לעילוי נשמת אבי היקר אשר מסעוד בן עטוס ת.נ.צ.ב.ה

הגהה ומקורות: צוות מכון מניטו

שיעור של מניטו שנושאו היה "לימוד מקורות על התשובה".
בשיעור קטעים משלשה מקורות:
א . אגרת התשובה לר יונה מגירונדי
ב . דרשת המהר"ל לשבת תשובה
ג . נתיבות עולם למהר"ל נתיב התשובה

מניטו: יש לנו כמה קטעים ללמוד הערב. אני מקווה שנספיק ללמוד את הכול. בחרתי קטע אחד באיגרת התשובה של רבנו יונה, נתחיל בזה. ואני רוצה מייד שנקפוץ לנושא של לשון הרע בדרוש של שבת תשובה, זה בסוף הדפים שלכם. ואחר כך נחזור למהר"ל בנתיב התשובה, וזה הסוגייה הכי בסיסית לעניין התשובה. אז נתחיל מייד.

אז באיגרת התשובה, רבנו יונה נותן כמה עצות לעניין התשובה, שחטאים מיוחדים, אם אפשר להגדיר את זה ככה, נטיות ליהודי לעניין החטא. אני רוצה להזכיר לכם רק בקצרה מה שאומרת המשנה בסגנון המשנה: "כל מי שיראת חטאו קודמת לחוכמתו" (אבות פ"ג מ"ט). אז אפשר להבין את הצורה של חוכמתו. כל אחד יש לו מדרגה בחוכמה. אז זה המשמעות של 'כל אחד יש לו חוכמתו שלו'. אבל "יראת חטאו" – צריך להבין את זה, כי היה לו לומר: "יראתו של החטא". אבל הוא אומר: 'יראת חטאו'. כל אחד יש לו חטא מיוחד ששייך לנטיות שלו. לכן צריך להבין את זה פשט. כל מי שיראת חטאו קודמת לחוכמתו.

וכמו כן לכל אחד יש נטייה למידה מסוימת, מידה טובה מסוימת. בעברית עממית ככה אומרים: שכל אחד הוא משוגע לדבר מיוחד. אם בטוב ואם ברע. וכדי להכיר את הפנימיות שלו, יש עצה שנתנו החכמים, שבזמן קריאת שמע על המיטה – "בשכבך ובקומך" – להשגיח במה שהוא נוטה לחשוב באותו זמן, כשמתחיל לישון וכשמתחיל להתעורר. אז התמונות שהוא רואה זה הסימן של הנטיות שלו. זה מובן? טוב. לכן חכמים הסבירו שיש נטיות לחטא מיוחדות לעם ישראל, והעיקר – זה לשון הרע. ולכן נלמד קצת על העניין של התשובה, חטא של הלשון הרע. אז נתחיל מייד את איגרת התשובה.

"וחייב אדם לדרוש טוב לעמו ולחבריו בכל הדברים שהוא אוהב ודורש טוב לנפשו". זה מה שהלל אמר לגר שרצה להתגייר: 'כל מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך' (בבלי שבת לא ע"א) – הוא אמר את זה בארמית, אבל זה התרגום הארמי של "ואהבת לרעך כמוך", ההסבר, נאמר, של "ואהבת לרעך כמוך". איך לקיים את זה – "ואהבת לרעך כמוך"? קודם כול – כמוך. מכיוון שהפסוק אמר "כמוך", אז חברך הוא כמוך, בן אדם כמוך. יש לו האופי של הטבע האנושי כמוך. ומכיוון שאתה בן אדם, אתה יודע מה שנוא עליך – אל תעשה לחברך. זה פשוט.

"שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך. ואמרו רז"ל", בתורת כוהנים, במדרש על פרשת קדושים, "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (ספרא פרשה ב פרק ד). ויש בסוגייה ההיא, זה – אמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". ואני מזכיר לכם מה שלמדנו פעם, זה לא רק לפי הפשט: כי הפסוק הזה זה אחד מהכללים הגדולים של התורה. כי אפשר להבין כל המצוות של התורה דרך אותו כלל של ואהבת לרעך כמוך. זה נושא בפני עצמו, אין לנו זמן הערב כדי להאריך בזה, אבל רק בקצרה: שהחידוש של רבי עקיבא זה לא הפסוק עצמו. כי כל פסוק בתורה זה כלל גדול בתורה. והפסוק עצמו זה התורה שאמרה, לא רבי עקיבא. אלא יש חידוש בזה, שכדי לקיים ואהבת לרעך כמוך צריך להיות גדול בתורה. וזה ההבדל בין היהדות והנצרות. אם אנחנו מתקשרים למצוות רק מבחינת הכוונה – [כלומר] זה כוונה לאהוב אהבה [שהיא] רק רגשית, רק רוחנית, בלי הלכה למעשה איך לבצע את זה, איך לקיים את זה. [כדי לדעת איך לקיים את זה] צריך שולחן ערוך. זה ההבדל בין היהדות וכל שאר הדתות שמתבססות על העקרונות של המוסר, אבל בבחינה חכמת המוסר ולא המוסר עצמו, לקיים אותו. אז אפשר לקרוא את המשנה ככה: "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל של גדול בתורה. זה מובן, כן?

באותה סוגייה יש לכאורה מחלוקת עם בן עזאי שאומר: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם"... אני לא זוכר את הפסוק בדיוק... "בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ" (בראשית ה, א) זה כלל גדול יותר מזה, אומר בן עזאי. יש עוד דעה שלישית: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות כט, לט) – זה כלל גדול בתורה". בתמצית אנחנו שוב מוצאים את הממדים של המצוות: בין אדם לחברו – זה "ואהבת לרעך כמוך". בין אדם למקום – זה "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". ואם כן, "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם", הדעה של בן עזאי – זה בין אדם לעצמו. וזה הפשט של המאמר. כי כשלומדים את זה אנחנו רואים שרוב המפרשים רגילים להסביר כמחלוקת בין בן עזאי ורבי עקיבא. תראו, זה בהרבה מקורות. כאילו רבי עקיבא אומר: כלל גדול בתורה זה היחס בין אדם לחברו בתוך החברה של עם ישראל. ואהבת לרעך – שהוא כמוך. וחולקים על זה דרך אליבא דבן עזאי שאומר: לא, כל המין האנושי. כי האדם נברא יחידי כדי להודיע שכולם בני אותו שורש. ולכן תיאור אותה מחלוקת: רבי עקיבא הוא, איך אפשר לומר את זה בעדינות, הוא ככה שוביניסטי,[1] כן? ואהבת רק לרעך כמוך, אלא בן עזאי הוא הומניסטי כללי, כלל עולמי – זה ספר תולדות האדם.

אבל לפי דעתי זה פירוש לא כל כך מדויק. כי לפי מה שראינו, כי אותה תורה: בממד של בין אדם למקום – הקורבנות, העבודה; בממד של בין אדם לחברו – גמילות חסדים ואהבת לרעך כמוך; בממד של בין אדם לעצמו – זה ספר תולדות האדם, כי העיקר זה התיאור של הנפש של האדם, כי בצלם אלוקים עשה אותו; זה פירוש אחר לגמרי, ואין שום מחלוקת. אלא כל אחד ואחד שם את הדגש על הממד שצריך לתקן. כי יש לנו פה בעיה בשלושה ממדים. ולפי טבע של כל אחד ואחד – ממד אחד זה כבר מתוקן, אז צריך לשים את הדגש על הממד השני. ולפי הניסיון של כל חכם וחכם – זה אליבא ד... חד אומר זה וחד אומר זה – אין מחלוקת. אלא כל אחד שם את הדגש בצד שצריך לתקן. זה מובן? טוב, אז נמשיך קצת.

"שעל ידי השלום מקיימין ישראל את התורה". פה זה חידוש של הרב: על ידי השלום מקיימים ישראל את התורה. עכשיו בזמן שלנו משתמשים הרבה במושג 'שלום'. "שלום אתמול", "שלום מחר"... (צחוק). אבל צריך לדייק לפי המושגים של המקרא: שלום זה בתוך החברה. עם העולם החיצוני, האויב, זה נקרא 'ביטחון' – "וישבתם לבטח". זה ביטחון, וזה שלום. ולכן פה יש טעות אצל הפוליטיקאים, ואפשר להבין מה דעתם בזה: מכיוון שאין שלום ביניהם, הם רוצים שלום עם האויב (צחוק קל). אבל עם האויב צריך ביטחון. שלום זה עניין פנים. ולכן זה ההסבר של הרב: אי אפשר לקיים את התורה, כי התורה ניתנה לכלל ישראל, אם כלל ישראל אינו בשלום, דהיינו המצב הפנימי של החברה. זה מובן? טוב.

"ואמרו רז"ל: שקול השלום כנגד הכל. ועל כן אנו אומרים בתפילה 'עושה שלום ובורא את הכל'". יש הסבר של המהר"ל באחד מהדרושים, מהדרשות שלו, שהוא מסביר באופן ברור מאוד: כי השלום אינו טבעי לעולם שלנו, לעולם הזה, לעולם השפל. השלום אינו שייך לטבע. ההסתכלות של העולם בבחינת הטבע מגלה שיש תחרות איומה בין הבריות בכל הרבדים של המציאות. כל שכן בחברה האנושית. יש משנה שאומרת: "הווה מתפלל בשלומה של מלכות" (אבות פ"ג מ"ב). אתם רואים? "בשלומה של מלכות" – הממלכה (מלכות) זה הממשלה, כן? בשלומה של הממשלה, הם צריכים שלום ביניהם. "שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (שם). זה ברור מאוד מה שאומרת המשנה. כי יש תחרות בין הבריות. ויש מושג כזה שמתוך אהבה רוצים לבלוע את הזולת. ולכן צריך לשים שלום בעולם, כי השלום אינו טבעי. וזה ההסבר של המהר"ל, אם אני זוכר של המהר"ל עצמו, זה שמעתי מהרב קוק, הרב צבי יהודה ז"ל: שיש שלום במרומים, אבל למטה צריך לשׂים את השלום. ולכן אנחנו אומרים: "עושה שלום במרומיו". ובתפילה אומרים: "שים שלום עלינו". זה רק בימות המשיח שהשלום יהיה טבעי לעולם. זה מובן. ולכן צריך להיזהר מהשלום המדומה: "אֲ‍נִי שָׁלוֹם", אומר הפסוק של תהילים, "וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה" (תהילים קכ, ז). "עושה שלום ובורא את הכול" – זה פסוק, הפסוק אומר: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (ישעיהו מה, ז). עושה שלום – למעלה, ובורא את הרע – למטה. טוב, זה עוד נושא, אבל זה קשור.

"ותפילת הציבור נשמעת כשהם בשלום". וזה כלל גדול מאוד. יש בתי כנסיות שהתפילה שלהם היא לא רצויה מכיוון שאין שלום בין המתפללים. ואני זוכר שלמדתי את זה, זה כלל: במסורת הספרדית היו רגילים לפני העמידה, כל אחד היה מפסיק כמה רגעים והיה פונה לכל הקהילה ועושה שלום ביד, והיה מתכוון – "ואהבת לרעך כמוך". אסור להתפלל אם יש מדון בבית הכנסת. זה מסביר למה יש כל כך בתי כנסיות בעיר! (צחוק). חוזרים לנושא.

"ותפילת הציבור נשמעת כשהם בשלום. וכל דרכי התורה מביאות לידי שלום. שנאמר: 'וכל נתיבותיה שלום'. וישראל אוהבי שלום הם". זה, זה מילה חריפה: "ישראל אוהבי שלום הם". אני רוצה לציין אולי משהו קצת, קצת יותר מדי חריף: יש ברייתא שאומרת: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות סד ע"א). מה זה, עולם אידיאלי? איזה עולם? כי למעשה המחלוקות בין תלמידי חכמים הם הכי קשות שבעולם. לא רואים את זה שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. יש סוד בדבר. ולכן, אני פעם חשבתי ככה, לפי מה שקיבלתי מהרב (אחר כך אני אספר לכם סיפור): שאם זה אמת [ש]תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, [אז] אם אין שלום ביניהם – זה סימן שאינם תלמידי חכמים. זה ברור, פשוט. למשל, היה רגיל להסביר את הפסוק: "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהילים יט, יח) – אם איננה משיבת נפש, זה סימן שאיננה תורת ה'. צריך לקחת את זה ברצינות. והוא סיפר, הראה לי את זה: יש כמה כתבי יד של הרב זצ"ל, שלא רצה לפרסם אותם. מכיוון שהיה מדבר באותו נושא, וזה היה כל כך חריף, שהרב צבי יהודה זכרונו לברכה פחד מלפרסם את זה. כי הרב זצ"ל גילה את העניין הזה של שנאת ישראל בין תלמידי חכמים. והדברים חריפים מאוד. ראיתי את זה. ובצוואה שלו הוא ציווה שלא לפרסם את זה. אף על פי שיש חובה לפי ההלכה שהבן צריך לפרסם את כל כתבי יד של האב. וזה היה כל כך חריף! פחד מזה.

טוב, נמשיך ב... וצריך לגלות את זה, שזה המצב, זה המציאות. המהר"ל מסביר ב'נתיב התורה' ב'נתיבות עולם', שדווקא החטא הזה של לשון הרע, ונתייחס קצת אחר כך לזה, הוא שייך בעיקר לעם ישראל. מכיוון שאצל עם ישראל, רק בקצרה, אני אסביר את זה ככה: היצר הרע הוא באמת יצר הרע. אצל אומות העולם זה משהו דומה. אבל יצר הרע – אין יצר הרע אלא כנגד החובה של התורה. מכיוון שלא קיבלו את התורה, היצר הרע אצלם זה לא באמת יצר הרע. זה רשעות, זה משהו דומה, אבל זה משהו נבדל מיצר הרע ממש. ולכן כל עוד שלא הגענו לגמר התיקון, החטא הכי מסוכן בתוך החברה היהודית – אנחנו רואים את זה בחברה הישראלית – זה החטא של שנאת חינם שמתבטא בלשון הרע. נראה אחר כך מייד מאמר בגמרא שמדבר על "אבק לשון הרע". ייתכן מאוד שההבדל בין לשון הרע ממש ואבק לשון הרע זה דווקא הלשון הרע של תלמידי חכמים, אבק לשון הרע. דהיינו: 'לא אמרתי, אבל...'

כן? מה אתה רוצה?

קהל: אתה מפרש את העניין הזה של שלום כבין אדם לחברו.

מניטו: בתוך החברה.

קהל: אבל יש עוד ממד של בין אדם לעצמו אולי.

מניטו: כן. ברור! להיות שלם עם עצמו. ברור. אבל... זה נכלל קצת במילה 'כמוך' של "ואהבת לרעך כמוך". מכיוון שלפי הפשט היה צריך לומר: "ואהבת לרעך כְּלךָ". 'אהוב ל...', 'ואהבת ל... רעך'. היה צריך לומר 'כְּלךָ'. ומכיוון שאמר 'כמוך', אז יש הרבה דרשות שמסבירים: מכיוון שהוא – כמוך! כפי שהתחלתי להסביר בהתחלה. ולכן צריך להבין שיש לי חובה לאהוב את הזולת כפי שאני אוהב אותי. זה הממד של בין אדם לעצמו.

קהל: לא, כי העניין של [שלום בין...], לא של 'ואהבת לרעך'.[2]

מניטו: כן, אבל זה, זה אותה תכונה. כי "ואהבת לרעך כמוך" לפי ההסבר של הרב ולפי הפשט, זה כדי להשכין שלום בחברה. מכיוון שטבע החברה זה מידת הדין. הקריטריון של החברה זה מידת הדין. וכדי להשכין שלום בחברה צריך אהבה. זה מובן מאליו. ולכן אם אתה מדבר על השלום של 'בין אדם לעצמו', לעניין להיות שלם עם עצמו, זה עניין... זה מה שנקרא 'שנאה עצמית'. לא לשנוא את עצמו! לאהוב את עצמו.

אולי אני אפרש את זה בנימה חסידית קצת. כל אחד ואחד צריך לומר לעצמו: אני לא יודע מה הערך שלי. זה אני לא יודע. אבל אני יכול לסמוך על הבורא שהוא יודע מה הערך שלי מכיוון שברא אותי. ולכן מצווה עלי לאהוב את עצמי. מכיוון שהבורא גזר לברוא אותי, הוא בחר בי. זה מובן, כן? לא ליפול בגאווה של ה... (צחוק) של הגאווה (צחוק). אבל ברור שיש סיבה. ולכן זה מצווה לאהוב את עצמו. אם אני לא אוהב את עצמי, אני לא יכול לאהוב את הזולת. זה הפשט של "ואהבת לרעך כמוך". זה מובן? והניסיון נותן, וזה כל הרופאים – רופאי הנפש, וכל הרבנים יודעים את זה: מי שיש לו טינה ושנאה כלפי הזולת, זה מתחיל בעצמו. יש ביטוי בגמרא שמסביר את זה: "הפוסל במומו פוסל" (קידושין ע ע"ב).[3] זה ידוע. זה הבסיס של כל הפסיכואנליזה. לכן צריך להיזהר בלשון הרע. מי שמדבר לשון הרע הוא מגלה את התכונות שלו. כי מה שהוא רואה בעמיתו, זה מה שיש בפנים. זה מובן? טוב. לא צריך לתת דוגמאות זה, כל העיתונים מלא דוגמאות. זה, תפסת את העניין?

קהל: אבל זה שונה.

מניטו: אז תסביר, כדאי לי להבין.

קהל: כשמדברים על שלום בחברה, בשביל זה צריך לחכות לימות המשיח. אבל השלום שבין אדם לעצמו, הוא יכול להשיג אותו בעולם הזה. יחידי סגולה אולי.

מניטו: אז, זהו. יחידי סגולה הם חיים כבר 'מעין עולם הבא' כבר בעולם הזה. אבל למה אתה מתכוון כשאתה מדבר? נחזור לפשט של הדברים של השאלה שלך: למה אתה מתכוון כשאתה מדבר 'להיות שלום בין אדם לעצמו'? תן דוגמה.

קהל: אני לא יודע איך להסביר את זה.

מניטו: אני רואה.

קהל: זה לא [...] נכון, אבל...

מניטו: לא, לא, זה דבר... זה ניסיון של כל אחד ואחד! צריך... לפי דעתי זה סימן של הבגרות. עד הבגרות אדם אינו שלם עם גופו, עם עורו, עם שערו. בגרות זה כשכבר שלם עם עצמו. ואז הוא מסוגל לקיים "כבד את אביך ואת אמך". כי כל עוד שהוא לא סובל את עצמו, הוא לא סובל את ההורים, מכיוון שהם הסיבה של עצמו (צחוק). נכון? טוב. אז סימן לבגרות. אז כדאי, כדאי לחשוב על זה.

קהל: יש ממד של 'להיות בשלום...'

מניטו: לא שמעתי, יותר חזק.

קהל: יש ממד...

מניטו: של?

קהל: של 'להיות בשלום עם עצמו' – זה חטא.

מניטו: לא הבנתי. לא תפסתי. תחזור על זה?

קהל: למשל, כשמדברים על עשיו, ואומרים שהוא [בשל], אז מתכוונים עליו שהוא בחטא.

מניטו: אז תסביר קצת יותר, כי זה סתום וחתום לכולם מה שאתה אמרת.

קהל: כשהוא משלים עם התנהגותו למשל, אז הוא בשלום עם עצמו.

מניטו: אה, הוא בשלום עם עצמו? אני לא חושב. לא, אני התכוונתי למשהו אחר, זה דרוש של המהר"ל דווקא, שהוא אומר ש'עשו' בגימטרייה 'שלום'. 'עשו' בגימטרייה 'שלום' – פלא, כן? ולכן אין לו שלום (צחוק). כי...

קהל: הוא 'עשוי'.

מניטו: לא, אני רוצה להסביר מה שאתה אמרת, וחשבתי על עשו בגימטרייה שלום. תחזור על מה שאמרת? אה, לא, לא. אני זוכר. כי יש ביטוי כזה במדרש: שרשע הוא ברעש. ליבו ברעש. רשע – אותיות רעש.[4] כבר התקשרנו לאותו נושא, על השאלה של משה רבנו בהר סיני: 'מדוע רשע ורע לו'? (ברכות ז ע"א). זוכרים? כי רשע אינו מאושר להיות רשע, צריך לדעת את זה. יש לו הנאות, אבל לא אושר. כי הוא ברעש, הוא במלחמה עם עצמו. ולכן עשיו אינו שלם עם עצמו. רק תזכרו את הפסוק: "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה" (בראשית כז, לד). הוא ממש בטרגדיה. הנפש של עשיו זה טרגדיה שלימה. הוא יודע שהברכה שלו זה הקללה. איך לסבול את זה? איך לחיות עם זהות של קללה? וזה הטרגדיה של הגויים המשתייכים לפרצוף של עשיו, דהיינו הנוצרים. הם חיים בטרגדיה. וזה הלכה – עשיו שונא את יעקב.[5] הם מקנאים בישראל מכיוון שהם מפרצופו של עשיו. ואני זוכר כמה ביטויים ששמעתי מהם: כשהם באושר, אז הם מתביישים מזה. אסור לאדם דתי להיות מאושר, כי אדם זה גיהנם, רחמנא ליצלן. אבל זה הנפש שלהם. זו הייתה בעיה אצל הצופים שלהם, אני זוכר. פעם דיברנו על זה עם האחראים על הדת בצופים של הנוצרים, והם ענו בכנות! 'זה תרתי דסתרי'. כי בצופיות הבסיס זה האושר, השמחה. אבל אצלם זה מתנגד לדת, השמחה. זה מובן, כן? אני לא יודע אם יש להם מצווה להיות בשמחה, אצלם אין דבר כזה (צחוק). ולכן צריך לחשוב על השאלה שלך. עשיו זה... יש מאמר חריף מאוד בגמרא: כל פעם שיהודי מוריד דמעות, הוא מתפלל לשים את אותן דמעות בנאדו של עשיו, שיש לו כל כך דמעות, שצריך לאזן את הדמעות של עשיו.[6] תופסים את הנושא הזה, כן?

קהל: שהרשע הוא ברעש, ואין לו עושר...

מניטו: עושר? אמרתי אושר! באל"ף. המבטא שלי כבר אשכנזי, מה? (צחוק) השם שלי זה לא עשכנזי (צחוק).

אז נמשיך. זה מה שאני אמרתי: הרב אומר "וישראל אוהבי שלום הם", לכן צריך לשאול מיד מי מעכב? מה מעכב? בטבעם הם אוהבי שלום, מה מעכב? וזה הנושא שנלמד. "והקב"ה ברכם בשלום מפני שהשלום מחזיק כל הברכות, שנאמר: 'ה' יברך את עמו בשלום'. על כן נקראת כנסת ישראל "שולמית". [זה] יפה מאוד. "ועובדי אלילים נקראים "שונא שלום" שנאמר, זה בתהילים, "עם שונא שלום".[7] ושפיכות דמים ועבודה זרה זה באותו צד. זה רבי עקיבא שלימד את זה: שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה – זה אותו דבר. זה נגד השלום. "וחייבים ישראל לברור אנשים ברורים שיטילו שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו". ובחרתי בקטע הזה דווקא בשביל השורה ההיא. "שיהא בידם כוח לכוף ולהכריח בני אדם על השלום". מה זה "אנשים ברורים"? אנחנו רגילים לביטוי של 'שפה ברורה'. 'אנשים ברורים' זה אנשים שיש להם שפה ברורה. ונלמד את זה בקטע השני של המהר"ל אחר כך. אבל נחזור לפשט של הרב פה: "ויהיו אותם הברורים אנשים שמחים."

קהל: אני חושב שהוא מתכוון לבוררים [...]

מניטו: לא, לא. לא בוררים, ברורים. לא לא, זה לא בורר. טוב, נראה מה ההסבר שלו, ומיד זה... צריך לברור בעם אנשים מיוחדים שמסוגלים להטיל שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. ומה טיבם של אותם אנשים? הוא מסביר: "שיהא בידם כוח לכוף ולהכריע בני אדם על השלום. ויהיו אותם הברורים אנשים שמחים". אנשים שמחים זה דווקא יעקב כלפי עשיו. זה ההפך, כן? שמחים לחיות. שיש להם מספיק אמונה כדי לדעת שחיים זה שמחה. וזה, אני חושב שפה זה קטע חשוב מאוד: ההצלחה של האמונה, האמונה האמיתית, מתבטאת בשמחה בחיים. מי שמאמין והוא עצוב, זה סימן שהאמונה שלו איננה בסדר. זה מובן? זה יותר מאופטימיות, זה ממש שמחה לחיות.

קהל: סליחה, איך זה מתקשר למה שאתה מלמד אותנו שבן אדם לא יכול פשוט להיות מודע למציאות של העולם הזה? עם כל ה... (ההמשך לא ברור)

מניטו: כן, זה לא אני שמלמד את זה, זה הגמרא (צחוק). לא, הוא לא יכול לישון בלי חלומות. הגמרא אמרה: מי ששבוע אחד איננו חולם, זה סימן שהוא רשע (ברכות נה ע"ב). והמשמעות של החלום פה זה סיוט. כי אי אפשר להיות בעולם הזה כמות שהוא בלי לערער[8] על הרע שיש בעולם. אבל להיות שמח, בבחינת בריאת הבורא – זה משהו אחר. לא להיות שמח מהעולם – זה עניין אחר. מהמצב של העולם. כל עוד שהעולם הוא טוב ורע, אסור למלא שחוק פיהו – "אז ימלא שחוק פינו". ולכן הגמרא (ברכות ל ע"ב) מביאה את הפסוק: "וגילו ברעדה". אבל גילו! שמחה ויראה בבת אחת. אז מי שאינו שמח מצד האמונה שלו, זה סימן שהאמונה שלו בטלה. איננה אמונה אמיתית. זה לא סותר. גילו ברעדה! זהו. זה ה'כובד ראש' של התפילה, זה ההגדרה של הכובד ראש של התפילה במסכת ברכות. אז שמחה מכיוון שיש בורא. ברעדה, יראה – מכיוון שיש בורא והבורא הוא הדיין. זה בבת אחת, כן? זה מובן? שמחה – מכיוון שברור שיש עולם הבא. אבל יראה – מכיוון שצריך לעבור דרך עולם הזה. וכן הלאה. שמחה – מכיוון שיש יום. אבל יראה – מכיוון שיש לילה. זה... צריך לתפוס את זה, כן? הרגש של התפילה זה גם שמחה וגם יראה. למי שבטבע שלו הוא רק שמח, אומרים לו: עבדו את ה' ביראה. למי שבטבע שלו הוא רק עצוב, אומרים לו: עבדו את ה' בשמחה. ואין סתירה. כי כל אחד צריך לתקן את החיסרון שלו. אבל לפי הפסוק שמביאה הגמרא זה ברור שהמצב הטבעי זה להיות שמח. ולכן הפסוק שמביאה הגמרא זה: "עבדו את ה' ביראה". עבדו – דהיינו בשמחה, וזה טבעי; תוסיפו יראה. הסדר הטבעי זה ככה: הילד הוא נולד שמח. כשמגלה מה זה העולם, יש לו יראה. וצריך לשמור על הסדר הזה – הבסיס זה השמחה, ולהוסיף את היראה. זה מובן?

אז אני חוזר למשפט: "ויהיו אותם הברורים אנשים שמחים שיודעים לפייס ולרצות בני אדם, ולהטיל שלום, ולא יהיו כעסנים ורגזנים". מטיפי מוסר – אסור להם להיות כעסנים ורגזנים! זה מובן? אתם רואים איך זה נדיר? זה ידוע. אין הרבה אנשים שיודעים להטיף מוסר, מסוגלים, נאמר, להטיף מוסר. כי משליכים על הקהל את החטאים... לא החטאים, את הבעיות שלהם (צחוק קל). אתם רוצים שאני אספר לכם סיפור של המגיד מדובנא, שמעתם עליו – על המגיד מדובנא, כן? האשכנזים קוראים לו 'המגיד מדובנו', אבל זה אותו בן אדם (צחוק). והוא מספר ככה, שהוא היה רגיל ללכת מעיר לעיר, משבת לשבת כדי להרביץ תורה. פעם איחר בערב שבת בבית הכנסת. חיכו לו, ומכיוון שהוא לא הגיע, הרב של המקום התחיל הדרשה שלו, של השבת. ומעניין לעניין, הגיע לדברי מוסר. ונפל על הציבור: "אתם ככה... ואתם ככה...". אז המגיד מדובנא שמע את זה ואמר: 'איך, אני, מדבר ככה כשאני מטיף מוסר?' פחד. ואחר כך שאל ליהודי שהיה יושב על ידו: "תגיד לי, יש לו בנות?" – "כן", השיב לו – "נשואות?" – "לא נשואות". אה, הבנתי (צחוק). אז הוא התפלל ואמר: "ריבונו של עולם, תן חתנים לבנות של הרב ואל יטיף מוסר כזה על עמך" (צחוק). מבינים? זה סיפור אמיתי. אז נחזור. כי כידוע: רבנים רגילים להיות עם הרבה הרבה בנות (צחוק).

אז נמשיך. ותראו איזה גמרא הוא מביא אחר כך: "...ולרצות בני אדם, ולהטיל שלום, ולא יהיו כעסנים ורגזנים, שנאמר: "איש חמה יגרה מדון" (משלי טו, יח). ונאמר: "מענה רך ישיב חמה" (שם, א)". צריך להיות רך. זה הכלל של 'בדרכי נועם'. "ואמרו בתלמוד" – זה במסכת תענית (כב ע"א) – "על המטילים שלום: "גברי בדיחי אנן". מה זה "גברי בדיחי"? אנשים שמחים בארמית. אבל רש"י מפרש שמה: שיודעים בדיחות, למסור בדיחות. צריך להיות מתבדח כדי להשכין שלום. "ומשוינן שלמא", זה בגמרא, שלמא זה שלום. "ואמרו רז"ל על האנשים האלה שהם מטילים שלום" שהם מסוגלים להביא שלום בין איש לאשתו וחבר לחברו. והוא כל כך שמח – שהשלום הוא קל בידם. "בשמחה ובטוב לבב, כי מובטח להם שהם בני העולם הבא". וראיתי במפרש אחר על הגמרא שהוא מסביר את זה על אותה גמרא ככה: מכיוון שאותה מצווה, אותה סגולה, לשים שלום בין איש ואשתו ובין אדם לחברו – זה מן המצוות 'שאוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא'. ולכן מובטח לו שיהיה לו עולם הבא. זה מובן, כן? טוב, אז נמשיך קצת:

"ויזהר אדם שלא יקלל את חברו ולא יקלל את עצמו, לא בשם ולא בכינוי, שהמקלל את חברו או את עצמו בכל הכינויים חייב מלקות". היו רגילים באותם הדורות לקלל את הזולת בשם ה'. עכשיו לא כל כך רגילים, אבל זה כמעט אותו דבר. "...חייב מלקות. וזאת אחת מן העברות החמורות שבתורה. שנאמר: "אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, והפלא ה' את מכותיך. ופירשו חז"ל", במסכת תמורה, "אם לא תשמור לעשות ליראה את השם" – שלא תזכרהו על מה שהוזהרת שלא להזכירו. שכבר הזהירה תורה שלא יקלל אדם את חברו שנאמר: "אלוהים לא תקלל" - אלוהים זה הדיין. כן? - "ונשיא בעמך לא תאור" - אפילו שר בממשלה. כן? (צחוק קל) - "ונאמר: "לא תקלל חרש" – מי שלא שומע אותך – "ואמרו חז"ל: הוא הדין לכל אדם שאסור לקללו. ולא חייבה תורה מלקות על המקלל את חברו עד שיקלל אותו בשם או בכינוי".

טוב, אז תקראו את הקטע האחרון ואני רוצה להסביר. חסרות כמה שורות פה, אני אסביר בעל פה. בדרוש של שבת שובה. אנחנו רגילים להגדיר את השבת שבעשרת ימי תשובה: 'שבת שובה', מהמילה הראשונה של ההפטרה: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (הושע יד, ב). ואנחנו רואים פה שהיו רגילים גם כן לקרוא את אותה שבת "שבת תשובה".

בקטע הקודם, מה שיש [לפניכם], המהר"ל מסביר לפי מקור בגמרא שיש ארבע עברות עיקריות השייכות לאותו נושא: הנטיות של הנפש היהודי. וזה נושא ידוע: עבודת אלילים, שפיכות דמים וגילוי עריות – אתם זוכרים שזה החטאים החמורים שבתורה, וזה היה הסיבה של חורבן בית ראשון. והסיבה של חורבן בית שני זה היה שנאת חינם. השנאת חינם שמתבטאת בלשון הרע כפי שנראה מייד. ולא רק בלשון הרע בולט, אלא באבק לשון הרע שזה הלשון הרע הכי חמור. כי אי אפשר לתפוס מי שאמר ומה שאמר באבק לשון הרע, ובכל זאת אמר מה שאמר. זה מובן את המילה 'אבק' לשון הרע? – 'מה שדומה ל...'. יש למשל גזל, כשאדם גונב מחברו. כשאדם גונב מהמדינה זה נקרא 'אבק גזל'. למשל מס הכנסה או משהו כזה. אז זה נקרא 'אבק גזל'.

אז המהר"ל מסביר את זה ככה: שלבן אדם, לאדם, יש חלקים בזהות שלו. יש שלושה חלקים: השכל, הנפש והגוף. אז החטא השייך לגוף זה גילוי עריות. החטא השייך לנפש זה שפיכות דמים. והחטא השייך לשכל זה עבודה זרה, עבודת אלילים. אבל לשון הרע זה כולל, זה מאחד, מבטא את הזהות של האדם. מכיוון שהאדם נקרא 'חי המדבר' – לפי הפסוק: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) – לרוח ממללא – בתרגום אונקלוס. ולכן הדיבור, הלשון, מבטא את הזהות של האדם. ולכן החטא של לשון הרע, שהוא החטא בדיבור, בסגולה של הדיבור, הוא החטא הכי חמור. ולכן הוא מקביל לאותם החטאים של עבודת אלילים, לשון הרע ושפיכות דמים. סליחה, עבודת אלילים, גילוי עריות ושפיכות דמים. זה מובן מה שאני אומר?

אז בקטע הקודם הוא מסביר את כל המקורות על אותו נושא, ואחר כך הוא ממשיך. אני אקרא רק כמה שורות שחסרים לכם ונמשיך: "ולא תמצא סילוק שכינה רק באלו החטאים בפרט". לפי המקורות שלימד אנחנו רואים שכל מי שחוטא בחטאים אלו מסלק את השכינה. "ולא תמצא סילוק שכינה רק באלו החטאים בפרט, דהיינו גילוי עריות, שפיכות דמים עבודת אלילים ולשון הרע. כדאיתא בספרי: "ונשמרת מכל דבר" – זהו, אתם מתחילים ב'כל דבר' – "מכל דבר רע. יכול בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר? תלמוד לומר ערוה. אין לי אלא ערוה. מנין עבודת אלילים ושפיכת דמים וקללת השם? תלמוד לומר ונשמרת מכל דבר רע. אי ונשמרת מכל דבר רע יכול בטהרות ובטומאות הכתוב מדבר? תלמוד לומר ערוה. מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנענים", אלו החטאים שהכנענים גלו מהארץ, "אף כל שגלו בה כנענים מסלק שכינה. כשהוא אומר דבר לרבות לשון הרע". "ערוות דבר", "דבר" – לרבות לשון הרע. זה מובן, כן? "פירוש כי כבר אמרנו למעלה כי שלשה חטאים שהם עבודת אלילים וכל שכן קללת השם שהוא כופר לגמרי בעיקר, וגילוי עריות ושפיכת דמים מטמאים חלקי נפש האדם, ולשון הרע מטמא הלשון שהוא צורת האדם בכלל", כפי מה שראינו מקודם. מכיוון שההגדרה של האדם, עיקר אדם – זה להיות 'חי-המדבר'. ולכן לשון הרע זה החטא הכי חמור לאדם. ומכיוון ש...

[הפסקת הקלטה]

מניטו: ...יותר מבשאר ה[...]. היצר של לשון הרע הוא יותר גדול אצלו מכיוון שהכוח של הדיבור הוא יותר גדול אצלו. ולכן, "הוא שקול נגד כל אלו שלשה חטאים. וכאשר הנפש מקולקלת ונפסדת האדם הוא בעל גוף לבד, ואין השכינה שורה על הגוף". למה החטאים האלו מסלקים את השכינה? מכיוון שבחטאים האלו האדם נשאר רק גוף, גופני. ולכן השכינה מסתלקת. זה מובן? טוב. "כי אם על הנשמה", היא שורה רק על הנשמה, "שנתן ה' יתעלה באדם שהיא מן העליונים". מכיוון שהנשמה שייכת לו, כפי שאנו מתפללים בימים נוראים: "הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך". "הנשמה לך" – היא שייכת לעולם העליון. ולכן אם האדם נשאר בלי נשמה, כי הנשמה מסתלקת בשעת החטא. כפי שאנחנו מתפללים בבוקר: "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה". בשעת החטא היא לא נטמאת, אלא היא מתרחקת כדי שלא נקבל טומאה. ולכן בשעת החטא האדם נשאר כגולם, בלי נשמה. ולכן, אם ככה, זה סילוק השכינה. זה מובן, כן? אז דרך אותם החטאים, הוא נשאר רק כבעל חי גופני. אני מעדיף את המילה 'גולם'. כי בעל חי אינו בעל חטא. אבל גולם, זה בן אדם בלי נשמה. לפי דעתי יש רק דוגמא אחת שאפשר לתת כדי להבין מה זה גולם. אבל אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית – somnanbule.

קהל: סהרורי.

מניטו: אה, הסהר, הירח (lunatique) אה, יפה. בצפון אפריקה היו הסחלווים, סחלווי זה [מלשון] סהרה, זה משהו אחר סחלווי (צחוק). "על כן אלו ארבעה דברים מיוחדים בסילוק שכינה. ולכך מה שתמצא ביום הכיפורים קטורת מיוחדת שנאמר: "ומלוא חופניו קטורת סמים דקה". מפני שאמרו ז"ל בפרק המזבח מקדש: תנא דבי רבי ישמעאל, על מה קטורת מכפר? על לשון הרע. יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה שבחשאי. עד כאן. ויש בזה גם כן סוד, איך הקטורת מכפר על לשון הרע. שאמרו פרק יש בערכין (טו ע"ב) רבי אבא בר חנינא אמר: מספר לשון הרע – אין לו תקנה. שכבר כרתו דוד ברוח הקודש שנאמר: 'יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת' (תהילים יב, ד) ומאחר שכבר נכרת ואין כאן תקנה, הקטורת שהוא הקישור בו יתעלה, שלכך נקרא קטורת מלשון קישור, וכאשר ידוע מסוד הקטורת, ולכך הקטורת בפרט מכפר על לשון הרע שנכרת מן ה' יתעלה. ומפני שישראל דומים ביום הכיפורים למלאכי השרת, והשכינה ביניהם, שלכך נקרא יום הכיפורים: 'לקדוש ה' מכובד' (שבת קיג ע"ב). כי ישראל ביום זה קדושים ונקיים כמלאכי השרת אשר שכינה ביניהם, צריכים כפרה מן אבק לשון הרע ביותר אשר הוא מסלק השכינה".

אחר כך הוא מסביר שיש 'קטורת' ו'אבק קטורת', דקה מן הדקה. 'דקה מן הדקה' זה כנגד אבק לשון הרע, ו'דקה' זה כנגד לשון הרע. ויש מנהג יפה בקהילות שביום הכיפורים אסור לדבר חוץ מהמילים של התפילה. אתם ראיתם את זה בבתי כנסיות? יש הרבה אנשי מעשה שלא אומרים מילה אחת מחוץ ל... זה תיקון של הלשון הרע. אז עכשיו נתחיל בסוגייה עצמה. כן?

קהל: אמרנו שלשון הרע שקול למעשה כנגד שלוש העברות. ואחת מן העברות הייתה גילוי עריות שהיא מכוונת לממד של הגוף, נכון? עכשיו, אני לא מבין איך הוא אומר: "האדם הוא בעל גוף לבד". זאת אומרת, אם הוא חטא בלשון הרע, אז מה המובן שגם הגוף שבו חטא?

מניטו: כן, כי יש הבדל בין גוף שיש בו נשמה, וגוף בלי נשמה. לכן הגדרתי את זה כגולם. כשנשאר רק גופני, דהיינו גוף בלי הגילוי של הנשמה בו. החיוּת של הנשמה בו.

קהל: אז מה החטא הזה של גילוי עריות עושה?

מניטו: החטא של גילוי העריות זה דווקא הדחף של הגוף החי. זה החוזק של הדחף המיני, בא בגוף, אבל בא מלמעלה מהגוף. אני רוצה אולי להסביר את זה ככה: שהיצר, כשהגמרא אומרת 'יצר' סתם – זה היצר של העריות. יצר סתם, בכל מקום זה יצר של העריות. "היצר הוא מאש ואני מעפר" – זה ביטוי שכיח, כן? למה היצר הוא כל כך חזק עד שהאדם הפרטי הוא לא יכול בלי סייעתא דשמיא נגד היצר?[9] מכיוון שהכוח של היצר בא מהמין כולו. זה כוח של המין. ולכן נקרא 'מין'. ולכן אדם פרטי לא יכול ללחום נגד מלאך כל כך חזק של המין כולו. זה מובן? אז זה מתבטא שכוח עליון פועל בגוף, בעניין של העריות. אבל זה מדובר בגוף כשהוא חי מחיוּת הנשמה. אבל כשהוא נמצא בגוף בלי נוכחות הנשמה, מכיוון שמסתלקת מחמת החטא, אז הוא נשאר גופני לגמרי, הוא לא יכול להיות מרכבה לשכינה. הדיוק הוא פשוט מאוד: כשאנחנו גוף צריך להבין – אם זה גוף עם הנשמה, או גוף בלי הנשמה, זה נקרא גולם.

כן? יש עוד [שאלה]? אבל בקול רם, אני לא שומע.

קהל: בנוסף על שלושת ההגדרות האלה, מדוע לא כלל עבירה שהיא גם מסלקת את השכינה והיא הגאווה. כמו שנאמר שמה, למשל, "ואני והוא לא יכולים לדור..." (סוטה, ה א). [מניטו: נכון, נכון]. האם הגאווה כוללת את שלושתם?

מניטו: כי הגאווה זה עניין של המידות, זה לא עניין של מצוות. גאווה זה מידה רעה. אבל לשון הרע זה איסור אל תעשה, בבחינת מצווה. חטא זה עניין של מצוות. מידה רעה זה עניין אחר מחטא. אף על פי שמשתמשים במושג 'חטא' להגדיר תכונות כמו הגאווה. זה משהו אחר, זה מתחום הרשעות. לא החטא. אם אני זוכר היטב זה נקרא 'עוון'. זה מן העוונות. חטאים, עוונות, פשעים, זה סוגים שונים. ולכן פה מדובר במצוות שבתורה, בבחינת מצוות. כל העניין של הדרך ארץ והמידות זה עניין אחר. אבל למדנו בשיעור אחר, אם אני זוכר, כבר השבוע, שידי החטא – זה הגאווה. מה שמביא לכל חטא זה הגאווה. לפי המהר"ל, כן? "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה" (אבות, ג א) – 'ידי עברה' זה הגאווה. אז עכשיו מה השעה? אם אני לא מגזים, כן. אז תקראו עכשיו את הדף הזה.

[מניטו קורא מנתיבות עולם למהר"ל, נתיב התשובה, פרק שני]

"ואמר ריש לקיש: גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כשגגות. שנאמר: שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך". מצאתם? טוב. "עוון מזיד הוא וקרי ליה מכשול – איני? והא אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כזכויות", כאילו יש סתירה בין שני המאמרים, "שנאמר: בשוב רשע מרשעתו וגומר. לא קשיא. כאן מאהבה כאן מיראה". אם התשובה היא מאהבה, אז זדונות נעשות כזכויות. אם התשובה היא מיראה, זדונות נעשות כשגגות. אז לפי הפשט של אותו מאמר, הדעה של "זדונות נעשות כזכויות" – יותר קל להבין. אפשר להבין את זה באופן יותר קל. מה שצריך להסביר דווקא, זה הדעה שזדונות נעשות כשגגות. ולכן המהר"ל מתחיל בזה: "דבר זה הוא מבואר מעצמו, איך זדונות נעשות לו שגגות". זה סותר מה שאני אומר לכאורה, שאומר ש"דבר זה מבואר מעצמו". לפי השכל הפשו... השכל הרגיל, לא השכל הפשוט – זה ההפך. כי לפי ההסבר שלו, תראו מייד, שזדונות נעשות כזכויות, זה יותר קל להבין לפי ההסבר שלו. אז נראה מייד: "כי לפי..."

קהל: סליחה... מה זה 'זדונות'?

מניטו: זדונות, כשאני עושה חטא להכעיס, ברצון מלא, בזדון, זדונות.

"כי לפי מדרגת ומעלת התשובה שהוא שב אל ה' יתברך, אשר התשובה מגעת עד כיסא הכבוד. ולפיכך נחשב החטא שגגה. דומה למי שהיה בלתי ידיעה וקנה אחר כך מדרגה עליונה שנעשה חכם". לפי מדרגה עליונה שקנה, נקרא מה שעשה קודם, זה: שעשה בשגגה. זה מובן? לא, צריך קצת ביאור (צחוק קל מהקהל). אולי אני אסביר את זה ככה: נאמר שזה הממד של הטוב. מי שחטא ירד מהמדרגה של הטוב, סטה מאותה המדרגה. אז אם הוא חוזר בתשובה, כל מה שעשה ברע נחשב לו במקביל כתוספת זכות בטוב. מכיוון שנכנס בתוך ההוויה, בסיטרא של הרע, וקנה חכמה השייכת לזה. אבל כשחוזרים בתשובה, באותה מדרגה הוא קונה את הזכות של אותה החוכמה בטוב. זה מובן? עוד לא? טוב, אז אולי בצורה אחרת. עניין של "נ' שערי בינה". המקובלים מסבירים את זה ככה – זה, כל פעם דרך הקבלה זה יותר פשוט: מי שנכנס לשער של טומאה ויצא משער של טומאה לשער המקביל של טהרה, קנה שער של בינה. זה מובן?

קהל: זה נשמע פרנקיזם.

מניטו: לא! הפרנקיזם נשאר בטומאה. לא יצא מהטומאה. וזה הכישלון של השבתאים, של השבתאות. והסימן שנשארו [נוצרים] (צחוק קל). [משם] הטומאה.[10] היעד שלהם היה אותו יעד.

קהל: להיכנס ולצאת.

מניטו: ולא יצאו. אתה מזכיר לי את המאמר על רבי עקיבא: נכנס בשלום אז יצא בשלום. (חגיגה יד ע"ב). ויש דיוק על זה – "וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיה נד, יג), לפי הפשט: השלום של בנייך הוא רב. אבל לפי הדרש: הרב – הוא השלום של הבנים. "אל תקרי בנייך אלא בוניך" (ברכות סד ע"א). דהיינו – מה זה נכנס בשלום? היה לו רב. לכן יצא בשלום. והפרנקים האלו לא היה להם רב. אז לא יצאו. זה מובן? זה רבי עקיבא. מה זה, שוב אני חוזר, זה ברור: "נכנס בשלום", דהיינו נכנס עִם רב, אז יצא בשלום. מי שנכנס בפרד"ס בלי רב, לא יוצא מזה. זה מובן? וזה לא רק על העניין של הסוד. פרד"ס זה כל הלימוד, גם הפשט (צחוק קל). מי שנכנס בלי רב, לא יוצא. אי אפשר ללמוד תורה דרך ספרים. לכן אין לכם ספרים, אם יש לכם... (צחוק). אז נמשיך קצת. תפסתם את העניין, כן? אולי עוד במילים אחרות: מי שנכנס ברע, קנה איזה ניסיון של המציאות מצד הרע. כשחוזר בתשובה, אותו ניסיון זה נוסף לנפש שלו בבחינת הטוב. ולכן הזדונות נעשות זכויות. יש סיפור של המגיד מדובנא. עוד סיפור, אבל לפי דעתי זה קל להבין.

קהל: הוא יצא כי קיבל את האפשרות לצאת.

מניטו: זה מה שנקרא 'חזר בתשובה'. זה העניין של התשובה.

קהל: הוא יצא.

מניטו: כן. אז כל מה שעשה בבחינת רע, עכשיו הוא חי מזה בבחינת טוב. זה שכר עצום לבעל תשובה. כל מה שעשה בבחינת רע, זה נחשב לו כזכויות בבחינת טוב. יש סיפור כזה. פעם אחת הרב של הקהילה הסביר את זה, והיה בקהילה רשע אחד שלא החמיץ שום עברה. והרב שהיה מכיר אותו אמר לו: אני מקנא בך. למה? אז הוא הסביר לו את זה ככה: אם אתה חוזר בתשובה אתה תהיה יותר גדול ממני. כי אני לא מסוגל לעשות מה שאתה עושה (צחוק). והפושע הזה האמין ברב, הוא אמר לו: אתה בטוח? חזר בתשובה והיה רב גדול (צחוק). אבל זוהי הסכנה: שמי שנכנס בלי סייעתא דשמיא כדי לצאת, הוא לא יוצא. זה מה שקרה לפרנקיזם ולשבתאים ול... ובדרך כלל להרבה הרבה הרפתקאות מסוג זה.[11] זה מה שאומרת הגמרא באופן פשוט. האומר 'אחטא ואשוב, אחטא ואשוב – אין מספיקין בידו לעשות תשובה' (יומא פ"ח מ"ט).[12] ויש הרבה סיפורים בגמרא ככה. כשפושעים באים לקבל ברכה מהרב, אז הברכה היא: כל מה שאתה עשית ברע – שתעשה את זה בטוב.[13] זה מובן?

קהל (גיל בן משה ז"ל, ממייסדי מכון מניטו): לפי מה שהרב הסביר עכשיו, מי שאומר אחטא ולא אשוב אז אין מספיקין בידו לשוב.

מניטו: אה, לא אמרתי את זה.

קהל: כן, כשנכנס ברע, הטוב, אז שהוא יוצא... (לא נשמע ברור)

מניטו: לא, מי שאומר... לא, אולי הדיוק הוא ככה. מה שאתה אומר זה לא כל כך... הגמרא אומרת: האומר 'אחטא ואשוב אחטא ואשוב' – כשהוא אומר את זה פעמיים, אין מספיקין בידו לחזור בתשובה. אם אומר את זה פעמיים – זה הרגל. בפעם הראשונה כבר מתכוון לחטוא עוד. ולכן קוראים "לשוב". לא לשוב בתשובה, אלא לשוב על החטא. זה נקרא, יש פסוק יפה בתהילים: "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה'..." (תהילים קד, לה). הפשט זה "ורשעים עוד אינם". אבל הדיוק לפי הנושא: "ורשעים-עוד – אינם". אלו 'רשעים עוד'. 'אחטא ואשוב'. זה מובן, כן? (צחוק קל) אז אני חוזר...

קהל: זה מתקשר לתפילה של כל נדרי?

מניטו: לא, שמה יש כוונה אחרת. אני לא יודע למה אתה מתכוון. '"העבריינים" זה האנוסים. אלו שהיו מוכרחים להיות נוצרים מבחוץ, ו... ה'מרנוס', זה "העבריינים". זה הכוונה ההיסטורית של ה'כל נדרי'. טוב. אז איפה הגענו? ההסבר הזה כבר מובן, כן?

"כי כאשר החוטא שב בתשובה מסלק עצמו מן המדרגה החומרית שהיה בו החטא ומגיע עד המדרגה הנבדלת. ומפני כך נחשב הוא חטאו מצד התשובה שעתה עומד בו הוא – שגגה". מכיוון שהסיבה של החטא הייתה החומריות שלו. כשחזר בתשובה זה מתגלה: כי אם חטא – זה מחמת הדחק הגופני, זה נקרא 'שגגה'. תפסתם? לפני התשובה זה חטא בזדון. אחרי התשובה, מכיוון שחזר בתשובה, אז הוא יצא מהלחץ של הגוף, ומתגלה למפרע שהחטא שלו היה בשגגה. מכיוון שהיה חטא, מכיוון שהיה חוטא, מכיוון שהיה בעל גוף. זה מובן? אז זה ההסבר של המהר"ל. "כי השגגה הוא מצד החומר אשר מבטל השכלי. ומקשה..." מה זה שגגה? אני לא רוצה, אבל אני לא יכול אחרת. אז זה ההכרח של הגוף! של התכנים של הגוף. זה מובן? [קהל: כוח הזן?] לא רק הכוח הזן! כל הטבע הגופני! לא רק כוח הזן. אם אני תפסתי למה אתה מתכוון, בלשון נקייה, כן? אבל כל החטאים באים מחמת הרצון לקבל שבא מהגוף.[14] אז אם חזר בתשובה, זה מתגלה שבאמת הוא לא רצה. אז הוא נופל, חוזר נאמר, למדרגה של 'חוטא בשגגה'.

"ומקשה והאמר ריש לקיש ש"גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכויות", ולאו דווקא כשגגות, "ומתרץ – לא קשיא. הא ששב מאהבה, הא ששב מיראה. דבר זה עניין עמוק מאוד". איך השב מאהבה נעשו לו הזדונות כמו זכויות? "כי זה שחטא ושב אל ה' יתברך הוא יותר מקובל ומרוצה לה' יתברך מהצדיק מעיקרא". זה מה שאני אוסיף. "כי אין חידוש עם הצדיק שהוא בעל צדק בעצמו שהוא עם ה' יתברך. אבל החוטא אשר הוא שב אל ה' יתברך כמו זה שחטא אל ה' יתברך. וכאשר הוא שב אל ה' יתברך דבר זה הוא יותר. כי האדם שהוא בא מרחוק, כמו שהוא החוטא, שנתרחק מן ה' יתברך, ובא עתה להתדבק בו יתברך. אין ספק שהדבקות הזה הוא יותר". ואפשר לפי דעתי לפרש בכיוון הזה הפסוק בקהלת: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל" (קהלת א, ג) – זה התשובה. היתרון זה אם הוא חוזר בתשובה, הזדונות נעשות לו כזכויות. זה היתרון. זה מובן? זה המשמעות של עמל. כן?[15]

"כי כמו שתראה ביסוד האש כאשר הוא למטה הוא מתנועע למעלה. בוודאי דבר זה הוא בשביל גודל הדבקות שיש לאש אל המעלה. אף שהוא רחוק ממקומו הוא שב אל מקומו אשר יש לאש דבקות לשם לגמרי. דאם היה כל כך הדבוק שלו למעלה, לא היה מתנועע כל כך מרחוק. וכן אמרו במדרש על הגֵר: "ואהבת את הגר". ליהודי נאמר, לבן ישראל נאמר: "ואהבת לְרעך כמוך". אף על פי שיש עוד פסוק באותו פרק יט בויקרא, יש פסוק: "ואהבת לו כמוך" – לגר, יש עוד פסוק אחר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר" (דברים י, יט) – זה אהבה יתרה מאהבה לישראל, מכיוון שבא מיותר רחוק. זה מובן? והרמב"ם הסביר את זה במשנה תורה:[16] שלגר יש שתי מצוות: המצווה של "ואהבת לו כמוך", והמצווה השנייה: "ואהבת את הגר". שתי מצוות. והרמב"ם מסביר[17] שהביטוי "לאהוב את" – זה רק הקב"ה. והקב"ה עשה יוצא מן הכלל לגרים, מכיוון שכפי שמסביר המהר"ל הם באים מרחוק. כן? סליחה?

קהל:

מניטו: לא, לא, לא. זה דווקא ספרות יפה אבל זה טעות. כי... אני יודע, כי... נכון, זה יפה, אבל זה לא הנושא. הכתוב אומר: "ואהבת לרעך כמוך". כי החשיבות של האהבה לזולת הוא דווקא לקרוב. לרחוק – אין שום חשיבות. אני יכול לאהוב את כל אפסי הארץ. כן, (צחוק) זה אפסי ארץ, אפס (צחוק). זה רחוק! [אז] אני יכול לאהוב. אני מבטיח לכם שאני אוהב את הסינים. הם רחוקים (צחוק). אבל לאהוב את הקרוב? השכן? זה קשה. מכיוון שיש תחרות באמת. נכון? ולכן בכוונה התורה אמרה "ואהבת לרעך". כי לפי הטבע יש נטייה לראות הרַע בזולת. לכן רֵע ורַע זה אותן אותיות. זה מה שקרה לקין, כשהקב"ה אמר לו: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) אז הוא חיפש: איפה החטאת שרובץ לפתח? בפתח ראה את הבל – אז הרג אותו. זה מדרש...

ולכן אני רוצה לדייק את זה. יש שני פסוקים באותו פרק יט בויקרא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), וגם פסוק אחר לגר: "וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, לד) ולכן אין בעיה שנרחם על כל הבריות. אבל דווקא יש צורך לדייק באהבה של הזולת שהוא הקרוב, מכיוון שהקרוב יש בעיה. לרחוק אין בעיה! זה מובן? אז זה בצורה אחרת שהוא מביא את הפסוק, ופה אתה תראה את התשובה על השלום והאהבה. השאלה שלך. את הפסוק, מייד נראה את זה.

"על הגר 'ואהבתם את הגר' זה שהניח מקומו ובית אבותיו, ובא אליכם להתגייר, להתדבק בכם, 'ואהבת את הגר'. ולכך נאמר, בישעיהו, 'שלום שלום לרחוק ולקרוב', כלומר, השלום הוא הדבוק שנותן לאחר והוא יותר אל אותו שבא מרחוק" – שבא מרחוק! אתה שומע? (פונה אל התלמיד בקהל), שבא מרחוק, לא שנמצא רחוק. זה מובן? שלום שלום לרחוק, כשחוזר. "והדר לקרוב שאין מורה כל כך הדיבוק בו יתברך", מכיוון שזה טבעו להיות קרוב. מי שהיה רחוק והתקרב, יש לו זכות יתרה. הוא מביא מה שנמצא מרחוק. זה היתרון שלו. בתנאי שממש יחזור בתשובה. שלא יאמר "אחטא ואשוב אחטא ואשוב". והגמרא מביאה את הפסוק הזה לבעל תשובה! כשהגמרא אומרת: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים..." (ברכות לד ע"ב) זוכרים? אז לפי הפסוק: "שלום שלום לרחוק ולקרוב" – זה הבעל תשובה שהיה רחוק והתקרב. ולדעה החולקת על זה: "שלום שלום לרחוק ולקרוב" – מי שהיה רחוק מהעברה, זה הצדיק הגמור. ולקרוב – לקרוב מהעברה.

"ודבר זה מצד שהוא מזכך נפשו לגמרי כאשר שב בתשובה, ולכך נעשה לו זדונות שלו כזכויות, כְּזָכִיוֹת בפשט, "כי הזדון שהוא הרחוק", המזיד שהוא הרחוק, "בעצמו שהתרחק ובא אל ה' יתברך מורה זה על הדיבוק הגמור בו יתברך. ובזה זדונות שלו נעשות זכויות. ולכך אמר דווקא ששב מאהבה, כי הדבוק בו יתברך כדכתיב: "לאהבה את ה' א-לוהיכם ולדבקה בו. והדביקות בו יתברך הוא מצד הזְכוּת, לא, הזָכּוּת הגמור שבו. ולכך רוצה להסתלק מן החטא שהיה נמשך אחר הפחיתות ורוצה להתדבק בו יתברך שהוא קדוש לגמרי. ולכך זדונות שלו נעשים כזכויות. שהתשובה מאהבה מורה על גודל הדבוק בו" – "הדיבוק בו" צריך לומר, אבל זה לא יפה, הדבקות בו "יתברך. אבל השב מיראה אין זה שבא אל ה' יתברך להתדבק בו, לכך לא אמר בזה שנסתלק ונזדכך מן הפחיתות שבו. ולכך אמרו כי השב מיראה, זדונות שלו נעשים כשגגות".

[1] במובנו המקורי, השוביניזם היא אמונה בעליונות או דומיננטיות של קבוצת ההשתייכות של אדם על קבוצות אחרות. בהקשר הלאומי היא משלבת פטריוטיזם קיצוני ולאומנות. שוביניסט רואה עצמו כייחודי ומיוחד, בעוד האחרים נחשבים בעיניו חלשים או נחותים. בעבר תיאר המושג במיוחד קנאות לאומנית קיצונית, או פטריוטיזם, תוך גילוי איבה כלפי בני הלאומים אחרים, אך מאז הופעת הפמיניזם בשנות השישים והשבעים, נוספה לו משמעות של עליונות המבנה המשפחתי הפטריארכלי (מתוך ויקיפדיה).

[2] נשמע לא ברור. דקה 19:47.

[3] פרי צדיק פרשת וישב אות ד: "והם שידעו שהם נקיים בזה חשדו ליוסף לפוסל במומו שכל אחד החסרון שיש בו נדמה לו שנמצא בחבירו". הקטע הזה נמצא מודגש בספר פרי צדיק של מניטו.

[4] פרדס רימונים שער כג, כ.

[5] ספרי במדבר סט.

[6] זוהר מהד' מרגליות, שמות דף יב.

[7] "רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם" (תהילים קכ, ו). וכן בפירוש של מצודת דוד, שם: "זמן רב שוכנה נפשי עם העכו"ם שונאי השלום".

[8] נשמע גם כמו 'להרהר'.

[9] "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו" (סוכה נב ע"ב).

[10] המשפט האחרון לא נשמע ברור. דקה 1:01:12.

[11] תקנת השבין, פרק ט פסקאות ה-ו.

[12] תקנת השבין סימן י פסקא ח: "אבל הכוונה על הטועים החושבים לחטוא כדי לשוב אח"כ להגיע למדרגת בעלי תשובה... ועל זה העידו חכמים דאין מספיקין בידו".

[13] מנחות מד ע"א, ר' צדוק הכוהן, קומץ המנחה כה.

[14] תלמוד עשר הספירות לרב אשלג, הסתכלות פנימית, חלק ראשון פרק א אות יז.

[15] תנחומא בלק יד: "לא ראה עמל בישראל... אינו מסתכל בעברות שבידם" – כלומר עמל הוא העברות ויתרון האדם מעמלו (מעברות שבידו) הוא התשובה שמהפכת אותן לזכויות.

[16] הלכות דעות, פרק ו הלכה ד.

[17] ספר המצוות, עשה רז.

הגהה והשלמת מקורות: צוות מכון מניטו 

מניטו: אז אני רוצה להתייחס לחלק מנושא רחב מאוד: זה הקשר בין ימים נוראים והמועדים. ובפרט, יש נקודה אחת מעניינת מאוד, נתחיל בזה: למה ביום ראש השנה לא קוראים בפרשה את מעשה בראשית? מכיוון שזה יום בריאת העולם – "זכר למעשה בראשית" – היה כדאי שהפרשה תהיה פרשת בריאת העולם. ואנחנו מתחילים בסיפור לידה של יצחק אבינו. יש פה איזה פער, שכמובן המקובלים הסבירו את זה מכמה פנים.

אבל אני רוצה, לאחר אותה שאלה, להגיע לעניין של: איך אברהם אבינו ידע שיש בורא? כי אנחנו לא רואים בטקסט שהיה גילוי, דיבור [מאת] ה', שהודיע לאברהם אבינו שיש לו בורא, שסתם יש בורא. אלא התורה מספרת "בראשית ברא אלוהים". ואחר כך, אחרי הרבה זמן הקב"ה מתגלה לאברהם ואומר לו "לך-לך". אנחנו יודעים שאברהם אבינו היה המאמין הראשון [בכך] שיש בורא לעולם. יש הרבה מדרשים, שלא הכנתי אותם מכיוון שלא היה לי כוח. אבל דרך רמז, אני ארמוז מה שאומר המדרש.

אם כן, הנה הנושא: למה הפרשה מתחילה בעניין יצחק אבינו, ולא בעניין ששת ימי המעשה? זה – יש הרבה מקורות, בפרט הרמב"ן (על בראשית א, א), שמציין כי הכרחי לדעת שיש בורא לעולם. מי שאינו יודע – לא אמרתי 'מאמין' – מי שאינו יודע שיש בורא לעולם, אין לו תורה, אין לו כלום. למה? כשאנחנו שואלים את עצמנו, מהי האמונה של עם ישראל? אמונה של המאמין הראשון, אברהם אבינו?

אנחנו מוצאים, בסיפור השייך לאברהם ולאבות, אנחנו מוצאים שני דברים: קודם כול, העברי, אברהם העברי, היה מאמין שיש בורא. זה לא נמצא בטקסט, זה נמצא במדרש. אז בדרך רמז אני ארמוז למקור: יש מחלוקת במדרש (בראשית רבה סד, ד) אם אברהם אבינו הכיר את בוראו בגיל 3, או אם הכיר את בוראו בגיל 48. הדעה הראשונה פשוטה מאוד. זה קשור לפסוקים "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי" (בראשית כו, ה): זה כשאברהם אבינו הכיר את עצמו, הוא כבריאה, אז ממילא הוא מכיר בבורא שלו. ולא היה צריך ללכת ללמוד באוניברסיטאות: האם יש אלוהים, האם יש בורא. אברהם מכיר את עצמו כבריאה. וזה לא עניין של תאולוגיה או פילוסופיה, זה עניין של מידות. יש שתי קטגוריות של אנשים: אלו שמודים שאם הם קיימים זה מכיוון שמקבלים את היש, את ההוויה, שמקיים אותם, ומרגישים את עצמם כבריות. יש להם בורא, יש להם משפיע, יש להם מי שנותן להם לחיות. ולכן לא צריך שאברהם ילמד את העניין, הוא יודע את זה מעצמו.

אם אני יכול לבאר[1] את זה: כשהוא שמכיר את עצמו כבריאה, קודם כול הוא מכיר את בוראו. ולא רק שהוא מכיר שיש לו בורא, הוא "מכיר את בוראו" אומר המדרש, מיהו הבורא שלו. וזה התחלה, החוויה של החכמה של העם העברי. אחר כך נראה אם היה מאמין, אבל זה יותר עמוק מאמונה, יותר עמוק מידיעה, זה מציאות קיומית: אני מרגיש את עצמי כבריאה. ממילא יש בורא. זה לא עניין של תאולוגיה, זה עניין של דת.

ולכן כדאי מייד להגדיר את הקוטב השני של האמונה שמתחילה באברהם. להיות בריאה זה דבר קשה מאוד, כי זה להיות רחוק מהבורא. המושג 'בריאה' שייך לעניין של גלות. הבריאה היא בגלות מהבורא, רחוק. יש מדרגות, יש קרוב ויש רחוק, אבל מייד כשהתחילה הבריאה יש ריחוק בין הבריאה ובין הבורא. וזה מייד מסביר לנו למה בהתחלת עשרת ימי התשובה, אנחנו מתחילים בתהליך של התשובה. צריך לשוב. צריך לשוב! או בסוגריים: יש בעיה קשה מאוד: למה בכלל הבורא ברא אותנו? זה לא הנושא. ומי שחי באופן אמיתי, הוא רוצה, הוא יודע, שהחי משפיע חיים.[2] זה נושא אחר. אבל מייד, לפני שום עוון, לפני שום חטא – אחר כך בא החטא לסבך את העניין – רק הריחוק הזה הוא הצרה של הבריאה. רק עם ישראל חיים את זה באופן ברור – כגלות, פשוטו כמשמעו. וכל סיפור של התורה, מבריאת האדם, זה הליך של תשובה.

אבל פה, אפשר להסתמך על הלשון: אם מדובר בתשובה, זה סימן שהייתה שאלה. כאילו הקב"ה כשבורא את הבריות, שואל מאיתם משהו, והבריאה צריכה להשיב תשובה. זה משמעות אחרת של המילה, אבל זה קרוב מאוד. מה הקב"ה שואל ממנו? יש פסוקים: "כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י, יב) וכן הלאה. אבל [התשובה של הבריאה היא:] – להמציא את העולם לפי מחשבת הבורא. ויש פה שאלה: "לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ" (בראשית ב, יט). וצריך להביא תשובה. אז כל המובנים של המושג 'תשובה' הם קשורים פה.

אם כן, אברהם העברי, יודע שהוא בגלות. לאו דווקא בגלות בבל, אלא בגלות בעולם. ולפי הגמרא (מגילה כט ע"א) יש גם רמז: כשהתולדות של הקב"ה הן בגלות, גם הוא, הוא בגלות. וה"לך-לך" זה היה התחלה של סוף הגלות. זה לא גילוי לאברהם שהקב"ה קיים, אלא זה התחלה של הבשורה של סוף הגלות. ונראה, כי הקשר בין ימים נוראים, שלטון הבורא, שלטון המוחלט על כל הטבע, על כל העולמות הגלות הזה – מסתיים ביציאת מצרים. עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה – זה סוף הגלות, גם של ישראל וגם של הקב"ה.

ולכן זה מסביר לנו את הטוהר של האמונה של עם ישראל. קודם כול, אנחנו מאמינים שיש בורא, אבל זה יותר מאמונה, אנחנו בנויים ככה! ויש חסידי אומות העולם שחיים אותה חוויה. הם יודעים, כמו בני אברהם, שהם בריות. מתקיימים רק מכיוון שיש להם מי שמקיים אותם. אז מה שמאפיין את הרגש הזה, הקיומי, של העברי – אי-נוחות שהוא בגלות. כל האנושות כולה יודעת את זה, אבל כל תרבות ותרבות בצורה אחרת. אבל זה אותו דבר. וסוף סוף, במרוצת הזמן, כל הגויים הכירו בזה: כי יש עם בעולם שחי את המצב הזה של האי-נוחות של ההוויה, להיות רחוק מהבורא, באופן היסטורי, באופן גלוי, כגלות.

אז באה האמונה השנייה: הישועה. הקב"ה ברא אותנו, למטרה שהוא יודע. אבל צריך להיגאל, להיוושע מהמצב הקיומי של הבריאה. הגאולה, זה הגאולה מלהיות בריאה. ולכן הגאולה האמיתית זה אחרי החיים. אני רוצה להדגיש את זה ככה: כי זאת האמונה – שהגאולה היא אפשרית, זה העניין של פסח. יש בורא, אבל רק בפסח ידענו שהוא מתערב בעולמו כדי להציל, כדי לגאול את הבריאה. ולכן זה מיציאת מצרים שיש לנו את הבשורה של הישועה. אבל החידוש פה: הישועה ממה? הישועה מהמצב של בריאה שמביאה למוות לפי הטבע.

וזה מעניין מאוד, כי בגמרא יש איזה רמז – המחלוקת בין החכמים מתי נברא העולם (ראש השנה י ע"ב): חד אמר בתשרי – וזה הדעה הכי הגיונית, בראשי"ת זה א' בתשרי. וחד אמר בניסן – למה? מכיוון, כי כל עוד לא הייתה יציאת מצרים, כל עוד לא היה סוף הגלות בין בורא עולם והבריאה, זה עוד לא עולם נברא! זה עולם מבחינה פרהיסטורית. רק ביציאת מצרים העולם נברא ממש.

לכן אנחנו רואים את חכמת החכמים. כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". הקב"ה ברא את העולם כדי לשים קץ לבדידות של הבורא ושל הבריאה. וזה מעשה קורבן פסח.[3] צריך לקחת ברצינות מה שכתוב בפסוקים: "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה" (הגדה של פסח). מי זה מלך מלכי המלכים, זה בורא עולם. מששת ימי המעשה עד יציאת מצרים, היו גילויים ליחידים, בפרט אברהם, שהתרגל, וזה לא היה קל להבין, שיש סוף לגלות. אבל ההליך, התהליך של גלות מתחיל ב"לך-לך". ואני רוצה פה להסביר באופן פשוט: הריחוק הזה – שטעון תשובה – צריך התקרבות לבורא. וזה סוד הקורבן. זה לא רק אותו לשון, הקורבן זה התשובה האמיתית, להתקרב לבורא. וכל העבודה – זה התשובה, במובן הזה. וזה מתחיל ביצחק, שהוא הוא הקורבן. ואתם יודעים, שבזכותו של יצחק יצאנו ממצרים. ויש רמז בגמרא (ראש השנה שם), שיצחק אבינו נולד בפסח ולא בתשרי, האבות נולדו בתשרי. כשאברהם אמר לשרה "לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (בראשית יח, ו) זה רמז למצה (בראשית רבה מח, יב).

אם כן, אנחנו מתקרבים קצת לתשובה, התחלה אמיתית של ההיסטוריה של העולם, זה התולדות. ואם נסתכל בעניין של לידת יצחק, אנחנו רואים שזה במישור של תולדות האנושי, בריאה יש מאין. יצחק אבינו לא היה יכול להיוולד, מסיבות ידועות. ואחר כך היה צריך להישחט, מסיבות ידועות, וניצל. ולכן שיש לנו פה דוגמה גם של בריאה יש מאין נגד הטבע, וגם של הישועה. ומה שמעניין לראות, זה כי כל התהליך של יציאה מהגלות היה מסובך מאוד, היה ארוך, אבל זה התחיל ביצחק, וזה מסתיים בתקופת משה רבנו.

לכן כדי לסכם את זה: אנחנו מאמינים בבורא, אבל מייד אנחנו יודעים שצריך גאולה מהבריאה, כי תוצאת הבריאה לפי הטבע זה מוות. צריך ישועה. ויש לנו הוכחה שהישועה היא אפשרית. ההוכחה זה יציאת מצרים.

מה שאני רוצה להוסיף, שאומות העולם הבחינו בזה. הבחינו שזה אמת שיש בורא, ואם יש בורא יש תקווה, כי אם יש בורא יש פרויקט[...][4] כי ההיסטוריה של עם ישראל, המוקד של ההיסטוריה של עם ישראל, זה יציאת מצרים, שהקב"ה מתערב בהיסטוריה של העם האנושי, דרך עם ישראל. ולכן זה מסביר למה כל כך [הרבה] לא-יהודים מבחינים באמונת אברהם או ביציאת מצרים את עיקר האמונה לכל העולם כולו. כל אומה ואומה יש לה הצורה התרבותית שלה, אבל סוף סוף זה החוויה העברית שכולם חווים. ביודעין, ובלא יודעין.

עכשיו אני רוצה להתקשר – אם יהיה לי עוד כוח – לנקודה חשובה מאוד: זה ממש מוזר שדווקא דור יציאת מצרים התעכב להכיר בישועה. אני רוצה להסביר את זה לפי ה'אור החיים'. [מניטו פונה לאליעזר שרקי] אליעזר? נגדיר את זה ככה, בקצרה: זה דבר מפתיע, כי בכל הטקסט משה רבנו מזהיר את ישראל על דבר מסוים, חשוב מאוד: הקב"ה גאל את ישראל, לא משה רבנו. ואנחנו רואים כמעט בכל הטקסט, עד הסוף, שהעם לא הבין. זה דבר חמור מה שאני אומר, מכיוון שאותו מצב שהיה ביציאת מצרים אנחנו רואים היום! יש הרבה הרבה פסוקים שמשה מזהיר את ישראל: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי" (שמות ח, יח), "כי אני", "כי אני". אז יש פה נקודה: למה דור יציאת מצרים לא נכנס לארץ ישראל?

ואליעזר יקרא את הפירוש של האור החיים, בקול רם [אליעזר שרקי קורא את הציטוט:] "והבאתי – קשה, כי דברי אל עליון דברו טהור הוא, כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב והבאתי אתכם אל הארץ. ולא מצינו שכן היה, אלא ואת בניהם הביא" – [אליעזר שרקי: ואת בניהם הביא – לא את עצמם, זאת אומרת דור יוצאי מצרים לא נכנס לארץ] – "אלא ואת בניהם הביא שמה. אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו לכן" – [אליעזר: לפני כן, האור החיים הסביר שכל פעם שכתוב 'לכן' זה לשון שבועה. ופה בפסוקים כתוב 'לכן' – לכן נשבע ה' להביא אותם. והנה הם לא... הם נפלו במדבר] – "ואמרו ז''ל (שמו''ר פ''ו) אין לכן אלא לשון שבועה. ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו והבאתי אתכם וגו' אמר וידעתם כי אני ד' המוציא אתכם וגו'".

מניטו: כן, רק דקה, ה"וידעתם הזה", הוא היה, זה היה תנאי. כל דור הזה לא ידע. וזה פלא. אני רוצה להסביר פשיטות, בדומה למה שקורה היום. היום יש הרבה הרבה יהודים שיודעים שקורה משהו, כמו ביציאת מצרים, אבל לא מאמינים שהקב"ה עושה את זה. במגזר החרדי, מאמינים שזה הציונות. במגזר החילוני, מאמינים שזה הציונות.[5] זה אותו מצב שהיה ביציאת מצרים: היו מאמינים שמשה עשה את זה. וזה הטעות שלהם. ואני מתפלא, כי כל הטקסט חוזר על אותו עניין: "וידעתם כי אני", "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך." גמרת?

אליעזר שרקי: "פי' תנאי הוא הדבר ובזה והבאתי וגו' וזולת זה אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו', באמצע ההבטחות הטובות ולא איחר והקדים לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי, אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר וידעתם וגו' אז והבאתי, וזולת זה יהיה מה שיהיה".

מניטו: זהו. אז מהי המסקנה? לפי דעתי יש שתי מסקנות. קודם כול צריך להבין את הנושא. אני מקווה שהדברים ישתנו קצת, בעל כורחם של הישראלים שגרים בארץ. אבל מה המחיר? מי יודע. אז אני לא רוצה לומר שזה דוגמה מאפיינת כי עם ישראל הוא עם קשה עורף. זה יותר חמור מזה. זה דברים בלתי מובנים! קורה בהיסטוריה שלנו דברים נוראים, גדולים. והתגובה של היהודים היא מוזרה מאוד, היא בלתי מובנת. אז התורה סיפרה כבר! ולכן, נעזוב את ה"עם קשה עורף" לאנטישמים. זה יותר חמור. כי כל הגורל של כל העולם כולו תלוי בגאולת ישראל. והיהודים מתעקשים, כפי שהתנ"ך סיפר את כל העניין!

אז המסקנה הראשונה היא חיובית: אנחנו באמת אותו עם שהתנ"ך מספר את ההיסטוריה שלו. העם היהודי הוא באמת עם ישראל, עִם קשיות העורף שלו. וזה חצי נחמה. המסקנה השנייה היא שמחוץ לעם היהודי יש המון המון אנשים ונשים שיודעים שזה זמן הישועה, כפי שהתורה מספרת. הגויים מסביב מישראל ביציאת מצרים הם האמינו – הסיפור של יתרו – הם האמינו שעשה, זה עשה ה'. רק היהודים עצמם יש להם ספק. וזה המסקנה השנייה.

ולכן דרך כל ההגדרות האלו, אפשר לסכם: כי באמת אמונת ישראל היא אמונה לכל העולם: בריאה-ישועה. ושאנחנו חיים את ההיסטוריה שסיפר[6] התנ"ך.

אבל יש פה שאלה: איפה החירות? אם אנחנו מוכרחים לחיות אותה היסטוריה, איפה ה – איך אומרים – הבחירה? רק בקצרה: הבחירה היא לכתחילה. לפני שאני עושה, יש בחירה מוחלטת. בדיעבד שעשיתי, מתברר שזה רצון ה'. אבל אני לוקח על עצמי את האחריות.

אז רק כמה משפטים לעניין של אמונת אברהם: הפסוק אומר "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו) והרמב"ן שאל: איזה צדקה? איזה זכות? אם הקב"ה הבטיח, למה אברהם לא יאמין? התשובה היא: רק צריך להבין דבר חשוב: כתוב "והאמין בה'". זה גילוי חדש של ה'. עד כאן היה מאמין בבורא עולם, היה מאמין באלוהים ששם את חוקות הטבע. ולפי חוקות הטבע לא היה מקום לבשורה. כדי לשמוע את הבשורה של ה', היה צריך לשכוח את האמונה ב'אלוהים', כי זה בניגוד לחוקות הטבע. וזה הכוח של האמונה בה'. זה למעלה מהאמונה באלוהים. אברהם אבינו האמין בבורא, אבל סוף סוף האמין בישועה.

[1] נשמע גם כמו 'לברר'. דקה 7:18

[2] מניטו עונה על השאלה למה הבורא ברא אותנו: מכיוון ש"החי משפיע חיים".

[3] ראו בהמשך, כשמניטו מדבר על משמעות הקורבן כקרבה לבורא.

[4] מילה אחת לא מובנת.

[5] בגרסה הראשונית של התמלול, נשמע גם כמו 'הטבע'. אבל בשמיעה שנייה ולפי ההקשר לא נראה כך. דקה 33:20

[6] הרב אמר "שסיפרה" בלשון נקבה.

[7] להרחבה על הנושא, ראו נספח 'הוויית החידוש'.

ההקלטה יצאה לאוויר העולם בזכות רחל הדס ז"ל, תלמידתו של מניטו, ששמרה על ההקלטה ותרמה אותה למכון מניטו בשנת 2015. יהי זכרה ברוך.

מניטו:...מבנה לוח הזמנים שלנו. יודעים שיש ארבע ראשי שנים (משנה ראש השנה פ"א מ"א), אבל בעיקר יש ראש השנה שהוא ראשון בתשרי,[1] וחודש ניסן. אז ראש השנה קשור לבריאת העולם, וניסן לגאולת ישראל מהגלות. אבל ידוע שיש מחלוקת אצל חז"ל (ראש השנה י ע"ב) אם העולם באמת למעשה נברא בניסן או נברא בתשרי. הנושא שָמַה: שעלה במחשבה להיבראות בניסן (שם כז ע"א), וברא אותו בתשרי. אבל בכל זאת, צריך אולי להבין, מה שאפשר, לגלות קודם כול את השאלה: למה יש לנו כל כך הרבה ראשי שנים?

בין חידוש לשינוי: ישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה

העניין של מבנה וקצב הזמן לפי התורה, לפי היהדות, זה נושא בפני עצמו. אבל מעניין לציין שיש לנו התחלה של השנה, ואין שום מושג של סוף שנה. אצל הגויים, בלוח הזמנים שלהם, יש גם זה וגם זה. ואתם זוכרים אולי את המדרש שְמוֹנֶה את ההיסטוריה וקצב הזמן של אומות העולם לחמה, והזמן של ישראל ללבנה (מכילתא בא, ב). אז אנחנו רואים שהמחזור של השמש – יש לו התחלה, יש לו שיא, ואחר כך ירידה, ואחר כך השנה נגמרת, יש סוף של השנה, ואחר כך יש שנה שנייה. מבחינה סמנטית יש איזה קשר בין המושג 'שנה' והמושג 'שֵני' – זה העניין של השינוי. הזמן משתנה בשני מישורים: יש שינוי של הזמן שהתוצאה היא מצב שונה לגמרי מהמצב הקודם. אז זה משמעות של המילה 'שינוי'. ושינוי זה אסור לפי ההלכה. שינוי זה אסור, אבל יש מושג אחר, וזה: 'חידוש'. חידוש – כשהזמן מתחדש, ונשאר באותו עצם שהיה לו מקודם, אבל למרוצת הזמן. ולכן כוח החידוש נמסר לישראל ועניין השינוי נמסר לאומות העולם. אצל אומות העולם – והם קשורים למחזור החמה – יש שינויים. ולכן אצל ישראל יש התחדשות מתמדת, כוח החידוש נמסר לישראל. זה מין כוח אינסופי. אפשר להבין את זה דרך פסוק בתנ"ך: אין חדש תחת השמש, פשוטו כמשמעו. בהיסטוריה של הברואים אין שום חידוש. זה אותה היסטוריה שחוזרת על עצמה דרך כל התרבויות, אבל בצורה שונה. אבל זה אותה היסטוריה, אין שום חידוש. החידוש נמסר לישראל.

ולכן כדי להבין את ההבדל בין הזמן שמתחיל בתשרי, והזמן שמתחיל בניסן – וזה מאיר, נותן תשובה לאותה שאלה: אין סוף של השנה. השנה שמתחילה בתשרי, מגיעה לשיאה בניסן. ובו בזמן, השנה שמתחילה בניסן, ממשיכה את העלייה של הזמן ואין שום ירידה. וזה משנה לשנה, בין ניסן לתשרי, בין תשרי לניסן, וכן הלאה. ולכן זה מסביר למה אין לנו מושג של 'סוף השנה' – כוח ההתחדשות שנמצא בישראל. והפסוק הוא ברור מאוד: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" (שמות יב, ב), עניין החידוש, עניין 'אור הלבנה' – זה שייך לישראל מיציאת מצרים ואילך.

ואפשר גם להוסיף משהו בזה, כי העניין הוא חשוב מאוד: זה המובן הקבלי של המילה 'בראשית': הראשית הוא אין סופי, זה עניין שכולו ראשית. זה ההסבר, יש רמז בהסבר של רש"י, בפירושו על הפסוק הראשון בתורה: כי אין פשט למילה 'בראשית' במובן של 'בהתחלה', וצריך לדרוש את המילה במובן של תכלית הבריאה: "בשביל ישראל שנקרא ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית", זוכרים את ההסבר. ולכן יש דבר שנקרא ראשית שהוא כולו ראשית, אין לו סוף. ולכן יש הקבלה בין המושג של 'אין סופי' ו'ראשית'. ראשית – זה אין סוף. אם כן, מהאין סוף הקב"ה ברא את העולם. זה קשור קצת לכוונתו של רש"י בפירושו. אבל מכל מקום, אותו כוח של התחדשות תמידית נמסר לישראל, וזה כוחה של התורה. ולכן אנחנו מנסים פה, עכשיו, להבין מה הקשר בין מה שקרה בתשרי ומה שקרה בניסן.

לפי דעתי אפשר לסכם את העניין ככה: כי הנושא החשוב של כל החודש התשרי, כל המועדים של חודש תשרי, זה התשובה. זה מתחיל ביום הדין, ואחר כך עשרת ימי תשובה, ואחר כך יום הכיפורים, בהמשך יש הושענא רבה ושמחה תורה, דרך חג הסוכות. ופה יש שאלה, שאחר כך נתייחס אליה: למה התורה ביקשה עשרת ימי תשובה אחרי יום הדין? לכאורה היה צריך לבקש את התשובה לפני יום הדין, כדי לתקן את ה'תיק' של הדין, את ה'תיק' של הבעל דין. יש איזה מין פרדוקס פה: צריך לחזור בתשובה לפני יום הדין, כדי לקבל 'דין רפה' נאמר, אבל אחרי שנחתם הדין, אומרים לי: תחזור בתשובה. יש איזה... זה כמין סתירה, צריך לברר את זה: למה עשרת ימי תשובה זה אחרי יום הדין ולא לפני יום הדין? אבל מכל מקום, נושא התשובה הוא בתשרי. בניסן זה נושא של הגאולה.

ואני רוצה, כהמשך לאותה הקדמה, להתייחס לאיזה מין בירור של הדברים. אני לא מצאתי מקור מפורש למה שאני אומר עכשיו, ולכן צריך לשמוע את זה רק לפי הדרש, אם מישהו מוצא איזה מקור, שישלח לי מברק, כדי שאני אדע איפה המקור (צחוק).

המפגש בין תשרי לניסן

יש תקופה של האבות, והאבות היו בתוך התרבות הכללית, בתוך התרבות האוניברסלית. האבות היו בתוך הזמן הכלל-אוניברסלי שמתחיל בבריאת העולם. וכל התקופה של העם העברי שְעֶבר ייסד: העם העברי – אברהם היה עברי, מאותו עם העברי שייסד עבר – אותו עם היה בגלות שלו בבבל. זה נושא בפני עצמו, אם צריך אפשר לדייק, אבל מכל מקום זה הנחה של פשט הכתובים. אנחנו יודעים שאברהם היה עברי, עברי זה מצאצאי עבר, מה עשו העברים מחוץ לארץ העברים? מה עשו בבבל? כי ארץ כנען נקראת ארץ העברים, יש רמז בסיפור של יוסף, כשיוסף מדבר עם השרים של פרעה שהיו בבית כלא איתו, הוא אומר בפירוש: "כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים" (בראשית מ, טו). אז כולם ידעו שארץ כנען זה ארץ העברים. גם השרים של פרעה, גם פרעה ידע, כולם ידעו, זה היה עובדה תרבותית באותו זמן. מה עשו העברים בבבל?

אז זה גם נושא חשוב מאוד: צריך לדעת לפי רמזים שיש בגמרא (נדרים לב ע"ב), שמהתחלת ההיסטוריה האנושית הייתה איזה מין חברה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש" משושלת שת. האנושות זה היה שושלת של קין...* [באותה התקופה] היה משהו דומה לממלכת כוהנים וגוי קדוש. ויש רמז במסכת חולין על הפסוק: " לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם (לְעֹלָם) בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר" (בראשית ו, ג), והגמרא אומרת שמה, במסכת חולין (קלט ע"ב) על אותו פסוק, שואלת: "משה מן התורה מניין?" ויש איזה רמז של מציאות של איזה משה, דמות דומה למשה באותו זמן, כי "בשגם", אם אני זוכר היטב, זה בגימטריה "משה". ואנחנו יודעים שמשה חי 120 שנה, "והיו ימיו מאה ועשרים" (דברים לד, ז – "וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ"), יש כמה רמזים שמה. ההסבר הוא פשוט מאוד: בכל תקופה ותקופה של התרבות האנושית הייתה איזה מין חֶברה, בבחינת – כפי שאמרתי: ממלכת כהנים וגוי קדוש, כדי לעזור לאנושות לצאת מהמצב שהתחיל מחטא אדם הראשון, אבל דרך חטאו של קין. והחברה ההיא, בכל תקופה נכשלה, עד שאנחנו מגיעים לזהות העברית. אז מתחילה היציאה לאור של אותה חברה של ממלכת כוהנים וגוי קדוש באופן ברור, וזה מתחיל עם אברהם אבינו. אבל מכל מקום, אנחנו רואים שכל התקופה ההיא: מאדם הראשון ועד אברהם אבינו, זה תקופה של הזמן שמונים אותו לחמה, השנה הכוללת של [האנושות] כלל-אוניברסלית – אין שום רמז לישראל, אלא בבחינת סוד של אותו "בשגם הוא בשר".

ואם כן, לאבות היה לוח הזמנים של השנה של תשרי. רק ביציאת מצרים, כשיש אותו ניסיון של הגאולה, של יציאה מהגלות, אז מתחיל הזמן של ישראל. וזה פשט הפסוק: "החודש הזה לכם ראש חדשים". יש פסוק שקודם, הפסוק הקודם אומר: "ויאמר (או וידבר ה') אל משה ואל אהרן (בארץ מצרים) לאמור דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם החודש הזה לכם ראש חודשים..." לכן לוח הזמנים של השנה שמתחילה בניסן – זה שייך לישראל מיציאת מצרים ואילך. עד כאן ראש השנה היה בתשרי. מכאן ואילך, ראש השנה יהיה בניסן, אבל ראש השנה במובן של התחלת הגאולה. התחלת הבריאה – זה מתשרי. ולכן השנה הכוללת מתחילה בתשרי – זה שייך לכל העולם כולו, אבל השנה המיוחדת לישראל מתחילה בניסן. ופה אנחנו מגלים את המפגש בין מושג הבריאה ומושג הגאולה. אם זה מספיק ברור עד כאן, אני יכול להמשיך.

המחלוקת בין הרמב"ן לרמב"ם על הגדרת התשובה כמצווה

אז אחת מהשאלות הכי חשובות בין הפוסקים, זה לדעת אם יש חובה של התשובה, או אם התשובה היא נטייה טבעית של הצדיק, כי רק צדיק חוטא. יש הרבה רמזים בפסוקים, אבל לפי הסברא זה ברור, כן: רק מי שקיבל תורה כתורה, יש מקום למושג 'חטא'. כי אם אין תורה, אין חטא. לכן אפשר לסמוך על הצדיק שאם חטא הוא יחזור בתשובה מעצמו. אם זה מאהבה, אם זה מיראה, אם זה דרך ייסורין, אם זה באופן ספונטני מרצונו הטוב – זה קשה מאוד, אבל זה קיים, זה תשובה מאהבה – אפשר לסמוך על המצפון, על הנפש של הצדיק, שאם חטא, חס ושלום, הוא יחזור מעצמו. וזה שיטת הרמב"ם: אין מקום לחובה של תשובה, מכיוון שיש לו כלל לרמב"ם, שהתורה מצָווה רק במישור שיש חירות, שיש בחירה לאדם. בכל מה שקשור לנטיות טבעיות – אין בחירה לאדם, לכן אין מקום למצווה בתורה, לחובה בתורה.

אבל יש מחלוקת בין רמב"ן לרמב"ם. הרמב"ן יודע כמובן את הכלל הזה, ויש הרבה דוגמאות: למשל אנחנו לא מוצאים חובה להתחתן, אבל התורה מצווה איך להתחתן, כי הנטייה להתחתן זה נטייה טבעית. אי אפשר לתפקד כבן אדם – חוץ מהמקרים החריגים – אי אפשר לתפקד כבן אדם בלי נישואין. אבל הצורה: באיזה תנאים הקידושין הם קידושין ממש, החידוש של התורה זה הצורה של הנישואין, הצורה של הקידושין. אבל המעשה של הנישואין, העובדה – היא טבעית, ולכן לא מוצאים בתורה מצווה להתחתן, אלא אם כבר מתחתנים, איך מתחתנים. ויש הרבה דוגמאות כאלו, וזה מבסס את השיטה של הרמב"ם: התורה לא מצווה על דבר שהוא נטייה טבעית. זה לפי הרמב"ם.

ופה יש שיטה אצילית לגמרי: לפי הרמב"ם התורה מדברת רק לצדיקים, התורה סומכת על הצדיקים – אם חס ושלום חטאו, שמעצמם יחזרו בתשובה. אבל אם כבר חוזרים בתשובה – וזה התחלת הלכות תשובה אצל הרמב"ם – צריך וידוי. אצל הרמב"ם החובה הוא החובה של הווידוי, אבל לא מוצאים שום חובה של התשובה כתשובה. אם זה מספיק ברור. אצל הרמב"ם. ולפי ההיגיון, זה מובן, זה ברור מאוד.

אבל בא הרמב"ן ואומר לו: צריך שבשולחן ערוך שלנו, בתרי"ג מצוות שלנו, תהיה מצווה של תשובה. זה – לפי דעתי, זה שיטה פדגוגית, זה שיטה חינוכית: לפי הרמב"ן צריך לעזור לנפש היהודי לחזור בתשובה. אם הוא קורא בשולחן ערוך שלו שכתוב: שמצווה, שחובה, שכדאי לחזור בתשובה בשם תורה – אולי הוא יחזור באופן [מוטה].* זה ברור? זה השיטה של הרמב"ן בכמה מצוות. אבל לפי דעתי, השיטה של הרמב"ם היא – כפי שאמרתי – שיטה אצילית מאוד. צריך להיות 'מישהו' כדי להיות יהודי לפי הרמב"ם, זה לא סתם. אבל זה דעת התורה.

הצעת פתרון: המצוות כהבטחה לעתיד

ומייד אני רוצה להסביר את זה בקצרה, ואחר כך נחזור לנושא העיקרי: מה בין הגאולה והתשובה. כי כשאנחנו קוראים את הפסוקים שמדברים על התשובה, אפשר לפרש את הפסוקים או – מכיוון שזה כתוב בלשון עתיד: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה; וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ל, א-ב), "ושבת אל ה' אלוקיך" (שם, י) – "ושבת", "ושבת" – זה לשון עתיד. אז לפי השיטה של הרמב"ם יש מקום להבין את הפסוקים האלו כהבטחה. הקב"ה מבטיח לנו שסוף סוף נחזור בתשובה. וקשה מאוד להבחין אם מדובר פה בשיבה לארץ ישראל, או התשובה מן החטא. זה משולב, אותם הפסוקים אפשר להבין אותם גם לחזרה מהגלות וגם לחזרה מהגלות של החטא, אם אפשר לומר את זה ככה. אבל מכל מקום נראה אחר כך כי הנושאים הם מקבילים.

אנחנו קיבלנו מהרב קוק ז"ל כלל מאוד ברור בנושאים הללו. כי כל התורה כולה, כל הציוויים של התורה – בלי שום יוצא מן הכלל, ואם יש לכאורה יוצא מן הכלל אפשר לפרש, אני אתן דוגמאות – כל הציוויים הם בלשון עתיד. למשל: לא תרצח. התורה לא אמרה "אל תרצח" – ציווי, אלא "לא תרצח". וכשהתורה מדברת לעם ישראל ככלל – זה הבטחה. אם אתה באמת ישראל, אז אני מבטיח לך: לא תרצח, לא... וכן הלאה. אבל היחיד, בתוך הכלל, שומע את ההבטחה השייכת לכלל כציווי. היחיד מקבל אותה הבטחה כחובה, כחובה להשוות את נפשו לנפש הכלל. ולכן יש חובה ליחיד לקיים כמצוות, כחובות, את אותה זהות של כלל ישראל, כדי שההבטחה השייכת לכלל ישראל תתקיים.

ולכן זה מחזיק את שיטת הרמב"ם: יש הבטחה מהבורא, הבטחה מנותן התורה, שאם קרה דבר כזה: חטא, האדם מטבעו, מנטייה טבעית שלו, אם הוא אדם בריא, אפשר לסמוך עליו שהמצפון שלו לא ייתן לו מנוחה, לא ייתן לו מרגוע עד שיחזור בתשובה. כי המחלה של החטא צריך לרפאות אותה, והתשובה מרפאה את המחלה של החטא. זה לשון המקרא: "ושב... ורחמך" (דברים ל, ג). כשאדם בריא מרגיש שהוא חולה, אז אם הוא באמת נורמלי, נאמר, אז הוא יחפש כל הדרכים כדי להתרפאות. ולכן זה מחזיק קצת, זה מחזיק הרבה לפי דעתי, את שיטת הרמב"ם. דרך אגב, ואתם שמעתם כבר שיש משהו מן הקשר בין מושג הגאולה ומושג התשובה, אבל נעמיק את זה אחר כך.

דרך אגב, צריך לציין, כי אנחנו מוצאים אותו עניין במשנה תורה של הרמב"ם על עניין של העלייה. הרמב"ם לא מונה בתרי"ג מצוות שום מצווה של עלייה, עלייה לארץ. אצל הרמב"ן – כן: יש מצווה מפורשת שחובה על כל יהודי, בתנאים מייד כשזה אפשרי, לעלות לארץ ישראל. ואתן יודעות שזה נושא חשוב מאוד, בפוליטיקה היהודית בדרך כלל, ובדרך כלל בחוגים הדתיים: האם יש מצווה לעלות לארץ ישראל, אם אין מצווה לעלות לארץ ישראל. ויש הרבה שסומכים את דעתם על המשנה תורה'של הרמב"ם, שאין שום מצווה לעלות לארץ ישראל. וזה מוזר: מה, הרמב"ם לא מונה בספר המצוות שלו מצווה לעלות לארץ ישראל?

אני רוצה לברר את העניין. קודם כול צריך לגלות את הקושי שיש במחלוקות האלו: איך זה ייתכן שפוסקים גדולים – אין להם אותן המצוות במניין תרי"ג מצוות, ויש להם רק המספר – זה אותו מספר? לכולם יש להם שס"ה מצוות לא תעשה, ורמ"ח מצוות עשה. זה כלל שבא מהגמרא, מהתורה שבעל פה, מהתורה עצמה. כי זה קשה מאוד להבחין בין מצווה זו ומצווה אחרת, אם הלשון עתיד של המקרא שייך להבטחה, לברכה, או לחובה. אני רוצה לתת רק דוגמה אחת, הדוגמה הכי מאפיינת מהבעיות האלו: זה המצווה של פרייה ורבייה. יש מחלוקת בגמרא אם יש מצווה של פרייה ורבייה (יבמות סב ע"ב), ואם יש מקום להבין את הפסוק "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח) דווקא כברכה.[2] "ויברך אותם" – ומהו נוסח הברכה? "פרו ורבו". אבל המסקנה של הגמרא היא אחרת: "ויברך אותם" – זה מעשה שעשה הקב"ה ששם בטבעם של אדם וחוה את האפשרות להוליד, כי זה המשמעות של הברכה. "ויברך אותם", ומכיוון שיש בטבעם את האפשרות הטבעית להוליד, אז הם מתאימים לחובה להוליד. אין חובה רק למי שיש לו כוח לעמוד בחובה. ולכן "פרו ורבו" – הסימן של הברכה. הוולד זה דווקא הסימן של הברכה.

אני רוצה להסביר את זה לפי לשון הקודש רק בקצרה: מה המשמעות של המילה 'ברכה'? בערבית, יש אותה מילה: 'ברכה' בערבית זה ריבוי. כשיש הרבה דברים אומרים בערבית 'ברכה'. אבל בעברית זה פרייה ורבייה, יש שני ממדים. דבר או אדם שיש בו ברכה, זה דבר או אדם שיש בו יותר מעצמו. והוא יכול להוליד, להוציא ממנו, יותר משיש בו באופן טבעי, והסימן זה הוולד. וזה המשמעות של הברך. מה הקשר בין המילה 'ברך' והמילה 'ברכה'? הברכיים זה המקום שהאמא מקבלת את הוולד. זה הסימן של הברכה.[3]

אם כן, כשהפסוק אומר: "ויברך אותם" – הוא נתן להם את האפשרות להוליד, ואז יש מצווה: פרייה ורבייה, ואחר כך יש מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי: בן ל"פרו" בת ל"רבו", אבל לפי בית שמאי זה שני בנים ל"פרו" ובת לרבו, אבל מכל מקום אנחנו מחמירים באותה מצווה [צחוק קל]. אבל זה דוגמה מאפיינת: אותו פסוק זה לשון עתיד, זה הבטחה, ברכה לכלל ישראל, וליחיד זה מצווה. וזה הדבר לגבי התשובה.

הקשר ההיסטוריוסופי בין פסח לראש השנה: גלות הבריאה בתשרי ובשורת הגאולה של עם ישראל בניסן

עכשיו אנחנו צריכים להבין את הקשר בין הגאולה והתשובה. אנחנו מוצאים משהו דומה בעניין של הגאולה. התחלתי באותה נקודה, אבל זה – נגיע לנושא. האם בעניין של הגאולה יש מצווה לגאול, או אין מצווה לגאול? למי שייכת המצווה?

קודם כול אני רוצה להאיר את ההשלכה על כל התרבות האנושית מההתחלה, לפי סיפור התורה, מהנבואה העברית על כל המין האנושי. אנחנו היהודים כל כך רגילים, מאז ומתמיד, לחשיבות של עם ישראל, החשיבות של התורה, שאולי אנחנו לא כל כך מסוגלים להבחין מה קורה פה. כל העולם כולו שמע שיש איזה מין בשורה שבאה מירושלים. זה לא רק העולם הנוצרי. העולם הנוצרי זה העולם המערבי. כל הנצרות היא מאמינה – לפי האמונות שלהם – שהם הם יורשים של אותו עם, עם ישראל, אשר המקרא מדבר עליו. ואתן יודעות את כל הסכסוכים, את כל התחרויות, את כל הבעיות שיש לנו עם חלק עצום מהמין האנושי – הנצרות. זה מצד המערב. ומצד המזרח, כמעט אותו דבר בצורה אחרת, עם העולם של האסלאם. זה מיליונים, מיליונים, דרך מאות בשנים, מיליונים של נפשות ששייכות, שמקשרות את עצמן לנבואה של עם ישראל. ואנחנו חיים את אותן הבעיות: הנצרות – והשורש זה עשו, אדום, היא מכנה את עצמה כ'ישראל האמיתי'. ייתכן שרק בימינו אנו, הם מתחילים לגלות – וזה [...] בשבילם – שאולי היהודים הם ישראל. וזה בעיה בשבילם, כי אלפיים שנה רומי חשבה את עצמה כירושלים. פתאום מגלה שירושלים שייכת ליהודים, שישראל זה העם היהודי. זה בעיה, זה נושא בפני עצמו. אבל הם היו מבקשים, אם אפשר לומר את זה דרך מליצה, את 'השמיים' שלנו, את השם 'ישראל', את הרוחניות שלנו. המוסלמים זה ההפך: הם רוצים את הארץ שלנו, הירושה של אברהם אבינו. אז לקחו לנו את הארץ, לקחו לנו את השמיים, נשאר לנו רק האופק – הגלות, וחזרנו מהאופק הזה, וזה מרעיש את כל העולם כולו.

אבל צריך לגלות את זה: מה קרה, שדרך הנצרות מצד אחד, דרך האסלאם מצד שני – כל כך אומות העולם שומעים מרחוק, אבל שומעים, איזה מין בשורה שבאה מהנבואה של העם העברי.

אז אני אתחיל בעניין של הגאולה. וזה הצד השווה בין המושגים האלו: הבריאה והגאולה. מה קרה בבריאה? בלי להיכנס בסוד הדברים, בחכמת הנסתר, אבל רק באופן פשוט, באופן נגלה מאוד: כשהבורא החליט לברוא עולם, החליט לברוא רחוק ממנו, הוא שם רחוק ממנו את הבריאה,[4] והוא אומר לה: תשוב. זה פשוט מאוד. כל ההיסטוריה של העולם זה בריאה, זה ריחוק מהבורא, וכל ההיסטוריה זה איזה מין ניסיון לשוב קרוב אל הבורא. וזה סוד הקורבן: להקריב, להתקרב. כל העבודה של הבריאה זה להתקרב לבורא. מזה אנחנו מבינים שהבריאה עצמה זה גלות. הבריאה זה גלות. ומכיוון שכל בריאה – ולא משנה מאיזה תרבות אדם זה או אחר משתייך – מרגיש בעצמו כבריאה, מרגיש בעצמו בגלות. והעולם מגלה איזה עַם שההיסטוריה שלו היא העדות שאפשר לצאת מהגלות. ולכן יש ממד מטאפיזי עמוק מאוד במה שאומות העולם מבחינים באמונת ישראל. ולכן מאמינים באמונת ישראל שאפשר לצאת מאותה גלות של המצב הקיומי של הבריאה כבריאה. זה מספיק ברור.

וזה מסביר למה הנוצרים דווקא התמקדו בפסח. פסח אצל הנוצרים זה ההוכחה שהגאולה היא אפשרית. הם רואים את הישועה שלהם דרך אותו מאורע היסטורי שהוא העדות שאפשר לצאת מהגלות. ישנו עם בעולם שכל ההיסטוריה שלו זה גלות ויציאה מהגלות. מכיוון שהעולם מגלה את זה, הוא מגלה שאפשר לצאת מהגלות. ולכן לא משנה באיזו צורה הם מבטאים את זה, באיזה מין עבודה זרה – עבודה אבל זרה, זרה אבל עבודה – עובדים את זה, אבל הם קשורים לאמונת ישראל שהגאולה היא אפשרית. זה ברור.

ולכן מה שקרה בניסן, זה התיקון של מה שקרה בתשרי. זה קצת סכמטי מה שאני אומר את זה, אבל צריך להבין את זה בעומק הדברים. בתשרי אנחנו מתקשרים למידת הדין של הריחוק בין הבורא והבריאה. ובפסח אנחנו מתקשרים דווקא לקִרבה, להתגלות הבורא בתוך ההיסטוריה של הבריאה, דרך ההיסטוריה של עם ישראל, זה היציאה מאותה הגלות. פסח זה התיקון של ראש השנה, הגאולה זה התיקון של הבריאה. וזה מה שמרגישים באומות העולם.

אפשר להסביר את זה אולי דרך דרש על פסוק פשוט מאוד: כשהקב"ה אומר לאדם הראשון "כי "מעפר..." איך אומר הפסוק? (תגובה מהקהל) "לוקחת, ואל עפר" – צריך לראות את הטעם במקרא – "ואל עפר"?! אז מכיוון שיש לך סיכון לחזור ל"עפר", אז תשוב דרך התשובה. ואל עפר? אז תשוב. זה מובן? זה ההפך מהפשט לכאורה. וזה כל עיקר תורת הרב קוק. אורות התשובה ושערי אורה. כי יש איזה מין תנועה של תשובה, תנועה במובן הקוסמי של הדבר. כל העולם כולו חוזר בתשובה, ומה שאנחנו צריכים להבין זה מה התועלת של כל העניין הזה: בריאה-גאולה, בריאה-תשובה. זה עניין של הזכות: כשחוזרים מהגלות של הבריאה, חוזרים עם תשובה שצריך להשיב לקב"ה. כאילו יש איזה שאלה: האם אתה זוכה להיבראות? צריך להביא את התשובה לאותה שאלה. מי שזכה – מביא תשובה חיובית, מי שלא זכה – חוזר בתשובה. חוזר חלילה. חוזר בגלגול, עד שיתקן את עצמו.

ולכן פה אנחנו מגלים את הקשר שיש. זה קשר פשוט מאוד, בין שני המושגים האלו. זה מיוחד לנבואה של התורה: המושג 'בריאה יש מאין'. המושג בריאה מביא את העניין של הגלות של העולם כולו, ועם אחד שמע את הקריאה לחזור בתשובה, וזה התגשם קודם כול במאורע, בניסיון של יציאה מהגלות בהיסטוריה, בניסן, מגלות מצרים. וזה הצד החיובי שמה שגילו אומות העולם בהיסטוריה של עם ישראל.

אבל הצד השלילי, נאמר: אין שום מקום למושג 'תשובה' בדרכי החשיבה של אומות העולם. ולכן מה שאני מנסה עכשיו להסביר: שהעולם אימץ, קיבל את האמונה של עם ישראל. ולכן הם מתקשרים לפסח. אבל העולם לא קיבל את התורה של עם ישראל. ולמה לא קיבל את התורה של עם ישראל? שדרכי התשובה זה לפי המצוות, לפי ההתנהגות לפי התורה? כי רק האקט המוסרי, המעשה של דרך ארץ שמביא לתורה, מביא גם כן לגאולה, זה – שללו את זה.

אם כן אני רוצה לסכם את הנושא: כל העולם כולו הבין את הבשורה של האמונה, אם יש בורא אפשר להאמין שיש עולם הבא, ולכן יש גאולה מהעולם הזה, מהעולם הנברא. אבל למה לא קיבלו את תורת ישראל? והתורה עצמה ידעה שרק ישראל הוא מסוגל לקבל את התורה. ולכן הפסוק חוזר על עצמו: "דבר אל בני ישראל" והדיוק של חז"ל: אל בני ישראל ולא לאומות העולם (ילקוט שמעוני, תצווה). כי רק הנפש של הנשמה של עם ישראל מסוגלת להבין, לתפוס, לקבל את התורה. אתם זוכרים כל המדרשים שמסבירים את זה (ספרי דברים, פיסקא שמג): כי הקב"ה חזר על כל אומה ואומה כדי למסור את התורה, אף אומה לא קיבלה את התורה. ויש איזה דיוק שמה: והוא התחיל בכל האומות ששייכות פחות או יותר למשפחת אברהם אבינו: התחיל בעמון, מואב, ישמעאל, עשו. ולפי התורה שבעל פה, אם כבר אותן אומות שיש להם אחיזה במה? במשפחת אברהם אבינו, שללו את ה... כל שכן שאר האומות שאין להם שום סיכוי לקבל את התורה.

הפרדוקס של אומות העולם כלפי אמונת ישראל: הישועה – כן, התשובה – לא

ולכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: למה העולם כולו לא רצה לקבל את התורה ורק ישראל קיבלו את התורה, התורה במובן ששייך לנושא שלנו: הדרך לחזור בתשובה, להתקרב אל הבורא? ויש איזה מין פרדוקס, איזה מין סתירה: מקבלים את אמונת ישראל, אבל שוללים את האמונה העיקרית של ישראל – כי הישועה היא דרך התורה. וחז"ל גילו לנו שלא יכלו, בכלל. לא שלא רצו, אלא לא יכלו לקבל את התורה, מכיוון שאין בדרכי החשיבה שלהם המושג 'תשובה'.

זה הנקודה שרציתי להגיע אליה: כי המושג תשובה הוא לא שייך לחשיבה הטבעית של האדם. אין מקום לאותו מושג, ברציו, בשכל האנושי, הטבעי, כשלעצמו. השכל האנושי הפשוט, בלי הודעה מבחוץ, בלי התגלות של נבואה, אין לו כוח להתמודד עם המושג של התשובה. ומכיוון שהאדם הטבעי לא מסוגל לחשוב על האפשרות של התשובה, הוא מפחד מקבלת התורה. וזה התגובה למשל של ישמעאל או של עשיו באותו מדרש. מה כתוב בתורה? 'לא תרצח', 'לא תגנוב'. והתשובה שלהם: אי אפשי, מכיוון שהברכה השייכת לזהות שלי זה דווקא הרצח והגניבה. אתם זוכרים את תוכן המדרש, אפשר להסביר את זה. ישמעאל לא דחה את כל התורה, אלא דחה דווקא 'לא תגנוב'. מכיוון שלפי דעתו הוא חושב שקיבל בזהות שלו ברכה של אברהם אבינו: "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב), ולכן מכיוון שבנוי כזה, הוא לא יכול לקבל תורה שאוסרת לגנוב.

דרך אגב, המקובלים הסבירו את הפסוק ככה: לישמעאל יש אחיזה באברהם שברכתו 'בכל'. אתם זוכרים את ההקבלה? "בכל מכל כל". אברהם זה "בכל". לכן "ידו בכל". אבל יד יעקב בו. "יד כל בו". יש המשך לסיפור הזה.

מכל מקום אני חוזר לנושא: כשישמעאל או עשיו דחו את התורה, ועשיו זה מכיוון שכתוב "לא תרצח", והברכה שלו: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ), אז הוא משוכנע שזה התרבות שלו, 'פקס רומאנה' (השלום הרומאי), כן [צחוק קל], ולכן הוא דוחה את התורה.

אז אני אקח אולי את הדוגמה אולי של הנצרות. הם יודעים כי התורה זה רצון ה', אבל הם מפחדים לקבל את התורה כי בחטא הראשון הם אבודים. וזה כל התאולוגיה שלהם. קיבלו את האמונה, אותה בשורה ששמעו בירושלים כי אפשר להיגאל מהגלות, הגלות של העולם, הישועה היא אפשרית, אבל התורה – הם לא קיבלו. מכיוון שפחדו מהתוצאות של החטא. ולמה? מכיוון שאין להם שום תפיסה במושג של התשובה, במובן האמיתי של ההגדרה. אחר כך, מכיוון שקוראים תנ"ך, מכיוון שלומדים הרבה מקורות ביהדות, אז התייהדו... במקצת, ולכן יש להם כמה טקסים של חזרה בתשובה כביכול, אבל זה לא שייך ל'ישועה' שלהם, שייך לדרך ארץ. אין להם מושג של 'חטא', כפי שיש בשולחן ערוך שלנו: חטא נגד רצון הבורא, חטא נגד התורה. יש להם חטאים בדרך ארץ. ולכן הם חוזרים בתשובה לחטאים של דרך ארץ, אבל חוזרים לחטאים [צחוק קל]. וזה העניין של האומר 'אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" (יומא פ"ח מ"ט) זה לאו דווקא אחטא ואשוב מלחזור בתשובה, אחטא ואשוב על החטא. ולכן אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

מכל מקום זה הבעיה. אני קראתי את הספרים שלהם, ואני נדהמתי: אין שום רמז של האפשרות של התשובה. והתפיסה שלהם: כי האדם הוא אבוד, מכיוון שיש רצון הבורא, והאדם אינו מסוגל – מכיוון שהוא נולד בחטא, והוא נמצא בחטא, ועצמו זה חטא – הוא אינו מסוגל לקיים רצון הבורא, ולכן הישועה צריכה לבוא דרך איזה מין אסטרטגיה מאגית, שאתם יודעים במה הם מאמינים. ולמה לא דרך התורה? מכיוון שהם מאמינים שהתורה היא התגלות רצון הבורא? יש סתירה בזה. והנצרות זה רק דוגמה למה שקורה בכל הדתות שבעולם: הם מאמינים באפשרות של הישועה – וכל תרבות לפי דרכה! אם זה הבודהיסטים – זה לא בעצם דת אבל זה דומה לדת, אם זה המוסלמים, אם זה ההינודאים... כל הדתות. הם מרגישים במצב הקיומי של גלות ממקור החיים, ממקור ההוויה, והם מחפשים דרכים כדי להיגאל מאותה גלות, וכל אחד בצורה שלו. ולכן לפי חז"ל רשאי כל אדם לעבוד את הבורא לפי דרכו הוא. הוא לא מצווה לעבודת הקודש של עם ישראל, מכיוון שסוף סוף זה עבודה, זרה, אבל זה עבודה.

מדוע אומות העולם סירבו לקבל את מושג התשובה?

אבל נחזור לעניין: למה לא מקבלים את התורה? למה אין להם תפיסה של התשובה? וזה מוקד השאלה שלנו. והרבה פעמים חשבתי ולמדתי על העניין הזה: למה שֶכל האדם הטבעי יכול לתפוס את השאיפה לגאולה, והוא לא יכול לתפוס את האמיתות, את הוודאות של האפשרות לחזור בתשובה? למה דווקא עם ישראל מסוגל לזה, פשוטו כמשמעו? ומה שצריך לגלות, שיש בעיקר שתי סיבות לזה, יש דבר שמונע את השכל הטבעי לחשוב מושג כזה.

קודם כול, יש סיבה מוסרית. אתם זוכרים מה שיש בתורה שבעל פה, זה בירושלמי, מסכת מכות (פ"ב ה"ו) וזה גם כן בילקוט שמעוני (תהילים, רמז תשב): שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? החכמה השיבה: "חוטאים תרדוף רעה". יש כלל של מידה כנגד מידה בעולם – מי שחטא יקבל רעה. אחר כך שאלו לנבואה: חוטא מה עונשו? הנבואה השיבה: "הנפש החוטאת היא תמות" – אי אפשר לרמות את הנבואה. אם יש חטא, הנפש צריכה למות, כי מיתה מכפרת. ושאלו לתורה: חוטא מה עונשו? "יביא קורבן ויתכפר", ושאלו לקב"ה: חוטא מה עונשו? "יחזור בתשובה ויתכפר". ולכן גם התורה כתורה, התורה כספר המצוות, התורה כמצוות – אין מקום לקבלה של התשובה. צריך שנותן התורה יקבל בתשובה.

ולכן אני נוטה לומר, שאדם, אפילו מאמין כנוצרי, שהוא לא מאמין שהתשובה היא אפשרית, לאמיתו של דבר זה מגלה שהוא אפיקורוס גמור, שהוא אתאיסטי. מכיוון שהוא מתמודד עם תורה שאיננה רצון של מישהו! עם המישהו – אפשר נאמר, להתווכח, אפשר לחזור בתשובה לפני מישהו. אי אפשר לחזור בתשובה לפני החוק! החוק הוא החוק, אין מקום בחוק למחיקת החטא. צריך לשלם, באיזושהי צורה. אם החכמה אומרת 'רעה', אם הנבואה אומרת 'מיתה', אם התורה אומרת 'קורבן'; אבל הקב"ה אומר שיחזור בתשובה ושיתכפר.

אם כן, אני קצת מגזים, מכיוון שאני יודע שמאמין הוא מאמין, אפילו מי שמאמין בשטויות, הוא מאמין. מי שמאמין באמונות טפלות, אבל זה סימן שהוא מסוגל להאמין (צחוק). טוב, זה לא בדיחה (צחוק). אבל יש מין מאמינים כאלו... כן... (צחוק) וזה נקרא 'מין' (צחוק). אבל מי שלא מאמין שאפשר לחזור בתשובה, אז הוא לא מאמין שיש מישהו שמקבל את בניו! שהדיין הזה הוא אביו של הבריות. מי שמפחד מהאב, זה עניין של פסיכואנליזה, זה לא עניין של דת. זה לא שייך לרב להסביר למה הבן מפחד מהאב, צריך פסיכולוג. זה מובן מה שאני אומר? ולפעמים הפסיכולוג הוא רב, לא אמרתי בהפך (צחוק), כי זה נדיר ההפך. אבל מכל מקום, מאמינים כאלו, הנוצרים, שמפחדים מאביהם שבשמיים – זה... זה קשה לתפוס את זה. ולכן אני נוטה לומר, לא רק לומר, שמבחינה פילוסופית....

[הפסקה בהקלטה]

... זה המצב של הבריאה כבריאה. היא כל כך רחוקה ממקור החיים, שהוא הקב"ה, שאין להם מושג איך להתקרב לקב"ה, ולתאר בעצמם שאפשר לבקש מהקב"ה מחילה, סליחה וכפרה. כי אני שוב חוזר על אותה הנקודה: החוק כחוק לא מכפר, לא נותן סליחה, לא נותן כפרה. אבל נותן התורה הוא מכפר, כך זה המקור במדרש שהבאתי. זה, יש להם קושי לתפוס את זה: גם חוטא צריך למחול עליו. ויש להם סיבה מוסרית: זה לא הוגן. אם יש חוק, אם יש חטא – צריך לשלם את החטא. ולכן אין מקום בתפיסה המוסרית שלהם, לפי השכל, למושג 'תשובה'.

אבל יש עוד סיבה יותר עמוקה מזה: כדי לתפוס את המושג 'תשובה', צריך להבין אותו בעברית. צריך לתפוס זמן הפיך: לחזור בעבר כדי לתקן מה שהיה בחטא, כדי להמשיך בדרך הישרה. אבל מכיוון שהזמן הטבעי הוא בלתי הפיך, אין להם מקום למושג 'תשובה'. ובעברית: 'לשוב' – זה לשוב בעבר. רק בלשון הקודש יש לנו הכלל של וי"ו ההיפוך. הנפש העברית מסוגלת להפוך את העבר לעתיד, ואת העתיד לעבר. אז הנשמה של עם ישראל היא למעלה מהזמן, יש לה כוח של התחדשות, כפי שאני אמרתי, שהוא סגולה של עם ישראל: "החודש הזה לכם ראש חודשים". ומכיוון שאנחנו מסוגלים לאותו כוח של התחדשות, וזה ההתגלות של העובדה, של המאורע, של פסח, אז אחרי פסח אפשר לקבל את התורה, מכיוון שיש לנו אותו כוח שקיבלנו מגאולת מצרים, אז אפשר להתקרב למעמד הר סיני. מי שלא יצא ממצרים, הוא לא יכול לקבל את התורה במעמד הר סיני. ייתכן מאוד שזה גם הכוונה של הפסוק בדיברה הראשונה: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב). לא כתוב "אני ה' אלוקיך אשר הוצאתיך..." אלא "אנכי". אני שהוצאתיך – הנה התורה שלי. רק מי שיצא מארץ מצרים מסוגל לקבל את התורה. אז מכיוון גוי שהוא לא טעם אותו טעם של כוח ההתחדשות, הוא לא יכול לקבל את התורה.

וזה מספיק את הסיבות של הגיור, הסיבות האמיתיות של הגיור. גר שבא להתגייר – הוא בא לקבל את התורה מכיוון שטעם טעם יציאת מצרים. מכיוון שהוא משתייך להיסטוריה של העם היהודי, אז מקבל את התורה של העם היהודי. וזה הכללים של הבית דין: הבית דין רוצה לדעת אם הוא משתייך להיסטוריה של עם ישראל, שמתחילה ביציאת מצרים. אם הוא שייך לזה, הוא שייך גם כן לתורה, אבל לא בהפך. זה לא עניין תאולוגי, ובתורה התאולוגית ההיא יהיה איזה מין רמז של איזה מין אמונה שיצאנו ממצרים. זה ההפך לגמרי. זה יציאה מהגלות, באופן עובדתי, אז מסוגלים לקבל את התורה. ורק גוי שמסוגל לתפוס מה זה גאולה ממש, לאו דווקא בבחינת אמונה של הישועה, אלא יציאה מאותו מצב הקיומי של הגלות, הוא יכול להתקרב לתורה. זה היה המצב של עם ישראל במעמד הר סיני.

ולכן אותו כוח של וי"ו ההיפוך – זה שמסביר את האפשרות לתפוס את המושג של התשובה ולקבל את התורה. אתם זוכרים מה אומרת התורה שבעל פה על זה: אין לשון 'והיה' אלא לשון שמחה, אין לשון 'ויהי' אלא לשון צער. 'היה' – זה היה העבר, כבר עבר, והעבר זה מה שְמֵת כבר. אבל אם העבר יכול להתהפך לעתיד – 'והיה' – אז זה לשון שמחה (בראשית רבה, מב, ג). 'יהי' זה עתיד. אם ה'יהי' העתיד מתהפך לעבר, זה לשון צער. ולכן רק הכוח הזה שיש בישראל, כוח להפוך את ההפכים: את הקללה לברכה, את העבר לעתיד – זה כוח ההתחדשות, זה כוח החיוּת שיש בישראל, [ש]נותן לו להתקרב לתורה.

אז כמעט הגענו לסוף השעה. אני מקווה שזה היה מספיק ברור. מה שרציתי לציין זה הקשר בין גאולה לתשובה, וההבנה בין מה קורה בניסן ומה קורה בתשרי.

העלייה לארץ כנטייה טבעית

אולי אני אסיים את השיטה של הרמב"ם, על עניין העלייה. כי זה גם מצווה שהוא מסביר, אני נוטה להסביר את זה לפי שיטתו, באותה דרך: החזרה לארץ ישראל זה נטייה טבעית של העם היהודי. ולכן הרמב"ם לא מונה את זה כמצווה. אם זה שייך לך – תחזור מעצמך, אבל כשתחזור – צריך להתוודות: מה קורה, מה קורה באמת. והווידוי הזה נמצא דווקא בשבועות: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם... כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ" וכו' (דברים כו, ג). אז יוצאים ממצרים רק אלו ששייכים לטבע של עם ישראל: יוצא ממצרים, כשמגיע לחג הביכורים הוא מתוודה: הגעתי היום.

ואולי אני אסביר לפי רוח הבעיות שלנו בפוליטיקה הדתית, נאמר: יש הרבה יהודים שחושבים שחוזרים לארץ ישראל כדי להיות דתי. כאילו אי אפשר להיות דתי בחוץ לארץ, כן? אלפיים שנה מה עשינו. ויש הרבה יהודים שחושבים שחוזרים לארץ ישראל כדי להיות הומניסטים. אלו שייכים לזרם זה, אלו שייכים לזרם זה, ויש הרבה זרמים. כל אחד מספר סיפור מעניין מאוד למה הוא בא לארץ. הוא, או אביו, או זקנו. אבל כל זה – זה רק דיבורים. לאמיתו של דבר צריך להתוודות למה באמת חזרנו לארץ: מכיוון שאנחנו יהודים. ויהודי צריך להיות גם דתי, גם הומניסטי, גם כל מה שצריך להיות – אבל זה לא הסיבה! זה לא הסיבה האמיתית. זה מובן מה שאני אומר.

הרבה פעמים אני שואל יהודים בחוץ לארץ, כי אתן יודעות שאני נוסע הרבה פעמים לבקר את אחינו שבגולה (צחוק). וכל פעם שאני יוצא אני צריך לקבל רשות מהרב [הרצי"ה] ואני זוכר שהרב צבי יהודה, כל פעם שביקשתי רשות לצאת לחוץ לארץ, הוא היה אומר לי: "לילה טוב" (צחוק). ומכל מקום, כשאני שואל שמה יהודים, אפילו... בצרפת, במדינות אחרות: למה אתם נמצאים פה, בעיר יהודית זו או אחרת? כל אחד מספר סיפור. אבל זה סיפור חייו! זה לא מעניין, זה לא שייך לשאלה. התשובה האמיתית – שהוא שמה מכיוון שהוא שמה, נקודה. מי שחזר – זה מכיוון שחזר, נקודה. לא צריך לחפש חוכמות. מי ששייך – חוזר, מי שלא שייך – לא חוזר.[5] אז זה שיטה של הרמב"ם: אין מקום לכתוב מצווה מפורשת לחזור הביתה. אם זה הבית שלך, אתה תחזור מעצמך. אבל כשתחזור – צריך להתוודות: מה עשית באמת? לאיזה זרם אתה שייך? (צחוק).

טוב, אם יש שאלות, אני אנסה ל...

בירור נוסף על התשובה, הצדיק והחטא

קהל: אני לא מבינה איך זה שרק צדיק הוא חוטא, הרי לפי התניא זה גם 'הבינוני', ואפילו אני חושבת הרשע...

מניטו: אה, טוב, במושגים של החסידות 'צדיק' זה צדיק גמור. בהסבר הזה – 'צדיק' זה לפי לשון הפסוק: "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ).

קהל: נכון, אבל זאת אומרת שאין אנשים אחרים?

מניטו: יש להם חטא על דרך ארץ. לא, יש... אולי אני אתן דוגמה. צריך להבין את זה: יש שאלה בגמרא, בבא קמא, בסוף המסכת (צב ע"א), זה מה שאמר אבימלך כשלקח את שרה, ואחר כך התגלה לו ששרה היא אשת אברהם (בראשית כ). אז בחלום – אתם זוכרים את הסיפור – אז אבימלך אומר פסוק מעניין מאוד: "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג" (שם, ד). יש דבר כזה – גוי גם צדיק? (צחוק) "הגוי גם צדיק תהרוג". הגמרא שואלת: ולמה המסכן הזה, יש לו מיתה? כי יש לנו כלל: "אין מיתה בלא חטא, אין יסורין בלא עוון" (שבת נה ע"א). אם אין תורה – אין חטא! למה הגוי מת? זה מובן השאלה? זה שאלה תיאולוגית עמוקה מאוד. אבל התשובה של הגמרא היא: הוא מת על עניין של דרך ארץ. והם בעצמם אומרים: אין דבר שאתם היהודים קוראים: 'תורה', אבל יש דרך ארץ. ולכן הם משתייכים לחוקה של הדרך ארץ. אבל 'צדיק' במובן של התורה – זה רק בישראל. לכן לא אומרים 'צדיקי אומות העולם', אומרים 'חסידי אומות העולם', מכיוון שאין להם חובה להיות צדיק. ובלועזית אומרים 'צדיקי אומות העולם', אבל זה טעות, צריך לומר 'חסידי אומות העולם'. יש צדיקים בהגדרה של צדיקים של בני נח, צדיק של בן נח. אבל הם גם כן – וזה ההלכה – הם צריכים לקבל את שבעת מצוות בני נח כתורה מסיני.* ולכן אין מושג כזה של 'חטא', אלא בצדיק. רק מי שקיבל תורה, החטא שלו זה חטא.

קהל: אז זה מונה את כל עם ישראל, "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים" (ישעיהו ס, כא).

מניטו: לא. גם צדיקים ששייכים לבני נח. טוב, הפסוק הזה – "ועמך כולם צדיקים" – זה לא קל להבין. זה עם מלא רשעים. איך הפסוק יכול לומר: ועמך כולם צדיקים? אני שמעתי דיוק מהרצי"ה: ועמך כולם – צדיקים. כשהם כולם בבת אחת – הם צדיקים. ולכן הברייתא אומרת: "כל ישראל יש להם" – מי שמשתייך ל"כל". "כל" – בבחינת כל ישראל – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". אבל בכל זאת זה פשוט להבין את זה: המצפון, הנפש, של מי שקיבל את האמת של התורה, אז הוא מרגיש בחטא משהו לא בסדר. לכן מעצמו הוא יחזור בתשובה. זה מוסר הכליות שמביא אותו לחזור בתשובה. ולכן התורה – זה שיטת הרמב"ם אומרת – כשיחזור בתשובה, שיתוודה, זה הסימן שחזר באמת בתשובה. מי שיש בכוחו להתוודות, זה סימן שהוא בריא, שהוא התרפא מהמחלה שלו.

קהל: זאת אומרת שמי שבאופן טבעי אין לו את הנטייה הזו לחזור ולתקן, אז הוא לא צדיק?

מניטו: לא. לא.

קהל: האם אפשר כאילו למדוד את מידת הצדיקות?

מניטו: לא, זה צדיק שצריך לקבל ייסורין כדי לחזור בתשובה. ולכן הוא מקבל ייסורין. זה מחזיר בעל כורחו.

קהל: אבל בלי הייסורים הוא לא מסוגל להגיע לזה?

מניטו: כן. יש סוג של צדיקים שאינם מסוגלים בכוחות עצמם. כי החטא זה מחלה, ולכן הוא צריך אלף [...]* מלקות.

קהל: אתה בעצם מסביר את הסיבה לסבל בעולם.

מניטו: סיבה אחת מכמה סיבות. [צחוק קל]

הויה בהווה

קהל: הרב דיבר על עבר ועתיד. יש משמעות לזה שבשפה הערבית אין הווה?

מניטו: גם בשפה העברית. בשפה העברית אין הווה. אין הווה.

קהל: אין הווה, יש עבר.

קהל: אבל "וירא", יש, בערבית לא אומרים...

מניטו: לא לא, רק הקב"ה יכול לומר: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (שמות ג, יד) ושם ההויה – זה ההסבר של אבן גבירול – שם ההויה זה: היה, הווה, יהיה בבת אחת. רק הוא – יש לו הוויה ממש. אנחנו במציאות. אנחנו קונים את ההוויה דרך הזכות, אבל במציאות. בריאה יכולה לומר שהיא נמצאת במציאות, אבל היא לא יכולה לומר שהיא בהויה כבר. הויה זה 'הוא'. 'הוא' זה לשון הוויה. אחרי מיתה, [צחוק קל] נהיה בעולם ההוויה. אנחנו בעולם המציאות, כדי לקנות את ההוויה.[6] ולכן באנגלית יש משהו דומה, אני שכחתי איך אומרים באנגלית, למשל בעברית.

קהל: בצרפתית...

מניטו: כן, זה דומה מאוד. אני קיבלתי הסבר מחכם אנגלי, שאמר לי שדווקא השפה האנגלית הספרותית נוסדה דרך התרגומים של התנ"ך. ולכן יש ביטויים שדומים לשפה העברית. למשל, בלועזית, אני אומר: אני יושב. אבל אני לא יושב! אני בן אדם.

קהל: למה? בעברית לא אומרים: אני יושב כהווה?

מניטו: לא! אני, עצמי, הוא במצב של ישיבה. ואני לא 'יושב', אני בן אדם... (צחוק). קשה לתרגם את זה מלועזית. למשל, איך אומרים באנגלית "אני יושב"?

קהל: I sit[7]

מניטו: זהו. אבל אני בן אדם.

קהל: אני במצב של ישיבה.

מניטו: זהו, אני במצב של ישיבה. רק הקב"ה אומר: אני הוא ולא אחר, אין אחר עוד. אני הוא.

זה שפה... יש משהו בדומה בין ישמעאל ויצחק. כי שניים הם, ישמעאל הוא בנו של אברם, לפני שקיבל את השם של 'אברהם', לא לטעות. ויצחק הוא בן אברהם, ולכן יש להם משהו דומה. אני רוצה להסביר את זה רק בקצרה, כי הזמן מתקרב. יש עוד שיעור אחר כך, כן?

אתם זוכרים את הפסוק: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (בראשית כא, ט-י). המילה האחרונה של הפסוק הראשון זה 'מצחק' – וזה מגדיר את ישמעאל. המילה האחרונה של הפסוק השני זה 'יצחק' – וזה מגדיר את יצחק. מה ההבדל בין ישמעאל ויצחק? שניהם יש להם את היכולת לצחוק, מכיוון שהם נמצאים בביתו של אברהם אבינו. הם יודעים שיש בורא, אז השמחה היא אפשרית. אם יש בורא השמחה היא אפשרית. אבל ההבדל שישמעאל מצחק בהווה, ויצחק יצחק בעתיד. כי הוא לשון הפסוק: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהילים קכו, ב). ומי שמצחק בהווה זה סימן שיש לו נטייה להיות* רשע. וזה מה שאומרים במדרש (בראשית רבה נג, יא): הצחוק הזה זה גילוי עריות, שפיכות דמים, עבודה זרה. מאיפה ראו את זה בצחוק של ילד? אלא מי שמצחק בהווה, יש נטייה להיות רשע. זה רשעות. אם אני מסתפק במצב של העולם של טוב ורע – אני שייך לטוב ורע, אני לא צדיק. זה מובן? אז היהודי מונע את עצמו להיות רק בצחוק, עד אחרית הימים. וזה גמרא מפורשת: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה שנאמר: אז ימלא שחוק פינו" (ברכות לא ע"א).

קהל: מי אומר את זה?

מניטו: הגמרא! זה ר' שמעון בר יוחאי.

הר הבית בידינו?

קהל: האם היום יש בלבול, בעניין של הפילוסופיה זמן בין עבר, בין העתיד, בקשר לבעיה הקשה של הר הבית.

מניטו: של?

קהל: הר הבית.

מניטו: לא הבנתי בכלל את השאלה.

קהל: השאלה הייתה כזאת: היום, אנחנו תופסים את הר הבית כמשהו של העבר, שהוא לא, הוא לא התחדש, ב[...] האם יש כאן בלבול של תפיסה של הזמן,

מניטו: לא לא. אני חושב...

קהל: או שיש עניין של גלות, או...

מניטו: זה, לא לא, זה מצב גלותי, כן. זה... אני חושב, אני שמעתי מפי רבנים מובהקים כי ב-1948 הגענו עד חומות ירושלים, לא זכינו יותר. אחר כך הגענו עד מרגלות ההר, לא זכינו יותר. עלינו, וירדנו. אז יבוא זמן שנעלה. לפי דעתי אני חושב שזה חולשה של הרבנות הראשית. הם מפחדים מהעתיד. ולכן הם חוזרים אחורה, כן...

קהל: יש סיפור על הרצי"ה, זכר צדיק לברכה, שכשניסו לעלות להר הבית הוא אמר: "הציבור לא איתנו". איך הרב מבין...?

מניטו: הציבור לא?

קהל: הציבור לא איתנו! הוא אמר – כאילו שהעם לא [מוכן].

מניטו: לא, [...] לפי מה שאני זוכר, בדרך כלל, הרצי"ה היה כל פעם רוצה להצדיק את ההחלטות של הרבנות הראשית.

הקשר ללאום: הנקודה שבה התנתקו הנוצרים מעם ישראל

קהל: לי מפריע, המובן הזה, זאת אומרת, בעצם היהדות... יש"ו וכל האלה שבאו אחריו, פטרוס וכולם, היו יהודים, יהודים בני יהודים ממש.

מניטו: יפה.

קהל: זאת אומרת שהם הכניסו את האתאיזם, והם היו צריכים לעורר את אדום, הם, היהודים שלנו, לעורר את אדום ליצור דת חדשה, אתאיסטית, כדבריך.

מניטו: כן.

קהל: אבל זה בעצם, הלא... זה בעצם מדמנו יצא! זה בניגוד לנטייה הטבעית לחזור!

מניטו: יפה, כן, אני רוצה ל...

קהל: זה מפריע לי מבחינת המחשבה!

מניטו: נכון. אני רוצה לנסות להשיב תשובה קצרה וברורה. אני אמרתי שתי פעמים: האדום הזה, רומי, שמע את הבשורה של האמונה מיהודים.

קהל: מיהודים.

מניטו: כן. אז זה החלק החיובי. הם, אני חושב שהם רציניים כשהם אומרים שהם מאמינים שהישועה היא אפשרית. והם – יש להם שאיפה לזה, יש להם חפץ לזה, רצון להיגאל. הם מחפשים ישועה.

קהל: אבל הם נגאלו כבר.

מניטו: מה?

קהל: כדבריהם – הם נגאלו כבר.

מניטו: לא לא, בכוח, רק בכוח. "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו" – יש לנו קדושה בכוח, ממה שקיבלנו את המצוות, אבל צריך לקיים את המצוות, זה הקדושה האמיתית. הם מדברים על החזרה של אותו איש, שנקרא Parousia[8] בלשון שלהם, ולפי דעתי כשאומרים שהם מחכים שיחזור, זה דומה מאוד לכמה יהודים שאומרים שמחכים שיבוא, אבל לא מחכים (צחוק), אבל לא מאמינים (צחוק). ואני חוזר לשאלה. אבל מכיוון שהם שייכים לתרבות היוונית-רומאית, אינם מסוגלים לתפוס את זה. ולכן, עד פאולוס, עד שאול (קהל: שאול התרסי), היו קשורים גם לתורה. אבל משאול הזה ואילך – הם ניתקו את עצמם מהתורה, מכיוון שההשפעה של התרבות היוונית-רומאית הייתה יותר גדולה מההשפעה של היהודים האלו.

אני לא רוצה, אין לנו מספיק זמן. לפי דעתי, וזה הודות לתנועה של חב"ד, אפשר להבין שיהודי שמאמין שהמשיח כבר בא – כל עוד שהוא נשאר יהודי הוא יהודי, והאמונה שלו זה אמונה שלו. אז הייתה תקופת מעבר, והיו ככה יהודים שהיה להם מדרשים משלהם, אמונה משלהם: הנוצרים הראשונים. אבל אחר כך, כשניתקו את עצמם מהיהדות בבחינת לאום, אז זה כבר חזרו להיות עבודה זרה. אז כל עוד מישהו שחושב שאולי המשיח התימני הוא משיח, כל עוד שהוא נשאר יהודי הוא יהודי. יש אפילו, יש יהודים מצוננים (צחוק). הוא יהודי. יהודי מצונן זה יהודי (צחוק). אז יהודי אתאיסטי זה גם כן יהודי. אבל רומאי אתאיסטי זה לא יהודי (צחוק).

[הפסקה בהקלטה]

החזרה בתשובה של הערבים בחברון

מניטו:...דרך האסלאם. בסוף ההיסטוריה, כן? אבל חסר שיחזור בתשובה כלפי יצחק. שיחזור בתשובה כלפי יצחק, אז נקרא 'צדיק'. זה בספר בראשית, אני אראה לכם... זה בראשית? זה בסוף חיי שרה, הנה: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל" (בראשית כה, ט). אז רש"י מסביר: מכאן שחזר ישמעאל בתשובה כלפי יצחק, כי יצחק בא לפניו. הוא מוליך לפניו, הבן בכור היה יצחק. אז כשהוא מכיר בזה, כי יצחק הוא אצלו בחברון, זה היה בחברון, כן? אז כשיחזרו בתשובה... זה מובן?[9]

קהל: אבל משהו, לגבי עשיו – אין את התקלה הזאת, לכן...

מניטו: לא, כי מושג 'עשיו צדיק' – אין מושג כזה. כי עשיו צדיק זה יעקב.

קהל: כיצד בא לידי ביטוי התשובה שלו? של ישמעאל?

מניטו: שיכיר בזכויות של יצחק דווקא בחברון.

קהל: הוא יקום וילך?

[סוף ההקלטה]

* נשמע לא ברור. דקה 9:11.

* בהקלטה הדברים לא נשמעו ברור. דקה 16:13.

[2] תוספות על יבמות סה ע"א, ד"ה 'ולא קאמר': "אע"ג דלאדם הראשון קאמר פרו ורבו ההוא ברכה בעלמא ולא למצוה".

[3] ראו בבא בתרא טז ע"ב: "ויהי כי החל האדם לרב [...] ובנות יולדו להם רבי יוחנן אמר רביה באה לעולם". רש"י שם: "רביה באה כשנולדה בת לפי שממהרת להיות לה זרע".

[4] ראו בסוד העברי, חלק 1, בפרק: הבריאה: ""בָּרָא - השורש בר"א מורה על יצירת יש מאין. תרגומי התורה במקום זה אינם כי אם נרדפים הקרובים מי יותר ומי פחות למקור. בלטינית, המילה הקרובה המקבילה לכך היא: "אקס-ניהילו" (ex nihilo). הוראתהּ של המילה הארמית "בָּרָא", כמקבילותיה בשפות שמיות אחרות, היא: הוצאה החוצה, החצנה. ועם זאת, "בָּר" הוא גם בן, תולדה או הוצאה לפועל, של דבר-מה הנמצא בהעלם או במצב של עיבור בקרביו של דבר-מה אחר, גדול יותר". וראו הסבר לכך בספרו של המהר"ל, גבורות ה', פרק ו: "שלא יתכן להיות המקבל הפעולה שלימה לכך נמשך אל העלול חסרון כי בריאת העולם הזה אין במציאותו השלימות בכולו כמו שתמצא האדם אשר ברא הקדוש ברוך הוא ויש בחלק ממנו דבר נכבד הוא השכל ואין עליך לשאול למה לא בראו שכלי בלא חומר כי אין מדריגת האדם נותן כך שיהא שלם כל כך שיהא כלו שכלי ואמנם בחלק ממנו ימצא זה וכך היה בכלל העולם אשר אין מדריגת העולם שיהא בכללו השלימות רק בריאת עולם במדרגה אשר השלימות יש חלק ולא בכללו ואלו לא נברא בעולם רק אברהם וזרעו היה מדריגת העולם הזה שהוא כולו שלם".

[5] השוו עם הקלטות שיעוריו של מניטו על נתיב התורה למהר"ל (באתר מכון מניטו), שיעור 4: "אני זוכר כשהייתי ילד בתלמוד תורה בחוץ לארץ, היינו לומדים פסוק בישעיהו והפסוק היה אומר: "ולא ידח ממנו נידח". אני זוכר שהמלמד היה מסביר את זה – כולם יחזרו. היה בטוח, כן. אני שאלתי, הייתי ילד קטן, "כולם ממש? " לא ידעתי את כל הבעיות של מחלקת העלייה. כבר ניחשתי. אז הוא הסביר את זה ואני אף פעם לא שכחתי את זה: כל מי שיחזור יחזור. זה כולם. ולכן זה פשוט: כולם יחזרו עד האחרון שיחזור. ואחר כך נסגור את האור. ואני חושב שפה יש איזה התחלה של הסבר. "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה". נוציא את הכאילו, כן. הוא לא שייך לעם ישראל. כאילו לא שייך לעם ישראל".

* בהתחלה מניטו אומר: "תורה מן השמיים", ומייד לאחר מכן הוא תיקן ל"תורה מסיני".

* לא נשמע היטב. דקה 59:30. נשמע כמו 'תרופות' או 'שוק' לפי ההקשר, או מילה כלשהי בלועזית.

[6] הדברים מקבילים למושג "לקנות את היש", שבו מניטו משתמש רבות בשיעוריו. מושג זה בא לבטא את העיקרון שעל האדם לזכות ולהצדיק בדין את ישותו שניתנה לו במתנה מאת הבורא בחסד גמור. באופן כזה האדם עובר ממצב שהוא 'נמצא' למצב שהוא 'קיים'. זכות זו נקנית על ידו במהלך חייו בעולם הזה, דרך המצוות. ראו למשל בשיעור על הימים הנוראים בספר זה, ובתמלול שיעוריו על ספירת גבורה בשערי אורה, שיעור 72, שעתיד להופיע באתר המכון, בהערת הסיום הצמודה לטקסט.

[7] בהקשר הדוגמה שנאמרה כאן בשפה האנגלית, יש לציין כי מניטו ייחס חשיבות לשפות ולשורשי השפות. כך למשל, הקירבה בין השפה האנגלית לתפיסה של התנ"ך רבה יותר, לעומת הצרפתית: כמו האנגלית, גם התנ"ך אינו נזקק בהכרח לפעלי קיום )היות, ουσια, être) לתיאור פעולות בהווה (נושא זה נדון בהרחבה במשנתם של היידגר ולוינס). כמו כן נציין כי ברקע נשמעות תשובות רבות של נשים בעלות מבטא אנגלי שלא נכתבו בתמלול. הדבר יכול ללמד על הגישה הפדגוגית של מניטו להתחבר לקהל שומעיו, דרך שאלות ועיסוק בשפה ובתרבות שהקהל מכיר וחי אותן. להבהרה נוספת של ההבדל בין העברית לשאר השפות, בהקשר של ההוויה והפועל, ראו ב'סוד העברי' כרך 1 שער ראשון: "בלשון הקודש, בשונה מלשונות רבות אחרות, הפועל 'להיות' איננו פועל עזר, כי אם פועל המורה על מציאות עצמאית. באנגלית אנו אומרים: I am going, ובצרפתית: Je suis assis. בשפות אלו, הפועל הי"ה הוא פועל עזר. לעומת זאת, בעברית הפועל הי"ה הוא פועל עצמאי, המורה על מצב של קיום עצמאי".

* נשמע גם כמו: "לראות רשע".

[8] מונח נוצרי שבא לתאר את ביאתו השנייה של אותו האיש באחרית הימים. האמונה בה היא אחת מהדוגמות הנוצריות ומופיעה ב"קרדו" (אני מאמין) הנוצרי.

[9] להרחבה, ראו בשיעורו בעברית של מניטו בווידאו: 'סיפורה של הזהות העברית', שנמצא באתר המכון וביוטיוב: "ויש לנו כמה רמזים גם כן בסיפורים בין ישמעאל ויצחק: סופסוף ישמעאל יחזור בתשובה, עוד לא הגענו לזה. אבל סופסוף הוא יחזור בתשובה, אם אתם רוצים אני אקרא לכם את פירושו של רש"י על סוף חייו של ישמעאל, כן? כשהוא מסכים להוליך את יצחק לפניו בחברון. הוא מודה בזה: שיצחק הוא בעל הבית בחברון. זה כתוב בתורה, כן. ואז נקרא 'צדיק', מכיוון שחזר בתשובה. עוד לא הגענו, כן? אני מקווה שעוד מעט נגיע לזה. אבל מה שמפתיע, כשממשלת ישראל החליטה להכין את הסיפור הזה, אין שום עיר ערבית בארץ ישראל חוץ מחברון שקמה גם כן עיר יהודית – קרית ארבע. אז זה יקרה שמה, לפי התורה. שישמעאל יודה בזה שיצחק הוא בעל הבית בארץ ישראל".