קישור לקבוצות השקטות של מכון מניטו, המודיעה על תכנים חדשים באתר האינטרנט: ווטסטאפ: https://chat.whatsapp.com/H59Sl9JparlBHpYot7Uz5x טלגרם: https://t.me/manitou_fondation

תמלול: איתי קולין

מהי ההגדרה הרגילה, למהר"ל עצמו, של תוכן התורה? יש שלושה מימדים: בין אז כל זה, בא כתוצאה מהבריאה עצמה. התוצאה של הבריאה היא מה שמסומן באות ב' עכשיו יש בורא ובריאה. ומכיוון שיש בריאה, יש בריות. אז יש שלושה המימדים האלו. של בין אדם למקום, בין אדם לחברו, ובין אדם לעצמו. זאת אומרת כל הנושא של התורה זה היחס בין אחד לשני. אם האחד הוא הקב"ה, השני הוא הבריאה. אם אחד הוא הבריאה, השני הבריאה האחרת, ואם האחד הוא עצמו, והשני הוא עצמו. זה מובן. זאת אומרת: כל חכמת התורה היא החכמה של היחס בין אחד לשני. ואנחנו נבחנים דרך אותו מבחן. שורש התורה - זה האות ב' ומכיוון שיש ב' - אז זהו הנושא של התורה. הבנתם? זה ברור? זה לא עניין של דואליות, כן? כל עוד שהקב"ה היה - קודם שנברא העולם היה הוא ושמו אחד, כל עוד שהיה אחד - אין מקום לנושא שהתורה מתגלית בשבילו. זאת אומרת: איך אני מתייחס לזולתי. אם זולתי הוא הקב"ה, אם זולתי הבריאה האחרת, אם זולתי זה עצם האדם בתוכי. צריך אולי לברר את המימד השלישי הזה. בין אדם לעצמו זה המימד המשיחי של התורה. עצם האדם בתוכי. צריך להבין את המילה 'עצמו' פשוטו כמשמעו באופן יסודי. העצמות של האדם. בין אדם לעצמו. זה לא רק זה לא רק היחס ביני... אי אפשר לומר בעברית. בעברית אומרים: "ביני לבין עצמי" אז ה'עצמי' הזה זה לא אני. זה הניצוץ המשיחי שיש בכל ברייה. ולכן יש מצוות ששייכות למימד המשיחי הזה. יש מצוות שהן שייכות למימד המוסרי - בין אדם לחברו, במשמעות של המילים בתרבות הנוכחית. לפי התורה, כל התורה זה מוסר, כל התורה זה משיחיות, כל התורה זה דתיות. אבל אנחנו רגילים בתרבות הנוכחית לחלק את הרבדים האלו. אומרים: "דת" "עבודה." "בין אדם למקום." אומרים: "מוסר." "בין אדם לחברו." ואומרים: "רוחניות." "בין אדם לעצמו." אבל ההגדרות של המצוות הן בשלושת הרבדים האלו בבת אחת. ואני לא מצאתי שום ספר, שום לימוד, שנותן הדיוק של החלוקה של המצוות לפי המימדים האלו. כי זה נושא רחב וקשה מאוד. מכיוון שחוץ מזה, בכל מצווה, יש גם כן כל המימדים האלו. ובכל מימד של מימד של מצווה, יש גם כן מחשבה דיבור ומעשה. הכל אחד. אבל יש חלוקה לפי העולמות האלו. למשל, מצווה כמו הכשרות. למה רוב העם לא מבין את החשיבות של זה? מכיוון שאין לו מקום להגדיר הגדרה פשוטה באיזה חלק מן התורה זה צריך להימצא. אז רגילים לומר שזה "דת", הכשרות. אבל לפי החכמה ההגיונית, לא מבינים מה שייך כשרות ודת. דת זה תפילה. דת זה עבודה בבית הכנסת. דת - אפילו קורבנות. כשרות!? אבל זה דוגמה שאני למדתי שזה מצווה בין אדם לעצמו. איך אני מוליד את עצמי. תפסתם את ההבדל למשל אני חושב שהמצווה שהיא יכולה לשמש כדוגמה ראשונית אולי, עבודה למחקר כזה

"וחי בהם ולא שימות בהם. כי באלו עבירות הוא עצם המיתה וההעדר" וזה ממש עמוק מאוד. "ואין בהם המציאות, שהוא החיות, כלל ודבר זה מבואר"... אז מה שאני מציע כדי להבין את הנושא שלנו, לא נשאר לנו הרבה זמן, אבל ננסה. ואם יש צורך נחזור על זה עוד בשיעור הבא. צריך להביא מה זה המילה 'עצם' בביטוי הזה 'בין אדם לעצמו' זה לא רק ה... בדקדוק. איך אומרים ... בין אדם לעצמו איך אומרים בעברית? קהל: [גילוי העצמי] מניטו: נכון. זה לא רק זה, אלא יש המצב [האופקי/ההופכי] של כל אחד ואחד. ומה זה 'עצם האדם'? העצמיות של זהות האדם. ובכל אחד יש בו קצת מהעצם הזה. אז בין אדם - לעצם האדם שבו. זה יחס של כבוד בין אני - כמו שאני חי, במימדים שלי, וכל בן אדם שונה אחד מחברו כל אחד הוא במדרגה מסוימת. ובכל בן אדם יש נקודה מרכזית, חלק שלו, שהוא כבר 'עצם האדם.' אז יש לו יחס בינו לבין עצמו. לבין עצם האדם שבו. וזה סוד התולדות. אז אני רוצה להגדיר את זה בקצרה. אתם שומעים? גילוי עריות זה ההיפך של התולדות. איזה תולדות? תולדות של הבן אדם האמיתי שנקרא סוף סוף 'משיח.' זה ההסבר: בין אדם למקום - זה מה שאנחנו קוראים, לפי המושגים של התרבות הנוכחית: 'דת.' אף על פי שצריך לדייק בזה. בין אדם לחברו' - מה שאנחנו קוראים מוסר. 'בין אדם לעצמו' שזה כל העולם שאנחנו קוראים 'העולם הרוחני' אבל במושגים של היהדות זה העולם המשיחי. זאת אומרת - הבן אדם האמיתי שיש בכל אדם ואדם, שהוא יכול להוליד אותו. ולכן זה סוד התולדות. והעריות - זה היפך התולדות. הבנתם? כל התורה כולה - זה איך להוליד הבן אדם האמיתי. אז פה יש מישור פנימי. רוחני-פנימי עמוק. בין אני ועצמי. אבל 'עצמי' זה לא אני. עצמי זה החלק הכבר-מתוקן שיש בכל אחד ואחד, למשל לפי - וזה לא דרש, זה הפשט - לפי המשנה שאומרת: "כל ישראל יש לו חלק לעולם הבא" יש לו רק חלק מהעצם שלו שהוא שייך לעולם הבא. כי זה לא נכתב "חלק בעולם הבא" אלא - "לעולם הבא" כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. החלק הזה, שאנחנו אומרים בשעת התפילה: שמע ישראל, ה' אלוקינו - גם שלך וגם שלי - אחד. כשמתפללים - מי אומר למי "שמע ישראל?" אלא - אני אומר לעצמי, וזה - לפי הקבלה זה נקרא 'ישראל סבא' הנקודה הזו של 'ישראל סבא' אני עומד [אל מול] לנקודה המרכזית הזו, "שמע ישראל" - כי הוא כבר נקרא 'ישראל' אני [איש] בן ככה, בן ככה, בן ככה. אבל הוא נקרא 'ישראל'. אני אומר לו: "שמע ישראל, ה' אלוקינו" - גם שלך וגם שלי - "אחד." הבנתם? זה החלק הפנימי שנקרא: 'עצמו' לכן זה הזהות המשיחית. אז מצד אחד - תורה זה הצד החיובי, וברור שמצד השני - הצד השלילי - זה גילוי עריות. כי זה היפך התולדות. התולדות שמביאות לבן אדם האמיתי שהוא המשיח. קהל: ... בכך שהממזר ... הנואף. מניטו: זה התוצאה של הניאוף. קהל: ... מניטו: ככה הבנתי את השאלה שלך. לפי העיקר שהבן הוא הגורם של הזיווג הבן הוא הגורם של ה... קהל: לא. מניטו: לא [לזה] התכוונת? קהל: [כלומר שהנואף בעצמו, הוא בוגד לעצמו] מניטו: אה כן כן. היית צריך לומר אולי הנואף הוא הממזר. קהל: מניטו: נכון. הבנתי. ברור. זאת אומרת כי גילוי עריות פשוטו כמשמעו זה ה... איך אומרים את זה, שכחתי. טוב, אני לא רגיל לדבר על העניינים האלה. [משהו בצרפתית] קהל: ... מניטו: אבל יש מושג הלכתי קהל: איסורי ביאה. מניטו: איסורי ביאה! איסורי ביאה - זאת אומרת אח ואחות. זה גילוי עריות. זנות - זה כבר מימד אחר, ניאוף זה כבר יותר ספציפי, אבל כל זה במישור של ההיפך של מטרת התורה לאדם: שהאדם יגיע לזהות המשיחית של הבן אדם האמיתי. זה נקרא 'עצמו' בתורה. אז - בין אדם לעצמו. איזה מין יחס של כבוד הדדי בין האדם [ש]בי ואני שבקרבי יש כבר האדם הזה. הבנתם? קהל: ... מניטו: טוב תשמע, זה לא פיצול, זה דווקא שורש הזהות שלי. שהוא רוצה שאני [אהיה] אדם. אבל אני - זה רק דוגמה אפשרית של מה זה 'אדם.' האדם האמיתי - יש איזה מין שורש מרכזי בכל בן אדם. אז כשאני מדבר לעצמי אני מדבר לאדם טהור. הקול הפנימי הזה שמשיב, כשאני חושב, הוא כבר צדיק. הוא כבר קדוש. אני בתוך הבעיות של העולם הזה. הוא לא. הוא האדם הכשר. הוא האדם האמיתי. הבנתם את זה? קהל: ... מניטו: זהו, יפה. החלק הזה. וכך אומרים כל בעלי המוסר גם כן. באופן פשוט מאוד: לכל אחד ואחד יש חלק כזה. יש מקרים שזה כבר ירד בתת-הכרה. אבל נמצא. צריך לגלות אותו. כשאני מדבר לעצמי יש שתי קולות: הקול השואל - אני שואל אותו. והוא משיב. אבל אני יודע שכשהוא מדבר הוא כנה. אין בו שום עוולה ושום... הוא כבר קדוש. הוא האדם. אז זה העצם של כל אחד ואחד. זה מובן? קהל: המצפון, בניגוד ל... מניטו: לא לא. לפי היהדות המצפון זה אני. זה ה'אני' שמדבר. מי שמשיב - זה יותר עמוק. דווקא אצל הפילוסופים יש פיצול בין אני ומצפוני. וזה התחיל בסטואה. אפילו המושג conscience [synedia] ביוונית זה בא מ... איך אומרים בעברית קהל: ... מניטו: זהו. הם המציאו את זה. יש אצלם פיצול בין אני ומצפוני. אלא - החלק הזה זה השורש של ה'אני'. והמצפון זה המצפון שלי. הבנתם את זה? קהל: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. מניטו: כן. זהו. מניטו: החלק הזה. כל ישראל יש להם כבר חלק של הזהות שלהם מוכן לעולם הבא. צריך להביא את כל השאר איתה לכן יש תרי"ג מצוות, מכיוון שיש עוד תרי"ג איברים מסביב למרכז הזה. קהל: ... להביא למציאות קהל: מה שהוא אולי פוטנציאל פנימי. מניטו: זה לשון קצת יותר מדי פילוסופית אולי, אבל 'הכרטיס' הזה שייך רק לחלק קטן שלו קהל: מי שגדול בתורה, מניטו: זה נקרא 'קדושה' מניטו: ברור. טוב, זה מובן? אם יש שאלות נחזור על זה בשיעור הבא.

ואני רוצה רק להגדיר קצת יותר .מה שהסברתי ,אנחנו רגילים זה אנחנו לומדים דרך .לימוד המהר"ל, כל פעם אנחנו רגילים לחלוקת המצוות :מן התורה בשני חלקים ,המצוות בין אדם לחברו .ובין אדם למקום לאמיתו של דבר, וזה אנחנו ,לומדים בעיקר דרך המהר"ל :יש שלושה מימדים בין אדם למקום - זה ,עבודת הקודש בין אדם לחברו - זה כל המצוות ששייכות למה שאנחנו מגדירים ,חיי המוסר .ובין אדם לעצמו וכל הכוונות :של המימד הזה של התורה ,בין אדם לעצמו שייך לכל מה שאנחנו מגדירים .'כ'משיחיות ואני רוצה להגדיר את זה .בקצרה :צריך להבין את זה פשט המצוות בין אדם - לעצם .אדם אשר בו לעצם של האדם, עצמיות .אשר בו המצוות בין כל אחד .והאדם האמיתי אשר בו ?'מי זה 'האדם האמיתי בין אדם לעצמו. פשט .'זה מה שאנחנו קוראים 'המשיח .הבן אדם האמיתי ובאה המינות .ובלבלה את כל העניין ?מהי ההגדרה של התחלת המינות .לראות בבן אדם האמיתי - הקב"ה ,אני לא רוצה להוסיף ?אבל זה ברור, כן ,יצאנו מהגהינום הזה ,כשיצאנו ממצרים .בצורה אחת .כשיצאנו מפרס - בצורה אחרת ,וכשיצאנו מהתרבות המערבית .בצורה שלישית .וזה, אנחנו מתקרבים לחנוכה, כן .ואתם מבינים למה אני מתכוון אז בכל אותה התרבות שראו ,איזה מין איחוד בין האלקות ,פשוטו כמשמעו ,והמשיחיות פשוטו כמשמעו אז באה אותה המינות .'של 'ברכת המינים

שהתחילו - והכוונה פה זה לנצרות - כשהתחילו, לאו דווקא לנצרות, אלא כמה כתות שהיו, שראו את הקשר בין המשיח והקב"ה, זה שורש המינות. תפסתם את זה? למדנו את זה בצורה פשוטה מאוד. לפי המסורת שלנו, יש מצוות שבין אדם למקום. זה הדת. זה כל המצוות השייכות למימד הדתי של התורה. מצוות בין אדם למקום. מצוות בין אדם לחברו זה המוסר. מצוות בין אדם לעצמו זה כל מה ששייך למשיחיות. בין אדם לעצמו - הרוחניות של האדם, עצם האדם - זה האדם האמיתי, זה עצם האדם שבכל אחד ואחד, דרך התולדות - זה היחס למשיח. זה המבנה של התורה לפי היהדות. באו המינים ואמרו שהמשיח והאל זה אותו דבר. ולכן באווירה של אותה הגדרה, מבינים רק בין אדם למקום, בין אדם לחברו. ושוכחים בין אדם לעצמו. אני רוצה לחזור על ההגדרה של בין אדם לעצמו לפי הפשט: בין אדם לעצם אדם אשר בו. זה מובן? מהו "עצם אדם?" "זאת הפעם עצם מעצמיי" טוב, זה כל העניין של גילוי עריות. כל המצוות השייכות לעניין של גילוי עריות, זה במישור המשיחי. אתם רואים את הקשר בין מה שאומרים הגויים על הדמות שלהם. זה גילוי עריות מובהק. זה מובן? זה הטומאה הכי... טוב, זה אותו... זה אותו מישור.

עץ הדעת התלמודי:

תמלול: איתי קולין

אכילה של עץ הדעת, אם היא לא בתיקונה, לא בסדר, יכולה להביא למיתה בעולם הזה. ואם אין תשובה, ואחר כך נברר במה מדובר, אז המיתה של העולם הזה תהיה גם כן המיתה של העולם הבא. זה הפשט.

קהל: [...]

מניטו: רק דקה, תן לי לגמור ואחר כך נראה. כי אחר כך אני עלול לשכוח, כן. ופה יש שתי אפשרויות: או לומר שמלכתחילה זה היה מוכרח. או לומר: שאף על פי שזה קרה בדיעבד, יש בכל זאת משמעות ותיקון לעניין. אין... איך אומרים את זה בעברית, זה לא גורלי מלכתחילה. אם... ההסבר הוא ככה: אם אדם הראשון היה אוכל קודם כל את עץ החיים, ואחר כך את עץ הדעת, הכל היה בסדר. מכיוון שאכל קודם כל את עץ הדעת, אז הקב"ה מנע אותו מלאכול את עץ החיים כי היה נשאר לעולמי-עד בקלקולו. זה הפשט, כן. אבל אחר כך נראה את ההסבר של המחבר שהוא אומר כי מכל מקום עץ הדעת זה הכנה לעץ החיים. ולכן יש קושי. לפי ההסבר שלנו ב'שערי אורה' כנראה היה צריך לאכול קודם כל מעץ הדעת ורק אחר כך מעץ החיים. אבל לפי הפשט שאני אמרתי, ונראה את זה מיד בפסוק: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ פה יש מקום לפרש: כי היה צריך לאכול מכל עץ הגן, אבל - "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" - לפני שתאכל מעץ החיים. זה מובן? והקושי - זה ההסבר שלו, אחר כך נראה את הפיתרון. אבל לאט לאט. טוב, מה היתה השאלה?

קהל: הפירוש של "אכול תאכל" אכול בעולם הזה, תאכל בעולם הבא.

מניטו: לא, לא אמרתי את זה ככה. התחלתי לומר: שכל פעם כשיש כפילות המדרש מסביר בצורה פורמאלית הביטוי הראשון - לעולם הזה, הביטוי השני - לעולם הבא. למשל, וזה מפורש במדרש, "מות תמות" - מות בעולם הזה... נכון? ולכן היה צריך להבין לפי אותו הסבר מה המשמעות של "אכול בעולם הזה ו"אכול" לעולם הבא?" אז אני קשרתי את זה לאכילה מעץ הדעת ואכילה מעץ החיים. ומפה אנחנו מגיעים לשאלה שהסברתי, מה הסדר של האכילה? מכל מקום, היה צריך לאכול מכל העץ. "מכל עץ הגן" זה פשט הפסוק. אלא - ההסבר הרגיל של בעלי המדרש זה: שאם היה אוכל מעץ החיים קודם, ורק אחר כך מעץ הדעת - הכל היה בסדר. אז מכיוון שאכל מעץ הדעת וקלקל, אז הקב"ה מנע ממנו את אכילת עץ החיים. אני אזכיר לכם אני לא זוכר אם למדנו את זה בשיעור הזה, אבל, איך הרב צבי יהודה היה רגיל להסביר את זה: זה העניין של הויכוח בין החכמים בפרט בימי הביניים האם לימוד הפילוסופיה זה מותר? והפסק של החכמים הוא: רק למי שכבר למד תורה אפשר להגיע לזה. אם מתחיל בלימוד הפילוסופיה אז זה דומה לעניין של עץ הדעת שמקלקל ואחר כך אסור, אי אפשר להגיע לעץ החיים. אני נוטה להסביר את זה ככה: הזיהום של אותו חטא של עץ הדעת, בלימוד הפילוסופיה, הוא כל כך חמור - שצריך מיתה, שצריך את התיקון של המיתה כדי לנקות את הנפש. ולכן מי שלמד קודם כל תורה יכול ללמוד אחר כך פילוסופיה בלי סכנה גדולה. אם הוא בקיא, זאת אומרת אם תורתו זה באמת תורתו. אז הוא יכול. למשל - הרמב"ם. הרמב"ם - בשבילו, בשביל עצמו. אלו שקוראים ספרי הרמב"ם זה עניין אחר. אלא אם כן יש להם רב שהוא כבר למד את התורה, והוא יכול להדריך להם להיכנס בעולם הפילוסופיה אבל בשלב שכבר תיקן את נפשו בתורה. זה מובן? לא גמרתי. ולכן אם זה מספיק ברור, זה ההסבר של בעל המדרש. קודם כל עץ החיים שהיא התורה, שנאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה" ורק אחר כך עץ הדעת. וצריך לאכול את כולם! אבל זה הסדר ההלכתי. קודם כל - תורה, אחר כך - חכמה חיצונית. מי שמתחיל בחכמה חיצונית, אף פעם הוא לא יכול לתקן את עצמו אלא דרך מיתה. טוב, יש הרבה הסברים איזה סוג של מיתה. זה לא צריך להיות מיתה בקבר, כן? [גיחוך] אף על פי ש'חבוט הקבר' יש גם כן בחיים. זה מובן מה שאני אומר? וזה מהניסיון של כל גדולי ישראל. הסם של הפילוסופיה, אי אפשר לתקן את זה, אלא... הם נתנו דוגמה: יש כלים - שרק שבירתם היא טהרתם, תיקונם. כשנפש התלכלכה בחכמה החיצונית, אז היא לא יכולה להגיע באופן נקי לתורה. זה מובן? אז מה השאלה.

קהל: מה זה 'פילוסופיה?' מה ההגדרה של 'פילוסופיה?'

מניטו: 'פילוסופיה' זה: לנסות להבין את העולם מחוץ למה שאמרו נביאי ישראל. זהו. כאילו השכל האנושי מתוך כוחו מנסה לומר מהי האמת של העולם. וזה חטאו של אדם הראשון באיזה שהיא צורה. "הן [האדם] היה כאחד, ממנו - לדעת טובו רע" הוא שולל תורה מן השמיים. זה פילוסופיה! ופילוסוף אמיתי, ברור ש-במה שהוא פילוסוף הוא שולל תורה מן השמיים. השאלה היא - כי יש הרבה מאמינים, תלמידי חכמים, שקוראים לעצמם 'פילוסוף' או שהעם קורא להם 'פילוסוף' 'דעות פילוסופיות' וכו' השם הוא לא במקומו. פילוסופיה אמיתית זה מי ששולל את גילוי השכינה, תורה מן השמיים, וזה השיטה של סוקרטס עצמו: הוא מעצמו מנסה להבין. זה חטאו של אדם הראשון, ברור. "ממנו - לדעת טוב ורע" זה נקרא בלועזית: 'הומניזם.' וזה לשון נופל על לשון. מה זה חטאו של האדם? זה ההומניזם. אף על פי שחכמתו של ניטשה יש לחכמי ישראל כבוד גדול לפילוסופים של הגויים, מכיוון שלכל הפחות זרקו את העבודה זרה, מכיוון שאינם מאמינים בעבודה זרה - הפילוסופים, אבל יש להם זלזול על הפילוסופים היהודים מכיוון שברור שהם מינים! ואני רוצה

מניטו: 'חכם' זה לא פילוסוף. תשמע, חכם... העניין של "חכם עדיף מנביא" זה עניין אחר. ולמדנו את זה: יש פרק במהר"ל, יש פרק אצל הרב קוק, והוא מסביר את זה באופן ברור. אבל חכם זה לא פילוסוף. אני רוצה להסביר את האטימולוגיה של המילה "פילוסופים." "פילוסופוס" [ביוונית] [הפרעה מהקהל] "פילוסופוס" ביוונית זה בא מ: philen - sophia' ותוספות מביא דווקא באותה סוגיה בשבת תוספות מביא משהו ממש עמוק מאוד. הוא אומר: ‎"שמעתי מיהודי שבא מארץ יוון שהמשמעות של פילוסוף זה: אוהב החכמה" אוהב החכמה. וזה המשמעות ביוונית: 'philen sophia phil ביוונית - זה "מי שאוהב" למשל hydrophile "אוהב את המים" אז "פיל"ו"סוף" - הוא אוהב ה"סופיה" - החכמה. הוא מחפש את החכמה. זה המשמעות. הוא כבר הפילוסופיה היוונית מתחילה אחרי סיום תקופת הנבואה. ולכן כל עוד שהאנושות היתה בתקופת הנבואה, אפילו אצל אומות העולם היו נביאים! כשהנבואה נפסקה לא היה להם אפשרות לזהות את דברי הנביאים שלהם, מכיוון שהנבואה שלהם היתה טמאה. לא היתה ברורה, לא היתה: "דברים הנאמרים באמת." ולכן כשנפסק עידן הגילוי, לא הבינו כלום בדברים של הנביאים שלהם, ולכן זרקו את זה. ואמרו: אף פעם האל לא דיבר לאדם. מי דיבר לאדם? זה החכם של הבני אדם שדיבר לדורו ואמר שזה האל שהוא מדבר. ולכן זה התחלת הפילוסופיה, זה התקופה של סוקרטס. וסוקרטס זה מיד אחרי סיום אחרוני הנביאים. זה אותה תקופה, כן? והבודהה במזרח הרחוק. זה אותה תקופה: בודהה, עזרא ונחמיה, וסוקרטס. זה אותה תקופה. התגובה במערב היתה פילוסופיה: שלילת הדיבור האלוקי. מכיוון שלא היתה להם שום אפשרות לזהות במה מדובר. היה צריך לחכות עד העידן המודרני כדי שהמודרנים, והראשון היה פרויד, כן? מגלה חכמה טמאה, אבל חכמה, בדברי נביאי עובדי עבודה זרה. זה מובן, כן? אבל מכיוון שהנבואה בישראל היתה נבואה טהורה, בלי שום אמצעי, נבואה של העברי, אז היהודים - אחרי סיום הנבואה - ממשיכים להבין את נביאי ישראל. ולכן אין פילוסופיה יהודית. יש פילוסופים יהודים, שיש להם איזה מין ייאוש מהחכמה של המקרא, מכיוון שאינם מסוגלים להבין מה זה 'מקרא.' אבל 'פילוסופיה יהודית' - אין! יש 'חכמה יהודית.' והחכמה היהודית זה הפירוש של הנבואה של נביאי ישראל. ולכן אני חוזר, אני רוצה שהכל יהיה ברור: אפילו תלמיד-חכם גדול, מאמין, שומר מצוות, אם הוא אומר מעצמו שהוא פילוסוף, יש דברים בגו.‎ ואני מכיר הרבה מהם. ולרוב - הם צדוקים. דהיינו - הם פילוסופים, אבל אומרים שהם מאמינים בתורה מן השמיים. אבל זה מהפה ולחוץ. הם אומרים - בחכמתם הם. הם אומרים - בשכלם הם. ומכיוון שיש להם סיבות תרבותיות לכבד את המסורת היהודית, אז ממשיכים באותם הסמלים! יש הרגל לומר ש: "וידבר ה' אל משה" - נמשיך, אבל לא מאמינים בזה. תפסתם את חומרת העניין? ולפי דעתי, רוב המרצים באוניברסיטאות שהם מרצים בלימודי יהדות, ב"לימודי קודש" כפי שהם אומרים, ובעיקר הדתיים, בעיקר ב[אוניברסיטת] בר אילן, ואני מכיר כמה מהם, יש להם בעיה! מכיוון שמצד אחד הם מאמינים. מצד שני - במקצוע שלהם הם אפיקורסים והם יודעים את זה. אז יש להם בעיה של סכיזופרניה סכיזופרניה רוחנית. והם... וצריך לרחם עליהם! הם בדיכאון תמידי. אני שמעתי פעם אחד ממשפחת ברויאר, הם משפחת תלמידי-חכמים ממש אורתודוקסים, של בית המדרש של הרש"ר הירש שכתב את זה - ואני שמעתי הרצאה על זה - שכתב את זה ככה: שהוא מאמין בכל מה שאומרת ביקורת המקרא. אבל הטקסט, עם הסתירות שלו, בא לנו מן השמיים. זה ממש... צריך להיות... צריך להיות מרצה באוניברסיטה כדי להיות משוגע כזה. [צחוק] אבל הוא מסכן! כי כש[הוא] מתפלל הוא אומר: "השיבנו לתורתך" במה הוא מתכוון? לתורת... ביקורת המקרא? [צחוק] ואתם יודעים שזו האמת באותה שכבה של האינטליגנציה הדתית הם מקוטעים בין עולם הפילוסופיה ועולם התורה. לכן אני רגיל לומר את זה באופן סכמטי [כוללני]: זה נטייה לצדוקיות! הצדוקים היו ככה!

קהל: זה הסיבה שהמאמינים כל כך נגד חלק מה...

מניטו: אני משוכנע שחלק גדול מתלמידי החכמים של החרדים הם ככה! אבל הם הוסיפו איזה מין רגש דתי, שלפי דעתי הוא יותר מדי קרוב לפגאניזם עצמו! ולכן ההתייחסות לשולחן ערוך ובמקביל - וזה קשור - השלילה של ארץ ישראל, זה תופעה של הערב רב! ואני לא רוצה לומר שכל החרדים הם מהערב רב, אני אפילו לא יודע אם אף אחד מהם בא מהערב רב. אני לא יודע. זה לא מה שאני אמרתי. אבל זה אותה תופעה. היחס לתורה הוא יחס פגאני, והיחס לארץ ישראל הוא יחס שלילי. זה מובן? הם מאמינים בארץ ישראל של מעלה. "הארץ הקדושה" וזה דומה מאוד למה שאומרים הנוצרים או המוסלמים. אף על פי שיש הבדל, כן? מכיוון שסופסוף, למרות הכל, הם יהודים. אני לא יודע עוד כמה זמן, אבל הם יהודים. אבל זה כל כך דומה לזה, זה צדוקיות בכל החומרה! ולכן - אינם גומרים את ההלל ביום העצמאות, מכיוון שגומרים את הוידוי כל יום. [צחוק] אפילו ביום העצמאות... [צחוק] ואני יודע שגדולי הדור ידעו את זה, אבל לא אמרו את זה, כי לא רצו לגרום פילוג... [הפסק הקלטה] צריך להסביר קצת יותר. מי שלומד, ילד שלומד, מאיזה סוג הוא הרב שלו? אם הרב שלו למד באותו סדר, דהיינו - עץ החיים קודם, ואחר כך עץ הדעת? אם הוא למד כמו שלומדים ברוב התלמודי תורה, עץ הדעת קודם כל, ואחר כך עץ החיים, אז זה אבוד. כי בהקדמה של פירוש הזוהר, וגם המהרח"ו מביא את זה מהצד השני, בפירושו על ה'עץ חיים,'‎ בהקדמתו על ה'עץ חיים,' זה ברור מאוד! לפי המקובלים - עץ הדעת זה המשנה. עץ הדעת טוב ורע זה המשנה. ועץ החיים זה הקבלה. זה ברור. אז כל העניין זה הסדר. אנחנו יודעים כי לפי ההלכה הסדר של התלמיד צריך להיות קודם כל משנה, דהיינו - תלמוד, ואחר כך - קבלה. אבל זה הסדר אצל התלמיד. אבל הרב - כבר הגיע לעץ החיים. ולכן הרב מלמד את עץ הדעת מתוך עץ החיים. ולכן הסדר אצל הרב זה הסדר שאמרתי, והסדר אצל התלמיד זה הסדר של עץ הדעת קודם כול. זה ברור? ולכן הקושי - זה השאלה ונלמד את זה - מה קרה לאדם הראשון? לא היה לו רב! מה קרה לאדם הראשון? ולפי כל מה שאני למדתי על זה, סופסוף ההסבר של הרב אשלג הוא ההסבר הכי ברור. ולכן אני נוטה לומר, כפי שהיו אומרים בדורו: שהרב אשלג היה האר"י שחי בדור שלנו. לי אין שום ספק בזה. אני מתכוון לרב אשלג האב. לא הבנים... השועלים הקטנים שבאו אחר כך. זה מובן?

קהל: הרב שואל מה קרה לאדם הראשון.

מניטו: זה - נגיע לזה.

קהל: אם להסתמך על המשנה הזאת, יכולים לשאול: מה קרה למי שלימד את המשנה הזאת?

מניטו: של מי? איזה מישהו?

קהל: את המשנה. ללמד ילד, לבין ללמד זקן.

מניטו: לא לא. לאיזה משנה אתה מתכוון? לעניין של "אחר?" מי זה שם אומרת המשנה? זה ר' עקיבא? ר' מאיר?

קהל: במשנה הזאת זה לא ר' מאיר, זה אלישע בן אבויה. זה אלישע בן אבויה עצמו? אבל זה שמה זה לא מלמד. זה לומד. הלומד. זה דווקא מה שקרה לו. הטעות של אלישע בן אבויה סופסוף שלא תפס כי גם במקרה שלו התשובה היא אפשרית. אבל כשגילה את זה, שהחטא שלו הוא כל כך חמור, זה דומה מאוד למה שלמדנו מקין: אמר: "גדול עווני מנשוא." והוא אמר: שמעתי מאחורי הפרגוד "שובו בנים שובבים חוץ מאחר. ‎ור' מאיר השיב לו או זה דרשה של איזה חכם על ר' מאיר: כל מה שאומר לך בעל הבית עושה, חוץ מצא! שמעת בעל הבית אומר "צא?" אבל יש לנו משנה ש... [צחוק] זה מובן? מה המשמעות? ואני חושב שזה הכפירה הכי עמוקה, הכי בסיסית, מקין עד אחרית הימים: למי שלא מבין כי התשובה היא אפשרית אפילו לחטאו של אלישע בן אבויה. זה נקרא "עם קשה עורף" זה הגאווה. "גדול עווני מנשוא" זה הגאווה. יש עוונות שאפשר לכפר, אבל עווני שלי? זה גדול... [צחוק] כמה חסר? שניים. אז זה אלישע ואבויה. [צחוק] [מניטו קורא בספר שערי אורה] "ואם כן התבונן כי השם יתברך לא הזהיר אדם הראשון שלא יאכל מעץ החיים ולא מנעו ממנו, ומי יתן ויאכל, אבל מנעו שלא יאכל מעץ הדעת." פה יש קושי. כי לפי הפשט שראינו, גם מעץ הדעת היה צריך לאכול. ופה צריך לדייק על מה שאומר הרב, אולי לפרש קצת יותר: הוא אכל הקליפות. אבל אם היה אוכל עץ הדעת בלי לאכול את הקליפות, זה חוזר למה שאמרנו: זה הסדר של עץ החיים קודם כל, ואחר כך עץ הדעת. כי מה שאמר ר' מאיר דווקא הוא מצא פרי, תוכו אכל, קליפתו זרק. אז מי שהוא באמת שייך לעץ החיים, הוא יכול לאכול מהפרי של עץ הדעת ולזרוק את הקליפה. זה מה שהסברתי מקודם. ובימינו אנו, בתרבות שלנו, בתקופה שלנו, זה ממש העניין של תורה ופילוסופיה.

תמלול: איתי קולין

מתוך שיעורי הרב דרך חיים למהר"ל, שיעור 6

ולכן אני חוזר: ]מניטו קורא במהר"ל[ "אבל אנשי כנסת הגדולה הגם שהיה להם מדרגה עליונה כיוון שלא היה להם מדרגת הנבואה לא היה מדרגה שלהם יוצאת מכלל שאר האדם. לא כמו משה ויהושע וזקנים ונביאים" ופה הוא שוב מזכיר את שלשלת המסורת. "שמדרגתם יוצאת מכלל סתם בני אדם" במה? בדווקא במה שהיו נביאים "שהרי יש להם שם מיוחד לקרותם זקנים ונביאים" ופה אתם רואים שהמהר"ל מייחס חשיבות יותר גדולה לזקנים מלנביאים עצמם. וזה למדנו בשיעורים הקודמים: שלזקנים היה גם כן סגולת הנבואה, אבל יותר מזה - היה להם אותה סגולה שנקראת: זקנה. זקנה במובן של חכמה. אני רוצה קצת להתייחס לזה. במושג הרבני של "זקן:" זה קנה חכמה, חכם, זה לא עניין סתם של זקן בגיל, שיבה. אלא - זה מה שמגדירים בקבלה במושג של "עתיק." אני לא רוצה להתייחס למושג המיוחד של לשון המקובלים מה זה "עתיק" בקבלה, אלא הביטוי עצמו. מה זה "עתיק" "עתיק" זה לא רק ישן. ישן - זה ישן. ואפילו "ישן מאוד" - זה ישן. מאוד. אבל עתיק זה מימד אחר לגמרי. מי יכול להסביר לנו את זה? מה ההבדל בין "עתיק" ו"ישן?" למדנו את זה פעם לפני כמה שנים עם הרב נחמן מברסלב. זוכרים? ]בהקלטות של שיעורי הרב על ליקוטי מוהר"ן שלצערנו אבדו[

קהל: ישן זה קשור בזמן ועתיק לא קשור בזמן.

מניטו: טוב, זו השאלה. איך להבין את זה. איך? כן? רק דקה, רק דקה.

קהל: כאשר אומרים על דבר שהוא ישן, אז הגבול בין [...] לידיעה זאת אומרת, הלא מהי הנקודה של האדם. כאשר הוא דבר עתיק הוא נמצא ברובד אחר לחלוטין שאין לנו בו אינפורמציה על המושג "עתיק" זאת אומרת - אם אנחנו אומרים ש"זה ישן" זה ישן מאוד, בהשערה שלנו הדבר הזה הוא נמצא...

מניטו: טוב, אבל זה יחסי לנו.

קהל: אבל עתיק זה דבר בהווה ונמצא ברובד אחר לחלוטין שאין לנו יכולת זיכרון ממנו.

מניטו: אבל זה לא מגדיר את המצב, הזהות, העצמיות, של ההבדל ביניהם.

קהל: לעתיק יש,

מניטו: זה ביחס ל...

קהל: לעתיק יש עצמיות. יש עצמיות פנימית שלו. וישן יש קשר עם המדבר?.

מניטו: לא, הבנתי מה שאתה אומר. זאת אומרת - אם אני יכול לזכור עוד, אפילו במקצת, במה מדובר אז אני אומר "ישן." אם זה כל כך רחוק ממני שאין לי איך...

קהל: לא רק רחוק, עניין שזה מנותק, זה ברובד אחר לחלוטין

מניטו: נאמר - מנותק מכיוון ש... מה? זמן?

קהל: לא. לא רק זמן.

מניטו: החולשה שלי שאני לא יודע.

קהל: לא, זה רובד אחר.

מניטו: למשל? קהל ב': זה גודל. מניטו

קהל:

מניטו: אבל מה קדם במשמעות על השאלה - 'עתיק' או 'אתה?'

קהל: אפשר להיות עתיק גם בגילאים... נכון, אבל זה... זה עוד לא נותן לנו את ההסבר.

מניטו: לא שמעתי.

קהל: אהא!

מניטו: יפה, יש משהו בזה. טוב, מה רצית לומר?

קהל: ...

מניטו: מממ... לא, כל זה נכון, אבל יש מימד אחר. ואולי נתחיל בהסבר הזה: כשאני מתייחס למשהו ישן זה ישן. זאת אומרת זה שייך לתקופה אחרת, זה שייך לרבד אחר, זה שייך לסוג של מציאות, זה שייך לצורה של מציאות שקדמה לי. זה 'ישן.' אבל 'עתיק' - אפילו שזה ישן מאוד - זה אקטואלי בכל תקופה. יש לי יחס של... איך אומרים זה לא בו-זמני. עכשוויות. מיידיות אולי. זאת אומרת: אני תופס בבת אחת את הריחוק, או הניתוק, וגם איזה מין קירבה שזה שייך לעולם שלי אף על פי שהעצמות שלו זה היה שייך לעולם אחר. אז יש לי הסבר שאני למדתי ב'ליקוטי הלכות' אצל הרב נחמן מברסלב, לא למדתי אצלו, אבל... מי שכבר עבר... אולי נתייחס לאדם שנקרא 'עתיק.' מי שכבר עבר את כל ההתפתחות שלו, ונשאר בעולם, אף על פי שגמר התיקון שלו, אף על פי שהוא כבר קשור לנצחיות, נשאר בעולם, אז מבחינים מה שנקרא 'עתיק.' זאת אומרת - הוא כבר נצחי, אבל הוא נשאר בעולם של הזמן. 'ישן' - זה מדרגות בזמן. אבל ב'עתיק' יש גם המימד של הזמן, הוא נמצא ב'עכשוויות' שלנו אם אפשר לומר, אבל הוא כבר למעלה מכל זמן. וגם דבר או ערך שכבר הגיע לאותה מדרגה של תיקון זה נקרא גם כן 'עתיק.' אחר כך יש שינוי של הלשון לכל מיני דברים - 'עתיקות' או משהו כזה, פעם ראיתי לא רחוק מפה איזה חנות: 'ענתיקות.' זאת אומרת כמו anticבלועזית אז זה ההגדרה גם כן של 'זקן.' ולכן אנחנו יודעים לפי ההסברים של המדרש שזה לא תלוי בעניין של גיל. למשל, אתם זוכרים מה המדרש אומר, רש"י מביא את זה, על יוסף הצדיק במצרים: שהיו קוראים לפניו "אברך" מה זה "אברך?" לפי המשמעות המקראית זה - היו מצהירים לפניו: צריך להשתחוות. אברך. אבל אחר כך זה לקח משמעות מדרשית: אב בחכמה ורך בשנים. זוכרים את זה? למדנו את זה פעם. אז זה דומה גם כן. זה כבר זיקנה, אף על פי שהגיל הוא היה גיל צעיר. כל מי, או מה, שנוגע בדבר נצחי, אפילו אם זה בזמן שלנו, זה החוויה או הניסיון של 'העתיק' זה מובן? זקנים - הם במימד שכאילו עברו כבר את ההיסטוריה. עברו כבר את העולם. נשארים אצלנו, בעולם שלנו, לאיזה צורך, לאיזו משימה, לאיזו שליחות. זקנים. אבל נביאים - הם עוד קשורים להיסטוריה. למדנו את זה פעם: כל הדברים של הנביאים הם שייכים להיסטוריה של העולם הזה. זקנים - החכמה שלהם היא כבר למעלה מזה. בכל זאת הם נשארים בדור, נשארים בקהילה, נשארים בעם, מכיוון שיש להם איזו משימה של מנהיגות. או דבר אחר, כן. אבל 'פני זקן,' "והדרת פני זקן" למשל, בפנים של הזקן יש העניין הזה של ה'עתיק.' נביא יכול להיות צעיר. זה מובן, כן? איך אומרים, ה... הדימוי אצל הגויים הוא הפוך. הוא אחר. רואים נביא מייד כזקן בבחינת הגיל. אז נמשיך. והמהר"ל מדגיש את זה: הדור של משה היה מיוחד. משה יש לו שם בפני עצמו. הדור של יהושע היה מיוחד. יהושע יש לו שם בפני עצמו. הדורות של הזקנים היו מיוחדים, יש לזקנים שם בפני עצמם, נביאים גם כן - יש לנביאים שם בפני עצמו. "וממילא גם הדור שלהם היה מדרגתם על סתם בני אדם ולכך לא הוצרכו להזהיר" זאת אומרת לא הוצרכו אותם האזהרות. כולם שומעים? וזה מה שהוא רוצה להסביר פה, את הסגנון של המשנה: הם אמרו שלושה דברים. ומסרוה, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם אמרו שלושה דברים. כאילו הוא רצה לומר: אז היה צורך לומר שלושה דברים האלו. "אבל אנשי כנסת הגדולה" "אשר דורם כמו סתם בני אדם" היו מזהירים בדברים אלו כי אלו דברים צריכים לאדם במה שהוא אדם זאת אז שוב - זה קושייה, זה קשה להבין את זה.

[...]

אז יהושע אמר לזקנים: הוו מתונים בדין. הזקנים אמרו לנביאים: והעמידו תלמידים הרבה. והנביאים אמרו לאנשי כנסת הגדולה ועשו סייג לתורה. כי זה בא מהניסיון של הדור שלהם. מכיוון שיהושע מסר את התורה - את תורת משה - לנביאים, זאת אומרת הסנהדרין של אותו דור, אז היה צריך לשים את הדגש על המימד הזה של כוח השכל במישור של המשפטים מכיוון שעיקר תפקיד של הזקנים היה להיות השופטים. הזקנים האלו היו השופטים, בתקופת השופטים. ולכן יהושע מסר להם את התורה עם הדגש השייך לתפקיד שלהם: הוו מתונים בדין. אחר כך אנו יודעים מכמה מקורות שהזקנים - לא היו להם כל כך תלמידים. ולכן תקופת הזקנים הסתיימה. מהניסיון שלהם מסרו לנביאים אחר כך את הכלל הזה: "והעמידו תלמידים הרבה." ואחר כך,

תמלול: איתי קולין

[מניטו קורא בספר דרך חיים של המהר"ל] "וצריך שיהיה האדם שלם וטוב לבוראו" וכנגד השלישי - גמילות חסדים המישור שבין אדם לחברו‎ שיהיה האדם שלם וטוב עם זולתו. וזהו על ידי גמילות חסדים. כאשר עושה לזולתו חסד חינם. הנה, אין ספק שבזה הוא טוב לזולתו ואין דבר יותר טוב מזה כאשר הוא עושה טוב לזולתו בחינם ואז הוא טוב לגמרי. אני רוצה רק קצת לנסות להסביר את כפל הלשון שיש בזה: "ואין דבר יותר טוב מזה, כאשר עושה טוב לזולתו" והוא מוסיף פה איזה דיוק חשוב: תורה - זה טוב לעצמו. זה כבר טוב. עבודה - זה טוב לבורא. וזה גם כן טוב. אבל יותר טוב מהכל זה "טוב לזולתו". למה? יש איזה יתרון במימד השלישי הזה. שמעתם מהמהר"ל עצמו, כן? "ואין דבר יותר טוב מזה, כאשר עושה טוב לזולתו." אני זוכר מימרא בגמרא שקשורה לנושא הזה. הגמרא אומרת: מי שאומר: 'יש לי רק תורה' אף תורה אין לו. אני חוזר על המימרא: מי שאומר: יש לי רק תורה, אני לא רוצה לעסוק, רק בתורה. אז הגמרא אומרת: אף תורה אין לו. ולפי הקונטסט בגמרא אנחנו מבינים: מי שעוסק בתורה ואין לו גמילות חסדים אף תורה אין לו. הבנתם את זה? ולכן פה יש איזה מימד נוסף במימד הזה של גמילות חסדים שהוא יותר טוב, כביכול, גם מהתורה וגם מהעבודה. התורה במשמעות "תלמוד תורה" והעבודה במשמעות של עבודת הקורבנות, שכל המצוות שבעולם הן רק דוגמה של קורבן. ואולי נסביר את זה ככה: יש רק דבר אחד שזה מחוץ לשלטון אם אפשר לומר את זה, לשליטה של הקב"ה: האהבה בין הבריות. זה מה שמבקש דווקא מהבריות. וזה - אני רוצה להסביר את זה כאילו זה הכרחי. אז ההסבר הוא כזה: הקב"ה בורא ברייה אחת. והוא נותן לה את כל קיומה. את הכל. זה נקרא בריאה. והוא בורא ברייה אחרת. יש סיבות שצריך ריבוי בריות. זה נושא אחר. אבל נניח שאנחנו כבר הבנו למה צריכים הרבה בריות. למה למשל ההיסטוריה של המין האנושי זה לא רק של הדור הראשון של אדם הראשון? למה היה צריך התחלת הריבוי של 'פרו ורבו', חברה שלמה עם כל הבעיות שלה. למה הבריאה לא היתה רק זוג אחד, אדם וחווה. למה צריך ריבוי בריות? זה נושא לגופו. זה נושא אחר. אפשר ללמוד אותו, אבל נניח שזה כבר ברור שיש סיבה לזה. אבל מה המצב שהקב"ה נותן את הכל לכל ברייה וברייה, פיש רק דבר אחד שהוא לא יכול לתת, כביכול: האהבה בין הבריות. כי מטבע הדברים הבריות נבראו בתחרות זה לזה. ולכן הקב"ה נותן הכל לכל, חוץ מדבר אחד שזה צריך לבוא מצד הבריות: זה אהבת הזולת. ולכן במישור של ההגדרה של שלמות בטוב של המציאות, יש בגמילות חסדים מימד נוסף לתורה ועבודה. אני לא חושב שאני הגזמתי בפירוש של המהר"ל, אני חוזר על המשפט: "ואין דבר יותר טוב מזה, כאשר עושה טוב לזולתו בחינם" "ואז הוא טוב לגמרי" כל עוד שלא עשה את זה, לא היה טוב לגמרי. היה לו תורה, היה לו עבודה, אבל כל עוד שלא מגיע בגמילות חסדים האמיתית, לעשות טוב חינם לזולת, וזה נקרא 'אהבה', אהבה אמיתית, אז הוא לא "טוב לגמרי" למה? מכיוון שתורה - אני צריך ללמוד. אבל בלי "אתה חונן לאדם דעת" אני לא יכול ללמוד. עבודה - אני צריך לעבוד. אבל יש לי רצון הבורא שמגלה לי איך לעבוד. אבל "ואהבת לרעך כמוך" - אם אני לא אוהב, זה לא בא מאף מקור. הבנתם את זה? קהל: הוא ברא חיים הוא נותן אבל הדגש פה זה באהבה לזולת. גמילות חסדים לזולת. זאת אומרת, זה ממש - ויש הרבה מדרשים שאומרים את זה - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' אלוקיך כמו שאתה מתנהג לזולת, אז אני מתנהג איתך. אני ה' אלוקיך, זה - הפירוש הוא ככה: ואהבת לרעך. כמוך - אני ה' אלוקיך כמוך - אני ה' אלוקיך. מה שאתה עושה לזולת אני עושה לך. אז תעשה לו מיד. למה אתה צריך אותי? זו השאלה. זה מובן? ויש עוד מאמר, אני זוכר שלמדתי את זה בתלמוד תורה, זאת אומרת התחלת ה... ראשית תלמוד תורה... יש מימרא בגמרא: הקב"ה גוזר והצדיק מבטל. איך? כשאתה גומל חסדים. הקב"ה גזר שהוא יהיה עני, אתה תבטל! הקב"ה גוזר - הצדיק מבטל. יש סיבות למה הוא צריך להיות עני. אבל הוא מחכה ממך שאתה תבטל את הגזירה. דרך גמילות חסדים זה מובן? זה בא מספר שנקרא "מנורת המאור" כן? קהל: אבל למדנו במקום אחר שבעצם לה' - יש לו שליטה על הכל, חוץ מיראת ה.'

מניטו: "יראת שמיים" קהל: יראת שמיים. נכון. אז כאן מדובר על גמילות חסדים, למה...

מניטו: כן, זה ברור ש[זה] קשור. כל פעם שיש בתורה "ויראת מאלוקיך" זה העניין. ויראת מאלוקיך. גמילות חסדים - יש הרבה מצוות בתורה ששייכות לגמילות חסידים. למשל: וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ וזה נקרא גמילות חסדים. זה קשור. זה יותר מקשור, זה ממש

תמלול: איתי קולין

מקור: אורות הקודש, שערי אורה

תשמעו, הקושי של לימוד התורה, זה שכל אחד נמצא בשלב אחר לגמרי במציאות לפי העניינים האלה. ולכן כל אחד קולט לפי המדרגה שהוא הגיע לפי התיקון שלו. ולכן זה היה אסור ללמוד תורה בפומבי ככה. אנחנו במצב לא נורמלי. המצב ההלכתי האמיתי, זה רב אחד לתלמיד אחד. בכמה נושאים - אולי שני תלמידים. והרב מחליט אם זה מתאים, לפי שורש נשמתם. כל הלימוד, זה - מאז 'חורבן הצינורות,' אנחנו לומדים ככה בפומבי, זה קשה מאוד! כי כל אחד צריך להבין את הדברים לפי מדרגת התיקון שלו. זה מובן? ולכן יש הרבה רבנים, כשמגיעים לעניין של מחשבה קצת עמוקה, ואנחנו בתורת הנגלה פה, יש רק רמזים שיש תורת הנסתר, השיעור היה על ספר 'אורות' של הרב קוק, בתחילת שנות השמונים[ השאלות - זה אסור. אסור לשאול בפומבי. אתם יכולים לשאול, כי אנחנו עוד לא מגיעים לאותה מדרגה שזה אסור לשאול. ]צחוק[ ואתם מבינים את העניין? מכיוון שהשאלה של מישהו, ‎רק הוא מבין אותה. ואולי הרב. החבר שלו - כבר הוא לא מבין את השאלה. הבנתם? ולכן זה קשה מאוד. בפרט אני חושב שיש מישור אחד, שהיה כדאי להפסיק את השיעורים בפומבי, זה שיעורי מוסר. פה זה ממש קטסטרופה. שיעור מוסר בפומבי זה הורס כל המשתתפים חוץ [מ]האחד, ומי יודע מי, שזה שייך לו. אתם מבינים למה אני מתכוון? כן? טוב,‎ זה כל מה שקורה בישיבות הרגילות. לא אמרתי מילה אחרת. אלא - 'הישיבות הרגילות.' הם קוראים לעצמם 'הישיבות הגדולות.' מה, מה השאלה? קהל: תלמדו את הגמרא, "עשה לך רב וקנה לך חבר" זה משנה כבר. "עשה לך רב וקנה לך חבר" אז אני אמרתי: יש מקרים שאפשר אולי שני חברים עם רבם. אנחנו קטנים, ננסים, לגבי המצב התקין של לימוד תורה בעם ישראל. אנחנו חיים בעולם אחר לגמרי, בתקופה של ממש... דלדול... הבנתם מה שאני מנסה להאיר. ולאט לאט, אנחנו בשלב 'התחיה.' ואתם יודעים שהשלב הראשון של התחיה זה מלא טומאה. ולאט לאט זה ישתפר, ונחזור למצב הנתון הקודם. יש גם כן ב'אבות דרבי נתן' על המשנה שאמרתי במסכת אבות: "עשה לך רב," האבות דרבי נתן, אני לא זוכר בדיוק את המשפט, אבל התוכן: והוא מדגיש - רב אחד. מי שיש לו יותר מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה בתלמודו. למדתם את זה פעם? ולכן אתה זוכר את ה... רב אחד שילמד ממנו הלכה, אגדה, מחשבה, תלמוד, הכול. מקרא, הכל. וכל עוד שלא מגיע לאותו מצב, אינו רואה סימן -הפסקה בהקלטה - ...של כל הרבנים - היו נוכחים. היו על יד רבם והיו שומעים את כל הדעות. אז זה כדי לשמוע את הדעות של האחרים. אבל בבחינת היחס בין תלמיד לרב, זה רק תלמיד לרבו. הבנתם מה שאני הסברתי פה?

למשל, כשנתחיל ב'עץ חיים:' "כשעלה ברצונו," נכון? זה מתחיל ככה, העץ חיים. אז כשהוא אומר: "כשעלה," יש עניין של טרם ואחר-כך! והוא לא משגיח בזה! כאילו זה שאלה שלא קיימת. "כשעלה ברצונו" זה נצחי. וזה רק לגבי הבריאה שיש עניין של ראשית ואחרית. זה מובן? ולכן מבחינה נאמר - תאורטית, זה תפיסה שאין לה שום השוואה עם השכל הפילוסופי. השכל הפילוסופי - אין לו בסיס באותה שאלה. כי בשכל הפילוסופי אין מושג של ראשית יש רק מושג של 'התחלה. וכל הויכוח בין המפרשים על המילה "בראשית," הוא קשור לנושא שלנו. אם מאריכים ימים ואני מודע לזה - צריך הרבה זמן של התרגלות כדי לתפוס במה מדובר כל זה קשור לניסיון של הזקנה. יש חכמה שבאה לא מהמידע, אלא מהזקנה. ולכן זקן נקרא חכם, מחמת הגיל שלו. לאו דווקא מחמת המידע שלו. זה מובן מה שאני מנסה להסביר?

הרב אורי שרקי: זקן בגיל - הכוונה במספר השנים? מאז לידתו?

מניטו: אני הייתי אומר כמות הזמן. לאו דווקא מספר השנים. זה תלוי - לכל אחד ואחד יש לו שורש מיוחד. אפשר להיות זקן בן... ר' אלעזר בן עזריה, כן? היה לו... בן שמונה עשרה. ולכן הוא אומר "כבן שבעים שנה" אני מנסה להסביר את זה: איזה מושג, איזה ערך מיוחד, הוא לוקח משמעות אחרת אחרי ניסיון החיים. דרך ניסיון החיים. זה כבר אומר משהו אחר. וזה קשור ל'סוד הקבלה' שהמשנה כבר אומרת: לומדים - רק רב אחד ותלמיד אחד. אנחנו פה משחקים על אל"ף בי"ת, כן? אבל לימוד הקבלה זה רק - כל אחד והנתיב שלו. מכיוון שהמשמעות של המושגים היא שונה לפי שורש נשמה של כל אחד ואחד. זה אותו מושג, זה אותה אמת, אבל התוכן של המשמעות זה שונה. למשל, אני זוכר כשהייתי ילד. ואני שומע את החזנים של הדור של הסבא שלי. החזנות שלהם היתה אחרת, עם אותה מנגינה, אותם מילים, זה היה עולם אחר לגמרי מה שהיה אומר לנשמה. וכל תקופה - יש לה מציאות משלה. ולכן, כשאותם חכמים של הדור של הסבא, היו לומדים אותו נושא, המשמעות שהיו נותנים למושגים היתה אחרת לגמרי. זה מובן, כן? וכן הלאה. וזה סוד תורה שבעל פה פשוטו כמשמעו. נמשיך קצת.

למשל, כשנתחיל ב'עץ חיים:' "כשעלה ברצונו," נכון? זה מתחיל ככה, העץ חיים. אז כשהוא אומר: "כשעלה," יש עניין של טרם ואחר-כך! והוא לא משגיח בזה! כאילו זה שאלה שלא קיימת. "כשעלה ברצונו" זה נצחי. וזה רק לגבי הבריאה שיש עניין של ראשית ואחרית. זה מובן? ולכן מבחינה נאמר - תאורטית, זה תפיסה שאין לה שום השוואה עם השכל הפילוסופי. השכל הפילוסופי - אין לו בסיס באותה שאלה. כי בשכל הפילוסופי אין מושג של ראשית יש רק מושג של 'התחלה. וכל הויכוח בין המפרשים על המילה "בראשית," הוא קשור לנושא שלנו. אם מאריכים ימים ואני מודע לזה - צריך הרבה זמן של התרגלות כדי לתפוס במה מדובר כל זה קשור לניסיון של הזקנה. יש חכמה שבאה לא מהמידע, אלא מהזקנה. ולכן זקן נקרא חכם, מחמת הגיל שלו. לאו דווקא מחמת המידע שלו. זה מובן מה שאני מנסה להסביר? הרב אורי שרקי: זקן בגיל - הכוונה במספר השנים? מאז לידתו?

מניטו: אני הייתי אומר כמות הזמן. לאו דווקא מספר השנים. זה תלוי - לכל אחד ואחד יש לו שורש מיוחד. אפשר להיות זקן בן... ר' אלעזר בן עזריה, כן? היה לו... בן שמונה עשרה. ולכן הוא אומר "כבן שבעים שנה" אני מנסה להסביר את זה: איזה מושג, איזה ערך מיוחד, הוא לוקח משמעות אחרת אחרי ניסיון החיים. דרך ניסיון החיים. זה כבר אומר משהו אחר. וזה קשור ל'סוד הקבלה' שהמשנה כבר אומרת: לומדים - רק רב אחד ותלמיד אחד. אנחנו פה משחקים על אל"ף בי"ת, כן? אבל לימוד הקבלה זה רק - כל אחד והנתיב שלו. מכיוון שהמשמעות של המושגים היא שונה לפי שורש נשמה של כל אחד ואחד. זה אותו מושג, זה אותה אמת, אבל התוכן של המשמעות זה שונה. למשל, אני זוכר כשהייתי ילד. ואני שומע את החזנים של הדור של הסבא שלי. החזנות שלהם היתה אחרת, עם אותה מנגינה, אותם מילים, זה היה עולם אחר לגמרי מה שהיה אומר לנשמה. וכל תקופה - יש לה מציאות משלה. ולכן, כשאותם חכמים של הדור של הסבא, היו לומדים אותו נושא, המשמעות שהיו נותנים למושגים היתה אחרת לגמרי. זה מובן, כן? וכן הלאה. וזה סוד תורה שבעל פה פשוטו כמשמעו. נמשיך קצת.

תמלול: איתי קולין

מקור: שערי אורה קובץ 88

רק נראה בקצרה, הנה: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" "שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ" "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" אני אזכיר לכם את הפשט של הרב [קוק]: ועמך כולם = צדיקים הוא שאל השאלה ככה: איך אפשר לומר אצל עם שכולו צדיק? בעם יש צדיקים, בינונים, ורשעים. ויש מושג כזה: "פושעי ישראל" זה קיים. ויש כל מיני פושעים, אבל זה קיים. איך הפסוק יכול לומר: "ועמך כולם צדיקים?" אז הוא היה קורא ככה: ועמך כולם - צדיקים. כשעמך הוא בבחינת "כולם" אחדות לאומית, כולם צדיקים. זה מה שראה בלעם הרשע. כי לא היה יכול לקלל את העם, כשהוא רואה אותו כולו. ולכן בלק נתן לו עצה: "אפס קצהו" כי אם אתה רואה רק הקצה הזה, אתה מוצא רע. אבל אם רואה את כולו אתה לא יכול לקלל. אתם מבינים את ההבדל. וזה הצרה, וזה הקללה של המצב הנוכחי בישראל - יש לנו ממשלת מיעוט. זה כולו רע. כשתהיה אחדות לאומית זה יהיה משהו אחר. אתם מבינים את ההבדל. ולכן זו הבעיה: יש הרבה טועים שחושבים שאף על פי שזה ממשלת מיעוט, יש לה דין מלכות. אין לה דין מלכות! כשהיא במיעוט. כי ויש המאמרים של הרב על זה. יש הרבה כרוזים של הרב: אם זה ממשלת מיעוט שנשענת על גויים זה לא דין מלכות. אלא זה ממשלת זדון. מלכות הרשעה. זה משהו אחר לגמרי! והרבה טועים בזה. שנדמה להם ש"ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא" אבל לא מדובר בממשלה. מדובר בישראל. אתם מבינים את ההבדל. אם כן, זה העניין: ועמך כולם = צדיקים. זה מובן, כן?

מקור: נתיב התורה למהר"ל קובץ 5, שיעורים על התפילה

תמלול: איתי קולין

קטע ראשון: נתיב התורה למהר"ל

טוב, מה רצית לומר? קהל: קריאת הקטורת כהלכה פסוקה באה לפני התפילה.

מניטו: כן. קהל: איך יתכן שהקרבת הקטורת באה לאחר הקרבן?

מניטו: אה, זה נוסף. הקרבת הקטורת. קהל: כן. באה לאחר הקורבן. כאילו ה...

מניטו: כן? תמשיך. קהל: כאילו ה'כובד ראש' של הקורבן קדם להלכה פסוקה שלפני התפילה.

מניטו: לא בדיוק. תפילה וקרבן - זה שתי מצוות, עבודה נפרדת לגמרי. רק אחרי חורבן בית המקדש אז - אנחנו מביאים תפילות במקום קורבנות. קהל: מה זה ה"במקום קורבנות?"

מניטו: כדי שתהיה אפשרות להתפלל - צריך קודם כל קורבן. כי הקורבן בא לכפר על מה שקרה, ורק כשהקורבן מכפר, אז אתה חוזר למצב של 'צדיק,' אז - אתה רשאי להתפלל. קהל: אבל התפילה של ימינו היא בתור קורבן.

מניטו: לא. התפילה שבימינו היא במקום הקורבן. איזה תפילה? התפילה של הסידור. התפילה של שמונה עשרה. תיקנו את הצורה של העבודה של התפילה כנגד התמידים. תפילות כנגד קורבנות תיקנום. אבל התפילה התפילה שהיא לא עבודה, מצווה, יש שני כללים, שתי הגדרות: תפילה - תפילה. יש לי צורך, ואני שואל, מבקש מהבורא שימלא את צרכיי. זה תפילה. וכל עוד בית המקדש היה קיים, היה אפשר להתפלל אותה תפילה - תפילה, מכיוון שהיו קורבנות. כשנחרב בית המקדש, לא היתה אפשרות להתפלל. זה פשוט. אז חיפשו איך לסדר את העבודה של הקורבנות במקום הקורבנות שאי אפשר להקריב אותם מכיוון שבית המקדש נחרב. אז החליטו סופסוף אחרי לימוד של העניין שאפשר דרך התפילה עצמה. מכיוון שהתפילה - וזה לימוד של התורה שבע"פ - נקראת 'עבודה' עבודה שבלב. ולכן - הצורה של התפילה בציבור היא במקום העבודה. אבל התפילה-תפילה, היא הכוונה של השאלות, של הבקשות, של הצרכים, מתוך אותה התפילה. זה מובן? ולכן הסדר הוא סדר נורמאלי: קודם כל קורבן, ואחר כך תפילה. הרב אורי שרקי: למה אי אפשר להתפלל בלי הקורבנות? "כפרה לא מעכבא"

מניטו: כי זה - אני לא זוכר בדיוק את המקורות עכשיו, אבל אפשר לחפש את זה. כי רק צדיק יכול להתפלל. יש הבדל בין 'שומע תפילה,' כל תפילה נשמעת. אבל נשארת באיזה מקום שנקרא: 'אוצר התפילות,' עד שהזכות לקבל - תבוא וכשהזכות בא - אז כל מה שנמצא בתפילות הקודמות, בא מייד. וזה גם כן ניסיון בחיים: פתאום כל השאיפות של הרבה הרבה שנים, מתחילים להסתדר. למה? מכיוון שבבחינת 'שומע תפילה' זה היה נשאר באיזה שהוא מקום. כשהפתח למטה נפתח, אז זה יורד. הכל. הבנתם את העניין? [ראו בספר 'שערי אורה' ספירת יסוד, בסוף הפרק] מה היתה השאלה? הרב שרקי: 'כפרה לא מעכבא' הכפרה לא מעכבת.

מניטו: לקריאת שמע. הרב שרקי: לקריאת שמע. לא אמרנו את זה על התפילה. לפי דעתי, לא מצאתי מקור, לכן צריך להיזהר על העניין, אבל לפי דעתי, זה הכוונה של ר' יוחנן שתיקן "אדנ"י שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך" לפני התפילה, כתפילה אריכתא. אתם זוכרים את הסוגייה ההיא? הפסוק הזה מי אמר? דוד המלך. כשהיה בבחינת חוטא לכאורה. כשאיבד את הרשות להתפלל. אז הוא אומר כשאומר דוד המלך, הוא במצב שהוא לא יכול להביא קורבן. מכיוון שהיה במזיד, אז הקורבן לא מועיל. אז הוא אומר: "אדנ"י שפתיי תפתך ופי יגיד תהילתך" נאבדה לו רוח הקודש. אתם זוכרים את זה, כן? ורוח הקודש - זה הנוסח של התפילה. בלי רוח הקודש אי אפשר להתפלל. התפילה - זה הנביאים האחרונים שקבעו את הנוסח של התפילה. רק נביא יכול להתפלל. וזה ידוע גם כן. אז רש"י מפרש את הפסוק של דוד המלך ככה: "מחול לי ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך" ולכן לפי פירושו של רש"י אדנ"י זה 'מחול לי.' אתם וצריך להבין מה זה הכוונה של הפירוש של רש"י: אז יש הבדל כי התפילה כשאלת צרכים באה מתוך התהילה. זה מובן. הרב אורי שרקי: קילוסו של הקב"ה עולה גם לגהינום. קילוסו לא בקשר לעניין של התפילה. ואני מתכוון למושג 'רשעים.' יש מקור בזה, אני זוכר פסוק אחר יש רק זה המקור. אפילו בגיהנום - אם יש הרהור של תשובה כל עוד שהוא בבחינת רשע, אין לו שום אפשרות להתפלל. אף על פי שהוא שומע תפילה. ולכן בא העבודה של הציבור. והכוונה להיכנס לתפילה של הציבור, והציבור כציבור הוא צדיק, זה ידוע. אין ציבור רשע. זה ידוע, כן? ולכן - הפרט נכנס בכלל של הקהל, של הציבור, דרך אותה תפילה אריכתא של "אדנ"י שפתיי תפתח." ואז נכנס כצדיק עם תפילת הציבור. וזה קשור לחשיבות של תפילת הציבור, שאין שום יחס לתפילתו של יחיד. חוץ מ-אם הוא צדיק, הוא צדיק יחיד. אבל 'יחיד' פשוטו כמשמעו. וזה מובן. ולכן ועיקר התפילה-תפילה זה שאלת צרכים. וזה בא מתוך התפילה-עבודה, שהיא במקום הקורבנות. אבל הוסיפו את הקורבנות בסוף תפילת שחרית. יש קהילות שלא אומרים. למה? הרב אורי שרקי: אומרים שרק מקום שיש מגיפה.

מניטו: אה, יתכן. בגלות זה כולו מגיפה. [צחוק] קהל: ראיתי בכמה סידורים שבאמירת הקורבנות מוסיפים "יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת" "כאילו הקרבתי עולה"

מניטו: זה אותו דבר. קהל: איך לראות את... זה לא בכל הסידורים.

מניטו: לא לא. זה כבר בגמרא. כשאברהם אבינו אמר: "במה אדע כי אירשנה" אז הקב"ה הראה לו בברית בין הבתרים את הקורבנות. אז שאל: זה - בזמן שבית המקדש קיים. ובזמן שאין בהמ"ק קיים? אז הקב"ה אמר לו: קריאת הקטורת במקום. ולא רק הקטורת, הקורבנות עצמם. [מסכת מגילה דף לא] זוכר את המדרש הזה? מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב אותו ולכן י'יהי רצון.'

קטע שני – מתוך השיעורים על התפילה:

אז לאלו שלא היו בשיעור הקודם, התחלנו ללמוד את ההגדרה של התפילה כ'עבודה שבלב,' ומדובר בשמונה עשרה, שהיא אחת מהעבודות שנקראות 'תפילה,' אבל במובן המיוחד של המילה: בקשת צרכים. ופה יש לנו מקור אחד שמלמד את אותה הגדרה אז נתחיל מיד בסוגיה. "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תקנום" זה כבר למדנו. זאת אומרת - ברשות להתפלל, לבקש מהבורא רצון שונה ממה שהיה לפני התפילה, זוהי ההגדרה של ההתחלה של כל התפילות, הכוונה של כל התפילות זה: "יהי רצון מלפניך" זאת אומרת: מי שמרגיש איזה צורך של ברכה נוספת בעולם שלו, הוא רשאי לבקש מהבורא אותה ברכה. ואחר כך, אולי כבר הערב נלמד למה אנחנו מבקשים ברכות? אבל זה קשור להגדרה של התפילה: שמונה עשרה ברכות. אנחנו מתפללים לפני ה'ברוך:' "ברוך אתה ה" ' שהוא 'מקור הברכות.' כל זה למדנו בשיעור שקדם, אז הגמרא שואלת באותה סוגיה: מי קבע את האפשרות לאדם להתפלל? דהיינו: לבקש רצון מיוחד מהבורא, חוץ ממה ששם בעולם בשבילי. כל זה למדנו באורך, כן. הכל ברור? אין שאלות על זה, כן. אז יש דעה ראשונה: "תפילות אבות תקנום" מי הם האבות? זה אברהם, יצחק, ויעקב. יש כלל: בכל המקורות - אין אבות אלא שלושה: זה אברהם יצחק ויעקב. וזה אנחנו לומדים בקשר לתפילה, לעניין התפילה מאותה סוגייה. לפני האבות לא היה... אני אומר בבת אחת: לא היה רשות, לא היה צורך, לא היתה אפשרות להתפלל במובן שאני הגדרתי: בקשת צרכים. אני שוב מסביר את זה בקצרה: מי שיכול להסתפק בחיים הטבעיים של העולם אין מקום בשבילו לתפילה. מי שמתפלל - זה מי שמרגיש איזה חיסרון של טוב מיוחד, ברכה מיוחדת, בנוסף למה שנמצא בעולם. אז מאיפה אנחנו לוקחים את הרשות להתפלל? אותה זכות להתפלל? דווקא מהצורך לקבל אותה ברכה. מי שמרגיש את הצורך - אז יש לו זכות, רשות לבקש אותו צורך. זאת אומרת - אותה ברכה כדי למלאות את אותו צורך. זה אני רק רוצה להיות בטוח שזה ברור. תפילה - זה חידוש של האבות. עד האבות - אנחנו לא מוצאים בשום... בכל המקרא שום רמז לצורך או למצב של תפילה. אפשר ללמוד את זה לפרטים, יש הרבה מצבים שהיה אולי אפשרות או צורך להתפלל, ואנחנו לא מוצאים שהיתה תפילה לפני האבות. למשל בפרשת נח. כשנח שומע שהבורא החליט למחות את כל היקום על פני האדמה, והוא לא מתפלל. זה סוגייה בפני עצמה. זה נושא בפני עצמו. האם היתה אפשרות להתפלל? האם היה צורך להתפלל? אבל אנחנו מוצאים שלא התפללו. אז כשלמדנו את זה בשיעור הקודם, אני הסברתי גם כן: שברור שלפעמים הצדיקים האלו מדור של אדם הראשון עד דור אברהם אבינו,‎ אותם הצדיקים שהיו בזמנים האלו, אולי התפללו לפעמים. אבל זה לא היה תיקון של אפשרות להתפלל כעובדה שיש בידי האדם האפשרות של אותה עבודת הקודש לבקש מהבורא ברכה נוספת מהטבע שברא וזה נקרא הברכות שאנחנו מבקשים בתפילה. זה ברור? כן? זה הדעה הראשונה "תפילות אבות תקנום" הדעה השנייה: "תפילות כנגד תמידין תקנום" וזה גם כן ידוע: שיש הקבלה בין צורת התפילה וצורת העבודה של הקרבנות. אני לא רוצה לחזור על הנתונים האלו. זה הנחות ברורות, כן? טוב, מה שלמדנו בשיעור הקודם - שאין מחלוקת. בין שתי הדעות האלו, וצריך ללמוד איך זה מתקשר. מה הכוונה "תפילות אבות תקנום", ומה הכוונה "תפילות כנגד תמידין תקנום" מי תיקן את התפילות כנגד התמידין, זה אנשי כנסת הגדולה, ונראה את זה אחר כך בסוגיה.‎ דהיינו - אחרי חורבן הבית, כל עוד הבית היה קיים, העבודה היתה עבודת הקורבנות. ונוסף לזה - היתה אפשרות של התפילה. אחרי חורבן הבית, לא היתה אפשרות להתפלל, מכיוון שלא היתה אפשרות להקריב קורבנות. הקורבן מכפר על החטא, כל סוג של קורבן יש בו גם צד של כפרה. אפילו קורבן עולה יש בו צד של כפרה. והרמז - זה הסמיכה מי שסומך ידו על הקורבן אז זה רמז שהוא מקריב קורבן של כפרה. טוב, אפשר לחזור על כל הנקודות האלו אחר כך אם יש זמן. אבל אם אני מבקש מהבורא ברכה מיוחדת נוסף על מה שקיים בעולמי, אני צריך קודם כל להיות במצב של צדיק. זה הכוונה של הביטוי התלמודי אתם למדתם את זה לפי הפשט שלו: "הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים" ולכן כדי להבין את ההבדל אפילו כבר נתחיל בהגדרה עצמה של שתי התפילות האלו: זה שונה לגמרי לפי ההלכה, הסוג הראשון של התפילות: הרשות לבקש אם יש לי זכות לזה, זה נראה אחר כך, התנאים של: מחמת איזה זכות אני יכול לקום, לעמוד ולבקש? אין לה שום טקס מסוים. כל אחד יכול לעמוד, להתפלל, ולבקש, בנוסח שהוא רוצה, אין זמן מסוים, זה זכות לבקש כפי שהגדרתי מקודם. אבל התפילה כמצווה, תפילה-עבודה, תפילה-מצווה, יש תנאים של ההלכה יש זמנים מסוימים, יש סידור קבוע, ולא לערבב את שני המושגים האלו. רק בקצרה: כל זמן שבית המקדש היה קיים, עיקר העבודה של התורה היתה עבודת הקורבנות. וכל זמן שבית המקדש היה קיים - היו מקריבים קורבנות, וזה 'העבודה' של התורה. וחוץ מזה, לכל אחד היה רשות, אם הוא זכאי, לקום, לעמוד ולהתפלל. יש גם מושג - "לפלל" ונראה את זה אחר כך מה ההבדל בין: לפלל ולהתפלל. אחרי חורבן בית המקדש, מכיוון שעבודת הקרבנות נפסקה, אז כנגד עבודת הקורבנות, לא רציתי לומר "במקום., כי זה בעיה בפני עצמה, זה נושא בפני עצמו, הקשר בין התפילות והקורבנות, כנגד הקורבנות שאנחנו לא יכולים להקריב, מכיוון שאין לנו בית המקדש, אז קבעו תפילות כמצוות, כעבודה, לא כתחליף לקורבנות, לא במקום הקורבנות, אלא - עם אותו יעד, עם אותה תכלית של הקורבנות עצמם. כל הנושאים האלו נלמד דרך הגמרא. רק רציתי קודם כל להאיר את השאלה הראשונה שאני רוצה ללמוד הערב: מה העצם, ההגדרה של התפילות שאנחנו מתפללים כעבודה, כמצווה. התפילה בציבור. והתפילה בציבור - זה השמונה עשרה. המושג 'תפילה' - משמעו שאלת בקשת הצרכים. ויש עוד הרבה מיני עבודות שבלב. למשל הקדושה, הקדיש, הוידוי, התחינה. הסליחה. זה דומה לתפילה. אבל במושג הספציפי, המיוחד של תפילה כתפילה, זה בקשת צרכים. יש מקור במדרש, בספרי, שיש עשרה לשונות של תפילה. אחת מהם זה תפילה. תפילה - כבקשת צרכים. מספיק לראות את התוכן בסידור של השמונה-עשרה, כדי לראות שעיקר התפילה זה לבקש מה שחסר. זה ברור, כן. להסביר מה שאומרת הגמרא "תפילות כנגד קרבנות תיקנום" המילה "תיקנום" בדעה הראשונה יש לה משמעות מיוחדת. תקנו את האפשרות, את הזכות להתפלל. והמילה "תקנום" בדעה השנייה: תקנו את הצורה של אותה תפילה - שחרית, מנחה, ערבית, כנגד הקרבן של שחרית, הקרבן של בין הערביים, ויתר ה... זה מובן? קהל: אבל בקשר לדעה הראשונה, זה תוספת? או זה שינוי?

מניטו: לא הבנתי את השאלה. תוספת על מה... קהל: למשל, אמרנו שהרשות להתפלל באה מהאבות. כרשות...

מניטו: האפשרות. כרשות, ובהתחלה היתה רשות הפרטית לכל אחד. אחר כך הקרבנות באו כרשות כללית. האם...

מניטו: לא לא. קרבנות זה חובה. זה העבודה שהיא מצווה, שהיא חובה. ולכן תזכרו מה שלמדנו בשיעור הקודם: אנחנו רגילים לתפילה בבית הכנסת: שנקראת 'עבודה שבלב.' וש[זה] מצווה להתפלל. מכיוון שאין לנו קרבנות, אז התפילה באה כעבודה. אני אמרתי הרבה פעמים בשיעור הקודם: לא במקום. אלא כאילו במקום הקורבנות. אז שוב, מה שצריך לזכור, אולי זה היה יותר מדי מהר: כל עוד שבית המקדש היה קיים. היו מביאים קורבנות. זו היתה העבודה של התורה, העבודה של עם ישראל לפי התורה. חוץ מזה - היה רשות, זכות לכל אחד שצריך ושזוכה להתפלל ולבקש צרכיו בלשון שהוא רוצה, בלי שום טקס מיוחד, ובזמן שהוא רוצה. מכיוון שאנחנו לא חיים בזמן בית ראשון ואפילו [לא] בית שני, שכחנו את זה! המצב היה כזה: העבודה זה לא היה תפילה בבית הכנסת. העבודה זה היה הקורבנות בבית המקדש. היו בתי כנסיות, והעבודה בבתי כנסיות זה לא היה התפילה! זה היה 'המעמדות.' זה עוד עבודה אחרת, אולי שמעתם על זה. בשעת הקורבן בבתי הכנסת היו טקסים מיוחדים: המעמדות. אנשי מעשה, חסידים במובן האטימולוגי של המילה, ממשיכים באותה עבודה של המעמדות. זה עניין אחר מהתפילות שאנחנו מכירים. אחרי חורבן בית המקדש, אנשי כנסת הגדולה תיקנו [את] התפילות כפי שאנחנו מכירים אותן, בעיקר 'השמונה עשרה,' כנגד העבודה של הקורבנות שנפסקה. זה מובן? זהו. עכשיו בזמן שאחרי חורבן המקדש, חוץ מהתפילה שהיא מצווה, עבודה של שמונה עשרה בביה"כ, וכל מה שקשור לשמונה עשרה, זה קשור לשמונה עשרה, עיקר התפילה - זה השמונה עשרה, העמידה. לפי הנוסח הספרדי. אז חוץ מזה, יש באופן עקרוני לכל אחד ואחד רשות, זכות להתפלל כדי לבקש מה שצריך לבקש מ'מקור הברכות.' באופן עקרוני. אבל מכיוון שאין לנו החכמה הדרושה כדי לדעת איך לבקש, אז תיקנו חכמים - שבתוך הברכות של שמונה עשרה רק בכוונה ולא במילים, כל אחד חושב על מה שצריך לו. זה מובן, כן? זאת אומרת - גם הרשות הזה להתפלל, בבחינת יחיד, בלי שום טקס, לא של זמן, ולא של צורה, ואפילו לא של לשון. בכל לשון שאתה שומע. מכיוון שאנחנו לא יודעים איך לדבר ל'מקור הברכות,' אז תיקנו לנו ברכות שאפשר בבחינת 'כוונה' לחשוב לחשוב על מה שכל אחד צריך לחשוב כדי שאומר את התפילה של הציבור - שהיא מצווה. למשל - בברכת חולים, "רופא חולי עמו ישראל" - אם יש לו חלילה וחס חולה במשפחה, הוא חושב על החולה שלו. אבל רק במחשבה. הוא לא אומר כלום. מכיוון שהוא לא יודע, צריך להיות נביא כדי לדעת לדבר לפני הבורא. הוא לא יודע מה לבקש, איך לבקש. אולי זה מסוכן. אולי מה שאני רוצה בתום לבב לבקש - זה מסוכן לי. אני לא יודע! זה מובן? ולכן מי שיש לו צורך אמיתי לבקש משהו צריך ללכת אצל מומחה למשל - ר' חנינא בן דוסא בזמן התלמוד, היה אחד כזה. הוא היה יודע. אז הולכים אצל ר' חנינא בן דוסא, ואומרים לו: "הנה. מה קורה לי. תבקש בשבילי." והוא מייד עונה. וזה סגור וזה פתוח. הוא יודע. זה מובן? אז פה - זה המקום לזכור את זה. מתפלל ונביא - זה אותו דבר. כי הנבואה זה הדיבור מהבורא לבריאה. התפילה זה אותו דיבור מהבריאה לבורא. רק מי שמסוגל להיות נביא, הוא מסוגל להיות מתפלל. ולכן הגמרא אומרת באופן מפורש: באחד השיעורים הבאים נראה את זה בגמרא עצמה, אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילות. והגמרא אומרת: ובתוכם - הנביאים האחרונים. צריך להיות נביא כדי לדעת איך לנסח תפילה. זה ברור? ולכן זה ידוע - לימוד התפילה זה הלימוד הכי קשה מכל הלימודים. פעם למדנו את זה, את המדרגות של הלימוד: יותר קל - זה התלמוד. קצת יותר קשה - זה התנ"ך. וקצת יותר קשה - זה התפילה. "קצת" זה עולם, כן. התלמוד זה ברור, כן. אם יש רב שמלמד. מקרא - זה משהו... עולם קדום מאוד. מקרא - זה תקופת המקרא. תלמוד - זה תקופת התלמוד. זה קרוב אלינו. לימוד התפילה זה לימוד קשה מאוד, ולכן אנחנו לומדים רק פשט, של הפשט, של הפשט, של הפשט. ניחשתם שיש בכל העניינים האלו עומק עמוק מאוד. מה זה עניין של: אברהם, שחרית, בוקר, חסד, עמידה... טוב, זה עולם ומלואו. זה ברור, כן. ולכן זה מזמן כבר, מזמן אסרו התפילה של היחיד, חוץ מהתפילה של הציבור. אלא אם כן זה כוונה בתוך התפילה של הציבור או ללכת אצל חסיד שיש לו 'כרטיס כניסה' למעלה. וזה נמצא. זה נדיר אבל זה נמצא. וצריך לשלם לו. למה? לא לא, אני לא מתכוון למה שקורה שמה בדרום. מכיוון - כשהחסיד הזה בא ושואל, ומבקש, אז אומרים לו למעלה: 'מה אכפת לך?' ‎אז הוא צריך לומר... [צחוק מהקהל]

מניטו: לא לא. זה רציני מאוד! 'עם הכסף הזה אני עושה צדקה, מצוות, מעשים טובים.' קהל [בתיה לנצט]: קורבנות באים בשביל אותו תפקיד?

מניטו: לא. קהל: קורבנות היו קודם, כשתפילות...

מניטו: ברור. התכלית, התפקיד של הקורבנות זה לכפר על החטאים. אז מי - רק מי שהוא צדיק מחטא, רשאי לבקש יותר ממה שיש לו. לכן צריך להתעלות על אותה מדרגה שלפני החטא, הודות הקורבן, דרך הקורבן, כדי לקבל רשות אחר כך להתפלל. ולכן האסון של חורבן בית המקדש, שלא היו יכולים להתפלל! מכיוון שלא היו יכולים להקריב קורבנות. החידוש של אנשי כנסת הגדולה זה לתקן את התפילות כקורבנות. ודרך התפילות כקורבנות, מבקשים. קהל [בתיה לנצט]: אז איפה הכפרה, תיקנו...

מניטו: יפה. רק דקה. אם אני הבנתי את השאלה, איפה צד הכפרה שיש בתפילה כמצווה? בשמונה עשרה. זה מתחיל במילה הראשונה: אז רק בסוגריים, כי זה היה הנושא של שיעור [שיבוא] אחרי כמה שיעורים. אבל אפשר לקדם את זה ככה. אנחנו מתחילים בפסוק אחד מהתהלים: "אדנ"י שפתי תפתך ופי יגיד תהילתך" וזה תיקן ר' יוחנן ולפי לשון הגמרא זה כ"תפילה אריכתא" מאיפה אותה הגדרה שפסוק של תהלים זה תפילה? אנחנו רגילים בזה: זה שייך לתפילה שלנו. כל תלמיד יודע ששמונה עשרה מתחיל ב"אדנ"י שפתי תפתח"... אבל זה סוגייה בגמרא. זה חידוש של הגמרא. אני רוצה רק בקצרה, לפי אותה שאלה להסביר את זה: תראו את זה בפירושו של רש"י, על אותו פסוק בפרק בתהלים. הפסוק אומר: "אדנ"י שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" רש"י מסביר את זה ככה, אם אני לא טועה: "מחול לי, ותן לי פתחון פה להגיד תהילתך." אתם רואים איזה הקבלה בין הפסוק לפירושו של רש"י. "אדנ"י שפתי תפתח" - מחול לי ותן לי פתחון פה. "ופי יגיד תהילתך" - להגיד תהילתך. מה רוצה רש"י? "ופי יגיד תהילתך" - זה להגיד תהילתך. ברור. "שפתיי תפתח" - תתן לי פתחון פה. רשות, כן? אז הוא מתרגם "אדנ"י" - ב"מחול לי" זה מה שאני רוצה להסביר. אותו פסוק נמצא בפרק שדוד המלך אומר שהוא לא ביכולת להביא קורבן. זה דומה מאוד למצב שלנו: אין לנו בית המקדש, אנחנו לא יכולים להביא קורבנות. ובפסוק הסמוך - תקראו את הפרק - הוא אומר: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה" הוא לא יכול להביא קורבן כדי לכפר על החטא שלו. מכיוון שהיה חטא במזיד, וחטא במזיד - אף קורבן לא מכפר. אז הוא במצב שאין לו קורבנות. מה הוא אומר? "אדנ"י שפתי תפתח" איך מתרגם רש"י? "מחול לי ותן לי פתחון פה" "מחול לי" - זה הכפרה. ולכן לפי רש"י - ואני רוצה להסביר את זה- לפי רש"י הכוונה של המילה אדנ"י - זה כפרה. זה ברור? אז היחיד צריך לומר את הפסוק הזה כ'תפילה אריכא' כדי לקבל רשות להיכנס בתפילה של הציבור הציבור הוא צדיק כציבור. הוא יכול להתפלל. אבל היחיד - צריך להתכפר כדי להיכנס בתפילה של הציבור. זה מובן? כי זה כלל אחר, נלמד את זה אחר כך: [מישהו מהקהל רוצה לשאול שאלה] לא גמרתי. ראיתי. אין ציבור חוטא. הציבור הוא צדיק. ולכן כוחה של תפילת הציבור היא עדיפה מכוחו של תפילת היחיד. זה ידוע. ולכן אותו פסוק - זה היחיד שאומר את זה, כדי להיכנס בתפילה של הציבור. וזה בלשון יחיד: אדנ"י שפתי תפתח ובפסוק זה כתוב: א.ד.נ.י ולא יקוק. אדנ"י שלי. אני-פרטי. "שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך" יש פרט אחד שאני רוצה להסביר: בנוסח הספרדי, בחזרה, החזן לא אומר "אדנ"י שפתי תפתח" הוא מתחיל ב: "ופי יגיד תהילתך" כי אדנ"י שפתי תפתח - שייך לו כיחיד, לא כחזן. אתם מבינים? ולכן הוא לא חוזר על זה. הוא רק - הוא מתחיל: "ופי יגיד"... חוץ מימים נוראים [שבהם] הוא אומר את זה בקול רם. זה עניין אחר. אז אנחנו צריכים עכשיו להבין מה דעתו של רש"י כשאמר: "אדנ"י" - זה מחול לי. זה ברור? ורק להבין את ההבדל בין המילה "אלוקי" והמילה "אדנ"י" [העובדה] שהוא האלוק שלי זה לא תלוי בי. ואלוקים זה מידת הדין. אלוקי - זה לא תלוי בי. אם אני חוטא, או אני לא חוטא - הוא אלוקי. אם אני מכיר בו או לא מכיר בו הוא אלוקי. זה לא תלוי בי, ולכן אם אני במצב של חוטא, המשמעות של "אלוקי" זה שופט. במשמעות של מידת הדין, מכיוון שאני חוטא. לכן כשאני חוטא - אני במצב שאני לא מכיר בו. אני לא מקיים את תורתו. אני מקיים את תורתי. חטא - זה כאילו אין לי אלוק. זה ברור. אז אם אני אומר שוב "אדנ"י" שאני מכיר באדנותו עליי, הכוונה זה - מחול לי זה מובן? ולכן במצב של חטא השם אדנ"י יוצא, בא במקומו שם "אלוקי" אם אני שוב אומר: "אדנ"י" הכוונה זה: מחול לי, "חטאתי, מחול לי." זה הכפרה. אז היחיד עובר דרך ה'תפילה אריכתא' שהיא כפרה, כדי להיכנס בתפילה של הציבור, שכוונתה - "כנגד קורבנות תיקנום" כוונתה להיות הכפרה של הציבור. ודרך הכפרה של הציבור אפשר להתפלל. זה הסוגיה שלנו. תפילות - אבות תיקנום. אבל כל עוד בית המקדש היה קיים היה אפשר להתפלל אותן התפילות, מכיוון שהיו הכפרות של הקורבן. אחרי חורבן בית המקדש, "כנגד תמידין תקנום" כדי שיהיה אפשר להתפלל דרך תפילה שהיא ה'עבודה.' בסוגריים - במקום קורבנות. עכשיו זה יותר ברור? זה פשוט, לא? [צחוק] זה הפשט, כן?

תמלול: איתי קולין

מקור: שערי אורה שיעור 54, מהפכת הזהות העברית קובץ 2

קהל: פה יש לי שאלה, אנחנו התלבטנו גם לפני שנה. תינוק שנולד, הוא נולד עם איזה לוגיקה שטבועה בו, נניח בגנים שלו? או שזה פרי חינוך? מניטו: זה גם זה וגם זה. קהל: לדוגמה - האם יכול להיות שניקח שתי חברות, חברות אנושיות, או ניקח שתי מסגרות, ונגדל במסגרות באופן נפרד, ובכל אחת יצמח טיפוס עם לוגיקה. לא, אני לא מדבר על הצד ה... מניטו: וכשאתה אומר "מגדל," יש להם מחנכים קהל: כן. מחנכים. השאלה היא: באמת אפשר... מניטו: אז זה תלוי - מי אלו... קהל: שאחד ועוד אחד יהיה ארבע, אני עכשיו מקצין את זה. אחד ואחד ועוד אחד יהיה בחברה אחת ארבע, בחברה השנייה - אחד ועוד אחד יהיה שש. מניטו: אני זוכר מה הרצי"ה אמר לנו על אותו נושא. פחות או יותר. הוא היה מדבר על המושגים של האמונה. הוא אמר לנו: תינוק בריא הוא מאמין. רק אחר כך, החינוך שהוא מקבל מהחברה, אז הוא נוטה מהאמונה. ויש לנו... קהל: אבל זה הצד של האמונה. אני שואל על הצד של ה... מניטו: אתה יכול ל... קהל: כי בצד של האמונה זה גמרא מסכת נידה, שבא מלאך, וסותר על פיו, מניטו: כן כן. אתה יכול להסיק. אני רוצה דווקא לקשור את שני הקצוות. אני למדתי את העניין הזה "שבגיל שלוש אברהם אבינו הכיר את בוראו." [נדרים ב עמ, בראשית רבה ל ה] אני שמעתי הרבה פרופסורים מסבירים: שהכיר לפי הסברא, שיש בורא עולם. וזה לא מה שאומר המדרש! המדרש לא אמר שהכיר שיש בורא עולם! אלא - הכיר את בוראו. מי הוא הבורא עולם. זה משהו אחר לגמרי! קהל: אז שני הדברים. הוא הסיק, הוא חשב, הוא אמר: השמש זורחת, השמש זה... מכאן שיש בורא עולם, נגלה עליו הציץ אליו [בעל הבירה] ואמר: אני הוא. אני הוא. מניטו: אז "הכיר את בוראו" - הכיר מי הוא. קהל: הכיר ממש. מניטו: כי כל מה שאנחנו למדנו על ה'אשל של אברהם.' לפי המדרש. שהיה מכניס אורחים, היה נותן להם לאכול ואחר כך היה מבקש להודות למי שאכלנו משלו. והם היו נוטים להודות לאברהם. אז הוא לימד אותם: לא, יש בורא עולם שנותן לנו להתקיים. אז זה נתן לי להבין מה שאמר הרב: אני לא צריך שום פילוסופיה אינטלקטואלית, כדי לדעת שיש בורא. מספיק שאני מכיר את עצמי כבריאה, אם אני מכיר את עצמי כבריאה, וזה לא עניין אינטלקטואלי, זה עניין של מידה. של מידות מוסריות. זה מידה של ענווה, זה קרוב לענווה. אני מכיר את עצמי כמי שלא יכול להתקיים, אלא אם כן הוא מקבל את הקיום - זה האוכל. דרך האוכל - אני מכיר שיש לי בורא. אני לא יכול להתקיים מעצמי. אז אני מכיר את עצמי כבריאה, ממילא אני מכיר שיש לי בורא. אני לא צריך סברא. אתה מבין? זה עניין לא רק אינטואיטיבי, זה יותר עמוק מזה. וזה אברהם אבינו. אברהם אבינו - מכיוון שהוא הכיר את עצמו כאדם שצריך לאכול כדי להתקיים, הוא הכיר את עצמו כבריאה, הוא הכיר את בוראו. שיש לו בורא והבורא התגלה לו. ולכן, למה דיברנו על זה? כן, זהו. זה תפקוד טבעי של הטבע של האדם, שהוא גם כן, לפי השכל, יש שכל טבעי! קהל: איך הרב עשה את הקפיצה הזאת לשכל טבעי? מניטו: מה שאתה אמרת 'אמונה' זה בא מהשכל הטבעי שלו. קהל: אמונה באה מ... מכיוון ש... קהל: אבל שכל טבעי, זה לא ניכר! מניטו: לא לא. תשמע. קהל: האם הסילוגיזם, האם הלוגיקה של אריסטו, זה טבוע? זה שכל... מניטו: לא לא. קהל: שכל טבעי יכול להיות גם איזה אינסטינקט כזה. מניטו: תוסיף 'טבעי.' 'אותנטי' נאמר. אמיתי. מי שהוא בריא בנפשו, מתפקד לפי השכל האמיתי. קהל: וכל בני האדם נולדים עם פחות או יותר, או שיש הבדל בין יהודים וגויים? מניטו: חוץ מאלו שנולדים כ-חולים. אה! פה - ההבדל בין יהודים וגויים. אני חושב, עכשיו אני חוזר על המושג 'השכל הטבעי.' הגויים הם האדם הטבעי. וסוד האדם הטבעי זה הנחש. האדם שמתפקד כאילו הוא אחד מהבהמות, מהחיות, במדרגת אדם, אבל זה האדם הטבעי. והנשמה של היהודי, היא קשורה לתורה, לתורה מן השמיים. ולכן יש לנו תפיסות שונות מהתפיסות השכליות של האדם הטבעי. למשל - הדוגמה שלמדנו: בשכל הטבעי אין מקום לעניין של התשובה. צריך להיות שייך לעם ישראל כדי לתפוס את הוודאות של התשובה.

קטע שני:

ואף על פי שחכמתו של ניטשה היא קרובה מאוד ל... נאמר - לחכמת היהדות, אני לא רוצה לומר ל'תורה' אבל ל'חכמת היהדות,' מכל מקום זה השיטה של ניטשה. קהל: יש שיטה אצל... אצל הרב סעדיה גאון וגם אצל הרמב"ם, יש איזה שיטה שיש אנשים יוצאים מן הכלל, כמו אברהם אבינו, שבכוחם הגיעו עד ה' מניטו: אבל שכחת שדווקא הם היו, הנפש שלהם היה באותו סדר: קודם כל - תורה, ואחר כך פילוסופיה. כשאתה אומר: "הגיעו אל ה' " זה תורה. זה לא פילוסופיה. כי אף פילוסוף בעולם לא הגיע אף פעם לה' לכל הפחות הוא מגיע לאידאה של אלוקים. למשל - שפינוזה. אבל לה?' אף אחד. ולכן זה טעות גסה לומר שאברהם היה פילוסוף, ולהסביר את זה: מכיוון שמעצמו - זה חכמת כליותיו, כן?- מעצמו הגיע לה.' זה טעות לגמרי! ואף חכם מישראל [לא] אמר דבר כזה. וזה רק ההיסטוריונים שמדברים ככה. מכיוון שאינם מבחינים בין הוויה לאלקות. וזה העיקר של לימוד הקבלה. אני רוצה להסביר את זה: צריך לצטט בדיוק את המדרש שמסביר כי אברהם אבינו הכיר את בוראו. למדנו את זה פעם, אם אני זוכר לפני שנתיים. פה דווקא. המדרש לא אמר שהקב"ה גילה מציאות הבורא. אלא המדרש אמר: "הכיר את בוראו" דהיינו - הכיר את ה.' מי הוא הבורא! הכיר את בוראו. לא שהכיר שיש בורא. זה טעות של המפרשים. זה מובן מה שאני אומר? אני רוצה להיות בטוח שזה מובן. זה לא אותו דבר! אני שמעתי המון פעמים רבנים, גדולים, מאמינים, וברצינות אומרים ש... מפרשים את המדרש ככה: בטעות! כן? כי אברהם גילה שיש בורא עולם. אף פעם המדרש לא אמר את זה! המדרש אמר משהו אחר לגמרי! הכיר מי הוא הבורא עולם. קהל א': אבל עכשיו שמענו... קהל ב': זה רק ההסבר הראשון. קהל א': אף [לא] שמעתי את הדעה ש... מניטו: אני זוכר שאתה נכחת כשאני הסברתי את זה. שכחת? [צחוק] קהל: אבל חוץ ממך כולם אומרים ההפך! מניטו: אבל, תראה איך זה כתוב! "הכיר את בוראו" פשוטו כמשמעו! הכיר את בוראו ריבונו של עולם... [צחוק] קהל: מאיפה הטעות הזאת... מניטו: מאיפה הטעות הזאת? קהל: פה [כנראה ברמב"ם] כתוב "הכיר את הבורא". מניטו: זהו! לא כתוב שהכיר שיש בורא! קהל: יש... מניטו: אני רוצה להסביר לכם את זה. זה בא מכיוון שיש הרבה תלמידי חכמים שהם בקיאים בתורה. אבל - עם-ארצים, בורים גמורים בפילוסופיה. וכשמתחילים לדבר פילוסופיה אומרים שטויות. פשוט. זה מובן מה שאני אומר? קהל: או שאצל הרמב"ם... מניטו: זה פשוטו כמשמעו! ואצל הרמב"ם - הרמב"ם אף פעם לא אמר את זה! כשהרמב"ם מדבר על האלוקים, זה הרמב"ם שמכיר כתלמיד הנביאים מי הוא ה' ושמכיר שה' הוא האלוקים. הכוונה אצל הרמב"ם זה ה' [יקוק] שהוא אלוקים! זה מובן? אל לשכוח לא לשכוח שהרמב"ם היה יהודי! קהל: זה הדעות של... מניטו: שפינוזה היה מומר. אבל הרמב"ם היה יהודי. קהל: אברהם שיודע כבר שיש בורא, מניטו: יפה. קהל: אז זה [...] מקבלה. מניטו: לא! לא לא! בריאה ברייה במצב בריא - יודעת שיש בורא. אני זוכר - יש לי עוד באוזן את הדברים של הרב קוק על זה הבריאה שהיא בריאה, היא יודעת שיש לה בורא. אברהם הכיר מיהו הבורא. הוא גילה את ה' [יקוק] מכיוון שהיה עברי. עברי זה שייך לנבואה. הרבה פעמים למדנו את זה. רק דקה. ‎אני רוצה להסביר את זה ככה: כשבן אדם מכיר את עצמו כבריאה, וצריך להבין את המילה לעומקו של דבר, כן. אם אני מכיר את עצמי כבריאה, אז לפני שאני מכיר את עצמי, אני מכיר שיש לי בורא! כי אני מכיר את עצמי רק כמי שמקבל את המציאות. מי שמכיר את עצמו כנמצא מעצמו, אף פעם לא יכול לדעת שיש לו בורא. אבל זה גאווה! וכל הפילוסופים, שמצד שני היו מאמינים, והיו מחפשים איזה גילוי של אותו בורא, וחלק מהם גילו את זה בישראל, כן? אפילו גויים. אז כולם מסבירים את זה. יש טעות של גאווה לבריאה שאומרת: "אני הנמצא"! כי אם אני הייתי הנמצא בשלמותו, וההוכחה שאני בריאה זה: "בורא נפשות רבות וחסרונן" זה החסרונות שלי - זה ההוכחה שאני בריאה. אז אם אני מכיר את עצמי כבריאה, ממילא אני מכיר שיש בורא. לא צריך גילוי לזה. לא צריך רב בשביל זה. צריך להיות בריא. זה פשוט. וזה ההסבר של הרב קוק. והוא ציטט כמה מדענים מרוסיה, גויים, שהסבירו את זה באופן פשוט: כי רק התרבות האנושית מקלקלת את הילדים. אבל ילד בריא יודע שיש בורא בעולם. וזה, נאמר הרמז של המחלוקת באותו מדרש של אברהם אבינו, "בן כמה היה" יש אומרים שהיה בן... אני לא זוכר קהל: שלוש, ויש אומרים ארבעים ושמונה. אלו שאומרים ארבעים ושמונה, זה רמז לגימטריא של 'מח.' היה לו מוח. קהל: זה הרמב"ם. מניטו: לא, גם במדרש כבר. הרמב"ם מצטט אחד מ'אליבא ד'... ומי שאומר: שלוש שנים, צריך ללמוד אצל פיאז'ה שם, שמעתם על פיאז'ה, כן? זה הגיל שבו הילד מגלה שהוא נמצא בנפרד מהעולם החיצוני. אז כשהוא מגלה את עצמו הוא מגלה שיש לו בורא. אם הוא בריא. וכל הילדים הם בריאים. בחזקת בריאות, נאמר. הדבר הוא פשוט מאוד: כי הטעות של אותה דעה, זה להורות [את] אברהם כפילוסוף. להורות משה כפילוסוף. אבל פילוסוף זה 'מין.' זה ההסבר של הגמרא. זה פירושו של רש"י על הגמרא. אולי אני אזכיר לכם את העניין. יש שני פירושים של רש"י על המילה 'פילוסוף.' פירוש אחד במסכת שבת 'פילוסוף' - רש"י מפרש 'מין.' ופירוש אחד במסכת עבודה זרה דף חמישים וארבע אם אני זוכר, במסכת שבת זה בפרק 'כל כתבי הקודש.' הוא מפרש: 'חכמי אומות העולם.' ואין סתירה בין שני הפירושים האלו. כי במסכת שבת מדובר בפילוסוף יהודי. אז רש"י מפרש 'מין.' מכיוון שהיה מא-מין, ועכשיו הוא רק מין. [צחוק] אבל במסכת עבודה זרה מדובר בפילוסופים של הגויים. ואם גוי - הוא פילוסוף, אז הוא שולל את העבודה זרה. אז פילוסוף של הגויים הוא חכם. אבל פילוסוף של ישראל, מכיוון ששולל תורה מן השמיים, הוא מין! זה פשוט. זה מובן? ולכן יש לחכמי ישראל כבוד גדול לפילוסופים של הגויים, מכיוון שלכל הפחות זרקו את העבודה זרה מכיוון שאינם מאמינים בעבודה זרה, הפילוסופים. אבל יש להם זלזול על הפילוסופים היהודים מכיוון שברור שהם מינים. ואני רוצה להיות חד בזה: אין דבר כזה מאמין שהוא פילוסוף. במה שהוא פילוסוף - הוא כופר. בתורה מן השמיים. דאם לא כן הוא לא פילוסוף רציני! אלא יש לו רעיונות והוא קורא לזה פילוסופיה. הוא חושב, והוא חושב שהוא חושב. [צחוק] תפסת את העניין? אתה בקיא בזה. מכיוון שלמדת את הפילוסופים של הגויים. ואתה יודע שהפילוסופים של הגויים שוללים כל עניין של נבואה וגילוי. זה ברור! קהל: שוללים גם את קודמם. מניטו: זהו. מכיוון ששוללים, אז שוללים את העבודה זרה. ולכן הם חכמים. אבל פילוסוף יהודי, מכיוון ששולל, שולל תורה מן השמיים. לכן הוא מין.

תמלול: איתי קולין

פה צריך ללמוד שוב, את הנושא של שבירת הכלים ושל תיקון שבירת הכלים דרך הפרצופים. כדי להבין למה יש לנו כל כך [הרבה] מושגים לאותה מדרגה. בבחינת פרצוף - אז 'כתר עליון' יש לו שם: בבחינת פרצוף. דהיינו, אחרי התיקון של שבירת הכלים. למשל, בבחינת פרצוף, חכמה-עולם האצילות נקרא "אבא." בינה נקראת "אמא." וכן הלאה. זה עוד שורה של שמות שצריך להבין. אבל זה שייך כבר לנושא אחר: מה קרה בשבירת הכלים? מה טיבו של תיקון של שבירת הכלים? איך הופיעו הפרצופים? ומה המשמעות של ההשגחה של הפרצופים? זה שייך כבר לנושא של 'מעשה מרכבה.' אבל עכשיו אנחנו עם 'שערי אורה' בעניין של כוונות התפילה. כשאנחנו מתפללים - איך הכוונה עולה דרך מדרגה זו או אחרת, כדי להגיע לנוכח התפילה, שהוא יקוק בשם תפארת. למדנו סביב הנושא הזה שאני מזכיר בתמצית, למדנו כל כך נושאים ששייכים דרך הפסוקים שהרב מביא ל... לעניין של כוונות התפילה. אבל זה הנושא של שערי אורה. אז אם דרך השאלות שלכם צריך לחזור על נקודה זו, כדי לברר את המשמעות של המושגים. כי לא לשכוח: שמגיעים להבנת חכמת הקבלה עד אחרי הרבה זמן של לימוד. עד שתופסים במה מדובר. אבל לפני זה - צריך הרבה התרגלות למושגים האלו. המטרה של השיעור זה לברר את המשמעות של המושגים לפי לשון המקרא. שזה התחלה של חכמת הקבלה. ?זה מובן .טוב אז אם אין שאלות אולי יש שאלות?

קהל: לפעמים אנחנו מוצאים שלפי האר"י אז הוא מסביר משמעויות, מה שקרה עם יעקב אבינו, מה היתה הכוונה של מעשה מסוים

מניטו: טוב, אז אני מסביר פה את הנושא. זה לא הנושא שלנו. אם אתם רוצים אפשר ללמוד את זה, אבל זה דרך קבלת האר"י דהיינו - ה'עץ חיים.' אנחנו פה עם 'שערי אורה,' אנחנו בשיטה שקדמה ל... זה חכמה של המקובלים של ספרד ממש. אז אני אסביר את זה בקצרה. הבנתם את השאלה? ,נו אז תסביר השאלה לכולם. ואחר כך אני אסביר. ,

קהל: אנחנו רואים שלפי האר"י הוא משליך את המושגים שלו על מהלכים קודמים, לפני גילוי התורה שלו. השאלה היא: איך אנחנו מתייחסים לזה?

מניטו: תן דוגמה אולי.

קהל: הוא מסביר שמה למשל, אני לא כל כך מבין את הפרטים, אבל הוא מסביר שיעקב אבינו כשהוא פונה ללאה או אל רחל אז זה תיקון מסוים שנעשה בעולמות כך וכך השאלה היא אם יעקב אבינו חשב על זה, או ש...

מניטו: טוב. אולי נתקלתם בנושאים כאלו בפירושים שלמדתם? אבל פה העניין הוא ככה: שיש הקבלה בין עולם הספירות וכל התיקונים שצריך לתקן בעולמות של הספירות, לבין מה שנעשה בעולם שלנו, בהיסטוריה של העולם שלנו, דרך הצדיקים, שהם כלי לשכינה, מרכבה לשכינה. ופה - מופיעה הקבלה נוספת שאני רוצה להסביר בקצרה. ופה יהיה לך פתח לנושא שלך. לפי מה שאני למדתי, אם אתה רוצה להתמקצע בזה, להתעמק בזה, אתה צריך ללמוד את השל"ה. זה בשל"ה שאתה מוצא את העניין הזה. לפי המסורת של הקבלה יש הקבלה מדויקת ,בין עולם הספירות למעלה ,והצדיקים שגרים למטה בעולם התחתון. שחיים בעולם התחתון. וזה בהיסטוריה של עולם המציאות, שבעולם התחתון שהאדם כבריאה מתקן את התיקונים שצריך לתקן בעולמות העליונים. ולכן יש הקבלה בין כל חכמת הספירות לחכמת התולדות, כפי שהתורה מספרת אותם במקרא.

קהל: אבל הם כבר תיקנו משהו בכלל האנושות

מניטו: בכלל האנושות, דרך הצדיקים. זה נקרא 'מעשה צדיק.' "מעשה צדיק' זה התיקון שעושה הצדיק בעולמות העליונים. דרך כל מצווה ומצווה יש תיקון. זה נקרא מעשה צדיק. ?זה מובן הצדיקים שהיו כבר בבחינת "מרכבה לשכינה" הם, אם אפשר לומר: הדמויות, שהם הדגמים של התיקונים שצריך לתקן. אז אני אסביר רק בקצרה, את] ההקבלה בין הצדיקים שהיו[ אבות העולם, עמודי עולם, והספירות למעלה. אברהם אבינו תיקן את ספירת חסד. יצחק תיקן את ספירת גבורה. יעקב אבינו תיקן את ספירת תפארת. משה רבנו את ספירת נצח. אהרן הכהן את ספירת הוד. יוסף, עם פנחס, תיקנו את ספירת יסוד. ודוד המלך את ספירת מלכות. לכן יש הקבלה מדויקת בכל מה שמתרחש בהיסטוריה של האבות דרך התולדות, וכל העניין של התיקונים של כל פרט ופרט בפרצופים, של העולמות העליונים. זה מובן? אז זה אותה הקבלה שהאר"י רומז בפירושים שלו. וצריך, כשמתחילים ללמוד את הטקסטים של הקבלה, צריך להבין את זה פשט. כי זה - הגאון מוילנא כבר הסביר הרבה פעמים: כי הסוד הוא הפשט האמיתי. מי שלא מבין את הפסוקים כפשוטם האמיתי, הוא לא יכול להתייחס לכל עניין של קבלה. כי כל מטרת חכמת הקבלה זה להפשיט את פשט הכתובים. בסוף לימוד של קבלה אנחנו מבינים יותר את הפשט של הפסוק. אז הפשט של הפסוקים של הסיפורים של התולדות רומז לכל מה שרומזים חכמי הקבלה על התיקונים של הספירות העליונות. למשל, זיווג של יעקב ורחל אז הוא מתקן את הזיווג של פרצוף זה ופרצוף זה בעליונים. אתה תופס את זה לפי הקבלה? אולי אני אסביר את הנושא. זה ברור לכולם? לא מספיק. כשנבנו העולמות אז קרה את העניין של 'שבירת הכלים.' דהיינו: הכלים של העולמות לא היו מספיק בהירים, מספיק חזקים נאמר, החוזק שלהם זה הזכות שלהם. לא היו מספיק זכים כדי להכיל את האורות השייכים לאותן הספירות. ולכן הכלים נשברו. והאורות הסתלקו מהעולם. זה מה שאנחנו לומדים במדרש: "אלפיים תהו" אלפיים תהו - זה אלפיים שנה של ההיסטוריה של העולם שהאורות של הספירות של הספירה 'תפארת' של עולם היצירה הסתלקו מהעולם. לכן היה תהו ובהו בעולם. והאבות אבות העולם, עמודי הבניין, אז תיקנו את הכלים של אותם האורות. כשאברהם תיקן את הכלי של ספירה 'חסד' וזה כל המהות שלו, זה - הוא כולו חסד, אברהם אבינו. הוא הוא - מידת החסד. אז כשתיקן את הכלי של הספירה 'חסד' האור של הספירה חסד שוב חזר בעולם שלנו. וכן הלאה, עד דוד המלך, שתיקן את הספירה מלכות. ו'חורבן הבניין' זה שוב מצב של תהו ובהו.

קהל: חורבן הבית?

מניטו: מה?

קהל: הכוונה לחורבן הבית?

מניטו: אמרתי 'חורבן הבניין.' כי חורבן הבית זה המאורע ההיסטורי שרמז [על] חורבן הבניין. ולכן כל שומר מצוות יש לו עולמו שלו. אז הוא מתקן עולמו שלו. אבל דרך כל ההתפשטות של התהליך של כל התיקונים האלו. יש לנו שבעים שנה כדי להצליח לתקן כל אחד את העולם שלו, אם פחות, אם יותר, אבל זה: י?מ?י ש??נו?ת?ינו? ב?ה?ם ש??ב?ע?ים ש??נ?ה בשבעים שנה, לפי חכמי הקבלה, זה מספיק והותר כדי לתקן כל אחד העולם שלו. אם לא מצליח - חוזר בגלגול. אבל רחמנא לצלן, זה משהו אחר. "חוזר חלילה"

קהל: או שממשיך לחיות עד ש...

מניטו: לא. שבעים שנה, "ואם בגבורות - שמונים." וכן הלאה... ]צחוק[ אבל מכיוון ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כל אחד עוזר לשני. פחות או יותר. אבל מכיוון שאנחנו נמצאים עוד... אני מקווה שזה סוף אותה תקופה של תהו ובהו. זה בשולי אותה תקופה. שזה כבר 'אתחלתא דגאולה.' מכיוון שאנחנו נמצאים במצב של תהו ובהו, אז יש 'קלקול הצינורות,' הכל הוא בבלאגן שלם, ולכן לא מבחינים איך זה מיתקן. אבל מכל מקום, העבודה של התיקון נעשית דרך הצדיקים. מיהם הצדיקים? - שוב אני חוזר על אותה שאלה - שומרי מצוות כל מקיים מצווה אחת - מתקן תיקון אחד. בעולמו שלו. מכיוון שכל העולמות של עם ישראל הם מעורבים זה בזה, ודרך ישראל זה - בהשפעה, זה בעולם כולו, אז העולם מיתקן לאט לאט. אבל מכל מקום זה בבחינת פרט. אף על פי שיש קשר בין כל פרט ופרט. אבל האבות - הם תיקנו את הכלי של הספירות בבחינת 'מרכבה לשכינה.' זה משהו בלי שום יחס עם הכוח של הצדיק הרגיל, נאמר. האבות - זה משהו אחר לגמרי. כן? זה במימד אחר לגמרי. ולכן אין לנו מושג מה זה 'חסד' אלא דרך חסד של אברהם. אין לנו מושג מה זה 'גבורה' אלא דרך גבורה של יצחק. וכן הלאה. וזה - הגילוי שם ה' - זה דרך האבות. שם ה' אלוקי ישראל זה: אלוקי אברהם, ואלוקי יצחק, ואלוקי יעקב. כדי להגיע להשגה של: מי הוא ה' אלוקי ישראל זה דרך המידות של האבות. וזה ההסבר של האר"י.

קהל: אם כן, המימד ההיסטורי של מתן תורה, הוא שונה לחלוטין מהמימד ההיסטורי של דור הפלגה למשל. כך, קצוות כאלה.

מניטו: לא הבנתי את השאלה. אתה שואל אם יש איזה קשר, או מה?

קהל: לא לא. אם כן, המימד ההיסטורי של דור מתן תורה,

מניטו: לא. אמרת "מתן תורה." עכשיו. אתה אומר "דור מתן תורה". זה משהו אחר

קהל: שמתן תורה הוא שונה לחלוטין משל המוסר ההיסטורי של דור הפלגה.

מניטו: למה אתה מתייחס?

קהל: בבחינת החזרת האור

מניטו: זהו. זה התיקון של מה שקרה בדור הפלגה. אבל זה - 'החזרת האור' - דהיינו: התיקון של הכלי של מידת נצח, נעשית על ידי משה רבנו, אז האור של נצח התגלה שוב בעולם. אז באיזה שהיא בחינה, זה תיקון של החטא של דור הפלגה. אבל קדמו לו יעקב, אברהם, יצחק.

מניטו: ברור, ברור. ואם אתם תפסתם, אני התחלתי בספירה 'חסד.' לא מדברים על העליונות. מי היו הצדיקים שתיקנו את 'כתר', 'חכמה', 'בינה?' לא מדברים. מתחילים באברהם אבינו. זה מובן? אז פה זה שאלה חשובה מאוד: כי המצוות זה התיקונים שנעשים על ידי עם ישראל וזה הדרך... זה היה - כל המצוות - זה היה ה'דרך ארץ' של האבות. בחיים שלהם, בדרך ארץ שלהם, .תיקנו את העולמות ואנחנו מתקנים אותו תיקון דרך המצוות. זה סוד הפסוק ואנחנו לומדים אותו פסוק הרבה פעמים לפי נושאים שונים: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" החידוש שהביא משה רבנו זה - שציווה. ציווה כתורה של מצוות, לקהילת יעקב, את התורה של האבות. "תורה ציווה לנו משה" - האבות קיימו את התורה בבחינת מידות. זה ידוע. שמרו את המצוות בבחינת... זה היה החיים שלהם, הדרך ארץ שלהם זה היה התיקון של העולמות. ואותו תיקון של העולמות, אנחנו מקיימים אותו דרך המצוות שלנו. ולכן אתה מוצא למשל בקבלה של האר"י, ב'פרי עץ חיים.' ...בעיקר אם למדת את כוונות ה 'פרי עץ חיים' איזה תיקון נעשה על ידי פרט של מצווה זו או אחרת. וזה מקביל לאותם התיקונים שהאבות עשו כמרכבה לשכינה. שהחזירו את הכלים של אותם האורות.

התמלול נלקח מתוך נתיב התורה למהר"ל. תמללה: רות ספז

הרב: כן, לכן אני אמרתי שאנחנו חיים בדורות לא טבעיים, בעולם לא טבעי לגבי התורה. למשל, יש המון דברים על זה. למשל, רוב המאמינים, מאמינים מכיוון שזה כתוב. אז מכיוון שזה כתוב, זה אמת. לאמיתו של דבר, זה ההיפך: מכיוון שזה אמת, היה כתוב. לכן צריך ללמוד את האמת, לא הכתוב.

השוני בלימוד אצל הפרושים ואצל הצדוקים. ופה זה קצת יותר מובן, כן. כי, מי שלומד תורה, בכוונה לשמה, זאת אומרת "ללמוד וללמד לשמור לעשות ולקיים" שיהיה קיום במציאות של אותם הערכים. לא מספיק לעשות. צריך לעשות באופן שיהיה קיום. כי עשייה בלי קיום זה רק שלב. אז כשהפרושים היו לומדים, היו לומדים את התורה מכיוון שהיו יודעים מלכתחילה שזה אמת. יש להם מסורת של העם העברי, שהייתה נבואה. שזה גילוי האמת המוחלט מבורא עולם. אף על פי שהיו חיים, זה ההתחלה של תקופת סיום הנבואה, כן. אז יש ספר שמספר מה קרה בתקופת הנבואה. זה התורה. אז היו לומדים את התורה, באמונה תחילה שהתורה היא אמת. זה מובן? הצדוקים זה תהליך התנהגות אחרת לגמרי. יש להם בידיים חפץ תרבותי. ספר הספרים, כמו שאומרים, כן. התנ"ך, ה bible. והם יודעים שזה מומנט תרבותי חשוב בעולם. גם הגויים, איך אומרים, מעריצים את זה, כן. ולכן, יש להם ספר שהם יודעים שיש כובד תרבותי ניכר. אז לומדים כדי להבין מה כתוב בספר ומאמינים במה שלומדים. זה צדוקיות. הפרושים זה ההיפך, כן. הם לומדים כדי לדעת במה מאמינים, אבל יש אמונה תחילה, שזה האמת. אז התוצאה של הלימוד היא אחרת לגמרי. זה מובן? כשצדוקי מסביר דבר תורה, התוכן הוא אחר לגמרי כשפרוש מסביר דבר תורה. לכן, התורה שיש בישיבות זה התורה של הפרושים והתורה שיש למשל, בקתדראות של האוניברסיטה זה התורה של הצדוקים. בלי שום ספק. אף על פי שזה מרצה מאמין, דתי עם כיפה, שמשחק עם זה כן. התוצאה היא אחרת לגמרי.

הערה מהקהל: למרות שהמעשה דומה.

הרב: למרות שהמעשה דומה. כך אמרת בדיוק. מכיוון שהמעשה רק דומה. זה לא אותו מעשה, סוף סוף. אני שוב רוצה להגדיר את זה. אחד לומד כדי להבין במה הוא מאמין. השני לומד כדי להבין מה כתוב בספר ומאמין במה שהוא מבין. אז זה חוכמה אנושית וזה תורה. הבנתם את ההבדל?

שאלה מהקהל: אבל כתוב לא מצאת כן תאמין

הרב: זהו. לא לא. מי שאומר לך שלא יגע ומצא לא מאמינים בו.[1]

שאלה מהקהל: אבל הם חוקרים.

הרב: מה זה חוקרים? לומדים, עם מי שמלמד. יש סתירה ענקית בעניין. מדברים על ספר, שהספר אומר שמישהו אמר למישהו עד עכשיו, כן. אז מי ששולל את זה שיש מישהו שצריך לשאול אותו מה כתוב, עד משה רבינו מפי הגבורה, מי ששולל את זה הוא חי בסתירה. ולכן

שאלה מהקהל: אבל אמרנו שאנחנו דור של גלות ושכולם עמי הארץ

הרב: זה על נושא אחר. דווקא על יגעת ומצאת. לא פעם, החכמים מדברים על זה. בא איזה יהודי: אני מחפש הרב שלי. אני מחפש רב. אז תחפש. ומי שאומר חיפשתי ולא מצאתי, לא מאמינים לו, כן. ויש פרק שלם במהר"ל (שאין), שיש רק רב אחד לתלמיד אחד.[2] כל השאר זה לוקסוס, כן. יש תלמיד אחד לרב אחד ורב אחד לתלמיד אחד, כן. [3] ואז צריך לחפש. זה נקרא רב מובהק. אז ברור ש... אולי פעם אני הסברתי את אותה הגדרה. מי זה רב? זה לא מי שיש לו תלמידים. זה מנהל בית ספר, כן. הוא פותח בית ספר, מבקש תקציב מאגודת ישראל ויש לו תלמידים. רב, זה מי שהיה לו רב. הבנתם? רב זה מי שהיה לו רב. אז הוא רב. השני הוא סתם מורה, כן. מכיוון שיש לו תלמידים.

הערה מהקהל: סתם פרופסור.

הרב: סתם פרופסור. מכיוון שיש לו תלמידים. ואתם זוכרים את ההבדל בין יעקב ועשו? מה אמר יעקב? "יש לי כל". מה אמר עשו? אמר: "יש לי רב".[4]

טוב, אנחנו חוזרים לנושא. אז, לכן הגמרא אמרה, כל חידוש, כל דבר שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני. אפילו אם זה חוקר, כפי שאמרת. אבל בתנאי שהוא תלמיד ותיק. לא סתם חוקר ככה, כפי שאמרת. זה לא הבדל קטן. זה הבדל מהותי. זה הבדל מהותי. ואנחנו אוהבים את החוקרים האלו. אף על פי שהם לא לשמה, אף על פי שהם לא מאמינים, אף על פי שאומרים שאינם מאמינים, מכיוון שעוסקים בתורה. וסוף סוף בתורה, בספר הזה יש דינמיקה. סוף סוף זה יתפוצץ פעם, כן. לכן אוהבים אותם, לכל הפחות (הם) לא משחקים קלפים, (הם) משחקים תורה. אבל צריך להיות ער להבדל. יש הבדל עצום, מהותי. והסכנה, זה כשבישיבה עצמה מתנהגים לפי שיטת האוניברסיטה. אז זה הסכנה הכי חמורה. הבנתם את הסכנה? ולדאבוננו יש הרבה כזה.

שאלה מהקהל: איפה יש מציאות כזאת?

הרב: כמעט בכל הישיבות.

שאלה מהקהל: סליחה, אני לא יודעת אם אני יכולה לשאול את זה או לא. אני רוצה לדעת אם זה נוגע בנו או לא. האם כשאתה מדבר על תלמיד זה גם על תלמידה?

הרב: גם כן, זה אותו דבר. יש הרבה פסוקים שנאמר "איש או אשה".[5] אז כדי לחסוך ניר, יש הרבה פסוקים שאומרים איש. והמדרש בא ואומר: "או אשה."[6]

שאלה מהקהל: ובעניין של רב ותלמיד?

הרב: זה אותו דבר, זה אותו דבר. זה רב ותלמידה. ולמשל, ולא צריך, זה לא מספיק רב, צריך חבר.[7] לא מספיק רב. "או חברותא או מיתותא"[8] אומרת הגמרא, כן. מי שחי בלי חבר, הוא לא חי, כן. והחבר האמתי זה האישה לאיש והאיש לאשה. זאת אומרת הבעל לאשתו. זה נקרא החבר האמתי. אבל מכיוון שלא כל פעם אפשר להסתדר בלימוד, אז לוקחים ??? שנקרא חבר או חברה. תחליף, טוב. ויש גם כן קללה בגמרא למי שלומד לבד. מהו הפסוק? שכחתי את הפסוק. יש חרב נוקמת עליו.[9] כי הגמרא קיללה את מי שלומד לבד בלי חברותא. אולי פעם נלמד איזה סוגיה, זה במסכת חגיגה. זה דבר יפה מאד. החרש באוזנו הימנית או השמאלית, באוזן אחת, האם הוא חייב במצווה של לימוד, כן.[10] זאת אומרת, מי ששומע רק באוזן אחת. אתם יודעים את השאלה, כן. יש קודם כל, מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר – פטור, כן.[11] מכיוון שמדבר, אבל לא שומע. שומע, אבל לא מדבר –זה לא נקרא לימוד, כן. הבנתם? אז זה יותר מדויק. מי ששומע רק מה שבא מצד ימין – מצד החסד. מצד שמאל, הוא חרש. הוא לא שומע דין. אז זה לא תורה. או ההיפך, מי ששומע רק מה שבא מצד הדין. הוא לא שומע מצד החסד. הבנתם את ההבדל? לכן, יש תנאים כדי שתורה תהיה תורה. שוב זה עניין של איחוד המידות. מי שמסוגל רק להבין אספקט אחד של הדברים, זה לא תורה אמיתית ולכן הוא פטור. טוב, בעולם שלנו, זה כנראה, זה רק דמות חיצונית. מי ששומע מאוזן זה. אבל במשמעות של הגמרא, זה ברור. מי ששומע רק מידה אחת או מידה השנייה.

שאלה לא ברורה מהקהל

ס אז עם מי אפשר ללמוד את האמת ולא הכתוב? עם מי ששמע מרבו. ורבו מרבו עד משה רבינו מפי הגבורה.[12] זה מתחיל להיות רציני. דאם לא כן, יש סתירה חמורה מה שאנחנו רואים בעולם, יש בידינו ספר שמי שאמר והיה העולם, אמר אותו. ומתנהגים כאילו לא מאמינים בזה, כן. זה ספר שבידינו כמו היוונים שהספרים שלהם. ואנחנו חוקרים. מה זה אומר? אז כל אחד אומר מה יש בליבו. לא מה יש בספר. זה פשוט מאד. הבנתם עכשיו את העניין. טוב. אז מכיוון שיש ריבוי דעות, ריבוי פרצופים, כהגמרא אומרת, כשרואים אוכלוסיה גדולה אומרים: "ברוך חכם הרזים".[13] שיודע את הסוד של כל אחד ואחד, כן. כי כל אחד נברא בשורשו המיוחד לו. ולכן יש כמה פנים בתורה. אבל פנים אמיתיים. יש נפשות שהן נפשות כלליות, יותר כלליות, מדרגות כן. אדם כללי, יותר כללי, יותר כללי. אז הוא מבין יותר מימדים של איזה נושא, כן. עד שאנחנו מגיעים לרב הכללי ביותר שזה משה רבינו.[14] ולכן זה במימד הזה שצריך להבין את העניין. התורה יורדת מלמעלה למטה ולא להיפך. פעם למדתי את זה, דווקא באוניברסיטה בצרפת, השורש של המילה bible"", בלועזית, כן. זה: באב, עליון. זה babilon . זה "באב" – זה השער, הדלת, העליונה. זאת אומרת, זה חוכמה שצומחת מהארץ למעלה. זה בא מהאדם, כן. זה biblios. היו ערים שהשם שלהן היה biblios, גם ביוון, גם במצרים. זה היו בתי מקדשים, בתי מקדש? איך אומרים?

תשובה מהקהל: בתי מקדש

הרב: בתי מקדש מיועדים לחוכמה האנושית. והיו ערים ששמם היה באב עליון, לא, זה באב עליון. היו ערים ששמם היה ספוריס – sephoris, ביוונית, זה גם ביוון וגם במצריים גם כן. וזה המילה ספר, בעברית. אז המילה ספר, המשמעות שלה זה הפוכה מ bible. Bible זה אנושי. זה בא מהארץ ועולה למעלה. זה הפילוסופיה, סוף סוף. הספר זה החוכמה שבאה מלמעלה למטה, inspiration,[15] בלועזית, כן. אז כשמתרגמים ספר תורה במילה הלועזית bible, אומרים את ההיפך. הבנתם את העניין. שוב אני חוזר, אני חושב שהביטוי הכי, הבסיס של כל העניין זה: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש." ברור שיש חידושים, אבל יש חידושים של משהו. חידוש זה לא יש מאין, כן. זה לא, לא זוכר מי אמר את זה, מחשבה מקורית, כן. חידוש זה חידוש של משהו. זה הפנים החדשים והמיוחדים לכל אחד ואחד, של דבר שהיה קיים, כן. אז רואים קצת אחרת. אבל זה אחרת של דבר שהיה מקודם, כן. החידוש זה החידוש של התורה. אבל תורה קיימת, זהו

[1] תלמוד בבלי מגילה דף ו' עמוד ב': "אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי – אל תאמן, יגעתי ומצאתי – תאמן.

[2] דרך חיים למהר"ל, משנה א' ד"ה "ועוד יותר בזה כי הרב שלומד תורה לתלמיד" ויש להשוות עם דברי המהר"ל בדרך חיים פרק ה' על כל המזכה את הרבים ד"ה "ומכל מקום יש לתרץ:" "כי לא נקרא רב אל תלמיד אחד כי הרב הוא רב אל תלמידים הרבה"

[3] מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ח

עשה לך רב כיצד מלמד שיעשה לו את רבו קבע וילמד ממנו מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות. טעם שהניח לו במקרא סוף שיאמרו לו במשנה [טעם שהניח לו במשנה סוף שיאמרו לו במדרש] טעם שהניח לו במדרש סוף שיאמרו לו בהלכות טעם שהניח לו בהלכות סוף שיאמרו לו באגדה נמצא האדם ההוא יושב במקומו ומלא טוב וברכה: היה רבי מאיר אומר הלומד תורה מרב אחד למה הוא דומה לאחד שהיה לו שדה אחת וזרע מקצתה חטים ומקצתה שעורים [ונוטע] מקצתה זיתים ומקצתה אילנות ונמצא האדם ההוא מלא טובה וברכה. ובזמן שלומד מב' ג' דומה למי שיש לו שדות הרבה אחד זרע חטין ואחד זרע שעורים ונטע אחד זיתים ואחד אילנות ונמצא אדם ההוא מפוזר בין הארצות בלא טוב וברכה:

[4] בראשית פרק לג' פסוק ט'

[5] במספר מקוקמות. למשל: במדבר פרק ו' פסוק ב': "דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּ֤י יַפְלִא֙ לִנְדֹּר֙ נֶ֣דֶר נָזִ֔יר לְהַזִּ֖יר לַֽה'"

[6] יבמות פד ב ירושלמי בבא קמא פרק א הלכה ג "לפי שלא תפס הכתוב אלא את האיש צריך לרבות את האישה" וראה בפירושים על הדף.

[7] משנה אבות פרק א' משנה ו'

[8] תלמוד בבלי תענית דף כא' עמוד א'

[9] תלמוד בבלי מסכת תענית דף ז' עמוד א': "אמר רבי חמא (אמר רבי) +מסורת הש"ס: ברבי+ חנינא: מאי דכתיב ברזל בברזל יחד, לומר לך: מה ברזל זה, אחד מחדד את חבירו - אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה. אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה', לומר לך: מה אש אינו דולק יחיד - אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי. והיינו דאמר רבי יוסי בר חנינא: מאי דכתיב חרב אל הבדים ונאלו - חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד בבד בתורה, ולא עוד אלא שמטפשין, שנאמר ונאלו, ולא עוד אלא שחוטאין: כתיב הכא ונאלו וכתיב התם אשר נואלנו ואשר חטאנו"

[10] תלמוד בבלי חגיגה דף ג' עמוד א' – למען ישמעו באזניהם ( נאמר על מצות הקהל) למען ישמעו ולמען ילמדו

[11] תלמוד בבלי חגיגה דף ב' עמוד ב'

[12] ספר יוחסין פרק ה ד"ה ואחר שהגענו פתיחת המאירי למסכת אבות ( סדר הקבלה ) כאומרם ז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא וכו' כמו שכתבנו למעלה כל שכן בהיות גנוזות בקרבה הרבה מפינות התורה ומשורשי האמונה שעם היות המאמרים האמיתיים אמיתותם בעצמם ונימוקם עימהם יהיה האומר מי שיהיה מכל מקום יש קצת פינות דתיות תוריות תקיפם מבוכה ותסובבם להיצה מצד העיון עד שיצטרך המשפיעם לזולתו ומלמדם להועיל לחזק אמיתתם בהודיע מעלת האומר להודיע כי מה' היתה לו כמאמר הכתוב סוד ה' ליראיו תהלים כה יד וזו היא סיבת רצותו לבאר התייחסות הדברים לשלמים המקבלים איש מפי איש מפי הנביאים עד נביא האמת אדון הנביאים והוא משה רבינו ע"ה מפי הגבורה

[13] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח' עמוד א': "תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה"

[14] וראה בכתבי רבי צדוק הכהן בדברי סופרים מהדורת הר ברכה 219 ב' ובדובר צדק מהדורת הר ברכה עמ 146 אות כט' .

[15] השראה

תמלול: איתי קולין

יתכן שזה אתה ששאלת אותה שאלה בשיעור הקודם. נכון? טוב. בסדר... נמשיך. פה אני רציתי... אה! יש לך שאלה. פה אני רציתי להוסיף משהו. יש חלוקה אצל המקובלים בין העולמות העליונות, דהיינו כתר, חכמה, בינה, והעולמות התחתונות, דהיינו תפארת ומלכות. העולמות של י"ק, והעולמות של ו"ק. אני אתייחס הערב רק לכלל אחד של אותה חלוקה. העולמות העליונות זה נקרא: 'עולם האמת.' לא במובן של 'עולם האמת' בתורת הנגלה, כן? "בית החיים", כן. אלא - 'עולם האמת' - דהיינו: התגלות האמת. באותו עולם - בעולם האמת, אין בחירה לבריות. לבריות שנמצאות באותן מדרגות, כן? אין בחירה. ועולם ד-ו"ק - זה דווקא עולם הבחירה. זה מובן? כן? הרב אורי שרקי: הבחירה היא לכאורה האקט של הבריאה עצמה.

מניטו: תסביר קצת יותר. הרב שרקי: זאת אומרת, המעשה של בריאת העולם היא מעשה של בחירה.

מניטו: של מי? של הבורא הרב אורי שרקי: של הבורא. ממילא הבחירה נמצאת בראשית המאמר.

מניטו: טוב, צריך לדון על זה. מכל מקום אני לא מתייחס לאותו מישור של הבחירה של הבורא. אתה מתכוון לחופשיות של הבורא. כי באותה מדרגה זה למעלה מהבחירה. אבל זה לא תשובה. אני לא מתייחס לאותו נושא. אלא לבריות. הנברא. אין שום בחירה באותן מדרגות. הבחירה מתחילה דווקא מתפארת ומטה. ב-ו"ק. אז אתם רואים את ההקבלה: י"ק - ו"ק. וה-וי"ו זה ההתפשטות של היו"ד למטה. והתיקון של העולמות "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" הנגלות - זה תפארת ומלכות. התיקון של העולמות - זה לתקן את הוי"ו. זה להחזיר אותה למדרגה של יו"ד. זה מספיק ברור? כן? עוד לא. רק דקה. יש פסוק שאני רוצה להסביר ביחס לאותו נושא. "והיה ביום ההוא יהיה ה' " - דהיינו יקו"ק, "אחד ושמו אחד." "והיה ביום ההוא יהיה יקוק אחד ושמו אחד." השם בבחינת עולם הזה זה יקוק. והשם בבחינת עולם הבא זה יהי"ה. יקיק. כשהעולם ד-ו"ק עולה למדרגה של י"ק, אז זה גמר התיקון אז מתגלה השם יהי"ה - יקיק. זה מובן? ולכן תזכרו את זה: כל התיקונים שצריך לתקן בעולם, זה לתקן את הוי"ו ולהחזיר אותו במדרגה של יו"ד. וזה תלוי בכלי של הוי"ו. דהיינו - המלכות. הה"א האחרונה. אז כשהה"א האחרונה היא מתוקנת, אז היא יכולה לעלות באותה מדרגה של הה"א הראשונה - בינה, זה העלייה של מלכות לבינה, ואז - הוי"ו דתפארת עולה למדרגה של חכמה. זה גמר התיקון. בלשון אחרת ממה שראינו בהתחלת השיעור. אז תזכרו את הפסוק: "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" מה שרציתי להוסיף באותה בחינה, שאצל המקובלים העניין של הבחירה, זה דווקא מה שצריך לתקן. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לבחירה, כדי לתקן את העולם. אבל השאיפה, המטרה, זה דווקא לתקן את העולם ו... לאט לאט לגמור עם הבחירה. להגיע למדרגה של האמת. כי הבחירה זה דווקא האפשרות של החטא. והשכר של הצדיק שהוא מאבד את אותה בחירה. הוא לא יכול לבחור ברע. זה השכר של הצדיק. לכן צריך להבין את זה: צריך להגיע לאיזה גיל כדי לתפוס את זה. עד שבעים שנה, צריך לתקן את העולם, ולכן הבחירה זה ערך עצום. מי שאין לו בחירה הוא לא יכול לתקן את עולמו. אבל השאיפה, המטרה - זה להגיע למצב שלא צריך בחירה. כי הבחירה היא מסוכנת. כי דווקא דרך הבחירה אנחנו מגיעים למכשול של החטא. זה מובן? אז אנחנו נמצאים במדרגה שלמעלה מהבחירה. קהל: ואם סופסוף - כל עוד שיש בריאה, כמו שאורי אמר, כל עוד שיש בריאה - יש ניתוק בין הבורא והבריאה, אז חייב להיות בחירה. וגם במצב.. דבר שני - גם במצב שנגיד שמלכות עולה לבינה, וז"א עולה לחכמה, בכל זאת - כדי שז"א יעלה לחכמה, חייב להיות שגם בחכמה יהיה פה המצב של...

מניטו: טוב, אני אומר דווקא ההיפך. רק כדאי לדעת: אנחנו לא יכולים לתפוס במה מדובר בניסיון. לא רק. בכל המקורות כשמדובר ב'בינה', ו'חכמה', ו'כתר,' אין לנו שום ניסיון מזה. ולפי הכלל הזה אפשר להאיר את הנושא. מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם של הבחירה. ומדובר בעולמות של י"ק, בעולם האמת, לא בעולם הבחירה. רק אני הוספתי, כדי ל... קצת נחמה. צריך לדעת את זה: שהשאיפה של הצדיק זה להגיע לאותה מדרגה. אולי אני אתן את הדוגמה של הבעל תשובה: הקריטריון של תשובה אמיתית, זה שבעל תשובה הוא לא יכול לחזור לסורו. הוא לא יכול. אין לו בחירה בזה. וזה השכר שלו. זה מובן? כל עוד שלא הגיע לאותה מדרגה שהוא לא יכול לחזור לאותו חטא, זה סימן שהתשובה איננה שלמה. אז כשהתשובה היא שלמה הוא לא יכול. ואיפה הבחירה? אין לו. וזה השכר שלו. אז זה התהליך של העולם. לפי תורת הרב, התשובה האמיתית, זה חזרה של העולם כולו לאותה מדרגה של למעלה מהבחירה. זה מובן? אז אם ככה, ואחר כך נראה השאלה, אם ככה, מה התועלת של בריאת העולם? אם ככה... [הפסקת ההקלטה] זהו. הסברתי. אז זה נלמד אחר כך. אפשר רק בקצרה, תגידו לי אם זה מספיק ברור, זה ההבדל בין המושג של 'הגן עדן,' והמושג של העולם הבא. ההבדל שאין הבדל. זה אותו עולם. [צחוק] אבל - מהו ההבדל? שהגן עדן זה היה מתנת חינם. ועולם הבא - זה אותה מתנת חינם, אותו עולם, אבל עם הזכות של אחרי הבחירה של העולם הזה. זה מובן? הרב אורי שרקי: אבל זה יותר

מניטו: מה? הרב שרקי: אבל זה יותר. זה 'עדן.' אמרנו מקודם ש...

מניטו: נכון. אני לא נכנסתי לאותה מדרגה. אבל - רק הנושא בכללו. מה שרציתי להוסיף שזה ודווקא אני נזכר באיזה מדרש שיש בהתחלה פרשת חיי שרה. בזוהר. הזוהר שואל: למה הנשמה יורדת למטה? היא כל כך בעולם שכולו טוב. למעלה. למה היא רוצה לרדת? למדתם את אותו מדרש, כן? בזוהר. כי למעלה, לפני הבריאה, לפני שירדה למטה בגוף, היא בבחינת: בת בבית אביה. ואביה - המלך, כן? אבל כשהיא למטה, היא בבחינת אישה בבית בעלה. וזה השוני המהותי בין שני המצבים האלו. בת אצל אביה, היא חיה בחיים של מתנת חינם. זה לא שלה. אף על פי שיש לה את כל המעדני עולם. זה לא שלה. אבל אישה בבית בעלה זה שלה. תפסתם? מכל מקום, יש איזה תוספת, זה נלמד כשנגיע לחידוש שיש ב'אור ישר.' ב'אור ישר' - האור חזר, אבל חוזר עם תוספת יש. באור ישר יש כפליים. סליחה - באור חוזר יש תוספת מהאור ישר. קהל: האם זה לא נכון לומר שבגלל... שאני לא מסוגל לבחור את הרע יש לי בחירה בטוב בלבד. כלומר, אני יעשה את הטוב בבחינת בחירה.

מניטו: תשמע, אתה צודק. באותה בחינה - בריאה להיות בורא ובחירה להיות בוחר - זה אותו דבר. אני עושה ממני מה שאני רוצה. זה סוד הרצון. הרב אורי שרקי: ...

מניטו: למשל. זה ההוויה האמיתית. אבל זה שונה לגמרי מהעניין של הבחירה של הפילוסופים בין טוב ורע. אבל, בעולם של ו"ק - יש בחירה. וקבלת עול מלכות שמיים זה אותה כוונה: לייחד י"ק בו"ק. אז בזמן של הכוונה - אנחנו תחת עול מלכות שמיים, אנחנו יצאנו מאותו עולם שיש בחירה. זה מובן. אז אולי אני אוסיף קצת משהו בזה, ותגידו לי אם זה מספיק ברור, כדי להסביר דווקא למה הרב מדגיש את החשיבות של הוי"ו. בוי"ו זה מתחיל העניין. העניין - דהיינו: מטרת הבריאה. וזה ברור, כי הבורא זה בבחינת עולם הבינה' שנקראת 'בריאה' עולם חסד יבנה הבריאה מתחילה בחסד. הבורא ברא את העולם מחסד עד מלכות. זה מובן? פעם למדנו דרך רמז. פאני אזכיר את זה בקצרה: זה בפסוק ג' של מעשה בראשית: "ויאמר אלוקים יהי אור" - זה אור דחסד. "ויהי אור" - אור דגבורה. "וירא אלוקים את האור כי טוב" - אור דתפארת. "ויבדל אלוקים בין האור" - אור דנצח, "ובין החושך" - שזה אור דהוד, פה יש סוד, "ויהי ערב" - אור דיסוד, ויהי בוקר - אור דמלכות וכל זה - יום אחד. אז "עולם חסד יבנה" זה מתחיל ב"יהי אור."

לכן, נלמד אחר כך ש'הפרי צדיק' לימד בספר 'צדקת הצדיק,' שהצדיקים הגדולים מפחדים להתפלל. לשנות את סדר העולם. כל מה שהקב"ה שם בעולם שלו, בחכמתו, זה מספיק כדי לתת לנו מה שאנחנו צריכים כבריות של בריות העולם. ולכן, היוזמה, לקחת יוזמה, לבקש, אם יש מספיק זכות, אם אין מספיק זכות זה לא מתפקד, אבל זה עניין אחר, לבקש שרצון הבורא ישנה את דעתו והשגחתו וישנה את מערכת העולם מכיוון שאני מרגיש איזה צורך, איזה חיסרון, זה חוצפה, והצדיק האמיתי מפחד מזה. ולכן, זה לגמור את אותו נושא: אתם זוכרים גם הגמרא, גם המדרש מסבירים "שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים" כי דווקא תפילה של צדיק נשמעת, מכיוון שצדיק שמתפלל רצונו - זה כמו רצון הבורא. ולכן הבורא מתאווה לשמוע מהצדיק את רצונו שלו! כן? זה נושא בפני עצמו. ולכן הצדיק הוא חסר כל. צדיק אמיתי - הוא עני לגמרי. כדי להכריח אותו להתפלל. כי כשהוא מתפלל - אז הברכה באה לכל העולם. ורק, ודווקא - אם הצדיק מתפלל. זה קצת חסידות, אבל זה יהדות. זה ברור, כן? אז אני חוזר להגדרה: רק מי שמקבל על עצמו את המשימה

תמלול: איתי קולין

פה - 'שערי אורה', הוא שייך לשיטה של הקבלה שקדמה לקבלה של האר"י ז"ל. ולכן, אם אני משתמש במושגים המיוחדים לקבלת האר"י, אני אציין את זה. למשל, ב'שערי אורה' אין כמעט, אלא ברמיזה, שום רמז למה שאנחנו קוראים 'הצמצום.' זה רק אחר-כך שהיה צריך לגלות ולדייק במושגים האלו. במרוצת הדורות, כשחכמי הקבלה ראו שצריך לגלות קצת יותר בכתב, מכיוון שהחכמה התמעטה, אז חידשו מושגים כדי לגלות עניינים בנושאים... שבדורות הקודמים לא היה צריך לדייק בזה. כי זה היה מובן מאליו. קהל: המימד ההיסטורי של מתן תורה, הוא שונה לחלוטין מהמימד ההיסטורי של דור הפלגה, למשל. לא הבנתי את השאלה. אתה שואל אם יש איזה קשר, או מה? קהל: לא לא. אם כן, המימד ההיסטורי, של דור מתן תורה.

מניטו: לא. אמרת 'מתן תורה,' עכשיו אתה אומר: 'דור מתן תורה' זה משהו אחר. [המימד ההיסטורי] של דור מתן תורה הוא שונה לחלוטין, משל למה אתה מתייחס? כי... קהל: מבחינת החזרת האור.

מניטו: זהו. זה התיקון של מה שקרה בדור הפלגה. אבל זה - החזרת האור. דהיינו: התיקון של הכלי של מידת נצח, נעשית על ידי משה רבנו, אז האור של נצח התגלה שוב בעולם. אז באיזה שהיא בחינה זה תיקון של חטא דור הפלגה. קהל: אבל קדמו לו יעקב, אברהם, ויצחק.

מניטו: ברור. ברור. ואם אתם תפסתם, אני התחלתי בספירה חסד. לא מדברים על העליונות. מי היו הצדיקים שתיקנו את - כתר, חכמה, בינה? לא מדברים. מתחילים באברהם אבינו. זה מובן? אז פה אתה רואה: יש גילוי של מימד מיוחד של חכמת הקבלה שבדורות הקודמים לא היה צריך לגלות את זה לפרטי פרטים. כי זה היה ידוע. אני רוצה להסביר פה את הנושא. חושבים שכל עוד כל עוד שמוסיפים ספר מגלים עוד יותר דבר חדש לגמרי בחכמת התורה. זה ההיפך! זה - מחזירים מה שנשכח. הדורות הקודמים לא היו צריכים את זה, מכיוון שזה היה מובן. זה היה חכמה טבעית שלהם. כשהיו קוראים - היו קוראים עם אותה חכמה. אבל כשהדור מתמעט, אז המאור של הדור, הגדול של הדור, מבחין בזה, וניתנה לו - לא רק רשות, אלא חובה - לגלות קצת יותר, לגלות - זאת אומרת להפוך את הנסתר לנגלה. זה נקרא 'לגלות.' כשלמשל - האר"י כתב מה שכתב, הוא לא כתב, אבל התלמידים שלו, כשכתבו מה שכתבו, זה כדי להחזיר לזיכרון שנאבד מה שנאבד. אבל ברור שהסגנון המיוחד של חכם זה או אחר בכל דור ודור, זה חידוש. הסגנון - זה חידוש. וזה דומה מאוד לחידושים שיש בסגנון אצל הנביאים. זה אותה נבואה, אבל כל נביא בדורו יש לו סגנון השייך לו. אבל תוכן הנבואה שלו - הכל זה נאמר בסיני למשה רבנו. זה גמרא מפורשת. "שכולם נאמרו למשה מסיני" "ותלמיד ותיק רשאי" אני הוספתי הערב: ויש לו חובה לחדש, לגלות - כשיש צורך בדור מסוים, מחמת השיכחה של החכמה. זה ההיפך ממה שאומרים באוניברסיטה, כן? אתם תופסים את זה? ממש ההיפך הגמור! למשל, רציתי להוסיף משהו בזה, טוב. זה יחזור. אבל זה גמרא ידועה. אם אני זוכר היטב, שמעתי ‎מהרב צבי יהודה ז"ל, שהיה מביא - אני לא זוכר בדיוק אם זה מהחפץ חיים או מהגאון. נדמה לי שזה מהגאון: כי כל התורה שבע"פ כולה, היא נמצאת במקרא. כל המקרא כולו - נמצא בחומש. כל החומש כולו - בספר בראשית. כל ספר בראשית כולו בפרשת בראשית. כל פרשת בראשית כולה - בפסוק הראשון. כל הפסוק הראשון כולו בתיבה - 'בראשית.' וכל התיבה 'בראשית' בבי"ת של בראשית. מי שמבין את הבי"ת של בראשית, תופס את כל התורה כולה. וכל השאר - צריך ללמוד את הפרטים. ולכן התורה מתחילה בבי"ת. זה רמזים, יש הרבה, המון המון רמזים שאתם מוצאים פה ושם. אבל העיקר - כשהדור צריך, אז קם גדול של הדור, ומחדש, לכאורה. בסגנון הוא מחדש, אבל בתוכן הוא מגלה מה שנשכח. זה מובן? רש"י לא היה צריך פירוש רש"י. אחרי רש"י - אנחנו צריכים פירוש רש"י. רש"י לא היה צריך פירוש רש"י! זה מובן? וכן הלאה. ודור המדבר, דור מתן תורה, לא היו צריכים את כל הלימודים שלנו! כשהיו שומעים פסוק, המלאכים היו מסבירים להם מה אומר הפסוק. ויש מקורות כאלו. לא היו צריכים כל מה שאנחנו צריכים. טלאי על גבי טלאי. זה... יש פסוק בקהלת: "עשות ספרים אין קץ" אתם זוכרים? "עשות ספרים" - זה דוחה את הקץ. אין קץ. הכל היה בלשון הקודש. ויש הגדרה של חכמת הקבלה שהיא בעיקר חכמת לשון הקודש. מי שלמד לשון הקודש הוא מבין את המקרא לפי הקבלה. ולכן אפשר להגדיר את זה ככה: כל עיקר חכמת הקבלה זה לימוד לשון הקודש. דהיינו: המקרא כפי שהנביאים מסרו לעם ישראל. טוב, זה מובן? הכותרת של הפרק זה "המספד בירושלים" ונראה למה. יש גם כן כותרת אחרת: המספד הגדול. על מי המספד הזה בירושלים? כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן" בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" מגידון בלועזית זה מגידו. יש איזה שם שנקרא הדדרימון, ואחר כך התרגום מפרש את זה. ומוקד הנושא, עיקר הנושא - זה לגלות את העובדה שיש שני משיחים בעיקר.. לאמיתו של דבר נראה שיש יותר מזה. אבל שני משיחים בעיקר, שיש להם אופי וזהות שונה לגמרי. הראשון נקרא 'משיח בן יוסף.' והשני נקרא 'משיח בן דוד.' ולא לראות את ההבדל ביניהם זה הבלבול מוח שיש עכשיו בעולם הדתי כשמדברים - מצד אחד על 'המשיחיות' ומצד שני על הציונות. וזה הנושא שלנו כדי לברר את זה באופן הכי ברור שאפשר. ולכן מכיוון שעד התקופה שלנו, בארצות אשכנז, כפי שאמרתי, כל זה היה שייך לתורת הנסתר. לגמרי. סתום וחתום. בעולם הספרדי, כל עוד שלמדו בערבית זה היה שייך לתורת הנגלה. כשהתחילו ללמוד בשפות של העולם האשכנזי, זה התחיל להיות גם כן קצת עניין של נסתר. והסיבה העיקרית היא - לא רק שהנושאים הם שייכים לחכמות הנסתר, מכיוון שזה שייך לאמונת ישראל, כן? אלא מחמת הסכנה של בלבול מושגים עם המושגים של מסורת הנצרות. זה מובן? ומה קרה סופסוף? וזה קורה בהרבה מישורים בלימוד המקורות: שהתוצאה של הנסתר הזה, היה סופסוף שכחה! וכשהמאורעות השייכים לעניין ולנושא התחילו להתרחש, לא היתה שום אפשרות, חוץ מחוגים של המקובלים, לזהות את המאורעות, ובעיקר - הנושא שלנו - זה הציונות. ואני זוכר, בדור הקודם, כשהייתי תלמיד בתלמוד תורה, זה היה אסור לדבר על העניינים האלו באופן... בפומבי נאמר. בפרהסיה. בנגלה. זה היה ממש שייך לתלמידי חכמים. אז הגמרא אומרת, זה במסכת מגילה: כשיונתן בן עוזיאל תירגם נביאים, ואני מוסיף - כשהגיע לאותו פסוק, "נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה" "על ארבע מאות פרסה." ת' - זה ארבע מאות. כן... ופ' - זה איזה מין מידה פרסית שנקרא 'פרסה.' שנקראת 'פרסה.' בלועזית קוראים לזה: 'פרסק' זה המסתורין של ]צחוק[ למה ארץ ישראל כולה נזדעזעה? וכשארץ מזדעזעת - כל העולם כולו, פחות או יותר - גם כן. "משום דאית מילי" - שיש מילים, שיש מושגים שיש פסוקים, "דלא מפרשן" - שאסור לפרש. זה צריך להישאר בבחינת הנסתר, עד שהמאורעות עצמם נותנים אפשרות להבין במה מדובר. הנסתר צריך להיות נסתר, עד שאפשר לגלות את זה. יש ביטוי בחכמת הקבלה, זה: "ולא ניתן לפרש יותר." זה לא אומר שהחכם לא היה יכול לפרש יותר. אלא - לא הגענו לאותו זמן שהרשות תינתן לפרש יותר. ולמה? זה אסור לפרש כשאי-אפשר לזהות. כשאין אפשרות לזהות במה מדובר. תפסתם את זה? אני חוזר לכלל היותר כללי של הנושא הזה: כשאנחנו היינו - עם ישראל - בתקופת הנבואה, הכל היה פשט. לא היה צריך לשמור בסוד פסוק זה, או מושג זה, או כלל זה. מכיוון שהיתה אפשרות לכולם לזהות במה מדובר. מכיוון שעם ישראל היה חי בתקופה של התגלות. אני רגיל לתת דוגמה פשוטה, קטנה מאוד: התנ"ך מדבר על המלאכים. אנחנו לא יודעים מה זה מלאך. למה? מכיוון שאנחנו לא חיים בעולם שהמלאכים מתגלים. אנחנו מאמינים, מכיוון שהמקרא מדבר על זה, שיש מלאכים. אבל מי יודע? מי מכיר? מי מבין מה זה מלאכים? יש לנו תרגומים, כן? וצריך להבין את זה: זה לא רק המושג מלאך. כמעט כל המילים של המקרא אנחנו לא מבינים אותן כמו שהיו מבינים אותן עם ישראל בתקופת הנבואה. ולכן אנחנו צריכים מפרשים. יש הרבה מילים כדי להגדיר מה זה 'מפרש.' אבל אנחנו רגילים לאותה מילה: 'מפרש', כדי להמשיך מהר בנושא. ואני רגיל לתת את הדוגמה של רש"י. רש"י מפרש בשביל עם ישראל שלאחר הנבואה, מה אומר הפסוק אותו פסוק - לעם ישראל שבתקופת הנבואה. או במילים אחרות: הפסוק הזה, שאמר מה שאמר, לעם העברי, איך אנחנו - העם היהודי, וההבדל זה - סיום הנבואה, יכולים להבין אותו בעולם שלנו! זאת אומרת - באפשרויות שלנו לזהות במה מדובר. תפסתם את זה? כי לאמיתו של דבר, אולי כדאי להבין את זה: המפרש בא לגלות איזה רבד של משמעות, אבל בא לכסות רבדים אחרים. "זה - אתה לא יכול להבין," "זה רק העם העברי היה יכול להבין" מה זה "להבין"? לזהות במה מדובר. זה מובן? אז מכיוון שבא איזה מתרגם יונתן בן עוזיאל, ופירש במה מדובר בהספד הזה, שהפסוק בזכריה רומז, לפני העת של האפשרות לזהות, הזדעזעה כל ארץ ישראל. תפסתם את זה? זה מובן כן? לכל? אם זה לא מספיק מובן - תגידו. "והיינו האי קרא" - המקרא הזה, זה בארמית, "דאמר רב יוסף" ורב יוסף בגמרא, מגילה, מסביר: "דאלמלא תרגומי" - שאלמלא יונתן בן עוזיאל לא היה מתרגם את זה, מפרש את זה, "לא ידע מאי הוא" - אף אחד לא היה מבין במה מדובר. מה אומר הנביא זכריה? יבוא איזה יום, וביום ההוא יהיה מספד גדול בירושלים כמספד הזה של הדדרימון בבקעת מגידו. אז במה מדובר? על מי מספידים מספד גדול כזה? זה היה אסור לגלות, זה היה כתוב בפסוק בבחינת סוד, עד הזמן שהדבר יקרה, ואז מבינים במה מדובר. ובא המתרגם, ומפרש כבר במה מדובר. תפסתם את זה? טוב. "ואמרו שעמד יונתן בן עוזיאל על רגליו" והיה צריך כוח. למה? "לעמוד על רגליו?" מכיוון שהיה רעש, כן? כל ארץ ישראל היתה מזדעזעת. והוא עמד, כן? "ואמר: אני שגליתי סתריך" הסתרים, סתרי תורה, כן? הסתרים שלך לבני אדם "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם" גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם, "שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא" "אלא שלא תרבה מחלוקת בישראל." וכבר - זה מקור בגמרא מגילה, זאת אומרת: בא יונתן בן עוזיאל והחליט: הסוד הזה - אני רוצה לגלות אותו. למה? לא כדי לקבל כבוד מזה. 'הנה החכם הזה יודע סודות.' אלא - מכיוון שיש בישראל סכנה של מחלוקת, וכדי להסביר להם את הסיבות של המחלוקת ההיא, כדי לשים קץ למחלוקת, אולי כדאי לקחת סיכון ולהסביר מה שאסור להסביר לפני הזמן. הבנתם את הצורה של המקור הזה בגמרא, כן?