תמלול, מקורות, ותקציר: איתי קולין וצוות מכון מניטו

אנו מודים להילה פלדות על הסיוע בתמלול של שיעור זה

שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו הפנימית מעקת הרוח היוני המתהדר ביפיפותו החיצונה שתחתיה שוכנת כיעור וטומאה – השחרור שזכינו לו על ידי ההתעוררות הקדושה של תחית הרוח הלאומי על ידי גבורי קנאת הקודש החשמונאים הכהנים הקדושים, הניח את חותמו על מהלך הדורות לכל הזמנים. ההתנגשות של רוח יון עם רוח ישראל, זהו פרוצס שאינו פוסק עד אשר יפוח היום הגדול, אשר בו יהיה נצדק קודש. אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון שלנצח ישראל. יהמו יחמרו המים העכורים של ימי החולין הסוערים הרוצים לבלוע כל קודש, ישטפו בעזוז רעשם ממלכות ועממים אבל חוסן ישראל לעד לא ימעד. בתוכיותה של נשמת האדם ישנה הכרה שבלא אור הקודש, בלא נצוצי הקדושה המחיים את כל, אין עמדה לא לרוח האדם ולא לחברתו, ללאומיו, ולמלכיותיו. והיכן הוא האוצר אשר האור הזה הקדוש בעצם טהרתו גנוז, הוי אומר באותו גוי קדוש אשר מני אז עד עולם הוא הנהו נושא את הדגל של תביעת הקדושה בטהרתה בעולם. בעתים נורמליות הננו מרגישים בקרבנו אומץ של הכרזה פומבית, ידעו כל באי עולם המתהלכים בארצות החיים כי אור עולם לנו ומאתנו קרנים להנהיר בהם ועל ידם ארץ וחוצות, ומצות נר חנוכה, הסמל הקדוש הזה, היא להניחה על פתח ביתו מבחוץ. בעת אשר הנהרה המקודשת מופיעה היא גם מבחוץ אין אנו צריכים לדאוג, כבר יודעים אנו ובטוחים אז שהפנים הוא מלא אורה "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה". אמנם בשעת הסכנה, בזמן שרוחות רעות מנשבות בעולם, שנאה פראית על ישראל ועל גזעו המקודש, בוז ומסטמה על כל קניני קדשו, עמדת תוללים ריקי לב ומוח המחללים את גאון עוזו, אז הנהרה שמבחוץ לא תוכל להגיה את המחשכים העבים שהם שולטים שם.

אז יפנה ישראל אל ביתו ואל שולחנו, אל קניני תרבותו הפנימיים, אל טהרת רוחו ונקיון כפיו, אל תורתו תורת אמת, המיוחדה לו, ואל מצותיו, שהן ארחות חייו לעולמים, לבנין ביתו על אדמת קדשו בכל עוז קנאת קודש, על פי תכונתו ועל פי רוחו, והנר הזה סמל נצחונו מניחו על שולחנו, להאיר על ידו את אורח חייו והארת נשמתו. ובנר הזה האצור אצלנו פנימה ידע נאמנה, שלא יחסר כל שהוא, מכל עשרו הרוחני ומכבודו כבוד האמת והצדק. וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה, לנצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי האנושיות על מכונם האיתן והבטוח, נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא ממקום אחר תבא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה: "תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה". ונפשות כל יצורים ימלאו צמאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל, אשר "בשעת הסכנה היה מניחה על שולחנו ודיו". ומטל חרמון היורד על הררי ציון, יצוה ד' את הברכה לישראל ואדם, כאמור והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ועוד ישובו בנים כולם יחד, לשיר מקרב לב ונפש, "זה חלקי מכל עמלי, עם ישראל חי, וחיה יחיה עד בלי די", ועבור תעבור סערת הסכנה במהרה בימינו, ונשוב אל מצות נר חנוכה להשיבה על מכונה, להדליקה על פתח ביתינו מבחוץ, ויראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, על עמו ונחלתו סלה.

הרב קוק, מאמרי הראי"ה, נר חנוכה

מניטו: אז כיוון שאנחנו קרבים לחנוכה, אז חשבתי שכדאי ללמוד כמה מאמרים על חנוכה. אז הערב נלמד מאמר של הרב שנמצא בספר אחר – "מאמרי הראי"ה", אולי אתם מכירים את זה. ואם ירצה ה' בשבוע הבא, נלמד איזה קטע במהר"ל על חנוכה. אבל אם זה יהיה, ט' בכסלו, שני לחודש. אבל כדאי לרשום כבר שבנר ג' של חנוכה, ערב יום ג' של חנוכה לא יהיה שיעור. כי בחנוכה יש כל כך הרבה מסיבות שונות ומשונות...

אז פה יש לנו מאמר על מימרה אחת במסכת שבת (כא ע"ב) שאומרת – "נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". וזה לא רק המצווה, זה המנהג הנהוג אצל המהדרין במצוות, לתלות את החנוכייה בחוץ לעיני הכול. והגמרא אומרת – "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו".

לפני שנגיע למאמר של הרב, אני רוצה להקדים בקצרה מכיוון שהמימרה נמצאת דווקא במסכת שבת, שאלה קצת כללית על חנוכה אבל כדאי לחזור עליה לפני שנתחיל בדיון עצמו. אנחנו יודעים שאין לנו ספרים על חנוכה וכשהגמרא רצתה לדבר על נרות של חנוכה היא מדברת על חנוכה, כאילו דרך אגב, כשהיא מדברת על נרות שבת. אני לא זוכר אם למדנו את הנושא הזה: למה אין ספרים, אין מקורות בכתב על חנוכה. בהקשר לתנ"ך עצמו התשובה היא פשוטה מאוד, כי המאורעות של חנוכה הם בתקופה מאוחרת, מאחרי סיום התנ"ך, זה ברור כן. אתם יודעים שיש לנו ויכוח עם הנוצרים על ה'מה שהם מגדירים', אני לא יודע אם יש ביטוי אקדמאי בעברית –Le Canon Biblique – איך אומרים את זה?

קהל (הרב אורי שרקי): 'כתבי הקודש'.

מניטו :הם אומרים ככה 'כתבי הקודש'? זה הוויכוח... יש לנו – תורה, נביאים, כתובים, ומוסיפים מה שאנחנו מגדירים 'ספרים החיצוניים', כן.

קהל (הרב אורי שרקי): Apocryphes Livres?

מניטו:Apocryphes בלועזית, כן. ויש להם ספר "המקבים" שמה אני חושב יש שלושה כרכים? ארבעה?

קהל: ארבעה.

מניטו: ארבעה כרכים חוץ מחוץ (צחוק בקהל). מי כתב את זה?

קהל (הרב אורי שרקי): כל ספר וספר מישהו אחר, היה יאסון.[1]

מניטו: מה?

קהל (הרב אורי שרקי): היה יהודי בשם יאסון.

מניטו: אה, נכון, נכון עכשיו אני נזכר. טוב, זו בעיה בפני עצמה למה הנוצרים היו צריכים להוסיף את הספרים החיצוניים בספר שלהם, שזה לא התנ"ך. מכיוון שהנצרות התחילה ארבע מאות שנה בערך אחרי סיום הנבואה, הנבואה של נביאי ישראל. מכיוון שלפי טענתם, הנצרות זה המשך תקופת התנ"ך וזה שקר, זה סילוף ההיסטוריה. בין תקופת התנ"ך לנצרות יש כל התקופה של המשנה, היהדות עצמה. והנצרות התחילה כנאמר – מינות של היהדות. הם רואים את העניין ככה: קודם כול התנ"ך, התקופה של נביאי ישראל, הנבואה העברית, ואחר כך מצד אחד היהדות ומצד השני הנצרות.

אבל לאמיתו של דבר, מבחינה היסטורית זה ברור, זה לא נכון. ולכן כשילדו את הנצרות, היה להם איזה צורך למלא את החור הזה, של כל כך (הרבה) זמן ולכן הוסיפו לספר שלהם את כל הספרים האלו שנקראים "הספרים החיצוניים", זה ידוע לכם.

אתם זוכרים שיש משנה בתלמוד, זה נמצא במסכת חגיגה, אם אני זוכר, כן: "הקורא בספרים"... לא, לא זה דווקא במסכת סנהדרין בפרק חלק (סנהדרין פי"א מ"א).

קהל: "ר' עקיבא אומר הקורא..."

מניטו: אף הקורא. רציתי רק לצטט את המימרה עצמה – "הקורא בספרים החיצוניים אין לו חלק לעולם הבא". אולי נתחיל בזה, אחר כך נחזור לשאלה למה אין לנו ספר בכתב, מהמסורת שלנו, על חנוכה, כדי ל...

מי יכול להסביר את זה? עונש כל-כך חמור "מי שקורא בספרים החיצוניים" אין לו חלק לעולם הבא? וחוץ מזה בגמרא, אחר כך, הגמרא שואלת כמאן? למשל? דוגמה לדעה מסוימת, ואז היא מביאה פסוק אחד מאותם הספרים (צחוק בקהל) של בן סירא... מי יכול להסביר את זה? תפסתם את השאלה? צריך להבין מה זה "הקורא בספרים" – זה לאו דווקא מי שפותח ספר כדי לקראת ולעיין, אלא כתוב "קורא", צריך לדייק במילה. מה...?

קהל :זו תורה בכתב ותורה בעל פה.

מניטו: תורה בכתב ותורה בעל פה, אז...?

קהל: אז הספר החיצוני הוא כאילו תורה בעל פה...

מניטו: כאילו שייכים לכתובים, כן. זו התשובה, אבל איך אנחנו קוראים את זה בביטוי של המשנה – "הקורא בספרים החיצוניים"?

קהל: זה מתייחס כאילו למקרא...

מניטו: כן, כאילו זה מקרא. בשיעור של הלשון, כשרוצים ללמוד תורה שבכתב אומרים "לקרוא", וללמוד תורה שבעל פה אומרים, יש מימרה כזו – "אם רגיל לקרוא – קורא, אם רגיל לשנות – שונה" (ברכות ד ע"ב). מי שרגיל ללימוד תורה שבכתב אז הוא "קורא" במקרא, וזה לא סתם "קורא"! כדי לדעת מה יש במקרא צריך ללמוד, אבל ללמוד את המקרא זה נקרא "קורא", זה מובן. אז מי שקורא את הספרים האלה כאילו הם מקרא אז ברור שאין לו חלק לעולם הבא, למה זה ברור?

קהל: כי זו לא תורה בכתב...

מניטו: סליחה?

קהל: זו לא תורה בכתב והם...

מניטו: עכשיו ההגדרה היא קצת יותר רחבה, זה לאו דווקא התורה, החומש, אלא כל המקרא של התנ"ך – תורה, נביאים, כתובים. אז הם מתייחסים לספרים האלו, שאנחנו מגדירים אותם כ'ספרים החיצוניים' מהתנ"ך, כאילו זה מקרא ולכן קוראים בהם. אז העונש זה, אם אפשר להגדיר את זה כעונש – זה יותר חמור מעונש – אין להם חלק לעולם הבא. אני אמרתי מייד, כמובן, אם רואים בזה כמקרא, ברור שאין להם... למה?

קהל (הרב אורי שרקי): הוא חושב שהמקרא גם כן לא יותר מזה...

מניטו: זהו. מי שמתייחס לאיזה ספר מהספרים האלה, כאילו זה ספר ירמיהו, למשל, אז זאת אומרת שאצלם, בעיניהם, ספר ירמיהו זה כמו הספר הזה, ולכן אין להם שום מקרא. לכן כבר נכנסים בהגדרה של: "האומר אין תורה מן השמיים".

קהל: אבל מה היחס עם העונש?

מניטו: מה?

קהל: מה היחס עם העונש?

מניטו: טוב, לא שמעת את הסוף, ולכן שייכים כבר לאותה הגדרה של אלו שאין להם חלק לעולם הבא מכיוון ש"הכופר" – איך אומרת המשנה? – "האומר אין תורה מן השמיים". טוב, זה נושא בפני עצמו רק רציתי, בהקשר לנושא שלנו, לסדר את זה. אבל זה נשאר קצת קשה מכיוון שמדובר בגויים!

קהל (הרב אורי שרקי): גוי שאומר שהוא ישראל?

מניטו: לא, קודם כול במשנה עצמה זה מדובר ביהודים. היו באותה תקופה, בהתחלה של המינות, היו יהודים שאָבְדו את החוש של מה זה מקרא! כל ספר של אמונה, של היסטוריה דתית, אמונה, של אותה תקופה, ראו את זה כאילו זה באותה מדרגה, אותה רמה של כתבי הקודש, פשוטו כמשמעו. חוץ מזה יש בעיה עם הנוצרים כנוצרים שמגדירים את הספר שלהם כגילוי נבואי ומכניסים בזה ספרים שלא שייכים לקודש עצמו. אבל זה מתחיל ביהודים עצמם.

טוב זה... דרך אותן ההגדרות, אנחנו רואים שאם היה לנו סנהדרין, איך אפשר להגדיר את זה... אם היינו כבר באיזושהי תקופה שהתורה תהיה החוק האמיתי של עם ישראל, יש המון יהודים שכבר יצאו מכלל "חלק לעולם הבא". ולכן יש 'אריכות אפיים', מחכים עד שיבריאו מהפגם הזה כדי להטיל את התורה כחוק על עם ישראל. מבינים את זה? יש הרבה נושאים כאלו. יש לכם הרבה-הרבה יהודים מתייוונים ממש, או משהו דומה להתייוונות, שקוראים את המקרא כאילו זה "ספרים חיצוניים". לכן, לפי המשנה היינו צריכים לומר "אין להם חלק לעולם הבא" – הייתכן? זה קצת יותר מדי. לפי איזה כלל?

קהל: "כל ישראל יש להם...

מניטו: לא.

קהל (הרב אורי שרקי): "אין דנים שוגג כמזיד" (הוריות ו ע"ב).

מניטו: לא, זה כבר מתחיל, המשנה אומרת: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – מדברים רק על ישראל. קודם כול, מי זה "ישראל"? והיא ממשיכה: "ואלו שאין להם...". זה הכלל של 'תינוק שנשבה' (שבת סח ע"ב).[2] הם לא יודעים מה הם עושים, הבנתם את הביטוי? איך אמרת את הביטוי?

קהל (הרב אורי שרקי): "אין דנים שוגג כמזיד".

מניטו: זה, זה קצת דומה. אני לא יודע אם הם שוגגים, לעניין של שגגה. אולי זה יותר חמור מזה. זה, לפי דעתי, שייך לכלל של תינוק שנשבה. אבל לא בין הגויים, בין היהודים... (צחוק קל) מה רצית לשאול?

קהל: אפשר לקשור את הנושא הזה: "האומר אין תחיית מתים מן התורה"?

מניטו: אה, זאת אומרת, יש שאלה דומה: האם מספיק לומר דבר, דבר כזה כדי לאבד את החלק לעולם הבא? איך אתה מסביר את זה? זאת אומרת, מה...?

קהל: מי שאומר "אין תחיית המתים מן התורה" הוא אומר שהתורה לא מובילה לתחיית המתים.

מניטו: טוב, זו תשובה שלמדנו כבר פעם, אבל זו לא התשובה לשאלה שלך, כן. השאלה שלך, אם אני הבנתי, זה על המילה "האומר" – האם מספיק לומר דבר כזה?

קהל: מי שקורא ב'ספרים החיצוניים' האלה דומה ל"האומר", זאת אומרת שהוא משווה את התורה לספרים האלה.

(שכן נכנס לשיעור ושואל אם מישהו שם את רכב ה Volvoשלו בחוץ שחוסם חניה)

מניטו: לא, לא, זה קהל עני... (צחוק בקהל)

אני רוצה לדייק בשאלה הזו. כבר מובן שמי שקורא ב'ספרים חיצוניים', וזה מסביר את הסיפא של המשנה, זה דומה למי שאומר "אין תחיית המתים מן התורה". לא, לא, סליחה, למי שאומר "אין תורה מן השמיים".

קהל: "אין תורה מן השמיים".

מניטו: "אין תורה מן השמיים" זו אותה משנה, אבל אני לא יודע אם השאלה שלך הייתה על "אין תחיית מתים מן התורה", אבל זה דומה ל"אין תורה מן השמיים", ברור, כן. אבל השאלה שלי הייתה בתוך השאלה שלך, כבר ברישא של המשנה: מי שאומר דבר אפילו לא הגון, לא נכון – מספיק אמירה כדי שלא יהיה לו חלק לעולם הבא? כל כך!?

אז לפי דעתי צריך להבין את זה לפי לשון המשנה עצמה: "הם אמרו שלושה דברים" (אבות פ"א מ"א). למשל בפרקי אבות: "הוא היה אומר..." – רק זה היה אומר בכל החיים שלו? אלא, האמירה ההיא זה יותר מאמירה: כך היה מבטא את הקנה-מידה של כל התורה שלו. בכל מה שהיה מלמד, סוף-סוף היה אומר אותו הדבר. אז "האומר" ככלל, "האומר", כעיקרון של כל החיים שלו, אז הוא עצמו – לפי ההסבר של הגמרא, הוא עצמו – לפי הכלל של 'מידה כנגד מידה', הוא עצמו סותר את דרך העולם. ולכן זו עוד דוגמה שאי אפשר לדון את הדור אלא לפי נתונים של הדור. מי שבא ואומר: אז נעשה חלוקה, אלו שיש להם חלק לעולם הבא ואלו שאין להם – רחמנא ליצלן! הרוב, הרוב יהיה בצד האחר... זה מסביר לנו למה אין לנו סנהדרין. מפחדים מזה. שמא נשארים בלי עם ישראל בכלל. תפסתם את חומרת [העניין]? טוב, זה מובן?

טוב, אז אני חוזר לשאלה היותר כללית: איך אפשר להסביר שאין לנו מקורות בכתב על חנוכה? בקשר למה ששייך לתנ"ך – כבר זה מובן. אבל בתורה שבעל פה – יש לנו למשל "מסכת מגילה", כן. יש לנו הרבה מסכתות על הרבה נושאים חשובים. חנוכה זה חשוב מאוד, כפי שתראו בלימודים על חנוכה. סוף-סוף זה התיקון של חטא המרגלים, אם אתם למדתם את הקשר הזה. ולמה אין מקור בכתב? מי יכול להסביר בקצרה, כי זה לא הנושא של הלימוד. אלא רק כדי להסביר – כשאנחנו רוצים ללמוד משהו בגמרא על חנוכה צריך לפתוח מסכת שבת, דרך אגב, כשמדברים על נרות שבת, אז מדברים גם כן על נרות חנוכה. יש שתי תשובות – התשובה הראשונה, כן...?

קהל: שמלכות החשמונאים לא הייתה מקובלת?

מניטו: זהו, זו התשובה הראשונה. אבל זה בא אחרי הרבה זמן. בהתחלה קבעו, בית המדרש של החשמונאים קבע: מאדם הראשון היינו מחכים את המאורע ההיסטורי שייתן את המשמעות של חנוכה בשנה, כן. זה לפי ה... קצת לפי תורת הנסתר, אבל אותו יום של כ"ה בכסלו היה חנוכה מדור אדם הראשון. שמעתם אולי דבר דומה?

קהל (הרב שרקי): מסכת עבודה זרה (ח ע"א)

מניטו: ולא היה המאורע האמיתי שנתן המשמעות ליום של "יהי אור". "יהי" בגימטרייה כ"ה. עד שבא המאורע בתקופת המכבים. אז בהתחלה זה היה כשר למהדרין. רק למפרע, מה שקרה ממלכות החשמונאים, אז זה גרם שחכמי ישראל לא היו... הייתה להם, אם אפשר לומר, רתיעה מן הכישלון הזה. ולכן לא מדברים הרבה על זה. אבל זה לא מונע את החשיבות של החג כחג. אבל ההתייחסות לחשמונאים זה כבר אחרת, מכיוון שסוף-סוף התלמוד זה התלמוד של הפרושים ומלכות החשמונאים הגיעה לצדוקיות הכי גמורה. זו תשובה ראשונה.

התשובה השנייה – אולי למדנו פעם דרך המהר"ל, אני לא זוכר אם למדנו את זה ככה – היא שמטרת היוונים, וזה כך נכתב ב"על הניסים", הייתה – יש גרסאות שונות לפי הנוסחאות, אבל הייתה – "לשכחם מתורתך", להשכיח את ישראל מהתורה. זאת אומרת לנתק את התורה כתורה, ועם ישראל. והייתה יותר נגד המסורת של התורה שבעל פה, מהספר של התורה שבכתב. מה קרה? הספר של התורה שבכתב לקחו את זה כספר חשוב, תרגמו את זה, ושמו את זה בספרייה של כל העולם. אבל בתנאי: "אין לכם חלק ונחלה באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב, ה). זוכרים מה שאומר המדרש. וכמעט והצליחו! עכשיו, אנחנו חיים דור של תחייה של הקשר בין עם ישראל והתנ"ך. אבל בתקופה של אחרי ההתבוללות, האמנציפציה – כך אומרים, כן? – ובעולם כולו, בעולם התרבותי כולו, מה שאנחנו קוראים 'תנ"ך' זה היה שייך ליוונים. זה היה ספר שהיה קודם כול ביוונית, אחר כך בלטינית, אחר כך מתורגם בכל השפות ו"יש אומרים שגם היהודים יש להם ספר כזה בעברית"... כן, זאת אומרת כמעט והצליחו, ברור שלא הצליחו, אבל כמעט והצליחו. אתם זוכרים, כשתרגמו את התורה ביוונית – "תרגום השבעים",[3] כך קוראים לזה – חכמי ישראל גזרו יום של אבל. מכיוון שהתורה נהפכה לספר. אבל היא לא ספר. היא דבר ה', ודבר ה' זה קודם כול דבר שבעל פה. ורק... יש צורך מסוים שכתבנו ספר מזה. אבל עיקר התורה זה בעל פה. והיוונים הבינו את זה, הם רצו לאמץ – "זה ספר חשוב מאוד אבל הוא אוניברסלי, קודם כול נתרגם את זה ליוונית". אבל עיקר התורה שהיא התורה שבעל פה של עם ישראל, הם רצו לעקור את זה.

ולכן, זה ההסבר של אחד מגדול המפרשים של המהר"ל, הרב הוטנר ז"ל ב'פחד יצחק': אם היינו כותבים ספר של חנוכה, זה היה מצדיק את הניצחון שלהם. ולכן דווקא חנוכה נשאר בעל פה, זה מובן? זו תשובה אחרת לגמרי, אולי קשורה באיזשהו מקום לתשובה הראשונה, אבל העיקר צריך להיות בעל פה. כי הם קיבלו את הזהות של עם ישראל כאחת מהדתות של אותו ספר, אבל אחת מהדתות. השייכות לעם, לעם ישראל כעם היהודי, כמו שאנחנו מגדירים את זה כבר מאז תקופת בית שני – הם רצו לעקור את זה. 'זה לא שייך, זה לא שייך ליהודים, זה שייך לתרבות היוונית האוניברסלית, ואם אתם מקבלים את זה כספר – זה ברור, זה כדאי, בתנאי שלא תלמדו את זה בעברית' (צחוק). אבל כל מה שהוא עצם תורת ישראל הם רצו להרוס את זה, הם רצו לנתק את הזיכרון של עם ישראל מהתורה, והזיכרון של התורה מעם ישראל. ולכן כדי להתגבר על זה, אז המבחן זה הזיכרון בעל פה של כל מה שקשור לכאן, פחות או יותר בכל ההגדרה שלהם, זה מובן?

אז עכשיו יש לנו עוד נושא שנתחיל מיד עם הפרק של הרב, אז נתחיל: "שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו הפנימית מעקת הרוח היווני". אז פה יש כבר רמז על כל העניין של הטומאה שנכנסו במקדש, לא רק במקדש אלא בזהות של החברה היהודית דאז, דרך התרבות שלהם, שנקרא פה:" הרוח היווני המתהדר ביפיפותו החיצונה" – אתם זוכרים את המקור? הגמרא אומרת על הפסוק – "יַפְתְּ אֱלֹקים לְיֶפֶת", שיש לנו רמז ליוון. יוון זה יפיפותו של יפת. טוב זה נושא ידוע. זאת אומרת כל הסגולה של יפת היא מתגלה סוף סוף בעיקר בתרבות יוון. ומה שמגדיר את תרבות יוון זו החיצוניות של היופי הזה:" שתחתיה שוכנת כיעור וטומאה". בחיצוניות זה יפה, אבל בפנים זה טמא. ואתם זוכרים שההגדרה של התורה על הטומאה, הגדרה בסיסית, מה זה "טמא" לפי התורה?

קהל: מת.

מניטו: מת. ואבי אבות הטומאה זה מת. ואיך אפשר לקשור את אותה הגדרה לנושא שלנו? טוב, מצד אחד אנחנו יודעים, זה פשוט, התורה נקראת 'תורת חיים' ולכן כל הרוח הטמא הזה שמתנגד ליעד של התורה, לכיוון התורה, זה נשמע מאוד פורמלי אבל זה כבר מובן, אז בא מצד המיתה. טוב אפשר לדרוש על זה הרבה.

כשאנחנו אומרים "טימאו את השמנים", הכניסו טומאה בשמן המאור, כן. אבל אולי באופן קצת יותר פנימי, אנחנו יודעים וזה – שוב אני מתייחס להסבר של 'פחד יצחק' – שמיוון יצא לאו דווקא את תורת היופי, אם אפשר להגדיר את זה ככה, 'אסתטיקה'. ופה הרב מדגיש את הצד, האספקט נאמר, החיצוני. זו החיצוניות של העולם, הם מומחים בחוכמת העולם החיצוני: 'טבע'. אבל לאו דווקא: יצא מזה מה שאנחנו קוראים עכשיו 'מדע'. ולא רק המדע זו היסטוריה לא פשוטה, ארוכה, מסובכת, אבל סוף-סוף השורש של הכיוון של התרבות הנוכרית מתחיל באופי של הנפש היווני דאז, של אותה תקופה, שהיה יכול להיות אחר! יש באותה תקופה, במקורות שלהם, אפשרויות אחרות של תרבות אחרת, מהגאוניות של אותו יוון, מצאצאי יפת. אבל סוף-סוף בחרו איזה מין... איזה כיוון? וסוף-סוף נהיו מומחים לזה: החיצוניות של העולם, החיצוניות של המציאות. אז מצד אחד שזה היופי, ומצד השני שזה המדע, מה יש מאחורי היופי, הטבע כטבע. וזה לא רק המתמטיקה, כלשון של כל מדע. סוף-סוף זה מתגלה אחר כך, בהיסטוריה של התרבות האירופאית או המערבית בכלל. אבל זה מתחיל אצל היוונים, בלי שום ספק. אלא דווקא דרך אותה מומחיות אז לא הצליחו לראות את הצד השני של המציאות – החיים. ולכן, הכניסו בנפש האדם את הייאוש של העולם החיצוני, את הטומאה של המוות שיש בטבע. זה מובן או צריך להסביר?

אתם יודעים שהפילוסופיה היוונית בחרה בנושאים שלה, נושאים דומים של מה שאנחנו מגדירים 'מחשבת ישראל': האדם, הגורל של האדם בעולם, היחס של האדם לעולם, בעיות נפש האדם. אבל השיטה שלהם סוף-סוף זו אותה שיטה שמתייחסים בה לדומם, לחיצוני. ומאחורי הצורה של היופי החיצוני, אנחנו מוצאים את הטומאה של המוות. כשהאדם החומרי במומחיות שלו – והחומרי זה בריאה של אותו בורא – אבל מכניס את הסטטוס של החומר, הלוגוס של החומר, בתוך נפש האדם – הוא ממית אותו. במקום 'תורת חיים', מכניסים את הרוח, 'רוח הטומאה' הזו שבאה מהחיצוניות של הדברים ושל העולמות כולם, ויש להם מומחיות גדולה, וזה מכניס את רוח הטומאה, זו עדיין רוח. ולכן הדת שיוצאת מהספר שלהם היא דווקא דת שהכיוון שלה זה המוות, בניגוד לתורה, שהיא 'תורת חיים'. תפסתם את זה?

טוב אתם רואים שוב, כי בסגנון של הרב ולאו דווקא ברמזים – הם מגולים – אלא בסגנון עצמו יש המון רמזים למקורות של הנושא. אז אני חוזר על המשפט:

"שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו" – וטהרה זה חיים – "הפנימית מעקת הרוח היווני המתהדר ביפיפותו החיצונה שתחתיה שוכנת כיעור וטומאה. השחרור שזכינו לו על ידי ההתעוררות הקדושה של תחיית הרוח הלאומי". ופה מייד יש נקודה שצריך לסייג, לפרש, כן. במוסר אחר, לא! נאמר, בספר מוסר אחר, היינו שומעים קצת אחרת: התעוררות הקדושה של תחיית 'הרוח הדתית' או 'הקודש'. אבל פה הרב מסביר לנו שאף על פי שהמרידה של המכבים הייתה בלי שום ספק מרידה לשם התורה, זו הייתה למעשה מרידה לאומית. כל עוד שהיוונים כפו על ישראל, על ממלכת יהודה, נאמר על היהודאים, את הממלכות של יוון, ממלכת יוון, סבלו את זה. כל עוד שהתורה הייתה יכולה להישאר בטהרתה. מכיוון שהיוונים רצו לנתק את הצד הלאומי של היהדות מהצד התורני שלה, אז התורה הייתה בסכנה. ולכן המרידה לשם התורה הייתה מרידה לאומית, זה מובן? טוב. סוף- סוף אנחנו יודעים שזה הביא לכישלון, ומה הסיבה? שוב אותה סיבה: שנאת האחים עד שזה יסתדר באחרית הימים. אז נמשיך:

"...של תחיית הרוח הלאומי על ידי גיבורי קנאת הקודש" – אתם רואים את הקשר בין הביטויים. זו תנועה לאומית של גיבורי הקודש. זה מובן? טוב, זה נכתב לפני שייסדו את "גוש אמונים" אבל זה דומה מאוד (צוחק). אז נמשיך: "החשמונאים הכהנים הקדושים" ופה יש עוד כמה נושאים אבל אולי כדאי להמשיך, שהמרידה התחילה דרך לויים, כוהנים. אבל מייד היו צריכים למסור את המלכות לשבט יהודה, ולא מסרו. וזה אחת מהסיבות לכישלון. כי התורה אוסרת את זה: כוהנים זה כוהנים, מלכים זה מלכים. בשעת הדחק אפשר לתת את המלכות לכוהן, אבל זה צריך להיות רק ארעי. היו צריכים למסור את זה ל... איך אפשר להגדיר את זה? לאיזו ממשלה חילונית או משהו כזה (צוחק). זאת אומרת לממשלה כממשלה, ולא עשו, זה היה כישלון, וזה היה שייך לניצחון של השיטה של החשמונאים, סליחה – של הצדוקים, על תורת הפרושים.

אז אני חוזר: "השחרור" הזה" "הניח את חותמו על מהלך הדורות לכל הזמנים" – זאת אומרת, וזה מדבר גם לזמן שלנו עכשיו: כי כל מרידה, אם אפשר לומר שוב את המילה, או כל התגברות של 'לשם התורה', צריכה להיות גם כן באותו אופי. הוא אומר "לכל הדורות, לכל הזמנים" – הקשר הזה בין תורת ישראל ועם ישראל, כי כל פעם שמנתקים את תורת ישראל מעם ישראל, כעם, אז יש סילוף של התורה והעם נאבד. אתם יודעים את זה, כי הצדוקים נאבדו מההיסטוריה, כעם, אף על פי – אני רגיל לומר את זה הרבה פעמים – שהנטייה הצדוקית לא נעלמה מההיסטוריה שלנו. זה מובן?

"ההתנגשות של רוח יוון עם רוח ישראל" – פה אני רוצה לפתוח עוד ממד אחר של אותו נושא. אפשר, זה אולי חלום, אבל אפשר להבין מה היה יכול להיות אם היה שלום בין יוון וישראל כבר באותה תקופה. ויש לנו בעיות עם אתונה עכשיו, כן? (צחוק קל). זאת אומרת פה – איזו סגולה לתקן את העולם החיצוני. כי סוף-סוף אחרי המדע, יש מה שקוראים 'טכניקה' אולי, יש תיקון העולם החומרי, אז איזו סגולה של צאצאי יפת לתקן את העולם החיצוני. ואם היה שלום, ברית נאמר, עם עַם ישראל שהסגולה שלו היא לתקן את העולם הרוחני, וכל אחד בתחום שלו, עם שלום ביניהם, זה היה כבר התחלת ימות המשיח. לא הצלחנו.

אולי יש למישהו, אולי תביאו לי ספר בראשית של 'תורה תמימה'. כבר יש במדרש ורש"י מביא את זה. ב'תורה תמימה' א' (מבקש ממישהו לפתוח) סליחה מה אמרתי מקודם? כבר עם עשיו ויעקב זה כמעט אותו עניין, ותראו מה אומר רש"י על זה:

קהל (הרב אורי שרקי): זה הניסיון של הנצרות בעצמה.

מניטו: כן, הנצרות עשתה בלבול, ערבוב. דווקא הכניסה את הרוח הטמא של יוון בתוך הספר של התורה, ויצא מזה דת של 'אֵל מת'. וזה ברור, כן. לא צריך לדבר הרבה על זה, אבל זה ברור. ו... לא, אני אמשיך בחלום הזה: אז מה קרה? אם היו שניהם מומחים בתחום שלהם כן, אז עם ישראל היה נותן לעולם את רוח הקודש, ויוון הייתה נותנת לעולם את המדע ואת ה... – איך אומרים את זה בעברית? – Le technic?

קהל: טכנולוגיה.

מניטו: טכנולוגיות. כן, טכניקות. אתם רואים איך אנחנו צריכים להשתמש במילים שלהם כדי להגדיר את הדברים שלהם?

אבל מה קרה? עם ישראל היה מסוגל לעזור ליוונים במתמטיקה, בפיזיקה, בביולוגיה וגם להגיע לפרס נובל. אבל זה בעיקר התפקיד שלהם. אני רגיל להוסיף כאשר יהודי מטפל בזה, בעסקים של היוונים נאמר, החומריות של העולם, החיצוניות, המדע וכן הלאה – אף על פי שזה לא לשם תורה שהוא לא למדן, אבל הוא שייך לעם שלמד, אז מוסיף – אם רוצה או לא רוצה – מוסיף איזה ממד, איזה הד של קדושה, אפילו בחומר. זאת אומרת כשאתם קוראים את העבודות של מדענים יהודיים, אף על פי שהינם יהודיים רק מלידה, בעיקר, לרוב, אין להם עוד הרבה, כן? בכל זאת יש איזה משהו קצת דומה, אפילו במתמטיקה, מההסבר של יווני כיווני, גוי כגוי. זה מובן מה שאני אומר? ואם היה באמת שלום, היו עוזרים להם בתחום שלהם, כי לא כל חכם יכול להיות 'תלמיד חכם', אבל יכול להיות 'מדען'.

אבל מה קרה? היוונים החליטו לעשות את ההפך. זאת אומרת: לקחת את הנושאים, את הסגולה של עם ישראל, ולטפל בזה, אם אפשר לומר את זה כך. וזה נקרא דווקא 'הפילוסופיה'. ובנושא הזה יש הבדל בין המדע כמדע – המדע כמדע זה בריא, זה טהור, אם הוא מדויק, נכון. מה עושה איש מדע? הוא מגלה את רצון הבורא. זה מובן? זה יכול להיות דבר שבקודש, הקודש שבחול, אבל דבר של הקודש מכל מקום. פילוסופיה זה משהו אחר: זה להכניס את השיטה של המדע בנפש האדם. אתם מבינים מה קרה. אז אם לא היו פילוסופים ביוון ייתכן שהיה אפשרות של איזה מצב של שלום בין שתי התרבויות האלה, והיה יוצא מזה דברים גדולים. מה קרה? דווקא הבלבול והערבוב של הנצרות, זה ממש מה שלמדנו בשיעור אחר: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב).

אבל אני רוצה לחפש את זה מכיוון שזה נראה לי מאיר את העניין (מדפדף בספר 'תורה תמימה'). זה על הפסוק: "שְׁנֵי גיים [גוֹיִם] בְּבִטְנֵךְ" אנחנו קוראים את זה בקרי-כתיב. כתוב "שְׁנֵי גיים בְּבִטְנֵךְ" עם שני יודים, זה הפסוק כ"ג בפרק כ"ה, בפרשת תולדות, "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ" כשרבקה הלכה לדרוש את ה' "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" וכתוב: "שְׁנֵי גיים בְּבִטְנֵךְ", אז – אל תקרא "גוים" אלא "גאים", עם אל"ף, כמו גאים אומר רש"י – "אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם..." טוב, אחר כך נראה את ההסבר. זאת אומרת שניהם, אנטונינוס ורבי, היו ידידים כן. זוכרים את כל הסיפור שלהם? רש"י מביא פה איזו דוגמה, כי זה היה אפשרי שעשיו ויעקב יהיו ממש אחים. אחד עוסק בכל העניינים של המדיניות העולמית, והשני עוסק בתורה, ואם אחד אוהב את השני ואם הם ידידים, אז זה כבר התחלה של ימות המשיח. הבנתם? אבל זה נכשל.

הייתה אפשרות כזו, רק דקה (כנראה פונה לשאלה בקהל) אני רק לקחתי את זה רק כדוגמה לפירושו של רש"י, כדי להסביר את הפיתוי של החברה הישראלית דאז, היהודית דאז: אולי אפשר להיכנס בברית איתם ולהצליח בזה. זה נכשל. אבל הייתה אפשרות, לכל הפחות תיאורטית. זה מובן?

קהל (הרב אורי שרקי): אנטונינוס היה פילוסוף.

מניטו: סליחה?

קהל (הרב אורי שרקי): אבל אנטונינוס היה פילוסוף, כלומר...

מניטו: תשמע, לא אמרתי שרבי היה צדוקי (צחוק). פה יש בעיה, זה לא קל, זה עדין מאוד. אבל לפי דעתי, זה הכוונה של המדרש שמביא רש"י: הנה, יש דוגמה שזה היה אפשרי, אולי. אבל תשמע, פילוסוף אמתי שהוא לא מתיימר להיות...

(הפסקה בהקלטה)

קהל: מה המקום של האומנות בין העולמות האלה?

מניטו: סליחה, מה מה המקום של?

קהל: האומנות...

מניטו: טוב, זו שאלה... האם יש בעיה בזה, או סתם שאלה...?

קהל: אמרנו שהיופי שייך ליוון אז...

מניטו: לפי הגמרא. אני רוצה להסביר את זה. זה נושא בפני עצמו ואנחנו רואים שיש מחלוקת בין החכמים לפי הנטייה התרבותית שלהם, בגמרא כבר, בנושא הזה. אבל אין סתירה בין שני המקורות האלה: שמצד אחד אומרים שיוון "החשיכה את עיניהם של ישראל" (בראשית רבה ב, ד), הכניסה את רוח הטומאה ואת המוות. מצד שני המקור בגמרא שאומר על "יפת אלוקים ליפת" (מגילה ט ע"ב), זה יוון. לפי דעתי זו אפשרות. אם כל אחד היה בתחום שלו, וכל אחד היה מקבל מהשני מה שהיה צריך לקבל, הייתה אפשרות של תרבות מיוחדת לכל האנושות: מצד אחד מישראל ומצד השני מיוון, עם דווקא האומנות – יפת.

הבעיה של האומנות, שאם היא נוטה לעולם של יוון – אז היא נוטה ל'רוח הטומאה', אם היא נוטה ל'רוח של ישראל' – אז זה הוד והדר של הקדושה. מה קרה? שוב: שישראל – ואתם יודעים את זה, אנחנו חיים את זה – אנחנו עם מיוחד. הייתי אומר מוזר, אבל לא אמרתי... (צחוק). אנחנו עם מיוחד, פתוחים מלכתחילה, אנחנו מוכנים לכרות ברית עם כל יושבי הארץ. אבל שוכחים שמהצד השני יש בעיה, כי היחס צריך להיות הדדי. ולכן עם ישראל – ואני מתאר בדמיון מה קרה באותה תקופה של החברה היהודית של הבית השני, באותו זמן שהתרבות העולמית הייתה תרבות יוון בעיקר – אז היו פתוחים לתת ולקבל. כאילו יש לנו עסק עם אח, כן. אבל מהצד השני, קרה משהו אחר. יש מילה בלטינית, שכחתי איך היו אומרים את זה ביוונית, אולי זה יחזור. Imperia – במובן המודרני של [...] היינו אומרים מושחת...

קהל (הרב אורי שרקי): הגמוניה.

מניטו: הגמוניה, כן נכון. גם אצל האסלאם: השתתפתי לא מזמן בסימפוזיון על הנושא, אז היו הרבה יהודים פתוחי-לב שאמרו "חבל, אסלאם זה שלום". עד שמוסלמי אחד קם ואמר: "אתם לא מבינים לא עברית ולא ערבית, 'אסלאם' זה ההופכי של שלום, להשלים. זאת אומרת לאכוף שלום – זה אסלאם". מוסלמי זה... זה מובן?

אז מהצד השני, מהצד היווני, באה הנטייה להגמוניה או לאימפריאליסטיות. ורצו שוב לנתק את העם הזה, עם ישראל, מהסגולה שלו. זה מה שקרה. אז רק רציתי לציין שלפי המקורות שלנו יש החלום הזה שזה אולי אפשרי. אבל הכישלון הוא קיומי, הוא לא עקרוני. ודווקא העניין של הדוגמה של הנצרות מורה בעליל את כל הסכנה שיש בזה.

טוב, אני חוזר מצד אחר לשאלה שלך. ההיסטוריה שלנו עשתה שסוף-סוף במשך כל התקופה של הגלות נשאר, נשארו בישראל, רק הכוחות והסגולות של שבט לוי, בלי שבט לוי: ההתייחסות לתורה כרבנים. וכל הסגולות והכוחות של שאר השבטים זה נאבד. יש הרבה פרקים ב"אורות" של הרב, שזה מין התחלה של נבואה, שזה עתיד להתעורר במדינת ישראל. ולכן אנחנו יודעים איך להיות 'דתי לפי התורה', אנחנו לא יודעים איך להיות 'אומן לפי התורה', אנחנו לא יודעים למשל איך להיות 'רופא לפי התורה', איך להיות 'משפטן לפי התורה'. והעימות הזה בין תרבות יוון ותרבות התורה, זה המצב של החברה הישראלית. חזרנו מהגלות עם כל הבעיות של הגלות. זאת אומרת, החיסרון הזה שכל מה ששייך לתרבות הכללית, לקחנו את הכלים סוף-סוף מהתרבות היוונית. ולכן, אתם יודעים, זו עוד סיבה למה הסיפור הזה לא נכתב, מכיוון שלא נגמר. זו אותה מלחמה שאנחנו ממשיכים בתקופה שלנו. אז ודאי שיש אומנות כשרה לפי התורה, ודאי שיש כל זה לפי התורה. אבל כל עוד שזה מעורבב, מלוכלך ממקור רוח הטומאה ההיא שבאה מהחוש היווני של העולם, כי זה עולם מת!

לא פעם אני מצטט את הדוגמה ההיא: אתם יודעים שאסור להיכנס בכנסייה או ב... טוב, בבתי עבודה זרה, וגם במוזיאון, כמו שאומרים. יש איזה רגש של יהודי שלא סובל את זה, יש פסלים שמה. טוב. אז פעם, לשם מצווה, הייתי מוכרח להיכנס ולראות מה זה ה statue-היווני. ראיתי את זה כשוק: זו צורה של חיים מתים. עיניים בלי שום אור. ואתם מתארים לעצמכם במה מדובר. למה דיברתי על זה? מה דיברתי מקודם? מה אמרתי מקודם?

קהל: על האומנות...

קהל (הרב אורי שרקי): שחזרנו מהגלות...

מניטו: טוב. אבל אני אקח את העניין מצד אחר. אבל אתם יודעים שכל מה שמגדירים כ'אומנות יהודית', התוכן הוא גוי, עם איזה צליל יהודי. זה מובן? למשל החנוכיות: עד התקופה שלנו שיש קצת-קצת חנוכיות ישראליות, כל החנוכיות היהודיות היו בסגנון של הגויים עם איזה טעם יהודי. זה מובן? וזה לא רק החנוכיות, זה כל החיים שלנו. טוב, מה שרציתי לומר זה שיש הבדל בין הפרופיל של הזהות היהודית של סוף תקופת הגלות – מה נשאר מהתורה? רק הצד של... הקודש? 'הכול קדוש', הצד של הלויה, הכהונה. אני זוכר תקופה, כשהייתי צעיר, בגיל שלכם, קצת פחות, וכשהיינו רוצים ללמוד יהדות, ללמוד תורה – ללמוד יהדות נאמר – אז היו אומרים לנו: אתה רוצה להיות רב? טוב, סוף-סוף למה לא, אבל (צוחק) – זה הגיע ממש לאותו מצב: יהודי שרצה ללמוד קצת תורה, היה צריך ללכת לבית מדרש לרבנות. זה מה שנשאר. אתם מבינים את המצב? טוב. עכשיו ברוך ה', זה משתנה קצת, אפשר גם ללכת לבית מדרש בלי ללמוד יהדות, כן, זה שינוי (צוחק עם הקהל). טוב, אני חוזר לעניין. הייתה שאלה פה?

קהל: כן, אמרת כאילו הייתה אפשרות של ברית. אבל לא הייתה, כיוון שהיה רצון מצד היוונים. אבל בלי רצון, אפילו בלי רצון, אתה מבין? נדמה לי שהדבר הוא בלתי אפשרי. כיוון שאם אתה – יש ברית עם היוונים, אז התחום של היוונים זה כמו שאמרת את כל הדברים שקורים עכשיו בחול. אז התחום של היהודים יהיה שוב מצומצם...

מניטו: לא, לא, לא אמרתי...

קהל: אבל אם יש ברית, אז יש תמיד פיתוי משני הצדדים!

מניטו: נכון, אבל אני שוב חוזר לתשובה: לפי הלשון של הרב לא אמר 'חול', אמר 'חיצוניות של המציאות', זה לא אותו דבר. מי שלמד מדע, ושורש השיטה של המדע זה התרבות היוונית, יודע שהמדע לא עובר את החיצוניות של המציאות. וכשמדובר בגורל של האדם, אז זה כל השיטות של מדעי הרוח, כביכול. למשל, גם בשיטה הישראלית – כי האוניברסיטה זה אוניברסיטה, וכו'. אבל זה לא 'מדעי הרוח', זה 'מדעי החיצוניות של הרוח', ולא הרוח עצמו. זה ידוע לכול, לא צריך להסביר יותר. רק לעם ישראל היה לו הכוח, הסגולה, של החוש הנבואי להבין את החיים. ולכן התורה נקראת 'תורת חיים', זה לא לחינם. מה קרה? ואני אתן דוגמה. אתה (פונה למישהו בקהל) שאלת על הפילוסוף – כשהפילוסוף לא מתיימר לדבר על עניינים של דת, אפשר לכרות ברית. כשמתחיל להיות דתי, זו הצרה. אתם מבינים? כי הפילוסופיה כפילוסופיה, זה הלוגיקה. ואם מוסיף על זה איזו מין רוחניות, כביכול, דתיות כביכול, פילוסופית, מדעית כביכול, אז התחרות מתחילה. אז השאלה היא האם אפשר לגוי לחיות בלי דת? אז יש לו בחירה: או הדת האמיתית או בלי דת. בסופו של דבר זה נושא בפני עצמו. אני, כשלעצמי – זה הניסיון שלי – אני מעדיף פילוסוף בלי שום דת, אפשר לדבר אתו, אפשר לשמוע אותו, [לעומת] מנוצרי למשל. טוב, זו שאלה בעייתית, כן? נוצרי מבין קצת מהערכים של התנ"ך, כביכול. אז אולי אפשר להתקרב יותר מפילוסוף אתאיסט? אני לא יודע. כשאני קורא את הפילוסופים של הסטואה, למשל, אז אני קורא חכמים גדולים, שלא היו קשורים לנבואת ישראל, ושאפשר לכרות ברית איתם. כשאני קורא...

קהל: למי אתה מתכוון?

מניטו: לסטואהstoicism Les . כשאני קורא פילוסוף נוצרי למשל, אפילו פילוסוף יהודי מודרני, (צחוק בקהל), זה לא אותו דבר. ורק רציתי להביא כדוגמה לאותה אפשרות. הצרה של עם ישראל שהגויים שלו אינם 'גויים' ממש (צוחק). זה הכישלון של ברית בני נח. איפה נמצאים בני נח? אין! למשל, בהקשר למה שדיברנו על המשנה בפרק חלק – יש בעיה! האם נוצרי יכול להיות בן נח? מסופק! הוא קורא בספרים חיצוניים, והוא אוכל אבר מן החי. אפילו נוצרי. ייתכן שזה היה החלום של חכמי ישראל במפגש עם החברה היוונית, ולכן היה פיתוי להרבה-הרבה רבנים. מהם נכשלו, מהם האמינו. אבל אפשר להבין את האפשרות הזו, זה מובן? אם אין עוד שאלות אפשר להמשיך ב... איפה היינו?

"ההתנגשות של רוח יוון עם רוח ישראל" – פה פתחתי את הנושא הזה. ומה שאמר הרב זו ההתנגשות, מה שרציתי להסביר שהייתה אפשרות שלא תהיה התנגשות, אלא חברות. זה מובן? "זהו פרוצס שאינו פוסק עד אשר יפוח היום הגדול, אשר בו יהיה נצדק קודש" – טוב, זה מובן, לא צריך להסביר. יש לנו איזו תקווה שסוף-סוף נגיע לסוף המלחמה עם יוון. והניצחון הוא... הוא לא בהישג יד. כל עוד שהשיטה התרבותית היוונית, היא השיטה של האינטליגנציה, של ההשכלה היהודית – היוונים ניצחו, זה מובן, כן. וכל עוד שהמצב הוא כמות שהוא: מצד אחד חכמי ישראל שעוסקים רק בצד ה'כלי הקודש' שבקודש, ומצד שני אנשי רוח, אם אתם רוצים יהודים, שעוסקים בנושאים של התורה, אבל לפי שיטת היוונים, אז זה אותה מלחמה, זה אותו מתח, זה אותו עימות, וזה לא נגמר. ולכן, אני חוזר על מה שאמרתי, ייתכן שזו עוד סיבה למה הסיפור הזה עוד לא נכתב, כי לא נגמר. מגילת פורים אפשר לכתוב ואפשר ללמוד בכתב, זה כבר מקרא, 'מקרא מגילה'. אבל מגילת חנוכה – זה לא נגמר. זה מה שרציתי לומר, אנחנו רואים איך הרב מבטא את זה.

קהל: למה הרב מתכוון לקראת "יפוח היום"?

מניטו: מה?

קהל: הרי אנחנו יודעים שעשיו לא עושה תשובה?

מניטו: לא, פה מדובר ביוון. "אמנם"... צריך להבין את זה: כל התרבות הרומאית בלי דרכי החשיבה של התרבות היוונית, זה כלום, כן? זה מובן.

"אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה" – יש פה, יש בזה רמז יפה מאוד, מכיוון שאנחנו מדברים על צאצאי יפת. כאילו יש לנו רק, לא המנורה של אהרון הכוהן אלא רק החנוכייה, הנר הקטן הזה. הבנתם את ה"-האור הצנוע שבנר החנוכה הוא מבטיח לנו את בטחונו של הניצחון של נצח ישראל"? – זאת אומרת, סוף-סוף אנחנו צריכים להחזיר לאהרון הכוהן, את הנר של יהודה המכבי. ולפי דעתי העניין הוא ככה: כשהחליטו שדווקא המאורע של חנוכה, של המכבים, הוא המאורע ההיסטורי של 'חג האורים' נאמר, של כ"ה בכסלו, של 'חנוכת הבית' אם אפשר לומר – אז הגמרא בין הסברים שונים אפשריים בחרה להסביר את זה ככה: כל השמנים היו טמאים, טמאים או טמאות?

קהל: טמאים.

מניטו: טמאים, כן, חוץ מפך קטן שהחזיק מעמד, עד שהכינו עוד שמן, כדי להאיר את המנורה. וייתכן מאוד שאנחנו עוד בתקופה של אותם פכים הקטנים עם כל הרמזים שיש בגמרא. זה דור של המכבים שממשיך על מהלך הדורות בכל הזמנים – "יהמו יחמרו המים העכורים של ימי החולין הסוערים הרוצים לבלוע כל קודש, ישטפו בעזוז רעשם ממלכות ועממים אבל חוסן ישראל לעד לא ימעד. בתוכיותה של נשמת האדם ישנה הכרה שבלא אור הקודש, בלא נצוצי הקדושה המחיים את כל..." – אתם רואים את הסגנון, כן? מדובר בצד החיים, ולכן מדובר בקודש. כשמדובר בצד המוות – ומה זה מוות? הטבע בנשמה. כשמכניסים חוקי הטבע בעולם הנשמה זה כבר מוות. זו טומאה. מה שהיה חי ומת, זה נקרא טמא – "אין" – בלי "נצוצי הקדושה" האלו "אין עמדה". "עמדה" או "עמידה"?

קהל: "עמדה".

מניטו: "עמדה לא לרוח האדם ולא לחברתו, ללאומיו, ולמלכיותיו". ופה בשבוע הבא נלמד קטע אצל המהר"ל שאומר שצריך שכל האפשרויות של המלכויות ייגמרו, עד שיהיה הטוב, נאמר, או התקופה, או העידן של מלכות המשיח. אז היה קודם כול ניסיון באופי, בצורה, בטיפול של מלכות בבל. אחר כך פרס-מדי. אחר כך יוון-רומי. כל האפשרויות האלו נכשלו. ועד הסוף זה התור של מלכות ישראל. וזה יבוא לפי מה שאנחנו לומדים פה, וגם במקורות שלנו, יבוא מהשאיפה של האנושות כולה, עד שיגיע איזה ייאוש מכל הניסיונות האלה. הניסיונות של תרבות בלי חיים. וזה נגמר... ואני חושב שכפי מה שאתה אמרת, תזכיר לי את השם שלך...

קהל: יהודה.

מניטו: יהודה, כן גם אתה (פונה לאחר בקהל בשם זהה) המכבים האלו... (צחוק בקהל). שאנחנו חיים, בלי שום ספק, בתקופה של סוף ממלכת רומי. זה סוף הנצרות, זה סוף רומי, ברור, כן. זה התחיל כבר בערך באמצע מלחמת העולם הראשונה, כבר זה היה הסוף שלה. ולכן גם התקווה הרדומה של הנצרות תיפסק, ומהאנושות כולה תבוא השאיפה למה שאנחנו מגדירים 'מלכות המשיח'. טוב, אתם צעירים, יש לכם זמן לראות את זה...

"והיכן הוא האוצר אשר האור הזה הקדוש בעצם טהרתו גנוז, הוי אומר באותו גוי קדוש אשר מני אז עד עולם הוא הנהו נושא את הדגל של תביעת הקדושה בטהרתה בעולם" – והרב משתמש במילה "תביעה". ולמה ניתנה התורה לישראל? מכיוון שהיה בישראל תביעה לתורה, זה פשוט מאוד, כן. אז סוף-סוף, כפי שהיה רגיל לומר הרב, כל העולם כולו יודע עכשיו את הכתובת, יש לנו דואר (צחוק קל). נמשיך: "בעתים נורמליות הננו מרגישים בקרבנו אומץ של הכרזה פומבית, ידעו כל באי עולם המתהלכים בארצות החיים" – שוב, אותו סגנון. 'ארצות החיים' זה העולמות העליונים, והרב השתמש בזה – 'ארצות החיים' – כדי להגדיר את המצב של העולם כולו "כל באי העולם המתהלכים בארצות החיים", שהקדושה של ארץ ישראל תהיה הקדושה של כל העולם כולו. ואז כבר יידעו – "כי אור עולם לנו – "לנו ישראל – "ומאתנו קרנים להנהיר בהם ועל ידם ארץ וחוצות, ומצות נר חנוכה, הסמל הקדוש הזה, היא להניחה על פתח ביתו מבחוץ".

אני חושב שזה מתחיל להיות שוב מה שבתקופות קצרות מאוד בהיסטוריה שלנו זה היה: האומץ הזה להיות – זה בסוגריים – 'אור לגויים'. זה מובן? והוא קושר את זה לסמל של נר חנוכה. לאמיתו של דבר, כשלומדים את הכוונה של ההלכה ההיא, זה לא רק כדי שעם ישראל יראה את פרסום הנס, אלא גם הגויים שהיו בשוק. אתם זוכרים את הגלות.[4]

"בעת אשר הנהרה המקודשת מופיעה היא גם מבחוץ אין אנו צריכים לדאוג" – זה, זה יפה. הייתי, היינו אומרים ההפך: כשאנחנו לא דואגים, אפשר לשים את זה בחוץ. אז הרב אומר לדייק: כשאפשר לשים את זה בחוץ, אין צריך לדאוג. "כבר יודעים אנו ובטוחים אז שהפנים הוא מלא אורה" – תפסתם את הרעיון פה – "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה" – זה ב'אשת חיל' – "אמנם בשעת הסכנה, בזמן שרוחות רעות מנשבות בעולם, שנאה פראית על ישראל ועל גזעו המקודש, בוז ומשטמה על כל קניני קדשו, עמדת תוללים ריקי לב ומוח המחללים את גאון עוזו, אז הנהרה שמבחוץ לא תוכל להגיה". צריך ח.

קהל (הרב שרקי): לא, להגיה...[5]

מניטו: "להגיה את המחשכים העבים שהם שולטים שם. אז יפנה ישראל אל ביתו ואל שולחנו, אל קניני תרבותו הפנימיים" – ופה הרב משתמש לא במילה "תורתו הפנימית" אלא "תרבותו הפנימית" – "אל קנייני תרבותו הפנימיים" – שוב פה יש עוד, אנחנו מגיעים לנושא חשוב: הייתה תרבות יהודית. יהודית-צפון אפריקאית, יהודית-נורבגית, יהודית-מזרחית אירופאית, וכן הלאה. זו הייתה תרבות יהודית עשירה מאוד, אבל תרבות בצמצום. זה לא התרבות הישראלית שהרב מתכוון אליה, לפי התורה עצמה. זה לא התרבות העברית. והעולם צריך לא את הפולקלור היהודי, אלא סוג של תרבות שתהיה תרבות עברית, ולא רק הדת היהודית, דהיינו התורה של שבט לוי – זה שייך לנו, לא להם. תפסתם את ההבדל?

"אל טהרת רוחו ונקיון כפיו, אל תורתו תורת אמת, המיוחדה לו" – זה מה שהוא אומר, התורה המיוחדת לישראל, ולכל הנלווים לישראל, אבל זה בודדים. העניין של 'אור לגויים', אור בחוץ, זה לגויים פשוטו כמשמעו. זה מובן, כן. אבל לזה צריך 'תרבות עברית'. אני אומר 'עברית' כדי לכלול את כל הסגולות של כל השבטים, ולאו דווקא האופי הפולקלורי של קהילה זו או אחרת. אף על פי שזה כבר משהו גאוני בעיני הגויים, אבל זה לא ממלא את השאיפה של הקודש בעולם, של הגויים עצמם. זה מה שהרב רוצה להסביר. וזה מתחיל ממש בצדדים מצחיקים: כשאתם רואים כמה שחקני כדורגל גויים יש בקבוצות ישראליות, אז זה מתחיל ככה. ושמעתי פעם אחד מהם אומר: "אני אוהב לחיות בארץ הזו" (צוחק). הוא אמר את זה באנגלית, אבל זה לא משנה (הקהל צוחק). מה מצא בארץ? אותו כושי-אמריקאי[6] שונא את היהודי של ניו-יורק או שיקגו. הוא מגיע פה ומגלה – והוא לא יכול להסביר, אפילו מרצה באוניברסיטה לא מצליח להסביר – הוא מגלה משהו, שדווקא נותן תשובה לשאיפה האנושית שלו. טוב, זה כבר מה שאמרו נביאי ישראל. זה מובן?

"ואל מצותיו, שהן ארחות חייו לעולמים, לבנין ביתו על אדמת קדשו בכל עוז קנאת קודש, על פי תכונתו ועל פי רוחו, והנר הזה סמל נצחונו מניחו על שולחנו, להאיר על ידו את אורח חייו והארת נשמתו. ובנר הזה האצור אצלנו פנימה ידע נאמנה, שלא יחסר כל שהוא, מכל עשרו הרוחני ומכבודו כבוד האמת והצדק. וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה" – פה יש איזו תמונה חזקה מאוד. טוב, יש אפשרות אחת, בשעה שאין סכנה, אז חובה עלינו – זו מצווה, אמרה הגמרא – חובה עלינו לשים את נר חנוכה בחוץ כדי שהוא יאיר לגויים. כשיש סכנה, אז החובה היא מתחלקת, אם אפשר לומר: החובה היא "על שולחנו", על שולחנך שלך, ומרחוק יבואו לראות מה קורה בבית שלך. זה ההבדל.

"לנצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי האנושיות על מכונם האיתן והבטוח" – שוב, חיי האנושיות – "נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא ממקום אחר תבא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה: "תערוך לפני שולחן נגד צוררי" – זה קשור יפה – "דישנת בשמן" – איזה שמן? חנוכה, ברור – "ראשי כוסי רויה".

טוב, נמשיך:

"ונפשות כל יצורים ימלאו צמאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל" – מדובר בנר חנוכה – "אשר בשעת הסכנה היה מניחה על שולחנו ודיו. ומטל חרמון היורד על הררי ציון, יצוה ד' את הברכה לישראל ואדם, כאמור והריקותי לכם ברכה עד בלי די. ועוד ישובו בנים כולם יחד, לשיר מקרב לב ונפש, 'זה חלקי מכל עמלי, עם ישראל חי, וחיה יחיה עד בלי די', ועבור תעבור סערת הסכנה במהרה בימינו, ונשוב אל מצות נר חנוכה להשיבה על מכונה, להדליקה על פתח ביתינו מבחוץ, ויראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, על עמו ונחלתו סלה".

וייתכן מאוד שהפרק הזה נכתב הרבה זמן לפני שמדינת ישראל בחרה במנורה כסמל. אבל יש אולי איזו נטייה של הנפש היהודית לחזור להרגל הסמלי שלה. ואני זוכר כשהייתי קטן בגלות, יותר מבית הכנסת עצמו, החנוכייה בבית – זה היה הסמל של בית ישראל. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול: בית כנסת זה היה בית כנסת. ובבית כנסת היו מגיני דוד, היו מנורות, אבל החנוכייה בבית – זה היה בית המקדש של ירושלים. ייתכן שיש לכם ניסיונות דומים, כבר. אה, נולדתם בארץ, וזה מזל.

[1] יהודי הלניסטי מתקופת החשמונאים שגר בקיריניאה בלוב. הקהילה בקיריניאה הושפעה מהתרבות היוונית, אך שמרה על הדת היהודית ועל קשרים הדוקים עם אזור יהודה בארץ ישראל.

[2] ראו גם כרתות ג ע"ב.

[3] מגילה ט ע"א ומסכת סופרים פרק א הלכות ז-ח, ובמגילת תענית פרק אחרון: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים".

[4] נשמע גם כמו 'לימוד', דקה 1:06:53.

[5] "להגיה" – מלשון "ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב, כח)

[6] הביטוי 'כושי' לא נאמר כביטוי לעגני-גזעני, אלא כמבטא את המוצא – בני כוש.

מבוא למאבק בין מלכות יוון וישראל

אנחנו נלמד איזה נושא ב'נר מצווה', זה הספר של המהר"ל על חנוכה, וזה המלחמה שהייתה בין יוון וישראל, בתקופת המכבים, בתקופת כל המאורע של חנוכה. המהר"ל מסביר את זה, מקשר את זה לנושא יותר רחב, כדי להקדים את ההגדרה שלו על אותה מלחמה בין היוונים והיהודים בתקופת בית שני. אז הוא מקדים את זה במדרש אחד שנתחיל בו, במדרש רבה, על סדר המלכויות – שאנחנו בעימות איתן מהתחלת ההיסטוריה של המין האנושי.

מהתחלת אדם הראשון, יש איזו תכנית של סדר של מלכויות, עד ימות המשיח. אתם זוכרים את הנושא, יש ארבע מלכויות: בבל, מדי – זה 'פרס ומדי', יוון ורומא-רומי. אז נתחיל באותו מדרש, איך המדרש מסביר את התכנית של ההיסטוריה הכלל עולמית שצריך ל... איך אפשר להגדיר את זה? מלכתחילה אין שום הכרח בצורה של המלכות. אבל היעד של התרבות השייכת לאותה מלכות זה אותו יעד כי מדובר בנפש האדם. כל ההיסטוריה של המין האנושי היא התפתחות של נפש האדם. זה דומה מאוד, אגב, למה שאנחנו מוצאים בפילוסופיה של הֶגל, אבל בצורה אחרת לגמרי. זה כבר המדרש, לא הפילוסופיה של הֶגל.

והמהר"ל מסביר, לפי כמה מקורות, שיש כמה כוחות בנפש האדם. יש קודם כול הכוח הגופני, הגוף; אחר כך הכוח הנפשי; אחר כך הכוח השכלי; ואחר כך הכוח של חי־המדבר, דהיינו: הדמות הכוללת של כל הכוחות של האדם. וזה מקביל לארבע מלכויות שהתפתחו בהיסטוריה: מלכות בבל – זה מקביל לכוח הגופני, עיקר התרבות של מלכות בבל זה תרבות של הגוף; אחר כך פרס ומדי – בעיקר במדרש זה מדי, אבל זה אותה תרבות לפי המקורות של התנ"ך, פרס ומדי זה אותה תקופה – זה הכוח הנפשי, הרגשי; אחר כך בא יוון – זה הכוח השכלי; אחר כך בא רומי, זה החי־מדבר, הכוח הדָבְּרִי של האדם. טוב זה נושא כבר שאתם רגילים לו, אז נראה איך המדרש מגדיר את זה.

ומייד נתחיל באותה תקופה של יוון: מה קורה במלחמה בין היוונים ועם ישראל דאז, דהיינו היהודים. אני רוצה שוב להזכיר את זה: אנחנו נמצאים בתקופת בית שני, אחרי תקופת הנבואה. ולכן עם ישראל, הוא, הזהות שלו – זה הזהות היהודית. בתקופה הקודמת – תקופת הנבואה, זה היה העם העברי. ולכן יש איזה מין 'מיעוט הצורה' של עם ישראל בבית שני. אפשר להגדיר את זה ככה: גדלות זהות ישראל – זה בבית ראשון, כשהייתה כוח הנבואה. וכוח הנבואה כולל גם הכוח הגופני, הנפשי, השכלי וה'אדַמי', אם אפשר לומר את זה. 'אדם', "אתם קרויים אדם" (יבמות סא ע"א). בבית שני יש הקטנה של כוח של עם ישראל, איזה מין... – 'מין' אולי זה קצת מוגזם – הצורה של עם ישראל היא בקטנות (יומא כא ע"ב). ולכן זה נתן אפשרות לאומה הזו שנקראת 'יוון' – ואחר כך נחזור על ההגדרה של יוון באותה התפתחות – לתקוף את עם ישראל דווקא במישור של הכוח השכלי, דהיינו החכמה. וזה המלחמה בין החכמה היוונית והתורה בישראל.

אבל, אף על פי שזה נראה אולי קצת פרדוקסלי, צריך ללמוד את זה במקורות: כוח התורה בישראל בבית שני היה יותר קטן, יותר נמוך, ממה שהיה בתקופת הנביאים. למה אני אומר שזה פרדוקסלי? מכיוון שלפי המקורות של ההיסטוריה הפשוטה, כל מה שאנחנו יודעים מהתפשטות כוח התורה – זה המשנה, זה התלמוד, זה דווקא השורש – זה בית שני. אבל בכל זאת, צריך להבין את זה: התקופה של הנבואה נגמרה, לא נגמרה בבת אחת, יש תקופה ארוכה מאוד של מעבר בין תקופת הנבואה ותקופת החכמה של התלמוד, והמישור של רוח הקודש שממשיך. אבל בכל זאת, אין להשוות בצורה, בדמות. יש 'שם ישראל' בבית ראשון ו'שם ישראל' בבית שני, ויש הקטנה של הדמות. זה מובן? ולכן אנחנו נכנסים לאותה תקופה של המלחמה עם חכמת יוון בחולשה. זה נתן כוח ליוונים במלחמה שלהם נגד ישראל. ונראה איך המהר"ל מסביר את זה מייד.

מלכות יוון

אז קודם כול אני רוצה להתחיל במקור במדרש. זה לא נמצא בדף שלכם, זה בהתחלה, בהקדמה של המהר"ל. הנה, ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית. זה על הפסוק: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). לפי המדרש, זה, בצורה של פסוק אחד, כל ההסברים שאנחנו מוצאים בכל המקרא כולו על ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית, מההתחלה עד ימות המשיח. וכך מסביר את זה המדרש (בראשית רבה ב, ד):

"ר' שמעון בן לקיש פתר קריא [בגלויות]" – פירש את המקרא לפי סדר הגלויות. לאמיתו של דבר, לנושא שלנו, זה נקרא 'מלכויות'. אבל בהקשר לכל מלכות שהייתה כלל-עולמית, בנתונים של אותן התקופות, יש גם כן גלות ששייך לאותו מלכות. 'גלות אור כשדים' שייך למלכות בבל, וכן הלאה. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ – זה גלות בבל", תֹהוּ, "שנאמר" – בירמיהו (ד, כג) – "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ". אז לפי הפרק בירמיהו אנחנו מבינים שזה שייך לתרבות בבל, שנקראת "תֹהוּ". "וָבֹהוּ – זה גלות מדי", שנאמר, במגילת אסתר (ו, יד) – "וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן", אז פה, המדרש מפרש את הפסוק של מגילת אסתר בהקשר ל"בהו", שזה ההגדרה של גלות מדי. "וְחֹשֶׁךְ – זה גלות יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיה, שהייתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל". וזה הנושא שנלמד במהר"ל עצמו.

אז המדרש מסביר: "תֹהוּ" – בבל, "בֹהוּ" – מדי, "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם": "חֹשֶׁךְ" – זה יוון, "תְהוֹם" – זה רומי. והוא מסביר קצת באופן יותר מפורש מה שקרה עם יוון: זה גלות יוון "שהחשיכה עיניהם של ישראל". צריך להבין את הביטוי, למה דווקא בעלי המדרש בחרו באותו ביטוי "החשיכה עיניהם של ישראל", זה קשור לעניין של היעדר האור. בהמשך הספר שלו, המהר"ל מסביר מה הקשר בין אור של חנוכה והמלחמה נגד היוונים. רק לזכור את כל הביטויים פה: "החשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה, שהייתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל". במה מדובר? כשיוון הייתה שולטת במלכות יהודה אז לא רצתה להשמיד את עם ישראל כעם, אלא לנתק אותו מהתורה והקְדוּשה.

"להשכיחם מתורתך": הניסיון של יוון לנתק את היהודים מהתורה

יש שני ממדים למלחמה של היוונים נגד ישראל. להעביר את היהודים מהתורה – אתם מוצאים ב'על הניסים' שאנחנו אומרים בימי חנוכה: "להשכיחם מתורתך". יש כמה גרסאות בנוסח האשכנזי, הבבלי, הספרדי, אבל סוף סוף זה הולך לאותו כיוון: חוץ מהגזירות שאסרו על היהודים לקיים כל מצוות שבתורה, אסרו באופן מיוחד לימוד תורה. רצו לנתק את עם ישראל מידיעת התורה, ובאופן יותר מסוכן: להוציא את השם 'ישראל' מהתורה, את הקשר שיש בין התורה ועם ישראל. זו הייתה המשימה של התרבות המערבית: לקחת את התנ"ך מעם ישראל, לתרגם אותו בשפות זרות, וזה התחיל ביוון, בלשון היווני, ואחר כך – אפשר לומר עד התקופה של מלחמת העולם השנייה, באופן ראסמי באוניברסיטאות במערב – התנ"ך היה שייך לנצרות. היו מסבירים לפי התקופות: זה היה שייך לעם ישראל של התנ"ך, דהיינו העברים, אבל אין שום קשר בין העברים והיהודים, יהודים זה משהו אחר לגמרי. אז התקופה הראשונה, זה – התנ"ך הוא עברי. הוא נכתב בעברית, כן? אחר כך, מדברים על 'יהודי-נוצרי', בתקופה של בית שני ואחרי בית שני, 'יהודי-נוצרי'. אחר כך שוכחים 'יהודי', ו[נותר רק] 'נוצרי'.

וזה ההתפתחות של הנושא שהמהר"ל מסביר אותו: המשימה של היוונים זה היה לנתק את זהות ישראל מהתורה, כאילו התורה זה ספר של חכמה ששייך לתרבות האנושית הכללית, וכמעט והצליחו בזה. היהודים המתבוללים שכחו שהתנ"ך היה שייך ליהדות. בעיניהם התנ"ך זה עניין נוצרי, והפצת התנ"ך בעולם נעשה בשם הנוצרים! לא בשם היהודים. זה ידוע. עד תקופת מדינת ישראל. אז אנחנו כבר בתקופה חדשה לגמרי, משהו השתנה לגמרי. יודעים בעולם, חוזרים על אותה ידיעה קדומה: שכן, סוף סוף, התנ"ך שייך ליהודים, מכיוון [ש]היהודים – זהו זה עם ישראל של התנ"ך. מבינים את חומרת הנושא? ואפשר להרחיב את העניינים, אבל זה מספיק ברור. אז זה מה שאנחנו אומרים ב'על הניסים', לפי כל הגרסאות: "לשכחם מתורתך", "ולהשכיחם תורתך", "ולהשכיחם מתורתך". זה מובן, כן?

אז הם נתנו אפשרות ליהודים, שהיו תחת השלטון של יוון בארץ ישראל, להמשיך לחיות כְּעָם. אבל בתנאי שיקבלו את השלטון היווני, עם כל המשתמע מזה, כולל התרבות היוונית. ואם רוצים להמשיך עם דת יהודית – אבל שדת יהודית לא תהיה דת התורה, אלא איזה מין דת דומה לדתות שהיו באותה תקופה. ולכן נתנו את הרשות להביא קורבנות לבית המקדש, אבל בתנאי: שיכתבו על קרן השור של הקורבן: "אין לנו חלק באלוהי ישראל". ולכן צריך להבין, כשהמדרש, וזה נמצא גם בגמרא, מזכיר לנו את אותה תקופה, צריך לזכור מה קרה באמת: הסכנה של התייוונות של עם ישראל.

ואם נגיע לזה, נדבר עוד על זה – יש נושא שקשור לחנוכה: למה אין לנו שום ספר מסורתי על עניין של חנוכה? ותנ"ך – זה מובן, כי התנ"ך הסתיים לפני תקופת חנוכה. הספרים שנקראים 'המקבים' זה תקופה אחרת, זה איזה מין... ספרות של מאמינים, שזה נקרא 'הספרים החיצונים'. אף על פי שהרבה רבנים השתמשו בזה, אבל זה לא נתקבל כספר מסורתי. מכל מקום לא כספר מספרי התנ"ך. אבל השאלה היא: שאנחנו לא מוצאים אפילו בתלמוד מסכת השייכת לנושא חנוכה, כמו שלמשל אנחנו מוצאים מסכת ששייכת לנושא מגילת אסתר. יש 'מסכת מגילה', אין 'מסכת חנוכה' בתלמוד. יש פה ושם כמה סוגיות קטנות מאוד, קשורות לנושא של אור של נרות. למשל במסכת שבת (כא ע"ב ואילך), אז מדברים קצת על חנוכה.

אחת מהסיבות – יש הרבה סיבות לזה, זה לא הנושא שלנו עכשיו – אבל אחת מהסיבות [היא] שאותה מלחמה, בין יוון לעם ישראל, לא נגמרה. זה עוד לא נגמר. אנחנו בשלב, כפי שאמרתי מקודם, שאנחנו יותר חזקים מאי פעם: שאלפיים שנה של גלות באותה מלחמה, העולם כבר מתחיל לזכור את זה שהתורה שייכת לישראל ולא לגויים, ולא ליוונים, ולא לרומאים, ולא לנוצרים. אבל אני זוכר כשאני הייתי ילד, לפני מלחמת העולם, באוניברסיטאות, כשהיו מביאים איזה ציטוט מהתנ"ך, זה היה או בלטינית, או ביוונית, וברור שזה היה נוצרי! אתם מרגישים איך השתנה בעולם, מדור לדור, כן? אז מכיוון שזה לא נגמר, אז זה לא ניתן להיכתב. כותבים רק היסטוריה שנגמרה. כל עוד שסיפור לא נגמר – לא כותבים אותו, זה נשאר בתורה שבעל פה. זה אחת מהסיבות שאנחנו לומדים על אותו נושא: למה אסור להעלות בכתב העניינים של חנוכה (יומא כט ע"א). צריך להישאר בעל פה. מכיוון שאותה מלחמה עוד לא נגמרה. העימות בין החכמה הכללית – עכשיו מגדירים את זה בשם 'פילוסופיה' – והתורה כְּתורה. זה התחיל באותה תקופה, כשהכוח השכלי של הנפש האנושי התגלה דווקא ביוון, כפי שנראה בעוד מקור אחר. זה מובן?

אז אני אמשיך: "תהו זה בבל" – והמשימה של "תהו" זה היה: להשמיד באופן גופני את עם ישראל דאז. מניצולי אותה תקופה זה משפחת אברהם אבינו. אחר כך מדַי: העימות היה במישור הנפשי, גם כן עם סכנה של השמדה פיזית. אבל אצל יוון המטרה לא הייתה השמדה פיזית, אלא שינוי הזהות, לחסל את הייחוד שיש בישראל כעם הנבואה. מכיוון שאנחנו נמצאים בתקופה של אחרי־הנבואה, היה להם כוח כל כך גדול להילחם נגד ישראל. כי היהדות באותה תקופה נראית כדת בין דתות. ולכן זה הייתה העיקר בתרבויות האלו באותה תקופה – היו מקבלים את הדתות של עמים אחרים, אבל בתנאי שזה יהיה דתות דומות: יש דת יוונית, יש דת מצרית, יהיה דת יהודית. אבל שום שייכות עם התורה כתורה של תקופת הנבואה. ולכן היו מקבלים את הטקסים של היהודים – אתם רוצים להביא קורבנות לבית המקדש שלכם? אבל תביאו, בתנאי שזה יהיה דת דומה לדת אחרת. זה מובן?

אחרי תקופת האמנציפציה באירופה, זה מה שלמשל הצרפתים הציעו ליהודים: לחדול להיות עם מיוחד, שייך לתורה. להיות כמו שאר בני אדם באירופה – יש צרפתים, יש אנגלים, יש גרמנים, יהיו [בתוך אותם העמים] גם כן [יחידים] שהם [יהיו] נוצרים. אז יהיו גם כן אנגלים, צרפתים, גרמנים שיהיו יהודים, עם דת יהודית. אבל הייחוד של עם ישראל כעם התורה – רצו לחסל את זה. וזה דומה מאוד למה שקרה אחרי המהפכה הצרפתית באירופה. וזה גרם אותה התבוללות, שבאותה תקופה הייתה התייוונות.

אבל זה מה שראו חכמי המדרש: המלחמה של בבל נגד ישראל – זה במישור אחד: גופני, כוח הגופני של נפש האדם. מדי, פרס – זה נפשי. תראו את זה ביותר פרטים בספרו של המהר"ל. יוון – המלחמה היא שכלית. ואי אפשר שלא לגלות את זה: מה בין החכמה הכללית במלחמתה נגד התורה – השורשים זה הפילוסופיה היוונית. זה ברור.

אז נמשיך: "עַל פְּנֵי תְהוֹם – זה גלות ממלכת הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן" – "ממלכת הרשעה" זה רומי – "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת – זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר" – כפי שאנחנו אומרים, לפי הפסוק בישעיה (יא, ב): "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'". אם כן, הנה ההיסטוריוסופיה של המדרש, באופן סכמתי וכללי מאוד: מההתחלה עד הסוף, ארבע מלכויות, שמתפתחות אחת אחרי השני. וזה כוח התרבות האנושי, וצריך להיות ככה: הצורה לא הייתה הכרחית מלכתחילה. הבבלים היו בבלים. אבל באותה תקופה, המשימה של התרבות זה הכוח הגופני. אחר כך פרס, מדי. הצורה של אותה תרבות זה טפל, זה לא העיקר. העיקר זה העצם של אותה תרבות. אז זה השלב השני: הכוח הנפשי. ואחר כך אנחנו מגיעים לשלב השלישי, זה הכוח השכלי שמתגלה דרך יוון. ואיך? נראה את זה עם מקור אחר בגמרא מייד. אחר כך המלכות הרביעית "שאין לה חקר", אלפיים שנה, זה ארוך מאוד, זה התגלה ברומא, ברומי. וזה מין זהות אנושית שכוללת גם את הכוח הגופני וגם הנפשי וגם השכלי, כירושה ממה שקדם לה, ושהיא לוקחת לעצמה את שם 'ישראל' נגד ישראל. זה מלכות רומי. ואחרי סוף מלכות רומי, בסוף המלכות הרביעית, אז מתחיל מלכות המשיח: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". אז זה סדר לפי ארבע, שהן חמש תקופות: בבל, מדי, יוון, רומי, ואחר כך ישראל.

המדרש ממשיך בנושא שלו: בזכות מה הכול הסתדר? בזכות התשובה, ותראו את זה במדרש.[1] וכיוון שהתחלנו לשוב, אנחנו נמצאים כבר באותה תקופה.

"יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם": היחס האמביוולנטי לציביליזציה היוונית

אז הנה ההגדרה של המדרש על תרבות יוון: חושך. לכאורה יש כמין סתירה: זה הכוח השכלי, והמדרש מגדיר את זה כחושך. אז נלמד את זה: גבי התגלות אור הנבואה, אור התורה – הכוח השכלי האנושי, ורק אנושי, זה כמו חושך גבי אור. לכן, מה רצו "להחשיך עיניהם של ישראל" – לסתום את האור שיש בעיני ישראל. אבל זה הגדרה שלילית: יוון זה חושך. בגמרא אנחנו מוצאים הגדרה חיובית של אותו כוח של יוון (נר מצווה, עמ' יב):

"ולכך דרשו ז"ל" – על הפסוק בבראשית (ט, כז) – "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם, ופירשו ז"ל" – במסכת מגילה (ט ע"ב): "אמר רב חייא בר אבא, היינו טעמא" – הטעם הוא ככה: "דכתיב" – מה שאומר הפסוק: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת" – "יָפְת" זה: נתת את היופי ליפת, עשית יופי ליפת. "יֹפיוּתוֹ של יפת יהא באהלי שם" – יש צד של יופי ביפת, והפסוק אומר – זה נבואה של נוח לבניו: "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" – "כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יווני, שהוא היפה יותר, יהיה התורה באהלי שם" – דהיינו, שנתנו רשות לתרגם את התורה בהתחלה רק בלשון יוון כדי לקיים את הנבואה: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת". מה זה היופי של יפת? זה יוון, אומרת הגמרא. דהיינו, הכוח של היופי – וזה במישור החלק השכלי של נפש האדם – התגלה דווקא בנחלת יפת, ודווקא ביוון. בהיסטוריה מתגלה שמה שנאמר באותה נבואה זה נמצא ביוון.

ובמציאות אנחנו מגלים את זה: בתרבות כלל עולמית עכשיו, יש שורש אוניברסאלי של התפיסה של היופי שיש בעולם, החכמה של העולם החיצוני. ומאותה תפיסה של האסתטיקה שיש בעולם החיצוני, יצא דווקא לשון המדע, דרך המתמטיקה בתפיסה היוונית. ולכן אותה חכמה כלל אנושית עכשיו, כולם יודעים, יש הסכמה כללית שהשורש היה באופי המיוחד של יוון בכל התרבויות שבעולם. זה מובן? ולכן זה התגלה ביוון, ודרך התרבות היוונית. פה אנחנו, באותו מקור החיובי של ההגדרה: מהו כוחו של יוון כבני יפת?

ומכיוון שבסוף הפסוק כתוב: "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" – איך היופי של יפת, דהיינו יוון, ישכון "בְּאָהֳלֵי שֵׁם"? נתנו אפשרות לתרגם את התורה בלשון יוונית, כדי שהיופי של יוון יהיה "בְּאָהֳלֵי שֵׁם". מה זה "אוהלי שם"? 'אוהל' זה בית המדרש, לפי הגמרא. זה מובן, כן? כשלומדים "בְּאָהֳלֵי שֵׁם", כשלומדים תורה "בְּאָהֳלֵי שֵׁם", אז היופי של יפת צריך לשכון גם כן. דהיינו, הצורה של אותו יופי, הכוח השכלי של האדם – זה לשון יוון.

יש מחלוקת אחר כך בין החכמים: ההבדל בין לשון יוון, שהוא יופי של יפת לפי המקורות שלנו, והמחשבה של יוון, זה נראה את זה אחר כך. הצד השלילי – "החשיכו עיניהם של ישראל" – בא מצד הפילוסופיה שלהם. אבל הצד החיובי, היופי של יפת, זה הלשון שלהם. וכך הוא ההסבר של הגמרא. פה המהר"ל מביא ציטוט מן הגמרא, ואני חוזר על זה:

"כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יווני, שהוא היפה יותר, יהיה התורה באהלי שם, כי מותר להיות התורה בלשון שלהם, וכל זה מפני שיש להם החכמה יותר משאר אומות" – ולכן, אם יש כבר צורך לתרגם את התורה בלשון אחרת מלשון הקודש, אז זה קודם כול, הרשות ניתנה ללשון יוון.

ולמה היה צורך לתרגם את התורה? בכוונה אני אמרתי: אם כבר יש צורך, אז נתנו רשות לתרגם בלשון יוון. הסכנה של הסילוף [בתרגום התורה ללשון יוון] הוא פחות מכל הלשונות. לפי דעתם בגמרא, כן? אני שואל שאלה: ולמה יש צורך לתרגם את התורה בלשונות אחרות? זה שאלה פשוטה מאוד.

קהל: להפיץ?

מניטו: להפיץ? יש צורך להפיץ?

קהל: [...]

מניטו: זה משחית. זה לא הכוונה של הגמרא במה שאמרת. כדי להבין את זה: כשיגיע הזמן שיש אפשרות – ואם יש אפשרות אז יש צורך, לפי הפסוק עצמו: "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם". אז לא רק מותר, אלא צריך להפיץ את התורה בלשון אומות העולם. אבל איזה לשון של אומות העולם? דווקא לשון יוון, מכיוון שזה היופי של יפת. זה מובן?

ברור שהיה צורך לתת ליהודים שלא היו מדברים בעברית אפשרות לתרגם בתרגום בכל לשון שהיו מבינים. אבל הצורך הזה היה כבר מלפני תקופת יוון, מלפני תקופת יוון כבר, היהודים שהיו בגולה היו צריכים מתורגמן בלשון שלהם. אבל ההחלטה של הגמרא, זה במישור אחר לגמרי: התורה לוקחת כבר ממד כלל־עולמי דרך תרגום היווני. ואנחנו עדים לזה: זה קרה ככה, וזה התחיל ככה. הכוונה – זה לא לצורך היהודים שאינם מבינים בעברית. זה כבר בתקופות קודמות, היו מתורגמנים שהיו מתרגמים בלשון שהיהודים היו מבינים. אם זה ארמית, ואם זה לשון אחרת. ותראו גמרא שבת, בפרק 'כל כתבי הקודש' (קטו ע"א), יש גם כן אותו עניין: באיזה שפה מותר, ובאיזה שפה אסור לתרגם כתבי הקודש. ואנחנו מוצאים שהשפה הראשונה שנתנו – אפשר לומר בבת אחת: גם רשות וגם חובה לתרגם – זה לשון יוונית. אבל הכוונה זה להפצת התורה, לאו דווקא ליהודים.

הדומה הוא המסוכן: היוונים קרובים לחכמת התורה, ולכן הסכנה גדולה יותר

ולכן אנחנו נמצאים עוד בסתירה לכאורה: אם זה כל כך מסוכן, למה נתנו אפשרות לתרגם דווקא בלשון יוון? ופה המהר"ל מתחיל להסביר: מכיוון ש[זה] הצד של הנפש האנושי היותר קרוב לחכמה, מצד הכוח השכלי האנושי עצמו. זה שייכות לתרבות יוון, לחכמה כחכמה, ולכן יש איזה קירוב בין השכל היווני והכוח השכלי של התורה. ומכיוון שהיה קירוב, ורק קירוב – הייתה מלחמה. זה מה שהוא מסביר מייד. כשיש רק קירוב – אז זה רחוק מאוד. ואולי יותר רחוק ממה שאין לו קירוב כל כך. כי כשזה רחוק, באופן בולט – אין כל כך סכנה. כשזה קרוב, דומה, וזה לא ממש אותו דבר – השינוי הזה מביא ריחוק מן הקצה אל הקצה. הסכנה היא כשזה דומה, כשזה לא אותו דבר. מובן? כשהשטן מתגלה כשטן, והמלאך מתגלה כמלאך – אין סכנה לטעוֹת, אין טעות: לשטן – יש לו פנים של שד, המלאך – יש לו פנים של מלאך. אבל כשהשטן דומה למלאך – זה מסוכן מאוד. וכשהמלאך דומה לשטן – אוי ואבוי. תפסתם את זה? יש סכנה של...

אז נמשיך: "והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם את התורה" – זה ההסבר של המהר"ל. מכיוון – שוב אני חוזר על זה, אבל עכשיו זה פשוט, אני מקווה – מכיוון שהשכל היווני הוא שכל חריף, היא חכמה גדולה, במישור של הנפש כלל־אדמי, כלל אנושי. הוא כל כך קרוב לשכל שמתגלה בנבואה, בתורה, אבל רק קרוב. "הקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה. ולכך אמר כי מלכות שלישית מתייחסת אל חיה" – זה בנבואה של דניאל, תראו את זה במה שאמר הנביא לפני הפרק הזה. כשדניאל ראה את החיות שמסמלות את כל התרבויות האלו של המלכויות, אז הוא רואה חיה שלישית בצורת נמר, שיש לה ארבע כנפיים. פה יש הסבר מיוחד למהר"ל, אז נדלג קצת, כי זה לא כל כך הנושא שלנו, וצריך הרבה הקדמות כדי לפרש את הסגנון שלו, אבל אנחנו לומדים מהפירוש שלו שהנמר – ראינו את זה גם כן בעמוד הקודם – הנמר זה הכי עז בחיות, לפי הגמרא. ישראל הוא עז באומות (ביצה כה ע"ב), הנמר עז בחיות. והנמר זה מסמל את החכמה –

"[חיה] שיש לה ד' כנפיים (דניאל ז, ו), כי החכמה הוא מתפשט בכל צדדין, לרוחב ולאורך, ואין לה גבול כלל, רק מתפשט בכל מקום. ולכך היה מדמה זה לנמר שיש לו ד' כנפיים – זה במראה של דניאל, כן? – שהכנפיים מורים על התפשטות בכל ד' רוחות, וכבר ביארנו זה במקום אחר, וזה מבואר בכל מקום. ולכך אמר על אומה זאת 'דִּי תִשְׁלַט בְּכָל אַרְעָא' (דניאל ב, לט)" – שהיא תשלוט בכל הארץ – "מאחר כי האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט בכל העולם, כי כך עניין השכל. ולכך כפי מידת השכל, היה ממשלתם בכל העולם, והכל היה כפי המידה. ולכך המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל, רק מצד התורה השכלית ומצוות התורה האלוהית. וכך היה כל עניין מלכות שלישית, לבטל מישראל מעלת התורה האלוהית" – המלחמה שלהם הייתה – "האלוהית", כלומר – נגד התורה כתורה, כמתחרת בחכמה האנושית, וגם כן נגד בית המקדש, העניין של הקדושה. ולכן יש שני ממדים במלחמה של היוונים נגד עם ישראל בעיקר: איסור לימוד תורה ואיסור הקדושה שבבית המקדש. רצו לעשות מזה עבודה זרה. לכן הוא אומר פה: "מעלת התורה האלוהית. וכל דבר אלוהי בפרט. [ש]היה רוצה אומה זאת שלא היה חס ושלום לישראל מעלה אלוהית. וזה אמרם במדרש: 'וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל (בראשית ב, יד) – זה יוון'" – זה עוד מקור אחר במדרש, בויקרא רבה (יג, ה) – "'שהיא חדה וקלה בגזרותיה על ישראל, ואומר להם: כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלוהי ישראל', כי מלכות שלישית אומרת לישראל כתבו על קרן השור דווקא". הוא רוצה לומר – מלכות שלישית דווקא אמרו את זה: אתם עם ישראל, היהודים של אותה תקופה, תדעו: אנחנו לא רוצים שתהיו בעולם אומה בשם ישראל שיהיה לה חלק באלוהי ישראל. כי החכמה שלכם זה חכמה גדולה, אבל זה חכמה אנושית. ולכן כשתרגמו את המקרא ביוונית, הכוונה הייתה לתרגם, לסלף, להחליף את הצורה של חכמה אלוהית לחכמה אנושית. אומות העולם יש להם דת אנושית. אז אתם היהודים רוצים דת? אבל שתהיה דת אנושית.

ואתם רואים איך אנחנו חיים את כל העניינים האלו בהיסטוריה שלנו, דווקא בחברה היהודית והישראלית דווקא, כל השאלות מתעוררות. אלו שרוצים שתהיה דת יהודית, אבל דת אנושית, לא לפי ההלכה. דת אנושית. כמו שיש לנוצרים דת אנושית, כמו שיש למוסלמים דת אנושית, אז תהיה ליהודים דת אנושית – וזה נקרא 'רפורמים' וזה נקרא כל הסוגים של... אתם יודעים כל מה שמתרחש – זה תוצאות של מה שהתחיל בעימות עם יוון. זה התוצאות של ההצלחה של ההתייוונות בתוך עם ישראל[2] זה מובן מה שאני רומז.

מה בין התורה לשאר הדתות: אל שמתגלה לאדם, או האדם שמגלה אליל

אז עכשיו נתחיל בנושא שלנו: מה הייתה הסיבה, הטענה של יוון? איפה מצאו איזה עילה כדי לבקש לחסל את הייחוד של ישראל כעם נברא, כעם ה', כעם של נבואה אלוהית? איפה מצאו את העילה הזה? ונראה את זה לפי המהר"ל. אז מצאו את זה בחטא העגל.

כשאנחנו נלמד עכשיו את אותו פרק, עם ישראל נקרא: עם אשר ה' בחר בו (דברים ז, ו; וראו נוסח ברכות התורה, ברכות יא ע"ב), כדי לגלות רצון אלוהי לחיי האדם, זה נקרא 'תורה'. אנחנו לא מוצאים בשום אומה אחרת את הקשר עם הרצון האלוהי כפי שאנחנו מוצאים בישראל דרך התורה. אף על פי שיש משהו שמִתְרָאֶה – להידמות לזה. למשל בנצרות, אומרים שזה דומה לישראל של התורה. או באסלאם גם כן: אומרים, טוענים שזה דומה לישראל של התורה. צריך ללמוד את זה בכוזרי, הכוזרי מסביר את זה: נצרות ואסלאם זה דת, אבל לאמתו של דבר זה פילוסופיה דתית. זה לא התגלות אלוהית כמו בנבואה, בתורה, כמו שזה היה בישראל. ושמעתי פעם דיוק על זה: אין דת אלא דברי תורה, ד"ת, אותיות ד' ת' – דברי תורה. אבל לאומות העולם יש דתות, אבל זה דתות של הרגש הדתי שבא מהאדם ומחפש את הקשר עם האל. במישור הנבואה זה ההפך הגמור: התגלות [ה]רצון האלוהי דרך הנביאים, דרך התורה, לעם מיוחד, לעם נבחר. זה מה שנפסק אחרי סיום תקופת הנבואה. והיוונים, שהיו דווקא את הכוח של החכמה של כלל־אנושות – ושוב המציאות העידה בזה: שהתרבות הנוכחית, שיש לה ממדים כלל־אוניברסאליים, התחילה ביוון, לא צריך לחזור על אותה נקודה, זה ברור כן? – אז הם רצו לנתק לגמרי, בזיכרון של היהודים, שום יחס לאלוהי ישראל במובן המקראי. אלוהי ישראל שמתגלה לישראל, לא אלוהים שישראל מגלים. זה כמו שאר הדתות באומות העולם: כל אחד מגלה את האליל שלו. בתורה ההתגלות היא הפוכה לגמרי: זה האל שמתגלה לאדם, לא האדם שמחפש את האל שלו. זה מובן?

לפי דעתי זה העיקר של ההסבר של המהר"ל: מה רצו לחסל בישראל? "חלק באלוהי ישראל", במובן המקראי, דהיינו: האל שלפי המקרא מתגלה לאדם, ומגלה רצונו – רצון אלוהי, חכמה אלוהית, תורת אלוהים. ואתם רוצים דת? תהיה אנושית. זה הבעיה בכל חומרתה, ואנחנו חיים אותה. זה מובן? טוב, טוב, יש שאלות על זה? כי זה העיקר.

הטענה של אומות העולם: הקשר המיוחד בין הקב"ה לישראל נפסק בחטא העגל

אז איפה מצאו את זה? בחטא העגל. לפי דעתם, חטא העגל זה ההוכחה שישראל דומה לשאר האומות. אף על פי שקרה מה שקרה בהתגלות בסיני, אבל זה נגמר עם חטא העגל. "אין לכם חלק ונחלה באלוהי ישראל" – זה מתבסס על חטא העגל. ולכן בא המהר"ל ומסביר פרק במסכת ברכות שנתחיל בו מייד. אז זה נמצא במסכת ברכות, דף לב. זה ההמשך, אני אקרא את זה בגמרא. אז נקרא את זה, יש כמה הבדלים, נלמד את זה בגמרא (ברכות לב ע"ב):

"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'" - זה פסוק בישעיהו (מט, יד) – "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" – אז הגמרא אומרת: "היינו עזובה היינו שכוחה!" – מה ההבדל בין "עזבני ה'" ו"ה' שכחני"? מה ההבדל בין עזיבה לשכחה? "אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה" – כך ציון רוצה לומר: "ריבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה – זוכר מעשה הראשונה; אתה עזבתני ושכחתני". דהיינו, פה, באותו פסוק של ישעיהו, הנביא מפרש איך ישראל עצמו, ציון עצמה, מרגישה במה שאומרים שונאי ישראל: שיש ניתוק בין אלוהי ישראל ועם ישראל. למה? מכיוון שלא רק שעזיבה [עזב אותה] לתקופה, אפילו ארוכה, אלא שכחה לגמרי. סילוק. ניתוק לגמרי.

"אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים-עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל" – "חיל" זה צבא, כן? 'צבא השמיים' – "ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון" – זה יחידה בצבא. פה זה השמות של הלשון היווני והרומאי שהיה משתמשים באותה תקופה, בהגדרות של יחידות, גדודים בצבא, לפי המנהג הרומאי או היווני – "ועל כל לגיון ולגיון [בראתי לו שלושים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון] בראתי לו שלושים גסטרא" – "גסטרא" זה מחנה צבאי. "גוסטרא" בלטינית. "ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלוש מאות ושישים וחמשה כוכבים, כמניין ימות החמה" – דהיינו: כל העולם כולו, על כל צבאותיו – "וכולם לא בראתי אלא בשבילךָ"[3] – ומיד צריך להבין את זה: העיקר של בריאת העולם זה האדם. ולפי מה שמסביר לנו המקרא, סוף סוף העיקר של האדם מתגלה בישראל, לפי דעת התורה. ולכן "כל העולם שבראתי עם כל צבאותיו" – כל זה, יש לו משמעות רק גבי האדם, והאדם יש לו משמעות רק בהקשר עִם ישראל. ואתה ישראל אומר: "עזבני ושכחתני"? – "ואת אמרת עזבתני ושכחתני?"

אז התשובה, בהמשך של הפסוקים בישעיהו (מט, טו): "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ" – "עוּלָהּ" זה הבנים שלה[4] – "אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבתָ לפניי במדבר?" – קודם כול צריך להבין את הפשט של הפסוק. הנביא מסביר: בת ציון, מכיוון שמאז הפסק הנבואה, יש איזה רושם שמשהו נאבד, משהו נותק בקשר שבין הקב"ה ועָם ישראל. כאילו יש איזה עזיבה, שהיא לא רק עזיבה, אלא שִכְחָה לגמרי. כאילו ישראל נפל באותה מדרגה של שאר אומות העולם. יש במקור אחר בגמרא על הפסוק: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה'" (שמות טו, יא), הגמרא אומרת – צריך להבין את זה ככה: "מי כמוכה באילמים ה'" (גיטין נו ע"ב), כאילו הדיבור נפסק. ומאז כל כך הרבה זמן, שזה דומה כאילו הקב"ה שכח לגמרי את עם ישראל אשר בחר בו ביציאת מצרים.

משוא הפנים של הקב"ה: שוכח את החטאים, זוכר את הזכויות

אז התשובה של הנביא: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ". האם יש דבר כזה שאֵם תשכח את בניה? והגמרא מפרשת את המילה "עוּלָהּ" – את ה... איך אומרים את זה בערבית? את ה... טוב, את הבנים. גם אם זה קורה בעולם – וזה לא קורה בטבע שאם שוכחת את בניה – גם אם זה קורה, "מֵרַחֵם, בֶּן בִּטְנָהּ" (שם), אז הגמרא מפרשת את זה: זה (הקשר בין האם לבניה) דומה, בהיסטוריה של עם ישראל, לעולות ופטרי רחמים שהביאו דווקא אותו דור של דור המדבר שהביאו כקורבנות לקב"ה. "אמר הקב"ה: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפניי במדבר?! אמרה לפניו, ריבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל?" – דהיינו, אם אין שכחה, אז אין שכחה על אותו חטא של ניתוק בין עם ישראל ומי שהתגלה לו בסיני.

ולכן אתם רואים איך המדרש והגמרא מגדירים מייד את אותה טענה של אומות העולם: אתם עם ישראל, אתם טוענים שיש לכם קשר יותר מְטִבעי בין בורא עולם שמתגלה דרך הנביאים – שהם נביאי ישראל – דווקא לישראל, "אשר בחר בנו"? אבל אנחנו יודעים שאתם, בעצמכם, אתם מנתקים את עצמכם מאותו אל "אלוהי ישראל".

עכשיו זה מובן קצת יותר הטענה שלהם: "אין לכם חלק ונחלה באלוהי ישראל". זה בא מצדכם! וההוכחה: חטא העגל. חטא העגל, דהיינו – מה קרה בסיני? "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), אחר[י] "אשר בחר בנו". מייד אחר כך – חטא העגל. אז זה ההוכחה שאין אותו קשר שאתם טוענים שיש – קשר מיוחד באלוהי ישראל. זה מובן? אז אתם רואים את האחריות של ישראל עצמו באותו סיפור. זה לא סתם טענה ריקה של אומות העולם, שהם לא רוצים שיהיה יוצא מן הכלל, דהיינו ישראל, אלא זה בא ממעשה ישראל עצמו. ולכן הטענה היא חזקה מאוד: אז אם אין שכחה – אז אין שכחה גם על החטאים, ובפרט אותו חטא של חטא העגל.

"אמר לה: 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה'" – פה יש איזה רמז במה שאמרו בחטא העגל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה" – לפי הפשט: גם אִם אֵם שוכחת את הבנים, "גַּם אֵלֶּה" – "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ", "אלה" – האמהות, אם הן שוכחות את הבנים, "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה" – "אָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ". לפי הדרש בגמרא: "גם אלה" – מה שקרם (שקרה להם) בחטא העגל, "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – זה אני אשכח. אז נמשיך: "אמרה לפניו, ריבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני?" – ו"מעשה סיני" זה דווקא הבחירה של עם ישראל. הייחוד והסגולה של עם ישראל, שבו נאמר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". זה מה שהיוונים רוצים לחסל.

אז אתם רואים את הפרובלמטיקה: הפחד של עם ישראל: אולי אין שכחה? אז אם אין שכחה, אין שכחה על חטא העגל! והקב"ה אומר: "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה" – חטא העגל אפשר לשכוח, אין לו כל כך חשיבות. ונראה אחר כך איך המהר"ל מסביר את זה. אז אם יש שכחה – אז אין סגולה! אם יש שכחה – תהיה שכחה גם על מעשה סיני! ולכן זה חמור מצד זה או מצד זה. זה מובן? אם אין שכחה – זה חמור, מכיוון שהיה חטא העגל; ואם יש שכחה על חטא העגל – יש שכחה! בכלל! אז אם יש שכחה – אז אולי שכח את הבחירה, שכח את הסגולה. ולכן: "אמר לה 'וְאָנֹכִי'" – "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" – "'לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ'. והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה'? זה מעשה העגל. 'וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ' – זה מעשה סיני". עד כאן הגמרא.

מה בין התורה לשאר הדתות: התגלות לעומת שכל אנושי

אז אנחנו רואים שלפי הגמרא יש שורש חזק מאוד באותה טענה של אומות העולם, שרוצים דווקא לסלק את הייחוד של הבחירה של עם ישראל. אני חוזר על ההגדרה: מה ההבדל בין תורה וסתם חכמה, חכמה אנושית? "חכמה בגויים" יש, "תורה בגויים" אין. זה אנחנו לומדים ממקום אחר (איכה רבה ב, יג). אבל יש הבדל מהותי בין החכמה שיש בגויים: זה חכמה שכלית אנושית. אפילו שהיא מתוחכמת מאוד, היא בתוך הזהות הטבעית של האדם. חכמת התורה מתגלית כחכמה אלוהית. והמלחמה זה, שוב – זה לא לחסל את החכמה של התורה, אלא להגדיר אותה כחכמה, דווקא, אנושית.

וזה המלחמה שיש עכשיו בתוך עם ישראל, בין אלו שרואים את המקרא כחכמה אנושית, ואלו שממשיכים לראות את המקרא כהתגלות אלוהית נבואית. לכן המושג 'דת' בין אלו ואלו – אין לו אותה משמעות. במחנה שרואה את המקרא כחכמה גדולה, אבל אנושית – 'דת' זה דת כמו שאר הדתות. ואפשר לשנות. לפי רוח הלילה, לא היום (צחוק קל). אבל במחנה שרואה המקרא כחכמה, גילוי אלוהי, אז 'דת' זה משהו אחר לגמרי. זה מה שאנחנו מגדירים בלשון הנוכחית: 'הלכה'. ההבדל בין הלכה לרגש דתי הוא מהותי לגמרי. זה מובן?

אז הנה אנחנו רואים את מוקד הבעיה. ביוון, בישראל דאז, דהיינו בתקופת המכבים, שהטענה של עם ישראל – שיש סגולה מיוחדת לתורת ישראל – צריך לשים קץ לזה. וזה, שוב, העמדה של היוונים. זה מובן? טוב, נמשיך.

קהל: סליחה, למה ב[...] אי אפשר לומר שהיוונים, אפילו [...] אם יש חוסר [...] בכלל [...]

מניטו: אם יש חוסר – מה? (קהל:...) אבל לא, זה ההסבר של הגמרא, לא של היוונים, כן?

קהל: כן. הגמרא מנסה להעביר לנו את תהליך המחשבה של ה...

מניטו: בישראל. לא, לא, לא. הגמרא מסבירה איך זה מתגלה בישראל. אחר כך המהר"ל יסביר איך היוונים תפסו את זה. זה מובן?

אני רוצה להסביר את השאלה שלך, לפי מה שנאמר על התחרות בין יעקב ועשיו זה במישור אחר, אבל זה מקביל לשאלה שלך: מה אמר יצחק אבינו לעשיו? "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כז, מ), דהיינו: אם יעקב זוכה – אז עשיו יורד. אבל אם יעקב יורד – אז עשיו זוכה. זהו. איך אומרים, אני רמזתי קצת, כבר: באותה מלחמה, החוזק, הכוח של היוונים בא מהחולשה של היהודים. מכיוון שבתוך עם ישראל גם כן יש אותה בעיה – "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'" (ישעיהו מט, יד). זה מה שהגמרא רוצה להסביר. לכן הוספתי: אנחנו רואים בחברה היהודית, עם כל הגדלות של הכוח, שאנחנו אחרי אלפיים שנה של גולה מחרידה, אנחנו נמצאים נאמנים לזהות של ישראל, אבל בכל זאת: אנחנו מוצאים בחברה היהודית, ובחברה הישראלית בפרט, אותה בעיה: שְאֶלוּ, בישראל, שרוצים לראות את התורה כמו (ש)היוונים, רואים אותה! (דפיקה על השולחן). זה מובן? לכן רמזתי מקודם, זה ההסבר של הרב הוטנר ב'פחד יצחק': מכיוון שאותה מלחמה לא נגמרה – אז אי אפשר לכתוב אותה. כשתהיה גמורה יהיה לנו איזה מסכת חנוכה, זה נגמר... אתה מבחין את הבעיה. ולאותה בעיה יש – בלי שום הומור כן? כי זה משהו טראגי – יש ממדים... שונים ומשונים... טוב, אז נחזור לעניין.

עכשיו אנחנו נמצאים אחרי הציטוט של הגמרא, והמהר"ל מתחיל להסביר כל פרט ופרט של כל המאמר. עכשיו, המאמר זה ברור לכם, כן?

משוואת הברית והשכחה

"ומה שאמר 'כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר', ולא אמר כל הקורבנות שהקריבו לפניו. וזה שבא לומר, כי אין לישראל שום הסרה מן השם יתברך" (נר מצווה, עמ' יג) – דהיינו, המהר"ל רוצה להסביר את הלשון, את הסגנון של הגמרא: למה הגמרא אמרה "כלום אשכח את העולות ופטרי רחמים שהקרבת" ולא (כל) הקורבנות? והנה ההסבר שלו: "מפני שהם נבראים מן השם יתברך בעצם וראשונה, ודבר זה אין לו סילוק והסרה" – אי אפשר לומר שאפילו משהו חמור כחטא העגל, התוצאה תהיה סילוק והסרה בין ישראל והקב"ה. מכיוון שיש איזה קשר – אני לא רוצה לומר 'טבעי', מכיוון שהמהר"ל לא השתמש בשם 'טבעי' פה, בכוונה, אבל נאמר – יש איזה קשר טבעי, בעצם, מהותי, בין ישראל והקב"ה. ולכן הוא לא אמר סתם "קורבנות שהקרבת", כי גם אומות העולם מביאים קורבנות לפני האלילים שלהם. אלא זה "עולות ופטרי רחמים". וכך הוא מסביר, כדי שנבין שאין לו, שהקשר הזה – "דבר זה אין לו סילוק והסרה כלל, עד שיהיה שייך בהם השכחה" – שִכחה – "ומפני שבמדבר היה" – הייתה – "ההקרבה הראשונה, כי הקרבה הראשונה הוא עיקר ועצם הדבר, מפני שהוא התחלה, וכל התחלה הוא עיקר, והוא בעצם, לא במקרה, ולדבר שהוא עיקר ועצם אין שכחה. כי דבר שאינו עיקר והוא מקרה בלבד יש בו שכחה, לפי שהוא במקרה".

אחר כך המהר"ל יסביר את זה באופן עוד יותר עמוק: אם הקשר שבין ישראל לקב"ה בא מישראל – אז זה היה במקרה, ואפשר לדבר על איזה תקופה של שכחה. אבל הקשר לא בא מישראל לקב"ה, אלא ההפך – הקב"ה בחר בישראל, מכיוון שיש קשר בעצם, ולא במקרה – "אבל דבר שהוא עצם הדבר, אין שכחה בו. ולכך אמר כלום אשכח עצם הדבר, מה שהקריבו לפני במדבר. וזה מורה כי ישראל עבדים לה'" – דהיינו, הגמרא לא אמרה: את כל הקורבנות שהבאתם בבית המקדש, למשל, אלא דווקא הקורבנות שבמדבר. דהיינו: מייד, אחרי יציאת מצרים, דווקא במדבר, שאין שמה שום בהמות כדי למצוא להקריב קורבן, הם הביאו כקורבן, לפי הרמז שבפסוק בישעיהו: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ" – הביאו את עצמם כקורבן, הקרבה. זה מובן?

"כי ישראל עבדים לה' בעצם, התשכח זה הוא תמיה" – "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ" זה הוא תמיהה – "ואין שייך שיהיה בזה שכחה דבר שהוא עצם" – כמו שאם לא יכולה לשכוח את הבן שלה – "זה הוא תמיה", כפי שאומר המהר"ל – אז הקב"ה לא יכול לשכוח עם ישראל. ולכן, אם יש לכאורה עזיבה ושכחה, יש סיבות אחרות. והסיבות האחרות זה: חורבן הבית, והפסק הנבואה מסיבות של פיזור עם ישראל. לא שהקב"ה שכח את ישראל, אלא הנתונים המציאותיים האובייקטיביים של התגלות הנבואה נפסקו. וזה לא כי הקב"ה שכח את ישראל. הסיבה באה מישראל, לא מהקב"ה. זה סיבה חיצונית, זה לא בעצם הדבר. זה מובן. נמשיך:

"והשכחה שנאמר כאן, אין הפירוש כמו השכחה שהוא אל האדם, כי חס ושלום שיהיה נאמר שכחה בו יתברך. אבל השכחה הנאמר כאן – רצה לומר הסרה וסילוק מאיתו, כמו שאמר 'וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה'', דהיינו הסילוק וההסרה מן השם יתברך. ואמר 'הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ', כמו שאין סילוק לפרי בטן של אם מן האם, לרוב הצירוף והחיבור שיש לאם אל בנה, כך אין סילוק ופירוד לישראל מהשם יתברך, לרוב החיבור והצירוף שיש לישראל עם השם יתברך, מצד שהם כמו בנים נחשבים. וזה נראה מצד שהקריבו לפני השם יתברך קורבנות במדבר, שאין ראוי שיהיו מקריבין שם במדבר, כי אין רגיל ושכיח שיימצא במדבר פרים, ועם כל זה הקריבו. וכל זה מפני כי עצם ישראל הם נבראים על זה, ואי אפשר שיהיו בלא זה, בפרט כאשר היה בתחילה, כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם, ולכך בראשונה, מיד שיצאו" – ממצרים – "אף" – אף על פי – "שהיו במדבר, היו מקריבין קורבנות, והחיבור הזה הוא מצד עצם ישראל. ויש סילוק גם כן לזה, במה שישראל נפרדים מהשם יתברך על ידי מעשה עגל, שמיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה – עשו את העגל. וזה נראה שיש פירוד וסילוק לישראל בדבר מה מן השם יתברך מצד עצם ישראל, שאילו היה לישראל חיבור לגמרי אל הקדוש ברוך הוא, מצד עצמם" – לא היו עושים את העגל.

אתם רואים את ההסבר של המהר"ל: התוצאה של חטא העגל זה ריחוק – אבל מצד ישראל, לא מצד הקב"ה. זה מובן? אם זה עוד לא מובן – נמשיך, אבל זה מה שצריך להבין לפי ההסבר של המהר"ל.

אני חוזר על זה: "שאילו היה לישראל חיבור לגמרי אל הקדוש ברוך הוא מצד עצמם", לא היו עושים את העגל. והוא אומר: "לא עשו העגל בראשית" – מההתחלה – "כאשר לקח השם יתברך את ישראל לעם. ומיד שהוציא אותם ממצרים ונתן להם התורה, עשו את העגל, ודבר זה מורה בוודאי כי יש כאן סילוק ופירוד. וכמו שיש להם חיבור וקירוב אל השם יתברך מצד עצמם, כך יש להם גם כן פירוד מצד עצמם. וזה כי כמו שיש לאב חיבור וקישור לבנו, זה לזה, מצד כי זה הוא האב וזה הוא הבן, כך יש להם פירוד גם כן בצד מה. כי אב ובן הם מחולקים בעצמם, שזה הוא אב וזה בן, ודבר זה נחשב פירוד. ולפיכך בוודאי יש כאן סילוק ופירוד מצד זה, ולכך אמרו לישראל 'כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל'". לכן הטענה של היוונים: שמכיוון שהחיבור שיש בין ישראל להקב"ה בא מישראל, כשזה מסתלק – איך אומרים? – נפרד, אין שום חיבור. והטעות שלהם – כי באמת הקשר בא מהקב"ה, ולא מישראל. זה העיקר של ההסבר שלו. זה מובן?

ולכן מה שצריך להבין זה פשוט מאוד: היוונים לא מסוגלים להבין אחרת! מכיוון שאין להם שום ניסיון ממה זה התגלות, רצון אלוהי. כי לא היה בהם עניין של תורה. ולכן הם – בְּכֵנות! – הם רואים בתורת ישראל משהו דומה לחכמה אנושית כמו שיש אצלם. ומכיוון שהיה תחרות בין חכמת היהודים וחכמת היוונים, מה רצו לסלק מן העולם? – את הטענה של היהודים שזה מסוג אחר! שיש הבדל מהותי: זה לא רק (אין המדובר ב)סוג של חכמה שונה, ושאפשר להכניס את זה בתרבות כלל־עולמית, כפי שרצו היוונים באלכסנדריה.

ולכן, שוב אני חוזר על זה, ולא רק מפני שזה הבעיה שלנו עכשיו, אלא שזה הבעיה מהתחלת העניין: שזה החולשה מצד ישראל שנותן כוח לאויבי ישראל. כשהיהודים עצמם אומרים אותו דבר – אז הגויים 'עולים על העגלה'.

"כי מצד העגל, שעבדו ישראל את העגל מיד שנתן להם התורה, דבר זה מורה כי יש כאן סילוק והפרדה בעצם שלהם. ועל זה אמר כי 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה', פירוש: 'אלה' הוא לשון קשה" – פה זה פירוש מיוחד למהר"ל על אותה גמרא. כי לפי פשט הגמרא – "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה", "אלה" זה קשור ל"אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". אבל פה הוא מסביר כי הביטוי, המילה "אלה" – זה לשון, דבר קשה. "פירוש, 'אלה' הוא לשון קשה", כפי שנראה מיד, "כמו שאמרו בפרק ב' דיבמות (כא ע"א) דא"ר לוי קשה עונשִין" – העונשים – "של מידות" – חטא על מוסר, זה נקרא 'מידות', עונשים של מידות – "יותר מעונשִין של עריות, שזה נאמר בהן 'אל': 'כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ' (ויקרא יח, כז), וזה נאמר בהן 'אלה': 'כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה' (דברים כה, טז)" – 'אלה' זה דבר יותר קשה מ'אל'. "וכל לשון 'אלה' משמע קושי, דכתיב (יחזקאל יז, יג): 'וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח'" – זה לשון "אילים", "איל". זה לשון חזק – "שהוא לשון חזק וקושי. ואמר אף על גב שהעניין הזה שהוא חיבור האֵם אל פרי בטנה הוא עניין חזק וקשה, שיהיה כאן סילוק ופירוד" – זה לא טבעי – "ואם כן ראוי היה מצד שישראל הם בנים שלא יהיה סילוק ושכחה לדבר זה, מכל מקום יש כאן סילוק" – "גם אלה תשכחנה" – "והסרה לדבר זה, כי אב ובן חלוקים הם, כמו שאמרנו. ולכך יש הסרה כאשר ישראל אין עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא, ושייך בזה שכחה אילו לא היה חיבור מצד אחר לישראל, רק מצד שהם בניו". אם הסטטוס, נאמר, של ישראל זה רק להיות בנים לה' אלוהיכם – יש אפשרות של סילוק אותו חיבור מצד עצמם. אבל יש עוד סגולה אחרת, שזה בא מ"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ". תפסתם את העניין?

"אף כי הוא דבר קשה, היה שכחה לדבר זה. אבל החיבור והצירוף שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא מצד אחר, והוא חיבור מצד העילה עצמה" – הקב"ה הוא העילה של ישראל, ולא שישראל בחר בקב"ה, ולכן הוא קשור אליו. זה מובן, כן? נמשיך: "וחיבור שהוא מצד העילה, אין לדבר זה שהוא מצד העילה, יש לו שינוי" – אין דבר כזה – "כי מצד העילה אין שינוי, רק ההשתנות הוא מצד העלול, שהוא בעל שינוי. וזה מפני שאין לישראל דבר בעצמם עד שיהיה הסרה שייך בהם, רק השם יתברך בחר בם, ודבר זה הוא מצד העילה. ולכך 'וְאָנֹכִי', כי ה' יתברך אמר להם 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ', וזהו מצד העילה, וזה אין שכחה לו, דבר שהוא מצד העילה. וזה כי 'אנכי' הוא מצד שהוא יתברך עילה להם, ובפרט עילה מחויבת, כמו שמוכיח הלשון שאמר 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם'. וכבר הקשו כמה חכמים, כי לא נזכר כאן שום מצווה, רק היה לו לומר 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' – לכך אהיה לך לאלוהים, וכאן לא אמר דבר ציווי כלל. עד שהרבה נבוכו" – הרבה מהחכמים – "נבוכו בזה, ונתנו מספר אחר בעשרת הדיברות" – אלו שטוענים שאין עשרה מצוות ועשרת הדיברות, מכיוון שהדיברה הראשונה זה לא ציווי, אלא הגדרה, דאם לא כן היה לו לומר כפי שהוא מסביר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", לכן "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים". אלא, זה הגדרה. ואותה הגדרה – המהר"ל מגלה לנו שיש איזה הכרח חיובי שה' יהיה אלוהים של ישראל, אלוהי ישראל. מכיוון שזה בא מצדו, ולא מישראל.

שוב אני חוזר על זה, לפי דעתי זה המוקד של הנושא פה: זה לא ישראל שבחר בה', אלא ה' בחר בישראל. אבל ה' לא בוחר בלי סיבה, יש סיבות שה' בחר בישראל. אבל זה לא ישראל שבחר בה'. זה העניין. ואפשר גם כן להוסיף אולי עוד הסבר: בבחינת כלל ישראל – זה ה' שבחר בכלל ישראל. בבחינת יחיד – אז קורה שכל יחיד ויחיד בישראל הוא, דומה (נדמה)[5] לו, כאילו הוא בחר במה שבחר ה'. זה מובן? אבל זה ההבדל בין יחיד וכלל. ואין יחיד מחוץ לכלל שלו.

אני עוד רוצה להוסיף משהו: ההבדל שיש באותה שאלה בין היהודים בתקופת היהדות, בתקופת הגלות, ובין הישראלים. יהודי-ישראלי זה היינו הך, הוא שייך לעם ישראל. אבל יהודי, לרוב, דומה לו שהוא חופשי להחליט אם הוא רוצה להיות יהודי או לא. זה מובן? זה ידוע. נדמה לו שמכיוון שהוא מחליט שהוא יהודי, אז הוא יהודי. ישראלי – יודע שהוא ישראלי, שהוא רוצה או לא רוצה – ככה. זה ההבדל. אבל לפי דעתי, אין הבדל. גם היהודי שדומה לו, שאם הוא מחליט מי הוא, זה אותה הגדרה: יהודי הוא לא חופשי להיות יהודי, כמו שעץ לא חופשי להיות עץ. זה משהו אחר. שמש לא חופשי להיות לבנה, ולבנה לא חופשית להיות שמש. זה דבר שבמציאות. זה קשור למה שאמרנו: שהברית בין הקב"ה לישראל – זה הברית בין הקב"ה לישראל, ולא ההפך! זה לא בין ישראל והקב"ה. אבל חוץ מזה, יש סיבות שה' בחר בישראל ולא בעם אחר. מכיוון שישראל הוא עם ה' מעיקרא, בעצם. וכעם עברי. ולכן כשמשה היה צריך להסביר לפרעה מה קורה ביציאת מצרים, הוא אומר לו: "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ" (שמות ה, ג). הוא לא אומר לו "אלוהי ישראל נקרא עלינו", אלא "אֱלֹהֵי הָעִבְרִים". ולכן הזהות העברית הייתה ידועה באותה תקופה. פרעה מבין במה מדובר. מה רצית?

קהל: [...]

מניטו: זה ההבדל בין... יש שני פסוקים במקרא. טוב, אני מבין את השאלה, ודווקא צריך לגלות שזה ההפך: "ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלוהים", "ואני אהיה לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם",[6] אני לא זוכר בדיוק את הגרסאות, אבל זה ההפך. הפסוק שאומר: "ואתם תהיו לי לעם ואני אהיה לכם לאלוהים" – הכוונה זה לגרים. זה אדם שמחליט, ואז הקב"ה מקבל. הגרים, שנולדו מחוץ לישראל, והם בחרו באלוהי ישראל. אז הם בחרו להיות עַמו – ואז הוא בחר להיות אלוהיהם. לגבי ישראל זה ההפך. הוא אלוהינו, ולכן אנחנו צריכים להיות עמו. אז זה בבחינת כלל. בבחינת יחיד, ברור שכל יחיד צריך להתעלות מדרגה לדרגה, אבל בזהות שלו, בטבע שלו. הטבע שלו – הוא כלל ישראל. וה' שבחר בכלל ישראל, לא כלל ישראל שבחר בה'. וההוכחה – שרוב היהודים בכל התקופות לא רוצים מזה. אנחנו ממשיכים להיות יהודים, אבל ההוכחה, וזה התחיל בחטא העגל – היהודים כאומה בין האומות לא רוצים את התורה, לא רוצים את אלוהי ישראל. זה ההוכחה שהוא בחר בנו, ולא ההפך. זה מובן?

יש משנה בפרקי אבות שמסבירה את זה (אבות פ"ד מכ"ב): יש לנו בחירה בכול, חוץ מלהיות מה שאנחנו. אני לא יכול לבחור להיות אדם או משהו אחר. אני אדם. בתוך ההגדרה של אדם, אני יהודי. אין לי בחירה בזה. זה מה שרציתי לומר. ולכן יש חיים רוחניים פנימיים עשירים לכל יהודי שהוא הולך לקראת האלוהים. אבל יש פסוק בספר שמות (יט, ג): "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים", אז – "וַיִּקְרָא אֵלָיו ה'... לֵאמֹר". מכיוון שמשה עלה אל האלוהים – ה' (שם הוי"ה) קרא אותו. אבל ה' שקרא אותו.[7]

קהל: [...]

מניטו: המלאכה של מי? של היהודים?

קהל: [...]

מניטו: אני לא מבין.

קהל: [...]

מניטו: לא, לא, מה שהגויים מגלים זה שה' בחר בישראל. ולכן הם מגלים שיש ה'. אף על פי שהיהודים לא מאמינים בו. זה מה שהגויים מגלים. כשגוי בא בישראל ורוצה להיות יהודי-ישראלי, הוא רוצה להיות שייך לאלוהי ישראל.[8] אף על פי שהוא יודע שיש יהודים שלא מאמינים בזה. זה לא מכיוון שהיהודי מסר לו איזה מסר שהוא. הוא מגלה שהייתה התגלות בישראל. אפשר להסביר את זה בצורה אחרת, אבל זה פשוט מאוד. יש לי קצת ניסיון בנושא, כי אני בקשר עם הרבה גויים שלא תופסים מה שאנחנו אומרים: יהודי, אפילו לא מאמין, הוא יהודי. גוי, אפילו מאמין, הוא לא יהודי. לא תופסים את זה. זה מה שצריך לגלות. אני דיברתי פעם עם כומר... יותר מכומר, והוא לא תפס את זה. והוא מאמין במקרא – הוא קורא לזה Bible אבל זה לפי דעתו זה אותה... – הוא מאמין. אז אני שמאמין באלוהי ישראל אני לא יהודי, והיהודי הזה שהוא אתיאיסט – הוא יהודי?! זה הנושא פה. זה מובן? (צחוק קל).

יוון הפיצה שפה בינלאומית חדשה: המתמטיקה

קהל: [...]

מניטו: יפה. זה מה שרמזתי, אבל במהירות. אנחנו קיבלנו, בין שאר הרבה דברים מהחכמה היוונית – החכמה היוונית זה עולם ומלואו – קיבלנו שני דברים בסיסיים, איזה תפיסה של העולם החיצוני בשני הממדים האלו: ההרמוניה שיש בעולם החיצוני, החוקים של האסתטיקה. כל עם יש לו גישה, הוא רגיש, יש לו יחס לאסתטיקה. אבל התפיסה של היוונים היא בממד כלל־אוניברסאלי. ובדורות הראשונים לא ראו את זה, אבל עכשיו, אחרי כל כך זמן רואים שכל העולם כולו, כשהוא רוצה להתקשר לתפיסה של העולם החיצוני מבחינת אסתטיקה, הוא מתחיל בדרך של היוונים. מזה יצא את התפיסה של המדע המודרני, שזה התחיל דווקא ביוון, שהחוקה של העולם החיצוני זה ההרמוניה שיש במתמטיקה. זה לקח הרבה הרבה זמן, עד שהחכמים, של חכמי אומות העולם, גילו את זה. אבל מי התחיל בזה? זה יוון שהתחילה בזה. שהלשון של המתמטיקה היא החוקה של המציאות החיצונית של עולמנו. עכשיו אנחנו בעידן מודרני שאנחנו רגילים לזה. זה מובן מאליו. אבל זה לא היה מובן מאליו, זה דווקא הגניוס היווני שגילה את זה.

זה מובן? כן? עוד לא.

יש מעבר בין התפיסה של החוקה של היופי, והחוקה של המציאות במישור של מדעי העולם. וצריך ללמוד את זה בספרות היוונית עצמה. הם שנתנו לעולם כולו את המתמטיקה כלשון המדע. מאיפה לקחו את זה? מהתפיסה של העולם החיצוני, ששייכת לאסתטיקה שלהם. זה מה שצריך לגלות.

ודווקא ה'פחד יצחק', הרב הוטנר (מאמר ד, ה‑ו), מסביר את זה ככה: מכיוון שהנשמה של יוון היא רגישה לעשרה מאמרות, והנשמה של ישראל היא רגישה לעשרת הדיברות, אז הבורא מתגלה דרך עשרה מאמרות, זה חוקות הטבע. ומי שלומד חוקות הטבע, ורק חוקות הטבע, אז הוא מגלה טבע שהוא במישור הדטרמיניסטי. הוא רואה רק המתמטיקה שיש בעולם. ואין נשמה, אין גילוי של מה שנביאי ישראל קראו – אחר כך אנחנו קוראים לזה – 'מוסר', 'תורה'. אלא הם רגישים רק לחוקות הטבע. ולכן זה הסכנה של המחשבה שלהם: כשמשליכים את התפיסה של העולם החיצוני בעולם הפנימי. אז פה מתחילה את התחרות בין יוון וישראל. אז הנשמה של עם ישראל היא קשורה לעשרת הדיברות, יש מישהו שמדבר: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ", זה סוד הנבואה. זה מובן?

אז בכל מה שמדובר בעניין של העולם החיצוני – יוון זה המומחה. וכל מה שמדובר בעולם הנשמה, בעולם הנפש – נביאי ישראל הם המומחים. אבל מכיוון שהם תחת ההשפעה של חכמתם הם, הם לא מסוגלים לקבל שיש חכמה אחרת: החכמה של הנפש, של הנשמה, של המוסר, של הערכים. כפי שזה התגלה דרך התורה. זה קצת מובן?

יש דרך ארץ, ויש תורה. והם מומחים של הדרך ארץ, ועם ישראל הוא מומחה של התורה. אבל אמרה המשנה (אבות פ"ג מי"ז): "אם אין דרך ארץ אין תורה, ואם אין תורה אין דרך ארץ". אבל הניסיון שלנו הוא ככה, ואנחנו חיים את זה: תורה בלי דרך ארץ זה אסון, ודרך ארץ בלי תורה זה יותר חמור. זה מה שאנחנו רואים. כשבא מישהו ומדבר בשם התורה ואין לו דרך ארץ – זה הריסת, הריסות התורה. כשבא מישהו ומדבר בשם דרך ארץ, ויש לו דרך ארץ, אבל אין לו תורה, והוא אומר שזהו התורה – "דרך ארץ זה התורה" – זה גם אסון. זה מה שקורה! זה מובן?

[1] בראשית רבה ב, ד: "באיזו זכות ממשמשת ובאה, המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב, יט) 'שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ'".

[2] ראו פחד יצחק, מאמר ה, אות ו.

[3] יש לשים לב שמניטו הוגה את המילה 'בשבילך' בלשון זכר, עם קמץ בסוף, דבר המסביר את המשך דבריו.

[4] ראו להלן, בשיעור שלישי של נר מצווה, בהערה 152, הסבר על המילה 'עולה' שבפסוק "התשכח אישה עולה".            

[5] בלשונו של מניטו 'דומה' = 'נדמה'.

[6] ילקוט שמעוני ירמיהו, שיב: "אמר רבה בר ר' הונא, מעלה זו יש בין ישראל לעובדי אלילים, דאילו בישראל כתיב (ירמיהו לא, לב): 'וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם', ואילו בעובדי אלילים כתיב (שם ל, כא‑כב): "מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם ה'. וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים'".

[7] כלומר, לכאורה משה לא עלה אל האלוהים בעצמו, אלא שהוא נקרא קודם על ידי ה'. אבל ראו שמות רבה יט, ג: "אמרו רבותינו, שלושה דברים עשה משה והסכימה דעתו לדעת המקום [...] והשנייה, דרש באוהל מועד ואמר, ומה אם סיני שלא הייתה קדושתו אלא לשעת מתן תורה, לא עליתי אלא ברשות, שנאמר (שמות יט, ג): 'וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר'". ופירש ב'עץ יוסף' שם: "דאע"ג דכתיב תחילה 'וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים', פירושו – וכבר קרא אליו ה', כי בלא רשות לא עלה". וראו במהר"ל, בדרוש על התורה, לז ב: "כי לקניין התורה צריך שיהיה האדם מוכן לקבלה קודם... זהו שכתוב ומשה עלה ואחר כך וירד ה'. לומר, כי צריך האדם מצד עצמו תשוקה והכנה אליה קודם שמקבלה. ואין הקב"ה נותנה למי שאינו מוכן לה תחילה".

[8] כפי שאמר בועז לרות: "מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (רות ב, יב).

הקדמה על ארבע המלכויות

מניטו: 'נר מצווה' של המהר"ל, דף יב. טוב, בפרק הזה של 'נר מצווה' של המהר"ל, המהר"ל מסביר את [ה]עניין של המלכויות, ומביא כמה מקורות, גם מהגמרא, גם מהמדרש. ואני רוצה להקדים את הפרק הזה במה שאומר המדרש על הסדר מלכויות.

אז זה נמצא ב'בראשית רבה' (בראשית רבה ב, ד). יש גם מקור, בגמרא במסכת מגילה אם אני זוכר, על הפסוק "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, ב). אז העניין של המדרש זה להסביר שעם ישראל הוא שלב הכנה כבר מאדם הראשון. מכיוון שסופסוף הוא נקרא 'בן אדם', אז זה מתחיל כבר מאדם הראשון. עם ישראל צריך לעבור שלבים, 'הליך' אם אפשר לומר, של ארבע מלכויות, ורק בסוף יהיה מלכות המשיח. אז לפי המדרש זה פשט הפסוק: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" – זה רק בסוף, באחרית הימים, זה מלכות המשיח. יש עוד מדרש שאומר: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם – זה רוחו של המשיח". זה נמצא במדרש רבה על אותו פסוק. אז אני מתחיל במקור על הפסוק עצמו:

"ר' שמעון בן לקיש פתר קריא בגליות" – יש פה ביטוי רגיל למדרש: זה או פתח קריא, נתן פתיחה למקרא, או פתר – נתן הסבר, פתרון. אז פה זה "פתר קריא" – הסביר את סדר הפסוק לפי הגלויות.

"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ – זה גלות בבל". פה הפתרון של המדרש: שכל מה שהמקרא מסביר לנו מששת ימי המעשה, זה כמין דגם למה שמתפתח דרך כל ההיסטוריה של העולם, עד ימות המשיח. אז פה יש לנו איזה דגם של המצב של העולם עד שלב התיקון שנקרא 'מלכות המשיח'. זה מובן? אז אני חוזר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ – זה גלות בבל, שנאמר: 'רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ' (ירמיהו ד, כג)". טוב, כשאנחנו לומדים את הנושא, לפי אותם המקראות, אנחנו רואים שזה שייך לשלב הראשון של המלכויות, שזה מלכות בבל. אם אתם זוכרים יש כבר מקור בספר בראשית (י, י): "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל", על מי זה נאמר?

קהל: נמרוד.

מניטו: יפה, על נמרוד. עניין המלכויות – אני מייד חוזר להסביר את זה – זה מתחיל בנמרוד. ואתם זוכרים, נמרוד זה אותה תקופה של מי? (קהל: אברהם) אברהם אבינו. אז יש כבר סיפור שלם של התפתחות ההיסטוריה של מין האנושי אחרי המבול, שזה מתחיל בְּמלכויות. ושורש המלכויות זה מלכות נמרוד, שמרד נגד הקב"ה (זוהר ח"א עג, ב), לפי המשמעות של השם שלו. במקביל מתחילה היסטוריה שלמה של הכנת מלכות המשיח, שזה מתחיל באברהם.

למדנו כבר את הנושא הזה, אתם זוכרים את זה? מאותה חוויה, מאותו ניסיון של העולם – מצב של תוהו ובוהו, יש שתי אפשרויות: או נמרוד שמרד על הבורא עולם, מכיוון שעולמו נמצא במצב של תוהו ובוהו, זה שורש המלכויות; והתגובה של אברהם אבינו, ש"הכיר בבוראו" (בראשית רבה סד, ד) ורצה להיות עבד הבורא, כדי "לתקן עולם במלכות שד"י". זה תוכנית שלם, שזה יתוקן, ייתקן, עד מלכות המשיח. אז יש שני סיפורים מקבילים, שתי היסטוריות, נאמר, מקבילות: ההיסטוריה של המלכויות, ויש לה את ההיגיון שלה. תחזרו על הספר של המהר"ל ב'נר מצווה', בפרק הוא מסביר את הכול לפרטים – יש צורך של ארבע שהן חמש, יש היגיון שלם. אז כל ההיסטוריה של העולם זה היסטוריה של מלכויות, אחת אחרי השנייה, עד גמר התיקון, ואז מתחיל את השלב החמישי שהוא מלכות המשיח. אבל באותה תקופה יש התחלה של המלכויות בנמרוד, והתחלה של הכנת מלכות המשיח – מאברהם אבינו עד אחרית הימים. זה מובן עכשיו, כן?

אז זה המקור במדרש אומר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ – זה גלות בבל, שנאמר: רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ. וָבֹהוּ – זה גלות מדי" – אחרי בבל יש מלכות פרס, אבל זה התחיל עם מדי. ולכן יש לנו פה נושא, שצריך לראות במקורות. יש ברייתא במסכת ברכות על משמרות הלילה (ברכות ג ע"א). לילה זה גלות (זוהר ח"א כג, ב). לילה זה התחום של המלכויות. יש שאלה, האם יש שלוש או ארבע משמרות בלילה – זוכרים את הברייתא ההיא: עד אשמורת, "עד..." איך אומרת המשנה? "רבי אליעזר...".

קהל: הוא חלק אם זה שלוש משמרות...

מניטו: משמרות בלילה, או ארבע משמרות.

קהל: ארבע משמרות.

מניטו: זהו. זה דעת מי? "עד..."? תחזור על המשנה הראשונה שלנו.

קהל: המשנה הראשונה של ברכות? "מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכוהנים נכנסים לאכול בתרומתן".

מניטו: עד?

קהל: "עד סוף האשמורה הראשונה".

מניטו: "האשמורה הראשונה" – דברי?

קהל: דברי ר' אליעזר.

מניטו: ר' אליעזר. זהו. אז שמה הגמרא שואלת אם יש שלוש או ארבע משמרות בלילה. טוב, זה עניין של המלכויות. ולכן יש לנו שתי אפשרויות: או לומר זה בבל, מדי, פרס, רומי, "מלכות הרשעה" זה?

קהל: רומי.

מניטו: רומי, רומא. ויש גם כן גרסה אחרת: זה בבל, פרס, יוון ורומי. אבל סופסוף זה הולך לאותה משמעות. אז פה, במקור של בראשית רבה: "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ" – זה בבל. "וָבֹהוּ – זה גלות מדי, שנאמר: 'וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן' (אסתר ו, יד)". "וַיַּבְהִלוּ" זה בהו[1]זה ברור שזה מדי. זה מלכות שהייתה לפני ש"וַיְהִי בִּימֵי אחשוורוש, הוּא אחשוורוש הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ" (אסתר א, א), תראו המקור ברש"י: הפסוק אומר "הַמֹּלֵךְ", ולא "המלך" – מה ההבדל? מה? למה לא אמר "המלך מהודו ועד כוש", אלא "הַמֹּלֵךְ"?

קהל: זה שם עצם.

קהל: ארעיות. זה מיעוט. הוא מולך עכשיו, אבל לא ימלוך.

מניטו: אה, זה דרש יפה (צחוק קל). לא, לא מספיק. שמלכות פרס לקח את המלוכה ממלכות מדי. "הַמֹּלֵךְ", ולא "המלך". הבנתם את ההבדל, כן? תראו ברש"י שמה.

אז קודם כול בבל, אחר כך מדי, ואחר כך: "וְחֹשֶׁךְ" על פני תהום "זה גלות יון, שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוהי ישראל. עַל פְּנֵי תְהוֹם – זה גלות ממלכת הרשעה, שאין לה חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת – זה רוחו של מלך המשיח". זה מובן? לכן יש שלבים: קודם כול שלב של מלכות בבל, אחר כך מדי, פרס – מדי זה פרס – יוון, ורומא-רומי. ואחר כך, בסוף, מלכות המשיח. זה המקור של הפרק של המהר"ל. זה מובן? אז ניקח את הספר עכשיו.

והמהר"ל מסביר בקטעים הקודמים מה מאפיין את כל מלכות ומלכות, שמטרותיהן להתנגד לכל השלבים של ההכנה של מלכות ישראל. כל המלכויות האלו לוקחים את המלוכה מישראל, ורק באחרית הימים מחזירים את המלוכה לישראל. והוא נותן לנו הסבר כזה: כמו שבנשמת הנפש האדם יש כמה כוחות, גם כן בבחינת כלל המין האנושי, הכוחות האלו פועלות במלכויות. ולכן כוח הנפש זה במלכות בבל, ואחר כך כוח הרוח זה במלכות יוון (מדי ופרס), אחר כך כוח השכל זה במלכות יוון.

קהל: [...]

מניטו: מה אמרתי?

קהל: יוון זה לא הרוח.

מניטו: לא, אמרתי "מדי – רוח" לא? טוב יש בעיות, יש לי בעיות עם הביטויים. אני חוזר על זה: הכוח המאפיין את מלכות בבל זה כוח הנפש, 'גסות רוח', נפש. אחר כך, מדי זה הרוח. אחר כך, יוון זה השכל. ואחר כך, באה המלכות הרשעה – זה רומא – שכוללת את כל הצורות של נפש האדם: נפש, רוח, נשמה-שכל, והיא שמתנגדת לישראל בכל הכוחות בבת אחת. ותראו בקטעים שקודמים לפרק שלנו את ההסבר של המהר"ל שהוא מגיע [אליו] לפי המקורות והפסוקים. זה נלמד. ופה נתחיל מייד.

עזות חיובית ועזות שלילית

"ודע כי החומר הוא מתפעל", החומר הוא בגדר או בהגדרה של כוח הנפש, הוא מושפע מכל ההשפעות. הוא מתפעל. הוא לא פועל, אלא מתפעל. תראו, אני רוצה לקרוא את כל הפרק, כי זה, צריך להשלים את כל הנושא כדי להבין את העניין. "ודע כי החומר הוא מתפעל, ולכך בני אדם שהם בעלי חומר אינם עזים וקשים", אין להם היוזמה של העזות. ויש הבדל – אני מציין מייד – בין 'עזות' ו'עזות פנים'. 'עזות פנים' זה שלילי, בבחינה מוסרית. "עז פנים לגהינום" (אבות פ"ה מ"כ). אבל 'עזות' – והמהר"ל חוזר על המקורות האלו – 'עזות' זה מידה חיובית. למשל, במשנה בפרקי אבות: "היה..."?

קהל: "עז כנמר".

מניטו: "עז כנמר" (שם). יש הבדל בין "היה עז כנמר, לעשות..."?

קהל: "רצון אביך שבשמיים".

מניטו: זהו. זה חיובי, וזה מידה חיובית. זה היוזמה של הרצון. אבל 'עז פנים' זה המכשול, זה הכישלון של העזות, בהגדרה השלילית. לכן יש הבדל. "אינם עזים וקשים", בני אדם ששייכים לחומריות – הם בבחינת 'מתפעל': מקבלים השפעה, והם מגיבים על ההשפעה. אבל אין להם היוזמה בבחינה השלישית שהיא בחינת השכל-הנשמה, בהגדרה של המהר"ל.

"אבל ישראל, שניתנה להם התורה, הם עזים וקשים לגמרי", פה יש הגדרה מעניינת. ואנחנו יודעים שזה אמת: ישראל, הם "עזים וקשים לגמרי", לכן זכו למדרגת מתן תורה. כי צריך להיות "עז כנמר" כדי להיות מסוגל לעבודת התורה.

התורה בתור חכמה: ניסיון הגזל של יוון

ועוד נמשיך: "ודבר זה ביארנו בכמה מקומות. ולכך ראה דניאל" – בנבואה שלו – "אומה זאת, שהיא מוכנת אל החכמה ביותר". במקביל למקור שראינו במדרש רבה, יש גם הפרק של נבואת דניאל, שהוא רואה את ההתפשטות של המלכויות האלו בבחינת חיות. והחיה השלישית בחלום דניאל זה נמר. מייד המשמעות היא מדויקת: זה הכוח השלישי, כוח השכל שנקרא 'עזות רוח'; לא 'עזות פנים', אלא 'עזות רוח'. זה מובן? ולכן הוא רואה איזה חיה שנקראת 'נמר' – "שהיא מוכנת אל החכמה ביותר משאר אומות, ראה אותה נמר, שהוא היותר עז. ולפיכך האומה הזאת ביקשו שיכתבו להם חכמים התורה" – בלשון – "יוונית". אתם זוכרים במה מדובר: כי דווקא תרבות יוון ביקשה שחכמי ישראל יכתבו את התורה (מגילה ט ע"א). כי הם היו מסוגלים ל... איך אפשר לומר? לגזול את התורה מישראל, מכיוון שהתרבות שלהם הייתה מסוגלת לאותה מדרגה של חכמה. תרבות בבל ראתה את הכוח של ישראל בבחינת הנפש, והתנגדה לזה. תרבות מדי – בבחינת הרוח, והתנגדה לזה; ופה אנחנו מגיעים לשלב השלישי, של יוון, של העימות בין יוון וישראל, ודווקא בנבואת דניאל זה בצורת נמר, שזה מסמל לסגולת הכוח השכלי השייך לתורה. יוון זה לא ישראל, ולכן אינם מסוגלים לתורה בקדושתה. אלא מסוגלים למדרגת חכמת התורה, ולכן דווקא ביקשו לגזול מישראל את התורה כחכמה. לא כקדושה – כי אין להם שום שייכות לקדושה, אבל הם מסוגלים להבין את חכמה התורה כחכמה, ורצו לקחת מישראל את התורה כחכמה, כדי לתרגם אותה ליוונית. אתם מבינים את חומרת המאורע, כן?

"כמו שמפורש במסכת מגילה (ט ע"א). אף כי בודאי אין לאומה הזאת חלק בתורה" – ואני מוסיף, מסביר: בבחינת הקדושה – "כמו שאמרנו" – מקודם – "ומכל מקום ביקשו לכתוב להם התורה בלשון שלהם, וזה מורה שהחכמה שייך להם ביותר". יש קצת הומור בזה: אנחנו יודעים שהיו מייסדי הפילוסופיה, לכן היו מסוגלים להיקַשר לעניין של חכמה. מצאו ספר שעם ישראל אמר שזה נבואה, שהספר – אפשר להגדיר, התורה – אפשר להגדיר אותה בפסוק מיוחד: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא יט, ב). טוב, זה לא מעניין אותם הקדושה, אבל הבינו למשל את הפסוק: "וראו כל העמים" – פחות או יותר זה ככה – כי "עַם חָכָם וְנָבוֹן..." (דברים ד, ו), אתם זוכרים את הפסוק בספר דברים? תפסו את עניין החכמה שיש בתורה, ורצו לגזול מישראל את אותה חכמה ולתרגם אותה ביוונית. זה מובן?

אז אני חוזר על זה: "וזה מורה שהחכמה שייך להם ביותר". רציתי לציין, אולי דיברנו על זה כמה פעמים, כּשְרש"י נתן פירוש למילה 'פילוסוף' פעמיים בש"ס. במסכת שבת (קטז ע"א) בפרק "כל כתבי הקודש" הוא מפרש את המילה 'פילוסוף' במילה 'מין'. מה זה 'מין'?

קהל: מינות.

מניטו: כן, מינות: מי שמראה את עצמו כאילו הוא מאמין, אבל אינו מאמין, אז נקרא 'מין' (צחוק קל). ובמסכת עבודה זרה (נד ע"ב), רש"י מסביר את המילה פילוסוף כ'חכמי אומות העולם'. דיברנו פעם על זה, אני רוצה להסביר את זה בהקשר לנושא. ולכן יש לנו שני פירושים של רש"י: במסכת שבת פרק "כל כתבי הקודש", הפרק מתייחס לשאלה הבסיסית מה זה ספר של כתבי הקודש, מה זה ספר של חכמה. יש הבדל מהותי בין שתי ההגדרות האלו. אז במסכת שבת, רש"י מסביר: 'פילוסוף' זה 'מין'.[2] במסכת עבודה זרה הוא מסביר המילה 'פילוסופים' – בלשון רבים – 'חכמי אומות העולם', שהיו פילוסופים, חכמי רומי, זה מסכת עבודה זרה. לאמיתו של דבר אין סתירה. מכיוון שבהקשר לנבואת ישראל – מי שלא מאמין בנבואה הוא 'מין'. בהקשר לעבודה זרה – מי שלא מאמין בעבודה זרה הוא חכם. ולכן אין סתירה. הבנתם את זה, כן? ולכן יש נושא מעניין מאוד – כי שוב כל העניין הזה חוזר בימינו אנו – מה עדיף? פילוסוף של אומות העולם, או פילוסוף של ישראל?

קהל: אומות העולם.

מניטו: למה? מכיוון שְמה זה פילוסוף? מי ששולל כל עניין נבואה. זה מובן. אין דבר כזה אצל הפילוסוף, בפילוסופיה, 'נבואה'. לא מובן. שוללים את זה. אז מי ששולל את הנבואה, יש שתי אפשרויות: או מדובר בנבואה של עובדי עבודה זרה – אז הוא חכם, מכיוון שהוא שולל את מה שצריך ל... אם מדובר בנבואת ישראל, ברור שהוא 'מין'. זה מובן? יש איזה מין פרדוקס: מצד אחד הוא חכם, מכיוון ששולל את העבודה זרה; מצד שני הוא מין, מכיוון ששולל את נבואת ישראל. ולכן אם הוא גוי – הוא נקי מכל חטא, דווקא הוא חכם. אם הוא יהודי, נאמר, אז פה יש בעיה. אם הוא תלמיד חכם – אז נקרא 'מין', אם הוא עם הארץ – אפילו אפיקורוס אי אפשר לקרוא לו. הוא צריך להיות תלמיד חכם כדי להיות אפיקורוס. הבנתם את ה...? טוב, אז אני חוזר לנושא.

פה המהר"ל מציין כאילו דרך אגב, שתרבות יוון הייתה מסוגלת למה שאנחנו מגדירים: 'חכמה'. ולכן כשראו את ספר התורה, אז ראו בו חכמה. ורצו לקחת את זה בבחינת חכמה, ולתרגם את החכמה ליוונית. את החכמה של התורה ליוונית. זה מובן? בבחינת עם ישראל, שקיבל את הנבואה מנביאי ישראל, מהתקופה הקודמת, זה ברור שזה לא רק חכמה. שזה קדושה. אבל היוונים לא היו מסוגלים לתפוס את הצד הקדושה שהייתה באותה חכמה, ורצו לקחת את זה כחכמה. טוב, אז נמשיך.

אה, עוד הוספה: תוספות, דווקא באותו מקור של מסכת שבת, מביא את פירושו של רש"י – 'מין' – ואחר כך מביא את... לא הוא לא מביא את זה, זה ממקור אחר, של עבודה זרה, מביא מה שתוספות אומר: "ושמעתי מיהודי שבא מיוון, שפילוסוף, המשמעות זה: אוהב החכמה".[3] ויש עוד גרסה, חבל לא הבאתי את הספר: "ואית דגרסי פילא סבא" בארמית. והוא מביא מקור בתרגום, ש"פילא סבא" זה זקן ליצן. "פילא" זה ליצן בארמית. מי שאומר שהוא רוצה לדבר על החכמה, אבל לא הייתה נבואה, לפי התוספות זה הגדרה של ליצן. תפסתם את ההסבר. אולי בצורה אחרת: מי שאומר: "אתם רוצים לדעת יסוד החכמה? יסוד החכמה זה שאי אפשר להגיע לחכמה" – זה כל הפילוסופיה. ולכן הוא מסביר את זה: "פילו" – "סוף": "פילא" – "סבא" בארמית. זה מובן... (צחוק קל).

היחס האמביוולנטי לציביליזציה היוונית

אז אני חוזר לעניין: "ולכך דרשו ז"ל יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת", אתם זוכרים שזה הברכה של נח ליפת – "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם (בראשית ט, כז), ופירשו ז"ל (מגילה ט ע"ב) אמר רב חייא בר אבא, היינו טעמא דכתיב: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת, מיפיותו" – איך קוראים את זה? יפיפותו של יוסף, היופי... סליחה, אמרתי "יוסף"? זה גם כן נכון (צחוק). היופי של יפת "יהא באהלי שם". "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם". איזה מין ברכה כזו. החלק של יפת – זה היופי. ודווקא מכיוון שהיופי זה החלק של יפת, עתיד לשכון באוהלי שם. ההסבר של הגמרא זה: הִרשו לתרגם את התורה, את ספרי הקודש, נאמר, רק בלשון יוון, מכיוון שהיא שפה יפה. כי היופי של יפת זה יוון, אומרת הגמרא. ואנחנו יודעים שזה הסגולה של יוון: כל היופי של ה... נאמר – הגאוניות, הגניוס של יפת, סופסוף אנחנו מוצאים אותה ביוון. ולכן כשנתנו רשות לתרגם – אני מתכוון לסנהדרין – לתרגם את ספרי הקודש, קודם כול נתנו רשות לתרגם רק בלשון יוון. וזה דווקא בפרק "כתבי הקודש". אני לא רוצה להכניס בסוגיות שמה, כי אין לנו מספיק זמן כדי לראות את כל הפרק, אבל תראו את פרק "כל כתבי הקודש" במסכת שבת: כשחולקים כבוד לתרגום ביוונית כמעט באותה מדרגה שחולקים כבוד לכתבי הקודש בעברית עצמה.

אז ההסבר הוא ככה: איך יפת ישכון "בְּאָהֳלֵי שֵׁם"? כשיתרגמו את כתבי הקודש בלשון יוון. אתם מרגישים שיש משהו דומה לסתירה פה: מצד אחד המהר"ל מסביר לפי המקורות, להגדיר את יוון בתחרות עִם ישראל, שגנבו ממנו את החכמה שבתורה כשתרגמו את התורה. וזה המקור של הבראשית רבה: "החשיכו את עיני ישראל ואמרו להם: כתבו על קרן השור "אין לכם חלק ונחלה באלוהי ישראל". מצד שני, יש איזה שבח ללשון יוון. אם כבר יש צורך לתרגם את כתבי הקודש בשפה אחרת – אז הרשות ניתנה קודם כול (ליוון), אחר כך הרשות ניתנה לכל השפות. ודווקא לפי דעתי, מכיוון שהיהודים לא היו מבינים עברית, אז היו צריכים לקרוא בכל לשון שאתה שומע. ודווקא בלשון יוון.

פה יש נושא חשוב מאוד. יש הבדל בין לשון יוון, תרבות יוון מצד אחד; והפילוסופיה היוונית, החכמה היוונית. זה שני דברים שונים לגבי החכמים. הם נתנו כבוד ליופי, ללשון והתרבות של יוון; והיו בעימות, במלחמה, עם הדעות של החכמה היוונית. זה לא קל, כבעיה, כן? כי יש צד חיובי ביופי של לשון יוון, ויש צד שלילי לגמרי – ונראה למה – בצורה שהיוונים, בעיקר הפילוסופים, רצו לסלף את חכמת התורה.

אז המהר"ל ממשיך בהסבר: "כלומר מן היופי של בני יפת, וזהו לשון יוני, שהוא היפה יותר, יהיה התורה באהלי שם" – זה מובן, או צריך לדייק עוד? זאת אומרת: איך מתקיים הפסוק "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם"? אם היופי של יפת יהיה אמיתי – וסופסוף זה מתגלה ביוון – אז יפת יכול לשכון באוהלי שם. איך? בתרגום של התורה בלשון יווני. ולכן רציתי מייד לדייק: יש הבדל בתפיסת החכמים בעניין של היופי השייך לסגולת יוון, שהיא יופיו של יפת, וחכמת היוונית שתרגמה את קדושת התורה לצורה תרבותית שונה לגמרי, שייכת לחכמה החילונית של יוון. אתם מבינים את חשיבות הבעיה.

"כי מותר להיות התורה בלשון שלהם, וכל זה מפני שיש להם החכמה יותר משאר אומות" – אפשר אולי להגדיר את זה ככה: יותר מכל שפות, יש סיכוי שהתרגום של כתבי הקודש בלשון יוונית יהיה יותר קרוב לאמת של חכמת התורה מִשְׁאַר לשונות. זה מובן? אבל מה קרה? קרה שתרבות יוון רצתה לחלל את קדושת אותה החכמה של התורה, ולכן התחיל העימות.

יש לכם פירוש על מסכת אבות שנקרא 'מגן אבות', מחכם גדול ששמו היה... דווקא באלג'יר...

קהל: הרשב"ץ?

מניטו: הרשב"ץ, כן. אז הוא מסביר את זה באופן ברור מאוד: ההבדל בין לשון יוון וחכמת יוון.[4] זה מסביר לנו למה היה כל כך פיתוי לעם ישראל שבאותה תקופה – לתרבות היוונית. מי שלמד הלשון הזה, יוונית, יכול להבין שהיה פיתוי כזה. אם כבר צריך לתרגם, אז כדאי ביוונית, ולא בשום לשון אחרת.

נמשיך: "והקירוב הזה עצמו" – זאת אומרת, הקירוב של סגולת החכמה השכלית ביוון, וסגולת החכמה הקדוֹשה בישראל – "הקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה" – להאביד מישראל את התורה. ולכן כשהיו שולטים בארץ יהודה אמרו: תביאו את הקורבנות שלכם, אבל על קרן השור של הקורבן כתבו: "אין לנו חלק ונחלה באלוהי ישראל", ועוד זה יתבאר. "כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו" – זה ביטוי יפה. ולכן, מהו הפסוק שמתנגד לזה? (שתיקה).

אני חוזר על מה שאומר המהר"ל אומר פה: "אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו". חכמי בבל לא היו יכולים להתחרות עם חכמת התורה, מכיוון שלא היו מסוגלים להיות חכמים באותה מדרגה. גם כן חכמי מדי. אבל חכמי יוון כן. תפסו דווקא את הנקודה של אותה חכמה שיש בתורה – "אנחנו צריכים אותה", נאמר את זה ככה, "גבי האוניברסאליות של התרבות האנושית כולה". הספרייה של אלכסנדריה, כן? בתנאי שלא יהיה קשר... – איך אומרים את זה? – מיוחד, ייחודי, של העם היהודי. תפסיקו לומר: "זה החכמה שלנו, זה הכתובת שלנו", תנו את זה לכל העולם כולו – אור לגויים בלשון יווני, מכיוון שזו הייתה המלכות של אותה תקופה.

מה הפסוק בתורה שהוא מתנגד למה שאמר פה הרב? "כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו" – לכן נאמר...? כדי לתקן את זה? זה דבר פשוט ויפה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). כי פה יש סכנה של קנאה. הבנתם את ה...?

"ולפיכך רצו לאבד מהם התורה. ולכך אמר כי מלכות שלישית מתייחס אל חיה" – בחזון של דניאל (ז, ו) – "שהיא נמר, שיש לה ארבע כנפיים, כי החכמה היא מתפשטת בכל צדדיו לרוחב ולאורך" – טוב אני מדלג על ההסבר הזה – "ואין לה גבול כלל, רק מתפשט בכל מקום. ולכן היה מדמה זה לנמר שיש לו ד' כנפיים, שהכנפיים מורים על התפשטות בכל ד' רוחות, וכבר ביארנו זה במקום אחר, וזה מבואר בכל מקום. ולכך אמר על אומה זאת" – זה בארמית, בספר דניאל: שהיא תתפשט בכל הארץ ("דִּי תִשְׁלַט בְּכָל אַרְעָא" – דניאל ב, לט). ובלי שום ספק: הכוח, הסגולה של תרבות יוון התפשטה בכל העולם כולו. באיזה בחינה? בכל הארץ כולה?

קהל: חכמה אומנותית?

מניטו: לא רק אומנותי. מצד האומנות, זה מסוגל לאיזה אופי תרבותי. אבל יש איזה בחינה של חכמת יוון – התפשטה על כל העולם כולו, בבחינה ממש כלל עולמית.

קהל: מדעית.

מניטו: המדע. כי הלשון של המדע זה סוף סוף המתמטיקה היוונית. וזה הגיע למדרגה של "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת" (בראשית יא, א). זאת אומרת, זה בא מיוון. וזה דווקא המדע של החיצוניות של העולם. יש צד של אסתטיקה – יופי, ויש צד של מדע – זה המתמטיקה. אני לא אומר שלא היו גם לפני היוונים תרבויות ועמים שידעו מתמטיקה, אבל הסגנון המתמטיקאי של היוונים הוא שהגיע לאותה מדרגה של "ויהי הארץ שפה אחת". זה מובן? זה שייך לשטחיות של המציאות, לחיצוניות של המציאות, כפי שראינו כבר בשיעור הקודם, כשלמדנו את הפרק ב'אורות'. זוכרים את זה?

אבל הלשון השייך, השפה השייכת לפנימיות של המציאות, לרוחניות, לנשמה, לערכים של הקדושה – זה הסגולה של עם ישראל. אז כל עוד שיוון הסתפקה בחלק, בסגולה שלה: היופי – אני חוזר בהגדרות: היופי, האמת של המציאות החיצונית, דהיינו המדע – זה היה בסדר, זה היה הסגולה של יוון. סגולה של ישראל זה הנבואה: הידיעה, המדע של פנימיות המציאות של הקדושה, של עולם הפנימי של הנשמה. אבל כשיוון רצתה לקחת גם את הסגולה של עָם ישראל – אז המלחמה התחילה. תפסתם את העניין?

הכישלון של חכמי ישראל: תבניות חשיבה פרסיות ותבניות חשיבה יווניות

ייתכן שהייתה פה איזה מין... איך אומרים את זה? חכמי ישראל לקחו סיכון גדול, הפיתוי היה גדול גם כן: לתת, לתרגם את התורה בלשון יוון. אבל לפי דעתי לא הייתה ברירה, זה נעשה בעל כורחם. ואנחנו רואים לפי המציאות התרבותית של עם ישראל בכל תקופה: דווקא – ויש לנו הרבה הרבה עדויות מאותה תקופה – היהודים, ובכללם הרבה מחכמי ישראל, בחרו את התרבות היוונית על התרבות הקודמת של פרס, מדי ובבל, וזה היה הכישלון של התרבות היהודית דאז. מכיוון שכל עוד היהודים היו נאמנים לתרבות הפרסית-המדאית – כך אומרים? מדאית? באל"ף, כן? – הבבלית, שזה הכלי של החכמה של התלמוד, זה תרבות בבלית, זה לא תרבות יוונית. אז הכול היה עוד קשור לתקופת הנבואה, לכלים התרבותיים של תקופת הנבואה. מייד כשהתחילו להעדיף, לבחור, את התרבות היוונית ככלי של תרגום התורה, ואחר כך הלטינית – זה היה הרס של המסורת, והתחלת הצדוקיות.

אתם מבינים שפה יש נקודה חשובה מאוד: סוף סוף, אם אני הולך לסוף הנושא הזה, מהו ההבדל בין עולם היהדות ועולם הנצרות? עולם היהדות נשאר נאמן לכלים התרבותיים של התקופה של הנבואה, דהיינו, התרבות הבבלית והפרסית. הנצרות בחרה בכלים של יוון ורומי. וכל פעם שיהודי – תלמיד חכם, משכיל, נבון – עושה אותו דבר, זאת אומרת: זורק את דרכי החשיבה של התלמוד – שהם בבליים ופרסיים, מי שבקיא קצת בתלמוד מבין את זה – ומעדיפים את הכלים התרבותיים של המערב, האוניברסיטאיים האקדמאיים, דהיינו יוון ורומי – זה כבר הרס המסורת. זה ההבדל בין הישיבה והאוניברסיטה. תפסתם את זה? זה מובן?

קהל: אז למה לפי זה דרשו: "יפיפותו של יפת ישכון באהלי שם" – שמותר לתרגם את התורה ליוונית?

מניטו: נכון, לכן אני אמרתי, התחלתי קצת: זה היה פיתוי, ולקחו סיכון חמור. זה נכשל. זה היה יכול להיות אפשרי אם לא הייתה אותה מלחמה תרבותית: שהיוונים לא הסתפקו בסגולה שלהם – דהיינו החכמה של החיצוניות של המציאות, עולם האסתטיקה ועולם המתמטיקה. רצו לטפל – והמושג [לטפל] במקומו – בנושאים של הנבואה, פילוסופיה. ואז הכניסו חושך במקום האור. הכניסו את הטומאה במקום הטהרה, כפי שלמדנו בשיעור של הרב, זוכרים את זה. כל עוד שאיש מדע עושה מדע – זה כשר למהדרין. אבל כשהוא מתחיל לפלסף, הוא מתחיל לסלף. כי הוא מטפל בתחום שמחוץ לסגולה שלו. וזה התחום של הנביאים, של הנבואה. אתם מבינים את ה...? סוף סוף זה פשוט להבין את זה, אבל זה הייתה מלחמה שלא נגמרה.

ולפי דעתי ההסבר ההיסטורי תרבותי, אפשר למצוא במה שאומר המהר"ל: כל עוד – אני חוזר על זה – שאנחנו נשארים בתחום החכמה התלמודית – אם זה בבלי, אם זה ירושלמי – דרכי החשיבה הם בבליים ופרסיים, וכשעוזבים את זה ומתחילים ל... איך אני יכול לומר... לפלסף, עם דרכי החשיבה של יוון ורומי – זה כבר התחלה של הנצרות. וזה מתחיל בצדוקיות.

וזה המצב עכשיו, כבר מתקופת הרנסנס כבר, עד ימינו אנו, זה ההבדל המהותי בין העולם הרוחני של הישיבה והעולם הרוחני של האוניברסיטה. ואין שום פשרה אפשרית! זה או זה או זה. אתם מבינים את זה, כן? אז אני לא אומר שבלתי אפשרי להיות איש ישיבה עם מידע – לא מדע – מידע אוניברסיטאי. זה אפשרי, התרבות היא אוניברסאלית. אני לא אומר שאי אפשר להיות איש אוניברסיטה עם מידע תלמודי, אבל... איך מתחיל הפסוק הראשון של ספר תהילים? "אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ" (תהילים א, א) הבנתם מה שאני אמרתי... (צחוק משותף). ואני חוזר לעניין. זה מובן?

טוב, אז אתם רואים שהבעיה מתחילה עם ההתמודדות עם יוון. כל עוד שהיינו עִם בבל – זה כוחות הנפש, תרבות של כוחות הנפש. והייתה מלחמה ביניהם, אבל זה לא הגיע עד השכל. מדי – זה עניין הרוח, הרגישות שבחיים, האומנות של 'כוח המרגיש' כמו שאומר הרמב"ם.[5] זה היה מדי: טעויות עצומות, אבל בלי שום שכל. מיד כשמתחילים עם יוון, אז זה כבר חומרת העניין. לכן אני אומר: היה פיתוי לאותה אפשרות שאולי זה אפשרי לתרגם, וזה יהיה הָקֶשר, הגשר, עם העולם הכללי, דרך לשון יוון, מכיוון שכבר נאמר "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת". וזה נכשל!

קהל: למה לא אסרו את זה?

מניטו: לא, התאבלו בזה, התאבלו. היה אֶבל כשרצו [לתרגם]. מכיוון שבאופן היסטורי מדויק, זה לא הסנהדרין שהחליטו לתרגם. אלא מלכי יוון (מגילה ט ע"א), זה ה...

קהל: תלמי.

מניטו: נכון. הכריחו את חכמי ישראל לתרגם.

קהל: אבל יש בתלמוד הלכות שלמות על זה ש[...] זה גם הלכה, ברמת ההלכה, שמותר לתרגם ביוונית דווקא, ולא ב...

מניטו: לכן אני הבאתי את המקור של ה'מגן אבות', שהוא אומר: יש הבדל מהותי בין...

[הפסקה בהקלטה]

מניטו:...פייטנות יוונית, ספרות יוונית. זה העולם שמתאר הרב, של היופי, של האמיתוּת שיש במציאות החיצונית של העולם. וכשלומדים מתמטיקה גם כן רואים שזה רצון הבורא, גבי הכלים של העולם.

מייד כשמגיעים לתקופה של הפילוסופיה – זה עניין אחר לגמרי. זה חכמי יוון שרוצים לדבר על הנושאים של הנביאים. אז זה מה שאומר המדרש: "מביאים חושך במקום האור".[6] יש איזה מין ממד טראגי במה שהם אומרים כשהם מדברים על הנושאים של הנשמה. מוות במקום חיים. למה? מכיוון שהחשיבה שלהם התרגלה לסדר של החיצוניות, וכשמדברים על הפנימיות, מכניסים בפנימיות את הסדר של החיצוניות – זה המוות בנשמה. הבנתם את זה? תפסתם את זה? והדוגמה המאפיינת זה הנצרות: זה איש של יוון, שנשאר יווני, עם הטרגדיה שלו, ושמאמין באמונה של ישראל. אז הוא הופך את האמונה של ישראל מחיים למוות. זה מובן, כן? זה ברור שזה המצב התרבותי של ה...

ואם אני חוזר לנקודה ההיא, של ההבדל בין האווירה של עולם הישיבה, שלומדים את התורה עם כוח סגולי של החכמה השייך לישראל, אבל דרך דרכי החשיבה של בבל ופרס. מייד כשמתחילים ללמוד את זה דרך דרכי החשיבה של יוון ורומי – זה כבר נוצרי. זה קצת סכמתי מה שאני אומר, אבל לא כל כך, מכיוון שלאמיתו של דבר זה יותר חמור מזה.

קהל: יש גם... גם משתמשים חכמי ישראל ב...

מניטו: כל חכמי ישראל שהשתמשו בדרכי החשיבה של יוון ורומי – נכשלו. נקודה. אין יוצא מן הכלל. אין יוצא מן הכלל! והדוגמא זה לאו דווקא שפינוזה, שהיה כבר בוגד. אלא פשוט: מנדלסון. הוא התחיל בדרך ההיא – נכשל, מייד. ומידה כנגד מידה – בניו התנצרו. והוא היה יהודי אדוק, כן? בניו כבר. מכיוון שהוא הורה להם את הדרך הלא נכונה. ואין יוצא מן הכלל!

קהל: אבל גם הרמב"ם השתמש בחכמה ההיא!

מניטו: מה?

קהל: הרמב"ם.

מניטו: אני לא דיברתי על הרמב"ם, אתה מדבר על הרמב"ם.

קהל: הוא לא השתמש באריסטו?

מניטו: נכון. מה אתה רוצה שאני אומר?... (צחוק קל) כבודו מונח במקומו. אבל אני חוזר על מה שאני אמרתי: בלי יוצא מן הכלל, כל חכמי ישראל שהשתמשו בזה נכשלו, נקודה. אל תביא את הרמב"ם פה. 'והמשכיל ישכיל'... זה לא הנושא, אנחנו עם המהר"ל. אם אתה אומר כבר הרמב"ם, אז תאמר אולי 'מיימונידס', זה משהו אחר. הרמב"ם זה הרמב"ם. אתה מבין את ההבדל אולי, כן?

אז נחזור לנושא: איפה הגעתי?

"שיש לה החכמה יותר משאר אומות. והקירוב הזה עצמו היה גורם שרצו לאבד מהם התורה" – "מהם" זה ישראל – "כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה". זה מה שאנחנו אומרים ב'על הניסים', אתם זוכרים?

קהל: "לשכחם מתורתך".

מניטו: "לשכחם מתורתך", ויש גרסאות "להשכיחם מתורתך". לא רק לנתק את התורה מישראל, אלא גם ישראל מהתורה. זה מובן. טוב, פה המהר"ל מסביר, באופן חריף מאוד, מה שקרה באמת: היוונים היו מסוגלים להבין את עומק החכמה שבתורה, ולכן רצו לקחת אותה, ולנתק אותה מהישראליות שלה, מהקדושה שלה. וזו הייתה חומרת המצב. ולכן המדרש, וגם במסכת מגילה, גם כן מביא את זה: "החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו על קרן השור..." – קורבנות תביאו, אבל בבחינה דתית, בבחינת עבודה זרה של אומה זו או אחרת. "אין לכם חלק ונחלה באלוהי ישראל". הקשר הזה נותק לפי דעתם.

ורק רציתי להוסיף, כי זה המצב שאנחנו חיים עכשיו – מאז תקופת האמנציפציה בחברה היהודית, ובפרט בחברה הישראלית – העימות הזה זה בין שתי הגישות האלו: אלו שבאים ואומרים "התורה זה חכמה גדולה, יותר גדולה מכל חכמות אחרות" – אבל מאותו סוג. וזה שונה לגמרי מהמסורת שלנו: שהתורה היא החכמה של הקודש, זה משהו אחר לגמרי. תפסתם את זה? והקודש שייך דווקא לעם ישראל. עם קדוש, תורה קדושה, לשון הקודש. ולכן, לתרגם את התורה בלשון יוון – זה כבר משהו, כי זה לשון יפה, אמיתי, כשר, למהדרין. לתרגם את התורה בדרכי החשיבה של יוון – זה כבר משהו אחר. צריך לתפוס את זה, שתי תקופות שונות: הייתה תקופה של תרבות יוון בבחינת היופי, וכשהגענו לתקופה השנייה של תרבות יוון בבחינת הפילוסופיה – זה כבר משהו אחר. הבנתם את זה?

קהל: בעניין שרצו שיהיה שינוי, זה עשרה מקומות בתרגום (מסכת סופרים א, ז) [...] כדי לשמור על הייחודיות הזאת של התורה?

מניטו: לפי הדוגמאות שמביאה הגמרא, הם פחדו מהתגובה של היוונים, מכיוון שדווקא בכל המקורות האלו הייתה איזה נימה... אנטי־גויית נאמר, זהו. אז פחדו מזה. לא, לפי דעתי זה היה יותר חמור: החליטו בכוונה לתרגם את זה ברובד הכי הכי תחתון של החכמה. הבנתם מה שאני רוצה לומר, כן? זאת אומרת ניסו, הצליחו אני חושב. כי כשאנחנו קוראים את כל התרגומים שבאו אחריהם, ודווקא התרגומים הכי... האחרונים, אנחנו רואים שהמתרגמים לא מסוגלים [אלא] רק לתרגם לפי המשמעות הכי פחותה של הפסוק. ובזה החלי... הסתירו. כדי לא לטמא את הרוחניות הגבוהה של דברי הקודש. אבל מה? זה הביא איתו אסונות בעם היהודי! כי גם היהודים עצמם קוראים את הפסוקים רק בשכבה הכי תחתונה של המשמעות. תפסתם מה שאני רוצה לומר?

קהל: מיסיונרים, אולי.

מניטו: לא לא, אני מתכוון למשהו קצת יותר אחר. אין לי דוגמאות עכשיו כי הנושא הוא רחב מאוד. רק באופן מופשט: בכל פסוק ופסוק יש משמעות לפי הפרד"ס. ויש פרד"ס דפרד"ס, ופרד"ס דפרד"ס עד אין סוף. אז המתרגמים, זאת אומרת הסנהדרין שתרגם, ה"שבעים" האלו, החליט לתרגם במילה היוונית היותר גסה, היותר חיצונית, היותר... גרועה, נאמר, כדי לא ללכלך את הרוחניות שבתורה. אבל מה, כל זה הביא איתו אסון גם כן ליהודים! הם קוראים את כתבי הקודש, אפילו בעברית, דווקא בשכבה היוונית של התרגום. תפסתם את זה? נמשיך.

טענת אומות העולם בעקבות חטא העגל

"מאחר כי האומה הזאת יש בה החכמה, הרי השכל מתפשט (בכל העולם) כי כך עניין השכל. ולכך כפי מידת השכל, היא ממשלתם בכל העולם, והכל היה כפי המידה. ולכך המלכות הזאת לא היו מתנגדים לישראל רק מצד התורה השכלית ומצד התורה האלוהית.[7] וכך היה כל עניין מלכות שלישית, לבטל מישראל מעלת התורה האלוהית, וכל דבר אלוהי בפרט. הייתה רוצה אומה זאת שלא יהיה חס ושלום לישראל מעלה אלוהית. וזהו אומרם במדרש: 'וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל (בראשית ב, יד) – זו יוון'" – זה עוד מדרש אחר בויקרא רבה (יג, ה). "חידקל" זה שם של הנהר, וההסבר של המדרש הוא: "שהיא חדה וקלה" – חידקל – "בגזרותיה" – זאת אומרת: מתוחכמת, "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ" (שמות א, י) – "'על ישראל, ואומר להם כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלוהי ישראל'. כי מלכות שלישית אומרת לישראל כתבו על קרן השור דווקא".

טוב, ופה יש מייד רמז שאני רוצה להסביר כהקדמה, ונראה את המקור שמביא המהר"ל עכשיו במסכת ברכות. ואותה טענה אנחנו מוצאים אותה אחר כך בעיקר אצל האסלאם, וגם הנצרות, אבל בעיקר אצל האסלאם: פעם הייתם עם סגולה של אותה חכמה אלוהית של הקודש. אבל נכשלתם. איזה חטא? חטא העגל. בחטא העגל יש לנו – אומרים אומות העולם – "עדות שאין לכם שום סגולה אלוהית של קודש יותר מאומות העולם, כי דווקא חזרתם לאותה תפיסת העולם של העבודה זרה. מכיוון שקרה דבר כזה, נכשלתם, בחטא העגל, אז דווקא" – אומר המהר"ל בהסבר שלו של המקור של המדרש – "כתבו על קרן השור" – רמז לעגל – "זה נגמר. אין לכם חלק ונחלה באלוהי ישראל". תפסתם את זה?

זאת אומרת, השאיפה של אומות העולם בבחינת יוון זה לאבד – כלשון המהר"ל – את סגולת ישראל בקודש, שזה כבר נאבד. אז כך, בצורות שונות, זאת טענת הנצרות: "עבר זמנכם", זאת טענת האסלאם, וזו הייתה כבר טענת יוון: "כתבו על קרן השור" – זה עדות של הכישלון שלכם, אין לכם חלק ונחלה. הבנתם את זה?

ואני חושב שאפשר להוסיף את זה, ואם המהר"ל היה חי בדורנו, היה אולי מסביר יותר, מכיוון שהוא ראה מראש את חומרת המצב – כבר בזמנו המצב התחיל להיות חמור. ושגם המתייוונים בתוך עם ישראל אומרים אותו דבר: אין שום הבדל בין סגולת החכמה של עם ישראל, וסגולת החכמה של אומות העולם. "אין לנו" – אומרים, כביכול – "חלק ונחלה במה שאתם קוראים 'עניין הקדושה', 'אלוהי ישראל', לפי הנביאים". תפסתם?

אני שמעתי מחבר אחד שהיה בקונסוליה בניו יורק, לפני עשרים שנה כבר, שחזר מאמריקה – הוא לא קשור בעניין הריגול ש... (צחוק מהקהל) שאמר לי ששמע מהרב ממונקאטש – אולי שמעתם על החסידות של מונקאטש? לא? לא שמעתם על זה? (קהל: הונגרי) הונגרי, כן, נכון. זה משהו... מיוחד. יש מהרבי שלהם, 'אמרי יוסף', יש הסבר, פירוש על רש"י לפי הקבלה. זה משהו לא רגיל. אז שאמר להם, הרבי ממונקאטש מניו יורק, הנוכחי, הוא אמר לקונסול הזה: בימי הביניים היו לנו בעיות קטנות. כל השאלות והתשובות של אותה תקופה זה שאלות קטנות, והיו לנו חכמים גדולים עצומים ענקיים. עכשיו יש לנו בעיות ענקיות וחכמים קטנים... (צחוק). זה יפה. טוב, זה נושא בפני עצמו. אילו היו לנו מורים כהמהר"ל עכשיו – אולי אף אחד לא היה מבין אותם, והוא היה כותב לדורות הבאים... (צחוק) אז אני חוזר על זה.

משוא הפנים של הקב"ה: שוכח את החטאים, וזוכר את הזכויות

אז אולי נתחיל במקור במסכת ברכות (לב ע"ב), וזה ההמשך, אני אקרא את זה מהר מאוד, מכיוון שהעיקר זה ההסבר שלו. אתם זוכרים מה שכתוב בפרק חמישי במסכת ברכות על "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה', וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (ישעיהו מט, יד). אז תראו במהר"ל, אני קורא את זה (הערה טכנית) פה:

"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" – הגמרא אומרת, וזה הצעקה של עם ישראל בכמה וכמה דורות: שמענו שמועה, הנביאים אמרו, יש השגחה בין הבורא עולם ועם ישראל. אבל מאז תקופת סיום הנבואה – וזה רחוק מאוד בזמן – לא תופסים את זה. ולכן כאילו עם ישראל אומר: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן" – דווקא ציון – "עֲזָבַנִי ה'". ולא רק ש"עֲזָבַנִי" – "וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי". אתם זוכרים את כל הסוגיה הזאת. הגמרא שואלת: "היינו עזובה היינו שכוחה!", זאת אומרת, יש כפל לשון. והיא מסבירה: "אמר ריש לקיש, אמרה כנסת ישראל" – כך אמרה כנסת ישראל – "לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה, זוכר מעשה הראשונה; אתה עזבתני ושכחתני". זאת אומרת יש צרה כפולה: לא רק שעזבתני, ואולי יש לך איזה קשר עם אומה אחרת, 'כנסת' אחרת – לא רציתי לומר 'כנסייה', אבל (צחוק קל) אתם מבינים – עם דת אחרת. אז לא רק עזבתני, אלא שכחתני! וצריך לראות את זה ברצינות, זה החכמה של הגמרא שראתה את המצב של הייסורים בעם ישראל במשך דורות והרבה הרבה זמן. אלפיים שנה וחצי, כן? מאז ניתוק קשר הנבואה. ורואים בעולם הגדול כאילו אין שום זכר של עַם ישראל. ולאו דווקא, בהפך: יש איזה מין השגחה משונה לזרמים של תרבויות אחרות! זה הכוח של האמונה של אבות אבותינו במשך אלפיים שנה.

אז הנה: "אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקב"ה" – וזה המשך הפסוק בנביא: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי", אז התשובה של הנביא היא, מפי הקב"ה: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ" (שם, טו) – זה הפטרה שאנחנו קוראים, הפטרות של תנחומים, אחרי תשעה באב. אז הנה ההסבר של הגמרא.

ופה יש איזה מין מדע של אסטרונומיה, משהו יוצא מן הכלל, תראו את זה (צחוק קל) במקור: "בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל" – זה צבא השמיים – "ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון" – זה כבר רומאי – "ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלושים רהטון" – אני באמת לא יודע מה זה "רהטון", אם זה, איך אומרים את זה בצבא? אם זה אוגדה, גדוד, או משהו כזה. צריך להיות מומחה בצבא הרומאי כדי להבין. אבל כדאי לקרוא את זה – "ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלושים קרטון" – קרטון, זה אני יודע מה זה (צחוק) – "ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלושים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא" – זה גיסטרא או גסטרא? זה כבר גסטרא (צחוק) – "תליתי בו שלוש מאות ושישים וחמישה אלפי ריבוא כוכבים כנגד ימות החמה". טוב, זה אסטרונומיה שלמה. מה, מה הכוונה? אני בורא עולם, בורא עולמות. כל העולם כולו, 'הקוסמוס' כמו שאומרים היוונים האלו, כל זה – בראתי רק בשביל אותה ברייה שתכיר בבורא עולם. אתם זוכרים את המדרשים הראשונים בהתחלת התורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א), מייד רש"י מכניס בזה: "בשביל ישראל שנקרא ראשית, בשביל התורה שנקרא ראשית". זאת אומרת, צריך את כל העולם כולו כדי להגיע לאיזה מין בריאה קטנה שתכיר בבורא עולם. "כל זה בשבילךָ". זה מובן? זה לא קשה להבין את זה. זה המון חכמות בזה, אבל סוף סוף זה הכלל.

"וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני?" – איזה בדיחה זה? תפסתם את התשובה של הקב"ה? זה מובן? אם זה לא מובן, תגידו לי שאני אנסה להבין, למה זה לא מובן (צחוק קל). כי אם כבר יש בכל העולמות איזה מין ברייה בעלת רצון, בעלת מודעות, בעלת... כל הערכים שיש בנפש של האדם, וסוף סוף מתוך כל המין האנושי איזה מין ברייה חדשה שנקראת 'ישראל' שמכירה בבורא עולם. לכן אם יש משמעות בכל העולמות כולם – זה בשבילךָ, ואת יכולה לחשוב דבר כזה? עזבתיך ושכחתיך? אז זה ההמשך של הפסוקים: "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ" – מבינים את פשט הפסוק? מה זה "הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ"? (קהל) "עוּלָהּ" זה, כן, הבנים. הבנים כשהם עוד...

קהל: תינוקות?

מניטו: לא. מייד אחרי העובר.[8] כשלוקחים על ה... טוב.

"אמר הקב"ה, כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר?" אז פה הקב"ה מזכיר לישראל מה קרה במדבר. איזה מין מסיבת חתונה. האם אני יכול שבפעם הראשונה בכל ההיסטוריה של העולם, הבאת לי עולות ופטרי רחמים – לי, בורא עולם, והיו, היו קורבנות... מ... מקין והבל, ואדם הראשון והלאה, לעבודה זרה. זה הפעם הראשונה שעולת התמיד בסיני – עולה כשרה. האם אני יכול לשכוח את זה?

קהל: אבל במדבר היה גם העגל כאילו...

מניטו: נכון, נכון, זו הבעיה. זו הטענה של הגויים: העגל. אבל הקב"ה מסביר לעם ישראל מָה... כל המתח בין שני הדברים האלו: הזכות והחובה.

"אמרה לפניו, ריבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל?" – אולי יש לךְ איזה... אבי אבות... חכם מהתלמוד[9] (צחוק) – "שמא לא תשכח לי מעשה העגל" – וזה הפחד של הנפש, כשחושבים על העניין של המשקל, המאזניים בין הזכויות והחובות. מכיוון שאנחנו יודעים: שאולי יש לנו זכויות, אבל אולי יש לנו חובות. אז יש איזה מין פחד: אם אין שכחה – אוי ואבוי, הוא לא ישכח את החובות. אבל אם [יש] שכחה – הוא ישכח גם כן את הזכויות, אין משמעות בחיים. אתם מבינים איך יכולים להגיע לאפיקורסיות מפחד של יום הדין.

ופה יש דבר מעניין מאוד: משוא פנים. "שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אמר לה (ישעיהו מט, טו): 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה'" – מה זה "אֵלֶּה"? כשאמרו "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). ה"אלה" הזה – תִשָכּחנה. אז "אמרה לפניו, רבש"ע, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה (ישעיהו מט, טו): 'וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ'" – זה יפה מאוד. מה זה "אנכי"? כששמעת "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב) – זה אני לא אשכח. כשאמרת "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – זה לשון חול, "אֱלֹהֶיךָ" – זה אני אשכח. אז שמא יש משוא פנים?

אני רוצה להסביר לכם בקצרה מה כתוב בירמיה (ב, ב): "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר" – זה אותו נושא כמעט. מה זאת אומרת "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ"? כיוון שיש שלבים בחיים של הנפש של הבריאה. הבן אדם כבריאה, בזיכרון שלו, יש שִכבות. כך אומרים? או שְכָבות? (קהל: שְכָבות). מניטו: שְכָבות, כן. אז בתקופת הנעורים – הכול טהור, הכול זכאי, הכול נקי, הכול יפה, "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ". אחר כך באים ימי הבגרות, אז – חטאים. אז הזיכרון של החטאים בא על הזיכרון של החסדים, ומלכלך אותו. ולכן, למפרע, בזיכרון של האדם, יש עניין של 'דעת טוב ורע' מעורב. רק הקב"ה יכול לומר "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ" – השלב שלפני החטא. הבנתם את זה? ולכן יש הרבה הסברים אפשריים לפי הדרש על "זכרתי לך": אני יכול לזכור. זכרתי אני, לַך, במקומֶך, כי את לא יכולה. אז הפחד של האדם: שמא זה מעורבב. אז אין תקווה, אין תיקון. זה הסוד של טוב ורע מעולם. כן? בערבוביא. אז רק הקב"ה יכול לזכור בזיכרון המוחלט את השלב של "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ", בלי שום לכלוך של חטא. זה מובן? אז זה הולך לפי אותו נושא.

"והיינו דא"ר אלעזר א"ר אושעיא, מאי דכתיב 'גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה'? זה מעשה העגל; 'וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ' – זה מעשה סיני". ולכן כשבאים שונאי ישראל, פה בנושא שלנו – היוונים, שאומרים: קראנו את התורה, וראינו שיש מעשה עגל, ולכן נכשלתם, זה נגמר. אתם כמו כל הגויים תחת השפעה של המזלות. מי שלמד את העניין של מעשה העגל עם כל המקורות, דרך רש"י וכל המקורות, רואים את זה: החידוש של מעמד הר סיני זה: יש רצון למעלה מהמזלות, ומשה רבנו הביא משמה את 'תורת המצוות'. אבל עלה למרום, ולא ירד. אז חזרו להרגל שלהם, לדת של העבודה זרה שלהם, של אותה תקופה, עם סמל מיוחד של אותה תקופה, וכן הלאה. זה בקצרה. ולכן באים חכמי יוון ואומרים: מה ההבדל בינינו וביניכם? "כתבו על קרן השור...".

ואני חושב שזה בא מחמת הזמן הארוך בין התקופה התרבותית שכל דור ודור היה חי מזמן הגלות, ותקופת הנבואה. זה היה כל כך רחוק, שגם חלק מעם ישראל שוכח את זה: שכבר היה דור המדבר, שכבר היה מעמד הר סיני, שכבר הייתה התגלות מלמעלה מהמזלות – זה החידוש של משה רבנו – ולכן נוטים אוזן למה שאומרים היוונים. ולכן למדנו, וצריך להבין את זה עמוק עמוק: כל חכמי ישראל שנגעו בזה – נכשלו. זה מובן?

אז אני חוזר על ה... ותראו איך דווקא זה הנושא המרכזי של 'הכוזרי'. כל הוויכוח בין המלך של ה... – איך קוראים לו כבר, שכחתי... (קהל: כוזר) של הכוזר, כן? (צחוק) – והחבר, זה על עניין מעשה העגל. אתם זוכרים את זה? חשיבות מרכזית יש לכל הנושא הזה. ולכן דווקא הריה"ל מסביר לגוי הזה – שסוף סוף התגייר, משמע שאפילו גר לא היה, מכיוון שהתגייר (צחוק) – שצריך להבין את חומרת החטא לפי המעלה של החוטא. וזה נושא חשוב מאוד, כדאי אולי שפעם נחזור על העניין הזה: איך הריה"ל, רבי יהודה הלוי, מסביר את עניין של חטא העגל.

קהל: הוא ממעיט את החטא מאוד.

מניטו: ולא מספיק! מכיוון שלאמיתו של דבר לא היה שום חטא מהסוג הזה של... אלא מה? שבחרו איזה סמל אפשרי שהתורה לא רצתה. זו הטעות שלהם. זה מובן?

וסוף סוף, לפי ההסבר של הכוזרי, יש רק סמל אחד כשר כדי לסמל את מעמד הר סיני: זה אותיות האלפא־ביתא. כי דרך אותיות האלפא־ביתא יש רמז ל"מי שאמר והיה העולם". זה למעלה מעבודה זרה. זה למעלה מהמזלות. כל סמל אחר, אפילו אפשרי, אפילו עם המשמעות שלו – ורש"י מביא איזה מקור שהיה איזה אות של קדושה שמה,[10] תפסתם את כל זה? – מכיוון שהתורה לא רצתה את זה, אז זה היה החטא שלהם. זה דומה יותר לשיתוף, איזה סמלי, מחטא עבודה זרה ממש. ולכן, זה היופי של הנשמה היהודית: סוף סוף בלי שאף אחד לא אמר להם, היהודים בחרו בזה: בבית הכנסת, מה אתם רואים בלוחות הברית? רק האותיות. זה הסמל האמיתי. מכיוון שזה רמז ל"במאמרו ברא שחקים" (ברכת הלבנה). הבנתם את זה? מאחורי הדיבור יש "מי שאמר והיה העולם". חוץ מהאותיות האלו כסמל לבורא, אין שום סמל לפי התורה. לפי התורה, לפי המדרגה של התורה, שום סמל אחר – זה עבודה זרה.[11] אף על פי שיש מדרגות בקדושה גם כן שמה. אבל הקדושה של התורה, של חידוש התורה, של ק(ח)ידוש מעמד הר סיני, בבחינת הסמל, אם יש צורך של סמל – זה רק אותיות התורה. ולכן אנחנו אומרים: "כביכול" – כ"ב יכול. כ"ב זה כ"ב אותיות.

קהל: בעניין החכמה, שאנחנו תולים ביוון.

מניטו: שאנחנו? סליחה?

קהל: בעניין החכמה שאנחנו תולים ביוון. אם כבר דיברנו וציטטנו את הכוזרי, נדמה לי שהכוזרי גם תולה את החכמה בעם ישראל. כי הוא שואל שמה: למה חכמה בגויים תאמין? מפני ששלמה המלך הפיץ את זה, וזאת חכמת ישראל...[12]

[1] ראו פירוש עץ יוסף על בראשית רבה ב, ד: "דבהו הוא לשון בהלה".

[2] רש"י על מסכת שבת קטז ע"א: "פילוסופא – מין".

[3] תוספות, שם: "פילוסופא – מין, כדפי' בקונטרס. ורבינו שמע [מיהודי אחד שבא מארץ יוון, ואמר] דבלשון יוון פלוספוס הוא דוד החכמה. ואית דגרסי פילא סבא, והוא לשון לצון שחוק, כדאמר באיכה רבתי דפלי ביהודאי, פירוש ששחק ונתלוצץ".

[4] מגן אבות לרשב"ץ, פרק ב משנה יד.

[5] הקדמה למסכת אבות ('שמונה פרקים'), פרק א.

[6] כוונתו לכך שהיוונים "החשיכו עיניהם של ישראל" דרך התרגום, כפי שמובא במקורות על תרגום התורה ליוונית, שלאחר כתיבת התרגום "ירד חושך לעולם".

[7] בגרסאות דפוס אחרות, נכתב: "ומצוות התורה האלוהית".

[8] הכוונה לעוֹלל, כלשון הפסוק "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז" (תהילים ח, ג). יש לשים לב שמניטו מדייק כאן במושג שמצוטט במדרש: מדובר בשלב ביניים בין עובר לתינוק. כפי שנלמד מ'מצודת ציון' שם: "עוֹלְלִים – אף במעי אמן ייקראו עוללים, כמו (איוב ג, טז): 'כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר'". ובפירושו לאיוב, שם: "כְּעֹלְלִים – כן ייקרא התינוק הרך וכן ייקרא במעי האם".

[9] מניטו מתייחס לתלמידה שהזכירה מספר שניות לפני כן את חטא העגל.

[10] רש"י לשמות לב, ד: "והיה בידו שם וטס שכתב בו משה 'עלה שור עלה שור' [...] והשליכו לתוך הבור ויצא העגל".

[11] הכוונה היא שכל סמל אחר הוא עבודה זרה.

[12] כוזרי ב, סו.

מניטו: טוב, אז אמרתי כבר שנגמור את הפרק על חנוכה, ומשבוע הבא נתחיל בקטע אחר בכתבי הרב. מי שיש לו את 'מאמרי הראי"ה' חלק ראשון, שיביא אותו. התחלנו בדף יב, ב'נר מצווה'. והתחלנו בעניין של ארבע המלכויות, אתם זוכרים את זה? אני לא זוכר בדיוק איפה הגענו, ולא זוכר אם דיברנו על העניין של 'מלכות ישמעאל'. דיברנו על זה? טוב, אולי אני אתחיל בזה, אז רק דקה. זה נמצא בדף יח.[1] אז אם אני זוכר, ראינו מקור אחד במדרש רבה, יש עוד מקור בויקרא רבה על החלוקה של כל המלכויות (ויקרא רבה יג, ה).[2] אני רק רוצה להתחיל מההתחלה, ותזכירו לי איפה הגענו.

כל העניין של המלכויות זה מתחיל מיד אחרי דור המבול. אם אני זוכר היטב זה בספר בראשית בפרק ט או בפרק י. אז מדובר בצאצאי נח, דרך שם חם ויפת, ולא כרגיל, התורה מספרת דרך כמה פסוקים על נמרוד. אתם זוכרים את זה? אם יש פה ספר בראשית. אתה יכול למצוא את זה?

קהל: אולי שאני אקרא את זה בקול רם? בראשית י פסוק ח, כן? – "וְכוּשׁ יָלַד אֶת נִמְרֹד הוּא הֵחֵל לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'" (בראשית י, ח‑ט).

מניטו: ויש עוד פסוק: "וראשית ממלכתו...".

קהל: "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (שם, י).

מניטו: בבל. זה מה שחיפשתי. אז ראשית המלכויות זה בְּבָּבל, והראש של הראשית הזה, אם אפשר לומר, זה נמרוד. ולפי המדרש נמרוד הוא היה הרודן הראשון שהשליך את אברהם לאור כשדים בכבשן. זוכרים את המדרש הזה (בראשית רבה לח, יג).

גלות המין האנושי בדור הפלגה

אז פה יש דבר חשוב ומעניין שאני רוצה להתחיל בו: שמייד אחרי המבול, מה קורה? זה דור הפלגה. אחרי הכישלון של בבל, בדור הפלגה, זה כבר הפיצול, הפילוג של מין האנושות שהייתה אחת, לפי הפסוק הראשון של פרק יא: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".

זה נושא בפני עצמו, אבל זה נושא חשוב מאוד, מכיוון שההגדרה של האדם זה: 'חי המדבר' (ספר הכוזרי א, לה), ואנחנו רואים את זה כבר בפסוק שביעי של פרק ב: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – תראו איך אונקלוס מתרגם: "לרוח ממללא". ותראו את הפירוש של רש"י שמה, שמאפיין את האדם זה רוח הדיבור, כוח הדיבור. זה נושא בפני עצמו.^[3] אז כשהתורה אומרת: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" – זה סימן, זה רמז, זה יותר מ... אצלנו – זה, נאמר, רמז. אבל לפי המקרא זה יותר מרמז – זה ההוכחה שכל מין האנושי היה אחד. וההסבר הוא פשוט מאוד: אם ההגדרה של האדם זה להיות 'חי המדבר', כשהתורה אומרת שכל הארץ הייתה מדברת "שָׂפָה אֶחָת", זה הסימן, זה ההוכחה שהיה איחוד – עם אל"ף – בכל העולם, בכל המין האנושי. זה מובן? זה מה שאנחנו קוראים בתרבות המודרנית: "האיחוד של האוניברסאליות", אם אפשר לומר את זה.

טוב, אז מכאן יש הרבה כללים שאפשר ללמוד, אבל רק בקצרה. זאת אומרת, מאז דור הפלגה, אחרי פילוג המין האנושי שהיה אחד – אחר כך אני אולי אחזור קצת על הפסוק עצמו כדי להסביר את פשט הפסוק, אבל מכל מקום הכלל הבסיסי הוא חשוב מאוד – כשהתורה אומרת שכל העולם היה מדבר בשפה אחת, זה – אני מדייק: גם רמז, סימן, והוכחה שפעם היה בעולם מה שאנחנו קוראים בבחינה אידיאלית: אוניברסאליות. אבל זה נאבד. וזה נשאר רק בתור רושם, בתור... מי שמכיר את המושג 'רשימו' בקבלה, זה ממש אותו עניין: איזה מין רשימו של אחדות העולם שנשאר כחלום, החלום של האוניברסאליות. ולכן, דרך כל תרבות – החלום הזה מתעורר שוב. מה קרה כתוצאה מהפילוג של המין האנושי? אנחנו נמצאים [מוצאים] המושג: 'הגויים' – "ללְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לגוֹיֵהֶם" (בראשית י, לא). מה זה 'הגויים'? זה התוצאה של הפילוג של המין האנושי.

ופה יש כלל חשוב, זה גם נושא בפני עצמו: יש אשליה בעולם היהודי, בעולם ההשכלה של היהודים, שהמצב של גלות – של Diaspora בלועזית – זה שייך לעם ישראל. אבל זו טעות. המצב של הגלות זה המצב הטבעי של אומות העולם, שהם 'הגויים', שהם התוצאה של הפילוג של האיחוד של כל המין האנושי מאז בבל. זה מובן? וזו הטעות של המשכילים היהודים שחושבים – שוב אני מגדיר באותה הגדרה – שהמצב הטבעי של היהודי זה להיות ב-Diaspora, בפילוג, בפלגה. אבל לפי התורה – אתם רואים, זה פשוט מאוד – זה ההפך: זה המצב הטבעי של הגויים, להיות הDiaspora- של בני נח. זה מובן?

ופה מתחילה התחרות בין המלכויות ובין ישראל שמתחיל מגזע אברהם. ואחר כך אני אחזור לזה. זו התחרות בין המלכויות פשוטם כמשמעם – אין להם לא פשט, ולא משמעות, אבל, אם אפשר לומר... (צחוק) – ומלכות המשיח, שמתחיל להתעורר מאברהם אבינו. ופה יש שתי אסטרטגיות שונות לגמרי של ההשגחה כדי להחזיר את האיחוד של העולם. האסטרטגיה הראשונה זו האסטרטגיה דרך הגויים, דרך כישלון מתמיד. אין... יש כמין פטאליות, נאמר, איזה מין גורל שאי אפשר לצאת ממנו: זה כישלון אחרי כישלון. כל מלכות מביא, מגיעה למשבר, להרס, להרג, ואחר כך באה מלכות אחרת. אתם מבינים? זה הקו הראשון של המלכויות.

הפסוק שלנו אומר בדיוק: "רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל", וזה מתחיל בנמרוד ובְּבָּבֶל. אחרי בבל זה מדי־פרס, יוון, רומי, ורק אחר כך, בשלב החמישי – זה מלכות המשיח שמתעורר. אבל מאז התחלת ההיסטוריה של המלכויות, כבר מופיע את הזרע של המשיח עם אברהם אבינו. תפסתם את זה? ולכן כל ההיסטוריה, עד סוף הגלגולים של המלכויות, זה תחרות בין המלכויות ועָם ישראל שהוא ה – נאמר, לפי מה שנלמד עם המהר"ל – 'הרחם' של המשיח, זה 'כנסת ישראל'.

ולכן מיד מתחילים שני קווים – לא רק מקבילים, אלא – "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה, כג), כמו שנאמר בין עשיו ליעקב. אי אפשר שאחד יהיה מנצח וגם השני. זה או זה, או זה.[4] זה שתי אפשרויות. והאפשרות הראשונה זה מה שנקרא 'המלכויות' – ונראה מייד למה יש כישלון מתמיד, איזה מין גורל שאי אפשר לצאת מזה. ורק בסוף התהליך של המלכויות – ולפי מה שאני למדתי רק המהר"ל הצליח להסביר את הנושא הזה באופן ברור, שיש איזה מין הכרח לעבור את ארבעת השלבים האלו: הצד של מלכות בבל הקדומה, אחר כך מלכות מדי, אחר כך יוון, אחר כך רומי. זוכרים את כל זה, כן? למדנו את זה כבר? שיש איזה מין הכרח שכל הכוחות של זהות האדם יתגלו ויתפשטו: כוח הטבעי, הנפש – זה בבל, אחר כך כוח הרגשי – זה מדי, אחר כך הכוח השכלי – זה יוון, ואחר כך באה המלכות הרביעית – רומי – שכולל את כל הכוחות האלו, ושמתחרה לישראל, ולוקח ממנו את השם של ישראל: זה עשיו ויעקב. זוכרים את זה, כן? זה מובן? טוב. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, רק אני רוצה להסביר איך זה התחיל ואיך יהיה הסוף.

מלכות ישמעאל (א)[5]

וכשהמהר"ל היה מסביר את כל העניין הזה, הוא שואל שאלה חשובה מאוד. אחר כך אני אחזור על התהליך של המלכויות, עד שאנחנו מגיעים לעם ישראל בפרט. הוא שואל את זה ככה, זה בדף יח:

"והיכן רמז מלכות ישמעאל, שהיא מלכות רבתא ותקיפא? ותשובת שאלה זאת, מה שלא זכר מלכות ישמעאל".

כי אנחנו מוצאים בהיסטוריה תחרות תקיפה, כמו שאומרים, עִם ישראל, בין ישמעאל וישראל. ולכן יש שאלה: למה אין רמז לכאורה במקורות למלכות ישמעאל, ורק המלכויות זה הגויים? זאת אומרת, שוב אני חוזר על זה: בבל – ויצאנו מבבל עם אברהם, וסוף סוף עם משה רבנו ממצרים[6] – זה סוף בבל הקדומה. ואחר כך פרס ומדי – ויצאנו עם עזרא ונחמיה. ואחר כך זה היוונים – יצאנו עם החשמונאים, זה הנושא של חנוכה. ואחר כך רומי – ויצאנו עם הציונות. ולכן מוכרח ללמוד תורת הציונות לפי התורה. גם כן: ללמוד התורה לפי הציונות (צחוק). זה אותו נושא. וזה הנושא שלנו. אז בכל זאת אנחנו רואים שיש גם, דרך כל התהליך הזה, בעיה עם מלכות ישמעאל, שהיא "מלכות רבתא ותקיפא." ואנחנו עכשיו מגלים איזה כוח יש למלכות, לישמעאל. חוץ מהנפט, זה נושא בפני עצמו, אלא – התקיפות. שאולי לא הייתה שנאה כל כך גדולה נגד ישראל אלא עכשיו, כשהכוח של ישמעאל כְּמלכות מתגלה. וזה לא רק קדאפי, וזה לא רק חומייני, זה כולם בבת אחת. כולל – לא אמרתי ראש ממשלת ישראל (צחוק) – אבל כולל כולם.

אז המהר"ל שואל את השאלה שלו:

"והיכן רמז מלכות ישמעאל [...] ותשובת שאלה זאת מה שלא זכר מלכות ישמעאל, כי לא יחשב הכתוב רק המלכות שקיבלו מלכות קדישין עליונים, שירשו מלכות ישראל וכוחם".

הבירור של הזהות העברית בתקופת האבות

אבל אני אסביר את זה, מה שרצה לומר המהר"ל: כשהכתוב, דהיינו המקרא, הפסוקים שלנו, רומזים על המלכויות עד סוף תהליך המלכויות, בסוף האלף השישי – ואנחנו נמצאים בסוף האלף השישי[7] – אז הכתוב מונה רק המלכויות שגזלו את המלכות מישראל. זה מובן? לכן אמרתי: יש בזה עניין של גזל. שהשרים שלהם, "קדישין עליונים", לקחו את המלכות מהקב"ה. זאת אומרת, בהיסטוריה, המלכויות האלו לקחו את המלכות מישראל. התחרות מתחילה בין נמרוד ואברהם, ומייד אני אחזור לזה.

"וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (בראשית י, י). ובאותו זמן, אברהם, שהיה "אַבְרָם הָעִבְרִי" (שם יד, יג), היה "אב לארם" (ברכות יג ע"א). זאת אומרת, מכל הגויים האלו יש גוי אחד שלא נמנה עם שבעים הגויים האלו, ושנקרא 'ארם'. זה נושא בפני עצמו, כי יש מקורות שארם כלול בשבעים האומות (פסיקתא זוטרתא בראשית ט, יט), יש מקורות שארם הוא מחוץ לשבעים האומות (מדרש הגדול, נח), אבל זה נושא לחוד. וגוי בין הגויים, שהיה הגזע האמיתי של אדם הראשון, דרך נח, דרך שם – גם שם, כולל יפת וחם, אבל דרך נח נאמר, דרך שם – אף על פי שארם לא נמנה עם השֶמִים במקור אחד אבל במקור שני כן, זה לא קל ללמוד את הנושא, זה נושא בפני עצמו, אולי פעם נגיע לזה – וששמר על האפשרות הכי קרובה לזהות האמיתית של אדם הראשון, זה נקרא 'ארם'. והתחרות מתחילה בין בבל כמלכות וארם כמלכות. וזה מתחיל בנמרוד ואברהם. צריך תהליך קשה מאוד, עד שהעבריות של העברים תתגלה מתוך הקליפה הארמית, אבל זה דווקא מתוך האומה הארמית – שהיא אומה ואינה אומה, כבר מאז, כבר באותה תקופה – שזה היה יכול להיות לצאת. לכן אברהם יוצא מארם. זה מספיק מובן? כן? ארם זה משפחה מיוחדת בין הגויים שאינה דומה לכל גוי, שהוא כבר איזה מין מיוחד, מנותק מהאיחוד של הזהות האנושית. אלא, סוף סוף, נשאר בעולם – וזה נקרא 'ארם' – משהו דומה לגזע המרכזי שבא מאדם הראשון. זאת אומרת, הייחוד, עם יו"ד, של המין האנושי. זה נשאר בתוך הקליפה של ארם וזה נקרא "אַבְרָם הָעִבְרִי".

ולכן, אתם יודעים את התהליך: אחרי אברם צריך להגיע למדרגה של אברהם. ואחר כך בירור: לא כל אברהם, אלא רק "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כא, יב). ועוד בירור: לא כל יצחק, אלא ביצחק, רק יעקב, ואז כשיעקב מגיע למדרגת ישראל אז מתחיל ההיסטוריה של עם ישראל כישראל. אבל זה מתחיל כבר מאברהם, דהיינו מאדם הראשון.[8]

קהל: ומהאימהות.

מניטו: טוב, זה נושא – לא צדדי, אבל זה נושא אחר. פה מדובר לא ב'כנסת ישראל', אלא בזהות של ישראל, זה דרך האבות. לכן דיברתי רק מאברהם. איך נעשַה הבירור הזה? זה הודות האימהות, אבל זה נושא אחר. זה מובן? אז התחרות מתחילה בין נמרוד ואברהם.

המאבק בין גזע נמרוד ובין גזע אברהם

אז אני מתחיל בזה: כל המלכויות האלו, זה מלכות שגנבו את השררה, נאמר, את המלוכה, את האדנות, מהגזע המשיחי שמתחיל מאדם הראשון. יש לנו הרבה מדרשים שאומרים שבפעם הראשונה – בעיקר זה פעמיים: זה במגילת רות, במדרש על מגילת רות (רות רבה ח, א),[9] ועל ספר בראשית על הפסוק של שת (בראשית רבה כג, ה) הוא נקרא שת, כי אמרה "כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בראשית ד, כה). המדרש אומר: כבר באותו דור היו מחכים למשיח. כל פעם שנאמר 'זרע' זה רמז לזרע של המשיח (מדרש רות ז, טו).[10] ולכן שוב אנחנו מוצאים את הפסוק במגילת רות, בסוף מגילת רות, מי רוצה למצוא? בברכות של נעמי לרות.

קהל: למה כתוב שם "זֶרַע אַחֵר"?

מניטו: אתה בטוח שיש גם "אַחֵר"? אה, זה יפה... (צחוק)

קהל: "וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת, וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה" (רות ד, יב‑יג).

מניטו: זה, זהו: "מִן הַזֶּרַע". המדרש השני זה על הפסוק הזה, שזה זרע, זהו זרעו של המשיח. זה מובן? ולכן התחרות מתחילה בין נמרוד ואברהם, ופה זה המקום של השאלה של המהר"ל: איפה נמצא ישמעאל? כי אנחנו יודעים שיש תחרות לא רק בין עשיו ליעקב, אלא גם בין ישמעאל ויצחק. ואנחנו חיים את ה...

אז אני אתחיל בין נמרוד ואברהם: השם של נמרוד מורה כבר על זהותו. כמו שאומרים: "כשמו כן הוא". זה לשון 'מרידה', מרד. וזה מי שמרד נגד, כלפי, על ריבונו של עולם. זה מובן? ולכן נקרא נמרוד. "גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה'" (בראשית י, ט), כן? אברהם ונמרוד היו מתמודדים עם אותו מצב של העולם – מצב של קלקול. ולכן גם נמרוד וגם אברהם מתחילים מאותה חוויה. המרידה שלהם היא שווה בהתחלה: זה המרידה נגד המצב של העולם. אבל התוצאה שאליה נמרוד מגיע, והתוצאה, המסקנה של אברהם – הן הפוכות לגמרי. נמרוד מגיע למרידה נגד ריבונו של עולם, ודווקא אברהם מתחיל תהליך של תיקון העולם לפי רצון הבורא. המרידה שלהם, האי־נוחות שלהם, נאמר, זה כלפי מצב העולם. העולם הגיע למצב של קלקול. ולכן אברהם מחליט להיות עבד הבורא, כדי "לתקן עולם במלכות שדי", ונמרוד דווקא הוא מורד נגד בורא עולם. זה מובן?

ולכן פה יש השורש של שתי גישות לתרבות האנושית, שזה כל אדם נולד: או כמו נמרוד... לא, לא נולד – מהלידה בוחר: או כמו נמרוד או כמו אברהם. זה מובן? זאת אומרת, מכל מקום, היהודי האמיתי הוא לא – איך אומרים את זה, איך אפשר לומר – הוא לא יכול להיות מבסוט ממצב העולם. יש אולי מילה יותר יפה מזה? (קהל: מרוצה) – מרוצה. הוא לא יכול להיות מרוצה ממצב העולם. כל עוד שהבורא אינו מרוצה – זה חוצפה כלפי שמיא להיות מרוצה. זה מובן? ולכן הגמרא אומרת: "צדיקים אין להם מנוחה" (ברכות סד ע"א). זה מאותה ברייתא, כן? מכיוון שכל עוד לא הגענו אל המנוחה ולנחלה, להיות מרוצה ממצב העולם זה סימן של רשעות. זה מובן? רק רשע יכול להיות מרוצה מ...[11] ולכן אברהם יכול להבין את נמרוד, ונמרוד יכול להבין את אברהם. אבל המסקנה של כל אחד מהם – הן הפוכות. ולכן הם שונאים אחד את השני. בעיקר נמרוד שונא את אברהם, ומשליך אותו לכבשן (בראשית רבה לח, יג). וזה כל התהליך דרך כל המלכויות, כולל המלכות הלפני־אחרונה – זה היה המלכות של הנאצים, ועכשיו המלכות האחרונה של הגלגולים של רומי – זה רוסיה. ולכן זה או זה, או זה. ומייד מי שלוקח את המקום של נמרוד יש לו רק שונא אחד: זה גזע אברהם.[12] הבנתם את זה?

ולכן, אני אסכם את הנקודה הראשונה ההיא: או להיות במרידה נגד הבורא, או להיות במרידה נגד מצב העולם – איך להגדיר את זה? הגלגולים של העולם מחטא אדם הראשון והלאה – ולהחליט לתקן את העולם לפי מחשבת הבריאה של הבורא, ולהיות עבד הבורא – זה אברהם. ולכן אין שום אפשרות אחרת: כל בן אדם, כפי שאמרתי, או בוחר כמו נמרוד, או בוחר כמו אברהם. ברור שיש כמה מדרגות ביניהם, אבל אני מתכוון לעמדות הבסיסיות, שיש קוטביוּת פה: יש רק שתי אפשרויות – או נמרוד, או אברהם. ולכן מובן לנו למה הייתה תחרות כל כך נוראה בין המלכויות וזרע המשיח, שמתחיל להתעורר, להתגלות, עם אברהם ושרה, דהיינו "ואלה תולדות אברהם, יצחק"[13] – התולדות, שוב, מתחילות עם יצחק. זה מובן? טוב.

קהל: רציתי לשאול: מה עם שאר האומות הנוצריות, מלבד רוסיה?

מניטו: כל העולם הנוצרי זה אדום. ואדום – יש לו כמה משפחות, כמה אפשרויות, כמה פנים. לפי תהליך הזמן, אנחנו רואים שפעם זה היה צרפת, פעם זה היה ספרד, פעם זה היה איטליה, פעם זה היה אנגליה, פעם זה היה גרמניה אולי. עכשיו הגיע התור של... אבל זה אותה מלחמה נגד ישראל, שהתחילה ברומי, ושממשיכה דרך גרמניה, עם הרוסים. זה אותם דברים. מה אמר היטלר, יימח שמו? "זה אלף שנים – או היהודים או אנחנו". מה עושים הרוסים? או הם או אנחנו. זה הסימן שישראל הוא באמת ישראל. כשהנמרוד של הדור הוא נגד ישראל – זה הסימן שישראל הוא הישראל האמיתי. והבנתם מה שאני אומר. ודווקא, ולא במקרה, הבן ברית שלו זה ישמעאל! לא במקרה! ונראה מייד את העניין.[14]

סוד הגיור

אז אני רוצה להסביר בקצרה, למה התהליך של המלכויות זה כישלון מתמיד. כפי שאמרתי, יש רק אפשרות חיובית אחת: זה להצליח מלכות המשיח דרך ישראל, דרך גזע ישראל. וההבדל: שאי אפשר להצטרף למלכות זו או אחרת אלא כעבד, אבל כל בן אדם יכול להצטרף לישראל כישראלי לכל דבר. דברי הגמרא, זה הלכה כן? "טבל ועלה – הרי הוא ישראל לכל דבר" (יבמות מז ע"ב). וזה הגיור לישראל. הבנתם את זה?

למשל, אני אסביר את זה, רק דקה: צרפתי לא יכול להיות גרמני. יהודי לא יכול להיות לא צרפתי ולא גרמני, אבל אני חוזר: אצל הגויים כן? (צחוק קל). צרפתי לא יכול להיות גרמני, גרמני לא יכול להיות צרפתי. יש אפשרות שצרפתי אחד יקבל את הנתינות של גרמניה, אבל זה לא הופך אותו לגרמני. רק צאצאיו אחרי כמה דורות זה גרמני ממוצא צרפתי. אבל הוא עצמו נולד ונפטר צרפתי. או גרמני בצרפת – נולד ונפטר גרמני. קיבל את האזרחות, אבל זה לא הזהות. הבנתם את ההבדל? יש רק זהות ישראל שאפשר לקבל. להצטרף לישראל זה אפשר. 'להתייהד', אומרת מגילת אסתר (ח, יז), וזה סוד הגיור.

אולי אני ארחיב קצת בדיבור על זה, כי לא פעם ציינתי את זה: יש איזה מין פרדוקס במילה 'להתגייר'. כי בעברית 'גר' זה 'זר'. מה זה להתגייר? דווקא אנחנו רוצים לומר את ההפך! תפסתם את הפרדוקס שיש בזה? אלא מכיוון שישראל הוא הגר של העולם, להיות ישראל זה להתגייר. זה בין הפשט ובין הדרש, זה קצת יותר הדרש, אבל זה גם פשט. יש הסבר חסידי על זה, אני לא זוכר איזה רב, אבל סוף סוף זה יוצא מהבעש"ט. יש פסוק שאומר: "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג), זה הפסוק. זה הקב"ה שאומר לישראל. וההסבר החסידי ששמעתי, זה לפני אולי חמישים שנה, אומר ככה: אם אתם רואים את עצמכם כתושבים בעולם – אני גר בעולם. ואם אתם רואים את עצמכם כגרים בעולם – אני תושב העולם.[15] תפסתם את ה...? וזה הרגישות של היהודי כבן אברהם. הוא אמר, הראשון שהוא אמר: "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (בראשית כג, ד), כשהיה מדבר עם בני חת. וזה הזהות של היהודים: אנחנו התושבים האמיתיים של הארץ, אבל אנחנו דווקא מרגישים את עצמנו כגרים, כל עוד שהוא לא תושב. זה נקרא, היישוב האמיתי זה היישוב שלו (צחוק קל). זה מובן מה שאני מסביר פה? ולכן להצטרף לישראל, זה כפשוטו כמשמעו: להתגייר, להפוך לגר בעולם. זה מובן? טוב. אז מה הייתה השאלה שלך?

יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם: הבן מזכה את האב

קהל: יש משהו שאני לא מבין: איך זה יכול להיות שמלכויות הם שונאים את בני אברהם, שהם היו מבני אברהם? שהם בנים לאברהם פה, בני בנים של אברהם.

מניטו: כן, אני אסביר את זה גם. תפסתם את השאלה? הבנתם את השאלה.

אז מה קורה? יש שבעים גויים, ויש גזע אברהם. והמשפחה של אברהם אינה נמנית בין הגויים. זה 'בריאה חדשה' לפי לשון המקרא, בריאה חדשה.[16] "עַם נִבְרָא" אומר המקרא (תהילים קב, יט). ואיזה בריאה? זה ההתגלות של העבריות של אברהם מתוך הקליפה של ארם. לכן יש כמה שלבים של בירורים. ולכן צריך להוציא מאברהם קודם כול את הקליפה של ארם, דרך ישמעאל, ואחר כך דרך עשיו. הקליפה של ישמעאל היא הקליפה החיצונית, ולכן יוצאת מאברהם דרך הָגָר. מאברם, כן? עד שנקרא 'אברהם'. אחר כך הקליפה הפנימית זה עשיו, ויוצאת מאברהם דרך עשיו. ולכן נשאר יעקב, שהוא הוא אברהם. אולי אני אסביר את זה בבחינת חידוש: "אלוקי יעקב אשר פדה את אברהם". לא, איך אומר הפסוק? זה גמרא על פסוק בישעיהו, "אלוהי אברהם אשר פדה את יעקב", לא? "אלוקי יעקב אשר פדה את אברהם"? לא זוכרים את הפסוק הזה? טוב, תזכירו לי שאני אחפש את המקור.[17] יש מדרש מפורסם על זה (בראשית רבה סג, ב).[18] אז המדרש קורא: "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם". זהו, אז זה "אלוקי יעקב אשר פדה את אברהם". המדרש קורא: "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם".[19] זאת אומרת בזכות יעקב אברהם נפדה. כמו – מקודם כבר למדנו – בזכות אברהם נח ניצל (בראשית רבה כט, ה). בזכות נח, [ניצל] אדם הראשון, בזכות אברהם... אז סוף סוף זה בזכות יעקב: "אלוקי יעקב אשר פדה את אברהם". והמדרש קורא: "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם". הגמרא אומרת: "ברא מזכה אבא" (סנהדרין קד ע"א) – אנחנו לא יודעים את הזכות של הדורות, עד סוף הדורות. והבן מזכה את האב. לכן, מכיוון שיצחק יצא מאברהם, אברהם הוא אברהם. אם רק ישמעאל היה יוצא מאברם, אז אברהם היה איברהים, לא היה אברהם. הבנתם את ההבדל? יש הבדל עצום! זה לא אותו בן אדם, כן (צחוק קל). אבל זה – אנחנו יודעים את זה למפרע. וכן הלאה: אם רק עשיו היה יוצא מיצחק, יצחק לא היה יצחק בן אברהם, היה יצחק אביו של עשיו. איזה מין אליל רומאי. תפסתם את ההבדל? טוב. ורק למפרע מיעקב – יצחק הוא יצחק, ואברהם הוא אברהם. ולכן "יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם". זה מובן?

ככל שהמתחרה הוא יותר קרוב, כך הוא יותר מסוכן

טוב. אז אני חוזר. (שאלה מהקהל) לא גמרתי עם השאלה ההיא. ולכן דווקא התחרות היא יותר חריפה אצל צאצאי משפחת אברהם, שהם הקליפה של ישראל. ולכן יש לנו בעיקר שני טיפוסים, אם אפשר לומר: ישמעאל – שנפתור את הבעיה שלו (צחוק) מייד עם המהר"ל, ודווקא עשיו שהוא רומי, שמלכות רומי התיימרה לומר: "אני ישראל", מאיפה זה בא? מעשיו.[20] ולכן רומי זה אדום.[21] תפסתם את זה? טוב.

אז יש לנו שבעים אומות, יש לנו ישראל, ובין שבעים האומות וישראל יש הקליפה של ארם, שהיא מצד ימין – ישמעאל, מצד שמאל – עשיו. כי הקליפה של חסד – זה ישמעאל, והקליפה של דין – זה עשיו. צריך לזכור את זה: זה חסד של הסטרא אחרא ודין של הסטרא אחרא, ובשורשו זה הקליפה של המידה. ולכן היה צריך לנקות את אברהם, הארמי, כן? רק מה שנשאר זה לבן הארמי, הוא כולו ארמי. המדרש אומר: אל תקרי ארמי אלא רמאי (שיר השירים רבה ב, ב). ואתם יודעים, מבינים עכשיו, את כל התהליך, כן? שורש – זה אברהם. מה נשאר? כולו קליפה – זה לבן, אז נקרא לבן הארמי. והעבריות של אברהם זה יעקב, ולכן השנאה היא בין לבן ויעקב.[22] תפסתם איך זה מתפקד? מי שיותר קרוב לאמת – הוא יותר שונא את האמת. יש פסוק בתהילים: "ה' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי" (תהילים קיח, ז). המשמעות היא דומה מאוד: מי שיותר קרוב, הוא יותר רחוק. דווקא מכיוון שהוא יותר קרוב, ורק קרוב – אז הוא נהיה יותר רחוק, יותר מסוכן.[23] יותר… תפסתם?

לכן אתם מוצאים את זה, אצל בני ישמעאל: יש – בבחינת שמיים – יש אהדה רבה לישראל. "או! אברהם אבינו!", כן? אבל על הארץ – זה שנאה תהומית. אותו דבר לגבי עשיו – בבחינת השמיים: "או! אלוקי ישראל!". על הארץ – יהוד. זה למדו מישמעאל, כן? (צחוק קל) הבנתם את זה? ולכן צריך שהיהודים יבינו את זה: אין יותר שונא מהאח הלא־אמיתי. כשיעקב פגש את בני לבן, אז הוא אמר להם: "אַחַי!" (בראשית כט, ד). זוכרים את זה? "אַחַי", פתאום, אחי. אז מה הוא, אחי? 'אחי' בערבית (צחוק). טוב, זה בצפון אפריקאית (צחוק). אז אני חוזר לעניין. יש רמז גם לזה במדרש (בראשית רבה עה, ז): "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו" (בראשית לב, ז). אתה אמרת אחיך – מצאנו רק עשיו. זוכרים את זה?

שני מסלולי המשיחיות של ההשגחה

למה יש רק כישלון דרך הגויים בחיפוש של האיחוד של המין האנושי שנאבד בבבל? מכיוון שכל גוי הוא רק חלק מהזהות האנושית. הוא לא יכול להיות, במציאות הוא לא יכול להיות אדם אוניברסאלי. כל גוי – יש לו תעודת זהות מיוחדת: 'מין'. ואתם יודעים את העמקות שיש במילה 'מין' בעברית. זה מין בן אדם, אז מייד זה מין, פשוטו כמשמעו. זה לא בן אדם, זה מין בן אדם. למשל: צרפתי – זה צרפתי! גרמני – זה גרמני. גרמני לא יכול להיות צרפתי, צרפתי לא יכול להיות גרמני. בא יהודי, ואותו בן אדם שנקרא 'יהודי' יכול להיות גם צרפתי, גם גרמני, גם בריטי, גם... כל מה שאתם רוצים. ולכן זה בן אדם מסוג אחר לגמרי. כי הוא נשאר יהודי, והוא יכול באותם החיים, בחיים אחד, כך אומרים? להיות גם צרפתי, גם בריטי, גם קוסמופוליטי, כל מיני (צחוק קל). זה יהודי.

ולכן צריך לתפוס את זה: זרע ישראל זה אנושות מתוך האנושות. זה לא אחד מהגויים. וההוכחה – וזה נראה קצת פרדוקסלי – ההוכחה זה דווקא הגלות. בגלות הוכחנו שעם ישראל יכול להיות כל מין בן אדם, ולהישאר ישראל. זה קשה, להישאר ישראל זה בעיה, אבל זה בעיה של הסוכנות, זה לא בעיה שלנו (צחוק), זה בעיה של מחלקת ההסברה (צחוק). אבל אנחנו יודעים שסוף סוף ישראל זה ישראל. והגויים מרגישים בזה. ברוך ה' לא מבינים מה קורה פה, אם היו מבינים – אוי ואבוי. היו ממש... כשמתחילים להבין – אז זה שנאה חריפה, כפולה. פחד! "איזה מין בן אדם זה?! בן אדם שיכול להיות בן אדם? מאיפה זה נובע?"[24] [זרע ישראל] זה האסטרטגיה השנייה של ההשגחה. כי דרך הגויים זה כישלון.

החלום של האוניברסאליות – ושברו

ואני חוזר על ההסבר: כי החלום של איחוד העולם – הם יכולים לתפוס דרך השכל, דרך אפילו הנפש שלהם. חסידי אומות העולם חולמים ברצינות אותו חלום: להחזיר את איחוד העולם אחרי הכישלון של בבל. זה נקרא אצלם 'אוניברסאליות'. אבל במציאות, בבחינה קיומית, 'אקזיסטנציאלית' בלועזית, הם טיפוס מיוחד של אנוש זה ולא אחר. ולכן מיד החלום שלהם נהפך למה שהם קוראים: אימפריאליזם. ומה ההבדל בין אוניברסאליות ואימפריאליות, נאמר? מה ההבדל? אוניברסאליות זה החזרת ה – מה שאומר הפסוק – "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א). כל אחד יש לו הדיבור שלו – "דברים אחדים", אבל יש "שפה אחת" לכולם. איחוד – עם אל"ף – לכולם, וייחוד – עם יו"ד – לכל אחד (ירושלמי מגילה א, ט).[25] זה המשיחיות. אבל דרך הגויים זה בלתי אפשרי. למה? מכיוון שכל אומה ואומה יש לה הזהות המיוחדת שלה, והיא לא יכולה אחרת, מנסה לכפות את זה על שאר האומות, וזה נקרא: אימפריום. imperial בלטינית. ‎זה מובן?

ולכן זה כישלון מתמיד. אף על פי שהחלום הוא אמיתי. למשל, תיקחו את המהפכה הצרפתית: החלום של המהפכה הצרפתית היה אמיתי! וכשיש ליהודים פיתוי בזה, אפשר להבין, אפשר לזהות: "נו, זה המשיחיות". אבל זה טעות, זה כישלון. מייד, כמה שנים אחר כך, זה האימפריה הצרפתית, נפוליאון. וזה לא במקרה. אם ניקח את המהפכה הרוסית, זה אותו דבר! החלום היה חלום. וגזל כמה יהודים בחלומם. היהודים הרגישו: "זה מה שאנחנו מחכים, אולי הפעם זה יצליח". ומכיוון שאין לנו זיכרון שאין הצלחה, כל פעם זה כישלון, כל פעם – אנחנו: "הפעם זה יצליח", ולכן היהודים קמו ועזרו למהפכה. לא, אני לא רוצה לומר "שהם עשו את זה", ייתכן שהם עשו את זה, ולאו דווקא הרוסים, אבל הרוסים עזרו להם... (צחוק) אבל נאמר שהם עזרו לגויים. ייתכן, אפשר לומר את זה גם כן ככה, לא צריך להגזים. אבל מייד זה כישלון! והסימן של הכישלון, זה: כי הקורבן הראשון זה היהודי עצמו. אין מקום במלכויות ליהודים. במלכויות יש מקום לכל זהות אנושית, חוץ מהזהות היהודית. יש תחרות מתמדת. תפסתם את זה? סוף סוף זה פשוט להבין את זה. זה מה שמספרת התורה. זה מתחיל בנמרוד ואברהם, ואין אפשרות אחרת. או נמרוד – "וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל" (בראשית י, י), וסוף ממלכתו רומי, כן? או גזע אברהם. זה מובן עכשיו? טוב.

לכן ניסיתי להסביר את זה: למה הכישלון הפטאלי הזה, הגורלי הזה. מכיוון שבקיום, בבחינה קיומית, גוי זה גוי מיוחד במינו. יש רק עם אחד, איך אמר המן? "מְפֻזָּר וּמְפֹרָד" (אסתר ג, ח), שהוא יכול להיות כל מין האנושי. זה עם ישראל. וצריך להבין את זה.

הכישלון של הגולָה: המרת האוניברסאליות בקוסמופוליטיות

אבל הכישלון של הגולה של עם ישראל, זה שהשאיפה לאוניברסאליות נהפכת לקוסמופוליטיות. כשהיהודי רואה את עצמו כגוי זה או אחר – זה הכישלון. זה נקרא: קוסמופוליטיזם. הבנתם את ההבדל? וזה הבעיה שלנו עם הדיאספורה של היהודים, עם הגולה של היהודים. הם קוסמופוליטיים בשם האוניברסאליות, אבל לאמיתו של דבר הם קוסמופוליטיים. אין להם אוניברסאליות אלא של כסף, לא של ערכים. זה מובן, צריך להגיד את האמת. זה מסוכן, אבל אנחנו בירושלים – זה לא מסוכן. אני לא מעז אף פעם לומר את זה בפריז או בבריסל, או במונטריאול, או בז'נבה, או ב... או ב... אבל פה בירושלים צריך לומר את זה: [מה שמגלה את] הכישלון של הגולה זה מדינת ישראל. כשקמה מדינת ישראל זה מגלה שהיהודי אינו אוניברסאלי, אלא קוסמופוליטי. חוץ מהציונים. זה מובן? זה לא מובן?

קהל: למה "חוץ מהציונים?"

מניטו: מכיוון שכאומה, ישראל הוא אוניברסאלי. אבל כקהילה של גולה זו או אחרת – הוא קוסמופוליטי. צריך לחשוב על זה, אני אומר דברים בוטים, חריפים. מכיוון שזה דווקא מה שאומרים האנטישמיים. אבל אולי הם גויים, ולא אנטישמיים, וכגויים מרגישים את המציאות: "מה אתם אומרים לנו? אתם אוניברסאליים? בשם המשיח? הנה, יש לכם ירושלים. מה אתם ממשיכים להיות היהודי של הגויים"? זה קוסמופוליטיות! זה לא... זה מובן? כשאני מקבל עולים חדשים, אפילו עולים ותיקים, ואומרים לי – בכנות! זה חלום של היהודי – "אני צרפתי!", אז אני מצליח, אחרי כמה שבועות, להסביר לו שהוא קוסמופוליטי, הוא לא צרפתי.

[הפסקה בהקלטה]

... באלג'יריה. אולי יודעים את זה. איך אני נקרא "אשכנזי"? זה מסתורין... אולי אלג'יריה זה גרמניה, לכן אני נקרא אשכנזי (צחוק). אז אני מכיר הרבה אלג'יראים יהודים, נאמר: יהודים שנולדו באלג'יריה, מכמה דורות, אבל הרבה דורות – לפני הערבים היו יהודים שמה. ופתאום כשאלג'יריה הייתה, איך אומרים אוטונומית? (קהל: עצמאית), עצמאית, כן. אני מנסה לדבר לשון אוניברסלי־עברי, לא קוסמופוליטי (צחוק). אז רוב, כמעט כולם עברו לצרפת, מכיוון ש"חס ושלום, להיות נתין ערבי"? – אלג'יריה זה אומה ערבית כן? – "חס ושלום, אנחנו צרפתים!". אבל זה גזענות. מה זה? צרפתי כן, ערבי לא? זה גזענות. תפסתם את זה? ואני מכיר הרבה אלג'יראים בצרפת – הם אוהדי הערבים, בצרפת. ומה זה 'אוהדי הערבים'? פרו־פלשתינאים, זאת אומרת: אנטי־ציונים. אבל הם גזענים. וההוכחה היא – ואני מספר את החיים שלי, כן, את החיים של הבני דודים שלי – הם לא רצו להיות נתינים של אלג'יריה, מכיוון ש"ערבים? – אוי ואבוי", אבל צרפת – כן? זה גזענות. תפסתם את זה? זה פשוט מאוד. זה קוסמופוליטיות.

ודווקא מה מגלה את הצד הקוסמופוליטי של העניין? דווקא זה מדינת ישראל. הפחד להיות אוניברסאלי, דהיינו – ישראלי, אז 'בשם האוניברסאליות'. זה, איזה מין סתירה יש בזה! וזה מגוחך. אבל רק יהודים מאמינים בעצמם. הגויים מבינים את האמת, מבינים את המציאות האמיתית. הגויים יודעים את זה: שיהודי הוא קוסמופוליטי. מאז קום המדינה זה ברור: יהודי של הגולה הוא לא אוניברסאלי, הוא לא שייך לישראל. הוא שייך לאיזה מין עַם קוסמופוליטי, נקודה. זה מובן? לא כל היהודים מודעים מזה, אבל כל הגויים מודעים מזה. ואסור לומר, אני חושב שזה לא הגון לומר שהם אנטישמיים. הם סתם גויים. לא אמרתי שזה אותו דבר (צחוק). תפסתם את ההבדל? טוב. אז זה מתחיל בנמרוד ואברהם, שמעתם? אז עכשיו השאלה שלנו עכשיו, אם אין עוד שאלות – זה ישמעאל.

מלכות ישמעאל (ב)

אז מה אמר המהר"ל? כשאנחנו אומרים 'המלכויות', זה אלו שגזלו מלכות המשיח, כן? ואנחנו יודעים שזה כישלון אחרי כישלון.

"אבל מלכות ישמעאל לא ירש כוחו מן מלכות ישראל, כי כוחו ותוקפו נתן לו השם יתברך בפני עצמו, בשביל שהיה מזרע אברהם, והשם יתברך אמר (בראשית יז, כ) "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ'".

זאת אומרת: לישמעאל יש ברכות משלו. יש בעיה משלו עם יצחק – כל עוד שהוא לא מכיר בבכורתו של יצחק, יש לנו בעיה עם ישמעאל. אבל ישמעאל לא נמנה עם שאר מלכויות, כי לא גזל את הברכות של ישראל. יש לו ברכות משלו. תפסתם את זה? טוב.

"והנה נתן השם יתברך כוח ותוקף לישמעאל בפני עצמו. ומזה אין מדבר כאשר מזכיר אלו ד' מלכיות, רק אשר ירשו כוח ותוקפם של ישראל, ובסוף יחזרו הם המלכות לישראל".

ופה, מוסיף המהר"ל משפט, ממש... זה ממש נבואה. חיפשתי את המקור של זה. לא מצאתי, אלא רק רמז אחד קטן מאוד בילקוט שמעוני, אני אקרא את זה מייד, ומה שמוסיף המהר"ל פה זה מפתיע:

"ויותר נראה לומר כי ישמעאל הוא בכלל מלכות פרס".

זה מה שאומר המהר"ל. רק עכשיו אנחנו יודעים למה הוא מתכוון. כי דווקא דרך פרס מתגלה כוחו של ישמעאל. איפה המהר"ל ידע את זה? אתם מבינים את השאלה שלי? טוב, אם אתם מוצאים איזה מקור לזה, תשלחו לי מברק. ועם טלפון קודם, כי... (צחוק) אבל, זה ממש מסתורין. איזה נביא פה. רק היה צריך להגיע לזמן שלנו כדי להבין שבאמת היה צודק! כוחו של ישמעאל כְּמָלכות – זה פרס. זה נקרא 'איראן' היום, אבל זה אותו, אותו גהינום. תפסתם את זה?

קהל: זה פרס עכשיו, אבל אולי זה רק זמני? כאילו היה קודם...

מניטו: לא, לא. תשמעו. זה מתחיל בפרס עם המן, כן? שמעתי, אני לא בטוח מזה, אבל זה יפה. זה שייך לפורים: כי 'חומייני' ו'המן' זה אותו שם. אולי, אני לא יודע. אבל זה מתחיל שמה במגילת אסתר וחוזר היום. ועכשיו פרס מתגלה כישמעאל – וזה הפעם הראשונה בהיסטוריה שלהם. זה מזמן שהתאסלמו, כן? אבל שפרס זה ישמעאל – זה בפעם הראשונה, זה עכשיו, אחרי השאה, אחר גְמר השושלת של מלכות פרס. מלכות פרס נגמר, מה מופיע? מלכות ישמעאל. זה מה שאומר המהר"ל! אבל מאיפה היה יודע? המהר"ל היה אשכנזי, מפראג, כן? ולא ראה אף פרסי ואף ישמעאלי מימיו. מאיפה יודע את זה? אתם רואים את כוחה של התורה?! אני לא יודע מהו המקור, אלא יש איזה רמז בילקוט שמעוני, אני אראה לכם. תפסתם את זה? טוב. אז רק דקה, אם אני אצליח... יש הטבה במצב (צחוק). הנה בילקוט שמעוני זה על ישעיהו פרק שישים. רק דקה. זהו. אני אתן לכם את המספר, זה רמז תצט על ספר ישעיהו. אז יש פסוק כזה: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ" (ישעיהו ס, א). ופה המדרש אומר: "אמר רבי יצחק", אם אני זוכר, רק דקה.

"א"ר יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערב [– ערבי, נאמר], והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים ונופלים על פניהם, ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים, ואומר להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך, ואומר להם: בני אל תתייראו, כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם, מפני מה אתם מתיראים? אל תיראו הגיע זמן גאולתכם. ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכיות אחריה". (ילקוט שמעוני ישעיהו, תצט)

ואתם רואים מה קורה פה: שפתאום מלך פרס מתגרה במלך ערבי, זה עיראק, כן? כשזה התחיל – כל העולם כולו פחד, גם ישראל פחד, ועכשיו זה התמשך הרבה... עכשיו אנחנו יותר שקטים. אבל הפחד נשאר בעולם, אבל פחות ממה שהיה כשזה התחיל. כל העולם כולו פחד את זה, אתם זוכרים את זה? וגם עם ישראל פחד, בישראל, מכיוון שזה היה סכנה עמוקה מאוד. מה אמר חומייני מייד? "אני מגיע לירושלים". מה אומרים העיראקים? "אני מגיע לירושלים". איזה מין... אני זוכר קריקטורה במעריב, זה היה דוֹש, אם אני זוכר. הוא צייר את זה ככה, זה כבר לפני שש שנים? זה לפני שבע שנים? (קהל: חמש שנים) חמש שנים, טוב. הוא צייר ככה: איזה מין חייל עיראקי ואיזה מין חייל איראני, כל אחד היה עם הרובה שלו, וישראלי קטן שאומר להם: "ריבונו של עולם תהיו..." הבנתם מה שאני רוצה... זה מה שאומר המדרש כבר: שזה לטובת ישראל שהמלחמה היא ביניהם. אז דווקא כוח ישמעאל מתגלה לא בערב, אלא בפרס. כי דווקא העיראקים, אף על פי שהם מוסלמים, הם בשלטון אתיאיסטי, של הבעת'. והאיראנים – יש להם את הדגל של האסלאם נגד ישראל. מאיפה זה בא לו? אני לא יודע. אבל זה כתוב כאן. תפסתם?

חטא העגל והערב רב

טוב. אז אני ממשיך בנושא שלנו. אז מהו הנושא שלנו? כשמגיעים למלכות יוון אז רואים שהטענה של יוון: "שאין לכם חלק ונחלה באלוהי ישראל". אתם זוכרים? הגענו לאותה נקודה: "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק ונחלה באלוהי ישראל" (בראשית רבה ב, ד) – כי כבר ביוון התעוררה אותה טענה לגזול מעם ישראל את המקרא. תרגמו את המקרא ביוונית. ואתם זוכרים כל מה שלמדנו או למדתם על העניין הזה, כן?

אחר כך בא רומי, ונטל את כל הטענות – גם של בבל, גם של מדי, גם של יוון וגם של עשיו. זה הרמז, לפי הסבר המהר"ל[26] ולפי הרבה מקורות, זה הרמז לחטא העגל: "כתבו על קרן השור", זאת אומרת: אתם יכולים להביא קורבנות, אבל קורבנות של עבודה זרה, כי יש לנו הוכחה שאתם אומה של עובדי עבודה זרה – חטא העגל! נניח שעד יציאת מצרים אתם הייתם גזע אברהם, "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב), עם ישראל. אבל מאז חטא העגל אתם כמו שאר האומות, עובדי עבודה זרה. אין, בטל ומבוטל, אין שם ישראל עליכם. "כתבו על קרן השור" – זה רמז לחטא העגל, "אין לכם חלק ונחלה באלוהי ישראל" לא, כתוב שם: "חלק באלוהי ישראל" לא "נחלה".[27]

קהל: מי אומר את זה?

מניטו: היוונים! אמרו ליהודים, בימי יוון, אמרו: אתם רשאים להביא קורבנות, אבל קורבנות של עבודה זרה בבית המקדש שלכם, כי אתם שייכים לאותו עם של חטא העגל.

מה מסמל חטא העגל? – ומייד נקרא את ההסבר של המהר"ל – חזרו לעבוד לעבודה זרה של מצרים! לעבודה זרה פשוטו כמשמעו. זה עכומ"ז – עובדי כוכבים ומזלות. ידוע את זה, שהעגל מרמז למזלות של אותה תקופה. זאת אומרת, מה ההבדל בין 'דת ישראל' – זה: מתן תורה, גילוי תורת המוסר כדת. ומה הייתה העבודה זרה? זה שעבוד לכוחות המזלות. אז כשמשה רבנו עלה לסיני כדי לקבל את הלוחות – שכחו מזה: "כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב, א). וחזרו להרגל שלהם: הדת – זה עכומ"ז! זה מובן? כן? מכיוון שהיה באותה תקופה שינוי במזלות, אז אחרי מזל טלה, זה היה מייד מזל שור.[28] ולכן לקחו העגל כסמל שלהם. זה מובן? אני לא רוצה להיכנס בנושא עצמו, בפרט ההסבר של הכוזרי באותו נושא, זה נושא בפני עצמו. אבל מה הטענה של הגויים? ואתם זוכרים זה הטענה של הכוזרי, הטענה העיקרית, בספר הכוזרי.[29] זה טענה של הגויים: מה אתם אומרים שיש ברית מיוחדת עִם ישראל? כבר איבדתם את הזכות הזה. אתם כמו כל העכומ"ז, ולכן, שוב אני חוזר על ביטוי המדרש: "כתבו על קרן השור אין לכם חלק באלוהי ישראל". גמרנו. זו הטענה של יוון.

לכן בא המדרש במסכת ברכות, שהתחלנו ללמוד אותו, אבל נקרא אותו בטקסט של המהר"ל. אז תקראו ב[עמ'] יב בסוף הדף, ולכן "מלכות שלישית אומרת לישראל כתבו על קרן השור דווקא" – רמז לחטא העגל, כן? אז נמשיך. "ופירוש זה, בפרק אין עומדין" (ברכות לב ע"ב) – קראנו את זה כבר? טוב אני חוזר על זה: "אמרו, ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני" – זה בירמיהו כן? ירמיה? (קהל: ישעיהו) ישעיהו (מט, יד) – "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" – זה בגמרא. רק דקה אני אקח את הגמרא, זה קצת יותר גדול, יותר נוח. אז הגמרא אומרת: "היינו עזובה היינו שכוחה!" – דהיינו, כנראה יש כפל לשון.

"אמר ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה – זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני".

זה האנחה, לא הנחה עם ה"א, כן? אנחה עם אל"ף, של עם ישראל: נראה לכאורה, אחרי החטא הזה, הקדום, שהביא את חורבן המקדש סוף סוף (איכה רבה ב, ג), אחרי החטא הזה – אז נראה שה' – לא רק שעזב אותנו, אלא שכח אותנו! כאילו לקח אישה נוכרייה. תתארו לעצמכם מה היו החיים של היהודים מאז חורבן הבית הראשון, לפני הרבה הרבה זמן: אנחנו עוברים את ההיסטוריה של העולם, ופתאום יש אומה זרה, נוכרייה, שאומרת: 'אני אהיה ישראל האמיתי, אתם...' זוכרים את זה? זה הכוח של האמונה של היהודים. שהמשיכו בזהות שלהם. אלו שהמשיכו (צחוק), טוב.

אז: "אתה עזבתני ושכחתני" – זה מה שאומר הנביא – "אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים-עשר מזלות בראתי ברקיע" – שוב קשר עם עניין של המזלות, ונראה את זה אחר כך אצל המהר"ל – "ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלושים לגיון" – טוב, נדלג קצת. אסטרונומיה שלמה יש פה. זאת אומרת: כל העולמות שבעולם – כל זה "[לא] בראתי אלא בשבילך". מצאתם איפה זה במהר"ל? "וכולן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני?"

זה מדרש עמוק מאוד. אתם צריכים הסבר או שזה מספיק ברור? כל מה שברא הקב"ה זה בשביל הארץ. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א). ומה זה "אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ"? "סוף מעשה במחשבה תחילה": היה צריך לברוא השמיים – בגלל הארץ.[30] השמיים אינם – רק השמיים של הארץ, כן? זאת אומרת: הנפש של כל העולם כולו – זה הנפש של הארץ. והנפש של הנפש, זה סוף סוף עם ישראל, שהוא מודע מזה. אז כל זה "לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת שכחתני ועזבתני?". צריך לחשוב הרבה על זה. זה מוציא לנו מהייאוש, כבני אדם. סוף סוף ייתכן שיש חיים בעולמות האחרים, אבל אנחנו אותם הבעלי חיים שיודעים את זה, שאולי שמה יש חיים. הרמב"ם אומר ב'מורה', שכל מה שברא הקב"ה הוא חי, ולכן לגבי השאלה האם יש חיים בעולמות אחרים – ברור שהכול חי, אבל באיזה צורה? לא יודעים. זה מה שאומר הרמב"ם. אבל, דווקא אנחנו, בעלי חיים עלי אדמות, מודעים מהעולם כולו. ולכן לפי הכלל הזה: "סוף מעשה במחשבה תחילה" – אף על פי שזה קשה לתפוס בתרבות המערבית, כן? – כל זה נברא רק לסוף המעשה. אני חוזר על הפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". ולכן הכול ברא לגבי הארץ. ומייד רש"י אומר: ואין ארץ אלא ארץ ישראל.[31] אתם זוכרים את זה? "לא היה צריך להתחיל את התורה" – מדובר על ארץ ישראל. זה מובן?

"הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ" (ישעיהו מט, טו) – זה המשך הנביא:

אמר הקדוש ברוך הוא: כלום אשכח עולות אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפניי במדבר? אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה" (שם).

אתם זוכרים שבמעשה העגל כתוב: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד). גם ה"אלה" הזה שאמרת – "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – זה תשכחנה. זה יפה, כמדרש, אבל זה עמוק מאוד.

מה אומר הפסוק של הנביא? "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה". לפי הפשט – גם אם הנשים האלו תשכחנה את בניהם – "וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ". אבל זה הקטע הראשון, "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה". מה זה "אלה"? זה המזלות, כן? תזכרו את זה, ואחר כך נלמד את זה במהר"ל. יש פסוק בישעיהו (מ, כו): "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה". "מִי בָרָא אֵלֶּה", ו"אֵלֶּה" זה המזלות.[32]

"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה". פה זה גם נושא בפני עצמו. אם [אתם] זוכרים, זה בהתחלת התלמוד, שאלה: "מתי אומרים קריאת-שמע של ערבית", שצריך לראות את הכוכבים (ברכות ב ע"א). יש איזה רמז בקבלה, בזוהר (תיקוני זוהר פה, ב) זה ראשי תיבות: שאו מרום עיניכם – זה ראשי תיבות שמ"ע. בשעת קריאת שמע צריך לשאת עיניים למרום ולשאול "מִי בָרָא אֵלֶּה"? צריך לראות את הכוכבים. זה יפה, כרמז. זאת אומרת: מי שמסכים לשאול את השאלה "מִי בָרָא אֵלֶּה" – יש לו תשובה. הזוהר מסביר: "מי" ו"אלה" זה אלהים. מ"י-אל"ה (שם).[33] אז לרשעים יש רק השאלה: "מי?" ואין להם את התשובה. "מִי בָרָא אֵלֶּה". זה מובן? "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ" (שמות ה, ב) – זה פרעה, כן? אם אתה מסכים לשאול את השאלה "מִי בָרָא אֵלֶּה" – התשובה היא בצדה: הוא, אלהים, ברא אלה. אלהים הוא ה'מי' שברא 'אלה'. זה מובן? זה זוהר.[34]

אז "אלה" זה, איך אני יכול להגדיר את זה? זה המציאות הקיומית של העולם. זה "אלה", העניינים האלו, הדברים האלו, אלה. ה־"מי" – זה מי שברא. אם אני שואל: האם יש סיבה ל"אלה"? יש רק תשובה אחת: זה "מי" שברא אלה. ולכן לא מסכימים לשאול את השאלה, מכיוון שמפחדים מהתשובה. לכן מי ששואל: "מי ברא את העולם"? יש לו תשובה: דווקא מי ברא את העולם. כן? ולכן לא שואלים. תפסתם את זה? זה הכוח של קריאת שמע.

קהל: "אלה" זה לא קשור עם ה- Les tribus(השבטים)?

מניטו: גם כן. כי יש שבטים, אתה רוצה לומר, כן?

קהל: כן.

מניטו: גם כן. כי יש שנים-עשר שבטים, זה מקביל לשתים-עשרה מזלות. צבאות ישראל שיצאו ממצרים (ילקוט שמעוני פקודי, תיח).[35]

קהל: אז "אם תשכח אלה" – אני לא מבין. יש משהו שאני לא מבין. זה נותן לי [...] "אם תשכח אלה", אם זה גם קשור ל....?

מניטו: לא, לא. תאמר את הפסוק?

קהל [ב]: "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה".

מניטו: "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה" (ישעיהו מט, טו) – איזה "אלה"? אלה שאמרו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, ד) – זה המזלות. "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", המזלות. ותראו שהמילה "אלה" – זה אל"ף למ"ד ה"א, זה אותם אותיות של "אֶלֹהַ".

אחר כך המהר"ל חוזר ברמיזה על העניינים האלו, נראה בטקסט שלו. כשעשו את העגל, מה אמרו עובדי עבודה זרה לישראל? וזה הסימן שזה הערב־רב, זה לא ישראל שעשה את זה. כי מי אומר למי "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל"? מי שאינו ישראל! אז הערב־רב אמר לישראל: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל". החטא של ישראל שהוא לא גבר על הערב־רב. הוא היה חלש יותר מדי. אבל הוא לא יזם את העבודה זרה, אלא הסכים.

ומאז – אני מסביר הרבה פעמים ככה, ושמעתי מהרב ז"ל – מאז העם מחולק לשני מחנות. תראו מה קורה שוב בכנסת על 'מיהו יהודי'. אי אפשר למצוא, כל אחד... יותר מהשני, כן? וכשמשה שמע, לפי הסיפור בספר שמות, כי תשא (שמות לב, יח), משה שמע את המהומה במחנה, אז הוא (יהושע) שאל: "מה אני שומע"? אז [משה] אמר: "קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ", לא "קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה", או "קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה". "אָנֹכִי"! מה אמר יהושע? אני שומע מהומה. אי אפשר לומר אם יש איזה מחנה שמתגבר על השני. ולכן אנחנו – זה למדנו בשיעור בצרפתית לפני שבוע: "וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת – הַצִּילֵנִי נָא" (בראשית לב, יא‑יב),[36] כי שני מחנות שווים – אז הצילני נא. וזה מה שקורה עוד – הכנסת ההיא: ליכוד ומערך זה כמעט שווה, אי אפשר להכריע, לעניין של ארץ ישראל. אבל דתיים-חילוניים עם הקואליציות שלהם – זה כמעט שווה, אי אפשר להכריע. אז אנחנו ממשיכים עִם שווה־שווה כזה, זה שווה סווה, זה לא שווה (צחוק),[37] עד ביאת המשיח – שהוא יכריע, כל אחד. זה מה שאומרת הגמרא בקידושין: מצווה אחת מכריעה את כל העולם כולו (קידושין מ ע"ב). ושוב – 'המחדל' זה אותיות מפד"ל – שמעתם ברדיו? שוב פעם. תפסתם מה שאני אמרתי? וזה מה שאנחנו אומרים בהבדלה: "המפדיל בין קודש לחול" (צחוק). אז נמשיך. והם קוראים למפקד.[38]

הרוב חוזרים לדת ולא לאביהם שבשמים: הקושי להאמין באל פרסונאלי

"גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה" – אז מה אומר הקב"ה פה? החטא הכי חמור – ואני שוכח. אז יש שכחה! אם אתה שוכח את החטא – זה סימן שיש שכחה. שמא תשכח את הזכות גם כן! ואני חושב שפה יש הסבר עמוק מאוד לפחד של האתיאיסטי, שהוא לא... הוא מפחד להאמין. מכיוון שהוא מכיר את עצמו: טוב ורע. ולכן, אם יש דיין – אז הוא יודע את הרע. אז מוטב שלא יהיה דיין, ולא [יהיה] יודע את הטוב, משידע את הרע. תפסתם את זה? זה הפחד של ישראל. אם אתה לא שוכח – אני אבוד. אבל אם אתה שוכח – אני גם כן אבוד. תפסתם את זה? אני חוזר על דברי המדרש כדי להבין את זה קצת יותר:

"גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה". אמרה לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני?

אז הפסוק אומר: "וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ", ומה זה "אָנֹכִי"? זה מתן תורה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב).

אז ההסבר הוא עכשיו ככה: "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל" – "אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", סליחה, זה לשון חול – זה אני אשכח. אבל אם תשכח, תשכח גם את ה"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" – "וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ". הזכות ל... אז זה מה שקשה קצת להבין. יש איזה מין משוא פנים, כן? הקב"ה מחליט לשכוח את החטאים, חטא העגל בעיקר, ולא לשכוח את הזכויות – זה מעשה סיני. זאת אומרת: מעשה סיני לא זז ממקומו, אף על פי שהיה איזה כישלון אחר כך, שנקרא 'מעשה העגל'. הטענה של הגויים זה: "היה מעשה סיני? נכון. אבל אחר כך היה מעשה עגל – אפס". המדרש בא ומתקן את זה: הטענה של הגויים זה 'מעשה העגל'? מעשה העגל – נשכח את זה: "גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה". אז הכול נשכח? לא: "וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ".

זה נקרא 'משוא פנים' בבחינה שלילית. מה זה 'משוא פנים'? הקב"ה גזר: אני אוהב את ישראל. החטאים של ישראל אני מוחה, הזכויות לא. מי יכול לתפוס את זה? רק מי שמכיר בבורא עולם.[39] מי שחושב שיש רק איזה מין חוק מוסרי, בלתי פרסונאלי, כמו שהגויים חושבים – הם קוראים לזה 'לוגוס', כן? – אז הוא לא מבין שהקב"ה זה מישהו.[40] זה 'אבינו שבשמיים'. רק היחס בין אב לבן – יכול להסביר את זה. האב שוכח סוף סוף את חטא הבן, ולא שוכח את זכויות הבן. החוק שוכח את הכול: אם שוכח – שוכח, אם לא שוכח – לא שוכח. אם זה חוק – אבודים, אם יש אב – זה משהו אחר. זה ההבדל. צריך להיות מאמין כדי להבין מה זה היחס בין ישראל ואביהם שבשמיים. תפסתם את זה?

ולדאבוני, ואני יודע, שיש הרבה משכילים שלא מסכימים עם המדרשים מכיוון שלא מכירים בריבונו של עולם. מכירים ב'חוק', בתורה כְּחוק, אבל לא בתורה כרצון הבורא. כי רצון הבורא – לא יודעים מה זה. אם אתה אומר 'רצון הבורא' – אז יש בורא, יש מישהו שברא, מישהו [...] 'משהו' – כן, מכירים, זה נקרא 'תורה' אצלם. תפסתם את זה? אבל זה תורה כדת של עובדי עבודה זרה! ההבדל – שזה הדת האמיתית. אבל מכיוון שהתורה איננה דת, אלא תורה, סוף סוף הם עוזבים גם את הדת שלהם. זה מה שקורה דרך ההיסטוריה: הבירור – זה מי שמאמין בקב"ה. מי שמאמין בתורה – זה לא מספיק חזק. מי שלא מאמין בקב"ה – אף תורה שלו אינה תורה (יבמות קט ע"ב). תפסתם את זה?

והמצב, נאמר, בחינוך היהודי עכשיו, הוא חמור מאוד! כי הרוב חוזרים לדת ולא לאביהם שבשמיים. תפסתם את זה? כן? הסדר של קריאת שמע: קודם כול מלכותו, אחר כך תורתו. מי שמתחיל בתורתו בלי מלכותו – אף תורה אין לו. תפסתם את זה? יש לו דת, אבל יש הרבה דתיים בעולם: יש כמרים, יש... המופתי הוא דתי, כן? אני צריך עוד שחור אחד? אני לא צריך. אני צריך יהודי (צחוק קל). תפסתם את הנקודה? וזה פלא איך הכוהנים לא היו לובשים שחורים בבית המקדש. זה רק הגויים. והשחורים שלנו... טוב, זה לא כל כך שחור (צחוק של מניטו והקהל). כן, מה רצית לשאול?

קהל: כן. רציתי לשאול אם החשש הזה, הפחד הזה, איננו קרוב לפחדו של קין שהוא אמר "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" (בראשית ד, יג)?

מניטו: יפה. יפה.

קהל: והתשובה "אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת" (שם, ז).

מניטו: יפה. יפה. זאת אומרת, זה מגלה שקין היה צדוקי, כן? מכיוון שהוא לא מכיר בהקב"ה כהקב"ה. אב יכול לרחם על בן, החוק – לא מרחם. זהו. זה צדוקיות.

מה בין החסידים והמתנגדים

אני זוכר, כשפגשתי את העולם האשכנזי, הייתי צעיר, אחרי מלחמת העולם, וכשפגשתי את המחלוקת בין המתנגדים לחסידים, זה משהו מוזר, בעולם הספרדי – אותה מחלוקת. כי כשהייתי צעיר הייתי רגיל לומר: הספרדי מקיים מצוות כמו המתנגד ומאמין כמו החסיד. עד שהתבגרתי כבר, קצת, והבנתי שזה ההפך: החסיד מאמין כהספרדי, והמתנגד מקיים מצוות כהספרדי. זה קצת ההפך (צחוק) כי הראשונים היו ספרדים, האחרונים זה האשכנזים. "והאומר [על] ראשון ראשון [ועל] אחרון אחרון" (אבות פ"ה מ"ז). טוב. אז אתם יודעים ששמי 'אשכנזי' אני יכול להרשות לעצמי (צחוק).

אז, כשגיליתי את המחלוקת בין המתנגדים והחסידים, וניסיתי להבין: מה קורה ביניהם? אז אני אסכם קצת, זה קצת סכמתי, אבל כדי שנתפוס את זה: החסיד מפחד שהמתנגד הוא אתיאיסט, והמתנגד מפחד שהחסיד הוא עובד עבודה זרה. למה? מכיוון שהעיקר אצל המתנגד זה החוק של התורה. יש בתורה איזה מצווה ברמיזה, אמרו לנו חכמים: צריך להתפלל. אבל מתנגד – מבין את כל המצוות, חוץ מהתפילה. התפילה אצלו זה מצווה, זה לא תפילה. תפסתם את זה? הוא מפחד מזה! מה, יש מישהו? אתה נוצרי?! זה הפחד של המתנגד. אני לא אומר שהמתנגדים אינם יהודים. הם יהודים מכיוון שהאמא שלהם הייתה יהודייה, כן. זה החוק (צחוק).

ולמשל, כשאתה שואל איזה מתנגד משכיל – 'תלמיד חכם', 'רב' – זה משהו אחר, הוא מאמין. אבל פילוסוף? זה כבר משהו אחר, אף על פי [שמקיים] מצוות. זה נקרא 'צדוקי'. מה אכלתי היום? אני לא נזהרתי... (צחוק). טוב, כדאי לשמוע את כל זה. וכשאתה שואל: "במי אתה מאמין?" אז אין לו תשובה! אין לו תשובה. אז הוא אומר: היה לי איזה רב שאמר לי שאולי... אבל הוא, בשכלו, לא תופס את זה. מכיוון שכתוב בשולחן ערוך שמצווה להתפלל – הוא מתפלל. "דע לפני מי אתה עומד"? – (קול של ביטול) זה מסתורין אצלו. וצריך לפקוח עיניים, כן?

קהל: השאלה היא אם זה ככה, או שזה בגלל שהוא שולל כל אמונה תפלה, או לא נכונה?

מניטו: זהו. יש פסוק שאומר...

קהל: זה שלילה על גבי שלילה! זה...

מניטו: זה פסוק שאומר: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יב, ד). תהרסו את כל האלילים, אבל אל תעשו כן לה' אלוקיכם. אני רוצה להסביר, לכן אני אמרתי מייד: אני אגזים קצת, אסכם קצת, כדי להבין את ההבדלים שיש בזה. היו לי מורים (רבנים) גם אצל המתנגדים, וגם אצל החסידים, עד שהבנתי מה קורה ביניהם: בכנות! החסיד מפחד שהמתנגד – האמונה שלו זה האמונה של חוק, ולא של מי שנתן את החוקה. ולכן אני אמרתי 'מפחד', יש סכנה. והמתנגד – בכנות! מפחד שהחסיד הוא עובד עבודה זרה. הוא מאמין באליל! ואיך לצאת מזה? אז פעם – אולי אני אסביר לכם את זה – פעם רב אחד, זה היה לפני 40 שנה, שהיה רב בשתי הקהילות, אמר לי: אני אספר לך מה היהודים שלי. בקהילה מתנגדית, פעם נתן הרצאה ערב פסח על הניסים של פסח, משהו נפלא. והפרנס בא, ואמר לרב: 'איך דיברת יפה! איזו דרשה! אבל עניינים כאלו תגיד לבת שלי, לא אני. ניסים של פסח...'. וזה פרנס ששומר מצוות – צדקה זה צדקה, תפילה זה תפילה. אתם מכירים יהודים כאלו. אחר כך הוא היה רב בקהילה אחרת, נאמר חסידים. אז היה לו איזה יהודי בקהילה שאף מצווה לא קיים! הוא היה יהודי חם, אבל בלי שום מצווה. כל עברה שהיה אפשר לעשות, היה עושה. ופעם הביא לו שמן בבית הכנסת ואמר לו: 'תשמע, חלמתי על אליהו הנביא, אני צריך לשים שמן ב...'. אז הרב אמר לו: 'אתה לא מקיים שום מצווה, ואתה חולם על אליהו הנביא?' אז היהודי אמר לו: 'מה? כבוד הרב, אתה לא מאמין באליהו הנביא?' (צחוק). אז הרב אמר לי: מיהו יהודי סוף סוף? זה שמקיים מצוות ואינו מאמין בניסים של פסח, או מי שמאמין באליהו הנביא, עד שחולם עליו ולא מקיים שום מצווה? נתתי לו עצה. אני אמרתי לו: תיקח את הבן של זה, והבת של זה, תזווג ביניהם, יהיה... (צחוק). טוב, אני רק רציתי להסביר ככה, בקצרה, את הפחד של שני המחנות.

אני למדתי פעם עם רב גדול מ[ה]אשכנזים בצרפת, והוא סיפר לי כי בדורות האחרונים, בישיבות של ליטא, הליטאיות, באו כמה חסידים מהפולנים כדי ללמוד. והרב היה צריך לחכות עד שיגמרו להתפלל, כדי להתחיל בשיעור גמרא. ופעם הרב היה ברוגז, ואמר: 'אז הוא גמר להתפלל לאליל שלו, שנתחיל ללמוד תורה?!' אתם מבינים? זה אמיתי מה שאני אומר לכם. זה היה רב גדול שסיפר לי את זה. ומי שנולד, מי שחונך כספרדי, הוא ממש זר לעניינים האלו. לא, אני לא תופס... עכשיו אני מבין בשכל, אבל אי אפשר לתפוס את זה: מי שמפחד מהשולחן ערוך, ולא מכיר בקב"ה; מי שמכיר בקב"ה – באליהו הנביא (צחוק) – ולא מפחד מהשולחן ערוך. זה פיצול, זה מוזר, זה קרה. טוב. אני לא אומר שכל המתנגדים הם צדוקים, ושכל החסידים הם בסכנה של שבתאות, אבל בכל זאת, יש ביניהם איזה בעיה מוזרה ששייכת לגלות, וצריך לזרוק את זה! עכשיו אנחנו ישראלים. זה מובן? זה מה שרציתי להסביר, אז זה אותו עניין של קין.

נא לא לעקם את המקראות: הקב"ה מדבר ומתגלה

ושמעתי פעם פילוסוף גדול שאמר לי: 'תשמע, אם אתה מאמין שהקב"ה דיבר – אז אתה יכול להאמין בהגשמה!'. אתם יודעים מה זה הגשמה אצל הנוצרים, כן? והוא ליטאי! ליטאי מפחד מזה: 'מה? פשוטו כמשמעו?! "וידבר ה' אל משה" – זה פשוטו כמשמעו? אז זה מגיע לאוונגליון!' ריבונו של עולם! ממה אתה מפחד? מהנוצרים? מדבר אקזוטי כזה? יש לך תורה! תפסתם את הפחד הזה?

קהל: רש"י מבטא את זה שם.

מניטו: איך?

קהל: דווקא לפני עשרת הדיברות, הוא מסביר שמה איזה עניין דומה: "כדי לשבר את האוזן".[41]

מניטו: על איזה עניין? אה! אה! לא, לא. הוא לא אומר... יש פה איזה ספר שמות עם רש"י? טוב, אולי תזכיר לי בפעם הבאה, נראה את זה. הוא אומר: מה שהאוזן לא יכול לסבול (שבועות כ ע"ב). כי כל המימרות היו בבת אחת.

קהל: לא, זה לפני כן.

מניטו: גם לפני זה?

קהל: כן.

מניטו: על מה? על איזה פסוק?

קהל: "וה' ירד על סיני",[42] דברים כאלה.

מניטו: אה, כן. כן. יש גמרא כבר על זה שרש"י מביא אותה. טוב, אם אתה רוצה בפעם הבאה נלמד את הקטע הזה ברש"י. ולמה אתה צריך "לעקום את המקרא"?[43] אם המקרא אמר: "וה' ירד על הר סיני" – הוא יודע מה שהוא רוצה לומר! סוף סוף, אם תחפש את כל הפחדים האלו, את כל השאלות האלו – זה שאלות של אפיקורוס! הוא לא מאמין שהקב"ה יכול לרדת על הר סיני?! מה זאת אומרת? הוא לא מאמין שיש הקב"ה! אתה מבין? זה יותר קשה להאמין במישהו, מלהאמין שיכול לרדת (צחוק קל). תפסתם את זה? איפה, איפה הקושי? אם כבר הוא קיים, הוא לא יכול לרדת?! זה שאלות של פילוסוף!

קהל: צריך לגשת ל... אני לא מסכים.

מניטו: על מה אתה לא מסכים?

קהל: ה'נפש החיים' לימד אותנו שצריך, כיוון, כדי להתקרב יותר ויותר ויותר אליו, ולא לשמו וגילוייו, אז צריך יותר ויותר ויותר לשלול ולשלול ולשלול! כך לימד אותנו ה'נפש החיים'!

מניטו: כן.

קהל: כך לימד אותנו 'נפש החיים'!

מניטו: כן, אבל זה פשוטו של מקרא! 'נפש החיים' זה 'נפש החיים' ואפשר לקרוא אותו. אבל זה פשוטו של מקרא. ואני מסביר משהו אחר: מי ששואל שאלות על פשט המקרא – זה סימן שהוא מתקשה להאמין במה שכתוב! אז למה הוא מתקשה להאמין? מכיוון שכתוב. אז הוא מכחיש תורה מן השמיים. ומה הוא מאמין? שהמקרא מדבר על 'אין אלוקים חיים'? אז הוא צריך להפשיט את זה? זה 'לעקום את המקראות'! צריך להבין לפי תורת 'נפש החיים'[44] מה המשמעות – בקודש – של "ירד על הר סיני"? צריך להפשיט את זה מההתגשמות! זה מה שאני מסביר: מי שמפחד מההתגשמות, כשקורא מקרא – זה סימן רע! זה סימן שיש משהו לא בסדר! וכמובן אני מתכוון לא ל'נפש החיים' אלא לאישיויות אחרות. וזה הניסיון שלי בחינוך, זה יותר מארבעים שנה: צריך להיזהר מזה! מי שאומר שהוא מאמין, ומתקשה לקרוא במקרא איך שזה כתוב – זה סימן שלא מאמין! (דפיקה על השולחן) כי סוף סוף זה תורה מן השמיים. זה הבעיה. ואז אתם רואים את הפיצול[45] הזה שנקרא 'צדוקיות': מקיים מצוות ולא מאמין – לא באלוקי ישראל, ולא בעם ישראל! וסוף סוף אם אתם לומדים את המצב באוניברסיטאות עכשיו, אתם תראו שמי שמתקשה להאמין בתורה מן השמיים, גם מתקשה להאמין בצדק של ההיסטוריה של עם ישראל. זה הולך באותו כיוון. זה מצב חמור, לכן אני מדגיש את זה. יש משהו לא בסדר. אם המקרא רצה לומר מה שרצה לומר, הוא יודע למה הוא אומר את זה. מי שמתקשה לקרוא את זה – זה סימן שיש פגם באמונה שלו. מה? צריך לחשוב כנוצרי כדי להאמין במקרא? אתה לא יהודי? אם אתה מפחד מהצלב – זה סימן שיש לך צלב כבר בלב שלך! תפסתם מה שאני אומר? טוב, מה?

קהל: אני מכירה שיעור שניתן על המהר"ל, שכל הכיוון שלו שזה להוציא את הדברים מפשוטם.

מניטו: לא. הגמרא אומרת "זה אסור".[46] לא. להבין את המשמעות של קריאת הדברים לפי המשמעות השכלית זה לא להוציא מפשוטם. זה לא, זה לא המהר"ל. הגמרא אומרת: "עברנו על כל הש"ס ולא מצאנו מקרא יוצא מידי פשוטו" (יבמות כד ע"א). ולמה הגמרא מתכוונת? לדרש. עברנו את כל הש"ס – וכל הש"ס זה רק דרש, כן? – ולא מצאנו בדרש מקרא יוצא מידי פשוטו. כשהמקרא אומר: "וידבר ה' אל משה" – הוא יודע למה הוא אומר את זה ככה, שזה היה גילוי דרך הדיבור. מי שלא מאמין בזה, יש פגם באמונה שלו. הוא מתקשה להאמין "באלוקים חיים"! הוא מאמין באידיאה פילוסופית של האל! והוא שומר מצוות. האם זה יהדות? לא לא, אני שואל: האם זה יהדות? אף על פי שהוא שומר מצוות. מכירים מה זה – צדוקיות.[47]

קהל: למשל שמעתי שהוא "כפה עליהם הר כגיגית", שבמפורש נאמר שזה לא ממש.

מניטו: זהו, זה מה ששאל החבר פה. ולכן נקרא את זה בגמרא אם אתם רוצים. אני זוכר את המקור. וצריך להבין מה, מה כתוב. אבל זה התלמוד של הפרושים, זה לא התלמוד של הצדוקים! זאת אומרת, אולי נסיים עכשיו על המשפט הזה: שכחו שהיה גילוי, מכיוון ששכחו שהגילוי הסתיים. והם חושבים שהם חיים בעולם, באותו עולם שהיה בזמן הנבואה, והנבואה לא הייתה נבואה. זה גאווה. המקרא מסביר לנו: הנבואה הסתיימה! (דפיקה על השולחן) ואנחנו חיים בעולם שהנבואה הסתיימה. ולכן הם חושבים כאילו העולם שלהם זה אותו עולם שמדבר עליו המקרא. זה סימן שלא מאמינים בעולם המקרא! שכחו שהנבואה הייתה פעם, מכיוון ששכחו שזה הסתיים. תפסתם מה שאני רוצה להסביר? למדנו את זה בשיעור הקודם בצורה אחרת: מי שאומר – יש לי הרבה ניסיונות בזה בחינוך – מי שאומר: "אני לא מאמין", מה הוא רוצה לומר לאמיתו של דבר? הוא רוצה לומר: "אני לא נביא". אני יודע שאתה לא נביא! זה משהו אחר! (צחוק מהקהל) תפסתם? הוא מתקשה להבין את זה: "וידבר ה' אל משה" – רק נביא יכול לתפוס את זה! אז הוא לא מאמין בזה. מה זאת אומרת? 'אין לי ניסיון בזה'. ברור שאתה לא נביא. תודה לאל שאתה לא נביא... (צחוק). ואם לא כן, נביא אותך לבית חולים. זה גאווה! זה העניין של הספרים החיצוניים, זוכרים את זה? למדנו בשיעור הקודם.

(סוף הקלטה)

[1] נר מצווה, עמ' יח, ד"ה "ויש בני אדם".

[2] מקורות נוספים במדרש על נושא ארבע המלכויות: בראשית רבה ב, ד; שם טז, ד; ושם מב, ב.

^[3] רש"י לבראשית ב, ז: "לְנֶפֶשׁ חַיָּה – אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודיבור".

[4] מגילה ו ע"א: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן, ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן. שנאמר (יחזקאל כו, ב): 'אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה'; אם מליאה זו – חרבה זו. אם מליאה זו – חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה, כג): 'וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ'".

[5] להרחבה על הנושא של ישמעאל, ראו נספח בסוף הספר: קווים לאפיון זהותו של ישמעאל במשנת מניטו.

[6] על ההקבלה בין יציאת בבל של אברהם מאור כשדים, לבין יציאת מצרים, ראו בגבורות ה' למהר"ל, פרק ה.

[7] השיעור ניתן בשנת ה'תשמ"ח, 1988 למניינם.

[8] וראו בספר הכוזרי א, מז.

[9] רות רבה ח, א: "ר' הונא אומר כתיב (בראשית ד, כה) 'כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר', זרע הבא ממקום אחר. ואיזה זה? זה מלך המשיח". וראו עוד בהערה הבאה.

[10] ראו רות רבה ז, טו. בפסוק המציין את הולדת שת לא נאמרה המילה 'בן', אלא 'זֶרַע', והמדרש מלמד שזהו סימן שאותה תולדה קשורה למשיח: "אמר ר' חוניא: מברכותיהן של נשים לא נתקעקעה ביצתו של דוד בימי עתליהו. ורבי תנחומא בשם רבי שמואל אמר: שמה כתיב (בראשית יט, לב) 'וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע'. אין כתיב כאן בן, אלא 'זֶרַע', אותו הזרע שהוא בא ממקום אחר. ואיזה זה? זה מלך המשיח".

[11] אחת הדוגמות לרשעות שכזו היא יחסו של ישמעאל לעולם, לפי הפירוש של מניטו על הצחוק של ישמעאל לעומת הצחוק של יצחק, בעקבות דברי התוספתא (סוטה ו, ו). ראו בפירוט בכי מציון לפרשת וירא, ובסוד מדרש התולדות כרך ה, עמ' 67‑63.

[12] לפי הקשר הדברים, נראה שכוונתו של מניטו אינה ל'גזע' במובן האתני – שהרי מאברהם יצאו גם עשיו וישמעאל, שני מתחרים נוספים לעם ישראל – אלא ל'מורשת אברהם' הנושאת את זרע המשיח ותיקון העולם. ראו למשל בשיעורי הרב על נתיב התורה, שיעור 5: "מי שיש בו גאווה, סוף סוף, הוא לא מאמין בבורא עולם, לא מאמין בעם ישראל, לא מאמין בתורה. הוא מראה את עצמו כאילו (מאמין). אבל הוא מגזע נמרוד ולא מגזע אברהם. הבנתם את זה? זה עניין הגאווה".

[13] בראשית כה, יט: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".

[14] ראו סוד מדרש התולדות, כרך ז, עמ' 294, הערה 764: "גלות אדום מתחלקת בגדול לשני אזורים: אדום – הנצרות, וערב – האסלאם. כשמדברים על גלות אדום, הכוונה היא לגלות אצל האומות הנוצריות, צאצאי האימפריה הרומית, הוא אדום, וגם לגלות אצל האומות הערביות, כי שרו של אדום הוא גם שרו של ישמעאל. העובדה ששרו של ישמעאל הוא שרו של אדום באה לידי ביטוי בכל יום מחדש מאז באנו בחזרה לארצנו. כשישמעאל צריך, שרו של אדום בא לעזור. כשאדום צריך, שרו של אדום בא לעזור. זה אותו שר, זו אותה צרה בשבילנו. זה כל כך בולט" (מתוך שיעורי הרב על שערי אורה).

[15] ראו בשל"ה, שער האותיות אות ג, גירות, סימן א: "אלא ביאור זה הפסוק הוא כך: אם 'גֵרִים', רצה לומר שתזכרו תמיד בין עיניכם שאתם גרים בעולם הזה, אז תהיו תוֹשָׁבִים עִמָּדִי, להיותכם לעתיד דבקים בנצחיותי".

[16] על ישראל כברייה חדשה, לאחר שנוצרו שבעים האומות, ראו בראשית רבה לט, יא: "'וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל' (בראשית יב, ב), אמר לו: ומנח לא העמדת שבעים אומות? אמר לו: אותה אומה שכתוב בה 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל' (דברים ד, ז) אני מעמיד ממך. אמר ר' ברכיה: אתנך ואשימך אין כתיב כאן, אלא ואעשך, משאני עושה אותך ברייה חדשה את פרה ורבה".

[17] ישעיהו כט, כב: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ".

[18] ראו גם בסנהדרין יט ע"ב.

[19] בראשית רבה סג, ב: "כדאי הוא אברהם להינצל בזכותו של יעקב, הדא הוא דכתיב (ישעיהו כט, כב): 'לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם', יעקב פדה את אברהם".

[20] בגמרא (קידושין יח ע"א) נאמר על עשיו שהוא "ישראל מומר". וראו הסבר נרחב לכך בסוד מדרש התולדות, כרך ו, עמ' 234 ואילך.

[21] ראו ברשימת צאצאי עשיו ואלופי אדום, בבראשית לו, מג, וברש"י שם: "מַגְדִּיאֵל – היא רומי". וכן בדברי הרמב"ן והמהר"ל בגור אריה שם על אתר. על פי המיתולוגיה הרומית, רומא נוסדה בידי רומולוס ורמוס, בניו של מרס (בעברית: מאדים).

[22] על ייחודיות השנאה בין לבן ליעקב ראו בהרחבה בגבורות ה', פרק נד.

[23] ראו להלן בשיעור השלישי: "אני חוזר על מה שאומר, המהר"ל אומר פה: 'אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו'. חכמי בבל לא היו יכולים להתחרות עם חכמת התורה, מכיוון שלא היו מסוגלים להיות חכמים באותה מדרגה. גם כן חכמי מדי. אבל חכמי יוון כן. תפסו דווקא את הנקודה של אותה חכמה שיש בתורה – אנחנו צריכים אותה, נאמר את זה ככה – גבי האוניברסאליות של התרבות האנושית כולה. הספרייה של אלכסנדריה, כן? בתנאי שלא יהיה קשר מיוחד, ייחודי, של העם היהודי. תפסיקו לומר: 'זה החכמה שלנו, זה הכתובת שלנו', תנו את זה לכל העולם כולו – 'אור לגויים' – בלשון יווני, מכיוון שזו הייתה המלכות של אותה תקופה. מה הפסוק בתורה שהוא מתנגד למה שאמר פה הרב? 'כי אין גיבור מתקנא אלא בגיבור שכמותו'. לכן נאמר...? כדי לתקן את זה? זה דבר פשוט ויפה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). כי פה יש סכנה של קנאה".

[24] כוונת מניטו כאן למושג 'בן אדם' במישור המשיחי, לפי המשמעות המקראית, ולא לפי המשמעות של העברית המודרנית, המכוונת ליצור אנושי באופן כללי.

[25] ראו שם: "ר' אלעזר ור' יוחנן, חד אמר – שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה אמר – שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם, בלשון הקודש".

[26] בהמשך הספר, על מלכות יוון: "וזהו מה שאמרו כתבו על קרן השור, לא אמרו כתבו על נייר, כי הקרן היה מן השור עצמו, ור"ל שעשו העגל".

[27] בבראשית רבה הנוסח הוא: "שאין לכם חלק". ב'אוצר המדרשים' (אייזנשטיין) כרך א, עמ' 192, הנוסח הוא: "שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה". ונקטו בלשון נקייה: "שונאי ישראל".

[28] ראו בחידושי אגדות למהרש"א, פסחים קיב ע"ב, ד"ה שור שחור: "דמזל שור בימי אייר הוא, והיינו בימי ניסן בתקופת ניסן. ועוד י"ל ממש בימי ניסן, שנלקה בו מזל טלה ודעתו של שור זחה וגסה עליו אז לצמוח קודם בוא מזלו, שהוא באייר, והוא עניין מעשה העגל, כמפורש במקומו, שחשבו כשנלקה במצרים מזל הראשון שהוא טלה ניתן כח למזל שור שהוא אחריו באייר, והוא עניין שור שחור, שרמז בו על מעשה עגל,שהושחרו בו פני שונאיהם של ישראל. וז"ש שהשטן מרקד בין קרניו, כמו במעשה העגל, ודו"ק". וכן בשל"ה, תורה שבכתב, בהעלותך: "הנה ישראל כשעשו העגל המירו את כבודו בתבנית שור מכוח הערב רב שעבדו מתחילה מזל טלה, וכשראו שנלקח בחרו במזל שלאחריו". וראו שם בהרחבה.

[29] ספר הכוזרי, א, צב (מהדורת שילת): "אמר הכוזרי שים לב החבר שלא תדבק בך סלחנות בספור שבחי עמך ותניח מרים המפורסם עם אלה המעמדות כי אני שמעתי שבתוך כך עשו להם עגל ועבדוהו מבלעדי ה'. אמר החבר: חטא שהרבו לגנותם עליו לגדלתם והגדול הוא מי שחטאיו ספורים. אמר הכוזרי: זה מקנאותך העורת לעמך ואיזה חטא חמור מזה ואיזו מעלה תשאר אחרי זה". והשוו עוד ויקרא רבה כז, ח: "כך אומות העולם מונין להן לישראל, ואומרים להם עשיתם את העגל, ובדק הקב"ה דברים ולא מצא בהם ממש, לפיכך נעשה שור ראש לכל הקורבנות".

[30] ראו על כך בשל"ה, פסחים, אות יח: "הרי בבחינת ראשית המחשבה קדמה ארץ לשמים, ועל זה נאמר (משלי ג, יט) 'ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ', כי שם קדם גילוי הוויית מלכות, ואחר כך בבחינת סוף המעשה קדם שמים לארץ על ידי הבינה".

[31] רש"י שם: "ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם' (תהילים קיא, ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". וראו במאמר 'ארץ ישראל במחשבת המקובלים', בפסקה 'המושג ארץ'.

[32] מצודות על אתר: "מִי בָרָא אֵלֶּה – הכוכבים והמזלות הנראים במרום, ומי הוא המוציא בכל יום צבא מרום במספר אחד".

[33] וכן ראו בהקדמת הזוהר ח"א דף א ע"ב.

[34] ראו בזוהר ח"ב נב, ב: "רבי אבא אמר לא אתקיף לבא דפרעה אלא שמא דא, דכד הוה אמר משה 'כה אמר ה'', דא מלה ממש אתקיף לביה. הדא הוא דכתיב (שמות ט, יב): 'וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה', דהא בכל חכמתא דיליה לא אשתכח דשמא דא שליט בארעא, ועל דא אמר (שם ה, ב): 'מִי ה'', ולבתר אמר (שם ט, כז): 'ה' הַצַּדִּיק'".

[35] להקבלה בין שבטים למזלות, ראו לדוגמה בבראשית רבה ק, ט.

[36] ראו סוד מדרש התולדות, כרך ז, עמ' 290: "הנמקה זו רק מחדדת את שאלתנו: מדוע הוא מפחד אם יש בידו הבטחה מפורשת? עלינו להבין שסיבת פחדו מפורשת בסוף פסוק יא: ׳וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת׳. עצם החלוקה לשני מחנות עלולה לאפשר את נצחונו של עשו. כאשר יש רק מחנה אחד בישראל, איש אינו יכול לו. אבל כאשר מתגלה מחלוקת פנימית בישראל, צריך עזרה מן השמים כדי להתגבר. ׳הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו׳!". ושם, בהערה: "הסבר זה הוא דרש. הוא לא הפשט" (מתוך השיעור).

[37] בנוגע למילה 'סווה' – אולי כוונת מניטו למשחק מילים בצרפתית: Tu savais– ידעת. רוצה לומר: אתם ידעתם ש"שווה שווה" זה "לא שווה". בנוגע לסוף המשפט – "זה לא שווה" – יש לציין שמניטו דיבר על נושא זה בשיעורים רבים, ובין השאר העיר על הקשר בין המילים "שווה" ו"לשווא", כלומר כאשר קיימים שני דברים זהים – אחד מהם קיים כביכול לשווא.

[38] בעת שהועבר השיעור, הייתה מפלגת המפד"ל לשון המאזניים בקואליציה, ויכלה להכריע בין המחנות הפוליטיים.

[39] ראו בהקשר לכך בבראשית רבה לט, ו: "אמר ר' לוי: 'הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט' (בראשית יח, כה), אם עולם אתה מבקש – אין דין, ואם דין אתה מבקש – אין עולם. ומה אתה תופש חבל בתרין ראשין? את בעי עלמא ובעי דינא, סב לך חדא מנייהו, ואם לית את מוותר צבחר [=מעט], לית עלמא יכיל קאים".

[40] ראו בהקשר לכך את דברי מניטו בשיעור לפני כן, בשם הקדמת הזוהר, על שם אלהי"ם – אותיות מ"י אל"ה, והקישור לפסוק בישעיהו (מ, כו) "מִי בָרָא אֵלֶּה", כלומר – מישהו, כדברי מניטו כאן.

[41] רש"י לשמות יט, יח: "הַכִּבְשָׁן – של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר? ת"ל (דברים ד, יא): 'בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם'. ומה ת"ל 'כִּבְשָׁן'? לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הניכר להם. כיוצא בו (הושע יא, י): 'כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג'. וכי מי נתן כוח בארי? אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה! אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו כדי לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו (יחזקאל מג, ב): 'וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים'. וכי מי נתן קול למים? והלא הוא! ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האוזן".

[42] שמות יט, כ: "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי".

[43] פרפראזה על ויקרא רבה, לב: "עד מתי אתה עוקף עלינו את המקרא". וכן ספרי דברים, א: "עד מתי אתה מעקם עלינו את המקרא".

[44] ראו נפש החיים ד, כח, דברים ברוח דברי מניטו.

[45] נשמע גם "פיסול". דקה 1:30:36

[46] אולי כוונתו לסנהדרין צט ע"ב :"המגלה פנים בתורה", ופירושו של רש"י שם: "שכופר במה שכתוב בתורה".

[47] השוו סנהדרין ק ע"ב: "אף הקורא בספרים החיצוניים. תנא, בספרי צדוקים", ובפירוש רש"י שם "צדוקים – שכופרים באל חי".