(שיעור 5 הישן)

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו

תוכן

הקדמה לנושא: התורה אינה טבעית לעולם

זה לא אמת כי זה כתוב, זה כתוב כי זה אמת

התורה אינה טבעית – דוגמה ראשונה: מצוות כיבוד אב ואם

התורה אינה טבעית – דוגמה שנייה: ייחוד ה'

ההבדל בין 'מוסכמות' ל'שכליות': המקור לידיעת הערכים מקורו בנשמה ובהתגלות, לא מתוך השכל האנושי

בעיית הגזענות עולה כאשר מניחים שההבדל בין ישראל לעמים מבוסס על שכל

ההבדל המהותי בין תכונות הנבואה והחכמה, ועל הפסק הנבואה שהיה קו פרשת המים בהיסטוריה האנושית

אמונת חכמים

בתורה יש צד של חסד אבל גם צד של דין: יש הכרח שהבריאה תתקן את עצמה דרך הטוב של התורה

תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב

עץ הדעת ועץ החיים

הנחש הקדמוני

הערות

הקדמה לנושא: התורה אינה טבעית לעולם

מניטו: אז קודם כל אני רוצה להזכיר קצת הגדרת הנושא: הגענו פה לנושא שהוא לא כל כך קל, מכיוון שיש הרבה מושגים מופשטים. אז אולי נתקדם לאט לאט.

הגענו במדרש רבה, בהתחלת במדבר רבה, והמהר"ל רוצה להסביר את המדרש למה התורה ניתנה דווקא במדבר. והגענו להגדרה: ש"מכיוון שהתורה אינה טבעית". לפי ההסבר שלו של המדרש, לפי הפירוש שלו, שהוא גם כן פירוש על המושגים עצמם וגם על ההגדרות של הפסוקים. מכיוון שהתורה בטבעה – אם אפשר להשתמש במושג הזה – התורה בשורשה, במקורה, אינה טבעית לעולם שלנו, העולם הזה, העולם השפל. למדנו הרבה הקדמות לזה, אבל אני מודע שהמושג אינו כל כך קל. ולכן [התורה] ניתנה במדבר שהוא לא מקום של יישוב.

בשיעור הראשון על הנושא הזה, למדנו שאף על פי שהיעד של התורה זה דווקא 'מקום היישוב' – ארץ ישראל.[1] אבל בהתחלה התגלות התורה הייתה צריכה להיות במדבר, מכיוון שהיה צריך לנתק את עם ישראל מכל הניסיונות של התרבויות הקודמות שנכשלו. אי אפשר לקבל את התורה כדי להתחיל מחדש במקום כבר מיושב. מהנקודה הזו המהר"ל עבר, הגיע לניתוח היותר מופשט של ההגדרה שהתורה אינה טבעית לעולם הזה. טוב אני לא יכול להזכיר את כל מה שלמדנו על זה, אבל תוך כדי לימוד אולי נגיע. אז נמשיך לאט לאט: פירוש אחר, עם אותה המשמעות, אבל פירוש אחר שמתחיל פה המהר"ל.

אין שאלות על ההגדרה של הנושא הזה? זאת אומרת, הנושא הוא לא קל: מה זאת אומרת ש"התורה אינה טבעית", "אינה שייכת לעולם הזה"? אף על פי שביעד שלה, במטרה שלה, בתכלית שלה, דווקא היא ניתנה בעולם הזה? זוכרים את המדרשים הקודמים[2]: אף על פי שהיא בשורשה שייכת לעליונים, היא ניתנה דווקא לתחתונים, יש לה יעד בעולם הזה, אבל בעצמה, או בעצמותה - אינה שייכת לעולם הטבע שלנו.

טוב, אולי אפשר להגיע לנושא בהקדמה אחרת. אתם יודעים, אולי הזכרנו את זה, את הסוגייה שיש בגמרא: "לא בשמים היא" (בבא מציעא נט ב). אבל אנחנו צריכים לזכור שהיא "מן השמיים". היא מן השמיים, עכשיו שהיא ניתנה לארץ לא בשמיים היא, אבל משורשה היא מן השמיים. מבינים את הנושא.[3]

וזה אופייני למהר"ל. כל פעם, כמעט בכל נושא, הוא חוזר על אותה הגדרה: צריך לדעת שהתורה אינה צומחת – אם אפשר לומר את זה – מהתרבות הטבעית של העולם הזה. היא שייכת לעולם האלוקי. ולכן השאלה שלו הייתה בהתחלה, לפני כמה שיעורים: איך להבין אפשרות שתינתן התורה דווקא בעולם שלנו? מכיוון שכל עצמותה היא להיות אלוקית. איך אפשר לקבל תורה?

ולכן הסביר את הזכות של עם ישראל, בפרט את הזכות של משה רבנו, שהודות משה רבנו התורה ירדה לעולם שלנו, ואז מתחילה, נאמר, ההיסטוריה של תיקון העולם הזה. אבל התורה שמתקנת את העולם הזה, אינה שייכת למבנה, למתכונת של העולם הזה. מושג של 'תורה טבעית', 'חכמה טבעית' – צריך להוציא מההגדרה של התורה. טוב, אז אפשר להתחיל עכשיו במה שהוא מסביר.

זה לא אמת כי זה כתוב, זה כתוב כי זה אמת

"ויש לפרש גם כן כי יש לתורה שלוש בחינות מחולקות שונות, שאין בחינה זאת כמו האחרת. וזה, כי התורה - כל דבר שבה הוא טוב בעצמו"

הוא אחר כך יסביר את זה. זאת אומרת, מה שהוא רוצה להסביר, שאפשר לחשוב: שמכיוון שזה כתוב בתורה, אז העובדה הזו - שזה כתוב בתורה - מגדירה את הטוב שיש בדברי תורה. לאמיתו של דבר זה ההיפך: כל מה שאומרת התורה – הוא טוב מעצמו, ולכן התורה אומרת את זה. ולכן צריך להבין למה אנחנו צריכים תורה, אם דברי תורה הם דברים שהם טובים מעצמם, שאפשר להשיג אותם דרך השכל למשל, או דרך שיטה של ידיעה אחרת.

מה שאני רוצה להגדיר, [באופן] יותר מדויק, אולי נסביר את זה ככה: יש רבים שחושבים שמכיוון שזה כתוב, זה סימן שזה אמת. לאמיתו של דבר זה ההיפך: מכיוון שזה אמת אז זה כתוב. ולכן יש צד של אמת הדברים - שזה יותר - הבחינה של תורה שבעל פה שנכתבה - זה לא בא ממה שנכתבה. יש מעלה לדברים שנכתבו: 'כתבי הקודש'. אבל מי החליט שזה כתבי הקודש ולא דברים אחרים, ולא פסוקים אחרים? התורה שבעל פה החליטה. זה צריך לזכור תמיד. זאת אומרת יש קריטריונים לתורה שבעל פה שפסוקים אלו, פרקים אלו - הם כתבי קודש. "ניתנו להיכתב" (יומא כט א, שבת קטו)[4]. אבל למה ניתנו להיכתב? מכיוון שהם דברים טובים מעצמם. זה ההסבר של המהר"ל, ולא להיפך.

אחר כך, מכיוון שאנחנו יודעים את זה: שכל מה שנכתב מלכתחילה צריך לדעת שהם דברים טובים מעצמם, לכן - מכיוון שנכתב, בדיעבד - אפשר לומר שכל מה שנכתב זה דבר טוב. אבל זה לא בא מכיוון שזה נכתב. אלא מכיוון שזה היה טוב, אז נכתב. ולכן אפשר לדעת שאף על פי שעד עכשיו אני לא מבין את כל הפסוקים, מכיוון שאני יודע - יש לי הוכחות, יש לי סיבות להאמין שכתוב בספר הזה של התנ"ך, של התורה, דברים שהם אמת - אז יש להניח שכל מה שכתוב זה אמת. אז מזה באה ההנחה שכל מה שכתוב זה אמת. אבל זה לא אמת מכיוון שזה נכתב, [או] מכיוון שזה נכתב אני יודע שזה אמת. אבל זה ההיפך! מכיוון שזה אמת – זה נכתב. מי החליט שזה אמת שצריכה להיכתב? התורה שבעל פה.[5]

ולכן כל פעם בנושאים האלו צריך לזכור את זה: כי כוחה של התורה שבעל פה עדיף מהכתב, במה שהוא נכתב. זה מובן? מה זאת אומרת "כוחה של התורה שבעל פה"? אז, זה הולך לעוד נושאים. מי מחליט מה זה תורה שבעל פה? טוב, זה עוד נושא אחר. אבל מכל מקום, אני רוצה לומר: הקנה מידה של התורה שבעל פה הוא יותר גבוה מהקנה מידה של התורה שבכתב. זאת אומרת, הכוח של התורה שבעל פה בא לדברים שנכתבו. אבל זה בא מהכוח של התורה שבעל פה[6]. ולכן יש חכמה של חכמי ישראל שיודעים מה זה "דבר טוב מעצמו", ולכן הם יכולים לְאָמֶת: זה מכתבי הקודש, זה לא מכתבי הקודש. הנבואה של משה רבנו היא מיוחדת כי הוא היה גם כן נביא וגם כן נותן התורה. על ידו ניתנה התורה, ביתר דיוק.

התורה אינה טבעית – דוגמה ראשונה: מצוות כיבוד אב ואם

אז קודם כל אנחנו מגיעים להגדרה הראשונה. הבחינה הראשונה של התורה היא: כי התורה, כל דבר שבה - הוא טוב בעצמו.

"כי נאמר - והוא נותן דוגמה אחר כך, נראה - כבד את אביך ואת אמך. ודבר זה הוא בודאי טוב מאד."

מהו אופן הוודאות הזה: ש"דבר זה ודאי הוא טוב מאוד"? מי מחליט שזה דבר טוב מאוד? מי מעריך את זה? זה שאלה. מי יכול להסביר את זה? כשהמהר"ל אומר: "כבד את אביך ואת אמך", הוא אומר: זה ודאי דבר שהוא טוב בעצמו, ודאי שהוא טוב מאוד. אז מי מעריך את זה? השכל?

קודם כל אני רוצה להקדים עוד הקדמה קצרה. לפי דעתי, זה דוגמה מאפיינת מאוד ממה שאמר המהר"ל מקודם: שהתורה אינה טבעית. כי לפי תפקוד הטבע, בבחינת טבע כשלעצמו – זה ממש ההיפך! מבינים את זה. זה רק ההרגל של דברי תורה, שאנחנו יודעים מאז ומקדם, זמן ארוך, התרגלנו לזה שהתורה אמרה "כבד את אביך ואת אמך", זה נראה לנו, מתוך ההרגל, שזה טבעי. אבל זה טעות. אם נגדיר את הדברים הטבעיים כשלעצמם, ברור שהמציאות בטבע היא נגד המצווה הזו של "כבד את אביך ואת אמך". והייתי אומר גם כן להיפך: התורה באה להתנגד לתכונות הטבעיות שהן הפוכות. מזה אנחנו לומדים שהמהר"ל רצה בכוונה לתת דוגמה למה שאמר מקודם: שהתורה אינה טבעית. למה לקח דווקא את זה? אבל מכיוון שעכשיו, דרך ההרגל של הדרך ארץ של התורה, זה מהמוסכמות: ש"כבד את אביך ואת אמך" זה דבר יפה, כפי שאנחנו אומרים לאומות העולם: "מה כתוב בתורתנו? דברים יפים, דברים טובים, דברים מוסכמים לפי השכל" – זה אינו. זה לא נכון. זה טעות לגמרי. זה בא מההרגל שזוהי האמת של התורה. ולכן אנחנו מאמינים בזה שזה – איך אומרים – הגיוני, לוגי, טבעי, רציונלי, וכן הלאה. אבל דווקא אם נסתכל באופן אמיתי: איך הדבר הזה לפי חוקות הטבע? אז אנחנו מוצאים שבטבע זה להיפך!

אולי נעשה קצת פדגוגיה מעשית: כשילד או ילדה, בן או בת, נער, נערה, מוצאים בעצמם תכונה להתנגד להורים שלהם – אז צריך לדעת, צריך להסביר להם: שזה טבעי, זה לא נורא, זה טבעי. מה זה "נורא"? להסכים לזה. צריך לקיים את המצווה של התורה שהיא מתנגדת דווקא לתנועה הטבעית הזו. אז מזה בא ההסבר של המהר"ל. זה דוגמה מאפיינת שזה לא טבעי, מה שאומרת ה...

לכן לתורה יש סיבות משלה לומר את זה. וזה לא שכלי, ולא טבעי, ולא... שכלי-וטבעי, כן [צחוק]. למה? זה גם כן לשון הרמב"ם, ולשון הרבה מפרשים: "מן המוסכמות". עכשיו זה מוסכם מן הניסיון של ההיסטוריה, של החיים בחברה האנושית, שזה דבר טוב ויפה. זה מוסכם. אבל זה לא לפי השכל, זה לא לפי ה... זה שכל שקיבל מידע מהנבואה. זה לא שכל מכוחות עצמו. זה שכל שקיבל הרגל מהניסיון של המלחמה של התורה נגד הטבע. מהניסיון של התרבות האנושית, אנחנו יודעים שהתורה אומרת אמת. אבל זה לא בא מהוודאות השכלית, מהוודאות הטבעית של העניינים. אולי אני אתן דוגמה אחרת כדי ל...

קהל: זה [...]

מניטו: לכן שאלתי: מי אומר שזה דבר יפה, דבר טוב? השכל? לא. השכל לא נותן הסבר לדברים האלו. אלא מה? השכל יודע מהניסיון של התגלות, החינוך של התורה - דרך ההיסטוריה של העולם - שכך צריך להיות. אבל זה לא לפי הטבע. כי לפי הטבע אפשר לתת הסבר לשיטה ההפוכה. לפי הטבע, אם האמת הייתה 'אמת טבעית', אם המוסר היה 'מוסר טבעי', לפי הטבע – הטוב זה היה דווקא התנגדות של הדור הצעיר לדור הזקן, ולכן אין מקום לכיבוד אב ואם. אני קיצרתי קצת את הטענות של 'השטן' – כך אומרים? – אבל אם המוסר היה טבעי, הניסיון של הטבע מורה שהאמת הייתה צריכה להיות הפוכה[7]. זה מובן?

התורה אינה טבעית – דוגמה שנייה: ייחוד ה'

אני רוצה לתת דוגמה יותר: יש הרבה יהודים, בכנות – אולי בקצת נאיביות, אבל בכנות – שמאמינים שהמושג של 'יחוד ה'' [או יחוד השם?] – שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד – הוא הגיוני, רציונלי, וזה האמת לפי השכל. זה טעות גמורה! לפי השכל אי אפשר לתפוס את המושג של יחוד ה'. דברים פשוטים, כן? לפי המושגים של המדרש: אנחנו יודעים שיש כמה מידות לה' אחד. אבל המידות האלו הם הפוכות, הן סותרות זו את זו: יש מידת החסד ויש מידת הדין. כשאני אומר 'ה' אחד' – מה אני אומר במילים אחרות? שחסד זה דין, ודין זה חסד. זה למעלה מהשכל. אני לא אומר שאי אפשר להבין את זה, אבל לא דרך השכל. דרך השכל זה סתירה. זה סתירה, זה סתירה. נקודה.

אז מי שאומר – ולכן אני אמרתי ב"נאיביות" – ש"התורה שלנו היא יפה מאוד, אמיתית, מכיוון שהיא שכלית" - לא יודע במה הוא מדבר. המהר"ל אמר "אלוקי", לא "טבעי". לפי הידיעה דרך השכל הטבעי - זה דבר ילדותי, אינפנטילי ממש, לומר שמושג של יחוד ה' הוא רציונלי-שכלי. אלא מה קרה? ההרגל שלנו לחינוך התורה, מביא אותנו לראות כאילו, "זה נראה לי שזה שכלי" - אבל שכל של מי? שכל של מאמין, לא שכל בפני עצמו. תפסתם את זה? זה מובן?[8]

ולכן כל הוויכוח עם התאולוגים והפילוסופים, שיוצא מ... יש דברים בגו! הם מדברים לפי השכל, אבל הם לא אומרים לנו שהשכל שלהם קיבל מידע מהתורה. הם מדברים, לאמיתו של דבר, משכל אנושי שנשתנה דרך החינוך של התורה. והם אומרים ש"זה שכל טבעי". זה לא נכון. זה לא רק טעות, זה שקר.[9] מבינים את זה?

עניין של יחוד ה' זה עניין של אמונה, כך אומר הזוהר (תיקוני זוהר, דף סב א)[10]. לדעת שה' הוא בעל חסד – זה ידיעה, יש לנו ניסיון מזה: כל יום השמש זורח, יש חסד שבא מבורא עולם. זה ידיעה, זה ניסיון. לדעת שה' הוא כל יכול – טוב, זה ידיעה. לדעת שה' הוא גיבור, נורא, כל המידות – זה נורא, אבל זה ידיעה. לדעת שכל זה - זה אחד - זה אמונה. מכיוון שלפי השכל כל המידות האלו סותרות זו את זו! אז מי שבא לומר שהמושג של יחוד ה' הוא שכלי, אז הוא - או לא יודע מה 'שכלי', או לא יודע מה זה 'יחוד'. הבנתם את העניין?

ההבדל בין 'מוסכמות' ל'שכליות': המקור לידיעת הערכים מקורו בנשמה ובהתגלות, לא מתוך השכל האנושי

אז זה עוד דוגמה, פה: "כבד את אביך ואת אמך" – מי אומר שזה דבר טוב ויפה? לא השכל, וכל שכן השכל שמתבסס על הניסיון הטבעי. אלא הנשמה, לא השכל. זה חכמה שבאה לשכל מהנשמה. הנשמה רואה שזה בְּאֶמת אֶמת. לא השכל! אחר כך, השכל שקיבל חכמה מהנשמה שלו אומר – בטעות – "לפי השכל אני חושב...". לא לפי השכל! לפי הנשמה שלך! זה ברור, כן?

קהל: יש תפיסה כזו, שאפשר [...] שאתה [...]

מניטו: כן, הפילוסופיה. הם צדוקיים. השכל של הפילוסוף.

קהל: אבל [...]

מניטו: אה, היא מתיימרת לומר מה טוב. זה חטאו של אדם הראשון: ממנו לדעת טוב ורע (בראשית ג כב). ממנו - הוא יודע מה זה טוב ורע. זה נקרא בלועזית 'הומניסט'. זה חטאו של אדם הראשון: הומניזם, פשוטו כמשמעו. זאת אומרת: האדם מחליט ממנו מה זה טוב, ומה זה רע. טוב, זה הגדרה לפי... קרוב לפשט של הפסוק.

מה שאני רוצה להסביר, כדי להבין את המהר"ל: שיש טעות לומר שמצווה כזו - "כבד את אביך ואת אמך" היא הגיונית לפי השכל הטבעי. ותבדקו בלשון של המהר"ל, הוא אומר כשהוא מביא דוגמאות כאלו: "זה מן המוסכמות", לא מ"ההגיוניות", אם אפשר לומר, לא "מהשכליות". הוא מעדיף את ההגדרה של "מוסכמות": השכל מסכים שזה אמת, מכיוון שזה שכל שקיבל חינוך - ממה? מאיפה? מהתורה. דרך מה? לא דרך השכל, דרך הנשמה שלו. הנשמה היא שתופסת את הערכים. השכל תופס רק את המתמטיקה. המידע, זאת אומרת המתמטיקה, זה התחום של השכל. הנשמה מבינה - דרך השכל - את הערכים, את המידות. אז הנשמה רואה שזה באמת אמת. ולכן היא מוסרת את המידע הזה לשכל. והטעות זה לחשוב שהשכל הבין את זה. זה לא השכל שהבין את זה.

בעיית הגזענות עולה כאשר מניחים שההבדל בין ישראל לעמים מבוסס על שכל

אני רוצה להסביר עוד נקודה בנושא הזה: מכיוון שסוף סוף רק השכל של אלו שלמדו תורה תופס את זה, אז יש הבדל מהותי בין השכל של היהודי ובין השכל של הגוי? לפי דעתי אין הבדל בשכל. בנשמות – כן, לא בשכל. גוי יכול להיות פרס נובל. הוא לא יכול להיות דיין. הבנתם את ההבדל? כי דיין, זאת אומרת בעל תורה, צריך נשמה מיוחדת. הוא יכול לקבל את זה, אבל הוא צריך להתגייר, וללמוד בישיבות – של יהודים, כן? לא ישיבות של גויים [צחוק קל], וכן הלאה. אז זה תהליך שבא דרך הנשמה. אז ברור שצריך שכל כדי ללמוד תורה. אבל מי לומד כשאני לומד? השכל שלי, או הנשמה שלי? זוהי ההגדרה של ה... ולכן, שוב אני חוזר על הדוגמה של המהר"ל, וזה המשך של ההגדרה שלו, הקודמת: דברים של תורה הם טוב מעצמם. ואיך אנחנו יודעים את זה? הטוב הזה של דברי תורה? לא דרך השכל, אלא דרך הנשמה.

טוב, אז אתם מבינים עכשיו למה יש איזה נושא של התאמה בין התורה וישראל, נאמר: נשמת ישראל. התורה שייכת לישראל, ישראל שייך לתורה[11]. זה לא לחינם. אם זה היה עניין של שכל – התורה הייתה שייכת לכל אומות העולם. וזה אינו. לפי המהר"ל – ברור. לפי כל הרבנים גם כן. איך התורה יכולה להיות שייכת לאומות העולם? דרך נשמה שנקראת 'נפש הגר'. איזה נשמה של גוי שנולד מחוץ לישראל, אבל שהיא שייכת סוף סוף לעם ישראל. דרך נשמתו, לא דרך שכלו. לא מגיירים פילוסופים, מגיירים מאמינים. זה ההבדל. תפסתם את העניין? יש שאלות על הנקודה הזו?

אני אמרתי פעם: דאם לא כן, היינו ממש גזענים. אם אני מגדיר שהקשר לתורה הוא דרך השכל, אז הייתי אומר שרק היהודים יש להם זיקה לתורה? זאת אומרת שכל בריא? לא! יש טעות בהגדרה של השכל. השכל הוא סגולה של כל מין האנושי. וההוכחה זה המדע: כל בן אדם יכול להיות פיזיקאי, כימאי, מתמטיקאי סוף סוף בעיקר. אבל לא כל אדם יכול להיות יהודי. זה לא הבדל של שכל, זה הבדל של נשמות. אפשר להכין את עצמו כדי לקבל נשמת הגר. טוב, זה אפשר. אבל זה תהליך אחר לגמרי, זה לא דרך השכל. זה מובן? היו שאלות על זה? מי רצה לשאול משהו?

אז למדנו את הקשר בין שני הדברים האלו: כי התורה אינה טבעית, אינה שייכת לעולם הזה שלנו בבחינת טבע. והדבר השני: דברי תורה הם טובים בעצמם. מי מעריך את זה שזה "טוב בעצמו"? לכן רציתי להגדיר את זה: לא השכל. והדוגמה היא מאפיינת מאוד: כי "כבד את אביך ואת אמך" – זה לא הגיוני, שכלי... אפשר להסביר למה זה לא הגיוני ולא שכלי. טוב, וזה מביא סוף סוף לעמדות פוליטיות מסוימות, ו... כן? יש שאלה?

ההבדל המהותי בין תכונות הנבואה והחכמה, ועל הפסק הנבואה שהיה קו פרשת המים בהיסטוריה האנושית

קהל [רחל הדס]: "ואהבת את ה' אלוקיך" זה לא טבעי?

מניטו: טוב, אז פה אני רוצה להסביר עוד משהו, שאולי ראינו פעם על נושאים דומים מאוד. עכשיו המילה 'טבע' או 'טבעי' - מקבלת משמעות אחרת, אם אנחנו מדברים בקשר לעולם הזה כשלעצמו, או לעולם של התורה. אם אני אומר: "זה טבעי" למי שקיבל תורה – אז זה 'טבע' אחר לגמרי, זה משמעות אחרת מהמילה 'טבע'. זה מובן? שייך, מתאים. אבל אני מחזיק פה את ההגדרה של הטבע הכי בסיסית, הכי יסודית. הטבע – זאת אומרת עולם הזה כשלעצמו, בלי התגלות הנבואה. שׂכל האדם שלא יצא מעיני שכלו, שלא קיבל מחוץ לנפשו. הגדרה של הנבואה – זה לא שחכם אחד שחשב דברים יפים, ואמר: "או! זה כל כך יפה, שאני יכול לומר ל[בני] עמי שזה בא מהאלוקים". לא, זה שירה. נבואה זה משהו אחר לגמרי! מבינים את העניין. ש"וידבר ה' אל משה לאמר" – בורא עולם דיבר מתוך גרונו של משה, אבל מחוץ לגרונו. מן השמיים, לא בשמיים. אבל זה אותו עניין. מחוץ לנפש של האדם ולשכל של האדם, בא הדיבור של הבורא עולם. זה נבואה. אז דבר כזה זה לא טבעי. זה לא שייך לטבע של העולם הזה. אבל זה טבעי לנביא להיות נביא, אבל זה משמעות אחרת מהמילה 'טבעי'. הבנתם?

אז לכן אני רוצה לחזור שוב לנקודה שלמדנו בשיעור הקודם: צריך לזכור שאנחנו לא חיים בתקופה של ההיסטוריה של העולם שיש נבואה. אבל הייתה תקופה שהייתה נבואה. וזה נושא אחר: אנחנו מאמינים שהיו נביאים. אז מי שרואה את הנביא סתם, רק כחכם, זה סימן שלא מאמין שהוא היה נביא. אז הוא משתמש במילה 'נביא' מכיוון שהוא לא רוצה להיכנס בוויכוח עם המאמינים האמיתיים, אז הוא אומר 'נביא' וחושב 'חכם'. אבל יש דברים בגו. הבנתם את זה, כן?

ולמה הרבה אנשים מגיעים לאותה עמדה? מכיוון שחיים בעולם שאין נביאים, אז לא מבינים במה מדובר בתנ"ך. ולכן, כדי להציל את הכבוד של התנ"ך, אז אומרים: "נביא – זאת אומרת חכם". אומרים נביא אבל חושבים חכם. אבל זה טעות גמורה, זה כפירה גמורה. מה שוכחים? שהנבואה פשוט נפסקה בזמן מסוים. והנביא האחרון[12] נתן הצהרה: עד כאן, ומכאן אין נבואה, אבל היא תחזור.

מהן הסיבות של הפסק הנבואה? מי זוכר את זה? יש שתי סיבות [שואל את הקהל]: חורבן הבית, וגלות - פיזור עם ישראל באומות העולם. זה הסימן הברור והסיבה הישירה של הפסק הנבואה. אז מכיוון שזה כבר יותר מאלפיים שנה שאנחנו חיים בעולם שאין נביאים, אז הזכר של אותה תקופה שהיו נביאים פסק מזיכרונם, אז רואים את עולם התנ"ך של תקופת התנ"ך כאילו הוא היה ממש אותו עולם שאנחנו חיים בו עכשיו, ואומרים: שזה דומה, ולכן מי היו הנביאים של תקופת התנ"ך? היו חכמים, בעלי מידות, עם כושר של דיבור, פילוסופים, אבל מסוג מיוחד, אבל פילוסופים. וכן הלאה. לא רק שזה כפירה לפי ההלכה, אלא זה גם טיפשות לפי ההיסטוריה של הפילוסופיה. זה מובן. וזה שקר גס, לדבר על נביא כאילו היה סתם פילוסוף עם מידות טובות. התנ"ך מדבר מתופעה אחרת לגמרי: נבואה. פשוטו כמשמעו.

קהל: אין נביא רע?

מניטו: כן! אדרבא! הנבואה היא תופעה מסוג אחר של סתם חכמה. עניין של "חכם עדיף מנביא" למדנו פעם,[13] זה נושא אחר. זה לא מונע. וצריך לזכור שכל הנביאים היו חכמים. אבל מדרגה של נביא כשלעצמה, במהותה, היא אחרת לגמרי מעניין של מדרגת החכם.

קהל: לא, היא שאלה...

מניטו: כן כן, אני אסביר: אז באותה תקופה, הכוח הזה יש גם לצדיקים ולרשעים. למשל בלעם: היה לו כוח של נבואה, אבל ברשעות.[14] וכמו שיש חכם שהוא טוב-ערכים, וחכם שהוא רע-ערכים. צדיק ורשע זה מושגים אחרים. חכם יכול להיות או צדיק או רשע, וגם כן נביא היה יכול להיות או צדיק או רשע. יש נביאי שקר, אבל שני המילים הן אמת: גם נביא וגם שקר.

ומכיוון שלא יודעים במה מדובר, לא זוכרים במה מדובר. הקשר של המסורת נקטע באיזשהו שלב. אתם זוכרים מה אמר הנביא האחרון? זכרו תורת משה עבדי (מלאכי ג כב). מי שלא זוכר – אפילו אם זה נכנס בתת ההכרה – שהעולם חי תקופה אחרת לגמרי: התקופה של הנבואה, מי שלא זוכר את זה לא מבין במה מדובר. אז מכיוון שיש לו את ספר התנ"ך בידו – והוא אוהב את זה, זה התרבות היהודית – אז הוא מנסה להציל את כבוד התנ"ך: "נביא? תדעו, זה לא נביא כמו שאומרים הגויים. זה חכם". [לא/או] כתוב נביא, [לא/או/פה] כתוב חכם. ודווקא תדעו: זה נביא כמו שאומרים הגויים, אבל מסטרא של קדושה. תפסתם את חשיבות העניין?

זאת אומרת, אני רוצה עוד להסביר קצת: לא זוכרים את ההיסטוריה. הייתה תקופה של התגלות הנבואה, אותה תקופה נפסקה, וזה סיום תקופת התנ"ך, אז מתחילה ההיסטוריה של היהדות. מי זה 'יהודי' באותה הגדרה? מי שמאמין שבתקופה של העם העברי היו נביאים, והוא מאמין במה שאמרו הנביאים של העם העברי. אבל מה זה באמת 'נביא'? מה זה "וידבר ה' אל משה"? אז זה – אנחנו לומדים את זה בחכמת הנסתר. אבל זה עניין של הגדרות: או אתה מתייחס להגדרה שנביא זה נביא, או אתה מתייחס להגדרה שנביא זה לא נביא! אז אולי תלך לעסוק במקצוע אחר? כתוב בתנ"ך "נביא"! אז אתה בא ואומר: "זה, לא, לא לא, זה שקר". קודם כל זה אנטישמיות: מה? זאת אומרת, הספר שלנו זה שקרים? כן? וחוץ מזה זה - איך אומרים - עם-ארצות גמורה. הוא לא מבין במה הוא מדבר, מכיוון שהוא לא זוכה, הוא לא שייך לזה. אז הוא רואה את נבואת התנ"ך כמו למשל היוונים ראו את חכמת הפילוסופים שלהם. ולכן התוצאות הן אחר, אחרים או אחרות? אחרות לגמרי.

אני רוצה לחזור להבדל שאני מסביר הרבה פעמים, וזה שייך להודות לעולם של חכמת, שיטת המהר"ל[15]: ההבדל בין פרושים וצדוקים. וזה יאיר את העניין. מהי השיטה של הצדוקים? הם נולדו בעם ישראל. בעם ישראל יש עובדה תרבותית גדולה מאוד, ענקית: התנ"ך וכל ספרי המסורת שלנו. ואוהבים את זה. אי אפשר לא להרגיש שקרה משהו עם מה שכתוב בספרים האלו. זה תורה שבעל פה שנכתבה.[16] קרה משהו בעולם, ויש להם סיבות משפחתיות, חברתיות, היסטוריות, להתייחס לאותה תרבות תנ"כית בחיוב. אוהבים את זה. וכשרואים את ההבדל בין [התנ"ך, לבין] מה ששייך לגויים, אז הם גאים מאותה חכמה של התנ"ך. אבל מה הם עושים? לומדים מה שכתוב בספר, ומאמינים במה שהם עצמם מבינים. זה הצדוקיות. אצל הפרושים השיטה היא הפוכה לגמרי: יש – מכוח המסורת, מכוח אמונת חכמים מדור לדור – סיבות לדעת שמה שכתוב בספרים האלו זה אמת. אז מאמינים שזה האמת, ולומדים כדי לדעת במה שצריך להאמין, והתוצאה היא שונה לגמרי. הבנתם את ההבדל של ההגדרות? מאמינים שזה האמת, ולומדים כדי לדעת במה שצריך להאמין. אבל הצדוקים זה ההיפך: לומדים, ומאמינים במה שהם מבינים. זה ההבדל.

אז אני חושב שממש, ההבדל המהותי, זה ביחס לנושא שלנו, זאת אומרת ההגדרה של הנבואה. סוף סוף צדוקי, סוף סוף לא מאמין שהייתה נבואה. מכיוון שזה קשה לסבול לשכל הטבעי: "מה? הבורא עולם התגלה לבשר ודם, תולעת כזו? ואמר לו דברים שאמר? לא. זה חכם, בעל מידות, שחשב דברים טובים, דברים יפים לפי השכל, ומסר את זה לעם ישראל. ומכיוון שבאותה תקופה רוב עם ישראל היו מפגרים, ישראל השנייה או השלישית, אז אמר: אלוקים אמר לי את זה". את מי רוצים להטעות?! תפסתם את חומרת העניין.

ולכן אני חוזר עכשיו לנושא שלנו. זאת אומרת, צריך לדעת, וזה השיטה של המהר"ל, אולי הוא הראשון שאמר את הדברים האלו בצורה כל כך בוטה: שדברי תורה אינם טבעיים, אינם שכליים במובן השכל הטבעי, התורה היא אלוקית, לא שייכת לעולם הזה, ולכן התחלת שורש כל הדברים זה גילוי מעולם אחר. גילוי מן השמיים, כמו שסוף סוף אנחנו אומרים לפי הפסוקים. כן.

קהל: [...] כל הנביאים היו קצת חכמים    

מניטו: לא רק ב[...] אין השכינה שורה אלא על גיבור, חכם, עשיר ועניו. (שבת צב א)

קהל: כן, זה בדיוק השאלה שלי. איך מסבירים שאומרים: שמאז שחרב בית המקדש, הנבואה לא ניתנה אלא לשוטים?

מניטו: טוב, זה לא כתוב 'שוטים'. איך זה כתוב בדיוק? זה גמרא, כן? איך זה כתוב? חוץ מ... מי זוכר את הגמרא הזו? (בבא בתרא יב ב)[17]. כתוב גם ילדים, קטנים...

קהל: שוטה [...] וקטן.

מניטו: 'שוטה' גם כן? לא לא. חרש שוטה וקטן - זה קטגוריה אחרת, זה משהו אחר.[18] אז אני אסביר את זה: זה לא אומר שהקטן הזה הוא קטן מפגר, כן? צריך להבין מה זה: חכמה של הילדים! וצריך גם כן לדעת מה זה חכמה של המשוגעים, נאמר.[19]

זה – הם קשורים לדברים עמוקים מאוד ברוחניות, אבל מכיוון שזה דרך מחלה זה מתבטא ככה. אבל הם מסוגלים להיות קשורים לעולמות עמוקים, עליונים מאוד, שבן אדם שאינו משוגע – אין לו מושג מזה. תפסתם מה שאני אומר? וגם כן, הילד הבריא. הילד הבריא הוא קשור לעולם של חכמה אמיתית. ולכן צריך להבין הדברים האלו. זה לא סתם שזה ככה בגמרא.

וברור שכל הנביאים היו חכמים. אבל התפיסה שלהם לא הייתה דרך שכל, חכמה, אלא דרך ידיעה לפי הנבואה. זה תהליך אחר של הדעת ושל הידיעות. רואה, שומע; ולא מבין לפי השכל. כשאנחנו לומדים כל נביא בתנ"ך – אי אפשר לא למצוא גם כן חכמה. אבל זה לא חכמה של "מי שחשב על הרעיונות, אלו או אחרים, וכתב על זה ספר". תפסתם את העניין? יש עוד שאלות על זה, או נמשיך? [קהל] רק קצת יותר חזק, בקול רם.

קהל: הכלי של התורה שבעל פה, הוא רק הדיבור?

מניטו: לא, ברור שלא. זה החכמה. זאת אומרת, שוב, הנשמה.

קהל: אבל ההעברה?

מניטו: העברה זה הדיבור. אבל הדיבור בין רב ותלמיד – שורש הדברים היה צריך בין אב לבן. אבל סוף סוף, זה אנחנו יודעים שזה בין רב לתלמיד. יש צינורות. זה לא סתם דיבור. זה רוח שעובר דרך הדיבור. יש צינורות. וכך, צריך לזכור מה אומר הזוהר: משנה זה אותיות נשמה. [מקור] רק שנייה, כן?

קהל: [...]

מניטו: נכון, היו הנביאים בגויים, היו גם כן נביאי אמת בגויים. אבל, והכוזרי מסביר את זה,[20] אצל הגויים הנבואה הייתה סגולה של יחידים שהיה בכוחם, בכוח של יחיד, פרטי, כן? הכוח הזה. אבל אצל עם ישראל זה סגולה של הכלל, לא של הפרט. ויש תקופה היסטורית מסוימת – יציאת מצרים – שאז פסקה הנבואה גם כן אצל אומות העולם.[21] אבל לכן הגמרא אומרת: חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין.[22]

קהל: איך אתה מתייחס לכל הניצוצות של הנבואה שחוזרים בימינו?

מניטו: טוב, זה – איך אומרים – זה, איך אומרים את זה - façon de parler - צורת דיבור. טוב, אולי אני אסביר קצת על הנושא. ברור לפי מה שאמרנו, בקשר למה שאמר הכוזרי: הסיבה של הפסק הנבואה [...] הסתר אסתיר פני מכם. זה נקרא "הסתרה בתוך הסתרה". כל התקופה מבריאת העולם עד ימות המשיח נקראת תקופה של "הסתר פנים". בתקופה של הסתר פנים יש גילויים. יש מומנטים, אם זוכים יש מומנטים של גילוי אור השכינה. אבל עם הגלות מתחילה תקופה אחרת שנקרא 'הסתרה בתוך הסתרה'.

...ואם הסיבה העיקרית זה חורבן עם ישראל – זאת אומרת עשרת השבטים נעלמו – ולכן עם ישראל הוא בבחינת צמצום,[23] והכלי הוא חָרֶב, הכלי המקבל את הנבואה הוא חָרֶב, כוח של אותה סגולה הצטמצם לרוח הקודש, למדרגות של רוח הקודש – אבל יש הרבה מדרגות של רוח הקודש – למדרגות של חכמה וכן הלאה.[24] אבל הכוח של גילוי הנבואה, כמו שהייתה בתקופה של העם העברי – הצטמצם, מכיוון שהכלי הקולט - כך אומרים? - את ה... השידור נמצא, השדר נמצא,[25] אבל ההקלטה היא בלתי יכולה. זה ההסבר של הכוזרי: בבחינת בכוח, סגולת הנבואה נשארה בעם ישראל.[26] ויש – אפילו בגולה – יש מקרים, בכל דור, של מאורי הגולה שקיבלו דרך רוח הקודש. אם היו חיים בתקופת הנביאים – היו נביאים.

הסיבה השנייה זה פיזור עם ישראל באומות, גלות השכינה. ולכן, עכשיו שאנחנו חוזרים לארץ, אז צריך לומר שזה התחלה של התחלה של התחלה, של תקופה של נבואה. אבל זה התחלה של התחלה של התחלה. ולכן יש תופעות שדומות אולי, [צחוק קל], אבל זה לא נבואה ממש! זה מה שקראת: "ניצוצות של..."

קהל: זאת אומרת, שכל החלומות של הרבנים העליונים האלו.

מניטו: לא, אני מתכוון אולי לתופעה... כי בכל דור ודור היו חלומות של רבנים. רב שאינו חולם אינו רב. [צחוק] אבל אני מתכוון לתופעה אחרת, תופעה חולנית, של הרבה הרבה הרבה אנשים שרואים את עצמם כנביאים. זה חולני. לא, זה עניין... איך אומרים, קשר עם הרוחניות – זה רגיל. אבל מי שאומר ברצינות: "אני נביא, קיבלתי נבואה" – צריך לפחד מזה, כן. [צחוק קל]. לא, מה קורה? כל התופעות האלו, אולי אולי, מתחילות מתחילות, אבל מתחילות בקלקול. כן?

קהל: האם הנבואה ניתנה [...]

מניטו: זה סגולה של כלל ישראל, ושהיא מתגלית ביחידים, שהם יחידי סגולה.

קהל: כן, אבל ברגע שנפסקה הנבואה, בחורבן, נלקחה, ניתנה...

מניטו: לא, לא. האפשרות לגלות את הכוח, [האפשרות] של הכוח הזה להתגלות בפועל – הצטמצמה, יותר ויותר. אבל היא נשארת סגולה של כלל ישראל בכוח. מה שאומרים אומות העולם באותה תקופה - ולפי דעתי, 'הכוזרי' שאני רוצה להביא פה הוא מתכוון למוסלמים ולנוצרים - זה רק חיקוי של זה. אבל זה אני רוצה להסביר מהניסיון שלי: אני חושב שבסגנון היהודי בתקופת הגולה יש משהו דומה לסגנון של הנבואה.[27] אבל זה לא נבואה, פשוטו כמשמעו. אז אומרים: יהודי, הוגה דעות גדול - נביא. לא! זה השאלת הלשון, זה מושאל. נביא בהגדרה של המקרא – ויש הלכות ברורות על זה[28] – יש מהות, צורה אחרת לגמרי. זהו! וצריך להבין, אפשר לתפוס את זה לפי השכל. או הפסוק שאומר: "וידבר ה' אל משה" זה אמת, או זה לא אמת. מכיוון שזה אמת, אז זה היה מסוג אחר לגמרי. הבנתם את ה...

קהל: בתקופה של התגלות הנבואה, יש מקום לאמונה? יש צורך בפקולטה הזאת של אמונה?

מניטו: טוב, לפי ההלכה – לא, לא היה מקום. אף על פי שבתקופת האבות, ואנחנו רואים שזה מתחיל עם אברהם אבינו: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו ו). אבל צריך להגדיר מה זה 'אמונה'. זה לא עניין: אמונה שזה נבואה. אלא אמונה שמה שאמר הנביא יתקיים. אמונה בבשורה [מקור מהפכת הזהות]. לא אמונה שזה באמת נבואה אמיתית. כולם ידעו, לא האמינו, ידעו שזה נבואה. אבל צריך כוח כדי להאמין בקיום הבשורה של האמונה. וזה הזכות של המאמין באותה תקופה.[29]

ואני חושב שזוהי גם כן אצלנו - אחרי תקופת הנבואה - ההגדרה של הזכות של האמונה: יש לנו בשורות, ואנחנו מאמינים שזה יתקיים למרות כל מה שמתרחש בעולם. למשל, אני זוכר כשהיינו בגולה, אלפיים שנה, כל בוקר היינו אומרים: "אשרינו, מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו" (תפילת שחרית) – מה? מה? איפה בגטאות? איפה אצל אומות העולם? איפה? כל העולם חשוך! איפה בגיהנום? והיינו אומרים באמונה שלמה: "אשרינו מה טוב חלקנו", היינו שרים את זה. זוכרים? [צחוק] צריך להיות משוגע, כן? - לא, זה האמונה. [צחוק]. זאת אומרת, למרות כל מה שמתרחש בעולם, אני מאמין שכל מה שאמר הקב"ה דרך הנביאים – סוף סוף זה יתקיים! למרות אומות העולם, למרות אמריקה, ולמרות כל העולם. זה כוח האמונה. אין בזה מושג דתי תאולוגי רגיל, כמו שאומרים הגויים: "אני מאמין במציאות האל". או אתה יודע, או אתה לא יודע! מה זה "אתה מאמין"? זה מסופק. מה, אתה מאמין? אולי... תפסתם מה שרציתי לומר ולא הצלחתי?... שמעתי סיפור יפה מאוד, מי סיפר לי את זה? שכחתי. ילד קטן... אה כן כן, ילד קטן – אבל מי סיפר לי את זה? חבל, הוא לא זוכה להזכיר את שמו, אבל שכחתי, זה יחזור פעם. ילד קטן פעם היה בכותל, ושמה היה איזה עיתונאי... לא, זה לא היה בכותל, זה היה דווקא במגרש הרוסים. אבל מי סיפר לי את זה? זה היה בשבת, או באיזה יום חג. והיה איזה עיתונאי זר, שהיה לוקח תמונות. אז הילד התקרב ואמר לו: "אתה לא יודע שזה שבת? אסור לצלם". אז העיתונאי אמר, בעברית, הוא היה יודע עברית: "אבל אני לא יהודי" - "טוב, אתה לא יהודי, אבל אתה יודע שזה אסור לצלם בשבת, כן?" [צחוק]. אבל הוא אמר: "עזוב אותי, אני לא מאמין שיש אלוקים". אז הוא אמר: "לא, אז זה מסוכן בשבילך. אם אתה לא מאמין שיש, אתה גם כן לא מאמין שאין". [צחוק מהקהל] טוב, זאת אומרת אמונה זה סוף סוף ההיפך של ספק. מבינים את זה.

אז בתקופת הנבואה – וזה מה שרציתי להסביר – לא היו אומרים אחרי ברכה: "ברוך הוא וברוך שמו, אמן", אלא היו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לא היו אומרים "אמן", אלא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". (ירושלמי, ברכות, ט ה) מכיוון שהיו יודעים, רואים, זה היה מוחש. זוכרים את הפסוק? "להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות" (תהלים צב ג). זאת אומרת כשלא רואים, אומרים: אני יודע, אף על פי שאני לא רואה, אני מאמין. אבל כשזה ביום, כשזה מתגלה, אז אין מקום למושג של אמונה בהגדרה התאולוגית הדתית: "אני מאמין שיש", או "אני מאמין שזה נבואה" או "לא נבואה". זה לא! אין מקום לאמונה. זה ידיעה, זה ניסיון. אבל אנחנו לא חיים בתקופה שכזו. יש לנו זכר מזה. מי[30] שנותק מהזכר הזה, לא תופס במה מדובר.

אלא מה? הייתה אמונה. שמה שהבטיח הקב"ה זה יתקיים. וזה – יש זכות בזה, מכיוון שלא רואים. איפה הקושי? אם אפילו אדם גדול, מלך, היה מבטיח וזה לא מתקיים, הייתי אומר: אפילו שהוא מלך, הוא לא כל יכול, אז זה טבעי שזה לא מתקיים. אבל הקב"ה מבטיח וזה לא מתקיים? יש מקום לזכות להאמין שזה יתקיים למרות הכול. וזה הזכות של אברהם אבינו: "והאמין בה', ויחשבה לו צדקה". במה האמין? לא שיש ה', אלא שיהיה לו בן. האמין בבשורה. הבנתם את זה? הוא היה חושב שאין לו זכות לבן. הקב"ה מבטיח לו, וסוף סוף האמין בזה. בזה יש זכות. זה לא עניין שהאמין שיש ה'! זה התאולוגים אומרים את זה, הפילוסופים [צחוק]. תפסתם את ההבדל?

קהל: אז מה שאמר על עם ישראל, תורה שבעל פה או נבואה?

מניטו: אני חושב שזה מה שנקרא בפסוק של מלאכי הנביא: "זֶכר" (מלאכי ג כב). וגם כן בתורה, שורש הדברים זה יציאת מצרים, מה קרה ביציאת מצרים: זכרו, זכרו, זכרו. והרבה יהודים שאומרים שזוכרים – לא זוכרים. מכיוון שמדברים על דברים כאילו זה מתרחש בעולם שלנו, לא דרך הניסים האלו. לא זוכרים מה קרה באמת. וזכרת, וזכרת, וזכרת. למען תזכור, למען תזכור. אז אני חושב שה"זֶכר" שמר אותנו.

אמונת חכמים

ביתר דיוק אולי - זה מה שלפי הנושא שלנו, תורה שבעל פה: אמונת חכמים. ואני קיבלתי מרבותיי הגדרה של אמונת חכמים פשוטה מאוד: זה האמונה שהחכמים הם חכמים. זה אמונת חכמים. אמונה שחכמים הם חכמים. אולי אני אתן דוגמה, וזה קשור, ואחר כך נחזור ל"כבד את אביך ואת אמך", אבל זה אותו עניין. פעם הסברתי דרך חידוש, מה כתוב בתפילה של ערב שבת: "מגן אבות בדברו, מחייה מתים במאמרו". מי שיכול בדברו להגן על האבות, אז הוא יכול להחיות מתים במאמר שלו. תפסתם את זה? לפי הפשט, זה שייך לקב"ה: הוא מגן אבות בדברו, מחייה מתים במאמרו. אבל בקשר לעניין של הזֶכר: מי שמסוגל להגן על האבות – "מגן אבות בדברו" - כשהוא מדבר, אז הוא יכול להחיות מתים במאמרו. זה מובן? טוב. לא? לא תפסתם? טוב, כמו שאני אמרתי מקודם: הנשמה מבינה. אבל העניין הוא ככה: שלהאמין שחכמי ישראל הם באמת חכמים. שיודעים על מה הם מדברים. אז מכיוון שכל חכמת ישראל זה ההסבר, זה הפירוש של התורה שבכתב, אז להאמין שבחכמה של חכמי ישראל יש הבנה במה מדובר בכל המסתורין האלו שכתוב בתנ"ך, ושאף אחד לא יכול להבין את זה לפי שכלו. צריך להסכים בזה. זה ספר מוזר כל התנ"ך. מדברים על 'מלאכים', מלאכים. מה זה מלאך? מי מאיתנו, חוץ מבתי חולים, ראה מלאך? התורה – פשוטו כמשמעו – מדברת על מלאכים. צריך להודות: או שאנחנו לא מבינים במה מדובר, או שכן, זה היה, אבל העולם לא היה באותה תקופה של התגלות, או של אי-התגלות שאנחנו חיים בו. אז זה עניין של אמונת חכמים.

והסיבות להאמין שחכמי ישראל הם חכמים בא מהזֶכר, מכוח הזיכרון, לא מכוח השכל. וזה סגולה של הכלל. מי שמכיר את עצמו כשייך לכלל ישראל, להיסטוריה של כלל ישראל, אז הוא משוכנע שהייתה נבואה, והחכמה היא חכמה, וכן הלאה. מי שלא רואה את עצמו כשייך לכלל ישראל, אז רואה את החכמים כפילוסופים.

רק רציתי לתת איזה דוגמה, אולי קצת קצת, ככה, פדגוגית. אני זוכר כשלמדתי פילוסופיה אצל הגויים, המרצה היה מצטט פילוסופים גדולים, על נושא מסוים: "אז פלוני אמר ככה, הסבר מבריק. אלמוני אמר ככה, הסבר יותר מבריק" - גדולים של ההיסטוריה של הפילוסופיה. ואחר כך המרצה אמר: "ואני אומר..." [צחוק] תפסתם את ה... מגוחך, לגמרי! ולא תופסים איך זה מגוחך. ופעם אני הבנתי את זה: שלא כל מורה להיסטוריה הוא היסטוריון. אבל גם כן לא כל מורה של פילוסופיה הוא פילוסוף. תפסתם את זה... [צחוק]. אז האם אפשר לקחת אותה שיטה בתורה? "ר' עקיבא אמר, ר' ישמעאל אמר, ר' יהושע אמר, ואני אומר". מגוחך! זה עניין של אמונת חכמים. להאמין שהחכמים היו חכמים. או: "ישעיהו הנביא אמר. ואני חושב שאפשר לומר ש..." [צחוק]. באיזה עולם אנחנו חיים? [צחוק קל] תפסתם את העניין? טוב, מה אתה רוצה להגיד?

קהל: [...]

מניטו: זה מגוחך לגמרי. למשל, אני אתן דוגמאות בעולם הפילוסופיה שאני מכיר קצת, קצת קצת. תפיסת פילוסוף מיוחד, היא שלמה כשלעצמה. זה עולם שלם, עם דיבור שלם, דקדוק שלם, וכל מושג יש לו משמעות מיוחדת. עולמו של שפינוזה זה עולם אחד. עולמו של דקארט זה עולם אחד. של קאנט זה עולם אחר. אז בא מרצה לפילוסופיה, ועושה סינתזה בין מושגים שלו, ושלו, ושלו. או הוא עצמו הוא פילוסוף, אז הוא נותן – איך אומרים Discours בעברית? שכחתי. [קהל: נאום] נאום, מסה שלו, זאת אומרת פילוסופיה שלמה של השקפת עולם, או הוא סתם מורה לפילוסופיה - זאת אומרת טלאי על גבי טלאי, לוקח קצת מזה, קצת מזה, קצת מזה, ועושה איזה מין סינתזה, ואומר: "ואני אומר ש..." לא. אם נתייחס לדברים ברצינות, אז מתגלה פה משהו מגוחך לגמרי. תפסתם את העניין? אז בוא, פילוסופיה זה פילוסופיה. אבל בעולם התורה, 'לשחק' ככה? זה יותר ממגוחך. וזה העניין של אמונת חכמים.

למשל, אמורא לא יכול להתנגד לדברי תנא. הראשונים לא יכלו להתנגד לדברי אמוראים, גם סבוראים, גאונים וכן הלאה. אחרונים לא יכולים להתנגד לדברי ראשונים. וכן הלאה. יש איזה התפתחות של לימוד התורה, אבל כל אחד סומך על מה שהיה קודם! מה הבסיס? אמונת חכמים. זה האמונה שהקודמים ידעו במה דיברו.

וכל זה חוזר סוף סוף לנבואה, כי כל התורה שבעל פה שלנו זה פירוש של הנבואה. אבל עיקר הנבואה הייתה בעל פה, ונכתבה. ולכן אנחנו חוזרים. ולכן מי תופס את האמת שיש בדברי חכמה האלו? לא השכל. צריך שכל, טיפש לא יכול ללמוד תורה. אבל זה לא השכל שלו שלומד תורה, הנשמה שלו לומדת את התורה. טוב, אז זה עולם אחר לגמרי.

קהל: כל העניין, 'אמונת חכמים' קשור ל"אומר דבר בשם אומרו"? (מגילה טו א)

מניטו: זה, נאמר, ערכים ששייכים לנושא. מי שיש לו אמונת חכמים, אז הוא יודע שיש לו חובה לאמור דבר בשם אומרו. מכיוון - אם אני יכול להדגיש את זה לפי התוכן - מכיוון שכל דבר יש לו משמעות אחרת אם מישהו אחר אמר אותו דבר. אותו דבר – אם חכם זה אמר, יש לו שייכות לאיזה מתכונת של חכמה. אותה מילה בשיטה אחרת, יש לה משמעות אחרת. למשל, כשזה איזה חכם נוצרי אומר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", יש לו משמעות אחרת כשזה ר' עקיבא אמר את זה. משמעות אחרת לגמרי, זה בא מעולם אחר לגמרי. אז כדאי לדעת מי אמר מה. זה מובן. כן?

קהל: האם אפשר ללמד תורה לחולי נפש?

מניטו: אפשר ללמד תורה,

קהל: כאילו נניח, להלכה או משהו כזה, אפשר ללמד...

מניטו: כן. זאת אומרת, "כי היא מרפא לנפשך",[31] יש כלל כזה. אבל רק מומחה, רופא נפש, יכול להיות להשתמש בדברים האלו. ואפשר לרפאות חולה נפש דרך דברי תורה, אבל רק מומחה יכול לעשות את זה! אפשר להרוס נפש עם דברי תורה, גם כן. צריך לדעת את זה. תלוי מי המקבל, תלוי איך זה מתפקד, איך זה מגיע לו. ולכן יש הרבה הרבה דברים שאסור ללמד ברבים! כי צורת הדברים שהיא טובה מאוד לנפש אחת, היא מזיקה לנפש אחרת. צורת הדברים.

אז אני חושב שפה הגענו לנקודה חשובה. מצווה כזו: "כבד את אביך ואת אמך", זה לא מ'השכליות', כמו שרבים חושבים, אלא מ'המוסכמות'. זאת אומרת השכל מסכים שזה טוב, מכיוון שיש לו ניסיון מצד אחר, מצד נשמתו של האדם הזה. זה מובן?

אז לכן המהר"ל הסביר שזה "טוב מעצמו".

בתורה יש צד של חסד אבל גם צד של דין: יש הכרח שהבריאה תתקן את עצמה דרך הטוב של התורה

"ומכל מקום אל תחשוב כי דבר זה מה שנאמר בתורה כבד הוא טוב ואינו מחויב בעצמו"

אז יש עוד מדרגה. קודם כל זה טוב, הניסיון שלנו מורה שזה טוב. אבל זה לא רק טוב, הוא מחויב. זוכרים מה שלמדנו מקודם: מים, אש, מדבר. אז פה יש משהו מקביל: דברי תורה הם מצד החסד, כמו המים. אבל הם גם כן ההכרח המוחלט, הדין המוחלט, כמו האש. לא רק שזה טוב, אלא זה מחויב בעצמו, זה הדין הגמור. הטוב, ה'טוב מאוד' - זה אלוקי. 'המחויב בעצמו' – זה אלוקי. זה הדבר השלישי. כמו מי שעושה לאחר דבר שהוא טובה אבל אינו מחויב. תפסתם את הצד הזה? זה דברים טובים מעצמם. אבל יש עוד ממד: שאני מחויב בזה, אני מצווה בזה. ולכן באה התורה כדי למסור לנו את הדברים הטובים האלו בבחינת מצווה, כדי לקבל שכר של מצווה. למה? מכיוון שלא רק שהדבר הזה הוא טוב, אלא מחויב, הכרחי. זה בא לא רק מהטוב שבא מהבורא, אלא יש הכרחיות שהבריאה תתקן את עצמה דרך הטוב הזה. יש צד החסד וצד הדין גם כן. ולכן "התורה נמשלה למים, התורה נמשלה לאש, וניתנה במדבר", זוכרים את זה? זה ההסבר הקודם של המהר"ל.

קהל: אבל ההכרחיות מאוד קרובה לטבעיות.

מניטו: כן. פה יש שני מושגים: מכיוון שהם דברים הכרחיים, אז התורה – נצטווינו בה. הקב"ה היה צריך לחכות עד שעם אחד היה מוכן לקבל את זה בבחינת ציווי. אבל משורשם, מלכתחילה, הם דברים הכרחיים, והיה צריך לקבל אותם כציוויים.

תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב

אז אני אסביר את הנקודה הזו: תקראו את הפסוק "תורה צִוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב" (דברים לג ד). הפשט שׂם את הדגש על "מורשה קהילת יעקב". פה כבר יש נושא מסוים: למה קהילת יעקב, ולא יצחק ולא אברהם למשל, אולי נלמד את זה אחר כך. אבל מה שאני רוצה להדגיש: "תורה ציווה לנו משה".[32] זאת אומרת: התורה שמשה מסר אותה לנו בבחינת מצוות – היא "מורשה קהילת יעקב". תפסתם את הדיוק שיש פה? תורה ציווה לנו משה. כי האבות קיבלו את התורה, אבל לא בבחינת ציוויים, בבחינת מידות. קיימו את התורה, אבל בבחינת מידות. מה החידוש עם משה רבנו? זה צד הצו, הציווי שבתורה. וזה קשור למושג של 'כלל ישראל'. מכיוון שזה כוחו של משה - שעשה מישראל כלל. אז באה התורה ליחיד דרך הכלל, דהיינו דרך הצו, הציווי, הצד של הציווי.

אז פה יש שני מושגים שצריך להבין אותם: הדברים האלו הם הכרחיים. הם טובים - זה אנחנו יודעים מהניסיון: מי שמתנהג לפי הדברים האלו רואה טוב בעולם, הטוב האמיתי.[33] אבל לא רק שהם טובים, הם הכרחיים לפי האמת המוחלטת, כך צריך להיות אם האדם רוצה להיות ב'צלם אלוקים'. אם האדם רוצה להיות בעל חיים טבעי – אז זה לא הכרחי, הוא יכול להחזיק תורת חיים אחרת לגמרי. מבינים את זה? הם דברים הכרחיים, והשכל תופס את הצד ההכרחי הזה, אבל כשקיבל מידע על הצד הטוב שיש בעניינים. אז מכיוון שהם הכרחיים - והשורש של הקנה מידה הזה זה מידת הדין, זה הדין, האמת המוחלטת, מידת הדין שנמשלה לאש - אז זה כדאי שנהיה מצווים מהם.

ואחר כך, אם אני זוכר היטב, המהר"ל מביא את המאמר של הגמרא: "גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה" (קידושין לא א). אז יש שני ממדים, שתי מדרגות: הדברים האלו הם טובים; חוץ מזה, הם הכרחיים. אבל יש שכר מסוים: לקבל את זה דרך ציווי, ולא דרך תפיסת ההכרחיות שלהם דרך השכל. אלא בבחינת "אני צריך לצאת מידי חובה".[34] זה אני צריך להסביר את זה אחר כך, אבל צריך לדייק במושגים האלו. לכן אני חוזר על הפסוק: תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". החידוש שבא דרך משה רבנו זה ה"צו את בני ישראל", צו. זה מובן?

קהל: זאת אומרת, [...]?

מניטו: גם כן

קהל: אחרי שאמרו "נעשה ונשמע" [...]. אז הקב"ה למעשה הכריח אותם לקבל את התורה.

מניטו: זה קשור לנושא, אבל אולי לא בדיוק באותה צורה. זה הסמל נאמר של ברית התורה. זה דומה לנישואין: הכתובה נכפית בקידושין על הבעל ועל האישה. זה כמין "כפה עליהם הר כגיגית" (שבת פח ב), זה חופה, אבל זה הר כגיגית. זאת אומרת זה נחתם. אבל למה היה צריך איזה חוזק כזה? הם רוצים, אוהבים זה את זה! כן, אוהבים זה את זה - זה ברור, ולכן יש מקום להאמין שהם שייכים זה לזה. עם ישראל ותורה, הבעל והאישה. אבל זה, בו ביום, בהתלהבות של השמחה של האהבה. אולי למחרת זה ישתנה? אז כדי שזה יהיה, איך אומרים את זה? [השתתפות מהקהל] שזה יהיה – זה מושג יורידי אולי – שזה יהיה 'נחתם', שזה יהיה ודאי, חתום, אז כופים עליהם בכל זאת. אבל על מי כופים? על אלו שהיו מוכנים לזה. אבל זה נותן איזה מין גושפנקה, נצחיות.[35] זה לא כל כך הצד הרשמי, אלא הצד – איך אומרים את זה בעברית, שכחתי? בלתי רברס? [התערבות מהקהל] – הבלתי חוזר.

קהל: זאת אומרת, שזה לא ניתן לאלה שלא הסכימו?

מניטו: ברור. הגיעו עד מעמד הר סיני לאמור: "נעשה ונשמע". אז ככה? נעשה ונשמע? אתם בטוחים? אז עכשיו זה סופי. [צחוק קל] הבנתם את העניין. אבל זה היה בבחינת כלל ישראל.

עץ הדעת ועץ החיים

קהל [בתיה לנצט]: אני רוצה להבין משהו לגבי המרידה הראשונה, שהקב"ה ציווה את אדם וחוה לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע - "לא תאכלו". זאת מצווה. מצווה, האם המצווה הזאת היא טובה מעצמה,

מניטו: כן.

קהל: ממידת החסד, או רק ממידת הדין, לראות אם הם יעמדו בציווי?

מניטו: ברור, ברור שצריך להבין את המצווה הזו, שהיא מצוות לא תעשה. יש מצוות עשה: "מכל עץ הגן אכול תאכל ממנו" (בראשית ב טז) – מצוות עשה. מצוות לא תעשה מיד: "ומעץ הדעת לא תאכל ממנו, כי ביום אכול..." (שם, יז) טוב. ההסבר הוא, בקצרה, שהיה צריך סדר: לאכול קודם כל מעץ החיים, ואחר כך מעץ הדעת טוב ורע.[36] ולכן האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע לפני עץ החיים – בא ממידת החסד, אף על פי שצורת האיסור זה מידת הדין. זה מובן? "זה דבר טוב מעצמו".[מניטו אומר מעצמו, המהר"ל כותב בעצמו. חשיבות לדעתך?] אולי תפסתם את תוכן הדברים? אנסה להסביר את זה, זה עניין לא קל.

אולי רק הגדרה קטנה, קצרה מאוד, לפי הפשט של הביטוי: "עץ הדעת טוב ורע". רגילים להבין את זה כאילו היה כתוב: "הדעת הטוב והרע". וקראתי הרבה הרבה הסברים שמכיוון שאכל מאותו עץ, אז הוא קיבל נפש מוסרית, חכמת המוסר, וכן הלאה. זה לא מדויק. צריך להיות כבר [עם] נפש מוסרית כדי להבין מה זה איסור, מה זה לא איסור.[37] מבינים את זה. כתוב: "עץ הדעת טוב ורע" - טוב ורע מעורב. דברים שהם בבת אחת, בערבוביה, גם טוב וגם רע.[38] יש ידיעה מסוימת, סוג של ידיעה, תפיסת העולם, שרואים את העולם טוב ורע בבת אחת. "עץ הדעת טוב ורע". אז מי שלא אכל כבר מעץ החיים, ואוכל אותה ידיעה של טוב ורע, אז אם חלילה וחס – "פן ישלח ידו" - אם אוכל במצב של ערבוביה בין טוב לרע את עץ החיים, אז הוא יישאר לנצח מקולקל. זה בקצרה כל הסיפור הזה. ולכן יש סדר: קודם כל הערכים, ואחר כך חכמת טוב ורע. מבינים את זה?[39]

קהל: 'עץ החיים' זה הערכים?

מניטו: כן, ברור. הערכים של החיים.

קהל: אבל איך יודעים שהם לא אכלו מעץ החיים קודם כל?

מניטו: לא, לפי הסיפור, הקב"ה ראה אותם. הוא יודע. לפי הסיפור, כן? זה קשור לעניין של הנחש: הנחש הטעה אותם.

אתם יודעים, זה דוגמה מאפיינת למה שאמרנו מקודם: מי שלא מאמין באמיתות התורה - שזה נבואה אמיתית - אז יש לו סיפור כזה: טוב, "גן עדן" - אולי אפשר להסכים. [...] זה עניין אחר. גן עדן. טוב. "עץ הדעת טוב ורע" – לא מבינים, אבל [אצבע צרידה], טוב, ניחא. אבל נחש?! נחש שמדבר?! אז... אין ברירה: או להאמין שלא מבינים, ויש מה להבין, או לא להאמין שזה אמת. זה רק מיתוס, משהו כזה. ואין... אין אפשרות אחרת. זה מובן? אז זה רק לעניין הזה.

טוב אני רוצה בכל זאת להמשיך קצת, אבל הגענו. מכל מקום למדנו דבר חשוב: דוגמה אחת מאפיינת מאוד שדברי תורה אינם טבעיים: "כבד את אביך ואת אמך". יש עוד שאלות לעניין?

קהל (גבריאלה בן שמואל) אבל כל השאלה של [...], זאת אומרת, איך יודעים שהם לא אכלו? כי הקב"ה אומר: כי ברגע שתאכלו "מות תמותון". זאת אומרת, אם הם היו אוכלים מעץ החיים קודם כל, הם לא היו...

מניטו: לא לא. אבל צריך להבין מה זה, צריך להבין גם כן את הפשט של הפסוק הזה: "כי ביום אכלכם ממנו מות תמותון" (בראשית ב יז). היה מספיק לומר: "תמותון". מה זה "מות תמותון"? המדרש מסביר את זה [מקור][40], וצריך להבין את זה: שהמיתה שלכם בעולם הזה, תהיה גם כן המיתה לעולם הבא. "מות תמותון": מות בעולם הזה, תמותון בעולם הבא. מכיוון שלפי הפשט המדויק: תמותון בעולם הזה, ומות בעולם הבא, ולכן המדרש מסביר את זה. זה מובן? זאת אומרת: מי שאוכל מאותו פרי, אז הוא חי את החיים שלו בעולם הזה, וכשמגיע למיתה הביולוגית – זה הסוף. אין לו חלק לעולם הבא, במושגים התלמודיים. ומיד המדרש מסביר גם כן באותה סוגיה, כי יומו של הקב"ה זה אלף שנים.[41] אז זאת אומרת, התקופה של אותה תרבות של אדם הראשון – כשתסתיים, תסתיים, אין לו חלק לעולם הבא. זה מה שצריך להבין. אבל מכיוון שכך, שהם חייבי מיתה, אם אוכלים מעץ החיים על עץ הדעת טוב ורע, יקבלו נצחיות מעץ החיים, ויהיו לנצח מקולקלים. לכן זה מחסד עליון שבא התיקון של המיתה, כדי למנוע אותם מזה.

אז לא נתתי תשובה לשאלה. צריך להבין את זה ככה: כשהקב"ה אומר: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו, ולקח או אכל מעץ החיים, וחי לעולם". אז "פן ייקח ידו ולקח מעץ החיים" - זה סימן שלא לקח.

הנחש הקדמוני

אולי אני אוסיף עוד קצת הסבר, לפי דעתי אפשר לקשור את זה לכל הנושא שלנו. אולי כלל אחר: עד שנברא אדם הראשון, הנחש היה הכי מפותח מחיות השדה. ולפי התורה, הוא היה מדבר, היה לו קומה זקופה, הוא היה מזדווג פנים אל פנים. זאת אומרת: תרבות שלמה. איזה מין אדם טבעי. אני אומר 'מין', כן? אדם טבעי. וזה סוף של איזושהי תקופה של בעלי חיים, שהגיעו מכוח האימרה האלוקית של הבורא: "תוצא הארץ נפש חיה למינה" (בראשית א כד), הגיעו קרוב קרוב קרוב אולי, לדגם הזה של 'נפש חיה' ממש.[42] לפי פירושו של רש"י: דעה ודיבור.[43] אז דיבור היה גם כן, דעה לא. ומה אומר הכתוב? "והנחש היה ערום מכל חית השדה" (בראשית ג א) אף על פי שפשט המילה "ערום", זה ערום פשוטו כמשמעו, זאת אומרת.

קהל: ללא בגדים.

מניטו: כן. יש ביטוי בעברית? לא עורמה, אלא?

קהל: ערום.

מניטו: 'ערום', נכון. 'ערום' אפשר להבין דרך עורמה. והמחשבה שלו הייתה מפותחת. אבל זה אדם טבעי, שנקרא 'נחש'. אבל "כי לא נחש ביעקב" (במדבר כג כג), תזכרו את זה. אדם טבעי. והוא לא הגיע להיות כלי לנשמה האמיתית. ולכן הקב"ה מחליט: מכיוון שהארץ לא הצליחה בציווי הזה: "תוצא הארץ נפש חיה", אז אני אעשה את זה בעצמי: "נעשה אדם בצלמנו". אז פתאום הנחש הזה... ויתכן שבמדע, יש איזה רמז שזה האדם המאובן, אני לא יודע. אבל זה לא האדם הראשון שלנו. ויתכן ש... אז פתאום הנחש הזה בא, רואה בעולמו: עם ישראל, אדם הראשון - כי זה אותו עניין בין הגויים ועם ישראל. התחרות בין מה שקרה בתרבות המצרית: פתאום עם ישראל יוצא ממצרים, וכן הלאה. אתם זוכרים שיש איזה רמז: היה גם כן איזה מין גן עדן במצרים. "כגן ה' כארץ מצרים" (בראשית יג י) זוכרים את הפסוק הזה? אז באותה התרבות המצרית, היה גם כן הנחש,[44] היה גם כן אדם הראשון, והיה גם כן גן עדן.[45] וזה רק דוגמאות, כדי רק לשבר את האוזן.

אז הוא רצה, איך אומרים את זה, להכניס זוהמה באדם הראשון. ודרך העורמה שלו, הוא הסיט את אדם הראשון לאכול מעץ הדעת טוב ורע – הפילוסופיה של התקופה שלו, של הנחש – ולפני לאכול, קודם לאכול את עץ החיים. "כי עץ חיים היא למחזיקים בה". (משלי ג יח). זה רק דוגמה. אני לא רציתי להגדיר... את פשט המאמר. תפסתם פחות או יותר איך אפשר להבין את הדברים האלו.

אז מי שאוכל מעץ החיים – התורה, אחר כך הוא יכול להגיע לחכמה הזו של דעת טוב ורע. זה לא מזיק, אדרבא. אבל מי שמתחיל בדעת טוב ורע – זה מזיק. טוב פחות או יותר רציתי להסביר את הסדר של העניינים. הבנתם את זה?

קהל: יש פירוש שלמעשה הנחש הכיר את חוה. היא מיוחדת, כי "הנחש השיאני", מלשון איש (יבמות, קג, ב).[46]

מניטו: כן, זה עוד נושא אחר, זה עוד נושא אחר. היא קיבלה זוהמה. טוב, זה נושא אחר, זה נכון, זה אמת, כן. טוב, אז מה ההבדל בין חכמת הנחש וחכמת האדם? זה ההבדל! החכמה הטבעית, והחכמה האלוקית.[47] זה ההבדל. זה קשור לאותו כלל.

קהל: כשהנביא אומר...

מניטו: כי הקב"ה ברא את האדם עם כל הכוחות האלו. אבל זה מתפתח מכוח הטבע של האדם. והשכל של האדם, מחוץ לכל נבואה, יכול להיות מאוד מאוד מתוחכם. וזה הפילוסופיה – היא מתוחכמת מאוד, אבל זה מחשבה טבעית. תפסתם את ההבדל? זה נקרא 'ערמה', וזה נקרא 'חכמה'. זה ההבדל בין הנחש והאדם. פה יש ערמה, פה יש חכמה. מה ההבדל? זה גילוי הערכים המוסריים של התורה האלוקית. זה ההבדל בין חכמה וערמה.

מה אומר יצחק אבינו לעשו? בלשונו הוא, עשו? "בא אחיך בערמה". הערמה שלך. מה אומר רש"י? בחכמה. תראו את רש"י שמה (בראשית כז לה).[48] זה ההבדל! "כי לא נחש ביעקב". לשון הנחשים זה עשו.[49] אז יצחק מסביר לעשו – "בא אחיך בערמה"[50] – מה אתה מתלונן? אבל רש"י מפרש: זאת אומרת בחכמה. יעקב זה חכמה, עשו זה ערמה. מה ההבדל? ההבדל זה לא בכוח השכלי, אלא בערכים המוסריים, בקדושה, [בערכים המוסריים] שמביאים לקדושה.

קהל: מה [...] כשרואים תלמיד חכם מתפלל עם כוונה הוא לוקח כל הקהל איתו בתוך התפילה ומכניס אותם ב...

מניטו: זה דוגמה, זה דוגמה. ואם אין לו כוונה – זה לא תפילה, זה אופרה. משהו דומה. ברור? זאת אומרת, השליח ציבור שיש לו כוונה, שהוא – שמאמין במה שכתוב על ארון הקודש – "דע לפני מי אתה עומד". יש מישהו. מי שלא עומד לפני ה'מי' הזה, אלא הוא שר לפני הקהל, זה אופרה, זה לא... אז לא מתפללים, אלא...

קהל:

מניטו: כן [צחוק משותף]. נכון. ומה שרציתי להוסיף, זה שההבדל בין חכמה בלי ערכים מוסריים - זה ערמה, והחכמה עצמה. אבל זה נעלם ממני, אני רוצה שהוא יחזור. זה קשור לנושא של ה... טוב, זה גם כן קשור למה שאמרנו: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". זה... טוב, זה נעלם ממני.

אה, אולי נגמור עם הפסוק הזה: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". אז קודם הדגש על ציווה, כן? זה מובן פחות או יותר? ועכשיו בסוף הסיפא של מקרא, בסוף הפסוק: "מורשה קהילת יעקב" – זה קשור להגדרה של תורה מן השמיים. אני רוצה להגדיר את זה בקצרה: תורה [ה]מבוססת רק על מידה אחת, לא צריכה להיות מן השמיים. יש בכוחות הטבע של האדם לכתוב תורה של מידה אחת.

[הפסקה בהקלטה]

הערות

[1] ראו בזוהר, פרשת תרומה, דף קנז ב: פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךְ עַל הָאָרֶץ הַטובָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. אִם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְבָרְכִים, בְּחוּץ לָאָרֶץ מִנַּיִן לָנוּ, שֶׁהֲרֵי בְּגָוֶן זֶה לֹא צָרִיךְ? אֶלָּא, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, חִלֵּק אֶת הָאָרֶץ. הַיִּשּׁוּב הוּא לְצַד אֶחָד, וְהֶחָרָבָה הִיא לְצַד אַחֵר. חִלֵּק אֶת הַיִּשּׁוּב וְהִקִּיף אֶת הָעוֹלָם סְבִיב נְקֻדָּה אַחַת, וּמִי הִיא? הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה. הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הִיא מֶרְכַּז הָעוֹלָם, וּבְאֶמְצַע הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה הִיא יְרוּשָׁלַיִם. אֶמְצַע יְרוּשָׁלַיִם הוּא בֵּית קֹדֶשׁ הַקְּדָשִׁים. וְכָל הַטּוּב וְכָל הַמָּזוֹן שֶׁל כָּל הַיִּשּׁוּב יוֹרֵד לְשָׁם מִלְמַעְלָה, וְאֵין לְךְ מָקוֹם בְּכָל הַיִּשּׁוּב שֶׁלֹּא נִזּוֹן מִשָּׁם.

[2] למשל תפארת ישראל, פרק כד.

[3] עוד על הנושא, ראו בשיעורים על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 5, בפרק על פסיקת הלכה לפי בת קול.

[4] וכן ראו ברש"י, שבת קטו, ד"ה: טעונין גניזה גניזה.

[5] הרחבה על הנושא, ראו בשיעורי הרב על שערי אורה, שיעור 20: "תשמע, תשמע, האותיות, היו קודם כל בעל פה, רק אחר כך, למפרע בכתב: "ויאמר ה' אל משה". לא כתב, אמר. יש מצווה: כתוב! כדי לא לשכוח. זה למפרע! מלכתחילה זה דבור, כי (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א') "אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם". [25]מי שלומד את האותיות דרך הכתב, זה כדי להגיע למשמעות של המאמר של כל אות ואות. ברור. זה משני הצורה, זה משני. תראו אח"כ , זה רק כדי לעזור למתחילים כדי להגיע במה מדובר. במה מדובר זה למעלה מהאותיות, זה שם שלא נכתב ולא נקרא. הכתיבה זה למפרע, זה ממש מאוחר בתהליך הזה. אני למדתי שזה סימן של ילדות של האנושות. זה נושא אחר, כי בנושא שלנו יש גם כן מדרגה שגם הכלים של האותיות זה לא כתב. יש מדרגות שגם הכלי של האור זה אור. וכשהיה צורך לכתוב כדי לזכור זה סימן של ירידה. אני זוכר את הרב צבי יהודה ז"ל כשהיה כועס על מה שאומרים על איך קוראים לו, יהודי חשוב, אחד העם, זה לא סתם אחד העם, שאמר 'עם הספר', הוא (הרב) היה כועס על זה: אבל אנחנו לא עם של מוכרי ספרים או כותבי ספרים. אנחנו עם של מי שנתן את הדיבור שנכתב בספר. העיקר של תורה שבעל פה, קודם לגמרי על התורה שבכתב. זה אסון שקרה, שהחליפו את הסדר, זו צדוקיות."

[6] מניטו נהג לצטט בהקשר זה את הפסוק "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". והשוו לדיון של הראי"ה על היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה ב'אורות התורה' פרק א.

[7] השוו להסבר המהר"ל על היחס של הגויים למצוות וכיבוד הורים, בתפארת ישראל פרק מא, ובחידושי אגדות קידושין לא א. ואולי ניתן להסביר שקיום 'כיבוד הורים' אצל הגויים שונה במהותו מזה של 'כיבוד אב ואם' על פי התורה, על פי דברי מניטו בשיעוריו על 'נתיב התורה', שיעור 7:" למשל תראו איזה, איזה מצוה שכלית, מובנת, הגיונית, "כבד את אביך ואת אמך" – כן, כאילו לומדים את זה מהטבע. דווקא ההיפך. המשמעות של "כבד את אביך ואת אמך" מהתורה היא מורה שזה ההיפך של הטבע. לפי הטבע זה ההיפך. ולכן, מכיון שלפי הטבע זה ההיפך, חידשה התורה את המצוה ההיא. ומכיון שאנחנו רגילים לה, ההתרגלות, כן, אנחנו חושבים כאילו זה בא מהשכל הפשוט של פילוסוף זה או אחר, כן. לכן יש מצוות שגם אם התורה לא הייתה נותנת אותם לפי המשמעות של התורה, היה אפשר ללמוד את זה מהדרך ארץ. אבל תראו את ההבדל. דרך ארץ זה שייך לטבע.

הערה מהקהל: אנחנו מוצאים דרך ארץ, כיבוד אב ואם, דברים כאלה. למשל כשבגמרא רצו ללמוד דוגמה של כיבוד אב ואם השתמשו בדרך ארץ של גויים.

הרב: נכון. אבל המשמעות של אותה מצוה לפי התורה היא אחרת, היא מהות אחרת מהמשמעות של אותה מצוה לפי הדרך ארץ" ניתן להציע הסבר נוסף על פי דברי מניטו בהמשך השיעור: המקור להסכמה למצוות כיבוד אב ואם אינו הטבע או השכל המתמטי אלא הנשמה. דרך הנשמה אנחנו מקבלים את איחוד המידות. הגויים דרך נשמתם מקבלים את המידות שלהם שעל פיהן יש לכבד אב ואם ומקור לדברים אלו ניתן למצא בדברי המהר"ל בחידושי אגדות שם :" "אבל הדבר הזה כי התולדות מתחייבין מל האבות בכח דין ולכך שייך בזה מדת היראה שהוא דין ולכך אמר איש אמו ואביו תיראו כמי שמכבד אדם גדול ממנו מחמת היראה' ומאחר שהתולדות מתחייבים בכח דין מיוחדים בזה האומות ביותר וכל זה כמו שאמרנו כי אין בהם מדת הוויתר ומה שנותן ומחייב השכל אלו אינן מוותרין ולכך האומות שהם דביקים בכח דין נמצא באומות היראה יותר ולכך מכבדין את האב" - כלומר הגויים,בני עשו, אינם מכבדים אב ואם על פי הטבע או ההגיון אלא על פי שורש נשמתם – מידת הדין. ויש לחבר לדבריו של מניטו כאן את דבריו לקראת סוף השיעור:" אז אני חושב שפה הגענו לנקודה חשובה. מצווה כזו: "כבד את אביך ואת אמך", זה לא מ'השכליות', כמו שרבים חושבים, אלא מ'המוסכמות'. זאת אומרת השכל מסכים שזה טוב, מכיוון שיש לו ניסיון מצד אחר, מצד נשמתו של האדם הזה. זה מובן? אז לכן המהר"ל הסביר שזה "טוב מעצמו".

[8] להרחבה בעניין, כדאי להקשיב להקלטה "מורה הנבוכים לתאולוג המתחיל" ביוטיוב, מתוך שיעוריו של מניטו בדרך חיים למהר"ל: ולכן צריך להבין! התורה אינה... אי אפשר לחדש את התורה מהטבע של האדם. התורה - לא מקבלים את התורה בירושה! צריך לקנות אותה. אבל - יש עוד כלל של התרגלות בתורה. למשל - אנחנו מתפללים בזה: "ותרגילנו במצוותיך", "כי תורתך שיחה לי" - התרגלות בתורה. והתוצאה של ההתרגלות שהיא אומץ , שהיא עבודה, כדי לקנות אותה. אז - הופכת התורה כאילו טבעית. אבל טבעית למי?! למי שקנה אותה! ואף על פי שקנה אותה, ושזה - איך אומרים... ושזה... בלתי-חוזר, כן? זה קניין-עולם - אפילו אם שוכחים דברי תורה, [אז] את הרשימו של התורה, את העומק של התורה, לא שוכחים את זה! אז... (רק דקה) מכל מקום המושג "טבעי" בעניין הזה יש לו משמעויות שונות לגמרי. נחזור על זה: יש כמה מדרשים שאומרים למשל שאדם הראשון או אברהם אבינו כאילו התורה הייתה טבעית לו. מליבם. אבל - צריך להבין שקיבלו את זה במתנה! זה טבע שני. זה לא הטבע הראשון. במושגים של הקבלה אומרים, זה השוואה: הגוף והנפש - זה כמו הכלי והאור. אבל יש "כלי ראשון" ו"כלי שני". והכלי ראשון נשבר, וצריך לתקן. אז - מדובר בכלי השני. אז הכלי השני - הוא לא הכלי הטבעי של הכלי הראשון. אדם הראשון נברא כ-אדם, קיבל במתנה את המימד של התורה, וזה היה שייך לו. קיבל את זה, כן? אברהם אבינו גם כן. אבל - לא כל אחד יכול להיות‎ באותה מדרגה. לא הסברתי יפה את המשפט האחרון, אבל את מבינים את ה... את הכוונה. מי שלא מקבל דברי תורה אי אפשר לו לחדש אותם כמות שהם. זה משהו דומה. כאילו. אבל זה - תורה שבודה מליבו, ולא ה-"תורת ה' תמימה".

ויש אצל קאנט, קאנט נדמה לי. איך אומרים בעברית? קאנט. כן. הסבר כזה ש... יש לו ספר שהנושא שלו זה: הדת בגבולות, במימדים, של השכל הטהור. וזה - לפי דעתי – אשליה: השכל שלא קיבל מידע - הוא לא יכול לחדש מעצמו דווקא אותה תורה שלא נתגלתה [לו] דרך הנבואה. אחר כך, כשכבר קיבלו את המידע הזה, אז עושים כאילו זה יוצא מליבם. זה יוצא משכלם. אבל כבר, כבר קיבלו את המידע הזה! דרך הנבואה. הבנתם את ההבדל. פה יש נקודה חשובה בפני עצמה. כל הפילוסופיה של "הכאילו". וצריך להיזהר. צריך לדייק. כשאנחנו אומרים: "הכל הולך כאילו זה ככה". אבל זה לא ככה! חכם גדול - הוא כל כך קיבל, ואכל, ולמד (זה המושג של "לאכול את החכמה" כן?) אז כאילו זה טבעי לו. אבל זה הכלים השניים. זה לא הכלי הראשון. זה כאילו. הבנתם את ה...

זה המושג של המהר"ל: 'התורה אינה טבעית לאדם'. אם זה נשכח - זה נשכח. אז מה שמוצאים אחר כך, מה שמחזירים אחר כך, אחרי השכחה, זה לא אותו דבר. אלא אם כן זה בא מהזיכרון. אם נשכח מהזיכרון... אבל [במקרה ש] נשכח מהזיכרון שהוא במודעות, אבל זה נשאר בעומק של הזיכרון. אבל זה לא השכל. זה הזיכרון! הבנתם את ההסבר?

קהל [בתיה לנצט]: אם אפשר עוד לדייק, [...] הוא מכשיר, מפשיט אותו.

מניטו: יתכן מאד שבאותו נושא זה אותו דבר.

קהל [בתיה לנצט]: כי, כי מה הוא 'שכלי'? זה לא...?

מניטו: בשכלי יש גם כן כלי. כן 'שייק כלים', כן? השכל עצמו הוא כלי.

מבחינה טבעית... לא. אני רוצה להסביר את זה ככה. אם היינו בריות של שכל טהור...כולו "שכלי", כמו שאומר, אז יכול – מאותו "שכל הפשוט" כמו שאומר המהר"ל - לחדש את התורה מעצמו. אבל דווקא האדם - אפילו הגדול, הענק שבגדולים! הוא לא כולו "שכלי". ולכן, התורה שהיא כולה "שכלית" אינה טבעית לאדם שהוא איננו כולו" שכלי!" במושגים של המהר"ל, כי יש מקום לטעות, עם מושגים דומים ב... תלמיד חכם אחר. ישראל, רצית...?

קהל: כמה נקודות. נקודה ראשונה: הרב, הרב קוק, גם ב"אורות", גם ב"אורות הקודש", [גם] ב"אדר היקר", הוא אומר: שהתורה היא טבעית במה...

מניטו: נכון. טוב. אז אותה... עד... עד הנקודה הזו. ו... זה יפה. מכיוון ש... הרבה ויכוחים היו לי, עם תלמידי הרב בזה, כן? לכן, אני רציתי להקדים. ואתם יודעים - שכל התורה שלי, אם יש קצת, זה בא מהרב, כן? אבל ש... ואני למדתי איתו אישית, כן? אני מתכוון הרב צבי-יהודה ז"ל ואתה מתכוון לכתבים של הרב, אבל זה אותה תורה.

ודיברנו הרבה על זה - זה משמעות של המילה. ולכן הקדמתי לומר: יש משמעויות - מלכתחילה ובדיעבד. מלכתחילה - במה שהאדם הוא אדם... ואפילו האדם הסגולי הזה, עם סגולה, שנקרא "ישראל", כן? אדם הראשון לפני החטא, עד אברהם אבינו וכן הלאה. יש מדרש שאומר: שאברהם אבינו היו לו רבנים. שהיו [מטיפים] לו תורה. וזה שתי הכליות שלו, כן? הרבנים שלו. אין יותר טבע מזה! כן? אבל - צריך להבין, שזה לא במשמעות של "טבעי" כמו "הטבע", למשל במושג "חוקות הטבע". מי ש... רוצה, יש לו... הדעה שלו זה ‎לחדש את התורה, למצוא את התורה מחוקות הטבע, מגיע לפילוסופיה הכי חכמה, אבל לא לתורה. כי - מחוקות הטבע, (ואני מדבר פה כפילוסוף, כן?) מחוקות הטבע - מה שיוצא מבחינת המוסר, מבחינת קדושה, מבחינת כל המושגים האלו - זה משהו אחר לגמרי! וההיסטוריה של הפילוסופיה מוכיחה! רק פילוסוף אחד ש... שמצד אחר - קיבל דברי תורה, וקיבל!!! זה לא בא מהשכל שלו מלכתחילה!! קיבל את זה , אז - סופסוף התרגל לזה, הוא, איך אומרים? קלט? כן. כל כך, שזה כאילו זה הטבע האנושי שלו. אבל זה כאילו. הבנתם את העניין. לכן, כשאנחנו אומרים - והכוונה לדברי הרב - שהתורה היא "הטבע האמיתי של ישראל", צריך להוסיף "אמיתי". ולא במשמעות של הטבע של חוקות הטבע, הטבע של הפילוסופים. זהו. זה מה שרציתי להגיד.

[9] להרחבה על הנושא, ראו בשיעורי הרב על הספר גבורות ה' למהר"ל, פרק לא: שם ה' לא נשמע בעולם: " ואין זה קשיא של כלום, כי מפני שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו - וההסבר שלו הוא מיד מובן: ברשעות, וזה ממש רשעות, הוא לא מקבל מה שמסבירים בני ישראל. יש כבר - אבל זה אנאכרוניזם - אבל יש כבר איזה מין אנטישמיות. תן לעברים האלו להתבטא, תשמע אותם, מה יש להם לומר. אתה זוכר מאברהם, אתה זוכר את יעקב, אבל תן לבני אברהם ויעקב – יצחק לא היה בגלות – תן לבני אברהם ויעקב להסביר לך במה הם מדברים. אתה לא רוצה לשמוע – זה רשעות. בתרבות שלנו - המערבית, יש אותה רשעות. אני זוכר כשהייתי תלמיד באוניברסיטאות שמה, בגיהנום, כן? אז אף פעם לא היו אומרים: "כך אומרים היהודים". אף פעם. "היוונים", "המצרים", "הרומאים", כן, ה... כולם, מדברים. אבל דבר יקוק דרך ציטוט היהודים, או נביאי אמת של אבותינו העברים - אף פעם! ואני זוכר כשהייתי צעיר, טירון ב... לימודים, בנאיביות - בנאיביות יהודית - הייתי שואל: "אבל מה שאתה אומר דרך פילוסוף זה או פילוסוף אחר, אנחנו למדנו בתלמוד תורה שזה בא מהחכם הזה, שהיה, קדם לו!" - "מה אתה סח? יהודי לא מצטטים בסורבון. ברור? נקודה".

קהל: ככה הוא - הם ענו לך?

מניטו: ברור! ברור.

קהל: דיברו? אמרו לך?!

מניטו: ברור, ברור! כן. זה... איך אומרים את זה בעברית? זה Impudique - איך אומרים את זה בעברית - זה בלתי צנוע להביא מקור יהודי, בתרבות ה... עכשיו יש כמה, קצת שינויים. לומדים עברית כבר כמו בתקופה של הרנסאנס, כן, שלהם. [צחוק] אבל כדי לגזול ממנו עוד מקורות... [צחוק קל]. אבל אחר כך אני שומע: מה שאמר רש"י? לא! "הכומר הזה אמר". ולא אומרים בשם רש"י. ראה במפרשים שכך כתוב, כן? אבל תגיד: רש"י? לא, "הכומר הזה אמר בדוקטורט שלו" [מניטו דופק על השולחן]. ככה זה מתפקד. כן? ויודעים את זה! כולנו יודעים את זה.

[10] "זכאה איהו מאן דנטיר האי אמונה בלביה ובפומיה דודאי איהי אמונה דישראל ובה מיחדין ישראל לקב"ה תרין זמנין בכל יומא".

[11] ראו הסבר נרחב לכך ב'אורות התורה' פרק א.

[12] מניטו מצטט בהמשך בהקשר זה את דברי הנביא האחרון – מלאכי – "זכרו תורת משה עבדי", יש צורך בזכרון כאשור הנבואה פוסקת, ואז הנביא מסיים בהבטחה על חזרת הנבואה: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא".

[13] משיעורי הרב על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 3: "ולמדנו דווקא דרך המהר"ל שכח החוכמה של הנביא זה בעולם הזה. עולם הבא, "עין לא ראתה." יש חכמה אחרת שהיא חוכמת החכמים שהיא חוכמה של העולם הבא. זוכרים את זה? כוחו של הנביא זה בעולם הזה. "וחכם עדיף מנביא", מכיוון שחכם רואה גם בעולם הבא. וההסבר של המהר"ל שהנביא רואה לא רק בבחינה שכלית אלא בבחינה מהותית. רואה בעולם הזה בבחינת עולם הזה. רואה את ההיסטוריה של העולם הזה. החכם – רואה מה שעין לא ראתה אבל השכל רואה, הבנתם? ואפשר, לא מצאתי סמך על זה למה שאני עתיד לומר, אפשר לקשור את זה לעניין ששכר של המצוות - לעולם הבא. כי המצוות שייך לחכמה לא לנבואה, זה מובן? ההתנהגות בעולם הזה צריך נבואה אבל כדי להגיע לעולם הבא צריך מצוות, צריך חכמה. הבנתם את ההבדל, כן?

וזה חשוב להבין את זה. כשהגמרא אומרת: "חכם עדיף מנביא", תלוי במה המדובר. קודם כל אין נביא שאינו חכם, כן. אבל בעולם הזה, להתנהג בעולם הזה צריך נביאים. להגיע לעולם הבא צריך חכמים. ולכן חכם עדיף מנביא מאותה נקודת ראות שעולם הבא עדיף מעולם הזה. אבל כשאנחנו נמצאים בבעיות של העולם הזה, צריך נביא. חוכמה לא מועילה.

[14] להרחבה: סוד מדרש התולדות, חלק ה', בפרק אברהם ובלעם.

[15] תפארת ישראל, פרק ס"ט.

[16] ראו עוד בנושא, הקלטה ביוטיוב: "הקדמה של מניטו ללימוד תורה: ניפוץ פסלי המחשבה", מתוך שיעוריו על דרך חיים למהר"ל, שיעור 11.

[17] אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות.

[18] למשל חגיגה ב א.

[19] חכמת הילדים הוא מושג שחוזר במשנת מניטו פעמים מספר. ראו למשל בהקלטה 'תורת הילד' ביוטיוב, שם מובאים קטעים משיעוריו בדרך חיים למהר"ל שיעור 21, ובנתיב התורה למהר"ל שיעור 1: "זה שייך לחכמת הנסתר – מה זה עולם הבא. אבל בחכמת הנגלה יודעים שכל אחד מרגיש, אם הוא חי מחיים האמיתיים של עולם הזה – אז הוא יודע, בנפשו, שיש עולם הבא שלו. ואם לא כן הוא לא חי, כן? זה מובן? אני לא צריך פסוק כדי לגלות לי שיש עולם הבא. אם היה צריך פסוק כדי לגלות לי את זה – כל התורה כולה, לא היה לה... לומר לי אף מילה. זה לא שייך לי, כן? אומרים איך להגיע לעולם הבא רק למי שיודע שיש עולם הבא. מאיפה הוא יודע? אם הוא חי הוא יודע! הבנתם? הילדים יודעים את זה. וכשמתבגרים אז שוכחים שוב את התורה שלהם. זה אולי יפה: "שמע בני" – הבן מתאים. ו"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה – זה ידוע מצד אחר. אבל מכל מקום, זה מה שאמרה התורה: "דבר אל בני ישראל" – הם מבינים במה מדובר, כן? זה מובן? טוב. אז העיקר - לא לשכוח מה שהנפש של הילד ידעה כילד. מי ששוכח – אז הוא שכח. זה מובן? כן? אני שמעתי מהרב שלי – כל הנביאים כולם רק הסבירו לנו מה שהילדים מכירים מנפשם. הסבירו לנו בשפה של המבוגרים. של החכמים. אבל אי אפשר לזהות במה מדובר אם שוכחים את תורת הילד. עד איזה גיל? זה תלוי בתקופה של התרבות, זה תלוי בהרבה הרבה גורמים. אבל מכל מקום – אין נפש אחת שלא ידעה פעם בחיים מזה. שלא נגעה פעם בחיים בוודאות ההיא ש- עולם הזה שלנו זה רק פרוזדור לטרקלין כפי שאומר התלמוד. וחוץ מזה – לא צריך לימוד בשביל זה. זה הנפש יודע מעצמו. הנפש החי יודע את זה מעצמו. זה מובן?

ברור שהחכמים ידעו שהשכר הרבה, וכדאי. מי שמבין את דברי הנביאים אז הוא מבין דבר חשוב מאוד בהקשר לנושא שלנו. רק הילדים, לפני שהתבגרו, מבינים במה מדובר בנבואה. עולם כדאי עולם שכדאי לחיות בו. זה מה שתיארו הנביאים. רק הילדים מסוגלים להבין שזה האמת. הנביאים זה אמונת הילדים בגדלות. לכן "דבר אל בני ישראל" כי המבוגרים לא מבינים כבר... [צחוק] טוב, אז תזכרו איך היה הנפש הפנימית בגיל של הילדות! ברייה תמימה, ילד תינוק של בית רבן שהוא מקווה, הוא מחפש, הוא מאמין בעולם שהוא כדאי. זה העולם של השכר. זה מובן? העולם כמו שהיה צריך להיות כדי להיות עולם כדאי. זה במה שאנחנו מאמינים, מקווים. זה ההבטחה של הבורא בשעה הראשונה של הלידה, הלידה עצמה זה אותה הבטחה יהיה לך עולם כדאי תזכה בו וזה השכר - עולם כדאי, שאנחנו מגדירים אותו כ'עולם הבא.' זה מובן? אז מי שבא ואומר: "אה, מה אנחנו לומדים מזה? אין שכר, אין עולם הבא" וכן הלאה אז הוא צדוק ובייתוס כמו שאמרנו זוהי הטעות ולכן בא אנטיגנוס כדי להתבטא ככה, בסגנון כה מסובך לכאורה, כדי שנדע שני הדברים בבת אחת: ששכר יש אבל כדאי, זה לא ציווי פה, "אל תהיו" - זה עצה. כדאי לא להיות ככה, עדיף להיות ככה. אבל תדעו: שמי שאומר שאין שכר טועה, והקושי, והגדלות גם כן, של אותה מידה של צדיק, זה הסתירה לכאורה בין השכר שאני יודע שיש, ואם אני חושב שאין - אני מגדף ומחרף. איזה בורא עולם עושה ככה? ודבר שני - לא להשתמש, לא לעבוד כעבדים שמשמשים את הרב, על מנת זה הקושי, זה המתח. זה מובן?"

[20] כוזרי, מאמר ראשון, אות צה (הוצאת אבן שמואל)

[21] לדיון מקיף של מניטו על היחס בן נבואת ישראל לנבואת האומות ראו סוד מדרש התולדות כרך 5 בפרק אברהם ובלעם, בפסקה 'נבואת האומות'. שם גם מצוטטת הגמרא במסכת ברכות ז א שמשה ביקש שלא תשרה נבואה על אוה"ע ובקשתו התקבלה, המהווה בסיס לדברי מניטו שנבואת האומות פסקה ביציאת מצרים. להרחבה נוספת, ראו בשיעורי מניטו על שערי אורה, שיעור 31.

[22] איכה רבה ב יג.

[23] כנראה על פי הגמרא, יומא ט, ב, ניתן להסיק שסיבת הפסקת הנבואה היא שלא כל עם ישראל חזר מגלות בבל: "ריש לקיש הוי סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא א"ל אלהא סנינא לכו דכתיב ט אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין רקב שולט עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו מאי ארז אמר עולא ססמגור מאי ססמגור אמר רבי אבא בת קול כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול". ובפירוש ר"ח שם: "עלו כולם היו כחומה ולא היו נמאסים כדכתיב הן אל כביר ולא ימאס והיו נבנים בטירת כסף והיה רוה"ק בהם וכיון שעלו כדלתות נסתלקה מהן רוה"ק ודברי הנבואה באין להן כמלוח ארז שהן ברז פי' בת קול".

[24] ראו רמב"ן על בבא בתרא, יב, א, שמבאר את הקשר בין הנבואה לרוח הקודש וחכמת חכמי ישראל, והסבר נרחב ב'ישראל קדושים' לר' צדוק הכהן, אות ו, סימן יג (מהדורת הר ברכה עמוד 54).

[25] כוזרי מאמר רביעי, אות טו, וכן מאמר שלישי אות סה:" אמר החבר כי הנבואה התמידה עם אנשי בית שני ארבעים שנה מהזקנים הנעזרים בכוח השכינה שהיתה בבית ראשון שהנבואה הנקנית נסתלקה בהסתלק השכינה ולא היו מקוים לה אלא בעת מופלא ובעבור כוח גדול כמו אברהם ומשה והמשיח שאנחנו מקוים ואליהו והדומים להם אשר הם בעצמם מעון לשכינה ובהמצאם קנו הנמצאים מדרגת הנבואה.... הגיע רבי עקיבא אל גבול קרוב מהנבואה עד שהיה משתמש בעולם הרוחניים".

[27] השוו לדברי הרמב"ן, ב"ב, יב, א: "אע"פ שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם".

[28] משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז.

[29] להרחבה בנושא, ראו במפגשי מהפכת הזהות העברית, מפגש ראשון: "האמונה בישראל - זה לא עניין תיאולוגי! זה לא ש"אני מאמין כי הבורא קיים", כן? זה אינפנטילי עם נושאים כאלו. מה, מה זה... כשבפעם הראשונה שהמילה "אמונה" כתובה בתורה: וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה (בראשית טו ו). אולי נלמד את זה: מה בין רש"י ורמב"ן בפירוש? אתם זוכרים את הפירוש של אותו פסוק? ברש"י ורמב"ן. אז נמצא את זה מיד. במה האמין? וְהֶאֱמִן בַּיקֹוָק וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. ובמה האמין קודם לכן? מה החידוש שהתורה אמרה "האמין"? מה, מה האובייקט של האמונה שלו? זה לא מציאות הבורא! הרב דב ברקוביץ': נכון. נכון. מניטו: זה לא מציאות הבורא! זה ההבטחה שיהיה לו בן! איזה… מי יכול להבין את זה? כל בן-אדם בריא ושלם יש לו בן! אז זה עיקר האמונה?! קהל: [צחוק] מניטו: זה סימן שאנחנו לא תופסים במה מדובר [צחוק]. כל ההיסטוריה של האמונה מתחילה במה שאברהם האמין שיהיה לו בן. ואנחנו - זה… זה כמין בדיחה! סיפור: איך זה קשה לאותו בן להיוולד. כן. ואחר-כך את כל התלאות וכו'. כל זה צריך לגלות לנו במה מדובר! [...] תשמע, אברהם היה יודע שלפי תפקוד העולם - והוא היה מאמין בבורא עולם - לפי תפקוד העולם, לפי רצון הבורא ששם אותם חוקות העולם בעולם אין לו ילד, אין לו בן, זה הסוף שלו. זה סוף של שושלת העברים, כן? ובכל זאת - הוא שומע קול ה'[29] - מה זה קול ה'? רק נביא יודע - אבל הוא שומע קול ה' אומר: אתה תהיה. לך יהיה זרע שיהיה ברכה לכל משפחות האדמה. הוא לא יכול לקבל את זה! רק, עד שהאמין בה' [יקוק]. עד כאן היה מאמין ב"אלוקים". אז כל זה, זה מגלה לנו נושא ללימוד! האמונה היא בה'! [יקוק]".

[30] הרב אמר: "מי שלא, נותק מהזכר הזה". כדי למנוע אי הבנה, ועל פי האינטונציה וההקשר, שיניתי.

[31] משלי, טז, כד.

[32] להרחבה בנושא זה, ראו בספר 'כי מציון' שכתב מניטו, פרשת וזאת הברכה: "בחלק הראשון של הפרשה, לפני ברכותיו של משה, מופיע הפסוק: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. ונשאלת השאלה: מדוע הפסוק מגדיר את התורה כ"מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" ולא כ"מורשה קהילת ישראל"? בשאלה זו יש לדון, לאור תורתו של המהר"ל', על פי ההקשר הכללי של הפסוק. לפני שהוא פורש מן המימד הארצי של תולדות ישראל, משה מברך את העם ברכה אחרונה – 'וזאת הברכה' - רגע לפני הכניסה חזרה לארץ מורשה, ארץ האבות. התורה מספרת שיעקב לבדו זכה להיקרא בשם "ישראל". יעקב ולא עשיו, יעקב ואפילו לא אברהם ויצחק. יתר על כן, מבחינה מסוימת, יצחק ואברהם הם אבות האומה בדיעבד, מתוקף העובדה שיעקב הפך לישראל. אלמלא אברהם הוביל ליעקב, אלמלא יצחק הוביל ליעקב, לא היו לא אברהם ולא יצחק אבותיהם של ישראל. רעיון זה מתברר היטב כאשר מתייחסים למידותיהם של האבות, כל אחד לפי המידה הייחודית שלו: אברהם הוא הצדיק של מידת החסד, יצחק הוא הצדיק של מידת הדין, ויעקב הוא הצדיק של מידת האמת שהיא מידת איחוד המידות. הזכות הייחודית של יעקב נמצאת כאן, במדרגה המאחדת את הערכים. ההגעה למדרגה זו דורשת ממנו גבורה עילאית המעלה אותו לזהות "ישראל". זוהי זהות "על-אנושית", כפי שמעיד הסיפור על מאבקו עם המלאך, מאבק שבסופו הוא ייקרא ישראל: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית, לב, כט). זוהי זהות "על-אנושית" מכיוון שעניינה לאחד שני ערכים מוחלטים - החסד והדין - המנוגדים זה לזה והסותרים זה את זה, אף שכל אחד מהם הכרחי לחלוטין לגילוי האמת שבהוויה. כאשר אדם נוהג במידת החסד - ובכך הוא מבני בניו של אברהם - הוא בו זמנית מפר את מידת הדין. וכאשר הוא מתנהג לחלוטין על פי מידת הדין - ובכך הוא מבני בניו של יצחק - הוא מפר לחלוטין את מידת החסד.

אם כן, לכאורה, אין באפשרותו של האדם להגיע להנהגה של אמת מוסרית, אלא אם כן הוא עובר תהליך של "שינוי זהות" מוסרי ורוחני. את התהליך הזה מתארת לנו התורה במעבר מהזהות של יעקב, בן יצחק, בן אברהם, אל הזהות ישראל. האדם, מתוך סגולותיו התרבותיות, יכול להשיג תורה כלשהי (מערכת של אמונות ודעות, של חוקים ומשפטים, חוקה...) המבוססת על ערך אחד. תורה כזו אינה נדרשת להיות "תורה מן השמים", כלומר פרי של התגלות אלוהית. ההיסטוריה מלאה במסורות תרבותיות או דתיות הבוחרות כציר מרכזי להנהגתן ערך זה או אחר. ההיסטוריה גם מלאה מסיפור כישלונותיהן המוסריים... לעומת זאת, תורה של איחוד המידות (שבלעדיו אין אמת מוסרית אמיתית), אינה יכולה להגיע אל האדם כי אם דרך התגלות אלוהית, מפיו של ה' האחד, מי שדיבורו אחדות הערכים. זה הרעיון העומד מאחורי הפסוק, המשמש כמבוא לברכה של משה לבני ישראל: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב."

[33] ראו בשיעורי הרב בנתיב התורה, שיעור ראשון: "יתמוך דברי לבך שמור מצוותי וחיה" [...] ואני אשאל שאלה פשוטה: אתם יודעים שיש הרבה הרבה הרבה בני אדם, שלא מקיימים מצוות – וחיים? כן? אתם יודעים את זה...? אז – מה אומר הפסוק: "שמור מצוותי וחיה". מי שלא שומר מצוות לא חי? שאלה: החיים האמיתיים? הרב: דהיינו? שאלה: האיכות של ה...? הרב: לא. זה כבר דרש. אם אתם רוצות לומר "חיים אמיתיים", "חיים ממש" כמו שאומרים ה..."ממשיים", כן? זה דרש. זה דרשה מיסטית, אבל זה דרש. הפשט אמר אחרת: "שמור מצוותי וחיה". שאלה: אה. החיים האחרים? הרב: דהיינו? שאלה: חיי עולם הבא? הרב: דהיינו? שאלה: עולם הבא הרב: לכן נאמר את זה פשוט, כן? החיים האמיתיים שנקרא: "עולם הבא" לפי תורתנו...".

[34] להרחבה על המושג 'לצאת מידי חובה', ראו בשיעוריו על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 6, שנמצא באתר: "יש כוונה אחרת לגמרי לפי ההלכה, שהיא כוונה "לצאת מידי חובה" ושהיא התחליף של הכוונה הרצויה, הכוונה האמיתית, שאנחנו לא מסוגלים לה. ולכן אומרים כאילו "עם שאר החסידים והצדיקים שיודעים לכוון", והם מועטים. זה מובן? אז קרה משהו בהתפתחות ההלכה. באיזשהו שלב, חכמי ישראל ראו שאי אפשר לבקש מכל העם לדעת את הכוונות האמיתיות של המצוות. מצווה עם כוונה או בלי כוונה, המובן הראשוני היה כוונה של ידיעה (של) טעם המצווה. ולכן קבעו כמין תחליף שמספיק, והמהר"ל מסביר למה זה מספיק, כוונה לצאת מידי חובה. אותה כוונה לצאת מידי חובה זה במקום הכוונה האמיתית. אבל, מספיק כדי, מספיק בשביל המעשה של המצווה. זאת אומרת, לא קיימנו את החובה בעולם האצילות, כפי שאמרתי, אבל קיימנו את החובה בעולם העשייה. וזה העיקר בעולם הזה".

[35] להרחבה, ראו בשיעור של הרב על מדרשים על מתן תורה, שנמצא באתר: "מכאן אנחנו לומדים שכיוון שהעם אמר "כל אשר אמר ה' נעשה" אז היה אפשר לכפות עליהם את ההר. ולכן היה צריך לכתוב את זה, שמשה גילה את זה שהעם הסכים. אז מכאן אנחנו לומדים שחשוב מאד לתת תשובה לשליחות, זה פירושו של רש"י. מהחשיבות שמשה אמר אנחנו לומדים את החשיבות ש-להשיב: משה מעיד, משה מעיד! שהעם מוכן. אף על פי שלא היה מוכן. [...] כפייה זה מה שהמהר"ל הסביר: היה צריך ש... טוב. מי שמבין את זה מבין את סוד הנישואין. כל זה – זה סוד הנישואין: יש התקופה של האירוסין, וכשזה בטוח שהם רוצים – אז כופים עליהם. חופה. חופה זה "הר כגיגית". אבל כופים רק לאלו שרצו. זה מובן? והחשיבות של ההסבר של ה... וצריך ללמוד מסכת גיטין. למשל במסכת גיטין מי שאומר - לפי התורה רשאי מישהו לומר לאשתו: "אני לא אוהב אותך. מתגרש. בית דין". אבל הגמרא לא מקבל את זה. אפילו שהוא אומר את זה 3 פעמים, אומרת: איזה שד נכנס עליו, כן? לא מקבלים את זה. צריך סיבות, ורק הבית דין מכריע אם יש סיבות. וזה לא תלוי ברצון. אף על פי שמעיקרא, מדאורייתא – זה היה ככה. מדאורייתא הפה שאסר הוא הפה שמתיר. אבל ההלכה היא לא ככה. זה הכוח של דין אישות."

[36] אולי המקור לדברי מניטו בזוהר, בראשית, לה, ב: "מכל עץ הגן אכל תאכל דשריא ליה כלא דליכלינהו ביחודא דהא חזינן אברהם אכל יצחק ויעקב וכל נביאים אכלו וחיו אבל אילנא דא אילנא דמותא איהו כמה דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו מאן דנטיל ליה בלחודוי מיית דהא סמא דמותא נטיל בגין דאיהו מפריש ליה מן חיין ועל דא כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיעין".

וראה על כך הערתו של 'המקדש מלך' בפרשת ויחי רכ"א ב: "כתב הרח"ו ז"ל בפ' אמור על זה סוד עץ הדעת נוקבא ובזה יבוא על נכון מ"ש בזוהר בראשית שהחטא היה שלא אכל מעץ החיים קודם שאכל מעץ הדעת או ביחד עכ"ל". וראו עוד בשפת אמת לפורים תרנ"ד:" "דהנה הקב"ה נטע עץ החיים ועץ הדעת ונראה כי בודאי נברא גם עץ הדעת לאכול ממנו אבל אדם הראשון אכלו שלא בזמנו ולא הותר לו לאכול כי היה מוכן רק למקבלי התורה שבזה יכולין לברר הטוב מהפסולת וקודם שהיה לאדם הראשון כח עץ החיים לא היה רשאי לאכול מעץ הדעת". וראו ביתר ביאור ב'פרי צדיק', פרשת תזריע, סימן ג: "ואמרנו שבאמת כתוב ועץ החיים בתוך הגן והיינו שפנימיות כל עצי הגן היו עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע ואם היה אדם הראשון טועם באכילה הראשונה מעץ החיים היה מרגיש בכל האכילות טעם עץ החיים שהוא תורה וכשאכל מעץ הדעת אז הרגיש בכל האכילות מכל המינים עץ הדעת טוב ורע".

[37] להרחבה ראו בסוד מדרש חלק 2, בפרק 'סיבת הגלות': "התורה מספרת שכבר מתחילת ההיסטוריה שלו חטא האדם הראשון כאשר הוא מרד נגד רצון בוראו. הקב״ה אסר עליו לאכול מעץ הדעת טוב ורע והוא אכל. הוא אמר לקב״ה: החוק הוא החוק שלי ולא שלך. הביטוי ״עץ הדעת טוב ורע״ מתאר מצב שבו ידיעת הטוב וידיעת הרע מתערבבות. הכול דו־משמעי. ידיעת העולם דרך האספקלריה הנובעת מדו־משמעות ערבוב הערכים מרעילה את התודעה האנושית כאשר היא מחפשת את האמת. אין אמת. הכול טוב ורע יחד. כאשר מבקש האדם לטעום את העולם בדרך זו, הוא נופל. על האדם להיות כבר בעל תודעה מוסרית כדי לשמוע ולציית לצו חיצוני לו. כאשר שומע האדם הראשון את האיסור לאכול מעץ הדעת טו״ר הוא צריך לדעת שמשמעות הצו היא שלאכול מן העץ הזה זה רע ולא לאכול זה טוב. אם האדם הראשון אינו רגיש לקטגוריות של טוב ורע, הוא אינו יכול למלא אחרי הצו. לכן התודעה המוסרית קודמת לצו".

[38] ראו תיקוני זוהר, תיקון שישים וששה, דף צג, ב: "בכל פקודא ופקודא איהו עץ פרי עושה פרי למינו נטוע בגן בלא ערבוביא כלל ובגין דא אמר למינו אבל עץ הדעת טוב ורע לא אתמר ביה למינו אבל מעורב מין דלא במיניה ובגיניה אתמר שדך לא תזרע כלאים וכו' שעטנז לא יעלה עליך [...] ואית דאיהו פלגו דליה מתיקא ופלגו דיליה מריךא ודא עץ הדעת טוב ורע כגוונא דבספא מעורב בעופרת" וכן נפש החיים שער א פרק ו בהגהה ד"ה "וזה היה קודם החטא".

[39] להרחבה, ראו בערוץ היוטיוב של המכון את הקטע: עץ הדעת הפילוסופי. וכן בסוד מדרש התולדות, שם: "התודעה האנושית נמצאת במבוכה כאשר היא פוגשת את עולם הערכים בתוך התוהו ובוהו של העולם שבו משמשים הטוב והרע בערבוביה. זה המצב של העולם שלנו - עולם העשייה. האדם אינו אשם במצב הזה. התורה מצווה את האדם הראשון שלא להכיר את העולם בדרך זו. עליו קודם כול ללמוד דרך התורה מהו הטוב ומהו הרע, לאכול קודם כול מ״עץ החיים״ ואז הוא יהיה מסוגל לברור ולבחור בין ידיעת הטוב לרע. על האדם להראות שהוא מסוגל לשים את הגבול בין הטוב לרע ולשלוט על הגבול הזה."

[40] מדרש הגדול, על פסוק זה ותיקוני זוהר, דף סט, ב, ובדף קב, א, שם התיקונים מרחיב בכך שהבל מת בעולם הזה בחטא עץ הדעת אך קרבנו שהתקבל כיפר על חטא זה ולכן זכה לעוה"ב.

[41] בראשית רבה, יט, ח (הוצאת וגשל): "וישמעו את קול ה' מתהלך [...] ר' יצחק אמר מת הלך לו אתמהא אמר לו הקדוש ברוך הוא לרוח היום לרוח היום הריני מחיה לו את היום כך אמרתי לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות אין אתם יודעים אם יום שלי אם יום אחד משלכם אלא הרי אני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים והוא חי תשע מאות ושלשים שנה ומניח לבניו שבעים הדא הוא דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה"

[42] להרחבה, ראו בספר 'סוד העברי', בפרק: הבריאה: "הוראת הבורא לבריאה היא, שעל הארץ[50] להוציא יצור השייך לעולם הנקרא בפינו כדור הארץ. דרישת הבורא מהארץ היא להוציא "נפש חיה", יצור חי המתאים לחיים בכדור הארץ, צורת חיים או זהות המתאימה לעולם הזה. [...] ההבדל שבין התכנון ליישום במציאות בהחלט ניכר. מפסוקים אלה עולה, כי על הארץ היה מוטל להוציא מתוכה, בכוחות עצמה, ממלכת חי המורכבת משלוש הקטגוריות הללו, ובשיאה היה עליה להוציא את "נפש החיה", היינו: הישות הקרובה לאדם, ובזה האדמה נכשלה.[56] ראינו שהארץ הצליחה להוציא מתוך עצמה רק משהו הקרוב לשלוש הקטגוריות הנמוכות ביותר שלה. בשיא יכולתהּ מצליחה הארץ להוציא בעל חיים מפותח מאד הדומה במידת-מה לאדם, אלא שאינו אדם. החיקוי אף פעם איננו מגיע לתכנון המקורי.[57] כהערת אגב נוסיף: בהסתוריה הידועה לנו אין עוד חיות הדומות ממש לאדם. עם זאת יש להדגיש שלא מדובר כאן כלל בקוף, כי אם בתנין מפותח מאד, שנשאר בזיכרונן של כל התרבויות העתיקות. הכוונה היא לצאצאי חיית ה"טוטם", והטוטם המסורתי ביותר בתרבויות אלה הוא התנין - הנחש (כמו במצרים, למשל). בדיקת הזיכרון הקולקטיבי הכלל-עולמי שנשאר מהתרבויות העתיקות מעלה, שכמעט בכולן חוזר על עצמו דווקא המוטיב של הנחש-תנין. בזיכרון האנושות נחרט דבר-מה הקשור באותה חיה קדמונית שהארץ הצליחה להוציא מתוך עצמה. מאחר שהארץ הגיעה רק לחיקוי, אך לא להצלחה מלאה, מתערב הבורא ומחליט לפעול בעצמו, כפי שמביא רש"י על פי המדרש: "ויברא אלהים את האדם בצלמו - בדפוס העשוי לו, שהכל נברא במאמר, והוא נברא בידים..." (ברא' א כז). כשהבורא רואה שהארץ אינה מצליחה להוציא מתוך עצמה את ה"נפש חיה", הוא מתערב ישירות, ובורא את האדם במו ידיו."

[43] רש"י, בראשית ב ז: "לְנֶפֶשׁ חַיָּה" - אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה אך זו של אדם חיה שבכולן שנתוסף בו דעה ודבור.

[44] ראו לדוגמה שמות ד, ג :"וישליכהו ארצה ויהי לנחש" ובירמיה מו :"עגלה יפיפיה מצרים....קולה כנחש ילך".

[45] מקורות רבים. ראו לדוגמה בשל"ה פרשת שמות אות כ :"ומאחר שקלקול הבריאה בא מצד נחש הקדמוני והנחש היה ערום' ירדו ישראל למצרים לכור הברזל ושם נתקיים בהם ואת ערם ועריה' ופרעה נקרא נחש התנים הגדול' ונחש עפר לחמו' וכן אותיות פרעה' העפר' והנם הראשון שעשה משה רבינו ע"ה היה יהי לתנין' וכדי לטהר את ישראל מזוהמת הנחש היו צריכין לזיכוך ולמירוק על ידי עבודת פרך".

[46] וכן בשבת, קמו, א, וברש"י שם "כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש הישיאני לשון נישואין".

[47] השוו לביאורו של ה'שפת אמת': "בענין המטה יהי לתנין ובמדרש שהוקשו המלכיות לנחש הענין הוא כי הגלות באה לברר התערובות טוב ורע שנעשה על ידי החטא מעץ הדעת טוב ורע והוא עצמו ענין היפך הנחש למטה ומטה לנחש כי רצונו ית"ש להיות דביקות האדם בעץ החיים דרך התורה הנהגה פנימיות ולולי החטא לא היה כל הטבע מעכב את האדם ועל ידי החטא בעץ הדעת היה העונש שלא יוכל להתקרב אל עץ החיים עד שיתקן זה הדרך הטבע ולכן הוצרכו בני ישראל להיות במצרים קודם שזכו לקבל התורה והוא לתקן דרך הטבע ובכח איש ישראל לבטל הטבע ואז נעשה מנחש מטה כי מטה הוא סוף הנהגתו יתברך ומשם יפרד להתלבש בגשמיות ובטבע ושם הס"א מתגבר להיות נחש ומזה מושכין כל המלכיות שבעולם הזה אבל כשאמר לו הקב"ה שלח ידך הוא כוחו של משה שר התורה אחוז בזנבו מיד נהפך מנחש למטה ונעשה כל הטבע כפוף אל הפנימיות וס"א בורחת ולהיפוך כתוב וינס משה מפניו כענין גולל אור מפני חושך וכו' כשמתתקף הס"א הקדושה מסתלקת".

[48] רש"י, שם: "במרמה – בחכמה". וכן ראו בבראשית רבה סז ד: "ויאמר בא אחיך במרמה – אמר ר' יוחנן: בחכמת תורתו".

[49] תרגום יונתן על הפסוק "איש יודע ציד" :"נחשירכן" ובספר ציוני שהיה לו דמות נחש על יריכו". וראו עוד זהר בראשית קמ"ב, ב, וקמ"ג, א, שמשווה את עשו לנחש.

[50] לשון הפסוק "בא אחיך במרמה" ואולי מקור הדברים בזוהר, וישלח: "לא במרמה ולא בערמה רווחת אותן ברכות" ועל היחס בין חכמה לערמה בהקשר לדמותו של יעקב ראו זוהר על פרשת תולדות: "פתח ר' חייא אבתריה ואמר אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזימות אמצא אני חכמה דא כנסת ישראל שכנתי ערמה יעקב דאיהו חכים ודעת מזימות דא יצחק דהוה ליה דעת מזמות לברכא ליה לעשו ובגין דחכמה אשתתף בהדיה דיעקב דאיהו ערמה".

ובפירוש אור יקר, שם, שמבהיר את הקשר בין ערמה כחכמה לבין ערמה מלשון עירום ללא בגדים: "אני חכמה מדת המלכות ונקראת חכמה מצד תקוניה העליונים ממדת החכמה שכנתי עורמה שוכן ודאי בחיק המלך דהיינו הת"ת שהוא עורמה מצד היותו מאיר מאור החכמה שהרי העורמה חכמה ערומה גלויה יותר וע"י הזווג הזה היה ממש ענין יעקב בסוד תקוני השכינה כדכתיב ועתה בני שמע בקולי וכר שהיה כענין תיקון עון אדם הראשון ותיקון שכינה דהיינו עלי קללתך".

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: מכון מניטו

(שיעור 1 הישן)

משמעות המושג 'חמדה'

התמיהה של המלאכים: תורה לבשר ודם?

תשובתו של משה למלאכים

עבודה זרה

שאלת השייכוּת לתורה ומצוותיה

"גדול המצווה ועושה": האם האבות לפני מתן תורה קיימו את התורה?

מניטו: ...את היחס המיוחד בין משה רבנו והתורה. [...] זה פרק 24. אז מייד אנחנו מתחילים בנושא הזה:

"יש לשאול: התורה שהיא שכל הפשוט העליון, איך יהיה דבר זה שיהיה לאדם שהוא בעל גשם וחומר, מה שאינו נמצא למלאכי מרום."

זאת אומרת, כבר בפרקים הקודמים למדנו שדווקא מכיוון שמשה רבנו היה מ... נאמר - מ'התחתונים', ובזכות מידת הענווה שהייתה לו, זה תמצית הפרק הקודם. זוכרים מה שלמדנו כבר?[1] אז דווקא התורה שייכת לו, למשה רבנו, שנקרא במדרש הקודם "בן עמרם". כמו שלמדנו לפני שבועיים. אז השאלה פה היא: מכיוון שאנחנו יודעים שההגדרה של התורה, התורה במה שהיא 'סדר העולם', [היא] נבדלת מכל תמונות המציאות שיש במציאות של העולם. היא ממדרגת האמת המוחלטת, מופשטת מכל צורות של אפשרות של מציאות זו או אחרת, כדוגמה לאמת זו או אחרת. היא האמת עצמה. אז איך ייתכן שהתורה לא נמצאת אצל המלאכים, אלא דווקא אצל בני אדם. הסתירה פה, לכאורה היא: משה רבנו כבן אדם, כ'בן עמרם' – עמרם זה שם של אביו – הוא מקבל את התורה, והמלאכים מחפשים אותה ולא מוצאים אותה. מכיוון שהיא למטה, על הארץ. זו השאלה שמתחיל בה המהר"ל.

"ודבר זה הוא ספק" - זאת אומרת, יש בעיה, יש שאלה בסתירה הזו – "ותשובה על זה אמרו בפרק רבי עקיבא (שבת פ"ח ע"ב)".

זה הסבר שנמצא במסכת שבת, בדף פח ב. אז נקרא את המדרש, זה קצת ארוך, נקרא אותו, יש כמה שאלות. אולי נסתפק הערב כדי להבין את המדרש עצמו, אולי נתחיל עם פירוש המהר"ל – זה לפי הקצב של הלימוד.

אז אותה שאלה, שאלו אותה בצורה של המדרש:

"אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום, אמרו המלאכים מה לילוד אשה בינינו?"

פה יש מושג של 'ילוד אישה', שהוא מושג מדויק כדי להגדיר את הבן אדם. למה לא נאמר פה 'בן אדם', אלא 'ילוד אישה'? המושג הזה בא מפסוק באיוב (יד, א). אחר כך המהר"ל מסביר למה המדרש משתמש דווקא בביטוי הזה: "מה לילוד אישה בינינו". במדרש הקודם (מהר"ל, תפארת ישראל, כג) ראינו שהשאלה הייתה - אתם זוכרים השאלה של השטן - "תורה היכן היא". וסוף סוף הוא מחפש אותה בכל העולמות, לא מוצא אותה, מכיוון שנמסרה על ידי משה רבנו לישראל, לבני אדם, אז סוף סוף התשובה של הקב"ה לשטן היא: "לך אצל בן עמרם". זוכרים את המדרש הזה. פה הביטוי הוא שהמלאכים – כשמשה רבנו עלה למרום לקבל את התורה – המלאכים תמהים: "מה לילוד אישה ביננו"? זו כבר שאלה ראשונה בפני עצמה. זה אי-סדר: יש עליונים, יש תחתונים, פתאום בעולמות העליונים רואים שברייה ששייכת לעולם התחתון שנקרא 'ילוד אישה', נמצא למעלה. יש הפתעה אצל המלאכים: "מה לילוד אישה ביננו".

משמעות המושג 'חמדה'

"אמר להם" – הקב"ה – "לקבל תורה בא, אמרו לו: חמדה גנוזה"

זאת אומרת המלאכים אמרו: "חמדה גנוזה". זה ידוע שהתורה נקראת 'חמדה', הדבר הכי מושלם - נקרא דבר 'חמוד'. זאת אומרת אובייקט לחמדה, נושא לחמדה. ויש הסבר שהתורה נמשלת לכלה.[2] וגם כן לשון של 'כלה' זה לשון 'חמדה'. אבל אני רוצה להסביר את זה דרך הלשון העברי: זה בתפילה של שבת בבוקר, שחרית של שבת: "ישמח משה במתנת חלקו...?

קהל (השלמה במקביל): "כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו נתת לו, בעומדו לפניך על הר סיני, ושני לוחות אבנים הוריד בידו".

מניטו: שמה מופיע הביטוי הזה. אני צריך לזכור איך זה פועל. רק דקה. אולי זה בקטע אחר.. יש הגדרה של שבת: "חמדת ימים אותו קראת" – זה לא לגבי התורה זה לגבי השבת. "חמדת ימים אותו קראת". אז שאלו המפרשים (מחזור ויטרי, סימן קג): איפה נרמז שהשבת נקרא 'חמדת ימים'? ולא מצאו שום רמז בתורה, חוץ מחכם אחד שנתן הסבר. אולי אתם יכולים למצוא: איפה כתוב בתורה, אפילו ברמז, שהשבת נקרא 'חמדת ימים'? ההסבר הוא, כי הדבר הכי מושלם, הכי שלם, נקרא 'חמדה'. זאת אומרת מה שחומדים אותו. אחר כך נראה שכתוב 'לא תחמוד'[3] אבל זה עניין אחר (צחוק). אז הרמז הוא, אם אני זוכר היטב, אני רוצה למצוא ממי למדתי את זה. כן, זה מהרב אברהם אפשטיין ז"ל, שהוא היה ממייסדי גוש עציון. אתם זוכרים אותו? אז הוא אמר לנו פעם - מכיוון שכתוב: "ויכל אלוקים ביום השביעי" (בראשית ב ב).[4] "ויכל" – לשון השלמה, כמו הכּלה. יש המושג של כיליון[5], אבל זה משמעות אחרת. כשדבר נגמר ואין עתיד לו, אז זה נקרא 'כיליון'. זה הצד השלילי של המושג שלמות. אבל השלמה, אבל ,הצד החיובי, אז נקרא 'חמדה'. מי שיודע קצת ערבית, אז יודעים שהמושג הזה - של 'ויכל' - נמצא גם כן בערבית קשור למושג של חמדה. חאמד. מזה 'חאמד'? אל-חאמד זה החומד, אז חמוד זה מה שנחמד. מחמד. זה בערבית. אבל בעברית זה לשון חמדה, לשון כלה.[6] תפסתם? לא? ולכן אומרים המוסלמים, ולכן מוחמד נקרא מוחמד, מלשון חמדה. בלשונם הם מסבירים את זה ככה.

קהל: מניטו, כיליון נפש, זה...

מניטו: [פגום]. זאת אומרת פחד להגיע למצב שהגיע. במובן השלילי. זאת אומרת, זה מעניין מאוד שבערבית זה רק הצד השלילי של השורש, שמבינים אותו. אבל בעברית, זה הצד החיובי. זאת אומרת 'חמדה' זה, אם אפשר לומר: 'מבושל'.

קהל: בשל

בשל. בלועזית mature, בשל. אז זה חמוד בערבית, אז זה לשון 'ויכל'. 'אוכל' זה החומר. זה מובן. אז זה פה רמז שהדבר המושלם, הדבר האמיתי, הבשל נאמר, שהגיע לגמר התיקון, אם אפשר לומר את זה ככה, זה נקרא 'חמדה'. השבת היא 'חמדת ימים', התורה נקראת 'חמדה גנוזה'. זאת אומרת, הדבר האמיתי הוא גנוז. כי כל עוד שלא זוכים בו – הוא בבחינת נסתר. זה המושג של 'חמדה גנוזה'. מכיוון שהיא חמדה, אז היא גנוזה. זאת אומרת נבדלת מן המציאות של הטבע, לפי לשון המהר"ל – נבדלת. זה גנוז. הבנתם את הקשר? אז נמשיך.

התמיהה של המלאכים: תורה לבשר ודם?

"חמדה גנוזה יש לך שגנוזה" – 'שנגנזה' צריך לומר – "קודם ששת ימי בראשית תשע מאות שבעים וארבע דורות, אתה מבקש לתת לבשר ודם?"

זה התמיהה של המלאכים: אנחנו יודעים שיש לך חמדה גנוזה לפני ימי בראשית, לפני ששת ימי בראשית, לפני בריאת העולם. זאת אומרת, התורה היא באמת שלה, אלפיים שנה – אחר כך נדייק במספרים – אלפיים שנה לפני בריאת הטבע, בריאת היש של המציאות, היא גנוזה מהיש הזה של המציאות. ואתה רוצה לגלות, למסור אותה לבשר ודם? והביטוי 'בשר ודם' מורה על הדאגה, שמסביר את הדאגה של המלאכים: בשר ודם – יש לו יצר הרע. אז אתה רוצה למסור את הדבר הכי חשוב שיש בכל העולמות, שיש בעולמַךְ – התורה, שהיא השלמות של ה... – אני לא רוצה 'מציאות'[7] זה במשמעות אחרת – השלמות של ההויה, סדר כל מציאות. אתה רוצה למסור את זה לבשר ודם? מה יעשה? תפסתם את השאלה של המלאכים. ומצטטים פסוק:

"מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"

סוף סוף, בני אדם, אפילו משה רבנו - כמו שלמדנו בפרקים הקודמים – זה סתם, זה רק אנוש, זה רק בן אדם. סוף סוף מדרגות שונות – נסביר את זה אחר כך את ההבדל בין אנוש לבין אדם - אבל מכל מקום זה אותו עולם. זה בריות שונות אבל זו אותה מציאות – בשר ודם, עם יצר הרע, התחתונים. והתורה היא בעולם הכי עליון, המציאות שלה ה%

(שיעור 2 הישן)

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו

תוכן:

המטרה במסירת התורה: תיקון עולם המציאות, דרך מצוות מעשיות

למה אומות העולם לא קיבלו את התורה?

סוגיות יסוד בנושא הגיור

בני בית אצל הקב"ה: על ההבדל בין בני האדם למלאכים

המטרה במסירת התורה: תיקון עולם המציאות, דרך מצוות מעשיות

מניטו: נחזור על מה שקדם בפרק, המהר"ל מביא מדרש במסכת שבת, והמדרש מצטט, כשעלה משה בהר סיני כדי לקבל את התורה... [הפסקה בהקלטה] ...מופשט מכל דבר שבמציאות, מכל דבר שבטבע. ומכיוון שהתורה היא סדר העולם, באותה בחינה שהיא סדר של העולם, אז היא שייכת לעולם של הסדר. אפשר להבין את זה ככה.

עולם המציאות זה עולם שהטבע שלו הוא להיות תהו ובהו, ודווקא היעד של התורה - זה מה שמגלה אחר כך הקב"ה דרך דברי משה למלאכים עצמם – היעד של התורה זה לסדר את התהו ובהו של העולם, של עולם המציאות. וזה נקרא 'היצירה'. זה החלק של הבורא: היצירה. זה סדר, התחלה של הסדר של התהו ובהו של העולם, ונשאר חלק לבריאה שנקרא 'עשייה'.[2] ובכל מקום במקרא, כשאתם מוצאים את המילה 'עשייה', המשמעות היא תיקון, לתקן. הדוגמה היא במפרשים,[3] זה בא מהמדרש, על דווקא הפרשה בעוד שבועיים: "כי תצא למלחמה... וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" (דברים, כא). ורש"י מביא את המדרש שמסביר: מה זה "וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ"? זה לשון תיקון. אבל זה כלל אצל המפרשים: "לעשות" זה "לתקן". [...] השלבים של מעשה בראשית: קודם כל הבריאה, זה הרגע הראשון: "בראשית ברא אלוקים", ואחר כך, החלק של הבורא בתיקון העולם, בתיקון המצב של תהו ובהו - זה נקרא 'יצירה'. ודרך האדם, המשך של התיקון, של הסידור נאמר, של הסדר של התהו ובהו - זה נקרא 'עשייה': "אשר ברא אלוקים, לעשות" – מיהו העושה? בששת ימי בראשית זה הבורא. מאז, מכאן ואילך, זה האדם. ולכן המצוות נקראות "מצוות מעשיות". כי היעד של המצוות זה לגמור – להמשיך, אבל לגמור – את התיקון שהתחיל ב'יצירה'. זה מובן?

אז למה הבאתי את כל זה? מאיפה יצאנו? מה הייתה השאלה?

קהל: לא הייתה שאלה.

מניטו: לא הייתה שאלה (צחוק).

קהל: [...]

מניטו: אה, זהו זה. זה ההגדרה של התורה לפי המלאכים. מכיוון שהתורה היא שכל פשוט, מכיוון שהיא סדר העולם, אז היא שייכת לעולם הסדר. זאת אומרת למעלה, למרום. והתשובה של הקב"ה למלאכים, וכפי שמסביר המהר"ל, דווקא דרך דברי משה בויכוח שלו עם המלאכים, היא שהתורה היא היעד של בריאת העולם. זאת אומרת, להשלים את הסדר של מעשה בראשית. ולכן זה מה שאנחנו לומדים בבחינת מקבלי התורה, אבל זה התחיל עם משה רבנו, לפני זה - זה לא היה ידוע: זה התפקיד של האדם לקבל התורה, כדי להשלים את התיקון של התהו ובהו. זה מובן?

ופה יש לנו הבדל, זה נושא בפני עצמו, אבל כדאי לציין את זה במקום הזה של הלימוד: יש לנו הבדל בין היהדות וכל שאר הדתות. כי היעד של התורה זה תיקון העולם. וזה מלכתחילה של כל חטא.[4] כשיש חטא, אז החטא, התוצאה של החטא - זה קלקול של התהו, אבל מכל מקום, מלכתחילה היה צריך לתקן את התהו ובהו. וזה נקרא בלשון המקרא: עשייה, לעשות. ולכן עיקר התורה זה מצוות מעשיות. בכל שאר הדתות, היעד של הדתיות נאמר, הוא יעד אחר לגמרי. הם אינם מכירים במצוות מעשיות. זה ההבדל. בפרט עם הנצרות, אבל [גם] עם שאר הדתות. יש להם פולחנים, יש להם כפרות, ויש להם כל מיני סידורים דתיים, אבל היעד של תיקון התהו ובהו – מה שנקרא 'מצוות מעשיות' במובן היהודי, העברי של המושג – לא מכירים בזה. טוב, זה נושא בני עצמו, אבל כדאי לציין את זה. אז הפסוק הראשון לפי המלאכים היה: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ" ה' "תנה הודך בשמיים". המקום של התורה הוא השמים. ואנחנו יודעים את המושג של "תורה מן השמים". זה נכון כי המקור של התורה הוא מן השמים, אבל היעד שלה זה: "וירד אלוקים על הר סיני" (שמות יט, כ) - על הארץ. כדי לתקן את עולם המציאות, שכל טבעו הוא – וזהו ההגדרה של 'הטבע' – להיות במצב של תהו ובהו. זה מובן, כן? כי בסיפור של מעשה בראשית, החלק של הבורא זה: ששת ימי המעשה. הוא היה הבורא, היוצר, והעושה. מכאן ואילך, אז יש איזה תפקיד של האדם להשלים, לגמור את התיקון הזה. תזכרו רק את הפסוק הזה: "אשר ברא אלוקים לעשות". אבל מי הנושא של 'לעשות'? ברור שזה הקב"ה, אלא דרך מצוות מעשיות של בני אדם. זה בקצרה את כל הנושא. אחר כך, כשסוף סוף המלאכים הבינו את זה, אז אמרו: "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ", ומוסיף המדרש: "ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב" זאת אומרת, לא אומרים עוד את הפסוק של "תנה הודך על השמים".[5]

זה בתמצית מה שלמדנו כבר באריכות בשיעורים הקודמים. אז נמשיך עם הפירוש כל המדרש הזה:

"שכל הדברים הטבעיים נבראים בששת ימי בראשית, והתורה שהיא שכל גמור"

מכיוון שהיא הסדר המוחלט של כל עולם אפשרי במציאות. ולכן, טבעה של התורה, אם אפשר להגדיר את זה ככה, היא למעלה מהמציאות שלנו. והרבה פעמים המהר"ל חוזר על אותו כלל: כי הבריאה בעולם שלנו, בעולם הטבע - היא לא מקבלת את התורה בירושה. זה כלל ידוע: התורה לא מתקבלת בירושה, צריך לקנות אותה, מכיוון שהיא באה מחוץ למציאות שלנו. יש אנשים שמחפשים תורה שלהם, תורתם, דרך המציאות. אתם מבינים את ההבדל שיש בין זה לבין היהדות. מי שמחפש את התורה – תורת האמת – דרך המציאות, אז הוא מחזיק רק דעה... איך אפשר להגדיר את זה? דעה, אפילו מדעית, אבל דעה חלקית. לא רק חלקית, דעה... איך אומרים את זה, שכחתי את המילה בעברית - [צרפתית] (עזרה מהקהל) - ארעית, חולפת. כן, חולפת. וכל התורות של בני אדם הם מתחלפות, לפי רוח הזמן ולפי מצב של המציאות. היעד היא התורה האמיתית. אבל אי אפשר למצוא את זה דרך הניסיון של הטבע. זה מובן?

קהל: זה הכוונה שהוא [...] 'שכל גמור'?

מניטו: זהו, 'שכל גמור', מופשט. זאת אומרת נבדל מדוגמה זו או אחרת של מציאות. ושייכת לכל המציאות האפשרית. אבל לא קשורה לתקופה זו, לתרבות זו, זאת אומרת. זה דווקא ההגדרה של התרבות: זה משהו חולף. זה כמין... גם הביטוי הזה שכחתי, אבל אני רוצה למצוא אותו לבד. זה אופנה. זה אופנתי. זה מובן?

קהל: זאת אומרת הנצרות היא שייכת ל...

מניטו: לתקופה מסוימת. והיא מתחלפת מדור לדור. כל פעם הם מודים שטועים, אבל האמת בידם. [צחוק קהל]. יש המון דוגמאות בהיסטוריה של הנצרות.[6] הם יודעים שבמה שהם היו מאמינים במאה הקודמת זה שקר גמור, אבל מתחילים[1] להחזיק באמונה: "אנחנו צודקים, אנחנו..." - טעו! למשל מה שאמרו על היהודים. לא, למשל מה שקרה עם גלילאו, זוכרים את זה? [...] וגם בעם היהודי יש גם כן תכונה כזו, זה נקרא 'הרפורמים' (צחוק) זה משהו דומה (צחוק).

קהל: אז אם ככה, זה גם אצל המוסלמים!

מניטו: זה משהו אחר. אצל המוסלמים זה משהו אחר.

קהל: הם גם [...]

מניטו: לא, יש להם אחיזה אחרת לתורה. זה סגנון אחר לגמרי. אפשר לומר שמלכתחילה הם טעו, אבל זה... לא, זה ממש עולם אחר לגמרי. אז אני ממשיך בעניין. יש עוד שאלה? איזה שאלה?

קהל: אני חוזרת אחורה. בנושא העשייה. בנושא העשייה שדיברת בקשר... כשה' עשה את תחילת העולם, מבראשית...

מניטו: בבראשית עד...?

קהל: ברא, הבריאה, בריאת העולם. אז אתה אמרת שהעשייה זה סדר של תיקון. לסדר את ה...

מניטו: זה תיקון של התהו, כן.

קהל: עכשיו, אז אם הוא בורא את העולם, אם הוא בורא את הבריאה, את המאדים, אם הוא בורא את העולם עצמו – ממה הוא מתקן? הרי שום דבר לא היה קיים. איך? מה הוא מתקן?

מניטו: לא, זה שאלה אחרת לגמרי. ההנחה היא שהעולם נברא. אבל התוצאה של הרגע של הבריאה, לפי סיפור התורה, לפי המקרא זה: "והארץ הייתה תהו ובהו" (בראשית א, ב) - נבראת בבחינת תהו ובהו. התהו ובהו הזה בא לתיקונו במשך ששת ימי המעשה, שזה נקרא "היצירה": "ויצר ה' אלוקים", "ויצר ה' אלוקים" (בראשית ב, ז/יט). והתיקון הזה בא עד – ולא עד בכלל – גמר התיקון. עד סוף היום השישי של ששת ימי המעשה. מכאן ואילך זה התפקיד של האדם לגמור את התיקון. זה מובן?

ולכן, גם המלאכים צודקים וגם משה רבנו צודק. זאת אומרת המדרגה של התורה היא שייכת לעולם העליון, היא סדר מלמעלה מכל טבע אפשרי. אבל היעד של התורה – מכיוון שיש בריאת העולם – זה סוף סוף להתמסר או להתגלות לבני אדם, כדי שעל ידי אותה התורה שהיא מן השמיים - יגמרו את תיקון התהו ובהו. זה מובן? כל הסיפור של החטאים זה בא אחר כך. אם יש חטאים, זה מסבך את התפקיד של האדם. אבל זה – אני לא רוצה לומר "זה משני", מכיוון שאנחנו מלאים חטאים, זה לא משני – אבל מלכתחילה זה היה נושא משני. הנושא העיקרי זה תיקון התהו ובהו. זה מובן?

למה אומות העולם לא קיבלו את התורה?

אז אני חוזר על המשפט של המהר"ל:

"פירוש שכל הדברים הטבעיים נבראים בששת ימי בראשית. והתורה שהיא שכל גמור, ומעלתה ומדרגתה על הטבע, ולפיכך היא מסודרת מן ה' יתברך בסדר קודם העולם הטבעי".

וזה הולך לפי דעת המלאכים.

"ומה שאמרו תשע מאות ושבעים וארבע דורות דוקא קודם שנברא העולם, דבר זה מבואר" - במקום אחר. דיברנו קצת בשיעור הקודם, אבל לא צריך להרחיב את העניין פה - "סוף סוף כמו שהתורה שכל גמור רחוקה היא מן הטבע, עד שהיא בסדר קודם העולם" – בלשון המהר"ל, אבל זה מובן, כן? – "אין ראוי לתת אותה לבשר ודם שהוא טבעי"

זה טענת המלאכים. וזה גם כן אנחנו למדנו את זה – טענת הגויים. כי התורה האמיתית לא שייכת לאדם. ולכן באים בטענות נגד ישראל: מה אתם מחזיקים איזה גאווה, מקיימים את התורה? זה בלתי אפשרי. התורה היא למעלה מהטבע. וכששואלים את הנוצרים למשל: "גם אתם מאמינים שהקב"ה גילה אותה לבני אדם. אתם מאמינים במעמד הר סיני!" כי זה כתוב בספר שלנו, כן? אבל הם לא מאמינים – אז התשובה שלהם היא ערמומית לגמרי. הם טוענים ככה: "כדי שהאדם ידע: עד כדי כך [הוא] לא יכול לקיים את התורה, אז הקב"ה מסר להם את התורה דרך משה רבנו, כדי שידעו שאי אפשר לקיים אותה[7]". מה חסר להם? איזה ממד חסר להם בנפש שלהם? אמונה של מה?

קהל: בעולם הבא.

מניטו: לא לא, נחזור, אחר כך נדבר על זה. אמונה של מה?

קהל: [...]

מניטו: שאפשר לקיים, כן? אבל הטענה שלהם: "מהפסוק הראשון אנחנו נופלים לפח של חטא". מהרגע הראשון של החיים – מה קרה? חטא של אדם הראשון. ובמציאות...

קהל: התשובה.

זהו, אז נגיע לזה. מה אנחנו שרים, זה פיוט של אבן עזרא, שאנחנו שרים אותו כל ערב שבת, בזמירות של שבת: "ומי לפניך יצדק נפש כל חי"[8] זוכרים את זה? מי יכול להצטדק לפני התורה ולומר: "לא עשיתי חטאים"? מהרגע הראשון שאנחנו קמים, יש הזדמנות של חטאים בסיטונאות (צחוק). מספיק לפתוח את השולחן ערוך, וכולם מגיעים...

אז מה חסר להם? מה שהיא אמרה: התשובה. דרך התשובה אפשר לקיים את התורה. אפילו עם אותה בחירה אומללה של האדם שדרכה אנחנו מגיעים לחטא. תפסתם את העניין. וזה נושא בפני עצמו, אבל שמסביר את כל העניין. מי שאינו מאמין – כדי להשתמש באותו מושג – שהתשובה היא אפשרית, הוא לא יכול לקבל את התורה. וזה נקרא "עם קשה עורף" - מי שלא מבין שהתשובה היא אפשרית. זאת אומרת מתעקש לא לקבל את התורה מפחד של חטא.[9]

אתם זוכרים, יש מדרש מפורש (ויקרא רבה, ל, ג)[10], זה קשור לנושא חשוב מאוד: כי עם ישראל נקרא "עם נברא" (תהלים קב, יט), זאת אומרת הוא לא שייך להיסטוריה של אומות העולם. אחרי גמר כל התפתחות ההיסטוריה של כל אומות העולם, אז עם ישראל נברא בסוף.[11] ויש מדרש בגמרא (ספרי דברים, שמג)[12] שמסביר: מכיוון שהקב"ה שאל כל אומה ואומה: אתם רוצים לקבל את התורה? וכל עם שאל מה כתוב בתורה. ומצא מצווה אחת שלפי טבעו הוא לא יכול לקיים. אז הטענה שלהם: אנחנו לא יכולים לקבל את התורה, זה סותר את הטבע שלנו. אז אנחנו אבודים! אם אנחנו מקבלים את התורה שנכתב בה "לא תרצח", וכתוב לגבי עשו, למשל: "על חרבך תחיה". איך אפשר לקבל תורה שנכתב בה "לא תרצח", אם הזהות שלהם זה רק "על חרבך תחיה"? וכן הלאה, כל אומה ואומה עם הפגם שלה. אז כל המדרש לא מובן! מכיוון שזה לא מרצון רע שלא קיבלו את התורה. היו אולי רוצים לקבל אותה. אבל היו במצב שבלתי אפשרי - לפי הזהות שלהם - אי אפשר לקבל את התורה, ולהיות נדון דרך אותה תורה. זה אבדון מייד, גיהנום. מה חסר להם? לא שמעו על התשובה? אפשר לחזור בתשובה! זה מה שחסר להם.

אולי אני אסביר את זה קצת בדרך פילוסופית, אבל זה הולך לאותו כיוון: שמכיוון שהם שייכים לטבע. ודרך הטבע אין תשובה. דרך המציאות של הטבע, התהליך של התשובה - זה בלתי אפשרי. מכיוון שהתהליך של התשובה זה לחזור בעבר, כדי לתקן מה שנעשה בעבר. אבל מכיוון שלפי הטבע הזמן הולך בלי חזרה, אז אי אפשר לחזור בזמן כדי לתקן מה ש... רק בעברית אפשר לחזור: זה נקרא וי"ו ההיפוך: אפשר להפוך את העתיד לעבר ואת העבר לעתיד. והם לא מדברים עברית (צחוק קל). אתם מבינים את הנושא הזה.

ופה יש הגדרה ברורה מאוד: כל בן אדם שמתפקד כחיה טבעית אינו שייך לתורה. מכיוון שחסר לו את האפשרות של התשובה. וההגדרה של אומות העולם זה הגדרה טבעית.[13] זה לשון המקרא: "אומות העולם" – זה הטבע. "משפחות האדמה" (בראשית יב,ג, עמוס ג, ב) – זה הטבע.[14] אבל גבי ישראל נאמר: "על האדמה" (דברים יא, כא). תפסתם את ההבדל. זה הבדל מהותי. אז עם ישראל נקרא "עם נברא". אבל בבחינת הפרט, כל יחיד מאומות העולם יכול להתגייר לאותו זהות שנקראת ישראל. אבל בבחינת כלל האומה, של כל אומה ואומה, הם שייכים להיסטוריה של הטבע. תפסתם את ההבדל? ולכן לפי המדרש אומות העולם מונים לפי השמש, החמה, וישראל לפי הירח (מכילתא, פרשת בא, א) [15]. מה ההבדל? זה עניין החידוש. כי הירח מתחדשת. וזה הנס של חידוש הלבנה. אומות העולם יש להם קצב של ההיסטוריה שלהם - זה כמו השנה שנמנית עם החמה, עם השמש: יש התחלה, התפתחות, שיא של התפתחות, ואחר כך ירידה, ואחר כך זה נגמר. ויש שנה שנייה – זה אותו לשון: שנה שנית – שבאה במקום השנה הראשונה. אבל בישראל יש ממד של נצחיות, של 'נצח ישראל'. זה סוד חידוש הלבנה.

אז מי שמתפקד... והשכל של הגויים מתפקד לפי הטבע. ולכן המושג של 'תשובה' אין לו מקום בשכל של הגויים, של אומות העולם. ומכיוון שלא תופסים את האפשרות של התשובה, שהיא על טבעית - אז לא יכולים לקבל את התורה, מכיוון שברגע הראשון של החיים – יש חטא. ואם יש חטא ודין לפי התורה – אז הם מפחדים מהגיהנום. לכן אומרים: "הדתיות זה לא תורה, תורה זה בלתי אפשרי". כמו המלאכים! מה שייכוּת תורה לאדם? - עם טענות קצת אחרות. ויש איזה רמז בלשון גם כן: המילה 'חיים' מתחילה ב[אות] חי"ת. זה נכון. (צחוק). זה גם כן בסיפור של אדם הראשון. אבל איזה מזמור אמר אדם הראשון? מזמור על התשובה, נכון? "מזמור שיר ליום השבת" זה מזמור על התשובה.[16] ולכן אדם הראשון היה ספק יהודי (צחוק). היה יהודי-של-שבת (צחוק). לכל הפחות זה ערב שבת... יהודי של מזמור שיר ליום השבת.

קהל: [...] באמונה [...]

מניטו: הוא ידע את האפשרות של התשובה. ואנחנו יודעים לפי המסורת שהוא חזר בתשובה, הוא חזר בתשובה (שם). וכל הגויים שלחו אותו לגיהנום, רק עם ישראל יודע שאדם הראשון הוא בגן עדן, מכיוון שחזר בתשובה.

טוב, אז אני ממשיך, זה הטענה של המלאכים:

כי "אין ראוי לתת אותה לבשר ודם שהוא טבעי". ובא הפסוק: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. רצה לומר כי יש באדם שני דברים: הגוף והנפש".

וההסבר הוא: גם מבחינת הנפש שלו הוא לא שייך לתורה, כל שכן מבחינת הגוף שלו.

"ואמר מה אנוש נגד הנפש, ובן אדם נגד הגוף שהוא אדמה."

פה הגענו בשיעור הקודם. ההבדל בין אנוש ובין אדם. ונתתי כדוגמה את שימוש הלשון בברכה ב'שמונה עשרה': "אתה חונן לאדם דעת, ומלמד לאנוש בינה". המושגים השייכים לאנוש הם יותר ייחודיים. 'אנוש' - זה הייחוד של כל אחד ואחד. 'אדם' – זה הטבע הכללי של כל מין האנושי[17]. אז פה בהסבר של המהר"ל: הגוף שייך לאדמה - כי "ממנו לוקח", והנפש זה כבר האישיות הנבדלת של כל אחד ואחד. איך להסביר את זה בעברית אני לא יודע... כלומר הגֶּנְיוּס[2] הייחודי של כל אחד ואחד - זה הנפש שלו. אז גם בבחינת הנפש וגם בבחינת הגוף – הם רחוקים ממעלת התורה. איך? זה ההסבר של המהר"ל עכשיו:

"ולשון זכירה אמר אצל הנפש, כי סתם זכירה היא לטובה" - למשל, כמו שאומר הפסוק - "ויזכור אלוקים את רחל. כלומר אף אם יש בו נפש" – כמו שהגדרנו...

[הפסקה בהקלטה]

מניטו: ...נקראים 'האדם', וישראל נקרא 'אדם' (יבמות סא ע״א)[18] מה ההבדל?

קהל: 'האדם' זה שם כללי.

מניטו: זה שם כללי, כן.

קהל: [...]

מניטו: לא לא, זה כבר דרש, אבל זה הפוך. אומות העולם נקראים "האדם" בבחינת כלל. ישראל נקרא 'אדם'. מהו ההבדל?

קהל: עם אחד, שהם אחד.

מניטו: אולי אני אסביר ב... מה?

קהל: [...]

מניטו: לא, קודם כל ההסבר של המילים: מה ההבדל בין 'האדם' ו'אדם'? נו? שמענו כבר את ההתחלה של ההסבר: 'האדם'...

קהל: [עם אחד].

מניטו: לא לא, זה כבר... אתם חושבים בצרפתית, בלועזית.

קהל: 'אדם' זה, בן אדם מישהו...

מניטו: 'אדם', כן.

קהל: ו'האדם' זה כללי.

מניטו: כללי, זהו. שמעתי את ההפך. נכון. זאת אומרת, יש במחשבת הבורא המחשבה של 'האדם'. ויש מדרגות. זאת אומרת בתהליך של תולדות האנושות, בתהליך הזה – יש מדרגות. אפשר לומר אולי ככה: כל בן אדם נולד 'אדם' בכוח. אבל יש משפחה אחת בין משפחות האדמה, שכבר הם מיועדים לאותו יעד. אז לכן – "אתם קרויים אדם" כבר, "ולא אומות העולם". הם בבחינת האדם. זה בבחינת כלל! אבל שוב, כמו שאמרתי מקודם, בבחינת פרט, כל אחד מחסידי אומות העולם יכול לקחת אותו דרך. ולכן המשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" כבר, יש, יש זה לשון הווה. יש כבר. חסידי אומות העולם יש להם [...][19] הבנתם את ההבדל? טוב. זה לא הנושא המרכזי, אבל היה צריך להסביר קצת.[20]

אולי אני אסביר עוד בצורה אחרת. יש פירוש בבעל הטורים (על בראשית, א, א), שאומר את זה ככה - למדנו את זה פעם, אולי לפני הרבה הרבה זמן. אתם שמעתם על הפירוש של 'בעל הטורים'? אז הוא רגיל להסביר בנוטריקון - זאת אומרת בתמצית - מדרש שלם בכמה מילים. אז הוא מסביר מה שאומר רש"י: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ" - בשביל מה שנקרא ראשית.[21] זאת אומרת, מהי המטרה של הבריאה? זה אנחנו לומדים מהמילה "ראשית". ורש"י מביא שני מדרשים: "בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר ראשית תבואתו, ובשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו". אז ההסבר של רש"י הוא ברור: "בראשית ברא אלוקים" - אם יש התחלה, זאת אומרת שיש יעד. אז מהו היעד? היעד הוא דווקא הבריאה בשלמותה, שבשבילה נברא העולם. ואנחנו בתהליך של התולדות של אותה בריאה בשלמותה. אבל יש תקופות שכבר זה נולד! אברהם, יצחק, יעקב – שהוא ישראל. ומישראל ואילך – יש ממד אחר! אז בעל הטורים מסביר את זה ככה, במילה 'בראשית': בראשונה ראה אלוקים שיקבלו ישראל תורה - ופה מופיעה המילה 'בראשית'. ומה זה 'בראשית'? זאת אומרת: בראשונה, מלכתחילה, ראה הקב"ה שיקבלו ישראל את התורה. זה ברור? אז עכשיו השאלה היא: יש אי צדק! הקב"ה ברא שני סוגים של בני אדם: האדם ואדם, גויים שלא יקבלו תורה, וישראל שיקבל את התורה – מלכתחילה זה אי צדק! זה סותר את מה שאמרנו מקודם! תפסתם, זה לא מהר מדי? אז מה אומר בעל הטורים פה? "בראשונה ראה הקב"ה" – וכתוב אלוקים, מכיוון זה א', אז אני אומר הקב"ה – בראשונה ראה הקב"ה שיהיה איזה ישראל שיקבל תורה, ולכן ברא את העולם. מי יהיה אותו ישראל? אז ההיסטוריה אמרה לנו: מאברהם – יצחק ולא ישמעאל, מיצחק – יעקב ולא עשו, והוא ישראל. מי זה 'ישראל'? זה אותו בן אדם שעשה מעצמו ישראל, ולכן הוא נקרא ישראל. תפסתם? זה לא כתוב: "בראשונה ראה אלוקים שיעקב יקבל את התורה", אלא שיהיה איזה ישראל שיקבל את התורה. אבל צריך להגיע למדרגה 'ישראל'. מי הגיע? יעקב. אז זהו זה ישראל. זה מובן? ולכן אין סתירה. אדרבא.

סוגיות יסוד בנושא הגיור

קהל: "מעשה אבות סימן לבנים".

מניטו: תסבירי, במה מדובר? על?

קהל: [...] להתקדם [...] הכוונה שלי היא: אמרתי שמעשה אבות...

מניטו: סימן לבנים, אז?

קהל: זאת אומרת, ש[...] להתקדם, להגיע למצב של ישראל.

מניטו: נכון, נכון מאוד. אבל יש לנו - איך אומרים את זה בעברית, שכחתי. יש לנו איזה... איך אומרים בספורט? איך אומרים את זה בעברית?

קהל: מאבק.

מניטו: מאבק – לא. אני מבין מה את אומרת. איך אומרים את זה בעברית?

קהל: [...]

מניטו: [...] כמו באנגלית. זאת אומרת, לכאורה זה יותר קל למי שנולד יעקב כבר, זאת אומרת למי שנולד יהודי, להגיע להיות ישראל. זה ברור. ליהודים יש יותר הזדמנות להגיע לבית המדרש מהגויים.

קהל: זה פוטנציאל?

מניטו: ברור. זאת אומרת יש איזה מין 'תורה טבעית', אם אפשר לומר את זה, הכנה לתורה שבאה מהאבות. ולגויים אין להם אבות כאלו, אין להם זכות אבות כאלו. ולכן גר הוא גדול מישראל. [22]

קהל: אז איך [...] לצאת לפועל?

מניטו: זהו! אבל יש איזה עזרה נוספת ליהודים. איך אני אסביר את זה? זה מובן, לא?

קהל: מה זאת אומרת [...] עלייה לתורה?

מניטו: אם הם רוצים להיות גוי טוב – כן.

קהל: גוי ששומר שבת הוא חייב מיתה.

מניטו: כן, אבל צריך להתגייר, זאת אומרת להגיע לתורה.

קהל: המטרה [...]

מניטו: לא אמרתי את זה, אבל הגויים שמתגיירים – הם ישראל. וזה התחיל בתהליך שהתחיל באברהם אבינו (בראשית רבה, פד, ד). הוא היה גוי הכי טוב שבעולם, אז הוא יסד את האומה הישראלית. ולכן כל גוי שמתגייר, נקרא 'בן אברהם' זה ידוע.[23] זאת אומרת לא צריך שהגויים יגיעו לכלל ישראל. אבל אם הם רוצים להיות בן אדם אמיתי – אין ברירה.

אז אני אתן דוגמאות. זאת אומרת מלכתחילה לא צריך, הם יכולים להיות בן נח אמיתי וזה מספיק, חסיד אומות העולם. אבל ההיסטוריה – הייתי אומר ההיסטריה (צחוק) – אבל ההיסטוריה מסבירה לנו, היסטוריה ארוכה מאוד, שלאמיתו של דבר אין מנוס. מכיוון ש... הדוגמה הכי מאפיינת לפי דעתי זה מה שקרה לגרמנים. אלף שנים של חינוך נוצרי. איפה זה הגיע? לנאציזם. אז אם גם הנצרות לא הצליחה להפוך את הגויים האלה לבן אדם, לבני אדם – אז מה נשאר להם? להתגייר. ואל תאמרו שזה בלתי אפשרי: 'גרמני-יהודי'. זה נקרא אשכנזי. שמי 'אשכנזי'... (צחוק) זה אפשרי... (צחוק). זה פשוט. גם ספרדי זה אפשרי. תתארו לכם איזה מין חיות היו בימי האינקוויזיציה. יהודי ספרדי מה זה? זה ספרדי-יהודי.

קהל: להתגייר זה לא כל כך פשוט. יש... מבחן. [מי שייך לנשמה שלה...]

מניטו: אבל כשגוי מתגייר - מקבל נשמה יהודית. ברור?

קהל: מקבל נשמה חדשה?

מניטו: ברור. ברגע של הטבילה.

קהל: [...]

מניטו: זה מה שאומרים היהודים הגזענים. הגזמתי קצת, אבל לא כל כך.

קהל: אבל למה [...] שונה?

מניטו: לא, לאמיתו של דבר יש דעה כזו. אבל איזה דעה? שכל הנשמות האלו היו במעמד הר סיני[24], אז כאילו לא היו בגוף, בגופות, היו נשמות פורחות. כאילו הם היו נשמות יהודיות. אבל לאמיתו של דבר, המקור הזה אומר, מה ששוכחים לומר, שהיו גלגולים של נשמות של תלמידי אברהם אבינו – "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – והם היו גויים. שורשם – הם היו גויים שהתגיירו אצל אברהם אבינו[25]. והנשמות חזרו במעמד הר סיני, וחוזרים – לפי אותה שיטה – חוזרים דרך הגרים. אבל השורש היה נשמות של גויים.[26] שוכחים לומר את זה. תפסתם את ה...

טוב, מכל מקום אני למדתי בשיטה אחרת. שכל בן אדם יכול להתגייר[27], ויש עיכובים דרך ההיסטוריה, יש מקרים שזה בלתי אפשרי, 'בלתי-רוורס'. אבל בכוח – כל בן אדם יכול להיות בן אדם, זאת אומרת יהודי (צחוק). אבל צריך לעשות את זה: להתגייר כדין וכדת, כהלכה. אז מקבל נשמה טהורה, קדושה ממקורות העליונים, שזה נקרא... טוב (צחוק). הבנת את ההבדל בין שתי השיטות האלה? וצריך לזכור שהגמרא אינה גזענית.

קהל: מה הכוונה, יש נשמות שהם [טמאות]? יש נשמה שהיא טהורה? [...]

מניטו: מי אמר את זה? יש נשמות יהודיות, ויש נשמות של גויים. מי אמר 'טהור' ו'טמא'? (צחוק).

קהל: (צחוק) נראה לי שהבנתי את זה.

מניטו: אפילו אצל יהודים יש נשמות... לא, הנשמה לא מקבלת טומאה, היא מסתלקת[28] אבל יש נפשות טמאות, אפילו אצל יהודים. לכל יש תקנה. אבל סוף סוף, ומכל מקום, מה הייתה השאלה? כדי להיות בן אדם אמיתי - אי אפשר להסתפק בשבעה מצוות בני נח. יש לנו כמעט ששת אלפים שנה של היסטוריה של מין האנושי לפי לוח התורה, לפי לוח שלנו – מה יצא מכל התרבויות של הגויים? מה יצא? סוף סוף אנחנו התרבות הכי נאורה – נוראה כן? - של התרבות הרומית הזו, המערבית – איך [לאן] זה הגיע? לאושוויץ והירושימה.

[הפסק בהקלטה]

זה לא הגזמה. אם... אף על פי כל הערכים שיש באסלאם האמיתי, וכל הערכים שיש בנצרות האמיתית, הגרמנים הגיעו למצב שהגיעו. כבר הספרדים, כן? אבל הגרמנים. ומצד השני - השכנים האלו, הגיעו למה שהגיעו: רשעות גמורה. לכן צריך להסיק מסקנות! אז זה מה שמסביר המדרש: "אתם קרויים אדם". זה לא אומר שאין חסידי אומות העולם. אבל זה אחד, פלוס אחד, פלוס אחד, פלוס אחד. המון. "אב המון גויים", כן? (צחוק קל) אבל זה לא משנה כלום! אומות העולם זה רשעות גמורה. אולי חוץ מקוסטה ריקה (צחוק משותף).

קהל: חסידי אומות העולם [...] אז אם ככה [...] התפקיד שלהם, מדוע [...] בכלל. הקב"ה ברא את כל העמים, כשהוא רצה עמים. [...] יהודים. אז הם לא הצליחו במה שהם.

מניטו: זהו.

קהל: [...]

מניטו: טוב, יש הבדל בין כמו שאומרים בין הרצוי והמצוי. הרצוי היה שיהיו כולם חסידי אומות העולם, כולם בני נח. המצוי, במציאות - מה נתנה ההיסטוריה? שרוב רובם רשעים גמורים, ויש חסידי אומות העולם. אז כששואלים, אותם חסידי אומות העולם, כמעט... לפי הניסיון שלי, ואני מכיר הרבה מהם, יש, יש עניין כזה. הם אומרים: "אם היינו יכולים, אם היה לנו החסד, הזכות להיות כמוכם, היינו. אנחנו צריכים להסתפק להיות דווקא באותה מדרגה של 'אוהבי ישראל'". אוהבי ישראל קשורים לישועה של ישראל – והם משנים קצת, אבל זה אותו עניין. ואומה שלמה - היה פעם בהיסטוריה העניין של הכוזרים, [...]. ומעצמם הבינו, שכדי להגיע לאמת האמיתית, אז צריך להתגייר. השאלה היא לא: למה הם צריכים להתגייר? השאלה היא: למה לא מתגיירים? ויש לי תשובה: מכיוון שהם אנטישמיים, ואני אסביר: הם היו מוכנים לקבל את תורת ישראל, אבל להיות יהודי? זה יותר מדי. הבנתם מה שאני אומר? חוץ מאלו שסוף סוף מגלים את האמת, ודווקא רוצים להיות יהודים.

קהל: אבל זה דואליות. זה הרגשת דואליות. [...] להיות יהודי [...]

מניטו: סליחה, בכל הדורות היו מקרים כאלו. יש לנו לא מעט תלמידי חכמים גדולים שבאו מהגויים. לא מעט. וזה ידוע.

קהל: [...]

מניטו: לא, יש לנו. ר' עקיבא הוא מצאצאי גרים. הוא עצמו לא היה גר. יש מחלוקת, אבל...

קהל: אבא שלו

מניטו: אולי סבא שלו.

קהל: נשמה של גר, זה לא יכול להיות שזה נשמה שהתגלגלה מחוץ לנשמות ישראל ונכנסה למקום שלה?

מניטו: התחלנו בזה. זה אפשרות אחת, זה אפשרות אחת. אבל השיטה הזו לומר כי כל הגרים הם דווקא נשמות של יהודים שחוזרים הביתה – היא גזענית. מכיוון שזה משמע שגוי לא יכול להתגייר! סלקא דעתך? הוא בן אדם! תפסתם את חומרת העניין?[29] יש גמרא בסנהדרין, שאפילו נבוכדנצר – הקב"ה ציפה שיתגייר. והוא לא הצליח, אבל מצאצאי נבוכדנצר ישבו בסנהדרין[30]. עד כדי כך. זה כתוב בגמרא סנהדרין, דף ק', אולי קצת לפני זה, קצת אחרי זה (צחוק). ויודעים מי זה נבוכדנצר, כן? ואצל הספרדים זה היה טורקמדה. ואצל הגרמנים אתם יודעים מי זה. אבל זה כתוב בגמרא. ואני משוכנע - והיו קצת מקרים כאלו – ואני משוכנע שהרשע הכי גדול שבעולם, אם בא להתגייר לשמה - מקבלים אותו. מכיוון שהוא בן אדם. אם כבר תפס את העניין של התשובה – אז מקבלים אותו.

קהל: טורקמדה היה יהודי?

מניטו: ייתכן. זה לא בטוח. זה לא ידוע. היו הרבה הרבה כומרים שמה באינקוויזיציה שהיו יהודים, אבל זה לא בטוח. אבל אני לא חושב שההסבר הזה מספיק. שוב, זה נושא בפני עצמו, זה ויכוח בין החכמים. אבל יש איזה נטייה של גזענות שאני לא אוהב אותה.

קהל: הרב [...], הוא גר.

מניטו: הוא גר, ולא רק גר, מני. היה גרמני, כן? (צחוק)

קהל: [...] אם הוא גר [...] אמרו לו: איך נשמה של גוי יכולה להיות נשמה של יהודי? והוא ענה [...] נשמה שמתגלגלת מחוץ...

מניטו: טוב, זה דרש. אין לו הוכחות. יש לו ספר יוחסין? אין לו. (צחוק קל) טוב, זה הסבר... טוב, נאמר יש מחלוקת. אבל יש שתי דעות: הדעה הזו – אמיתית, אבל זה לא מספיק. זה לא מספיק. תזכרו את זה. אז אפשר להמשיך. איפה הגענו? "אתם קרויים אדם". אז נמשיך:

בני בית אצל הקב"ה: על ההבדל בין בני האדם למלאכים

"וישראל בפרט שנקראו אדם, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (שם ל"ד). אתם קרוים אדם וכו'. ומפני כך מדרגת האדם תחת הכסא, ומדרגה הזאת היא למעלה מן המלאכים."

זה מה שצריך להבין. יש איזה מין שייכות יותר אינטימית בין האדם והקב"ה, יותר מהמלאכים. מי יכול להסביר את זה? זה מה שאומר המהר"ל, כן? פשוטו כמשמעו. ולכן בא הפסוק: "בני בכורי ישראל". אם ישראל הוא בן הבכור, כולם בנים. מבינים את זה? כולם בנים, אבל יש בכור. והוא צריך לפדות את עצמו (צחוק) צריך לתת פדיון על זה. משלמים את המחיר, להיות בכור. אבל פה יש כלל חשוב מאוד, עמוק: המלאכים שהם קדושים, עליונים - הם זרים... לא זרים, איך אומרים את זה?

קהל: אינם בני משפחה.

מניטו: זהו, אינם בני משפחה. אבל בני אדם – כן, הם בני משפחה, עם הקב"ה.

קהל: ...פרשת [...] שבוע שעבר. "בנים אתם..."

מניטו: כן, זה שייך לישראל. מה הסביר המהר"ל? ישראל כל שכן, אבל כל בני אדם. ואתם זוכרים את הפסוק בסוף המדרש, על משה רבנו: "עלית למרום שבית שבי" – זאת אומרת התורה ששייכת למלאכים – "שבית שבי" – זה שביה - "לקחת מתנות באדם". ממה שאתה אדם, אז כל הנגידים של החצר של המלך, של מלך מלכי המלכים – נתנו מתנות לאדם, לבן בית. אז זה מה שאנחנו צריכים להבין עכשיו: מה ההבדל בין המלאכים, והקדושה שלהם, שהם שייכים למרום של העולם, ודווקא ה... הזה, השפל, הפחות, האנוש, האדם – הוא בן בית.

קהל: [...]

מניטו: על [...] של האדם. ומכיוון שהקב"ה ברא אותו עם תכונה של ענווה. היה יכול לברוא מלאכים עם תכונות של ענווה. וייתכן מאוד שיש מלאך ממונה, יש 'מלאכי ענווה' (צחוק קל). אולי אני אתן לכם קצת עזרה. זה המשמעות שהאדם נברא ב'צלם אלוקים'. מי יכול להבין את זה? זאת אומרת המלאכים לא נבראו בצלם אלוקים, האדם נברא...

קהל: הוא ידע שאין להם [דמות]

מניטו: יש להם [דמות]

קהל: אלוהים ברא את העולם בשישה ימים, ו[...] את היום השביעי לטבע של האדם, ונתן לאדם להשלים את המלאכה, זה התיקון, זה החזרה בתשובה. שזה לא מבחינתם של המלאכים.

מניטו: טוב, זה מגלה מה שאנו אומרים. זה מגלה שלאדם יש מעמד מיוחד. אבל זה לא מסביר לנו במה זכה בזה?

קהל: כי הוא זכה [לחזור בתשובה].

מניטו: לא, לא, למפרע. זאת אומרת למפרע זה מגלה לנו שכן – האדם יש לו מעמד של בן בית, 'סוף מעשה במחשבה תחילה'. אבל זה תוצאה של ההבדל בינו ובין המלאכים. מהו ההבדל? טוב, אתה חוזר על השאלה, אתה לא נותן תשובה.

טוב, אני מסביר לכם את ההסבר של ה'נפש חיים' של הרב חיים מוולוז'ין, שהוא היה תלמיד-חבר של הגאון מוילנה. וזה צורה אחת, שיטה אחת של הסבר, אבל זה העיקר:[31] כל מלאך הוא רצון של הבורא, לגבי חלק זה מן העולם. יש מלאך ממונה על תופעה זו בעולם, על עניין זה בעולם. למשל יש מלאך ממונה על הרפואה ונקרא 'רפאל', וכן הלאה - אסור להזכיר את שמות המלאכים, אבל רק דוגמה אחת. אבל האדם נקרא 'בצלם אלוקים' - זאת אומרת כל הכוחות כולם, איחוד הכוחות. כל מלאך זה כוח אחד. אבל האדם נברא בצלם של יחוד כל הכוחות בבת אחת. תפסתם? אתם מבינים?

ולכן לא נאמר שהאדם נברא 'בצלם יקוק', אלא 'בצלם אלוקים', זאת אומרת יחוד כל המידות כולם. לכל מלאך יש דמות, דמות רוחנית, דמות עליונה, של כוח אחד. ולאדם יש הדמות של 'מתחת כיסא הכבוד' - זאת אומרת בן בית. וזה נקרא בלשון המקרא 'בצלם אלוקים' ביחוד כוחות האלקות.

[הפסקת הקלטה].

הערות

[1] אולי גם 'ממשיכים'. לא נשמע היטב.

[2] כישָרוֹן נעלה של אדם או של עַם (לפי מילון ההווה, של האקדמיה ללשון עברית).

[1] מתוך 'תפארת ישראל' פרק כד – מקור של הקטע שנלמד במהלך השיעור:

"במאמר הזה בא לבאר תשובה לשאלה הראשונה, כי אי אפשר שלא היה למשה הכנה ובחינה שהיה מתעלה בין העליונים ועל ידי זה היה מקבל התורה. ודבר זה נתבאר כבר כי היה משה כמו אמצעי בין העליונים והתחתונים, והיה משה מתעלה על העליונים עד שהיה ראוי לקבל התורה שהיא מתיחסת אל העליונים. ומפני כי משה היה ילוד אשה, ואין לילוד אשה שתוף עם העליונים ומדרגתם שאין שייך בהם ילוד אשה, רצה לומר בעל חומר שזה נקרא ילוד אשה והמה נבדלים, ולכך אמרו מה לילוד אשה בינינו, והשיב להם לקבל תורה. וראוי מצד קבלת התורה שיהיה נכנס במדרגת עליונים. ואז אמרו חמדה גנוזה קודם ששת ימי בראשית כו', פירוש שכל הדברים הטבעיים נבראים בששת ימי בראשית, והתורה שהיא שכל גמור ומעלתה ומדרגתה על הטבע, ולפיכך היא מסודרת מן השם יתברך בסדר קודם העולם הטבעי, ומה שאמרו תתקע"ד דורות דוקא קודם שנברא העולם, דבר זה מבואר בחבור באר הגולה ואין כאן מקומו, סוף סוף כמו שהתורה שכל גמור רחוקה היא מן הטבע עד שהיא בסדר קודם העולם, אין ראוי לתת אותה לבשר ודם שהוא טבעי. מה אנוש כי תזכרנו וגו'.

רצה לומר כי יש באדם שני דברים הגוף והנפש, ואמר מה אנוש נגד הנפש, ובן אדם נגד הגוף שהוא אדמה, ולשון זכירה אמר אצל הנפש, כי סתם זכירה היא לטובה, ויזכור אלקים את רחל (בראשית ל'). כלומר אף אם יש בו נפש אין חשיבות הנפש שיהיה נזכר לפני השם יתברך לטובה להטיב לו, והפקידה היא שאין האדם מצד גופו שהוא שפל ופחות ראוי שיהיה נפקד לרעה כמו שאר בעל חי. תנה הודך על השמים וגו'.

פירוש כי העליונים משיגים שיש סדר מסודר מן ה', ומפני מדרגת ומעלת המלאכים ראוי שיהיה כל חשיבות וכל מעלה בעליונים כמו שהם חשובים במדרגתם. ואמר הקדוש ברוך הוא למשה החזר להם תשובה, כל הדברים אשר נאמרו כאן מה שאמר הקדוש ברוך הוא, ושאלת המלאכים ותשובת משה אינו ויכוח דברים, רק מה שמתחייב מן השם יתברך נקרא שכך אמר השם יתברך, ומה שמתחייב מן המלאכים נקרא שכך אמרו המלאכים, ומה שמתחייב מצד משה נקרא שכך אמר משה. ומפני כי מן הסדר אשר השם יתברך סדר הכל באמת יסולק כל שאלה אשר יש לשאול עליו, לפיכך אמר שהקדוש ברוך הוא שהוא מסדר הכל ונותן סדר לנמצאים, וסדר את משה שיקבל את התורה והוא מן התחתונים, בסדר הזה עצמו מסלק השם יתברך מאתו כל דבר שאלה, ולכך אמר כי הקדוש ברוך הוא אמר למשה שיסלק מאתו מה שיתחייב מן מדרגת המלאכים לומר תנה הודך על השמים, שהוא מן הסדר שסדר השם יתברך שעל ידו תנתן התורה. ואמר משה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, כי הבל פיהם הוא הדבר המתחייב מן הנבדל, כי ההבל יוצא מן הפה, ולכך אמר משה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, ורצה לומר כי אחר שמצד הנבדל מתחייב שתהיה התורה בעליונים שאליהם ראוי כל מעלה, ואף כי מצד משה מתחייב הפך זה שתהיה התורה בתחתונים, הלא הנבדל מבטל הדבר הגשמי. וזהו מה שאמר שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהאדם אינו נחשב לכלום נגד העליונים, שאם היה לו מדרגה מיוחדת אל משה בין העליונים לא שייך לומר שמא ישרפוני בהבל פיהם, כי אחר שיש לאדם מקום מיוחד לעצמו מורה זה על חשיבות מיוחד שיש לו, ולמה ישרפו אותו בהבל פיהם כאלו היה משה בטל אצלם. אבל כאשר יש לו מקום מיוחד מורה על מעלה מיוחדת, כי נזכר שם מקום על המעלה בכל מקום, ולפיכך אמר הקדוש ברוך הוא אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, רצה לומר כי יש לאדם מדרגה בין העליונים מיוחדת לעצמו, ובפרט בכסא הכבוד, שכשם שהמלאכים הם סובבים כסא כבודו יתברך לשרת לפני השם יתברך אשר הוא יושב על הכסא, כך יש לאדם מקום תחת כסא הכבוד בעצמו. ודבר זה מבואר מאד ממה שכתוב ועל הכסא דמות כמראה אדם וגו' (יחזקאל א').

ולכך שייך אל הכסא עצמו דמות אדם וישראל בפרט שנקראו אדם, שנאמר ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (שם ל"ד). אתם קרוים אדם וכו'. ומפני כך מדרגת האדם תחת הכסא, ומדרגה הזאת היא למעלה מן המלאכים, כי המלאכים הם סובבים את כסא כבודו ובזה הם נבדלים מן השם יתברך, אבל האדם מצד אשר נברא בצלם אלקים מה שאין למלאכים, הוא תחת כסא הכבוד שנאמר עליו ועל הכסא דמות כמראה אדם וגו'.

ואלו דברים ברורים מאד. וכאשר האדם בעל חומר אז החומר מפסיק בינו ובין הכסא, אבל מדרגת משה כאשר בא לקבל התורה והיה מסולק מאתו הגשמות היה מגיע עד שאוחז בכסא, לכך היה למשה מעלה מיוחדת ולא שייך לומר שמא ישרפוני בהבל פיהם." 

[2] השוו עם דברי המדרש בבראשית רבה פרשה א, סימן ה, על בריאת העולם מתהו ובהו.

[3] רש"י על בראשית א, ז; רמב"ן דברים כא, יב. וראו בראשית רבה יא ג: "אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה כגון החרדל צריך למתוק התורמוסים צריך למתוק החטין צריכין להטחן אפלו אדם צריך תקון".

[4] להרחבה, ראו בקטעי הקלטות ביוטיוב בערוץ של מכון מניטו, תחת השם: "תורת משה ותורת אהרן", ו"נא לסלק לפני הלימוד רגשות אשמה". וכן מומלץ לעיין בספרו של ד"ר יוסף שרביט על מניטו – "עבריות ומעבר לה", עמ' 102-105, על העיסוק של מניטו בתרבות "אשמתי" (Mea culpa) בצרפת. וכן הסבר נרחב ב'סוד מדרש התולדות', כרך 4 בפרק 'תיקון העולמות'.

וראו על המושג שבו משתמש מניטו - 'התיקון מלכתחילה מכל חטא' – בספר 'חסד לאברהם', לר' אברהם אזולאי, המעין הראשון, נהר ח, על ההבדל בין הנהגת העולם קודם חטא אדם הראשון להנהגתו בזמן העתיד לבוא (הדברים לקוחים מספר אילמה רבתי לרמ"ק). ובפירוט יתר בספר 'אדיר במרום' לרמח"ל, שם תולה רמח"ל את תיקון האדם במיתת המלכים קמאין (שבירת הכלים) ובמיעוט הירח, שהתרחשו קודם לחטא אדם הראשון: "הנה כתיב אשר ברא אלהים לעשות בראשית ב ג וסוד הענין הזה כי הקב"ה התחיל הבריאה והעמידה על מצב שיוכל אחר כך האדם להשלימה עד שיהיה לו השכר על מעשיו וזה כי האדם נברא כבר בצלם אלהים ודיוקנו בדמות דיוקן של מעלה ועם כל זה איננה שלימה להדמות לעליון לגמרי עד שישלימנה במעשיו הטובים והוא ענין המצות שהם תרי"ג כתרי"ג אברי האדם [...] הנה רצה המאציל ית"ש להתחיל הבריאה ולהניח השלימות אל האדם כמ"ש ואומר לך מהו השלימות הזה כי הוא תלוי בב' דברים הא' ענין הרע אשר נתן לו הכנה בענין שבירת המ"ק ואחר כך התחיל התיקון במ"ה החדש שהספירות שלו ברורים מן הקליפות אך התיקון הזה לא נשלם כי לא כלה הבירור ועוד צריך להגיע הב"ן למדרגת הס"ג כבראשונה וכל אלה הדברים אפרש לך לקמן יותר בס"ד ונמצא שהרע נמצא עדיין בבריאה והגוף הוא עדיין בעל יצה"ר ואלמלא השלים הקב"ה את בריאתו הנה לא היה רע נמצא כלל ולא היה יצה"ר בגוף ורצה הקב"ה שהגוף בעל יצה"ר יתקן את עצמו בזכותו בתורה ובמצות ואז ישאר טהור ונקי וזהו ענין הא' שבו תלוי השלימות הזה והשני הוא ענין המשבת השפע כי מלכות היא אספקלריא דלא נהרא דלית לה מגרמא כלום והמאציל רצה בזה כי הניח עבודתה אל התחתונים שבכח הזכותם הנה ממשיכין אליה השפע וכשגמרו להמשיך לה שפע כל כך כמו שצריך לכל חלקיה או נשלמה עבודת האדם והבן היטב כי הנה שני הדברים האלה נקשרים זה בזה הרבה כי כל זה הוא סוד והיה אור הלבנה כאור החמה ישעיה ל כו שזהו ממש ענין מיעוט הירח כי לא נבראת מתחילה הירח קטנה שאין טבעה כן אלא ירידה היה לה כמו השבירה במ"ק וביד בני אדם להחזירה למקומה הראשון וכאשר תחזור בשלימות עוד לא תרד כאשר יחזור הב"ן למקומו הראשון דהיינו ס"ג ואז והיה אור הלבנה כאור החמה כי כבר נמשך לה השפע הצריך לה והוא אינו פוסק והבן היטב בל אלו הדברים איך רק למלכות מגיעים כי כל זה הוא להיות מלכות הקשר שאמרנו ונמצאו התחתונים כחלקיה ממש ולכן היא אינה שלימה אם חלקיה אינם שלימים וחלקיה לא רצה המאציל ית"ש להשלים כי הניח להם להשלים את עצמם" וראו עוד בפתחי שערים נתיב פנימיות וחיצונית פתח ד: "כמה מדרגות ירידה היה לעולמות הא' מצד השבירה הב' מצד חטא אדה"ר הג' מצד פגם קטרוג הלבנה שכל אלו המדרגות ותיקונים המה ע"י העבודה".

[5] הכוונה למדרש בתפארת ישראל, כד.

[6] למשל: ועידת ניקיאה הראשונה והשנייה, ועידת אפסוס, ועידת כלקדון, ועוד.

[7] ראו 'באיגרתו של פאולוס 'אל הגלטיים', פרק ג : "הַנִּשְׁעָנִים עַל קִיּוּם מִצְווֹת הַתּוֹרָה נְתוּנִים תַּחַת קְלָלָה, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב, "אָרוּר כָּל מִי שֶׁלֹּא יָקִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הַכְּתוּבִים בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת אוֹתָם. דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁאִישׁ לֹא יֻצְדַּק לִפְנֵי אֱלֹהִים עַל־יְדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁכֵּן צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

[8] מתוך הפיוט: "צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקים" של ר' אברהם אבן עזרא.

[9] להרחבה נוספת בסוגיה, האזינו לשיעור 'להתחיל מבראשית' שיעור 1. באתר המכון. מניטו מוסיף שם על הנאמר כאן ומסביר ש'התשובה' היא מושג נבואי שחידשה התורה, שלא ניתן להשיג אותו באופן טבעי ושכלי: "לא לבלבל את המושגים שבאים לנו דרך התגלות התורה, דרך האמונה, והמושגים שבאים לנו דרך תפקוד השכל. דרך תפקוד השכל - אין לנו מושג כמו "בריאה", זה שמענו מהתורה. ואנחנו יכולים ללמוד שנים על המושגים הבסיסיים של החשיבה היהודית, ולגלות שזה מושגים שלא נמצאים במצפון השכלי-הטבעי. או הנפש השכלית-הטבעית. למשל - המושג של 'התשובה': יש הבדל עצום בין עם ישראל וכל שאר התרבויות על המושג של 'התשובה'. ואולי אני אקח את הדוגמא ההיא ואח"כ נחזור לנושא שלנו ולשאלות שלכם. למשל עניין של חטא העגל. אתם זוכרים את הסיפור של חטא העגל: מיד כשהיה חטא העגל, הקב"ה אמר למשה: אני אכלה את העם הזה (שמות לב י). איזו פאניקה יש! ומיד משה אומר, מתפלל... אין אפשרות של תשובה? אנחנו יודעים כי לפי התורה - יש חטא? אפשר תשובה. והתשובה מתקנת [את] החטא. העם חטא? אם יחזור בתשובה - יקבל מחילה, כפרה. אז מה קורה פה? שאין אפילו רמז של אפשרות לקחת בחשבון שהעם יכול לחזור בתשובה על החטא שלו? אז - מה שצריך לגלות: כי היוזמה של חטא העגל לא באה מעם ישראל. היוזמה של חטא העגל באה מ"הערב רב" [...] אז הנה הפסוק: "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף" - לפי הפשט זה שייך לערב רב. זה לא עם ישראל שהוא קשה-עורף, זה הערב רב. ומה המשמעות של "קשה-עורף"? אין לו אפשרות לחזור בתשובה.

בהמשך השיעור, נוסף על הסיבה השכלית שאינה משלימה עם החזרה לאחור בזמן, מתאר מניטו סיבה נוספת המסבירה את חוסר יכולתה של המחשבה הטבעית לתפוס את מושג התשובה - סיבה מוסרית: "אני חוזר להסבר של חטא העגל. הנה: קודם כל, יש סיבה מוסרית: השכל הטבעי, לא יכול לקבל מושג כזה. היה חטא, ואפשר למחול על החטא?! מי שחטא - צריך לשלם את החטא שעשה. יש אי-צדק מוסרי במושג של "התשובה". זה משוא-פנים. זה מובן מה שאני אומר? מי ששכלו מתפקד באופן טבעי, הוא לא יכול לתפוס את המשמעות המוסרית של "התשובה". הוא מתנגד לזה. ויש הרבה שיטות בפילוסופיה שלא מקבלים את זה!".

וראו עוד התיחסותו של מניטו ל'עם קשה עורף' כמאפיין את ה'ערב רב' בשיעורים על 'שערי אורה' שיעור 26: "התורה. זה מה שחסר להם, זה מתגלה בפרשת 'כי תשא', זה סוד החטא של העגל. אני רק רוצה לצטט פסוק אחד, כשהקב"ה אמר למשה " ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא [...] רגע אחד ואכלם". מה כל הצעקה ההיא? עשו חטא, אפשר לחזור בתשובה?! למה הקב"ה מעניש אותם מיד בלי לתת להם את הארכה של התשובה, מיד! הספורנו מסביר כי המשמעות של עם קשה עורף, זה שאינו מסוגל לחזור בתשובה. כבר רש"י רומז על זה. אבל ספורנו מסביר את זה בפירוש. מה זה עם קשה ערף? "מחזרין קשי ערפם לנגד מוכיחיהם ". אין להם שום תפיסה טבעית שאפשר לחזור בתשובה, למה? מכיוון שהמושג של התשובה אינו טבעי, לפי הטבע אין תשובה." וראו ספורנו, שמות, לב, ט: "והנה עם קשה ערף הוא גיד ברזל ערפם ולא יפנו לשמוע דברי שום מורה צדק באפן שאין תקוה שישובו בתשובה".

[10] ויקרא רבה, אמור, פרשה ל, סימן ג: "תכתב זאת לדור אחרון מכאן שהקדוש ברוך הוא מקבל השבים, ועם נברא יהלל יה שהקדוש ברוך הוא בורא אותן בריה חדשה". וראו עוד פירוש אבן עזרא על תהילים קכ יט :"וטעם עם נברא כי יהיה נברא בשוב ה' שיבת ציון".

[11] וראו בספר 'סוד מדרש התולדות' חלק 4, בפרק: התפתחות או אבולוציה אקראית: "ישראל אינו מופיע מלכתחילה ברשימת השבעים אומות הנמנות באותם פרקים. אם הכול היה מתרחש בהתאם למחשבת הבריאה, לא היה צורך באומה מיוחדת בשם ״ישראל״. זה מה שעולה בבירור מלימוד הנאמר בתורה, פסוק אחר פסוק, מילה אחר מילה, מלכתחילה, בלי לדעת מה קורה בפסוק הבא, בלי לדעת מה נאמר בו. ישראל מתחיל להופיע, דרך אַבְרָם מאור כשדים, המתעלה למדרגת של ״אברהם העברי״, בתגובה לכישלון האנושות לשמור על אחדותה, בתגובה לכישלונה להמשיך לממש את מחשבת הבריאה. אז צריך הקב״ה להתערב. מבחינה זו נקרא עם ישראל ״עם נברא״, לפי לשון הפסוק ׳תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ׳. עם נברא כדי להחזיר את פרויקט הבורא למסלולו הנכון. וגם אז ממשיכה עבודת הבירור אצל צאצאי אַבְרָם מאור כשדים: יצחק ולא ישמעאל, יעקב ולא עֵשָׂו. כך פועלת ההשגחה בעולמנו." ולגבי דיון בבריאת עם ישראל לאחר הופעת שאר האומות ראו 'תפארת ישראל פרק יז'

[12] וכן פיסקתא רבתי כא. וראו בזהר חלק ד, פרשת בלק, דף קצ"ב עמוד א.

[13] ראו למשל בגבורות ה' למהר"ל, סט, ה: "וּבִלְעָם אָמַר: אֶת שִׁבְעַת הַמִּזְבְּחוֹת עָרַכְתִּי, כִּי הָאֻמּוֹת אֲשֶׁר הַנְהָגָתָם עַל פִּי הַטֶּבַע".

[14] ראו למשל פירוש המלבי"ם על ספר עמוס ג, ב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה: לא נמצא משפחה אחרת מן האדמה שתהיה ידיעתי והשגחתי דבוקה בם כמוכם, כי כולם נתונים תחת סדרי הטבע והנהגת צבא השמים".

[15] וכן בפסיקתא רבתי, פרשה טו.

[16] ילקוט שמעוני בראשית ד, טז, ותהילים צב: "אמר רבי לוי: המזמור הזה אדם הראשון אמרו. פגע אדם הראשון בקין, אמר ליה: מה נעשה בדינך? אמר ליה: עשיתי תשובה ונפטרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך הוא גדול כחה של תשובה ולא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר: מזמור."

[17] להרחבה ראו שיעורי הרב על שערי אורה, שיעור 34 : "והרש"י הזה הוא עמוק מאד: "אז הוחל - (לשון חולין) לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן עבודה זרה ולקרותן אלהות", לפי הפשט ממש רק כשאדם היה אנוש, והכוזרי מסביר את זה באופן עמוק מאד, מה הבדל בין אדם ואנוש? אדם זה השם הכללי של הבן אדם, אנוש זה השם הפרטי, הייחודי. רק כשהאדם תפס את הזהות הייחודית שלו, היה יכול לקרא בשם ה'. עד כאן היה קורא בשם אלוהים. רק כשהאדם היה אנוש, "אז הוחל לקרא בשם יהו"ה", אבל טעו. מה הייתה העבירה של אותה טעות? הגאווה!". וכן שם שיעור 38 : "לאדם דעת" זה חנינה לאדם. זה מסביר לנו את ההבדל בין אדם ואנוש. "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה. דעת זה חנינה לאדם, במה שאנחנו בני אדם יש לנו את החן הזה של דעת. במה שאנחנו, כל אחד מאתנו הוא אנוש, מיוחד - אז צריך ללמד אותו בינה. וכל אחד יש לו מדרגה של בינה. מבינים את ההבדל? כי האנוש הוא אדם הפרטי, האדם זה אדם הכללי. "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". וכן בשיעוריו על התפילה, ברכת הדעת, לקראת סוף ההקלטה.

[18] וראו עוד בפירוש התוספות שם.

[19] הרמב"ם בפירושו על המשנה, סהנדרין, י, ב: "לפי שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא".

[20] וראו עוד ״תפארת ישראל״ למהר״ל, פרק א, בסוגייה: "אתם קרויים אדם ואין עכו״ם קרויים אדם". להשלמת ההסבר, ראו בספר 'סוד מדרש התולדות' חלק 7, בפרק: יציאה לקראת העתיד: "הזהות העברית היא זהות אוניברסלית במובן הבא: היא שמרה על כל הפוטנציאל שבזהות האנושית. היא עדיין בגדר של ״אדם״, כלשון רבי שמעון בר יוחאי בגמרא: ״אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם״. מדוע אומות העולם אינן עוד בגדר של ״אדם״? כי הן איבדו תכונה זו של האוניברסליות בעקבות הפיצול שחל בזהות האדמית בדור הפלגה. זהותן אינה אוניברסלית עוד. היא הפכה להיות פרטיקולרית - כל גוי לקח אחד חלקי שבעים מהזהות האנושית הקמאית, אחד חלקי שבעים ותו לא. אין כאן שום אמירה גזענית מצד רבי שמעון בר יוחאי, ח״ו. יש כאן תיאור של המצב של כל גוי אחרי האסון של הפלגה. מאז הגויים בגדר של ״האדם״, כלומר כל גוי שייך למין הנקרא ״אדם״, אבל זהותו חסרה - חסרה אותם ששים ותשעה חלקים הנמצאים אצל שאר הגויים. אין זה מוריד מאום מכבודם או מחשיבותם. יש לכל גוי גניוס משלו, ייחודיות משלו שרק לו יש. יש לכל גוי חלק בכלכלה האלוקית. יש לכל גוי תרומה ייחודית בכלכלה האלוקית. התרומה הייחודית שלנו, ״הפרטיקולריות״ של עם ישראל היא האוניברסליות האמתית המבוססת על ההבנה המדויקת של מושג האחדות."

[21] רש"י על בראשית א, א: "בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו" (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו" (ירמיה ב, ג)."

[22] ראו במדבר רבה פרשה ח על מעלת הגרים לעומת ישראל, וכן מדרש תנחומא, פרשת לך לך, סימן ו, ובספר 'דרך חיים' למהר"ל על אבות ה, כב: "יש לך לדעת כי ראוי שיקרא בן גר בן הא הא' מפני שהה"א היא כח גירות כי אין אות רוחני יותר מן הה"א והוא שנאמר בהבראם בהא בראם, רצה לומר באות שהוא אות נשימה בלבד מה שאין בשאר אותיות והגר שהוא בא לקבל עליו גירות וכח הקדושה שהוא כח ישראל שיש להם כח רוחני ביותר מכל האומות לכך נתוסף עליו הה"א על הגר וכן כאשר כרת הקב"ה עם אברהם ואז נתוסף על אברהם ועל שרה כח קדוש רוחני נתוסף בשמם הה"א בכל אחד ואחד, ופירוש זה מבואר לחכמים ולנבונים [...] כי מדריגת התורה באמת הוא כח הגרים ביותר וביארנו זה בספר גבורות השם פרק מג אצל יתרו מה שמועה שמע מתן תורה שמע ובא להתגייר' כי כל כך מדריגת התורה עליונה כוללת הכל עד שהכל משותפים בה כי כוללת הכל אף האומות שלכך נתנה התורה במדבר במקום הפקר עד שאפילו האומות שייכים אל התורה וכל זה מפני מדריגת ומעלת התורה העליונה שהיא על הכל והיא אל הכל אם היו רוצים האומות לקבל התורה רק הם לא רצו בתורה אבל מצד נותן התורה היא שייכת אל הכל כמו שהתבאר שם ומזה תראה כי הגירות בפרט מורה על מעלת התורה העליונה ודבר זה ידוע בחכמה".

ולהסבר של מניטו על מעלת הגרים לעומת ישראל ראו שיעורים על שערי אורה שיעור 38 : "יש כמה מדרגות של טומאה, וכמה מדרגות מקבילות של טהרה. כשיוצאים ממדרגה של טומאה למדרגה של טהרה, קונים מדרגה של דעת, של בינה. ולכן לא יכלו לצאת מהמדרגה הארבעים ותשע, אם היו נכנסים במדרגה הארבעים ותשע, לא היו יכולים לצאת. לכן אנחנו צריכים מי שיוציא את ישראל מאותה מדרגה של ארבעים ותשע, וזו סגולת הגרים. כי הם יצאו מהמדרגה החמישית, למדרגה החמישית של טהרה, זו סגולה של רבי עקיבא, קנו המדרגה החמישית של בינה אז הם יכולים לצאת את... הכול נרמז בקבלה אבל זה ברור מאוד. מי שנכנס במדרגה מסוימת של טומאה ויצא מזה, אז הוא קנה את המדרגה המקבילה של דעת".

וראו הסבר נוסף ברוח דברי המהר"ל בשערי אורה, שיעור 45 : "אני מחפש תשובה שמגלה את המכנה משותף בין 'אהבה את הגר' ואהבת השכינה. יש לי רק הצעה של פירוש, לא מצאתי מקור, כי כל אחד מישראל, הוא בבחינת יחיד אבל הגר הוא בבחינת כלל. זה מובן? זו התשובה. כי יש בזהות של הגר, כל אחד לפי מדרגתו, יש התייחסות לאיזה עניין כללי, לנשמה כללית. מה זו השכינה? זה הנשמה של עם ישראל: זה דווקא "ושכנתי בתוכם", הנשמה של כלל ישראל ונקראת, לפי כמה מקובלים, נקראת המשנה. מי שרוצה להשתייך לנשמה של עם ישראל, צריך ללמוד משנה, זה השל"ה. משנה אותיות נשמה. אז הגר מתייחס במשהו לכלל ישראל. הוא עצמו כיחיד יש לו נשמה כללית. אז אנחנו מתקרבים להגדרה של 'לאהוב את' [...] , הוא בבחינת יתרו, הוא בבחינת היתרון שיש לנשמת ישראל. לפי הנפש, זה הגרים. לפי הארץ, זה גד וראובן. ירדן. ולפי התורה, זה יתרו שהוסיף פרשה יתרה בתורה. הם מביאים איזה יתרון [...] ההסבר שהצעתי: מכיון שבגר יש איזו צורה של השתייכות לכלל, למשהו כללי, זה קשור לספירות יותר מהיחידים. כי כל יחיד ויחיד בישראל, הוא משתייך לכלל ישראל, אבל בבחינת יחיד. הגר מגלה את הבחינה של הכלל".

וראו ברוח זו ב'ליקוטי הלכות' חושן משפט, הלכות פריקה וטעינה סעיף ד בד"ה "וזהו גודל מעלת הגר".

וכן ראו זוהר בראשית יג א ושל"ה מסכת שבועות אות רטז (הוצאת יד רמ"ה) בהגהה, שמשמע משם שמעלת הגרים פחותה ממעלת ישראל, וייתכן שיש להבדיל בין 'נפש הגר' שמגיעה עד "תחת כנפי השכינה", לבין 'נשמת הגר' שמקבל הגוי כשמתגייר, כפי שמניטו מסביר בהמשך דבריו "אבל כשגוי מתגייר מקבל נשמה יהודית [...] ברגע של הטבילה", על פי הזוהר שמובא בהערה 51. והשוו דברים ברוח דומה אך עם אבחנה בין שתי נפשות ולא בין נפש לנשמה ב'שער הגלגולים' הקדמה ל"ו: "כי האיש ההוא שהיה בתחלתו גוי כאשר בא להתגייר נכנס בו נפש אחת מתולדות הנפשות של הצדיקים בהיותם בג"ע הארץ כנזכר בפרשת שלח לך ואחר אשר נתגייר זוכה ונכנסה בו נפש אחרת קדושה ממש כשאר נפשות בני ישראל ואז נקרא גר צדק כי יש לו ממש נפש קדושה מן המלכות הנקראת צדק כנודע והנה אותה הנפש הנשארת עתה בו והיא אותה שהיתה בו בהיותו גוי הנקראת נפש הגר והיא אשר החזירתו למוטב בהכרח הוא שתהיה לה איזו אחיזה אל הקליפה ולכן בהיותה עתה בגוף הגר הזה אחר שנתגייר בהכרח היא מחטיאה קצת אל הנפש הקדושה האחרת אשר בגר הזה וז"ס קשים גרים לישראל כספחת כ כי נפש הגר הראשונה מחטיאה את נפש השניה הנקראת ישראל".

[23] שולחן ערוך, אבן העזר, הלכות גיטין, סימן קכט, סעיף כ: "בגט גר כותב: פלוני בן אברהם אבינו." וראו גם אצל הרב גרשום בן יעקב הגוזר (המוהל), שחי באשכנז במחצית הראשונה של המאה ה-13 (ברלין, תרנ"ב, עמ' 136-135): "ולמה נקרא הגר בן אברהם ולא בן יצחק ולא בן יעקב? לפי שהיה אברהם תחילה לגרים [כלומר, הגר הראשון], לפיכך כל הגרים נקראים על שמו."

[24] שבת, קמו, א: "שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבי' שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה וגו'.

וכן בשבועות, לט, א: "מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה אין אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת"ל ואת אשר איננו". והשוו תנחומא יתרו פרשה יא, וזוהר בראשית צא, א, שמשמע משם שכל הנשמות של כל בני האנושות לדורותיה עמדו על הר סיני.

[25] ראו זוהר, חלק ג (במדבר פרשת וישלח על פי 'זוהר לה"ק') קסח א: "וכשמתגיר גר אחד פורחת מאותו היכל נשמה ונכנסת תחת כנפי השכינה ונושקת אותה משום שהיא פרי הצדיקים ושולחת אותה לתוך אותו גר ושורה בו ומאותו זמן נקרא גר צדק וזהו סוד הכתוב פרי צדיק עץ חיים מה עץ החיים מוציא נשמות גם צדיק פריו עושה נשמות ראש הישיבה אמר כתוב ותהי שרי עקרה אין לה ולד ממה שאמר ותהי שרי עקרה איני ידע שאין לה ולד מה זה אין לה ולד אלא כך אמר ראש הישיבה ולד לא היתה מולידה אבל נשמות היתה מולידה בהתדבקות ערגה שאותם שני צדיקים היו מולידים נשמות לגרים כל אותו זמן שהיו בחרן כמו שעשו צדיקים בגן עדן כמו שכתוב ואת הנפש אשר עשו בחרן נפש עשו בודאי" וראו עוד זהר שמות צה ב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר עלובתא איהי נשמתא קדישא כי תהיה לאיש זר דקא אתמשכת על גיורא דאתגייר ופרחת עליה מג"ע בארח סחים על בניינא דאתבני מערלה מסאבא דא הות לאיש זר תו ודא הוא רזא עלאה יתירא מכולא" ושם בדף צח ב:" כל אינון נשמתין קדישין עלאין דקא זמין לון קב"ה לתתא כדקאמרן כלהו נפקין לזימנין ידיען בגין לאשתעשעא בג"ע ופגען באינון נשמתין דגיורין מאן דאחיד בהו מאלין נשמתין אחיד בהו וזכי בהו ומתלבשן בהו וסלקין וכלהו קיימי בהאי לבושא ונחתו גו גנתא בלבושא דא בגין דבגנתא דעדן לא קיימאן תמן אלא בלבושא כל אינון דקיימי תמן אי תימא דבגין האי לבושא גרען אינון נשמתין מכל ענוגא דהוה לון בקדמיתא הא כתיב אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע".

[26] ראו דברי החיד"א בספרו 'פתח עיניים' על הגמרא ביבמות, מח, ע"ב. יתכן והדברים להלן יכולים להאיר את דברי מניטו כאן, ובמקומות אחרים, בנוגע לליקוט ניצוצות הקודש שנעשה על ידי הגרים שמצטרפים לעם ישראל: "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. הא דנקט גר שנתגייר אפשר דרמז משז"ל כי נשמות הגרים היו במעמד הר סיני ואח"ך בזמן ביאתו לעולם בזמנו נולך בגיות ואח"ך נתגייר וזה רמז גר שכבר ממעמך ה"ס היה גר ועתה נתגייר בזמנו. וזה טעם מ"ד בסמוך דמעונים מפני ששהו לבא דכיון דכבר נפשו עמדה ונשא"ת במעמד ה"ס ודאי כמה זמני נתעורר להתגייר ואשתהויי אשתהי. והענין כי נשמות ישראל הם באוצר הטוב דקדושה וע' אומות נפשם באוצר אחר כמ"ש כמה פעמים וידוע שכל אומה יש בה ניצוצי הקדושה ואם לאו א"א להתקיים כדכתיב ואתה מחיה את כלם. וניצוצי הקדושה שהם קרובים להתקן הם הגרים ואלו הנפשות עמדו במעמד הר סיני שהם עתידות להתגייר ובאו בגיות כי הם מסט"א והאומות ואח"ך אותו הניצוץ קדוש מתעורר להתגייר ואם יזכה לכך באה לו נפש מצד השכינה וזהו גר צד"ק וז"ש בסמוך ששהו לבא להכנס תחת כנפי השכינה כי זהו בחינתם כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל. וז"ש רז"ל יראי ה' אלו הגרים כי הם מצד השכינה הנק' יראת ה' וכמ"ש במקומו בס"ד". וראו עוד ב'מדבר קדמות', אות ג :" "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי בחון לשון הזהב שאמרו גר שנתגייר ולא אמרו גוי שנתגייר להורות כי זאת לפנים ממעמד הר סיני שקבלנו התורה שם נמצא נפש הגר הזה הבא אחר זמן רב מאד להתגייר וכמשז"ל דנפשות הגרים עמדו במעמד ה"ס [...].כתבו רבני אשכנז דישראל קדושים וכל דבר קדושה צריך תוספת ולכן נתוספו עליהם גרים [...].והכונה שהם תוספת אמנם אח"כ נעשו עיקר הא למה זה דומה למקבל שבה מבעוד יום ואותו התוספת לגבי דידיה משוי ליה עיקר וכן הגרים נעשו עיקר".

[27] דברי מניטו מוצאים חיזוק בדברי הזהר, בראשית צא, א, ותנחומא יתרו, פרשה יא, על כך שנשמות כל בני האדם היו בסיני. וראו אבחנה דומה בין גרים שמקור נשמתם מהקדושה, וגרים שמקור נשמתם מקליפת נגה, בשער הגלגולים הקדמה לו: "ואמנם ר' עקיבא עצמו שרש נפשו היתה מן פנימיות הקדושה אלא שע"י חטא קדמון יצאת אל הקליפות ואח"כ חזרה בקדושה ואע"פ שנקרא גר אינו גר ממש אבל שאר נפשות הגרים אינם כך כי עיקר מציאותם והוייתם היא מן אותה הקליפה הנקראת קליפת נוגה שפעמים היא מסאבא ופעמים חוזרת אל הקדושה כנזכר בפרשת ויקהל בספר הזוהר".

ונראה שהמחלוקת שאליה התייחס מניטו באם הגר הוא גוי בשורשו שבחר להיות יהודי או שנברא כגר (קליפת נגה, או מנשמות זיווג הצדיקים בגן עדן, או מניצוצות קדושה) עומדת בבסיס המחלוקת על ברכת השחר של הגר בין הרמ"א לבין הב"ח: ראו טור או"ח סימן מו דרכי משה: "נראה דגר יכול לברך שעשני גר דזה נמי מיקרי עשייה עמו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן" ולעומתו הב""ח שכתב: "ולפי זה הגר אינו מברך שלא עשני גוי וכן כתכ ב"י על שם אבודרהם שכתב כך על שם הרמ"ה ונראה דאינו יכול לברך ג"כ שעשני יהודי דמה שנכנס לדת יהודית הוא ע"י בחירתו שמסר הקב"ה ביד האדם ולא שייך לומר שהוא יתברך עשאו גר שקבל דת משה וישראל ולכן אין הגר מברך מאלו שלש ברכות אלא שתים שלא עשני עבד שלא עשני אשה ודלא כהגהת שולחן ערוך סעיף ד שכתב שהגר יכול לברך שעשני יהודי דליתא".

[28] ראו זהר חלק ג ויקרא טז א :"ואמרי נפש כי תחטא וגו' וכתיב נפש כי תמעול מעל וגו' או נפש כי תשבע וגו' א"ר יצחק נפש כתיב ולא רוח ולא נשמה " 'פרדס רימונים' שער הנשמה פרק י וכן חסד לאברהם מעין הרביעי :נהר לה והנה לבאר הענין יותר דע כי כאשר יחטא האדם ויטבע בבור זוהמת מעשיו אז תכרת ותאבד הנפש שלו אמנם רוחו ונשמתו לעולם לא יאבדו ולא יכרתו מכל וכל אמנם גם הנשמה נפגמת ונטמאת".

להרחבה ראו דברי מניטו בספר שערי דמעה, חלק 2, בפרק: אלוהי נשמה שנתת בי: "משמעות המילה נפש בתורה היא בפשטות הצירוף, החיבור של גוף חי מבחינה ביולוגית, של גוף שמתנועע, שחושב עם נשמה. הנפש היא הפועלת בהיסטוריה, במציאות. היא המתהלכת בעולם הזה. היא העומדת למשפט. היא הנותנת דין וחשבון, כלשון הפסוק ׳נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא׳. לא נשמה כי תחטא אלא נפש כי תחטא. הנשמה היא טהורה והיא נשארת טהורה."

[29] ראו במקורות שצירפנו בהערות הקודמות על כך שנשמות כל האנושות עמדו על הר סיני – נשמות כל האנושות ולא נשמות היהודים בלבד. משמע שיש להם פונטנציאל של גיור.

[30] בסנהדרין, צו, ב, מוזכרים בני בניו של סנחריב - שמעיה ואבטליון, שהיו נשיא ואב בית דין ובסנהדרין בתקופת הזוגות, ובהמשך הגמרא אומרת: "ואף מבני בניו של אותו רשע (רש"י שם: נבוכדנצאר) ביקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מי שהחריב ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה היינו דכתיב רפינו את בבל ולא נרפתה עולא אמר נבוכדנצר". וראו פירוש יד רמ"ה שם: "זה נבוכדנצר שלא רצה שיכנס מזרעו תחת כנפי השכינה".

[31] נפש החיים, שער א, פרק י: "ועפ"ז יבואר פשר דבר בענין שינוי דעות שבין גדולי הראשונים ז"ל. אם האדם מישראל גדול מהמלאך. או מלאך גדול ממנו והלא א' משני הדעות מביא ראיות מפורשות ממקראות מפורשים. ועל פי דברינו הנ"ל יתבאר אשר באמת אלו ואלו דא"ח. רק בבחי' חלוקים. כי מלאך גדול מהאדם [...] אמנם בדבר א'. יתרון גדול לאדם מהמלאכים. והוא העלאת והתקשרות העולמות והכחות והאורות א' בחבירו. אשר זה אין בכח כלל לשום מלאך. והוא מטעם הנ"ל. כי המלאך הוא בעצם כח א' פרטי לבד שאין בו כלולות כל העולמות יחד. (וכ"כ בע"ח שער פנימיות וחיצוניות ריש דרוש יו"ד שהמלאך אינו רק בחי' פרטית של אותו העולם שעומד בו. אבל נשמת האדם בכל ג' החלקי נר"ן שלה היא כלולה מכל העולמות ע"ש). לכן אין בכח ויכולת המלאך כלל להעלות ולקשר ולייחד כל עולם בהעולם הנטוי על ראשיהם כיון שאינו כלול ומשותף מהם..."

פרק כה (#2): יצר הרע[1].

(שיעור 3 הישן)

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו

תוכן

הקודש, החול, והרע

'השאור שבעיסה': סוגיות מרכזיות בנושא יצר הרע

מניטו: ...לכן המדרש מביא פסוק של ספר משלי: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים". כל מאורע חשוב בהיסטוריה של העולם יש לו זמן מיוחד לו. כל פעם שמדובר במאורעות ששייכים לעולם עצמו, אז באה המילה 'זמן'. לכל יש זמן קצוב, מיוחד לו. אבל בדברים רוחניים כמו התורה, הפסוק לא השתמש במילה 'עת'. אז למדנו כמה דוגמאות וסוף סוף המהר"ל מסביר שיש הבדל מהותי בין התורה שהיא 'שכלית' לגמרי, זאת אומרת למעלה מכל חומריות. כי תפיסת התורה היא תפיסה של מציאות שהיא למעלה מהעולם שלנו, והמאורעות המיוחדים, דברים חשובים, אבל שייכים לגוף של האדם. ואף על פי שצריך [שיהיה] מקבל התורה - והמקבל לפעמים חומרי - מכל מקום התורה עצמה היא למעלה מכל עניין של זמן ומקום. זה המסקנה של כל הפרק. לא למדנו את הכול, אבל אני חושב שכדאי להגיע לסוף, ואחרי החגים נתחיל בפרק הבא.

אז במסכת קידושין, יש במשנה דף ל ב, על הפסוק של קריאת שמע: "ושמתם את דברי אלה" – "תנו רבנן: ושמתם - סם תם". 'סם' זה המילה הרגילה של סם: סם חיים, סם מוות. פה זה דוגמה של סם חיים. 'תם' זה שלם. אני אקריא את הפירוש של רש"י: מה זה 'סם תם'? "סם שלם, שלם שאינו חסר שום הצלה". זאת אומרת, הוא סם עד תומו, אם אפשר לומר את זה ככה. יש איזה רמז שהתורה היא סם חיים, אבל לא רק סם אפשרי, אלא סם תם. אז נלמד מה אומר המדרש הזה:

"נמשלה תורה בסם חיים" - במהר"ל – "משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה ומניח רטיה על גבה" – על גב המכה הוא שם איזה תרופה – "ואמר לו: בני כל זמן שרטייה זו על גבי המכה אכול מה שהנאתך" – אכול מה שאתה רוצה – "ורחוץ בין בחמין ובין בצונֵן ואם אתה מעבירה" – את הרטייה הזו – "הרי היא מעלה נומי" – 'נומי' זה מילה במשנה שבאה מיוונית, ורש"י מפרש: 'בשר מת'. לא, רש"י מפרש לא פה 'בשר מת', פה במשנה שלנו: 'צמחים'.[2] כאילו משהו צומח מן המכה. יש מילה בלועזית, בלעז: 'בורפיליושׂ' בלעז. מה זה בורפיליוש? זה סתם בור של פילו. [צרפתית] זה בטרויה שבשמפאן.[1] "אז אם אתה מעבירה, הרי הוא מעלה נומי". יש גם כן בגמרא מילה אחרת שְדוֹמָה – זה 'נומֶה'. אבל פה זה 'נומִי'. "כך אמר הקדוש ברוך הוא: בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" - יצר הרע דומה, לפי המשל של המדרש, למכה גדולה שהאב נותן לבן. טוב, נולד בעולם שלנו עם יצר הרע – אפשר להגדיר את זה כ'מכה גדולה'. אבל נתן לו מכה גדולה - הוריד אותו מהעליונים לתחתונים[3] – זה הנושא של כל הפרק, אבל מכל מקום שם על המכה רטייה שנקראת בנמשל פה 'תבלין' – "כל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים ביד יצר הרע, שנאמר הלא אם תטיב שאת" - אתם זוכרים איפה נמצא הפסוק הזה, בסיפור הראשון של החטא, של מי? (קהל: קין) של קין: "הלא אם תיטיב שאת ואם לאו לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז).

טוב, אז לפני שנמשיך, נראה איך רש"י או המהר"ל, מיד אני אבדוק, מסביר את זה: "אם תיטיב שאת". [פסק זמן לעיון] טוב, זה במהר"ל, אז נראה את זה מיד. "אם תיטיב", רש"י מפרש בגמרא: "לקח טוב". זאת אומרת, יש הגדרה של התורה "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד, ב) ולכן התורה נקראת "טוב". אם אתה מיטיב את המכה - או כל מה שבא מהמכה הזו שהיא היצר הרע, אז "אם תיטיב" – דרך התורה שהיא נקראת 'לקח טוב', "שאת – תתנשא על יצריך" (רש"י, שם). (המשך הקריאה במהר"ל:) "ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו". עד כאן בגמרא, בקידושין. אולי אני אתחיל קצת הלאה, בגמרא עצמה: "הלא אם תיטיב שאת, ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו" – של יצר הרע – "שנאמר לפתח חטאת רובץ".

יש מכשול, מכשולים של חטאים: "לפתח חטאת רובץ". זה כוחו של יצר הרע, שמחכה למי שאינו מיטיב במעשיו. "ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו" – משא ומתן של היצר הרע – "בך". יש לו עניין בך. "שנאמר: ואליך תשוקתו" – יש לך תשוקה אליו. ויש לו תשוקה אליך – "ואליך תשוקתו". יש איזה כוח שמביא את היצר הרע להחטיא את האדם. "ואם אתה רוצה אתה מושל בו שנאמר" – זה סוף הפסוק – "ואתה תמשל בו". "תנו רבנן" – זה קצת ההמשך – "קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע" - זאת אומרת אפילו היוצר של היצר הזה, זאת אומרת הבורא שברא את היצר הרע "קראו רע". אם כן, אם הבורא ראה ביצר הזה משהו רע, זה סימן שהוא קשה מאוד. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו אמר: וירא אלוקים כי...? "כי טוב". ופה היצר הזה נקרא "רע". וצריך להבין את דיוק הלשון. זה לא שיצר הרע נקרא "יוצר הרע". 'יצר' – משמע שיש לו יוצר. ואינו אלא היוצר שהוא יוצר את כל העולם כולו, זאת אומרת בורא עולם, שהוא יוצרו, שהוא ברא אותו. מהמילה 'יצר' של יצר הרע, אנחנו לומדים שזה לא דבר שנמצא בטבע, ככה במקרה. אלא שיש לו יוצר. אבל היוצר הזה, שיצר את היצר הרע, קרא אותו 'רע'. זה סימן שזה רע ממש. "שנאמר (בראשית ח, כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אמר רב יצחק: יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר (בראשית ו, ה)" – זה המשך של הסיפור – "רק רע כל היום. ואמר ר' שמעון בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו" – ומבקש להמיתו – "שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו" – עוזר לבן אדם, לאדם – "אין יכול לו, שנאמר: אלוהים לא יעזבנו בידו" - וכן הלאה. זאת אומרת, מפה מגלים שיש מכה גדולה שנקראת 'יצר הרע', אבל על מכה זו יש רטייה, תרופה, תבלין - שנקרא 'תורה'.

הקודש, החול, והרע

אז אני חוזר למשפט הזה, שהוא מוקד של הנושא שלנו: "בני" – או בניי – "בראתי יצר הרע" - הקב"ה אומר: אני בראתי יצר הרע. אבל בראתי לו תורה תבלין. שלא תחשבו שיש שני תחומים, שתי רשויות: שהקב"ה ברא את העולם חוץ מהיצר הרע, ומכוח אחר בא יצר הרע. זה פשוט מאוד. לפי התורה, הקב"ה אומר: אני בראתי יצר הרע, אבל בראתי לו תורה תבלין. "כל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים ביד יצר הרע, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו" אף על פי שיש כמה מדרגות: קודש, חול, רע. זה מדרגות, עולמות. הדברים הכי תחתונים, הכי 'רעים' נאמר – זה נקרא 'רע'. יש שכבה של המציאות שנקראת 'חול'. למעלה מהחול יש 'קודש'. אנחנו לומדים את זה בקשר להבדלה: "המבדיל בין קודש לחול" - זאת אומרת, "קדושים אתם כי קדוש אני" (ויקרא כ, כו). אז יש הבדלה בין קודש לחול. אין מקום לומר: הבדל בין קודש לרע, זה מובן מאליו. אבל ההבדלה באה בין קודש לחול.

ופה יש חידוש. זאת אומרת, אם אין קשר לקדושה, אז סוף סוף נופלים למדרגה שנקראת 'רע'. אם אין אתם עוסקים בתורה, אתם נמסרים בידו של יצר הרע. לכן יש איזה מטרה, איזה תכלית לבריאה עצמה, ליצר הרע הזה. זה לא דבר שיהיה אפשר להינתק ממנו באופן קל. יש לו כוח, יש לו מטרה: "בראתי יצר הרע" – ויש כוונה לזה. אבל תדעו, מיד: "אני בראתי תורה תבלין": אם אתם עוסקים בתורה, אז התורה היא כמגן נגד כוחו של יצר הרע, אם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו. זה נקרא 'מכה גדולה'. זאת אומרת, אף על פי שיש - בין הקודש והרע - יש תחום שנקרא 'חול', מכל מקום זה רק מעבר. מי שנופל מהקודש, עובר דרך החול, אבל מגיע לרע. מי שמתעלה לקדושה, עובר דרך החול, אבל מגיע לקודש. כל החול יכול להיות או קודש או רע. תפסתם את ההגדרה.

'השאור שבעיסה': סוגיות מרכזיות בנושא יצר הרע

אז עכשיו אולי נתחיל קצת בפירושו של המהר"ל, אבל הקושי פה זה: מה הכוונה לברוא יצר הרע? מה הצורך לברוא יצר הרע? הקב"ה, לפי המדרש, ברא יצר הרע. ומכיוון שיצר הרע זה קשה מאוד, זה כוח שנקרא סוף סוף 'מלאך המוות' (בבא בתרא, טז, א), אז ברא לו תורה תבלין. כאילו התורה באה רק כתרופה ליצר הרע. אז הדבר היה יותר פשוט: לא לברוא יצר הרע, ולא צריך תורה. פה יש לנו הגדרה של תורה שהיא מיוחדת מאוד: מכיוון שכביכול יש איזה צורך לברוא היצר הרע, אז מיד צריך תורה. וצריך לדעת, שאין מנוס: בלי תורה - זה יצר הרע.[4] זה מובן?

קהל: [...]

מניטו: לכן צריך לומר - זה מה שרציתי לומר - שיש גם כן רע רוחני [...]. יש רע רוחני. יש 'רוח טומאה'.[5] ויש גם כן דרך ארץ של תורה, ויש מוסר בקודש. זאת אומרת, זה - אם אפשר להגדיר את זה בקצרה - זה מעלות, מדרגות. זה - אולי יותר מזה - זה דגש מיוחד: בין אדם לחברו - הדגש הוא במה שנקרא 'מוסר'. והמילה, הביטוי 'צדיק' [ב]בין אדם לחברו, יש לה קודם כל משמעות מוסרית. אבל המוסרי הזה הוא (אינו) אמיתי אלא אם כן הוא גם כן רוחני. הקודש הוא כולו רוחני, אבל יש גם כן ממד של מוסריות. למשל, אצל אומות העולם, הקודש הוא מנותק מהמוסר, לגמרי. יש מושג של 'קְדֵשָׁה', שאי אפשר למצוא פחות מוסרי מזה.[6] ולכן צריך להבין שזה לא אותו דבר. אבל זה מדרגות. אולי ביתר דיוק, איזה מוקד מיוחד: כשהממד הוא בין אדם לחברו, אז המעשה הכי חשוב, הכי פגיע נאמר, זה המעשה המוסרי. אחר כך בא הדיבור, ואחר כך באה המחשבה. בין אדם למקום זה בהפך: הכי חשוב זה המחשבה, אחר כך בא הדיבור, אחר כך בא המעשה. צריך לשלב את... אז:

"ופירוש זה" – ועוד לא הבנו את הקושיה העיקרית: מה הכוונה לברוא יצר הרע. אז אני אסביר את זה תוך כדי לימוד של המהר"ל עצמו - "ולפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי" - אם כן המטרה של יצר הרע זה להוציא את האדם מ"הסדר הראוי". ופה יש לנו הגדרה מה זה "רע": כל מה שנמצא מחוץ לסדר, זה נקרא 'רע'.[7] אפשר להבין גם כן מתוך זה מה זה 'סדר'. "שזה אינו יכול" - אני חוזר על המשפט: "לפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע, שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי, שזה אינו יכול"

זאת אומרת, אם יש לו לאדם תורה, אז היצר הרע הוא לא יכול להוציא אותו מ'הסדר'.

"ומפני זה מעלת התורה שאין יצר הרע שולט עם התורה"

אנחנו מבינים מה זה 'מעלת התורה': זה מדרגה שאין ליצר הרע שום כוח נגד האדם. זה ברור: כל עוד שהיצר הרע יש לו כוח נגד האדם, זה סימן שאין בידו תורה. ולכן המשך של הגמרא היה חשוב: ברור שיש בידו תורה. אבל בכל יום, ובכל רגע, היצר מתחדש בכוחו. ולכן תמיד צריך ללחום עליו.

"ואם לא היתה התורה שהיא רטייה ליצר הרע שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר" - אני חוזר - "ואם לא היתה התורה שהיא רטייה ליצר הרע שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר לא היה נברא היצר הרע שלא היה יכול האדם לעמוד נגדו" - זאת אומרת מלכתחילה המחשבה של בריאת העולם הייתה בריאת התורה. מכיוון שבלי תורה לא היה יכול לברוא את האדם, כי היצר הרע שייך לאדם – אנחנו צריכים להבין למה מלכתחילה היצר הרע שייך לאדם – ואדם עם יצר הרע זה אדם מחוץ לסדר, ולכן אי אפשר לברוא אותו. ולכן כוונת התורה קדמה לכל דבר (בראשית רבה, א, ד). מכיוון ששוב: אדם - זאת אומרת עם יצר הרע; אבל מציאות עם יצר הרע היא מציאות מחוץ לסדר, ואי אפשר לברוא אותה אלא אם כן יש מלכתחילה המחשבה של התורה.

"אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע"

פה יש חידוש בהסבר של המהר"ל: התורה היא שמירה מן יצר הרע. זאת אומרת, אף על פי שהיצר הרע הוא קשה – כי כל יצר הוא מאש והאדם הוא בשר ודם (קידושין פא, א), זאת אומרת יש לו כוח גדול מאוד - אפשר לקבל שמירה על זה מהתורה.

"ולכך ביום מתן תורה היו מביאים ב' הלחם שהיו של חמץ"

פה מתחיל ההסבר: יש איזה קשר בין העבודה של שבועות - יום מתן תורה, ומתן תורה עצמו. מכיוון שמקבלים את התורה, אז מביאים לחם הפנים של חמץ (ויקרא כג, יז)[8]. בכל הקורבנות זה היה אסור - מביאים מצה (ויקרא ב, יא).[9] זוכרים את זה, למדתם את זה. דווקא בשבועות מביאים לחם של חמץ.

אז מיד אני רוצה להסביר שהחמץ מסמל פה – וכל המקורות השייכים לעניין[10] – את היצר הרע. בפרט אנחנו לומדים את זה בפסח: כי החמץ זה אותיות מ.צ.ח.[11] וזה נקרא ה'שאור שבעיסה' (ברכות יז, א). זה מביא לגאווה, ולכן זה נקרא 'מצח'. אבל הסמל של היצר הרע זה הגאווה. [12]

וזה מתאים מאוד לתורה של המהר"ל, לשיטת המהר"ל, למשל דרך המשנה באבות והביטוי "ואין אדם בא לידי עבירה" (מסכת אבות, ג, א).[13] מה זה הביטוי הזה "לידי עבירה"? יש 'עבירה', ויש 'ידי עבירה' – מה שמביא האדם לעבירה. והמהר"ל מסביר בפירוש שלו על פרקי אבות ב'דרך החיים' (שם)[14] – יש הרבה שיטות ביהדות, אבל סוף סוף פה יש לנו שיטה מרכזית – מה מביא האדם לעבירות? יש לנו בגמרא ביטוי: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א). מי שמכיר את העבירה, אז צריך להיות שוטה – כפי שאומרת הגמרא – כדי ליפול בידי העבירה. ולכן יש איזה גורם חיצוני שמביא האדם לעבירה. וכל מעשה עבירה, הוא שייך סוף סוף לתפקוד העולם. גוף המעשה - בא מהעולם. זה לא הנשמה שלנו שמוציאה את העבירות. יש במציאות של העולם הזדמנויות, סיכונים של עבירות. אבל הנשמה לא החליטה, היא עצמה, לעשות אותו מעשה. המעשה, עצם המעשה - בא מהטבע, לא בא מהרצון של האדם. אז מה מביא את האדם לידי עבירה? למה האדם מקבל עונש ממה שעשה?

אז יש איזה גורם שמביא אדם לידי עבירה. הגורם הזה – לפי שיטות שונות יש הגדרות שונות - אבל לפי המהר"ל זה הגאווה. אם אנחנו מנסים להגדיר מה זה 'עבירה', בכל עבירה יש עבירה שהיא 'כל-עבירה' [=מכנה משותף של כל העבירות]. כאילו החוטא אומר: "התורה האמיתית - איך אני צריך, [איך] אני רוצה להתנהג בעולם – זה לא תורת הבורא, אלא תורתי-אני. איך הרצון שלי רוצה להחליט מה זה 'טוב' מה זה 'רע'" זוהי ההגדרה של הגאווה. יש מכוח הבחירה והרצון של האדם, יש אפשרות להחליט: "ממנו לדעת טוב ורע", כאילו האדם מחליט מה זה טוב מה זה רע.[15] זוהי ההגדרה של העבירה. ואולי זה ההגדרה הכי פשוטה של חטא אדם הראשון: "ממנו לדעת טוב ורע" (בראשית ג, כב) – להחליט מעצמו מה זה טוב, מה זה רע. אבל זה, אם מבינים מספיק, זוהי ההגדרה של הגאווה. אז הסמל של זה, הרמז של זה – זה החמץ.[16]

קהל: [...]

מניטו: איך תסבירי את זה? תסבירי, מה את רוצה לומר.

קהל: איך בן אדם ש... עבירה, אני לא חושבת שזה דווקא גאווה, כי הרי בן אדם שעושה עבירה, הוא לא מתגאה בזה, ואין לזה שום [...] עבירה. ואולי הוא מסתיר את זה מעצמו גם כן!

מניטו: לא, לא. יש כאן כמה מיני סוגים של עבירות. אבל ההגדרה הכי פשוטה של העבירה: אני יודע במצפוני - מי שלמד תורה, לא למד תורה זה אותו מצב - אני יודע במצפוני שהטוב זה ככה, הרע זה ככה. אבל אני מחליט שיש לי דעה אחרת. "ממנו לדעת טוב ורע". אז אני מתנהג לפי הטוב בעיניי. זה גאווה. זה לא הבורא עולם שמחליט מה זה טוב, מה זה רע. אלא "אני יש לי השקפה", "אני חושב ככה". אחר כך בא הרצון הרע, הרצון ליהנות מהרע. זה יותר ברור? זה ברור למה נקרא גאווה? מי שמתגאה בכוח השכל שלו – "יש לי השקפה משלי". וזה פשוט להבין, שכל האסונות שיש בעולם - שזה בא מהעבירות, באות מאותה הגאווה של השקפה של יחיד. לא רוצה לקבל את דעת ההלכה כרבים. אף על פי שזה חכמה, אותה השקפה. אבל הגאווה היא – וזו ההגדרה של העבירה...

קהל: אף על פי ש...?

מניטו: שיש איזה חכמה באותה השקפה...

קהל: [...]

מניטו: אני אמרתי 'חכמה'. למשל, בכל מחלוקות שיש בגמרא, ישנו כלל פשוט מאוד: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". אבל הלכה למעשה – ככה ולא ככה. מי שממשיך לעשות ככה ולא ככה, אז הוא עובר עבירה. למה הוא עובר עבירה? אלו ואלו דברי אלוקים חיים! יש חכמה בזה גם כן, חכמת התורה, יש אפשרות להגדיר את זה ככה. אבל זה דעת יחיד. הבנת את העניין?

קהל: כן. אבל האם זה כתוב נכון שבדורו של המשיח התורה ההלכתית תתבטל? האם זה נכון או לא נכון?

מניטו: תת... מה?

קהל: תתבטל.

מניטו: למה אתה מתכוון?

קהל: זאת אומרת שזה...

מניטו: הבנתי את המילה, אבל לאיזה מקור אתה מתכוון? הייתי אומר: זה מה שאומרים הנוצרים, אבל... (צחוק).

קהל: סליחה, סליחה.

מניטו: לא, אתה מתכוון לאיזה מקור מיוחד?

קהל: כן. אני מתכוון למקור שאומר שאנחנו נקבל תורה חדשה.

מניטו: לא לא, אתה יודע איזה מקור?

קהל: אני שואל.

מניטו: מאיפה בא לך הרעיון?

קהל: לא יודע, אני זוכר שיש... לא יודע.

מניטו: לא, מכל מקום, כך הוא...

קהל: למשל חוגגים כיפור, רוב החגים [...] רק יהיה פורים ו...

מניטו: טוב, זה דוגמה.[17]

קהל: ויום כיפור ופורים. (צחוק מקהל) לא זה משנה לי. באמת, היתה לי שיחה מאוד רצינית על זה. ולא ידעתי המקור.

מניטו: כן, ופה במקור הזה (מדרש משלי ט, ב)[18] המילה היא: "החגים יתבטלו".

קהל: אה, יתבטלו. חוץ מ...?

מניטו: חוץ מ...?

קהל: חנוכה.

מניטו: לא, חוץ מ...?

קהל: לא, סליחה, כיפור ופורים.

מניטו: זה גמרא (ירושלמי, תענית, ב, יב^{) [19]}. אבל לאמיתו של דבר לא יתבטלו לגמרי, אלא כל יום שבשבוע יקבל את האופי של כל חג וחג.[20] אבל כחג בפני עצמו יהיה פורים ויום הכיפורים. למשל כל יום ראשון יהיה ראש השנה, וכן הלאה.[21]

קהל: אבל...

קהל: [...]

מניטו: ברור. לא הכול בבת אחת, מכיוון שלא גמרתי עם השאלה הזאת. אבל קודם כל הייתי אומר שכך אומרים הנוצרים: שכשיבוא המשיח, כשבא המשיח - התורה מתבטלת. ולכן צריך להיזהר עם הרעיונות האלו. לאמיתו של דבר זה הפוך: יש בכוחו של משיח להחליט הלכה למעשה: איך צריך לקיים מצווה זו או אחרת[22] זה מה ש...

קהל: אז אם כך, אז יש ספק בכמה דברים. זאת אומרת, בואו של משיח זה גם תעלומה. ואני רואה שלמשל גופי ההלכה...

מניטו: הלכות.

קהל: ...שנבנתה לפני ארבע מאות שנה, על יד אחד שקוראים לו יוסף קארו, הרבה הלכה

מניטו: הלכות, הלכות.

קהל: הרבה הלכות לא מתאימות בדיוק למצב של היום, שזה מצב [...] של גסיסה [...]

מניטו: טוב, זה נושא יותר רחב. אבל אנחנו לא צריכים את המשיח בשביל זה. מספיק סנהדרין. יש שלבים-שלבים, כן? ולפי מה שאני הבנתי יש הרבה נושאים שהם      תחום הסנהדרין, שצריך להחליט. אבל צריך להבין את הנושא עצמו, להגדיר אותו בדיוק, ולא להתפזר בכמה רעיונות: שאלפיים שנה ההלכה ניתנה לפי החיים של העם היהודי בגולה. למה אני מתכוון? היו קהילות-קהילות, משפחות-משפחות. ועכשיו פתאום יש לנו אומה, חברה בתור אומה. ולכן צריך התחדשות של ההלכה לא על הדברים ששייכים לגוף המצוות או לחיים הפרטיים, אלא לדברים ששייכים לחיי האומה. ולזה לא צריך משיח, זה מספיק סנהדרין.

קהל: אתה אמרת "לפי הסנהדרין", אבל עד ש[...]הסנהדרין...

מניטו: לא, זאת אומרת שעוד לא זכינו למדרגה של סנהדרין. אולי אני אסביר את זה לפי כלל אחר: אתם זוכרים, למדנו את זה הרבה פעמים, שיש שלבים-שלבים בתחיית ישראל. יש קודם כל מלכות, מלך. אחר כך שופט. זוכרים את זה? אחר כך כהן, ואחר כך נביא. ראשי תיבות משכ"ן. זאת אומרת, התחדשות המשכן – יש שלבים. אנחנו, ברוך ה', בשלב הראשון שנקרא 'מלכות'. אז במלכות הזה, בזעיר אנפין - ממשלה, מדינה. כל זה - זה מ': מלכות, ממשלה, מדינה. זה מתחיל במ'. זה בזעיר אנפין.

קהל: גם מנחם (צחוק מהקהל).[2]

מניטו: השאלה היא איזה מנחם. אז יש פסוק שאומר: "אֵין מְנַחֵם לָהּ" (איכה, א, יז). ויש גוף קטן שנקרא 'הרבנות הראשית'. אבל זה עוד לא הסנהדרין. הסנהדרין זה השלב השני: 'שופט', לפי התורה. אחר כך בית המקדש - זה 'כהן'. אחר כך, מי ייתן ונהיה כולנו נביאים, קצת סבלנות. אבל זה שלבים-שלבים. אז מכל מקום התשובה שלי היא כך: כל מה ששייך לדבר החדש שהתחדש בהיסטוריה שלנו, זאת אומרת אומה - אז רק סנהדרין יכול לקבוע. זה סימן שעוד לא זכינו לאותה מדרגה של סנהדרין. מכיוון שיש תנאי פשוט מאוד: שוויון תלמידי חכמים, שבבת אחת יסכימו לשבת יחד. כשנזכה לזה (צחוק), אז זה יתחיל.

קהל: [...]

מניטו: לא, יתכן. יתכן מאוד שיש כבר כמה רבנים, אולי יותר מיחידים, אולי יותר ממניין, אבל לא יותר, שהם מסוגלים להיות חברי סנהדרין. אז לאט לאט. כבר דור הבא יאמר...

קהל: עוד אין שבעים.

מניטו: עוד אין שבעים. טוב, "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים" (תהלים צ, י).

קהל: אבל אין [...]

מניטו: לא לא, הכוונה היא לסנהדרין. סנהדרין זה 72.

קהל: רק שאלה: באיזה שלב יגיע המשיח בתהליך הזה של המלכות, השופטים, הכהנים, הנביאים?

מניטו: תלוי, אם זה משיח בן יוסף או משיח בן דוד.

קהל: בן דוד.

מניטו: אבל יש אומרים שזה סוד.

קהל: לא, אבל [...]

מניטו: אז אולי נחזור לשאלה עצמה. ומאיפה התחלתי?

קהל: [...]

מניטו: סליחה, לא לא, זה נושא קצת צדדי, חשוב אבל צדדי. הנושא היה: העבירה מתחילה בגאווה של דעת יחיד. הבנתם את זה? ולכן ההגדרה של חטא אדם הראשון, בכמה מקורות בגמרא (סנהדרין לח, ב)[23] זה שהאדם הראשון היה צדוקי. לא פחות ולא יותר. אבל לא יותר ולא פחות. זאת אומרת, הוא רצה להחליט מדעתו, "ממנו לדעת טוב ורע" - זוהי ההגדרה של החטא. טוב, זה מספיק מובן?

קהל: השאלה שלי היא: אם אנחנו מחכים נגיד לסנהדרין חדש, לסנהדרין של שבעים ושתיים. בכך שאנחנו מחכים לזה, אנחנו [...] שאנחנו חייבים הלכות חדשות, הקשורות לעם - כפי שאמרת, הקשורות לאומה.

מניטו: לאומה, לא לעם.

קהל: ש[...] עלינו, זאת אומרת ההלכות האלו...

מניטו: זאת אומרת לחיים – הייתי אומר 'לאומנים', זה לא לאומנים - הלאומיים.

קהל: לאומיים, אפילו החברתיים. עכשיו אנחנו מודעים לכך שחסר לנו גוף שלם של הלכה המתאימה לחיי אומה, שחוסם אותנו. אז בינתיים, מה עושה היחיד שהוא לא רוצה להתבסס בדיוק על מה שהיה כתוב לפני ארבע מאות שנה?

מניטו: תלוי על איזה נושא. כי יש נושאים שצריך להתבסס על מה שכתוב לפני יותר מארבע מאות שנה.

קהל: אז אני חוזר על נושאים ש...

מניטו: אז אני אספר לך סיפור. כשהייתי קצת יותר קטן, אז הייתה לי שאלה, הלכתי אצל רב חשוב מאוד ושאלתי את השאלה שלי. אז זה היה קשור ל"עשה לך רב והסתלק מן הספק" (אבות א, טז). זה דברים פְּרוֹזָאִיים, פשוטים. אז הוא אמר לי, לא – [אלא] שאל אותי, כדרך כל היהודים: "כמה טורים יש בשולחן ערוך? כמה ספרים יש בשולחן ערוך?" - לא יודעים את זה? כמה טורים יש? ארבע. אז הוא אמר לי: "אתה לא יודע שיש גם חמישי?" לא אמר לי יותר. וקיבלתי את השאלה שלי.[3] אז זה קשור לאותה משנה: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". מדובר ב...(צחוק) מדובר בשאלות ששייכות לחיים שלנו בתקופה חדשה לגמרי, שאנחנו חיים רק את ההתחלה שלה. והגורם שמאפשר את הופעת הסנהדרין, זה איחוד האומה. כשהאיחוד הזה של האומה כולה יתחיל להתגלות – זה יתגלה קודם כל דרך החכמים של האומה. אז – נחיה ונראה, או נראה ונחיה.

אבל השאלה היא חשובה מאוד: אני חושב שבאיזשהו שלב, להתעקש לשאול שאלות שאין עוד גוף מוסכם לתת תשובות – זה קצת עקשנות. זה לא... לא אומרים. תפסתם? אולי ניקח איזה דוגמה. זה נושא שחוזר הרבה פעמים בדור שלנו: אפילו על שאלה הכי יסודית: האם זה מצווה לגור בארץ ישראל או לא – אין הסכמה בין החכמים. וזה לא מכיוון שזה שאלה חדשה. כי כולם יודעים את ההלכה הזו, זה מצווה ממצווה.[24] אלא מכיוון שהשקפות הן שונות. לא השקפות על מה אומרת התורה, אלא השקפות – אני לא רוצה לומר פוליטיות – השקפות דווקא דתיות: באיזה תקופה של ההיסטוריה שלנו אנחנו חיים? אז הכללים של התורה הזו, של ההשקפה לפי התורה - זה יותר בסיסי, יותר עמוק, מעניין של שולחן ערוך. ולכן זה סימן שעוד לא זכינו לשלב הזה של תופעה של התגלות של – אני לא רוצה לומר קונצנזוס, כמו שאומרים ל... הסכמה בין החכמים שהגיע הזמן שהשאלה נשאלת. ואם יש הסכם שהשאלה נשאלת, יש להם את התשובה. אבל הויכוח והמחלוקת אינה על התשובה, אלא על ההשקפה אם זה כבר העידן של השאלה. ולכן מי שמרגיש שכבר הגיע העידן של השאלה, אז לכן באה המשנה ואומרת: "עשה לך רב, והסתלק מן הספק". בתקופת מעבר - אין לנו עוד עדיין סנהדרין, אבל רבנים יש.[25] טוב, הבנת פחות או יותר?

קהל: אני רוצה לחזור לנושא שלמעשה ממנו יצאנו, מה...

מניטו: לא, שכחתם את הנושא הענקי של המהר"ל: איזה שייכות בין חמץ ומתן תורה? נחזור לזה? (צחוק).

קהל: רק דקה, אני רוצה לחזור לזה, מניטו. יש שמה איזה נקודה, ש[...] בין החכמים, [...] ואומרים: הלכה - לא בשמיים היא, אלא הלכה כרבים. זה לא בכלל... למעשה, התורה היא לא למעלה, אלא למטה?

מניטו: כן, כן, זה [...] אבל באופן רחב מאוד. אולי תדייק קצת יותר? זאת אומרת, מי שמחפש תורה בשמיים...

קהל: זה לא הקב"ה קובע, אלא מה שקורה למטה.

מניטו: לא לא...

קהל: ואני לוקח מקרה מאוד קיצוני.

מניטו: אני לא מבין איזה דוגמה אתה...

קהל: היה פעם ויכוח בין חכמים ל...

מניטו: זה אני יודע, לאיזה זה דף אתה מתכוון. אבל מה הנושא שלך?

קהל: לא, אבל זה ה... אותו נושא של [...] אני מנסה להחזיר לחטא הגאווה. זאת אומרת, שלמעשה התורה היא לא בשמיים, אלא היא פה אצלנו.

מניטו: אה, לא.

קהל: שבמקום שהאדם יעשה במה לעצמו, זאת אומרת שיקרא: זאת הדעה שלי, זאת ההלכה שלי, אז זה קבוצה של אנשים – זה היה די ברור [...] התורה...

מניטו: אבל תשמע, זה קצת קשור, אבל לא באופן ישיר. כי ה'רבים' האלו הם כולם חכמים. כולם חכמים. זה לא עניין של דמוקרטיה בָּאֶמת. האמת זה לא נושא לדמוקרטיה. כשאומרים: יחיד ורבים - הלכה כרבים, מדובר ב'רבים' שהם חכמים. והיו תקופות, שהיו – זכינו לזה - שההלכה נפסקה על ידי הרבים של החכמים. עכשיו המצב כנראה זה רק יחידים. אין גוף של רבים שמבטא את התורה-של-רבים. תפסתם את זה? כולם קדושים, כולם טהורים, כולם... רבנים, אבל אינם... עוד לא התגלה דרך חכמי ישראל את היחוד - גם בי' וגם בא' - של האומה, כלל. זה סימן שעוד לא זכינו לתקופה כזו.

טוב, אז אולי נחזור לעניין, אבל רק אני רק רוצה להוסיף שהרמב"ן פירש אותה [...] הוא אומר: "ואם האמת איתו, הוא הרבים".[26] זאת אומרת אם האמת עם היחיד הזה, אז הוא 'הרבים'. אם האמת איתו. אבל מה מחליט שהאמת איתו? הרבים! לא הרבי (צחוק). ואנחנו רואים כל יום נושאים חשובים מאוד: רב זה אומר...

[הפסקת הקלטה]

זה לא עניין של ידיעות בתורה, אלא של השקפות, כמו ש... אי אפשר להתווכח עם השקפות, כי זה בא מהגוף, לא מהשכל. מבינים את זה?

אז נמשיך קצת. מה הקשר בין תורה וחמץ. אז מכל מקום למדנו שחמץ זה איזה רמז, סמל ליצר הרע.

"ולכך ביום מתן תורה היו מביאים שתי הלחם שהיו של חמץ. כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה. ומצד התורה נמצא יצר הרע"

מה זאת אומרת "מצד התורה נמצא יצר הרע"? (שקט של כמה שניות) למדנו את זה כבר. אז אני אמשיך קצת במשפט:

"ולכך ביום מתן תורה היו מביאים שתי הלחם שהיו של חמץ, כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה" - מה זה שאור שבעיסה? החומץ שנותן את החיוּת. עיסה זה [...] - "ומצד התורה נמצא יצר הרע"

זאת אומרת, רק ביום שמקבלים תורה אפשר לתת מקום ליצר הרע. מכיוון שיש שמירה על יצר הרע, מצד התורה, אז דווקא ביום שקיבלו את התורה היה אפשר לתת מקום נכבד, אפילו קדוש, ליצר הרע שנקרא 'שאור שבעיסה', שנקרא 'לחם חמץ'. זה מה שמסמל. רק אחר כך נבין: מלכתחילה למה היה צריך יצר הרע. פה למדנו: כשיש תורה אז יש שמירה על יצר הרע. ולכן התכלית של היצר הרע הוא במקומו בבית המקדש: לחם חמץ.

"ואם לא כן לא היה נמצא מפני שאין יכול לעמוד נגדו. עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה"

זאת אומרת כשיש תורה, אין צריך להרחיק אותו. מי זה "אותו"? יצר הרע. אני אסביר: יש לו תכלית. עוד לא הבנו בדיוק, אבל נניח: יש לו תכלית. מכיוון שהקב"ה ברא אותו, יש לו תפקיד. והוא נקרא 'שאור שבעיסה'. בלי שאור - העיסה אינה עיסה. ויתכן שבלי מצח העצה אינה עצה. טוב זה בדיחה אחרת.

קהל: מי שלא רשע, הוא [צריך לחכם].

לא, הוא אומר את זה קצת, באופן אחר לגמרי: אין ציבור בלי קצת רשעות. אבל לא... לא הרבה.

"עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה" - כשיש תורה, אין צריך להרחיק אותו – "ולכך המצוה להקריב החמץ ביום מתן תורה" – בא מזה. זה חידוש פה. לא רק שיש לו מקום, אלא יש מצווה להקריב חמץ ביום מתן תורה – "ועוד רַמָז בזה מה שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו" - הוא אמר 'רֶמֶז'. זאת אומרת, אנחנו מוצאים במקור אחר בגמרא, שכל אדם גדול מחברו – אז גם היצר שלו הוא גדול מהיצר של חברו. ולכן יש מקום לְמה שנקרא 'יצר' אצל האדם, ולאו דווקא פשוטי עם, אלא הגדולים. וכל מי שגדול, יש לו גם כן יצר יותר גדול. אלא אם כן יש תורה, אז זה לא מזיק - יש שמירה עליו. אבל כל עוד הנושא שלנו: למה היה צריך לברוא יצר הרע?

"כדאיתא במס' סוכה (נ"ב ע"א). ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת" – 'עצרת' זה השם המיועד ליום שבועות. אף על פי שבתורה כתוב 'עצרת' לגבי שמיני חג העצרת (במדבר כט, לה – 'שמחת תורה'), ונראה אחר כך, אם יש זמן אני מקווה, לגבי לשביעי של פסח גם כן (דברים, טז, ח). מכל מקום לפי התורה שבעל פה, השם 'עצרת' שייך קודם כל לשבועות, שנקרא 'עצרת של פסח' (משנה ראש השנה א ב).[27]

"ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ" - זאת אומרת, בעצרת שני לחם הפנים היו צריכים להיות של חמץ – "וזהו עיקר הטעם" – עיקר הטעם שכשיש תורה, יש מצווה להביא חמץ – "אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאד בענין זה" - המהר"ל מזהיר אותנו: צריך להבין את זה היטב: מה הקשר בין תורה ליצר הרע, ויצר הרע לתורה. הקשר של תורה ליצר הרע הבנו כבר מהגמרא הקודמת: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין": כל עוד שאתם עוסקים בתורה אתם – יש לכם מגן נגד היצר הרע. ולמדנו שכוחו של יצר הרע מתגבר כל יום, מתגבר... כי זה 'שאור שבעיסה'. אבל עכשיו יש צד אחר: הקשר של יצר הרע לתורה. כשיש תורה, צריך להביא לחם חמץ, ושזה מצווה.

"ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא. וקצת רמזנו למעלה כי משה השיב למלאכים" – פה צריך לזכור את המדרשים הקודמים – "משה השיב למלאכים: כי מפני הקנאה והשנאה שיש בתחתונים, ולכך ראוי להם התורה כמו שמבואר למעלה" - כשהמלאכים רצו למנוע מתן תורה למשה, זוכרים את זה, אז משה שאל אותם: האם יש בכם קנאה ושנאה וכן הלאה.

"לכך היו שתי הלחם של חמץ, כי דבר זה הוא הגורם שיבא התורה לתחתונים"

"דבר זה הוא הגורם שיבוא התורה לתחתונים" - צריך לומר "שתבוא", אבל כתוב ככה. מכיוון שבתחתונים יש יצר הרע, אז כדאי לתת להם את התורה. שוב, זה אותה שאלה: למה צריך שלתחתונים יהיה יצר הרע, עד הסוף? נמשיך:

"אמנם יש עוד טעם למה שהיו שתי הלחם חמץ. רמזוהו חכמים (בפרק ב' דביצה) (פסחים ס"ח ע"ב)

פה כתוב במסכת ביצה. אבל לאמיתו של דבר, יש רק רמז לזה במסכת ביצה, זה נמצא במסכת פסחים:

"הכל מודים בעצרת דבעינן לכם"

יש לנו שני פסוקים בתורה על חג העצרת. קודם כל, בספר במדבר כט, לה: "עצרת תהיה לכם" – אבל זה כתוב גבי שמיני חג העצרת: "וביום השמיני עצרת תהיה לכם". זאת אומרת העבודה של אותו יום שנקרא 'עצרת' - זה לכם. ונראה מה המשמעות של זה לפי הגמרא, זה הפסוק במדבר כט, לה. אבל יש עוד פסוק בדברים טז, ח: "עצרת לה' אלוקיך", וזה נאמר לגבי שביעי של פסח. אז שביעי של פסח, שנקרא 'עצרת של פסח', אף על פי שאחר כך שבועות הוא העצרת של פסח, כולל השביעי, אז בשביעי של פסח זה נקרא "עצרת לה' אלוקיך", ולכן כל העבודה צריכה להיות מכוונת לה' אלוקיך. אבל בשמיני חג העצרת - נאמר "עצרת תהיה לכם", ולכן יש מקום של עבודה בשבילכם, לכם. כמו שאמר הרשע (הגדה של פסח), שהוא יודע מזה אולי קצת: "מה העבודה הזאת לכם". זה ה"לכם" הזה. זה לא לחם, לכם. ויש מחלוקת בגמרא[28] בין ר' אליעזר ור' יהושע. ר' אליעזר אומר: כל זמן של יום טוב, האדם צריך להיות "קורא ושונה" – זאת אומרת לומד תורה, או להיות "אוכל ושותה". או זה, או זה. מכיוון שכתוב אומר: "עצרת תהיה לכם" – זה אוכל ושותה, וכתוב אומר: "עצרת לה' אלוקיך" – "קורא ושונה" – לומד תורה, עובד לה'. אבל ר' יהושע אומר: חציו לה' וחציו לכם. אבל כולם מודים שבעצרת "דבעינן לכם": בעצרת אין מחלוקת, יש חלק לכם. זה מה שמאפיין את העבודה של יום טוב: חלק לה' וחלק לכם. אחר כך המחלוקת ממשיכה בגמרא: מדובר סוף סוף בין פורים וכיפורים - פורים זה כולו לכם, כיפורים זה כולו לה'. אבל בכל יום טוב יש חלק מזה וחלק מזה, אבל כולם מודים שבעצרת זה המקום של "לכם", זה השורש של "לכם".

"שהוא" – כך אומרת הגמרא, מכיוון - "שהוא יום שנתן תורה לישראל" - אז מה השייכות? זה אותו נושא, כן? השייכות של: יום שניתנה התורה לישראל - אז יש מקום ליצר הרע. יש מקום ל"לכם".

"וזה, כי היום הזה" – של מתן תורה - התחתונים הם עיקר, במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים. וכך אומרת הגמרא: מכיוון שהוא יום שנתן תורה לישראל. והנה שאר הימים התחתונים פונים אל העליונים כמו שראוי, ויום הזה" – זאת אומרת יום מתן תורה – "היו פונים העליונים לתחתונים, כדכתיב וירד ה' על הר סיני. ולפיכך ביום הזה" – של מתן תורה, שנקרא 'עצרת' – "נבחר החמץ" – שמסמל ליצר הרע. אם אפשר לומר, אנחנו מתחילים להבין שפה יש איזה כוונה להכשיר את היצר הרע. ונראה אחר כך – לא רק להכשיר, אלא לקדש אותו.

"שהאדם שבו החמץ עיקר ביום הזה" – מיהו העיקר ביום מתן תורה? זה האדם. האדם שבו החמץ.

"והיו שתים ועמהם שני כבשי עצרת וזבח שלמים, מפני כי יום הזה הקדוש ברוך הוא הוא פונה אל עולם הזה" - ולכן הרמז היא: שני לחם הפנים, שני כבשי העצרת, וזבח שלמים – "ולא נמצא בכל הקורבנות שלמי ציבור כי אם בעצרת. וזה מפני כי יום הזה – מתן תורה – יש שלום וחיבור לעליונים עם התחתונים" – והרמז הוא: בשניים. "ויש אכילה למזבח" – זה לה' – "וזהו לגבוה" – לה' אלוקיך - "ואכילה לאדם" – שלמים, זה לכם – "כי ביום הזה בעינן לכם" – 'בעינן' - זה אנחנו רוצים לכם – "ופרושים הראשונים ברורים".

טוב, עד כאן. אחר כך נראה אם יש מספיק זמן כדי לגמור כל הפרק. רק אני אסביר, ואחר כך... "בעינן" זה מילה של הגמרא: אנחנו רוצים. בעינן. "בָּעֵי" זה רוצה. מי שמבין ערבית אולי קצת: "בְּעֵא" זה אותה משמעות, בָּעֵי זה ארמית. "ואי בעית אימא" למשל, "ואי בעית אימא" – למדתם: "ואם אתה רוצה, אני אומר". אז "בעינן" - זאת אומרת, לפי מה שכתוב, צריכים להחליט שזה שייך לכם, "בעינן לכם". מכיוון שהכתוב אמר "עצרת תהיה לכם". כשהכתוב אומר "עצרת לה' אלוקיך" - זה לה', זאת אומרת לגבוה.[29] זאת אומרת העבודה של יום טוב - סוף סוף זה המסקנה של ההלכה - העבודה של יום טוב זה חלק לה' וחלק לכם. החלק שלכם זה נקרא 'שמחה" – " וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", אתה ואשתך וכן הלאה (דברים טז, יד). ומאיפה אנחנו לומדים את זה? מהו המקור? דווקא מהיום טוב שנקרא 'עצרת'. וסוף סוף עצרת, בעיקר, זה שמיני חג העצרת. ואתם יודעים "ושמחת בחגך... והיית אך שמח" – זה נאמר בסוכות. אני חוזר על הפסוק, כי שרים את הפסוק הזה, אבל עם טעות. צריך לומר, כמו שזה נכתב: "ושמחת בחגך, והיית אך" – א' כ' – "אך שמח". שמעתי הרבה טעויות על זה. איך שרים את זה אצלכם? "ושמחת בחגך והיית..."

קהל: [...]

מניטו: תמשיך?

קהל: (ניגון הפסוק).

מניטו: אה, אתה יודע את הפסוק. נכון. אך = רק. אך שמח, רק. אז פה אנחנו מגיעים לנושא עצמו.

קהל: למה רק בסוכות?

מניטו: העיקר זה בסוכות. מכיוון שסוף סוף זה קשור לעניין של עצרת. מה הסביר המהר"ל? כל הימים - התחתונים פונים לעליונים. להעלות מלמטה למעלה. אבל ביום מתן תורה - אז העליונים פונים לתחתונים. העיקר זה האדם שבו יש החמץ, דהיינו יצר הרע. אז העיקר זה שבועות שנקרא עצרת. אבל יותר עיקר מזה, זה שמיני חג העצרת שנקרא שמחת תורה, זאת אומרת מתן תורה שבא אחרי יום הכיפורים. וביתר דיוק: שבא אחרי הושענא רבה, זאת אומרת אחרי הכפרה. שבועות זה מתן תורה לפני הכפרה, לפני החטא ולפני הכפרה. ושמיני חג העצרת זה אותו מתן תורה, אבל אחרי החטא ואחרי הכפרה. מתי היה החטא? (קהל: יז בתמוז) - שבעה עשר בתמוז, זהו. ומתי הייתה הכפרה? (קהל: יום כיפור) - ביום כיפור שניתנו הלוחות השניות. אז למחרת של יום כיפור – אבל גמר יום הכיפורים זה הושענא רבה - שהוא יום האחרון של סוכות. ולמחרת מהושענא רבה, אז זה...

פה אני רוצה לדייק, אפילו זה טעות שנכנסה בעם ואי אפשר לתקן. כך צריך לומר: לפני ראש השנה אומרים: 'כתיבה טובה'. לפני יום הכיפורים אומרים: 'חתימה טובה'. ולפני הושענא רבה אומרים: 'גמר טוב' או 'גמר חתימה טובה'. לא אומרים 'גמר' לפני יום הכיפורים. מכיוון שיכול שיום הכיפורים מספיק בשבילו. הגמר - זה הושענא רבה. תפסתם? אז לפני הושענא רבה אומרים 'גמר טוב', לא לפני זה (צחוק קל). טוב, אבל המנהג התפשט ככה, אני לא יודע למה, אבל זה לא... לא יפה.

אז, אם כן, העניין של השמחה בחג - זאת אומרת יום טוב - זה שייך לחלק הזה שנקרא 'לכם'. ויש מצוות של שמחה: איך לאכול, איך לשתות, איך לחיות, איך לנשום, איך לשיר – זה מצווה. אבל זה רק הצורה של השמחה. עיקר השמחה, ממש, באה – אומרת הגמרא, זה בירושלמי – מששת ימי בראשית. זאת אומרת, לפני מתן תורה. לפני עניין של חטא וכפרה. וזה נקרא 'שמחת החליל', של שמחת בית השואבה, שזה הדוגמה (סוכה, ה). והגמרא שואלת (סוכה, נ, ב): מאיפה למדנו שצריך חליל? אין שום רמז בתורה. אין רמז בתורה, יש רמז בגמרא שכך היא השמחה של העם. העם ראה בזה שמחה, אז זהו השמחה. וזה בא מיותר עמוק מהתורה, או יותר עליון מהתורה. מכיוון שהעם ראה בחליל שמחה, אז זה ההלכה: שהשמחה זה החליל. אבל התורה באה לכפרה, והיא מצווה על השמחה - אבל מי יודע מה זה שמחה? העם יודע מה זה שמחה. [...] איך אומרים, הכורדים עושים משהו אחרת, אבל זה השמחה. זה בא מהעם. תפסתם את העניין. זה החלק לכם. החלק שלכם בא מיותר עליון מהעניין של התורה לתחתונים - שזה חטא וכפרה.

אז עכשיו אני רוצה להסביר את ההתחלה של הנושא שלנו. זאת אומרת, מה אמר הקב"ה לבן הזה שקיבל מכה גדולה, אבל קיבל גם כן תחבושת (צחוק קל) - שזה נקרא תורה? אז אמר: בראתי יצר הרע, אבל בראתי תורה תבלין. זאת אומרת איזה מין נחמה. מה זאת אומרת "בראתי יצר הרע"? משמע שהיה צורך לברוא יצר הרע.

אבל עכשיו צריך להבין יותר עמוק: 'בריאה' ו'יצר הרע' זה אותו דבר. בריאה זה יצר הרע. ויש פסוק בנביא, אתם יודעים את זה (ישעיהו מה, ז): "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע". ובסידור אנחנו אומרים: "ובורא את הכול". כאילו הכול זה רע, אבל רע זה לא הכול... ובריאה – מה זה 'בריאה'? זה לברוא רצון לקבל. אז מה זה 'רצון לקבל'? זה הגורם של יצר הרע, זה נקרא יצר הרע. בלי רצון לקבל – אין 'שאור שבעיסה'. אין חיוּת. החיים, הרצון לחיים, היא טמונה ברצון לקבל. אבל רצון לקבל - זה יצר הרע. כל עוד שאני לא זוכה במה שאני מקבל – זה נקרא 'חטא'. מיד כשאני זוכה במה שאני מקבל – זה נקרא 'זכות'[30]. אבל זה מה שצריך להבין: לברוא – זה לברוא רצון לקבל. אבל זוהי ההגדרה של עצם הבריאה. "בראתי יצר הרע" – זה כאילו אמר "בראתי עולם"[31]. בראתי בריאה שכל כולה, כל העצם שלה, זה רצון לקבל. ואם הבריאה זוכה במה שהיא מקבלת - אז זה נקרא 'זכות'. אבל כל עוד שהבריאה מתפקדת בלי הזכות הזה, זה יצר הרע - הוא קשה מאוד, מתחדש בכל יום, כוחו גדול מאוד - כי זה רצון הבורא שתהיה בריאה! אם אפשר להגדיר את זה ככה, אין לי מקור, אבל זה רק ההגדרות, הסבר: שכוחו של היצר הרע, בא מהיוצר - "אוי לי מיצרי, אוי לי מיוצרי" (ברכות סא, א). בא מהיוצר עצמו. כי הוא רצה לברוא בריוֹת. ולכן שם בבריות האלו כוח גדול מאוד שנקרא רצון לקבל. והרצון לקבל הוא השורש של היצר הרע, הוא עצמו היצר הרע - כל עוד שאין זכות שבא לתקן את הצד הרע שיש ביצר. זהו ההסבר.[32]

ולכן מטרת הבריאה זה לברוא יצר הרע. אבל מכיוון שיצר הרע הוא כל כך רע, בלי זכות, אז צריך משהו כדי לתקן, למרק, למתן, למתק את המרירות של היצר הרע. לכן התורה ניתנה לתחתונים שיש בהם יצר הרע. זאת אומרת, ביום מתן תורה, עיקר של כל העולמות – זה כנסת ישראל. כי כל העולמות נבראו – "סוף מעשה במחשבה תחילה" – כל העולמות נבראו כדי שהבריאה תקבל את התורה. אז מי מקבל את התורה? דווקא התחתונים. מהי ההגדרה של התחתונים? החמץ, דהיינו היצר הרע. לכן לא רק שביום מתן תורה מותר להביא לחם חמץ, אלא מה אמר המהר"ל? "מצווה מן התורה להביא לחם חמץ". טוב, פחות או יותר זוהי ההגדרה.

אז מה זה יצר הטוב? קודם כל אני רוצה להזכיר - זה למדנו אולי בכמה צורות - להזכיר מה אומרת הגמרא: עד הבר מצווה אין לאדם [אלא] רק יצר הרע. ובשעת הבר מצווה נזרק בו יצר הטוב (אבות דרבי נתן, טז, ב).[33] זה ידוע לכם, כן? עד גיל 13 יש רק יצר הרע. מה זה יצר הרע? רצון לקבל.

קהל: [...]

מניטו: אפשר, זה רמז, אבל זה לא הפשט. לפי הדרש, אבל זה לא הפשט.

קהל: מה זאת אומרת 'רצון לקבל'?

מניטו: 'רצון לקבל' - זאת אומרת...

קהל: יש אצל הרמב"ם...

מניטו: למשל, אם אתם רוצים להבין עכשיו את תוכן של העבירות, של כל החטאים - מהו הגורם? כי אני צריך לקבל - לאכול, לשתות - לקבל כל מה שאני יכול לקבל כאכילה של הנפש שלי: 'אוכל נפש'. אם אני לא מקבל מה שנותן לי חיוּת – אני לא חי. אז הרצון של החי – זה לקבל. אבל לקבל בלי לזכות בזה, זה מה שנקרא 'רע'. ולכן, אם אנחנו רוצים להבין בתוכן של כל העבירות, בלי יוצא מן הכלל, מה גרם לחטא זה או לחטא אחר? מכיוון שיש צורך לקבל כדי לחיות! אז מה זה הטוב? לקבל בזכות. מה זה הרע? לקבל בלי זכות. כל העבירות: מי שמשקר - משקר מכיוון שצריך לו איזה שהיא הנאה, שהוא לא יכול לקבל אחרת. מי שגוזל – זה אותו דבר. מי ש... הבנתם? 'הרצון לקבל' הזה, זה כוח כל כך עצום בעולם - וזה ההגדרה של הבריאה – שהיה צריך איזה תרופה לו.

אבל עכשיו הבנו, מכל מקום, כי המטרה של הבריאה זה היצר הרע. אבל רק מי שיש בו יצר הרע, יכול לזכות בתורה. ולכן התורה הייתה מונחת בקרן זווית, כמו שאומרת הגמרא (קידושין סו, א), עד שבא היצר הרע הזה כדי להגשים את התורה. זאת אומרת, האדם שיש בו חמץ שזה יצר הרע. תפסתם את העניין?

קהל: אפשר גם לקשר בין צדיק לרע, אם כך. [מעלים] את הצדיק לפני...

מניטו: מה אמר המהר"ל? זה כתוב, הוא הביא גמרא בסוכה: "גדול מחברו יצרו גדול ממנו". טוב, זהו.

קהל: יש לי עוד דבר אחד.

מניטו: כן, על הנושא?

קהל: כן כן. בקשר לחמץ ויצר הרע. האם אפשר לקשר את יצר הרע [...] לחלות שבת, של ערב שבת? על הברכה של...

מניטו: העניין של התרומה?[4]

קהל: כן.

מניטו: לא. זה עניין אחר. אפשר לקשור את הכול עם הכול, אבל זה לא ישיר. מה שצריך להבין - שההגדרה של המהר"ל: כי החמץ ויצר הרע זה אותו דבר, לפי המקורות, מכיוון שזהו החיוּת. כל עוד שיש שאיפה לחיים, תאווה לחיים – יש חיים. מי שאין לו יצר הרע נקרא 'מת'. מכיוון שאין לו שום שאיפה לחיים. אז פה פחות או יותר התחלנו להבין מה המקום של החמץ בשבועות - כי זה קשור למתן תורה.

קהל (אותה השואלת): זה גם הנושא של ה...

מניטו: זה רצון לקבל. (צחוק)[5] זה נקרא 'בולמוס'.

קהל (אותה השואלת): גם הנושא הזה של יצר הרע, ומה שקורה איתנו עכשיו, זאת אומרת בימים האלה? זה ניסיון מה' שדורש מיצר הרע שיעשה לנו רע, כדי לראות אותנו בניסיון?

מניטו: לא הבנתי. זה יותר מדי מוסרי בשבילי (צחוק)

קהל (אותה השואלת): ה' בורא את יצר הרע. הוא ברא את יצר הרע. היצר הרע הוא נמצא איתנו כדי שאנחנו נהיה...

מניטו: אה, הבנתי

קהל: כדי שאנחנו נהיה...

מניטו: הבנתי, הבנתי. יש פרק במהר"ל בנצח ישראל[34] שמסביר את זה: יצר הרע, פשוטו כמשמעו, יש רק בישראל. מכיוון ש"אתם קרויים אדם". אצל אומות העולם יש משהו דומה - יש רשעות, אבל יצר הרע זה משהו אחר. ואנחנו יודעים שהחטא המיוחד – זאת אומרת הסיכון של החטא – בישראל, בזהות של ישראל, זה נקרא 'שנאת חינם'. זה מה שמתגלה עכשיו. אבל זה לא חדש! ידענו את זה מקדמת דנא.

קהל: ולשון הרע.

מניטו: לשון הרע זה רק הביטוי של השנאת חינם. אם אין שנאת חינם אין לשון הרע. אבל זה... יש הרבה הרבה הסברים במהר"ל, אבל ההסבר הכי פשוט: מכיוון שעם ישראל, האופי שלו, שכמעט כל אחד ואחד זה נשמה בפני עצמה. אצל אומות העולם זה לא כל כך פשוט - יש נשמה כללית. אבל פה, בישראל - בכלל ביהודים, כן? - יש השגחה פרטית. כמעט כל אחד יכול, ואכן רוצה להיות - ראש ממשלה. ולכן זה מתגלה ככה. טוב, תפסתם?

קהל: אמרת שעד שהגיל של הבר מצווה, אז הילד יש רק יצר הרע. אבל גם שמעתי באיזה מקור שהילד - אין חטא בו.             

מניטו: לא, זה לא ש... נכון, זה נכון. זאת אומרת, לא דנין אותו (בבא קמא, פז, א). אין לו אחריות. צריך לדעת שהוא מזיק, שהוא מסוכן, מכיוון שהוא אדם. אדם הוא מזיק, אפילו אם הוא ישן אם הוא ער, זה גמרא מפורשת (בבא קמא, כו, א). מכיוון שיש בו התפקוד של היצר הזה. אבל לא דנין אותו. אין לו אחריות, נאמר פלילית, לפי התורה. אבל זה לא כל כך פשוט. מכיוון שמהר מאוד הוא בר-חינוך. ולא דנין אותו, אבל דנין את האחראי עליו, זאת אומרת את ההורים. ולכן בשעת הבר מצווה ההורים אומרים: "ברוך שפטרנו מעונשו". "מעונשו שלזה" (בראשית רבה, סד, יד) - האחריות ממשיכה, אבל העונש לא (צחוק קל).

קהל: האם יצר הרע זה היעדרות? היעדר של משהו? כמו שחושך זה היעדר של אור?

מניטו: לא לא, למדנו את זה, משהו אחר.

קהל: או שזה בדיוק הפוך.

מניטו: לא, זה לא כל כך הפוך. אלא זה עניין של החמץ. צריך להבין מה זה 'חומץ', 'חמץ'. זאת אומרת את הכוח של החיים, שהודות הכוח הזה יש חיים. כמו שהסברנו הרבה פעמים: המילה 'חיים' מתחילה בח'. לא אמרנו ברשעות, אבל בחטא (ח'). מכיוון שזה מתחיל ככה: זה נקרא 'שאור שבעיסה'. שאור - זאת אומרת החומץ, השמרים שנותנים את ה...

קהל: התפיסה הזאת שאומרת כאילו שאין בינינו שום צמצום, כשהמהר"ל קובע שהתורה ניתנה כרטייה ליצר הרע, לעומת התפיסות האחרות שאומרות שגם...

מניטו: התחלנו בוויכוח של משה רבנו עם המלאכים. המלאכים התכוונו לאיזשהי מדרגה של תורה שלא שייכת לעולם שלנו. אבל התורה שמשה עלה לקחת אותה כדי להביא לתחתונים, אותה תורה - היא שייכת. "מאין יבוא עזרי" (תהלים, קכא). ועזרא הסופר נתן לנו סוף סוף את ה... 'עזרי' – 'עזרא'. זאת אומרת, אותה תורה – באה לעולם שלנו כרטייה למכה המיוחדת של הבריאה, אבל "סוף מעשה במחשבה תחילה": כל העולמות העליונים - יש להם... - איך אומרים את זה - הם מחכים מה יעשו למטה. כי זה העיקר. אז ביום מתן תורה כולם מחכים: האם הם יקבלו או לא יקבלו. אז "משה קיבל תורה מסיני". יש גמרא במסכת שבת (פח, א):[35] "יראתה הארץ ושקטה. אם שקטה למה יראתה, אם יראתה למה שקטה" אז יש שמה הסבר בגמרא: כשהגיע הזמן לקבל את התורה הארץ כולה יראתה: שמא יחזיר אותי לתהו ובהו. מכיוון שישראל קיבלו את התורה - אז שקטה.

קהל: עניין הקרבת החמץ במתן תורה, זה קדושת היצר הרע. זאת אומרת, יצר הרע ביום ההוא נעשה קדוש.

מניטו: זה מה שרמזתי קצת, אבל צריך להבין את זה. זאת אומרת... וזה נקרא 'מיתה' של היצר הרע.

קהל: מיתה?

מניטו: כן. זה מדרגה של צדיק שהוא מקבל תורה, שהוא ממית את היצר שלו.[36] אז הוא מקדיש אותו. "אדם כי ימות באוהל"[37] (במדבר, יט, יד) – זוהי ההגדרה של התורה.[38] אבל 'מיתה' – זה לא... צריך להבין שזה עלייה[39].

קהל: הוא לא מכחיד את יצר הרע, הוא מעלה אותו.

מניטו: כן, אבל בתור יצר הרע, הצד המר של הנטייה לחטא – זה נהרג. לכן זוהמת הנחש מסתלקת (שבת, קמו, א).

קהל: האם זה מקביל לרעיון של 'שבעים לשון'? שהפסיכולוגים – זה אותו דבר?

מניטו: "אין התורה מתקיימת אלא למי שממית את עצמו עליה" (שבת פג, ב). צריך להמית את היצר הרע. זה הקדושה שלו, זה ההקדשה שלו, ההקדש אולי.

קהל: מה קורה עם החיוּת?

מניטו: [...] ולכן מיד אחרי מתן תורה צריך לרדת קצת, כדי לעלות. למשל, אני אתן לכם דוגמה מאפיינת ל... זה ההסבר שהבעל שם טוב נותן למה דור המדבר לא רצו להיכנס לארץ ישראל: הם רצו להישאר במעלה של מעמד הר סיני.[40] ומיד כשגומרים תפילת יום הכיפורים, מיד מיד, אומרים 'והוא רחום יכפר עוון'. זה מאפיין ליהדות, כן? (צחוק קל) גמרנו יום שלם של מלאכים, מיד כשזה נגמר – תקיעת שופר וכו', בלי הפסק – והוא רחום יכפר עוון. יש לי שני הסברים.

קהל: זה חוצפה.

מניטו: זה לא חוצפה, זה... חכמה (צחוק קל). איזה עוון? ההסבר הפשוט זה: "כל ישראל ערבין זה בזה" (ספרא, כו, לז). אולי איזה יהודי ברחוב עשה עוון באותו רגע? אז "והוא רחום יכפר עוון", שכל ישראל ערבין זה בזה. אבל יש הסבר אחר: דווקא המצב הזה של ירידה מאותה קדושה שהיינו ביום הכיפורים - זה עוון. לרדת מאותה מדרגה. אותו עוון של ירידה.

קהל: אבל זה לא בידינו.

מניטו: אבל זה עוון. אולי אני אסביר בצורה אחרת לגמרי. זה משהו יותר רחב גם כן, אולי הזכרתי את זה פעם. אומרים מהבעל שם טוב, שלפני כל תפילה הוא היה מתפלל תפילה קצרה, שלא ימות בתפילתו. מכיוון שאם התפילה היא אמיתית, אז הוא צריך לעלות למעלה ולהישאר שמה. אז הוא מתפלל שאחרי התפילה שלו הוא יכול לרדת. זה נקרא תפילה. יש לכם משנה בפרק שני בברכות, המשנה הראשונה, שחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת לפני התפילה כדי להגיע למדרגה של התפילה, ושעה אחת אחרי התפילה כדי להירגע קצת ולרדת קצת ל... אז אם אתם יכולים לספור: שחרית, מנחה ערבית - שעה, שעה, שעה – משחרית, ועוד מנחה, ערבית. אז הגמרא שואלת מיד: אז מתי היו לומדים ועובדים? אז התשובה: מכיוון שהיו חסידים, אז תפילתם עבודתם, ותורתם נעשית על ידי אחרים. מכיוון שהיו חסידים. מזה אנחנו לומדים מה זה חסיד.

קהל: יש "תורתם אומנותם".

מניטו: תורתם אומנותם.

קהל: מה זאת אומרת "לשהות"? "שהו" – אתה אומר שהו...

מניטו: שהייה, שהייה. זה שהייה. זאת אומרת, אני אסביר את זה בלועזית: [...] הכנה. למשל, כשאנחנו מתפללים שחרית, אז לפני השמונה עשרה של שחרית, יש הרבה הרבה הכנות: פסוקי דזמרה, יוצר, ואחר כך מתחילים "אדנ"י שפתי תפתח". זה הכנות. כדי להגיע למצב של 'כובד ראש'. אצל החסידים הראשונים, לפי מדרגתם, היה צריך שעה שלמה כדי להגיע להתחלת התפילה עצמה, דהיינו השמונה עשרה. ואחר כך היה צריך להם שעה שלמה כדי לרדת מאותה מדרגה. טוב, זה נקרא 'חסידים הראשונים'. אנחנו... הלכה כאחרונים (צחוק).

טוב, אז ביום שני הבא, אין חג, נגמר, אז יום שני הבא נמשיך בפרק הבא. ביום רביעי יהיה שיעור בצרפתית, ובליל הושענא רבה יהיה ליל לימוד במועדון העולה בתשע וחצי, צרפתית.

הערות

[1] מניטו מתכוון שלשונו הצרפתית של רש"י מקורה בעיר טרויה שבחבל שמפאן בצרפת.

[2] הכוונה כנראה למנחם בגין.

[3] השוו לדבריו של מניטו במפגשי מהפכת הזהות העברית, מפגש ראשון: "אני פעם הייתה לי שאלה. הייתי בגלות, בצרפת, היתה לי שאלה… קשה מאד. הלכתי אצל הרב שפרן, של ז'נבה, שהוא תלמיד חכם גדול (ככל הנראה הרב אלכסנדר שפרן). ושאלתי את השאלה שלי אצלו. אז הוא אמר לי: "תשמע, אותה שאלה לא כתובה בשולחן ערוך שלנו. התשובה לא כתובה. בשולחן ערוך שלנו יש ארבעה טורים. אבל זה כתוב בטור החמישי" - ואיפה זה הטור החמישי? - הוא אמר לי: "הטור החמישי זה אתה". [צחוק קל]".

[4] הנוסח הספרדי של ברכת הפרשת חלה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲֹשֶר קִדְֹּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִיוָּנוּ לְהַפְרִיֹש חַלָּה תְרוּמָה".

[5] מתכוון לתלמידה.

[1] מתוך 'תפארת ישראל' פרק כה – המקור של הקטע שנלמד בשיעור:

ובמסכת קידושין (ל' ע"ב) ושמתם. סם תם, נמשלה תורה בסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה ומניח רטיה על גבה, ואמר לו בני כל זמן שרטייה זו על גבי המכה אכול מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין ובין בצונן, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך אמר הקדוש ברוך הוא בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, כל זמן שאתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים ביד יצר הרע, שנאמר הלא אם תטיב שאת. ואם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרים בידו ע"כ.

ופירוש זה כי לא יכול יצר הרע לשלוט על התורה שהוא סדר הנמצאים אשר הם נבראים עליו, ולפיכך התורה היא תבלין ליצר הרע שאינו יכול למשול על האדם ולהוציא את האדם עד שיצא האדם חוץ מן הסדר אשר ראוי שזה אינו יכול, ומפני זה מעלת התורה שאין יצר הרע שולט עם התורה, ואם לא היתה התורה שהיא רטייה ליצר הרע שלא יוכל להוציא את האדם חוץ מן הסדר לא היה נברא היצר הרע שלא היה יכול האדם לעמוד נגדו, אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע, ולכך ביום מתן תורה היו מביאים ב' הלחם שהיו של חמץ, כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה, ומצד התורה נמצא יצר הרע, ואם לא כן לא היה נמצא מפני שאין יכול לעמוד נגדו. עוד מורה זה כי אין צריך להרחיק אותו עם התורה, ולכך המצוה להקריב החמץ ביום מתן תורה. ועוד רמז בזה מה שאמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, כדאיתא במס' סוכה (נ"ב ע"א). ולכך ראוי שיהיו שני לחמי תודה בעצרת חמץ, וזהו עיקר הטעם, אך צריך אל הבנתה חכמה ועומק מאד בענין זה, ולא כמו שאר קרבנות שאסור להקריב חמץ אל המזבח, כי היצר הרע מרוחק מן עבודת השם יתברך, אבל ביום מתן תורה שהתורה שומרת מן יצר הרע עד שאינו מושל באדם אין הרחקה אליו, ולפיכך היו מביאין שתי הלחם של חמץ בעצרת דוקא. וקצת רמזנו למעלה כי משה השיב למלאכים כי מפני הקנאה והשנאה שיש בתחתונים ולכך ראוי להם התורה כמו שמבואר למעלה, לכך היו שתי הלחם של חמץ, כי דבר זה הוא הגורם שיבא התורה לתחתונים, אמנם יש עוד טעם למה שהיו שתי הלחם חמץ, רמזוהו חכמים (בפרק ב' דביצה) (פסחים ס"ח ע"ב) הכל מודים בעצרת דבעינן לכם. שהוא יום שנתן תורה לישראל, וזה כי היום הזה התחתונים הם עיקר במה שירד השם יתברך עם כל העליונים לתחתונים לתת תורה לתחתונים, והנה שאר הימים התחתונים פונים אל העליונים כמו שראוי, ויום הזה היו פונים העליונים לתחתונים, כדכתיב וירד ה' על הר סיני (שמות י"ט). ולפיכך ביום הזה נבחר החמץ שהאדם שבו החמץ עיקר ביום הזה. והיו שתים ועמהם שני כבשי עצרת וזבח שלמים, מפני כי יום הזה הקדוש ברוך הוא היה פונה אל עולם הזה, ולא נמצא בכל הקרבנות שלמי צבור כי אם בעצרת, וזה מפני כי יום הזה יש שלום וחבור לעליונים עם התחתונים, ויש אכילה למזבח וזהו לגבוה, ואכילה לאדם כי ביום הזה בעינן לכם, ופרושים הראשונים ברורים.

[2] רש"י, שם: "נומי - צמחים בורפיליו"ש (בורבולי"ש: אבעבועות, כיבים) בלע"ז".

[3] לכאורה ה'מכה הגדולה' היא היצר הרע, כפי שאומר לאחר מספר דקות בהקלטה: "פה מגלים שיש מכה גדולה שנקראת יצר הרע. אולם כאן מפרש מניטו: 'הוריד אותו מהעליונים לתחתונים'. אולי מניטו רומז כאן למה שאמר בהזדמנויות רבות שהיצר הרע הוא תוצר הכרחי של הירידה מהעליונים לתחתונים.

[4] ראו על כך בהרחבה בשיעורי מניטו על כתבי הרב קוק: "זה נתון טבעי לאדם, בתור בריאה. כי, לפי הקבלה, הבריאה היא כל כולה הרצון לקבל . אבל עד שלא קיבלה מה שצריך לקבל באמת, כדי שהמציאות שלה תהיה טוב, אז היא יכולה לקבל אפילו מהסטרא אחרא, זה מה שבתוכן אומר הרב, זה מובן? ושורש הדברים, כמובן, זו הבחירה, כן. כי מי סוף-סוף בוחר בערך זה או אחר כדי להתמלא ממנו? זו הבחירה. ולבחירה אין גורם, אין שום גורם. הבחירה מתחילה בעצמה ולכן יש אזהרה שצריך לקשור, לאחד, את הכלי המוכן הזה לאור המתאים לו. וזה נקרא, אח"כ, נראה בגמרא כבר, זה נקרא "תלמוד תורה". בלי תלמוד תורה, ה"תכונה ליראת שמיים" מביאה לע"ז, מביאה אפילו לכפירה. אותה "תכונה ליראת שמיים". מכיוון שאדם לא יכול לחיות, בתור אדם, בלי ערכים ואם אינו קושר את עצמו לערכים אמיתיים אז קושר עצמו לכל מיני "פסודו -ערכים... ז"א המלכות היא, בהתפשטות הספירות, המלכות היא, בהתחלת ההליך של תיקון העולמות, היא כלי ריק מכל אור... כי התוצאה של הצמצום פועלת במידת המלכות , זה מובן?.

ולכן המלכות התרוקנה מהאור שלה כדי שיהיה מקום לעולם, זה רק בקצרה, אבל תבינו את ה [...]. ולכן, עיקר הבריאה זו אותה תכונה להיות כלי מקבל, כלי קבלה. אבל מכיוון ש"לית לה מגרמה כלום" היא מוכנה לקבל כל מה שיבוא אליה ולכן הכול תלוי בהזדמנויות, בזכויות, בהזדככות של הכלי, כדי שאור זה, או אור אחר יבוא. לפי דעתי, החידוש פה של הרב, מתחיל בזה שהוא מסביר, בקצרה ככה את ה א מ ב י ו ל נ ט י ו ת, אם אפשר להגיד את זה (צחוק בקהל), אבל באופן קיצוני לגמרי: או הטוב המוחלט או הרע המוחלט, זוכרים את זה?:

"היא עלולה להוריד את האדם ואת האנושיות כולה לעמקי תהומות, כשם שהיא עלולה להעלותם למרומי שחקים"... זה מובן? אז אם הבור הוא ריק ממים של הקדושה אז הוא יתמלא עקרבים ונחשים שהם הכוחות של הסטרא אחרא, זה מובן?".

[5] ראו בסוטה, ג, א : "תנא דבי רבי ישמעאל אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה רב אשי אמר רוח טהרה" ורש"י שם: "נכנסה בו רוח - ממרום ולקמן מפרש רוח טהרה או רוח טומאה על ידי שטן הבא להחטיאו ולהקניט את אשתו".

וראו זהר עם תרגום הסולם, פרשת וישב, אות ער"ה: "משום שיש מצד האחר לב טמא ורוח עועים המסית בני העולם לחטא וזה הוא רוח הטומאה הנקרא רוח עועים כמש"א ה' מסך בקרבה רוח עועים ועל כן בקש דוד ורוח נכון חדש בקרבי".

[6] וראו ברש"י על דברים כג, יח שמסביר את המילה קדשה: "לא תהיה קדשה - מופקרת מקודשת ומזומנת לזנות", כפי שנעשה למשל בפולחן הבעל והעשתורת בעמי כנען.

[7] השוו זאת עם דברי הרב בשיעוריו על נתיב התורה, שבו הוא מפרש את דברי המהר"ל על הסדר, על 'הישוב' שנמצא בתוך ה'סדר', ועל המהלך ב'דרך' הנמצאת מחוץ לסדר. התורה מחזירה את האדם לסדר, בהקשר לתיקון התהו ובהו עליו דיבר בתחילת השיעור: "ויתכן שכל המפתח של ההסבר של המהר"ל זה המילה סדר. וצריך להבין אותה מילה לפי תורת המהר"ל. מה זה הסדר? הסדר של המציאות, אנחנו תופסים את הסדר של המציאות דרך השכל. וכל מה שנמצא מחוץ לסדר האמיתי, אין לו קיום. אף על פי שזה נמצא באופן עראי, מכיוון שזה לא בדיוק הסדר האמיתי, אין לו קיום. זה לא מתקיים, לפי לשון הגמרא. פה יש הגדרה, ההגדרה הראשונית היא חשובה מאד: יש יישוב. ויש דרך. והדרך זה המעבר בין ישוב לישוב. הישוב יש לו הסכנות משלו, אבל הוא ישוב. והדרך - בבחינת דרך הוא בסכנה. [...] שהישוב במעשה הוא שייך לעולם הזה, למציאות של העולם הזה. הקשר עם התורה שהיא תורת הישוב, שהיא סדר של הישוב, זה קשר תמידי מוחלט." [...] "משל, לאדם שהיה מהלך בדרך" - "בדרך" – זה משל לעולם הזה. באישון לילה - העולם הזה כשלעצמו בלי סדר בלי תורה בלי אור. "והארץ הייתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום." אז אנחנו הולכים באותו חושך של התוהו ובוהו. אז הפשט הוא מובן. אם אנחנו נמצאים במצב של תוהו ובוהו, של אי סדר, זאת אומרת, בדרך אשר לא עבר עליה אדם, כמו שאומר הפסוק. כל בריה ובריה בחיים שלה, בזמן של החיים שלה היא דומה למי שהולך בדרך לא..איך אומרים את זה בעברית? גבורות תשובה מהקהל: לא כבושה הרב: לא כבושה. אף על פי שעברו כבר בני אדם, אבל לכל אחד זה כאילו שאין לו מורה דרך, כן. והקב"ה נתן לבריות איזה מן צופן שאפשר להשתמש בו כדי להינצל מן הסכנות האלו.

במקבץ הקלטות ביוטיוב בשם: "הנביא – האמר"ל של העולם הזה", משלים מניטו את ההסבר.

[8] שם טז-יז: "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'... חמץ תאפינה".

[9] שם: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'".

[10] ראו בזוהר, חלק ב, דף מ, ע"ב, ברכות יז, א - ורש"י שם דיבור המתחיל 'שאור שבעיסה', ועוד.

[11] ראו למשל בשל"ה, פסחים, אות רצט: "וכמו שיש חילוק בין הרן לחרן נקודה כמו כן בין חמץ למצה וחמץ' הוא הקליפה סוד מצח אשה זונה', וכן בכתביו של ר' נחמן מברסלב 'אוצר היראה' על פסח, אות יד.

[12] ועל ממד נוסף של הקשר בין הגאווה ליצר הרע, ראו בשיעורי מניטו על נתיב התורה, שיעור מספר 18: "אז לפי תורתו של הרב אשלג זה פשוט מאד, כן. הוא מסביר את זה ככה: היצר הרע זה הרצון לקבל. וכל עוד שאני מקבל בלי שזכיתי בזה, זה רע. ולכן צריך לזכות כדי לקבל בזכות. זה המטרה של המצוות. איך? להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. זה מובן? כן. אז אי אפשר לחיות בלי לקבל, ולכן מי שאומר אני לא מקבל אני רק משפיע, הוא...זה לא אמיתי. זה גאווה של הפילוסוף, כן. שהוא אומר אני רק משפיע, אני לא מקבל. זה ההגדרה של הגאווה סתם – הוא רואה את עצמו כאילו הוא המשפיע. והוא לא יכול לחיות בלי לקבל, אז הוא לא רואה את זה שהוא מקבל. הוא אומר שהוא רק משפיע." וכן בהקלטות של מניטו על יצר המין, שקובצו בערוץ היוטיוב של מכון מניטו תחת השם: יצר המין.

[13] להרחבה בנושא זה, בהקשר ליצר המין, ראו מקבץ הקלטות בערוץ היוטיוב של המכון: "יצר המין".

[14] דרך חיים למהר"ל, פרק ג, משנה א: "וכן בלשון 'ואין אתה בא לידי עבירה', שהיה לו לומר 'ואין* אתה בא לעבירה'. והוא הלשון בכל מקום כאשר יבא האדם אל הסבה הגורמת, כי הסבה נקרא 'לידי' מפני שהידים הם ראשונים להביא הדבר אל האדם, וכן הסבה של החטא הגורמת החטא נקרא 'ידי עבירה'. וכך פירושו; הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה, היינו הסבה הגורמת החטא לאדם, והוא גבהות הלב, שהוא סבה אל החטא. ואם אמר 'ואי אתה בא לעבירה', היה משמע שאם לא יסתכל הוא בא לעבירה בודאי, ואין הדבר כך, שבשביל זה לא יבא בודאי לעבירה, רק 'לידי עבירה', רוצה לומר דבר שהוא סבה לעבירה".

[15] השוו עם דברי מניטו בשיעוריו על תורת התולדות, שיעור 16, בהם הוא מסביר שההופעה הפילוסופית של הלך רוח זה היא ההומניזם: "מה היה החטא של אדם הראשון? "נעשה לנו שם" (בראשית יא ד). האדם אומר: "אני אעשה לי את השם". זאת אומרת, התורה - האמת של 'מה טוב ורע' – זה לא רצון הבורא, זה רצוני-אני. זה חטא של אדם הראשון. זה החטא הראשוני של כל חטא. זה מובן? המרידה כלפי האמת האמיתית של "מה זה טוב, מה זה רע" – שזה רצון הבורא, לא אני. בפילוסופיה קוראים לזה: 'הומניזם': האדם לוקח את עצמו כקריטריון, קנה מידה של האמת. זה לא אומר שאין ערכים בהומניזם! – אם זה בסדר, כן? – אבל זה ה... למשל החטא של פרומתיאוס במיתוס". וכן על משמעות הגאווה לחטא אדה"ר ראו בסוד העברי כרך 2 שער שלישי: "בבסיסו של חטא אדם הראשון טמון שורש הגאווה הדורשת מהבריאה להטביע במציאות חותם אישי ונפרד מהבורא שבראהּ, בבחינת כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח, יז). במעשהו נוטל האדם את מלכותו של הקב"ה לידיו ותובע להחליט בעצמו מהו הטוב והרע עבורו. בתפילה נאמר: "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ... כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא", ובהתאם לכך, חטא אדם הראשון מוגדר בתורה באופן הבא: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע (ג, כב). מִמֶּנּוּ, היינו: מעצמו הוא בחר להחליט מה טוב ומה רע תחת לשמוע בקול ה' ולעשות כרצונו. זה אמנם יהיה כך לעתיד לבוא, אבל אדם הראשון "אכלהּ פגה", כלשון הזוהר הקדוש, עשה זאת לפני הזמן, בטרם הגיע לבשלות הדרושה".

[16] להרחבת ההסבר על הקשר בין יצר הרע, חמץ וגאוה, ברוח דברי מניטו, ראו בשל"ה, פרשת בא, אות כא: "כבר האריכו המפרשים כד הקמח לרבינו בחי פסח א' ברמזי חמץ ומצה שהם נגד שני יצרים חמץ הוא החומץ המנוול והשאור הוא שאור שבעיסה כי גוף האדם הוא כמו עיסה המעורב מקמח ומים כן נעשה האדם כנבל הזה והיצר הרע הוא מחמץ העיסה והמצה הוא יצר טוב שגורם לאדם שיהיה נכנע ולא יעלה למעלה כמו שהיא המצה ואז נכנע מפני בוראו ואינו בא לידי חטא והוא סור מרע ועשה טוב".

[17] וראו על כך התייחסותו של המהר"ל, ב'תפארת ישראל', פרק נג: "בזה המדרש גלו כי השגת התורה לא היה בטל לעולם והיו משיגים בתורה כי התורה היא כוללת הכל וכאשר משיג בתורה משיג סדר הכל ואם שיהיו מצות התורה בטלות שאינם צריכים לעולם התחיה מכל מקום התורה לא תהיה בטלה כאשר בה השגת הכל יהיה צריך או אין צריך ויש בה דברים שהם לפי סדר עולם התחיה גם כן כמו שאמרו כל המועדים יהיו בטלים ופורים ויום הכפורים לא יהיה בטל כי הם לפי סדר עולם התחיה".

[18] וכן בילקוט שמעוני, משלי, רמז תתקמד: "כל המועדים עתידין ליבטל, וימי הפורים אינן בטלים לעולם. אמר רבי אלעזר: אף יום-הכיפורים לא ייבטל לעולם, שנאמר והייתה זאת לכם לחוקת עולם".

[19] וכן מגילה, ז, א, וראו בחידושי אגדות מהרש"א שם.

[20] השוואה בין ימות השבוע לחגים מובאת בתיקוני זהר חדש עם פירוש הגר"א, וילנא, תרכ"ז, עמוד 354, עב ג.

[21] דברים אלו מפורשים בספר הדעה, ב, דרושי עולם התוהו, חלק ב, דרוש ד, ענף י"ב, סימן י: "הנה כל אותן המועדים יהיו בטלים אז כי יהיה אז כל הזמן כולו בקדושת אותן המועדים תמיד ובנזכר ומה שעתה הם מרמזים יהיה אז אורם וגילוים עצמן והוא ע"ד שאמרו על אלף הז' שאז יהיה יום שכולו שבת כן יהיה עד"ז בימות המשיח מאחר זמן דתחיית המתים והלאה יום שכולו מועד אלא משום שהמועדים הם מחולקים באור קדושתם לששה מיני זוהרי אור שהם פסח שבועות סוכות שמיני עצרת ראש השנה ראש חודש והם סוד שורש ששת ימי השבוע הנה כאשר יתגלה אז אורם העיקרי ממש להאיר למטה תמיד יהיה מאיר כל יומו באור קדושת המועד המתייחס אליו ויהיה כל הזמן כולו בקדושת המועדים" מניטו למד את ספר הדעה, ואף מופיעים הערות לדבריו בגנזך כתבי ידו של מניטו.

[22] השוו עם ילקוט שמעוני, ישעיהו כו, סימן תכט. יש לשים לב שלא מצוין שהמשיח מכריע לגבי הלכה מעשית ממש, אלא 'תורה' באופן כללי, והיה ויש אכן קשר בין המקור לדברי מניטו, יש כאן חידוש של מניטו: "אל תקרי: שומר אמונים - אלא שאומרים אמן, שבשביל אמן אחד שעונים רשעים, מתוך גיהינום ניצולין מתוכו. כיצד? עתיד הקב"ה להיות יושב בגן עדן ודורש וכל הצדיקים יושבים לפניו, וכל פמליא של מעלה עומדים על רגליהם, וחמה ומזלות מימינו של הקב"ה ולבנה וכוכבים משמאלו, והקב"ה יושב ודורש תורה חדשה שעתיד ליתן ע"י משיח". וכן ראו אותיות דרבי עקיבא (אוצר מדרשים אייזנשטיין) אות ז. מקורות אלו קשורים לנאמר במדרש בויקרא רבה יג ג: אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר כַּהֲנָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (ישעיה נא, ד): תּוֹרָה חֲדָשָׁה מֵאִתִּי תֵצֵא, חִדּוּשׁ תּוֹרָה מֵאִתִּי תֵצֵא". ועל המצוות שישתנו בימות המשיח לעומת התורה הנצחית ראו התייחסותו של המהר"ל, ב'תפארת ישראל', פרק נג: "בזה המדרש גלו כי השגת התורה לא היה בטל לעולם והיו משיגים בתורה כי התורה היא כוללת הכל וכאשר משיג בתורה משיג סדר הכל ואם שיהיו מצות התורה בטלות שאינם צריכים לעולם התחיה מכל מקום התורה לא תהיה בטלה כאשר בה השגת הכל יהיה צריך או אין צריך ויש בה דברים שהם לפי סדר עולם התחיה גם כן כמו שאמרו כל המועדים יהיו בטלים ופורים ויום הכפורים לא יהיה בטל כי הם לפי סדר עולם התחיה".

[23] רש"י, שם: צדוקי היה.

[24] ראו למשל דברי הרמב"ן על מצוות ישוב הארץ, בפירושו על במדבר לג נג, ובספר המצוות, השגות על הרמב"ם, מצות עשה ד'.

[25] השוו עם דברי מניטו בשיעוריו על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 17, מופיע גם ביוטיוב תחת הכותרת 'תורה כללית', שם הוא מבקר את הנטייה בעולם התורה להתעלם מעיסוק בשאלות אלו: "מה המצב של לימוד תורה בעם ישראל בימינו אנו? יש הרבה שיטות. וברור שאלו ואלו דברי א-לוקים חיים. אבל שעד התקופה של התורה של ארץ ישראל דרך הרב קוק, לא הייתה תורה של כלל ישראל. זה חידוש שחידש הרב קוק. תורה לכלל ישראל ולא תורה לסוג זה של אנשי שלומינו. לסוג זה, למין זה של שיטה מיוחדת. [...] ולפי השיטה שאנחנו למדנו אצל הרב קוק, זה מתחיל בדורות האחרונים, ביהודה הלוי, הריה"ל, רבינו יהודה הלוי וזה ממשיך במהר"ל, וכל הגדולים האלו, של פרי צדיק, השל"ה וכן הלאה. אבל בעיקר זה הכוזרי, המהר"ל וכן הלאה ומיד מגיעים להסבר של הרב קוק עצמו. אני רוצה להסביר את דעתי. זה רק אצלם שאנחנו מוצאים לא רק תורה של הלכה, של חוכמת ההלכה, שמביא לשולחן ערוך. שולחן ערוך אמיתי. אף על פי שיש כמה שיטות של שולחן ערוך. טוב, כל שולחן ערוך הוא שולחן ערוך. אנחנו צריכים שולחן ערוך לכלל ישראל גם כן. עוד לא הגענו לזה. [...] ולכן מה שאני רוצה להגדיר כתורה שייכת לכלל זה לאו דווקא עניין של סוג של שולחן ערוך, כן, גם לזה יש צורך. שולחן ערוך לכל עם ישראל. אלא, תורה ששייכת לעם ישראל כעם עם ההיסטוריה שלו. אי אפשר להמשיך הרבה זמן ככה. יש תשובות לכל. לדיוק של כשרות זה, לדיוק עניין של שבת זה, תחום עירוב, תחום... טוב. יש תשובות מיוחדות. [...] האם למשל, אנחנו חיים בתקופה של גלות, צריך להיות בגלות. האם אנחנו חיים בתקופה של גאולה, צריך להיות בישראל? אין תשובה. ואומרים "שיקול דעת". שיקול דעת של יחיד. אז הרב הגדול, פלוני אלמוני, יש לו תשובה מן התורה כדי לדעת אם הכנף של העוף כשר או טמא, כן. אבל כדי לדעת אם זה כשר לחיות בחו"ל או לחיות בארץ ישראל, שיקול דעת, אין תורה! זה אסון, כן. ויש עוד שאלות. לאו דווקא השאלה הציונית ההיא, כן. ולכן תורה גבי הכלל, היא צריכה לקחת בחשבון מה זה תורה. ספר תורה זה לא סתם תרי"ג מצוות. זה כל המקרא. זה נקרא תורה.

[26] ראו בשיעורי מניטו כל כתבי הראי"ה, אורות התחיה, ס, סד: "אתם זוכרים מה אומרת הגמרא - 'יחיד ורבים' - הלכה כרבים. הרמב"ם הוסיף - ואם האמת אתו הוא היחיד, לא שמעתם... קהל: הוא הרבים... מניטו: אה...סליחה, הוא הרבים, אבל נשאר יחיד, זה מלשון 'יחידי סגולה' (צוחק). וזה, זה לא סתם להיות יחיד, כן. אז , זה שמעתי, מפרש של הרמב"ם שאמר – ומי אומר שהאמת אתו? זה הרבים, אז התשובה היא כן, בעוונות הרבים...(צחוק בקהל). ושם הערה 62 - הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים: "אבל הטעם שהצריכם לכתוב דברי יחיד ורבים הוא מפני שאפשר להיות הלכה כיחיד וע"כ בא ללמדך כשתהיה סברא פשוטה ואפילו ליחיד שומעין לו ואע"פ שחולקין עליו רבים". וראו עוד יד מלאכי סמן רלא שהלכה כר יוסי מחבריו כי נימוקו עימו וכן שם סימן רצו:," "אע"ג דאמרינן דכי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כוותיה למדנו הרא"ש ז"ל בסוף פ"ק דבתרא דאנו לית לן לאכרועי טעמא דיחיד מסברא דנפשין", וכן ב'שדי חמד' מערכת היוד כלל ה.

וראו בהרחבה סיכום הנושא ב'תורה שלמה' לרמ"מ כשר, פרשת משפטים, שמות כג אות לז, בהערות, ובמיוחד מה שמצטט את דברי מהרשד"מ או"ח סימן לז: "מרגלא בפי העולם אחרי רבים להטות אבל רואה אני שמה שאמרה תורה אין הפירוש כפי הנשמע לבני אדם ובהם אמרו... ב"ש מחדדי טפי הרי בפירוש דלא אמרה תורה אחרי רבים אלא כשהם שוים החולקים אז הוי מעלת הרוב מכרעת אבל כשיש הבדל בין שתי הכתות אפשר שאיש אחד יעלה לאלף והיכן כתוב בתורה אלא שיש לנו לומר שמה שאמרה תורה אחרי רבים אחרי רוב מנין או אחרי רוב בנין כשהם שוין אחרי רוב מנין, בלתי שוים אחרי רוב בנין כו' ע"כ".

וראו עוד שם במילואים לפרשת משפטים: "ותשובה לקושית הש"ך מצאנו בדברי התום' שאנץ במשנה עדיות הבאתי דבריו בתו"ש חי"ז עמ' שו שאם יראו ב"ד דברי היחיד כו' יכולין לפסוק כמותו וכו' שכבר אמרה תורה אחרי רבים להטות ואע"ג שלא נתקבלו דברי היהיד בזמן הראשון ולא הסכימו רבים עמו כשיבוא דור אחר ויסכימו רבים לטעמו יהי' הלכה כמותם כו' ע"כ עי"ש ומבואר מדבריו תשובה לקושיי הנ"ל שהדין אחרי רבים להטות נאמר גם על זמן הזה אם יש רבים של דיינים שיסכימו לטעמו של היחיד מאיזה טעם שיהי' או משום שעת הדחק והפסד מרובה או משום שכך נראה והוטב בעיניהם סברת היחיד ההלכה כמותם ובזה מתקיים הדין של אחרי רבים להטות וראה מ"ש בזה בכפות תמרים סוכה ל"ד על תוס' ד"ה ולידרש להו ובענין זה כתב בשו"ת הרשב"א הנ"ל ואם יש תלמיד חכם ראוי להוראה ורואה דברי המיקל בזה אפשר שיעשה כקולו מפני שהוא מסכים כהוראתו עם המיקל והם רבים כנגד היחיד ע"כ".

[27] השוו עם ה'פרי צדיק' לחג השבועות, אות ד :"הנה בתורה שבכתב נקרא חג הזה בשס חג השבועות ובלשון חז"ל נקרא עצרת וגס בתרגום אונקלוס מתרגם על בשבועותיכם בעצרתיכון שגם בזמן אונקלוס הי נקרא חג זה בלשון חכמים עצרת דאונקלוס אמרו מפי ר"א ור"י כמו"ש (מגילה ג א) והענין ע"פ מה שאמרו במדרש שהש"ר ז' ב' ותנחומא פנחס ראוי' היתה להיות עצרת של חג רחוקה נ' יום כנגד העצרת של פסח כו', ומשמע דעצרת של אחר הפסח ענין אחד עם שמע"צ דחג. וענין שמע"צ יאיתא בשם האר"י הק' ז"ל שהוא לשון קליטה הוא קליטת קדושת האור ייחג הסוכותי דסוכות זמן שמחתינו במצות ד' מינים כמו שנא' ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' ומאן דנסיב באיין כידי' אנן ידעין דהוא נצוחיא (ויק"ר פ' ל')ובמצות סוכה ושמחת בחגיך ובשמע"צ הוא השמחה רק ממה שנקלט בו הקדושה מתג הסוכות כיון שבו אין שום מצוהי וכן פסח זמן חירותינו, ועיקר החירות הוא מיצה"ר דבמכה עשירית יצאו בנ"י מכל עשר כתרין מסאבין דקליפה ונכנסו לקדושה [...]ועיקר קליטת הקדושה מחג הפסח היה בשבועות זמן מתן תורתינו ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה חירות על הלוחות רק בתורה נכתב על ז דפסח עצרת לה' אלהיך, שמצד הש"י ראה אז שכבר נקלט הקדושה [...] ובשמיני עצרת כתיב עצרת תהיה לכם ובגמרא נדרש לענין מחלוקת ר"א ור' יהשע ויתכן שבשמע"צ הוא הקליטה אז גם מצד ישראל שאין אחריו עצרת עוד. וכן כאן בלשון חכמים בתושב"ע נקרא חג השבועות בשם עצרת ע"ש קליטת קדושת חג הפסח זמן חרותינו שנקלט במתן תורה על ידי השי"ת [...] והשי"ת בתורה שבכתב קורא להחג בשם שבועות ע"ש שבעה שבועות שהוא שבחם של ישראל".

[28] באותה גמרא שמצטט המהר"ל, בפסחים סח, ב: "ר' יהושע לטעמיה דאמר שמחת י"ט נמי מצוה היא דתניא ר' אליעזר אומר אין לו לאדם בי"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה ר' יהושע אומר דחלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש וא"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר (דברים טז, ח) עצרת לה' אלהיך וכתוב אחד אומר (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם: (עב"ם סימן) א"ר אלעזר (ד)הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם".

[29] בשיעורים אחרים, בהקשר לעבודת ה' של האדם, מסביר מניטו שבעומק העניין 'האינטרסים' של שהבורא והנברא מאוחדים. כאשר העבודה לצורך גבוה – לה', מתמזגת עם הצורך לתחתון ('צורך הדיוט') – של האדם. ראו למשל בהקלטה ביוטיוב: "קיום לצורך גבוה", מתוך שיעוריו ב'דרך חיים למהר"ל, שיעור 13: "חלק גבוה" זה מושג שאפשר להסביר אותו: זה חלקו של ה' יתברך. והחלק הזה הוא גבוה מאוד. יש ערך גבוה מאוד. כל העבודה של העולם זה לצורך גבוה. אף על פי שנדמה לנו שכל העבודה שלנו, התכלית - זה אנחנו. למשל - אני מתפלל כדי לקבל ברכות. לכן אני מתפלל ל'ברוך', מקור הברכות. כדי לקבל ברכות. אז לכאורה - זה לצורך הדיוט. זה לצורכי. [...] ובנקודת [חירות] יותר עמוקה: לא. זה לצורך גבוה. איך להבין את זה? מכיוון שהוא ברא אותי. הוא יודע למה. אם ההנחה - זה שאני נברא, בריאה שלו, אז הוא ברא אותי, הוא יודע למה. ולכן הקיום שלי זה לצורך גבוה. אף על פי שאני לא מבין. זה מסתורי. למה כל זה ככה? הוא החליט. אבל התוצאה היא שהקיום שלי זה לצורך גבוה. ולכן כשאני מקבל ברכה, זה בשבילו. לא רק בשבילי. זה מובן? וזה חסידות עמוקה. כשחסיד מתפלל, הוא אומר: "יהי רצון מלפניך" זאת אומרת, השאלה שאנו שואלים: למה רצון הבורא לא מתקיים? הבורא הוא רוצה לתת. אבל השאלה היא שלו! הוא שואל: למה רצוני לא מתקיים? אבל זה הרצון שלו! שהמקבל יקבל. ולכן כשאני מקבל, אני מקיים הרצון שלו. לא הרצון שלי. זה נקרא "לצורך גבוה" אז מי שמתפלל לצורך הדיוט זה תפילה קטנה, ילדותית. הכוונה האמיתית זה לצורך גבוה. לכן מתחילים ב"יהי רצון מלפניך": שמה שאני רוצה, שאתה תרצה את זה. דאם לא כן זה לא יתקיים [צחוק קל] זה מובן? למשל, כמה דוגמאות: כשיעקב אבינו ברך את בניו אז הוא מפסיק את הברכות ואומר - זה מפרשת ויחי: לישועתך קיוויתי ה' הפשט הרגיל: שהוא לא מצא מספיק זכות אצל בניו, כדי לגלות להם את קץ הגלות, אז הוא מתפלל: לישועתך קיוויתי ה' הישועה תבוא ממך. אין להם מספיק זכות, אבל אתה תושיע אותם. זה הפשט. אבל לפי הסוד זה יותר עמוק, כמובן: טוב, אני רואה שאין מספיק זכות בבני ישראל כדי שהגאולה תבוא. אבל שתבוא בשבילך, לישועתך שלך. "לישועתך" אתה "קיוויתי" ומכיוון שאני מקווה לישועתך, אני בטוח שהישועה תבוא. כי זה לצורך גבוה. כל עוד ישראל בגלות השכינה בגלות. צריך לגאול את השכינה! [...] או: "ממעמקים קראתיך ה' " לפי הפשט: אני נמצא במעמקים. וממעמקים שאני נמצא אני קורא אותך. אבל לפי הסוד זה ההיפך: אני קורא אותך ממעמקים שאתה נמצא. ממעמקים קראתיך ה' זה מובן? לא? זה סוד העומק. והסוד הוא עמוק (צחוק) יש עשרה עומקים. אז מהמעמקים האלו קראתיך כדי לגלות ולגאול את השכינה. זה מובן? [...] למשל בקורבנות - פשט התורה אומר: "את קרבני לחמי" מה זה "לחם" בשבילו? אפילו אם זה סמלי, או יש משמעות ברמיזה, אבל צריך להבין את זה! להבין את זה: מה זה "צורך גבוה?" זה מובן? דווקא אני רוצה להזכיר את הרב אשלג, ז"ל, שלמדנו ממנו: כשהמקבל מקבל, הוא נותן לנותן. זה צורך גבוה. ולכן אם אתה חושב: "אני נותן לו אהבה, אז זה העבודה שמועילה לו" לא! זה לא זה! זה הפשט, כן? כשאני מקבל ממנו, אז אני נותן לו הנאה. זה העבודה. הבנתם את העניין? ולכן צריך לבקש כל היום, ככל היותר, כדי לתת ככל היותר."

ראו עוד בדבריו של מניטו על עבודת הצדיק, שכל שאיפתו שרצונו ישתווה לרצון ה', כך שלמעשה הקב"ה שומע את רצונו דרך תפילת הצדיק. נמצא בקטע בסרטון יוטיוב של המכון תחת הכותרת: החופש לבחור שלא לבחור, ובשיעורים על התפילה, שיעור 1-2.

[30] הערת המתמלל: מעניין להשוות את הקשר העצמותי בין החטא לזכות - הנובעים מתוך הרצון לקבל ומהווים צדדים שונים שלו, אל דברי מניטו בשיעור הבא על מסכת יומא, על כך שהתשובה שהופכת את השגגות לזכויות, והזדונות לשגגות. יתירה מזאת, אם נעמיק בנושא על פי מניטו (בשיעוריו על התשובה), יתכן לומר שהתשובה מחזירה את התוצאות של המעשים למקור ממנו הם נובעים – הוא הרצון לקבל – ושם, בנקודה הארכימדית הזו, מתבצע הבירור של התשובה של האדם. לאחר אותו בירור יוצאים המעשים מחדש בצורה 'נקייה' מאותה הנקודה של הרצון לקבל, ללא הפגם של החטא, והפעם עם זכות. כלומר יתכן לומר שהתשובה גורמת לאדם להגיע למדרגת הזכות על היש שלו.

מצורפים דבריו של מניטו על התשובה, מתוך השיעור הראשון בסדרה 'להתחיל מבראשית', שיעור 1: "מבחינה מוסרית השכל הטבעי לא תופס את המושג של "תשובה". אבל יש סיבה שנייה שהיא יותר חמורה: זה סיבה שכלית. כי המושג של "תשובה" בעברית זה: לשוב בזמן באותו עת שהיה הקלקול המוסרי כדי לחזור לדרך הישרה. התמונה היא פשוטה מאד: הדרך הישרה, באיזה שלב נטיתי מהדרך. מה זה התשובה? אני צריך לחזור לאותה נקודה כדי לתקן, ולהמשיך בדרך הישרה. אבל אין בשכל האנושי המושג של: הפיכת הזמן. זה "בלתי רוורס". אי אפשר לחזור לאחורה, לשוב כדי לתקן. ולכן אין מקום בחשיבה האנושית במושג התשובה, זה חידוש של התורה. אחר כך התרגלו לזה, שמעו. וגם הנוצרים חושבים שאפשר לחזור בתשובה. אף על פי שהם גויים. מכיוון שקיבלו את זה מהתנ"ך, קיבלו את זה מהזהות העברית. רק בעברית יש לנו את הכלל של ו"ו ההיפוך: העבר יכול להיות עתיד".

[31] על הקשר בין הבריאה, היצר הרע והתורה ראו זהר בראשית כג, א (עם תרגום לשון הקודש): "אמר רבי שמעון לחברייא אם לא היה כך שברא הקב"ה יצר טוב ורע שהם אור וחושך לא היתה זכות וחובה לאדם של בריאה אלא בגלל שנברא משניהם [...] אמרו לו כל זה למה? ולא היה יפה שלא נברא ושלא לחטא ולגרם כל מה שגרם למעלה ולא היה לו לא עונש ולא שכר? אמר להם מן הדין היה לו לבראו כך בגלל שהתורה בגללו נבראה שכתוב בה עונש לרשעםי ושכר לצדיקים ולא היה שכר לצדיקים ועונש לרשעים אלא בגלל אדם של בריאה לא תהו בראה לשבת יצרה. אמרו ודאי כעת שמענו מה שלא שמענו עד עכשיו שודאי לא ברא הקב"ה דבר שלא צריך".

[32] הערת המתמלל: יש לשים לב לחידוש של מניטו, שיוצק לתוך הפתגם המפורסם תמצית של תקווה, שבכוחה לפתור את הדיסוננס בין הנטייה של יצר הרע לבין הציווי של היוצר, משום שמקור שניהם הוא מבורא אחד. להרחבה בנושא, ראו בשיעוריו של מניטו על נתיב התורה, שיעור 1, בקשר לאמירתו של ר' לוי בר חמא "רגזו ואל תחטאו".

[33] וראו גם בבראשית רבה, נג, יד על "ויגדל הילד ויגמל: ר' הושעיה רבה אמר נגמל מיצר הרע" ובמדרש אגדה, בראשית כא, ח, א, על הפסוק: "יש אומרים שנגמל מיצר רע ליצר טוב, ובן י"ג שנה היה". וכן ב'אור החיים' על בראשית א, א: "ובראות ה' כן אמר יהי אור לעזר לאדם נגד יצרו, בהיות בן י"ד יופיע עליו ממעון קדשו רוח אלקים קדישין נשמה קדושה וטהורה, או אור התורה שבאמצעותו ילך בדרך הטוב"

[34] שם, פרק ב: "לפיכך כל הנבראים יש בהם השלמות, ולא שיהיה בהם השלמות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם - דבר זה יש להם בשלמות, ולכך אין מגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלוהים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלמות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלמות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב )תהלים פב, ו( אמרתי בני אלוהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו, וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלמות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החיסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע, ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן. ושני דברים אשר אמרנו, הכל עניין אחד כאשר תבין".

[35] שם: "ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט, כז) קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר אמר חזקיה מאי דכתיב (תהלים עו, ט) משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה ולמה יראה כדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (בראשית א, לא) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ה' יתירה למה לי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

[36] השוו עם אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לב :"הוא היה אומר צדיקים נוטל מהם יצר הרע ונותן להם יצר טוב שנאמר לבי חלל בקרבי רשעים נוטל מהם יצר טוב ונותן להם יצר הרע [...] בינונים נותן להם זה וזה" וכן ירושלמי ברכות פרק ט הלכה ה :"אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם אברהם אבינו, עשה יצר הרע טוב דכתיב "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", אמר רבי אחא והפסיד אלא "וכרות עמו הברית והחסד" וגומר, אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו". ובדומה לכך בבא בתרא, יז, א :"שלשה לא שלט בהן יצר הרע אלו הן אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל ויש אומרים אף דוד דכתיב ולבי חלל בקרבי" רש"י שם :"יצרי הרע מת בקרבי".

להרחבה, ראו בשיעוריו של מניטו על התפילה, ברכת התשובה, שם הוא מסביר על הנושא של הריגת היצר הרע על ידי הצדיק, בעקבות ספר התניא: "קהל: החיסרון של הצדיק זה בגלל שהוא בארץ? מניטו: החיסרון של...? קהל: החיסרון של הצדיק - זה בגלל שהוא בארץ? מניטו: המהר"ל מסביר ש-בגלל שהוא בעל גוף. זה אותה משמעות. זה בעל חומר כן? אבל יש מדרגה של צדיק שאפילו הוא בעל חומר, בעל גוף - והוא נקרא "צדיק גמור". אבל זה נדיר מאד. מי שלמד את ספר התניא, הוא מכיר את הנושא: רוב הצדיקים, הרוב המכריע - הם בינוניים. ונקראים בינוניים. צדיק גמור זה מי שכבר הרג לגמרי, "הרג" - אומר התניא, הרג, את החומריות של החומר. ואע"כ הוא על גוף, בעל חומר. אבל החומר אצלו - זה כבר נשמה. במושגים של הקבלה זה העולמות שהכלי עצמו הוא אור. זה מובן כן... אבל צדיק? איפה... ולכן פשט הכתוב: אשר יעשה טוב ולא יחטא. כי אם לא כן זה גאווה. וזה קשור למה שרמזנו. שהצדיק האמיתי הוא בעל תשובה תמידי. על אותם החטאים, בפשט שראינו, שגגה שהיא... שגגה. פשוטו כמשמעו. ושבא מהחומריות שבחומריות שלו. זה חטאים שלא עשה. אף על פי שהכתוב אומר: "אשר יעשה טוב ולא יחטא".

[37] יתכן ויש כאן כבר רמז להמשך דבריו, בשבת פג, ב: "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל". וראו בהמשך השיעור.

[38] ראו סנהדרין מג, ב: "אריב"ל כל הזובח את יצרו ומתודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים העולם הזה והעולם הבא דכתיב (תהלים נ, כג) זובח תודה יכבדנני". והשוו עם דברי ה'שפת אמת' על פרשת 'כי תצא' שנת תרל"ד: "אמו"ר זקני ז"ל פירש כי תצא, כשיש קצת חירות מיצר הרע אז יהיה למלחמה וכו', והוא כמו שכתוב והיה בהניח וגו' תמחה וגו', וזה סימן שהוא שונא מוחלט ליצר הרע, כי בשעת החטא אף רשעים מתחרטים מיד, רק כשיש חירות והשנאה כבושה, על ידי זה ונתנו ה' אלקיך בידך. וכן פירש בזוהר חדש מלחמה זו על היצר הרע, ואמר שהמלחמה בכח התורה, וכן אומר בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין. וברש"י, לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע, פירוש כי התורה נעלמה מעיני כל חי, רק נתלבשה התורה בדבורים הללו לתת כח לאדם נגד היצר הרע, כי היצרים שבאדם אין להם יסוד קבוע, והיצר הרע בדמיונות שוא ומבלבל האדם, ויצר מלשון ציור ודמיון, אבל הנשמה שבאדם יש לה יסוד קבוע ובכחה לברר האמת מדמיונות ב' היצרים, ובעבור היצר נתלבשה תורה בלבושים וציורים לעזור להאדם בעולם הזה השפל... (תצא תרל"ד)".

[39] מסכת תמיד, לב, א: "אמר להן מה יעביד איניש ויחיה אמרו ליה ימית עצמו מה יעביד איניש וימות יחיה את עצמו". וכן פירוש אור יקר לרמ"ק, פרשת וארא, שער ב, סימן ב: "שאינו נקרא חי אלא אותו שהחיים האמיתיים בחלקו כאומרם מה יעשה האדם ויחיה ימות א"כ חי נקרא צדיק ומי שנאחז במדה זו יקרא חי אבל שאר בני אדם אינם נקראים סתם חיים".

על מנת להעמיק יותר במושג של מיתה בהקשר לעלייה, כדאי להשוות את הדברים לדבריו של מניטו בשיעוריו על עקידת יצחק, בשיעוריו על דרך חיים למהר"ל. מופיע גם ביוטיוב תחת הכותרת: 'עקידת יצחק': "אלוקי אברהם לא רצה שאברהם ישחוט את בנו. אלא "והעלהו שם לעולה". זה ביטוי אחר. [...] ולכן, מפה באה הטעות של הגויים, שמדברים על עקידת יצחק כאילו זה קרה! יש מדרש אחד, שרומז לזה, בעיקר בזהר. שדווקא שרה אמנו מתה, מכיוון ששמעה את זה. אבל - צריך לדייק את זה, ויש... דרשה ארוכה בשל"ה,"שני לוחות הברית" על זה, בפרשת וירא דווקא: שהחלק של הנפש של הנשמה צריך להקריב אותה. זאת אומרת: הוא איבד את החלק הכי "גרוע" נאמר של מדרגות הנשמה, שנקרא: "נפש". לפני העקידה, הוא היה גם כן בעל נפש, אבל אחרי העקידה, הוא היה במדרגה יותר גבוהה באמת - הנפש שלו עלתה למרום. אבל, זה רק על הנקודה של הנפש. זה מובן? זה רק ברמיזה. ולכן לפי הפסוק: "הנפש החוטאת היא תמות", רק הנפש".

[40] ראו בספרו של ר' נתן נטע שפירא 'מגלה עמוקות', על פרשת בהעלותך: "והנה היה העם חושבין הטעם כמ"ש בזוהר ע"פ היש בה עץ אם אין אם יש בא"י עץ חיים אם אין שאין בא"י עץ החיים אינה כדאי שיהיה משה בא"י כי משה וס' רבוא דיליה מעלמא דאתי אינון ואינן צריכים לא"י כדעת ר"ע דור המדבר אין להם חלק לעוה"ב שאינם צריכים לה".

פרק כה (#1): התפתחות זהות האדם, הגדרת המושג: מאורע היסטורי, וגבולות הבחירה חופשית[1]

תמלול ומקורות: איתי קולין

הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו

תוכן

מהי ההגדרה של מאורע היסטורי?

אין לאדם בחירה חופשית במאורעות הגדולים

הזהות המורכבת של האדם על רקע הסבר המושג 'צלם'

התפתחות זהותו של האדם והמאמץ להוליד את הבן אדם

האם יציאתו של האדם מגן עדן נקבעה מראש?

למה התורה מספרת על החטאים של אבות האומה?

מזמור נא בתהלים: החזרה בתשובה של דוד המלך

סיכום השיעור

מהי ההגדרה של מאורע היסטורי?

תקראו בהתחלת הפרק: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שמות י"ט) במדרש (קהלת רבה פ"ג): לכל זמן - זאת אומרת לכל דבר יש זמן מיוחד. לכל יש זמן. "לכל" – צריך להעיר גם כן על המילה. "לכל" – זה כלל. אבל לפי הלימוד התלמודי נאמר, זה ידוע שאין למדים מן הכְּללות (עירובין כו ב): זאת אומרת כשיש כלל, כולם, הכול - לפי ההלכה, לרוב זה רוב, לא כול. אבל מכל מקום ההסבר של המהר"ל הוא – לפי המדרש – לכל דבר חשוב יש זמן מתאים. יש זמן – אפשר לומר 'מיועד' ולא 'מיוחד', אבל זמן מתאים לדבר מכיוון שהוא דבר חשוב. מדברים שהם אינם חשובים - אף על פי שלפי הפשט הכול הוא חשוב, מכיוון שכתוב "לכל זמן" - אבל דברים קטנים שאינם חשובים, הסדר שלהם הוא לא חשוב. אבל דברים חשובים, הסדר - יש לו משמעות משלו. זוכרים שדיברנו על זה, על כל העניינים האלו בשיעור הקודם. ואחר כך "לכל חפץ" - בעניין של 'חפץ' זה דוגמה אחרת. זה לא סתם דברים, אפילו חשובים. אלא דבר שיש בו 'חפץ' פשוטו כמשמעו, והמדרש מביא את הדוגמה של התורה.

אז ניקח כמה דוגמאות בהתחלת המדרש כדי לא לחזור על שיעור הקודם, ונגיע מיד אחר כך לעניין של התורה:

זמן היה לאדם הראשון שנכנס לגן עדן שנאמר: ויניחהו בגן.

פה אני רק מזכיר בקצרה את ההסבר. מכיוון שבכל הדוגמאות האלו כתוב שהקב"ה עשה את המעשה הזה, לא סתם סיפור ש"כך קרה". למשל, לא כתוב פה לגבי אדם הראשון שהוא נכנס לגן עדן, או שהוא נולד בגן עדן, או נברא בגן עדן. אלא כתוב באופן מדויק שהקב"ה שׂם אותו בגן עדן. ולכן זו פעולה, מעשה שבא מלמעלה, מכוון. זה דבר חשוב: הנושא של העניין הוא הבורא עצמו, הוא עשה את זה.

אולי פה יש לנו את ההסבר, הכלל: מה זה דבר חשוב? כל דבר שקורה בעולם זה חשוב, מכיוון שכל דבר במציאות זה חשוב. אבל דברים שבאים במציאות, שמופיעים בעולם, ושהקב"ה הוא שעושה את זה לפי סיפור המקרא, אז אולי אפשר לומר על זה - נקרא דבר חשוב. יש נושא דומה מאוד בתרבות הכללית, [...][1]: ההגדרה של 'מאורע היסטורי'. מה זה הקנה-מידה של ההגדרה של 'מאורע היסטורי'? מתי אומרים שהמאורע הוא 'היסטורי'? מבינים את השאלה? זה שאלה דומה מאוד. אולי יש לכם תשובה?

קהל: זה היסטרי, לא היסטורי. [צחוק]

מניטו: לא לא, זה קורה רק בטלוויזיה הישראלית [צחוק]. טוב, איך אפשר להגדיר למשל, [...]. סופסוף זה אותו עניין במישור אחר לגמרי, אבל זה לא רק שזה דומה מאוד, זה אותו נושא: מה זה 'דבר היסטורי', 'מאורע היסטורי'?

קהל: זה הודאה על המשך הפעולה, זה משפיע.

מניטו: אז זה מתגלה רק למפרע?

קהל: [...]

מניטו: על טבעי? דווקא יש סתירה במושגים. אם זה על טבעי זה לא היסטורי. אז זה טרנס-היסטורי, זה על-היסטורי. אז זה תוכן המאורע שהוא על טבעי.

קהל: [...]

מניטו: אה, יום העצמאות, אז אפשר לומר גם כן, איך אומרים את זה באנגלית, לקתולים באמריקה [צחוק]. זה לא מאורע שקרה בהיסטוריה. 'מאורע היסטורי' – הכוונה היא, אפשר להתחיל באותה הגדרה: מכיוון שיש לו השפעה על הרבה מאורעות אחרים, או דברים אחרים, אז הוא מתגלה למפרע שזה היה משהו היסטורי, זאת אומרת בלשון שלנו: 'דבר חשוב'. אבל אני מחפש עוד הגדרה אחרת.

קהל: [...]

מניטו: כפי שאנחנו אומרים – במישור של התרבות הכללית – שאיזה מאורע הוא, או היה 'היסטורי'. מה זה 'מאורע היסטורי'? המשמעות של התואר 'היסטורי' לאותו מובן?

קהל: [...] [צחוק מהקהל]

מניטו: שנכנס בהיסטוריה, באיזה מובן? בספרים של היסטוריונים? טוב, אז זה סובייקטיבי. למשל...

קהל: [...]

מניטו: אז זה דומה מאוד. זה דומה מאוד. לכן זה הגדרה אחרת. לפי הנושא שלנו, מתגלית הגדרה אחרת לגמרי: שהיה מוכרח להיות. אבל לא מבחינה דטרמיניסטית, אלא שהיה מוכרח להיות שהיה – אני לא רוצה להשתמש במילה 'גורלי'. זאת אומרת ששייך ל'מטרת הבורא' לפי הלשון שלנו, או שייך ל'אמת של המציאות' לפי לשון הפילוסופיה. שייך לעצם ההיסטוריה. אז זה נקרא 'מאורע היסטורי'. הצורה יכולה להיות מקרית, לא מקרית - ארעית. הצורה החיצונית של המאורע הזה – אין לה חשיבות. אבל המאורע עצמו - הוא שייך להתפתחות של המציאות – אז הוא נקרא 'מאורע היסטורי'. מה רצית לומר?

קהל: [...]

מניטו: למשל. למשל אפשר לומר שבמונחים שלנו יציאת מצרים זה מאורע היסטורי. מכיוון ששייך לעצם המשמעות של ההיסטוריה הכללית לפי התורה. טוב, אז פה יש לנו קצת... אפילו אם זה לא נראה, ההשפעה שלו - כמו שאמרתם – על דברים אחרים. למשל, זה יכול להיות דבר קטן לכאורה. למשל, כשיצא אברהם מאור כשדים, [יחד] איתו - לפי המדרש אפשר לתאר את המצב – הרבה הרבה אנשים ברחו מאותה המדינה, מאותה תרבות, מאותה מלכות[2]. והוא אחד בין כמה מהם. וגם המקרא מספר לנו שאיתו יצא לוט. אבל כמו לוט – יצאו המונים. אבל הדבר הקטן הזה הוא היה 'יציאת אברהם', [שהיה] קטן לכאורה, היה מאורע היסטורי מכיוון שהוא היה שייך – עכשיו אני חוזר ללשון התורה – שייך ל'מחשבת הבורא',[2] לפרויקט של הבורא.[3] אז זה מתגלה כמאורע היסטורי. ואני חושב שגם במישור ההגדרה הכללית וגם במישור ההגדרה – אני לא רוצה לומר 'מקראית' – של התורה, זה אותה משמעות. מה שמתאים לעצם הדבר. [כש]מדובר בהיסטוריה – זה מה שמתאים למשמעות, לתוכנית האמיתית של ההיסטוריה של העולם. אז זה נקרא 'מאורע היסטורי'. כמו שאמר ישראל. אני אמרתי 'מוכרח להיות', אבל זה רק מצידנו. 'מחויב' זה מצד רצון הבורא.

קהל: זה גם הגיוני...

מניטו: אה, ההיגיון הזה זה מתגלה רק למפרע.

אין לאדם בחירה חופשית במאורעות הגדולים

אבל פה אתם מבינים שיש פה קושייה גדולה: איפה המקום של הבחירה במאורעות האלו? אבל אפשר לקחת כהנחה: הבחירה היא לגבי הדברים הקטנים. לגבי הדברים הגדולים אין בחירה. אפשר לצאת מההנחה הזאת.[4]

למשל – אני לא זוכר אם הבאתי את המשנה הזאת בפרקי אבות (אבות ד כב): "בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך..." חס ושלום, וכן הלאה [צחוק]. זאת אומרת, דברים גדולים - אין מקום לבחירה. זה התפתחות של תהליך שבא להגשים את מחשבת הבורא. למשל, כל הדוגמאות שנתן המדרש. וניקח אחד או שניים ואחר כך נגיע ל'חפץ'. למשל, עניין של יציאת מצרים.

קהל: אבל כזה דבר קטן, הוא שונה מדבר גדול. יש כן איזה השפעה.

מניטו: לא, השאלה היא שייכת להגדרה של חכמת הנבואה. מי רואה אם זה דבר קטן או דבר גדול? זה חכמת הנבואה. העניין - שזה היה גדול או קטן – זה מתגלה רק אחרי הרבה זמן, למפרע. אבל הנביא הוא שמשער: דבר שנראה קטן למישהו הוא רואה אותו מיד דבר גדול, דבר שנראה גדול למישהו, הוא רואה אותו מיד – זה שום דבר. זאת אומרת אין פה עניין של ממדים ומספרים - כמה יצאו ממצרים? כמה... וכן הלאה - אלא עצם המאורע, שלב מסוים בהתפתחות התהליך של התגשמות מחשבת הבורא - זה לפי לשון התורה. או לפי לשון הפילוסופיה – מאורע שהוא ממש מתאים להגדרה של עצם הדברים שאנחנו מוגדרים בהם. וכל דבר שהוא 'עצם' אז הוא ניסי. כל דבר שהוא עצם, מכיוון שאינו מקרי, אז הוא מוכרח, הוא מחויב, ואין מקום לבחירה. אף על פי שאנחנו מבינים את ההנחה הזו, מכל מקום זה קשה לתפוס אותה בחיי היומיום. מכל מקום אנחנו רגילים שדווקא כלפי דברים גדולים – כדי שיהיה זכות, כדי שיהיה ערך – צריך להיות בחירה. אבל זה טעות! כי הזכות פה זה לא זכות של המעשים, אלא זכות של: מי הוא האיש שהמעשים האלו קורים לו. מבינים את ההבדל? ולכן מכיוון שהזכות הוא לפי זהות הבן אדם, האדם, אז אין מקום לבחירה. "בעל כורחך אתה נולד" (אבות ד כב) וכן הלאה. זה שייך לסדר אחר, שהוא סדר של מחשבת הבורא.

מכל מקום, למשל: אם נאמר שהערך של האדם כלפי למשל המלאכים - זה נושא ידוע - שלאדם יש בחירה. אבל בחירה במה? במעשים שלו. אין לו בחירה להיות אדם או להיות משהו אחר. בדבר הגדול הזה – אין מקום לבחירה. וזה לא מונע שיש עניין של זכות כלפי הזהות הזו. יש מדרגות באדם. ולכן מי שזה מדרגה יותר גדולה או יותר קטנה - זה לפי הזכות, וזה זכותו. אבל לא היה מקום לבחירה באותו...

טוב, וזה דוגמה ראשונה. [המשך הקריאה במהר"ל]

זמן היה לאדם הראשון שנכנס לגן עדן

זה שלב, מומנט, אם אפשר לומר, 'היסטורי' כמו שאמרנו, והתפתחות תולדות העולם: אלה תולדות השמיים והארץ (בראשית ב), סופסוף אנחנו מגיעים לוייצר את האדם (שם). וסוף סוף אנחנו מגיעים לשלב חשוב מאוד: ויניחהו בגן עדן (שם). לכן אמרתי: כל פעם שהמקרא מתאר את המעשה - לפי הדוגמה ההיא למשל, ועוד דוגמאות אחרות - שהקב"ה עשה את זה, כאילו - זה יותר מהשגחה, זה המשך של מעשה הבריאה. "ויעש", "וייצר", "ויניחהו". אז זה נקרא 'דבר חשוב'. אז ההסבר של המהר"ל על זה, שדבר חשוב – לא בא במקרה.

אפשר להמשיך?

הזהות המורכבת של האדם על רקע הסבר המושג 'צלם'

קהל: בנושא הזה שְשָם הוא הניח את אדם לתוך גן עדן. אם הוא היה יוצר את אדם בתוך גן עדן, האם הוא היה נשאר שם? כלומר זה היה דבר, שהוא היה נשאר לעולם?

מניטו: טוב, זה הנחה ש[פותרת] את הסיפור. זאת אומרת יש איזה כוונה בכל העניין הזה: שהקב"ה ברא את האדם, גופו כגולם – מהאדמה, מחוץ לגן עדן. ואחר כך: "וייפח באפיו נשמת חיים", אז הוא מוכן להיות – איך אומרים – מושתל בגן עדן. זה שלב מסוים בהתפתחות של הזהות שלו. אחר כך נראה שלפי המהר"ל זה היה שלב שהיה צריך לצאת מגן עדן. איך יצא? זו בעיה, זה נראה אחר כך. אבל זה שלבים. כאילו – וזה לא בדיחה – כאילו הקב"ה רצה, פשוטו כמשמעו, לברוא ברייה בצלמו. מה זאת אומרת ב"צלמו"? מתאימה למחשבה שלו, לפרויקט שלו.

ואחר כך אם יש צורך אני אחזור על הביטוי "בצלמו", מה זה "בצלמו". לפי המפרשים זה לא בדיוק כמו שמתרגמים המתרגמים, זאת אומרת: 'דומה לו'. זה – אם מתרגמים ככה: דומה לו - זה מושג של דמות, לא צלם. אבל צריך להגדיר במה דומה לו. יש הגדרה של הרמב"ם, יש הגדרה של 'נפש החיים' ( שער ב פרק ה ), וכן הלאה, זה נושא בפני עצמו. אבל לבורא הייתה איזו מטרה – לברוא איזה ברייה בשלמותה. וברא את אדם הראשון בצלם אותה דמות, בצלם אותו דגם. אז מתחילה ההיסטוריה של האדם, שנברא כאב לבן-אדם. כי, זה למדנו בשיעור הקודם: כי העולם נברא לבן-אדם. ואנחנו עוברים שלב, של הקדמה נאמר, כדי לזכות בזה, וזה ההיסטוריה של האדם. אז האדם נברא לא כבריאה סופית, אלא בהתחלת תהליך של היסטוריה, שלפי המושגים של המקרא זה נקרא 'תולדות'. זה לא לחינם שבעברית כדי לומר היסטוריה במובן של המאורעות החשובים, המושג הוא, הביטוי הוא: 'תולדות'. אדם הוליד את בן אדם, עד שהוא יוליד את הבן אדם האמיתי, שזהו זה המשיח. ולכן, אם אנחנו רוצים לתרגם: ויברא את האדם בצלמו (בראשית א כז), ותראו מה אומר רש"י על הפסוק הזה, זה מפורש ברש"י: הקב"ה ברא את האדם כמו שרצה לברוא אותו, לפי המחשבה שלו.[5]

ופה יש הסבר, זה נקודה חשובה בעניין: למה התורה הייתה צריכה להודיע לנו את זה דווקא לגבי האדם? מכיוון ש[הרי] כל מה שברא הקב"ה בעולמו – הוא ברא לפי הצלם שחשב לו, לפי דעתו, לפי מחשבתו. ופה זה קשור לוויכוח שיש בגמרא, בין חכמי ישראל וחכמי יוון. וחכמי יוון שואלים לחכמי ישראל: "כמה אלקות היו לברוא את העולם?"[6], מכיוון שהמילה 'אלוהים' זה לשון רבים. אז התשובה של חכמי ישראל היא דווקא על האדם, שכתוב: "ביום ברוא אלוקים אדם" על האדמה. והתשובה היא: המילה 'אלוקים' בלשון רבים, לכאורה, אבל 'ברוא' זה לשון יחיד. אז השאלה היא: למה התשובה של חכמי ישראל הייתה רק הפסוק הזה שמדבר לגבי האדם? היה להם פסוק ראשון של התורה עם אותו הסבר, עם אותה הוכחה: "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ" – "אלוקים" לשון רבים, "ברא" לשון יחיד.

מכיוון - אני מקצר פה הרבה הרבה הסברים – מכיוון שהם הבינו שלאמיתו של דבר השאלה של חכמי יוון הייתה דווקא על האדם, ולא על שאר בריות בעולם. למה? מכיוון שכל מציאות בעולם אפשר להסביר אותה בקשר לשורש אחד, לממד אחד, להגדרה אחת. אבל האדם הוא מקור לסתירות. זה המציאות של האדם שמעוררת את השאלה: "כמה אלקות יש בעולם". תפסתם את זה? כי כל דבר בעולם אפשר לנתח את זה ולהגיע ליסוד אחד ויחיד. אז זה האלוקַ של הדבר הזה, נאמר. אבל אי אפשר להגדיר, להסביר את מציאות האדם רק בקנה-מידה אחד, רק על רגל אחת, אם אפשר לומר את זה. מכיוון שההגדרה של הזהות שנקראת 'אדם' היא סותרת את עצמה בכל המובנים, בכל הכיוונים, בכל הממדים. למשל – בנושאים שלנו – באותה בריאה יש גם טוב וגם רע. אז יש קושי לשכל להבין איך ברייה כזו ואל אחד שברא אותה.

ולכן כל הוויכוח היה לאמיתו של דבר לגבי האדם. לכן זה מסביר את השאלה שלנו: למה התורה אמרה שהקב"ה ברא את האדם בצלמו כדמותו - לפי ההסבר שלנו - כמו שרצה לברוא אותו? למה הייתה צריכה להדגיש את זה דווקא לגבי האדם, [ו]לגבי שאר הבריות לא היה צורך? אלא היה צורך שנדע שהאדם נמצא כמו שהקב"ה רצה לברוא אותו, מכיוון שלפי השכל אי אפשר לתפוס את זה. תפסתם את זה? אפשר להבין שכל העולם כולו – הבורא ברא אותו, אבל האדם צריך לכל הפחות שני רשויות, לפי השכל. אז כדי להוציא את השאלה, התורה באה ומדגישה: כמו שרצה לברוא אותו - ברא אותו, יש סיבה לזה. מבינים את העניין.

טוב, לומדים את זה לפי הרבה מקורות, אבל בפרט - פסוק שביעי של פרק שני של בראשית: "וייצר ה' אלוקים את האדם" (בראשית ב ז). ו"וייצר" כתוב עםשני יו"דים. זאת אומרת, הגמרא מסבירה כמה רמזים של שתי יו"דים האלו, אבל כדי להוכיח שלפי דעת התורה הקב"ה בכוונה ברא את האדם עם שני יו"דים, אם זה יצר טוב ויצר רע, וכן הלאה, תראו בגמרא בברכות (ברכות סא א).

מאיפה יצאנו כדי להגיע לכל העניין הזה? [תשובה מהקהל] תולדות, כן.

קהל: בעניין "ויניחהו".

התפתחות זהותו של האדם והמאמץ להוליד את הבן אדם

מניטו: אה כן, כן. עכשיו אני חוזר לעניין: אז כאילו הקב"ה רצה לברוא בריאה עם איזושהי מטרה. אבל צריך לגדל את הבריאה הזו, ממש כמו [ש]מגדלים בנים. ושמים את הבנים – זה לא בדיחה – קודם כל ב'גן'. אז צריך להיכנס לגן, ואחר כך לצאת מהגן. איך הוא נכנס? איך הוא יוצא? זה סיפור אחר. אבל יש [...] [צחוק קל]

קהל: למה אין יצירה של האדם - הוא לא יצר אותה בגן עדן, אלא בחוץ? אם יש לזה סיבה.

מניטו: הייתה כבר תשובה, אבל אני צריך עוד רבע שעה כדי לחזור על אותה תשובה [צחוק קל]. מכיוון שכדי שהאדם יזכה בקיום שלו, שיהיה לו זכות מעצמו בקיום שלו, הוא צריך להיברא 'יש מאין'. אז הוא צריך להתחיל להיות גוף בלי נשמה – זה נקרא 'גולם'. ואחר כך מקבל את הנשמה, אז הוא מוכן להיכנס לגן כדי לקבל קצת חינוך, וכשהוא קיבל את החינוך הזה אז הוא צריך לצאת כדי להתחיל בהיסטוריה שלו, במבחן שלו. ויש איזה פגישה מיועדת ליום הדין, וכן הלאה (אנחנו ערב ראש השנה, כן). אז יש שלבים. ולכן מה שמדגיש המהר"ל שהיה זמן להיכנס לגן, ואחר כך לצאת מהגן – איך זה קרה? זה עניין של החטא. נראה את זה אחר כך. אבל תפסתם את העניין? לכל דבר חשוב יש זמן מחוייב במציאות. לא אמרתי "מחוייב המציאות", אבל "מחוייב במציאות". זה מובן? [צחוק] פחות או יותר.

קהל: בעניין של ה"איך להיכנס" ו"איך לצאת" - פה יש בחירה.

מניטו: פה יש בחירה במעשים. אבל רק רציתי להדגיש, שבכל הדוגמאות שמביא המדרש הקב"ה הוא הפועל, הוא העושה. זה סימן שזה נקרא 'מאורע היסטורי', שזה נקרא 'דבר חשוב'. הבנתם?

קהל: כשאומרים 'תולדות', אפשר לתרגם [...][3]?

מניטו: לא. זה מובן לוגי של המילה, הגיוני, לפי תורת ההיגיון. אלא 'תולדות' זה פשוטו כמשמעו: אב מוליד בן. וזה לאט לאט, מתקרבים – עם הרבה סיבוכים, עם הרבה עליות וירידות – מתקרבים להולדה של הבן אדם האמיתי לפי המשמעות של המילה בנביאים, בפרט ביחזקאל – "ואתה בן אדם"[7] וכן הלאה. אז כאילו, וזה לא רק כאילו - האדם נברא כְּאָב לבן אדם. צריך להוליד את הבן אדם. וזה כל המאמץ של כל ההיסטוריה של כל המין האנושי. ומהר מהר מאוד מתברר, מתגלה, שהרחם של התולדות האלו זה כנסת ישראל, שזה עובר דרך כנסת ישראל, דרך עם ישראל. תפסתם את העניין. ולכן זה מתחיל באבות! הישראלים הראשונים לא היו בני ישראל, אלא האבות [שהולידו ישראל]. אנחנו מתקרבים אולי לתקופה של דווקא 'בני ישראל', ויש הרבה רמזים לזה: "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא טז). והאבות? הולידו אותנו. אבל הבנים שייכים ל... אנחנו בשלב של "לגבולם", אבל נתקרב גם לגבול... טוב, אז זה מובן?

האם יציאתו של האדם מגן עדן נקבעה מראש?

ועוד דוגמה:

"וזמן היה לו שיצא משם"

פה המדרש מגלה, לפני שנגיע למהר"ל, שיציאה מהגן עדן הייתה מחויבת. אנחנו רגילים לקרוא את זה כאילו לא יצא מהגן עדן אלא – איך אומרים? – מכיוון שחטא. מכיוון [כי גורש]. אבל אנחנו רואים פה אחר כך, תראו שזה לא כל כך קל לפי המהר"ל, אבל מכל מקום אנחנו רואים שלפי המדרש היה צריך להיכנס – הקב"ה הביא אותו. ואז צריך לצאת, אבל מכיוון שחטא - גורש[8]. ולכן לפי דעתי, הדוגמה שהבאתי, זה ממש דוגמה אמיתית. ואנחנו מוצאים הרבה הרבה מקורות, בעיקר בקבלה, שכל העולם כולו זה כמו מעבדה שמבחינים [שבוחנים] בו את האדם: אם הוא זוכה לעולם האמיתי, לחיי העולם הבא, או לא. כאילו אנחנו במעבדה, או בסטאז', התמחות, וצריך להידמות לבורא. במה להידמות? התורה מסבירה את זה: "ואהבת לרעך" זה העיקר. כאילו אנחנו בבית ספר [שבו] אנחנו לומדים איך לאהוב את הזולת. זה הבסיס של התורה. וזה לאו דווקא לפי ר' עקיבא (בראשית רבה כ"ד). נראה בהמשך, בעוד כמה חודשים, יש לנו עוד [...] בפרק...

יש מדרש בפסיקתא (פסיקתא דרב כהנא, יב כ): התורה ניתנה בחודש השלישי שהוא חודש תאומים, כדי ללמוד להיות תאומים, כן [צחוק]. מה זה תאומים? שני אחים שאחד אוהב את השני. ולכן התורה ניתנה באותו חודש, לפי המדרש, כן? זה לא אסטרולוגיה, זה מדרש.

אז צריך לראות את זה: האדם - יש לו בחירה בחיים שלו. אבל יש שלבים, מאורעות מסוימים שהם - אפשר להגדיר אותם כ'דברים חשובים', 'מאורעות היסטוריים' - ולזה יש זמן, מוכרח. זה התחלת הפסוק: לכל יש זמן. מה זה "לכל"? זה כל הדברים החשובים.

שנאמר: ויגרש את האדם.

אתם מבחינים שפה יש מצב דומה מאוד לעניין של הגלות והגאולה[9]. הקב"ה מביא את ישראל לגן עדן, זאת אומרת לארץ ישראל, ובשלב מסוים צריך לצאת כדי לגלות משהו, לעשות משהו. איזה תפקיד של יציאה לחוץ. ואם זה נעשה דרך חטא, אז זה גלות במובן השלילי. ואם זה לא נעשה דרך חטא, זה ייעשה בדרך אחרת. אבל יש איזה תוכנית מסוימת. וגם כן להיפך: לגלות יש [סוף], זה הגאולה מהגלות. זה שלבים של דברים חשובים שלא באים במקרה.

טוב, אז יש שורה של דוגמאות במדרש, ובסוף המדרש:

ועת לכל חפץ – עד כאן זה דוגמאות על החלק הראשון של הפסוק: "לכל יש זמן". והחלק השני: "ועת לכל חפץ" - זמן היה שתינתן תורה לישראל. אמר רבי ברכיה: זמן היה לאותו חפץ שהוא נתן למעלה מן השמים, שתינתן למטה מן השמים ואיזה זה? תורה, שנאמר: וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר. עד כאן המדרש.

ולפי המדרש כבר אנחנו רואים שיש שני חלקים: יש דברים חשובים שזה נקרא "לכל יש זמן", ויש דבר מסוג אחר שנקרא "חפץ", ולו, בשבילו - המילה היא "עת" ולא "זמן". אז זה החלק השני של המדרש ששייך לעניין התורה, לפי ר' ברכיה שבמדרש. זה מובן?

ההסבר של המהר"ל הוא – ופה אני מסכם מה שלמדנו מקודם – ההסבר של המהר"ל הוא שכל הדברים של התפתחות ההיסטוריה של האדם, לפי הדברים הגשמיים, אז המילה היא "זמן", וצריך להבין שכל הדברים האלו אינם במקרה. ודברים רוחניים, דברים 'שכליים' כמו התורה - המילה היא "עת" שאינה "זמן" שזה דבר אחר. זה החלק השני של המדרש ששייך בפרט לעניין התורה שלנו.

אבל פה הגענו בסוף השיעור הקודם לקושייה מסוימת. אתם זוכרים? תקראו בסוף הדף הזה, רלח. בסוף השורה האחרונה:

ולכך אף היציאה מגן עדן לא היה במקרה, ופה הגענו: רק מוכן היה האדם לחטוא.

פה יש קושיה, אתם מבינים? אם הייתי אומר "היה צריך לצאת" כמו שהסברתי עד עכשיו – אין בעיה. יש שלב מסוים, החינוך שקיבל בגן עדן, והיה צריך לצאת אחר כך לחוץ, לתפקיד מסוים, התורה מספרת במה מדובר, מאברהם ואילך. אבל פה לשון המהר"ל הוא קשה מאוד. הוא אומר שהיה מוכן "לחטוא". לפי ההסבר הראשון - לא היה צריך חטא כדי לצאת. אתה מוכן? כן? לך ואשלחך. אם אתה מוכן ללכת, אני שולח אותך. יש לך שליחות מסוימת. אבל מה שאומר המהר"ל זה דבר אחר לגמרי: הוא היה מוכן לחטוא. הסיבה של היציאה, שגורש, זה היה החטא, היה מוכן לחטא כי מכל מקום הוא אמר: היה מוכרח לחטוא. אבל מה זה היה מוכן לחטוא?

קהל: [...]

מניטו: זהו החטא. עד עכשיו "אין לנו עסק בנסתרות". לפי הנסתר, יש הסברים של ההכרח של החטא[10]. אבל זה לפני שנגיע, אם נגיע, להסבר של ה[מיתה]. מכל מקום זה קשה, זה סותר ממש את כל מה שאנחנו לומדים, ביהדות: שאדם הראשון היה בידו בחירה. רוצה לבחור בטוב – בוחר בטוב, רוצה לבחור ברע – בוחר ברע. פה לפי לשון המהר"ל יש קושיה מכיוון שאומר שהיה מוכן לחטוא.

קהל [בתיה לנצט]: אבל 'מוכן" זה מילה של בחירה?

מניטו: אני הבנתי. זה הסבר אפשרי. אבל מכל מקום.

קהל [בתיה לנצט]: מה זאת אומרת? זאת [...] של הבחירה [...]

מניטו: מכל מקום, מכיוון שהמהר"ל היה הוא, הוא חי, היה חכם גדול, ויש לנו כלל בתורה זה פסוק מלא: ואין למו מכשול. פה כאילו יש מכשול. אם רצה לומר: היה לו אפשרות לחטוא – אז היה אומר את זה ככה. היה אומר: יש לו בחירה, ומכיוון שיש לו בחירה חטא. אבל זה לא הסיבה של היציאה. לפי מה שהוא אומר החטא הוא הסיבה של היציאה. אני הסברתי את זה באופן אחר לגמרי: כי הצורה של המעשה, [...] המאורע, איך זה קרה? מכיוון שחטא – גורש. אבל מכל מקום היה צריך לצאת. תפסתם? אני לא רוצה שתבינו את התשובה של השאלה. אבל קודם כל תבינו שיש פה שאלה.

אז פה, מכיוון שאנחנו כמה ימים לפני ראש השנה, אז אפשר לעשות אתנחתא בנושא. ומכיוון שאני חושב שלא כולם ידעו שיש שיעור הערב, אז נחזור אחרי [...] לא, הודות כל המאמצים, אבל... לא תיארתי לעצמי שיהיה כל כך נוכחים. אז נחזור לנושא מכל מקום אחר כך, כדי להגיע להבדל בין המילה "זמן" ששייך לדברים גשמיים, נאמר למציאות של הטבע, ו"עת" ששייך לדברים יותר נבדלים, יותר "שכליים".

למה התורה מספרת על החטאים של אבות האומה?

אני רוצה לקשור את העניין הזה ש"אדם היה מוכן לחטוא" עם מאמר שיש בגמרא גבי עניין התשובה. לא הספקתי למצוא את המקור המדויק, אבל אני חושב שזה מסכת שבת, ולשיעור הבא נלמד אולי את המקור במקור. הגמרא אומרת לגבי החטא של דוד – וזה הביטוי של הגמרא, זה אני זוכר בדיוק כי למדנו את זה בבית המדרש – שדוד לא היה מוכן לאותו חטא. אלא מה? כדי ללמד את התשובה, שהתשובה היא אפשרית. זה הסבר בגמרא (מסכת עבודה זרה ד ע"ב, ה). ויש עוד דוגמה אחרת (שם): דור המדבר לא היה מוכן לאותו חטא, אלא חטאו כדי ללמד את התשובה ברבים. דוד – שהתשובה של יחיד היא אפשרית, ודור המדבר – שהתשובה של רבים, שהתשובה של כלל ,של רבים, היא אפשרית גם כן.[11] ו[...] באותה סוגיה[12], הגמרא אומרת בפירוש: "האומר דוד חטא אינו אלא טועה" וכן עוד דוגמאות: "האומר ראובן חטא אינו אלא טועה", וכן הלאה. טוב, אני לא רוצה להתייחס לתוכן של החטא, של המעשה. לא לאדם הראשון, ולא לדוד, ולא לדוגמאות אחרות, אלא לבעיה הזו: שהחטא הוא קשור לעניין של התשובה. זאת אומרת מה שהיה מוכרח, מה שהיה "מוכן" לפי לשון המהר"ל, שהדבר של החטא ייכנס לעולם כדי שבני אדם ילמדו האפשרות של התשובה.

אני אסביר את עצמי: אלמלא - ואחר נראה את זה בפרק נא של תהלים "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", איך המזמור הזה מסביר את אותו עניין - אלמלא לא היה איזשהו חטא בעולם לא היינו יודעים את כל העניין של התשובה. זאת אומרת, אני מנתח את העניין: חטא, ואחר כך רואים שאחרי החטא יש אפשרות של התשובה, ושהקב"ה מקבל את התשובה. זה כאילו החטא הזה זה רק עילה, סיבה נאמר, כדי ללמוד את העניין של התשובה. הבנתם את זה?

אז קודם כל ההסבר הכי פשוט, והוא מסתפק בזה, הוא קל מאוד להבין, זה: סוף סוף קרה מה שקרה. נאמר – דוד חטא. אפילו שהגמרא אמרה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", נאמר, נניח: דוד חטא. מאיזושהי סיבה. זה קרה. אז מכיוון שזה היה החטא של דוד - שהיה מסוגל לחזור בתשובה - אז המקרא מספר את זה כדי שנלמד ממנו האפשרות של התשובה. זאת אומרת, מה אכפת לנו לדעת אם אדם הראשון חטא? אם דוד חטא? לאיזה תועלת התורה מספרת לנו את הסיפורים האלו? היא משתמשת בזה כדי ללמד – לא שחטא, אלא שאף על פי שחטא - חזר בתשובה, ושהתשובה היא אפשרית. זה ההסבר הראשון. הבנתם את זה?

מזמור נא בתהלים: החזרה בתשובה של דוד המלך

ומיד, לפי הפסוק זה לא מספיק, לפי המזמור זה לא מספיק. מכיוון שדוד המלך חוזר בתשובה מעצמו, שלא רצה, אלא רק כדי ללמד את העניין של התשובה. אז זה הפרק נא על הפסוק טו: אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ. מה קורה פה? מכיוון שחטא, השכינה הסתלקה ממנו, זה סוגייה בסנהדרין (סנהדרין קז א). והוא מתפלל שהשכינה תחזור: אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי. הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי. אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ. אז הוא מתפלל כדי שרוח הקודש יחזור בו, כדי שיכול ללמד "פשעים דרכיך". ומה זה "דרכיך"? זה התשובה, וזה סוד הפסוק "וחטאים אליך ישובו". טו' של פרק נא'.

טוב, אז זה ההסבר הראשון: הוא חטא. אז מכיוון שחטא [והוא] מסוגל לחזור בתשובה, אז הוא מתפלל שהקב"ה יקבל את התשובה שלו, כדי שתשמש כדוגמה שהתשובה זה אפשרי, ואז החטאים יחזרו מדרכיהם. אבל לפי פשט הפסוק, לפי פשט המזמור...

קהל: [...]

מניטו: חטאים בקמץ, לא בפתח. חָטאים זה כמו חוטאים. יש חטאים בקמץ...[13]

[הפסקת הקלטה]

מניטו: ...וכן לגבי דור המדבר. דרך אגב יש איזה רמז, אני לא זוכר שם הספר, אבל זה ספר פרשנות של אביו של השל"ה שהוא נתן רמז לדור המדבר, על המילה, למדנו אולי את זה פעם: עג"ל[4] זה רמז לחטא העגל, של דור המדבר. והוא מסביר שיש פה רמז ש"גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה" (בבלי, נזיר, כג). מכירים את הכלל הזה. אז "גדולה עבירה לשמה" – הוא אומר זה על חטא העגל. זאת אומרת פה יש הגדרה של "עבירה לשמה": עבירה לשם מה? שילמדו שהתשובה היא אפשרית.[14]

אז שוב יש פה קושיה: או נסביר שקרה מה שקרה, ומכיוון שאחרי החטא חזרו בתשובה - אז התורה מספרת את זה כדי שנלמד שהתשובה היא אפשרית. אבל פה העניין הוא יותר עמוק. זה היה צריך, מוכן, היה צריך לקרות, כדי שנלמד מזה את העניין של התשובה. זה מספיק ברור? כן? כי מדברים שאנחנו צריכים ללמוד מההיסטוריה של העולם - זה התשובה. וכדי ללמוד את התשובה היה צריך איזשהו חטא.

מכל מקום, לגבי אדם הראשון עצמו, אנחנו יודעים שחזר בתשובה (עירובין יח ב)[15], ושהוא עצמו שר את "מזמור שיר ליום השבת" שהוא שיר על התשובה, זה לפי המדרש (בראשית רבה, כב יג). ואולי זה ההסבר של הרמז שאנחנו רואים במילה 'חיים' עצמם. כי המילה 'חיים' מתחילה באות ח'. החיים מתחילים בחטא, כי חיים זה מתחיל בח'.

קהל: [...] [צחוק]             

מניטו: הייתי מחפש איזה מילה של תשובה.

קהל: אבל זה שני יו"דים.

מניטו: [צחוק] אז, זאת אומרת: כשהתשובה באה אז החטא נמחק, למפרע אין לו שום חשיבות, ודווקא נהפך לזכויות. יודעים את זה? כן, למדתם את כל העניינים האלו. כי התשובה הופכת את השגגות לזכויות,[16] והחטאים במזיד – הזדונות - לשגגות (יומא פו ב). ואחר כך עוד קצת תשובה וזה זכויות, כן [צחוק קל]. זאת אומרת שלמפרע, כשבאה התשובה, החטא - אין לו חשיבות, כאילו לא היה. כאילו הוא בא רק כסיבה ללימוד הזה של האפשרות של התשובה.

אז אולי בדרך זו אפשר להבין קצת במהר"ל: הוא היה "מוכן לחטוא", ואז גורש. מכיוון שהיה צריך איזה חטא כדי שלא רק המיתה תיכנס בעולם כמו שהסביר מקודם, אלא שהתשובה תהיה אפשרית.

קהל: אז התיקון של ה'תהו ובהו' אין עניין התשובה, לפני החטא?

מניטו: לא. ההגדרה הפשוטה נאמר, בנושא שלנו, של תשובה, זה תשובה על החטא. אז כדי שנלמד שהתשובה היא אפשרית, היה צריך איזה חטא.

קהל: [...]

מניטו: לא רק המושג, המעשה של התשובה, זאת אומרת העניין של התשובה. אז פה נחזור להגדרה יותר עמוקה של התשובה. כי זה היעד של הבריאה. אולי פעם דיברנו על זה:[17] הבריאה זה ריחוק מהבורא. כשהבורא ברא את האדם, כאילו הוא בורא זולת והוא שם אותו רחוק ממנו, ואומר לו "תשוב". אז התשובה היא המוטיבציה של כל ההיסטוריה לפי הרב קוק למשל.[18] הכוח של כל ההיסטוריה זה כוח של תשובה לבורא. אבל לא חוזרים כמו שיצאו. יצאו בלי זכות, חוזרים עם הזכות. וזה הכוח של התשובה.

כאילו - אני הסברתי את זה פעם ככה, זה רק תיאור: כשההורים יולדים איזה בן. אז אומרים לו: טוב, נשים אותך בגן, ואחר כך תצא מהגן, ואתה צריך לעשות את החיים שלך, אתה צריך ללמוד להתנהג מעצמך. אז הלימוד הראשון שהתינוק, שהילד מקבל (אם תינוק-תינוקת, אם ילד-ילדה) זה – איך אומרים? להלוך, זה הליכה. זה הלימוד הראשון. הוא צריך ללמוד להלוך מעצמו, בכוח עצמו. ויש סיכון גדול: מכיוון שהוא למד ללכת מעצמו הוא יכול להתרחק ולא לחזור. אבל ההורים לוקחים את הסיכון כדי שהילד יתקיים בפני עצמו, ולוקחים את הסיכון הזה. אבל יש איזה תקווה: אולי תשוב? ואם תשוב, אליי תשוב (ירמיה, ד, א) . כן, זה כל הפסוקים האלו. אבל אולי לא ישוב! אבל לוקחים את הסיכון, מכיוון שהוא צריך ללמוד ללכת מעצמו. זה הדוגמה, המשל, עם הבורא והבריאה. ולכן, העיקר זה להבין שההליכה האמיתית זה הליכה של תשובה.

אז מכיוון, כדי ללמוד את האפשרות של התשובה, היה צריך את כל העניין הזה: חטא, חזרה בתשובה, כדי ש"אלמדה פשעים דרכיך וחטאים אליך ישובו". מכיוון שלפי ההסברים פה – יש לי את הפירוש של המלבי"ם[19] - הסברה של דוד המלך לא [היא] הייתה ככה. אם החטאים והפושעים – למה הם לא חוזרים בתשובה? מכיוון שמפחדים. אם אני חוזר, אני מקבל עונש. אז מעדיפים לא לחזור כדי לא לקבל עונש. מי שמודע שעשה חטא – אז הוא מעדיף שלא יהיה אף פעם - לא בית דין ולא דיין ולא... מבינים את זה? אז זה מונע מלחזור בתשובה: אני חוזר הביתה, ואני יודע מה עשיתי, אז מה יקרה לי בבית? אז היה צריך לגלות את העניין של התשובה: אם אתה שב, אתה מקבל כפרה, אחרי ראש השנה יש כיפור, כן? כדי שעלה בדעתו ש"דרכיך" מה זה "דרכיך"? שאתה "מקבל שבים", אז "חטאים אליך ישובו". מכיוון שמה מונע אותם מלשוב? זה הפחד שאם באמת הדיין נמצא – אוי ואבוי מה שעלול לקבל. אז מעדיפים להיות אתאיסטיים כדי שלא לקבל את העונש, מכיוון שלא יודעים שאפשר לחזור בתשובה. תפסתם את זה? אפשר לתאר את זה ככה: מי שאומר: אני יודע שאם אני חוזר אני מקבל טוב לפי הזכויות שלי, אבל רע לפי העבירות שלי. אני מעדיף שלא לקבל את הטוב ולא לקבל את הרע. זה העמדה של "הלא חוזר בתשובה". החוזר בתשובה יש לו סברה אחרת: אני יודע שאני אקבל רע לפי העבירות שלי, וטוב לפי הזכויות שלי, אז אני מעדיף לקבל את הרע, כדי לקבל גם כן את הטוב. זה טמפרמנט שונה, נאמר.

אז פה בא העניין של דוד המלך. אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. זאת אומרת תחזיר לי את רוח הקודש כדי שיהיה לי עוד כוח ללמד פושעים וחטאים, כדי שידעו את זה - שאפשר לחזור בתשובה. ולמה? מכיוון שדוד המלך היה מלך. כולם ידעו שחטא, כביכול, ושרוח הקודש נסתלק ממנו. אם יראו שרוח הקודש יחזור אליו, אז כולם יבינו שהקב"ה קיבל את תשובתו, ואז דרך הדוגמה של דוד המלך יבינו שאפשר לחזור בתשובה. גם כן עם ישראל, דור של עם ישראל זה אותו דור של דור המדבר. כולם ידעו את חטא העגל, וכשידעו כולם שהתשובה נתקבלה – וזה סוד של היום כיפור, כי המאורע של הכפרה של חטא העגל היה ביום כיפור. יודעים את זה, כן? לא? טוב, זה פשוט מאוד: מו' סיוון עד יז' בתמוז זה היה ארבעים יום. אחר כך ארבעים יום של תפילות של משה, ואז ראש חודש אלול. אחר כך ארבעים יום כדי לקבל את הלוחות השניות, זה עשירי בתשרי, זה יום כיפור. מכיוון שקיבלו את הלוחות השניות, זה סימן שהתשובה שלהם נתקבלה (סדר עולם רבה, ו) [20] תפסתם את ההסבר.

קהל: אבל אם הוא הלך...

מניטו: לא זה עניין אחר, זה נושא אחר. אבל מכל מקום כולם ידעו, שאפשר שציבור שלם יחזור בתשובה. זה פה אותו עניין. לדוד - ליחיד, לדור המדבר – זה לציבור.

ולכן אפשר אולי להסביר את הביטוי פה של המהר"ל: שמוכן היה האדם לחטוא, אף על פי [שהוא] לא הסביר את זה ככה, כאילו סתם את העניין. יש סיבות לפי הנסתר שהיה צריך לחטוא[21]. אולי בפעם אחרת נלמד לפי הנסתר, אבל לפי הנגלה רציתי לבאר את העניין של התשובה. כדי שהעניין של התשובה יתגלה בעולם – היה צריך חטא. אבל החטא הזה, התוכן של החטא – אין לו שום חשיבות. אחרי התשובה זה יימחק לגמרי. מכל מקום לא מבינים מה קרה: אכל תפוח עם דבש בראש השנה [צחוק] זה חטא? זה חטא שלא מבינים... [צחוק]

אני רוצה לגמור עם הפסוק הסמוך: אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.[22] רק לציין איזה קושי שיש בכל ההסבר הזה שנתתי, יש ממש קושיה עצומה מאוד. מה מסבירה לנו הגמרא? רוח הקודש הסתלק ממנו. ולכן הוא התפלל כדי שרוח הקודש יחזור, וכדי שילמד את הפושעים על עניין התשובה? אבל כל זה קרה עם רוח הקודש, זה מזמור שלם. איך אמר את כל מה שאמר? דרך רוח הקודש? אז זה ממש לא קל להבין. אז ההסבר בא דרך הפסוק של "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך".

אז אני אקרא את הפירוש של רש"י. למדנו את זה פעם, אבל לפני הרבה זמן אולי, נקרא את הפירוש של רש"י, אחר כך אני אחזור על הפסוק, ותראו שרש"י כאילו חוזר על הפסוק בלי שום הסבר. אז כשרש"י הוא קל כזה, זה רש" קצת... קשה [צחוק].

אז מה אומר הפסוק? "אדנ"י" – האדון שלי, "שפתי תפתח" – תפתח את השפתיים שלי, "ופי יגיד תהלתך" – כדי שהפה שלי יכול להגיד התהילה שלך. זה פשט הפסוק. מה אומר רש"י: "מחול לי ויהיה לי פתחון פה להגיד תהלתך. החלק האחרון של ההסבר של רש"י זה כמעט הפסוק עצמו: ופי יגיד תהילתך, ויהיה לי פתחון פה להגיד תהילתך, אבל עם הבדל: "שפתיי תפתח" – זה יהיה לי פתחון פה. לא רק תן לי כוח לדבר, אלא תן לי רשות לדבר. "פתחון פה" זה: כל עוד שאני במצב של חטא, אני לא אעיז להגיד תהילתך. יש פסוק שזה אומר: "מה לך לרשע לספר חוקי" (תהלים נ טז), כל עוד שהוא בחזקת רשע... רשע שכולם יודעים שהוא עושה חטאים, ואומר: אני אסביר לכם מיהו הקב"ה, מהי התורה שלו מהו [...] שלו. זה סותר. אז כל עוד שהוא לא קיבל כפרה, אז אין לו פיתחון פה להגיד "תהילתך". ומהי "תהילתך"? "שימינך פשוטה לקבל שבים",[23] זה התהילה פה במזמור. אז צריך קודם כל "מחול לי". מחול לי - שכולם ידעו שאני מחול, ואז יהיה לי פתחון פה להגיד תהילתך. ו"המחול לי" זה התרגום של אדנ"י. אתם רואים: "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" – מחול לי ויהיה לי פתחון פה להגיד תהילתך. אז כל הפסוק חוזר על עצמו ברש"י בהבדל מהותי אחד: הוא תרגם את המילה "אדנ"י" במילה "מחול לי". הבנתם את ההבדל? טוב, זה משהו שצריך להבין.

וזה כל העניין של התשובה. הסימן של התשובה – שמי שחטא וחוזר לומר אדנ"י. איך? כי יש כמה מילים, כמה ביטויים כדי להגדיר את היחס של הקב"ה לאדם. היה יכול לומר 'אלוקָי'. למה אדנ"י? אז היחס שנקרא אלוקים – זה לא תלוי באדם. אם אני רוצה, או אני לא רוצה – האל הוא האל שלי. הוא מתגלה במידת הדין - זה מידת 'אלוקים' – אם אני מקבל או לא מקבל. למשל, כמה פעמים כשאני מדבר עם ה... נאמר 'האינטלקטואלים', איך אומרים את זה, שלא מבינים - מכיוון שהם מחוץ לתחום של לימוד התורה - לא מבינים למה אצל המאמינים זה כל כך ברור שיש אלוק בעולם. לא מבינים את זה. מכיוון שזה לא עניין של סברות. יש וודאות מיוחדת למאמין, שברור – לא מתווכחים על זה. אבל יש כמה 'אוניברסיטאים' נאמר, בעלי תרבות אינטלקטואלית, אני לא יודע איך להגדיר אותם, לא תופסים עם זה. "מה קורה למאמין הזה? זה איזה מין בן אדם מסוג אחר. יש לו ודאות שונה לגמרי". והם יודעים, והם צודקים, זה לא עניין של סברה. תופס את זה מיד, זה ודאי: כן או לא. אז אני מסביר להם ככה: שמציאות האל זה לא תלוי באם אני מאמין או לא. זה לא במה שאני מאמין שאני ממציא אותו, ואם אני לא מאמין הוא לא נמצא? זה לא תלוי! מבינים את זה. אבל זה - מה שאני אומר עכשיו, זה המידה 'אלוקַי'. אם אני רוצה או לא רוצה, אם אני מאמין או לא מאמין – הוא אלוקַי. זה לא תלוי באמונה שלי, זה לא תלוי בהודאה שלי. אני מודה או לא מודה – הוא אלוקי. אבל אדנ"י - שהוא האדון שלי - זה תלוי ברצוני.

אז כאילו אפשר להגדיר את המעשה של החטא ככה: במעשה של החטא, אף על פי שעוד מתגלה את היחס של אלוקי, של הדיין, מידת הדין, דווקא מכיוון שיש חטא, המונח 'אדנ"י' כאילו מסתלקת. מכיוון שזה תלוי ברצוני. אז מהו מעשה של החטא? אין לי אדון, אני האדון שלי, זה המעשה של החטא. אז מילה 'אדנ"י' מסתלקת. וכשאני חוזר ואומר שוב 'אדנ"י' – המשמעות היא כמו שאומר רש"י: מחול לי. מבינים את העניין. ולכן עיקר ההגדרה של התשובה זה המילה אדנ"י, זאת אומרת אני שוב מודה שאתה האדון שלי.

ולכן זהו ההסבר. זאת אומרת: בכל הנושא של הפרק, מכיוון שהוא התחיל להתפלל באותו מזמור - דוד המלך – להתפלל שהתשובה שלו תתקבל, אז מי החזיר לו את רוח הקודש? מבינים את העניין. ולכן אין פה קושיה.

סיכום השיעור

אז אפשר לסכם את זה ככה: שכל הדברים החשובים יש להם זמן מיוחד, אבל יש עוד דבר: למתן תורה יש גם כן זמן מיוחד מאוד, וצריך לא רק להבין שלכל דבר חשוב יש זמן, אלא מהו הזמן של נתינת התורה ולמה דווקא ניתנה התורה בחודש השלישי – זה החלק הארי של ההסבר בפרק.

טוב, אז אני מקווה ש[הבנו] אפילו במקצת הפסוק, מה שבדעת המהר"ל: "שהאדם היה מוכן לחטוא" - לאו דווקא איזה גורל ככה, איזה... איך אמרו היוונים, שכחתי... לא איזה ככה, 'טרגדיה', ואחר כך איזה פחד מהחיים, מכיוון שהחיים מתחילים בחטא. אלא זה רק אמצעי כדי לגלות דבר יותר חשוב: העניין של התשובה.

טוב אז השיעור הבא היה צריך להיות ביום צום גדליה. מכיוון שזה יום צום גדליה לא יהיה שיעור, אבל מכל מקום יהיה לנו לימוד בתקוע, נתפלל מנחה בסביבות ארבע, אחר כך יהיה לימוד על הגאולה, ואחר כך נתפלל ערבית בתקוע. ויום שני אחר כך זה יום כיפור. אז כמובן לא יהיה לימוד. ויום שני שאחרי כיפור זה תאריך... ה-6 באוקטובר זה בסוכות? [קהל: זה בחול המועד] אז בחול המועד אפשר ללמוד? אז נתראה בחול המועד סוכות, אי"ה, ואם ירצו [...], ביום שני. טוב, אז שנה טובה.

הערות

[1] לא נשמע ברור. דקה 03:03

[2] המושג 'מחשבת הבורא' הוא מושג מפתח במשנתו של מניטו. ראו לדוגמה בסוד מדרש התולדות כרך ב עמוד 231 : "הלימוד הראשוני של מעשה בראשית הוא שקיים פער בין מחשבת הבורא העולם הבא ו בין העולם כפי שהוא במציאות העולם הזה כל עוד הפער הזה קיים אין העולם שלם יש בעולם שלנו מומים במקום מים יש תוהו ובוהו בגלל הפער העצום הקיים בין מחשבת הבורא עולם בשלמותו למצב של העולם היום העברי אינו יכול לתפוס את העולם הזה כמימוש הסופי של מחשבת הבורא העברי ו ת פס את העולם הזה כהתחלה של תהליך התחלה של התפתחות המביאה לעולם הבא העברי אינו זקוק לשום פסוק כדי לדעת שהעולם הזה מביא לעולם הבא כדי לדעת ש העולם הבא מתגלה מתוך העולם הזה".

[3] לא נשמע מובן. דקה 26:42

[4] גדולה עברה לשמה – אותיות עג"ל. וראו בהערת שוליים בסוף הפסקה.

[1] מתוך 'תפארת ישראל' פרק כה – מקור של הקטע שנלמד במהלך השיעור:

"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' (שמות י"ט). במדרש (קהלת רבה פ"ג) לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. זמן היה לאדם הראשון שנכנס לגן עדן, שנאמר ויניחהו בגן. וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר ויגרשהו מגן עדן. זמן היה לנח לבא אל התיבה, שנאמר בא אתה וגו' אל התיבה. וזמן היה לו שיצא משם, שנאמר צא אתה וגו'. זמן היה לאברהם שיהיה נמול, שנאמר ואתה את בריתי תשמור. וזמן היה לבניו שימולו בשני מקומות אחת במצרים ואחת במדבר, שנאמר כי מולים היו כל העם היוצאים. ועת לכל חפץ. זמן היה שתנתן תורה לישראל. אמר רבי ברכיה זמן היה לאותו חפץ שהוא נתן למעלה מן השמים שתנתן למטה מן השמים, ואיזה זה תורה, שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ע"כ.

הדבר שהוא מוסכם שלא היה בריאת עולם במקרה קרה, שכאשר האדם מתבונן בבריאה הזאת ימצא אותה שהיא מסודרת בחכמה בתכלית הסדר, ודבר כזה אי אפשר שיהיה קרה במקרה, דבר שהוא מסודר בתכלית הסדר, וכבר נתבאר זה למעלה. וכן דבר שהוא שלמות העולם והוא כמו צורה לעולם, כמו שהתבאר כי התורה צורה אל העולם אי אפשר שתהיה במקרה קרה, ודבר זה באו חכמים לגלות ואמרו לכל זמן וגו', כלומר כאשר נכנס האדם לגן עדן שזהו תכלית שלמות האדם, אל תאמר כי היה הענין הזה במקרה, דבר שהוא עיקר העולם, שדבר זה לא יתכן שאילו היה במקרה אין זמן מיוחד לו, אבל לא היה הדבר כך רק היה בזמן מיוחד שלא היה הדבר במקרה. ולא בלבד כניסתו לגן עדן שלא היה במקרה, שזהו היה שלמות העולם ולא שייך זה במקרה, רק אף יציאתו משם לא היה במקרה, שלא תאמר כי בשביל שחטא האדם במקרה גורש מגן עדן, שדבר זה אינו גם כן, שמאחר שעל ידי שחטא האדם היה בעולם דבר חדש שהגיע המיתה לבני אדם, ודבר זה לא יתכן שיהיה במקרה כמו שהתבאר, ולכך אף היציאה מגן עדן לא היה במקרה רק מוכן היה האדם לחטוא, וכן מה שבא המבול והגיע הפסד לעולם בכללו, אין לומר שהיה במקרה ולא היה זמן לדבר זה, שדבר זה אינו, שכשם שאי אפשר שיהיה הוית העולם במקרה כי אם בסדר מסודר, כן הפסד העולם אי אפשר במקרה"

[2] ראו במקבץ מדרשים של בית המדרש ילינק, מהדורה שלישית ירושלים תשכ"ז חדר חמישי עמוד 107): "חמשה צדיקים עמדו בעולם נח שם ועבר אשור ואברהם נח לא הקפיד לעבוד אלא עמד ונטע כרם שם ועבר הטמינו עצמם אשור אמר היאך אני רואה דרכן של רשעים הללו עמד והלך לו שנאמר מן הארץ ההיא יצא אשור אכרהם אמר על זה עומד עולם איני מניח אלהי שבשמים וגם האלהים לא הניחו שנאמר אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים". ודברים ברוח דומה ראו במדרש רבה, על הפסוק "מן הארץ ההיא יצא אשור", ובתנא דבי אליהו זוטא פרק כה.

[3] השוו בראשית רבה, פה, ב: "ויהי בעת ההיא ר שמואל בא נחמן פתח (ירמיהו כט) כי אנכי ידעתי את המחשבות שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו... והקב"ה היה עוסק בורא אורו של משיח" .

[4] נושא הבחירה החופשית אצל מניטו רחב מני ים. להרחבה, ראו קטע בהמשך השיעורים של סדרה זו על תפארת ישראל למהר"ל, אשר פורסם ביוטיוב תחת הכותרת "שאלות על השואה, הגורל, והבחירה", מתחיל במילים: "זה נושא אחר, וזה לא שייך למימד הזה של פטאליות, הכרחיות - שזה יהיה ככה. בנוסף, ניתן לשמוע את דברי מניטו שפורסמו גם ביוטיוב תחת הכותרת: "דיון על הבחירה החופשית והגורל". ולהרחבה נוספת, ניתן לעיין ב'בית הבחירה' בשל"ה.

[5] רש"י, בראשית א כז: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" - פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא. בנקודה זו של ההקלטה, הושמטו המילים של השיעור: " מכיוון שהשאלה הבאה" לטובת ההבנה. להגדרת 'צלם' ברוח דברי מניטו, ראו גם מהר"ל מפראג בנתיב אהבת הרע פרק א :" וכבר בארנו זה אצל חביב האדם שנברא בצלם אלהים כי הצלם הזה הוא אור עליון שזורח על האדם....ואור זה הוא אור עולם הבא כאשר תבין בחכמה" כלומר זו אינה מהותו העצמית של האדם אלא אור – השפעה – עליון שמביא אותו לחיי העוה"ב, אל תכליתו במסגרת מחשבת הבריאה. וראו בהשוואה לדברי המהר"ל בזהר ויקרא קד ב :" חד צולמא רשימא בפרצופא דבר נש ובההוא צולמא אתברי בר נש ועד דקיימא ההוא צולמא דשדר ליה מאריה על רישיה וישתכח תמן לא אתברי בר נש הדא הוא דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא כד נפק בההוא צלם אתרבי, בההוא צלם אזיל, הדא הוא דכתיב "אך בצלם יתהלך איש" והאי צלם איהו מלעילא". וראו עוד בתיקוני זהר צ ב :" "אמר ליה רבי אלעזר אבא איך אתעביד בדיוקנא דלעילא דהא שמענא כמה דעות תמן אמר ליה ברי כד אתעביד כלהו ספירן אתכלילו בדיוקנא דנשמתיה ונשמתיה הוה מרכבה לון כגוונא דנשמתיה דעלה אתמר "ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו כגוונא דעשר ספירות בלימה".

[6] בראשית רבה פרשה ח סעיף ח, וילקוט שמעוני בראשית א רמז יד: "אפיקורין שאלו את ר' שמלאי: כמה אלוהות בראו את העולם? אמר להם: אני ואתם נשאל לימים ראשונים; הדא הוא דכתיב: "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלהים אדם". "בראו אלהים" אין כתיב כאן, אלא ברא אלהים. חזרו ושאלו: מהן דכתיב נעשה אדם? אמר להו, קרון מה דבתריה: "ויברא אלהים את האדם בצלמו"; "ויבראו אלהים את האדם בצלמיהם" אין כתיב כאן, אלא "ויברא את האדם בצלמו". הא בכל מקום שפקרו האפיקורסים, אתה מוצא תשובתן בצדן. כיון שיצאו, אמרו לו תלמידיו: רבי! לאלו דחית בקש; לנו מה אתה משיב? אמר להם: בתחילה אדם נברא מן האדמה, וחוה מאדם; מכאן ואילך – בצלמנו כדמותנו, לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה. כשם שקילוסו אינו אלא באחרונה, דכתיב: "הללו את ה' מן הארץ", ולבסוף "מלכי ארץ וכל לאומים", כך בריאתו אינו אלא אחר כל בהמה וחיה ועוף; בתחילה "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה", ואחר כך נעשה אדם. וכן תורתו, בתחילה: "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה" וגו', ולבסוף "אשה כי תזריע וילדה זכר".

וכן ראו בשיעוריו של מניטו על בראשית, "להתחיל מבראשית", שיעור 2: " אבל יש דבר מעניין במדרש. המדרש מסביר את זה ככה: שאלו חכמי יוון לחכמי ישראל כמה אלקות היו לברוא את העולם [6]. ומכיוון שגם אתם אומרים אלוקים בלשון רבים. אז התשובה של חכמי ישראל הייתה, לפי הפסוק: "בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם" (בראשית ה א) על פני האדמה. ואתם רואים שכתוב "ברא" בלשון יחיד. אז המפרשים שאלו: למה לא השיבו לפי הפסוק הראשון: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ"? והתשובה היא חשובה מאוד: כי כל מה שנברא בעולם אפשר לייחס את כל בריאה ובריאה לבורא אחד. חוץ מהאדם. יש באדם דואליות בלי סוף. לכן כתוב, תיקחו פסוק ז' של פרק ב' - לכן כתוב ביצירתם: "וַיִּיצֶר אֶת הָאָדָם" עם שני יו"דים. אתם רואים "וייצר"? יש שני יו"דים. וכשמדובר על שאר בעלי חיים, זה פסוק יט: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹקים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" זה "ויצר" ביו"ד אחד. אתם רואים? יש פה איזה רמז שהגמרא מסבירה: יש שתי יצירות באדם, אין דבר כזה אצל הבעלי חיים.^[6] אז ההסבר הוא ככה: יש שתי פרצופים באדם. למשל יש איש ואישה, אח ואח. יש הבדל בין כל אחד ואחד. וכל אדם הוא רק חלק מהאישיות שלו. ולכן אפשר להסביר כל בריאה לשורש אחד, אל אחד שברא אותה, אבל האדם - אי אפשר. כי יש סתירה באדם עצמו בין שתי כוחות תמיד, בעיקר יצר טוב ויצר רע. לפי השכל הטבעי אי אפשר להבין: כי מי שברא את היצר הטוב, ברא את היצר הרע, וזה החידוש של התורה. אף על פי שיש הבדל עצום בין יצר טוב ויצר רע – "וייצר" בשני יו"דים זה שני יצרים, דהיינו: יש תכלית לזה. ולכן בבחינת השכל הטבעי השאלה היא על האדם, לא על שאר הבריות בעולם. ולכן חכמי ישראל השיבו דווקא באותו פסוק שמדבר על האדם: "ביום ברוא אלוקים אדם על אדמה"." והשוו זהר חדש דברים עג א : ""הילכך אמר רבי אבא כתיב "בצלם אלהים עשה את האדם" מה שמא דא אפיק זינין לזיניה כך בעי בר נש לאפקא זינין לזיניה"

[7] יחזקאל ב א, כא יא, לו א, ועוד (סה"כ 93 פעמים מופיע הביטוי בספר).

[8] להרחבה של מטרת היציאה מגן עדן ראו בסוד מדרש התולדות, כרך ח, פרק 'אורו של מלך המשיח': "האדם הוא השחקן של ההיסטוריה, של ההיסטוריה של היום השביעי, קרי של העולם הזה. הוא קובע באיזה דרך הולכים בין כל החלופות שבמחשבת הבריאה. בכך מתבטא חופש הבחירה של האדם. וזו המשמעות העמוקה של המדרש. אדם הראשון היה צריך לבחור איך לצאת מגן עדן. הוא לא היה צריך לבחור האם לצאת או להישאר, אלא איך לצאת ומתי. עצם היציאה היה מוכרח משום שהיא הייתה חלק מהתוכנית האלוקית. חופש הבחירה של אדם הראשון בא לידי ביטוי בעיתוי ובצורת היציאה. לכן טועים אלה האומרים שתכלית אדם הראשון הייתה להישאר בגן עדן. מה היה לו לתקן שם? מקום התיקון הוא העולם הזה, מחוץ לגן עדן, ואדם הראשון הבין זאת. אני זוכר מדרש שלמדתי בצעירותי האומר שבמהלך היום אדם הראשון היה יוצא מהגן וחוזר לקראת ערב. הביטוי הוא ״אדם הראשון סקרן היה״. סקרנותו הייתה מופנית כלפי החוץ, שם יש קוץ ודרדר, כלשון הפסוק ׳וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ׳. הוא ראה בחוץ מה עליו לעשות. הוא הבין שעליו מוטלת המשימה להפוך את העולם הטבעי לעולם התואם את מחשבת הבריאה, לעולם הזה אמיתי, מתוקן. שהותו בגן עדן הייתה צריכה לאפשר לו ללמוד את העבודה ובסוף לימוד זה, הוא היה אמור לצאת ולהפוך את העולם כולו לגן עדן, לפי הדגם שראה שם. חטאו בזה שהוא החליט לצאת לפני הזמן ובתנאיו הוא. לא בעצם ההחלטה לצאת."

[9] ראו הסבר מקביל להסברו של מניטו המשווה את גירוש אדם הראשון מגן עדן לגלות ישראל, בשל"ה, תורה שבכתב, פרשת דברים. וגם ראו פירוש בזוהר בראשית, כו, א, על המילים 'מות תמות' שמכוון לאובדן שני בתי המקדש.

[10] ראו סוד העברי, כרך 1, בנספח תורת האב, על חטא אדם הראשון כתיקון למצב שלאחר שבירת הכלים. וראו דיון מקביל בסוד מדרש התולדות כרך 2 בפרק: סיבת הגלות, על האפשרות שהגלות אינה תוצאה של חטא אך תפקידה לתקן. מניטו השווה פעמים רבות בין גירוש אדם הראשון מגן עדן לבין הגלות.

ועל ההכרח לצאת מגן עדן מלכתחילה, ראו מדרש תנחומה פרשת וישב:" אף כך אמר אדם לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה היתה תורה אצלך אמון שכך כתיב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום משלי ח' שני אלפים שנה וכתיב בה זאת התורה אדם כי ימות באהל. אלולי שהתקנת מות לבריות היית כותב בה כך אלא באת לתלות בי את העלילה הוי נורא עלילה על בני אדם". וכן בהקלטה של מניטו על תורת משה ותורת אהרון שפורסם ביוטיוב.

[11] שם: וא"ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה [...] דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.

[12] מסכת שבת, נו, א.

[13] השוו עם דברי מניטו בשיעוריו על התפילה, ברכת המינים: "טוב. אז הנה ההגדרה של "מין". טוב ראינו פחות או יותר את עיקר אותה כוונה. אז נלמד בקצרה את המקור בגמרא על אותו העניין^/ "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא, הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו. אמרה ליה ברוריא דביתהו: מאי דעתך? - משום דכתיב: (תהלים ק"ד) יתמו חטאים, מי כתיב חוטאים? חטאים כתיב! עוד, שפיל לסיפיה דקרא: ורשעים עוד אינם, כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה - ורשעים עוד אינם. בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה".

טוב, אז נתחיל פה, באמצע של הקטע השני ואח"כ נחזור. "הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר" הגמרא מספרת שהיו ליסטים, פורצים, בריונים, שהיו מטרידים את ר' מאיר. זה טיפוסי שהרבנים באותה תקופה, היו להם הרבה שונאים, כן? מתוך עמי הארץ. אז: "והוו קא מצערו ליה טובא", היה לו הרבה צער מזה, "הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו", היה מתפלל כנגדם, "כי היכי דלימותו", היה מתפלל שימותו, "אמרה ליה ברוריא", ברוריה - זה הייתה בתו או אשתו? קהל: ...מניטו: אשתו. אז ברוריה אמרה לר' מאיר: "מאי דעתך?" - למה אתה מתפלל כדי שימותו? הבריונים, זה פה - הנושא של הברכה שלנו, כן? "ולמלשינים, ולמינים, ולזדים ולאויבים", "משום דכתיב: (תהלים ק"ד) יתמו חטאים". זה השאלה של ברוריה. מה אתה חושב? למה אתה חושב להתפלל שימותו. מכיוון שיש לך סמך בפסוק – "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפש את ה' הללוי-ה"? אתם זוכרים את הפסוק הזה? "מי כתיב חוטאים?" אז היא מסבירה לר' מאיר, כביכול, לא כתוב "חוטאים". זאת אומרת האנשים שחוטאים. אלא "חטאים". ואתם רואים בהוצאה, פה עם נקודות, אתם רואים שאין נקודה בטי"ת. ייתמו חטּאים במקרא – יש נקודה באות טי"ת, וחטאים עם דגש. זה כמו חוטאים. חטּאים. חטאים בלי דגש – זה החטא עצמו. לא החוטא. אתם מבינים את ההבדל? חטא – חטאים, בלי דגש. חטּאים זה כמו חוטאים. חטּאים, מי שחוטא.

ולכן החידוש של ברוריה – אל תקרא חטּאים עד דגש, אלא צריך לקרוא חטאים בלי דגש! מכיוון שלא כתוב חוטאים. אם הכוונה של המקרא היה "יתמו חוטאים", היה כתוב "יתמו חוטאים". מכיוון שכתוב: יתמו חטאים – אז הכוונה זה לחטא, לא לחוטא! ולכן אני ממשיך בהסבר, זה צורה אחת של ההסבר, כן? מכיוון שכתוב עם דגש. ולכן ר' מאיר היה צודק. מכיוון שכתוב בדגש – הכוונה זה על החוטאים. טוב, אז נמשיך: "עוד, שפיל לסיפיה דקרא" תמשיך בסוף הפסוק. מה כתוב בסוף הפסוק? ורשעים עוד אינם. הכוונה של ברוריה היא ככה, על אותו פסוק: אם אין חְטא – אין רַשָע. אז תתפלל שלא יהיה חטא – אז לא יהיה רַשָע. "יתמו חטאים", החַטָאוֹת, כן? ואז – "ורשעים עוד אינם". כי הקושי בפסוק זה המילה "עוד". אתם רואים לפי הפשט: למה אני צריך "עוד"? יתמו חטאים מן הארץ ורשעים אינם. מה זה "עוד"? אז הכוונה של ברוריה, החידוש הוא: אם יתמו חטאים – אם אין חטא, אז אין עוד רשעים. אז אתה לא צריך להתפלל שרשעים ימותו, אלא שיחזרו בתשובה. תפסתם?

ייתכן, פה נלמד, אולי זה דיוק, אבל לפי דעתי זה בתוך הפשט: שתשובה זה כמו מיתה. צריך לעבור דרך חבלי מיתה כדי לחזור בתשובה. מי שחזר פעם בתשובה יודע את זה כן? נכון? טוב.. זאת אומרת, לא צריך להתפלל שימותו אלא שיחזרו בתשובה. וזה אותו דבר... "כיון דיתמו חטאים - ורשעים עוד אינם? אלא, בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה" שיחזרו בתשובה. " - ורשעים עוד אינם". ולא יהיו רשעים. "בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה". הוא התפלל עליהם שיחזרו בתשובה - וחזרו בתשובה. זה מובן? טוב. אז זה הכוונה של הברכה שלנו. וכל המפרשים מדגישים את זה: הכוונה - שלא ימותו, "מהרה יכרתו" וכן הלאה, אלא שמעשיהם יסתלקו. תפסתם את העניין כן? כי אין כוונה של מיתה פה: "תמגר, ותכלם, תשפילם, תכניעם, תעקר, ברוך אתה ה' שובר אויבים ומכניע זדים". ההכנעה זה התשובה. זה מה שרציתי...

[14] ראו בהרחבה על נושא זה בספר סוד מדרש התולדות, חלק 1, פרק "למי מגיע המעשר", בתת פרק: עבירה לשמה: "מוסיף אביו של השל״ה הקדוש: גדולה עבירה לשמה. אם נֹחַ היה מציל בכל זאת את דור המבול, הוא היה עושה עבירה אבל לשמה, וגדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה. ו״גדולה עבירה לשמה״ אותיות עג״ל. הגמרא אומרת שדור המדבר לא היה ראוי לאותו חטא, ואם הם עשו את החטא הזה, זה היה כדי ללמד תשובה לרבים.[45] הגמרא גם אומרת שדוד המלך לא היה ראוי לאותו חטא עם בת שבע. אם כן, מדוע הוא עשה את אותו חטא? כדי ללמד תשובה ליחיד."

[15]וכן בשל"ה, שער האותיות, קדושת האכילה: ובספר עשרה מאמרות כתב, שהתענה אדם כל ימי חייו, ושהזכירו רז"ל (עירובין יח, ב) ק"ל שנה, היינו לענין שאר תשובה שעשה, וכן היה חי תתק"ל שנים כמנין תעני"ת, ודבר זה יבוא בארוכה לקמן במסכת תענית אי"ה, כי מכח שחטא במאכל והמאכל הביא מיתה לעולם תקונו תעני"ת."

[16] אין מקור מפורש בגמרא לכך, אך נראה לפי דברי מניטו שתירוץ הגמרא לשני המימרות של ריש לקיש (זדונות לזכויות וזדונות לשגגות – כאן מיראה כאן מאהבה) לא מבטא שני סוגי תשובה, אלא שני שלבים בתהליך: שלב ראשון מיראה – הזדונות הופכים לשגגות. שלב שני מאהבה – השגגות לזכויות. וראו הסבר ברוח זו בספר 'אבקת רוכל' (קזבלנקה תש"כ) לר' יוסף אוחיון:" והנה מי ששב מיראה זה תשובתו מיראה צריך שתי תשובות אחת שיחזרו הזדונות השגגות שנית שיחזרו ותשובה שגגות זכויות אבל השב מאהבה אינו צריך אלא תשובה אחת מאהבה ויהיו הזדונות זכיות".

[17] ראו בשיעורי מניטו על נתיב התורה למהר"ל, שיעור 18, בסוף: "מה זה אמונת ישראל? ונלמד את זה בסמינר לפני פסח. אתם יודעים שהגדרה של אמונת ישראל זה הגאולה, כן. יש הרבה הרבה, לא רק רמזים, סימנים בכל, בכל, העבודה שלנו. שורש כל המצוות, שורש כל האמונות, זה "גאל ישראל". שזה האמונה של עם ישראל. זה העדוּת של עם ישראל בעולם כולו. וזה אמונתנו שאפשר לצאת מהגלות. אז מה שאני רוצה להסביר בקצרה, וזה קשור מאד למה שאומר המהר"ל פה, שזה המצב של כל בריאה. כל בריאה, כל בריאה כבריאה היא בגלות מהבורא. מה זה לברוא? זה לשים רחוק.[17] זה מובן? והיוצא מן הכלל של עם ישראל, שזה ההיסטוריה שלנו. זאת אומרת, בכל אמונות וכל דעות של הוגה דעות שמאמין אצל הגויים, סוף סוף במה הוא מאמין? שצריך איזה אסטרטגיה, אצלם לרוב זה אסטרטגיה של מעשי כשפים, זה מגיקה, האמונות שלהם, לצאת מהמצב של הבריאה, כבריאה. כי הבריאה זה גלות. זה מובן מה שאני מסביר, כן? אז למה דווקא תפסו שהאמונה האמיתית סוף סוף היא בישראל? אם יש בשורה טובה, זה בישראל. מכיוון שתפסו שזה בגורל שלנו בחיים. זה לאו דווקא מצב מטאפיסי שלהיות בריאה זה להיות בגלות. זה לא במודע אצלם. אבל כל מה שאומרים מחפשים ישועה. לפי דעתם, לפי ההסבר שלהם. מה הם רוצים לומר? מה שאומרים כשאומרים שהגאולה היא אפשרית. גאולה של מה? גאולה של הגלות. אבל איזה גלות? להיות בריאה. להיות רחוק מהעליונים, אמר המהר"ל, כן. ומה שמאפיין עם ישראל וזה העדוּת שלו, ולכן מצוות פסח נקרא עדוּת. נקראים עדוּת, כן. "מה העדוֺת והחוקים והמשפטים אשר ציווה"[17], שזה אפשרי. זאת אומרת, בהיסטוריה שלנו אנחנו חיים את זה – יוצאים מהגלות. אנחנו עדים לזה שאפשר לצאת מהגלות. אז זה לא רק הסמל, לא רק הדגם, זה האמונה שאפשר לצאת מהמצב של הבריאה שהיא בגלות מהעליונים, מהבורא. זה מובן, כן? ולכן, מי שנוטה דווקא למצב של גלות מהבורא, עונש שלו זה גלות. אם אפשר להבין את זה ככה. זה מובן? טוב בסדר. אז נמשיך בשיעור הבא אי"ה."

[18] אורות התשובה, יד ד: "וכשנדע עוד יותר את הערך האיכותי של האדם ורוחו ואת הצביון שהוא נותן למציאות ע"י הטבעתו, מיד נביט בבהירות על היחש המזהיר של התשובה הגדולה הקוסמית, במובנה היותר רחב והיותר עמוק ויותר רם, עם תשובתו של האדם, היחידי והצבורי, שעל אופניה סובבים מתגלגלים כל תכסיסי החיים, המעשיים והרוחניים, "ממעמקים קראתיך ד' ".

לממדים נוספים של הנושא אצל מניטו, ראו בשיעוריו על שערי אורה, באתר מכון מניטו, שיעור מספר 61: "זה בעולם המציאות, זו השאיפה של הנשמה, משעת הלידה, אולי משעת הפקידה: לפני הלידה. הנשמה יש לה רק שאיפה אחת: לחזור למקומה, לחזור למקור, זה נקרא תשובה. לפי תורת הרב קוק זה ברור: 'רצוא ושוב' זה הגדרה של כל הגורל של הבריאה רצוא זה ברא אותנו, כי הוא רצה. אבל הרצון של הבריאה היא לשוב, זה ה'מושג תשובה' הקוסמי, המשמעות הקוסמית של התשובה אצל הרב קוק. מי שמבין מה זה נשמה, אז הוא יודע שיש לה רק שאיפה אחת, לעזוב את העולם השפל ולחזור למקורה. אבל מכיוון שהחשק הזה לעלות למקור, לחזור למקור, הוא כל כך חזק אז הקב"ה ברא יצר הרע כל כך חזק, כדי שנשאר למטה. דאם לא כן, היינו עולים מיד. צריך להיות משוגע כדי להישאר בקבר הזה. זה ברור? יש תפקיד לתקן בעולם הקברות, אבל השאיפה זה לא הקבר, דווקא זה החופה! זה מובן מכל הרמזים האלו? אפשר ללמוד את זה במה שאומר הזהר על פרשת 'וירא', כשאברהם הוא נמצא, לפי הזהר הוא נמצא בפתח של הגיהינום, שמה יש הסבר, השאיפה של הנשמה לחזור לבית אביה. אבל למה ירדה? כדי לחזור כבעלת בית, לא כבת בית אלא כבעלת בית. קנין הבית זה למטה, אבל הבית הוא למעלה."

[19] המלבי"ם על תהלים, נא, טו: "אלמדה פושעים: עי"כ אלמדם לשוב בתשובה, והנה "הפושעים" שהוא החוטאים מחמת מרד לא מצד התאוה, שהם יחשבו לרוב שדרכי ה' והנהגתו לא טובים וימרדו בו, "אלמדה אותם את דרכיך", שהם מלאים טוב וחסד, ועי"כ ישובו בתשובה, "והחטאים" שהם מצד התאוה, להם א"צ לימוד, כי סבת החטא אינו מחמת חסרון ידיעה, רק שע"י שיראו שאני גובר על תאותי ושבתי בתשובה הגם שטבעי היה נוטה אל התאוה, כן גם הם יכניעו תאותם וישובו אליך, וזה מקביל נגד מ"ש אל תשליכני מלפניך, ובזה אלמדה פושעים דרכיך, שיראו שאתה מרחם ושופט צדק, ונגד מ"ש ורוח קדשך אל תקח ממני, ובזה חטאים אליך ישובו, בעזרת רוח נדיבה שהוא רוח הקודש אשר יסמכם נגד התאוה ויצר מעללי לב".

[20] מצוטט בטור אורח חיים הלכות חודש אלול.

[21] ראו הערה 19.

[22] הסבר רחב יותר של מניטו על נושא זה תמצאו בשיעוריו על התפילה, בפרקים 'מבוא לתפילה', באתר מכון מניטו, שיעורים 3-5.

[23] מתוך הפיוט "לך ה' הצדקה" שנאמר בסליחות.ץ