם מגדירים את זה ככה- אף על פי שיש אצלנו גם כן עניין של סייעתה דשמיא אבל סייעתה דשמיא זה בא דרך תלמוד תורה כמו שנראה עוד אחר כך...נניח שיש סייעתא דשמיא אבל אצל הגויים דווקא האמונה זה נתון מהאל עצמו אצלם. אני לא יודע אם הצלחתי להסביר את ההבדל, תשאלו אם זה לא מובן.

טוב, איך מסבירים את המילה "חסד", למשל הנוצרים - הקב"ה החליט שיעשה אדם זה מאמין, ואדם זה כופר, בחסדו נתן לו את האמונה, אתם הבנתם, כן? אז לפי המימרה שלנו ולפי רוח היהדות זה לחלוטין לגמרי להיפך- "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". ולכן ליראת שמיים יש ערך מוחלט, מכיוון שזה מה שהקב"ה מקבל מהבריאה שלו. אני כל יכול בעניין הזה, הערכים הם כשלעצמם בעצמם, אבל אני חופשי לקבל אותם, או לא, זה יש לי בחירה מלאה. ולכן אני הוא הבורא של ה'יראת שמיים'. זה בא מצדי, מדובר באדם, בבריאה כבריאה.

ולכן, זה הערך שנגנז בבית אוצרו של הקב"ה, זה הערכים האמיתיים. זה מובן? כי - טוב לא צריך להוסיף.

אז הגמרא היא לפני, כאילו סתירה – קודם כול משה רבינו מפי הגבורה אומר לישראל כאילו 'יראת שמיים' זה דבר קטן וחוץ מזה אנחנו לומדים ש'יראת שמיים' לא רק שזה דבר גדול, זה האוצר של הקב"ה. איך מסתדרים בזה?

אז התשובה של הגמרא היא- "אִין לגבי משה מילתא זוטרתא היא".[48] גבי משה זה דבר קטן- "דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן; קטן ואין לו - דומה עליו ככלי גדול".

זה מובן, כן. מכיוון שלמשה רבינו יש 'יראת שמיים' אז הוא לא מבין את הגדלות של העניין. זו ממש המידה של הענווה האמיתית של משה רבינו. ומי שאין לו, אז רואה את זה ככלי גדול ומשימה בלתי אפשרית. טוב, אז זה כך רגילים להסביר- מידתו של משה רבינו הייתה מידת הענווה ולכן הוא לא תופס את זה, שזה יכול להיות, הוא לא מבין את זה. איך לבן אדם אחר, זה דבר גדול... הוא יודע שזה דבר קטן מכיוון שיש לו...

אז דווקא מכיוון שמשה רבינו לא היה רק עניו, אלא היה גם חכם ולכן הוא יודע את זה, שמי שאיננו משה רבינו אין לו אותה מידה, הוא יודע את זה כפדגוג, נאמר, כן. לכן אני רוצה להסביר אחרת, לא אחרת לגמרי אלא באותן מילים: 'אין לגבי משה' זה 'על יד' משה, כשמשה נמצא, אז זה דבר קטן, זה מובן? יש לזה רמז למדנו את זה פעם. יש לזה רמז בסוף החומש, כן. כשמשה אמר להם: כשהייתי נוכח ביניכם חטאתם ואף כי אחרי מותי[49], ולכן באו התוכחות של אחרית הימים, זוכרים את זה, ב"האזינו", מה שראינו.

אז אני חוזר על זה, אני אתן רק דוגמה של המדרש. המדרש מסביר על הפסוק: וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל שנראה מיד אחר כך בסוף הקטע. יש איזה מדרש שמסביר את זה, שבמה ה' ברך את אברהם בכל? שישמעאל חזר בתשובה בימיו[50] ושעשו לא יצא לתרבות רעה בימיו. זוכרים את המדרש הזה?

אז נעזוב את ישמעאל, נראה מה קורה ב"מעריב" מחר...(צחוק בקהל).

גבי עשו, אז המשמעות של המדרש היא: כל עוד שאברהם היה בעולם, עשו לא היה יכול להכחיש מציאות הבורא. על יד אברהם אי אפשר להכחיש את זה. זה מובן? אתם יודעים מה עָשׂוּ מזה? אלו ממדים נתנו לזה? החסידים, היחס לצדיק[51]. יש אנשים כאלו שעל ידם אי אפשר להכחיש את הערכים, בלי שום מילה, רק בנוכחותם. אז כל עוד שאברהם היה פה, עשו לא יצא לתרבות רעה וזו הקריאה פה, הלימוד פה בגמרא.

לגבי משה, כשמשה נמצא אז 'יראת שמיים' זה דבר קטן, והוא ידע את זה, ולכן הוא אומר להם- מָה יְהוָה אֱלֹקיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם. מכיוון שהוא היה מדבר, זה מובן? אז הנה המקור של כל העניין הזה.

ועכשיו נמשיך קצת בקטע. אני רוצה להתייחס עכשיו למשפט אחר, אולי תעזרו לי, שיש לי בעיות של זיכרון, איפה מתייחס לקשר בין ה'יראת שמיים' וחוכמה?

קהל: "יראת ה' היא החכמה היותר עמוקה"

מניטו: אהה, כן, כן, אבל לא נגענו בזה, טוב, תראו את זה בעצמכם

טוב, יש לנו בדיוק מספיק זמן כדי לגמור...אחר כך יש אותם הרמזים ב 'יראת שמיים' שנקראת 'בתו של אברהם אבינו', בת נדיב, בתו של אברהם אבינו נקראת "מקור הברכה כולה". אז המקור נמצא בגמרא חגיגה.

אולי בהזדמנות אחרת נחזור על ההגדרה של "שמיים". יש עוד ממדים בעניין ובפרט באיחוד המידות[52]. למשל כשאנחנו אומרים: 'תורה מן השמיים', 'לשם שמיים', אז תזכירו לי איזה פעם, כי הערב אין מספיק זמן. יש עוד ממד אחר, ולכן הגמרא אומרת, זה בהמשך בפרק של הרב, הגמרא אומרת, בגמרא שבת[53], זה פסוק באיוב: וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה

, וכתוב בפסוק לא השם אלא "אדני": אלף, דלת, נון, יוד, יוד - שהוא השם של ספירת המלכות, זה ידוע לכולם. אז הגמרא אומרת שכן שבלשון יוון אומרים ל"אחת" - "הֵן". זה לא "הם" בלשון יוונית, כמו שלנו, זה "הן"[54], אבל זו אותה מילה. זה רמז לאיחוד המידות.

אז יש במילה "שמיים", גם את הרמז הזה, לא רק הערכים של אותם המידות של האבות אבל איחודם, שכל שש הקצוות הם מידה אחת - תפארת. אז אולי בהזדמנות נברר את זה. למה אומרים- 'תורה מן השמיים' דווקא, אף על פי שיש פסוק כי- מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ.[55] למה אומרים- 'לשם שמיים', למה משתמשים במושג הזה? אבל כבר התחלנו להבין קצת, זה ערכים שהודות האבות הם קרובים לבריאה. בכל אלפיים שנה האלו, אלפיים שנה תוהו, האורות של אותם המידות, היו רחוקים מאוד, מכיוון שלא היה להם כלי אחיזה בעולם. והודות האבות שהם השמיים, אז השמיים חזרו לעולם. ורק תזכרו את הרמז: כִּימֵי הַשָּׁמַיִים עַל הָאָרֶץ זה החמש מאות שנה האלו, כן, של ימי האבות על הארץ.

אז בפרק ראשון במגילה... בחגיגה, סליחה, כן. אז זה בדף ג' א'. רק אני אסתפק לקרא את זה ותראו איך זה ממש לשון חכמים שהרב תפס בהסבר שלו ואחר כך נחזור לקרוא. מה אמר הרב? אני אקרא את הקטע האחרון:          

"נמצא שיראת שמים ויסוד הוייתה העולמית היא אספקלריא דלא נהרא, מצד עצמה, וכל עילויה הוא בהארת אור שמש העליון 
עליה, עד אשר תתאחד יפה ביסוד מקוריותה. אז תעלה מעלה מעלה..."

זה רמז לאיחוד בין מלכות ליסוד, כן.

"ביסוד מקוריותה. אז תעלה מעלה מעלה ותהיה באמת עטרת תפארת לעמוסי בטן"

פה יש עוד רמז שהספירה מלכות נקראת "עטרה"

"כשתשוב מלאה טוב אל שורש מחצבה העליון, העשיר מכל השפעה נאצלת, המתפלגת לפלגות מיוחדות. כי היא בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שבכל שמה, מקור הברכה כולה".

אז פה אנחנו מוצאים בגמרא חגיגה [56] את המימרה הזו:

"דרש רבא מה דכתיב מה יפו פעמייך בנעליים בת נדיב", זה פסוק מ-?

קהל+ מניטו: שיר השירים

מניטו: והוא מסביר את זה ככה בדרשה שלו, כלומר רבא- "כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולים לְרֶגֶל ". מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים - זה עולי רגל. בַּת נָדִיב – בַּת נָדִיב בתו של אברהם אבינו שנקרא "נדיב", ממה שנאמר, פסוק מתהילים- נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹקי אַבְרָהָם יש פסוק כזה בתהילים.

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ - זה עם ישראל. אז תזכרו קודם כל: נְדִיבֵי עַמִּים - ז"א הנדיבים שבאו מכל העמים. וכשנאספים זה נקרא "בת נדיב", בתו של אברהם אבינו. עַם אֱלֹקי אַבְרָהָם, אז הגמרא שואלת: "אלוקי אברהם ולא אלוקי יצחק ויעקב, אלא אלוקי אברהם שהיה תחילה לגרים"

ופה יש לנו דיוק חשוב בקשר עצמו, מיהו המשל ומי הנמשל? כן. עולי רגל מביאים כל אחד ואחד את הזהות שלו כדי להתאחד באיחוד של המצווה, מצוות הראייה. אתם יודעים מה זה מצוות הראייה? מצוות הרֶגֶל ,כל הזכרים באו להתאחד בבית המקדש כדי לאחד את עם ישראל בכל המועדים שהם הזֵכֶר של התחלה של ההיסטוריה של עם ישראל- פסח, שבועות, סוכות. אז כדי ללחום נגד כוח זמן שמביא את הפרוד של עם ישראל, אז שלוש פעמים בשנה, היו באים כדי להתאחד שוב פעם. וכל אחד מביא אתו את החידוש שלו, החידוש בזהות שלו, כדי לאחד אותו באופן תמידי.

אבל מה עושה הגמרא? הדגם שלה זה הגרים - נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ ועולי רגל דומים לגרים ולכן יש את כל האיחוד הזה שבא בכל ההזדמנויות האלה. ואחר כך הגמרא ממשיכה מיד, בלי שום הפסק, כן מיד: "אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום מהי דכתיב "והבור ריק אין בו מים" ממשמע שנאמר "והבור ריק" איני יודע שאין בו מים, אלא מים אין בו אך נחשים ועקרבים יש בו".

פה אתם מוצאים פתאום את הנושא שלנו. זה מובן? אם הבור הוא ריק ממים, אז הוא לא לגמרי ריק. אלא הוא מלא עקרבים ונחשים.

קהל: מה זה...

מניטו: עקרבים ונחשים

זה ידוע אגב: וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם, יש כפל לשון. אז הקשר בין שני המימרות האלו, במהלך הסברות זה קודם כל עניין של הגרים ואחר כך עניין של - וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם , זה מובן? אז אם הבור הוא ריק ממים של הקדושה אז הוא יתמלא עקרבים ונחשים שהם הכוחות של הסטרא אחרא, זה מובן?

אפשר להבין את הדיון, ביתר דיוק, אבל אני חושב שזה כבר מספיק. יש פה איזה רמז מובהק למה שאמרנו בהתחלה, להגדרה של הספירה מלכות. ולכן תראו על הפסוק וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל את פרושו של הרמב"ן, זה קצת ארוך. אבל תראו באורך את פירושו שהוא מסביר את זה "מי זו בַּת נָדִיב, זו כנסת ישראל, שיעקב הייתה לו בת... סליחה, אברהם". אברהם, זוכרים את הפסוק? וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל יש אומרים שהייתה לו בת ו"בכל" שמה. תראו בדיוק ברמב"ן. איזו בת? הרמב"ן רומז: זו כנסת ישראל וזה מכוון כנגד ספירת מלכות. וספירת מלכות היא דווקא, פה בלשון הפסוק, כשזה ריק ממים ויש בו נחשים ועקרבים זה נקרא "בור". אבל ספירת מלכות היא נקראת "מקור הברכות"[57], זה דרכה באה ברכה לעולם. ואם הברכה באה מאורות הקדושה, אז זה ברכה ממש. ואם זה בא מצד אחר אז זה מלכות הרשעה, שמעתם את זה בתפלה כבר "ומלכות הרשעה מהרה תעקר". זה מובן?

אז אתם מבינים את זה, לפי הגמרא, זה נדיבי עמים שבנו את כנסת ישראל בהתחלה ואותו מצב אנחנו מוצאים בעולי רגל שכל אחד ואחד מביא את החידוש שלו. תראו בסוגיה השלמה זה הנושא: החידוש של הולכי רגל. ולכן, אותה בת היא הכלי של 'יראת שמיים', היא התכונה של 'יראת שמיים'. והחידוש פה בגמרא הוא חשוב מאוד וזה התחיל עם אברהם אבינו כשהוא היה תחילה לגרים, כשהמציא את 'כנסת ישראל'.

'כנסת ישראל' זו בתו במיוחד, זה מובן, ולכן היא הכלי המוכן לתכונות של 'יראת שמיים' וזה בא מכל העולם כולו- נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹקי אַבְרָהָם, זה מה שרציתי להדגיש בקצרה.

אז מבחינת השיטה, אתם רואים הטקסט של הרב, הוא לא רק יפה, הוא פשוט והוא.. איך אומרים? קב ונקי תמיד. אבל מאחורי כל משפט ומשפט יש רמזים מדויקים. בכדי להבין את עומק הדברים, צריך קודם כול, לגלות את המקורות האלה ובפרט את במקורות בקבלה. ולפי מה שקיבלנו מהרב צבי יהודה ז"ל זו הייתה השיטה שלו, השיטה של הרב, לא ללמד קבלה באופן ישיר, כפי שכולם יודעים, אלא נתן לנו איזה 'לבוש התורה' השייך לתקופה שלנו כדי להעיר את הבעיות והשאלות של ההיסטוריה של עם ישראל כעם. ולכן כנסת ישראל, המושג של 'כנסת ישראל' תופס כל כך מקום בתורתו.

אז אני מקווה שהצלחתי, פחות או יותר, לבאר כמה מושגים ונעשה ככה כל שבוע, נבחר איזה קטע. עכשיו אנחנו נמצאים בכרך השלישי, למי שיש לו את הספר. וכל שבוע ניקח קטע כזה כדי לבאר אותו. אז אני רק רוצה להזכיר לכם שבשבוע הבא אין שיעור, כי שמענו שיש איזה "חתונה של המאה", ולכן לא יתקיים שיעור בשבוע הבא. אז נתראה בעוד שבועיים.

[1] ברכות דף לג עמוד ב "אוצר של יראת שמים....כלי גדול...."

[2] זוהר עם פירוש הסולם כרך א הקדמה לספר הזוהר אות ז

[3] על פי משנה קידושין פרק א משנה א. להרחבת הנושא ראו סוד מדרש התולדות כרך ו בפרק העצם והנפש בפסקה 'נפש ועצם'

[4] ראו 'באר הגולה' באר ו : " ואי אפשר לומר שתהיה לארץ עצמה דביקות בו יתברך שדבר זה אינו שאין לדבר שהוא חמרי לגמרי כמו הארץ דביקות בו יתברך בעצמו כי אם על ידי אמצעי לפיכך אמר הארץ על מה היא עומדת על העמודים כי הארץ היא לאדם וקרא בני אדם עמודים כי האדם עומד בקומה זקופה כעמוד מה שלא תמצא בכל שאר הנמצאים שכולם הולכים שחוח " והשוו 'שם משמואל' שמות תרע"ו " "כי האדם נברא ישר וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלכן צורת האדם לעמוד בקומה זקופה כי צורתו להיות מרכבה להשי"ת שכתוב בו צדיק וישר הוא היינו להיות ישר"

[5] להרחבת הנושא ראו 'שערי דמעה' כרך א בפרק 'מהות הברכה'

[6] זהר חדש 'מדרש הנעלם' על שיר השירים דף סד עמוד ב  

[7] ראו בהרחבה 'סוד לשון' כרך ב בפרק 'אל שדי' ובמקביל בספר 'שערי אורה' שער ב, דיון מקיף בנושא זה וביחס בין הספירות יסוד ומלכות כפי שמניטו מסביר אותו כאן. וראו עוד ב 'פרדס' שער 'ערכי הכינויים' ערך 'זכירה'

ו'ספרא דצניעותא' פרק א "וארעא איתבטלת" ופירוש הגר"א שם:" וארעא אתבטלת היא לא מלכה כלל דל"ל מגרמא כלום אלא מה שמקבלת מבעלה לפיכך כאן שמלכים דו"ק מתו היא לא באה לכלל הויה ולפיכך לא נזכר מלוכה והויה בתורה עליה כלל וכמ"ש למטה והארץ תניינא לאו בחושבן כו' והיא יצאה רק נקודה אחת וט' נקודו' נשארו למעלה ושל ו"ק שלשה נקודות שהן זיוניהון הנ"ל ונשאר' רק בנקודה א' א"א בה הויה כלל"

[8] ראו זהר חדש דף ח עמוד א בהרחבה. והסברו של מניטו ב 'סוד לשון' כרך א פרק ז על פי הכתוב ב'שערי אורה' פרק ב: "לים, דהיינו, לספירת מלכות, אין אור משלו. ספירת מלכות היא בית קיבול לכל שפע האורות הבאים מלמעלה. יחד עם זאת, היא איננה ריקה מכיוון שמשעת הבריאה, ממעשה בראשית, נשארו בה כמה כוחות מהצמצום הראשון.[7] את הכוחות הנמצאים באותו ים הרב מתאר בצורות שונות שנסביר אותן בהמשך.

עניין מקביל נרמז במסכת חגיגה על הפסוק "והבור ריק אין בו מים" שנאמר בסיפור יוסף (חגיגה ג, א):

"והבור ריק אין בו מים" ממה שנאמר: והבור ריק, איני יודע שאין בו מים? אלא, מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו - כלומר, כשאין מים, מתגלים כוחות רעים המוגדרים בגמרא: נחשים ועקרבים. לבית הקיבול של הספירה אין אור משלו. האור שהוא מקבל בא מלמעלה על פי זכות הבריות, ונקרא "מים". העדר מים הוא מצב מסוכן מכיוון שהחלל בורא כוחות רעים שבאים מהחלל עצמו. דברי הרב מסבירים כיצד מתגלה השורש של מידת הדין המופיעה למטה"

[9] ראו 'קל"ח' פתח כו:" והנה הצמצום היה במלכות א"ס כמבואר בכתבים ופירוש הענין דוגמת מלכות למטה והוא כי בכל ספירה נמצא חלק אחרון והוא כח להמציא תחתונים ויש כח המאחד כל הכחות הללו כדי שיהיו מזומנים להוציא לפועל וזה הכח והחק להמציא תחתונים נקרא מלכות ככה נחשוב כל מה שנסתלק לט' ספירות והגילוי הנשאר אחר הצמצום והוא חיבור הכחות להמציא תחתונים נקרא מלכות א"ס ושתי בחינות נבחין בזה בחינת מקום פירוש שניתן הכח הנותן להם מציאות ויותר מזה בחינת שורש ממש לתחתונים החק של קשר החלקים זה נקרא מקום והחלקים עצמם הם שורש לתחתונים"

וראו הסבר ב'מים אדירים' לרמ"מ משקלוב ( היה בספריית מניטו ):" כי היתה מושרשת בראשית מחשבת הצמצום הנעשה במלכות דא"ס התגלה באחרית הכל בסוף כל דרגין בחי' מל' דאצילות"

וכן ב'פתחי שערים' לתלמידו ר יצחק אייזיק חבר נתיב 'פרצופי לאה ורחל' פתח ד:" והוא ממש כמו שורש השרשים בסוד הצמצום והחלל בנקוד' מרכזית של א"ס מקומו של עולם מלכות עילאה שמשם נעשה שורש לגבול שעי"ז יהיה נמצא במדרגה התחתונה כח הצמצום וסילוק הקדושה וכן למטה במלכות דאצילות במדרגה התחתונה שבה ששם נתגלה כח הסילוק בגילוי בנפרדים להיות מציאות לרע ולסט"א"

[10] ראו 'קול התור' לרב אשלג מאמר אין עוד מלבדו: "והגם שהרצון לקבל הוא דבר הכרחי "כי זהו כל האדם" כי מה שיש באדם חוץ מהרצון לקבל אינו שייך להנברא אלא אנו מייחסים לבורא"

[11] ראו רמח"ל 'כללים ראשונים' סימן לד:" והנה זאת ההנהגה היא הנודעת בסוד הכ"ח עתים כי על כל פנים שורש הנהגת התחתונים היא מלכות ובבחינת השכר ועונש המוטבע שתחתונים יש להם הכ"ח עתים והמקרים תלוים בעת לא במעשי התחתונים זה ענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו"            

והשוו עוד זהר בראשית דף קפ עמוד ב דיבור המתחיל :"דהא אית זימנין דסיהרא איהו תדיר בפגימו...."

[12] על פי עבודה זרה דף ט עמוד א : "תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח"

[13] ראו 'סוד לשון' כרך א עמוד 140 :" בתקופת האבות ספירת המלכות ניתנה לאברהם אחר כך ליצחק ואחר כך ליעקב אך מידתו של אברהם היא מידת החסד לכן הוא קיבל את הברכה מספירת מלכות מצד החסד דהיינו ממלכות עם שפע של מידת החסד יצחק קיבל את הברכה מספירת המלכות עם שפע של מידת הדין ויעקב קיבל את הברכה מספירת המלכות עם שפע של מידת התפארת אחר כך קיבלו השבטים את הסגולה של ספירת המלכות יעקב חילק לבניו ולכן יש בתפילת שמונה שתים עשרה ברכות כל אחת מיוחדת לשבט אחד" וראו עוד שם בעמוד 144 :" האבות כבר תיקנו את הכלים של שש הספירות של ו"ו קצוות וזוהי זכות אבות אברהם אבינו תיקן את הכלי של מידת החסד כלומר בזכותו חזר אור החסד שנסתלק יצחק תיקן את הכלי של מידת הגבורה והחזיר את אור הגבורה ויעקב תיקן את הכלי של מידת התפארת והחזיר את אור התפארת שנסתלק וכן על זה הדרך משה תיקן את הכלי של מידת הנצח אהרון את הכלי של מידת הוד ויוסף את הכלי של מידת היסוד אך גמר התיקון של היסוד הוא בפינחס דהיינו פינחס ויוסף הם כנגד אותה ספירה זכות השבטים היא לאחד את אותן שש ספירות כדי להגיע לאיחוד של תפארת ומלכות השבטים הם האלכסונים בין המידות לכל שבט יש תפקיד לאחד ספירה אחת עם ספירה אחרת איחוד כל עם ישראל הוא האיחוד השלם של שלושה עשר השבטים בגימטרייה אחד"

[14] לביאור ההבדל בין מידה למצווה (' תורה' ) ראו 'סוד מדרש' כרך א בפרק 'האבות שמרו את התורה': "האבות שַמַרו את התורה מבחינת מידות,[20] וזאת הייתה ההתנהגות, הדרך ארץ הראויה למי שעתיד להיקרא בשם ישראל. כל אחד מן האבות היה ישראל בפוטנציה, מבחינת ״כלל״. אברהם היה שקול כנגד כל ישראל מבחינת מידת החסד, יצחק מבחינת מידת הדין ויעקב מבחינת מידת האמת.

האבות למדו את הדרך ארץ השייכת לתורה, המתאימה לתורה בישיבות שֵׁם ועֵבֶר. שֵׁם תיקן את המצוות בין אדם למקום ועֵבֶר תיקן את המצוות בין אדם לחברו.

הדרך ארץ של האבות היא־היא גופא תורה, אולם לא מבחינת מצוות, במובן של קיום מצוות כדי לצאת ידי חובה,[21] אלא מבחינת מידות. כאשר אנו אומרים ש״האבות שַמַרו את התורה״, הכוונה היא שהאבות התנהגו לפי התורה, בלי להרגיש בשום צד של חיוב, כמו שאנחנו בני ישראל מרגישים. הם הרגילו את עצמם, כך שהמידות האלו הפכו אצלם לטבע.

רבים טועים בהבנת הביטוי ״ההתנהגות הטבעית״ של האבות. התורה אינה טבעית לאדם משום שהיא תורה מן השמים. לכן מבחינת הבריאות בעולם התחתון, אין זה טבעי כלל וכלל להתנהג על־פי אותה תורה. צריך להתרגל. הייחודיות של ישראל היא שכלל ישראל מוכן לכך, מזומן לכך, אולם כל אחד ואחד צריך לקנות את אותה זהות תורנית כדי שהיא תהיה קבועה בטבע שלו. לכן אנו מתפללים בכל יום ״שתרגילנו בתורתך״[22] משום שאין זה טבעי לנו."

להסבר נרחב יותר על משמעות כלי ואור ביחס בין האומה לתורה ראו במאמר תקופת העומר ( נדפס ב'מספד למשיח?' ) :" הסיבה לכך היא, שיש שתי מדרגות בגאולה. לכל "יש" בעולם קיים "כלי" וקיים "אור". המדרגה הראשונה היא תחילת גאולת ישראל, ממצרים גאולת "הכלי"[50] של עם ישראל, היווצרות האומה. לאחר מכן באה המדרגה השניה שהיא גאולת הנשמה של העם, וזהו מתן תורה, היווצרות "כלי האור"[51]. ישראל הוא כלי מיוחד, הנקרא כהן לוי ישראל ראשי תיבות כל”י."

[15] שבת דף לא עמוד ב

[16] ראו ,אבן שלמה, פרק א סימן יא: "ענין התורה לנפש דוגמת המטר לארץ שמצמיח מה שנזרע בה סם חיים או סם מות כן בתורה מצמיח מה שבלבו אם לבו טוב תגדיל יראתו ואם בלבו שרש פורה ראש ולענה יגדל הטינא כח בלבו כמו שכתוב (הושע יד י) "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". וכמו שאמרו ( שבת פח:) למימינים בה סמא דחיי, ולמשמיאילים בה סמא דמותא"

[17] יומא דף עב עמוד ב.

[18] בבא בתרא דף י עמוד ב : "האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור"

[19] הכוונה לרצי"ה וראו שערי אורה שיעור 33 :" והרב נחמן מברסלב, יש לו פרק עמוק על זה: 'קרוב ורחוק'. והעימות בין שני המצבים האלה: קרוב ורחוק בבת אחת זה נקרא עומק. הרב נחמן מסביר את זה ככה: כל צעד שאתה מתקרב, אתה מרגיש רחוק יותר, זה מסביר הרבה דברים לפי המקורות. כל עוד אנחנו נמצאים בעולם הזה, אז אנחנו נכנסים בעומק של החוץ, בעומק. קרבה יתרה מגלה ריחוק גדול יותר. הוא היה מסביר את זה על "אל תתייאש", לא להתייאש מזה כי דווקא כשמתקרבים מרגישים יותר רחוק.

['ממך אליך']

, [65]אני לא זוכר, זה יפה, זה בדיוק. הרב צבי יהודה היה מסביר את זה: כשחיים את הריחוק חיים את זה ביראה, כשחיים את הקרוב חיים את זה באהבה, ולכן יש בבת אחת אהבה ויראה. אהבה ויראה זה הקדושה, זה הממד של חכמת האמונה. כדי להגיע לחכמת האמונה, צריך חכמת האהבה וחכמת היראה. מה זה אהבה? זה קרוב, ברוך, הברוך הוא קרוב. מה זו היראה? זה קדוש, קדוש הוא רחוק. אז בבת אחת הקדש ברוך הוא, בבת אחת אהבה-יראה, אהבה-יראה."

[20] ראו הקדמת ספר הזהר דף יב עמוד א

[21] בראשית פרק ב פסוק ג

[22] השוו 'רסיסי לילה' לר' צדוק הכהן מלובלין אות ה סעיף א .

[23] השוו 'ספר הזכרונות' לר' צדוק הכהן מלובלין אות ב : " והנה בזה אין צריך להזכיר לכשרי ישראל רק להודיע שבכלל אלהים אחרים אינו דוקא עבודה זרה מיוחדת רק איזה כח אחר שיהיה שיחשבנו לכח נפרד בפני עצמו אפילו המאמינים בטבע שהוא כח נפרד הרי אומר שיש כח אחר חוץ ממנו יתברך אבל באמת גם הטבע היא הנהגתו יתברך ועיין בתשובות חכם צבי סימן יח "

[24] מהר"ל, 'תפארת ישראל', פרק י, ד"ה "אבל היראה"

[25] מהר"ל 'נתיבות עולם', 'נתיב העבודה', פרק ו, ד"ה " ומתרץ שיקיים שניהם שייתן עיניו למטה ולבו למעלה"

[26] ראו הערה 260 על הקשר בין דבקות ליראה ואהבה בתורת השל"ה ובחסידות

[27] משנה שבועות פרק ד משנה יג

[28] השוו ירמיה פרק ז פסוק יח ביחס לעבודה זרה

[29] בראשית פרק כח פסוק יא

[30] בראשית רבה פרשה סח סימן יב

[31] ראו 'ספר גירושין' לרמ"ק סימן יא: "והוא יושפע עליו שפע משמי קדשו שהוא שלש ראשונות כי שם הוא שמי השמים" וכן ב'אור יקר' לרמ"ק על 'סבא דמשפטים' סימן יג :" "והנה ימצא לפי זה שמים בג' בחי' הא' השמים העליונים והוא הבינה ובאמיתית נק' שמי שמים והטעם כי יסוד כל המרכבות והכלליות הנמצאות בכל הספי' תחלה הם בבינה והוא האומן בכל הספי' והיינו ויעש אלהים את הרקיע ופי' שהכוונה תיקנו וקישטו והיינו ויקרא אלהים שהיא בינה לרקיע שמים והיינו ע"י היותו מתקן אותו וכולל בו הכללות הנ ' ומלת שמי השמים לפ"ז ירצה חותם החותמות המחצב כל הצורות שכלן חצובות מכחה שמכחה נמצאו הספירות מצד החכמה והיא הכוללת אותם ועוד יסודם שהוא הרקיעים הם פשוטים מכח החכמה בבינה ואח"כ היא מכללת אותם בכללותם בצורת שמים כדפי' הב' שמים התפארת והיא עיקר מלת שמים בכל מקום והיינו שהוא רקיע בסוד הדעת מחכמה ונעשה שמים מצד הבינה ועליו ביחוד נאמר ויקרא אלהים לרקיע שמים כדפי' בתי' וכן הוא ראש ועיקר בו' קצוות וכל ו"ק נכללים בפעולתו ונגררים אחריו כאומ' ואתה תשמע השמים הג' כל מדה ומדה מי' המדות תקרא שמים מצד מה שהת"ת כולל בה אותה הצורה העליונה החצובה בו שע"י היא נק' שמים"

וראו עוד ב 'ליקוטי הש"ס' להאר"י על מסכת חגיגה:" "דע כי ז' רקיעים הם סוד י' ספירות ורקיע הז' הנקרא ערבות הוא כולל ג' רקיעים בתוכו ולגודל קדושתו נקרא רוכב בערבות והז' הם למטה מהם הרבה במדרגותם והשלשה העליונים הם נקראים שמי השמים "

[32] זהר במדבר דף רנה עמוד ב "אבהן ורעיא מהימנא אהרן דוד ושלמה הא אתון שבע לקבל שבע ספירן" ובניצוצי זהר שם אות י מקורות נוספים. וראו 'זהר חדש' בראשית דף ז עמוד א :" דכנסת ישראל בשבעה סליקת ובשבעה נתחת בשבעה אשתלמת ובשבעה אתפגמת בשבעה אשתלימת כדאוקימנא ברזא דמהמנותא וזכאין דאחידן בה אברהם יצחק ויעקב יוסף משה אהרן דוד"

[33] להרחבת הנושא ראו 'סוד לשון' כרך ב עמוד 81 בפסקה 'שבירת הכלים' ובהערות שם.

[34] במדבר רבה פרשה יח ירושלמי ברכות פרק א הלכה א וראו 'שפת אמת' על פרשת חיי שרה תר"נ

[35] ראו 'ליקוטי תורה' בראשית א ( תל אביב תשל"ג ) דף א וכן 'שער הפסוקים' ( וידבסקי ירושלים תשמ"ו ) בראשית דף ב

[36] דברים פרק יא פסוק כא

[37] ראו הקדמת תיקוני זהר דף ט עמוד א : "יד יקו"ק מימינא דאתמר בה וירא ישראל את היד הגדולה מסטרא דחסד יד רמה מסטרא דתפארת  דאתמר 

בה ובני ישראל יוצאים ביד רמה יד חזקה באמצעיתא דאיהי יד יקוק הויה למהוי רחמי מכל סטרא דינא כבוש 

באמצעיתא"

[38] דברים פרק ד פסוק ז.

[39] דברים רבה פרק ב, פרשה י

[40] השוו במדבר רבה קורח פרשה יח: "ימי אברהם קע"ה שנה יצחק ק"פ שנה יעקב קמ"ז שנה כשאתה כוללן נמצא ה מאות ושתי שנים  וכן מהלך שמים לארץ כימי השמים על הארץ"

וכן בתלמוד ירושלמי ברכות פרק א משנה א : "ורבנן אמרין כשני אבות הראשונים כימי השמים על הארץ וכשם שבין הארץ לרקיע מהלך חמש מאות שנה ..." ראו הסבר ברוח דבריו של מניטו ב 'באר הגולה' למהר"ל הבאר השישי

[41] בראשית פרק כו פסוק ה.

[42] מסכת ברכות דף לג עמוד ב.

[43] " וכל כשרון מתברך ומובטח להיות נצור רק על פי ההערכה הנכבדה של יחושו להאוצר הגדול" – בפסקה הנלמדת בשיעור הנוכחי.

[44] ראו של"ה ,'תורה שבכתב' פרשת שמות אות ח: "אילו היה העולם בכונת הבריאה דהינו שלא הביא אדם החטא לעולם ולא היתה הקליפה רק הכל היה קדש אז היה שם ידו"ד שהוא שם העצם נקרא כמו שנכתב כי היה אויר העולם כלו קודש   " וכן שם בפרשת וארא אות כ .

והשוו לנאמר בשיעורים על שערי אורה שיעור 59:" התורה, כפי שאנחנו מכירים אותה, שייכת ליום השבת, החכמות החיצוניות, שייכות לששת ימי המעשה. זה מובן. ההגדרה היא פשוטה, כן? והתורה כוללת כל החכמות. זה הפסוק: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". מה שצריך לגלות, ולפי דעתי ,ולפי דעתי , אם אנחנו מבינים את פשט הדברים, 'חותמו של הקב"ה אמת', [4]מה זה חותמו? אבל הוא זה לא חותמו. חותם זה דווקא הטבע, הטבע זה אלקות, אבל זה חותמו של הקב"ה, זה לא הוא. צריך להבין את זה, לדייק בזה. ואז יש לנו תשובה לשאלה: מאחורי חותמו יש הוא." וראו עוד שם בשיעור 62 :" אבל אני משתמש במושגים של הרב קוק, יש קדושה שהיא בהעלם   בטבע, זה הקדושה הטבעית, זה מושג חדש, זה מושג הראשון ששמעתי מהרב כשבאתי לראשונה לירושלים. למדנו כל הלילה, עד שהבנתי מה זה קדושה טבעית. ואז כשהבנתי את זה, כל מה שהייתי יודע מהתורה, כל התורה שלי מאז, נהפכה לתורה אחרת, לתורה של א"י, בין לילה, זה היה רק מושג אחד, שינה את הכול. יש פרקים ב-'אורות', יש 'באורות הקודש' כמובן. אבל רק תזכרו את הכלל הזה:
שורש הקדושה שבחוץ הוא יותר עמוק, הוא יותר פנימי, מהשורש הקדושה שבגלוי, בפנים. הקדושה שהוא הגדיר ככה: קדושה שהיא למעלה מן הטבע ואנחנו חווינו את החוויה של קדושה נגד הטבע. "

[45] למשמעות 'היום השביעי' ראו ב'סוד העברי' כרך א שער ראשון פרק א :"  עיון מדוקדק בפסוקי פרק א' מעלה הבדל חשוב בין הסיפור של ששת ימי היצירה לבין זה של היום השביעי. בששת הימים הסיפור שלם בכל ארבעת ממדיו: ההחלטה, התכנון, היישום והשיפוט. בתיאור של היום השביעי חסרים השלב של "ויהי ערב ויהי בקר יום השביעי", כמו גם שלב השיפוט: "וירא אלהים כי טוב". תיאור מצב העולם ביום השביעי שונה לגמרי, ונעדר בו תיאור המאזן הסופי של אותו היום כפי שהוא מצוי בימים האחרים. כביכול רוצה התורה לומר לנו שעדיין נמצאים אנו במהלך היום השביעי, ורק בסיומו יאָמר: "ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי", ואז ישפוט הבורא: "ויהי כן", או "וירא אלהים כי טוב".[117]

[46] משנה אבות פרק ג משנה ז

[47] ראו של"ה 'עשרה מאמרות' אות קמג: "ועל זה נאמר ישעיה לג ו יראת ה' היא אוצרו כי מדרך המלכים להניח באוצרם דבר שהוא סגולה ואינו בנמצא

 כי מה שהוא בריבוי אצלם מה להם לעשות מזה אוצר כך כביכול הקדוש ברוך הוא מניח באוצרו יראה כי יראה  כביכול אין בידו"  

השוו להסברו של מניטו בסוד מדרש התולדות כרך ה בפרק 'אברהם ירא אלהים' בפסקה 'כי ירא אלהים אתה' וכן בשיעורים על 'נתיב התורה' למהר"ל שיעור 4 :" אבל ההסבר של "אין לו בעולמו אלא אוצר של יראת שמיים." לא זוכר איפה למדתי את זה, אבל זה ברור, כי התשובה היא שכל מה שיש בעולמו של הקב"ה - הוא ברא אותו. זה בא משלו. ולכן מכיוון שזה - תן לו משלו, כן, זה משלו. רק מה שהאדם יכול לתת לבורא - זה יראת שמיים. זה מובן? כן. הכל אנחנו מקבלים מהגבוה חוץ ממה שאני מכיר בו – זה יכול לבוא רק ממני. אין מלך בלי עם, זה קשור קצת הרעיון, כן"

[48] בבלי, ברכות דף לג עמוד ב

[49] דברים פרק לא פסוק כז

[50] בבא בתרא דף טז עמוד ב

[51] ראו לדוגמה 'צפנת פענח' לר' יעקב יוסף מפולנאה (דפוס ראשון תקמ"ב) דף יד עמוד ב: "ובזה יובן אין לגבי משה זוטרתי  ר"ל כשהיו לגבי משה לקבל מן משה חכמה ומוסר שהיא יראת ה אז השפיע לו למשה מוסר ויראת ה להשפיע להם ונקרא זוטרתי כשיש לו כמו במשל הש"ס עשיר ויש לו משא"כ שלא היו לגבי משה שנתרחקו ממשה שלא לקבל ממנו מוסר ויראה אז היה דבר ה' ויראתו יקר בימים ההם גם למשה מאחר שאין מקבלין ואז הצדיק אבד שפע וכו' וגם היראה שנקרא יראת ה' היא אוצרו אז והבן"

[52] להרחבה ראו שיעורים על 'נתיב התורה' למהר"ל שיעור 16 בפסקה:' תורה של איחוד המידות חייבת להיות מן השמיים'

[53] גמרא שבת דף לא עמוד ב.

[54] Ένα – אחת בשפה יוונית.

[55] דברים פרק ד, פסוק לו

[56] חגיגה דף ג עמוד א

[57] על פי עבודה זרה דף יט עמוד ב וכן בזהר חלק א דף ס עמוד א :" "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך אמאי הכא בורך בקדמיתא ולבתר בארך דהא בור לא אקרי אלא ריקניא דלא נביע באר מיין דנבעין אלא כלא אתר חד הוא אלא אתר דמסכני אחידן ביה אקרי בור דלית ליה מדיליה אלא מה דיהבין בגויה ומאן איהו דל"ת לבתר אתעביד באר דאיהו נביע ומליא מכל סטרין ומאן איהו ה"א "

תמלול: הילה פלדות
הגהות והוספת מקורות: צוות מכון מניטו

"קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש. השכל, המאור הגדול, והרגש, הקטן, שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם, ולפעמים רבות מאד הסתירות שביניהם. אם ערכם היה מכל צד שקול. היתה הסתירה בחיים הרוחניים, וממילא גם הגשמיים גדולה. א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. הרגש הקובל, אפשר לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים. מה שא"כ ברגש. עצה אחת יש ע"ז. לכי ומעטי את עצמך. הוי ראש לשועלים. בחיי המעשה, החברה, והנימוס, מלכי בכיפה, אבל למעלה במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל. אבל הקובלנא גדולה היא מאד, יש באמת מהלכים לרגש בעליונים ועליוני עליונים, גם בעמקי השכל עצמו וטוהר משפטיו. הכח השכלי שברגש מוצא הוא בעושר ההתפרטות, מיעט את הלבנה לפיכך הרבה את צבאותיה. אבל בכ"ז לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו. השכל ושורש עליוניותו מתעכב ג"כ ממהלכו, ונעכר מזכותו, ע"י הנמכתו של הרגש והגבלתו, ואי התחברותו התדירית באור השכל. מביאים כפרה על האור האלהי. המונמך ע"י מיעוט הירח. משתדלים לדרוש מילוי פגימתה של הלבנה, העמדתה במשקל המאור הגדול, החיים המורגשים והשכליים ממוזגים ומשוקלים עין בעין. מה טוב ומה נעים יהיה אז העולם, מה נחמדים, כבירים, עליזים וקדושים החיים. יה"ר מלפניך, ד' או"א, שתמלא פגימת הלבנה, ולא יהיו בה שום מיעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה: כאור שבעת ימי בראשית, כמו שהיתה קודם מיעוטה, כמו שנאמר ויעש אלהים את שני המאורת הגדולים. וכמו החיים הפרטיים, כמו כן החברותיים יקבלו את צורתם החדשה, השלמה והבהירה. החפץ היותר כמוס במרומי הסתר השכלי, והגלוי במעמקי לבב, בסידור האומה וחסנה, יחדיו יעמדו שלובים זה בזה. כל החזון הזה יופיע בהדרו בעולם בשוב ישראל את נוהו, חמוש בכל כשרונותיו, מלומד בכל נסיונותיו, אשר נוסה בהם בדרכו הארוכה בימי נודו בעמים, אשר שר בהם אל אלוהים9 ואל אנשים ויוכל. ויתקיים בנו מקרא שכתוב, ובקשו את ד' אלוהיהם ואת דוד מלכם אמן".

(הרב קוק, אורות הקודש א', שער שני, סדר ד', פרק ע"ט, עמ' רנ"ג)

מניטו: אולי נלמד קצת, מכיוון שלא לבטל את השיעור, אבל אני לא יודע אם יהיה לי מספיק קול כדי להמשיך הרבה. מכל מקום נתפלל ערבית ביחד, זו מצווה גוררת מצווה. עוד מצווה- "עומר".

טוב, אז הכותרת של הפרק היא "מאורות השכל והרגש" והנושא למעשה הוא היחס בין 'תפארת' ו'מלכות', ונראה את זה מיד, אני אתחיל לקרא את הפרק:

"קטרוג הלבנה"

וזה מקור ידוע במסכת חולין[1], אחר כך נביא את פירושו של רש"י, אני חושב שזה יספיק כדי להבין את הנושא, ואם יש צורך נחזור על הגמרא עצמה.

"קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש"

לפי המושגים של הקבלה, ה"נפש" זה עולם העשייה. ולכן, לפי ההתפשטות של ההוויה הפשוטה, מדובר בספירת 'מלכות' בעצמה. כי עולם העשייה הוא מקביל ל'ספירת מלכות' של ההוויה הפשוטה, ולכן כל מה שמדובר פה זה מדובר בעולם העשייה ובעצם במדרגה שנקראת 'מלכות' שבה פועל הצמצום[2]. וזה, לפי דעתי, ההסבר הכי פשוט של כל העניין של 'מיעוט הלבנה'.

'מיעוט הלבנה' זה מקביל למושג של ה'צמצום', לפי ההסבר של הרב אשלג זה נקרא "המדרגה הרביעית" של הצמצום, שהיא עיקר הצמצום. אולי בקצרה כדי להסביר את הנקודה ההיא: כשהצמצום פועל, הוא פועל מהמרכז לצדדים ולכן הוא מגלה מדרגות של הרִיק המוחלט. והרִיק המוחלט זה במדרגה המרכזית שנקראת 'מלכות'. ואחר כך כשהאור חוזר[3], הוא פוגש את ה'רשימו'[4] שהאור השאיר כשעלה לאינסוף, כתוצאה מהצמצום הראשון, מהצמצום הקדמון, כן. והרשימו במדרגה הרביעית[5], שהיא המרכזית, שהיא ה'נקודת מוצא' של כוח הצמצום, הרשימו הוא דל מאוד, הוא מועט[6]. אחר כך במדרגה הגימל, השלישית, שזה עולם היצירה, שאחר כך יש 'האור חוזר' הוא בונה את עולם היצירה, המדרגה של הרוח, לפי המושגים של הנשמה, הרשימו הוא יותר חזק, איך אומרים? יותר...

קהל: מודגש

מניטו: הוא יותר "מורשם" נאמר, כן וכן הלאה עד למדרגת הכתר. שאפשר לומר, שכאילו אי אפשר להבחין בתוצאה של הצמצום במדרגת ה'כתר'. רק תזכרו את זה שמדובר ב'כתר' במקור של הגמרא של מיעוט הלבנה, כי הקטרוג של הלבנה הוא "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", "בכתר אחד". אז:

"קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש"

ובעולם הנפש יש גם כן מדרגות, כל המדרגות של מבנה העולמות והמדרגה התחתונה נקראת 'נפש' והמדרגה היותר למעלה נקראת 'רוח'. פה מדובר ב 'השכל'- המאור הגדול ו'הרגש'- הקטן. אז כדי להבין את ההקבלה בין המושגים של הרב פה, והמושגים של הקבלה, צריך להבין שמדובר ב'שכל' בבחינת ה'רוח'. כי מדובר, סוף-סוף ב'תפארת' ו'מלכות', ובמדרגות הנשמה זה רוח ונפש, זה מובן כן. ייתכן שפה הרב משתמש, אני לא בטוח אבל ייתכן מאוד, משתמש בבת אחת במושגים של הקבלה וגם במושגים של המהר"ל[7]. אולי עם קצת משמעות של המושגים של הרמב"ם, גם כן.

האווירה של כל היהדות האשכנזית האירופאית שהרב נולד בה, זו הייתה אווירה של המחלוקת בין המתנגדים לחסידים. והמושגים היו 'ליבא ומוחא'[8]. 'ליבא'- זה מקביל לנפש, בעולם הנפש זה מקביל לרגש, ו'מוחא'- זה מקביל לשכל. ב'סוד הייחוד', באותם המושגים שחייב אדם לייחד 'ליבא למוחא' ו'מוחא לליבא'[9]. וזה 'סוד האיחוד' בין 'תפארת' ו'מלכות'[10], זה מובן, כן.

לכן אני חושב שלא צריך לדייק כל כך בהקבלה בין המדרגות, אבל הנושא הוא פשוט, כי יש כמה הערות, בש"ס גם כן, שצריך להבין את ה...זו לא אגדה אמנם, זו גמרא מפורשת, של עניין של מיעוט הלבנה, לפי הסוד. אולי אחר כך, אם יש צורך, אני אחזור על הגמרא עצמה ונראה מה כתוב שם. אז אני חוזר על זה:

"קטרוג הלבנה מתפרש יפה ברזי הנפש"

דהיינו בעניין של המתח שיש בין השכל והרגש. השכל- 'המאור הגדול' והרגש- 'המאור הקטן'. ולפי המושג הכי ידוע- ש'אדם הוא עולם קטן'[11] ולכן מה שקרה, לפי פשט הגמרא, בעולם העשייה, בעולם עצמו, המאורות היו השמש והירח, החמה והלבנה. ולכן בעולם העשייה של הנפש עצמו, אז אפשר להבין יותר טוב במה מדובר באותו מקום.

"שניהם עומדים במשקל אחד"

לפי המקרא נבראו שווים, כך הוא הפירוש של רש"י - נבראו שווים.

"שניהם עומדים במשקל אחד"

ז"א יש מושג ב'זוהר' ב'ספרא דצניעותא', מושג של 'מתקלא', האדם נמשל ל..., שכחתי איך אומרים בעברית מתקלא?

קהל: מאזניים

מניטו: מאזניים כן, מלמעלה למטה יש עליון-תחתון, אבל אפשר לפרש את זה גם כן ימין-ושמאל[12]. ולכן, הרוח שהיא למעלה מהנפש, היא מימין, והנפש שהיא למטה מהרוח היא בשמאל, וזה המאזניים, המתקלא.

"שניהם עומדים במשקל אחד, אבל שונים הם דרכיהם."

כי הנפש היא הכלי של היצר הרע, היצר הרע שמופיע דווקא מהחיסרון שהיא התוצאה של הצמצום שפועל בעיקר במדרגת הנפש, זה מובן? כן. ושורש יצירת הטוב זה ברוח[13]. מכיוון שזה הצד של ההתפשטות של האור שחוזר מלמעלה למטה עד הנפש ולא עד בכלל. עד המלכות ולא עד בכלל. ולכן יש הקבלה בין המושגים האלו. כי נטייה של הרגש, זו נטייה של היצר הרע. ונטייה של השכל זו נטייה של היצר הטוב, מדובר בצדיקים, כמובן, כן (צוחק עם הקהל).

"ולפעמים רבות מאד הסתירות שביניהם"

ואני חושב שאפשר להבין בדרך הכי פשוטה את הסתירה שיש בין היצר הטוב והיצר הרע, השכל והרגש בהגדרות האלו, לפי שיטת הרב אשלג- הרצון להשפיע והרצון לקבל, זה מובן. כי כלי הקבלה נבנה מתוצאה של הצמצום.

"אם ערכם היה מכל צד שקול"

ז"א אם באמת, הכוח של היצר הרע והכוח של היצר הטוב, הכוח של הרגש כשהוא לעצמו, והכוח של השכל כשהוא לעצמו. ואני חושב שכדאי להדגיש את זה: 'השכל' לפי המשמעות שבתורת המהר"ל, 'השכל הפשוט[14]', לפי המשמעות של מהר"ל, ז"א הרצון להיות 'צדיק'. ואם הכוחות האלו היו ממש שווים, כן:

"אם ערכם היה מכל צד שקול היתה הסתירה בחיים הרוחניים, וממילא גם הגשמיים   גדולה "

ז"א לא הייתה אפשרות לצאת מאותה סתירה. יש הרבה פירושים על המילה "לבב", "בכל לבבך", לב עם שתי אותיות בית[15]- אחת שמורה על יצר הטוב ואחת שמורה על יצר הרע. ואם הכוח של הב' הימנית והב' השמאלית היו שווים, לא היה אפשר להכריע ביניהם.

לכן יש איזה יתר, יתרון, מצד ימין. זה מקביל למושג של 'מטה כלפי חסד', ז"א החיים לא היו יכולים להתחיל להתפשט אם שני הכוחות האלו היו באמת שווים, כן. זה מה שאומרת הגמרא, "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד", כי במילוי של הכתר יש כבר השורש של שני כוחות האלה. הכתר מתפשט מצד אחד בקו ימין, שמתחיל בחוכמה ונקרא 'קו החסד', ומצד שני ב'קו הדינים' שמתחיל בבינה. וזה קל להבין.

ההתפשטות של האורות שבאים ממילוי הכתר, מצד אחד זה מתפשט במידת החסד, מצד שני זה מתפשט במידת הדין. וסוף-סוף גם שורש הכלי וגם שורש האור נמצאים במילוי של הכתר[16]. ולכן, מכיוון שעלה במחשבת הבורא לברוא עולם, אז מתעוררת השאלה "אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". כל עוד שהעולם לא היה נברא, אז היה מצב ששני מלכים האלו היו משתמשים בכתר אחד. מכיוון שהכול ניתן, בבחינת ההתפשטות, לדעת מה יקרה לו[17], לפי לשון המקרא, שזה היעד של העולם הזה, אז נוצר מצב שונה לגמרי. והתחרות בין שורש הכלי לשורש האור מתחילה.

קהל (הרב אורי שרקי)- זה בעולם הבריאה?

מניטו: מה?

קהל (הרב אורי שרקי)- הבעיה...

מניטו: זה כבר מתחיל במׇתקֵלא העליונה[18], חוכמה ובינה, זה כבר מתחיל שמה. הדבר מתגלה בעולם העשייה- מלכות ותפארת, ואני חושב שיש פה חוכמה גדולה כדי להבין היטב במה מדובר, אז צריך להבין את זה במה שאנחנו יכולים ל...איך אומרים...?

קהל: לגעת...

מניטו: לא רק זה...

קהל: לחוש...

מניטו: לחוש, כן, בחיים שלנו- רגש ושכל.

"הרגש קובל: אפשר לשכל", זוהי הטענה של הרגש, "אפשר לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים. מה שאין כן ברגש"

טוב, פה יש נושא ללימוד שלם. הכוח שיש בשכל שיש לו אפשרות להכיל גם את ההפכים. אבל ברגש לא, למה? מכיוון שהשכל שייך עוד לעולם האור, שהוא באחדות גמורה אבל הרגש הוא כבר קשור לריבוי שיש בכלים - וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים.[19] ולכן, כל רגש הוא לעצמו. האיחוד בין הממדים שיש ברגש, הוא בלתי אפשרי בעולם הזה.

אולי אני אדגיש את זה ב...יש גמרא, במסכת ברכות,[20] שהנושא שלה הוא לנסות להגדיר, מה זה מה שאנחנו קוראים בעברית המודרנית 'הרגש הדתי'. אין מושג כזה בעברית של לשון הקודש. וסוף-סוף הגמרא מסבירה שהכוונה של התפילה צריכה להיות לפי ההגדרה של המשנה כבר, 'כובד ראש'. מה זה 'כובד ראש'? לפי הגמרא זה שמחה ויראה בבת אחת.

ז"א יש תכונה של שמחה וזה רגש בפני עצמו, יש תכונה של יראה וזה רגש בפני עצמו. כשיכולים לאחד את שני הרגשות האלה, כך אומרים? אז פה יש המצב של 'פנים בפנים' וזה אפשר להתחיל להתפלל, ופה יש ייחוד בעולם הרגש, אבל זה היוצא מן הכלל של ה'כובד ראש' של עבודת הקודש[21]. אבל בעולם הרגש, כשלעצמו, יש פירוד בין הרגשות. אין שום אפשרות מכיוון שזה עולם הכלים, זה מובן?

"עצה אחת יש על זה"

ז"א השכל יכול להכיל את הרגש, אבל הרגש לא יכול להכיל את השכל ולכן יש בעיה. יש שאלה חדשה, שונה, אחרי הבריאה. לפני הבריאה אין בעיה.

קהל (הרב אורי שרקי)- מי שנפשו טהורה אז הרגש שלו גם כן..

מניטו: סליחה, מה?...

קהל (הרב אורי שרקי)- מי שנפשו טהורה, אז נשמתו טהורה, יש לו רגש טבעי של האדם הראשון, לפני החטא נניח, אז הרגשות שלו הן נמשכות...

מניטו: למה אתה מתכוון?

קהל (הרב אורי שרקי)- הרב אומר שהרגש לא יכול להכיל את השכל. אבל לכאורה כשאנחנו מדברים נגיד על יהודי טוב, פשוט, אז יותר קל להבין...

מניטו: לכן אני אומר שזה דווקא 'שעת התיקון'. כשאתה אומר "יהודי טוב", זה מצב של תיקון. נדון בגמרא על זה, עמידה להתפלל. כשאתה "ברצינות" אתה כבריאה לפני הבורא, אבל זה לא העולם הזה. זה, זה מובן, כן?

פה, יש הרבה נושאים בנושא הזה, כן. ובעיקר שאין מושג אחד כדי להגדיר את הכוונה של התפילה, צריך שני מושגים בבת אחת - גם 'שמחה' וגם 'יראה'. סוף-סוף הפסוק שמביאה הסוגייה שם זה עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה.[22] ואנחנו מבינים את הרישא של הפסוק מהסיפא. מכיוון שהסיפא זה גִילוּ בִּרְעָדָה, ויש סתירה בין 'גיל' ל'רעדה', אז יש גם כן ברישא אותו מתח, ולכן צריך להבין שעִבְדוּ זה ביראה ותוסיפו שמחה. ואנחנו מבינים את זה באופן פשוט מכיוון שיש עוד פסוק עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה, כן. פה זה מצב מקביל- עִבְדוּ שמה, בפסוק השני, עִבְדוּ זה 'בשמחה' ותוסיפו יראה. למדנו את הנושא הזה פעם, כן.

פה אני הסברתי פעם בנושא הזה, שזה נותן להבין שלהיות ' עבד ה' ', זה לא תלוי באיזה מין גורל מיוחד, מישהו שנולד עם נטייה לעבודת הקודש. כי אין רגש מיוחד בפנים, ספציפי כן, שיהיה ה'רגש הדתי', כמו שאומרים הגויים: "מי שנולד ככה נולד דתי, מי שלא נולד ככה, לא נולד דתי...", כאילו יש איזה גוף מיוחד לדתיים (צוחק), יש איזה רמז באיזו משנה "כל המכבד את ה..." שכחתי את ההתחלה, "גופו מכובד על הבריות..."

קהל (הרב אורי שרקי)- "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות".[23]

מניטו: כן, "כל המכבד את התורה גופו...", כאילו יש לו איזה גוף מכובס[24] (צחוק). תופשים את הנושא? כן. טוב.

קהל: המושג 'הקדוש ברוך הוא'

מניטו: מה?

קהל: המושג 'הקדוש ברוך הוא'...

קהל (גבריאלה בן שמואל)- המושג...

קהל: 'הקדוש ברוך הוא' זה גם יראה ושמחה?

מניטו: יפה, יפה. "קדוש"- זה יראה, ו"ברוך" זה שמחה. זה הסבר של הרב ז"ל שהסביר את זה[25]. זה הממדים של האמונה, יש שני ממדים: בחוכמה העליונה יש את החוכמה של קירוב וריחוק. יש מדרש, במדרש רבה, שאומר- מצאנו בעבודה זרה קרוב ורחוק בקדוש ברוך הוא קרוב ורחוק[26], אתם זוכרים את המדרש הזה? כן.

אז כשהאדם מרגיש את הריחוק, אז מופיעה היראה, כשהוא מרגיש את הקירוב אז מופיעה האהבה. אז במושגים התיאולוגים, ה'קדושה'-זה טרנסנדנטליות, 'ברכה'- זה אימננטיות, אתם זוכרים את זה, כן. אז הכוונה של העבודה זה גם זה וגם זה, בבת אחת. לכן זה מצב יוצא מן הכלל, אז יש פשרה בין השכל והרגש, מכיוון שהרגש הוא במצב של "איחוד המידות", הוא עצמו.

למשל, כשהרב אומר פה: "שכל סובב, כולל את ההפכים".[27] זה מצב של ה'מידת תפארת', שהיא ששת הקצוות, כן. והם הפכים- 'חסד' ו'גבורה' זה הפכים. אבל כל זה, זה 'תפארת'. הוד ונצח זה הפכים, אבל כל זה, זה" 'תפארת'. 'מלכות' זו מלכות, עם התחלת הפירוד של צד הבריאה, הצד של הבריאה. זה מובן?

קהל: ו'מלכות' זה מקביל ל'רגש'

מניטו: נכון, כי במושגים פה של הנושא, 'מלכות' מקביל לנפש. לנפש יש פיזור, יש פירוד. לשכל יש איזה מין כוח מסתורי, אם אפשר לומר, של איחוד ההפכים, זו מידת ה'תפארת'.

קהל: הקב"ה- זה תפארת?

מניטו: 'תפארת של אצילות' זה מתפשט על (תפארת?). למשל, לקחתי בכוונה את ברכות הנהנין, כשאנחנו אומרים פשוט: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם...", זה לשון נוכח- "ברוך אתה" כשהכוונה זה ל'תפארת'. "שהכול נהיה בדברו", פתאום זה משהו נסתר, הכוונה זה ל 'כתר', כי 'אתה הוא', במושג של 'אתה הוא אלוקים'[28]. לכן כל הכוונות של הברכות זה ל'תפארת', לאמיתו של דבר- דרך ה'תפארת' עד 'תפארת דאצילות' כי האצילות נקרא- "ה' אלוהי ישראל"[29]. אז הרב אומר:

"עצה אחת יש על זה. לכי ומעטי את עצמך"

וזה 'סוד הצמצום', זה מובן. ופה, לפני שנמשיך, לפי דעתי, המפתח של כל הנושא נמצא בברכה של 'בורא נפשות', ומספיק לקרא את הברכה: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, בורא נפשות רבות וחסרונן", כן זה מובן?

ז"א הצמצום פועל בחסר של כל נפש ונפש, ז"א במדרגה של 'מלכות'. "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, ברוך חׇי העולמים". פה אני רוצה לשאול שאלה שעד כאן לא מצאתי תשובה, אולי אתם יכולים לשאול מישהו שיודע להשיב. יש הבדל בין הנוסח הספרדי לנוסח האשכנזי, לא פה, כי גם האשכנזים אומרים "חֵׇי העולמים" גם כן. אבל בתפילה האשכנזי אומר- "חֵי העולמים" ופה יש איזה בעיה, כן. יש רמב"ם מפורש שאומר שדווקא צריך לומר "חׇי העולמים" כשמדברים על הקב"ה ולא "חֵי העולמים". אני כבר מפרש את הרמב"ם לפי הנושא שלנו, למשל במקרא- חֵי פרעה, זוכרים את זה? לא הספקתי לשאול...

קהל: בחלק הראשון של מורה נבוכים, פרק עב [...] מסביר את הביטוי "חי העולמים" בתור "מחייה העולם..."

מניטו: איך? אז תזכיר לי

קהל (הרב אורי שרקי)- בתור מחייה העולם...מחייה העולמים

מניטו: כן אפשר להבין, אבל הסתירה...

קהל: אם היה כתוב "חי ה'" אז היה קשור לגידוף...

מניטו: כן, אבל השאלה נשארת. איך בסידור אומרים- "חֵי העולמים"? טוב נראה, ייתכן שפה יש משהו יותר... טוב אז זה לא הנושא שלנו[30], הנושא שלנו זה- "בורא נפשות רבות וחסרונן". כל נפש ונפש, איך אני אסביר את זה? אפשר: הייחוד של כל נפש ונפש בא דווקא מן החיסרון שלה. כי מן החיסרון שלה באה השאיפה המיוחדת לו לערכים העליונים. זה מובן?

קהל: הייחוד?

מניטו: הייחוד, מה שמאפיין כל נפש ונפש, זה דווקא מה שחסר לה. ז"א איך הצמצום פועל בה. זה מובן, כן.

קהל: הבנתי את הרעיון אבל אולי הרב יכול לתת דוגמה?

מניטו: במציאות? (צחוק בקהל), אבל על איזו נקודה?

קהל: על הנקודה הזו, שכל מה שמאפיין זה חסרונן...

מניטו: כן, כן ,זה מתחיל בפשט של הביטוי פה "נפשות רבות" כן, כשיש ריבוי ז"א שיש הבדל בין אחד לשני. וזה כל העניין שלנו - נבראים שווים, כן, אבל אין דבר שווה בעולם, כן. אה... ההבדל שבין כל בריאה ובריאה בא בממד מדויק לו, לא פחות ולא יותר - כמו שאומר הרב אשלג בהקדמה שלו – מ-איך פועל הצמצום בו, ז"א איך הוא פחות מהבורא, זה מובן. מהי התוצאה של הצמצום? שהבריאה יכולה להתקיים כיֵש שונה מן הבורא, דאם לא כן היה נבלע בבורא. ולכן אותו החוק פועל גם כן בין הבריות. וזה לא מה שמגדיר, כל אחד ואחד, מבחינת המלא שלו, שמבדיל בין אחד לשני אלא דווקא החסר שבו. זה מובן? אז אפשר להבין את זה ברובד אחר מה שנקרא- אידיאל. כל בריאה מגדירה את האידיאל שלה, לפי הערך שחסר לה, דאם לא כן זה לא היה האידיאל שלה. זה מובן?

אולי אני אסביר את זה דרך התולדות. מאברהם אבינו, שהוא הצדיק של מידת החסד, בא ישמעאל, שקיבל החסד הטבעי מאברהם, ולכן החסד שלו נקרא- 'חסד של הסטרא אחרא' מכיוון שהוא מנותק מאיחוד המידות.

יצחק הוא הצדיק של מידת הדין, ומיצחק יצא עשיו, שמידתו מידת הדין, אבל מידת 'הדין של הסטרא אחרא' מכיוון שהיא מנותקת מאיחוד המידות. ולכן, לפי כל.. בהסכמה של כל החכמים של הנושא, ישמעאל נקרא 'הקליפה של מידת החסד' ועשיו נקרא 'הקליפה של מידת הדין'[31], זה מובן, טוב.

בתהליך ההיסטוריה, כשישמעאל מנסה לחזור בתשובה, אז הוא מגדיר את האידאל שלו דווקא במידת הדין, מכיוון שזה חסר לו, מה שחסר לו. וכשעשיו...לכן בערבית 'דת' זה נקרא דין, כן. וכשעשיו מנסה לחזור בתשובה, אז מגדיר את האידאל שלו דווקא במה שחסר לו- מידת החסד. לכן, כשנוצרי אומר- "אני מאמין במידת החסד", זה סימן שזה מה שחסר לו, זה מובן, וצריך "כבדהו וחשדהו" מכיוון שזה דווקא מה שחסר לו... הוא איש דמים, האידאל שלו זה החסד, אבל למעשה הוא איש דמים, עשיו. וכן הלאה, כן.

אז השאלה שנשאלת- מה גבי ישראל? טוב זה דווקא איחוד המידות. את כל המידות קיבלנו בירושה, זה נקרא- 'זכות אבות', כן. מה שחסר זה איחוד המידות, ולכן האידאל של עם ישראל זה האיחוד- שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד. מה שחסר, דווקא עד נאמר התיקון, זה איחוד. זה מובן, החברה הישראלית היא החברה הכי מאוחדת כן (צחוק בקהל) זה בולט, באופן פשוט מאוד.

קהל: (הרב אורי שרקי)- המדרגה של 'לשמה', הכול מה שנאמר זה במדרגה של ל'שמה', כל מה שנאמר זה במדרגה של 'לא לשמה', זה מה שחסר לי...אם זה דבר 'לשמה' זה צריך להיות בדיוק הפוך-כלומר מה שיש לי, מה שצריך להיות...

מניטו: לא, מה שיש יש. מה שיש לי בבחינת שאיפה, בבחינת רצון לחסר שנקרא 'רגש', זה מובן. ויש עוד כלל כדי לברר את העניין. ז"א אני אתחיל בדוגמה של ישראל, רק ישראל יכול להגיע לעניין האיחוד ולכן זו הבעיה שלו לתקן בעולם. ואנחנו מוצאים את זה, יש פרק שלם ברב זצ"ל שמדבר על זה. שאצל צאצאי עשיו נאמר - נגדיר אותם 'הנוצרים', כן - מבחינת יחיד, כשמצליחים להיות צדיקים של מידת החסד הם דוגמה של מידת החסד. מצליחים ממש, מבחינת יחיד. גם כן אצל המוסלמים, כשמגיעים להיות צדיק של מידת הדין, כשמצליחים, אז הם דוגמה של צדיק של מידת הדין. אז מה חסר בעולם? חסר בעולם עדות של ייחוד המידות וזה רק 'ישראל' יכול להגיע.

קהל: זה לא יכול מבחינת יחיד להגיע? מבחינת יחיד?

מניטו: ברור, ברור, ברור. והם נקראים- 'יחידי סגולה' [32](צחוק בקהל)

קהל: פחות אצל ישמעאל, אבל אצל עשיו רואים בהיסטוריה כמה דוגמאות של חסד...

מניטו: לא, מכיוון שאנחנו מכירים, יותר את התרבות של הנוצרים, ולא מכירים מספיק את התרבות של המוסלמים. אצלם הבעיה זו טהרת המשפחה, זה מה שאנו קוראים כל העניין של ...

קהל: אצל ישמעאל?

מניטו: אצל ישמעאל, כל הבעיה זה, איך הגמרא מגדירה את זה כבר?

קהל: זימה

מניטו: כן, זימה[33]. אז כשמוסלמי אחד מגיע להיות צדיק, לתקן אותה המידה זו ממש דוגמה, אף על פי שזה נדיר, זה קיים. ולכן, החוקים של המשפחה אצל המוסלמים האמיתיים , זה חוקים של מידת הדין הגמורה לגמרי, סגור כן ? זה נקרא, איך אומרים את זה בעברית?

קהל: חומייניזם (צחוק בקהל)

מניטו: לא, לא, לא (צוחק ) טוב, אולי זה נקרא ככה...

קהל: לגבי נושא הברכה 'מחיה נפשות רבות' - אם הנפש מבחינת מלכות...

מניטו: לית לה מגרמה כלום ולכן צריך להחיות אותה. ואם הבנתי את השאלה שלך- ז"א "להחיות בהם נפש כל חי", כי אה...

קהל: איך להשפיע מבחינת מלכות?

מניטו: דרך - פה זה דרך האוכל, ברור? זה נקרא 'אוכל נפש'. ז"א שפה המושג 'להחיות', אנחנו לומדים שתחיית המתים היא מתמדת, דרך האכילה. "מחייה מתים", זה כבר מבחינת הנפש בעולם הזה. איך אומרת התפילה? נוסח התפילה, מתחיל ב- "אתה גיבור לעולם ה'"

קהל: "מחיה מתים אתה רב להושיע..."

מניטו: ואחר כך?

קהל: "מכלכל חיים בחסד"

מניטו: "מחייה מתים" זה "מכלכל", זה אותו הדבר. תפסתם את ה...?

יש ביטוי במקרא, אפשר להשתמש בו, גבי הנושא של 'פסח שני'. אנשים שטמאים לנפש, ה'נפש אדם' בנו הוא מת. הנפש כשלעצמה היא מתה, מכיוון שלית לה מגרמה כלום, כן, וצריך להחיות את הנפש.

קהל: המת הוא בבחינת נפש

מניטו: מה?, כן...נכון. המילה 'נפש' בעברית, זה גם- מי שחי נקרא נפש. זה קודם כל זה הדיבור, נפש. מי שחי נקרא- נפש, הגופה של המת נקראת- נפש, הקבר נקרא נפש, וכו', כן.

'אין עושים נפשות לצדיקים'[34] זה קבר, כן. ז"א השטח שהיה שייך לגוף שלו, כל זה נקרא 'נפש'. אה...טוב, לפי הפשט המת נקרא נפש ומזה אנחנו לומדים ההפך- הנפש אם לא מקבלת את החיות של התחייה המתמדת ההיא, היא מתה.

קהל: כשאנחנו אומרים בתפילה- "ברוך חי העולמים", "חי" זה בחינת יסוד, זה שוב האיחוד של המידות חזרה...  

מניטו: נכון, כי השפע שבא למלכות בא מיסוד. ויסוד נקרא 'מקור הברכות',

קהל: איך זה יכול מבחינת יסוד?

מניטו: דקה, רק דקה... כי מידת 'יסוד' נקראת "אל שדי" ו"אל חי"[35]. וכשאנחנו מברכים, בנוסח הברכה של המקובלים אומרים "מי שברך אבותינו אברהם"- זה חסד, "יצחק"- גבורה, "יעקב" זו תפארת, "משה" זה נצח, ו"אהרון" זה הוד, דוד ושלמה זו מלכות. איפה יסוד? אין יסוד, איפה בנוסח - "מי שברך אבותינו.... הוא יברך"

קהל (הרב אורי שרקי)- "מי שברך"

מניטו: מה?

קהל-"מי שברך"

מניטו: יפה. "מי שברך"- זה 'יסוד'.

קהל: 'מי' זה מ'בינה'?

מניטו: לא, 'יסוד' בא מ'יסוד של בינה'. אה.. אה.. אני עוד לא מצאתי את זה, זה רק בקצרה...

קהל(הרב אורי שרקי)- זו ציון הפנימית?

מניטו: מה?

קהל (הרב אורי שרקי) - זה נקרא ציון הפנימית?[36]

מניטו: לא, החיות של 'יסוד' בא מ'יסוד של בינה', לאמיתו של דבר זה בא מ'כתר', דרך 'יסוד של אבא' דרך 'יסוד של בינה' וזה מתגלה ב'יסוד של תפארת'. זה כל ה'עץ חיים' הוא מלא מזה[37]. לכן הכוונה ב"מי שברך", זה מקור כל הברכות, זה יסוד. טוב, אז נמשיך אולי קצת:

"הוי ראש לשועלים"

ופה יש חידוש עצום. כי סוף-סוף, יסוד הוא "זנב לאריות"[38] ומלכות זה "ראש לשועלים".

"בחיי המעשה, החברה, והנימוס, מלכי בכיפה"

ולא בכתר. "כיפה", זה סתם הכיפה, כן. אבל לא בכתר במובן של 'כתר', כן מכיוון שאמרה שאי אפשר...טוב.

"אבל למעלה במקום העיונים העליונים, שם המאור הגדול מושל. אבל הקובלנא גדולה היא מאד", ומהי הקובלנה ההיא- "יש באמת מהלכים לרגש בעליונים ועליוני עליונים, גם בעמקי השכל עצמו וטוהר משפטיו"

על זה דיברנו הרבה-הרבה עם המהר"ל. שסוף-סוף כשהשכל פוסק, אפילו בהלכה, זה לא השכל גרידא שפוסק, זה לא לפי שיקולים אינטלקטואליים, רציונאליים, עיוניים, כן. למשל כשמשתמשים בביטוי הזה בעולם הישיבות - 'שיקול דעת'. 'שיקול דעת'- אבל חושבים על 'שיקול שכל', במובן הפילוסופי של המילה 'שכל'. אז כשהשכל פוסק, לאמיתו של דבר, זו הנשמה שפוסקת דרך השכל, ולכן יש מקום לתפקיד של הרגש גם כן. שורש של הרגש, גם בפסק של השכל[39]. זה מספיק מובן מה שאני אומר?

כל אליבא ואליבא, כל דעה ודעה בגמרא עצמה כן, היא באה משורש שהוא למעלה מן השכל, כי לפי השכל- "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כן. לפי השכל- אפשר לפרש ככה, אפשר לפרש ככה...לנצח נצחים, אי אפשר לפסוק, כן. אבל מי פוסק? מי קם ואומר "הלכה כמאן"? זה לפי שורש נשמתו[40], זה למעלה מן השכל. הכוח, וגם להפך:

             "הכח השכלי שברגש נמצא הוא בעושר ההתפרטות"

ז"א בפרטים. ופה מביא מדרש, מדרש רבה, שמביא רש"י גם כן, הרב מביא אותו- "מיעט את הלבנה לפיכך הרבה את צבאותיה" הרבה את הכוכבים[41], זוכרים את הפירוש הזה.

"אבל בכל זאת לקוי הוא העולם מפני ירידתו של הרגש ממרומי שמיו. השכל ושורש עליוניותו מתעכב גם כן ממהלכו, ונעכר מזכותו, על ידי הנמכתו של הרגש והגבלתו, ואי התחברותו התדירית באור השכל"

התחברותו של הרגש, כן. זה מובן. ז"א גם הרוח הוא בבחינת מיעוט, מחמת המיעוט של הנפש. גם השכל הוא בבחינת מיעוט, מחמת המיעוט של ה...ולכן זה מגדיר את העדיפות של הנביא על הכוח של החכם[42]. כן, זה מובן, לא צריך עוד להסביר. אז:

"מביאים כפרה על האור האלוקי"

זה המקור של הגמרא "הביאו עליי כפרה על שמיעטתי את הלבנה"[43]

"המונמך ע"י מיעוט הירח"

ז"א האור האלוקי עצמו הוא "מונמך ע"י מיעוט הירח". ז"א הרוח עצמו, וזו המדרגה של תפארת, הוא - איך אומרים - נפגם מהמיעוט של הירח וצריך לתקן אותו.

"משתדלים לדרוש מילוי פגימתה של הלבנה"

כדי לתקן את המיעוט של האור האלוקי עצמו,

מניטו-     "העמדתה במשקל המאור הגדול, החיים המורגשים והשכליים, ממוזגים                               

           ומשוקלים עין בעין". ופה המתקלא ההיא בתיקונה:

"מה טוב ומה נעים יהיה אז העולם, מה נחמדים, כבירים, עליזים וקדושים החיים."

ופה יש תפילה מוכרת:

"יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתמלא פגימת הלבנה, ולא יהיו בה שום מיעוט, ויהיה אור הלבנה כאור החמה: כאור שבעת ימי בראשית, כמו שהייתה קודם מיעוטה כמו שנאמר ויעש אלוקים את שני המארות הגדולים"

ופה כבר במקור, זה 'מארת' חסר. ז"א זה רמז שלאמיתו של דבר, בבחינת עולם הזה יש רק מאור גדול אחד וזה מתחיל כבר בפסוק יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, ותראו בפירושו של 'אור החיים', הוא מדגיש את השאלה אף על פי שהוא מפרש בצורה אחרת... מה?

קהל: "יְהִי" ביחיד

מניטו: ביחיד, צריך להיות- "יהיו" כן, או "תהיו...". הוא מדגיש את זה, יש כבר איזה רמז לזה.

"וכמו", זה הסוד, "החיים הפרטיים", פה זה היה הדגם של הנפש הפרטית, "כמו כן החברותיים יקבלו את צורתם החדשה, השלמה והבהירה. החפץ היותר כמוס במרומי הסתר השכלי, והגלוי במעמקי לבב"

ייתכן שזה בכוונה שאמר- "לבב",

"בסידור האומה וחסנה, יחדיו יעמדו שלובים זה בזה. כל החזון הזה יופיע בהדרו בעולם, בשוב ישראל אל נווהו חמוש בכל כישרונותיו"

ייתכן מאוד שהרמז פה היה, לפי כמה מקורות אצל הרב, שבגלות ,הכוח השכלי גבר על הכוח הרגשי. מיעוט הכוח הרגשי היה יותר מודגש בגלות. תלמוד בבלי- עיקר זה - השקלא וטריא של ההלכה, תלמוד ירושלמי מחזיר את חוכמת האגדה. זוכרים את זה, כן?

"בבלי" לא תופס את החוכמה שבאגדה. מכיוון שהקדושה בחוץ לארץ היא קדושה לא טבעית, היא קדושה בצמצום, מכיוון שהיא קדושה שצריכה להילחם נגד הטבע, הטבע החיצוני. ולכן היהודי שבגלות מיעט, צמצם, את כוח רגשותיו. אפילו בתורה שלו, וזה מורגש כן. וייתכן שהתגובה של החסידות היא כבר תגובה ארץ ישראלית בפן הזה...

קהל (הרב אורי שרקי)- אבל בגלות...

מניטו: כבר בגלות

קהל (הרב אורי שרקי)- לא, אבל בגלות...

מניטו: אבל בגלות, כן.

קהל (הרב אורי שרקי)- יכול להיות שזה יסוד של ההתנגדות אליהם, הסכנה...

מניטו: מצד המתנגדים? כי המתנגדים רצו להיות בגלות ממש (צחוק בקהל).

בכל האווירה של החסידות, כבר בגלות, וזה מתבטא בכל התורה שלהם, אני מתכוון להרבה- הרבה מאמרים של הרב נחמן מברסלב למשל, הם ממש חיו בבחינת ארץ ישראל, בבחינת "מקדש מעט"[44], וכשאומרים את זה, זה ברצינות כן. כשהמתנגדים אמרו את זה, זה דתיות כן, זה לקיים איזו מצווה שכך צריך לומר...זה מובן, כן.

קהל: כשאתה אומר "בבלי", אתה מתכוון לאלו שהיו בגלות, אתה רוצה לאמר..                      [הפסקה בקלטת] הבן איש חי הוא לא איש ש...?

מניטו: הבן איש חי זה יוצא מן הכלל. יש באיזו הקדמה של הספרים שלו, שהוא היה גלגול של תנא שבא להציל את יהדות בבל ולהחזירה לארץ ישראל.

קהל: גלגול של מי?

מניטו: של איזה תנא. ובן איש חי זה משהו יוצא מן הכלל. הוא היה הספרדי בין הבבליים...

קהל: והבבליים הם לא כאלה? הם עלו?

מניטו: מעט מאוד, מעט מאוד עלו. באותה תקופה, הוא עשה מהפך שמה. והבבליים, מבחינת בבליים כן, הם בתפיסה השכלית יותר מהספרדים. לא אמרתי... אבל זה מובן מאליו. וגם התימנים גם כן, יש אותה בעיה אצל התימנים.

קהל: אשכנזים לגמרי

מניטו: ואם אני יכול להגדיר את זה ככה- ש...אה...ותראו זה לא שלילי מה שאני אומר, זה לא שלילי, אבל זו נטיות שהיו כאלו ..

קהל: הבבלים הם יותר מבחינת 'מתנגדים'?

מניטו: מה?

קהל: אז הבבלים הם יותר מבחינת 'מתנגדים'

מניטו: נכון, כן. ולכן, אף על פי שהבבלי זה תלמוד, השיטה ההיא, ה'שכלית', הם מדלגים על האגדות, כן, זה לא רציני אצלם. זה פעם ב.., ככה לילדים ולנשים...(צחוק בקהל).

קהל: כל התלמוד בנוי מאגדה והלכה

מניטו: כן, אבל לא לומדים את זה.

קהל: "וְדִלוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה"

מניטו: לא לומדים את זה. סליחה מה רצית לומר?

קהל: "וְדִלוּגוֹ עָלַי אַהֲבָה"[45]...

מניטו: וְדִגְלוֹ, יפה כן. אבל אמרו במדרש הזה, כשמישהו טועה בתפילה...(צחוק בקהל). מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. ומה שרציתי רק להוסיף כשמפרשים אגדה, מפרשים לפי השכל ולא לפי הקבלה.

קהל (הרב אורי שרקי)- זה ברור

מניטו: זה מובן? נכון, חשבתי בכל הקטע הזה על הרמב"ם ואני-אני משוכנע שהרמב"ם היה ספרדי, כן. אבל הערבים שלו, המוסלמים שלו שהיו, היו 'אשכנזים' (צחוק בקהל). ממש מכיוון שהשלטון של השכל, בפילוסופיה המוסלמית, ממש בבלית, ז"א 'ליטאית'.(צוחק) טוב, זה מובן, אז אני חוזר על זה :

"כל החזון הזה יופיע בהדרו בעולם, בשוב ישראל אל נוהו, חמוש בכל כשרונותיו"

ופה הרב מתכוון גם כישרונות של חוכמת האגדה ויש הרבה מקורות ב'אורות הקודש', שיש נטייה לזה:

"מלומד בכל נסיונותיו, אשר נוסה בהם בדרכו הארוכה בימי נודו בעמים, אשר שר בהם אל אלהים ואל אנשים ויוכל. ויתקיים בנו מקרא שכתוב, ובקשו את ד' אלהיהם ואת דוד מלכם אמן"[46]          

מניטו: למה התייחס לפסוק הזה, "ד' אלוהיהם" זה?

מניטו+ קהל: 'תפארת'

מניטו: "ודוד מלכם"?

קהל: 'מלכות'

מניטו: כמובן. אז, אין לי עוד הרבה כוח כדי ללמוד את המקור בגמרא, אבל רק אני רוצה לציין איזה חידוש בזה. שכמה מכם למדו כבר את זה אבל כדאי להזכיר את זה. אז הגמרא נמצאת בחולין[47], והנושא שמה הוא של ר' שמעון בן פזי. לא סליחה...הנושא מתחיל קצת אחר כך, אבל זה הנושא העיקרי: "דאמר ריש בן לקיש - מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו "לה' קורבן, לה' חטאת'', כרגיל אומרים "חטאת לה'" ולא "לה' חטאת", פה יש איזה יוצא מן הכלל, בקורבן של ראש חודש. "אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח" וזה קשור לעניין של מיעוט הלבנה, קורבן של ראש חודש.

אז אני חוזר קצת למעלה: "רבי שמעון בן פזי רמי כתיב: 'ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים', וכתיב 'את המאור הגדול' 'ואת המאור הקטן' אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". סוף-סוף יש כמה תשובות של הקדוש ברוך הוא לירח, מכיוון שהקב"ה ראה, באגדה ההיא, שזה לא...הירח, הלבנה לא...התקררה דעתה, איך אומרים את זה? עם כל התשובות האלו, אז אמר "הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח".

טוב, אז פה יש איזה 'תוספות', מעניין מאוד[48]: "אמרה ירח, בלשון תורה, לשון זכר הוא, דכתיב: "וירח עמד"". וצריך לאמר בלשון המקרא, כי זה ביהושע, ז"א לפי המקרא- "ירח" זה לשון זכר. ופה הגמרא אומרת: "אמרה ירח". מה בא ללמדנו פה, כן, איך אומרים? בעלי התוספות לא היו בעלי דקדוק... אז אני מסביר את זה ככה: לפי הפסוק אנחנו מבינים דווקא את העומק של הנושא בגמרא. כשהירח עומד אז הזמן נפסק והבריאה חוזרת לתוהו ובוהו. ז"א ההתפשטות של הזמן בעולם, זה תלוי בירח. זה תלוי דווקא בהבדל, בהבדל קומה בין 'תפארת' ו'מלכות'. צריך שמישהו ימעיט את עצמו כדי שההיסטוריה של העולם תתחיל. עמד הירח, כן...הירח עמד אז אין זמן, זה מספיק מובן?

כי השאלה, יש מפרשים שנקראים 'בעלי תוספות על התורה', בהוצאות מסוימות זה נקרא 'דעת זקנים' על התורה, השאלה היא למה היה צריך למעט את הירח? היה יכול להגדיל את החמה, כן. ולכן זה נראה כמין עונש? פה יש עניין של מסירות נפש. צריך איזשהו הבדל במשקל, כדי שההיסטוריה של הבריאה תתחיל. וזו המסירות נפש של הצד הנקבי של ההוויה. ולכן מביאים את קורבן ראש חודש דווקא כדי לכפר על מיעוט הלבנה. ולפי כל הדעות, ראש חודש הוא יום חג דווקא לנשים[49]. זה ידוע, כן, טוב. יש הרבה סודות בזה, אבל זה בקצרה...

קהל: בזמן שלמה המלך שהיתה הלבנה במילואה, כי כל זה עמד

מניטו: לא, הירח עמד בימי יהושע, לפי הפסוק

קהל: יש אומרים שבימי שלמה המלך, הלבנה הייתה שלימה, בכל שנה הגיעה לשלימות, ז"א זה חזר למצב של שלימות...

מניטו: לא, זה היה יכול להיות מצב של גמר התיקון. בהתחלת...התחלת...איך אומרים את זה - ימות המשיח!

קהל: עידן המשיח...

מניטו: ימות המשיח. ולכן התחלת 'ימות המשיח' בכל מקום זה נקרא בבחינת 'בן דוד'. הבן דוד הראשון זה שלמה המלך. וזה היה יכול להיות 'עולם בתיקונו', והרמז: "החודש הזה לכם ראש חודשים".

קהל: (הרב אורי שרקי)- בפירוש הסולם אומר ש"כתר אחד" הכוונה לבינה, ושלמה המלך היה בבחינת בינה.

מניטו: כן. זה לא סותר זה מתאים, זה לא מפריע לנו. מכיוון ש'בינה' נקראת 'אם הבנים', ו'מלכות דבינה' היא השורש בבחינת 'כתר', גם ל'תפארת' וגם ל'מלכות'. אבל בכל זאת, העניין מתחיל בכתר עצמו. איך אני יכול להסביר את זה - כל מה שהיה בספק במילוי ה'כתר', אז התפשט כדי לברר וכדי לתקן את עצמו, משני הצדדים ההפוכים, וכששני הצדדים ההפוכים מתאחדים אז מתגלה הדעת[50], שהוא ה'מילוי דכתר' בתיקונו. זה מובן.    

קהל: מה השימוש במילה "עמד" או "עמדה"? אם הכוונה הוא נכח? כי במיעוט יש גם תנועה.

מניטו: לפי הנושא בספר יהושע, הזמן פסק, הזמן עמד, כן.

קהל: לא הירח, הירח מיעט עצמו בשביל שהעולם יוכל...

מניטו: לא, לא. התוספות מביא את פסוק כדי להסביר...ז"א כשהירח הוא בבחינת זכר, אז הזמן פוסק. אין תולדות זה ברור מאוד.

קהל: אז שיווי המשקל עובר ל...

מניטו: זהו! אז אין תולדות. יש תולדות מכיוון שהקומה של המלכות קיבלה עליה מסירות נפש, לא אומרים "מסירות רוח" אלא "מסירות נפש". להיות בבחינת חיסרון - ואז הכול עובד.

קהל: (בתיה לנצט)- אני לא זוכרת אצל מי, למדתי השבת חידוש, שרק מה שנח, רק לו יש קיום, בעצם, כל מה שנח...

מניטו: לא זוכר איפה זה כתוב, אבל זה בבחינת גמר התיקון - כִּי לֹא בָּאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה[51], זהו גמר התיקון. ותמצאו אצל כל המקובלים, השאיפה של הבריאה זו המנוחה, וכדי להגיע למדרגה של זְכות, שכדאי המנוחה, אז צריך התנועה של כל ההיסטוריה. אבל השאיפה זו המנוחה.

קהל: (הרב שרקי)- אצל כל דתות המזרח וכל התרבויות האלו, העולם הזה הוא עולם במנוחה

מניטו: כן, נכון. וזה נקרא 'מִיתה' או מיטה[...צחוק בקהל]

קהל: כמו 'גוי שומר שבת'

מניטו: למשל, אולי זה קשור, כן (צוחק) הם שואפים לזה, הם שואפים לזה.

[1] מסכת חולין דף ס עמוד ב.

[2] ראו לדוגמה קל"ח פתח כ"ו, 'נפש החיים' שער ג סוף פרק יא בסוגריים, וכן 'תלמוד עשר ספירות' חלק ב 'עיגולים ויושר' 'הסתכלות פנימית' אות נט.

[3] ככל הנראה כוונת מניטו במילים "אור חוזר" כאן היא ל"קו" שחזר לאחר הצמצום. ראו לדוגמה בהערה 287 העראה 289 בטקסט המודגש.

[4] ובאותו אין שנקרא 'החלל', האור - שהיה מסביב - חוזר בצמצום, במובן התלמודי: צמצום, דהיינו דלדול, התמעטות, כי הצמצום הקדום, הצמצום הראשון זה הצמצום במובן הקבלי: התרחקות, התרוקנות: זה מהאמצע לצדדים: זה חלל .אז הקו של האור חוזר בצמצום שבא בחלל, וזה נקרא אצילות, אבל אצילות זה יש באין

למה כולם משתמשים במשפט: יש מאין?

בקבלה זה נכון. כי הכלי הוא נברא יש מאין. כי לא היה כלי במשפיע, כי הכלי זה: רצון לקבל. אבל באור אין כלי. לכן תוצאה של הצמצום זה גילוי של חידוש גמור - זה נקרא חידוש העולם - חידוש גמור, של דבר שלא היה: הכלי. לכן יש משמעות, יש מובן יש צד של מובן לביטוי 'יש מאין', בכלי, אבל המשמעות הקבלית זה יש באין!! זה לא כל כך פשוט: אולי אסביר לכם אבל אח"כ אפשר לשכוח: רק לראות שיש הגיון בזה. כשהאור הסתלק מן החלל הסתלק לגמרי, אבל לא לגמרי. בכל מדרגה של החלל מהמרכז לצדדים השאיר אחריו - בכל מדרגה - מה שנקרא 'רשימו', רושם. רושם זה לא יש ולא אין .כשהקו חוזר ופוגש את הרשימו הוא בונה מהרשימו את הכלי. לכן צריך להבין כי שורש הכלי, הוא יותר גבוה משורש האור. כי האור שחוזר, הוא אור בצמצום. אבל הרושם הוא רושם של האור המוחלט. זה סוד מסתרי תורה.

[הרושם הזה הוא יותר חזק מהאור?]

לא אמרתי חזק. דווקא האור שחוזר הוא אור. רושם זה לא אור, זה רשימו של אור, אבל העצם שלו, הוא מאור יותר עליון, בלי צמצום.אולי אני אסביר לך את ההבדל בין הרושם והאור. זה משהו דומה. יש אור וזיו האור. הזיו זה לא אור, זה הארה.הרושם זה פחות מזה, אבל זה יותר.. ותיק, אם אפשר לומר. אולי אני אסביר לכם איזה דוגמא: זה הפנים של האדם. אם אתם רואים את הדמות של הגוף, זה עולם בפני עצמו. זה מאותו עולם: הידיים, הרגליים, החזה, זה מאותו עולם. הפנים, זה מעולם יותר ישן, יותר ותיק, זה בא משורש אחר, זה רשימו של אור החכמה. והפסוק אומר: "חכמת אדם תאיר פניו". [6]יש איזה רשימו ממשהו יותר קדום. לכן בשבע ברכות שבת לא צריך פנים חדשות. הלכה. למה? כי דווקא הפנים מתחדשים בשבת. יש תוספת אור. שבת זה פנים חדשות. זה הסוד של "חכמת אדם תאיר פניו". כשמרגישים בזה, רואים כי יש קדושה בפנים שאין בשאר הגוף. שאר הגוף זה, אני לא רוצה לומר טמא, אבל זה חול, גבי הקדושה שיש בפנים.

[למה לא מכסים את הפנים, ומכסים כל הגוף?]

זה סוד: "כי קרן עור פניו" [7]של משה רבנו. כי: "ויפח באפיו נשמת חיים",[8] זה, לכל אדם, זה בפנים. אבל מכיוון שמשה רבנו, הנשמה, הגוף שלו היה הכלי: כולו נשמה, אז בפנים זה היה מדרגה יותר חזקה ולכן "קרן עור פניו"

].צלם אלהים' של אדם זה רק הפנים שלו?]

זה כל הגוף. אבל הנשמה: "ויפח באפיו" זה בפנים. אין ערווה בפנים, לכן לא מכסים את הפנים, חוץ מהפנים של התלמיד חכם, יש ערווה, זה נושא לפני עצמו. ולכן בדורות הקודמים תלמידי חכמים היו מכסים את פניהם כמו אישה[9]] למה אישה צריכה?]

מכיוון שהפנים של האישה, השורש של הפנים של האישה, הוא יותר פנימי מהפנים של האיש. אני אסביר את זה ככה: עניין של הבריאה זה לשים בחוץ מה שהיה בפנים. מכיוון שהאישה נבראת אחרונה זה סימן שהיא נבראת ממקום יותר פנימי מהאיש, ולכן זה אור יותר עמוק שהוא בחוץ, מגולה, צריך לכסות אותו. לכן האישה מרגישה את הצניעות, יותר מהאיש, אע"פ שיש מדרגות.

[צניעות זה שייך גם לאישה, גם לאיש]

גם, אבל אמרתי יותר. באופן טבעי, האישה מרגישה את הבושת, את הצניעות יותר מאיש, אע"פ שיש מדרגות. יש נשים גסות ויש אנשים קצת עדינים. הכלל הוא פשוט: מה שהיה בפנים יותר הוא בחוץ יותר. לכן הם בישנים. מה שהיה יותר בפנים, כשנמצא בחוץ, הוא יותר מגולה.....

כי יש בכלי, משהו יותר, זה שורש יותר חשוב, אפילו מהאור שהוא מכיל, זה הרשימו. יש בתורה, בפירושו של רש"י, משהו שמסביר את זה בנגלה. אני אסביר לכם את הנושא, ותמצאו את המקור. כשאברהם ירד למצרים, ירד 'למסעיו' [10]וכשחזר, רש"י מסביר שזה היה מצווה אצלו לחזור דווקא לאכסניה...זה מדרש נוסף על הרעיון שאני רוצה להסביר. כשהאור הסתלק השאיר את הרשימו. אז כשחוזר, הוא חוזר דווקא מאיפה שהיה, וזה סוד המקום: (בראשית פרק כח, (יא) "וייקח מאבני המקום", [11]תראו את המדרשים, זה היה כבר מקום של מקדש, כי הקדושה חוזרת למקום שלה. [12]אתם רואים האור מסתלק, יש לו שאיפה, דחף, לחזור דווקא למקום שממנו הסתלק, צריך לבקר.

[5] על פי שיטת הרב אשלג. ראו לדוגמה 'תלמוד עשר ספירות' חלק ראשון 'הסתכלות פנימית' חלק א פרק ח בפסקה:" ביאור התפשטות אור א"ס לד' בחינות כדי לגלות הכלי שהוא הרצון לקבל"

[6] להבהרת דבריו של מניטו ראו 'סוד לשון' כרך ב פרק 'צדיק וטוב': "לרשימו שנותר בחלל יש מדרגות בהתאם למרחק של הנקודות השונות בחלל מאור אין–סוף הסובב את החלל: ככל שהקרבה של נקודה מסוימת לאור אין–סוף גדולה יותר כך גדלה הקדושה שלה, וככל שהריחוק של אותה נקודה מאור אין–סוף גדול יותר, כך גדלה הטומאה שלה. טומאה נוצרת מכיוון שהאור הסתלק, וההסתלקות מסמלת יש שאבד. הטומאה היא מצב שבו היה "דבר" ואותו "דבר" הסתלק. על כן הרושם שנותר מהאור לאחר הצמצום הוא טמא לגמרי מכיוון שהסתלקה ממנו החיות. מקום שלא היה בו אור מעולם – כולו טהור, אך מקום שהיה בו אור שהסתלק – כולו טמא, והוא נקרא קבר. 

מיד עם שלב הצמצום הראשון שיצר את החלל והרשימו שבתוכו, מתחיל השלב השני בצמצום: האור חוזר לחלל בבחינת "ספירות דקו היושר". כאשר הקו של האור חוזר אל החלל, הוא פוגש בכל מדרגה ומדרגה את הרשימו שהשאיר האור שהסתלק, ומתוך מפגש זה בונה האור את הספירות. כמו שאמרנו, בכל מדרגה של החלל, מהמרכז הרחוק מאור אין–סוף ועד הקצוות הקרובות יותר מאור אין–סוף, יש רשמים. כשהאור חוזר הוא פוגש את הרושם של כל מדרגה ובונה כלי. התהליך הזה מכונה "בטישה", כלומר המפגש בין האור החוזר לבין הרשימו יוצר ליטוש הדדי שממנו נבנה הכלי". 

[7] ראו 'סוד מדרש' כרך ג שיעור 'נאצלים ונבראים' הפסקה 'עולמות ספירות ומדרגות הנשמה' וראו עוד תמלול שיעורי הרב על 'נתיב התורה':" "ופירוש עניין זה כי בכמה מקומות בארנו כי חלקי האדם הם שלושה." זאת אומרת, הוא מתכוון למדרגות של הנשמה באדם, כן. וההגדרות של המהר"ל אינן בדיוק את ההגדרות של חכמי הקבלה. אז אני אסביר את זה בקצרה. לפי המהר"ל יש: גוף, נפש, שכל. זה המדרגה, "גוף" זה המדרגה של "נפש" אצל המקובלים. "נפש" של המהר"ל זה "רוח" אצל המקובלים ו"שכל" זה "נשמה", כן. אבל המדרגות התחתונות של הנשמה הן, לפי ההגדרות של המהר"ל, גוף - הנפש הגופנית, נאמר. גוף וחיי הגוף. חיי הנפש, החיים הפנימיים, וחיי השכל. "

[8] ראו 'שערי דמעה' פרק 'על שערי דמעה' הטקסט שבין הערות 18-20 ובמיוחד הערותיו המחכימות של העורך ר' חיים רוטנברג.

[9] זוהר ואתחנן דף רסה עמוד א: "ולבא ומוחא אתקשר דא בדא וזיווגא חד להו" וכן בתיקוני זוהר תיקון כד: "לב..דאיהו שבת שמור ומוחא זכור"

[10] ראו פירוש הגר"א על תיקוני זהר תיקון כא:" דמוחא וליבא הן זכר ונקבה"

[11] ראו 'אבות דר' נתן' נוסחא א פרק לא , 'מדרש הגדול' שמות פרק כו פסוק ל וראו 'מורה נבוכים' חלק א פרק עב ונמצא בראשונים רבים.

[12]  ראו 'סוד מדרש' כרך ד פרק "הביאו עלי כפרה" על המתקלא בפרט ועל נושא המיעוט בכלל ובמיוחד הערותיו המחכימות של העורך ר' חיים רונטנברג  וראו עוד 'פתחי שערים' נתיב 'עולם התיקון' פתח ב , קל"ח פתחים ס"ה וס"ט.  

[13] מקורות רבים אך בניסוח המקביל לזה של מניטו ראו 'פתחי שערים' נתיב 'עולם התיקון' פתח י"ט: נפש של האדם היא נפש הבהמית והחיוני והוא למטה ממדרגת האדם שבזה הוא שווה לבהמה....והוא מבחינת שם ב"ן שהוא בנוקבא בארץ. ועיקר מדרגת האדם....והוא בחינת רוח שבו שניתן לאדם להנהיג בזה בחינת נפשו ולתקנו על ידי הבחירה הטובה והרצון הטוב שבזה מהפך כל מידות הנפש לטוב" 

[14]   ראו תמלול שערי אורה תפארת שיעור 19: "ההתחלה זה הרצון בבחינת אין. אחר כך יש הבחינה של חכמה, שנקראת גם היא רצון ונקראת מחשבה. נראה מיד ההבדל במשמעות הקבלית של המושג 'מחשבה' והמשמעות הפילוסופית. המשמעות הפילוסופית, זה השכל וזה למטה, זה במדרגה של בינה. ולכן אצל המקובלים יש הרצון, הרצון שמתגלה במחשבה זה החכמה, ואחר כך מה שנקרא אצל הפילוסופים מחשבה דהיינו השכל, במובן של השכל הפשוט של המהר"ל, שהיא במדרגה של בינה." 

[15] ראו 'ספרי דבי רב' פרשץ ואתחנן פיסקא לב : "בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב ויצר רע דבר אחר בכל לבבך שלא יהיה לבך חלוק על המקום" ובפירוש חיזקוני על דברים ואתחנן "בכל לבבך פרש"י בשני יצריך פירוש: לבך לא מצי למקרי אלא חד אבל לבבך מצי למקרי לבביך שני לבבות"

[16] הסבר נרחב יותר ראו שיעורים על שערי אורה שיעור 20 :" ראו: 'פרדס' שער יא פרק ג וקל"ח פתחים נ"ה-נ"ז וכן 'פתחי שערים' נתיב 'אורות דעקודים' פתח י"ט וכן 'תלמוד עשר ספירות' חלק ה פרק ו אות נו ו'באור פנימי' שם 

וראו עוד בשיעורים על שערי אורה שיעור 20: " שמלמעלה-למטה המילוי של ספירה כתר מתגלה דרך ספירת חכמה מצד ימין, ספירת בינה מצד שמאל. במלים אחרות, המילוי שבכתר, התוכן, הבכוח, של אותה התחלה של קוצו של יו"ד שבכתר, מתגלה בבחינת חסד, דרך הספירת חכמה, ומהווה התחלה של קו החסד; בבחינת דין דרך ספירת בינה, וזו התחלת קו הדין. 

אבל אותו מילוי אחר כך מתגלה דרך תיקון שש הספירות של הקו האמצעי שנקרא ה-ו', וכשהאיחוד, התיקון הוא בתיקונו נאמר, אז אותו מילוי מתגלה בבחינת דעת למעלה מהתפארת, והתפארת זה הגילוי של המילוי של דעת. ואחר כך גמר התיקון זה כשמלכות יכולה להיות הכלי של הגילוי של התפארת באיחוד גמור. אני מודע שזה לא ברור. צריך להתרגל. זה תכנית לאולי חודש שלם. צריך להתרגל . נראה איך האורות מתגלים, מתפשטים,.... כל אחד בממד שלו; ואחר כך כל ההיסטוריה של העולמות זה להצליח באיחוד מחדש, בזווג מחדש של כל הממדים האלו. וכשהאיחוד יצליח אז האורות דחכמה דרך בינה ותפארת מתגלות במלכות וזה תיקון של עולם במלכות שדי, כפי שאנחנו אומרים בתפילה" 

[17] יתכן שכוונת מניטו לבראשית פרק ב פסוק יט "לראות מה יקרא לו" או לשמות פרק ב פסוק ד:"לדעה מה יעשה לו"

[18] ביאור הגר"א לתחילת ספרא דצניעותא: ד"ה והמתקלא: "והתיקון של המתקלא מתחיל מע"ק" ובהמשך בד"ה ספרא דשקיל:" וזהו על התיקון כמו שמבאר והולך והוא כלל כל האצילות"  ובהמשך ד"ה  במתקלא: "ןעיקר המתקלא הוא בשביל זו"נ"

[19] אסתר פרק א פסוק ז

[20] גמרא ברכות דף ל עמוד ב. ראו שיעורים על שערי אורה שיעור 63 : "התשובה של הגמרא היא עמוקה מאוד, אתה לא מחפש איזה הרגש מיוחד, שיהיה מוגדר כהרגש דתי, ושרק קומץ אנשים יש לו אפשרות להרגיש הרגש דתי, כמו שיש הרגש אסתטי, כמו יש הרגש זה או אחר; כל הרגש של הלב יש לו סיבה, אז הקב"ה הוא הסיבה של הרגש הדתי. זה לא הרגש מסוים שיהיה כלי לכובד ראש, אלא כשאתה מרגיש במצב של הבחירה החופשית שלך"  ראו בהרחבה שערי דמעה פרק אין עומדין להתפלל בפסקה "רגש דתי".

[21] ראו לדוגמה ראו 'עבודת הקודש' לר' מאיר אבן גבאי( היה בספריתו של מניטו ) שמוקדש לאיחוד המידות.

[22] תהילים מזמור ב פסוק יא. והשווה עם "עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה", תהילים מזמור ק פסוק ב.

[23] מסכת אבות, פרק ד, משנה ו.

[24] בלשון חז"ל לא טיאטאו את הבית אלא כיבדו אותו: "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים

לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית" (משנה ברכות ח, ד).

[25] ראו שערי אורה שיעור 50 : "עומק, זה גם ריחוק גם קירוב בבת אחת. הרב הסביר את זה. ויש עשרה עמקים. העומק זה כתר. אז יש עומק דכתר, עומק דחכמה, כתר דכתר, כתר דחכמה. כשמרגישים, בבת אחת, את אהבה והיראה, את הריחוק והקירוב, מרגישים את העומק. העומק זה רחוק מאוד, אבל בבת אחת קרוב מאוד. גם הפילוסופים ידעו את זה, כי המושגים הפילוסופיים פה זה קצת לועזי, אבל מגדירים את זה ככה: יש האימננטיות, זה הקירבה והטרנסנדנטליות, זה הריחוק. איחוד ה' זה היהדות: הקדוש הוא הברוך, הברוך הוא הקדוש."

[26] דברים רבה פרשה ב סימן י

[27] למעלה בדברי הרב קוק: "לשכל להרחיב את עצמו עד כדי קבלת כל ההפכים".

[28] אולי כוונתו לפסוק בישעיה פרק לז פסוק טז :"אתה הוא האלהים"

[29] ראו 'סוד לשון' כרך א עמוד126 : "לפי שיהו"ה יתברך משפיע וכו' ומן הבריכה מספיקים מים להשקות את הגן הרב מתכוון לסדר ההתגלות של ה' בעולם בהקשר זה השם יהו"ה הוא ההוויההכוללת יהו"ה אלוהי ישראל שהוא חכמה בספירות אצילות בעולמות ומדרגת חיה בנשמה למטה מעולם האצילות מתחילים העולמות הנקראים ג"ן " וראו במדרש תנחומא קדושים : "אמר להם הקב"ה לישראל עד שלא בראתי עולמי היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם ומקדשין את שמי בכם והיו אומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם כיון שנברא אדם הראשון אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע זהו שאנו מקלסין אותך בשמו אמר להם לא ... אברהם אמרו לפניו זה הוא אמר להן זה גר שיצא ממנו ישמעאל וכו' כיון שבא יעקב אמרו לפניו זה הוא אמר להן הן וכן הוא אומר ולא יקרא עוד שמך יעקב וכו' שנאמר ישראל אשר בך אתפאר"

ובשל"ה 'תורה שבכתב' פרשת קדושים אות ג בד"ה 'הקדמה' וראו עוד במחזורים ספרדיים רבים לראש השנה( כולל המחזור של משפחת אשכנזי בהוצאת ליוורנו ) מצוין על המילים"ה' אלהי ישראל מלך" – אצילות.

[30] ראו שערי אורה שיעור 53 :" צריך לבדוק כי אשכנזים אומרים חי (hé) (é .חי (ח' צרויה( העולמים, וספרדים חי (hai) (ח' פתוחה) העולמים. בפסוק זה 'בחי' (/ח' פתוחה/), זה לפי הגרסה הספרדית. אבל חי העולמים בפתח זה מידת יסוד....הגרסא חי העולמים והוא היה ספרדי. אני לא זוכר, תעזרו לי, אולי זה זה רמב"ם שמסביר ההבדל בין חי (hé) (é).חי (ח' צרויה) פרעה וחי (hai) (ח' פתוחה) יהו"ה . ( הרב שרקי – שמונה פרקים ) לכן אני לא מצאתי הסבר לגרסא האשכנזית , מה הסמך ( הרב שרקי: הרמבם במורה מסביר שחי העולמים בצירה זה מחיה העולמים ) כן אבל הנושא הוא יותר מדויק. יש הבדל בן חי העולמים בצירה זה חיים של העולמים וחי העולמים בפתח זה החי של העולמים יש הבדל עצום בן שני המושגים צריך למצוא סמך יותר מדויק. ( הזוהר מביא שחי העולמים בפתח זה לגבי ה' וחי העולמים בצירה זה לבשר ודם והקומארנה אומר שמי שאומר בצירה זה מחרף ומגדף ) אבל הוא אשכנזי! (צוחק) לכן צריך לומר חי בפתח. אני חושב שהשל"ה מתייחס לזה. בכוונות של התפילה.

"אבל חי (hai) העולמים היא מידת יסו"ד החיים שמושך עץ החיים מן הבינ"ה" פה יש אולי רמז שצריך לומר: "חי (hé) העולמים: החיים שמושך את החיים מן הבינה "וכולן נמשכין מקו האמצעי שהוא גוף האילן, עד שמגיעים למידת יסו"ד ואז נקראת חי (haié) העולמים".

[31] ראו 'סוד מדרש' כרך ד הערה 119

[32] ראו שיעורים על נתיב התורה שיעור 4 :"  כל הדגשה של נטייה מיוחדת לכל פרט ופרט, זה התחלה של מחלה, של אי בריאות. רק הכלל הוא בריא מכיוון שכולל את הכול. אז הייחודיות של הפרט זה שלילי. חוץ מהנשמות הגדולות. ולכן נקראים יחידים.[31] כי הם יחידים שמבחינת יחיד יש להם נשמה כוללת. אז נקראים יחידי סגולה, כן."

[33] קידושין דף מט עמוד ב – 'זנות'. ובתוספות כתובות דף לו מצוטט 'זימה'.

[34] ירושלמי שקלים פרק ה הלכה ב

[35] להרחבה ראו 'סוד לשון' כרך ב 

[36] "ציון" היא יסוד דנוקבא (מלכות). 'פרדס' שער כג פרק יח.

[37] ראו לדוגמא 'שער הכללים' פרק י דרוש 'יעקב ומשה' מיסוד דאבא

[38] ראו לדוגמה זוהר עם פירוש אור יקר כרך ג ) נמצא בספריית מניטו ) שער א סוף סימן יא ובביאור הגר"א לספרא דצניעותא (נמצא בספריית מניטו ) פרק שלישי ד"ה וענין הפרסא: "ולכן מלכות נקראת גם כן עץ הדעת טוב ורע כידוע והוא בסוד מיעוטה בבריאה והוא כי באצילות הוא שם הויה ובירידתה בבריאה נעשית בסוד אלוהים ראש לשועלים" 

[39] ראו שיעורים על 'נתיב התורה' שיעור 9 :" קרה מה שקרה, והחכמים החליטו לתת דין אחד שווה לכולם. אבל צריך לדעת שזה מצב לא נורמלי. אולי, זה קצת מסוכן לדבר על הנושא הזה בקצרה, זה נושא רחב מאד, כן. בדורות שבתיקונן, כל בית דין, כל דיין, היה מכיר את היהודים שלו, והיה קובע הלכה לפי הפרצוף של הדור שלו, במקום שלו, בעיר שלו. מבינים את זה? ובקהילות החיות עוד, זה ככה. אף על פי שיש הלכה לכולם, שולחן ערוך לכולם, וזה המודל של השולחן ערוך, כן. מכל מקום, יש הכלל של: "כך היא הלכה ואין מורים כך".[31] אתם יודעים את הכלל הזה, כן? זה תלוי עם מי יש לך עסק. אז השורש של העניין נמצא בתורה כבר, בפרשת מטות, כן. למה עניין של הנדרים, הפרת נדרים, התרת נדרים נאמר לראשי המטות?[32] מזה אנחנו יודעים שכל המצוות נאמרו גם לראשי המטות. אבל למה התורה ציינה לגבי אותה מצווה של הפרת נדרים או התרת נדרים דווקא דרך ראשי המטות? וזה מאפיין את הנושא שלנו. מכיוון שדווקא בעניין של הנדרים, החכם המומחה, הדיין המומחה, שיש בכוחו להתיר את הנדר, הוא צריך לדעת את הפרופיל הנפשי של היהודי שלו. במקום, שיש מקום להפרת נדר ליהודי של שבט זה, אין מקום להפרת נדר ליהודי של שבט אחר. והחכם, צריך לדעת לא רק החוכמה התאורטית של תורת הנדרים אלא הפסיכולוגיה הספציפית של היהודי שלו." 

[40] הנושא מבואר באריכות בשיעור 9 על 'נתיב התורה' שקטע ממנו צוטט בהערה הקודמת.

[41] בראשית רבה פרשה ו סימן ד.

[42] על היחס בין חכם לנביא הרחיב מניטו בשיעור 58 על שערי אורה: " המהר"ל מסביר מה זה: 'עין לא ראתה'? הנביאים רואים את האמת, דרך החושים של עולם הזה, אבל עולם הבא, אף עין לא יכול לראות. זה דרך החכמה, החכם תופס מה זה עולם הבא, אבל הנביא, לא מתאר מה זה עולם הבא, אלא החכם שמבין דבר מתוך דבר, מהתפיסה של הנביא של עולם הזה, החכם מבין מה זה עולם הבא של עולם הזה.... הנביא מסביר תפקוד עולם הזה. החכם מסביר את תפקוד המצוות בעולם הזה, שהן המצוות מביאות לעולם הבא. 

עניין של החכם זה לעולם הבא. עניין של הנביא זה לעולם הזה. 

החכם מסביר מה שהנביא גילה. בלי חכם א"א להבין את הנביא. מי שמתיימר להבין את הנביא בלי החכמה נופל בעבודה זרה."  וראו עוד 'סוד לשון' כרך ב  בפרק 'דרך ארץ של תורה' בפסקה 'חכם עדיף מנביא' 

[43] מסכת חולין דף ס עמוד ב.

[44]  "זה סוד המקדש מעט. [10]יש כמה מקורות במגילה, בתענית, כשישראל גולים השכינה אתם, מה ששוכחים תמיד זה האסון של שכינה בגלות. היא נמצאת עם ישראל, אפילו בגלותם כדי להגן עליהם אבל המחיר של זה, זה העולם שהשכינה היא בגלות, והזוהר אומר: זה הסיבה שהכעס נמצא בעולם, זה בתקוני הזהר. אוי למי שגורם שהשכינה היא בגלות!" , "זה איזה מין חיים מלאכותיים לגמרי. כשהדורות היו כתיקונן, תקופת הגלות לגיטימית נאמר, אז היה מקדש מעט, בגטאות שלנו היה מקדש מעט, הינו מרגישים את הקדושה בגטו, בבחינת קדושת מעט. אבל עכשיו אנחנו חיים בעידן שזה אחרי סוף הגלות, זה מלאכותי לגמרי. ויש שתי בחינות: יש בחינה אחת שהיא קרובה לקדושה שנקראת בבל, ויש בחינה שניה שהיא רחוקה לקדושה שנקראת אלכסנדריה. בבל זו קדושה זעירה קרובה לקדושה של ירושלים, בבל זה עולם הישיבות, אבל אלכסנדריה זה עולם הקהילות, כל יהודי של קהילה בגלות הוא יהודי מתורגם. כשהוא מתורגם לארמית, בבלי בישיבה, בבל, הוא תלמודי, הוא תלמוד בבל אבל זה תלמוד, אז הוא קרוב לקדושה של א"י, שהיא הקדושה. אבל החיים האלו המלאכותיים של מה שאני מגדיר כאלכסנדריה זה התחיל להיות הגיהינום של חו"ל מאז הקמת המדינה. לפני זה, אני זוכר, כשהייתי תלמיד בתלמוד תורה של גלות, אבל לפני קום המדינה, יתכן שהדור שלנו היה הדור האחרון, -שמעתי הרב צבי יהודה פעם-, הייתה איזה מין קדושה בזעיר אנפין בגטאות שלנו, אבל לא היינו מרגישים כל כך מה זה הגיהינום של הגלות. ולכן, יתכן מאוד שהרבה תלמידי חכמים של חו"ל ממשיכים בחלום הזה "בשוב יהו"ה את שיבת ציון היינו כוחלמים", [64]ממשיכים באותו חלום. צריך להרגיש מה זה גלות ממש? זה להיות בחוץ, זה הרגש המטפיזי של הבריאה כבריאה, אם גוי, אם חמור, אם סוס, אם יתוש. הרגש של בריאה כבריאה זה להיות בחוץ, בחוץ באופן מוחלט, להיות חוצן, זה הבריאה. יש פיוט יפה אצל הספרדים: "מיום גלותך חוט אני, חוץ ממקומי דר(דע(?))" זו השכינה שאומרת את זה, להרגיש את עצמך בחוץ מעצמך!! זה המצב של הבריאה"  מתוך השיעורים על שערי אורה 

[45] במדבר רבה פרשה ב סימן ג: " ר' יששכר אומר "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקב"ה חביב הוא עלי "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבה" וראו עוד שיר השירים רבה פרשה ב על טעויות בתפילה ומקרא. 

[46] 'אורות הקודש' א', "מאורות השכל והרגש", "הגיון הקודש" שער שני פסקה ע"ט.

[47] גמרא חולין דף ס עמוד ב.

[48] שם ב'תוספות' , ד"ה "אמרה ירח".

[49] פרקי דרבי אליעזר פרק מה. שולחן ערוך, אורח חיים סימן תיז סעיף א: וראו תוספת ביאור בשל"ה 'תורה שבעל פה' פסחים ,נר מצוה' אות ד . 

[50] ראו פרדס שער 'מהות והנהגה' פרק כה: " "וראוי לדקדק למה אינם נכללים בכתר חכמה ובינה שהם שרשים אל ג' קוים כמבואר בשער סדר האצילות ודעת מאי בעא הכא והטעם הוא מפני שבכתר לא שייך לא דין ולא רחמים מפני שהרחמים נכללים מדין וחסד שהם קו המיצוע והכתר הוא סוד חסד ורחמים שאין בו תערובת דין כלל ולכן לא יצדק אמרנו בו שהוא קו הרחמי' באמיתות והדעת הוא בחינ' הת"ת קודם התפשטותו בערך בחינתו בכתר בין חכמה ובינה בסוד ההכרע' כמו שיתבאר בשער הבא ולכן כשנרצה לכלול הבחינה השנית שהוא בחינ' הרחמי' אין אנו יכולין לכללו בכתר בעצם כי לא יצדק מן הטעם שבארנו אמנם נוכל לכללו בדעת שהיא בחי' הת"ת ובחי' הכתר דהיינו הת"ת המתעלה עד כתר ובעלותו שם במציאותן העליון נמצא שהוא שורש וכללות הרחמי' בקצת דין הנכלל עמו אבל הכתר בעצמו הוא שורש נעלם בו יוכללו ג' הבחינו' בהעלם כדמיון הסתר והעלם הענפים הנאצלי' בהמאציל ולכן מפני זה לא יצדק בו דין" וראו עוד בפירוש הגר"א ל'ספרא דצניעותא' פרק א בהגהה שניה:" "ועיקר ענין המחקלא הוא הדעת שע"י הזיווג באו"א ולכן דעד דלא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין וכן הוא מוחין דזו"נ שע"י נתקיימו מלכין קדמאין שהן זו"נ ..ולכן דעד דלא הוי מתקלא מלכין קדמאין מיתו וכן הזיווג של זו"נ הוא ע"י המוחין שהן הדעת והדעת נקרא מתקלא שקל הקדש והוא לשון חק ...ולכן הזיווג בלשון דעת וידע אדם וכו' וסוד זה הדעת לא היה בעולם התהו ולכן לא נחשב דעת בספירות כי כל מה שלא היה בתחילה קודם התיקון אינו אלא תוספת ולא נחשב במנין.....והוא המתקלא בג' קוין"

[51] דברים פרק יב פסוק ט.

שיעור 6 - אורות הקודש "רז היושר והעיגולים" [1]

תמלול: הילה פלדות

הגהה: צוות מכון מניטו

היושר הוא הדבר היותר עיקרי בההוויה, העיגולים הנם טפלים לו, כלומר חופש החיים, החופש המוחלט מצד מקור ההוויה, החופש שבמושג האלהי, שיצירת ההוויה באה

מצדו המוסרי, זהו הכל. ומשם נמשך שהמוסר שבארחות החיים הוא הצד המכריע את החיים.

המוסר המוגבל האנושי איננו שלם, מפני שבעצמו הוא צריך למוסר להעמידו על טהרתו, אבל המושג המוסרי שבהחלטת המהות שבו זוהי הצורה היותר פנימית שבההויה.

זאת היא השכינה, המביאה לההכרה האלהית בתועפות עזה, היא האם המשפלת עצמה עד תחתית המדרגה של העולל, הצריך יניקה וטיפול ילדותי, ומקור שרשה הוא מרום ונשא, יותר מכל חקי ההויה, המקיפים כל בעז הענקי של ההכרח והקביעות שלהם.

בתוך העיגולים עצמם, בתוך חקי ההוויה המוכרחים, בתוך חקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם על גוי ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים, ומקדיחים

בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות רק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו.

("רז היושר והעיגולים", אורות הקודש ג', סדר שני, פס' יח')

מניטו: אני זוכר פעם, אולי לפני שנה, אני לא זוכר, לפני כמה שנים...התחלנו ללמוד 'ליקוטי מוהר"ן' ופתאום לא היה שום ספר... (פליאה בקהל) ,אין לי מניות בזה (צחוק בקהל).

טוב, אז בפעם הקודמת, זה ארך קצת זמן - שבועיים, למדנו קטע על עניין של 'יראת שמיים'. זוכרים את זה, כן? ולמדנו לפי ההגדרה של ספירת מלכות, אני לא רוצה לחזור על הנושא הזה, אבל אחד מהמשתתפים שאל שאלה, כשהגענו לנקודה של מה בין 'אהבה' ל'יראה', קדושה וברכה, ריחוק וקירוב. זוכרים את זה? והתשובה לא באה לי במקום, אולי מי ששאל את השאלה נמצא פה? שלפי החסידות, כך, כך הוא שאל - לפי החסידות, הדבקות בתפילה היא אהבה מוחלטת ולא יראה. זוכרים את זה, הוא נמצא פה?

קהל: בסוף...

מניטו: היה בסוף...

אז סוף-סוף באה לי התשובה, מיד אחר כך, אבל יש תפיסת זמן לא מספיקה, כן. שזה נקרא, לפי דעתי, גם אצל בעלי החסידות 'יראת הרוממות'. ז"א יש גם יראה באהבה העליונה[2], וזה נקרא- 'יראת הרוממות'[3]. טוב, רק רציתי לציין את זה. ונחזור לקטע של הערב.

קהל: ( בתיה לנצט ) במילה 'יראה', קשורה גם למילה 'כבוד', 'הכבוד'?

מניטו: לא, 'יראה' כלפי מה שנקרא 'רום', אולי נחזור לנקודה הזו, נראה...אז אני מציע ככה: נקרא את הקטע, ואחר כך אני אסביר כמה הקדמות כדי לברר את המושגים הבסיסיים. יש לכם את הכותרת "רז היושר והעיגולים", סוד היושר והעיגולים. ואחר כך, נשוב לפרק עצמו כדי לבאר את השאלות הפרטיות.

ואם, ואם יהיה לנו עוד קצת זמן, אז הכנתי איזו דוגמה בגמרא, הערה, על הנושא. אז מכל מקום, נלמד קודם כול את הפרק עצמו. אז נקרא ביחד, אה אני אקרא בקול רם. "רז היושר והעיגולים" זה בדף כ"ד בחלק השני של הספר.

            "היושר הוא הדבר היותר עיקרי בההויה"

עוד אנחנו לא יודעים מה זה 'יושר'. אולי יש איזו משמעות, מיידית נאמר, "היָשְרות", 'יושר' במובן המוסרי של המילה, מבחינת המידות, "דרך הישר"[4].

"היושר הוא הדבר היותר עיקרי בההויה, העיגולים הנם טפלים לו"

כשנלמד בהקדמה מה זה 'עיגולים' גבי ה'יושר', אז נלמד שהמשמעות של העיגולים זה העולמות בבחינת טבע, העולמות בבחינת טבע. ויש איזה, באיזשהו צד, עניין מוסרי קשור לטבע[5]. אבל העניין המוסרי הקשור יותר - לפי מה שאומר הרב, הוא הדבר היותר עיקרי בהוויה - העיקר זה היושר, והטפל נאמר - הוא משתמש במילה טפל אחר כך - זה עיגולים ועיגולים זה איזה סמל לטבע, נראה את זה אחר כך ביתר דיוק.

"והעיגולים הנם טפלים לו, כלומר חופש החיים"

'חופש', זו החופשיות, אם אפשר לומר, של הרצון שבא ממקור ההוויה, ומתפשט ביושר.

"חופש החיים, החופש המוחלט מצד מקור ההויה, החופש שבמושג האלקי, שיצירת ההויה באה מצדו המוסרי"

יש להבחין בין 'מקור ההויה' ל'יצירת ההויה', אחר כך נראה ש'מקור ההויה' מתפשט ב'יושר', ו'יצירת ההויה' זה שייך לעיגולים, דהיינו העולמות בבחינת טבע. אני חוזר על זה:

"החופש המוחלט מצד מקור ההויה, החופש שבמושג האלקי, שיצירת ההויה באה מצדו המוסרי, זהו הכל".

ז"א זה העיקר, "הכל" זה החופש המוחלט כבסיס, כיסוד, למוסר, למוסר האלוקי.

"ומשם נמשך שהמוסר שבארחות החיים הוא הצד המכריע את החיים" אז נלמד אחר כך מה זה ,'ארחות החיים'. אולי אפשר להגדיר מיד, באופן פשוט, 'ארחות החיים', דרך הכלים של הטבע, אבל המוסר שיש בהם, בהם "בארחות החיים" האלו, החיים דרך הטבע, הוא הצד המכריע את החיים. הוא הצד הכי חשוב, אבל לא רק הכי חשוב נראה שיש כמין עימות בין שני הצדדים האלו- צד של ה'עיגולים', הטבע, והצד של ה'יושר', שסוף-סוף מתגלה בצדיק, באדם בדרך כלל, אבל בעיקר בצדיק שבאדם. אז הצד של היושר, הצד של המוסר המוחלט, סוף-סוף יכריע את הצד של הטבע. אולי נראה את זה ככה, כמלחמה בין שני כוחות ששורשם של שניהם הם בבריאה של הבורא, ברצון הבורא. הצד הטבעי שיש בעולם והצד החופשי שיש בעולם. וסוף -סוף יש כאילו איזו בשורה, תקווה, יותר מתקווה - אמונה. בשורה שהצד החופשי יכריע את הצד הטבעי. זה מובן? טוב. אז נמשיך. זו רק הקריאה הראשונית.

"המוסר המוגבל האנושי איננו שלם"

אז צריך לברר מה זה 'מוסר האנושי'? מכיוון ששומעים 'המוסר האנושי', בניגוד ל'מוסר האלוקי' שרמזנו מעלה, אז אנחנו מבינים שהוא מוגבל. אבל מה זה 'מוסר האנושי'? ונראה שזה המוסר שכל אחד ואחד יכול להגיע מעצמו, מכוחות עצמו, אבל דרך השכל. והמוסר המוחלט, בבחינת גילוי, פשוטו כמשמעו, גילוי מידות הרצון, דהיינו החופש, זה המוסר דרך המידות. יש הבדל בין המוסר דרך המידות - והכוח של המידות בא מהרצון - והמוסר האנושי המוגבל, שהוא דרך השכל, נראה את זה עוד אחר כך. אז:

"המוסר המוגבל האנושי איננו שלם, מפני שבעצמו הוא צריך למוסר להעמידו על   טהרתו"

ופה יש נושא חשוב מאוד, כי למוסר האנושי צריך עוד איזה יסוד של מוסר, יותר עמוק מהמוסר האנושי, כדי שיהיה מוסרי. ומדובר במוסר האנושי עצמו. איפה היא ההגבלה שהרב רומז עליה? המוסר האנושי מוגבל, כך אמר בהתחלת הקטע, מכיוון שכדי שיהיה מוסר מוסרי, הוא צריך כוחות שבאים מצד אחר, ממקום אחר, נאמר, מהמוסר האלוקי המוחלט.

כדי..., אני שוב חוזר על זה, כדי שהמוסר השכלי, הטבעי, יהיה מוסרי ולא רק חוכמה, ולא רק פילוסופיה נאמר, אז הוא צריך איזה כוח שבא להחיות אותו מהמוסר האמתי. והכוח של המוסר האמתי בא מהרצון המוסרי ולא השכל המוסרי. זה, זה מובן?

כי בלועזית קוראים למוסר לפי השכל 'אתיקה', בלועזית אמרנו, כן. ולמשל פה באיזושהי פינה: שפינוזה, כן. זה מוסר אבל שנקרא 'אתיקה', צריך להיות מוסרי כדי שהמוסר הזה יהיה מוסרי. תפסתם את הענין, כן. צריך להיות ברצון טוב מוסרי כדי שהחוכמה של המוסר שנקראת 'אתיקה', תהיה מוסרית. ולכן המוסר האנושי, הוא, כשלעצמו, מוגבל. זה מובן? לא רק מוגבל מכיוון שהשכל לא יכול לתפוס - את חוכמת המידות יכול לתפוס - אבל הוא מוגבל בבחינה מוסרית ממש, בעצם, זה מובן? טוב.

אז אולי אפשר להגדיר את זה ככה: יש מוסר, מוסר אמיתי. והיסוד שלו, המקור שלו, זה הרצון הטוב. ויש מוסר שכלי, שנקרא 'אתיקה'. אז המוסר השכלי שבא מכוחות האדם, אדם בעל שכל, כן, אז הוא מוגבל בבחינה מוסרית לגבי, כלפי, המוסר האמיתי המוחלט שהוא בא מכוחות הרצון, ונראה עוד יותר בדיוק אחר כך. אז אני חוזר על זה:

"המוסר המוגבל האנושי איננו שלם, מפני שבעצמו הוא צריך למוסר"

לאיזשהו מוסר אחר, וצריך לקרוא, לפי דעתי, צריך: "למוסר, להעמידו על טהרתו. אבל המושג המוסרי שבהחלטת המהות שבו". אולי אפשר להסביר את זה ככה: שבהחלטיות שבמהות שבו .

              "זוהי הצורה היותר פנימית שבהויה זאת היא השכינה".

ופה כשנחזור על הקטע הזה, נראה מה פתאום מופיע פה המושג של "שכינה". וזה מאיר הרבה על המושג של שכינה עצמו ועם זה, זה מאיר על המושג של 'מוסר'. הרצון של המוסר, בבחינת הבורא שרצה לברוא עולם, הרצון של המוסר סוף-סוף מתגלה בשכינה. ופה יש איזה איחוד בין הצד הדתי של הנבואה והצד המוסרי של הנבואה. ה'שכינה' זה לאו דווקא מושג דתי גרידא, נגיד ככה, כן. אלא צריך ללמוד איך המושג 'שכינה' זה גילוי, יותר מגילוי... התגלות של המוסר האמתי.

"זאת היא השכינה, המביאה לההכרה האלקית בתועפות עזה"

ז"א עם כוח גדול מאוד, שאי אפשר להשיג דרך המוסר האנושי המוגבל. גילוי השכינה בעולם, תלוי בתנאים מוסריים ולא בתנאים שכליים. השכל יכול לתפוס איזה סדר בעולם, יכול להבין שמאחורי הסדר הזה יש איזו סיבה מוסרית, אבל הוא לא תופס את המוסר שבסדר אלא יש מושג אחר לגמרי שמתגלה דרך היושר ולא דרך העיגולים ועוד נחזור להגדרות, ושהיא נקראת פתאום 'שכינה'.

אז אולי בפעם הראשונה, לפי המקור של תורת הרב, נבין קצת מה זה 'שכינה' ולמה יש תנאים לגילוי השכינה.

"המביאה", השכינה ההיא, "המביאה לההכרה האלקית בתועפות עזה", בכוח, בתוקף כן. "היא האם המשפלת עצמה עד תחתית המדרגה של העולל"

ופה נלמד שיש איזה רמז לעולם הבינה וקו היושר, נראה את זה אחר כך. אתם זוכרים את הפסוק בתהילים?

קהל [...]

מניטו: לא זה בסוף ...זה במשפט הקודם, ב"ותועפות עוזה"- הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת[6] זה אותו ביטוי, כן.

"עד תחתית המדרגה של העולל, הצריך יניקה וטיפול ילדותי"

זה איזה מין רחמנות שהיא מידת הרך. רחמנות ורחם, כן...קצת קרוב, כן. וזה נותן לנו כבר להבין למה המקובלים הגדירו את המושג 'שכינה' בלשון נקבה, וההגדרה המקורית היא- האמא, עולם הבינה. שמשפלת את עצמה עד המדרגה הכי תחתונה שהיא עולם העשייה, דהיינו המקבילה[7] לספירה מלכות.

"ומקור שרשה הוא מרום ונשא"

אף על פי שמקור שרשה, של האמא שנקראת 'שכינה', הוא מרום ונשא, ז"א למעלה מכל העולמות. למעלה מכל החוקיות של העולמות. באותו מקום שכבר הוגדר, כמקור החופשיות המוחלטת. הרצון המוחלט, החופשי היותר מוחלט. אז אני חוזר על המשפט:

"ומקור שרשה הוא מרום ונשא, יותר מכל חקי ההויה", זה מה שהוא אומר בפירוש, "המקיפים כל בעז הענקי של ההכרח והקביעות שלהם".

"ההכרח והקביעות"- זה רומז לחוקות הטבע, חוקות שמיים וארץ. למשל בפסוק: אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי[8], כן? הצד ההכרחי של החוקיות הטבעית. למעלה מזה, מלמעלה מזה, בא מקור שורשה של השכינה.

השכינה איננה כפופה לחוקיות של העולם היא שייכת להתגלות דרך 'קו היושר', עוד נסביר את זה יותר, ולא דרך 'העיגולים'. הסתכלות בעיגולים לא מביאה להכרת השכינה, להכרת השורש של המוסר המוחלט. הסתכלות בעיגולים, מביאה להכרה שכלית בסדר העולמות. וצריך להתקשר ליושר כדי לגלות מה טיבה, מה טיבו של המושג הזה של השכינה. יש בכל ספרי המקובלים הראשונים, יש בלי יוצא מן הכלל, הקדמה שאסור להתחיל ללמוד ב'עיגולים'[9]. צריך להתחיל ללמוד ב'יושר' ואז להבין מהיושר ל'עיגולים'. מי שמתחיל בהסתכלות בעיגולים יוצא לתרבות רעה, נאמר את זה ככה, יוצא לאיזו מן פילוסופיה דתית, בלי שכינה.

ונראה ביתר דיוק אחר כך למה. ולכן לא מוצאים, כמעט בכל הספרים של המקובלים, בעיקר זה הראשונים, אף על פי שהכלל הוא שלומדים הראשונים דרך האחרונים - לא לשכוח את זה, כן. כי צריך לקבל את התורה על ידי ספרים חיים, ולא ספרים ש..."והלכת לשופט שבדור"[10], זוכרים את זה? כן. רק רגע עוד לא גמרתי.... - ולכן יש כמעט בכל הספרים את האזהרה ההיא ללמוד דרך היושר ולכן לומדים בפרטות את כל המדרגות של עולמות דיושר ובעיקר זה אדרא זוטא ואדרה רבא. ואחר כך מהלימוד דרך קו היושר, מבינים מה קורה בעיגולים. מי שמתחיל בעיגולים, אז נתקע בעיגולים והוא אינו יכול לצאת מזה כי יש הכרחיות וחוקיות...

[סיום הקלטת]

[1] מניטו דן בנושא יסודי זה במשנתו במספר הזדמנויות שסוכמו באופן נרחב וכולל ב 'סוד מדרש' כרך ד פרק "רז היושר והעיגולים" על ידי ר' חיים רוטנברג.

[2] סוטה דף לא עמוד א:" "נאמר ירא אלהים באיוב ונאמר ירא אלהים באברהם מה ירא אלהים האמור באברהם מאהבה אף ירא אלהים האמור באיוב מאהבה"

[3] ראו תמלול שיעורים על 'דרך חיים' למהר"ל : "אבל דווקא אני רוצה להזכיר איזה דיוק של המקובלים על סוף המשנה כבר עכשיו. "יהי מורא שמים עליכם" - זה לא רק עצה. מכל מקום זה לא ציווי, כן? זה עצה - "ויהי מורא שמים עליכם". וההסבר הראשון, הרגיל, ומוצאים אותו לפעמים בחסידות: שאם אתם עובדים מאהבה - זה החלק הראשון של המשנה. אז התוצאה: "שיהיה מורא שמים עליכם [172]"הבנתם את ההסבר? התוצאה היא... אין פה שתי עצות: עבדו באהבה וביראה. אלא - עבדו מאהבה. ואם אתם עובדים באמת באהבה - התוצאה הטבעית תהיה שתהיו גם כן בבחינת "מורא שמים". יראת שמיים. הבנתם? את זה הצלחתי להסביר? או... לא. לא יודע"..

וראו עוד 'נתיבות עולם' למהר"ל נתיב יראת ה פרק א וכן ספר 'מאור ושמש' ( היה בספריתו של מניטו ) פרשת אחרי מות ד"ה או יאמר את משפטי תעשו"....."אהבה היא העיקר ואחר עבודה זאת ....אח"כ בא למדרגת יראת הרוממות"

וראו עוד של"ה 'עשרה מאמרות' אות קלה ואות קלח : " יראה הפנימית הוא צדיק גמור השומר כל התורה ותרי"ג מצות כללתיהן ופרטיהן ודקדוקיהן הן דאורייתא הן דרבנן .... מקיים הכל לא משום יראת העונש ולא משום קבלת שכר רק מיראת שמים רצוני לומר שהוא ירא ובוש לעבור על ציווי מלך ...אחר כך נכנס ליותר מדרגה דהינו שעושה באהבה ואין עליו כמשאוי רק בשמחה ובטוב לבב בדביקה וחשיקה וחפיצה אחר כך נכנס ליותר מדרגה ליראה לפני ולפנים כי מאחר שנדבק בויתברך יודע שהוא כביכול בדמותו ובצלמו ורוצה לקיים הדברים בשביל עצמיות וצורך גבוה לתקן שמו

הגדול ואז המורא עליו ביותר וירא מפני החטא ....כי יש עליו המורא תמיד שלא יחסר סוד התאחדת המלך בכבודו..... והיראה שלאחר האהבה היא הדבקות ממש בה' שנעשה מרכבה והתחלת הדבקות מאהבה"

וראו 'צדקת הצדיק' אות ר שמצטט בהקשר זה את 'תנא דבי אליהו רבא' בפרק ג:" אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי"

[4] הקדמת הנצי"ב לספר בראשית " האבות נקראו ישרים"

[5] ראו עירובין דף ק עמוד א :" "אימלא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול" ומהר"ל חידושי אגדות על חולין דף נז עמוד ב בד"ה 'אשר אין לה' והשוו 'פתחי שערים', נתיב 'עיגולים ויושר' פתח ד ופתח י וראו דברי מניטו בהרחבה ב 'סוד מדרש' כרך ד פרק 'רז היושר והעיגולים':"  אני נוטה לומר - אין לי מקור מפורש - שאצל שֵׁם ועֵבֶר, למד אברהם את הדרך ארץ דרך הטבע, והוא גילה שם את החוש של קו היושר בעיגולים. הוא גילה שם שבתוך חוקי הטבע, אפילו מבחינת סתום, כמוס, נסתר, נמצא הכוח של קו היושר שנלחם נגד חוקיות הטבע ושסוף סוף יכריע אותם. הוא גם מבין שזה תלוי בזכות האדם. אז מתחילה המהפכה האמִתית שלו. אז מתגלה החידוש העצום הזה ׳וְהֶאֱמִן בַּיהוָה׳."

וכן בכתב יד של מניטו ( כנראה פירוש על הסוגיה במסכת ברכות ב עמוד א ועמוד ב) 

" 'ביאת השמש'  פי' הפרצוף.   'וטהר יומא' – פירוש הספירה.   פי' כשיבא הפרצוף אז העיגולים בתיקונם.   

 'דילמא ביאת אורו הוא' – פי' שיבוא תוספת אור העיגולים ואז 'וטהר, טהר גברא' – פי' תיקון הפרצוף?" 

[6] תהילים מזמור קיג פסוקים ה-ו.

[7] ראו תיקוני זוהר יח ב "מלכות מקננא בעשיה" וביתר הסבר על האבחנה בין מלכות דאצילות לבין עולם העשיה 'שער ההקדמות''     דרושי אביע' דרוש א ד"ה 'כלל העולה' וב'תלמוד עשר ספירות' שער טז אותיות לה-מא

[8] ירמיהו פרק לג פסוק כה.

[9] אמירתו של מניטו נראית על פניה תמוהה כיון שאצל המקובלים הראשונים צמד המילים עיגולים - יושר כמעט ואינו מוזכר, וודאי שלא במשמעותו כפי שמתבארת על ידי הרמח"ל ( לדוגמה קל"ח פתחים י"ג-י"ז )  , הגר"א ובית מדרשו ( ראו לדוגמה הערות בסוף פירושו על ספרא דצניעותא ) והראי"ה. קביעה זו של מניטו מובאת ביתר הרחבה ב'סוד מדרש' כרך ד פרק 'רז היושר והעיגולים':" קשה לראות את השורש המאחד את העיגולים ואת קו היושר. זה לא קל בכלל לרוב האנשים. פעמים רבות שואלים אותי מה עדיף: להתחיל ללמוד את ה״עץ חיים״ של רבי חיים ויטל, או את ה״פרדס רימונים״ של הרמ״ק? המקובלים האחרונים מעדיפים להתחיל בלימוד ה״עץ חיים״ ואחר כך ללמוד את ״הפרדס״, אף על פי שצורת הפרדס של הרמ״ק היא כמעט מושלמת. אולם יש ב״פרדס״ נטייה לסדר העיגולים. ב״עץ חיים״, לעומתו, יש גילוי ברור של קו היושר. כך אני בעצמי התחלתי ללמוד - קודם העץ חיים ואחר כך הפרדס. מי שמתחיל ללמוד את העיגולים מתקשה לאחר מכן לצאת מזה ולגלות את קו היושר. לכן ההדרכה הנכונה היא קודם כול ללמוד את קו היושר. יש בכל ספרי המקובלים הראשונים הקדמה האוסרת להתחיל ללמוד בעיגולים. צריך להתחיל ללמוד את כל המדרגות דעולמות דיושר (בעיקר דרך לימוד האדרא זוטא והאדרא רבא), ודרך היושר להבין את מה שקורה בעיגולים. אחרת מגיעים לפילוסופיה דתית ללא שכינה"  

אכן , בניגוד למה שמניטו מדווח על עצמו הוא לימד מספר תלמידים ( חתניו אלי פרסמן הי"ד וישראל פיבקו יבדל"א)  דווקא את ספר הפרדס – בעל ה"נטיה לסדר העיגולים" – בתחילה.  

ייתכן שכוונתו של מניטו היא למה שלימד מספר פעמים על המקובלים הראשונים, מקובלי ספרד , שהרצו את חכמת הנסתר בעולם התיקון ( עולם היושר ) דרך  תולדות  האבות בעולם שלנו, במקביל לעולם הפרצופים ( יושר ) והתיקון בקבלת האריז"ל. זאת בשונה משיטתו של רמ"ק שמיקד באופן שיטתי ( בספר הפרדס ובספר אילמה )  את הדיון בספירות עצמן.    

הסבר לכך שהתחיל ללמד את חתניו חכמת הנסתר דרך הפרדס ניתן למצא ברעיון מקביל  של מניטו קשור לסדר לימוד הפילוסופיה ולימוד הקבלה כפי שהתייחס לכך בהרחבה בשיעור 54 על שערי אורה( ראו בתמלולים באתר המכון )   

"אני אזכיר לכם, אני לא זוכר אם למדנו את זה בשיעור זה, איך הרב צבי יהודה היה רגיל להסביר את זה: זה העניין של הוויכוח בין החכמים, בפרט בימי הביניים: האם לימוד הפילוסופיה זה מותר? והפסק של החכמים הוא: רק למי שכבר למד תורה, אפשר להגיע לזה. אם מתחיל בלימוד הפילוסופיה, אז זה דומה מאוד לעניין של עץ הדעת, שמקלקל ואחר כך א"א להגיע לעץ החיים. אני נוטה להסביר את זה ככה: הזיהום של אותו חטא של עץ הדעת, בלימוד הפילוסופיה, הוא כל כך חמור, שצריך מיתה, שצריך את התיקון של המיתה, כדי לנקות את הנפש. ולכן, מי שלמד קודם כל תורה, יכול ללמוד אחר כך פילוסופיה, בלי סכנה גדולה. אם הוא בקיא, אם תורתו זה באמת תורתו, אז הוא יכול. למשל הרמב"ם. הרמב"ם בשבילו, בשביל עצמו. אלו שקוראים ספרי הרמב"ם, זה עניין אחר. אלא אם כן יש להם רב, שהוא כבר למד את התורה והוא יכול להדריך להם להיכנס בעולם הפילוסופיה, אבל בשלב שכבר תיקן את נפשו בתורה. זה מובן? ולכן, אם זה מספיק ברור, זה ההסבר של בעל המדרש: קודם כל עץ החיים, שהיא התורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה", [8]ורק אחר כך עץ הדעת וצריך לאכול את כולם. אבל זה הסדר ההלכתי: קודם כל תורה, אחר כך חכמה חיצונית. מי שמתחיל בחכמה חיצונית, אף פעם לא יכול לתקן את עצמו, אלא דרך מיתה. יש הרבה הסברים איזה סוג של מיתה. זה לא צריך להיות מיתה בקבר, אע"פ שחיבוט-הקבר, יש גם כן בחיים. זה מהניסיון של כל גדולי ישראל: הסם של הפילוסופיה, א"א לתקן את זה, אלא, הם נתנו דוגמא: יש כלים שרק שבירתם היא טהרתם, תיקונם. כשנפש התלכלכה בחכמה החיצונית, אז היא לא יכולה להגיע באופן נקי לתורה"

 וראו על הזיהוי בין פילוסופיה לבין עיגולים 'בסוד מדרש' כרך ד 'סוד עיגולים ויושר' בפסקה "אברהם הכיר את בוראו" . 

[10] כוונת הרב כנראה למימרה בגמרא, מסכת ראש השנה, דף כה עמוד ב : "יפתח בדורו כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים. ואומר {דברים י"ז:ט'} ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ".